שולחן ערוך, אורח חיים שפ״ב: אם דירת עכו"ם מעכב' בעירובו ובו כ סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

אם דירת עכו"ם מעכב' בעירובו ובו כ סעיפים:
הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר עליו עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה אז העכו"ם אוסר עליהם ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו אלא צריך שישכירו ממנו: הגה ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם אינו אוסר עליו דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (המגיד פרק ב') אבל אם הבית של עכו"ם ושכרו ישראל ממנו ועכו"ם דר בבית עמו אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (א"ז) ישראל שהשאיל או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים עכו"ם) אע"פ שיש לו תפיסה בבית לא מהני וצריכים לשכור מעכו"ם (ב"י בשם מצאתי כתוב):

ב

אם בטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל העכו"ם אינו מועיל:

ג

אם אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים אינו אוסר כגון שני חצירות הפתוחו' זו לזו ואין להם דריסת רגל זה על זה ובחצר א' דר עכ"ם ובחצר א' דרים ב' ישראלים או יותר מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת דרך חלון שביניהם ואין צריך לשכור מהעכו"ם:

ד

השוכר מן העכו"ם סתם מועיל וא"צ לפרש לו שהוא להתיר הטלטול וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירו':

ה

שוכרין מעכו"ם אפילו בפחו' משוה פרוטה ומותר לשכור ממנו בשבת (מרדכי ריש פרק הדר) (וע"ל סימן שפ"ג):

ו

כל זמן שאין העכו"ם חוזר בו מועיל השכירו' ואפילו לזמן מרובה (ואינו יכול לחזור משכירתו עד שיחזור הדמים) (ב"י בשם רש"י פרק הדר):

ז

אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית וצריך לחזור ולערב דאין עירוב ראשון חוזר וניעור:

ח

אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע ובתוך הזמן השכיר העכו"ם דירתו לאחר די בשכירו הראשון:

ט

חמשה הדרים בחצר אחד שוכר מהעכו"ם בשביל כולם:

י

אם שכרו ממנו בעל כרחו אינו מועיל אף ע"פ שהיה רגיל להשכיר מקודם:

יא

אבל מאשתו או משכירו ולקיטו שוכרים אע"פ שהוא מוחה (ושכירו של שכירו ולקיטו של בעל הבית הוא כשכיר בעל הבית עצמו) (ריב"ש סי' תכ"ז):

יב

אם אינו רוצה להשכיר יתקרב לו א' מבני החצר עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר דהוי ליה כשכירו ולקיטו ומשכיר שלא מדעת העכו"ם ויש אומרים שאינו צריך להשכיר אלא נותן עירובו ודיו:

יג

אם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו כיון שאינו כשלוחו בכל הבית לא מהני:

יד

שכרו משכירו ולקיטו לזמן אע"פ שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו מותרים עד תום הזמן אבל אם שכרו ממנו סתם כיון שסילקו נתבטל השכירו': הגה וה"ה אם שכרו מגזבר המלך ונסתלק לגמרי מן המלך אבל אם לא סלקו רק מן הגזברות ועדיין אוכל פרס המלך עדיין מיקרי שכירו ולקיטו ויוכל לשכור ממנו ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים (ב"י בשם תשובת רשב"א):

טו

אם ישראל ועכו"ם דרים בבית א' צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל: הגה אם יש לכל א' דירה בפני עצמו וה"ה שני (עכו"ם) הדרים בכה"ג בבית אחד צריך לשכור (משניהם) (ב"י בשם הג"א):

טז

אם יש לעכו"ם ה' שכירים או לקיטים ישראלים דרים בביתו אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה (דשכירות של עכו"ם אין אוסר אם שכרו מבעל הבית) (ב"י):

יז

שתי חצירו' זו לפנים מזו ישראל ועכו"ם בפנימי' וישראל בחיצונה או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי' ואפילו עכו"ם בפנימי' ושני ישראלים בחיצונה אוסר ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימי' וישראל א' בחיצונה אוסר:

יח

עכו"ם שהשכיר ביתו לחבירו עכו"ם אם נשאר לו שום תפיסה בבי' שיש לו רשות להניח שם שום כלים יכולים לשכור ממנו ואם לא נשאר לו שום תפיס' אם יכול המשכיר לסלק השוכר תוך זמנו יכולים לשכור ממנו ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר: הגה וה"ה איש א' שיש לו תפיסה בבית יכולין לשכור ממנו דלא גרע משכירו ולקיטו (ב"י בשם ריב"ש סי' תנ"ז):

יט

חצר שישראל ועכו"ם דרים בה ובית א' של ישראל אצל ביתו של זה ואינו פתוח לחצר וחלונו' ביניהם אינו יכול לערב עמו דרך החלון שביניהם כדי להוציא כליו דרך בית שכנו הפתוח לחצר אבל אם פתח פתוח ביניהם מותר ויש מי שאומר דאף אם פתח פתוח ביניהם אסור:

כ

חצר שישראל ועכו"ם שרוים בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועשו עירוב דרך חלונות אף ע"פ שהם מותרים להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הם אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני העכו"ם עד שישכיר: הגה ספינה שיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים צריכים לערב ולשכור רשות מן עכו"ם בעל הספינה או להבליעו בשכר הספינה (ב"י בשם שבולי לקט) וע"ל סי' שס"ו ס"ב:

א

בשני בתים. אבל ב' ישראלים בחד בית כחד חשבינן להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א'. ט"ז:

ב

לא מהני. לענין שיהיה נחשב ב' ישראלים בבית אחד ולא יאסר העכו"ם עליהם:

ג

חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א:

ד

בפחות. דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל ל"מ אם שוכר ממנו בפחות מש"פ דלאו ממון הוא כלל עיין ט"ז:

ה

שיחזור. כתב המ"א היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה. ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו. ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן עכ"ל. והט"ז כתב דאפי' שכרו לזמן מצי למהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים ע"ש. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' שדחה דבריו ע"ש. ועיין מ"ש היד אהרן עליו:

ו

לזמן. נ"ל דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מן היורש ט"ז וכ"כ הט"ז בסי' שצ"א ס"ק ג' ע"ש ועיין סי' שפ"ג. וכן פסק בתשו' חכם צבי סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה. וכן נ"ל עיקר ודלא כמ"ש בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' דאין צריך לחזור ולשכור מן היורש. ומ"ש שם שכן פסק מהרימ"ט בת"א ליתא דמשם אין ראיה לומר שאם מת שא"צ לחזור ולשכור מיורש. יד אהרן ועיין מ"ש בסי' שצ"א ס"א ועיין בדברי שמואל סי' נ"ז:

ז

להניח. ואע"פ שלא הניח כלום מהני מ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם. מ"א:

ח

לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו. ב"ח מ"א:

ט

מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו רי"ט ח"א סי' נ"ד מ"א. וכתב בתשו' חכם צבי סי' ו' הא דאמרינן דאין המלך מקפיד מסתמא דוקא שנה או שנתיים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר הנ"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירתו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא ואף את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש גם כן עכ"ל ע"ש:

י

אוסר. עיין ט"ז ובתשובת יד אליהו סימן ט"ז:

יא

וישראל. וט"ז ומ"א כתבו דליכא מאן דס"ל הכי ע"ש:

יב

אינו. כדי שיתיירא לדור יחידי ויצא משם ועי' ט"ז מ"ש:

יג

שישראל. חצר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אינו אוסר בעה"ב על האורח ולא האורח על בעה"ב. ב"י ט"ז:

א

משנה עירובין ס"א וכדאביי ובגמ' שם ס"ב

ב

מבואר בסי' ש"ע מי הם שאינם אוסרים

ג

שם בגמרא ס"ב בעובדא דהמן בר ריסתק

ד

הרא"ש בתשובה

ה

שם ס"ה וכרב ששת וכפירוש התוספות בשם הערוך

ו

שם ס"ו

ז

הרא"ש והמרדכי בר"פ הדר בשם ר"מ והגהות מיימוני בפ' ב' מה"ע

ח

תשובת הרמב"ן סימן ס"ו

ט

שם

י

שם בגמ' ס"ו

יא

הכי משמע בדף ס"ג בעובדא דנחמן בר רסתק

יב

פשוט מההוא עובדא וכ"כ הרשב"א בתשובה

יג

פשוט מההוא עובדא שם ס"ד

יד

רמב"ם בפ"ט מה"ע והרשב"א בתשובה וסמ"ג

טו

טור ורבי ירוחם

טז

שם ושם

יז

הרשב"א בתשובה

יח

תוס' צ"ד מהא דרבי יוחנן בירושלמי שם

יט

כאשר הגהתי כן הוא בב"י בשם הגה"א ופי' בכהאי גוונא שיש לכל אחד דירה בפני עצמו)

כ

בבלי ס"ד

כא

שם בגמ' ס"ה

כב

שם

כג

רמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין

כד

שם בגמרא

כה

שם מעובדא דר"ל ותלמידי רבי חנינא

כו

שם ע"ד גבי מימרא דרב יהודא אמר רב וכפי' רש"י

כז

שם התו' והרא"ש שם בשם ר"י

כח

הרמב"ם בפ' ב' מה"ע כפי פירושו במימרא דלעיל וכת' הרב המגיד אף על פי שיש לאחרונים בזה שטה אחרת דינו של רבינו אמת ופירושו נראה

כט

עירובין ד'.

א

ס"א דרים כו' ואוסרין כו'. ל' הטור וכ"כ רש"י ונתכוין למ"ש המ"מ דאותן שאין אוסרין כמו האחין שאוכלין כו' אינו אוסר ודייק מל' המשנה אוסרין דוקא וכמ"ש רש"י שם ובאין לערב כו' דאין עירוב מועיל:

ב

ואינו. שם ס"ט ב':

ג

ישראל שהשכיר. ס"ד א' אם אמרו שכירו כו' ואע"ג דאפילו באכסניא אם נכנס ברשות ורגיל אוסר מיד וכמ"ש בסי' שפ"ד ס"א י"ל כמ"ש תוס' שם ס"ו א' ד"ה מערב ועוד יש לחלק כו' ואין יכול לסלק כו' דשכירו דוקא אם יכול לסלק וכן כאן וכמ"ש בסי"ב וי"ג וט"ו וי"ח כמ"ש תו' וה"ה ישראל מישראל החילוק הוא ג"כ בזה ע"ב א' ד"ה ומודים ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כו' ומצי לסלוקינהו וה"ל כה' שכירים כו' וכמש"ל סי' ש"ע ס"ג ואם אינו יכול לסלק צריך שיהיה שם תפיסת יד כמש"ש ס"ב וה"ה ישראל מנכרי כנ"ל וכן נכרי מנכרי כמ"ש סי"ח:

ד

אבל כו'. ר"ל בענין שאין יכול לסלקו ובענין שהן מיוחדים כמ"ש בסט"ו והוא מירושלמי כמש"ש ולשון אבל צ"ע דאין חילוק בין ישראל מנכרי לנכרי מישראל כנ"ל:

ה

אין שכירות. כמש"ל ס"ך בהג"ה או להבליעו כו':

ו

ישראל שהשאיל כו' אע"פ. עמ"א וצ"ע מ"ש מאחין שאוכלין כו' דאין הנכרי אוסר ואפשר דמ"כ זו אוסר אפי' שם:

א

ס"ב אם כו' כגון. דלא אסר אלא במקום שישראל אוסר מדאמרי' ס"ט ב' ישראל נותן כו' ובנכרי עד שישכור במקום שישראל צריך לבטל נכרי שוכר ובכה"ג ישראל אין אוסר כמש"ש ס"ו א' ב' וז"ש אם אין כו' לאפוקי אם הם זו לפנים מזו דאוסר בישראל כמש"ש ושם בנכרי נמי אוסר כמ"ש בסי"ז והוא ג"כ מפורש בגמ' ע"ד ב' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"כ וסי' ש"צ ס"ב ע"ש:

א

ס"ג דרך חלון. ר"ל לאפוקי דרך פתחים הפתוחים למבוי וכ"ה בגמ' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"ך וסי' ש"צ ס"ב ע"ש ושם:

א

ס"ד השוכר כו' וא"צ. טור וכ"כ בס"ס או להבליעו כו':

ב

וא"צ. כרב ששת שם וכן הוכיחו מדשוכרין בשבת כמ"ש בס"ה:

א

ס"ה שוכרין מנכרי. שם וס"ו א':

ב

ומותר. שם ס"ה וס"ו:

א

ס"ו כ"ז שאין. דשוכר כמערב דמי לקולא שם ובעירוב מועיל כמ"ש פ"ב ב' אבל בשירי עירוב כו' וע"כ לשאר שבתות קאמר וכמ"ש שס"ח ס"ד וע"ש ס"ה ומ"ש רש"י שם ס"ב א' ד"ה אלא. בכל שבת ושבת פי' הרא"ש אם חוזר בו וז"ש כאן כ"ז שאין כו':

ב

ואינו יכול. רש"י שם ס"א ב' ד"ה עד והוכרח רש"י מדמוכיח בגמ' שם מדברי ר"ג דצדוקי אינו כנכרי שם ס"ח ב' וכ"ה מפורש בירושלמי דפירקין מעתה אפי' משכיר חזר בו בגזל הוא כו' ע"ש:

ג

צריך לחזור. כ"כ תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא. דבעי תרתי כו' והוא בגמ' שם ס"ז א' השתא תרתי כו' כמ"ש בסי' שפ"ג:

א

ס"ח די בשכירות. דאין הנכרי הראשון יכול לחזור כמ"ש בס"ו ואין יכול להשכיר חלקם כ"ז שאין מחזיר הדמים:

א

אם. ס"ג ב' פ' א':

ב

ס"י אע"פ. ר"ל אע"ג דבישראל כה"ג מהני לענין בע"כ לא שייך למילף שכירות מעירוב. רא"ש ר"פ הדר ס"א ועיין לעיל ס"ס שס"ז אבל אם כו' וע"ש מ"א סק"ה וצ"ע שם וכאן דהוא דוקא לדעת הרמב"ם:

א

סי"א אבל. שם פ"א:

ב

או. שם ס"ד א':

ג

אע"פ. זהו לדעת הרא"ש בסי' שס"ז:

ד

ושכירו של. שיכול להניח כליו של אדונו:

א

סי"ב ומשכיר. ס"ו אף שוכר כו' ור"ל מה מערב אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וכן מש"ש ס"ד א' נותן עירובו בכה"ג:

ב

וי"א שא"צ. רש"י שם ושם ופי' שוכר נכרי שכירו ולקיטו:

ג

ס"ג אם ייחד. תוס' שם ס"ו ד"ה מערב מירושלמי וע' מ"א והוא בתוס' שם וכגון שאין יכיל לסלק את הישראל. שם:

א

סי"ד שכרו. כנ"ל ס"ח:

ב

אבל אם. דבכה"ג יכול לחזור לאחר שבת ראשונה אע"פ שאין מחזיר הדמים:

א

סט"ו אם יש. תוס' הנ"ל מגמרא הנ"ל:

ב

וה"ה שני. ירושלמי שם:

א

סט"ז דשכירות של. כיון שיוכל לסלקו כנ"ל מדין שכירו ולקיטו:

א

סי"ז שתי חצירות. אע"ג דאוקמוה שם כר"ע. למסקנא שם ע"ה ב' נכרי ה"ה כרבים כו' א"צ למוקמי כר"ע:

ב

ואפי'. שם כפרש"י ותוס':

ג

ויש. כפי' הרמב"ם שם ואע"פ שכתבו תוס' שם ד"ה נכרי דל"ל דביחיד כו' וכן מוכח כו' לשיטת הרמב"ם דשם לפי ס"ד דנכרי אינו כרבים:

א

סי"ח אם נשאר. רשב"א וכמ"ש בהג"ה דלא גרע כו' וכמש"ש ס"ד א' ליזיל כו' ולישאל מיניה דוכתא ולינח כו':

א

סי"ט אבל. מדנקט חלונות והטעם דאז לא יזיקנו הנכרי:

ב

ויש מי. דל"ד אלא שאין דרך לעשות פתחים מבית לבית:

א

ס"כ דרך חלונות. כאן ודאי ל"ד חלונות כמ"ש רש"י בס' שקדם:

ב

ספינה. כנ"ל סי' שס"ו ס"ב בהג"ה:

ג

ויש להם בתים מיוחדים. דוקא כמש"ש בתוספתא הנ"ל בתים כו' ושאר ספינה שאין להם בתים ה"ה כשרויין בחצר:

ד

או. כנ"ל ס' א' וס"ד:

א

אז העכו"ם אוסר עליהם – פשוט הוא דאינו אוסר עליהם רק להוציא מבתיהם ומביתו של עכו"ם לחצר או למבוי אבל בחצר גופא או במבוי כלים ששבתו בתוכם בודאי מותר לטלטל וכמו בישראל בלי עכו"ם ולא מצינו שעכו"ם בא להחמיר ואדרבה מן הדין לא היה לו לעכו"ם לאסור כלל אלא דבמקום דיש ב' ישראלים השוו חכמים דירת עכו"ם לדירת ישראל וכן הוא פשטות הברייתא בדף ס"ב סוף עמוד א' וכן הוא לשון רש"י שם במתני' ובדף ס"ב ע"א בד"ה למה דירה וכן ברש"י ס"ד ע"א בד"ה מכרזינן עיי"ש לא נקט רק אלא להוציא מבית לחצר וכן מבואר להדיא בסימן זה סעיף כ' בהג"ה וכמו שהאריך בזה בב"י עיי"ש וכ"כ שם בביאור הגר"א ס"ק ל"ט וכ"כ הגר"א ס"ק ז' וכתבנו כ"ז להוציא מדברי מהרי"ל בתשובה סימן קנ"ו [והובא במגן אברהם סימן שס"ג סקכ"ז ובחידושי רע"א בסימן זה] שכתב דבמקום שיש עכו"ם עשאו חכמים לחצר ככרמלית שאסור לטלטל ביותר מד"א. ולדינא נראה פשוט שאין להחמיר בזה כי המגן אברהם בעצמו כתב בסימן שס"ג סקכ"ז שאנו אין לנו אלא דברי השו"ע שאין סובר כן עי"ש וכן הגרע"א בחידושיו כתב דבפשוטו אין העכו"ם חמור מישראל וכמש"כ למעלה וכן דעת הפמ"ג במשב"ז אות ה' לבד כל הראיות שהבאתי למעלה:

ב

ואינו מועיל שיבטל העכו"ם וכו' – וה"ה דאינו מועיל אם בטלו הישראלים רשותם להעכו"ם [רמב"ם]:

ג

צריך שישכירו וכו' – השו"ע לא ביאר אם השכירות מהעכו"ם צריך להיות קודם הע"ח דוקא או שפיר דמי אף אח"כ ומה שאמרו בגמרא אין עירוב מועיל במקום עכו"ם [דף ס"ב] היינו כשלא שכרו ממנו כלל משא"כ היכא דשכרו אח"כ דעכ"פ בזמן חלות העירוב שהוא בבין השמשות כבר היה שכור מהעכו"ם מהני והנה ממה שאמרו בגמרא (דף ס"ו ע"א) מה מערב חמשה ששרוים בחצר אחת אחד מערב ע"י כולן אף שוכר נמי אחד שוכר ע"י כולן משמע מלשון זה דמתחלה מתערבין יחד ונעשו כולן כאחד ואח"כ אחד שוכר בשביל כולן וכמו לענין אחד מערב ע"י כולן דהוא דוקא באופן זה [וכדפרש"י שם וכן הוא בשו"ע בסימן שע"ב ס"ג בהגהה] אכן בפוסקים [הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א בעבודת הקודש] מבואר על דין זה להיפך דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ומשמע דבדיוק כתבו לשון זה להורות לנו הדין דמתחלה צריך לעשות השכירות ואח"כ העירוב וכן משמע בבה"ג והובאו דבריו בסמ"ג וז"ל ואי מתא דעכו"ם הוא צריכין למזבן רשותא מכל עכו"ם דאית ביה כי היכא דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבי וכן נראה מלשון התשב"ץ סימן מ"ה שכתב דאחר שישכרו ממנו יערבו הישראלים בפת ומשמע מדברי כולן דצריך לעשות השכירות מקודם דוקא אמנם י"ל דמה שדקדקו שהשכירות יהיה מקודם הוא רק לענין לכתחלה דלכתחלה בודאי אין לעשות העירוב קודם השכירות פן לא ירצה העכו"ם להשכיר אח"כ ופשיטא שאסור לברך אז על העירוב דהלא מסתמא אמרינן דהעכו"ם לא ירצה להשכיר כדאיתא בגמרא (דף ס"ב) דעכו"ם לא מוגר וממילא יתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם אבל בדיעבד כשכבר עשו העירוב אפשר דמודו דמועיל כיון ששכרו לבסוף ולכאורה יש להוכיח דאף בדיעבד מעכב מהא דאיתא לקמן בס"ז דאם שכרו מן העכו"ם לזמן ידוע דכשיכלה הזמן וצריך לחזור ולשכור שנית צריך לחזור ולערב דאין עירוב הראשון חוזר וניעור ומוכח מזה דהעירוב הראשון נתבטל לגמרי והיינו משום דעכשיו הוא קודם השכירות ואינו מועיל [וע"כ משום דאין שייך שם עירוב כלל בזמן שלא שכרו עדיין מן העכו"ם] אלא דבאמת גם משם אין הוכחה גמורה דיש לצדד ולומר דהתם שאני דכיון ששכרו מתחלה ממנו לזמן ידוע וממילא גם העירוב לא נעשה מתחלה רק לאותו זמן דהלא כשיכלה זמן השכירות לא יועיל העירוב והוי כאלו התנו שאין עושין עירוב רק לזמן ולכן צריך עירוב מחדש אח"כ [ומטעם זה אפשר לומר דאפילו לדעת הראב"ד דחולק על דין המבואר בסימן שפ"ג וס"ל דאם עשו עירוב מתחלה ובא עכו"ם בשבת דהעירוב חוזר וניעור אחר ששכרו ממנו הוא דוקא שם שאין בודאי שיבא העכו"ם בשבת והעירוב נעשה מתחלה בהכשר לכל השבת משא"כ כאן שבודאי יכלה זמן השכירות ולכן נתבטל העירוב לגמרי כשיכלה הזמן ואינו חוזר וניעור אחר שעשו השכירות מחדש ויוסר בזה קושית המגן אברהם שם אח"כ מצאתי שכן החליט בפשיטות בספר עצי אלמוגים עי"ש] משא"כ הכא דבשעה שקיבץ הפת והניחו לשם עירוב היה על דעת כן שישכור מן העכו"ם קודם השבת וכן עשה אפשר דמועיל לכו"ע דהרי נעשה לשם עירוב לשבת זו [[[שולחן ערוך אורח חיים שפג|ומסימן שפ"ג]] דמבואר שם דהעירוב שעושין קודם השכירות נתבטל כשבא העכו"ם אין ראיה דהתם הוא כשבא בשבת ולא שכרו ממנו קודם השבת דבזמן חלות העירוב שהוא בה"ש לא היה שכור מן העכו"ם וכיון שהיה עומד לבא בשבת אגלי מלתא למפרע דהעירוב לא היה ראוי להתקיים כמש"כ הפוסקים שם משא"כ בזה שבה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות מקודם כדין ממילא תל העירוב אז ג"כ] אח"כ מצאתי בנהר שלום סימן שפ"ג שמצדד ג"כ דבאופן זה ששכרו מן העכו"ם קודם השבת אף שעשו העירוב מתחלה מועיל וכן משמע מלשון הח"א כלל ע"ה דין א' ומלשון עצי אלמוגים בסימן זה ס"ט עי"ש. וגם לבד זה מסתברא דמועיל בדיעבד העירוב דעכ"פ היו משותפין בפת של העירוב בבין השמשות ואיתא בסימן שס"ו סי"א דאפילו לא הניחו הפת לשם עירוב ג"כ מהני כשהם שותפין בפת וגם בהא דלקמן ס"ז י"ל דמה שכתוב בשו"ע דצריך לחזור ולעשות עירוב היינו רק לכתחלה שצריך להניח עכשיו לשם עירוב אותו הפת או פת אחר ולברך כתיקון חז"ל משום דנתבטל שם עירוב מאותו הפת כשכלה הזמן אבל בדיעבד כשקידש היום ולא עשה שום תיקון מחדש יוכל לסמוך על אותו הפת שהרי כולם משותפים בו ומצאתי בבית מאיר שנשאר בצ"ע על הא דס"ז דהרי עכ"פ משותפין בפת קודם השבת והראיה שהביאו לזה מרש"י פרק הדר [והוא דינא דשו"ע סימן שפ"ג] שם לא איירי אלא בשכירות בשבת ובה"ש לא היה העירוב ראוי להיות קיים כדאיתא בתוספות ופשיטא דבשבת א"א להעירוב לחול אבל שכרו קודם שבת דשייך סברא הנ"ל צ"ע עכ"ל שם ולפי דברינו ייושב קושיתו דבדיעבד גם השו"ע מודה דמהני ולא איירי רק לענין מצות עירוב לכתחלה. היוצא מכל זה דלכתחלה לכו"ע צריך לעשות השכירות מתחלה ואח"כ העירוב ואם ירצה לעשות העירוב מתחלה אסור לברך עליו אכן בדיעבד מסתברא דהוי עירוב אף שעשה השכירות אח"כ כיון שבזמן בה"ש זמן חלות העירוב כבר נעשה השכירות:

ד

ממנו – ואז יעשה העכו"ם כאלו הוא אורח עמהן [רמב"ם] דע דברבינו יהונתן מבואר דאפילו מתנה אינו מועיל רק שכירות והעתיקו בחיי אדם ונראה פשוט דמיירי במתנה רעועה כענין דאיירינן בשכירות אבל אי נתן לו במתנה גמורה בכתיבה גמורה בערכאות פשוט דמועיל והא דלא הצריכו חכמים מתנה משום דלא רצו להחמיר כ"כ דהנכרי לא ירצה לתת בשום אופן מתנה גמורה:

ה

אינו אוסר עליו – ופשוט דלאו דוקא עליו אינו אוסר אלא גם על אחרים הדרים שם אינו אוסר דאם לא כן מאי הועילו באמרם אינו אוסר עליו כיון שאוסר על אחריני בטלטול ממילא גם הוא אסור שהאחרים אוסרים עליו (מאמר מרדכי וכ"כ בברכ"י) ולפ"ז באם אין בע"ב דר שם בעצמו כלל רק השכיר את חצירו לישראלים אחרים וגם לנכרי אפשר דבזה לא שייך טעם הרמ"א דלא השכיר אדעתא וכו' ושפיר יש לומר דאוסר הנכרי עליהם וכ"כ בס' חמד משה בסי' שפ"ד עיי"ש וכן מצאתי בברכי יוסף בסימן זה שמצדד כן ובחיי אדם כתב דגם באינו דר בעצמו בחצר ג"כ אמרי' דלא השכיר לו אדעת דליאסר על ישראלים הדרים עם הנכרי ולענ"ד נראה עיקר כחמד משה וברכי יוסף מאחר שעיקר דינא דרמ"א צ"ע וכמו שנתקשו כל האחרונים וכמו שכתבנו גם אנו בשע"צ ובביאור הלכה לקמן סי' שפ"ד ודי לנו להקל בששרוי בעצמו בחצר וראיותיו בנשמת אדם יש לדחות בקל דהתם בנידון דהתוספות גם הוא בעצמו היה דר עם הבחורים ואם היו הבחורים אוסרים זה ע"ז ממילא גם הוא היה אסור ובזה ליכא לאסתפוקי כלל בענינינו וכמש"כ בשם המאמר מרדכי ודברינו הוא בשאינו דר שם בעצמו ומש"כ הנ"א בדברי הרשב"א שם לא נהירין כלל:

ו

אע"פ שיש לו תפיסה וכו' – עיין במ"ב מ"ש בטעמו של דבר ועיין בביאור הגר"א ס"ק ו' שתמה על דין זה דמ"מ הלא סוף סוף אין אוסרים זה ע"ז ע"י תפיסת יד בלי שום עירוב וכללא הוא דכל שאין אוסרים זה ע"ז לא הצריכו חכמים לשכור מהעכו"ם וכן תמה בספר מאמר מרדכי ובעצי אלמוגים ונשארו בצ"ע ועיין בדמשק אליעזר ס"ק ו' שיישב קצת דברי הרמ"א:

א

וא"צ לשכור מהעכו"ם – דע דהב"י בסוף הסימן הביא דעה אחרת בזה בשם המרדכי דאינו מותר לטלטל דרך פתח או אפילו הוא דרך חלון אם הוא למטה מעשרה ואם ירצה לטלטל יטלטל דרך חלון שהוא למעלה מעשרה או דרך הכותל מלמעלה דלא ניחא תשמישתיה ולא גזרו בזה ועוד הוסיף המרדכי דגם באופן זה אינו מותר רק בשפתח של כל חצר יוצאת למבוי אחר דאינם אוסרים זה ע"ז במבוי אבל אם פתחיהם יוצאות למבוי אחת שאוסרים זה על זה במבוי עד שישכרו רשותו [וכגון דאיכא שתי חצרות של ישראל] בזה אסורים לטלטל מחצר לחצר בכל גווני אפילו דרך כותל למעלה עכ"ד [לפי פי' הב"י שהוא עיקר למעיין היטב במרדכי וכמו שכתב בבית מאיר] ובשו"ע כאן החזיק בדעת הרא"ש דאפילו דרך חלון שהוא למטה מי' או אפילו דרך פתח מותר כיון שאין להם דריסת הרגל זה על זה וא"כ אין אנו צריכין לחוש בזה לדברי המרדכי וכ"כ בעצי אלמוגים שדין זה הוא פשוט ולדידיה גם המרדכי מודה בזה עי"ש מה שהאריך אכן בפרט השני שהוסיף המרדכי דהיכי דפתחיהם יוצאים למבוי אחד גרע בזה אינו מפורש בשו"ע להיפך ואף שהמחבר לא חילק בזה אכן מדברי הגר"א סק"ח שכתב דדרך מבוי אסור עי"ש מוכח דבשו"ע מיירי במקום שאוסרין זה ע"ז במבוי ואפ"ה התיר המחבר להוציא דרך חלון או פתח ומ"מ לדינא נראה דיש להחמיר בכגון זה עכ"פ להוציא דרך חלון שהוא למטה מעשרה ומכ"ש דרך פתח מאחר שהב"ח [והעתיקו גם הא"ר] והחכ"צ נוטים לדעת המרדכי בזה אפילו בחלון שהוא למעלה מי' עי"ש. ודע דלדעת המחבר שפסק כהרא"ש דעכו"ם אינו אוסר ע"י חלון כיון שאין לו דריסת הרגל על ישראל אפילו אם חצר העכו"ם מפסיק בין שתי חצרות של ישראל אם הישראלים רוצים לטלטל מאחד לחבירו דרך חצר עכו"ם מותרים ע"י עירוב שיעשו ביניהם אף שבחצר העכו"ם מפסיק באמצע דכיון שאינו אוסר עליהם דירתו כמי שאינו כן מצדד הב"י בריש הסימן בפירוש דברי מהרי"ו והעתיקו המגן אברהם בסימן ש"צ [וע"ש שכתב שאין זה מוכרח ומ"מ נראה דיש לסמוך להקל עיין בבית מאיר ובעצי אלמוגים בסימן זה]:

א

כל זמן שאין העכו"ם חוזר וכו' – יש בענין הזה מבוכה רבה בין המפרשים והמחוורת שבכולם היא שיטת הב"ח וא"ר [כי כמה אחרונים עומדים בשיטתם] דכשהשכירו לזמן קצוב אינו יכול לחזור באמצע הזמן וכדמוכח מסי"ד וכ"כ בתמים דעים דקודם הזמן שקצב אינו יכול לחזור ואפילו אם יחזיר לו הדמים דהא השכירו פ"א וחכמים עשאו זאת לשכירות גמורה ומה יועיל מה שירצה להשיב הדמים ומה שתלו דבריהם בדברי רש"י שכתב דאי אגר מיניה לא יכול לחזור שהרי נקט דמי כבר כתבו האחרונים [א"ר ובית מאיר ועצי אלמוגים וחמד משה] דמזה אין שום ראיה דאין כונת רש"י במה שכתב דנקט דמי מפני שהמעות בידו אלא הכונה שהרי לקח דמים וממילא נקנה הרשות לשוכר. והאמת אתם שכן הוא הלשון בברטנורה וז"ל שהרי שקיל דמים וע"פ הרוב הוא מעתיק דברי רש"י וכ"מ ג"כ ברבינו יהונתן שכתב בזה וז"ל דהא לאו בדבורא בעלמא הוא שיהא יכול לחזור וכו' עי"ש הרי דנהפוך הוא דמוכח משם דא"א לחזור משכירות כשקבל דמי וכידוע דהוא ג"כ ברוב מעתיק בביאורו דברי רש"י וגם למה לנו להשוות מחלוקת בין הגדולים וגם דעת המגן אברהם הוא כן דבהשכירו לזמן אינו מועיל חזרת דמים וכמו שכתב בא"ר שהמ"א חולין על הט"ז בזה ודלא כמו שכתב בתו"ש שדעת הט"ז ומ"א אחת היא והוא היפוך מפשטיות דברי המגן אברהם וכבר השיגו על התו"ש הבית מאיר ועצי אלמוגים וצוחו עליו ככרוכיא [והדין אתם להמעיין בתחלה בעו"ש ויראה מה שחידש עליו המ"א] אכן בהשכירו סתם דעת הפוסקים שאחר שבת ראשונה יכול לחזור שיכול העכו"ם לומר לא השכרתיך אלא על שבת אחת אמנם כ"ז שלא חזר עומד השכירות בתקפו ובזה מיירי השו"ע:

א

בשביל כולן – מלשון זה משמע לכאורה דדוקא כשעירבו מתחלה ביחד אז אמרינן דנעשה ממילא אח"כ שליח בשביל כולן וכן משמע קצת מרש"י דף ס"ו ד"ה מה מערב וכו' אכן באמת זה אינו כמבואר ברמב"ם וסמ"ג ועבוה"ק דמתחלה שוכר ואח"כ מערב ואף שאחד הוא השוכר מהני לכולם והיינו מטעם דעכ"פ כבר נשכר רשות העכו"ם לישראל אחד ולכן יכולין אח"כ להתערב יחד ואדרבה לכתחלה אין לעשות העירוב קודם השכירות כמו שכתבנו בבה"ל בריש הסימן ד"ה צריך שישכירו עי"ש:

א

או משכירו ולקיטו – עיין במשנה ברורה ועיין בעצי אלמוגים אות כ"ג בסי"ד שכתב דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא"ה לא עי"ש:

א

אם ייחד לו מקום וכו' – בב"י מבואר דהיינו דוקא כשמנעו בפירוש מלהשתמש בכל הבית אבל כ"ז שלא מנעו בהדיא אע"ג שהרשה לו להניח כליו בזוית אחת אמרינן שדעתו של עכו"ם היה להרשותו ג"כ בשאר מקומות ע"ש והב"ח חולק עליו בזה והסכימו עמו הא"ר והט"ז:

ב

כיון שאינו כשלוחו וכו' – אבל אם הרשהו בכל הבית הוי כשלוחו ואף דפסק בסי"א דאפילו מיתה בעה"ב ג"כ שוכרים והיינו משום דחכמים עשאוהו כשלוחו:

א

ועדיין אוכל פרס המלך וכו' – הנה לפי המבואר בכאן דאף שנסתלק הגזבר ונתמנה אחר על מקומו דבודאי אין לו עכשיו שום שלטון על העירות אפ"ה כיון שמקבל עדיין פרס מהמלך חשיב כעבדי המלך ויכולין לשכור הרשות ממנו הרי שאין אנו מקפידים אם יש לזה ששוכרים ממנו רשות על העיר ורק כיון שלהמלך בעצמו יש לו רשות עליהם וזהו מעבדיו יכולין לשכור ממנו (וכן הביא על דין זה המגן אברהם בשם רי"ט דכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו) וא"כ צ"ע מזה על הח"א בכלל ע"ה והבאתיו לקמן סימן שצ"א במ"ב דאין לשכור הרשות מפקידי החיל מפני שאין להם רשות על העיר ורק משרי הפאליצייא עי"ש ולפי המבואר כאן אין קפידא בזה דהלא עכ"פ פקידי החיל עבדי המלך הם ומקבלי פרס ואדרבה עדיפא מגזבר שנסתלק שאין לו שום שירות עתה ורק שמקבל פרס ולמה לא ישכרו מהם וגם הראיה שהביא הח"א בנ"א ממהרי"ט אין ראיה מוכרחת להמעיין בכ"ז נראה לענ"ד שאין לדחות דברי הח"א דממשמעות הפוסקים (עיין בטור לענין שואל מקום מהעכו"ם דיהיה עי"ז כשכירו ולקיטו ודר עמו בביתו וכן הוא לשון ריא"ז וכן בשו"ע כאן סי"ג כיון שאינו שלוחו בכל הבית לא מהני) דענין שכירו ולקיטו שיכולין לשכור ממנו הוא מפני שיש לו רשות להשתמש בבית ובחצר אדונו וכמש"כ בבה"ל בשם עצי אלמוגים וא"כ פקידי החיל אשר באמת אין להם שום רשות על בתי העיר בלא שרי הפאליצייא אין להם דין שכירו ולקיטו כלל. ולפ"ז דין ההגה כאן בגזבר שנסתלק צ"ע למעשה דהא אין לו שום רשות על העיר וגם אין לו שירות מהמלך (ודע דמה שנרשם ע"ז ב"י בשום תשובת הרשב"א הוא ט"ס שהב"י כתב זה עצמו ובתשובת הרשב"א אינו) ואולי י"ל דכיון שעדיין מקבל פרס שירותו הראשונה עוד לא נתבטלה התמנותו ודוחק מיהו כ"ז לענין לשכור ממנו לכתחלה אבל לענין שיתבטל מה שהשכיר בשעה שהיה גזבר אף שלא השכיר לזמן רק בסתמא בזה מסתבר כפסק הרמ"א די"ל דאע"פ שסילקו המלך מהיות גזבר מ"מ אינו רוצה לבטל מעשים שעשה מכבר וראיה שעדיין נותן לו פרס ועיין בב"י ודוק:

א

אם יש לכ"א דירה בפ"ע וה"ה וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הרבה פוסקים שחולקים בשותפין ומשום שכח שניהם שוה ונראה דאין להחמיר בזה כ"א לענין בע"כ דקי"ל דמשכירו ולקיטו שוכרין אפילו בע"כ דבזה כיון שכח שניהם שוין לא שייך לומר דהוי אצלו כשכירו ולקיטו משא"כ במשכיר שלא בידיעתו בזה מסתברא לומר להיפוך כיון דכח שניהן שוה מבתמא מתרצה במה שחבירו עושה דשותפין לא קפדי אהדדי בדבר מועט כזה דסגי אפילו אם משכירו רק להניח חפץ אחד ובפרט אם השכירות יפול לכיס השותפין:

א

אין דירתם וכו' – עיין במ"ב הטעם משום דמצי לסלוקינהו והיינו דוקא כה"ג הא אם שכרו שני ישראלים דירה מעכו"ם פשיטא שאוסרים זה על זה וגם צריך לשכור רשות מעכו"ם שדר בחצר [פמ"ג]:

א

וב' ישראלים בחיצונה – פשוט דהני ב' ישראלים דיירי בב' בתים אבל אי הוו דיירי בבית אחד כחד חשיבי וכדכתבי' כמה פעמים בסימן זה וכן מוכח מתוס' ד' ע"ה ע"ב בד"ה נכרי ובמלחמות להרמב"ן שם בסוגיא עיי"ש:

ב

אוסר – עיין במג"א שהביא בשם הגהת אשר"י שמקיל בשני אופנים הראשונים לדידן דקיי"ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכפשטות הסוגיא שם בדף ס"ה וכן הרשב"א כתב שדעת הגאונים להתיר בזה לדידן דקי"ל כרבנן דר"ע ואנו לא העתקנו דעה זו במשנה ברורה מאחר שדעת הרמב"ם והמאור והראב"ד (מובא בחי' רשב"א) להחמיר בזה אף לדידן וכן נוטה שם דעת הרשב"א בחידושיו ובספרו עבוה"ק ג"כ כתב שלדעה זו הדעת נוטה וכן הריטב"א נוטה לדעה זו עיי"ש וכן הסכים הרב המגיד וגם בדעת הרי"ף והרא"ש אינו ברור ואפשר שגם הם סוברים כן [ומה שהשמיטו דין זה משום דסמכו על הא דר"א בסוף פרקין וכמו שכתב במלחמות להרמב"ן] וגם הטור העתיק כן להלכה וע"כ קשה להקל בזה:

א

כדי להוציא כליו דרך וכו' לחצר – משמע דדוקא לענין זה לא מהני עירובו הא לענין לטלטל מביתו לבית חבירו שפיר מהני וכן בדין שהרי כל החשש הוא שמא יסמוך הישראל ע"ז וידור במקום עכו"ם ולא שייך זה רק אם יהא מותר לטלטל בחצר ויהיה מצוי בחצר משא"כ אם לא יהא שרי לטלטולי רק בבית גם השתא מסתפי ישראל לדור שהרי בחצר הוא יחיד תמיד במקום עכו"ם וכן פסק הרשב"א בעבוה"ק להדיא וכן משמע מרש"י ד"ה אסור לעשות אבל מריטב"א מוכח דבכל גווני גזור ואפי' לביתו של חבירו אסור לטלטל דרך חלונו וכן כתב במאמר מרדכי מסברא דנפשיה וצ"ע לדינא. ודע עוד דבעבוה"ק מבואר להדיא דעכ"פ אם ישכרו שניהם הרשות מן העכו"ם ויערבו ביניהם שרי לטלטולי בכל גווני בין מבית לבית בין מבית לחצר דעכ"פ לא החמירו בזה יותר מבאם שני ישראלים דרים עם עכו"ם דלא הצריכו אלא שכירות ולא החמירו שלא יועיל אפילו שכירות כדי שלא ידור במקום עכו"ם אבל מדברי התוספות ד"ה מבוי לחד תירוצא שם [היינו ממה שכתבו ואע"ג דעכו"ם אוסר עלייהו יכולין להשכיר] מוכח דהשתא דגזרו שלא לעשות סיוע ליחיד הדר במקום עכו"ם אפילו בשכירות נמי אסור וכ"כ הריטב"א שם בחד תירוצא אכן בספר גאון יעקב הסכים מסברא להתיר בשכירות:

א

ויש להם בתים מיוחדים וכו' – עיין בעבוה"ק להרשב"א דף כ"ה ע"ד שהביא ג"כ דין זה וממנו העתיק בעל אורחות חיים הביאו בב"י אכן משמע שם מדבריו דאם המחיצות אינן קבועות אפשר דלא מיקרי מחיצות וכדרים בחד בית דמי שאינם צריכין לערוב וז"ל שם ואפשר שמחיצות שעושין בספינה אינן מחיצות שאינן אלא לשעה לאכול שם בצניעות וכל מחיצה שאינה אלא לשעה לצניעות אינה מחיצה וצריך להתישב בדבר עכ"ל ופשוט דהיכי שיש כתלים בנוים לעולם דליכא להסתפק כלל להתיר. ודע דאפילו אם אין הישראלים נוסעים בספינה למשך יותר מל' יום גם כן צריכין לערוב ולשכור וליכא לפוטרם מטעם דאינם אלא אורחים וכההיא דסוף סימן ש"ע דלא אמרינן כן בשכולם אורחים וכמו בספינה דכל אנשיה אורחים וכמו שכתב שם הרמ"א בהג"ה ואף דאיכא העכו"ם בעל הספינה ג"כ עמהם אעפ"כ אין נטפלים לו וכמו שהכרענו שם בסוף סימן ש"ע עיין שם בשע"צ אכן אם בעל הספינה ישראל נטפלים לו ואינם אלא כאורחים עד ל':

ב

להבליעו – עיין במג"א ובעצי אלמוגים שתמהו דלא נזכר כן בשבלי הלקט מקור האי דינא ובאמת לא היה לפניהם רק שבלי לקט הקצר ובשבלי לקט השלם שיצא בימינו לאור מפורש ככל דברי הב"י והרמ"א עיי"ש בענין שבת סימן קי"א:

א

במחבר סעיף א' בהג"ה או השאיל נ"ב אבל מכר ביתו צריך להשכיר ועיין תשובותי ח"ס או"ח סי' צ"ב. [שם כתב שנשאל ע"ד יהודים שמכרו בתים ברחוב שלהם לעכו"ם אי אסרום עליהם בשבת או לא. וכתב לברר דין זה ע"פ הטעמים שכתב הרשב"א בספר עה"ק שער ה' סי' ג' בשאלה ושכירה לעכו"ם דלטעם הב' דהיינו שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר לעכו"ם הי' מקום לצדד להקל במכירה כמו שביאר שם: אמנם לאמת נ"ל דהטעם הראשון עיקר דהיינו שלא השאיל לו על מנת לאסור עליו דירתו וזה הטעם לא שייך במוכר דלאו בדעתו לחוד תליא כי אם ג"כ בדעת קונה וכעין שכתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה שלא וכו' שלא בדעת הקונה לבד תלוי וה"ה הכא בהיפוך ע"כ לא נראה לי להתיר:

א

סעיף א' בהג"ה דשכירות של עכו"ם אינו אסור אם שוכרו מבעל הבית נ"ב עיין פירוש הג"ה זו בפרי מגדים באשל אברהם ס"ק י"ב מ"ש דשכירות עכו"ם כוונתו שכירו ולקיטו של עכו"ם ומה שסיים הרמ"א אם שכרו מבעה"ב יש כאן ט"ס וצריך להיות ואפילו אם שוכרו מבעה"ב כלומר דלא מבעיא אם השאיל להם מקום בחנם רק אף גם אם שכרו את המקום מבעה"ב נמי אין אוסרין וכן כתוב להדיא בב"י שכן נראה מפירש"י וכן נראה כוונת הרמ"א מדברי בעל תוספות שבת ויש שם ט"ס מ"ש שכרו העכו"ם וכך צ"ל שכרו מהעכו"ם ע"ש ועיין בב"י והבן ודוק היטב:

ב

(שם סעיף יא בהג"ה) והוא הדין אם שכרו מגזבר המלך וכו' נ"ב הנה המנהג בכל קהלות ישראל וכן מנהג פה קהילתנו לשכור משר העיר. והנה באמת עמדתי משתומם הרי מפורש בדברי הפוסקים דלא מהני שכירות מן השר רק אם יש לו רשות להעמיד החיל של המלך או לשנות הדרך להם והרי בזמנינו אין כח ביד השר להעמיד חיל ולשנות הדרך ולכך אין ראוי להיות מועיל שכירות ממנו. ושמתי לבי לדבר ונראה שמנהגן של ישראל תורה היא והוא היות שאותה קרקע שהיתה של השר בעת השכירות ממנו הרשות ממילא אותה קרקע נשכרת לישראל לכל ימות השבת וממילא כשמוכר אח"כ השר את הקרקע לנכרי להעמיד עליו בית זכות ישראל שכבר נשכר לו אין בידו למכור לא מבעיא לדעת הא"ר שבשוכרו מנכרי ואח"כ מכר הקרקע אינו יכול להפקיע שכירות הראשון ודאי דכאן לא נפקע השכירות של ישראל רק אף גם לדעת הט"ז דס"ל דבמוכרו הנכרי נפקע השכירות מכל מקום הרי בחזר והשכירו מודה הט"ז דלא בטל זכות הראשון והשר המוכר קרקע הנה הדרך בכל המקומות ליתן לו מס בכל שנה דבר קצוב א"כ כיון שמחויב לשלם לשר דבר קצוב בכל שנה אינה מכירה ממש ואינו רק כעין שכירות ואינו מבטל זכות הראשון כיון שכבר שכרו תחלה ובהיות כן כיון שהמנהג הוא מקדמונים לשכור פעם כפעם אצל השר א"כ אמרינן דקודם שהעמידו בתי הנכרים נמי היה כבר מושכר כל העיר לישראל על יום השבת ממילא אף שאח"כ קנו הנכרים מקום אצל השר להעמיד שם בתיהם מכל מקום לא נפקע זכות ישראל מה שכבר זכה בו תחלה ונשאר השכירות קיים ולכך אף שמת השר או מכר העיר לשר אחר אף אי נימא לחוש לדעת הט"ז דפקע שכירות ישראל מכל מקום נשאר כח הזה ביד היורש או הקונה ולא זכה בו הנכרי הקונה הבית והמקום כיון דמתחלה כשמכר להנכרי הבית או המקום אז רשות זה שיהיה לישראל רשות להשתמש שם בשבת זה לא נכנס בכלל המכירה ונשאר כח זה ביד השר המוכר וביד ישראל השוכרו וא"כ אח"כ אף שפקע השכירות מן הישראל נשאר כח זה ביד השר ויורשו אחריו ולא ביד הנכרי בעל הבית כיון שזה לא נכלל בכלל המכירה ולכך יש כח ליורש או לקונה העיר לחזור ולהשכירו מחדש וכן חוזר חלילה תמיד ואין לומר דהוי דבר שאין בו ממש אין בידו למוכרו לאחר כמ"ש בחו"מ [סי' רי"ב וסי' רי"ד] זה אינו דכאן בע"כ שכירות חדשות לא נחשב אין בו ממש דאל"כ איך שוכרים ממנו המקום תמיד כדמפורש בש"ס הרי אין בו ממש ולא מהני בו שכירות ומכירה לאחר ובע"כ דזה נחשב דבר שיש בו ממש וא"כ אם מהני בזה שכירות ה"ה דשייך נמי בירושה כנלפענ"ד נכון ודו"ק:

א

ומשתכח תורת עירוב ואם יערבו יאמרו עירוב כו':

א

[א] בשני בתים וכו'. פירוש אבל בבית אחת אפילו הרבה אין אוסרין ואפילו בשתי בתים דוקא כשאוסרים לאפוקי שתי אחים וכיוצא שנתבאר בסימן ש"ע סעיף ד' ה'. אין שכירות כותי מועיל אלא בעיר מוקפת חומה כולה ודלתותיה ראוים לנעול בלילה אבל כשיש בו פרצות צריך תיקון למבוי תחילה ואחר כך ישכור מכותי, נחלת צבי סוף סימן שצ"ט מותר לישראל ליקח כובע מראשו בחצר השרים ולכנוס לטרקלין דכל שאין ישראל שובתים שם מותר לטלטל (ראב"ן) דף ע"א וכן משמע בתוס' דף ס"ב:

ב

[ב] [לבוש] דלא השאיל וכו'. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל או להשכיר לכותי בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו בדבר שאין מצוי וכל שכן אם נכנס כותי מעצמו ברשותו של ישראל או שלא ברשות (עבודת הקודש דף כ"ג), והשתא ניחא דתיקשי הא בסימן ש"ע סעיף ב' לא אמרינן הך סברא דלא השאיל וכו' אלא בענין שיש לו תפיסת הבית וכן משמע בלבוש סוף סימן שפ"ד דמסתמא וכו', מיהו המגיד משנה ובית יוסף לא הזכירו אלא טעם דלא השאיל ואפשר דמיירי הכי נמי כשיש לו תפיסת הבית או דמיירי דאפשר לסלקינהו ועיין סימן ש"ע ס"ק ז', עוד יש לומר דבכותי מקילין יותר מישראל אלא צריכין וכו' עיין סעיף י"ב וצריך עיון:

ג

[ג] [לבוש] תפיסת יד וכו'. אף שאין צריך עירוב כמו שנתבאר סימן ש"ע סעיף ב' מכל מקום נגד כותי כיון דשכיח דדייר בכהאי גוונא צריכין לשכור:

ד

[ד] ובהאחד דרים בו וכו'. הטעם ששתי ישראלים בבית אחד חשובים כאחד כן שתי בתים בחצר אחד חשובים כאחת ואם דרים שני ישראלים בשני חצרות וכותי בחצר שלישית צריכין לשכור אם לא שהפתח היתה למעלה מעשרה ב"ח:

ה

[ה] דרך חלון וכו'. הוא הדין דרך פתח, (מגן אברהם):

ו

[ו] [לבוש] אפילו בשבת וכו'. כגון שנותנין לו לחם או מעט פלפול או שום דבר המטלטל בשבת ואומרים זה לשכר חצרך או שאומרים לו תשכור לנו חצירך ולמחר נותן לך שכר (ראב"ן דף קצ"ו):

ז

[ז] [לבוש] וגבי ישראל וכו'. עיין סימן ש"פ ס"ק ו':

ח

[ח] עד שיחזור וכו'. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו (מגן אברהם), פירוש כשחזר קודם שבת ראשונה צריך לחזור הדמים אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בלא חזרת דמים, ומה שכתב שוב אינו יכול לחזור היינו באותו שבת ראשון אבל מב"ח נראה דקודם שבת ראשון לא יכול לחזור אף שחוזר דמים, ובאמת צריך עיון דבית יוסף הוציא זה מרש"י ריש פרק הדר וכן העתיק עולת שבת לשון רש"י הא בעינן למיהדר דמים, עד כאן, וליתא אלא לשון רש"י דהא נקט דמי רוצה לומר כיון שכבר נטל דמי אין יכול לחזור אף שרוצה לחזור הדמים וכן עיקר. והנה בעולת שבת פסק דבסתם משבת ראשון ואילך צריך לשכור דאין צריך חזרה דאם לא כן אלא בעינן חזרה תיקשי על רש"י דילמא במעשה דצדוקי היא בשבת שניה, עד כאן, ואישתמטיתיה דברי הב"ח הנזכר לעיל, ועל רש"י הנזכר לעיל לא קשה מידי דהא בדף ס"ח ע"ב מבואר בש"ס דרבן גמליאל הוכיח זה והוא היה אצל המעשה ואם כן מי ימלא לבו להקשות על רבן גמליאל דילמא בשבת שניה הוא דהא ראה שהיה בשבת ראשונה דאם לא כן לא היה מוכיח כלום, אך צריך עיון דילמא בסתם אין יכול לחזור לעולם כדאיתא ביורה דעה סימן רי"ט וכן בחושן משפט סימן ס' ואף דיש פלוגתא בחושן משפט שם וגם בסימן שי"ב לא פסק כן מכל מקום בדין דעירובין זה אפשר להקל ובתשובת רמב"ן דנקט שכרו לזמן מעשה שהיה כך היה וראיה דסיים דאם הזמן עובר צריך להשכיר ולא נקט סתם ועיין סעיף י"ד מכל מקום לדינא אין להקל בזה נראה לי:

ט

[ט] השכיר כותים וכו'. נראה לי דהוא הדין מכר כותים דשכירות ליומיה נמי ממכר הוא והטעם דאין יכול למכור זכות שנתן כבר לאחר כדמשמע בלבוש וכן מבואר ברמב"ן סימן ר"ז והט"ז מתוך שלא עיין במקור דין זה כתב טעם אחר ומשמע מדבריו דבמוכר נתבטל וליתא:

י

[י] [לבוש] שכל זמן שלא החזיר וכו'. משמע דאפילו שכרו לזמן מצי למיהדר כשמחזיר הדמים וכן כתב הט"ז ונראה דאין צריך לחזור רק דמים הנשאר בידו לפי אורך הזמן שהשכיר ממנו אבל מגן אברהם כתב בפשיטות דאין יכול לחזור כלל כשהשכיר לזמן וכן כתב הב"ח וכן משמע בנחלת צבי וכן בתשובת רמב"ן סימן ר"ז וכן עיקר. כתב הט"ז שכר מכותים ומת והניח יורש נתבטל השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה ממערב שמת בסימן שע"א, עד כאן. ונראה לעניות דעתי לא ירש הזכות שכבר נתן לאחר כדלעיל ועוד הא כתב הרא"ש ריש פרק הדר דלקולא אמרינן שוכר כמערב ולא לחומרא וכן כתב המרדכי שם והוא מש"ס, ועל כל פנים בשכרו לזמן ומת נראה לי דלא נתבטל:

יא

[יא] אינו מועיל וכו'. דלענין שכירות בעל כרחך לא שייך למילף מעירוב סוף סימן שס"ז (הרא"ש), דבישראל יכולין לכוף לקיים מצוה שהורגל בה:

יב

[יב] מאשתו. נראה לי דעת הבית יוסף דאף לכתחילה שאין יודעין שאין רוצה לשכור שוכרין ממנה או משכיר, אבל הב"ח פסק כאור זרוע דלכתחילה מיבעיא מאדון וכן ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן ר"ל, אך צריך עיון דהבית יוסף כתב שכן משמע ברמב"ם ורשב"א אף שהב"ח הביא ראיה מרוקח בשם ירושלמי עיין שם אני עיינתי בירושלמי גופיה פרק הדר ולא משמע מידי, גם מה שכתב הב"ח שרמב"ם פרק ב' סובר כן שהרי כתב בסתם שוכרין מאשתו או משכירו ולקיטו שלא מדעתו ולא כתב שלכתחילה ישאלו ממנו אלא יכול לשכור מיד מאשתו ואולי כוונתו דהך שלא לדעתו רצה לומר שמוחה ומשמע כשאינו מוחה אין יכול לשכור משכירו ומה שכתב ישאלו ממנו רצה לומר משכירו והוא דחוק שלא לדעת פירושו נמי שלא בידיעתו והיינו דלכתחילה שואל משכירו גם מה שכתב שרשב"א בתשובה סובר כן דחוק מאוד לפרש כן, ועוד דבספר עבודת הקודש דף ק"ד זה לשונו שוכרין מאשתו של כותים שלא מדעתו ואפילו סירב כיצד אמרו לו השכר ולא רצה והלכו אצל אשתו וכו' עד כאן, משמע דברישא בשלא ידעינן שסירב פשיטא דשוכרין מאשתו, ואין לומר דמיירי ברישא דליתא במתא דאז כולי עלמא מודים דשוכרים מאשתו דאם כן חסר במה שכתב ואפילו סירב כיצד וכו', דהוה ליה לפרש ואפילו הוא במתא וסירב וכן משמע בשבלי הלקט ובספר תניא וזה לשונו ואפילו מאשתו ובניו וכו', ואם כותים אינו רוצה נראה לי משמע דברישא אף שאין יודעין אם רוצה שוכרין מאשתו ובניו ומשכירו ועוד דהא בסימן שס"ז משמע דאשתו של אדם מערבו לכולי עלמא אפילו באין ידוע אם רוצה, וכן משמע בש"ס דף פ' דאם לא כן תיקשי מאי פריך מנשים שעירבו שלא מדעת שאין ערובן עירוב דילמא התם מיירי שלא היתה יודעת שבעל אינו רוצה, מיהו יש לומר דבדיעבד מודה אור זרוע דמהני השכירות ועירוב ורק לכתחילה קאמר. כתב במהרי"ל הלכות עירובי חצירות איתא פרק חלון אשתו של אדם מערב עליו שלא מדעתו אמר מהרי"ל שבאלפסי פסק שהוא הדין שמצי לשכור מאשתו של כותים אף שלא מדעת כותים עד כאן לשונו, ותימא הא זה בש"ס שם דף פ' ההיא טורזינא וכו' דלא אוגר וכו' אתו לקמיה דרב יהודה אמר ליה הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו, ונראה לי דבש"ס יש לומר דפשיט לאיסורא מדאמר שמואל מערבת וכו' משמע דבכותים אין משכרת אבל באלפס שם סיים הכי נמי אמרו אשתו של כותים משכרת שלא מדעתו הרי דפסק להתירא. והנה בשיירי כנסת הגדולה כתב על מה שכתב בית יוסף דין זה בשם המרדכי זה לשונו בדרשות מהרי"ל הביא זה בשם אלפסי ואפשר בהגהת אלפסי קאמר והוא המרדכי עד כאן לשונו, ובמחילת כבודו לא עיין באלפסי ומה שבית יוסף הביאו ממרדכי היינו דמרדכי כלל נמי דין שכירו ולקיטו והוא ברור גם תימא עליו שלא הרגיש שהוא מש"ס:

יג

[יג] רשות להניח וכו'. ואף שלא הניח כלום מהני מכל מקום צריך שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם (בית יוסף), ובעיני רחוק לילך חוץ מפשטיה דש"ס דף ס"ד דקאמר ולנוח בה ושכן כתב רבינו ירוחם, ומה שדקדק בית יוסף משמעות מרש"י ורמב"ם לאו ראיה דלא הוצרכו לפרש דמסתמא מניח בה כיון ששואל לזה וכן מצאתי מבואר בראב"ן דף ע"ח דדוקא מניח בעינן עיין שם וכן כתב בספר תניא זה לשונו, ישים שם כלי אוכל דבר הראוי לטלטל בשבת ומותר, ואין להקשות מרשב"א שאביא בס"ק כ"א דמשכיר שאני, ותדע דאם כן תיקשי אמאי לא אייתי בית יוסף ראיה מיניה:

יד

[יד] ויש אומרים וכו'. נראה לי שכן עיקר בש"ס וכן בעבודת הקודש דף מ"ד הביא לסברא זו וכן כתב ר' יהונתן וכן כתב בתשובת רמב"ן סימן ר"כ ותוס' דף ע"ב ד"ה ומודין וכו', ועיין סימן שס"ז ס"ק ד' והב"ח דלכתחילה יעשה שניהם ישכור וליתן עירוב:

טו

[טו] אם ייחד וכו'. דוקא בדאיכא תרתי שאין הכותים יכול להשתמש בחדר של ישראל וגם אין יכול לסלק לישראל ממנו אז אין לו דין שכירו ולקיטו אף שלא מנעו בפירוש משאר ביתו, אבל בלאו הכי אף שמנעו בפירוש יש לו דין שכירו (ב"ח):

טז

[טז] מגזבר וכו'. והוא הדין כל עבד מעבדיו הקטנים דלא גרע משכירו ולקיטו (שיירי כנסת הגדולה). כתב מגן אברהם אפילו נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד על דבר זה, עד כאן, משמע דבשאר שכיר ולקיט צריך ליתן לאדון וזה לפירוש שני דבית יוסף אבל לפירוש הראשון דלא מגרע כח השכירות דמכחו של מלך אם כן הוא הדין בשאר שכיר ולקיט ויש להקל:

יז

[יז] אין דירתן וכו'. היינו באפשר לסלקו או שכותים משתמש אצלו דאם לא כן אמרינן כדלעיל:

יח

[יח] [לבוש] החיצונה אסורה וכו'. בנחלת צבי האריך לתמוה דהא בש"ס דף ס"ה קאמר דזה דוקא לר' עקיבא אבל לרבנן דרגל המותרת במקומה אין אוסרת שלא במקומה והכי קיימא לן בסימן שע"ח מותר אף החיצונה וכן פסק בהגהות אשירי, ולעניות דעתי לא קשה מידי דסבירא ליה להטור דסוגיא דש"ס דף ע"ה דאוסר בכותים אחד לפנים ושני ישראלים בחוץ דיש לחוש לחורבה כדלקמן פליג על סוגיא דף ס"ה אלא אסור אף לרבנן משום גזירה ומהגהות אשירי דמתיר לאו ראיה שכן בעבודת הקודש דף כ"ג מביא שני דעות בזה ומסיק כטור ושולחן ערוך וכן המגיד פרק ב':

יט

[יט] ישראל וכותים בפנימית וכו'. כתב הט"ז תמיהני על מכשול בזה דפסק הלבוש בהדיא נגד הגמרא דהפנימי מותר כי חיצון אין לו דריסת הרגל בפנים, עד כאן, ולעניות דעתי דעת הלבוש דאם נתיר לפנימי תיפוק חורבה דלא ידע שדר יחידו בפנים וש"ס דמתיר היינו לסוגיא שם דלא חיישינן לחורבא כדלעיל, ומכל מקום לדינא נראה דמותר שכן פסק הרמב"ם פרק ב' ועבודת הקודש שם על כרחך צריך לומר דסבירא ליה דלא חיישינן בזה וקל להבין:

כ

[כ] ויש מי שאומר וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם אבל האחרונים הסכימו דגם הרמב"ם מודה דמותר דכיון שאין שם ישראל ליכא למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים:

כא

[כא] רשות להניח וכו'. אף שאינו מניח (בית יוסף בשם רשב"א מגיד) ועיין ס"ק י"ג דאיש אחר שיש לו תפיסה צריך להניח:

כב

[כב] שום כלים וכו'. הקשה עולת שבת דסימן שפ"ד מאי שנא דהתם בעינן כלים שאסור לטילטול, עד כאן, ולא קשה מידי דשאני הכא דלא גרע משכירו וכן משמע בבית יוסף:

כג

[כג] ויש מי שאומר וכו'. הוא דעת רש"י וכן עיקר בית יוסף פסק כן ר' יהונתן וכן ראיתי שהסכים עבודת הקודש דף כ"ד ועיין סימן ש"נ:

א

הדמים. עי' באר היטב סק"ה מ"ש בשם מג"א ואפילו אם שוב השכי' העכו"ם דירתו לעכו"ם אחר אין השני אוסר כל זמן שכירות הראשון תשובת הרמב"ן סימן ך"ו:

א

א) [סעיף א'] הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר וכו' דדירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמוד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר דחייש שמא יהרגנו דחשידי אש"ד לא גזרו אבל ביותר מאחד דלא חיישי ודיירי עם העכו"ם גזרו משום שהעכו"ם לא ירצה להשכיר דחושש לכשפים ויצא הישראל משם. גמ' ולפ"ז נראה דכ"ש שאסור לדור עם ישראל שעושה עבירות בפרהסיא משום דאיכא למיחש שילמוד ממעשיו. ודין כותי ומומר מבואר לקמן סי' שפ"ה יעו"ש:

א

ב) שם. אינו אוסר עליו וכו' ואם יש בתים הרבה של עכו"ם פתוחים לחצר מותר לישראל להכניס ולהוציא לשם מאחר שאין ישראל דר שם. תו' עירובין ס"ב ע"א:

א

ג) שם. מותר לישראל ליקח כובע מראשו בחצר השרים ולכנוס לטרקלין דכל שאין ישראלים שובתים שם מותר לטלטל. א"ר או' א' ואם דרים שם ישראלים אסור לטלטל לטרקלין אבל בחצר מותר לטלטל, א"א או' ה':

א

ד) שם. אינו אוסר עליו וכו' ואם היו ב' ישראלים דרים בבית עכו"ם והעכו"ם ג"כ דר שם אך ח"א לבוא הישראל א' לחבירו כי יש ביניהם שער שסגור בלילה יש בזה ספק אם צריכין להניח ע"ח כיון שא"א להן לבא בלילה זל"ז והדין הוא בישראל א' הדר עם העכו"ם בחצר אין העכו"ם אסור עליו וע"כ יניח ע"ח מספק כלי ברכה שו"ע מהד"ג ח"ג סי' ק"ב יעו"ש, א"ח או' ב':

א

ה) שם. דרים בשני בתים. אבל אם דרים בבית א' אפי' כמה בני אדם ואעפ"י שאינם סומכים על שלחן א' אלא כל א' תפיסתו לעצמו מ"מ כחד חשיבי כיון שדרים בבית א' ב"י. ע"ז סק"א. עו"ש או' א' א"ר או' א' תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ומשמע הא אם דרים בשני חדרים בבית א' כיון שאוסרין זה על זה העכו"ם ג"כ אוסר עליהם. ועיין לעיל סי' ש"ע סעי' ד' בהגה:

א

ו) שם. ואוסרים זה על זה וכו' לאפוקי האחים שמקבלים פרס מאביהם וישנים בבתיהם וכן הנהו דאיתא בסי' ש"ע שאעפ"י שדרים בבתים חלוקים כחד חשיבי מאחר שאינן אוסרים זה על זה, וכ"כ הרמב"ם פ"ה דין ט"ז. ב"י. מ"א סק"ב. וכ"כ האחרונים:

א

ז) שם. ואינו מועיל שיבעל העכו"ם וכו' והוא מהטעם שכתבנו לעיל או' א' כדי שלא ישכיר העכו"ם רשותו שחושש לכשפים ויצא ישראל משם. ב"י, ט"ז סק"א:

א

ח) שם. אלא צריך שישכרו ממנו, ודוקא בדרך שכירות אבל אם העכו"ם יתן צו במתנה רשותו לא מהני, ח"א כלל ע"ה או' א' ואם שכרו ממנו רשותו גם רשות ביתו בכלל ולא דמי למבעל רשותו בסי' ש"פ דאין רשות ביתו בכלל דשאני ביטול בעין רעה מבטל אבל בשכירות מוכר בעין יפה. שמ"ע:

א

ט) שם. אלא צריך שישכרו ממנו. ואין שכירת עכו"ם מועיל אלא בעיר מוקפת חומה כולה ודלתותיה ראויים לנעול בלילה אבל כשיש בה פרצות צריך תיקון למבוי תחלה ואח"כ ישכור מעכו"ם. נ"ץ ססי' שצ"ט. א"ר או' א' מיהו בשו"ת ס' יהושע ססי' ח' כתב דלא נהגו כן ובזה"ז שקונין הרשות י"ל דאדרבא עי"ז שמתקנים אח"כ צה"פ הוי כחזקה יעו"ש אמנם מתשו' הריב"ש סי' תכ"ז נראה כדעת הנ"ץ גם במקום ששוכרין הרשות יעו"ש. והב"ד א"ח או' ד':

א

י) שם. הגה ישראל שהשכיר וכו' ומיירי אפי' אין לו בו תפיסה. עו"ש או' א' דאם יש לו לישראל תפיסה בבית העכו"ם בלא"ה י"א שא"צ להשכיר כמ"ש לקמן סע"י י"ב יעו"ש. ודוקא שהשכיר או השאיל אבל אם מכר לו בודאי אוסר. תשו' חא"ח סי' צ"ב:

א

יא) שם, בהגה. אינו אוסר עליו. ר"ל אעפ"י שיש עוד ישראל דרים שם אינו אוסר דאם הוא לבדו דר עם העכו"ם בחצר בלא"ה אינו אוסר במ"ש כש"ע. ואם ר"ל עליו אינו אוסר אבל אוסר על אחרים משנאסרו אחרים בטלטול גם בעה"ב אסור שאוסרים עליו וא"כ מה הועיל באמרם אינו אוסר עליו אלא ע"כ צ"ל דאינו אוסר לא עליו ולא אחרים הדרים שם, וכ"כ הלבוש. ברכ"י או' ב' מאמ"ר או' א' ר"ז או' ב':

א

יב) שם. בהגה. אינו אוסר עליו. ונ"ל דאפי' הישראל המשכיר אינו דר בחצר זה רק שהשכיר בתי החצר לישראלים אחרים ולגוי אעפ"י כן אינו אוסר דגם בזה אמרינן שלא השכיר בית לגוי שיאסור על הישראלים. ח"א כלל ע"ה או' ט' מיהו הברכ"י או' א' כתב דמשמע קצת מדברי הרשב"א דהיינו דוקא בחצר שהוא דר בתוכה אבל אם אינו דר הוא בחצר אפשר דלא אכפת ליה אם יאסור ויש לצדד בזה עכ"ל. וכ"כ החמ"מ בסי' שפ"ד דאם אין הישראל בעל הדירה דר שם הנכרי אוסר יעו"ש. וכתבו האחרונים דכן יש להחמיר מאחר דבל א"ה יש מפקפקין בדין זה וכמ"ש באה"ע:

א

יג) שם. בהגה דלא השכיר או השאיל וכו' ואעפ"י שהמשאיל או משכיר לישראל אין אומרים כן כמ"ש סי' ש"ע סעי' ב' גבי עכו"ם הקלו ר"ז שם:

א

יד) שם בהגה. דלא השכיר או השאיל וכו' והיינו אם יכול לסלקו בעת שירצה אבל אם אין יכול לסלקו אוסר. הגר"א. מיהו כתב כן כדי ליישב דברי הש"ע דרסי' שפ"ד אבל מדברי הרשב"א גויה בס' עה"ק שכתב עוד טעם אחר משום דהוי דבר שאינו מצוי שישראל ישכיר וישאיל ביתו לעכו"ם ולא גזרו חכמים בזה יעוי"ש לפי טעם זה משמע דאף אם אינו יכול לסלקו אינו אוסר. ועיין עוד לקמן רס"י שפ"ד:

א

טו) שם בהגה. והעכו"ם דר בבית עמו. פי' בחדר בפ"ע בענין שאוסר עליו. ר"ז או' ב' ור"ל דאם יש לישראל רשות להשתמש בכל הבית גם בחדר העכו"ם לא גרע משכירו ולקיטו דאינו אוסר כמ"ש סעי' ט"ז. וכ"כ המאמ"ר או' ב':

א

טז) שם בהגה. אין שכירת הבית מועיל וכו' פי' דלא תימא דסגי כשנותן ישראל זה חלק בעירוב דהו"ל כאלו ה' שרויים בחצר דאחר שוכר מעכו"ם בעד כולם כמ"ש סעי' ט' קמ"ל דלא אלא צריך לענין עירוב שכירות אחרת כיון שהעכו"ם דר שם. עו"ש או' א' וכ"כ המאמ"ר שם:

א

טוב) שם בהגה. ישראל שהשאיל וכו' היינו ישראל שיש לו ב' בתים בחצר שגוי דר בה והוא דר באחד מהם והשני השאיל או השכיר לישראל אחר ויש לו בו תפיסת יד דהיינו כלים שאינם ניטלים בשבת אעפ"י שהם א"צ לערב ביניהם כמ"ש סי' ש"ע אפ"ה צריכים לשכור מהגוי. ר"ז או' ג':

א

חי) שם בהגה. לא מהני. למיהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו. מ"א סק"ג. תו"ש או' ד' ר"ז שם. ובזה מתורץ קצת מה שיש שהקשו על דין זה מאב ובניו שא"צ לשכור מהעכו"ם דהתם שאני משום דמקום האכילה הוא העיקר משא"כ תפיסת יד דלא חשיב כ"כ ולכן לא עדיף מעירבו יחד דצריכין לשכור מעכו"ם. ועיין בביאורי הגר"א ומאמ"ר או' ג' ודוק:

א

יט) [סעיף ב'] לאחד מהם וכו' שיהיה הוא מותר והם אסורים רש"י עירובין ס"ג ע"ב מ"א סק"ד:

א

כ) שם. אינו מועיל. שיש לחוש שבכל שבת יעשו כך ותתבעל תורת עירוב מאותה מבוי ואם יערבו יש לחוש שיטעו לומר עירוב מועיל במקום עכו"ם. גמ' ועיין תו"ש או' ה' שתמה על הטעם שכתב הט"ז סק"ד ועל דברי המ"א בסק"ד כתב דיש ט"ס יעו"ש:

א

כא) [סעיף ג'] אם אין לעכו"ם דריסת רגל וכו' דהכא לא החמירו משום שמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו דר עמהם בחצר ואין לו אפי' דריסת הרגל עליהם. לבוש ט"ז סק"ה:

א

כב) שם. הפתוחות זו לזו. כגון שיש פתח ביניהם. כ"ה בתשו' הרא"ש כלל כ"א סי' ד':

א

כג) שם. ואין להם דריסת רגל זה על זה. שכל אחד משתמש דרך פתחו הפתוח לרה"ר. ב"י. אבל אם היו ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דיש לגוי דריסת הרגל בחיצונה אוסר. תשו' הרא"ש שם:

א

כד) שם. ואין להם דריסת רגל וכו' ואם נפרץ יותר מעשר אמות או במילואה אז נראה דהוה כחד חצר ואוסר, מש"ז או' ה':

א

כה) שם. מכניסין ומוציאין מחצר זו וכו' היינו כלים ששבתו בבית דאי ששבתו בחצר בלא"ה שרי לטלטל מחצר לחצר כמ"ש רס"י שע"ב. וכ"כ המש"ז שם. והיינו כגון שעירבו בני החצר לעצמם כמ"ש בב"י וכ"כ הלבוש:

א

כו) שם. דרך חלון שביניהם. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א סק"ה. א"ר או' ה' תו"ש או' ז':

א

כז) שם, וא"צ לשכור מהעכו"ם. אלא א"כ רוצים להשתתף במבוי שאז הוא אוסר עליהם במבוי כיון שיש לו בו דריסת הרגל. ר"ז או' ה' ועיין לקמן רס"י שצ"א:

א

כח) [סעיף ד'] וא"צ לכתוב וכו' משום דדי בשכירות רעועה. גמ':

א

כט) [סעיף ה'] שוכרין העכו"ם אפי' בפחות משוה פרוטה הטעם משום דלגבי עכו"ם חשוב ממון דבן נח נהרג אפי' על פחות משוה פרוטה. גמ' וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא כלל. ט"ז סק"ד. ור"ל דאפי' לדעת המתירין שכירות מישראל כמ"ש סי' ש"פ סעי' ג' בפחות משוה פרוטה לא מהני, וכ"כ התו"ש או' ח':

א

ל) שם הגה. ומותר לשכור ממנו בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת ט"ז סק"ז. תו"ש או' ט' ועיין לקמן סי' שפ"ג דכשבא העכו"ם בשבת נתבטל העירוב ואינו מועיל השכירות רק לבטל רשותם לגבי חד יעו"ש:

א

לא) שם הגה. ומותר לשכור ממנו בשבת אעפ"י שהיה אפשר לשכור מבע"י. בגדי ישע בפי' המרדכי וי"א דוקא אם לא היה אפשר מבע"י. תו' הריטב"א דף ס"ה. פת"ע או' י"א:

א

לב) שם בהגה. ומותר לשכור ממנו בשבת. כגון שנותנים לו לחם או מעט פלפול או שום דבר המטלטל בשבת ואומרים לו זה לשכר חצרך או שאומרים לו תשכור לנו חצרך ולמתר ניתן לך שכר. ראב"ן דף קצ"ו. א"ר או' ו' ח"א כלל ע"ה או' ו':

א

לג) צריך שיאמר השכיר לי רשותך אבל אם אמר לו תן לי רשות שאוכל לטלטל בחצר ובמבוי לא מהני, ח"א שם או' ז' והטעם משום דלשון זה הוא לשון מתנה ואינו מועיל כמ"ש לעיל או' ח' תו' חיים:

א

לד) [סעיף ו'] וכל זמן שאין העכו"ם חוזר בו וכו' ומיירי ששכר ממנו סתם דאי לזמן ידוע כשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור כמ"ש בסעי' שאח"ז:

א

לה) שם הגה. ואינו יכול לחזור וכו' היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיק בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו מ"א סק"ו. ור"ל כשחזר קודם שבת ראשונה צריך לחזור הדמים אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בלא חזרת דמים, ואם החזיק בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו באותו שבת אבל לשבת האחרת יכול לחזור בו כ"כ א"ר או ח' וכ"כ התו"ש או' י"א והר"ז או' ט' ומ"ש הב"ח דקודם שבת ראשון לא יוכל לחזור בו וכו' כתב שם התו"ש היינו בלא חזרת דמים אבל בחזרת דמים יכול לחזור וכדברי מ"א ואינו חולק יעו"ש אבל הא"ר שם כתב דנראה מב"ח דקודם שבת ראשון לא יוכל לחזור אף שמחזיר הדמים וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכן הסכים שבו"י ח"ב סי' ז' יעו"ש:

א

לו) שם בהגה. עד שיחזור הדמים משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים. ט"ז סק"ח. ומ"ש המ"א שם דאם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן כתב שם התו"ש היינו בלא חזרת דמים אבל בחזרת דמים יכול לחזור אפי' תוך הזמן וכדברי הט"ז ודלא כהבאה"ט שכתב שחולקין בזה יעו"ש וכ"פ הר"ז שם אמנם הי"א בהגב"י כתב דהמ"א חולק דאם שכרו לזמן אפי" בחזרת דמים אין יכול לחזור בו יעו"ש וכ"כ החמ"מ או' א' נה"ש או' ב' וכ"כ א"ר או' יו"ד בשם כמה פו' וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכן הסכים השבוי שם. וכ"פ ח"א כלל ע"ה או' ט"ו:

א

לז) שם בהגה. עד שיחזור הדמים. לפי ערך הזמן הנשאר א"ר או' יו"ד ר"ז שם. והיינו אם שכרו לזמן אבל אם שכרו בסתם לאחר שבת ראשונה יכול לחזור אפי' בלא חזרת דמים כמ"ש לעיל או' ל"ה. והטעם כתב הר"ז שם משום דהועילה שכירותו לשבת אחת אבל הח"א שם כתב דאם שכר ממנו סתם כל זמן שאינו מחזיר הדמים לא מהני חזרתו:

א

לח) [סעיף ז'] לכשיכלה הזמן צריך לחזור וכו' ואעפ"י שהעכו"ם מתרצה בשכירות הראשונה ואינו חפץ עוד על להבא אפ"ה כיון שכלה הזמן צריך לחזור ולשכור מחדש:

א

טל) שם. לכשיכלה הזמן וכו' ואם כלה הזמן והעכו"ם השכיר דירתו לעכו"ם אחר צריך להשכיר מהשוכר ואם העכו"ם הראשון יכול לסלקו לעכו"ם השוכר שוכרין מהראשון דהוא העיקר. הרדב"ז בחשו' כ"י, ברכ"י או' ד' ועיין לקמן סעי' ח"י:

א

מ) שם. לכשיכלה הזמן וכו' ואם שכרו מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה ט"ז סק"ח. וכ"כ הט"ז לקמן ססי' שצ"א. תו"ש או' י"ב ר"ז או' י"א וכ"פ בתשו' ח"צ סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש. וזהו לפי סברתו שכתבנו לעיל או' ל"ו דאפי' בתוך הזמן יכול לחזור אבל לפי סברת הפו' שכחבנו שם שאינו יכול לחזור תוך הזמן ה"ה אם מת לא נתבטל השכירות ואינו יכול היורש למחות עד כלות זמן השכירות. כ"כ השבו"י ח"ב סי' ז' והשיג על הט"ז יעו"ש. וכ"כ א"ר או' יו"ד. נה"ש או' ג' בית מאיר. ח"א כלל ע"ה או' ח"י. מיהו אה שכר ממנו סתם ומת נתבטלה השכירות. ח"א שם:

א

מא) שם. וצריך לחזור ולערב וכו' שני ישראלים וגוי שהיו דרים בחצר אחד וכשעשו העירוב לא קנו רשותו של גוי ואחר זמן רצו לתקן ושכרו רשותו מן הגוים צריכים לחזור ולברך כיון שהעירוב בטל. פרי האדמה ח"ד ד"ה ע"א. י"א מ"ב בהגב"י או' ב' ועיין לקמן סי' שפ"ג:

א

מב) [סעיף ח'] אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע וכו' משמע אבל אם שכרו סתם והשכירו לאחר צריך לחזור ולשכור מהשוכר השני. וכ"כ התו"ש או' י"ד מחה"ש. מש"ז או' יו"ד. ח"א שם או' י"ז:

א

מג) שם. ובתוך הזמן השכיר הכותי דירתו וכו' וה"ה אם מכר דשכירות ליומיה נמי ממכר הוא והטעם דאין יכול למכור זכות שנתן כבר לאחר כדמשמע בלבוש וכן מבואר ברמב"ן סי' ר"ז יעו"ש. והט"ז סק"י מתוך שלא עיין במקור דין זה. כתב טעם אחר ומשמע מדבריו דבמוכר נתבטל וליתא. א"ר או' יו"ד. וכ"פ הח"א שם או' ט"ו. מיהו בתשו' ח"צ סי' ו' כתב דאם מכר נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מהשני יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"א. ונראה דלכתחלה יש להחמיר. מיהו אם שכר ממנו סתם ומכר לאחר צריך לחזור ולשכור מהשני. ח"א שם או' י"ז:

א

מד) שם. די בשכירות הראשון. שזה לא השכיר לו אלא בתנאי שכל זמן שלא החזיר הדמים לא יוכל לחזור ולאסור ואפי' לא התנה בפי' כהתנה דמי כיון דדינא הכי הוא וא"כ לא קנה השוכר שעבוד השכירות שכבר שכרו הישראלי. לבוש:

א

מה) [סעיף ט'] אחד שוכר מהעכו"ם בשביל כולם. דשוכר כמערב דמי ומפרש בגמ' דמה מערב ה' ששרויים בחצר א' אחד מהם מערב ע"י כולם אף שוכר ה' ששרויים בחצר א' אחד שוכר ע"י כולם כלומר וא"צ כל אחד מהדרים בחצר לשכור ממנו, ב"י. ט"ז ס"ק י"א:

א

מו) שם. אחד שוכר וכו' וא"צ לפרש לו גבי שכירות שישכיר לכולם אלא שוכר לעצמו וכולם מותרים שכיון שעירב עמהם הרי כולם כאיש אחד. ר"ז או' י"ב:

א

מז) שם. אחד שוכר וכו' וצריך לשכור ואח"כ לערב משום דאין עירוב מועיל קודם השכירות כמבואר בהרמב"ם פ"ג דין יו"ד וכן מוכח לקמן סי' שפ"ג יעו"ש:

א

מח) [סעיף י'] בעל כרחו אינו מועיל וכו' פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן ואפי' כותי שרגיל להשכיר רשותו ולומר לו הרי לך שכירות בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל ברשותך שבחצר זו לשנה כמו שהיית רגיל להשכיר לנו רשותך זה. ואע"ג דבני מבוי באים ונוטלין ממנו השיתוף בע"כ (היינו בישראל הרגיל לערב עמהם כמ"ש הסי' שס"ז) לא שייך למילף שכירות מעירוב ושיתוף. כ"כ הרא"ש פ' הדר. ב"ח. והא דלא ילפינן שכירות מעירוב הטעם כתב הט"ז ס"ק י"ב משום דהתם יכולין אנחנו לכוף את ישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם יעו"ש. מיהו הנה"ש כתב טעם אחר דעיקר תקנת חכמים כדי שלא ידור עמו ואם מועיל השכירות בע"כ מה הועילו חכמים בתקתנם יעו"ש. ועיין לעיל או' א':

א

מט) [סעיף יא'] אבל מאשתו וכו' וה"ה מאחד מבני ביתו. תו' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דלא. ר"ז או' י"ד:

א

נ) שם. אבל מאשתו וכו' לדעת הב"י אף לכתחלה שאין יודעין שאין רוצה לשכור שוכרין מאשתו או משכירו אבל הב"ח פסק דבשכירו ולקיטו אם האדון רוצה להשכיר אין שוכרין אלא מהאדון יעו"ש והביאו א"ר או' י"ב ועי"ש מ"ש על דבריו:

א

נא) שם. או משכירו ולקיטו, שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף. רש"י עירובין ס"ד ע"א:

א

נב) שם או משכירו וכו' הב"ח כתב לחלק בין אשתו לשכירו ולקיטו דאם מוחה לא מהני שכירות משכירו ולקיטו והביאו הט"ז ס"ק י"ג וכתב ואנחנו אין לנו אלא מ"ש כאן בש"ע ע"פ הרשב"א יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

א

גנ) שם. או משכירו וכו' שבביתו. ר"ז בו' י"ד. וכ"כ בס' עצי אלמוגים סי"ד או' כ"ג דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצירו הא לא"ה לא יעו"ש. ועיין לקמן או' ה"ן:

א

דנ) שם. אעפ"י שהוא מוחה, שכיון שדירת הגוי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפי' שכירו נחשב כמוהו לפי שלפעמים גם השכיר לא ירצה להשכיר ויצא הישראל משם, ר"ז שם:

א

הנ) שם הגה. ושכירו של שכירו וכו' והיינו כשיש לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דהו"ל כשכיר בעה"ב עצמו. ב"י ססי' שצ"א. ח"א כלל ע"א או' י"א:

א

ונ) שם בהגה. הוא כשכיר בעה"ב עצמו ויכול להשכיר כמו השכיר עצמו ואפי' אם השכיר ובעה"ב מוחין ר"ז שם:

א

זנ) [סעיף יב'] יתקרב לו אחד מבני החצר וכו' וה"ה שלא מבני החצר, לבוש ח"א שם או' י"ב. ועיין לקמן או' ס"ח:

א

חנ) [סעיף יב'] עד שישאיל לו רשותו וכו' וה"ד כשאין מייחד לו מקום דאם מייחד לו מקום לא מהני כמ"ש בסע"י שאח"ז:

א

טנ) שם. עד שישאיל לו רשותו וכו' בין בבית בין בחצר, ב"י:

א

ס) שם. שיהא לו רשות להניח בו וכו' ואעפ"י שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם, ב"י, מ"א סק"ח, ור"ל כמ"ש בח"מ סי' קצ"ב וא"צ להחמיר כבסי' קצ"ד יעו"ש, אמנם הא"ר או' י"ג כתב בשם כמה פו' דצריך דוקא להניח בו איזה דבר יעו"ש, וכ"כ ח"א שם שיניח איזה דבר כמ"ש כדי שעי"ז יקנה הרשות דאל"כ במה יקנה רשותו ואף שלא יהא מונח שם בשבת, ועי"ש בנ"א או' ה' שכתב דבזה י"ל דכ"ע מודים יעו"ש:

א

סא) שם. להניח בו שום דבר וכו' כלי אוכל ודבר הראוי לטלטל בשבת. א"ר שם:

א

סב) שם. ומשכיר שלא מדעת העכו"ם. אבל בלא שכירות לא סגי דבמקום העכו"ם הוא עומד וצריך להשכיר דוקא. ול"ד לה' ששרויין בחצר א' דאחד שוכר בשביל כולם והכי נמי נימא דהוא שאל בשביל כולם דלא דמי שואל לשוכר. מיהו נראה דהכא יכול להשכיר אף בפחות משוה פרוטה כיון דבמקום העכו"ם הוא עומד. תו"ש או' י"ט, ועיין לעיל סעי' ה':

א

סג) ואם העכו"ם עושה שליח לעכו"ם אחר להשכיר אז לדעת המ"ב והש"ך בח"מ סי' רמ"ג מהני' אבל המ"א בסי' תמ"ח והבית שמואל ססי' ה' חולקים בזה וכתבו דאין עכו"ם עושה שליח אפי' לעכו"ם אחר. תו"ש שם:

א

סד) שם. ומשכיר שלא מדעת העכו"ם, וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל. ב"י, והיינו אם יש לאותו ישראל דירה בחצר אבל אם אין לישראל זה דירה בחצר אלא שהוא דר בבית העכו"ם והוא שכירו אפשר דבשכירות רשות העכו"ם סגי וא"צ ליתן בעירוב. מאמר או' יו"ד. ועיין לקמן או' ס"ח:

א

סה) שם. וי"א שא"צ להשכיר וכו' וטעם סברא זו כתב ב"י משום דק"ל ה' ששרויים בחצר אחד א' שוכר ע"י כולם וה"ה נמי אחד שואל ע"י כולם דשאילה כשכירות דמיא.

א

סו) שם. וי"א שא"צ להשכיר וכו' ולכתחלה צריך תרוייהו לשכור מישראל זה רשותו של כותי וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל. ב"ח. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל ע"ה או' י"ב. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דדעת הש"ע כשסותם לחומרא ואח"כ מביא י"א לקולא סומך עליהם רק בשעת הדחק יעו"ש:

א

סז) שם. אלא נותן עירובו ודיו, היינו שנותן עירובו עם בני החצר בשביל ביתו ודיו בכך גם בשביל בית הגוי שכיון שעירב עמהם נעשו כולם כאיש אחד. ר"ז שם:

א

סח) שם. אלא נותן עירובו. בעד רשותו שיש לו בבית העכו"ם (ר"ל גם בעד רשותו שיש לו וכו') ודיו. ולפ"ז אפי' אחד שאינו מבני החצר יכול לעשות זה וגם לדעת הראשון אם אותו המתקרב לעכו"ם אינו מבני החצר ורוצה להשכיר ולתת עירוב הרשות בידו. לבו"ש ור"ל דכשאינו מבני החצר לדיעה שנייה צריך רק לתת עירוב בשביל רשות שיש לו בבית העכו"ם ולדיעה א' צריך להשכיר וגם לערב בשביל רשות שיש לו בבית העכו"ם. ועיין לעיל או' ס"ד ואפשר דשכירו ודר אצלו שאני דהו"ל טפל לעכו"ם משא"כ כשואל ממנו מקום. וכ"מ לקמן סעי' ט"ז:

א

סט) [סעיף יג'] אם יחד לו מקום וכו' היינו אם אמר לו בפי' זה המקום אני משאיל לך ולא שאר הבית אבל כל שלא פי' לו כך אעפ"י שלא השאיל לו אלא זוית אחת כיון שאפשר שלמחר יצטרך לזוית זו ויפנה כליו לזוית אחרת הו"ל כאלו השאילו כל הבית, ב"י. לבו"ש, מיהו הב"ח חולק וס"ל דאפי' בסתם הוי יחוד. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק י"ד וכתב דאף הש"ע משמע דהדר ביה ולא קבע כן בש"ע. וכ"ה דעת א"ר או' ט"ז. ר"ז או' ט"ז:

א

ע) שם. לא מהני. ודוקא בדאיכא תרתי דאין הכותי יכול להשתמש בחדר של ישראל וגם אין יכול לסלקו לישראל ממנו דהשתא אין הישראל כשלוחו בכל הבית שאין לו אלא המקום המיוחד לו אבל אם יכול הכותי להשתמש בו אי נמי יכול הכותי לסלקו אין זה יחוד מקום ושפיר יש לו דין שכירו ולקיטו. ב"ח וכתב דלא כב"י יעו"ש וכן הסכימו אחרונים. מ"א סק"ט ומחה"ש. א"ר שם. תו"ש או' כ"א. ר"ז שם. ח"א כלל ע"ה או' י"ג. ביאורי הגר"א:

א

עא) [סעיף יד'] אעפ"י שסלקו תוך הזמן וכו' הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מבעה"ב כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו, ט"ז ס"ק ט"ו. ור"ל כמו שאם שכרו מבעה"ב לזמן השכירות נמשכת עד כלות ה"ה אם שכרו משכירו ולקיטו:

א

עב) שם. אעפ"י שסילקו תוך הזמן וכו' או' שמת השכיר או הלקיט. ח"א כלל ע"ה או' ח"י:

א

עג) שם. אבל אם שכרו ממנו סתם וכו' הטעם דהא אז חוזר הרשות לאדונו וגם כלה שכירתו דמסתמא לא נתן לו רשות אלא להשכיר כל זמן שיהא שכירו ולקיטו וגם זה נא שכר ממנו אלא אדעתא דהכי. תו"ש או' כ"ג:

א

עד) שם. כיון שסילקו וכו' וה"ה אם מת השכיר או הלקיט ח"א שם:

א

עה) שם הגה. וה"ה אם שכרו מגזבר המלך וכו' ואפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. ב"י, מ"א סק"י. תו"ש או" כ"ד. משמע דבשאר שכיר ולקיט צריך ליתן לאדון וזהו לפי' שני דב"י אבל לפי' ראשון דלא מגרע כח השכירות דמכחו של מלך א"כ ה"ה בשאר שכיר ולקיט. ויש להקל. א"ר או' ט"ז:

א

עו) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו' ואין ספק שכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו. מהרימ"ט ח"א סי' צ"ד. כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ק י"א. א"ר שם. תו"ש או' כ"ה, וה"ה ששוכרין מעבדי עבדיו כמו ששוכרין משכירו של שכירו ר"ז או' י"ז. מיהו דעת הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' ע"ד דאין לשכור אלא משר העיר ולא מהשופט ולא מאחד עבדי המלך אלא שכתב שראוי לקיים המנהג שמקילין בזה יעו"ש. ודין שכירות משר העיר עיין לקמן סי' שצ"א:

א

עז) עיר שמוקפת חומה משתי רוחות וחצירות מקיפין לרוח שלישית וים מקיף לרוח רביעית מהני שכירות מן השר. בית יהודה ח"ב סי' ל"ד. ברכ"י או' ה':

א

עח) בעניין שכירות העיר מגזבר המלך נהגו בעה"ק ת"ו ובשאלוניקי יע"א ליקח מפתחות העיר שיהיו אצל פרנסי העיר לילה אחת. שיו"ב סי' שצ"א:

א

עט) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו' היינו לזמן קצוב כמו לשנה או לשנתים. ב"י בשם תשו' הרשב"א. ודוקא לשנה או לשנתים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר ה"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירותו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא. ואפי' את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו ג"כ המלך החדש. תשו' ח"צ סי' ו' אמנם הגו"ר חא"ח כלל ב' סי' כ"ב וכ"ג כתב דכל זמן שהמלכות נוהג יכולין לקנות אפי' יהיה מאתים שנה יעו"ש, וכתב הרב פרה"א ח"ד ד"ה ע"ב דכשמת המלך ומולך אחר במקומו אף שהדין דין אמת דא"צ לחזור ולקנות כל שהוא בתוך זמן הקנייה וכמ"ש הגו"ר דכל זמן שהמלכות נוהג יכולין לקנות אפי' למאתים שנה דמחוקי המלכות הוא דמלך הבא, למלוך מוכרח לקיים מה שעשה המלך שלפניו וכן כולם עי"ש עכ"ז יען מעיקרא הקנין הוא ע"י שכירו הסכימו הרבנים ועשו מעשה כמה פעמים לחזור ולקנותו אף שהיה עדיין תוך זמן הקנייה יעו"ש. ומשמע הא אם שכרו סתם ומת המלך לכ"ע צריך לחזור ולקנות. ואם לקח את העיר מלך אחר דינו כעת והבא מחדש דינו כיורש. ועיין לעיל או' מ' ואו' מ"א:

א

פ) שם בהגה. אם שכרו מגזבר המלך וכו' ויפה כח השכירות מגזבר המלך לפי שיש בינינו צדוקים ודעת הרמב"ם דצדוקי אינו בדין שכירות ולה מהני עד שיבטל רשות וצדוקים אינם רוצים לבטל רשותם ולזכותם בעירוב שלנו א"א כיון שאין מודים בעירוב. אמנם אם נשכור מגזבר המלך נמצא שגם בתיהם של צדוקים מושכרים לנו ואין אוסרים עלינו, גו"ר חא"ח כלל ג' סי' כ"ב. ובשו"ת שו"מ מה"ת ח"ב סי' ס"ב כתב מטעם אחר דש"ד לשכור הרשות משרי העיר דכיון שהוא זכות גמור אף למומר דבאמת גם הוא צריך עירוב רק שאינו מודה בו אינו מועיל אף אם עומד וצווח שאינו רוצה בעירוב יכולין לזכותו ובפרט שלא יוכל בעקשותו לאסור על אחרים מלהשתמש ע"י עירוב וכמ"ש הרשב"א וא"כ דכיון ששוכרין הרשות משרי העיר מתוקן הכל יעו"ש ועיין לקמן סי' שפ"ה:

א

פא) שם בהגה. ונסתלק לגמרי וכו' וה"ה אם מת והיינו אם שכרו לזמן ונסתלק הגזבר לגמרי או מת מותרים ע"י שכירות הראשין עד תום הזמן אבל אם שכרו סתם כיון שנתחלף הגזבר או מת בטל השכירות. ב"י. וכל שכר לעולם תמיד הוה תוך הזמן. א"א או' ט' ולפ"ז אפי' אם נסתלק או מת לא נתבטל השכירות לעולם:

א

פב) שם בהגה. ועדיין אוכל פרס המלך וכו' וכ"ש אם לא נסתלק רק מעיר זו ונתמנה גזבר בעיר אחרת דעדיין מקרי שכירו ולקיטו:

א

פג) [סעיף טו'] הגה. אם יש לכל אחד דירה בפ"ע, דהיינו אם יש לכל אחד חדר בפ"ע. ואין הישראל יכול להשכיר רשות הגוי הואיל ואין הגוי יכול לסלקו והוא אין לו רשות להניח חפציו בחדר הגוי. ר"ז או' ט"ז. ועיין לעיל אות ע':

א

פד) שם בהגה. דירה בפ"ע. דאז הם כב' רשויות ומשמע דאם הם דרים בחדר א' סגי בעירוב הישראל כמו בשני ישראלים הדרים בחדר א' דדינם כאיש א' לגמרי אבל הריטב"א כתב דישראל ועכו"ם שאני דכיון דדינם חלוקים זה מזה לכך צריך לשכור מעכו"ם ולערב עם הישראל. וכ"מ בסמ"ק וסמ"ג. תו"ש או' כ"ו. ועיין לעיל או' ס"ח:

א

פה) שם בהגה. וה"ה ב' עכו"ם הדרים בכה"ג וכו' ר"ל כל אחד בחדר מיוחד אלא דשניהם בבית א' ומשמע הא אם דרים שניהם בחדר א' א"צ לשכור כ"א מאחד מהם דכיון שהם שותפים באותו מקום וכל אחד יש לו רשות לטלטל בכל החדר הו"ל כשכירו ולקיטו של שני וכ"מ מדברי הריטב"א שכתבנו באו' הקודם שכתב דישראל ועכו"ם שאני משמע הא שני עכו"ם חשובים כא' אבל לפי מ"ש התו' עירובין ס"ו ע"א ד"ה מערב בתי' ראשון דשותפין שאני דלא הוי כשכירו ולקיטו יעו"ש משמע דצריך לשכור מכל אחד ואחד וכ"מ מפשט דברי הירושלמי פ' הדר הלכה ג' שכתב עשרה עכו"ם שהיו דרים בבית א' כל א' ואחד צריך להשכיר רשותו יעו"ש. ומיהו עיין ח"א כלל ע"ה או' כ"א שכתב לחלק דרק אם כ"א משתמש בשלו ואין לחבירו רשות להשתמש בחלקו אע"ג שדרים בחדר א' צריך לשכור מכל אחד ואחד יעו"ש:

א

פו) [סעיף טז'] דרים בביתו, וכל אחד בחדר או בעלייה בפ"ע. רש"י ב"י וכ"כ הר"ז או' ח"י

א

פז) שם אין דירתם חשובה וכו' דאע"ג דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים להשכיר על ידן הרשות ואפי' שלא מדעתי כמ"ש לעיל סעי' י"א מ"מ לא אמרו אלא להקל אבל לא להחמיר שתהיה דירתם תשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו, גמ':

א

חפ) שם אין דירתם תשובה וכו' שהרי העכו"ם יכול לסלקם משם ולתת להם מקום אחר. ב"י עו"ש או' יו"ד א"ר או' י"ז. הגר"א וכ"כ בנ"א כלל ע"ג או' ד' והשיג על הטעם שכתב מ"א ס"ק י"ב משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו זה על זה יעו"ש. ומ"ש המחה"ש ס"ק י"ב דתרתי בענין שהמקום מושאל להם וגם משתמשים יחד בכל הבית וכו' כבר כתבנו לעיל סי' ש"ע סוף או' מ"ט דהיינו דוקא כשאין רשות לבה"ב להשתמש באותו מקום אבל כשיש לו רשות בלאו הני טעמי שרי יעו"ש:

א

טפ) שם. אין דירתם תשובה וכו' והיינו דוקא משום דיכול לסלקם משם כמ"ש באו' הקודם אבל אם שכרו שני ישראלים דירה מעכו"ם פשיטא דאוסרים זה על זה וגם צריך לשכור מעכו"ם רשוש שיש לו בחצירו. א"א או' י"ב:

א

צ) שם הגה. דשכירו של עכו"ם וכו' כצ"ל. יא"פ ומאמ"ר או' י"ד:

א

צא) שם בהגה. דשכירו של עכו"ם וכו' כלומר ל"מ דלא אסרו זה על זה כשלא ביטל הגוי רשותו להם אלא אפי' השכיר הגוי רשותו לבני מבוי ג"כ אינן אוסרים על בני מבוי וא"צ ליתן לעירב דדירה דידהו לא חשיבה דירה כלל. עו"ש או' י"ד:

א

צב) שם בהגה. דשכירו של עכו"ם וכו' ואם השכירים הם עכו"ם די בשכירות מאחד מהם וא"צ לשכור מכולם. מאמ"ר שם.

א

צג) שם בהגה. אם שכרו מבה"ב, וכ"ש אם הם השכירו רשות הגוי שא"צ לתת בעירוב שהרי גם דירתם בכלל. ר"ז או' ח"י. ועיין לעיל או' פ"ז:

א

צד) [סעיף יז'] שתי חצירות זו לפנים מזו. והיה לו לבן פנימית דריסת הרגל על בן חיצונה. רש"י. אבל אם אין לו דריסת הרגל על החיצונה אינו אוסר כמ"ש לעיל סעי' ג' יעו"ש:

א

צה) שם. ושני ישראלים בחיצונה אוסר. ומיירי שכל אחד דר בבית בפ"ע דאם היו דרים בבית א' אין העכו"ם אוסר עליהם כמ"ש לעיל או ה', יעו"ש:

א

צו) שם. ושני ישראלים בחיצונה וכו' ועפ"י שעירבו העכו"ם אוסר עד שישכרו ממנו. גמ' ופרש"י שם. וכ"כ הר"ז או' ך':

א

צז) שם. אוסר. והאי אוסר היינו על החיצונה שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצויים שם. הרמב"ם פ"ב דין י"א. אבל פנימית מותרת במקומה דהא אין לחיצונה דריסת הרגל עליה ואחדא דשא ומשתמשא. ב"י, ב"ח. ט"ז ס"ק ט"ז, מ"א ס"ק י"ג:

א

צח) ולענין עירוב באופן הראשון והשני א"צ לערב יחד החצר החיצון עם הפנימי דפנימי הוי רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת על החיצונה כדלעיל סי' שע"ח ואע"ג דמחמרינן לענין שכירות ואליבא דר"ע כמ"ש הרשב"א והריטב"א על דף ס"ה ע"ב יעו"ש מ"ש לענין עירוב הדרינן לכללא דק"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא הצריכו שם בסוגיא עירוב רק אליבא דר"ע וכ"כ שם בגאון יעקב אבל באופן הג' כשהיה הגוי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה בזה צריכין לשכור מן הגוי וגם לערב דכיון שהם שנים בחצר אחד אוסרין זה ע"ז אם לא יערבו ביניהם כידוע. כ"כ האחרונים. ועיין מ"א ס"ק י"ג:

א

צט) שם. ויש מי שאומר וכו' כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם אבל הט"ז ס"ק ח"י ומ"א ס"ק י"ד חולקים וס"ל דגם לדעת הרמב"ם הכא שרי יעו"ש. וכ"כ האחרונים. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דגם דעת הש"ע לענין הלכה דעתו לפסוק כדיעה א' שמביא בסתם ורק אם היש מי שאומר הוא להחמיר חושש אליו לכתחילה יעו"ש:

א

ק) [סעיף חי'] אם נשאר לו שום תפיסה וכו' ואפי' אין לו שם כלים אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים שוכרים אפילו מן המשכיר שאינו גרוע משכירו ולקיטו. המ"מ פ"ב בשם הרשב"א והביאו ב"י. וכ"כ האחרונים:

א

קא) שם יכולים לשכור ממנו. ואפי' אינו יכול לסלקו להשוכר. עו"ש או' י"ב:

א

קב) שם. יכולין לשכור ממנו. וכ"ש מהשוכר כ"מ ממ"ש לעיל או' ק' וכ"כ פרישה או' א' עו"ש שם. תו"ש או' ל"א ואפי' ביוכל לסלקו שוכרין ממנו. עו"ש שם. תו"ש או' ל"ב:

א

קג) שם. לסלק השוכר תוך זמנו. כגון שהתנה עמו שהרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:

א

קד) שם. יכולין לשכור ממנו. ואעפ"י שהשוכר מצוי יכולין לכתחלה לשכור מן המשכיר. ב"י עו"ש שם:

א

קה) שם הגה. שיש לו תפיסה בבית. היינו שיש לו רשות להשתמש בבית כשירצה. ב"י. ר"ז או' י"ט. ור"ל כין שיש לו רשות להשתמש בבית אעפ"י שלא הניח מהני וכמ"ש לעיל או' ק' מיהו הא"ר או' כ"א כתב דאיש אחר שאינו בעה"ב שיש לו תפיסה צריך דוקא להניח יעו"ש. ועיין לעיל או' ס':

א

קו) [סעיף יט'] חצר שישראל ועכו"ם דרים בה. ר"ל ישראל א' שדר עם העכו"ם בחצר, ואעפ"י שישראל זה הדר עם העכו"ם מותר לטלטל בחצר שהרי אין דר שם אלא ישראל א' כמ"ש סעי' א' אפ"ה לערב עם חבירו אסור כמ"ש הטעם לקמן או' ק"ט יעו"ש:

א

קז) שם. ובית אחד של ישראל. ר"ל של ישראל שני.

א

קח) שם. ואינו פתוח לחצר. ר"ל שאינו פתוח לחצר זה אלא לחצר אחרת או למבוי דאי פתוח לחצר זה הו"ל שני ישראלים בחצר א' דצריך לשכור מן העכו"ם ואח"כ לערב כמ"ש סעי' א':

א

קט) שם. אינו יכול לערב עמו דרך החצון וכו' דס"ל לדיעה זו דדוקא נקט חלונות משום דכי לאו מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי כותי וכי מערבין אהדדי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפי' לא מערבי שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיה כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר, ב"י. ט"ז ס"ק י"ט

א

קי) שם. ויש מי שאומר וכו' הוא דעת רש"י דאינו מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט כדי שיצא מן הדירה. ט"ז שם. והטעם דס"ל דאף כשיש פתח ביניהם מירתת בלא עירוב ובעירוב לא מירתת. תו"ש או' ל"ד:

א

קיא) ודע דבעה"ק מבואר להדיא דעכ"פ אם ישכירו שניהם הרשות מן העכו"ם ויערבו ביניהם שרי לטלטולי בכל גוונא בין מבית לבית בין מבית לחצר דעכ"פ לא החמירו בזה יותר מאם היו שני ישראלים דרים עם עכו"ם דלא הצריכו אלא שכירות ולא החמירו שלא יועיל אפי' שכירות כדי שלא ידור במקום עכו"ם אבל מדברי התו' (דף ע"ד ע"ב) ד"ה מבוי לחד תירוצא מוכח דאפי' שכירות לא מהני יעו"ש וכ"כ הריטב"א שם לחד תירוצא יעו"ש אבל בס' גאון יעקב הסכים מסברא להתיר בשכירות. ב"ה. וכ"כ המחה"ש ס"ק ט"ז:

א

קיב) שם. ויש מי שאומר וכו' וכן עיקר כי כ"פ ר' יהונתן וכן ראיתי שהסכים עה"ק דף פ"ד. א"ר או' כ"ג. אבל מדברי הר"ז או' כ"א שלא הביא סברת מי שאומר משמע דפוסק כסתם דברי הש"ע וכבר כתבנו לעיל דדעת הש"ע לפסוק כסברא שמביא בסתם ורק כשהיש מי שאומר הוא לחומרא חושש אליו לכתחלה:

א

קיג) [סעיף ך'] חצר שישראל ועכו"ם שרוים בה וכו' דיר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בעה"ב אוסר על האורח ולא האורח על בעה"ב, ב"י בשם תה"ד סי' ע"ו ודלא כדברי המרדכי. ט"ז ס"ק י"ט. ברכ"י או' ז':

א

קיד) שם. חצר שישראל ועכו"ם שרוים בה וכו' ומיירי בדאיכא הרבה ישראלים דרים בחצר ופתחיהם פחוחים לחצר שאוסרים זה על זה. מאמ"ר או' י"ז, ר"ז או' כ"ב:

א

קטו) שם. ועשו עירוב דרך החלונות. ר"ל ע"י החלונות שביניהם שיש בהם ד' על ד' וחלונות ל"ד דה"ה אי איכא ביניהם פתחים ועירבו ע"י הפתחים כמ"ש לעיל סי' שע"ב סעי' ד' יעו"ש:

א

קטז) שם. דרך פתחים. הפתוחים לחצר. ר"ז שם. דאי פתוחים בין בית לבית ודאי שרי כיון שעירבו:

א

קיז) שם מפני העכו"ם וכו' שאוסר עליהם החצר עד שישכיר להם רשותו שבחצר. ר"ז שם:

א

קיח) שם עד שישכיר. והטעם משום דק"ל דאין רבים נעשים בעירוב יחיד אצל גוי. עו"ש או' י"ד:

א

קיט) שם הגה. ספינה שיש בה וכו' אוניות גדולות שמחלקין אותם לחדרים וכל אחד מהשוכרים אותם אוכל בחדרו וכו' מה תקנתם ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות ידועים לשוכרים ואם לא שכרו ממנו קודם שיחלקו מקומות צריך לשכור מן השוכרים אבל אם יש רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום שירצה ואפילו במקומות המושכרים די להם לשכור מבעל הספינה. ב"י בשם א"ח. עו"ש שם:

א

קך) שם בהגה. ויש להם בתים מיוחדים. ר"ל שיש ב' ישראלים או יותר שלכל א' מהם יש לו חדר מיוחד לאכילה דאם היו אוכלים במקום א' אפי' כמה וכמה כחד חשיבי ולא אסרי, כן מפורש בעה"ק דף כ"ה ע"ב יעו"ש ועיין לעיל סי' ש"ע סעי' ד':

א

קכא) שם בהגה. צריכים לערב ולשכור וכו' ועיין שו"ת חיים שאל ח"ב סי' כ"ב שכתב בשם עצי אלמוגים שהשיג על דין זה וצידד להקל אבל הוא ז"ל חזר וקיים דברי רמ"א ועפ"ז העלה דגם היושבים בבתי אסורים צריכין לערב ע"ח ושכירות רשות להתיר טלטול אבל פטורים ממזוזה יעו"ש. א"ח או' ט"ו. והיינו אם יש שני ישראלים וכל אחד יש לו חדר מיוחד לאכילה כמ"ש באו' הקודם. ומ"ש המ"א ס"ק י"ז שעיין בשה"ל וכו' היינו בשה"ל וכו' היינו בשה"ל הקצר אבל בשה"ל השלם כדברי ב"י ורמ"א ז"ל יעו"ש בענין שבת סי' קי"א:

א

קכב) שם בהגה. ולשכור רשות מן העכו"ם בעל הספינה. והיינו אם יש לו רשות לבעל הספינה להניח שם חפצים אבל אם אין לו רשות צריך לשכור מן השוכרים כמ"ש לעיל או' קי"ט יעו"ש:

א

קכג) שם בהגה. או להבליעו בשכר הספינה. אבל אם לא הבליעו לו בפי' אין שכירות הספינה מועלת להתיר טלטול. ר"ז או' כ"ג. ועיין לעיל סעי' א' בהגה:

א

קכד) שם בהגה. ועיין לעיל סי' שס"ו סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

אינו אוסר. דירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר לא גזרו:

ב

בב' בתים. אבל אב ובנו אין אוסרין וכמ"ש סי' ש"ע:

ג

לא מהני. למהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו:

ד

לא' מהם. שיהיה הוא מותר והם אסורים דא"כ בכל שבת יעשו כך ויאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם (עיין ת"ש):

ה

דרך חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח:

ו

עד שיחזור. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן:

ז

דאין עירוב וכו'. צ"ע מ"ש בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד ואפשר דסברות חלוקות הן וכמ"ש ב"י בשם רשב"א וצ"ע מ"ש סימן שפ"ג:

ח

להניח כו'. ואף על פי שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם:

ט

לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו (ב"ח הג"מ):

י

מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה:

יא

שכירו ולקיטו. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו (רי"ט ח"א נ"ד):

יב

אין דירתן חשובה. משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו ומצי לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש):

יג

שני חצירות כו'. שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוי שם והפנימי מותר בפנימי' (רמב"ם פ"ב) ועבמ"מ שיש שם חולקין ומתירין ועיין בגמ' ובהג"א דכיון שהפנימים מותרי' במקומה אין אוסרין שלא במקומה וא"צ עירוב כלל בחיצונה משא"כ כשעכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה א"כ ב' החיצונים צריכים עירוב וחיישי' שיסברו שבפנימית דרים עוד ישראלים וא"כ ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה ואם איתא שעירבו ושכרו מן העכו"ם ה"ל קלא דעכו"ם מפעי פעי ויאמרו עירוב מועיל במקו' עכו"ם לכן צריך שישכו' משא"כ כשאין בחיצונ' אלא ישראל א' ע"ש ודעת הטור והרב"י דבכולהו בבות שייך למגזר וכ"כ המאור:

יד

ויש מי שאומר כו'. זה דקדק הרב"י מלשון הרמב"ם פ"ד ול"נ דא"א לו' כן דא"כ ל"ל למכתב בפ"ב דין ישראל ועכו"ם בפנימית כו' הא אפי' עכו"ם לחוד אוסר וכן הוכיחו התו' בגמ' ע"ש ועוד דהא סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו משמע דברבים איירי ועוד ל"ל למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים כיון שאין רואין עוד ישראל בחצר בשלמא ברישא איירי שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצונה אבל הכא שאין שם איש ל"ל למיחש להכי לכן נ"ל דהרמב"ם קאי כששני' בחיצונ' אלא שסתם כמנהגו:

טו

חצר שישראל וכו'. מ"ש הע"ש כאן מבואר בהג"ה ס"א וסי' שצ"ה:

טז

אינו יכול לערב. כדי שיתירא לדור יחידי ויצא משם:

יז

או להבליעו. ועיינתי בש"ל משמע דא"צ להבליעו דהא עכ"פ יש לו רשות להשתמש בספינה וצ"ל דרמ"א לא פסיק כוותיה מטעם שכתב ס"א בהג"ה:

א

(א) אינו אוסר עליו – דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו ולא גזרו אלא בדבר דשכיח דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים אבל לא בחד בית דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אש"ד:

ב

(ב) בשני בתים – אבל בחד בית אפילו יש כמה אנשים ואוכלים כל אחד בפ"ע כחד חשיבי:

ג

(ג) ואוסרים זע"ז – לאפוקי במקום שאינם אוסרים זה על זה כגון אב ובניו שמקבלים פרס מאתו שאינם צריכים לערוב אפילו הם דרים כל אחד בבית בפני עצמו כדמבואר בסי' ש"ע עיי"ש בזה אין עכו"ם אוסר עליהם וא"צ לשכור רשותו:

ד

(ד) אז העכו"ם אוסר עליהם – שלא יועיל עירובן שמערבין ביניהם עד שישכרו רשות העכו"ם:

ה

(ה) ואינו מועיל וכו' – כמו בישראל שלא עירב עם בני החצר שמבטל רשותו כדי להתיר שאר בני החצר לטלטל כדמבואר בסי' ש"פ והטעם דלא מהני משום דרצו חכמים לארחוקי דירת ישראל מן העכו"ם ולהכי החמירו דאין לו תקנה עד שישכור ממנו ומאחר שהעכו"ם אינו רוצה להשכיר בנקל יתרחק הישראל מלדור עמו כדי שלא יאסור עליו הטלטול:

ו

(ו) אלא צריך שישכירו ממנו – ולענין אם מהני שאלה תלוי בשתי הדעות המבואר בסי"ב ולדעה ראשונה שם לא מהני:

ז

(ז) דלא השכיר וכו' – ובס' עבודת הקודש להרשב"א כתב עוד טעם לדין זה שאין דרכו של ישראל להשכיר או להשאיל לעכו"ם בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי ועיין בביאור הגר"א בכאן ולעיל בסי' ש"ע שדעתו דדוקא בשהתנה המשכיר או המשאיל שיכול לסלקו בכל שעה שירצה ובהיכא דלא יכול לסלוקיה בודאי אוסר עליו ועיין מה שהארכנו בזה בסי' שפ"ד בביאור הלכה:

ח

(ח) אבל אם הבית וכו' – פי' דלא נימא דשכירות הצריך לענין היתר טלטול נכלל בשכירות הבית משום דאומדנא דמוכח הוא שלא שכר ממנו הבית אדעתא שיהיה אסור לטלטל בשבת ולא יצטרך תו לשכור הרשות מהעכו"ם קמ"ל דלא אמרינן הכי רק במשכיר ולא בשוכר ולהכי צריך לשכור ממנו רשותו:

ט

(ט) ועכו"ם וכו' – ר"ל הנכרי המשכיר:

י

(י) בבית עמו – ומיירי שיש לו להעכו"ם חדר מיוחד דאם יש לו רשות לישראל להשתמש בכל הבית לא גרע משכירו ולקיטו של העכו"ם ולא יצטרך לשכור רשותו ועיין בסעיף ט"ו מש"כ שם:

יא

(יא) ישראל שהשאיל וכו' במקום שדרים נכרים וכו' – ר"ל שישראל יש לו ב' בתים בחצר שא"י דר בה והוא דר בבית אחד והשניה השכיר לישראל אחר ויש לו בבית זה תפיסת יד דהיינו שהשאיר בו כלים שאינם נטלים בשבת ומחמת זה אין צריכין לערב ביניהם כמו שנתבאר בסי' ש"ע וקמ"ל דאפ"ה אינם חשובים כחד וצריכים לשכור מהעכו"ם דתפיסת יד לא עדיף מאם ערבו ביניהם שאינו מועיל כ"ז שלא שכרו מן העכו"ם כמו שכתבנו בסק"ד עיין בביאור הלכה מ"ש בזה:

יב

(יב) לאחד מהם – שיהיה עכ"פ הוא מותר לטלטל והם יהיו אסורין וכמו שנתבאר לעיל סי' ש"פ:

יג

(יג) אינו מועיל – דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שהרי לא יצטרכו לשכור כלל ויוכלו תמיד לבטל וישכח תורת עירוב [גמרא]:

יד

(יד) הפתוחות זו לזו – בחלון או בפתח:

טו

(טו) ואין להם דריסת רגל וכו' – דהיינו שאינם זו לפנים מזו אלא זו בצד זו ופתחיהם למבוי:

טז

(טז) מכניסין ומוציאין מחצר זו – ר"ל כלים ששבתו בבתיהם ומיירי שהישראלים ערבו ביניהם דבלא זה הלא אסורים להוציא מבתיהם לחצר:

יז

(יז) דרך חלון – אפילו אם הוא למטה מעשרה טפחים וה"ה אם היה פתח ביניהם מוציאין דרך הפתח:

יח

(יח) שביניהם – ולהוציא מחצרם לחצר עכו"ם דרך המבוי [כשהוא מתוקן בלחי וקורה כדין] תלוי בזה אם לא היה במבוי זה רק חצר אחד של ישראל מותר ואם היו שתי חצרות של ישראל אסור שהרי העכו"ם אוסר עליהם את המבוי עד שישכרו ממנו וכדמבואר לקמן סימן שצ"א ס"א:

יט

(יט) וא"צ לשכור מהעכו"ם – והטעם דלא הצריכו חכמים לשכור אלא היכי שדרים בחצר אחד או בשתי חצרות והיו זו לפנים מזו שהעכו"ם עובר דרך החיצונה שהישראלים דרים שם דהוי ג"כ כבחצר אחד וכמבואר לקמן בסי"ז משא"כ בשתי חצרות שאין להם שייכות בהדי הדדי אף שמוציא ומכניס לפעמים דרך חלונו או פתחו שיש לו בצדו לית לן בה:

כ

(כ) ואינו צריך לכתוב וכו' – דדי בשכירות חלושה ולא בעינן שכירות בריאה:

כא

(כא) אפילו בפחות משוה פרוטה – הטעם דלגבי עכו"ם חשיב ממון דבן נח נהרג אפי' בפחות משוה פרוטה אבל מישראל אם ירצה לשכור ממנו רשותו לא מהני בפחות משוה פרוטה אפילו לדעת המקילין בסימן ש"פ ס"ג:

כב

(כב) בשבת – שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא ומבואר בפוסקים דנותן לו דבר מאכל או כל דבר המותר לטלטל ואומר זה עבור שכר חצרך אבל מעות אסור לטלטל ועיין סימן שפ"ג דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד עי"ש:

כג

(כג) כל זמן שאין הנכרי וכו' – מיירי ששכרו ממנו בסתם ולא פירש שום זמן דאי שכרו לזמן ידוע כשעבר הזמן צריך לשכור שנית בכל ענין כמבואר בסעיף שאח"ז וקודם שעבר הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין:

כד

(כד) ואפילו לזמן מרובה – כיון שלא פירש זמן בשכירות מהני כ"ז שאינו חוזר העכו"ם בפירוש אבל אם רוצה הנכרי יכול לחזור בו מיד אחר שבת הראשונה ואוסר עליו דכיון שלא השכיר לו אלא בסתם יכול לומר לו לא כוונתי אלא על שבת אחת:

כה

(כה) עד שיחזור הדמים – ר"ל דמה שאמרנו דאחר שבת הראשונה יכול העכו"ם לחזור היינו דוקא כשמחזיר הדמים דאל"כ יכול הישראל לומר לו אנכי כונתי לשכור ממך על כמה שבתות וע"ד כן נתתי לך דמי השכירות ובכגון זה הקילו חכמים במקום עכו"ם שאינו יכול לאסור עליו והרבה חולקים ע"ז ולדבריהם יכול העכו"ם לחזור אחר שבת ראשונה אפילו בלא חזרת דמים דכיון דלא פירש לכמה שבתות יכול לומר לא כוונתי אלא על שבת אחת:

כו

(כו) לכשיכלה הזמן צריך וכו' – אפילו אם אין העכו"ם חוזר בו דמאיליו נתבטל שכירות הראשונה ופשוט דאפילו אם יאמר לו העכו"ם שהוא מתרצה גם על להבא ג"כ לא מהני עד שישכור ממנו. כתב הט"ז אם שכר מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל וזהו לשיטתו לעיל שכתב בס"ו דאפילו בתוך זמן יכול לחזור אבל לפי מה שהסכימו האחרונים שם דבתוך הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין א"כ אפילו מת לא נתבטל השכירות ואפילו היורש עומד ומוחה וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים מיהו בשכר ממנו סתם ומת מסתברא דנתבטל ממילא השכירות וכדברי הט"ז. ואפילו אם היורש יאמר שמתרצה במה שעשה אביו מסתברא דלא מהני עד שיחזור וישכור ממנו:

כז

(כז) וצריך לחזור ולערב – דמכיון שנתבטל השכירות ממילא נתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם ולא אמרינן אח"כ דכששכרו מהעכו"ם יהא העירוב הראשון חוזר וניעור:

כח

(כח) לזמן ידוע – מלשון זה משמע דאם שכר ממנו סתם והשכירו לאחר צריך לשכור מהשוכר השני:

כט

(כט) ובתוך הזמן השכיר וכו' – וה"ה אם מכר לאחר והטעם דשכירות ליומא נמי ממכר הוא ואין יכול למכור הזכות שנתן כבר לאחר ויש מחמירין במכר:

ל

(ל) בשביל כולם – היינו שא"צ כל אחד ואחד לשכור ממנו אלא כיון ששכר אחד מהן ממילא הותרו כולן:

לא

(לא) בעל כרחו וכו' – פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן [ואפילו עכו"ם שהיה רגיל עד כה להשכיר לו רשותו] ולומר לו הרי לך שכירותך בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל בחצרך לשנה כמו מלפנים ואע"ג דלגבי עירוב איכא מ"ד בסוף סימן שס"ז דבעירוב אם רגיל לערב ואינו רוצה עכשיו באין ונוטלין ממנו בע"כ הכא שאני דאין מדמין עכו"ם לישראל לענין כפיה בדבר מצוה:

לב

(לב) אבל מאשתו – וה"ה מאחד מבני ביתו:

לג

(לג) או משכירו ולקיטו – פי' שכיר לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר:

לד

(לד) אע"פ שהוא מוחה – כיון דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה"ב וכתב הגר"א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס"ז אבל לדעת י"א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר:

לה

(לה) של שכירו ולקיטו – והיינו כשיש לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דאז הו"ל שכירו ג"כ כאלו היה שכיר של בעה"ב:

לו

(לו) אחד מבני החצר – ה"ה אפילו שלא מבני החצר ואורחא דמלתא נקט:

לז

(לז) להניח בו שום דבר – וקונה אותו המקום במה שהניח בו שום חפץ בע"ש ולדעת הרבה פוסקים מהני אע"פ שסילקו אח"כ משם כיון שכבר קנה אותו המקום להניח בו כשירצה:

לח

(לח) דהו"ל וכו' – כיון שיש לו שיתוף עמו ברשותו:

לט

(לט) ומשכיר וכו' – אבל בלא שכירות לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו ולא דמי לחמשה שרוים בחצר המבואר בס"ט דשכירות אחד מהן די לכולם שאני התם שאותו האחד עכ"פ שכר מהעכו"ם משא"כ הכא שהיה רק בשאלה ממנו אינו מועיל דלא התירו חכמים בעכו"ם רק בשכירות ולא מהני בכאן שאלתו רק שיהיה עומד במקומו להשכיר כשכירו ולקיטו וכאחד מב"ב:

מ

(מ) שאינו צריך להשכיר – ס"ל לדעה זו דל"ד שכירות מתיר בעכו"ם ה"ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד כולם כמו בההיא דס"ט לענין שכירות וע"כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר:

מא

(מא) אלא וכו' – ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה:

מב

(מב) נותן עירובו ודיו – לכאורה משמע דלא צריך לערוב אלא כשהוא מבני החצר וכמו שמיירי המחבר אבל בחידושי הרשב"א משמע דאפילו אינו דר בחצר הצריכוהו חכמים ליתן חלק בעירוב משום האי בית של עכו"ם דחשבינן ליה כאלו דר שם:

מג

(מג) לא מהני – והאחרונים הסכימו לדינא דהא דלא מהני יחוד מקום היינו דוקא כשאין לו רשות להשתמש באותו מקום שייחד לו כלל וגם אינו יכול לסלקו וא"כ תו לא הוי כשלוחו כיון שאין לו שייכות עמו אבל כשיש לו רשות להשתמש במקום שייחד לו או שיש לו רשות לסלק את הישראל א"כ עדיין יש לו שייכות עם הישראל והוי כשלוחו:

מד

(מד) אע"פ שסילקו תוך הזמן – הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מהבעה"ב כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:

מה

(מה) מותרים עד תום הזמן – וה"ה כשמת השכיר ולקיט כ"כ ח"א וש"א:

מו

(מו) כיון שסילקו נתבטל וכו' – דהרי בסתמא יכול לחזור אחר שבת ראשונה מתי שירצה וכמש"כ בס"ו ולהכי אין כח בשכירות כזה רק כ"ז שהוא שכיר ולא אח"כ:

מז

(מז) מגזבר המלך – ואפילו נוטל השכר לעצמו דמסתמא אין המלך מקפיד על ד"ז [מ"א] ובא"ר מיקל בזה גם בשכיר ולקיט ע"ש. וכתבו האחרונים דלאו דוקא גזבר אלא ה"ה כל עבד מעבדיו הקטנים דלא גרע משכירו ולקיטו ועיין לקמן סימן שצ"א סקי"ח במ"ב מה שכתבנו שם:

מח

(מח) ונסתלק לגמרי וכו' – ולכך יש ליזהר לכתחלה שלא לשכור סתמא משר העיר או ממשרתיו רק על זמן דלפעמים נסתלק ובטל השכירות. ושיעור הזמן הסכימו הרבה אחרונים דיוכל לשכור על זמן ארוך ורב אך לכתחלה טוב שלא לשכור רק עד עשרים שנה:

מט

(מט) ויוכל לשכור ממנו – הטעם דעדיין הוא בכלל ממוני המלך ומשרתיו כיון שמקבל פרס מבית המלך ועיין בה"ל:

נ

(נ) אם יש וכו' – פי' ואין שום אחד מהם רשאי להשתמש בחדר המיוחד לחבירו ודמי להא שכתב המחבר לעיל סי"ג דייחד לו מקום לא הוי כשכירו ולקיטו ואינו יכול להשכיר עבור בעה"ב:

נא

(נא) בכה"ג וכו' – ר"ל בחדרים מיוחדים לכל א' הא אי דרים בשותפות בכל הבית או אפי' מחולקים בכל הבית רק בחדר אחד יש רשות לשניהם להשתמש בו אין צריך לשכור רק מאחד מהם וכדלעיל בסי"ג. והרבה פוסקים חולקים אדברי רמ"א ולדידהו אפי' משתמשים ביחד בכל החדרים לא מיקרי ישראל שכיר ולקיט וצריך לשכור מן העכו"ם דוקא וכן בסיפא בשני עכו"ם נמי צריך לשכור משניהם דוקא והטעם דלא תקנו חכמים דיהיה ידו כיד בעה"ב אלא בשכיר ולקיט דנגרר אחריו אבל לא בשותפים שכח כל אחד מהם שוה בבית ואין כל אחד טפל לחבירו:

נב

(נב) דרים בביתו – בחדרים מיוחדים לכל אחד בפ"ע:

נג

(נג) אין דירתם וכו' – דאע"ג דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים על ידן להשכיר הרשות ואפילו שלא מדעת עכו"ם לא אמרו אלא להקל אבל לא שיהיה דירתן חשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו דבאמת אין דירתן מיוחדת להם שהרי העכו"ם יש לו רשות בהן ויכול לסלקם משם:

נד

(נד) זה על זה – וה"ה שאין אוסרין על בני החצר דאין צריכין להשתתף בעירוב:

נה

(נה) דשכירות – ט"ס הוא וצ"ל ושכירו ור"ל דאם שכרו בני החצר הרשות מן העכו"ם אין צריך לשכור מן השכיר והלקיט בין אם הוא ישראל או עכו"ם ומלתא דפשיטא הוא אלא דלפי מה דקי"ל דאחשבינהו לדירתן [ששוכרין מהן הרשות וכנ"ל] הו"א דהוי כשני עכו"ם שדרין בבית שצריך לשכור מכל אחד וכנ"ל קמ"ל דלקולא אמרינן ולא לחומרא:

נו

(נו) מבעל הבית – וה"ה אם שכרו הרשות מאחד מן השכירים די וא"צ לשכור מכולם:

נז

(נז) זו לפנים מזו – ודריסת רגלם של הפנימים דרך חצר החיצונה:

נח

(נח) אוסר – על חצר החיצונה עד שישכור הרשות מהנכרי וטעם כל אלה דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה כיון שדריסת רגלם עליו ומצויים שם וגזרו בזה משום שמא ילמדו ממעשיו. ומ"מ ישראל הדר בפנימית מותר לטלטל בחצירו מביתו לחצר שאין העכו"ם אוסר על ישראל יחידי ואין החצר החיצונה אוסר עליו שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים שלשתם בחצר הפנימי ולא גזרו בזה חכמים:

נט

(נט) ויש מי שאומר וכו' – דאע"ג דבכל מקום ישראל אחד עם עכו"ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס"ל דהכא גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו"ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו גם ישראל מלבד עכו"ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום עכו"ם ומ"מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה:

ס

(ס) שיש לו רשות וכו' – ר"ל אע"פ שלא הניח שם והטעם דלא גרע משכירו ולקיטו של נכרי המבואר בסי"א דלפי שיש לו רשות להשתמש בבית שוכרים ממנו האי משכיר נמי דיש לו רשות להשתמש בבית שוכרין ממנו:

סא

(סא) לסלק השוכר תוך זמנו – כגון שהתנה עמו שרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:

סב

(סב) יכולים לשכור ממנו – אפילו לא סילקו עדיין שהרי שייר לו עדיין זכות בחצרו ומ"מ פשוט דמכ"ש דיכולין לשכור מהשוכר דכל הבית שלו עכשיו וכתב הב"י דאפילו השוכר מצוי בביתו אם רצה לשכור מהמשכיר שוכר:

סג

(סג) וה"ה איש אחר וכו' – פי' דלא תימא דוקא במשכיר מהני זה משום ששייר לו זכות בחצר קמ"ל דגם באיש אחר מהני כיון שיש לו עכ"פ רשות להשתמש שם:

סד

(סד) שיש לו תפיסה בבית – וגם בזה די בשיש לו רשות להניח אפילו אם עדיין לא הניח וכמבואר לעיל בסי"ב:

סה

(סה) שישראל ועכו"ם דרין בה – ר"ל ישראל אחד:

סו

(סו) ובית אחד של ישראל – ר"ל של ישראל שני:

סז

(סז) ואינו פתוח לחצר – אלא לחצר אחרת או למבוי דאלו היה פתוח לחצר זה א"כ הרי יש כאן ב' ישראלים במקום עכו"ם והדין פשוט דצריכין לשכור הרשות ואח"כ לערוב ביניהם רק הכא דבית א' אינו שייך לכאן שהרי פתחו לצד אחר וא"כ לא נשאר כאן רק ישראל א' במקום עכו"ם ואינו צריך שום תיקון לטלטל בחצר ואשמעי' הכא שישראל השני אסור לטלטל דרך חלונו לבית ישראל זה ומשם לחצר אפי' אם נתערבו ע"י חלונות שיש ביניהם ואע"ג דמשום ישראל זה שמטלטל ג"כ דרך ביתו של ישראל מסתברא דלא מיקרי שנים במקום עכו"ם לאסור דלא שייך זה רק כששניהם מטלטלים דרך פתחם לחצר אפ"ה גזרו בזה מטעם אחר דאם יהא מותר ישראל פלוני לטלטל דרך ביתו של זה לחצר יסמוך הישראל ע"ז וידור עם עכו"ם דלא מסתפי משום שהוא יחיד שהרי עוד ישראל אחר מצוי כאן וילמוד ממעשיו של עכו"ם:

סח

(סח) אבל אם וכו' מותר – דאפי' בלא עירוב לא מסתפי ישראל לדור כאן יחידי שהרי הישראל מצוי תדיר כאן דרך פתחו ולהכי לא גזרו בזה שלא יהני עירובו:

סט

(סט) ויש מי שאומר – ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה:

ע

(ע) שישראל ועכו"ם שרוים בה – ר"ל ופתחיהן של בתי ישראלים פתוחים לחצר:

עא

(עא) עירוב דרך חלונות – ר"ל ע"י חלונות שיש ביניהם חל העירוב שעשו וכ"ש אם יש פתחים ביניהם:

עב

(עב) להוציא וכו' דרך חלונות – וה"ה דרך פתח אם יש ביניהם:

עג

(עג) הרי הם אסורים – דסד"א כיון שעירבו יחד דרך חלונות או פתחים שיש ביניהם יחשבו כבעה"ב אחד הדר בחצר של עכו"ם ואין אוסר עליו להוציא מבית לבית אפילו דרך אויר החצר קמ"ל:

עד

(עד) מבית לבית דרך פתחים – ר"ל דרך אויר החצר דאלו דרך פתח שיש בין בית לבית מותר ע"י עירוב שעשו לכו"ע [הגר"א]:

עה

(עה) ויש להם בתים מיוחדים – ר"ל שיש ב' ישראלים או יותר שלכל אחד מהם חדר מיוחד לאכילה דאם היו אוכלין במקום אחד אפילו כמה וכמה כחד חשיב ואינו אסור:

עו

(עו) מן העכו"ם בעל הספינה – וכמו בכל מקום שיש בתים מיוחדים וחצר משותפת לכולם שצריכין לערוב ולשכור. ומבואר בב"י דלא מהני במה ששוכרים מבעל הספינה אלא אם שוכרין ממנו קודם שחילק המקומות לכל אחד מן העכו"ם דעדיין רשות הספינה שייך לו לבד ויכולת בידו להשכיר אבל לאחר שחילק המקומות לשאר שוכרים לא מהני במה שישכרו ממנו אלא צריכים לשכור מכל עכו"ם ועכו"ם אם לא שיש לו רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום דאז די במה ששוכרין ממנו בלבד:

עז

(עז) או להבליעו – ר"ל דאפילו לא שכרו ממנו אח"כ אלא בשעה ששכרו מקומם פירשו לו שבשכירות זה שוכרים ממנו גם כן רשותו מהני ודמי שכירות המקום עולים גם לשכירות הרשות:

א

(מ"א ס"ק ז'.) צ"ע מ"ש נ"ב ע' לקמן סימן שפ"ג ס"ק ח' מ"ש ע"ש:

ב

(מ"א ס"ק י"ג) וחיישי' שיסברו שבפנימית. נ"ב וק' אם כן מאי דקאמר ואפילו עכו"ם בפנימית וכו' מאי לשון אפילו ע"כ נראה ליישב כי הטור סובר הטעם כשהנכרי בפנימית וב' ישראלים בחיצונה וכיון שיש לנכרי דרך על החיצונה אם בני אדם יראו ב' ישראל ונכרי ויודעים שהמה דרים בשני חצירות יסברו שישראל א' דר אצל נכרי בחצר א' בפנימי או בחיצונה ובכה"ג אוסר הישראל אף דהוי רגל המותרת במקומה מ"מ בדירת נכרי החמירו. ומעתה מיושב הלשון בטור וש"ע ואפילו נכרי גם מיושב קושית בעל המאור על אלפסי שהשמיט הא דב' חצירות דף ס"ה דלמה שכתבתי הא דלעיל משנה שאינה צריכה דהא ממילא שמעינן מהך דירת עכו"ם הרי הוא כרבים משום דמחלפי בשני חצירות ובחצר א' דר יהודי ונכרי ש"מ דבכה"ג אוסר ישראל ובשו"ת יד אליהו סימן י"ד האריך ע"ש:

א

שפב סעיף א אז העכו"ם אוסר. בפשוטו נראה דזהו לענין טלטול כליה ששבתו בבית. אבל שבתו בחצר דישראל אינו אוסר אולם במוהרי"ל הובא במג"א לעיל סי' שס"ג סכ"ז כ' לאסור ועיי"ש. וצ"ע:

ב

שם אלא צריך שישכירו ממנו. ודוקא בשכירות אבל לא בשאלה. ע' סעיף ט' וס"ב. ב"י:

ג

סעיף ג' וא"צ לשכור מהעכו"ם. על"ק סימן ש"צ במג"א:

ד

ס"ח ובתוך הזמן השכיר העכו"ם. דוקא השכיר אבל מכר צריך לשכור מהקונה. שו"ת ח"צ סימן ו':

ה

ט"ז ס"ק י"ד כשנותן לו חצר אחד. ומבואר עוד בב"י אם נתן לו רשות לשמש בחצירו אם לא אמר בפירוש איני משאיל לך רשות ביתי מהני כיון דאם למחר יצטרך מקום חצירו יפנה לתוך ביתו הו"ל כאלו השאיל לו ביתו:

א

מגזבר עבה"ט ועיין לקמן סי' שצ"א בשם הט"ז וכן הסכים הב"ח ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' ד' ובשו"ת מים רבים סי' מ':

א

בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו:

ב

או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד:

ג

לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם:

ד

אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה:

ה

אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו:

ו

אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו':

ז

בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת:

ח

עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים:

ט

לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג:

י

די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון:

יא

א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע:

יב

בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם:

יג

אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י:

יד

אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע:

טו

אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:

טז

וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ':

יז

או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי:

יח

ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט:

יט

אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס: דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):