דבר תורה לפרשת שמות לפי תורת הסוד והרב מרדכי אליהו

הכרת הטוב

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב', י')

כאשר משה רבנו נולד קרא לו אביו "חבר", ואמו קראה לו "יקותיאל" (ראה ילקוט שמעוני שמות רמז קס"ו). וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו "משה" – "כי מן המים משיתהו" (ב', י'), ויש אומרים שקראה למשה "מניוס" (עיין באבן עזרא ב' פסוק י' ששמו היה "מוניוס", ואח"כ הוסיף: "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה"). מני אז נקרא שמו "משה", כפי שקראה לו בת פרעה.

ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה לו בת פרעה? והרי מן הדין ראוי היה לקרוא לו "חבר" או "יקותיאל", כשמות אשר קראו לו הוריו?

אלא שמכאן אנו לומדים על גודל מעלתה של הכרת הטוב. מכיון שבת פרעה היא זו אשר הצילה את משה מן היאור ואף חרפה את נפשה למענו, על כן נקבע שמו כפי שהיא קראה לו.

חייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו, ואפילו אם מדובר בדבר דומם כמו עצים ואבנים. ובאמת מצינו אצל משה רבנו שנזהר מלהיות כפוי טובה ליאור ולחול אשר הצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתיבה היו גלי היאור נעצרים לפניו ולא שטפו אותו (עיין מדרש רבה שמות פרשה ט', י'), וכן החול הציל את חייו בשעה שהרג את המצרי, ולא היו לו כלים לחפור באדמה בכדי לקבור אותו (עיין שמות רבה פרשה י', ז'). ומשום כך לא היכה משה רבנו את היאור במכות דם וצפרדע, וכן לא היכה את החול במכת כינים – זאת כדי שלא להיות כפוי טובה.

וכמו כן מצינו את ההתחשבות גם בכבוד הדומם, בציווי (כ', כ"ג): "ולא תעלה במעלֹת על מזבחי", המורה לנו לבנות למזבח העולה כבש חלק בלי מדרגות. הסיבה היא שכאשר עולים במדרגות צריכים להרים את הרגל, ובכך מתגלה הערוה, ואין זה נאה לבזות כך את אבני המזבח. כדברי רש"י (שם): "ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש וכו' (שהרי הכהן לובש מכנסיים) מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג ביזיון – חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

והרמב"ם כתב (פ"א מהל' בית הבחירה הלכה י"ז): "והעולה במעלות על המזבח או שפסע פסיעה גסה (לא עקב בצד אגודל) על המזבח עד שהתגלתה ערותו עליו – לוקה".

מכאן ילמד אדם כמה יש להיזהר שלא לכפור בטובתו של חבירו.

ובזה גם יתבאר (א', ח'): "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". התורה מגנה את פרעה על אשר לא זכר את הטובות שעשה יוסף עם מצרים, ואף כפר בטובות אלו.

ומצינו אצל גדולי הדורות שנזהרו במידה זו של כפיות טובה אף ביחס לדומם. מסופר על הרי"ף, שנאלץ לברוח מספרד למרוקו עקב הרדיפות. כאשר הגיע למרוקו לאחר מסע מייגע ומפרך, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד רב כיאה לגדול הדור, אך מכיון שהגיע עייף, מזיע ומלוכלך מן הדרך הארוכה, לא היה מסוגל אפילו לדבר. על כן ביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את גופו ולהחיות את נפשו. מיד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר. נכנס הרי"ף, רחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו. לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ. באו האחים לפני הרי"ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם באומרו כי אינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ אשר בו החיה את נפשו לאחר שנמלט מספרד, מפני שאולי יצטרך לפסוק שיש לחלק את המרחץ לשניים. עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו כלפי עצים ואבנים. מעניין לציין שעל פתח ביתו של הרה"ג חכם יוסף שלוש זצ"ל היה תלוי שלט גדול ובו כתוב: "כל הבא ברוך הבא, חוץ מכפוי טובה" (והוא כידוע היה יחיד ומיוחד בין גומלי החסדים, מלבד מה שהיה ראב"ד מקודש לבני עדתו). (מתוך "דברי מרדכי")

גאולת ישראל תלויה בשמותיהם

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (א', א'-ד')

יש להבין: מדוע התורה פותחת את מאורעות תקופת שהותם של בני ישראל במצרים בהזכרת שמות בני ישראל היורדים מצרימה?אלא - נראה שהתורה רוצה להראות לנו כי דבקותם של בני ישראל הייתה לא רק במסורת אבותיהם, אלא גם בשמותיהם העבריים, ולא התפתו לשנות את שמם לשמות בני המדינה. בפרט שכל שֵם מרמז על הגאולה, לדוגמא: ראובן מרמז על (ג', ז'): "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון מרמז על (ב', כ"ד): "וישמע א-לקים את נאקתם", וכן כולם, ולא התפתו לשנות את שמם כבני המדינה. ואומרים חז"ל (מכילתא בא פרשה ה') שהייחוד של עם ישראל היה בכך שלא התבוללו בין המצרים, לא שינו את שמם, את לבושם או את מנהגיהם, וזו היתה סיבת זירוז יציאתם ממצרים לפני הזמן. מובא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ג אות כ' ד"ה ביום הששי): "למה נאמר ג' מיני עולה? כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ושגדרו עצמם מן הערוה". הרי ששמירת השמות העבריים המקוריים אינה רק מידה טובה ומנהג טוב, אלא אחד הדברים אשר בזכותם נגאלו ישראל. עוד אמרו חז"ל (מדרש ויקרא רבה פרשה ל"ב): "שלא שינו את שמם – ראובן ושמעון מי נחתין, ראובן ושמעון מי סלקין (ירדו למצרים בשמם ראובן ושמעון, ועלו בחזרה בשמם המקורי ראובן ושמעון). לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא".[ושמא תשאל: והלא יוסף שינה את שמו ל'צפנת פענח', שהוא שם מצרי? יש לענות, שלא הוא שינה את שמו אלא פרעה (עיין בראשית מ"א, מ"ה). ועיין עוד בבעל הטורים על הפרשה שכתב, וז"ל: "ואלה שמות – ו' מוסיף על ענין ראשון: 'וימת יוסף – ואלה שמות, שציוה להם שלא ישנו את שמותם, ואמר להם: אף על פי ששינו שמי צפנת פענח, אתם אל תשנו שמותיכם", עכ"ל]. נלמד מכאן שעלינו להתחזק בדבר זה, ולא לקרוא בשמות אשר אינם על טהרת הקודש. כגון: לא לקרוא לראובן "רוברט", או לשמעון "סימון" וכדו', כי בזכות שלא שינו את שמם נגאלו בני ישראל ממצרים, ודבר זה יעמוד להחיש את גאולתנו.

מעלת תפילתן של שפרה ופועה

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (א', ט"ו) "

פועה – זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה" (רש"י).על הפסוק (ל"א, ב') "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" אומרים חז"ל, שחוּר היה בנו של כלב, וכלב היה בעלה של אפרת, ככתוב (דברי הימים א' ב', י"ח–י"ט): "וכלב בן חצרון הוליד... ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור". דוד המלך יצא מזרעו, ועל כן הוא נקרא "איש אפרתי". "אפרת זו מרים, ולמה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידה" (מדרש רבה פרשה א', י"ז). ויש להבין: וכי בגלל שהיתה אפרת מיילדת, נחשב הדבר שפרו ורבו על ידה? אלא אומרים חז"ל: בדרך כלל בעת הלידה יש סיבוכים, הן בגלל חולשת האֵם, והן בגלל חולשת הוולד. בפרט במצרים, שבה הנשים עבדו עבודת פרך גם בתקופת ההריון, וסביר היה שילדו ילדים פגומים. כמו כן עלול היה לקרות שהיולדת תמות בעת הלידה מחמת חולשה, או מכך שהיו יולדות שישה בכרס אחת (מכילתא בא פרשה י"ב). וכשראו שפרה ופועה שהאם במצב קשה או שהעובר מת במעיה או שהוא נולד פגום או מחוסר אבר, היתה פועה ואומרת: אם יצא הוולד לא בריא יש חשש שהנשים העבריות תאמרנה ששמענו לגזרת פרעה, ואנו עשינו את הולד עיוור, חיגר וכו'. לכן היתה מתפללת ואומרת: ריבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לילד הזה, והקב"ה שמע לתפילתה, נמצא שעל ידה פרו ורבו ישראל (עיין מדרש רבה א' על הפסוק: "ותחיין את הילדים").לפי זה מובן מדוע הדגישה התורה שהעם התעצם 'מאוד', על פי האמור לעיל שבדרך הטבע יש אחוז מסוים של לידות שבהן התינוק מת ל"ע. אך כאן היטיב הקב"ה עם המיילדות, מהטעם שאם יהיו אפילו מעט מאוד תינוקות מתים, היו אומרים שזה בגלל המיילדות שמקיימות את צו המלך להרוג אותם. על כן עשה הקב"ה נס מעל דרך הטבע, ולא מת שום תינוק בלידה. כולם חיו, ולא רק שחיו, אלא אף גדלו והתחזקו שלא כדרך הטבע, וזהו שכתוב: "וירב העם ויעצמו מאד". (מתוך "דברי מרדכי")

אביר יעקב - סיפור על רבי יעקב אבוחצירא

בערב שבת קודש זו חלה הילולת סידנא "אביר יעקב" אבוחצירא זיע"א, אשר הגן על דורו בחייו ואף לאחר הסתלקותו, וכמו שמסופר על הגאון המקובל הרב יצחק אלפייה זצ"ל שהיה שולח שליחים להתפלל בקברי הצדיקים בארץ ישראל, כדי שיתפללו על שארית ישראל הנמצאים בארץ הקודש, להצילם מהגרמנים ימ"ש אשר כבר הגיעו לשערי מצרים והתקרבו לארץ הקודש.

והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה, ושאל אותו: "הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים, ועל קברי לא שלחת?" – "ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך?" – שאל הרב אלפייה בהכנעה. "שמי יעקב אביחצירא, ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים" – ענה האיש בחלום. "אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם" – אמר הרב אלפייה. למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו, ונעלם ואיננו.

למחרת נכנס הרב אלפייה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר שאם לא יועיל הדבר – ודאי לא יזיק. "אולם דע לך" – הוסיף הקצין ואמר – "הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית, והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק". הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כוותיקין כבר חלפה עברה השעה שבה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחכם" – אמר הרב אלפייה – "בטוח אני שהוא יסייע בידינו לקיים את ההבטחה שהבטחנו לצדיק". ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה, אך עדיין הרכבת מתמהמהת, ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע, ולפתע נשמעה הצפירה. מיד הרכבת הפליגה לדרכה.

בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך, ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור, הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום, ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל.

והנה בדרכם חזרה, מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגומרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל, אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפייה והפטיר למלוויו בחיוך: "'ידי עשיו' בשלהם; אך אנחנו יודעים כי 'הקול קול יעקב'".   (מתוך "דברי מרדכי") 

נרות שבת - שאלות ותשובות על הלכות הדלקת נרות שבת

שאלה: האם בת מבנות עדות המזרח יכולה להדליק נרות שבת מגיל שלוש
בברכה?

תשובה: אנו נוהגים לומר שבנות ספרדיות יכולות להדליק עד גיל שתים עשרה עם ברכה מדין חינוך, ואחרי גיל שתים עשרה - ידליקו בלא ברכה, כיון שאינן חייבות. ואם מברכות - הברכה לבטלה.

שאלה: האם אדם שלא נמצא בבית בשבת יוצא ידי חובת הדלקת "נרות שבת" בהדלקת אשתו או שצריך להדליק בנפרד בחדר שבו נמצא?

תשובה: צריך להדליק בחדר בברכה אפילו אם אינו אוכל באותו חדר ואף שאשתו מדליקה בבית.

שאלה: מהו מספר הנרות אותם צריך להדליק בערב שבת?

תשובה: טוב להדליק שבע נרות, אולם מספיק להדליק שתי נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכמו שמסופר בגמרא שבפעם השניה שיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה ראה אדם זקן שאוחז שני הדסים בערב-שבת ורץ ומתאמץ לכבוד שבת. שאל אותו רבי שמעון: מה זה בידך? ענה לו ההוא סבא: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ומעיקר הדין די בנר אחד, ולכן אשה שאין לה אלא רק נר אחד - תדליק ותברך עליו.

ישנם מנהגים שונים במניין הנרות: יש שמוסיפים נר נוסף עם כל ילד שנולד, ויש נוהגים להדליק שבע נרות - ותבוא עליהם הברכה. אולם צריך לדעת שאשה שמוסיפה נרות ובדעתה לנהוג כך בכל ערב-שבת, הרי היא מחויבת בכך מדין נדר, ואפילו נהגה כך רק פעם אחת, ואם רוצה להפחית ממספר הנרות - צריכה לעשות התרת נדרים. אשה שמוסיפה בנרות שבת ולא קבלה עליה שתעשה כך - לעולם מתחייבת מדין נדר לאחר שנהגה כך שלוש פעמים. לכן טוב שבפעם הראשונה שמוסיפה נרות תאמר שעושה כך בלי נדר.

אשה שלא עשתה תנאי כזה, ונמצאת במקום שקשה להשיג נרות כדרכה - תדליק רק שניים. כמו כן, כשמתארחת אצל אחרים - די שתדליק שתי נרות בלבד שלא לשנות ממנהג המקום שמתארחת בו, ושלא להטריח על המארחים. במקרה כזה אינה צריכה התרת נדרים, כיון שאין היא מבטלת את מנהגה הקבוע, אלא משנה פעם אחת מפני האילוץ, ואנן סהדי שקיבלו על עצמם להדליק נרות נוספים רק בביתם ולא במקום אחר.

שאלה: האם ישנה מצוה להדליק בשמן זית דווקא?

תשובה: מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית. רצוי להדליק בשמן זית שראוי לאכילה, כיון שעל שמן זית שאינו ראוי לאכילה ניתן לומר: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". ויש בהדלקת נרות שבת בשמן זית סגולה שיצא בן תלמיד-חכם. ואם אינה יכולה להדליק בשמן זית, או שהאשה או הבעל אומרים שלשמן זית יש ריח רע ומפריע להם - תדליק בשמן רגיל. אם גם בשמן רגיל אינה יכולה - תדליק בנרות רגילים. בפעם הראשונה שאשה מדליקה בשמן - תאמר שעושה כך בלי נדר, שמא לעתים לא יזדמן לה שמן להדלקת נרות שבת, ומפני שלפעמים נמצאת מחוץ לביתה ואינה יכולה להדליק בשמן. (מתוך "קול אליהו")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933