שולחן ערוך, אורח חיים ל״ו: דקדוק כתיבתן ובו שלשה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דקדוק כתיבתן ובו שלשה סעיפים:
צריך לדקדק בכתיב' האותיו' שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחר'. הגה ולכתחלה יכתוב בכתיבה תמה כמבואר בטור ובשאר פוסקים והוא ידוע אצל הסופרים מיהו אם שינה בצורת הכתב אינו פסול:

ב

כל אות צריכ' להיות גולם אחד לכך צריך ליזהר בנקוד' שעל האלף שיהא כמין יו"ד ובנקוד' שתחתיה וביוד"י השי"ן ועי"ן ואחורי צד"י שיהו נוגעו' באות ובאחת שאינה נוגע' פסולין וכן בשאר אותיו' חוץ מה"א וקו"ף שאין ליגע הרגל בגג ואם נגע פסול:

ג

צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ והסופרים נהגו לתייג אותיו' אחרות (ואם לא תייג) אפילו שעטנ"ז ג"ץ לא פסל:

א

בכל מקום שאותיות שעטנ"ז. ג"ץ כתובים אפי' בס"ת צריכין תגין קטנים מדין תלמוד פרק הבונה (שבת דף ק"ד) שעטנ"ז ג"ץ בלא תגין אינן אותיות כלל ואין חייבים עליהם בשבת כמ"ש:

א

צורת. כתב ב"ש דלמ"ד יעשה בראשה כמין ו' ולא י'. מ"א:

ב

ליגע. בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ס"ת שע"ג הבימה כשקורא בו וב"ח כ' בשם ב"ש ברחוק אמה וגם לא ירחיקה יותר מעובי הגג:

ג

שעטנ"ז ג"ץ. צריך שיהיו התגים נוגעים בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו מ"ע סי' ל"ה גם לא ידביקן בסוף האות כ"א באמציעתן. ואם אינן נוגעים בגוף האותיות או שנוגעין זה בזה פסולים מיהו אם ידענו שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירים הרמ"ע מ"א ע"ש שהעלה דאם עשה חית כזה כשרה אפי' האריך בה אף על פי שאינה מרובעת כשרה וע"ל סי' ל"ב ס"ק מ':

ד

לא פסל. והב"ח פוסל אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ. ונ"ל דטוב לתקנם אחר כך ואפי' בתפילין מועיל תיקון ואין בזה משום שלא כסדרן וכ"כ ע"ת ובשכנה"ג ועיין ט"ז (ובס' ברוך שאמר מביא פוסקים רבים לפסול אם לא תייגן וכ' בתשו' רד"ך דה"ה אם הותירו על הג' זיינין שהוזכרו בש"ס דפסול. כ' בס' אגרת הטיול שעטנ"ז הוא אותיות שטן ע"ז והם ב' מקטרגים גדולים וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ כי ג"ץ גם כן שם של מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם:

א

רא"ש בהלכות ס"ת ובספר א"ח בשם תשובות הרשב"א

ב

שם

ג

מנחות כ"ט בשמושא רבא

ד

רא"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם.

א

ס"א שלא כו'. כ"ט א':

ב

ולא כו'. שם ב' ושבת ק"ג ב':

ג

ולכתחלה כו'. והוא מבואר בגמ' בכמה מקומות עב"י:

ד

מיהו כו'. דל"ק אלא שלא יכתוב אלפין עיינין כנ"ל:

א

ס"ב כל אות כו'. מדלא חשיב בגמ' אלא ה"א וקו"ף ופריך מ"ט כרעיה כו':

ב

לכך כו'. וכאן לא מהני קריאת התינוק כמש"ל סי' ל"ב סט"ז והטעם דכל שנפסק כמאן דליתא כנ"ל מע"ש איפסקי' ליה כו' וא"כ נשתנה צורת האות:

ג

ובאחת כו'. כמש"ש כ"ט ב' איפסיק' ליה כרעיה כו':

א

ס"ג והסופרים כו'. כמ"ש ברמב"ם ובפוסקים בשם ש"ר:

ב

ואם כו'. כ"נ מדברי הרמב"ם וכ"כ רי"ו בשם ר"ה גאון אבל ר"ח פוסל וכ"ד הרבה פוסקים ממ"ש בשבת ק"ה א' ל"ק הא כו' וע' תוס' שם ד"ה והתניא כו' ושם ק"ד ב' ד"ה נתכוין כו' וכ' מרדכי ריש גיטין בשם ריב"א דצריך ג"כ בגט דבלא"ה לא מיקרי אות מהנ"ל וסה"ת חלק עליו ופי' הא דבעי זיוני בסת"מ או נתכוין לכתוב כמו בס"ת ומ"ש הא דבעי ר"ל שרוצה לזיין והא דלא בעי זיוני בגט וכיוצא ואידי ואידי מיירי שלא עשו זיוני וראייתו כמ"ש למטה מ"מ דעתם דבסת"מ פסול בלא זיוני אבל הג"מ בשם רא"מ כ' פי' זיונין שלא יעשה ראשו עגול אלא משוך שיהא לכל ראש שלשה פנים וראיתי ב"א שעושין תגין מלמעלה וטעות הוא בידם כו' וכ"כ במרדכי וראייתו ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו' ובחי"ת ליכא זיוניין אלא דמש"ש דבעי זיוני בתיקון גוף האות כנ"ל והוא דעת המכשירין אבל סה"ת פי' בגיטין שם כגון שנטלו כו' במקום שא"צ זיוני כנ"ל והנה הרמב"ם לא כ' אף לכתחלה שצריך זיונין שהוא מפ' מ"ש שבעה אותיות כו' לא קאי אלא אמזוזה כמ"ש בגמרא אפיסקא דמזוזה ולא כל האותיות שבה אלא מקצתן וסימנא יהיב וע"ש בפ"ה הלכה ב' ג' וצריך להזהר בתגין שבה כו' על כל אות מהן שלשה זייני"ן ואלו הן כו' ופרשה שנייה כו' וכ"כ בהג"מ שם ובפ"א ואף בזה כ' ואם לא עשה תגין או הוסיף בהן או גרע בהן לא פסל ומה שלא אמרו בגמ' ג"כ על תפילין כמה אותיות צריכין לזיין ס"ל מפני שאותן שבתפילין הן ג"כ מזויין בס"ת כמ"ש בפ"ב הלכה ח' וצריך להזהר בתגין כו' כמ"ש כתובות בס"ת ואלו הן כו' ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע לא פסל וע"ש פ"ז הלכה ח' משא"כ במזוזה:

א

במג"א ס"ק ג' כדעת רש"י. נ"ב עיין כל זה היטב בתשו' ח"ס יו"ד סי' רנ"ח:

א

סעיף א' צריך לדקדק בכתיבת האותיות שלא תשתנה וכו'. נ"ב עיין בחיבורי ספר החיים מ"ש בזה ועיין בחיבורי על או"ח ויו"ד המתחיל יוס ד' פ' עקב שנת תקפ"ו בדין ס"ת מה שהקשה לי חכם אחד על זה ומה שהשבתי לו על נכון בעזה"י ודו"ק:

א

ומה שאמרו בסוף פרק הבונ' הא דבעי זיוני כבר כ' הב"י בשם הרא"ם דזיוני אין פירושו רק שיהיה ראשו משוך ולא עגול:

א

[א] זה שייך על לבוש כל הסימן:ועתה אבאר וכו'. יען שראיתי באגור שכתב יש להזהר בכתיבתן ובקבלת צורתן, ולא כרוב כותבי תפילין שמקלקלין מלאכתן בכתיבתן, עד כאן. לכן גם אנכי אבאר עד מקום שידי מגעת:

ב

[ב] כלפי מעלה וכו'. מפני שצופה להקב"ה ומעידה שהוא אחד. אותיות דרבי עקיבא:

ג

[ג] שתהא מרובעת וכו'. כתב בספר ברוך שאמר חלל הב' ירחיב לכל הפחות כשיעור רוחב עובי הקולמוס וכן הכ':

ד

[ד] ברחוק ד' וכו'. לאו דוקא ובבציר מהכי סגי בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ספר תורה שעל גבי הבימה כשהוא קורא בו, כן כתב תשובת מנחם עזריה:

ה

[ה] נגד סוף וכו'. כי אין חילוק בין ה"א לחי"ת כי אם שרגל החי"ת מחובר לגג, אבל שניהם בסוף גגה וכן הדין בקו"ף, כן כתבו בית יוסף וב"ח:

ו

[ו] ראשה קצר וכו'. אל יעשה ראש של הוי"ו יותר מדאי שלא תדמה לרי"ש אלא כשיעור קולמוס אחד ולא יותר ולא בזויות כזה ויהיו נראין כזיי"ן, ברוך שאמר. וי"ו חד נקודא לעילא, וחמש נקודים דלתתא, וכן שיעוריה דיליה, זוהר תצוה:

ז

[ז] משני צדדים וכו'. והגוף יורד באמצע וקצר ולא ארוך שלא תדמה לנו"ן פשוטה. ולכן ראשה של זיין לכאן ולכאן על שם השבת שנקראת זיי"ן שהשומר שבת כהלכותיו השבת שומרהו אם כיבד את השבת שעברה המלאך טוב אומר יהיה כך לשבת הבאה, והמלאך רע בעל כרחו יענה אמן. כן כתב ביסוד של ה"ר אברהם:

ח

[ח] כעובי קולמוס וכו'. כדי שתהא החי"ת מרובעת ארכה כרחבה, בית יוסף ועיין ס"ב ס"ק:

ט

[ט] בגג גבוה וכו'. כתב מלבושי יום טוב יש עושין הגג כזה ז^ז ויש עושין כזה ז^ז ונראית שצורה ראשונה כגג הבתים שבארץ ישראל שהם חלקים רק קצת שיפוע וגבהות בהם מפני הגשמים. וצורה השניה כגג בית אלו הארצות והעיקר בעיני צורה הראשונה, שכן עיקר התורה ניתנה בכי יבואו אל הארץ:

י

[י] ומשפיל ראשו וכו'. מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו וקשורה וקושר כתר שכל הנותן מתנה לעני יתן לו בסבר פנים יפות. ובסתר משמע דטמון ידו היינו הכפל שתוך חללו (הגהות מיימונית)

יא

[יא] בין ועקום וכו'. פירוש עקום לצד פנים כדי שלא תדמה לוי"ו, כן כתב ברוך שאמר עיין בבית יוסף. הטעם דשני קוצין איתא באגור עולם הבא נברא ביו"ד, עקוץ דלמטה רמז למתים שיורדים לגיהנום, ועוקץ דלמעלה רמז שעתידין לעלות, שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. דבר אחר עוקץ דלמטה רמז לחוטאים שיורדים, ועוקץ דלמעלה רמז על השבים בתשובה שעולים:

יב

[יב] מירך השמאלי וכו'. כן כתב בבית יוסף. ולעניות דעתי טעות סופר הוא, וצריך לומר מירך הימיני, דהא ירך היו"ד הוא בצד ימין ונקרא רגל והעוקץ הוא בשמאל, וצריך שיהא קצר מרגל כדי שלא תדמה לחי"ת, ואולי כיון דצריך להיות עקום ונוטה לשמאל קרי ליה שמאלי, ודחוק הוא:

יג

[יג] עגולה וכו'. ברי"ש ואם כתב בזווית כמו ד' פסולה ולא יועיל תיקון כלל, דנקרא חק תוכות כמו בכתב דלי"ת במקום רי"ש בסימן ל"ב סעיף י"ח, וכן כתב בית יוסף בשם ר"י אלכסנדרי, וכן כתב בספר ברוך שאמר:

יד

[יד] לא ימשוך וכו'. בספר ברוך שאמר כתב על זה לאפוקי מסופרי בורים שפוסלין מלאכתן בספר תורה שמאריך הגג בסופי שיטין, עד כאן. וכתב ר"י לוי סימן פ"א אם עשה גג רחב צריך למחוק כל הגג, אפילו במלת אלהיך אך יזהר שלא ימחק הרגל, עד כאן. ויש לומר שאם יכול למשוך הרגל שיהיה כפליים כמו הגג שפיר דמי, מגן אברהם סימן ל"ג ס"ק כ"ו. עוד כתב פשוטה שעשאה למעלה כעין ד' ולא עגולה, ר"מ גלאנטי מכשיר, ותשובת מהרי"ל סימן ק"ד משמע דפסול. כתב בספר התרומות וכן נ' או פ' או צ' פשוטות צריכין להיות ארוכות כמו הכפופות:

טו

[טו] הוי"ו למעלה וכו'. כמנין שם המיוחד. ובספר ברוך שאמר האריך והזהיר מאוד שלא לקצר צווארה של למ"ד כמין יו"ד, אלא יאריך כמו וי"ו. וסיים כי כל"מ להיפך הוא מל"ך והוא באמצע אל"ף בית"א להורות על מלכו של עולם שהוא באמצע עולם כנגד בית המקדש, ועליו כתיב המביט לארץ ותרעד, ממכון שבתו השגיח לכך צוואר הלמ"ד יהיה ארוך שתוכל לראות על אלפ"א בית"א כולה, והזנב עב שיהיה נראה לעינים, לאפוקי מכמה אומנים שאינם מקפידים על הזנב, עד כאן, וכן כתב אגור:

טז

[טז] והגרון עב וכו'. והיינו לאפוקי שלא יהיה דק ביותר, דהא ודאי פשיטא שאינו רוצה לומר שיהיה כל כך עב כמו ראשה:

יז

[יז] תהיה כמין זיי"ן וכו'. זה לשון האגור ראשה עב וצווארה עב וירכה ארוך, עד כאן, וכן כתב ברוך שאמר:

יח

[יח] כשיעור שני עובי וכו'. תמוה לי דהא לקח כל סדר הזה מדברי בית יוסף, ובבית יוסף מביא דכשיעור עובי קולמוס אחד יהיה עובר ולא שנים. ועוד דהא כתב הוא גופיה וכן כל הפוסקים דתמונתה כמו מ"ם סתומה, ובמ"ם סתומה כתב הוא גופיה דיהא עובר כשיעור עובי הקולמוס:

יט

[יט] בעמידה קצת וכו'. כדי שיוכל לכתוב אות אחרת אצלה שלא תגע בה. ולא יעשה הז' שבעי"ן קטנה שתהיה כמו יו"ד, אלא ממש כמו זיי"ן, כן כתב אגור בשם החסיד:

כ

[כ] כלפי מעלה. שמראה על בורא עולם שהוא צדיק:

כא

[כא] חד למטה וכו'. ולא לעשותה רחב, משום דשקר לא קאי, דשקר אין לו רגלים:

כב

[כב] ואם האריך וכו'. כתב מלבושי יום טוב כן לשון הר"י אלכסנדרי בבית יוסף. ותחילת דבריו אין להאריך אותה בסוף שיטה, דאי הכי לא הוי שני זיינ"ן. אבל מדכתב הר"י הנזכר לעיל אחר כך בשם ספר יראים שיעשה כרש"י וכר"ת, ואפילו הכי מסיים זה הלשון ואם האריך פסולה שמע מינה דמפסיל אפילו לא נשתנה השני זיינין, דהא לצורת ר"ת לא נשתנו השני זייני"ן נראה לי. ועוד נראה לי דתחילת דברי הר"י אין להאריך בסוף שיטה דאי הכי לא הוי שני זייני"ן, וכן אין לעשותה כמין ד' וז', עד כאן לשונו. לשון זה עצמו רישא כרש"י כמו שהוכחתי דלר"ת לא משכחת לה לרש"י. ותו נראה בעיני דאם נפסול דבסיפא לא נפסול צורת וי"ו וזיי"ן דאם כן רבותא הוה ליה למימר שלא יעשה כמין וי"ו וזיי"ן נראה לי, עד כאן לשונו. ותמיהני על מה שכתב דלצורת ר"ת לא ישתנו השני זייני"ן דהא כשמאריך הח' נראה כשני דלתי"ן, וכן מצאתי בספר ברוך שאמר שכתב כן להדיא על צורת ר"ת ואי קשיא הא קשיא לצורת רש"י דפירש חי"ת ישרה ועל גבה מקל וקו"ף לצד שמאל לא ישתנו השני זיינין. מיהו יש לומר דאכתי שיעור שני זייני"ן בעינן שתהא החי"ת מרובעת, וכן בספר ברוך שאמר כתבו על פירוש רש"י ור"ת, ובאמת קיימא לן כתרווייהו ודלא כספר מגן אברהם. גם מה שכתב דסיפא לא משכחת לרש"י ולא נהירא דשיעורא שני זייני"ן בעינן, גם לרש"י כדאמרן ולא דלי"ת וזיי"ן. ולפי זה נראה דהוא הדין דלא יעשה כמין וי"ו וזיי"ן דלא הוי מרובע, דדוקא שני זייני"ן בעינן, וצריך עיון. כתב בספר ברוך שאמר שם זה לשונו גם בלאו הכי אסור להאריך שום אותיות יותר מדאי בין בתפילין בין במזוזות בין בספר תורה, רק האותיות הקטנות והגדולות על פי המסורות, עד כאן. ועוד האריך בסוף תמונת אותיות על סופרים הטפשים שמאריכים גגה של התי"ו וה"א ושאר אותיות אף שמגיעין לסוף השיטה, כי אם ירחיק יעשה התיבות מעט רחוק בשיטות ראשונות, עיין שם:

כג

[כג] ויש להחמיר וכו'. טעמו משום שכתב בית יוסף שני הדעות ולא הכריע, אבל הט"ז מקיל בזה. וכן מצאתי ביסוד של ה"ר אברהם שהביא שני הדעות. וסיים זה לשונו אני אברהם מתקן אותו וראיה שלי שיו"ד בלי קוצו יש לתקן אפילו לר"ת כי הנבואה שניבא הנביא על סנחריב שישרפם המלאך, ולא נשאר שם רק עשרה והנער יכתבם, היינו היו"ד, ודי לנו אם הנער יכתוב יו"ד עם רגל ימיני בלא קוצת, עד כאן, וכן פסק בספר ברוך שאמר בהגהותיו. וכבר זכרתי משבח ששבחוה רבנן לספר הזה שראוי לסמוך עליו. ועוד שאין מי שפוסל, אלא האגור והוא יחידאי, נגד הר"י אלכסנדרי שהביא בית יוסף ונגד פוסקים שזכרתי. ומכל מקום כל זמן שלא תיקן הקוצת פסולה היא לעולם לכולי עלמא, וכן מבואר בפוסקים הנזכרים לעיל:

כד

[כד] הפ"א פשוטה וכו'. צריך ליזהר ביוד"י העייני"ן והפפי"ן והצדי"ק והשיני"ן שלא יגעו באות אלא במקום דיבוקן לבד. ואם נגעו נפסלו וצריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחילה, עד כאן לשון בית יוסף דף ל"ג ריש ע"ב. ומה שכתב לכתחילה רצה לומר לאפוקי אם כתב לפניו דלא מועיל דהוי שלא כסדרן כדלעיל על יודי"ן שבאל"ף בסימן ל"ב סעיף כ"ה:

כה

[כה] לא פסול וכו'. וכן פסק הרמב"ם, אבל הרא"ש פוסל. והקשה הט"ז ביו"ד סימן רע"ד מפרק המביא תנינא מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר, קא משמע לן דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה, וכאן נקט רבא לישנא דצריך וזה סיוע לרמב"ם, עד כאן. וקשה הא בברכות דף ט"ו ע"ב מבואר להיפך, דקאמר מה דתימא צריך להשמיע לאזניו ואין לו תקנה אף דיעבד קא משמע לן. ועיין בספרי ליו"ד שם ובספר באר שבע דף ק'. ובספר ברוך שאמר מביא פוסקים רבים לפסול, וכן דעתו. ובתשובת הר"י מינץ סימן ט"ו כתב דגם הרמב"ם לא מכשיר אלא כשאין ספר תורה ותפילין אחרים. והב"ח פסק נמי כהרא"ש זה לשונו אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ לפחות תגין קטנים פסולין הספר תורה ותפילין, מיהו מועיל להן תיקון לתייגין עוד אף שכבר נכתב אחר כך דאין בזה משום שלא כסדרן, עד כאן, וכן עיקר. כתב רד"ך דהוא הדין בהותירו על הג' זיונן שהוזכרו בש"ס שפסול. כתב בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ח דתגין צריכין ליגע באותיות וכל אחד נפרד מחבירו, ואם אינן נוגעים בגוף האותיות או שנוגעין זה בזה פסולין. מיהו אם ידענו שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירנן, ויש ליזהר שבשעת דיבוקן לא יפסידו צורת האות על ידי דיבוק. וכן כתב בספר ברוך שאמר יעשה התגין דקים וארוכים שלא יקלקל האות. כתב איגרת הטיול שעטנ"ז הוא אותיות שט"ן ע"ז והם שתי מקטרגים גדולים, וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ גם כן שם של מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם:

כו

[כו] חד תגא וכו'. כן כתב הטור, אבל כבר כתב בית יוסף בשם ר"י אלכסנדרי דטעות נפל בספרים וצריך לומר ארבע תגין כמו שכתבו הרא"ש וספר התרומות, וכן הוא בספרי טורים הנדפסים עם הב"ח. לכן לא יפה עשה הלבוש שכתבן במחלוקת, וכן מצאתי בספר ברוך שאמר שצריך ארבע תגין:

כז

[כז] צדיק ה' וכו'. כן כתבו הטור ורבינו ירוחם וספר התרומות ובנימין זאב. וצריך לומר שיש טעות סופר באשר"י שכתב ארבע תגין:

כח

[כח] ג' ג' תגיות. פירוש על ג' וי"ו דיבו"סי. וג' על סמ"ך. וכתב בספר (ב"ץ) [ברוך שאמר] יזהר שיעשה התגין על הוי"ו מאוד דקין שלא יקלקל הוי"ו ויאבד קריאתו כי פסלתי הרבה שהיו וי"ו של היבוסי כמין רי"ש או זיי"ן מחמת התגין:

כט

[כט] דאשר ה' וכו'. כן כתב הבית יוסף בשם ספר התרומות והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם, אבל בספר (ב"ץ) [ברוך שאמר] כתב ששה תגין, על ראש ראשון אחד תג, ועל השניה שני תגין, ועל השלישית שלושה תגין:

ל

[ל] יו"ד דלי וכו'. פירוש של עשה ה' לי כן כתב בספר ברוך שאמר. וכתב שיעשה תגין דקין על היו"ד שלא תהא יו"ד גדולה, או מרובע כזה, כי הוי"ו והיו"ד בקל יתקלקלו ויאבדו קריאתן, לכן צריך ליזהר בהן מאוד:

לא

[לא] ת' דתורת וכו'. זה לשון ספר ברוך שאמר ואומר מהר"ם אחרי דלא קים לנו על איזה ת' מהם לכן יש לנו לעשות שניהם:

לב

[לב] מ"ם סתומה וכו'. כן כתב הטור בשם הרמב"ם וכן כתבו במרדכי וכלבו וברוך שאמר, והוסיף בספר ברוך שאמר דעל ה' ימימה נמי שלושה תגין:

לג

[לג] פ"ר דפטר וכו'. לשון ספר ברוך שאמר פטר ראשון שלושה תגין כל אות ואות, עד כאן. ובכל הפוסקים שהזכרתי לא נזכר אלא פ"י, ומכל מקום נלמד מיניה דפ"ר של פטר ראשון קאמרי, וכן הר"ם של הזכרים ראשון קאמרי:

לד

[לד] ויש אומרים ארבע וכו'. וכן כתב בספר ברוך שאמר:

לה

[לה] ידכה ד' ארבע וכו'. בטור וספר התרומות והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו שלושה תגין, אך ברמב"ם ומרדכי וכלבו וברוך שאמר כתבו ארבע תגין וסמך עלייהו הלבוש. וטעמו נראה לי כי כתב בספר ברוך שאמר תשובת ר"י ברזילי זה לשונו בכל מקום שיסתפק לך בכתרי אותיות מוטב להוסיף מלגרוע, עד כאן:

לו

[לו] ד' של אחד וכו'. גודל הד' מראה שהקב"ה מושל על כל רוחות העולם, והתגין שעליהם מראים שהוא למעלה ולמטה, ספר ברוך שאמר:

לז

[לז] ידך חסר וכו'. כתב מלבושי יום טוב הא דלא כתבינן לעיל בפרשת קדש שגם שם חסר, אמר לי ר' זנוויל סופר פה קהילה קדישא קראקא שלושם נקוד הדלי"ת בשב"א וכאן בסג"ל שיש לטעות שהוא מלא, עד כאן. כתב רבינו ירוחם דף ק"ע כותב תפילין לא יהפוך יריעה על פניה, אלא פורש עליה בגד, עד כאן. וכן כתב השולחן ערוך ביו"ד סימן רע"ז בספר תורה, וכתב הט"ז ואם אין לו בגד יהפוך הכתב כשיוצא לחוץ, דאי לא יהפוך איכא בזיון כתבי הקודש:

א

מג"א סק"ג שנוגעים זה בזה פסולים ואפילו להפוסקים דאם לא עשה תגין כלל אינו מעכב מכל מקום בכה"ג שאין התגין כתקונם נראה כעין יתרון אותיות קטנות בין השיטין ופסול עכ"ל מ"ע שם. ולכאורה תיובתא מהא לדרב נודע ביהודה חלק י"ד סי' ע"ד שכתב שאין אות יתירה פוסל וע"ש ואין להאריך כאן:

ב

שם אחר שנכתב ומכשירין ס"ל להמ"ע דלא גרע הך פסולא מפסול שאינו מוקף גויל בסי' ל"ב סעיף ט"ז דמכשירין ליה בנכתב בכשרות:

ג

שם כדעת רש"י כזה ח דאמרינן במנחות דחטרי דחי"ת פירש רש"י שבצד שמאל של החי"ת יהיה קו בולטת למעלה כמקל ור"ת פירש שיהיה שני זיינין וחטוטרת על גביהן ועיין בב"י ר"ס זה:

ד

שם דל"ת וזיין ואם עשה. ע"כ המה דברי הב"י בשם ריא"ס והאי אם עשה כן הוא הוספ' מדברי הע"ת עד וכתוב בספר יראים שחוזר לדברי הב"י בשם ריא"ס ע"ש:

ה

שם שהחטוטרות במקומו ד"ל דוקא אם אחר הגרידה נשאר חטוטרות ארוך קצת כזה דז שעשה דלת וזיין וכשגורד מהדלת עד שאין נשאר ממנה רק זיין עדיין חטוטרות נוגע ולא נתבטל צורת חי"ת אז כשר משא"כ אם החטוטרות אינו צריך וכשגורר הד' עד שלא נשאר ממנה רק זיין נשארו הזיינין פרודים והוא צריך למשוך החטוטרות להדביקן הוי שלא כסדרן דע"כ לא שרינן בסי' ל"ב סעיף כ"ה אלא אם אין ניכר להדיא פרידתן ע"ש אע"כ דמיירי הכא כדאמרן שע"י הגרידה לבד נעשה החית כתיקונה ולא נתבטל צורת האות בשום פעם מש"ה ליכא בי' משום שלא כסדרן אך קשה דא"כ ה"ל חק תוכות כדקי"ל בסי' ל"ב דכל היכא דעל ידי גרידה לבד נשאר האות כתיקון ה"ל חק תוכות וע"ש במג"א ס"ק כ"ג. וי"ל דלא הוי חת"ו אלא היכא שקודם הגריד' הי' פסול מחמת שלא היה לו צורה כלל מאות משא"כ הכא לא נתבטל תחיל' צורת החי"ת אף שלא היתה מרובעת דהא בדיעבד אם עשה החי"ת רק כדעת רש"י כשר אם האריך בה כמ"ש המג"א סוף ס"ק זה וכ"ת דזהו דוקא אם עשאה כשטת רש"י דהיינו בלי חטוטרות ז"א דהחטוטרות אין מבטל צורת האות וראיה שהרי אנו יוצאין ידי רש"י ור"ת ועושין מקל וחטוטרות ואין אנו חוששין שמא לדעת רש"י פסול כי החטוטרות מבטל צורתה א"ו דאין בה ביטול צורה כלל וא"כ ה"ה בח' ארוכ' וחטוטרות בה דהיינו שעשה ד' וזיין נהי שאינה עשויה ע"פ שטת ר"ת מ"מ ע"פ שטת רש"י הוא עשוי וכשר ולא הוצרך לתקן רק לצאת גם דעת ר"ת ועכ"פ כיון שגם מתחלה היה כשר אין כאן חק תוכות כן נ"ל ובחנם נתקש' בפרי מגדים בזה ודוק: עיין בנודע ביהוד' חלק י"ד סי' ע"ד שהשואל כ' לו שהב"י והמג"א בשם ריא"ס פסלו חי"ת העשוי בדלת וי"ו והשיב שגגה הוא כו' ע"ש שדבריו צריכין ישוב ואין להאריך כאן:

ו

שם שיעשנ' בסוף הגג לצד. משמע שזה כשני תירוצם תי' א' דהפסול הוא שאין מחוייב. תי' ב' דלא יעשה כתר בגג החית אבל מקל הבולט למעלה ונראה שנתארך רגל שמאלי של הח' זה לא מיקרי כתר:

ז

שם זיינין וגג רחב דחטוטרו' ארוך הרבה מבטל הצורה ואין כאן ח' כלל לא לרש"י ולא לר"ת דלרש"י אין דין ח' כלל בחטוטרות וגם לר"ת הא צריך מרובע לכן פסול דיעבד ואין מועיל תיקון בתפילין משום שלא כסדרן משא"כ בחטוטרות בינוני לא נתבטל הצורה כגון אם עשה ד' וזיין וחטוטרות אף דלר"ת אינו ח' לפי שאינ' מרובע מ"מ לרש"י הוי ח' וכשר דיעבד ומועיל דיעבד תיקון בתפילין ועיין מה שכתבתי באות ה':

ח

שם בתפילין מועיל תיקון. ולית ביה משום שלא כסדרן כיון דגם מעיקרא היה צורת האות ולא גרע מהפרדת הדיבוק בסימן ל"ב סעיף כ"ה ועוד דהרב' פוסקים ס"ל דאין התגין מעכבין:

א

עיין בב"י שהאריך בתמונת האותיות (עמ"ש ר"ס ל"ב): איתא בזוהר פ' תצוה ע' שי"ו וי"ו חד נקודה לעיל' וחמש נקודים דלתתא וכן שיעורא דיליה בספר ב"ש: ל יעשה בראש' כמין וי"ו ולא כמין יו"ד שצריך להאריך אותה: שאין ליגע. בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ס"ת שע"ג הבימה כשקורא בו, ומ"ש הב"י רחוק ד"א לאו דוקא (מ"ע סי' ל"ו) וב"ח כ' בשם ב"ש ברחוק אמה וגם לא ירחיקה יותר מעובי הגג:

ב

ואם נגע פסול. ויש מקומו' נוהגי' להכשיר (הריב"ש) ובמקום שאין ס"ת אלא זה יש לקרות בה ולא יברך [כ"ה בשם רי"ט ח"ב חי"ד ס"ב] ולא הואיל כלום דבכל ס"ת פסול קורין בלא ברכה:

ג

צריך לתייג. צריך שיהיו התגים נוגעים בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו, [מ"ע סי' ל"ה] וגם לא ידביקן בסוף האות כ"א באמצעיתן [ס' הזכרונות] אם אינן נוגעים בגוף האותיות או שנוגעין זה בזה פסולים מיהו אם ידענו שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירים [מ"ע שם] עמ"ש סי' ל"ב סק"ג: נ"ל דאם עשה חי"ת כדעת רש"י כזה /במקור מופיע דוגמא/ כשרה כמ"ש ב"י שמצא כתוב ועוד כתב בשם ריא"ס חי"ת היא מאותיות המרובעות לכן אין להאריך אותה בסוף שיטה דא"ה לא הוי ב' זייני"ן וכן אין לעשות כמין דלי"ת וזיי"ן [ואם עשה כן יגרור מן הד' עד שתעשה זיין ע"ת מהר"א מוטל] וצריך לומר דמיירי בענין שהחטוטר' במקומו עומד וכתב בס' יראים דיעשה כשניהם כרש"י ור"ת ואין בתוספ' זה קלקול אות ואי משום הא דאמרי' באותיות דר"ע חי"ת אין קשור לה כתר פי' שאינו מחויב לעשות כן אבל אם רוצה לעשות עושה ובלבד שיעשנה בסוף הגג לצד שמאל שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה בכתר על גנה ולא יאריך בגגה כלל ואם האריך פסול' ובתפילין אין לה תיקון עכ"ל ונ"ל דמיירי שעשה ב' זיינין וגג רחב דלא הוי חטוטר' אבל אם עשה החי"ת כדע' רש"י אפי' האריך בה כשר בדיעבד אף על פי שאינה מרובע': הב"ח פוסל אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ ונראה לי דטוב לתקנה ואפי' בתפילין מועיל תיקון:

א

(א) בכתיבת – וה"ה אם נשתנה האות מצורתה אחר הכתיבה ע"י נקב או קרע או טשטוש דפסול וכדלעיל בסימן ל"ב:

ב

(ב) צורת – אפי' אם שינוי הצורה היה רק במקצת האות כגון שחסר הראש של האל"ף או קוץ היו"ד או שנגעו יוד"י האל"ף בגג האל"ף וכדומה ואפילו אם התינוק יקראהו לאות לא מהני כיון שאנו יודעין שאין צורתה עליה כראוי:

ג

(ג) לאחרת – ראיתי בספר מעשה רקח שהביא לדינא בשם תשובת מהראנ"ח סימן א' שכתב דאפילו אם רק מקצת האות נדמה לאות אחר פסול. ומדברי הגר"א לעיל בסימן ל"ב סי"ח לא משמע כן וכן כתב הפר"ח:

ד

(ד) כתיבה תמה – ר"ל כתיבה תמה ושלימה בתמונת האותיות כפי מה שלמדוהו מהתלמוד וקבלת הראשונים וע"פ הסוד וכמבואר בב"י בסימן זה:

ה

(ה) אם שינה וכו' – היינו שלא כתב תמונת האותיות המוזכרים בספרים אבל תמונת האות מיהו צריך כמו שכתב המחבר שלא תשתנה וכו' וכ"ש שלא ישנהו לאות אחר כגון מדלי"ת לרי"ש או מבי"ת לכ"ף וכדומה. והכוונה כמו שכתב הנוב"י סימן פ' דדבר שאין לו שורש בגמ' אין לפסול האות עבור זה. וכדי שידע הקורא איך לכתוב לכתחילה וגם איזה פרט יש לו שורש והוא מעיקר תמונת האותיות שיהיה זה לעיכובא אפילו בדיעבד לכן התחזקתי בעזה"י ועשיתי ע"ז קונטרס מיוחד בסוף סימן זה והעתקתיו מהב"י ופמ"ג ושארי אחרונים תמונת כל האותיות למעשה וקראתיו בשם משנת סופרים. וכללתי בו גם קיצור כללי דיני הקפת גויל וחק תוכות ושלא כסדרן מבעל פמ"ג וש"א:

ו

(ו) השי"ן והעיי"ן – בכל הראשים:

ז

(ז) ובאחת – פי' אפילו ביו"ד אחד מן השי"ן וה"ה אם יש הפסק באמצע האות:

ח

(ח) שאינה נוגעת – אפילו אם הפירוד הוא דק שאין פרידתו ניכר להדיא ולא מהני כאן קריאת התינוק כיון שידוע הוא האות ואין לטעות באחר דדוקא אם גריעותו מחמת שיש ספק לדמותו לאות אחר אז מועיל קריאת התינוק וכדלעיל בסימן ל"ב סי"ו. וכ"ז בלא תיקון אבל ע"י תיקון מהני דלא ליהוי שלא כסדרן אם התינוק קראו לאות וכדלעיל בסימן ל"ב סכ"ה (ועי"ש מה שכתבנו בשם הגרע"א. ולענין יו"ד שאחורי הצד"י אם נראה כיו"ד ונו"ן) ובכל זה אין חילוק בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב:

ט

(ט) וכן בשאר אותיות – כגון הנקודה שלמטה שבג' או הנקודה שבפ"א או הרגל שבתוך התי"ו אם לא נגעו בהאות או שיש הפסק באמצע איזה אות:

י

(י) שאין ליגע – ולכתחילה יהיה הפסק בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ס"ת שע"ג בימה כשהוא קורא בו גם לא ירחיקו יותר מעובי הגג:

יא

(יא) בגג – וה"ה הקו"ף ביריכו שבצידו וכ"ז אפילו אם נעשה הנגיעה אחר הכתיבה ואפילו אם הנגיעה דקה כחוט השערה וכמו שנתבאר לעיל בסימן ל"ב סי"ח במ"ב שם ועי"ש בענין תיקון האות אם לא כתב אח"ז דאל"ה הוי שלא כסדרן:

יב

(יב) לתייג – אפילו בס"ת וכ"ש בתו"מ. והתגין האלו הם שלשה תגין קטנים ודקים כחוט השערה זקופות על אלו האותיות אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה וי"א דשלשתן מלמעלה וכן נוהגין. וכעין קו דק הוא כל תג ותג כך נוהגין באלו הארצות וטוב יותר לעשות כל אחד כעין תמונת זיין אך שיהיו קטנים ודקים מאוד:

יג

(יג) שעטנ"ז ג"ץ – וה"ה צד"י כפופה ונו"ן פשוטה. ואם הוסיף הסופר לעשות תגין חוץ מאותיות שעטנ"ז ג"ץ וחוץ מאלו המוזכרים בטור ובלבוש שנהגו בהם הסופרים לא עכב אך בתנאי שיהיו מחוברים להאות אבל אם אינו מחובר יש למוחקו ואפילו באותיות שבשם הקודש ולכתחילה אין נכון להוסיף תגין מעצמו כל שלא מוזכר בספרים. ותיוג של שעטנ"ז ג"ץ הוא בשין על ראש השלישי של האות ובעי"ן וטי"ת וצד"י על ראש השמאלי וידביקן באמצעיתו לא בסופו. כתבו האחרונים בשם תשובת הרמ"ע שיזהר שיהיו התגין נפרדין כל אחד מחבירו כדי שלא יראו רק כתמונת זיונין ולא כעיי"ן ושי"ן ולעיכובא הוא. גם צריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האות ואל"ה פסולין דאף דאין עיכוב בעשיית התגין כמו שפסק המחבר מ"מ זה גרע דהוי כיתרון אות קטנה בין השיטין ועיין ביד אפרים שכתב דלא מהני אף אם ימשיכם אח"כ אל האות רק צריך לגוררם ולכותבם מחדש רק אם ידעינן שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירין בהמשכה אל האות. והלבושי שרד כתב דהרמ"ע ס"ל דלא גרע דבר זה מחסרון הקפת גויל דאינו מעכב רק בתחלה וע"כ אם נפרד אחר שנכתב כשר בלא תיקון כלל וממילא לדבריו אם לא היו נוגעין מתחלת הכתיבה מהני עכ"פ תיקון דומי' דמש"כ המ"א בסי' ל"ב סקכ"ז לענין הקפת גויל וכן משמע לענ"ד מפשטא דלישניה דהרמ"ע ע"ש. ומ"מ לכתחלה נכון להחמיר כיד אפרי' ועי' פמ"ג:

יד

(יד) נהגו לתייג – בתפילין אותיות אחרות מלבד אלו והם מוזכרים בטור בשם השמושא רבא ובשם הרמב"ם. והתגין האלו הם תגינים גדולים אך שיהיו דקים שלא יתקלקל האות עי"ז ומאוד צריך ליזהר ביותר בתגין שעל הוי"ו או שעל היו"ד כי בקל ישתנה האות עי"ז:

טו

(טו) לא פסל – והב"ח פוסל בזה וגם הגר"א בביאורו מיישב לכ"א מן השיטות ומביא הרבה פוסקים דמחמירין בזה ע"כ מהנכון מאוד לחוש לזה ולתקנם אח"כ ותיקון מהני אפילו בתו"מ ולא הוי בזה שלא כסדרן דבלא התגין נמי צורתה עליה (אחרונים) ודע עוד דהמחבר מיירי שעשה ראש האות למעלה כתיקונו אך שחיסר התגין שעליו אבל אם עשה למעלה ראשו עגול ג"כ משמע מהב"י דאין להקל אפי' בדיעבד לפי פירוש הרא"ם וצ"ע למעשה כי לכאורה להרמב"ם יש להקל בכל גווני [עיין בביאור הגר"א דלהרמב"ם לא איירי הגמרא כלל בתפילין רק במזוזה ולא לענין עיגול והמשכה אך לענין תגין ממש ורק לכתחלה] כתב בספר איגרת הטיול שעטנ"ז הוא אותיות שט"ן ע"ז והם ב' מקטרגים גדולים וזהו ג"כ סוד של שעטנ"ז ג"ץ כי ג"ץ ג"כ שם מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם:

טז

משנת סופרים

יז

תפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובין כסדרן מן התורה דכתיב "והיו הדברים" — כסדרן; בין הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות — פסול. אבל בזה האות גופא לא שייך "שלא כסדרן" כגון צד"י שמורכב מיו"ד נו"ן וכתב הנו"ן ואח"כ היו"ד — לא הוי שלא כסדרן. וכל כה"ג. וכן אם כתב מקצת אות ואחר כך כתב האות שמקודם משלים האות, ולא הוי שלא כסדרן. דכל שאין כותב אות שלם מקרי "והיו הדברים" כסדרן, דדבר שלם בעינן, לא חצי דבר.

יח

אבל אם כתב יו"ד בלא קוצו השמאלי או אל"ף ועיי"ן ושי"ן וכדומה שאין נוגע היו"ד בהאות ואח"כ כתב מקודם — יש בו משום שלא כסדרן. דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן אח"כ [כמבואר בט"ז בסימן ל"ו ובסימן ל"ב סכ"ה] משום דעיקר הדברים כסדר נכתבו, דשם אות עליה אפילו בלא התיקון, וכמו שנכתוב אח"כ — כ"ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן. וכ"ש אם לא נחסר בהאות רק תגין או שאר דברים שאינם מעכבים ואח"כ כתב מקודם דיש בו משום שלא כסדרן

יט

[הג"ה ויש סופרים שנכשלין בענין שלא כסדרן בפסולי דאורייתא והוא רק מחמת חסרון ידיעה שטועין לחשוב ששלא כסדרן נקרא רק אם הוא מתקן איזה דבר אחר גמר הפרשיות וע"כ מתקנים בעת הכתיבה כמה אותיות שכבר חלף ועבר מהן ובאמת לא כן הוא אלא תיכף כשכתב האות שאחריו אסור לתקן האות שלפניו אם לא בדבר שמדינא אפילו בלא התיקון יש עליו שם אותו האות ולאו כו"ע דינא גמירי לידע איזה דבר יש עליו שם אותו האות בלי התיקון ומותר לתקנו אפילו אח"כ ובאיזה דבר אין עליו שם האות בלי התיקון וממילא אסור לתקנו אחר שכתב האות שאחריו ע"כ מהנכון להסופר שיזהר בתו"מ שלא להניף ידו על שום אות לתקנו באיזה תיקון אחר שכתב האות שאחריו אם לא דבר שנמצא כתוב בפירוש בספרי הפוסקים שזה מותר לתקן אפילו אח"כ ולא ידמה בעצמו מילתא למילתא וכ"ז הוא אפי' תיקון שע"י כתיבה וכ"ש תיקון שע"י מחיקה שיש בו חשש דחק תוכות אפי' לא כתב עדיין שום אות אחר זה שצריך מאד לידע כל פרטי הדינים שיש בזה כי עניניו ארוכים ועיין בח"א שכתב דהוא היה מתנה עם הסופר שלו שלא להניף עליהם ברזל מחמת זה ובאמת עצתו היא טובה מאד אבל איננה מועלת רק לענין להנצל עי"ז מחשש דחק תוכות אבל לא משלא כסדרן אם לא שיזהר הסופר להתנהג במלאכתו מלאכת שמים לאט לאט שלא להעתיק ידו מן האות עד שיעמידנו על תמונתו כדין. וכבר ראיתי אנשים יראי אלוקים מפזרין ממון רב על תיקון תפיליהן ולוקחין מסופר אומן שיכול לעשות בתים נאים ומהודרים כדין בכל פרטיהם ואשרי חלקם אבל ביותר מזה צריך ליזהר על ענין התפילין מבפנים והם הפרשיות שיעשה הסופר כל אותיותיהם כדין בכל פרטיהם והדוריהם ולזה צריך שיהיה הסופר בקי בדיני כתיבת האותיות וגם שיעשה מלאכתו במתינות כי אפילו אם אות אחד לא נעשה כדין בכל פרטיו הוא מעכב לכל התפילין כדאמרינן מנחות כ"ט.]

כ

אם חסר בהכתב התגין או הקוצו של יו"ד מבואר בסימן ל"ו בט"ז ובל"ב במ"א דיש לתקן אפילו אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע"ג דבלא קוצו של יו"ד השמאלי פסול לר"ת וגם תגין י"א דפסול אם לא תייגן מ"מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח"כ ופשוט דדוקא אם לא נשתנה צורתו ע"י הנגיעה וכן יוד"י האל"ף והשי"ן והעי"ן ורגל התי"ו שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן או בי"ת ודלי"ת וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ותינוק קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אח"כ. ויראה דכ"ז דוקא אם אין ניכר פרידתו להדיא הא אם ניכר להדיא אע"ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן [והגרע"א בחידושיו פליג ע"ז וכן ביררנו שם בסימן ל"ב להלכה וע"ש שביררנו שבאיזה דבר גם הגרע"א מודה להפמ"ג].

כא

בד"א באלו וכדומה להן שעל ידי שחסר להם איזה דבר לא נדמה על ידי זה תמונתם לאות אחרת אבל יו"ד של צד"י שאין נוגעת להנו"ן שלו ונראה עי"ז כיו"ד נו"ן או חי"ת שברגל שמאלו יש הפרש דק בין הרגל להגג ונראה כה"א אז אפילו אם אירע שהתינוק קראה להאות כצורתה הראויה לה אין מועיל תיקון משום שלא כסדרן. ודע דדעת הפמ"ג בזה דאפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא והתינוק קראה ג"כ לאות לא מהני תיקון. ועיין בסימן ל"ב שביררנו שם דעכ"פ בשעת הדחק יש להקל בזה דמהני תיקון:

כב

כתב עוד הפמ"ג כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מושך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וא"ו צריך למחוק הוא"ו ואף דעי"ז יהיה התיבה כשני תיבות ימשוך הבי"ת ואע"פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי"ת עליה אבל ודאי אם עשה בי"ת מתחלה כצורת נו"ן כפופה ואח"כ משכו לבי"ת הוה שלא כסדרן וכן אפילו אם נכתב האות מתחלה כסדר ואחר כך נתקלקל מחמת איזה דבר שהוא כיון שנתבטל צורת האות כשחוזר אח"כ ומתקן הוה שלא כסדרן דבכל שעה בעינן כסדרן ול"ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה וכמ"ש בפנים באורך. ולפעמים אפילו ע"י כתיבת נקודה אחת יש בזה משום שלא כסדרן כגון שכתב רי"ש במקום דלי"ת וצריך לרבע בדיו כמ"ש בסי' ל"ב בט"ז סט"ז תו מיפסיל משום שלא כסדרן. הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה ועי"ז נתכשר האות יש בזה משום שלא כסדרן:

כג

עוד דברים אחדים מענין חק תוכות

א

מג"א ס"ק ב' נוהגי' להכשיר. עיין בתשב"ץ ח"א סי' נ' ונ"א בארוכה:

ב

מג"א ס"ק ג' נפרד מחברו. שלא יהא אלא זיי"נין ולא ע' וש':

א

צורת. עיין בה"ט. וכ' הבר"י בשם מהר"מ בן חביב בעל ג"פ בתשובותיו כ"י תפילין מכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת אותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד התפילין מכתב אשכנזים פסולים לספרדים וכ"כ הרב החסיד מהר"י מולכו ע"ש:

ב

ליגע. עבה"ט ומ"ש או שנוגעין זה בזה עיין ביד אפרים ועיין לעיל סי' ל"ב ס"ק י' מ"ש בזה:

ג

שעטנ"ז ג"ץ. עיין בה"ט וע' במג"א בענין החטוטרת של החי"ת וכ' בבר"י בשם מהר"מ בן חביב שאם עשה הסופר החטוטרת באות ה"א ותי"ו כמו שעושין באות חי"ת אין להחליט למעשה להכשיר כיון דלא ראינו ולא שמענו מי שעשה כך:

ד

לא פסל. עיין באר היטב ועיין במחזיק ברכה בשם מהר"מ איספנויא ז"ל שהתגין צריכים להיות תמונת זייני"ן כמ"ש הרמ"ע וכן הוא ברעי' מהימנא ובתקונים וכן מ"ש בשו"ת באר עשק לית' עיין שם:

א

שאינה נוגעת פסולין. פי' ולא מהני כאן קריאת תינוק כיון שידוע הוא האות ואין לטעות באחר דדוקא במקום שיש ספק מחמת שיש לדמותו לאות אחר אז מועיל קריאת התינוק כמ"ש סי' ל"ב סי"ו וכתב ב"י בשם האגור בב' קצוות שעושין ביו"ד יש לעשותן קודם שיתחיל לכתוב האחרת כי פסול' היא לדעת ר"ת בלא אלו הקצוות עכ"ל כלומר דאם כתב אות אחרת ואח"כ הקצוות הוי שלא כסדרן ויגנזו ואח"כ כתב בשם הריא"ס דדוקא רגל ימין מעכב לענין כסדרן אבל לא הקוץ דבלא הקוץ הוה נמי יו"ד ומשמע דעת ב"י דלענין הלכה לא פסק כדעת האגור בזה ומ"ה לא זכרו בש"ע אלא אדרבה משמע בסי' ל"ב שכל שאין מקצת יודי"ן שעל השיני"ן וכיוצא בזה נוגעין ותינוק יודע לקרותו מהני ליה תינוק ולא הוי שלא כסדרן מאחר שצורת האות הוא ניכר נראה פשוט דכ"ש בזה דהא כל שאין היודי"ן נוגעין הוה טפי פסול ואפ"ה לא מיקרי שלא כסדרן אלא שבלבוש כתוב דבקוצו של יו"ד יש להחמיר לענין שלא כסדרן דבלא"ה לא היה יו"ד ול"נ כמ"ש דאף ביודין מהני וכ"מ להדיא בהג"מ פרק א' דתפילין דטפי יש היתר לענין כתיבה שלא כסדרן בקוצו של יו"ד מפסול יודין של שיני"ן שאין נוגעים ע"ש במ"ש בצורת אות קו"ף:

א

(במג"א ס"ק ג') בגוף האותיו' דאם אין נוגעין מחזי כאותיות קטנות בין השיטין אע"ג דאם לא תייג כלל כשר מ"מ אין נוגעין גרע כ"כ בתשו' הרמ"ך שם וכן נוגעין זה בזה הטעם דאז מחזי כאות אחר:

ב

(שם) כדעת רש"י כזה ח כשר. פי' דלר"ת עושין חית כעין ב' זיינין וחטוטרות ע"ג ולרש"י עושין גג פשוט רק לצד שמאל עושין עליו תג כמין מקל זקוף ולכן כתב בס' יראים שיעש' כדברי שניהם ואי משום הא דאותיות דר"ע קשור כתר ר"ל דלא בעינן כמין מקל בראשו פירושו שאין מחויב כו' ובלבד שיעשנה ר"ל שזקיפ' המקל הוא בסוף הגג לצד שמאל ואז נראה כאלו הוא ראש רגל ולא יעשה המקל בכתר של גגה ובב"י איתא בכתר על גגה אפשר שר"ל שאם עושה את המקל משוך לצד ימין על גג הח' אז הוא ככתר על הגג. ומה שכ' שלא יאריך בגגה פי' המג"א דהיינו שיעשה גג רחב בין הזיינין שאז לא הוי כמין חטוטרו' שהוא משופע ומ"ש המג"א לעיל וצ"ל דמיירי שהחטוטרות במקומו עומד ר"ל דשם איתא דאם היה כמין ד' וז' אין לפוסלם ויגרור מן הד' כו' ולא הוי שלא כסדרן ר"ל כיון שאין זה פוסל שפיר מותר לו לגרור ולא מחשב שלא כסדרן ולכן כתב המג"א שהחטוטרות על מקומו במקום סיום הז' ואחר שגורר הד' עד שתעשה ז' שוב א"צ לעשות כלום שאם החטוטרות במקום שמסיים הד' וצריך למשוך החטוטרות בשפוע אחר שיגרור פסול דמיד שגרר נתבטל צורת האות וכשמושך שלא כסדרן ובעולת תמיד סי' ל"ג ס"ק מ"ד מצויר החטוטרות בסיום אות הד' והוא ט"ס אך מ"ש דאם ידעינן שכותב' מומחה כו' לכאורה צ"ע דמה חילוק יש בדבר כיון שנפסל אין מועיל תיקון דהו"ל שלא כסדרן וראיתי בעול' תמיד שכתב וז"ל נלמד מדבריו שאם מתחלה נעשה בהכשר ואחר כך נתקלקל שאין לפסול וצ"ע להלכ' עכ"ל. וע"ש בפרי מגדים שהניח גם כן בצ"ע ולפענ"ד לפי המבואר שם הטעם דס"ל דיש לפסול אף על גב דבלא תג כשר מ"מ נראה כיתרות אותיות קטנות בין השיטין ופסול ע"ש. ולפי זה כל שבשע' כתיב' כתיב התגין נפרדים אם כן הו"ל כאלו כתב אותיות קטנות בין השיטין קודם שכתב השאר אז אף על פי שימחוק אחר כך מ"מ מה שיכתב אח"ז כבר נכתב בפסול שוב א"א לתקן דהו"ל שלא כסדרן משא"כ אם כתב תפילין כשרים ואחר שנגמרו כתב אותיות קטנו' בין השיטין אע"פ שם נפסלין עי"ז מ"מ שפיר חוזרי' להכשירם ע"ו שיגרור האותיות שוב ראיתי שז"א דודאי משו' הא לא מיקרי שלא כסדרן דהא אף אם כתב יתר אות מ"מ חוזר וגורר ולא מיקרי משום הא שלא כסדרן ולפענ"ד נראה בטעם הדברים דבשלמא אם נכתב בתחלה נפרד בפני עצמו אז חל על התג שם אות קטנה ושוב לא מהני אף שיתקן וימשוך על האות דהו"ל כמחב' עוד אות אחר שנכתב בפסול על האות הזה ואין חוזר להיות שם תג עליו על ידי שנמשך ונתחבר על האות משא"כ אם תלינן שנפרד אחר שנכתב כשר ואע"פ דודאי גם זה צריך תיקון למושכו ולחברו אל האות מ"מ כיון שבשעת כתיבה נתחבר על האות וחל עליו שם תג תו לא פקע על ידי שנפרד ומועיל בו תיקון ולפי זה היכא שאין התגין נוגעין באות מתחלת הכתיבה אין לתקן ולחבר' אל האות רק יש לגרור התגים אלו לגמרי ולחזור ולעשות בו תגין מחדש דאז לא שייך פסול זה שחל על התגים פסול כיון שנגרר וגם מחמת שלא כסדרן לא נפסל דלא גרע מיודין שאינן נוגעין באלף ותינוק דלא חכים יכול לקרות ואם תיקן על ידי שמשך התג וחיברו אל האות שנראה מדברי המ"ע שהוא פסול צ"ע אם מועיל בזה תיקון שיגררנו ויחזור ויכתבנו דאפשר שעל ידי שחברו להאות נפסל האות שנראה כמחבר שתי אותיות יחד וכיון שנפסל גוף האות אין הגרירה מועלת ונרא' דמ"מ מועיל גרירה דלא גרע משני אותיות ממש דביקות זו בזו שיכול להפרידם אחר שנכתב ולא מיקרי שלא כסדרן כיון שצורת האות כתיקונה כמבואר בסעיף ז':