דבר תורה לפרשת ויקהל-פקודי “פָרָה אֲדֻמָּה” [דרך הבעל שם טוב]

כ׳ באדר ה׳תשע״ח (7 במרץ 2018)

323

ניתן להאזין לשיעורי “דרך הבעל שם טוב” בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 – כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של “דרך הבעש”ט” למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

פרשת “פָרָה” שעוסקת בעניין טהרה נמצאת בפרשת “חֻקַּת”, וגם לשבת שלנו, “וַיַּקְהֵל- פְקוּדֵי” קוראים שבת “פָרָה”, אז היום אנחנו נדבר על “פָרָה אֲדֻמָּה”. טהרתה של “פָרָה אֲדֻמָּה” היא הקדמה לחודש ניסן- לקורבן פסח ביציאת מצרים. אחרי מחיקת עמלק בפרשת “זָכוֹר” אנחנו נכנסים לפרשת “פָרָה”.
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל”- הרי אנחנו יודעים שהתורה נצחית, אז מה באים המושגים המתארים את ה”פָרָה אֲדֻמָּה” ללמד אותנו?
“תְּמִימָה”- אין לה אפילו שתי שערות לבנות או שחורות, אלא כולה אדומה באופן מושלם. “אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל”- לא עשו איתה שום מלאכה.
“וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”- אומר רש”י במקום: “מצוותה בסגן”, רש”י סובר שדווקא סגן הכהן הגדול מתעסק עם “פָרָה אֲדֻמָּה”. לעומת זאת נפסק ברמב”ם שגם כהן הדיוט יכול להתעסק עם “פָרָה אֲדֻמָּה” ולאו דווקא סגן הכהן הגדול.
אז השאלה שלנו היא לשם מה התורה מציינת את שם הכהן, “אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן”? לשם מה צריך לציין שמות?
“וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”- אומר רש”י: “חוץ לשלוש מחנות”, יש שלושה מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. עשייתה של ה”פָרָה אֲדֻמָּה” מתבצעת מחוץ לשלושה מחנות, מחוץ למחנה לגמרי.
“וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”- אומרים חז”ל “אותה ולא חברתה עמה”. לכהן מותר לשחוט רק פרה אחת, אסור לו לשחוט שתי פרות בבת אחת, הוא לא יכול להגיד: “טוב, אני כבר שוחט פרה אחת אז אשחט עוד אחת על הדרך…”
אם הוא שוחט “פָרָה אֲדֻמָּה” נוספת או אפילו פרה רגילה- נפסלת ה”פָרָה אֲדֻמָּה”, עליו לשחוט רק פרה אחת!
עוד משהו, חז”ל אומרים על המילים “וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”, ששחיטתה של “פָרָה אֲדֻמָּה” כשרה רק על ידי כהן. כל הקורבנות שבבית המקדש גם ישראל יכול היה לשחוט, רק את קבלת הדם ואילך צריך כהן, אבל השחיטה יכולה להיעשות על ידי ישראל. פה ב”פָרָה אֲדֻמָּה” גם השחיטה חייבת להתבצע על ידי כהן בלבד, ישראל ששחט “פָרָה אֲדֻמָּה” פסל אותה.
השאלה היא למה דווקא כהן יכול לשחוט “פָרָה אֲדֻמָּה” ולא גם מישהו אחר?
“וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים”- אומרים חז”ל שלאחר שהכהן שוחט את הפרה הוא מקבל את הדם של הפרה בידיו, בשונה מכל הקורבנות בבית המקדש שהכהן מקבל את הדם אז הוא משתמש באחד מכלי הקודש. ב”פָרָה אֲדֻמָּה” הכהן מקבל את הדם בידיו ומהדם שיש לו בידיים הוא מַזָּה בידו הימנית שבע פעמים “נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד”. השאלה שלנו היא למה קבלת הדם ב”פָרָה אֲדֻמָּה” מתבצעת בידיים של הכהן ולא בכלי כמו כל הקורבנות? למה פה זה שונה?
אחרי השחיטה וקבלת הדם ביד וזריקתו כלפי “אֹהֶל מוֹעֵד” מגיע שלב נוסף.
“וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו”- שורפים את הפרה. “אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף”- שורפים את העור והבשר יחד עם המעיים, שורפים הכל. מדוע מפרטים מה שורפים? כתוב “וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה…”, משמע שורפים הכל, מדוע צריך לפרט כל מה ששורפים? מה פשר הפירוט?
“וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה”- יש כאן שלוש נקודות: “עֵץ אֶרֶז” שהוא העץ הכי גבוה. “אֵזוֹב” שהוא צמח נמוך ושפל. “שְׁנִי תוֹלָעַת” שזה צמר שצבעו אותו בצבע של תולעת.
קושרים עם הצמר את ה”אֵזוֹב” יחד עם ה”אֶרֶז” ומשליכים “אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה”. השאלה שלנו היא מה בא ללמד אותנו כל התהליך הזה?
כשכל הדבר הזה נשרף, אנחנו מקבלים את אפר “פָרָה אֲדֻמָּה”, אפר שאיתו אנחנו יכולים לטהר טמאי מת. אפילו אנשים שנטמאו בטומאה הכי חמורה של טמאי מת- כלומר הם נגעו במת- אם מַזִים עליהם מאפר הפרה אז הם נטהרים. השאלה היא מה אני אמור לקחת מזה אליי לעבודת ה’?
יש אנשים גאונים עם שֵׂכֶל כמו מחשב אבל הם לא מסוגלים לקלוט את הדיבורים הללו. לעומת זאת יש אנשים פשוטים עם שֵׂכֶל פשוט, אבל קולטים כל מה שאנחנו מדברים פה. השיעורים שלנו לא תלויים ברמה השכלית של הבן אדם אלא הם דיבורים שקשורים לנפש, ואנשים עם נפש עמוקה מסוגלים לקלוט את השיעורים. העובדה שיש לך שֵׂכֶל של גאון לא אומרת שתקלוט את השיעורים הללו כי השיעורים לא מדברים לשֵׂכֶל גאוני אלא לנפש עמוקה, וזה תלוי ברמת הכאבים והמעברים של האדם.
יש טבע לכל בן אדם באשר הוא-
הוא רוצה להרגיש שהוא משהו מיוחד.
לכל בן אדם יש טבע פנימי- תרצו או לא תרצו- להרגיש “אני לא כמו כולם! אני משהו מיוחד!” אנשים מחפשים להראות את הַמְיוּחָדוּת שלהם בכל מיני דברים. יש בן אדם שמחפש להראות את הַמְיוּחָדוּת שלו בשירה, “אני שר בצורה מיוחדת”. יש מישהו אחר שחושב שהוא מתפלל באופן מיוחד, “התפילות שלי מיוחדות, הן לא תפילות רגילות, אני מאוד מיוחד בתפילה שלי…”, יש אדם שמרגיש מיוחד בנתינה לזולת עם מאור פנים, יש אדם שהוא חושב שהוא מיוחד בהתמדה הלימודית שלו וכן הלאה בכל מיני נושאים ותחומים. ניתן לראות את זה בבירורים בנושא השידוכין. כששואלים על החתן או הכלה תמיד תשמע את המילה “מיוחד” בבירורים: “היא משהו מיוחד…”, “החתן משהו משהו, מיוחד מאוד…”
למה אנחנו תמיד מצפים לשמוע על האחר שהוא משהו מיוחד? למה המילה “מיוחד” עושה לנו טוב?
התשובה היא: כי אני אוחז מעצמי מיוחד,
ולמישהו מיוחד מגיע מישהי מיוחדת.
כל אמא רוצה להרגיש שהבן שלה הוא משהו מיוחד: “אין כמו הבן שלי, אני אמא מיוחדת אז הילדים מיוחדים, מה לא מובן?!”
מה קורה כשהבן אדם לא מצליח למצוא את הַמְיוּחָדוּת שלו בדברים חיוביים? הוא מתחיל לפתח חשיבה שהוא מיוחד בשלילי, “אתה לא יודע איזה תאוות יש לי… לכולם יש תאוות, אבל אצלי תאוות האכילה היא משהו לא נורמלי!”
יש כאלו שחושבים שהפחדים שלהם הם לא נורמליים: “נכון שכולם סובלים מפחדים, אבל הפחדים שלי הם משהו מיוחד…”, בקיצור- “אני מיוחד”.
לא הולך לי להיות מיוחד באופן חיובי, אז אני מיוחד באופן שלילי…
ניתן עוד דוגמא לגיל הנעורים, לכל כיתה יש שלוש מחלקות, מחלקה ראשונה היא מחלקת המצטיינים: יש אבא שמגיע לאסיפת הורים אז הרב אומר לו: “תקשיב, יש לך בן משהו מיוחד, תמיד מגיע בזמן, תמיד מסודר, כיף לראות את המחברות שלו. איזה יופי הוא כותב, מתחת למילה ‘תשובות’ הוא מותח קו בצבע אדום, לא יאומן הסדר והניקיון שלו, הבן שלך באמת משהו מיוחד”.
יש אחד שהוא מיוחד כי הוא תמיד שואל את השאלות הנכונות, יש אחד שמצטיין בחסד ויש אחד שאחראי על הגירים והלוח.
מה קורה כשילד בכיתה לא מצליח להיות מיוחד באופן חיובי? הוא הופך להיות מיוחד באופן שלילי. תמיד הוא מקבל הערות, הוא חייב להיות המופרע הראשי.
מחלקה שנייה היא מחלקת המופרעים: יש כאלו שמפריעים בדיבור, מפטפטים בלי סוף… יש כאלו מטיסים מטוסים מנייר באמצע השיעור וזורקים קליפות של תפוזים ובננות, כל אחד וההפרעה שלו.
ויש מחלקה שלישית, הוא לא מיוחד- לא בחיובי ולא בשלילי- אבל הוא מיוחד בסבל. הוא מביע את הַמְיוּחָדוּת שלו בכך שהוא חושב: “אני סובל הכי הרבה מכולם, אתה לא יודע מה אני עובר…”
בכל כיתה יש ילד מופנם ועצוב שהמחנך ניגש אליו ואומר לו: “יוסי, מה איתך? אתה נראה ממש עצוב, העיניים שלך כבויות, מה עובר עליך?” ואז יוסי מתחיל לבכות: “הרב, אתה לא יודע מה אני עובר, כמה אני סובל…”, המחנך מלטף אותו: “יוסי, אני מבין אותך, אל תבכה, אני איתך…” ואז יוסי מרגיש “יש! אני הכי מיוחד בכאבים. אף אחד בכיתה לא סובל כמוני”.
יש לי תלמיד שעובר כאבים, לפעמים אני מנסה קצת לעודד אותו ואז הוא אומר לי: “אם הרב מנסה לעודד אותי, סימן שהרב לא מבין אותי”, כאילו רוצה לומר “איך אתה בכלל מעז לעודד אותי? זה סימן שאתה לא מבין מה העומק של הכאב…”, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו משהו מיוחד, “אתה לא מבין שאני משהו מיוחד? אתה לא מבין שלאף אחד אין כאלו כאבים?”
מה המכנה המשותף שלהם?
גאווה!
הרצון להרגיש מיוחד, “אני משהו”. כשהתחלתי להתקרב לר’ אשר פניתי לאחד התלמידים הרציניים של הרב ואמרתי לו: “וואו, הדרך הזו גילתה לי שאני אפס אחד גדול”, והוא אמר לי: “עוד פעם אתה גדול? תגיד ‘גיליתי שאני אפס’, אין בעיה, אבל גם באפס אתה לא כמו כולם?! ‘אני אפס גדול!’ אז אתה עוד פעם גדול! אתה כל הזמן גדול, גדול, גדול. די! תהיה כמו כולם…”, זאת גאווה!
אתה מרגיש שאתה משהו מיוחד והגאווה הזאת מנתקת אותך מה’.
התחושה הזאת של “אני מיוחד” היא הפתח ליפול בכל העבירות הכי חמורות שיש בתורה, “אני סובל כל כך הרבה, אני סובל יותר מכולם”. כשאתה חושב ככה, זה כאילו אתה אומר “אתה לא יכול לבוא אליי בטענות ולשאול אותי למה אני חוטא כל כך הרבה, אחד כמוני שסובל כל כך הרבה חייב לפצות את עצמו פה ושם…”
פעם אמר לי מישהו: “בורא עולם עושה לי כל כך הרבה צרות, לא אכפת לו ממני, אז למה שלי יהיה אכפת ממנו? הוא מדכא אותי יותר מכולם, הוא מתעלל בי…”
החשיבה הזאת היא פתח להפקרות!!!
אתמול מסרתי את השיחה הזו בשיעור גברים ופתאום ראיתי שלושה ראשים יורדים… שלושה גברים התחילו לבכות באמצע השיחה. לא הבנתי למה הם בכו, אבל אחרי השיחה קיבלתי טלפון: “וואו הרב, זה כל כך אמיתי. איזו קליעה בול! פתאום הבנתי מאיפה ההפקרות שלי נובעת, אני בתוך תוכי משקר את עצמי שלי יש תאוות יותר מכולם ולכן אי אפשר לבוא אליי בתביעה למה אני נכשל…”
הבחור השני אמר לי: “תמיד חשבתי שאני סובל יותר מכולם, עכשיו אני מבין שבגלל החשיבה הזאת באה לי כל ההפקרות שלי…”
עכשיו אתם מבינים מה זו “פָרָה אֲדֻמָּה”? “פָרָה אֲדֻמָּה” היא פרה מיוחדת. אין כאלו פרות, “אני מיוחדת, אני ‘פָרָה אֲדֻמָּה’…”
כל הפרות הן לבנות או שחורות או שחור ולבן ביחד, “פָרָה אֲדֻמָּה” נולדת אחת למאה שנה בערך, היא משהו מיוחד. באה התורה ומלמדת אותנו ש”פָרָה אֲדֻמָּה” מסמלת את אותו אחד שחושב “אני משהו מיוחד, אני לא סטנדרטי!”
אומרת התורה שה”פָרָה אֲדֻמָּה” הזאת “תְּמִימָה”, היא חושבת שהכל בסדר אצלה, אין בה מום, “אני לא אשמה, לי אין שום בעיה. מה אני אעשה?! קיבלתי סבל לא רגיל, אני לא אשמה בכלום”. הבן אדם חושב שהוא מיוחד בכישרון שלו, “לכישרוני כמוני מגיע קצת יותר ליהנות מאחרים, מותר לי לפזול קצת, אל תשווה אותי לאחרים, אני משהו מיוחד…”
אומר “החוזה מלובלין” על הפסוק “אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל”- הבן האדם הזה לא לוקח אחריות על המצב שלו, התירוץ שלו שהוא משהו מיוחד, אף אחד לא סובל כמוהו, הסבל שלו לא נורמלי ולכן הוא מרשה לעצמו ליפול לעצבות, ליפול לדיכאון, ליפול לעבירות ולעשות את כל העבירות שבעולם. “לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל”- סימן שהוא לא קיבל עליו עול מלכות שמיים, הקב”ה יודע בדיוק מה לשלוח לך, כולם עוברים את מה שאתה עובר!
אם אני שָׂם לְכֶּבֶשׂ עשרים קילו לסחוב על הגב, לגמל אני שָׂם מאה קילו לסחוב ולפיל חמש מאות קילו, למי קשה יותר? מי מתאמץ יותר? מבחינת מאמץ- שלושתם התאמצו אותו הדבר, אז אל תספר לי שאתה סובל יותר כי ה’ נותן לכל אחד בדיוק את המידה שלו. אצל בורא עולם אין טעויות, אין העמסת יתר, רק אני מנפח את זה, אני עושה מעצמי “פָרָה אֲדֻמָּה”.
כתוב בתורה: “וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”- כתוב כאן דבר מבהיל! אותו אחד שחושב שהוא משהו מיוחד ולכן הוא חושב שהוא יכול לעשות מה בא לו- הטיפול שלו זה לקחת אותו “אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן”. כתובה כאן נקודה מאוד חשובה: חשוב מאוד ללמוד ספרי מוסר וספרי חסידות, תפתח את העיניים ותלמד- אבל זה לא מספיק, צריך גם קשר למדריך רוחני. אתה יכול לקרוא את הספר ‘מכתב מאליהו’ ולחשוב: “כן, זה בדיוק השכן, והקטע הזה בדיוק מדבר על אישתי. היא חייבת לקרוא את הקטע הזה, זה מדבר עליה…”, אבל מדריך רוחני אמיתי הוא זה שיגיד לך: “זה אתה!” צריך מישהו שישקף לך את עצמך, כמו המשפט המפורסם “הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו”- אתה צריך מישהו מבחוץ שיאיר לך…
למה קוראים לו “אֶלְעָזָר”? למה בכלל צריך לציין את השם שלו? אתה יודע מי אמור להיות המדריך שלך? שם זה מהות, אתה צריך מדריך כזה שידריך אותך לפי השם שלו: “אֶלְ- עָזָר”, הכל זה רחמי שמיים. מדריך כזה שיוביל אותך לכיוון של רחמי ה’, צריך מדריך שילמד אותך איך זוכים לרחמי שמיים, איך מתחברים ומתקרבים אל ה’. אתה לא צריך מדריך שינפח אותך ויעצים אותך, הפוך!
“אֶלְ- עָזָר”- המדריך יחבר אותך לאבא שבשמיים וכך תזכה לישועות.
“וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”- המדריך הרוחני שלך לוקח את ה”פָרָה אֲדֻמָּה” הזו ומסביר לך: “ידידי היקר, עם חשיבה כמו שלך שאתה משהו מיוחד- אתה תצא מחוץ לשלושה מחנות, זה יביא אותך להתדרדרות רוחנית. תיפול מחוץ למחנה כהונה, מחנה לויה ומחנה ישראל, אתה תמצא את עצמך בהודו או בתאילנד, עם החשיבה הזאת תגיע למקומות הכי נמוכים ושפלים, תיזהר! אתה מתנתק מה’, ‘וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם'”.
כשאתה הולך עם הגאווה והתחושה שאתה משהו מיוחד-
אתה בבחינת מת.
“וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”- שימו לב, רק כהן יכול לשחוט, לא כל אחד יכול לבוא ולומר את המסרים הללו. צריך להיות בבחינת “כֹּהֵן”, צריך להיות איש חינוך, אדם עם ניסיון, אדם שמתעסק בזה… לא כל חבר יכול לומר את הדברים הללו, צריך לדעת מה להגיד ומתי, לא כל אחד יכול להטיף מוסר.
אני זוכר כשהייתי לומד בכולל, היו שם אברכים שהלכו לפינת הקפה והכינו לעצמם לשתות. היה שם כל הזמן עוגיות ודברים טובים, תמיד היו מביאים דברים טובים לעילוי נשמת או לרפואת מישהו… האברכים היו הולכים לפינת קפה, מברכים לעילוי נשמת ומתחילים לשתות, אבל כנראה שזו הייתה נשמה כבדה ולקח זמן ‘להרים’ אותה, ולכן הם תמיד נשארו שם חצי שעה- שעה…
פנו אליי וביקשו שאעיר להם: “חבר’ה, מעלים נשמה חמש דקות, אתה לא יכול להיות עכשיו מנוף ארצי ולהעלות אותה שעה”.
צלצלתי לרב ושאלתי אותו : “כבוד הרב, כך וכך קורה בכולל ובחרו בי כדי להעיר להם…”
הרב ענה לי: “בשום פנים ואופן! תמשיך ללמוד, זה לא התפקיד שלך. התפקיד שלך הוא לא להעיר לאנשים. אתה לא יותר טוב מהם…”
אתה לא אמור להעיר לאנשים, אתה לא מבקר המדינה. שב ותלמד ועליהם אתה יכול רק להתפלל. אתה לא אמור להעיר, יש את הכהן והוא כבר יטפל במה שצריך תיקון- לא אתה.
“וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו”- אומרים חז”ל “אותה ולא חברתה עמה”, לא שוחטים שתי פרות בבת אחת, יש פה נקודה מאוד עמוקה. אומרת התורה כשאתה מחנך, מלמד או מטפל- לא שוחטים שתי פרות בבת אחת, אלא פרה פרה, תלמיד תלמיד, נשמה נשמה… לא מטפלים בשני נושאים במקביל.
עיקר הטיפול בנפש הוא ‘אחד על אחד’.
אצל ר’ אשר יכולת לראות מישהו נכנס ויושב אצלו שלוש או ארבע שעות ומאות אנשים מחכים בחוץ. ר’ אשר תמיד היה אומר: “מה אני אעשה?! כל נשמה היא אחת ויחידה. הוא היה זקוק לטיפול של ארבע שעות”.
ר’ אשר יכול היה להקדיש יום שלם לבן אדם אחד, זה שיא הענווה! בסוף היום היית שואל אותו: “הרב, בכמה אנשים טיפלת היום?”
– “אחד…”
– “זהו?!”
– “כן, אחד. מה רע באחד?!”
פעם אחת הרב דיבר איתי בטלפון משעה אחת עשרה בלילה עד אחת וחצי… הייתי שבור ורצוץ והוא דיבר ודיבר, רק הקול שלו עשה לי טוב. הרגשתי שמישהו מתייחס אליי, לא רציתי שיפסיק. אחרי שעתיים וחצי שהוא דיבר איתי שאלתי אותו: “הרב, איך יש לך זמן שעתיים וחצי להקדיש בבן אדם אחד? בשעתיים וחצי הללו יכולת להשכיר אולם, למלא את המקום באנשים ולדבר איתם, אתה מקדיש את כל הזמן הזה בבן אדם אחד?”
הרב ענה לי: “סליחה, אני משקיע בבן אדם אחד? יש לך טעות. ‘כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא’. אני מדבר ל’עולם מלא’, אולם מלא אנשים קטן עליי…”
ר’ אשר תמיד אמר “אני רוצה שיהיה לי תלמיד אחד שילך איתי עד הסוף. אם היה לי תלמיד אחד שהיה הולך איתי עד הסוף- היה מגיע המשיח”.
סיפרתי לכם כבר פעם, אבל נספר לכם שוב. אחד מתלמידיו הוותיקים של ר’ אשר סיפר שפעם אחת הוא הלך איתו ברחוב, הם הגיעו לאיזה בניין ושמעו מקומה שלישית צרחות בין בני זוג. ר’ אשר אמר לאותו תלמיד: “חכה לי פה למטה, אני כבר חוזר”. ר’ אשר עלה למעלה והתלמיד חיכה לו למטה ארבע שעות! לאחר ארבע שעות ר’ אשר ירד והתלמיד שאל אותו: “אמרת לי שאתה כבר יורד, מה קרה?” אז ר’ אשר סיפר לו: “עליתי אליהם וראיתי זוועת עולם. רבים, צועקים, זורקים חפצים אחד על השני. לא הייתה לי ברירה, אז קודם כל הפרדתי ביניהם והכנסתי כל אחד לחדר. ראיתי שכל הבית הפוך, מלוכלך, הכל דביק… אי אפשר לעשות ככה שלום בית אז התחלתי לסדר את הבית. קיפלתי את השמיכות, סידרתי מצעים ושמתי כל דבר במקום. לאחר מכן שטפתי את הרצפה. נכנסתי למטבח וראיתי שהכיורים היו מלאים בכלים אז שטפתי את הכלים. ניגשתי לבעל ודיברתי איתו שעה, לאחר מכן דיברתי גם עם האישה במשך שעה. בשלב הבא שוחחתי עם שניהם יחד, בסך הכל זה לקח לי ארבע שעות…”, לא עניין את הרב כמה זמן הוא הקדיש לזוג. הוא היה נקודתי- הוא השקיע באיכות ולא בכמות.
בדרך כלל הכמות באה על חשבון האיכות,
ככל שהכמות גדולה יותר כך האיכות פחותה.
“וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ”- אצל ה”פָרָה אֲדֻמָּה” הכהן ששוחט אותה מקבל את הדם שלה ביד, בשונה מכל הקורבנות שמקבלים את הדם בכלי. יש פה יסוד מהמם! כדי שהמחנך יוכל להרים את הנפש של המטופל, הוא צריך שיהיה לו בידיים גם את דם הפרה, שהוא ירגיש שהוא בדיוק כמו המטופל, שידע שהוא לא יותר טוב ממנו, רק אז הוא יוכל לטפל. אתה לא יכול ‘להרים’ נשמה אם אתה אוחז שאתה יותר טוב ממנה ואתה מתנשא מעליה, כי כך אתה נפרד ממנה. במצב כזה כוח ההשפעה שלך הוא לגמרי שונה, אתה מנותק נפשית מהמטופל. כשאבא רואה את הבן שלו לא קם בזמן לתפילה או עושה שטויות- הוא לא יכול ‘להרים’ את הנשמה שלו ולחבר אותה לה’ אם הוא לא מחובר אליו באמת, “גם אני כמוך, גם לי יש ביד את ‘הדם’ שלך…”- דם זה הנפש הבהמית, רק כך יכול המטפל ‘להרים’ את אותה נשמה.
בא מישהו לר’ אשר ואמר לו: “הרב, בא לי להתאבד…”, ר’ אשר שמע את הדברים, הוריד את הראש ועצם עיניים, אחרי כמה שניות פקח אותן ואמר: “זה לא כדאי, לא כדאי לך”. הוא קודם כל התחבר לרצון ההתאבדות, מצא את זה אצל עצמו, וכשהוא התעורר הוא אמר לו: “לא כדאי לך, אתה לא יודע מה תעבור שם”, כך יש לך כוח השפעה.
“וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים”- עכשיו אתה יכול לקרב אותו “אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד”, עכשיו אתה יכול להתחיל עם פעולה רוחנית.
“וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף”- המטפל ממשיך ואומר: “בני, בצורה כזאת תגיע למקומות הכי נמוכים שיש- תגיע מחוץ לשלושה מחנות ולמיתה רוחנית, בקצב שלך תגיע למצב של כאבים, ישרוף לך”.
תתחיל לעבוד איתו על מושג של כאבים,
המנוע לעבודת ה’ זה שכר ועונש.
“יהיה לך סבל, אם לא תפסיק עם השטויות שאתה עושה אתה תסבול”.
“וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו”- עבודת ה’ צריכה להיות בנויה מתוך מקום של סבל, “וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד”- התבוננות בכאבים שאתה חוֹוֶה בחייך. התפילות של האדם נובעות מסבל, אתה רוצה שיהיה להן טעם וריח? תתחבר לכאבים ולחסרונות שלך, ומשם תתחיל לפנות אל ה’ בתפילה. אתה רוצה שהחסד שלך כלפי הזולת יהיה חסד של אמת? תתחבר למקום של הכאב הפנימי שלך ומשם תתחיל לעשות חסדים כדי שעל ידי זה ה’ יציל אותך מהכאבים שלך.
“אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ”- הכאבים שה’ שולח לאדם באים בהדרגתיות. ה’ בהתחלה שולח איתותים קלים, דברים חיצוניים, בבחינת “אֶת עֹרָהּ”. אם הבן אדם לא קולט אז ה’ מגביר את הקצב ואז עוברים הלאה- “אֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ”- אם לא קולטים את המסר, זה הולך ומתגבר. מי שלא הולך עם ה’- יסבול!
אני זוכר ששאלתי את ר’ אשר: “הרב, יש לי בישיבה תלמידים שלצערנו חוטאים ופוגמים, מה אני צריך לומר להם?” הוא ענה לי: “תגיד להם שיש שם חושך, סבל וצלמוות. תאמר להם שאם הם יעבדו עם עצמם יהיה להם טוב ושלווה, יהיה להם אור…”
הכהן צריך להגיד לאותה “פָרָה אֲדֻמָּה”: “הלו, תתעוררי! חבל, יהיו לך כאבים. תתעוררי לפני שהכאבים יגדלו”. החכם מתעורר כשהכאבים קלים, לא צריך להגיע לפיצוצים במוח. ילד חכם לא צריך שאבא שלו יתן לו שתי סטירות כדי שיתעורר, מספיק שאבא מדבר אליו בצורה קרירה. הילד מגיע הביתה ואומר:
“שלום אבא”.
– “שלום…”
– “אבא, אתה יכול בבקשה להכין לי ארוחת ערב? אני רעב…”
– “עוד מעט…”
– “אוי, אבא, מה קרה? מה זה היחס הזה? למה אתה מתייחס אליי ככה? משהו לא בסדר? אבא, קשה לי לקבל את זה שאתה לא מחייך אליי, אני רוצה שתאיר לי פנים, מה זו הקרירות הזו? אבא, אני מוכן לתקן רק אל תתייחס אליי ככה!”
אותו בן מקבל נשיקה רק על זה שהוא קלט שאבא לא נחמד אליו. הוא ישר התעורר ועל זה מגיע לו פרס.
האבא עונה לו: “תשמע, זה לא יאומן! אתה לא יודע איך אני שמח שאני לא צריך לצעוק עליך, שאני לא צריך לתת לך סטירות לחי, אתה קולט אותי ישר…”
יש כאלו ילדים שאבא שלהם עונה להם בקרירות וזה לא מזיז להם בכלל, האבא עצבני על הילד, הוא ‘חם’ עליו. אחרי יומיים הבן פונה לאבא: “אבא תקשיב, אני רוצה לנסוע עם החברים לירושלים, אתה יכול בבקשה להביא לי כסף?”
– “לא! אתה לא תקבל!”
– “אמאלה, מה אתה צועק? מה הצעקות האלו?”
– “אתה לא תקבל שקל!”
– “מה, מה קרה אבא? מה עשיתי?”
– “בוקר טוב! התעוררת? אני כבר יומיים מנסה לשדר לך שמשהו לא תקין ואתה כאילו לא רואה! תתבייש לך שאתה גורם לי להרים את הקול ככה, אבל מה אני אעשה שאתה לא מבין שפה אחרת?”
הילד החכם והטוב לא מחכה שבורא עולם יתן לו סטירות לחי, הוא מתעורר בקטנה.
בעל מגיע הביתה ואומר לאישתו: “שלום, מה נשמע?” והיא עונה לו בקרירות… הבעל כבר מבין, “אם הייתי בסדר עם ה’, אישתי הייתה מחייכת אליי, אם היא לא מחייכת אליי סימן שה’ קורא לי…”, הוא כבר מתחיל לעשות עבודה.
“וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה”- “עֵץ אֶרֶז” הוא עץ גבוה, “אֵזוֹב” הוא צמח נמוך ושפל. “עֵץ אֶרֶז” מסמל גאווה ו”אֵזוֹב” מסמל את העבירות והפגמים, לוקחים את “שְׁנִי תוֹלָעַת” וקושרים את ה”אֵזוֹב” עם ה”עֵץ אֶרֶז”. הגאווה של האדם גורמת לו להגיע ל”אֵזוֹב”, זה קשור אחד בשני, ואת שניהם צריך להשליך “אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה”- “שְׂרֵפַת הַפָּרָה” זה הכאבים.
יש אנשים שיש להם כאבים וכשאתה שואל אותם: “למה אתם סובלים?” אז הם עונים: “חשבונות שמיים, מה אנחנו מבינים בזה?” מישהו אחר יאמר לך “כפרת עוונות…”, תשובות כאלו לא יביאו אותך לעבודת ה’, כשאתה רואה את השריפה ואת הכאבים- תבין שזה נובע בגלל הגאווה שלך, הגאווה הזו הולידה את ה”אֵזוֹב”- עבירות ופגמים. תתחיל לעשות עבודה ותתפלל: “ה’, תזכה אותי להבין שכל הכאבים נובעים מהגאווה שלי ומהפגמים שלי, תראה לי מה אתה רוצה שאני אתקן…”
איך עושים זאת? “שְׁנִי תוֹלָעַת”- “שְׁנִי” זה שינוי, לוקחים צמר וצובעים אותו ב”שְׁנִי תוֹלָעַת”. אתה רוצה שיקרה אצלך שינוי? תהיה כמו “תוֹלָעַת”…
אומרים חז”ל: “‘אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב’- נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם”.
השינוי יבוא רק על ידי ריבוי תפילות.
שינוי בא מתפילות ואז הפרה מגיעה למצב של “אפר”. בהתחלה היא הייתה פרה, פרה ואפר הן אותן אותיות, רק שבפרה יש את האות ה’ ובאפר יש את האות א’. בהתחלה יש את האות ה’ המסמלת גשמיות, מסמלת את העולם הזה. האות א’ מסמלת את אלופו של עולם- הקב”ה. אחרי כל המעבר הזה הפרה מגיעה מגשמיות ל-א’, יש שינוי מגשמיות אל ריבונו של עולם.
אדם שעובד בכיוון הזו זוכה לטהרה.
אתה חושב שאתה מיוחד? דע לך שזה יוביל אותך למקומות אפלים ונמוכים…
תגיע להכנעה, תתבונן בכאביך ועל ידי תפילות כמו “תוֹלָעַת” תזכה לכל הישועות.