שולחן ערוך, אורח חיים תק״י: כמה דברים האסורים לעשות ביו"ט ואיזה מהם מותרים ע"י שינוי ובו י"א סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

כמה דברים האסורים לעשות ביו"ט ואיזה מהם מותרים ע"י שינוי ובו י"א סעיפים:
מוללין מלילות ומפרכין קטניות כדרכן בי"ט ומנפח מעט מעט ואוכל ואפי' בקנון ותמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה:

ב

הבורר קטניות בי"ט בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי (אם רוצה לאכלו בו ביום) (המגיד פ"ג) אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אע"פ שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת הגה ולוזים ובטנים שנשברו ועדיין בקליפיהם לא מקרי הקליפה פסולת כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין: (טור)

ג

אין מסננים החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל בשל מתכת מותר:

ד

אין תולין המשמרת ביו"ט לסנן בה שמרים אבל אם היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסנן ומערים ותולה אותה ליתן בה רימונים ואח"כ נותן בה שמרים: הגה ושאר דיני סינון בי"ט כמו בשבת כדאיתא סי' שי"ט: (ב"י)

ה

אין עושין גבינה ביום טוב: (ואין מעמידין חלב בי"ט) (הגהות מיימוני פ"ג ור"ן ספ"ד דביצה וב"י בשם רוקח) וה"ה דאין עושין חמאה מן החלב ביו"ט (ריב"ש סי' קכ"א):

ו

אין גוזזין את הירק במספרים שדרכן לחתכן בהם מן המחובר:

ז

מתקנים את הקונדס והעכביות: הגה מותר למלוח הרבה חתיכות צנון ביו"ט אם רוצה לאכלן אע"פ שאסור בשבת ויש מחמירין (מהרי"ל):

ח

אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות כיצד המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכה ארבעה או חמשה כדים אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים דמוכח שלצורך י"ט הביאם: הגה ודוקא כשמוליכן ממקום למקום אבל מזויות לזויות (ב"י בשם רש"י) או מבית לבית באותו חצר (א"ז) שרי בכל ענין:

ט

המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא נוטלה בידו:

י

וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט ישא אותן על גבו מאחוריו ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן על כתפו ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליהן בגד וכל כיוצא בזה משינוי המשא ואם אי אפשר כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם עושה כדרכו במה דברים אמורים בנושא על האדם אבל על גבי בהמה לא יביא כלל:

יא

אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו:

א

בי"ט הגה ע"ז והטעם שהיה אפשר לעשות הגבינה וחמא' מאתמול דגבינה של אתמול חשובה משל היום ע"כ יש איסור בורר בגבינה וחמאה אפילו ע"י עכו"ם אסור דאמיר' לעכו"ם כה"ג הוי שבות אפילו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן (ב"י ריב"ש):

ב

הקונדס כו' פי' מיני ירקות המרים

א

מלילות וכו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט סעיף ו'. הר"ן וט"ז מיקל:

ב

קטניות. היינו השרביטין ומוציא הזרע. וכתב היש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה:

ג

בו ביום. אפילו אינו רוצה לאכול לאלתר דבשבת חייב חטאת כמ"ש סי' שי"ט אפ"ה שרי בי"ט עמ"א:

ד

ובטנים. וט"ז ומ"א כתבו דאין חילוק בין אלו לשאר פסולת ע"ש:

ה

מסננים. דוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול. מ"א:

ו

ממתקין. וע"י שינוי שרי אם היה טרוד בעי"ט. ב"ח מ"א ע"ש:

ז

מתכת. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של"ד. ונ"ל מה"ט מותר ליתן השפוד מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום. מ"א:

ח

ואח"כ. אחר שנתן בה רמונים:

ט

מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה:

י

חמאה. אפי' ע"י עכו"ם אסור. ריב"ש. וט"ז מיקל ע"י עכו"ם אם צריך לכך משום שמחת י"ט ע"ש. וכ' המ"א ונ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י או רא"ם אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סעיף ד'. ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם אין צריך לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סי' ש"ז סעיף ה':

יא

הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזין במספרים שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום:

יב

ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן:

יג

בגד. עיין סי' ש"כ סעיף ו':

יד

אורחים. אפי' מאותה עיר מ"א. ועיין סי' של"ג סס"א:

א

מימרא דרבא ביצה י"ב

ב

ברייייתא שם

ג

משנה שם י"ד וכב"ה

ד

ברייתא כרבן גמליאל וגמרא שם

ה

שבת קל"ד

ו

משנה שם קל"ז וכחכמים

ז

מימרא שם דאמוראי

ח

בעיא ונפשטא שם קל"ד

ט

ברייתא ביצה ל"ד

י

שם והם מיני ירקות שיש טורח בתיקונם

יא

ל' הרמב"ם בפ"ה

יב

משנה שם כ"ט וכפי' רש"י שם

יג

שם במשנה

יד

מהא דאתקין רבא במחוזא שם ל'

טו

שם בגמרא וכפי' הטו'

טז

רמב"ם בפרק ה' וציינתיו לעיל בסימן תצ"ה

יז

תו' פ"ג דביצה:

יח

דין הבאת בהמה ששחטה בשדה בסימן תצ"ח סעיף ז':

א

אין מוללין כו'. ומפ' מש"ש י"ג ב' כיצד מולל קאי אשבת אבל בי"ט א"צ שינוי ועסי' שי"ט ס"ו ומש"ש:

א

ס"ב אם רוצה כו'. עמ"א דלא כרשב"א כו' ולמד הרשב"א ממה שאסרו בנפה וכברה משום דחיוב חטאת בו ודחה המ"מ דבריו הא דפסולת מתוך האוכל אפי' לאלתר וביד חייב חטאת ואפ"ה מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים מרובים ע"ש:

ב

בד"א כו'. שהרמב"ם מפ' מי איכא מאן דשוי על ברירת הפסולת:

ג

ולוזים. עמ"א:

א

ס"ה ואין מעמידין כו'. ירושל' ספ"א מהו להעמיד חלב ביו"ט אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד מי"ט לחול ועיין רש"י בשבת צ"ה א' ד"ה המחבץ המעמיד חלב בקיבה וכן פי' הריב"ש סי' קכ"א:

ב

וה"ה כו'. כמו מעמיד שהוא בורר כמו בשבת שם. ועתוס' שם ד"ה והרודה: וי"ל דאסור כו' וה"ה כאן לפי שהוא לימים הרבה וכמ"ש בירושלמי על המעמיד:

א

ס"ז מותר למלוח כו'. כמ"ש י"א ב' מולח אדם כו' וכ"ש כאן שצריך לכל:

ב

ויש מחמירין. דשם משום תחלתן התירו ועבהג"א שם ד"ה ומשום כו'. ועברא"ש שם משום דאין עיבוד כו' וזה מסכים לס' ראשונה וגם י"ל דכאן לכ"ע מותר כיון שרוצה לאכלן כנ"ל:

א

ס"ח אע"פ כו' אלא כו'. כמש"ש א"ל כו' אמור רבנן כמה כו'. וכמש"ו:

ב

ודוקא כו' אבל מזוית לזוית. עתוס' שם ד"ה המביא כו' וי"ל דהתם כו' וי"ל דלמה דפי' כו':

ג

או מבית כו'. דבשבת מיירי ג"כ מבית לבית ול"ד באותו בית כמ"ש תוס' שם דאינו יכול להוציא לחוץ וכמ"ש בפ"ה ל"ו והכא תנן משילין כו' התם מאי כו' הכא תנן כו' אלמא דאפי' מבית לבית מיירי שם:

א

ס"י וכן. כפי' שם:

א

הבורר קטניות – מכאן קשה על האי מ"ד לעיל סימן תק"ו ס"ב בהג"ה דאסור ליטול צרור בידים והרי הכא מבואר דביו"ט בורר כדרכו וכבר רמז זה הט"ז שם וכן האריך להקשות שם המאמר מרדכי ונהר שלום וכן עמד ע"ז הגר"ז ובמשנה ברורה שם פירשתי טעם האי מ"ד משום דגבי צרור אפילו בחול דרך ליטלו שלא בכלי והוא מח"א עי"ש והגר"ז כתב לחלק דלא התירו חכמים בורר כדרכו אלא בקטניות שאין דרך להכין לימים רבים אבל לא חטין שדרכו להכין לימים רבים [וכן מצאתי קצת סמך לזה בביצה דף י"ג לחלק בין תבואה לקטניות עי"ש ברש"י ד"ה אבל קטניות שכתב דיש ב"א הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדירתן והרא"ה כתב שם וז"ל שאין דרך לתקנו כולן כאחד אלא כדי קדירתו עכ"ל וממילא פשוט דגם הברירה אינו אלא ליומו ולכאורה יש יחד אלא כדי קדירתן והרא"ה כתב שם וז"ל שאין דרך לתקנו כולן כאחד אלא כדי קדירתו עכ"ל וממילא פשוט דגם הברירה אינו אלא ליומו ולכאורה יש ראיה לזה גם מדברי הרמב"ם פ"א הלכה ז' שכשחשב שם גם בורר במלאכות שאסרו חכמים ביו"ט הזכיר שם חיטין ויש לדחות דכונתו שם ע"י כלי דאסור וכמו שפסק השו"ע אבל לא ביד ובקנון ובתמחוי וחטין דנקט לאו דוקא] וכתב שכן מבואר בשמ"ק ריש פרק אין צדין בשם הרמב"ן ולפ"ז בדגן יהיה אסור לברור אפילו ביד:

ב

אם רוצה לאכלו בו ביום – עיין מ"ב הטעם דכאופה ומבשל דמי כן הוא דעת מגן אברהם וש"א בשם המ"מ דבורר הוא מהמלאכות המותרות ביו"ט לגמרי דלא כדעת הרשב"א. והנה הט"ז מצדד להלכה כדעת הרשב"א דדוקא לאלתר שרי אבל לא להניח דכיון שבשבת חייב חטאת אסור ביום טוב ותמהו עליו האחרונים [פמ"ג ובית מאיר ונהר שלום וש"א] דלפי מאי דקי"ל לעיל בסימן שי"ט דבשבת אם בורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב א"כ ע"כ כיון שהתירו חכמים ביו"ט לברור פסולת מתוך אוכל הוא משום דאין שייך כלל בורר ביו"ט דהוא כאופה ומבשל וכדעת המ"מ [והרשב"א אפשר דאזיל לשיטתו דס"ל דגם בשבת אם בורר לאלתר אין חייב חטאת וכדמשמע בעבודת הקודש] וא"כ אפילו להניח לבו ביום שרי אכן מה דהעיר דצריך לאסור מטעם דהיה אפשר לעשות מבעוד יום לכאורה הדין עמו בזה דהא כן מבואר ברמ"א סי' תצ"ה ס"ג לדעת היש מחמירין דאפילו באוכל נפש עצמו כל שאפשר לעשותו מבע"י אסור כ"א ע"י שינוי ואם כן בעניננו הא דמתירין פסולת מתוך אוכל דוקא כשלא היה יכול לברור מבע"י וכ"כ באמת החמד משה [אלא דכתב דלאלתר מותר בכל גווני כהט"ז וזה אינו מובן דבשבת פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב] אכן מסתימת השו"ע והרמ"א משמע דיש להקל בעניננו בכל גווני והטעם אפשר לענ"ד לומר דכיון דע"י שינוי כתב שם הרמ"א שמותר וכאן דבלא"ה לא התירו אלא ע"י קנון ותמחוי י"ל דזה חשיב שינוי דכדרכו הוא דוקא ע"י נפה וכברה ואף דאין זה שינוי גמור דבשבת בפסולת מתוך אוכל חייב אף בזה מ"מ לענין יו"ט חשיב שינוי וכ"ש אם בורר ביד וכעין מה שכתב הר"ן ריש פרק א"צ גבי מלח עי"ש אח"כ מצאתי שכ"כ בס' נהר שלום ובס' שלחן עצי שטים וכן בעבודת הקודש להרשב"א משמע גם כן דזה חשיב שלא כדרכו וכן מוכח ג"כ במאירי שכתב בענין זה דאפילו אפשר מבע"י שרי ודעתו מבואר בכמה מקומות בספרו דס"ל כדעת היש מחמירין הנ"ל דאף באוכל נפש אסור מדרבנן כל שאפשר מבעוד יום וע"כ כמו שכתבנו דזה חשיב שינוי. היוצא מדברינו דהנוהג להקל לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבעוד יום יש להם על מי לסמוך ואף בבורר להניח לסעודה אחרת [או בע"ש על שבת ועל ידי עירוב תבשילין] ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבעוד יום לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי וכמדומה שכן נוהגין העולם:

א

אין מסננין וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם דאם לא היה אפשר לסנן מבעוד יום מותר ביו"ט ומקורו מדברי התוס' בדף קל"ז ע"ב וכמו שהעתיק בעצמו בס"ד דזהו החילוק בין דין זה לשם דהתם מיירי כשא"א לעשות מעיו"ט ולכך מקילינן שם אף דהוא מלאכה גמורה וכאן בשאפשר אבל לפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דסובר דבאוכל נפש עצמו אין לחלק ואפילו באפשר שרי א"כ ע"כ מה דאסרינן לסנן החרדל היינו משום דדרך לעשותו לימים הרבה ולכו"ע אסור וכמש"כ הר"ן גבי מיתוק החרדל וה"ה בסינון שלו וסינון השמרים דמותר בס"ד אף דמלאכה גמורה היא משום דעושה אותה ליומו לשתות והוי בכלל מלאכת אוכל נפש המותרות וא"כ אין חילוק כלל בין אפשר לאי אפשר דבסינון החרדל בכל גווני אסור משום דדרך לעשותו לימים הרבה ובשמרים בכל גווני שרי אלא דלדעת היש מחמירין לעיל בסימן תצ"ה יש להחמיר גבי שמרים אם אפשר לעשותו מבעוד יום אבל בסינון חרדל אין להקל אף באי אפשר אם לא ע"י שינוי וכנ"ל שם:

ב

אבל בשל מתכות מותר – עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דלפמש"כ הרה"מ בפי"ב מהלכות שבת בשם הרמב"ן דמשום הכי התירו בחרדל למתק בגחלת של מתכות משום דחרדל אינו מצרף משמע מזה דבמים או משקה אין להקל ואפילו לפי הסברא שהביא שם המ"מ לדעת הרמב"ם דהיכא דאינו מתכוין לעשות כלי לית ביה משום מצרף אף דהוי פ"ר זה אינו שייך רק בגחלת דהיכא דאינו מכוין אין בו תיקון כלי כלל אבל במיחם שהוא כלי לא שייך זה עיין בפמ"ג סימן שי"ח בשם הלחם משנה וכ"כ בלבושי שרד שם ואם כן ה"נ בשפוד שהוא כלי לדעת הפוסקים דצירוף הוא דאורייתא אין להקל דהוי פ"ר:

א

מותר ליתן בה שמרים לסננן – אף דהוי מלאכה גמורה דבשבת חייב חטאת ע"ז כדאיתא בש"ס ביו"ט מותר משום דהוי אוכל נפש ואף דלעיל אסור בורר ע"י נפה וכברה התם משום דע"י כלים אלו דרך לעשות לימים הרבה והוי כעין קצירה וטחינה אבל כאן אף שהוא על ידי כלי דרך לעשותה לפי שעה:

א

את הירק – עיין מ"ב וכתב הפמ"ג אבל לחתוך ירק דק דק שרי ביום טוב [ור"ל אף דבשבת אסור וכדלעיל בסימן שכ"א סי"ב] כטחינת תבלין הא בכלי שלהם כעין סכין קבוע בדף עץ (שקורין ברוסיא שעטקוואניצע) יש לומר אסור שדרך לעשות לימים הרבה עכ"ל:

א

אפילו שלא לצורך וכו' – דמוכח שלצורך יו"ט הביאם. הנה המחבר התחיל בלשון הרמב"ם ומסיים בלשון הטור והטור כתב דבריו ע"פ פרש"י דמיירי אפילו בעושה כ"ז לצורך סעודה ואפ"ה בעינן שיהיה מוכח. וכן כתב במאירי ובעבודת הקודש ומלשון הרמב"ם משמע לכאורה דכ"ז מיירי בעושה שלא לצורך אוכל נפש אבל באמת קשה מאד לומר שהרמב"ם יחלוק על כל הפוסקים בזה ויתיר בלי שום שינוי היכי דהוא לצורך יו"ט וגם בגמרא קאמר הני נשיא דמיילין חצבייהו וכו' מוכח להדיא דאף במשא שהוא לצורך יו"ט ג"כ הכי הוא. ואולי דכונת הרמב"ם נמי לאסור אף שעושה לצורך יו"ט ומש"כ אע"פ שהותרה וכו' הכי פירושא דאף ע"פ שהקילו כ"כ בהוצאה אף שלא לצורך כלל מ"מ באופן המשא החמירו דצריך לשנות לעולם שלא כמעשהו בחול ואף אם נושא לצורך יו"ט. וכ"ז שכתבנו הוא רק ליישב דעת הרמב"ם עצמו אבל מה שסיים המחבר דמוכח שהוא לצורך יו"ט הביאם אין זה מדויק לדעת הרמב"ם דלדידיה אפילו שלא לצורך יו"ט כלל ג"כ מותר (ורק אם עושה שינוי בנשיאתו ובלא יכוין בנשיאתו להכין זה לצורך מחר) וכמובא דעתו בסימן תקי"ח ע"ש בב"י והגר"א וצ"ע:

א

[א] [לבוש] מותר וכו'. פירוש בלא שינוי דראשי אצבעותיו אף דבסימן שי"ט סעיף ו' בעינן שינוי התם בשבת מיירי וכן משמע בבית יוסף וים של שלמה וב"ח:

ב

[ב] שרוצה לאוכלם וכו'. פירוש אף דבשבת אין היתר אלא לאלתר שאני יום טוב דדמי למבשל ומותר כל אותו יום והוא מדברי מגיד שחולק ארשב"א דאוסר גם ביום טוב, והט"ז הסכים לרשב"א משום דאוכל נפש שאפשר מאתמול אסור כמו שכתב בית יוסף סימן תק"ו גבי אין שונין קמח כו' ותמה על המגיד, ולעניות דעתי לא קשה מידי דמוכח בסימן תק"ו דרשב"א סבירא ליה דאף באפשר מאתמול מותר שהרי פסק דשונין קמח, והא דאין מרקידין משום שהוא לזמן מרובה, ומכל מקום בסימן תצ"ה מבואר דקיימא לן הכי רק על ידי שינוי מותר. עוד כתב הט"ז דמהרי"ל שכתב שלא יברר פירורי מצה בפסח גדולים מקטנים סבירא ליה כרשב"א ומרש"ל פרק קמא דביצה סימן מ"ב כשחולק על מהרי"ל נעלם ממנו דברי רשב"א, עד כאן, תימא הא רש"ל שם מביא דברי הרשב"א אלא שכתב שדברי מגיד נוטים, גם שאר דברי ט"ז יש לדחות, ומכל מקום יש להחמיר שכן משמע בספר תניא ומרבינו ירוחם דף ל"א וכן מגן אברהם ס"ק ט' בסימן תק"ד החמיר כמהרי"ל:

ג

[ג] [לבוש] אפילו לטלטלו וכו'. צריך עיון דשולחן ערוך פסק דמותר לברור האוכל ועולת שבת דקדק כן ממה שכתב אף על פי שאוכל מרובה וכו', ולא דק דכתב השולחן ערוך כן להדיא קודם זה וגם קושייתו כאן ומה דשקול וטרי בסימן שי"ט הוא לחינם למעיין בבית יוסף. גם צריך עיון דבסימן שי"ט כתב הלבוש גופיה שני דעות בזה והמתירין רבים הם, ואפשר דסבירא ליה להחמיר ביום טוב יותר מבשבת לענין מוקצה כמו שכתב סימן תצ"ה, ולדינא העליתי לעיל להקל גם ביום טוב. והנה כשפסולת מרובה אלא שבאוכל שטירחא יותר מבואר בר"ן דבורר האוכל דוקא ובבית יוסף סימן שי"ט הביא דברי הר"ן בטעות עיין שם ודו"ק, וכן משמע מרבינו ירוחם שם שהרי כתב דהפסולת אסור בטילטולו אך מצאתי בתוספתא [ביצה א יד.] בית שמאי אומרים אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח הצרורות בית הלל אומרים בורר איזה מהן שירצה, עד כאן, ונראה לי דמיירי דצרורות מרובין בכמות אבל מועטין בטירחא דאי צרורות מרובין בטירחא ודאי לכל הפוסקים אין היתר לברור פסולות אם לא שנאמר דפליג אש"ס ודו"ק וצריך עיון. ומתוספתא הנזכר לעיל נמי ראיה לשיטת הרמב"ם דאף שפסולות מרובה בכמות מותר בטילטול:

ד

[ד] [לבוש] מותר לבררם וכו'. אף לברר פסולת מאוכל כיון דמין אחד הוא ואין שם פסולת עליו תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו (רש"ל שם), וכן מוכח מרמ"א שכתב דין דלוזים וכו' אף השולחן ערוך סבירא ליה דבכל מיני פסולת מותר לבררן ועולת שבת וט"ז ומגן אברהם חלקו דמכל מקום איכא משום טירחא יתירא, ולעניות דעתי כיון שאינו אלא תיקון אוכל לא חיישינן לטירחא דדוקא היכא דשם פסולת עליו חיישינן לזה והיינו שכתב ואין שם מלאכה עליו, גם מצאתי ראיה מרבינו ירוחם שפסק נמי כשולחן ערוך וכתב נמי דין דלוזים ודו"ק, ועוד נראה לי דאפשר כוונת רש"ל ורמ"א ור"י היכא דפסולת מרובה בכמות ומועטין בטירחא דאז קאמר דמותר בלוזים לברר פסולת אף דבשאר פסולת צריך לברר האוכל כמו שכתבתי בשם הר"ן ור"י לעיל. והנה מגן אברהם הקשה מסוף סימן שכ"א דהקולף שומים ובצלים הוי בורר ונראה לי דלא קשה מידי דשם מיירי שעושה להניח דבזה גם הכא אסור אבל כשקולף לאכול לאלתר מותר אף לברר הפסולת כמו שקולף הקליפה. כתב ים של שלמה שם דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיצוף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה וכן משמע מבית יוסף (מגן אברהם), וצריך עיון דאפשר דמודה הרמב"ם כשאין פסולת רק עפר שאז לוקח המאכל ממנו ומניח העפר למטה דעיקר ברירה אינו אלא בפסולת, גם צריך לעיין בירושלמי הא דתנן בביצה שם בורר כדרכו בחיקו אמר ר' חנינה דרבן גמליאל הוא דרבן גמליאל אומר אף מדיחו ושולה משמע דרבן גמליאל לא פליג על תנא קמא וזה סייעתא לרבינו ירוחם שהביא בית יוסף, וצריך עיון על הרמב"ם מיהו בסימן שי"ט סעיף ח' משמע לאיסור והוא משנה בשבת דף ק"מ ויש לחלק וצריך עיון:

ה

[ה] [לבוש] דמחזי כבורר וכו'. ובורר ממש לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה:

ו

[ו] [לבוש] מפני שמכבהו וכו'. בשבת דף קל"ד פריך מאי שנא מבשרא אגומרי ומשני התם לא אפשר הכא אפשר פירש רש"י לא אפשר לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר מאתמול, עד כאן, והט"ז לא עיין בפירוש רש"י וכן בסוף דברי רמב"ן במלחמת ה' בזה לא ירד עיין שם, גם מה שכתב דבשרא אגומרא הוי מפיג טעם וכן מבואר בבית יוסף סימן תקי"א, עד כאן, לא דק דהבית יוסף מיירי להדיא מעישון פירות אבל בבשרא אגומרי אינו מפיג טעם כדמוכח מפירוש רש"י שם וכל הפוסקים. זה לשון מגן אברהם כתב הב"ח אם היה טרוד בערב יום טוב ולא היה יכול לעשות מותר לעשותו ביום טוב מיהו בסימן תק"ד סעיף א' משמע דאסור במלח ואפשר דהכי נמי קאמר על ידי שינוי, עד כאן, ויש לומר דשאני מלח דכל הקדירות צריכין לה לא חילקו, אך תימא על מגן אברהם הא הב"ח פסק להיפך דאף שלא היה אפשר בערב יום טוב אסור כיון שאין בו צורך כי אם למפונקין ואפשר דמדייק מב"ח הא במקומות שכל בני העיר מאכלם בחרדל מותר באי אפשר בערב יום טוב וכן כתב בים של שלמה פרק ב' סימן ל"ז ועל זה הקשה מגן אברהם מאי שנא ממלח, מכל מקום תמוה דעיקר פסק הב"ח חסר ועוד דהא לשיטת הרי"ף והרא"ש משמע דבכל ענין אסור כמבואר בב"ח ורש"ל שם, עוד דבספר עבודת הקודש דף מ"א זה לשונו, בשר על גבי גחלים מותר ואין זה כמיתוק החרדל דחרדל ראוי בלא כיבוי גחלת אלא למפונקים ועוד שאפשר בגחלת של מתכות והוא ראוי ומצוי יותר, עד כאן, והיינו שפירש הש"ס הנזכר לעיל הכא אפשר בהכי ומה שכתב והוא ראוי וכו' פירש דהא בבשר נמי אפשר לצלות סמוך לגחלים לזה פירש והוא ראוי ומצוי יותר מה שאין כן בבשר ראוי יותר על גבי גחלים, ומכל מקום נשמע לטעם שני דבכל מקומות אסור בחרדל אף באי אפשר מערב יום טוב ועוד הא כתב הרמב"ן דדרכו למתק הרבה כמו בטחינת חיטים אם כן ודאי אסור אפילו באי אפשר מערב יום טוב כמו בטחינה בסימן תצ"ה סעיף ב' וכן בפירוש רש"י יש לכוין כן ודו"ק, ועוד הא כתב הרמב"ן דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינה בכל אפיה ובישול אלא בטחינת החיטים ובענין שאמרו הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חיטים צריך לטחון אפילו אדם צריך תיקון ולכך אסרוהו, עד כאן, הרי דדמי ממש לטחינה. ואגב אזכיר מה שתמה הב"ח על רמב"ן הנזכר לעיל דאפיה היא תיקון טפי מטחינת חיטים, עד כאן, כמדומה שלא ראה מה שכתב הר"ן ריש פרק אין צדין בשם הרמב"ן עיין שם וקיצרתי:

ז

[ז] מתכות וכו'. ונראה לי דמהאי טעמא מותר ליתן שיפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתות בו ביום:

ח

[ח] [לבוש] שאין זה דומה לבורר וכו'. תמוה לי דבסימן שי"ט סעיף ט' כתב דהנותן לתלויה בשבת חייב משום בורר וכן כתב הטור והוא גמרא דשבת דף קל"ח ואין ספק אלי דפירוש רש"י במשנה ריש פרק ר' אליעזר דמילה אטעייה הכא שפירש דאין דרך בורר בכך אבל פשוט שפירש כן אליבא דר' אליעזר דאמר נותנין לתלויה בשבת אבל לחכמים דקיימא לן כוותייהו דאין נותנין ודאי דרך בורר בכך וכן משמע בתוס' דף קל"ד ד"ה הכא וכו' וכן מבואר להדיא בר"ן והא דמותר ביום טוב נראה לי כמו שכתבו תוס' שם שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב וחזק כל כך:

ט

[ט] [לבוש] ונותן בה וכו'. אבל כשאינו נותן אסור:

י

[י] גבינה וכו'. ורבינו ירוחם כתב בשם תוס' דמותר ותמה עליו בית יוסף שהוא נגד הש"ס שגם בתוס' ליתא עיין שם, ולעניות דעתי ברור דמה שכתב רבינו ירוחם מותר היינו מדאורייתא וסמך על מה שכתב בסוף מן התורה כל אוכל נפש מותר אף באפשר מערב יום טוב, ומה שכתב רבינו ירוחם דמעלי כשהוא בן יומו היינו דלא תימא דאין ראוי לאכילה כשהוא בן יומו כמו דבש והדביש שהזכיר שם דאסור מן התורה קאמר דמעלי והוא הדין דמאתמול עדיף, גם מה שכתב בית יוסף דתוס' פרק המצניע לא הזכיר דהא דקתני לוקה לא קאי אלא ארודה חלות דבש ואפשר שבמקום אחר כתבו כן שבנוסחת תוס' של רבינו ירוחם כתב כן תימא על גדול שכמותו דבהדיא כתבו תוס' שם בדף נ"ה כן וכן כתבו תוס' ביצה דף כ"א ד"ה הואיל וכו':

יא

[יא] [לבוש] מפני שהיה אפשר וכו'. משמע דאם אי אפשר מערב יום טוב מותר והב"ח החמיר מטעם דבעל המאור ואין להחמיר דכל הפוסקים פירשו כרש"י:

יב

[יב] אין מעמידין וכו'. פירוש שנותן לתוכו קיבה דהוי בורר. והנה בספר באר שבע האריך להקל ולדחות ירושלמי מהלכה ותימא שהבית יוסף פסק זה בשם הר"ן והגהות מיימוני ורוקח וכן כתב הכלבו וכן משמע מרבינו ירוחם הנזכר לעיל וראיותיו יש לדחות בקל ואין להאריך ועוד דאם כן אף הוא חולב ומעמיד מיום טוב לחול קיים:

יג

[יג] [לבוש] אפילו על ידי כותים ולא התירוה אלא במקום מצוה (ריב"ש), והט"ז דקדק זה להתיר בצריך לשמחת יום טוב מסימן שמ"ב ולא ראה בריב"ש גופיה ועוד דהא בסימן ש"ז סעיף ה' יש פלוגתא. כתב עולת שבת אם יש בו צורך יום טוב יש להתיר לעשות על ידי שינוי וכל שכן אם היה טרוד ולא היה אפשר לעשות מבעוד יום. כתב מגן אברהם מותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטע אפילו בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב כמו שכתב סימן שי"ט ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם אין צריך לו רק שחשש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו על ידי כותים, עד כאן:

יד

[יד] מתקנים וכו'. גם זה אסור במספריים (עבודת הקודש):

טו

[טו] [לבוש] ויש אוסרין. לשון רמ"א ויש מחמירים פירוש דמהרי"ל נהג כך מצד חומרא ולא מדינא ועיין סימן שכ"א ס"ק [ה']:

טז

[טז] [לבוש] אלא ישנה וכו'. ואם אי אפשר לשנות מותר (עבודת הקודש דף מ"ד):

יז

[יז] אבל מזוית וכו'. כן כתב עבודת הקודש שם וסמ"ג ואילו ראה הבית יוסף לא הוי למד ממשמעות לשון רש"י גם בתוס':

יח

[יח] ריש פרק המביא. אשתמיטתיה:

יט

[יט] בגד וכו'. מיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט או אפילו במים וכלי שפיו צר (תוס'). בגד העשוי לפרוס עליו אפילו במים שרי (מגן אברהם), ועיין סימן שי"ט סעיף י', ורש"י בשבת דף קמ"ח פירש דמיירי בדבר יבש גרסינן בביצה דף ל' הני נשי דמליין חצבייהו מיא ולא משניין משום דלא אפשר תכסייה בנכתמא זימנין דנפיל ואתא לאתוי תקטריה זימנין דמפסיק ואתא למקטריה תפרוס סודרא עלויה זימנין דמטמיש במיא ואתא לידי סחיטה, עד כאן, וכתב בים של שלמה שמעינן מזה שלא יכסו אותן בכיסוי שלהן ותמיהני למה השמיטו המחברים, עד כאן, ומגן אברהם כתב דלא גרסינן זימנין דנפיל וכו' אלא תכסייה בנכתמא זימנין דמפסיק וכו' וכן הוא בשבת דף קמ"ח גם הקשה על גירסתינו מה בכך אם ישאנו הלא הוצאה מותרת ביום טוב ובפרט בכלי הצריך לו. ולעניות דעתי לתרץ קושיא זו דכיון שאין צריך בו אלא משום שינוי הוי הוצאה שלא לצורך ועוד דנכתמא לחוד כשאינו על הכד אין צורך בו, ומכל מקום ברש"י מוכח שם דלא גריס וכן פירש מהרש"א, ובזה ניחא דקשה נימא זימנין דמיפסק ואתא לאתוי וכהאי גוונא הוא בשבת דף נ"ח גבי זוג שבכסותו אלא דלא חיישינן אתא לאתויי בזה, אך תימא דאישתמיט לגדולים מה שכתב בעבודת הקודש דף מ"ד זה לשונו, נשים הממלאים מים מן המעיין לא יכסו את הכד בבגד שמא תיפול ותביא אותה בידה מרשות הרבים לרשות היחיד ואם בפי הכד פעמים שיפסיק ותבוא לידי קשירה, עד כאן, הרי מבואר דגריס. אך קשה לי על ספר עבודת הקודש למה קאמר בש"ס זימנין דמטמיש וכו' נימא נמי זימנין דנפיל, ועוד דאם כן תיקשי קושיות תוס' שם ור"ן וכן רש"י בשבת דף קמ"ח וש"ס דמתיר בפריסת סודר ותירוצם לא שייך אטעם דנפיל, ואפשר לחלק בין פריסה שהוא על פני כולה דלא חיישינן לשמא נפל, ובין לכסות פי הכד דחיישינן. כתב בשיירי כנסת הגדולה דאם הכיסוי קשור בחבל או בדבר אחר דלא חיישינן לנפילה שרי לכולי עלמא, ובש"ס הנזכר לעיל קשה לימא ניחוש שמא לא יקשור בערב שבת ויקשור בשבת, גם צריך עיון מה דפירש רש"י קשר העשוי להתקין וכו' דמשמע אף שאינו של קיימא, ובאמת כיון שאינו צריך אלא לשבת זו לא הוי של קיימא ובזה יש לקיים קצת דברי רש"י אף על פי גירסתינו ודו"ק, אך קשה דבשבת דף קמ"ח פירש רש"י דהוי של קיימא:

א

א) [סעיף א'] מוללין מלילות וכו' פי' מלילות של חטין שמולל בידיו כשהן רכים. ומפרכין קטניות השרביטין ולהוציא הזרע. דדש כלאחר יד הוא ואפי' בשבת לאו דאו' הוא אלא מדרבנן וביו"ט לא גזור. רש"י ביצה י"ב ע"ב. ב"י. ט"ז סק"א:

א

ב) שם. מוללין מלילות וכו' ואעפ"י שהיה אפשר לו למלול מעיו"ט. ר"ז או' א:

א

ג) שם. כדרכן ביו"ט. ר"ל בלתי שינוי בראשי אצבעותיו ואע"ג דלעיל סי' שי"ט סעי' ו' כתב דצריך שינוי שימלול בראשי אצבעותיו דוקא התם גבי שבת אבל ביו"ט לא גזור. וכתב המ"מ פ"ג ואעפ"י שיש חולקין כן עיקר. וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה שלדעת קצת כי אמרינן מוללין מלילות ביו"ט דוקא ע"י שינוי אלא שאין כן דעת הרי"ף דביו"ט מותר למלול אפי' שלא ע"י שינוי יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב וכ"ה דעת הרא"ש בפ' מפנין והכי נקטינן. וזהו שפסק כאן בש"ע מוללין מלילות וכו' כדרכן ביו"ט, וכ"פ רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ח. וכ"פ הב"ח, ט"ז שם. א"ר או א' מיהו המ"א סק"א הביא דעת המחמירין שכתב הר"ן, וכן הר"ז או' א' הביא דעת המחמירין וכתב ואעפ"י שהעיקר כסברא הראשונה מ"מ אם אפשר לו לעשות כן ע"י שינוי טוב להחמיר ולחוש לסברא האחרונה:

א

ד) שם. ומנפח מעט מעט ואוכל. פי' הזרעונים אחר שנתפרקו מהשבלים ועדיין הם מעורבים עם המוץ מותר לנערן מידו הא' לידו הב' ולנפח מהן המוץ ולא ינפח הרבה ביחד מפני שנראה כמנפח לצורך החול אלא מנפח מעט מעט ואוכל מיד. ר"ז או' ב':

א

ה) שם. ואפי' בקנון ותמחוי. קנון כלי הוא ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי. ותמחוי הוא קערה גדולה. רש"י ביצה י"ב ע"ב:

א

ו) שם. אבל לא בטבלא וכו' דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה. רש"י שם. ט"ז סק"א:

א

ז) [סעיף ב'] הבורר קטניות ביו"ט. המעורבים עם עפרורית או עם מוץ שלהם. ר"ז או ג':

א

ח) שם. בורר כדרכו וכו' הפסולת מתוך האוכל אם האוכל מרובה. עו"ש או' ב':

א

ט) שם הגה. אם רוצה לאכלו בו ביום. כלומר אפי' אינו רוצה לאכלו לאלתר מותר והרי דינו כמו שהתירו לאפות ולבשל ולאכול בו ביום. עו"ש שם. מ"א סק"ב וכתב ודלא כרשב"א דאוסר לברור לבו ביום יעו"ש. וכ"כ ישי"ע או' א' מאמ"ר או' א' והשיג על הט"ז סק"ג שהסכים לדברי הרשב"א וכן השיג עליו החמ"מ או' א' והנה"ש או' א' יעו"ש וכ"פ ח"א כלל פ"ב או' ב' מ"ב או' ז' ועיין בישי"ע סי' ת"ק או' ב' שהעלה דדוקא פסולת מתוך האוכל יש היתר יותר ביו"ט מבשבת אבל בשני מיני אוכלין הדין הוא ביו"ט כמו בשבת ואסור לברור רק כדי לאכול לאלתר ולא לאחר זמן יעו"ש הטעם. והב"ד מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ב' תו' חיים על ח"א שם או' א' עה"ש על קיצור הש"ע סי' צ"ח או' ט' ועיין לקמן או' ט"ז:

א

י) שם. אבל לא בטבלא וכו' והטעם כבר כתבנו לעיל או' ו' יעו"ש.

א

יא) שם. בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת. לפיכך הצריכו אותו לברור הפסולת כדי למעט הטורח ביו"ט. ר"ז או' ד':

א

יב) שם. בד"א כשהאוכל מרובה וכו' ואם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטרחתם בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק. ט"ז סק"ב. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק שם או' ה' מ"ב או' ח':

א

יג) שם. ואם היה טורח בברירת הפסולת וכו' כגון שהפסולת הוא דק מאד ויש טורח ליקח אותו בידו. ר"ז שם. מ"ב או' ט':

א

יד) שם. אעפ"י שהאוכל מרובה וכו' וכן אם הפסולת מרובה על האוכל אעפ"י שיש טורח בברירת האוכל מברירת הפסולת כגון שהאוכל הוא דק מאד צריך לברור את האוכל ולהניח את הפסולת כיון שכמות הפסולת מרובה על כמות האוכל. ר"ז שם:

א

טו) שם הגה. ולוזים ובטנים וכו' לא מקרי הקליפה פסולת וכו' רבים תמהו על הגה זו דזוהי לדעת הטור דס"ל דאם הפסולת מרובה על האוכל אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב ולוזים ובטנים אעפ"י שהפסולת מרובה מותרים כיון דאורחייהו בהכי אבל לדעת הש"ע דפסק כהרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל האוכל ברובא א"כ אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר מינים שמעורב פסולת בהם ומ"מ לענין דינא מסיק הט"ז סק"ג כיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת יעו"ש. וכן מסיק המ"א סק"ד. ועיין א"ר או' ד' ונה"ש או' א' מ"ש ליישב בדברי מור"ם הנז' ומ"מ מסיק שם הנה"ש דראוי להחמיר כדברי הט"ז והמ"א שיברור מה שהוא קל יותר. וכ"כ מ"ב או' יו"ד. והחמ"מ או' ו' כתב דלוזים ובטנים דינם כשאר אוכל המעורב עם הפסולת לכל דבר. וכ"מ משאר האחרונים שלא העתיקו דין זה דלוזים דדינם כשאר פסולת עם האוכל לכל דבר. וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע. והנ"מ עיין לעיל או' י"ד ודו"ק:

א

טז) וכתב הר"ז או' ה' וכ"ז כשלא היה אפשר לו לברור מעיו"ט אבל אם היה אפשר לו לברור מעיו"ט אסור לברור פסולת מתוך האוכל אפי' בידו אעפ"י שהאוכל מרובה על הפסולת ויש יותר טורח בברירת האוכל מברירת הפסולת ואפי' אוכל מתוך הפסולת אין לו לברור אלא מה שהוא צריך לאכול לאלתר כמ"ש בסי' שי"ט לענין שבת לפי שכל מלאכת או"נ שהיה אפשר לעשותה מעיו"ט ולא יהיה בכך הפסד ולא חסרון טעם אסור לעשותה ביו"ט מטעם שנת' בסי' תצ"ה עכ"ל והוא מדברי הט"ז סק"ג כמ"ש בק"א או' ב' יעו"ש. וכ"כ מק"ק סי' ה' או' ג' אמנם מסתמיות דברי הש"ע ומור"ם ז"ל ושאר האחרונים שכתבנו לעיל או' ט' משמע דאין לחלק בזה, בין שהיה אפשר לעשות מעיו"ט או לא והטעם כמ"ש הנה"ש או' א' דכיון דרבנן אסרוה לא אסרו אלא כדרכו בחול והיינו בנפה וכברה אבל כל היכא דבורר בידו הו"ל משני ושרי אפי' בורר ומניח יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ב' דדעת שאר האחרונים להתיר הברירה בכל ענין לבו ביום. וכ"כ בב"ה להוכיח מכמה פו' דאפי' היה אפשר מבע"י מותר לברור פסולת מתוך האוכל ואפי' בבורר להניח לסעודה אחרת אלא שסיים ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבע"י לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי יעו"ש:

א

טוב) וכתב היש"ש פ"ק דביצה סי' מ"ב דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה יעו"ש והב"ד מ"א סק"ד וכתב וכ"מ דעת הרב"י מדהשמיטו בש"ע ור"ל דהב"י הביא פלוגתא בזה ומדהשמיטו בש"ע ולא כתב דעת המתיר משמע דס"ל כדעת האוסרים. וכ"פ החמ"מ או' ב' כדברי היש"ש הנ"ז ר"ז או' ו' ח"א כלל פ"ב או ד' מק"ק שם או' ד' וכתב שם הר"ז דאפי' אם לא היה אפשר לברור מעיו"ט אסור. אבל בשע"ש כתב דוקא באפשר מעיו"ט. והב"ד הפת"ע או' ו' ועיין לעיל סי' תצ"ה סעי' א' בהגה ודוק:

א

חי) [סעיף ג'] אין מסננין החרדל וכו' דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו. רש"י שבת קל"ד ע"א. מיהו בורר ממש לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה. תו' שם. מ"א סק"ה:

א

יט) שם. אין מסננין החרדל וכו' ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול. מ"א שם. חמ"מ או' ג' ר"ז או' ז' מק"ק סי' ה' או' ח' והא דמותר אם לא היה אפשר מעיו"ט הוא דוקא ע"י שינוי. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ז' וכ"כ בב"ה:

א

ך) שם. ואין ממתקין אותו וכו'. שהחרדל הוא מר ורגילין למתקו ע"י שמכבין בתוכו גחלת או אבן ניסוקת וביו"ט אסור לכבות בתוכו גחלת של עץ לפי שאין כבוי זה צורך אוכל נפש ממש שאפשר לאכול בשר בלא חרדל וא"צ אלא למעונגים וכל דבר שאינו שוה לכל נפש אסור לעשותו ביו"ט כמ"ש בסי' תקי"א יעו"ש אבל מותר לכבות בתוכו גחלת של מתכת או אבן ניסוקת לפי שאין שייך כיבוי במתכת שאף אם לא יכבנו לא ישרף ולא יעשה פחם ואף בשבת. אין איסור לכבותו אלא מד"ס וביו"ט לצורך אכילה לא גזרו. ר"ז או' ח' מק"ק שם או' ט' ועיין לעיל סי' תק"ח או' ב':

א

כא) שם. ואין ממתקין אותו בגחלת וכו' והטעם כתב רש"י שם בשבת קל"ה משום דאפשר מאתמול אבל בעל המאור כתב לפי שאין במיתוק החרדל צורך כ"א לאנשים מפונקים. והב"ד הב"ח וכתב דלפי פירושו אפי' אם לא היה אפשר מעיו"ט למתק החרדל כגון שהיה טרוד נמי אסור למתקן ביו"ט בגחלת של עץ דכיון שאין בו צורך כ"א לאנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי אינו דבר שוה לכל נפש ולא שריא מלאכה בכל כי האי מילתא ונכון להחמיר יעו"ש, והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ העו"ש או' ג' א"ר או' ו' וכ"כ המאמ"ר או' ד' דלשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסק מרן ז"ל כוותייהו פשיטא דאסור בכל עניין כמבואר בב"ח. וכתב הר"ז בק"א או ד' דאין להתיר אפי' ע"י שינוי ודלא כמ"א סק"ו יעו"ש. וכ"כ המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ט':

א

כב) שם. אבל בשל מתכת מותר. דאינו שורף וליכא כיבוי. ומה"ט מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום. מ"א סק"ז. א"ר או' ז' י"א בהגה"ט ר"ז או' ח' מק"ק שם או' ט':

א

כג) [סעיף ד'] אין תולין המשמרת וכו' דהוי כעובדא דחול. שבת קל"ח ע"א. ב"י. לבוש, מ"א סק"ח. והיינו שפותח פי המשמרת ע"ג כלי בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ומשו"ה אסרו דהוי כעובדא דחול, מ"ב או' ט"ז. ומשמרת שלנו כלי העשוי לכך כנפה י"ל מותר לכתחלה לסנן ביו"ט כשא"א מעיו"ט. א"א או' ח' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח':

א

כד) שם מותר ליתן בה שמרים לסננן. ודוקא אם היה עושיהו מאתמול לא היה כ"כ טוב וחזק דאלת"ה אסור משום בורר כמ"ש סעי' ג' תו' שם. מ"א סק"ט. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ט' מק"ק סי' ה' או' ח' מ"ב או' י"ז. וע"י שינוי מותר. א"א או ט' מ"ב שם:

א

כה) שם. ומערים ותולה אותה ליתן בה רימונים וכו' ונותן בה רמונים אבל כשאינו נותן בה רמונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים. שבת קל"ט ע"ב. מ"א סק"י. א"ר או' ט' חמ"מ שם. ר"ז או' יו"ד. מק"ק שם. מ"ב או' י"ט:

א

כו) שם. ואח"כ נותן בה שמרים. ר"ל ואח"כ נוטל ממנה הרמונים ונותן בה השמרים. לבוש, א"א או יו"ד:

א

כז) שם הגה. ושאר דיני סינון ביו"ט כמו בשבת וכו' עיין בר"ז בק"א או' ד' שכתב דחפש בסי' שי"ט ולא מצא אלא דין א' שאינו ענין לה' סינון שאיסורו משום בורר רק איסורו משום מלבן דהיינו מה שנת' שם דאסור לסנן מים בסודרים משום מלבן ופשיטא דאסור ביו"ט כיון שהמלאכה עצמה דהיינו הליבון אין בו צורך יו"ט כלל אבל שאר דיני סינון מה שאסור בשבת מותר ביו"ט יעו"ש. והב"ד מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח' וכ"כ מ"ב או' ך':

א

כח) [סעיף ה'] אין עושין גבינה ביו"ט. דמגבן הוי כבונה כמ"ש בשבת צ"ה ע"א. והוא דאסור לגבן ביו"ט אע"ג דצורך אוכל נפש מותר מפרש טעמא בגמ' (שבת קל"ד ע"א) משום דהוה אפשר לגבן מאתמול וגבינה דאתמול חשיבא כהיום. ב"י. לבוש. וזהו לפי פירש"י שם בגמ'. אבל בעל המאור סוף פ"ב דביצה כתב דמשו"ה אוסרין לגבן ביו"ט משום דחלב יותר משובח מהגבינה יעו"ש. והב"ד הב"ח וכתב ולכן ראוי להחמיר שלא לעשות גבינה ביו"ט אפי' כשלא היה אפשר לעשות מעיו"ט כגון שהיה טרוד אפ"ה לא יעשה מאחר שהחלב טוב ממנה ודלא כדמשמע מדברי רי"ו וכו' וסיים דלפ"ז אין היתר בעולם לעשות גבינה ביו"ט. וכ"נ מדברי הטור שכתב בסתם לאיסור יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' ד'. מיהו הא"ר או' י"ח כתב דאין להחמיר דכל הפו' פירשו כרש"י. אבל הא"א או' י"א כתב לטעם המ"א אף שלא היה אפשר לעשות מעיו"ט אסור. וכ"פ ח"א כלל צ"ג או' א'. וכ"כ בנ"א שם להוכיח מגמ' ופו' דבכל גוונא אסור לגבן ביו"ט אפי' בלא היה אפשר לו לגבן מעיו"ט ואפי' ע"י שינוי יעו"ש. ומיהו עיין בתשו' אורח לצדיק סי' ח' שמתיר ע"י שינוי בהיה אנוס בעיו"ט יעו"ש והביאו הפ"ת וכ"כ מ"ב או' כ"א. אכן מסתמיות שאר דברי האחרונים משמע כדברי נ"א דבכל גוונא אסור. וכ"כ לעיל סי' תצ"ה או' י"א יעו"ש:

א

כט) שם הגה. ואין מעמידין חלב ביו"ט. פי' שנותן לתוכו קיבה דהוי בורר. מ"א ס"ק י"ב. ור"ל שמפריד הקום מן החלב. וכ"כ הר"ז או' י"ב. ואעפ"י שהוא צורך אוכל נפש טעם האיסור מפרש בירושלמי סוף פ"ק דביצה משום שגזרו שלא יעמיד מיו"ט לחול. והביאו ב"י. עו"ש שם. ר"ז שם. והנה בס' באר שבע האריך להקל ולדחות הירושלמי מהלכה ותמה עליו א"ר או' י"ב שהרי ב"י פסק זה בשם הר"ן והגמ"י ורוקח וכ"כ הכלבו. וכ"מ מרי"ו וכתב וכל ראיותיו יש לדחות בקל ואין להאריך יעו"ש. וכ"כ מ"א שם על דברי ב"ש הנז' דאין לסמוך עליו נגד כל הני רבוואתא. וכ"ה הסכמת האחרונים כדברי הירושלמי הנז' וכפסק מור"ם ז"ל:

א

ל) שם הגה. ואין מעמידין חלב ביו"ט. אבל מה שקורין בערבי לב"ן ובלשון לעז יגורטי מותר לעשותו ביו"ט דכל העמדת חלב שאסר הירושלמי והפו' היינו במעמיד חלב בקיבה כמ"ש רש"י והרמב"ם ושאר פו' דאז אסור משום בורר דנפרש הקום מן החלב אבל זה היגורטי שמעמידין אותו במעט יגורטי ונקפה כלו כמו שהוא וליכא ביה ליתא דברירה כל הנך רבוותא דאסרי להעמיד החלב ע"י קיבה מודו בנ"ד דשרי ולית ביה איסור כלל. כן העלה הרב קרבן אשה חא"ח סי' י"ב. ומ"ש שכנה"ג בהגב"י או' ג' על דברי באר שבע הנז' ואפשר דקיידה היינו יגורטי כבר תמה עליו בקרבן אשה שם ותירץ דבריו אפשר שהיה להם יגורטי שמעמידין בקיבה יעו"ש. ודברי הרב קורבן אשה הנז' הביא אותם רב פעלים ח"ד סי' ט"ו והסכים לדבריו וכתב והיינו אם יש לו חלב שנחלב מעיו"ט יעו"ש. וכ"פ בספרו בן א"ח פ' במדבר או' יו"ד:

א

לא) שם הגה. ואין מעמידין חלב ביו"ט. וכן אסור לעשות סיראוויטקע שנותן מעט חומץ בחלב כדי שיתברר מי החלב דכל זה בורר ממש ואסור לרשב"א מדאו' ולש"פ מדרבנן. ח"א כלל פ"ב או' ו' מ"ב או' כ"ב. ולצורך חולה שאין בו סכנה י"ל דשרי דאוכל נפש ג"כ הוא וצ"ע. א"א או' י"ב. מ"ב שם. ואפשר דיש להתיר לחולה ע"י שינוי אם יש בו צורך כל כך:

א

לב) שם בהגה. וה"ה דאין עושין חמאה וכו' והטעם שם בריב"ש דאסור משום בורר וכתב עוד שם דראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות אפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן יעו"ש והב"ד ב"י. ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק י"ג. וכתב שם הט"ז דאם צריך לכך משום שמחת יו"ט יש להתיר ע"י עכו"ם יעו"ש וכ"ה בריב"ש גופיה בכתב ולא התירוה אלא במקום מצוה יעו"ש. דה"ה המו"ק דאם צריך לכך משום שמחת יו"ט יש להתיר ע"י עכו"ם. וכ"כ ח"א כלל פ"ב או' ה' אלא שכתב שם הח"א דלרשב"א גם זה אסור וע"כ כתב מ"ב בשער הציון דאין להתיר אלא א"כ אין לו מה יאכל וכמ"ש בשע"ש יעו"ש:

א

לג) שם בהגה. וה"ה דאין עושין חמאה וכו' ואם יש בו צורך יו"ט יש להתיר לעשות ע"י שינוי וכ"ש אם היה טרוד מבע"י ונחפז ולא היה לו אפשר לעשות מבע"י עו"ש או' ד' והב"ד א"ר או' י"ג. אבל בספר בגדי ישע כתב דקשה לסמוך עליו מה שמפורש לאסור בש"ע וע"כ בודאי אין לסמוך להתיר עכ"ל:

א

לד) שם בהגה. וה"ה דאין עושין חמאה וכו' ונראה דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטני אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סעי' י"ד ודוקא שצריך לאכלו בו ביום ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' מ"א ס"ק י"ג. א"ר שם. חמ"מ או' ה' ח"א שם או' ז' מק"ק סי' ט"ו או' ט' מ"ב או' כ"ג. ובמו"ק כתב דגם בעשיית חמאה הנ"ל ג"כ מותר ע"י עכו"ם אם הוא חושש שיתקלקל הסמעטנ"י אם לא יעשה חמאה, והב"ד מ"ב שם. ועיין במחה"ש שכתב דדוקא בשבת צריך להניח קצת סמוך להחלב אבל ביו"ט כשצריך לבו ביום א"צ להניח כלל יעו"ש אבל מסתמיות שאר דברי האחרונים הנז' משמע דאין לחלק. וכ"כ מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"ג. וכתב שם ח"א דמותר לקלוט הסמעטנ"י מן החלב לשתות בו קאווע ור"ל כיון שלוקחו לאכלו לאלתר א"צ להניח קצת סמוך לחלב, ועיין עוד מ"ש בזה לעיל סי' שי"ט או' ק"י יעו"ש.

א

לה) [סעיף ו'] אין גוזזין את הירק. התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין אין גוזזין אותן בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שלקטן היום. רש"י ביצה ל"ד ע"א. ב"י. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק י"ד:

א

לו) שם. אין גוזזין את הירק וכו' אבל לחתוך את הירק דק שרי ביו"ט כטחינת תבלין הא בכלי שלהן כעין סכין קבוע בדף עץ י"ל דאסור שדרך לעשות לימים הרבה. מש"ז או' ח' מק"ק סי' ה' בליקוטי רימ"א או' יו"ד. מ"ב בב"ה:

א

לז) [סעיף ז'] מתקנין את הקונדס וכו' מיני ירקות הן שיש טורח בתקונן. רש"י שם. ב"י. ט"ז סק"ט. ועיין רש"י עה"ת שפי' וקוץ ודרדר קונדס ועכביות והוא ממד"ר פ' בראשית. וכ"כ פרישה או' ד' ובערוך פי' ירקות שהם מרים וצריך למתקן ע"י האור ברותחין דאעפ"י שקודם שמיתקן אינם ראויין לאכלם יכול לטלטלו כדי למתקן לצורך אכילה. או"ז. פת"ע או' י"ז. בסמ"ג איתא מתקנין את האוכל שיש בו קוצים כגון קונדיות ועכביות בתספורת. וכ"ה בכלבו פת"ע שם:

א

לח) שם. מתקנין את הקונדס וכו' וה"ה שלאטין ירק מר מותר להוציא מימיו מש"ז או' ט' ליקוטי רימ"א שם או י"א. מ"ב או' כ"ה:

א

טל) שם בהגה, אעפ"י שאסור בשבת. כמ"ש לעיל סי' שכ"א סעי' ג' מותר ביו"ט שהרי אם היה עושה כן מעיו"ט היה מפיג טעם הצינון. ר"ז או' ט"ו:

א

מ) שם בהגה. ויש מחמירין. נראה הטעם דאע"ג דא"א מעיו"ט מ"מ כיון דאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובדרשות מהרי"ל ה' יו"ט כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהותם במלח ואח"כ יאכל אבל הוא נהג שלא לשהות במלח ביו"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד. ט"ז סק"י. חמ"מ או' ז'. ועיין לעיל סי' שכ"א סעי' ג' וסעי' ד' והיינו שהוא היה נוהג להחמיר בשבת ויו"ט כמו לשם בסעי' ג' שהיה מטבל אחת אחת ואוכל מיד:

א

מא) שם בהגה. ויש מחמירין. וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו הפסד כלל. ר"ז או' ט"ו מ"ב או' כ"ז:

א

מב) [סעיף ח'] אעפ"י שהותרה הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך. ומ"מ בעינן צורך קצת כמ"ש לקמן רסי' תקי"ח יעו"ש:

א

מג) שם. אלא צריך לשנות. ואפי' אם עושה לצורך היום. עה"ק שער ג' או' ז' מ"ב או' כ"ח:

א

מד) שם. אלא צריך לשנות. ואם א"א לשנות מותר. גמ' וכ"כ הרוקח סי' רצ"ט כלבו סי' נ"ח. עה"ק שם. א"ר או' ט"ז. ועיין לקמן או' ן':

א

מה) שם. לתת לתוכה ארבעה וכו' וה"ה שנים או אחת לא יביאם בסל ובקופה משום עובדא דחול אלא על כתפו וכמ"ש אח"כ אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים. ומ"ש ארבעה או חמשה משום שכך הדרך לשאת בסל ובקופה אבל אם הוא אחד או שנים בלא"ה הדרך לשאת אותם בידו או על כתפו. וכ"מ מסתמיות דברי הרוקח והכלבו ועה"ק הנ"ז שכתבו בסתם המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה וכו' משמע יהיה מה שיהיה אפי' אחת לא יביאם בסל ובקופה משום עובדא דחול. ואח"כ ראיתי שכ"כ בהדיא בתיו"ט יעו"ש. וכ"כ באו"ז בשם הריב"א:

א

מו) שם הגה. ודוקא כשמוליכין ממקום למקום. שמצויים בו רבים כגון ברחובות או במבואות. ר"ז או' י"ז. והוא ממ"ש מ"א ס"ק ט"ו לדעת הטור. וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל שכתב או מבית לבית באותו חצר משמע אבל לא במבוי והגם שבד"מ או' ב' כתב בשם או"ז אבל מבית לבית באותו העיר מותר לא פסק כמותו רק באותו חצר וכ"כ הלבוש. וכ"ה הסכמת האחרונים.

א

מז) שם בהגה. שרי בכל ענין. אפי' טובא. ועדיף טפי לישא הרבה ביחד כדי למעט בהילוך. מ"א ס"ק ט"ו. חמ"מ או' ח' ר"ז או' י"ז. מק"ק סי' י"ב או' י"ט. מ"ב או' ל':

א

מח) [סעיף ט'] לא יפשיל את הקופה וכו' ג"כ הטעם משום דהוי כעובדא דחול. ב"י לבוש:

א

מט) [סעיף י'] או יפרוש עליהם בגד. ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט. הר"ן בשם הרז"ה. וכ"כ התו' בשבת קמ"א ע"ב ד"ה נפרוס. ב"י ע"א ס"ק ט"ז. ורש"י שם בשבת פי' דמיירי בדבר יבש. א"ר או' י"ט. ובגד העשוי לפרוש, עליו אפי' במים שרי. מ"א שם. א"ר שם. ועיין לעיל סי' שי"ט סעי' יו"ד:

א

נ) שם. ואם א"א לשנות כגון שזימן וכו' וה"ה אם אי אפשר לשנות מפני סיבה אחרת כגון שאין לו בגד לכסות וכה"ג. רש"י ביצה ל' ע"א. מ"ב או' ל"ד. וכ"כ לעיל או' מ"ד:

א

נא) שם. כגון שזימן הרבה אורחים אפי' מאותם העיר. מ"א ס"ק י"ז. א"א או' י"ז. חמ"מ או' יו"ד. ר"ז או ך' מק"ק שם או' י"ב. מ"ב או' ל"ה. ור"ל אע"ג שכתב רמ"א לעיל סי' של"ג דאורחים מאותם העיר לא הוי סעודת מצוה מ"מ הכא כיון שכבר הזמינם הותר משום כבוד הבריות. מחה"ש, ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

נב) שם. עושה כדרכו. ומותר להוליך הרבה כדים ובסל ובקופה ולהפשילם לאחוריו. ר"ז שם.

א

נג) שם. אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. והטעם עיין לעיל סי' תצ"ה סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

נד) [סעיף יא'] אין מביאין עצים וכו' ר"ל אפי' ממקומות שמותר להביא מהם כמ"ש לעיל בסי' תק"א סעי' ג' אפ"ה לא יביאם כרוכים בחבל וכו':

א

נה) שם. לא בחבל וכו' שזהו דרכם בחול. לבוש:

א

(ט"ז סק"ג מביאו ב"י בר"ס תק"ו כצ"ל:

ב

(שם) סימן מ"ב כתב על דברי מהרי"ל כצ"ל:

ג

סק"ה באבות דר' נתן הכל כצ"ל:

א

מוללין כו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט ס"ו (הר"ן):

ב

אם רוצה כו'. קשה מאי קמ"ל דאפי' הכנה בעלמא אסור להכין מי"ט לחבירו כ"ש ברירה לכן נ"ל דצ"ל אפי' רוצה לאוכלו בו ביום וה"פ פשיטא כשרוצה לאכלו לאלתר דשרי אלא אפי' רוצה לאוכלו לאחר זמן בו ביום דבשבת חייב חטאת עסי' שי"ט אפ"ה שרי בי"ט דלא כרשב"א דאוסר לברור לבו ביום וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ג ועבסי' תק"ו ס"ב:

ג

טורח יותר. כגון שהפסולת הוא דק מאוד ויש טורח ליקח אותו בידו:

ד

ולוזים וכו'. צ"ע דהטו' כ"כ לשיטתו שכ' אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כ' דלוזים שרי לטלטל אבל הש"ע פסק כהרמב"ם דלעולם שרי לטלטלם אלא שיש חילוק בברירה וא"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט וביש"ש כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מיני' או פסול' ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל, וצ"ע דהא כ' הב"י ססי' שכ"א בשם הירוש' הקולף שומים ובצלים הוי בורר וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא נחשב גבי לוזים לטורח לכן נ"ל דגם בלוזים יברור באיזה ענין שקל יותר לברור, כ' יש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה וכ"מ דעת הרב"י מדהשמיטו בש"ע:

ה

אין מסננין. דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו ובורר ממש לא הוי דגם הפסולת ראוי לאכילה (תו') ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול עס"ד:

ו

בגחלת. דהוי כיבוי ואין זה צורך אוכל נפש ממש ובגמ' פריך מ"ש מבישרא אגומרא שמות' אף על גב שאפשר לצלותו בשפוד ומשני התם ליכא כבוי שסופו מבעיר והבער' נמי ליכא שמיירי שצלאוהו במדורה שעשה לצורך הבישול ולכן שרי זהו שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורש"י פי' כיון שחרדל אפשר לעשותו מאתמול שדרך למתק הרבה בבת א' אסור לעשותו בי"ט וכ' הב"ח אם היה טרוד בעי"ט ולא היה יכול לעשותו מותר לעשותו בי"ט מיהו בסי' תק"ד ס"א משמע דאסו' דהא סתם מתני' הוא דאין דכין מלח בי"ט ואפשר דה"נ קאמר דשרי ע"י שינוי:

ז

מתכת מותר. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של"ד ונ"ל דמה"ט מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום:

ח

אין תולין. דהוי כעובדא דחול:

ט

לסנן. ודוקא אם היה עושיהו מאתמול לא היה כ"כ טוב וחזק דאלת"ה אסור משום בורר כמ"ש ס"ג (תוס'):

י

ליתן. ונותן בה רימונים אבל כשאינו נותן בה רימונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים (גמ'):

יא

גבינה. דמגבן הוי כבונה ואפשר לעשותו מאתמול שהגבינה ישנה טובה מן החדשה, ונ"ל דעיקר הטעם מפני שדרך לעשותו לימים הרבה הוי עובדא דחול וכמ"ש סי' תק"ד ולהכי פריך בגמ' מ"ש מלישה ולא פריך מ"ש מבישול אלא מפני שלישה נמי דרך לעשות פת לימים הרבה ומשני כיון דפת חמה טובה יותר שרי וכ"מ סי' תצ"ה סס"א:

יב

ואין מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה דהוי בורר וב"ש כתב דאין להחמיר לאחרים בזה ואין לסמוך עליו נגד כל הני רבואתא:

יג

דאין עושין חמאה. ואף על גב שחמא' בת יומא מעלי מ"מ הוי בורר וטורח גדול הוא ואסור אפי' ע"י עכו"ם (שם בריב"ש) ונ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

יד

אין גוזזין. דמאן דחזי סבר שחתכו היום מן המחובר:

טו

שרי בכל ענין. אפי' טובא כמ"ש סי' תקכ"א וכתבו התוס' דעדיף לישא הרבה ביחד כדי למעט בהילוך ונ"ל דכ"ע מודים בזה דלא כהרב"י שכתב בסי' שכ"ג ס"ה מחלוקת בזה ומ"ש הטור למעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי רבים:

טז

יפרוש עליהן בגד. ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט (תוס' והרז"ה) ואף על גב שמשמע בר"ן דאף ביין אסור ולא שרי אלא בפירות נ"ל דשרי ביין דלא שייך כיבוס בו דהוי דרך ליכלוך יש"ש וע' סי' שי"ט ס"י וסי' ש"ך סט"ו דבגד העשוי לפרוס עליו אפי' במים שרי: אמרי' בגמ' נכסי' בנכתמא זמנין דנפיל ואתי לאתויי וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים (יש"ש) ולי צ"ע מה בכך אם ישאנו הלא הוצאה מותרת בי"ט ובפרט בכלי הצריך לו לכן נ"ל דהגי' הנכונה כדאיתא בשבת דף קמ"ח נכסי' בנכתמא זימנין דמפסיק ואתי למקטריה ופרש"י מתוך שאתה מצריכו כיסוי קטר ליה בכד וזמנין דמפסיק ואתי למקטריה והוא קשר של קיימא משמע בהדיא דעכשיו דא"צ כיסוי מותר לשאת בכיסוי שאם יפסיק יניחנו כך ולא יקשרנו ולכן השמיטוהו הפוסקים כנ"ל ברור:

יז

אורחים. אפי' מאותה העיר:

א

{א} מוללין מלילות – פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוי דש כלאחר יד ובשבת צריך שינוי במלילה דהיינו בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט וביו"ט כשהוא רוצה לאכלן לא גזרו וזהו שכתב כדרכן ביו"ט:

ב

{ב} ומפרכין קטניות – היינו השרביטין ומוציא הזרע מהן:

ג

{ג} כדרכן ביו"ט – ויש מחמירין דוקא בשינוי בראשי אצבעותיו:

ד

{ד} ואפילו בקנון ותמחוי – מבואר לעיל בסימן שי"ט ס"ו ע"ש וביו"ט הקילו:

ה

{ה} אבל לא בטבלא וכו' – דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:

ו

{ו} בורר כדרכו – הפסולת מן האוכל וא"צ לשנות לברור האוכל מן הפסולת דכיון שהאוכל מרובה וכדלקמיה טוב למעט בטרחא ולברור הפסולת שהוא המועט:

ז

{ז} אם רוצה לאכלו בו ביום – לא אתי לאפוקי אם דעתו לאכול למחר דבזה פשיטא דאסור לעשות שום הכנה מיו"ט לחבירו אלא אשמועינן דאפילו אין דעתו לאכול לאלתר כ"א לאחר זמן דבשבת כה"ג חייב חטאת אפילו בורר אוכל מן הפסולת וכ"ש בפסולת מן האוכל קמ"ל דשרי דאין איסור בורר ביו"ט בזה מן התורה כיון שהוא צורך אוכל נפש בו ביום וכאופה ומבשל דמי רק בנפה וכברה אסרו חכמים משום דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר דדרך ברירה בכלים הללו לעשות לימים הרבה וכמו שכתבנו לעיל בס"א [מ"א וש"א]:

ח

{ח} כשהאוכל מרובה – דאז טוב יותר לברור הפסולת שטרחתו מעוטה ואם הם שוין בכמותן בורר איזה מהם שירצה אכן אם האוכל הוא דק יברור הפסולת:

ט

{ט} טורח וכו' יותר – כגון שהפסולת הוא דק מאוד ויש טורח רב לבררם:

י

{י} לא מקרי הקליפה פסולת – וכמין אחד דמי ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ויכול לברור אחד מחבירו איזה שירצה ועיין באחרונים שהסכימו דמ"מ אף בכאן יברור איזה שקל יותר לו לברור:

יא

{יא} אין מסננין החרדל וכו' – דמיחזי כבורר שמשליך עי"ז הסובין שלו אבל בורר ממש לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה:

יב

{יב} במסננת שלו – לכאורה משמע מזה דאם מסנן על ד"א שלא כדרכו מותר ודומיא דס"ב דלא החמירו אלא בנפה וכברה משום שכן דרך ברירתו בחול. כתב המ"א דאם לא היה אפשר לסנן מעיו"ט מותר לסנן אפי' במסננת ועיין בבה"ל מה שהערנו בזה:

יג

{יג} ואין ממתקין אותו בגחלת – כדרך שרגילין בחול להניח בתוכו גחלת וע"י כן מתמתק:

יד

{יד} של עץ – משום כיבוי ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש הא אפשר לעשותו מאתמול ואסרוהו מדרבנן ולפ"ז אם אי אפשר לעשותו מאתמול שרי ויש מחמירין שאפילו באופן זה אין לעשות כ"א ע"י שינוי:

טו

{טו} בשל מתכות מותר – דאיננו בוער וליכא כיבוי מדאורייתא ואע"ג דיש בו איסור כיבוי מדרבנן התירו משום שמחת יו"ט [אחרונים] ואם מותר ע"י אבנים עיין במחה"ש וכתב המ"א דמהאי טעמא מותר ליתן שפוד של מתכות מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום ועיין בביאור הלכה דלהפוסקים שסוברין דצירוף הוא דאורייתא אין להקל בזה:

טז

{טז} אין תולין – היינו שמותח פי המשמרת ע"ג כלי בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ומשו"ה אסרו דהוי כעובדא דחול:

יז

{יז} לסננן – ומיירי באופן שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כ"כ דאל"ה אסור משום בורר וכמו גבי חרדל לעיל בס"ג וכתב הפמ"ג דע"י שינוי מותר בכל גווני:

יח

{יח} ומערים ותולה וכו' – פי' אף אם לא היתה תלויה מבע"י יכול להערים ולתלותה ליתן בה מתחלה רמונים:

יט

{יט} ליתן וכו' – ונותן בה רמונים מתחלה אבל כשאינו נותן בה רמונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים ואסור:

כ

{כ} ביו"ט כמו בשבת – רמז בזה מה שמבואר לעיל שם בס"י דאסור לסנן מים בסודר משום ליבון וע"ש במ"ב וה"ה כאן:

כא

{כא} אין עושין גבינה ביו"ט – דגבינה מעלי טפי כשהיא ישנה וא"כ הו"ל למעבד קודם יו"ט ואפילו לאותן הפוסקים דסוברין בסימן תצ"ה דאוכל נפש עצמו מותר אפילו היה אפשר לעשותה קודם יו"ט הכא אסור מפני שדרך לעשותו לימים הרבה והוי עובדא דחול ולפ"ז אפילו אי אפשר לו לעשותה קודם יו"ט י"ל דאסור מיהו ע"י שינוי יש להקל:

כב

{כב} ואין מעמידין וכו' – דהיינו ע"י קיבה או שארי דברים שיתקבץ החלב ויקפא ויתברר הקום [וכן אסור לעשות סיראוויטקע דהיינו שנותן מעט חומץ בחלב כדי שיתברר המי חלב] דזה הוא בורר ממש ודרך לעשותו לימים הרבה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם מותר לעשות ד"ז בעצמו לחולה שאין בו סכנה:

כג

{כג} וה"ה דאין עושין חמאה וכו' – הטעם גם כן משום בורר וכנ"ל ואפילו ע"י עכו"ם יש להחמיר ויש מקילין בזה אם הוא לצורך שמחת יו"ט ואין להקל אלא לצורך גדול. ומותר לקלוט בעצמו שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטענע אפילו בשבת ורק כשיגיע סמוך לחלב יזהר להניח קצת מהסמעטענע עם החלב שלמטה וכמש"כ בסימן שי"ט סי"ד ודוקא כשצריך לאכלו בו ביום דאל"ה אסור משום הכנה מיו"ט לחול ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם כמש"כ סימן ש"ז ס"ה. ובספר מו"ק כתב דגם בעשיית חמאה הנ"ל ג"כ מותר ע"י עכו"ם אם הוא חושש שיתקלקל הסמעטענע אם לא יעשנה חמאה:

כד

{כד} את הירק – פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזין בתספורת שלהם. דמאן דחזי סבר שחתכו היום מן המחובר:

כה

{כה} קונדס ועכביות – שיש טורח בתיקונן ושרי דהוי הכל צורך אוכל נפש. וה"ה שאלאטי"ן ירק מר מותר להוציא מימיו [פמ"ג]:

כו

{כו} אע"פ שאסור בשבת – כדלעיל בסימן שכ"א ס"ג ביו"ט מותר דא"א לעשותן מעיו"ט:

כז

{כז} ויש מחמירין – טעמם דאפשר למלוח כל חתיכה בפני עצמה. וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה:

כח

{כח} לא יביאם בסל וכו' – אפילו לצורך שתיית היום. ומשמע מעבודת הקדש דאפילו אם ירצה ליתן בתוך הסל רק שנים גם כן אסור דהוא עובדא דחול ואפשר דהשו"ע סבר ג"כ הכי אלא נקט דבר ההוה:

כט

{כט} ממקום למקום – היינו במבואות דשכיחי בה רבים ומחזי כעובדא דחול:

ל

{ל} שרי בכל ענין – אפילו יותר מארבעה וחמשה כדים. ואדרבה יותר טוב הוא להוליך הרבה ביחד משיוליך מעט מעט ויצטרך להרבות בהילוך:

לא

{לא} לאחוריו – ג"כ מטעם דהוי כעובדא דחול:

לב

{לב} וכן משאות שדרכן וכו' – כ"ז כדי לשנות מדרך חול:

לג

{לג} יפרוש עליהן בגד וכו' – ומיירי במשאות יבשות כגון פירות וכה"ג או ביין דלא שייך למגזר שמא יסחוט דאין בסחיטתו משום ליבון כמבואר בסימן שי"ט ס"י אבל במים אין לפרוס בגד מלמעלה דלא יפול במים ויבוא לידי סחיטה:

לד

{לד} ואם א"א כגון וכו' – וה"ה אם א"א לו לשנות מפני סיבה אחרת כגון שאין לו בגד לכסות וכה"ג:

לה

{לה} וצריך למהר וכו' – ר"ל וכשעושה כדרכו יובא לפניהם במהרה יותר וכן הא דס"ח לענין קופות ג"כ דינא הכי דאם זימן הרבה אורחים וצריך להביא במהרה לכולם ביחד מותר לשאת בקופות ד' וה' קבין. ואורחים נקרא לענין זה אפילו מאותה העיר:

לו

{לו} לא יביא כלל – הטעם עיין לעיל בסימן תצ"ה ס"ג ובמ"ב שם:

לז

{לז} אין מביאין עצים וכו' – ר"ל אפילו ממקומות המותרין להביא וכנ"ל בסימן תק"א ס"ג אפ"ה לא יביאם כרוכים בחבל וכו' שלא יעשה כדרכו בחול:

לח

{לז} אין מביאין עצים וכו' – ר"ל אפילו ממקומות המותרין להביא וכנ"ל בסימן תק"א ס"ג אפ"ה לא יביאם כרוכים בחבל וכו' שלא יעשה כדרכו בחול:

א

מג"א סק"ו והבערה נמי ליכא וכו' אין זה שייכות לכאן דפשיטא להבעיר לצלות בתחלתו דשרי ודברי הרמב"ן הם על עישון פירות על גומרי דלא הוי כל כך אוכל נפש אלא דשרי דלא הוי מכבה כיון דסופו להבעיר בזה כ' הרמב"ן דמיירי רק במדורה שעשה לצורך הבישול ודוק:

ב

מג"א סק"ז דאינו שורף וליכא כיבוי ומשום מצרף ליכא להפוסקים דצירוף הוא דרבנן י"ל דמשום שמחת יו"ט הקילו כמו שהקילו בכיבוי דמתכות ולהפוסקים דצירוף דאורייתא צ"ל דמיירי בעץ דלא הוי פ"ר ולהרמב"ם פי"ב מהל' שבת אף דהוי פ"ר מ"מ כיון דאינו מכוין לעשות ממנו כלי לית ביה משום צירוף ע' בהה"מ שם ובמג"א לעיל סי' שי"ח סקל"ו והה"מ שם בשם הרמב"ן תירץ דחרדל אינו מצרף הק' עקיבא:

א

מוללין מלילות. פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ"ש סי' שי"ט בי"ט לא גזרו. אבל לא בטבל' דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:

ב

בד"א כשהאוכל מרובה כו'. אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו' בטור כתוב בזה דאסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי' בגמ' אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי' אפי' לטלטל ע"כ צריך שיהיה עכ"פ אוכל מרוב' ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל' הרמב"ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א' אם אוכל מועט והשני אפי' באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב' ולד"ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ"מ מיישב הגמ' אליבא דהרמב"ם במה דפרכי' פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה"ק פשיטא דצריך לברור האוכל:

ג

לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו'. הג"ה זו שלא בדקדוק דאע"ג דבאשר"י כתוב ג"כ כל' זה מ"מ אין פי' דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ' לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע"ז כ' דבלוזים ובטנים מותר עכ"פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ"כ הטו' בהדיא כאן ובסי' שי"ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ"פ פסולת מקרי. וכאן בש"ע שפסק כדברי הרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט' לא דק רמ"א בזה. שוב ראיתי דגם רש"ל הלך אחר ל' הרא"ש וכ' דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי' טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות' ואין לזה שום סבר' דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה' המגיד פ"ג שהרשב"א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי"ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי' ביד חייב חטאת ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש"י וזהו שלא הזכירו בי"ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע"כ. וק"ל דשאני מבשל שא"א מעי"ט דמפיג טעמו משא"כ בבורר שאפשר מעי"ט ואע"פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי' ביכול לעשות בעי"ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ"ש הר"ן מביאו ב"י סי' תק"ו אההיא דאין שונין קמח פרש"י דאפשר מאתמול וכ' הר"ן פי' לפי' ומתס' מדרבנן דאלו מדאוריית' לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ"ש ה"ה מדלא זכרו בי"ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי"ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו"ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי"ט כל שהיה אפשר מעי"ט וא"כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ"מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש"י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי"ל שזכרתי רסי' תצ"ה דבורר אסור בי"ט. ורש"ל כ' פ"ק דביצה סי' מ"ב על דברי מהרי"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח' וא"כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח' עכ"ל ונעלם ממנו דעת הרשב"א שכ' בהדיא דבורר אסור בי"ט אלא שה' המגיד חולק עליו. וע"כ נלע"ד דברי רשב"א עיקר ומ"מ הקושיא שהקשתי בסי' תק"ו על דברי הכל בו בפי' דברי הראב"ד מכח דברי ה' המגיד דכאן היא ק' אפי' לרשב"א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא"כ הוה א"א מעי"ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא"א בע"א ודאי מותר כמו מבשל ע"ש:

ד

אין מסננין. כתבתי לפני זה טעמו:

ה

בגחלת של עץ. בגמ' פרכינן מ"ש מבישר' אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי' משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע"ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות' דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי' הא דאפשר הא דלא אפש' פי' דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב"ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי' הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי' אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי' טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ"ש רסי' תצ"ה וקושי' בעל המאו' נ"ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש' אלא דהפי' הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי"ט משא"כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב"י סי' תקי"א:

ו

אין עושין גבינה. מפ' בגמ' דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא"כ ה"ל לגבן קודם י"ט:

ז

דאין עושין חמאה מן החלב. הטעם בריב"ש משום בורר וכת' שראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ"ל ולפי מה דקי"ל בסי' שמ"ב דב"ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה"נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י"ט והיה להתיר ע"י עכו"ם:

ח

אין גוזזין הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום:

ט

קונדס ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן:

י

ויש מחמירין. נראה טעמם דאע"ג דא"א מעי"ט מ"מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובמהרי"ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהות' במלח ואח"כ יאכל כ"ה בא"ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד: