שולחן ערוך, אורח חיים של״ט: כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת. ובו ז' סעיפים:
אין רוכבין על גבי בהמה: (וע"ל סי' ש"ה סי"ח מדין הליכת קרון):

ב

אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר ואם יש לה שפה סביב מותר דכיון אפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין:

ג

אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר: הגה והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל. (תוספות סוף פרק המביא כדי יין):

ד

אין דנין: הגה ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכל שכן שאסור להלקותו דהוה בכלל דין ואם יברח אין עלינו כלום (ב"י סוף סימן רס"ג בשם שבולי הלקט) ולא מקדשין: הגה ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים (ר"ת) ואפשר דה"ה הכניסה לחופה שרי (סמ"ג) ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ סומכין על זה בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא יום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך (ועיין בטור אבן העזר סימן ס"ג): ולא חולצין ולא מיבמין ואין כונסין ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מפרישין תרומות ומעשרות ואין פודין הבן ואין מגרשין אלא אם כן הוא גט שכיב מרע (דתקיף ליה עלמא) וכולם אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשוי עשוי:

ה

הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא בי"ט (עסי' ר"פ):

ו

אסור לאדם להשיט במים דבר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו ולכן קסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים:

ז

ספינה אם היא יושבת בקרקע הים ואינה שטה כלל מותר ליכנס בה ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל אע"פ שהיא שטה על פני המים מותר ליכנס בה:

א

בבריכה. פי' שאין בה גזירה שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי:

ב

ולא מרקדין. וביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות. ב"י בשם מהרי"ק:

ג

אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת. ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענות בתולים שרי ש"ג ועיין בתוס' כתובות דף ג'. ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד. כתב הרמב"ם בפכ"ג דאין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו שנאמר לא תבערו אש וכו' ע"ש. ואע"ג דמן הגמ' נראה דוקא רציחה אינו דוחה שבת מ"מ כיון דמלקות במקום מיתה עומדת היינו מיתה היינו מלקות וכשם שהמעיטו מלא תבערו אש שאין מיתות ב"ד דוחה שבת מלקות נמי בכלל יד אהרן ועיין מ"א ועיין בתשו' אמונת שמואל סימן נ"ד שעמד על זה ע"ש באורך ועיין מה שנסתפק בזה בספר משנה למלך. ודיני ממונות אין דנין בשבת גזירה שמא יכתוב. איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבין הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחול שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת. ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סימן ז':

ד

לכתחלה. וטוב שלא לעשות נישואין בשבת כי כמה עבירות באין מזה וכמו שהאריך בזה בשל"ה:

ה

ולא מחרימין. ודבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת. ט"ז ע"ש ועיין סי' ש"ו סי"ג:

ו

בשבת. ובמהרי"ל כתב דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כתב דאפילו בתולה יש לייחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד. כתב החלקת מחוקק בא"ע אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסה לביתו קנאה וכו' ע"ש והמ"א חולק עליו והעלה שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבא עליה בשבת לכן אין לסמוך על הח"מ בזה עכ"ל המ"א. ובליל יום טוב מותרת לטבול נ"ל וכן פסק מ"י ולא תטבול גם כן במו"ש עיין ביו"ד סקצ"ז ס"ב ואם חל טבילתה במו"ש מותרת לטבול וכן הורה הר"ש מפראג ואם נתייחדה עמו שלא בפני אדם כדי בעילה אחר החופה שרי מן הדין. ועיין ט"ז יו"ד שכתב דבאלמנה בעינן דוקא בעילה ולא מהני יחוד:

ז

להשיט. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב. ב"ח:

ח

ספינה. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותו בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח. מ"מ ע"ש ועיין סי' רמ"ח ס"ג בהג"ה דאם נכנס בה מע"ש שרי ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עיין ססי' ת"ד. ועיין בהר"ם אלשקר סק"ח ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' קכ"ג שמתיר לעבור בגשר פורחת לצורך חולה שאין בו סכנה או אצל השר רק שיהיה קצת קניית שביתה ועיין סי' רמ"ח ובתשובת חות יאיר סי' קי"ב ועיין מ"א:

ט

קשורה. וצריך שיהא קשר בראשו האחד בספינה והשני ביבשה. מ"א:

א

משנה בביצה ל"ו

ב

משנה שם

ג

ברייתא שבת מ'

ד

כן פירש הר"ן לפי גירסת הרי"ף שם וכ"כ רמב"ם בפכ"ג

ה

משנה בביצה ל"ד ושם בגמרא

ו

רמב"ם בפרק כ"ז

ז

הרמב"ם שם מהא דירושלמי בשם רבי יונה שם

ח

משנה ביצה ל"ו

ט

ריב"ש בתשובה וכתבי מהר"ר ישראל והר"ן שם

י

גיטין ע"ז

יא

ירושלמי וכתבוהו הרי"ף ורא"ש בפרק ה' דביצה

יב

הר"ן שם בשם הירושלמי

יג

מרדכי בפרק ה' דביצה בשם הירושלמי

יד

שם בהגהות אשרי

טו

האגור בשם רבי אביגדור

טז

ב"י ושכן נראה מדברי הכל בו

יז

ויש עוד היתר א' לצורבא מרבנן בשבת קל"ה והביאו הטור ורמב"ם השמיטו בפרק כ"ג וכת' ה"ה שם שהטעם לפי שאין צורבא מרבנן מצוי בזמן הזה אם מותר להפליג בספינה בע"ש או בשבת עיין לעיל בסי' רמ"ח

א

ס"ב שכשהמים נעקרין. כן פי' מ"ש שם אי עקר ר"ל המים חוץ לבריכה:

ב

ואם יש. שם:

א

ס"ג שמא. י"ט שם:

ב

להכות כו'. רש"י שם:

ג

או לשחק. שבת נג א' וירושלמי פ"ו דשבת יוצא בזוג כו' ובלבד שלא ישמיע את הקול ע"ש:

ד

גזירה. גמ' שם:

א

ס"ד ויש מתירין. כפי' והא מצוה קעביד אמאי אסור ל"צ כו':

ב

ואפשר. כן מ' בתוס' שם שהקשו על ר"ת מירושלמי שהקשו על הכניסה לכה"ג ביה"כ דע"כ צריך לכנוס אותה כמ"ש בגמ' פ"ק דיומא ותי' משום דאין שבות במקדש ע"ש בירושל' הלא"ה אסור:

ג

דלא קי"ל הכי. כמו שהקשו בתוס' עליו מירושלמי הנ"ל:

ד

מ"מ סומכין. כ' הר"ן שר"ת כתב בתשובה שאין מותר אלא בשעת הדחק:

ה

שלא כו'. מתני' שם:

ו

ואין כונסין. נלמד מאין מיבמין ומירושלמי פ"ק דיומא ופ"ק דכתובות. ר"ן:

ז

ואין פודין. כמו לא מקדישין כו' דדמי למקח וממכר ועוד דאפילו פריעת חוב אסור כמ"ש שבת קמט א'. ריב"ש:

ח

ואין מגרשין. ר"ן בשם תוספתא וכ"כ תוס' בגיטין ע"ז ב' בשם תוספתא:

ט

וכלם אם. תוספתא וירושל' שם:

א

ס"ה הכונס כו'. זהו כס"ד של תוס' דיומא יג ב' ד"ה ולחדא כו' נ"ל לפרש כו' דיחוד כו' אבל תוס' חזרו וכמ"ש בא"ה סי' נ"ה ס"א בהג"ה וי"א דהחופה כו' וע' מש"ש בראיות ברורות שהעיקר שאין חילוק בין בתולה לאלמנה וכ"ד בע"ה ועיין בא"ע סי' סד ס"ה:

א

ס"ו אסור כו' ולכן כו'. ירוש' פ"ה די"ט ולא שטין ר' יעקב בשם ר' זבדי זאת אומרת שאסור להשיט דבר להוליכו מאצלו ודכוותיה אסור לאדם להשיט דבר ולהביאו אצלו ר' אבא מרי ור' מתניה הוון יתיבין חמיין לחד בר נש פציל מייא לכא ולכא ושתי א"ר אבא מרי לר' מתניה דא היא דאמר ר"י בר זבדי אסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו:

א

ס"ז ספינה אם כו' ואם היא. שבת קלט ב' דאזיל ונאים כו' וצ"ל בכה"ג ועיין בעירובין מב ב' בקופץ ושם משמע דמיירי בשטה מדאמר בקופץ וצ"ל בקשורה וכ"ש ברישא דאינה שטה כלל:

א

ואם יש לה שפה וכו' – הנה לפירש"י בגמרא מסתברא דבזה אינו מותר רק כשהבריכה בחצר אבל לא בר"ה שמא יתיז חוץ לארבע אמות אבל לפירוש הרי"ף שהעתיק השו"ע כוותיה לא ברירא לי ודברי הרמב"ם ג"כ משמע קצת דדוקא בחצר מותר:

א

או על הלוח או אחת כנגד אחת – עיין באורו במ"ב והוא מהב"י והאחרונים ומפני זה תמה על התה"ד שכתב נגד דברי הרמב"ם ולפנינו הגירסא ברמב"ם על הלוח אחת כנגד אחת וכו' ולפ"ז אלעיל קאי שהכה על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת וזהו דרך המשוררים לאפוקי אם הכה פ"א על הקרקע או על הלוח לאו כדרך המשוררים הוא ורימז בזה דלהקיש על הדלת וכיו"ב מותר וכמו שכתב בהדיא בפי' המשנה בסוף עירובין אבל לעולם אימא לך דלהכות באצבע צרידה לאו דרך שיר הוא ומ"ש הר"מ בפי' המשנה דיומא ועושה בזה תנועות ערבות לא מוכרח דהוא דרך שיר וכוונת הרמב"ם בזה כיון דהיה זה רק כדי שלא יישן א"כ למה לא עשו סתם הקשה על איזה דבר ולזה אמר שהיו תנועות ערבות וזה דרך כבוד יותר לפני כהן גדול מסתם הקשות:

ב

ולספק כלאחר יד מותר – דין זה מקורו הוא מירושלמי כמבואר בב"י והנה מדפרט שם דוקא בסיפוק כלאחר יד משמע דבקשקוש הזוג וכיוצא בזה שהוא יותר דרך שיר לא מהני אף דיעשה כלאחר יד וכן בדין דעל סיפוק גופא אין לנו ראיה ברורה מירושלמי שהוא מותר אחרי שר"מ מחמיר שם בזה [ועיין בב"י דמתרץ זה בדוחק] אין לנו להקל יותר ממה שנמצא בירושלמי בהדיא:

ג

להקל בכל – עיין במ"ב דהיינו בטיפוח וריקוד סתם ולא ע"י קשקוש זגים וכ"ש ע"י ניגון כלי שיר בודאי איסור גמור הוא ועיין בחידושי רע"א שרמז לעיין בספר זכרון יוסף והשגתיו ב"ה ואעתיק קצת מדבריו הקדושים במה שהשיב לרב אחד גדול מהר"ר יעקב וז"ל:
חיל ורעדה אחזתני בכל צרותיהם לי צר על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה ודת יהדות ולא לבד החילול יו"ט בעשיית רקודין ומחולות שגזרו ע"ז חז"ל ואפילו באנשים לבד ונשים לבד כדתנן בפרק משילין אין מספקין ואין מרקדין וכו' וכן הוא בשו"ע סימן של"ט ובסימן תקכ"ד וידוע לכל בר לבב דסיפוק וריקוד אפילו בלא כלי שיר ומיני זמר אסור מדינא מחשש שמא יתקן כלי שיר ומכ"ש שאסור ע"י כלי שיר ומנגנים [והרמ"א שכתב שנהגו להקל לא על אופן זה קאי כמו שכתב בא"ר] ובשו"ת שער אפרים סימן ל"ו אוסר אפילו בחוה"מ אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא וחוללו במחולות נערים [בני בלי תרבות] עם בתולות ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה לעבור על דת בפרהסיא והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשזבן מהאי עונשא ולא יעשה כן וכו' והנה מעכ"ת שאלני האם יפה עשה שמיחה בהם וכו' לבל יוסיפו לחטוא ביו"ט השני וכו' תשובה ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה וכו' וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל הרקודין והמחולות ביו"ט ומכ"ש בחורים [בני בלי תרבות] ובתולות יחד וק"ו בן בנו של ק"ו להאספסף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים כמ"ש לעיל וכמבואר באו"ח סימן תקכ"ט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים וידוע דאין חילוק בין נשואות לפנויות לענין זה ואין לך דרגא להסתת יצה"ר ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים [בני בלי תרבות האלה] בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם ולפעמים מחבקים ומנשקים למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן ולפעמים ימתיקו עי"ז סוד יחד להתיחד ביום או בלילה והיה במחשך מעשיהם וח"ו ומלאה הארץ זמה וידוע דרוב הבתולות בזמה"ז כבר הגיע זמנם לראות ולדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב ואפילו קורבא בעלמא אסור והמחבקה והמנשקה לשם תאוה היה לוקה [בימים הקדמונים] כמ"ש הרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה וסמ"ג מצוה שנ"ג ואפילו לרמב"ן שם הרי היה עליו מ"מ מדרבנן כמ"ש בחו"י סימן קפ"ב ובתשו' מ"צ סימן י"ט ובאבן העזר ריש סי' כ"א וסי' כ"ב וכ"ה ולענין איסור ערות נדה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל וכמ"ש הרמ"א ביורה דעה סי' קפ"ג ופשוט הוא ומרוב פשיטותו לא ניתן לכתבו ורק כדי להוציא מלב ע"ה ובורים שחושבים שאין איסור בפנויה כלל אמנם האמת דאין חילוק וח"ו לא יעלה על הדעת לחלק. כללו של דבר אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד בין נשואות ובין פנויות שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה יותר מזה. ואנחנו שקבלנו תורתו מחוייבין לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן וכו'
ושם בתשובתו נאמר מה שהשיב להגמון אחד ששאלו על ככה והשיב לו שאצלנו הוא עון פלילי ונגד היהדות והראה לו מה דכתיב בשופטים סימן כ"א "ויאמרו הנה חג וכו' יצאו בנות שילו לחול במחולות", ומדלא כתיב עם בחורים או נערים משמע שהמה הבתולות לבד חוללו יחד ולא עם בחורים. וכן כתיב בירמיה סימן ל"א "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו" ולא כתיב "אז תשמח בתולה עם בחורים במחול" וכן כתיב בזכריה י"ב "וספדה וכו' ונשיהם לבד". ומזה נעשה ק"ו בשעת שמחה ורקוד בהסתת היצה"ר לעבירה [ בסוכה דף נ"ב ] ולא לחנם אמר איוב "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו'" ושיבח אותו ההגמון על תשובתו ואמר ראיתי כי דבריך טובים ונכוחים וע"פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה ומכ"ש להביט בפניה הן בתולה הן נשואה ומהאי טעמא תקנו האב"ד והקהל פה פיורדא ובק"ק מיץ שלא יחוללו הבחורים [בני בלי תרבות] עם הבתולות כלל אפילו על החתונות אלא הבתולות יחוללו בפני עצמן והבחורים יחוללו בפני עצמן וע"ש מה שהאריך עוד בזה:

א

במחבר סימן ד' בהג"ה ולכן אסור. נ"ב ועיין לעיל סימן ש"ו במג"א ס"ק כ"ד:

ב

שם ס"ק ח' ובמגילה. נ"ב דף ה' ע"א וכך כתב ח"צ סימן קי"ד ע"ש ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סימן פ"א ובסדרי טהרה סי' קפ"ט ססקי"ב ע"ש ועיין בתשובות ח"ס או"ח סימן פ"א [וז"ל שם ע"ד פדיון בכור ביום למ"ד אחר כ"ט י"ב תשצ"ג אחר אחרון אני בא במג"א סימן של"ט סקי"ח וצריך פירוש לפירושו והענין כי ש"ס דבכורות דף מ"ט ע"א דמסיק דפליגי ר"ע ורבנן אי ילפינן ומעלה מערכין או לא, הוא בנוי על ש"ס מגילה דף ה' ע"ב דקיי"ל בכל התורה ימים אתה מונה לחדשים ולא שעות ע"כ. אעפ"י שעפ"י גלגול הלבנה הוא כ"ט י"ב תשצ"ג מכל מקום לדיני תורה אין מחשבין השעות אלא כ"ט יום ולכי יצא כוכבי נשף של יום למ"ד כבר כלה לו חדשיו ואין משגיחין בשעות החסירות או נמתין עד ימלאו לו שלשים יום שלימות ויצאו כוכבי ליל ל"א אעפ"י שכבר עברו כ"ט י"ב באמצע היום מכל מקום אין מונין שעות לחדשים ע"כ לרבנן דרשי ומעלה ע"כ אי אפשר לחסור אותן השעות ושוב ממילא צריכין להמתין עד תכלית אותו היום ולר"ע דמספקא ליה אי לא בעינן ומעלה מיד ככלות יום כ"ט אעפ"י שחסר לו י"ב תשצ"ג אין משגיחין בשעות. אמנם בקדשים ובבתי ערי חומה בעינן מעת לעת מקרא וכ"כ הח"ץ סימן קי"ד וכתב שזה ג"כ כוונת ספר יראים שמסתייע הש"ך ממנו וליתא וכן הסכמת סדרי טהרה בסי' קפ"ט וכן הדין להלכה ולמעשה בלי פקפוק: ועיין ח"ס חלק ששי סימן ז' וכתב סופר או"ח סי' קנ"א ותשובת מהר"מ שיק יו"ד סי' ש"ב:

ג

שם סק"י הקשה היש"ש. נ"ב עיין תשובות ח"ס חלק יו"ד סימן ו' [ע"ד ב' שוחטים שנשבעו זה לזה שלא ישחוט אחד בגבול חבירו שלא להפסידו ועבר אחד מהם על שבועתו אי יש לאסור שחיטתו ועיין שם מה שהאריך בענין כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולבאר פסקי המרדכי ותשובת הרא"ש בענין זה]:

א

סעיף ז' ספינה אם היא יושבת בקרקע הים. נ"ב הנה במס' שבת דף קל"ט ע"א מפורש דצורבא מרבנן מותר לעשות הערמה מדרבנן כגון לניים בספינה וכו' והרמב"ם השמיט דין זה דלצורבא מרבנן מותר והרא"ש והטור הביאו ועיין בהרא"ש מה שמחלק בין הערמות דשלשה חילוקים יש בהערמה ע"ש. והנה נושאי כליו תרצו דלכך השמיטו הרמב"ם מכח דאין דין ת"ח בזמן הזה והוא דוחק גדול דדרך הרמב"ם לכתוב כל הדינים אף דאינם נוהגין ולא שייכין כלל בזמן הזה ומדוע השמיט דין זה. ולכך נראה דהרמב"ם למד זה מן הגמרא דלא קיי"ל כן והוא ממ"ש ברפ"ב דמס' ד"ה דפריך שם הש"ס מאי אחר חד וחד מי מהימן וכו' וקאמר שם ת"ש מעשה בר' נהוראי שהלך אצל העד באושא להעיד עליו בשבת ומשני ר' נהוראי אחר היה בהדיה והא דלא חשיב ליה מפני כבודו דר' נהוראי וקשה לי למה ליה לתרץ מפני כבודו של ר' נהוראי הו"ל לתרץ טפי לפמ"ש בירושלמי בפרק הנ"ל דקאמר שם מכירי מכיריו מהו שיחללו את השבת נשמיענהו מן הדא אמר ר' נהוראי כאן שנייא מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לו אלא עילה בקשתי להקביל פני חבירי ע"ש ובק"ע. וקשה אם ידע שלא היו צריכין לו א"כ הוי ערמה ואיך חילל שבת לילך חוץ לתחום ובע"כ כיון דהוי חוץ לתחום רק דרבנן ומותר לעשות הערמה וא"כ מה פריך הש"ס דלמא לכך נקט רבי נהוראי דקמ"ל דצורבא מרבנן מותר לעשות הערמה אבל האחר לא היה רשאי לעשות הערמה בע"כ מוכח דסתמא דהש"ס ס"ל דאין לחלק בהערמה בין ת"ח לאחר רק אם מותר הערמה מותר לכל אדם ובמקום דאסור הערמה אסור לכל אדם ואין חילוק בין צורבא מרבנן לאחר. מכאן הוציא הרמב"ם דינו דלא קי"ל כסוגיא דשבת הנ"ל ודו"ק. ובזה יש ליישב דרב אשי משני שם ר' נהוראי סהדא אחרינא הוי באושא א"ה מאי למימרא וכו' והרגישו שם התוס' דלמה פריך דוקא א"ה להך לישנא ונדחקו שם דפריך באמת לתרי לישנא. אך לפי הנ"ל אתי שפיר דללישנא קמא י"ל דר' נהוראי ידע דלא צריכה ליה דיש שם כמה עדים רק מה שהלך הוי רק כדי לקבל פני חבירו ומה שאמר שהלך לעדות החודש הוי רק עילה דרך הערמה שלא יהיה נראה כמחלל שבת א"כ מה בכך שהיו אחרים באושא סוף סוף אם אין עמו עד ג"כ נראה כמחלל שבת ויש חשש מראית עין לכך מוכרח לתרץ דעד אחרינא הוה בהדיה דליכא חשש מראית העין דלא קשיא מאי למימרא דקמ"ל דדרך הערמה מותר לחלל שבת מדרבנן אך היינו אם הוי הערמה שיאמר לדבר מצוה אז מותר אבל אם הוי הערמה לדבר הרשות אסור כמו בספינה לכך לא פריך מאי למימרא. אבל רב אשי דאמר סהדא אחרינא הוה באושא והרי קשה הרי שם כמה עדים הוו ולא היו צריכין לו כלל והלך רק לקבל פני חבירו ומפני חשש מראית עין אמר כן א"כ מה מהני מה דהוי עד אחר באושא הרי מראית עין יש בע"כ דרב לא ס"ל כהירושלמי רק דבאמת הלך להעיד על החודש וכדמשמע מהא דמשני מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבת וא"כ כיון דבאמת הלך להעיד על החודש פריך שפיר מה למימרא וא"ש ודו"ק כי נכון הוא:

א

[א] [לבוש] בכל טיפוח וכו'. משמע דוקא בטיפוח וריקוד מקילין ולא בקשקוש זוג ושאר דברים וכן אפשר לפרש דברי רמ"א וכן כתב הט"ז ליו"ד סימן רפ"ב ועיין לעיל ריש סימן של"ח ואפילו בטיפוח וריקוד שלא במקום מצוה כתב בים של שלמה דאין להתיר אלא משום הנח להם:

ב

[ב] אין דנין וכו'. אין מסדרין טענות בשבת וכו' אין לבטל התמיד אם לא לקבול על טענת בתולים או על טענת הקהל (אחרונים). ירושלמי בכל מושבותיכם מכאן לבתי דינים שלא יהא דנין בשבת (ספר החנוך פרשת ויקהל), ולמגן אברהם אישתמיט זה והטעם בספר חינוך שרצה השם יתברך לכבד יום זה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים וחייבים משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה וכו':

ג

[ג] ולא מפרישין וכו'. שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מהני שהוא כמתקן ואם הפריש דינו כמבשל בשבת בסימן שי"ח ובין כך ובין כך תיקן את הפירות (רמב"ם פרק כ"ג), ועיין סימן שכ"ב ס"ק י"ב, לכתחילה יש ליזהר ביותר כי כמה עבירות באין מזה (מגן אברהם):

ד

[ד] לא יבוא וכו'. כתב עולת שבת ונראה לדעת רמ"א דהתיר להכניס בתולה לחופה בשבת למי שאין לו אשה ובנים הוא הדין דמותר לו ליבעל אלמנה בשבת וצריך עיון למעשה כיון דאיכא סכנה כמו שכתב במהרי"ל, עד כאן. ואינו נכון דרמ"א ולבוש לא התירו בחופה אלא משום דגדול כבוד הבריות ומשום הפסד הסעודה וכמו שכתב בתשובת רמ"א סימן קכ"ה ועיין סימן תקכ"ד:

ה

[ה] [לבוש] מיחדין וכו'. דוקא אחר החופה דקודם החופה גם לא מהני גם אסור לארוס וארוסה להתיחד (משאת בנימין). עוד שם דרק יחוד כדי בעילה גמורה בעינן אבל לא יבעול עוד שם דיש קהילות נוהגין ליחד אפילו בחור הנושא אלמנה משום דיש מפקפקין דחופה שלנו אינו קונה אפילו בבתולה וכן נכון, עד כאן, וזה מיירי במקום שבועלים בשבת תחילה בסימן ר"פ. כתב במהרי"ל אם חל טבילת אלמנה בליל שבת לא תטבול גם כן במוצאי שבת ותמתין עד ליל שני ובחלקת מחוקק סימן ס' מתיר לטבול ולבעול משום דאפילו מסרה האב לשלוחי הבעל קנה ואין דבריו נראין כמבואר במשאת בנימין שם וכן מגן אברהם השיג עליו. ונראה דאם חל טבילתה במוצאי שבת מותרת וכן הורה הגאון זקיני זכרונו לברכה, ולכנסה בערב שבת כשהיא טמאה נמי מותר דהא אין בא עליה בשבת:

ו

[ו] להשיט וכו'. דוקא בנהר אבל בכלי מותר כמו שנתבאר בסעיף ב' (ב"ח):

ז

[ז] קשורה וכו'. וצריך שיהא קשר בראשו האחד בספינה ובשני ביבשה (בנימין זאב). אחד היה לו חוב גדול אצל כותי ונודע שהוא חולה אסור להשכיר לו ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי היזיקא דשמא לא ימות או יצוה לפרוע (ר"י לוי ל"ב), ומגן אברהם כתב דאפילו ברי היזיקא אסור דהא אפילו לדבר מצוה אסור בסימן תקי"ג סעיף ו':

א

דנין. ע' באר היטב וע' ת' בית יהודה סימן כ"ט ועיין ת' מ"ע סי' י"ז ירושלמי בכל מושבותיכם מכאן לבעלי דינים שלא יהיה דנין בשבת. ס' החינוך פ' ויקהל. למ"א אישתמיט זה והטעם בס' החינוך שרצה הש"י לכבד יום זה שימצא בו מנוחה הכל גם החוטאים וחייבים משל למלך גדול שקרא לבני המדינה יום א' לסעוד' וכו':

ב

מותר. ע' באר היטב מ"ש בשו"ת מהר"ם אלשק"ר ועבודת הגרשוני והנה לענין לעבור ע"י גשר הפורחת לדבר מצוה כגון לבה"כ וכדומה התיר בת' שב יעקב סי' ק"ז הואיל ואנן סמכינן על בה"ג לכנוס בספינה בשבת ע"י קניית שביתה דלא כמ"ש ר"י בפ' מי שהוציאו ולדעת בה"ג אפשר דמותר בלא שום קניית שביתה דשמא הטעם הוא לפי שיצא חוץ לתחום ולא שבת באויר מחיצות מבע"י וזה לא שייך הכא ע' סי' רכ"ח בהג"ה ועוד צידד להתיר דבגשר כי ההיא תמיד שכיחי רוב עכו"ם ההולכים שם ובלא ישראל נמי הולכת מעתה ודאי דמותר להפליג ואף דהב"י כתב דבעל נפש יחוש לעצמו היינו כשהולכת חוץ לתחום ע"ש ובפרט במקום שאין ישראל עושה כלום דשרי ועוד הביא ראיה דאפילו לר"י דאוסר מתיר במקום מצוה ע"ש אלא שסיים בדבריו הואיל ולא נמצא היתר מפורש רק מכח מה שאנו סומכין על בה"ג הנ"ל הבו דלא להוסיף עליו ועכ"פ בקניות שביתה פשוט דיש להתיר והגאון מוהר"ר גבריאל ז"ל פלפל בחכמה בדבר הזה עד שכתב אני איני מכת המתירין כו' עד אבל בדבר הנוהגין בו איסור ויש להם על מה לסמוך א"א להתיר לפניהם. אך בעל שב יעקב תירץ כל מה שהקשה מה"רג הנ"ל עליו ובס"ד כתב כ"ז כתבתי דרך משא ומתן להנצל מהשגתו. אבל ח"ו להרים ראשי ורגלי בדבר שאין מסכימים עמי אפי' רבנים הקטנים מערכי כ"ש נגד רום מעלתו ומה לי להכניס כו':

א

א) [סעיף א'] אין רוכבין ע"ג בהמה. והטעם גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה כמ"ש לעיל סי' ש"ה או' ס"ב. ועיין בדברנו לשם על סעי' ח"י בס"ד:

א

ב) שם. אין רוכבין ע"ג בהמה. יש להתיר להולך במדבר להערים בשבת ולישן תוך המחאר"ה קודם מעט שנוסעת השיירא ויאמר למינם בעינא והגוים ישאוהו ויניחו המחאר"ה על הגמל כמנהג ואף דלא הוי צורבא מרבנן מוטב לו שיעשה הערמה זו ממה שילך ברגליו ויעשה איסור תחומין. הרדב"ז בתשו' חדשות הנדפסות באשכנז סי' תק"ס. ורמזה מהריק"ש ושם האריך דיותר טוב שילך ברגליו ממה שירכוב על הגמל דשם יש ב' או ג' איסורין ובהולך ברגליו הוא איסור א' וע"כ אם אין סכנה בהולך ברגליו טפי עדיף ללכת ברגליו יעו"ש. מחב"ר הי' זה או ג' ובסי' ת"ד או' ב' ועיין בדברינו לשם או' ט' וכבר כתבנו מזה לעיל סי' רס"ו על הגה דסעי' ב' יעו"ש:

א

ג) [סעיף ב'] אין שטין וכו' גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. ביצה ל"ו ע"ב. והיינו כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט. רש"י שם:

א

ד) שם. אפי' בבריכה שבחצר. דליכה למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. רש"י שבת מ' ע"ב:

א

ה) שם. דמי לנהר. והוי בכלל גזירה שמא יעשה חבית של שייטין:

א

ו) שם. ואם יש לה שפה סביב וכו' היינו כמין כתלים גבוהין מכל צד:

א

ז) שם ואם יש לה שפה מותר. דכיון שיש לה שפה דמיא לכלי ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למיגזר בכלי שמא יעשה חבית של שייטין. ב"ח. ט"ז סק"א:

א

ח) [סעיף ג'] אין מטפחין להכות כף אל כף וכו' וכ"כ לקמן בסי' תקכ"ד והוא מפי' רש"י ביצה דף ל' ע"א ול"ו ע"ב אבל בסי' הקודם סעי' ד' כתב לא יספוק כף אל כף וכו' והוא מפי' רש"י עירובין ק"ד ע"א ושבת קמ"ח ע"ב יעו"ש. וכתב הב"ח ליישוב זה דבין מספקין ובין מטפחין כל אתד תרווייהו משמע (ר"ל על כף ועל ירך) אלא דרך בני אדם להכות כף אל כף בתחלה ואח"כ להכות כף על ירך או על לבו ולפיכך בעירובין דתני בברייתא ובלבד שלא יספק ולא יטפח כיון דנקט ברישא ולא יספוק פירש"י יספוק כף אל כף יטפח ידו על לבו אבל בפ' משילין (ביצה) דתנן אפכא ולא מטפחין ולא מספקין פירש"י ג"כ אפכא אין מטפחין בידים ואין מספקין על ירך יעו"ש:

א

ט) שם אין מטפחין וכו' לא בחמתו ולא דרך שמחה. טור סי' תקכ"ד. גזירה שמא יתקן כלי שיר לשורר או לקונן. ר"ז או' ב':

א

י) שם. ולא מרקדין וכו' וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות. ב"י בשם מהרי"ק ט"ז סק"ב מ"א סק"א. וכ"כ האחרונים. וזוג המקשקש גרע טפי דדמי לכלי שיר ואין להתיר לכבוד התורה רק טיפוח וריקוד. מש"ז או' ב'. ולרקד לפני חתן וכלה אסור. א"א או' א' ר"ז או' ב'. ועיין לקמן או' י"ג:

א

יא) שם. או אחת כנגד אחת וכו' דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו ב"י:

א

יב) שם. או אחת כנגד אחת וכו' ואין להקשות ע"ז מדתנן פ"ק דיומא (דף י"ט ע"ב) שהיו מכים לפני כ"ג באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות. כ"מ פכ"ג דין ד' והמ"א סק"ב כתב דשאני התם שהיו מכים להקיצו ולא הוי קול של שיר כמ"ש רסי' של"ח ולכן כתב (הרמב"ם והש"ע) כדרך המשוררים עכ"ל ור"ל כיון דמכיס בכח כדי להקיצו לא הוי קול של שיר ומותר אפי' חוץ למקדש דהיינו בכל מקום וכמ"ש לעיל סי' של"ח או' ה' יעו"ש:

א

יג) שם בהגה. וי"א דבזה"ז הכל שרי וכו' אמנם בב"י כתב לפי מ"ש מהרי"ק שביום שמחת תורה מותר לרקד נראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התו' וכ"נ שהוא דעת הפו' שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך עכ"ל ומהרש"ל פ"ה דביצה סי' ו' כתב אעפ"י שכל המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשונים מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק עו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג'. מיהו דעת האחרונים להחמיר אף לצורך מצות נישואין כמ"ש לעיל סוף או' יו"ד יעו"ש

א

יד) שם בהגה. ואפשר שעל זה נהנו להקל בכל. ודוקא בטיפוח וריקוד מקילין ולא בקשקוש זוג ושאר דברים. א"ר או' א'. וכ"ז להמקיצין אבל כל יר"ש יחמיר לעצמו וגם לאנשי ביתו ואפי' לצורך מצוה וכמ"ש באו' הקודם:

א

טו) [סעיף ד'] אין דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכלהו טעמא גזירה שמא יכתוב ביצה ל"ז ע"א. ופרש"י שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה עכ"ל ובירושלמי איתא בכל מושבותיכם מכאן לבתי דינין שלא יהא דנין בשבת, והביאו בס' החינוך פ' ויקהל וכתב הטעם שרצה השי"ת לכבד יום זה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים וחייבים משל למלך גדול שקרא בני המדינת יום א' לסעודה וכו'. א"ר או' ב':

א

טז) אבל מותר לחבר שיר על פה במשקל ולא גזרינן שמא יכתוב כי אין לנו אלא מה שמפורש ברז"ל אבל אם היה עליו לטורח והוא משורר שציע"ר ויהי שירו ביגיעה רבה אסור משום טורח שבת. מהר"ם פרובינצא"ל בתשו' כ"י סי' מ"ו. ברכ"י או' ז':

א

טוב) שם. אין דנין. וכן אין מסדרין טענות בשבת. שה"ג פ' זה בורר. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ג. ואפי' לסדרן הבעל דין לעצמו בביתו כדי שיהיו שגורין בפיו מערכי לבו ומענה לשונו שנונים ודברי טענותיו מחודדים בפיו בבואו לפני הדיינים יום מחר או יום אחר אסור משום ודבר דבר. מו"ק. מחב"ר או' ז' שע"ת או' ג':

א

חי) הדיין שכבר שמע טענות בע"ד פשוט שמותר לו לעיין בפסקי הפו' בשבת ולעמוד על אמיתות הדין. ואפי' הבע"ד אם בר הכי הוא הרב. הנ"ז שם. מחב"ר או' ח' שע"ת שם:

א

יט) רבינו גרשום תיקן שלא לקבול ולבטל התפלה בשבת ומיהו נראה דדוקא בביטול תפלה לא מצי למיעבד אבל לקבול כגון על טענת בתולים מצי אפי' לאחר התקנה. ובשביל טענת הקהל מתיר ר' גרשום לבטל גם התפלה בשבת. שה"ג שם. כנה"ג שם. מ"א שם. וכתב המו"ק ע"ז נ"ל פירושו בשביל יחיד כנגד יחיד לא הותר וכו' אבל יחיד שיש לו צעקת חמס כנגד הקהל דאלימי טפי שרי אפי' בשבת וכו' יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ט' וכתב שכ"כ ג"כ בשו"ת מהר"ם בר ברוך בסוף התשובות דקי"ב ע"א יעו"ש:

א

ך) אם יש לישראל דין עם עכו"ם בערכותיהם בין שנתבע הישראל והוזמן לדין לעמוד בשבת במקום המשפט לשמוע טענות העכו"ם ולקבל פס"ד או להפך. מותר להעשות כן ע"י מליץ עכו"ם הטוען בעד ישראל ובא בשליחותו לערוך דבריו של ישראל אם הוזקק לכך וא"א לדחותו ליום דין אחר. מו"ק. מחב"ר או' יו"ד.

א

כא) איש יהודי שהביאו בעיר בשבת נגוע ומוכה ומסוכן למות ויודע עדות עגונה שנהרג בעלה מותר לב"ד ללכת אצלו לקבל עדותו משום תקנת עגונות. הרב שבות יעקב ח"א סי' י"ד. ברכ"י או' א'. וכמו כן נראה דמותר לקבל עדות על ענין איסורים. רו"ח א' ד'.

א

כב) שם אין דנין. איסור שנתערב בהיתר בשבת או בע"ש ולא נודע לו עד בשבת מותר לחכם לשער בדעתו ולמראה עיניו אם יש ששים לבטל האיסור ולהתיר בשבת. תה"ד סי' ר"ד. וכ"כ בית יהודה א"ח סי' כ"ט. ברכ"י או' ו'. ומיהו אם אינו יכול לשער באומד הדעת ורוצה למדוד בכלי שיש בו שיעור ס' כתב בית יהודה שם דאסור. אבל מהר"י מברונא סי' מ"ו כתב דמותר. וכ"כ עיקרי הד"ט סי" י"ד או' פ"א. וכ"כ לעיל סי' ש"ו או' ס"ב יעו"ש. ומיהו עי"ש במהר"י מברונא שכתב דאפי' אם היה יכול לשאול בע"ש מותר לשאול עליו בשבת אם הוא לצורך שבת יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל סי' ש"ו או' ס"ב דיש אוסרין לשאול בשבת אם נודע לו בע"ש כתה"ד וע"כ נראה דאין להקל כ"א היכא דאין לו דבר אחר לאכול או שיש הפסד כגון דאם לא יתירנו לאכול היום יפסיד ויסריח דאז יש לסמוך על סברת מהר"י מברונא ולהתיר לשאול בשבת אפי' בדבר שהיה יכול לשאול עליו בע"ש.

א

כג) אין דנין בשבת לא דיני ממונות ולא דיני קנסות וכדומה כ"א דוקא דין איסור והיתר כמ"ש הרב בית יהודה חא"ח סי' כ"ט יעו"ש. רו"ח או' א'.

א

כד) שם אין דנין ומ"מ יש לדיינים ולב"ד בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר לנהוג כמ"ש מרן ז"ל בש"ע סס"י תקכ"ט בה' יו"ט יעו"ש וכמו כן יש לנהוג בשבת להיות השוטרים מסבבין בעיר להזהיר את העם שלא יחלל את השבת להיות יוצאים באיזה חפץ במקום שאין שם עירוב או לשחוק בשווקים באגוזים וכדומה דאיכא משום אשוויי גומות ואצ"ל אם יהיה השחוק במעות בשבת וגם לחפש במבואות הגוים ובשפת הנהרות והים ובבתי קרקסאות של גוים שימצא שותים יין של גוים ואוכלים מאכלות אסורות או לפעמים להיות שותים טוטין בשבת וגם מושב לצים האנשים ונשים וכדומה. רו"ח או' ב' וכתב שכן הוא המנהג בעירו אזמיר יע"א יעו"ש. ובכלל זה צריך לתקן לדרוש הת"ח בבתי כנסיות בכל שבת מעין פ' השבוע ודברי מוסר וקצת מדינים הנצרכים כדי שיהיו המון העם רגילים בהם.

א

כה) שם הגה. ולכן אסור לתפוס וכו' כ"כ מרן ז"ל בב"י סס"י רס"ג בשם רב שרירא גאון דאין מכניסין לבית הסוהר ביו"ט וכ"ש בשבת יעו"ש. ועיין פתה"ד או' ד' מה שהאריך בזה והעלה כדברי מרן ומור"ם ז"ל שאוסרין ורק יש להשגיח עליו בעינא פקיחא שלא יברח יעו"ש.

א

כו) שם הגה. ולהכניס לבית הסהר וכו' הקשה בס' בגדי ישע הלא מקרא מלא הוא ויניחו אותו במשמר וכו' וא"כ נעשה בשבת שהרי מוצאים אותו מקושש ביום השבת ואם ביום השבת לא ברח גם אחר השבת לא יברח אלא ודאי דבשבת נתנוהו במשמר. ואפשר כיון שהוא על חילול שבת שרי ועוד שהיה למגדר מילתא עכ"ל. ולי נראה דהרמ"א מדייק לתפוס לבית הסוהר אבל במשמר משמע שנתנו שומרים עליו לשמרו ולא לבית המשמר והתפיסה נתנוהו. כר"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ה':

א

כז) מי שרוצה לברוח ולעגן את אשתו מותר לחובשו ביום שבת. שבי"י ח"א סי' י"ד. ברכ"י או' ב' שע"ת או' ג':

א

כח) שם בהגה. וכ"ש דאסור להלקות וכו' וכ"כ הרמב"ם פכ"ד דין ז' אין עונשין בשבת ואעפ"י שהעונש מ"ע אינה דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זו הזהרה לב"ד שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר עונשין עכ"ל. והביאו מ"א סק"ג יעו"ש.

א

כט) ועיין במשנה למלך שם שנסתפק בהא דכתב הרמב"ם פ"א מה' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו. וכן הרודף אחר אחד מכל העריות חוץ מן הבהמה דניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. וכתב דברודף אחר חבירו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר א' מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת יעו"ש. והביאו התו"ש או' ו' וכתב עליו כיון דפשיטא ליה דהרודף אחר חבירו להורגו דמותר להצילו בנפשו אפי' בשבת א"כ ה"ה נמי הרודף אחר הערוה דהא איתקש נערה המאורסה לרוצח יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ד' דדעת התו' והרא"ש כהרי"ף ורב שרירא גאון שהביא הרב משנה למלך שם דגם ברודף אחר הערוה מותר להצילו בנפשו בשבת יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר או' ה' בשם כמה פו' יעו"ש. ועיין בח"מ סי' תכ"ה.

א

ל) והנה בועל ארמית דקנאים פוגעין בו אם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל (כמ"ש באה"ע סעי' ב' בהגה ובח"מ סי' תכ"ה סעי' ד' בהגה) י"ל דכ"ע מודים דאין פוגעין בו בשבת ולחלל שבת. א"א או' ג':

א

לא) איתא בסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) שבשבת לא היו יושבין הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחול שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת. ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום (לפי שצריך לקבוע מקום לחליצה מבע"י כמ"ש באה"ע סי' קס"ט סעי' ד' וכסדר החליצה שם סעי' ו') לחליצה בשבת. מ"א סק"ג. ור"ל מפני שנראה כאלו יושבים לדון. וכ"כ הר"ז או' ג' מיהו הרב שבו"י ח"א סי' י"ד חלק על דברי מ"א הנ"ז דהתם קאי על סנהדרין הדנין דיני נפשות אבל עתה שאין דנין רק דיני ממונות והוא גזירה דרבנן שמא יכתוב לא גזרינן כולי האי ואין לגזור גזירה חדשה יעו"ש. והביאו הברכ"י או' ה' אמנם דעת האחרונים כהמ"א. וכ"ה באה"ע סי' קס"ט בסדר החליצה סעי' ח' יעו"ש:

א

לב) וחליצה באחד בשבת קובעים מקום בע"ש קודם ברכי כמ"ש באה"ע שם בסדר החליצה סעי' ח' ובאה"ט שם ס"ק י"ב. אבל לא במו"ש. פ"ת שם או' ד'. והוי יודע כל אלו משום שבות וביה"ש לא גזרינן אם יש צורך גדול כבסי' רס"ב ושמ"ב ואם אירע בע"ש ביה"ש עדיין יוכלו לקבוע מקום. א"א או' ג'. וכ"כ פ"ת באה"ע שם או' ה':

א

לג) שם. ואין מקדשין. ואפי' אם קידש קודם שבת אסור לעשות את החופה בשבת כמ"ש לקמן או' מ"ג יעו"ש:

א

לד) שם הגה. ויש מתירין לקדש וכו' כ"כ הר"ן בשם ר"ת אבל בתשו' חזר בו ר"ת וכתב שאין מקדשין אשה בשבת אלא מתוך דוחק גדול וגם לא היה מורה כן הלכה למעשה כמ"ש בב"י יעו"ש. וכתב הב"ח ועכשיו כשנמשכה החופה עד הלילה סומכין על הוראת ר"ת קודם חזרה ועושין הקידושין והחופה בלילה ממש דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור שבתורה כדאיתא פ' מי שמיתו. ועוד משום הפסד ממון שיפסיד מה שהכין. וכן דוחין אבילות במי שמת אביו כדאיתא ריש כתובות עכ"ל וכ"כ כנה"ג בהגב"י שהרמ"א ז"ל עשה מעשה בקראקא ביתומה אחת עניה שהיתה משודכת ונתעצמו בנדוניא עד שתי שעות משחשיכה ולא נמנע הגאון מלתת לה קידושין שהיה חושש שמא מתוך כך יתבטל הדבר יעו"ש. וכ"כ בשכנה"ג הגב"י או' ד' ח"א כלל ל"ח או' ו':

א

לה) שם בהגה. ואפשר דה"ה הכניסה וכו' כלומר ולא תימא היאך קונה קנין בשבת שהרי ע"י הכניסה לחופה קנאה ליורשה אפ"ה כיון שעדיין לא קיים פריה ורביה ואין לו אשה אחרת מותר לעשות חופה ביום שבת עו"ש או' ב' וכ"ז לדעת המתירין בשעת הדחק:

א

לו) שם בהגה. ואפשר דה"ה הכניסה וכו' ומ"מ לכתחלה יש ליזהר ביותר שלא לאחר החופה כי כמה עבירות באין מזה. מ"א סק"ד. תו"ש או' ח' ר"ז או' ה' וכל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לעשות כלל נישואין בשבת כמ"ש באה"ע סי' ס"ד סעי' ה' ר"ז שם. וביה"ש פשיטא דשרי להכניס לחופה דלא גזרו על שבות במקום מצוה כמ"ש סי' רס"א ושמ"ב כ"כ הט"ז וב"ש סק"ו באה"ע שם. תו"ש או' ט' אך לכתחלה יש ליזהר מאד שלא לאחר כל כך כנ"ז. וכ"כ האחרונים:

א

לז) אם נתאחר החופה וביד השושבינין נרות צריך לסלק וליתן לעכו"ם. מש"ז סוף הסי':

א

לח) שם בהגה. ואע"ג דלא ק"ל הכי. כמ"ש באה"ע סי' ס"ד סעי' ה':

א

לט) שם בהגה. מ"מ סומכים ע"ז בשעת הדחק וכו' וכ"כ בתשו' שער הזקנים ח"ב בבית מלוה דף ח"י באריכות להתיר ג"כ בשעת הדחק יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' ז'

א

מ) שם בהגה. והוי ביוש לכלה וכו' ואמנם במקום שאין שם כל התנאים הנ"ז אין להתיר ופשיטא שיהיו נזהרים לכתחלה שלא יבואו לידי כך. ח"א כלל ל"ח או' ו':

א

מא) שם ולא חולצין. עיין לעיל או' ל"א ול"ב.

א

מב) שם ולא מיבמין. גזירה שמא יכתוב לה כתובה כמ"ש לעיל או' ט"ו. ועוד דבמה שמיבם אותה נקנית לו והרי היא כאשתו לכל דבר כמ"ש באה"ע רס"י קס"ח וא"כ הו"ל כקונה קנין בשבת. ואפי' אם קידש ועשה חופה מבע"י אסור ליבם בשבת משום דביבמה אין קונה בה מה"ת אלא ביאה לא זולת כמ"ש באה"ע סי' ק"ע סעי' ב' בהגה יעו"ש וא"כ הו"ל כקונה בשבת:

א

מג) שם. ואין כונסין. ואפי' קידשה מבע"י אסור לכונסה לחופה בשבת. מפני שעי"כ קונה אותה ליורשה ב"י בשם הר"ן. וכ"כ באה"ע סי' ס"ד סעי' ה' יעו"ש. א"ז או' ה' וכבר כתב מור"ם ז"ל קודם לזה דיש מתירין למי שאין לו אשה ובנים ובשעת הדחק וכתבנו על דבריו קחנו משם:

א

מד) שם. ולא מקדישין וכו' פי' הוא המקדיש בהמה או שאר דברים למזבח או לבדק הבית. מעריכין כגון שאמר ערכי עלי דק"ל שנותן כפי שניו כמ"ש בפרשה. ולא מחרימין כגון שאומר בהמה זו חרם וסתם חרמים הוא לבדק הבית. ומפרש בגמ' משום גזירת מקח וממכר. ואין להקשות הא מקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה כבר כתב הר"ן דהני בהדיה מקח וממכר חדא מילתא היא ואיכא משום החלופי. עו"ש או' ב':

א

מה) שם. ולא מקדישין וכו' ואי שרי להפקיר בשבת ויו"ט עיין לעיל סי' רמ"ו או' מ"ז שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו דכדי להנצל מאיסורא שרי דיש לסמוך על המתירין יעו"ש:

א

מו) שם. ולא מקדישין. ומה שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבהכ"נ מביא נר שעוה בידו ואפי' בשבת עיין לעיל סי' ש"ח או' מ"א שהבאנו פלוגתא בזה אם יש בו משום מוקצה או משום מקדיש יעו"ש. וכ"כ יכין ובועז ח"ב סי' ו' להתיר. והביאו מחב"ר בזה הסי' או' י"ב. ומ"מ אם אירע הכנסתו בשבת יש להקדים להכניסו מע"ש כדי לצאת אליבא דכ"ע:

א

מז) שם. ולא מקדישין. אבל מותר לפסוק צדקה ולידור להקדש או שמן למאור וכיוצא כמ"ש לעיל סי' ש"ו סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד יעו"ש:

א

מח) שם. ולא מחרימין. אם אינו מעסק השבת. וה"ה אם הוא דבר גדול על הכלל כמו שמצינו בתשו' הרשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצ"א שעסקו בלימוד חכמי הטבע כל ימיהם. ט"ז ביו"ד סי' רכ"ח סק"ו ובסי' זה סק"ד:

א

מט) שם. ולא מחרימין. לנדות ולהחרים אדם בשבת כפי הדין אין רשאין אם לא שהוא מחלל שבת שראוי לנדותו. רשד"ם חא"ח סי' ח' וכ"כ בס"ח סי' ת"ט: ונראה שם מדבריו דמדינא שרי אלא שאין ראוי לקלל ביום ברוך יעו"ש. אבל בס' שארית יהודה דף מ"ט ע"ב כתב לנדות ולהחרים לאיש מותר. ונראין דבריו וכ"ה המנהג הפשוט. וכ"כ בפי' בתשו' הגאונים סי' יו"ד. וכן הסכים הר"י אדרבי סי' ש"ח, ומתוך דבריו נראה דדוקא יחיד מותר להחרים אבל לא צבור. כנה"ג בהגב"י וכ"כ בשכנה"ג הגב"י או' י"ד דבתשו' כ"י למהר"א גאליקו ומהר"ש אבסאבן כתוב להתיר כדברי שארית יהודה ועיין עוד לעיל סי' ש"ו סעי' י"ב בהגה ובדברינו לשם בס"ד. ולהתיר נדרים עיין לקמן סי' שמ"א:

א

נ) שם. ולא מפרישין תרומות וכו' שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת. הרמב"ם פכ"ג דין י"ד

א

נא) שם. ולא מפרישין תרומות וכו' ואם הפריש בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל עד מו"ש. ובין כך ובין כך תיקן את הפירות. הרמב"ם שם דין ט"ו. וכתב הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט טעמו דבאיסור דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד אבל במעשר דהוי שבות לא קנסו והוכיח כן מדברי הרמב"ם והרשב"א והרא"ש דלא קנסינן שוגג אטו מזיד בדרבנן יעו"ש. וכ"כ הריב"ש סי' רנ"ד דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אלא במבשל דהוי מה"ת יעו"ש. והב"ד הער"ה בסי' זה או' ב' יעו"ש. מיהי המ"א סק"ז כתב בשם הר"ן דאם הפריש דינו כמבשל בשבת ברס"י שי"ח. וכתב המחה"ש דר"ל במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר במו"ש מיד. ובשוגג בו ביום אסור בין לו בין לאחרים ולמו"ש מותר גם לעצמו מיד יעו"ש. והר"ז או' ז' כתב במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים כדין העושה כל דבר האסור מד"ס במזיד שאסור להנות ממנו אפי' אחרים עד למו"ש ובמו"ש מותר מיד אפי' לו עכ"ל. ועיין לעיל סי' שי"ח או' ז':

א

נב) שם. ולא מפרישין תרומות וכו' וכן אין מפרישין חלה במבואר לקמן ס' תק"ו סעי' ג' וכ"כ ח"א כלל ל"ח או' ו' ועיין לעיל סי' רס"א או' ד':

א

נג) שם. ואין פודין הבן. משום דהוי כמקח וממכר ומטעם זה גם ביו"ט אין פודין אותו וה"ה בתשו' הריב"ש סי' קנ"ז. ש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ב:

א

נד) שם. ואין פודין הבן. ואם חל יום ל"א בשבת ימתין עד יום א' ש"ע שם סעי' י"ד. ואם עבר ופדה בשבת ע"י משכון כלי כסף א"צ לפדותו שנית ומ"מ כיון שאינן בני תורה ראוי לגזור על האב והכהן שיתענו בה"ב כדי שלא יבואו לזלזל בשבת. שבו"י ח"ב סי' ק"ז. ועיין מ"ש עליו הברכ"י ביו"ד סי' ש"ה או' טו"ב:

א

נה) שם. ואין פודין הבן. ואפי' בכלי דדמי למקח וממכר ואין לומר יתן המעות לכהן בע"ש מ"מ איך יעשה עם הברכות והסעודה ואם יעשנה בע"ש עדיין לא חלה עליו המצוה ואיך יאמר וצונו ובשבת נמי לא דהשתא לאו מידי קעביד לכן ימתין עד יום א' תה"ד סי' רס"ט. וביו"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים (לפי שהשעה נחלקת לתתר"פ חלקים) ביום ו' יפדוהו ביום ו' דהוא חודש (של מהלך הלבנה) וכ"כ הש"ך שם ס"ק י"ט. אבל המ"א סק"ח כתב דאין לסמוך ע"ז והביא ראיות מהש"ס דחודש של תורה הוא ל' יום ולכן צריך שיגיע דוקא ליום ל"א ואח"כ לפדות יעו"ש. וכ"כ בשו"ת חכם צבי סי' קי"ד. פנים מאירות ח"א סי' ג' וכן הרב פרח מטה אהרן בתשו' ח"ב סי' פ"א חלק על הב"ח וש"ך והעלה דאף אם עשה כן בדיעבד יש לחזור ולפדותו אחר השבת ולא יברך יעו"ש והב"ד הברכ"י ביו"ד שם או' ט"ו וכתב וכן עיקר. וכ"כ הר"ז או' ו' וכ"כ האחרונים:

ב

נה) ואם אירע יום ל"א ביו"ט א' דר"ה כתב הב"ח בתשו' סי' קכ"ד דטוב להקדים ולעשות הפדיון בער"ה אבל לפי המתבאר מדברי האחרונים ומתשו' הרדב"ז סי' תס"ו הדבר ברור שיפדוהו ביום צום גדליה ויעשה הסעודה בלילה אחר התענית וכבר כתב הש"ך דנהוג שפודין ביום התענית ועושין הסעודה בלילה אחר התענית יעו"ש ודוק היטב, ברכ"י שם או' ט"ז, ולעשות סעודת פדיון הבן בע"ש עיין לעיל סי' רמ"ט סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

ונ) שם. ולא מגרשין. אפי' אם הגט כבר נכתב והובא ע"י שליח לבוש ח"א כלל ל"ח או' ו' ועיין באה"ע סי' קכ"ז סעי' ד':

א

זנ) שם. אלא א"כ הוא גט שכיב מרע וכו' ומיירי שנכתב הגט בע"ש ולא נכתב בו זמן היום אלא כתב בו שבוע זו סתם דכשר בכה"ג כמ"ש באה"ע סי' קכ"ז סעי' ז' דאם לא כן הו"ל מוקדם ופסול. מ"א סק"ט. תו"ש או' י"ב. ועיין באה"ע סי' קל"ו סעי' ז' וב"ש שם סק"ז ודוק:

א

חנ) ואם מותר לטלטל הגט בשבת עיין לעיל סי' ש"ז או' קי"ט

א

נט) שם. וכולם אם נעשו שוגגין וכו' שוגג מיקרי כגון ששכח שהיום שבת ועשה מלאכה או שיודע שהיום שבת אלא שסבר שדבר זה מותר לעשותו כמבואר פ' כלל גדול ובהרמב"ם ה' שגגות פ"ז יעו"ש:

א

ס) שם. או מזידין וכו' שמעינן מזה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה. ב"י:

א

סא) [סעיף ה'] הנושא את האלמנה וכו' וה"ה גרושה לבוש

א

סב) שם. הנושא את האלמנה וכו' לפי שהאלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י יחוד של ביאה (ר"ל יחוד הראוי לביאה שאין שם אדם אף שלא בא עליה) זוכה במציאתה ובמעשה ידיה. לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת. כ"כ באה"ע סי' ס"ד סעי' ה' מיהו הב"ח שם כתב שצריך דוקא לבא עליה ביום ו' יעו"ש וכ"כ מן האחרונים. ובמהרי"ל כתב דאיכא סכנת מיתה בדבר למי שבא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת. והביאו ב"ח סי' זה. שכנה"ג בהגב"י או' ו' מ"א סק"י. תו"ש או' י"ד. וע"כ לכתחלה יש ליזהר שלא לעשות נישואי אלמנה בע"ש ואם יש הכרח בדבר מאיזה סיבות יש לעשות ביאה ממש ביום ו' ולא סגי ביחיד קודם שבא ולבא עליה בשבת משום דסכנתא חמירא מאיסורא. ועיין לעיל סי' ר"מ ססעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

סג) ואם היתה טמאה מותר לכונסה בע"ש דשם אין מיחדין דהא אסירה משום נדה ואין כאן איסור קונה קנין בשבת דהא לא יבא עליה בשבת ביאה ראשונה כ"כ הט"ז באה"ע סי' ס"ד סק"א בשם הדרישה. וכ"כ ב"ש שם סק"ו. א"ר או' ה' ועיין באה"ע סי' כ"ב סעי' א':

א

סד) כתב הרב חלקת מחוקק באה"ע סי' נ"ה סק"ח דאלמנה שיש לה נשואין בליל ה' והיתה נדה ונתיחדה עם החתן ע"י שני שומרים נראה דמותרת לטבול למחר ביום השבת דמאחר שנכנסה לביתו ביום ה' קנה אותה יעו"ש וכ"כ בסי' ס"א סק"ב, אבל המ"א ס"ק י"א חלק עליו וכתב דלא מהני יחוד באלמנה נדה כיון דאינו ראוי לביאה דבעינן יחוד ממש בלא שום שומר יעו"ש וכ"כ התו"ש או' י"ד ר"ז אות ח' ובלא"ה כבר כתבנו לעיל דיש סכנה בדבר אם יבא על האלמנה ביאה א' בשבת אפי' אם עשה ייחוד קודם שבת כראוי אמנם נ"מ לענין גרושה בליל שבת או אלמנה בליל יו"ט דליכא סכנה אם עשו יחוד הראוי לביאה מבע"י דמותר לבא עליהם בלילה דיש לסמוך על דעת הש"ע באה"ע סי' ס"ד סעי' ה' ודעמיה דמתירין ביחוד לביאה יעו"ש ועיין לעיל או' ס"ב:

א

סה) כתב במהרי"ל אם חל טבילת אלמנה בליל שבת לא תטבול ג"כ במו"ש ותמתין עד ליל ב' ובחלקת מחוקק סי' ס"א מתיר לטבול (ר"ל אפי' בליל שבת כמ"ש באו' הקודם) ולבעול משום דאפי' מסרה האב לשלוחי הבעל קנה ואין דבריו נראין כמבואר במ"ב וכן המ"א השיג עליו ונראה דאם חל טבילתה במו"ש מותר. וכן הורה הגאון זקיני ז"ל, א"ר או' ה' ז"ל א"ר או' ה' ועיין ביו"ד סי' קצ"ז סוף הגה לסעי' ב':

א

סו) שם לא בשבת וכו' ונ"ל שאפי' הבתולה הנשאת בע"ש דק"ל חופה קונה לכל דבר (כמ"ש באה"ע רסי' ס"א) אפ"ה טוב וכשר הדבר לכתחלה ליחד אותם (אחר החופה) מבע"י והטעם מפני שיש מפקפקין על חופה שלנו שפורסין טלית על ד' קונדסין ומכניסין החתן והכלה לשם ולדבריהם נמצא כשיבעול הבתולה בשבת קינה קנין בשבת ע"י ביאה ויש לחוש לדבריהם ושמעתי שמקצת קהלות נוהגין מיד אחר החופה מיחדין אותם בחדר אחת ונכון וראוי לנהוג כן בכל מקום שעושין הנישואין בע"ש, מ"ב סי' ץ' ובקושטא יוצאין מערעור זה שלא במתכוין שביום ו' נכנס החתן ואוכל עם הכלה בחדר א' צנוע הם לבדם וממילא נעשה היחוד קודם הלילה אלא שיש מהם שהחדר אינו סגור וכוין פתיחין ליה וכה"ג לא מיקרי יחיד, שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד ועיין פ"ת באה"ע סי' נ"ה או' ב' מה שהאריך בענין זה יעו"ש:

א

סז) שם לא בשבת ולא ביו"ט. ועיו"ט חמור מע"ש דאלו ע"ש ביה"ש כל שבות לא גזור במצוה ועיו"ט ביה"ש יש איסור תורה אין מערבין שמחה בשמחה, א"א או' י"ב ועיין לקמן סי' תקמ"ו:

א

סח) [סעיף ו'] אסור לאדם להושיט במים וכו' ונראה דהיינו דוקא בשותה מים מן הנהר אבל מן הכלי שרי דאפי' הוא בעצמו מותר לשוט כשיש שפה לבריכה במ"ש סעי' ב' ב"ח מ"א ס"ק י"ב א"ר או' ו' תו"ש או' ט"ו ר"ז או' ט' ואפי' בכלי גדול מאד שרי דלא שייך שמא יעשה חביות של שייטין כבסעי' ב' א"א או' י"ב, וכן בבריכה לה שפה שרי כדלעיל סעי' ב' אחרונים:

א

סט) אם משקין בכלי וכמו קשים וקסמים על פני כולו אסור ליטלם ביד דהוי פסולת מאוכל ואף לסלקם לצד אפשר דאסור כה"ג. א"א או' י"ד אלא יש לסלקם לצד ע"י נפיחה או לשופכם מן הכלי דכיון דנשפך עם הקסמים מעט משקין לא הוי בורר ועיין לעיל סי' שי"ט או' מ"ב:

א

ע) [סעיף ז'] ספינה אם היא יושבת וכו' והיינו בנכנס לטייל אבל אם כדי לנסוע בשבת אסור משום דדמי לשט. ב"י וכ"כ לעיל סי' רמ"ח או' כ"ע יעו"ש ורק אם קנה בה שביתה מבע"י שרי כמבואר לעיל בסי' רמ"ח סעי' ג' יעו"ש ועיין לקמן אות ע"ב:

א

עא) שם אם היא יושבת וכו' ואסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותה בשבת ואפי' לת"ח דאין בזה"ז ת"ח. מ"מ פכ"ג ב"י מ"א ס"ק י"ג תו"ש או' ט"ז ר"ז או' י"א:

א

עב) ואם נכנס בה מע"ש שרי דלא הוי כשט ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה. מ"א שם תו"ש שם ועיין לעיל סי' רמ"ח סעי' ג' ובדברינו שם בס"ד.

א

עג) אחד היה לו חוב גדול אצל עכו"ם ונודע שהוא חולה אסור להשכיר לו ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או שמא יצוה לפרוע. ר"י הלוי סי' ל"ב. ומשמע דאם ברי הזיקא כגון מפני לסטים מותר לעבור בספינה. ול"נ דאם התירו טלטול לא התירו ספינה דהא אפי' לדבר מצוה אסור כמ"ש סי' תרי"ג סעי' ו' מ"א שם. א"ר או' ז' ומיהו הח"א בכלל מ"ד או' ך כתב דבשביל מצוה עוברת וא"א בענין אחר וכן מי שיש לו חוב אצל עכו"ם ובריא הזיקא אם לא יעבור בשבת בספינה אפשר שיש לסמוך ולהתיר עכ"ל והיינו אם הספינה הולכת בשביל עכו"ם ובתוך התחום אמנם דעת האחרונים לאסור כמ"ש באו' שאא"ז:

א

עד) ולעבור בספינה בתוך התחום כדי להתפלל במנין עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ז שמתיר אם אינה הולכת בשביל ישראל לבד יעו"ש. והביאו שע"ת או' ח' יעו"ש. אמנם בשו"ת חו"י סי' קי"ט כתב דאין להקל יעו"ש. ומהרי"ע בס' בית יהודה דף ס"ז ע"ב כתב דגם מן הדין אסור יעו"ש. ובשו"ת שב יעקב סי' ט"ז האריך בצדדי ההיתר והגאון מהר"ר גבריאל השיב לו על כל דבריו ועוד האריך הרב המחבר ובסוף חשש להחמיר יעו"ש. והב"ד הברכ"י או' ט' יעו"ש. והא"א בסי' תרי"ג או' ח' כתב לאסור יעו"ש. וכ"כ בשו"ת רע"א סי' י"ג. וכ"כ הר"ז בסי' רמ"ח או' ט' דאסור לכנס בספינה בשבת עצמה אעפ"י שהולך לדבר מצוה ואפי' מהלכת למעלה מי"ט ואפ"י לילך לתוך בתחום ואפי' היא מהלכת בשביל גוים יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' ב':

א

עה) ולעבור הרופא בשבת מעבורות המים ע"י גשר פורחת לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך המושל הגדול משום איבה ודרכי שלום שרי רק שיהא קצת קניית שביתה באותה ספינה מע"ש. עבה"ג פי' קכ"ג יעו"ש:

א

עו) וכדי לעבור בספינה כדי לקרות בתורה בשביל רבים עיין בשו"ת מהר"ם שיק חא"ח סי' ק"י שכתב אם קונה שביתה מע"ש מותר לילך יעו"ש מיהו כבר כתבנו לעיל סי' רמ"ח או' ל"ה בענין להשלים מנין דהאחרונים חששו להחמיר אפי' בקנה שם שביתה ביה"ש יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן דיש להחמיר וכ"מ ממ"ש באו' הקודם.

א

עז) שם מותר ליכנס בה. ומי שבא בספינה בשבת אם מותר לצאת ממנה עיין לקמן סי' ת"ד ובדברינו לשם בס"ד.

א

עח) שם. ואם היא קשורה וכו' וצריך עוד תנאי אחר שיהא הקשר קשור הקצה האחד בספינה והקצה השני אצל היבשה. בנימין זאב סי' ר"ך. כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' ז' תו"ש או' י"ז. ר"ז או' יו"ד:

א

ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לרקד בשמחת תורה (מהרי"ק ב"י):

ב

א' כנגד א'. וכ"פ ביש"ש ואף על גב דאי' פ"ק דיומא דהיו מכין לפני כ"ג באצבע צרדה שאני התם שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר כמ"ש רסי' של"ח כנ"ל ולכן כתב כדרך המשוררים:

ג

אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענת בתולים שרי (ש"ג פ' ז"ב) וע' בתו' כתובות דף ג' ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד (שם): כתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת שאע"פ שהעונש מ"ע אין דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב מיתה או מלקות אין מלקין שנא' לא תבערו אש וה"ה לשאר עונשין וכ' המ"מ שמנאה הרמב"ם במנין המצות ע"כ ובאמת במנין המצות סי' שכ"ב משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא וכ"מ בגמ' שבת דף ק"ו גבי הבערה ע"ש ואפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבור' וצ"ע ואפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל וצ"ע בסנה' דף ל"ה משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת וכ"מ בתו' שם ודיני ממונו' אין דנין גזיר' שמא יכתוב: איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחיל שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת, ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סי"ז שנדחק בדבר:

ד

ולא מקדשין. גזירה שמא יכתוב:

ה

הכניסה לחופה. ובסמ"ע כתב דכניסה לחופה לכ"ע אסור דהרי לא התירו לכ"ג לכנוס ביה"כ משום כפרה וה"ה משום פריה ורביה ועיין ביומא דף י"ג ע"ב בתוס' בשם הירוש' דמשמע דשרי לכ"ג ואפשר שגם בגמ' דילן לא אסר אלא משום דאפשר בע"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר ביותר שלא לאחר החופה כי כמה עבירות באין מזה, בא"ע סי' ס"ב כתב שאין לעשות נישואין בשבת ע"ש:

ו

ולא מקדישין. משום מקח וממכר:

ז

ולא מפרישין. דדמי למתקן ואם הפריש דינו כמבשל בשבת (ר"ן ורמב"ם) עסי' שי"ח:

ח

ואין פודין. אפי' בכלי דדמי למקח וממכר וא"ל יתן המעות לכהן בע"ש מ"מ איך יעשה עם הברכות והסעודה יעשנה בע"ש עדיין לא חלה עליו המצוה ואיך יאמר וצונו ובשבת נמי לא דהשתא לאו מידי קעביד לכן ימתין עד יום א' (ת"ה) ובי"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' יפדוהו ביום ו' דהוי חדש וכ"כ הש"ך ס"ק י"ט שם ול"נ דאין לסמוך ע"ז דבבכורו' דף מ"ט אמרי' מת ביום ל' כיום שלפניו כו' מ"ט דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף ה"נ ומעלה וכו' קשה מאי פריך מ"ט דרבנן הא עדיין לא כלה לו חדש אלא נ"ל דה"פ כיון שכלו כ"ט י"ב תשצ"ג ה"ל חדש ומשני דבעי' ומעל' ולכן צריך שיגיע ליום ל"א וכ"מ דקאמר מת ביום שלשים כיום שלפניו ולא חילק בין כ"ט י"ב תשצ"ג ועוד דהתוספות כתבו בסנהדרין דף י"א סוף ע"א בל' תורה הוי חדש ל' יום ולאידך שינוים אפילו בל' חכמים הוי ל' וכ"כ ביבמות דף מ"ח וכ"מ בר"ה דף כ' ע"ב ובמגילה:

ט

גט שכ"מ. עיין בח"מ סי' רל"ה ובא"ע ססי' קכ"ג וססי' קל"ו והע"ש לא ע"ש וכ' בשם רש"ל האי דינא דהתם גם מ"ש דמיירי שגרש ע"י שליח מבואר שם דליתא אלא צ"ל שכ' בו שבת זו כמ"ש סי' קכ"ז ס"ז ע"ש:

י

מה שעשוי עשוי. הקשה היש"ש מ"ש מהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאין מכירתו כלום ע"ש ובהגמ"ר ספ"ב דשבועות דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר עכ"ל וזה לא שייך כאן ועבח"מ סי' ר"ח ובסמ"ע:

יא

האלמנה. ובמהרי"ל כ' דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כ' דאפי' בתולה יש ליחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד, כ' החמ"ח אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסו לביתו קנאה וכו' ומיהו להרמב"ם דס"ל דחופה של נדה אין קונה אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל לא מהני כ"ז שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס' עכ"ל בסי' נ"ה ובסי' ס' האריך להכריע דלא כהרמב"ם וסיים וא"כ נראה למעשה אלמנה שנכנסה לחופה קודם שבת מותרת לטבול בשבת דהא קנה אותה לכל דבר כו' עכ"ל ודבריו אין נ"ל דאף דהאיבעי' הראשונה קאי לענין תוספ' כתובה מ"מ בעי' השניה הוא ג"כ לענין ירושה דכיון דמצריך בחופה שתהא ראויה לביאה ק"ו במסירה לשלוחי הבעל אבל אי לא חזיא לביאה לא קנה כלום אפי' בחופה ועוד נ"ל דאפי' למ"ד חופת נדה קונה מ"מ באלמנה דלא מהני חופה רק יחוד בעי' דוקא יחוד הראוי לביאה דהא הרא"ש ס"ל דחופת נדה קונה ואפ"ה כתב באלמנה בעי דוקא יחוד הראוי לביאה כמ"ש ריש כתובות והעתיק לשונו הטור והרב"י בא"ע סי' ס"ג ס"ה ומה"ט נ"ל דבעי' יחוד שאין שם אדם וכ"מ בר"ן הביאו בא"ע בב"י סי' ס"א וז"ל י"א דחופה היינו יחוד דאי לאו היינו יחוד הרי נדה ג"כ ראויה לחופה וכו' ומאחר דקי"ל דחופה לאו היינו יחוד א"כ מותר לכנוס נדה עכ"ל א"כ מוכח דיחוד ממש בעי' בלא שום שומר דאל"כ הרי נדה ראוי לייחד ג"כ א"ו בעי' ייחוד ממש בלא שומר וכ"כ המ"ב סימן צ' דבעינן יחוד לאחר החופה שראוי לביאה וכ"כ רמ"א בי"ד סי' קצ"ו ובט"ז שם וכ"כ מהרי"ל בה' שבת שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבוא עליה בשבת לכן אין לסמוך על החמ"ח בזה:

יב

להשיט במים. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב (ב"ח):

יג

ספינה וכו'. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותה בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח (מ"מ) ועסי' רמ"ח ס"ג בהג"ה נכנס בה מע"ש שרי דלא הוי כשט ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עססי' ת"ד: אחד היה לו חוב גדול אצל עכו"ם ונודע שהוא חולה אסור להשכיר לו ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או שמא יצוה לפרוע (ר"י הלוי ל"ב ע"ש) ומשמע דאם ברי הזיקא כגון מפני ליסטים מותר לעבור בספינה עסי' של"ד סי"ו ול"ל דאם התירו טלטול לא התירו ספינה דהא אפי' לדבר מצוה אסור עסי' תרי"ג ס"ו:

יד

ואם היא קשורה כו'. וצריך שיהא קרש קשור בראשו הא' בספינה ובשני ביבשה (ב"ז ד"ך ע' ר"מ אלשקר ק"ח): (כאן שייך מ"ש המ"א בסי' ש"מ סק"ב הע"ש כ' כו' עיין ת"ש):

א

(א) אין רוכבין – לעיל בסימן ש"ה סעיף י"ח בארתי במ"ב הטעם וכל פרטיהן:

ב

(ב) על פני המים – בידיו ורגליו שגם רגליו עקר מן קרקע המים והטעם שמא יעשה חבית של שייטין כדמסיים לקמן והוא כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ללמוד בו לשוט על המים:

ג

(ג) בבריכה – הוא מקום כנוס מים לכביסה או לשרות פשתן:

ד

(ד) שבחצר – דאלו כשהבריכה עומדת בר"ה בלא"ה אסור שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:

ה

(ה) דמי לנהר – כשהמים יוצאין מן הבריכה ונמשכין בחצר מכחו שדוחה המים בידיו ורגליו בשייטתו והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין:

ו

(ו) שפה – היינו כעין כותלים גבוהים מכל צד [מר"ן ומ"מ]:

ז

(ז) אין מטפחין וכו' – בין באבלו ובחמתו לעורר הצער ובין מחמת שמחה וכולם משום גזירה שמא יתקן כלי שיר לעורר האבל או השמחה:

ח

(ח) ולא מרקדין – וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה משום כבוד התורה כיון דלית בזה אלא משום שבות אבל בשאר שמחה של מצוה כגון בנשואין אפ"ה אסור וגם לכבוד התורה אין כדאי להתיר אלא טיפוח וריקוד ולא קשקוש בפעמונים וזגים וכ"ש שאר כלי שיר דאסור [אחרונים]:

ט

(ט) או אחת כנגד וכו' – כגון אלו שמכין באמה על האגודל בנעימה ועושין בזה תנועות עריבות [ב"י] וזהו שסיים כדרך המשוררים ואם עושה זה בחזקה כדי להקיץ לחבירו משנתו משמע ממ"א דשרי דלאו דרך שיר הוא אכן לפי מה שביאר בתו"ש שיטת רש"י משמע דלרש"י גם בזה יש להחמיר וכן משמע בפמ"ג:

י

(י) להקל בכל – האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו':

יא

(יא) אין דנין – היינו אפילו דיני ממונות שמא יבוא לידי כתיבה וה"ה נמי דסדור הטענות לבד לפני הדיינים ג"כ אסור שמא יכתבו הדיינים דברי טענותיהם אבל לקבול ולהציע דברים כגון על טענות בתולים מותר כמ"ש באה"ע סימן ס"ב ותיקן רגמ"ה שלא לבטל התמיד [היינו התפלה הקבועה בצבור לביהכ"נ] בשבת אם לא שביטל כבר ג"פ בחול ולא הועיל או בשביל טענות הקהל:

יב

(יב) דהוה וכו' – וגם יכול לבוא לידי חבורה בשבת:

יג

(יג) בכלל דין – ואיתא בירושלמי על מה דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת [היינו מי שהיה מחוייב [בימים הקדמונים] הבערה גלתה התורה דלא יענישוהו בשבת ומינה ילפינן דה"ה לכל עונש והמחבר מיירי מתחלה בד"מ דבזה ג"כ אסור מדרבנן וכנ"ל בסקי"א] ואיתא בספר החינוך הטעם שרצה הקב"ה לכבד יום זה שימצאו בו הכל מנוחה גם החוטאים והחייבים משל וכו':

יד

(יד) ואם יברח וכו' – ואין בכלל זה אם אחד רוצה לברוח כדי לעגן אשתו דבזה מותר היה לחבשו וכן מותר לקבל עדות מאיש מסוכן וקרוב למות על אשה שמת בעלה היכא דחיישינן שלא ימצא אח"כ עדות אחרת [חידושי רע"א וש"א]:

טו

(טו) ולא מקדשין – גם זה מחמת גזירה שמא יכתוב אבל לא מטעם דהוא כקונה קנין בשבת דהא בקידושין לבד בלא חופה לא קנאה עדיין ליורשה ולמציאתה ולמעשה ידיה וכן אם אפילו היו הקידושין מבעוד יום מבואר בהמחבר לקמיה דאסור להכניסה לחופה בשבת והיינו מטעם דע"י החופה קונה אותה לכל הדברים האלו הנ"ל והוי כמקח וממכר דאסור בשבת:

טז

(טז) היכא דאין לו אשה ובנים – וה"ה ביש לו בנים ואין לו אשה ג"כ מותר לדעה זו דמצוה קעביד כדאמרינן ביבמות [ס"ב] מקרא בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו':

יז

(יז) ואפשר דה"ה וכו' – ר"ל אף דע"י החופה קונה אותה לכמה דברים וכנ"ל אפ"ה כיון דלית ליה אשה ובנים ויש בזה מצות פו"ר סבירא ליה דיש להקל בזה:

יח

(יח) דלא קי"ל הכי – ר"ל דמעיקר הדין קי"ל כשיטת רש"י ושארי ראשונים דקדושין ואף החופה אסור בשבת ויו"ט:

יט

(יט) הואיל וכו' – ר"ל ויש הפסד רב עי"ז ועיין בח"א שכתב שאין להקל בכל זה רק אם נשלמו השלשה פרטים דהיינו אם לא קיים פו"ר עדיין ויש הפסד רב וגם ביוש לחתן וכלה אם לא יכנוס אז ועיין מה שכתבנו בסקט"ז דלדעת ר"ת אף ביש לו בנים כיון שאין לו אשה ג"כ מצוה קעביד ומותר ואפשר דס"ל דאין סומכין עליו בזה. ובבין השמשות בודאי אין להחמיר בדיעבד דלא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה לכו"ע אך לכתחלה יש ליזהר מאד שלא לאחר כ"כ כי כמה עבירות באין עי"ז טלטול מוקצה של הנרות וגם כמה נשים ההולכות לחופה מאחרות זמן הדלקת הנרות עי"ז ומדליקות בביה"ש ויותר טוב היה שלא להדליק אז כלל וע"כ מה נכון מאד למי שהיכולת בידו שלא לעשות הנשואין כלל בע"ש ובפרט סמוך לחשכה כי אף אם הנשואין יהיה בזמנם עכ"פ מסתעף מזה עוד כמה קלקולים וכנ"ל. אם נתאחר החופה עד חשכה ובידי השושבינין נרות אף דקי"ל דמוקצה כ"ז שהוא בידו מוליכו למקום שירצה מ"מ הכא יתן הנרות לא"י דכל שאפשר לסלק המוקצה מידו מחוייב לסלק [פמ"ג]:

כ

(כ) ולא חולצין – שמא יכתוב שטר חליצה לחלוצה [רש"י] ואפילו לקבוע מקום לחליצה אסור שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת ויכול לקבוע בליל מו"ש שתהיה החליצה ביום א' ואם יש צורך גדול יכול לקבוע אפילו בבין השמשות בע"ש על יום א' אם א"א בענין אחר [פמ"ג בא"א סק"ג]:

כא

(כא) ולא מיבמין – דבמה שמיבם אותה נקנית לו להיות אשתו לכל דבר כנשואה ממש והוי כקונה קנין בשבת ועוד שמא יכתוב כתובה:

כב

(כב) ואין כונסין – היינו אפילו קידש אותה מבע"י אסור להכניסה בשבת לחופה דבחופה קונה אותה לכמה דברים וכנ"ל:

כג

(כג) ולא מקדישין – שום דבר לגבוה שיאמר הרי זו הקדש משום דכיון שמקדיש באמירתו החפץ להקדש הרי מוציאו באמירה זו החפץ מרשותו לרשות גבוה ודמי למקח וממכר משא"כ לפסוק צדקה לעניים מותר וכן כשיאמר הרי עלי להקדש כך וכך ג"כ מותר ועיין לעיל בסימן ש"ו במ"ב סקכ"ז:

כד

(כד) ולא מעריכין – שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שנותן להקדש כפי שניו דהוי כמו"מ:

כה

(כה) ולא מחרימין – בהמה או שום דבר לגבוה שיאמר הרי דבר זה חרם והכל מטעם הנ"ל ומש"כ ולא מפרישין וכו' שהוא דומה כמקדיש אותן פירות שהפריש ועוד שהוא כמתקן דבר שאינו מתוקן ואם עבר והפריש במזיד לא יאכל בין לו בין לאחרים עד מו"ש מטעם קנס ואם היה בשוגג מותר אפילו לו מיד:

כו

(כו) תרומות ומעשרות – וה"ה חלה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב סק"ד:

כז

(כז) ואין פודין – אפילו בכלי ששוה ה' סלעים שדומה למקח וממכר ואין לומר יתן המעות לכהן בע"ש וכשיגיע היום ל"א בשבת שאז הוא זמן פדיה יחול הפדיון לפי שאז לא יוכל לברך שכיון שעדיין לא חלה המצוה עליו איך יאמר וצונו ובשבת נמי לא יוכל לברך כיון שאז אינו עושה כלום לכן ימתין עד אחר השבת ואפילו אם כלו לו בע"ש כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים משעה (שהשעה נחלקת לתתר"ף חלקים כידוע) שהוא החשבון של כל חודש אם יתחלק השנה לי"ב חלקים בשוה אפ"ה לא יפדוהו ביום וי"ו לפי שהחודש שבתורה הוא שלשים יום שלמים ולכן צריך שיגיע ליום ל"א בשעת הפדיון וכיון שיום ל"א הוא בשבת ידחה עד אחר שבת:

כח

(כח) ואין מגרשין – אפילו בגט שנכתב קודם שבת שמא יבא לכתיבה:

כט

(כט) דתקיף ליה עלמא – היינו שרוצה לגרש אשתו כדי שלא תזקק ליבום התירו לו לגרש בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו ומיירי באופן דלית ביה פסול משום מוקדם כגון שכשנכתב הגט מע"ש לא נכתב בו זמן היום אלא כתוב בו שבוע זו סתם דכשר בכה"ג כמ"ש באה"ע סימן קכ"ז:

ל

(ל) וכולם וכו' – אכל המבואר בסעיף זה קאי חוץ מהפרשת תרומות ומעשרות דבארנו לעיל דאם הפרישן במזיד אסור בו ביום:

לא

(לא) שוגגין וכו' – שוגג הוא כגון ששכח שהיום שבת או שחשב שדבר זה מותר לעשות:

לב

(לב) האלמנה וכו' ראשונה – הטעם דבאלמנה וכן בגרושה כיון שהיא בעולה עיקר הקנין לירושתה ולמעשה ידיה היא הביאה ולא החופה ונמצא כקונה קנין בשבת ועיין באבן העזר סימן ס"ד ס"ה דביאר שם המחבר דאף באלמנה לא בעינן ביאה ממש וסגי אם היתה יחוד הראוי לביאה לקנותה עי"ז קנין גמור למהוי כנשואה לכל דבר וכן הסכימו הרבה פוסקים ולפ"ז אם כנס אותה בע"ש והיתה טהורה והכניסה אחר החופה לחדר מבע"י ונתיחד עמה ולא היו שם בני אדם קנה אותה קנין גמור ומותר אח"כ לבוא עליה בשבת אבל אם לא היתה טהורה מבע"י או שלא נתיחד עמה בחדר מיוחד מבע"י אסור לבוא עליה בשבת ולכן יש ליזהר מאד כשעושין חופת אלמנה בע"ש שיעשו את החופה מבע"י גדול כדי שיהיה ראוי ליחד עמה אחר החופה. ודע דהרבה אחרונים כתבו דאפילו בבתולה יש ליזהר לכתחלה שיתיחדו אחר החופה בע"ש מבע"י די"א דחופה שלנו מה שמעמידין אותן תחת הכלונסאות לא מקרי עדיין חופה והיא כמקודשת בעלמא וא"כ כשבא עליה בלילה ביאה הראשונה הוא קונה קנין בשבת ואך דבבתולה סגי אפילו ביחוד בעלמא מבע"י ולא בעינן דוקא יחוד הראוי לביאה ולכן אפילו אם היתה נדה או שבני אדם נכנסין ויוצאין שם באותו חדר ולא הוי יחוד הראוי לביאה אעפ"כ הוי חופה גמורה וקונה בבתולה קנין גמור למהוי כנשואה בכל הדברים וצריך ליחד להחתן אותו החדר והוי כהכניסה לביתו וע"כ אם כנס את הבתולה בע"ש והכניס אותה לחדר מבע"י אף שהיא עדיין לא טבלה ובני אדם נכנסין ויוצאין באותו חדר [דבלא"ה אסורה להתיחד עמו קודם ביאה ראשונה] אפ"ה קונה אותה בזה שהביאה לחדר מיוחד לו ואח"כ כשטובלת מותר לו לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת וליכא איסור משום שקונה קנין בשבת שכבר קנה אותה מבע"י ולפ"ז אפילו בחופת בתולה יש ליזהר לכתחלה כשעושין החופה בע"ש שיעשו החופה מבע"י גדול:

לג

(לג) אסור לאדם וכו' – שזהו ג"כ בכלל הגזרה שלא לשוט בשבת:

לד

(לד) אסור להפצילן – וכ"ז בנהר אבל בכלי או בבריכה שיש לה שפה לא גזרו כמו שנתבאר למעלה [אחרונים]:

לה

(לה) ואינה שטה כלל – אבל אם שטה אסור ליכנס בספינה וכן במעבר שקורין פרא"ם מפני דנראה כשט בעצמו:

לו

(לו) מותר ליכנס בה – ואסור לכל אדם להערים ליכנס לישן בתוכה ויודע שהא"י יוליכנה מעבר השני בשבת ואפילו לתוך התחום ועיין סימן רמ"ח ס"ג בהג"ה דאם נכנס בה מע"ש וקנה שם שביתה שרי דתו הוי כביתו ואינו נראה אח"כ כשט ואפילו אם יוליכנה חוץ לתחום שרי ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה דרק בספינה ראשונה מהלך את כולה כיון ששבת באויר מחיצותיה מבע"י ולעיל בסימן רמ"ח ולקמן בסימן ת"ד ות"ה מבואר כל פרטי הדינים אלו. אחד היה לו חוב גדול אצל עו"ג ונודע שהוא חולה אסור לו להשכיר ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או יצוה לפרוע [ר"י הלוי] והיינו אפילו בתוך התחום ומ"א כתב דאפילו ברי הזיקא אסור דהא אפילו לדבר מצוה אסור עיין סימן תרי"ג ס"ו ובח"א כלל מ"ד אות כ' כתב דאם צריך לעבור במעבר למצוה עוברת וא"א בענין אחר וכן מי שיש לו חוב אצל עו"ג והוא ברי הזיקא אם לא יעבור בשבת בספינה אפשר שיש לסמוך ולהתיר אך כשהוא חוץ לתחום נראה שאין להקל כלל ועיין בשע"ת בסימן זה ובסימן רמ"ח:

לז

(לז) קשורה – וצריך שיהא קשר קשור בראשו האחד בספינה ובשני ביבשה [אחרונים]:

א

(מ"א ס"ק ו') משום מקח וממכר. נ"ב עיין לעיל סימן ש"ו סקי"א:

ב

(ס"ק ז') דינו כמבשל בשבת. נ"ב צ"ע דבפ"ג מהל' שבת שם לא נשמע דאפילו במזיד אסור לאחרים בשבת אף כי למ"ש:

א

סעיף ד' כדי שלא יברח. ואם רצה לברוח לעגן אשתו מותר לחבשו תשו' שבו"י ח"א סי' י"ד:

ב

מג"א ס"ק ג' וכל שכן שאסור להלקותו. ומ"מ באומר סוכה שאיני יושב דהדין דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה ולא בדרך עונש י"ל דמותר בשבת משבצות זהב בפתיחה לה"ל שבת:

ג

שם שלא לבטל התמיד בשבת. מצאתי בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' קנ"ג וז"ל גם יש חרם קדמונים שלא לבטל תפלה בשבת ויו"ט בשביל תביעה שיש לאדם על חברו אם לא ביטל כבר ג' תפלות קודם:

ד

שם דאין לו אשה ובנים. נלע"ד דלר"ת אף ביש לו בנים אלא שאין לו אשה מותר ממה שהקשו בתוס' על הירושלמי דלשני גבי כה"ג כיון דמתה אשתו דמצוה קעביד לישא אחרת ולא ניחא להו דמ"מ יקשה להו בכה"ג שיש לו בנים מא"ל אע"כ דגם בזה שרי:

ה

שם סומכים ע"ז בשעת הדחק. ומה"ט י"ל דמותר לקבל מאיש חולה ומסוכן על אשה שמת בעלה היכי דיש חשש שלא ימצאו עדות אחרת ת' שבו"י ח"א סי' י"ד:

ו

שם בא"ד וע' באה"ע. וע' תשו' שבו"י ח"א סי' ט"ו:

ז

מג"א ס"ק ו' משום מו"מ. אם מוצא בשבת דבר הפקר מה דאין בו איסור טלטול צ"ע לדינא אם מותר לזכות כיון דליכא מקנה וקונה אינו בכלל אין קונים בשבת והכי מוכח לכאורה מההיא דסי' שע"א ס"ה ובמג"א שם סק"ז דאם יהיה אסור לכתחילה להחזיק בנכסי הגר נימא כיון דהותרה הותרה דאינו עומד להתקלקל ומסתמא לא יחזיק בה אדם בשבת לעשות איסור וצ"ע אח"כ ראיתי שכ' כן אשל אברהם לא"ח שם סק"ז ועדיין צ"ע לדינא וע' עצי אלמוגים סי' שע"א סי"ב:

א

אין דנין עבה"ט וכתב מור וקציעה שאסור לבע"ד לסדר טענותיו לעצמו לביתו כדי שיהיו שנונים בפיו בעמדו לדין משום ודבר דבר כו' אבל הדיין ששמע הטענות מותר לעיין דינם בספרי הפוסקים וכן הבע"ד אם בר הכי ועיין לעיל סימן ש"ז אם מותר להעמיד מליץ עכו"ם כשהוא מוכרח לכך ומ"ש המג"א שאין לקבוע מקום לחליצה ע' בשבות יעקב ח"א סי' ט"ו מ"ש בזה וע"ש שמותר לקבל עדות לצורך עגונה בשבת כשהעד מסוכן וקרוב למות ולא יתעצלו בדבר וכן הורה בא' שהי' רוצה לעגן את אשתו לחבשו ביום השבת והביא דברי הב"י סימן רס"ג בשם רב שרירא באחד שעבר עבירה כו' והקשה ע"ז ממקושש שאין לחלוק על הגאון מ"מ בצורך כי האי גם הגאון מודה ע"ש:

ב

ספינה. עבה"ט ועי' באשל אברהם לענין גשר הפורחת באויר וכבר כתבתי מזה בשו"ת סי' רמ"ח ע"ש: וע' בשו"ת שבות יעקב ח"ג כתב ג"כ להתיר לעבור בספינה בתוך התחום לבא למנין כשאינו הולכת בשביל ישראל (ושם הביא תשו' מהרי"א בן ל"ב ח"ג סימן ע"ג וכתב שדבריו דחוקין בפירש הרא"ש גם הביא תשובת מהרלב"ח ותשו' חו"י סי' קי"ב ותשו' עה"ג סי' קכ"ג) לבד רק שגם עכו"ם הולך בספינה וכתב שכן הורה הלכה למעשה ע"ש: ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן מ"ט שכתב ג"ב שאף להיתר של תשו' יעקב אם אין הספינה הולכת אלא בשביל הישראל קשה להתיר וע"ש בנ"ב וכתב בנ"ב שם דמי שצריך לילך בשבת למקום שמתפללין בעשרה ולשמוע קריאת התורה וצריך לעבור בספינה ושמע שצריך לקנות שביתה והספינה קרובה לביתו אך מעבר לנהר יש עוד למקום ההיא יותר מג' אלפים אמה וצריך להניח עירוב לקנות שביתה מעבר לנהר רחוק מאלף אמה כדי שלא יהיה בינו ובין המנין יותר מאלפים אמה והשיב שבגוף הדבר אם לעבור בספינה בשבת איני אומר לא איסור ולא היתר ואם כבר הורה לו איזה מורה להתיר במקום מצוה ע"י קניית שביתה איני מוחה ומ"ש השואל שיש לחוש דהשביתה בספינה והנחת עירוב סתרי אהדדי נראה דלית לן בה ודמי למ"ש סימן ת"ח בהג"ה בכלתה מדתו כו' ע"ש:

א

אפי' בבריכה. פי' שאין בה גזירה משום שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי:

ב

דמוטב שיהיו שוגגין כו'. וכתב בית יוסף בשם מהרי"ק שורש ט' שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות עכ"ל וזה לכ"ע:

ג

דמלתא דלא שכיח הוא. בזה מתורץ מה שי"ל מפ"ק דביצה דאמרי' שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה דהכא שאני כיון דלא שכיח כ"כ ב"י:

ד

ולא מחרימין. עמ"ש בי"ד סי' רכ"ח ס"ג דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת וכיוצא בזה כתב ב"י ססי' שמ"א לענין היתר נדרים וחרמים:

ה

הכונס את האלמנה. ע' בא"ע סי' ס"ג ומ"ש בי"ד סי' קצ"ג ס"ב: