עת האוכל י״ב

א

כאשר אכילתו כראוי והיינו בידיע' שהשם יתברך המאכיל ע"ז נא' וברך את לחמך וגו' והסירותי וגו' שיהיה בכח הלח' והמים שאוכל ושות' להסיר כל מיני מחלה. כי דבר שיסד השם יתברך להחיות נפש אדם הרי יש בו כח חיות גם כן מהשם יתברך ודאי יש בו כח לקיים חיותו לגמרי שלא יארעו שום מחלה. וכן יש בו כח הקיום לעולם שלא יארעו המות כלל. כי כח המאכל הוא להחזיק חיותו בו כל ימי עולם רק על ידי חטא אדם הראשון במאכל נגזר המיתה דהיינו קלקול כח קיום החיות שבמאכל שבד' שקלקל בו נענש שלא יהיה במאכל כח כ"כ. ומצה נקרא מיכלא דאסוותא ודאי הוא רפואה למכתו של עולם כמו שדרשו רז"ל ע"פ מחץ מכתו ירפא. דזהו סתם רפואה למכה שבכתוב (וזה טעם כי אני ה' רופאיך שהק' רז"ל אם אין מכה כו' רק רצה לומר למכתו של עולם גם כן השם יתברך הרופא וממילא כל המחלה וגו' דיצ"מ הכנה למתן תורה שהוא רפואת מכתו של עולם אם כן מסתמ' מכות דמצרי' היה לפי שהם נגד זה) והיינו לכח האכיל' רק מכל מקום יש מיתה מצד עטיו של נחש פירוש הוא מה שאז"ל שבא נחש כו' והטיל זוהמא ואותה זוהמא היינו בתאות זימה שע"ז אמרו אפילו חסיד שבחסידים כו' בישי שהוא מד' שמתו בעטיו של נחש דזהו עש"נ רק ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ואז היו באמת חרות מיצר הרע וממה"מ לולא החטא אחר כך ויציאת מצרים הוא הכנה למתן תורה. לכך מקודם אכילת מצה לרפאות חטא דאכילה ואחר כך יוכל להגיע למתן תורה שהוא הסרת הזוהמא דזהו סתם יצר בדברי חז"ל בכל מקום כמו בפ' חלק יצר תינוק כו' ובשאר מקומות. וע"ז א' בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין. וע"ז א' אם פגע בך מנוול כו' דיצר דזנות נקרא מנוול כמ"ש אשה חמת מלא כו' ואין ניוול גדול מזה ולכן נקרא זה זוהמא שהוא זיהום ומיאוס. וע"ז הוא ההצלה בד"ת ודוקא כשקדם אכילת מצה דליל פסח לרפאות תאות אכילה הקודמת ושניהם נמשכים זמ"ז כמ"ש מלי כריסיה זני בישי. ועל ידי אכילת חוה מעץ הדעת על ידי זה גרם ביאת נחש עלי' אחר כך. וזה היה עטיו של נחש ועצתו שעל ידי כשלונה בתאות אכילה יוכל לה בזה גם כן. וכן בהיפך על ידי מצה הנותן קדושה באכילה יזכה גם כן לד"ת בקדושה דגדר ערוה. דמדה טובה מרובה ואכילת מצוה כ"ש שגוררת קדושה בעריות על א' ת"ק כמשרז"ל במכות: