48 קניני התורה וביאורם – מאת המחבר הרה”ג מאיר הכהן מונק
תמצית הביאורים וסיכומים למציאת הקנינים בקלות ולחזרה מהירה, הובא בסוף ספר “קנין כתר תורה” מאת המחבר הרה”ג מאיר הכהן מונק שליט”א.
תלמוד
- לומד תמיד ומרגיש תמיד שעדיין יחסר לו ידיעה בתוה”ק.
- שיהא רגיל לשנות ולחזור.
- שילמד מרב.
- שלא יסמוך על חכמתו.
- ד”ת א”א לקבל משכלו לבד.
בשמיעת האזן
- שיקשיב, שאם יחסר אולי באותה שעה יפסיד דבר חשוב.
- שיקשיב, כי לפעמים אפילו חסרון מלה מקלקל הכל.
- ההקשבה תביא לידי הבנה.
- שמיעלה יעילה יותר מראייה בספרים
- להקשיב לחברים.
בעריכת שפתיים
- להוציא את המילים מן הפה.
- לחזור פעמים רבות.
- לסכם כל ענין.
- מועיל להבנה.
- מועיל לזכרון.
- לחשוב קודם שידבר.
- השונה בקול תורתו משתמרת
- ד”ת מתקיימין רק בהוצאת הפה.
בבינת הלב
- שישתדל להבין בלבו.
- להבין דבר מתוך דבר.
- בעת החזרה ללמוד בהבנה כמו בפעם הראשונה.
- בהוציאו בפה ירגיש השגיאה. אך העיקר כוונת הלב.
בשכלות הלב
- שהחזרה תהיה בהבנת הדברים שמוציא בפיו.
- שלא ילמד כמתעסק, אלא במחשבה.
- הדברים שישכיל בלמודו:
- א.להסתכל הכללים היוצאים
- ב.תכלית הדברים.
- ג.טעם הדבר וסבתו.
- ד.על איזה יסוד הוא בנוי.
- ה.סוף הענין המבוקש.
- ו. ענינים המסתעפים ממנו.
באימה
- שתהיה עליו אימת רבו, וגם אימת שכינה.
- כשיש לו אימה מרבו הוא מקבל ממנו, ואז רואה סימן טוב במשנתו.
- שלא להפסיק בדברים בטלים
- לזכור שהשראת השכינה בתוך ד”א של הלכה.
- לכוין שלא יטעה.
- שלא יתגאה ולא יקל ראש.
ביראה
- ראשית חכמה- יראת ה’
- להכיר רוממות רבו וקטנות ערכו.
- ועוד יותר, להכיר רוממות הי”ת ושפלות ערכו.
- מורא רבן כמורא שמים, רק עי”כ יקבל וידקדק בדברי רבו.
- לא לנהוג קלות ראש בפני רבו, אלא וגילו- ברעדה. (וזה טעם שבירת כוס בחופה).
בענוה
- להיות שפל רוח בפני כל אדם, וכך זוכים לתורה.
- ללמוד מכל אדם.
- תורה מתקיימת רק במי שדעתו שפלה עליו.
- ע”י ענוה ילך ללמוד אפילו אצל תלמידו.
- בית הלל זכו שהלכה כמותן מתוך עונותנותן.
- לא הבישן למד (שלא יחזיק עצמו גדול, וימנע מלשאול).
בשמחה
- ע”י ששמח בתורה ירבה ללמדו בה.
- השמחה מביאה לידי שלמות ועי”ז מקבל התורה.
- שמחה מביאה לידי צלילות הדעת הנחוצה ללימוד ביתר.
- מתוך השמחה מתרחב לבו ומתחדד השכל והזכרון.
- הלומד בשמחה ילמד בשעה יותר ממה שילמד בעצבות כמה שעות.
- צריך לשמוח בתורה שהיא שעשוע של הי”ת.
בשמוש חכמים
- ללמוד באופן קבוע מרב, עד כדי להיות בביתו ולשמשו.
- השמוש גורם לו התחברות לרב, ועי”ז מקבל מהרב.
- ע”י השמוש רואה כל מעשי הרב ולומד מזה.
- וכ”ש שעי”ז ידקדק במעשי רבו לנהוג כמותו.
- שימוש הוא לסבור סברא ממנו.
- שדוחק בכל מקום לשמוע דבריהם ולשמשן.
- שלומד ממעשיו יותר משעוריו.
בדקדוק חברים
- ע”י הדקדוק עם חבריו ילמדו לדקדק בתורה.
- עיקר התורה ע”י שנים.
- עם חברים מדקדקים יותר מאשר עם הרב.
- כל שבוררו ומדקדק עם מי להתחבר, ואינו נמשך אחרי ברק חיצוני אלא במעלות הנפש המשובחות שבריעיו.
ובפלפול התלמידים
- הפלפול הוא המביא ביותר לידי חידוד, וכן מהתלמידים הרב לומד ביותר, ומשניהם יחד תועלת הגדולה ללימוד.
- שאלות התלמידים מחדדות הרב.
- מפני שהתלמידים הטעות מצוי בהם וע”י שהרב עונה הוא מתחדד.
- לרמוז שמיעוטו יפה ורובו קשה- כדוגמת הפלפלין במאכלים.
בישוב
- לא ישיב במהרה עד שיתיישב ישוב רב בדבר.
- ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה.
- בישוב הדעת יוכל ללמוד כראוי.
- ללמוד מיושב ואז מתיישב בדעת.
- אין ישיבה אלא ל’ עכבה, ולא ילמד מהלך.
- בישוב הדעת ידע לסדר תלמודו כי הוא נשמת הענינים וחיותם.
- בלי ישוב הדעת יש בלבול הדעת ובהילות ומתוך כך אין תלמודו נשאר בידו.
במקרא
- צריך שיהיה בקי בהן כי הם היסוד אשר הלימוד נשען עליהם.
- א”א לדעת המקרא אלא עם המשנה וצריך להיות בלול בשניהם.
- כאן מנה הסיבות העצמיות לידיעת התורה.
- המקרא והמשנה הם שני העמודים אשר התלמוד הגדול נבנה עליהם.
- לימוד המקרא הוא רק בסיס לימוד התלמוד (וכן המשנה).
במשנה
- לימוד המשנה בבחינת ליגרס, ואח”כ רק ליסבר.
- אם הקדים בלימוד וידיעת המשנה, יהיה הפתח לפניו אל כל אשר יחפוץ בלימוד התוה”ק.
- מי שיוכל ללמדה בע”פ מובטח לו שהוא בן עוה”ב.
- אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות.
בטהרה
- לטהר עצמו ממחשבות והרהורים רעים.
- התורה הקדושה והטהורה אינה חלה במקום טומאה.
- הלימוד בטהרה הוא תועלת רב להצלחה בלימוד.
במיעוט שנה
- שיקום בלילה לעסוק בתורה.
- אם יאהב שנה יתבטל מתורה.
- השנה ענין גופני, ומרחיק השכלי (שהיא התורה).
- בזכות הלמוד בלילה אין תלמודו משתכח.
- לא בא אלא לאפוקי שינת היום.
- א”א בלא שינה, אלא שימעט.
- ע”י רבוי שנה, יתיישן שכלו.
- שלא יישן הרבה בבת אחת.
במיעוט שיחה
- במעוט שיחה חולין, ואם מוכרח ימעט בה.
- ואפילו בענין הלמוד, ימעט בה כל מה שיוכל.
- ילמד בלשון קצרה נקיה וקלה.
- מרבה דברים מרבה שטות, ושתיקה סימן לחכמה.
- השיחה מבטלת פעולת השכל.
- לפי שהזמן יקר המציאות, לכן יקצר בשיחה.
- לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
- בשיחת הרשות יאבד הזמן ויפסיד תורה הרבה.
- וא”צ לומר שלא ירבה שיחה עם האשה.
- כנגד כל שיחה בטלה יוצא כנגדו דבור של תורה.
- במיעוט שיחה- ליצנות.
במיעוט סחורה
- אין התורה מצויה בסוחרים.
- מיעוט כן, אך העיקר עיסוק בתורה.
- שלא יהיה בעל משא ומתן.
- רק לצורך התורה כי אם אין קמח אין תורה.
במיעוט תענוג
- מעוטו ורבויו רע (אפילו לעשיר שיש לו).
- הרודף אחר תענוגות גופניים אינו ראוי לקנות תורה שהיא רוחנית.
- מעוטו (למי שיש) יפה, כדי שיעסוק בתורה בשמחה, וריבויו קשה.
- להתפלל שלא יכנסו מעדנים לגופו.
- לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה.
- אין ד”ת מתקיימין במי שלומד מתוך עידון.
במיעוט שחוק
- מיעוט מרחיב דעת, ורבויו מרגיל לערוה.
- השחוק מבטל השכל (ואין השחוק דומה לשמחה).
- במיעוט מילי דבדיחותא קודם הלימוד, והם דברי חכמים וחידותם.
- אחר התוכחה והעונש- מעט שחוק.
במיעוט דרך ארץ
- לקדש עצמו אפילו במותר לו.
- אם ע”י ד”א יגרם ביטול תורה (כגון באים אורחים) ימעט בד”א.
- כל ד”א שבעולם כלול בבישנות, ולא הבישן למד.
- אבל מעט בישנות נחוץ שלא ישאל את רבו בעזות.
- גריס בד”א (לא במיעוט) והם מדות טובות אם אין ד”א אין תורה.
- ובמיעוט ד”א זו מלאכה שיעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי.
- יכלול למוד חכמות העולם הנצרכות שמיעוטן יפה.
- שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק.
- כל מה שדרך ב”א במנהגי המדינה נוהגים, שאם אין ד”א אין תורה.
- ומצינו הרבה פעמים שאמרו “למדה תורה דרך ארץ”
- במיעוט עמל הפרנסה.
בארך אפים
- להתרחק מהכעס.
- לא הקפדן מלמד.
- שהתלמיד יסבול תוכחות רבו.
- להתנהג במדה זו עם כל אדם.
- ללמוד מהקב”ה שמאריך אפו.
- בא לכלל כעס בא לכלל טעות.
- הכעס מחליש החריצות הזכרון והגוף.
בלב טוב
- לבער הלב הרע (היצה”ר) כי בלב נבון תנוח חכמה.
- התורה שנקראת טוב, תמצא רק במי שהוא טוב.
- מי שלבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון.
- שיהא טבעו רך ולהיטיב לבריות.
- לב טוב כולל הסתפקות ואהבת הטובים והנכונות להיטיב לבני אדם.
באמונת חכמים
- לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
- מי שאינו מאמין אפילו בדבר אחד לא יתגלו רזי תורה.
- שיאמין אמונה תמימה.
- המאמין יש לו דבקות בחכמים ועי”ז יקנה חכמתם.
- אך בינתך אל תשען.
- שיאמין לדברי קבלה, ומה שלא יבין יתלה החסרון בשכלו.
- גדולי הדורות שעסק חייהם להמשיך בדרכי מחשבתם של חז”ל זוכים לישרות, וחוות דעתם כאשר ישאל איש בדבר א’.
- במדה שנעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי מחשבתם גם דעתינו מקבלת יישור.
- חסרון הכרת התבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת, וכנגדה שורש הכל היא- אמונת חכמים.
ובקבלת היסורים
- מרוב אהבתו לתורה לא יטרידוהו היסורים.
- שיבחר לו היסורים של פת במלח וכו’ ובתורה אתה עמל.
- תורה נקנית ע”י יסורים, ויקבלם בסבר פנים יפות.
- התורה אינה גופנית, ומשיגים אותה רק בהתמעט הגופניות והיסורים מסלקים פחיתות הגוף.
- לפי שרוב הטובה והשלוה מביאין את האדם לבעוט.
- יסורין ממרקין עונותיו של אדם.
- ואם הוא חכם ומקבל על עצמו יסורים בעסק התורה ע”י מיעוט תענוג כו’ ירויח שהיסורים עצמם יחשבו לו למצוה.
- שלא יבעט בהם אלא יתלה אותם בעוונותיו.
- היא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחר ה’.
- הקב”ה מביא יסורים של אהבה לעוסק בה, כדי להרבות שכרו.
- אשריו לאדם שיסורים באים עליו בגלל עמל התורה.
המכיר את מקומו
- לזכור את יום המות.
- שיזכור לקנות השלמות כדי שישיג מקומו בגן עדן.
- שלא ישב למעלה ממקומו.
- שישב במקום קבוע בבית המדרש.
- שיכיר מעלות עצמו וחסרונותיו.
- שיכיר חסרונותיו בתלמודו.
- שידע כמה תורה חסר לו, שישאף ויהא ראוי לקבל עוד.
- כמאמר הלל “השפלתי היא הגבהתי”.
- שיגיע בזמן לבית המדרש שלא יתפסו מקומו.
- שכל הזמן יעסוק בתורה, שכך מתקיימת התורה בידו.
- שיזכור את נמוקיו וסברותיו.
השמח בחלקו
- לעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת ממון.
- שמח שנפל בחלקו ללמוד תורה.
- שהרי אף אם יושלם בתורה לא ישמח בחלקו.
- בודאי אשריו כי פנה לבו מדאגת עוה”ז.
- לומד מעט מעט עד שהוא בקי, ולא הרבה בב”א ושמח דהיינו ששמח בחלקו בתורה.
- שולחנו גדול משלחן שרים, ולמה ייגע עוד להעשיר.
- שאם דואג אינו מכוין בתורה.
העושה סייג לדבריו
- עושה סייג לקדש עצמו במותר לו.
- עושה סייג לדבורו, ואינו מדבר רק ע”צ ההכרח.
- שנזהר בדבורו שלא יטעה.
- סייג לחכמה שתיקה, ולכן זה הכרחי לקנין התורה.
- ומסייג עצמו אפילו במותר לו שלא יפגע באיסורים ובגזרות חכמים.
- עושה סייג לדבריו שלא יוכשלו בהוראתו.
- שנמוקו עמו.
אינו מחזיק טובה לעצמו
- על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.
- לעצמו לגופו אינו מחזיק בתענוגים, אבל לנפשו מחזיק טובה.
- שאם יחזיק טובה לסוף פוסק מד”ת.
- שכל למודו רק בס”ד. שהרי קודם לידתו בא מלאך ומלמדו.
- המתגאה ומחזיק טובה לעצמו עלול לשכחה.
- בלמדו יודע ומבין וזוכר שכל מה שמבין זה מתנת ה’.
אהוב
- אדם אהוב כולם ירצו ללמדו.
- שמיישר מנהגיו בחן בחסד וברחמים.
- אהוב עושה מעשים רצויים אל המקום ואל הבריות.
- אם אהוב בעיני ה’ יתן לו תורתו.
- אם אהוב על הבריות אז גם רוח המקום נוחה הימנו.
- מחמת מעלותיו הקודמות עי”ז נעשה אהוב.
- צריך להשתדל ללכת במצוות ה’ כדי שהשי”ת יאהבנו.
אוהב את המקום
- כי אז לומד מאהבה ויגלו לו רזי תורה.
- אם אוהב ה’ ודבק בו ראוי לחכמת התורה.
- אם הוא אהוב ואוהב את המקום, אין מקטרג על תלמודו ונמצא תלמודו מצליח בידו.
אוהב את הבריות
- ע”י אהבתו את הבריות יקרבן לתורה, ומתלמידיו יותר מכולם.
- התורה לא ניתנה ליחיד, ואם אוהב את הבריות הרי הוא בכלל.
- גם זו מעלה שאוהב בריות הי”ת, ורק שונא חטאיהם.
- ע”י שמקרבן לתורה יש לו מצוה של זכוי הרבים שמסייעתו.
- עי”כ מתכבדת התורה ומתייקרת בעיני הבריות.
משמח את המקום משמח את הבריות
- מצד שמשמח את המקום ראוי לתורה.
- הקב”ה שמח שיש לו בריה כזו בעולמו, וגם הבריות נהנין ממנו והתורה מתקרבת אליו.
אוהב את הצדקות
- אלו שלשת הדברים (צדקות מישרים ותוכחה) הם היסודות שעליהם בנויה התורה.
- שיעשה יותר ממה שהוא חייב כל מיני צדקות.
אוהב את התוכחות
- לא יבעט בתוכחות רבו.
- יוכיח אחרים כי למוכיחים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב.
- הוכח לחכם ויאהבך, ואם אוהב לקבל תוכחה ילמד הרבה חכמה.
- שיוכיח מתוך אהבה גמורה כמו שמוכיח את עצמו.
- שישמח לקבל תוכחה.
- תוכחה לזולת בד בבד עם תוכחה לעצמו.
אוהב את המישרים
- אינו מחניף לשום אדם.
- צריך להזהר בין בלמוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר כי אם אין יושר תפוג תורה.
מתרחק מן הכבוד
- לומד רק בשביל אהבת ה’.
- עוקף את הדרך בכדי שלא יקומו בפניו.
- מוכן ללמוד אפי’ מקטנים ממנו, ובזה יקנה תורה.
- אם בורח מהכבוד יורש כבוד תורה שהיא עיקר הכבוד.
- שהכבוד אחד מג’ דברים שמוציאים את האדם מן העולם.
- אינו רודף אפילו אחר הכבוד הראוי לו.
- מתרחק אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול, ומתוך כך מוכן ללמוד מכל אדם, ולכן היא מתקיימת בידו.
ולא מגיס לבו בתלמודו
- אפילו בקרב לבו אינו מתגאה בלמודו.
- כל יום חושב שמה שלמד זה מעט מזעיר.
- כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק.
- כי כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים בערך אוצרותיה הגנוזים.
- ירמוז שכל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים.
- כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו.
- שדואג שמה יכשל בד”ת.
- שאינו מתגאה בפני הבריות.
- מלשון שלבו גס בה, שאינו חושב עצמו כרגיל אליה, ומחשבותיו ע”פ התורה ולא עצמאיות.
אינו שמח בהוראה
- כי השמח בהוראה שוטה רשע וגס רוח.
- והיינו כשיש רב במקום (הגדול הימנו).
- המגיס לבו בהוראה שוכח תלמודו.
נושא בעול עם חברו.
- מצטער עם חברו.
- שילמד בחבורה שישא בעול התורה עם חבירו.
- סובל מדותיו של חברו, אף שקשה לו.
- כאשר נושא בעול עם חברו, זה מורה שהוא אדם טוב, וראוי לתורה.
- זה מורה שהוא קשור אל הכלל וראוי אל התורה.
- כשצריך להורות, נושא בעול עם חברו להתיעץ עמו, ואינו מורה לבדו.
- מראה פנים לסברת חברו.
- ואם חברו טועה מעמידו על האמת (ולא יתגאה עליו).
- ואם חברו יתקוטט עמו לא יאמר לו, כדי להעמידו על השלום.
- נושא בעול אפילו בדברים שאינו חייב.
מכריעו לכך זכות
- כי הדן חברו לכף חובה, תתפרד החבילה.
- אפילו מדה מגונה שבחברו יש לדון לכף זכות.
- משתדל לחפש להכריע לזכות.
- אפילו חברו נכשל בהלכה מהפך בזכותו.
מעמידו על האמת
- אם חברו נכשל בהלכה יעמידו על האמת (ולא ישמח).
- משתדל להביאו אל האמת.
- אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת ה’.
- לפעמים מביישין תלמידים בדברים קשים שיתנו דעתם לעיין יפה.
- לפעמים מצערים קודם שישיבו להם כדי שישימו לבם לדקדק ולטרוח בשכלם.
מעמידו על השלום
- אחר הויכוח בסופו אהבה ושלום.
- ת”ח מרבים שלום בעולם.
- גם מעמידו על שאר דברים טובים.
- אדם שנוהג במדות אלו הוא טוב, וראוי לנחול תורה שהיא טוב.
- מסקינן לא עשו ב”ש כדבריהן, אלא אחר הרוב ובזה קיום התורה.
מתיישב לבו בתלמודו
- אינו לומד עראי אלא קבע.
- לומד בישוב ובנחת ולא במהירות.
- אחר הלמוד מתיישב בלמודו ואז יזכור.
- אינו מפלפל קודם שמתיישב בתלמודו.
- לתת לב לטעמו של דבר וזה עוזר לזכרון.
- שוקל הסברא השכל מאד.
- כאשר מלמד או דורש לאחרים, מתיישב קודם איך לומר.
שואל ומשיב
- אינו שואל בענין שאינו לומד בו.
- ומשיב כהלכה שיודע להקשות הקושיות הנחוצות.
- העיקר שישאל, וישיב לשואלים.
- וישמע מה שחברו אומר ויוסיף עליו.
- השאלות והתשובות גורמות הרחבה והוספה לתורה, ואם לא ישאל לא יגיע למדרגת התורה.
- שואל בענין שעוסקים בו שלא לבלבל דעת הנשאל.
- אינו שואל דברי בורות או מה למעלה וכו’.
- שיהא משיב כהלכה.
- זו מדת החכם.
- ע”י שו”ת יתחקקו הדברים בלב השומע.
שומע ומוסיף
- אינו שבע מלשמוע דברי תורה, ורוצה להוסיף ולשמוע.
- ע”י מה ששומע מוסיף נופך משלו.
- ונבון יוסיף עוד יותר.
- כ”ז שאדם ממשמש בד”ת מוצא בהם טעם חדש.
- נבון מכל מה ששומע קונה תחבולות להוסיף.
- שומע דברי תלמידיו, ואם זקוקים מוסיף להם הסבר.
הלומד על מנת ללמד
- הוא נענה תחילה וזוכה ללמוד.
- ע”י שמלמד הוא חוזר, ועי”ז יזכור.
- התורה ניתנה ע”מ שילמדה לאחרים.
- המלמד צריך להרים קולו, ולכן תלמודו יתקיים בידו.
- ולעת זקנה כאשר ישכח, התלמיד יזכירנו.
- זכות הלמוד תעמוד לו שהתורה תהיה לו קנין עולם.
הלומד על מנת לעשות
- למוד לשם חידוד אינו מתקיים, אלא רק ע”מ לעשות רצון הבורא.
- רק מעשה עיקר.
- ע”י השתוקקותו למעשה מתחזק לשמור ולזכור מה שלמד.
המחכים את רבו
- צריך שהתלמיד יחזיק רבו לחכם ואז יחשק ללמוד ממנו.
- שישאל את רבו שאלות ועי”ז יחכים את רבו, ואז יחכם הוא עצמו.
- כך דרכה של תורה שיחדד את רבו.
- ע”י שאלתו הסכלית יתעורר הרב להשיבו תשובה שכלית.
המכוין את שמועתו
- שידע עיקר כוונת השמועה ויסודה.
- שאינו מקבל שמועה עד שיבין אותה.
- שיהיה אליבא דהלכתא.
והאומר דבר בשם אומרו
- אם יאמר בשם אומרו, ישתדל גם לחדש שיאמר בשם עצמו.
- שלא יגזול התורה ממי שאמרה.
- אם לא ידקדק בשם האומר גם לא ידקדק בעיקר השמועה.
- מביא גאולה שמדובב שפתיו בקבר, והגאולה שעוסק בתורה בקבר.
- נפקא מינא לגירסא להקשות מאחד על עצמו.
- ואם מועיל לגאול הגוף (אצל אסתר) ק”ו לגאולת הנפש.
- ע”י שיודעים האומר מתיישב כמה קושיות.
- אינו תולה דברי רבו בעצמו.
- דכשיאמרו השמועה בשם אומרה והוא אדם גדול השומע ישמע ומקבלה.
