דבר תורה לפרשת בא - למה באמת פרעה לא שלח את ישראל ממצרים?

אשרי האדם העמל בתורה - מה רצה פרעה מעם ישראל באמת?

"וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י', כ"ד-כ"ו)

פרעה רוצה שהמקנה ישאר במצרים, ומשה רבינו מתעקש שעם ישראל יקח עימו את כל המקנה משום ש"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'". בוויכוח זה רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה': פרעה רוצה להגביל את בני ישראל בעבודת ה' שלהם, לתת קצבה לעבודתם. לכן הוא דורש: "רק צאנכם ובקרכם יוצג". אך משה רבינו עונה לו שבעבודת ה' אין הגבלה ואין סוף, תמיד יש מקום לעליה ולהתקדמות. ייתכן שנצטרך בהמות נוספות על מנת לעבוד את ה'. לכן הוא עונה לפרעה: "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה".יסוד זה בעבודת ה' רואים אנו גם אצל יעקב אבינו. חז"ל אמרו עליו שהוא ביקש לישב בשלווה. חשב יעקב אבינו שהוא כבר בגדר של "ולבי חלל בקרבי" (ראה ע"ז ד':), כלומר שהרג את היצר הרע. הרי הוא התגבר כבר על עשיו, על לבן ועל שרו של עשיו; עתה בוודאי לא יבוא היצר הרע להסיתו. אך אומר לו הקב"ה: בעולם הזה אין לישב בשלווה. כאשר אדם יושב בשלווה קופץ עליו היצר הרע ומבקש להכשילו.על האדם להיות בעלייה מתמדת, ללא עצירה וללא הגבלה. כך הוא גם בלימוד תורה. חז"ל מתארים (מדרש משלי י'), שכאשר אדם עולה לדין שואל אותו הקב"ה על לימודו: אם עסק בחמישה חומשי תורה – הוא נשאל מדוע לא עסק באגדה; אם עסק באגדה – הוא נשאל מדוע לא עסק בתלמוד; עם עסק בתלמוד – נשאל האם "צפה במרכבה", האם למד את סודות התורה?כל מה שיעשה האדם בתורה, בקדושה, במצוות וביראת שמים – תמיד הוא יכול להוסיף עליהם כהנה וכהנה. וכדברי הגמרא (שבת קנ"ב.): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין – חכמה נתווספת בהם, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'".לכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תר"ז, ד'): "עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שנה עליהם – אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם", ואין בזה בגדר של "ככלב שב על קיאו" (ראה יומא פ"ו וברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ובב"י סי' תר"ז). זאת משום שכאשר אדם עולה בקדושה במהלך השנה, הרי שהתשובה של השנה שעברה הייתה מועטת יחסית לתשובה של שנה זו. רק בשנה זו היטיב להבין מהו הערך של המצוה ומהי המגרעת של העבירה; ועל ההבדל שבין הכרתו וידיעתו של השנה הזו לבין אלו של השנה שעברה צריך לעשות תשובה. כך ביאר גאון עוזנו ותפארתנו, ראש כל בני הגולה, בעל ה'בן איש חי'.אדם לעמל יולד: "זכה – הוא עמל בתורה, ואם לא זכה - הוא עמל בארץ; אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" (ב"ר י"ג, ז'). אם אדם זכה להבין שהוא צריך לעמול בתורה – אשריו שהוא עמל בתורה, זו הזכות הגדולה שלו!על האדם מוטלת החובה להמשיך ולהתעלות ללא הפסקה וללא מנוחה, "עד בואנו שמה", עד בואו של האדם לעולם שכולו ארוך ושכולו טוב. רק אז: "ושם ינוחו יגיעי כח". שם יראה האדם בעיניו מהי ערכה של מצוה קלה שעשה בעולם הזה, וכמה עצום ורב השכר השמור עבורה. כלשון הפסוק (תהלים ל"א, כ'): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". בעולם הבא לא יוכל האדם לקיים מצוות, לכן "שם ינוחו". (מתוך "דברי מרדכי") 

בא אל פרעה - הסוד שבדבר

בעל הטורים מתייחס לשינוי הלשון שכאן אמר הקב"ה למשה: "בא אל פרעה" ואילו לעיל (שם ז', ט"ו) אמר לו: "לך אל פרעה". וזו לשונו: "כשהיה אומר לו לבוא לביתו היה אומר לו: 'בוא', וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו: 'לך'", עכ"ל.
עוד ניתן להסביר את ההבדל בין "בא" ובין "לך" על פי מה שמוסיף בעל הטורים (שם): "'בא' – עולה בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו", עכ"ל. כלומר: כאן השתמש משה רבינו בלשון "בא" כדי לרמוז לפרעה על ג' המכות שעוד יבואו עליו.
ויש ליישב עוד באופן אחר: הנה למרות כל המכות שהכה ה' את מצרים, פרעה מכביד את ליבו וממאן לשלח את עם ישראל. ואף לאחר מכת הברד, שבה כביכול נכנע פרעה ואמר (ט', כ"ז-כ"ח): "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלקים וברד ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד" – ידע משה רבינו שאין פיו וליבו של פרעה שווים. ומכל מקום אמר לו (שם): "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' וכו', ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים". ואכן, פרעה חוזר לסורו (שם): "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה". כשראה זאת משה התייאש, ואמר לקב"ה שאינו מסוגל יותר לילך אל פרעה לנוכח רמאותו. אמר לו הקב"ה: אם כך, הפעם אני בעצמי אבוא איתך, ולכך הסכים משה. זהו שאמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה" – כלומר בוא עמי ונלך יחדיו אל פרעה, ולא אמר לו 'לך' אל פרעה, שמשמעו: לך אתה לבדך.

אותותי אלה – תפילין ושבת

פשט "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי" מכַוון אל שלוש המכות הנותרות, אך לפי הדרש רומז הפסוק לשני אותות מיוחדים שנתן הקב"ה לעם ישראל, ואלו הם: השבת והתפילין. בתפילין נאמר (שמות י"ג, ט"ז): "והיה לאות על ידכה", ובשבת נאמר (שם ל"א, י"ג): "את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם". שני האותות הללו קשורים ליציאת מצרים, וניתנו כדי לזכור את יציאת מצרים, כמו שכתוב לגבי התפילין (שם י"ג, י"ד-ט"ז): "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים וכו' והיה לאות על ידכה"; ולגבי השבת כתוב (דברים ה', י"ד): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" – וכלשון הרמב"ן: "הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו: ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם 'על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת'".

מטרת המכות – ידיעת ה'

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו..."

בפסוקים אלו אנו רואים כי אמנם היתה לה' אפשרות להוציא את בני ישראל ממצרים ללא עשרת המכות, אלא שהיו למכות מטרה אחרת והיא: "וידעתם כי אני ה'", כלומר ידיעת ה' והכרת כוחו של הקב"ה.
ומכאן יש ללמוד שאנו מצֻווים תמיד להגיע למטרה הזו של ידיעת ה', ואחת הדרכים המביאות את האדם לכך הינה ההקפדה באמירת הברכות, וכלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות ה"ג), וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה". הרי שמטרת הברכות היא הכרת הבורא וידיעתו.
הרמב"ם מציין את הטעם הנ"ל לאמירת הברכות בהלכה נוספת, וז"ל (שם הל"ד): "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". ויש לבאר, כי יש שני סוגים של הכרה, האחד ידיעה, והשני הבנה. ההבנה היא שטחית, שהתיישב העניין על לבו של האדם ותו לא, אבל הידיעה היא עמוקה, מוחשית והחלטית. וזהו שכופל הרמב"ם את דבריו כדי ללמדנו שמטרת הברכות היא לדעת את ה' "ממש" ולא באופן שטחי. ואין נפקא מינה בזה אם הברכות הם של שבח או של הודיה, כי הכול לשם אותה מטרה.
וראיה לכך במה שאמר הקב"ה למשה רבינו: "וידעתם כי אני ה'", ולא אמר "והבנתם כי אני ה'", משום שהידיעה היא הרבה יותר מוחשית מן ההבנה, ובה
חפץ ה'. (מתוך "דברי מרדכי")

הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו - סיפור מרטיט על הרב מרדכי אליהו זצ"ל

"מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" – משכו ידכם מעבודה זרה.

מספר הרב חיים סוויסה, עוזר הרב: פעם היינו עם מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל בבית המלון "מריוט" ליד שדה-התעופה בלה גוורדיה בניו-יורק. באותו מלון הזמינו בשבילנו שלושה חדרים ביחד – שני חדרי שינה וסלון ביניהם. כשעמדנו בפתח שלושת החדרים אמר לנו הרב: "אי-אפשר להיכנס לפה. יש פה עבודה זרה".
הרב נשאר לעמוד בפתח החדר, ואני נכנסתי פנימה. חיפשתי בכל החדרים ולא מצאתי דבר. אמרתי בלבי: אם הרב אמר, בוודאי יש פה משהו. בתמונה שעל הקיר בחדר האמצעי ראיתי חשש קל לדמות של שתי-וערב. העברתי אותה לחדר החיצוני ואמרתי לרב שהוצאתי את מה שהיה.
הרב נכנס לסלון וישב שם איזה זמן ולא אמר לי דבר. רק אחר כך הבנתי שהרב לא רצה לפגוע בי באותה שעה. כעבור זמן מסוים הרב רצה להיכנס לחדרו, ושוב הוא עמד על מפתן החדר ואמר: "יש פה עבודה זרה".
אנחנו, שעובדים עם הרב זצ"ל הרבה שנים, יודעים שהרב מאוד רגיש לכל מקום שיש בו ריח של עבודה זרה. לכל שתי-וערב. הוא לא יכול לשהות במחיצה אחת עם טומאה שכזו. הוא היה מרגיש כל טומאה כזאת כאילו היא שורפת בנפשו.
בכל מקרה, לא ידעתי מה לעשות. כבר חיפשתי בכל החדר ולא מצאתי דבר. איפה אחפש עכשיו? התחלתי שוב את החיפוש כאילו מהתחלה, הפכתי כל פינה אפשרית, וכאשר פתחתי את אחת המגירות שליד הטלפון מצאתי בה ספר טלפונים ומתחתיו ספר "ברית חדשה" יוקרתי בכריכת עור, שעליו צורות של צלבים מכל המינים והסוגים. לא היו אלה צלבים ליופי בלבד, אלא היה זה ספר שנועד ללמד את האורחים מהי עבודה זרה.
בכל פעם שהיינו רואים את הכוחות של הרב היינו נרעדים. לא היינו מתרגלים לזה. זה ממש לחוש את נוכחות ה' בתוך בני-אדם. ראיתי את ה"עבודה הזרה" שהרב דיבר עליה.
עבדנו עם הרב זצ"ל שנים רבות, ואין-ספור פעמים ראינו את כוח התפילה שלו, את רוח הקודש שלו, את היכולת לראות מה שקורה מעבר לעיניים של בשר-ודם רגיל. אבל בכל פעם מחדש הרגשנו שהדבר הזה שאנחנו רואים הוא קדושה, שגורמת לכל הרגישות מטומאת עבודה זרה.
לקחתי את הספר ההוא ועשיתי בו מה שעשיתי.
אחר כך הרב נכנס לחדר שלו כאילו לא אירע דבר. כאילו הכול כרגיל ואין במעשהו שום משהו חריג ומיוחד. גם זה היה רגיל אצל הרב זכרונו לברכה. (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

נרות שבת - שאלות ותשובות בהלכה

שאלה: האם נכון לנהוג לכתחילה להניח את נרות השבת על השולחן?
תשובה: עדיף שלא לשים את הנרות על שולחן השבת, למרות שאחינו האשכנזים נוהגים כך, כיון שנרות הפרפין המצויים היום צרים מאוד ואם ינענעו את השולחן, הפרפין שנמס ישפך והרי זה כגרם כיבוי, ובנרות שמן יש לעתים שחייב משום מכבה ממש במקרה שישפך חלק מהשמן, ובלאו הכי רצוי במידת האפשר שיהיה השולחן בצפון ומנורה בדרום, כלומר שיהיו נפרדים אחד מהשני.
בימינו, שהשולחנות פחות יציבים מהשולחנות שהיו לפני כמה שנים, הדברים מקבלים משנה תוקף, וגם אשכנזים שנוהגים לשים הנרות על השולחן, צריכים להיזהר מאוד שהשולחן יהיה יציב שלא יתנועע בשעת הסעודה.

שאלה: כיצד יש לנהוג בהדלקת "נרות שבת" בבית מלון שלא מאפשר הדלקה בחדרים?
תשובה: לספרדים - רק האשה הראשונה שמדליקה בחדר האוכל יכולה לברך, ושאר הנשים שמדליקות אחריה באותו מקום - לא מברכות, כיון שכבר הדליקו לפניהם. לאשכנזים - גם הבאות אחריה מדליקות בברכה, כיון שלסברתם יש בהדלקת הנרות הנוספות תוספת אורה ומברכים.
אמנם, אם חדר האוכל גדול - גם לספרדים יכולה אשה נוספת להדליק נרות שבת בברכה בפינת חדר האוכל במקום שאינו מואר מהנרות שהדליקה הראשונה.
אין להדליק בברכה את אור החשמל בחדרים, על כן אני ממליץ שהאשה תדליק בחדרה בברכה על שני פנסי להט שמופעלים על-ידי סוללה שמחזיקה עד זמן השינה [ובד"כ הזמן מהדלקת הנרות ועד השינה הינו לפחות שעתיים שלוש]. ואם אין אפשרות להשיג פנסים - תשתדל להדליק ראשונה בחדר האוכל, או שתדליק בלי ברכה ותשמע ברכה מאשה אחרת.
אשה שהולכת לבית מלון או מתארחת בבית אחר, לא תאמר שאינה צריכה להקפיד על הדלקת נרות ותסמוך על בעלת הבית, או שממילא יש חשמל ואור גדול, אלא תקפיד מאוד בהדלקת נרות שבת בכל עת ובכל מצב, והטעם הוא משום שלום בית, ועוד שכתב מרן הבן איש חי שיש בזה עניין גדול על-פי הסוד.

שאלה: כיצד צריכה לנהוג אשה המאושפזת בבית חולים בהדלקת נרות שבת?
תשובה: אם בית החולים מאפשר הדלקת נרות בחדרים ובין כל חולה וחולה יש וילון - גם הנשים הספרדיות יכולות להדליק בברכה, ואם בית החולים לא מאפשר להדליק בחדרים - תוכל להדליק ולברך על שני פנסים המופעלים ע"י סוללה.

שאלה: האם מותר לאשה לשתות אחר הדלקת נרות וקודם הקידוש?
תשובה: אם יש הכרח [כגון שצמאה ואין לה זמן לשתות קודם הדלקת נרות] - תעשה תנאי שלא מקבלת עליה שבת בהדלקת נרות ותשתה אחר ההדלקה, אך תעשה כן רק שמצטערת הרבה, ולא תעשה כן באופן קבוע.

(מתוך "קול אליהו")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933