עת האוכל י׳

א

מצות אכילת מצה נותנת קדושה באכילות. כי כל מצוה בפרט אותה שמברכין עליה אקב"ו מוספת קדושה באדם וביחוד באותו אבר וכח שעל ידי נעשית כמו שאמרו ז"ל בוי"ר עשית חבילות עבירות עשה נגדן כו' ידים כו'. וזה טעם מ"ש בזוה' (בא) יצ"ט ויצר רע חמץ ומצה וכן בל' רז"ל פ' ה"ק שאור שבעיסה. דעיקר היצר רע באכילה כידוע משורש נחש ואז"ל עץ הדעת חטה היה. ונגדו אכילת מצה נותנת קדושה בכל מאכלי לחם של כל השנה. ואכילת מרור בכל מאכלי ירקות. ואכילת קדשים בבשר. וכלן בזמן הזה ע"ה אסור לאכול בשר כי אין לנו אכילת בשר שמברכין עליו אקב"ו. רק ת"ח דא"צ לקדש גופן שהן עצמן קודש כמו שאמרו ז"ל הממלא גרונם כו' כמנסך כו' והמביא דורון כו' כמביא בכורים. וכן אכילתן כקרבן כי הן עצמן כמזבח כמו שאמרו ז"ל בשילהי חגיגה שכל גופן אש שנא' הלא כה דברי כאש. פירוש שבדבר שאדם מחשב כן הוא כל גופו כמ"ש במקום אחר ראיה ממקלות דיעקב. ובזוהר נקרא מצה מיכלא דאסוותא שיש בידה לרפאות את הקודם וכן בכל מצות כנז"ל ממד"ר עשיית כו' וכמ"ש בד"ת רפאות תהי' וגו' וכמ"ש והאנזת למצותיו וגו' ה' רופאיך וקו' רז"ל אם אין מכה כו' ידוע. רק רצה לומר רפואה דסליחה וכדאיתא ברפ"ב דמגילה על ושב ורפא. והמחלה הוא מדה כנגד מדה כמ"ש במקום אחר י' מכות נגד י' דברות קומה שלימה. ובסליחת העונות ממילא לא ישום גוף המחלה. ומכת בכורות נגד דיבור אנכי שהוא שורש הכל ומצרים שורש הרע ולכך בעת מכת בכורות אכלו ישראל פסח מצה ומרור לתקן כל מיני אכילות ונתקן השורש לטוב ונא' כל בן נכר לא יאכל בו ודרז"ל אבל אוכל במצה ומרור הוא כדי להמציא תיקונים אף להכופרים דאף על פי שחטא ישראל. והנה גאולת מצרי' הוא על ידי לאכפייא וכמ"ש במקום אחר על ויקח משה עצמו' יוסף עמו לכן נצטוו על ביעור חמץ והיו גם כן חרות מיצר רע רק בדרך הסילוק לגמרי מדת צד"ג. מה שאין כן לעתיד לבוא זביחת היצר בענין לאתהפכא כמ"ש במדה"נ דיהיה גם אז יצר רע לחדוותא דאורייתא רק דנקרא לבן דאתלבן כו' וכמ"ש כו' וכמ"ש במקום אחר דזה סוד סעודת לויתן ושור הבר שהם יצרא דעריות ודע"ז שיהיה מהם מאכל טוב כמ"ש טוב מאד זה יצר רע על ידי דהמלך ע"ה שהקים עולה של תשובה שלא היה זה במצרים. וא' איזהו עשיר השמח כו' דעיקר עשירות שמחה ולכן נקרא מצה לחם עוני דליכא חדוותא דאורייתא בכפיית היצר וכמ"ש וילכו וגו' ולא מצאו מים ואז"ל זו תורה. ולכן מרבים בחומרות ודקדוקים בעניני הפסח יותר מכל המצות כמדתן של צדיקים מדקדקים כחוט השעה. ומכל מקום בענין מכירת החמץ שהוא ביעורו מקילין הרבה וכל עיקרו הערמה כנודע. היינו דהגם דיוסף היה המבשר לגאולת מצרים פקוד יפקוד וגו' בהיות הגאולה במדתו כנ"ל. מכל מקום לא נגאלו על ידי א' מזרעו וכמו שהיה טעות דבני אפרים שיצאו קודם זמנם. והגם דויקח משה וגו' כנ"ל. ויהושע בן נון מאפרים נער לא ימוש מתוך האכל ומכניס לארץ. מכל מקום עיקר גאולה על ידי משה שהוא עצם משיח כמ"ש ברע"מ ואהרן שהם כהנים כמו שאמרו ז"ל גם על משה. כי על ידי לאכפייא לבד א"א כלל הניצוח גמור כמו שאמרו ז"ל בעוון מלא אפילו כו' וזהו עטיו של נחש כי יצרא דעריות נקרא אכילה כמ"ש אכלה ומחתה פיה ויצרא דע"ז נתהוה על ידי הזוהמא דנחש. וישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן ולא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עריות כמ"ש בסנהדרין. ואין אצלם רק יצרא דעריות שהוא שורש עש"נ באכילה וע"ז אמרו ניתנ' תורה למלאכי השרת דע"ז נא' יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין עצה כלל בלאכפייא שאינו באפשרות כח אדם רק בלאהפכא על ידי ס' תורת כהנים שיהיה אכילה כמו קרבנות: