48 קניני התורה וביאורם – מאת המחבר הרה”ג מאיר הכהן מונק

תמצית הביאורים וסיכומים למציאת הקנינים בקלות ולחזרה מהירה, הובא בסוף ספר “קנין כתר תורה” מאת המחבר הרה”ג מאיר הכהן מונק שליט”א.

תלמוד

• לומד תמיד ומרגיש תמיד שעדיין יחסר לו ידיעה בתוה”ק.
• שיהא רגיל לשנות ולחזור.
• שילמד מרב.
• שלא יסמוך על חכמתו.
• ד”ת א”א לקבל משכלו לבד.

בשמיעת האזן

• שיקשיב, שאם יחסר אולי באותה שעה יפסיד דבר חשוב.
• שיקשיב, כי לפעמים אפילו חסרון מלה מקלקל הכל.
• ההקשבה תביא לידי הבנה.
• שמיעלה יעילה יותר מראייה בספרים
• להקשיב לחברים.

בעריכת שפתיים

• להוציא את המילים מן הפה.
• לחזור פעמים רבות.
• לסכם כל ענין.
• מועיל להבנה.
• מועיל לזכרון.
• לחשוב קודם שידבר.
• השונה בקול תורתו משתמרת
• ד”ת מתקיימין רק בהוצאת הפה.

בבינת הלב

• שישתדל להבין בלבו.
• להבין דבר מתוך דבר.
• בעת החזרה ללמוד בהבנה כמו בפעם הראשונה.
• בהוציאו בפה ירגיש השגיאה. אך העיקר כוונת הלב.

בשכלות הלב

• שהחזרה תהיה בהבנת הדברים שמוציא בפיו.
• שלא ילמד כמתעסק, אלא במחשבה.
• הדברים שישכיל בלמודו:
• א.להסתכל  הכללים היוצאים
• ב.תכלית הדברים.
• ג.טעם הדבר וסבתו.
• ד.על איזה יסוד הוא בנוי.
• ה.סוף הענין המבוקש.
• ו. ענינים המסתעפים ממנו.

באימה

• שתהיה עליו אימת רבו, וגם אימת שכינה.
• כשיש לו אימה מרבו הוא מקבל ממנו, ואז רואה סימן טוב במשנתו.
• שלא להפסיק בדברים בטלים
• לזכור שהשראת השכינה בתוך ד”א של הלכה.
• לכוין שלא יטעה.
• שלא יתגאה ולא יקל ראש.

ביראה

• ראשית חכמה- יראת ה’
• להכיר רוממות רבו וקטנות ערכו.
• ועוד יותר, להכיר רוממות הי”ת ושפלות ערכו.
• מורא רבן כמורא שמים, רק עי”כ יקבל וידקדק בדברי רבו.
• לא לנהוג קלות ראש בפני רבו, אלא וגילו- ברעדה. (וזה טעם שבירת כוס בחופה).

בענוה

• להיות שפל רוח בפני כל אדם, וכך זוכים לתורה.
• ללמוד מכל אדם.
• תורה מתקיימת רק במי שדעתו שפלה עליו.
• ע”י ענוה ילך ללמוד אפילו אצל תלמידו.
• בית הלל זכו שהלכה כמותן מתוך עונותנותן.
• לא הבישן למד (שלא יחזיק עצמו גדול, וימנע מלשאול).

בשמחה

• ע”י ששמח בתורה ירבה ללמדו בה.
• השמחה מביאה לידי שלמות ועי”ז מקבל התורה.
• שמחה מביאה לידי צלילות הדעת הנחוצה ללימוד ביתר.
• מתוך השמחה מתרחב לבו ומתחדד השכל והזכרון.
• הלומד בשמחה ילמד בשעה יותר ממה שילמד בעצבות כמה שעות.
• צריך לשמוח בתורה שהיא שעשוע של הי”ת.

בשמוש חכמים

• ללמוד באופן קבוע מרב, עד כדי להיות בביתו ולשמשו.
• השמוש גורם לו התחברות לרב, ועי”ז מקבל מהרב.
•  ע”י השמוש רואה כל מעשי הרב ולומד מזה.
• וכ”ש שעי”ז ידקדק במעשי רבו לנהוג כמותו.
• שימוש הוא לסבור סברא ממנו.
• שדוחק בכל מקום לשמוע דבריהם ולשמשן.
• שלומד ממעשיו יותר משעוריו.

בדקדוק חברים

• ע”י הדקדוק עם חבריו ילמדו לדקדק בתורה.
• עיקר התורה ע”י שנים.
• עם חברים מדקדקים יותר מאשר עם הרב.
• כל שבוררו ומדקדק עם מי להתחבר, ואינו נמשך אחרי ברק חיצוני אלא במעלות הנפש המשובחות שבריעיו.

ובפלפול התלמידים

• הפלפול הוא המביא ביותר לידי חידוד, וכן מהתלמידים הרב לומד ביותר, ומשניהם יחד תועלת הגדולה ללימוד.
• שאלות התלמידים מחדדות הרב.
• מפני שהתלמידים הטעות מצוי בהם וע”י שהרב עונה הוא מתחדד.
• לרמוז שמיעוטו יפה ורובו קשה- כדוגמת הפלפלין במאכלים.

בישוב

• לא ישיב במהרה עד שיתיישב ישוב רב בדבר.
• ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה.
• בישוב הדעת יוכל ללמוד כראוי.
• ללמוד מיושב ואז מתיישב בדעת.
• אין ישיבה אלא ל’ עכבה, ולא ילמד מהלך.
• בישוב הדעת ידע לסדר תלמודו כי הוא נשמת הענינים וחיותם.
• בלי ישוב הדעת יש בלבול הדעת ובהילות ומתוך כך אין תלמודו נשאר בידו.

במקרא

• צריך שיהיה בקי בהן כי הם היסוד אשר הלימוד נשען עליהם.
• א”א לדעת המקרא אלא עם המשנה וצריך להיות בלול בשניהם.
• כאן מנה הסיבות העצמיות לידיעת התורה.
• המקרא והמשנה הם שני העמודים אשר התלמוד הגדול נבנה עליהם.
• לימוד המקרא הוא רק בסיס לימוד התלמוד (וכן המשנה).

במשנה

• לימוד המשנה בבחינת ליגרס, ואח”כ רק ליסבר.
• אם הקדים בלימוד וידיעת המשנה, יהיה הפתח לפניו אל כל אשר יחפוץ בלימוד התוה”ק.
• מי שיוכל ללמדה בע”פ מובטח לו שהוא בן עוה”ב.
• אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות.

בטהרה

• לטהר עצמו ממחשבות והרהורים רעים.
• התורה הקדושה והטהורה אינה חלה במקום טומאה.
• הלימוד בטהרה הוא תועלת רב להצלחה בלימוד.

במיעוט שנה

• שיקום בלילה לעסוק בתורה.
• אם יאהב שנה יתבטל מתורה.
• השנה ענין גופני, ומרחיק השכלי (שהיא התורה).
• בזכות הלמוד בלילה אין תלמודו משתכח.
• לא בא אלא לאפוקי שינת היום.
• א”א בלא שינה, אלא שימעט.
• ע”י רבוי שנה, יתיישן שכלו.
• שלא יישן הרבה בבת אחת.

במיעוט שיחה

• במעוט שיחה חולין, ואם מוכרח ימעט בה.
• ואפילו בענין הלמוד, ימעט בה כל מה שיוכל.
• ילמד בלשון קצרה נקיה וקלה.
• מרבה דברים מרבה שטות, ושתיקה סימן לחכמה.
• השיחה מבטלת פעולת השכל.
• לפי שהזמן יקר המציאות, לכן יקצר בשיחה.
• לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
• בשיחת הרשות יאבד הזמן ויפסיד תורה הרבה.
• וא”צ לומר שלא ירבה שיחה עם האשה.
• כנגד כל שיחה בטלה יוצא כנגדו דבור של תורה.
• במיעוט שיחה- ליצנות.

במיעוט סחורה

• אין התורה מצויה בסוחרים.
• מיעוט כן, אך העיקר עיסוק בתורה.
• שלא יהיה בעל משא ומתן.
• רק לצורך התורה כי אם אין קמח אין תורה.

במיעוט תענוג

• מעוטו ורבויו רע (אפילו לעשיר שיש לו).
• הרודף אחר תענוגות גופניים אינו ראוי לקנות תורה שהיא רוחנית.
• מעוטו (למי שיש) יפה, כדי שיעסוק בתורה בשמחה, וריבויו קשה.
• להתפלל שלא יכנסו מעדנים לגופו.
• לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה.
• אין ד”ת מתקיימין במי שלומד מתוך עידון.

במיעוט שחוק

• מיעוט מרחיב דעת, ורבויו מרגיל לערוה.
• השחוק מבטל השכל (ואין השחוק דומה לשמחה).
• במיעוט מילי דבדיחותא קודם הלימוד, והם דברי חכמים וחידותם.
• אחר התוכחה והעונש- מעט שחוק.

במיעוט דרך ארץ

• לקדש עצמו אפילו במותר לו.
• אם ע”י ד”א יגרם ביטול תורה (כגון באים אורחים) ימעט בד”א.
• כל ד”א שבעולם כלול בבישנות, ולא הבישן למד.
• אבל מעט בישנות נחוץ שלא ישאל את רבו בעזות.
• גריס בד”א (לא במיעוט) והם מדות טובות אם אין ד”א אין תורה.
• ובמיעוט ד”א זו מלאכה שיעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי.
• יכלול למוד חכמות העולם הנצרכות שמיעוטן יפה.
• שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק.
• כל מה שדרך ב”א במנהגי המדינה נוהגים, שאם אין ד”א אין תורה.
• ומצינו הרבה פעמים שאמרו “למדה תורה דרך ארץ”
• במיעוט עמל הפרנסה.

בארך אפים

• להתרחק מהכעס.
• לא  הקפדן מלמד.
• שהתלמיד יסבול תוכחות רבו.
• להתנהג במדה זו עם כל אדם.
• ללמוד מהקב”ה שמאריך אפו.
• בא לכלל כעס בא לכלל טעות.
• הכעס מחליש החריצות הזכרון והגוף.

בלב טוב

• לבער הלב הרע (היצה”ר) כי בלב נבון תנוח חכמה.
• התורה שנקראת טוב, תמצא רק במי שהוא טוב.
• מי שלבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון.
• שיהא טבעו רך ולהיטיב לבריות.
• לב טוב כולל הסתפקות ואהבת הטובים והנכונות להיטיב לבני אדם.

באמונת חכמים

• לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
• מי שאינו מאמין אפילו בדבר אחד לא יתגלו רזי תורה.
• שיאמין אמונה תמימה.
• המאמין יש לו דבקות בחכמים ועי”ז יקנה חכמתם.
• אך בינתך אל תשען.
• שיאמין לדברי קבלה, ומה שלא יבין יתלה החסרון בשכלו.
• גדולי הדורות שעסק חייהם להמשיך בדרכי מחשבתם של חז”ל זוכים לישרות, וחוות דעתם כאשר ישאל איש בדבר א’.
• במדה שנעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי מחשבתם גם דעתינו מקבלת יישור.
• חסרון הכרת התבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת, וכנגדה שורש הכל היא- אמונת חכמים.

ובקבלת היסורים

• מרוב אהבתו לתורה לא יטרידוהו היסורים.
• שיבחר לו היסורים של פת במלח וכו’ ובתורה אתה עמל.
• תורה נקנית ע”י יסורים, ויקבלם בסבר פנים יפות.
• התורה אינה גופנית, ומשיגים אותה רק בהתמעט הגופניות והיסורים מסלקים פחיתות הגוף.
• לפי שרוב הטובה והשלוה מביאין את האדם לבעוט.
• יסורין ממרקין עונותיו של אדם.
• ואם הוא חכם ומקבל על עצמו יסורים בעסק התורה ע”י מיעוט תענוג כו’ ירויח שהיסורים עצמם יחשבו לו למצוה.
• שלא יבעט בהם אלא יתלה אותם בעוונותיו.
• היא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחר ה’.
• הקב”ה מביא יסורים של אהבה לעוסק בה, כדי להרבות שכרו.
• אשריו לאדם שיסורים באים עליו בגלל עמל התורה.

המכיר את מקומו

• לזכור את יום  המות.
• שיזכור לקנות השלמות כדי שישיג מקומו בגן עדן.
• שלא ישב למעלה ממקומו.
• שישב במקום קבוע בבית המדרש.
• שיכיר מעלות עצמו וחסרונותיו.
• שיכיר חסרונותיו בתלמודו.
• שידע כמה תורה חסר לו, שישאף ויהא ראוי לקבל עוד.
• כמאמר הלל “השפלתי היא הגבהתי”.
• שיגיע בזמן לבית המדרש שלא יתפסו מקומו.
• שכל הזמן יעסוק בתורה, שכך מתקיימת התורה בידו.
• שיזכור את נמוקיו וסברותיו.

השמח בחלקו

• לעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת ממון.
• שמח שנפל בחלקו ללמוד תורה.
• שהרי אף אם יושלם בתורה לא ישמח בחלקו.
• בודאי אשריו כי פנה לבו מדאגת עוה”ז.
• לומד מעט מעט עד שהוא בקי, ולא הרבה בב”א ושמח דהיינו ששמח בחלקו בתורה.
• שולחנו גדול משלחן שרים, ולמה ייגע עוד להעשיר.
• שאם דואג אינו מכוין בתורה.

העושה סייג לדבריו

• עושה סייג לקדש עצמו במותר לו.
• עושה סייג לדבורו, ואינו מדבר רק ע”צ ההכרח.
• שנזהר בדבורו שלא יטעה.
• סייג לחכמה שתיקה, ולכן זה הכרחי לקנין התורה.
• ומסייג עצמו אפילו במותר לו שלא יפגע באיסורים ובגזרות חכמים.
• עושה סייג לדבריו שלא יוכשלו בהוראתו.
• שנמוקו עמו.

אינו מחזיק טובה לעצמו

• על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.
• לעצמו לגופו אינו מחזיק בתענוגים, אבל לנפשו מחזיק טובה.
• שאם יחזיק טובה לסוף פוסק מד”ת.
• שכל למודו רק בס”ד. שהרי קודם לידתו בא מלאך ומלמדו.
• המתגאה ומחזיק טובה לעצמו עלול לשכחה.
• בלמדו יודע ומבין וזוכר שכל מה שמבין זה מתנת ה’.

אהוב

• אדם אהוב כולם ירצו ללמדו.
• שמיישר מנהגיו בחן בחסד וברחמים.
•  אהוב עושה מעשים רצויים אל המקום ואל הבריות.
• אם אהוב בעיני ה’ יתן לו תורתו.
•  אם אהוב על הבריות אז גם רוח המקום נוחה הימנו.
• מחמת מעלותיו הקודמות עי”ז נעשה אהוב.
• צריך להשתדל ללכת במצוות ה’ כדי שהשי”ת יאהבנו.

אוהב את המקום

• כי אז לומד מאהבה ויגלו לו רזי תורה.
• אם אוהב ה’ ודבק בו ראוי לחכמת התורה.
• אם הוא אהוב ואוהב את המקום, אין מקטרג על תלמודו ונמצא תלמודו מצליח בידו.

אוהב את הבריות

• ע”י אהבתו את הבריות יקרבן לתורה, ומתלמידיו יותר מכולם.
• התורה לא ניתנה ליחיד, ואם אוהב את הבריות הרי הוא בכלל.
• גם זו מעלה שאוהב בריות הי”ת, ורק שונא חטאיהם.
• ע”י שמקרבן לתורה יש לו מצוה של זכוי הרבים שמסייעתו.
• עי”כ מתכבדת התורה ומתייקרת בעיני הבריות.

משמח את המקום משמח את הבריות

• מצד שמשמח את המקום ראוי לתורה.
• הקב”ה שמח שיש לו בריה כזו בעולמו, וגם הבריות נהנין ממנו והתורה מתקרבת אליו.

אוהב את הצדקות

• אלו שלשת הדברים (צדקות מישרים ותוכחה) הם היסודות שעליהם בנויה התורה.
• שיעשה יותר ממה שהוא חייב כל מיני צדקות.

אוהב את התוכחות

• לא יבעט בתוכחות רבו.
• יוכיח אחרים כי למוכיחים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב.
• הוכח לחכם ויאהבך, ואם אוהב לקבל תוכחה ילמד הרבה חכמה.
• שיוכיח מתוך אהבה גמורה כמו שמוכיח את עצמו.
• שישמח לקבל תוכחה.
• תוכחה לזולת בד בבד עם תוכחה לעצמו.

אוהב את המישרים

• אינו מחניף לשום אדם.
• צריך להזהר בין בלמוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר כי אם אין יושר תפוג תורה.

מתרחק מן הכבוד

• לומד רק בשביל אהבת ה’.
• עוקף את הדרך בכדי שלא יקומו בפניו.
• מוכן ללמוד אפי’ מקטנים ממנו, ובזה יקנה תורה.
• אם בורח מהכבוד יורש כבוד תורה שהיא עיקר הכבוד.
• שהכבוד אחד מג’ דברים שמוציאים את האדם מן העולם.
• אינו רודף אפילו אחר הכבוד הראוי לו.
• מתרחק אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול, ומתוך כך מוכן ללמוד מכל אדם, ולכן היא מתקיימת בידו.

ולא מגיס לבו בתלמודו

• אפילו בקרב לבו אינו מתגאה בלמודו.
• כל יום חושב שמה שלמד זה מעט מזעיר.
• כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק.
• כי כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים בערך אוצרותיה הגנוזים.
•  ירמוז שכל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים.
•  כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו.
• שדואג שמה יכשל בד”ת.
• שאינו מתגאה בפני הבריות.
• מלשון שלבו גס בה, שאינו חושב עצמו כרגיל אליה, ומחשבותיו ע”פ התורה ולא עצמאיות.

אינו שמח בהוראה

• כי השמח בהוראה שוטה רשע וגס רוח.
• והיינו כשיש רב במקום (הגדול הימנו).
• המגיס לבו בהוראה שוכח תלמודו.

נושא בעול עם חברו.

• מצטער עם חברו.
• שילמד בחבורה שישא בעול התורה עם חבירו.
• סובל מדותיו של חברו, אף שקשה לו.
• כאשר נושא בעול עם חברו, זה מורה שהוא אדם טוב, וראוי לתורה.
• זה מורה שהוא קשור אל הכלל וראוי אל התורה.
• כשצריך להורות, נושא בעול עם חברו להתיעץ עמו, ואינו מורה לבדו.
• מראה פנים לסברת חברו.
• ואם חברו טועה מעמידו על האמת (ולא יתגאה עליו).
• ואם חברו יתקוטט עמו לא יאמר לו, כדי להעמידו על השלום.
• נושא בעול אפילו בדברים שאינו חייב.

מכריעו לכך זכות

• כי הדן חברו לכף חובה, תתפרד החבילה.
• אפילו מדה מגונה שבחברו יש לדון לכף זכות.
• משתדל לחפש להכריע לזכות.
• אפילו חברו נכשל בהלכה מהפך בזכותו.

מעמידו על האמת

• אם חברו נכשל בהלכה יעמידו על האמת (ולא ישמח).
• משתדל להביאו אל האמת.
• אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת ה’.
• לפעמים מביישין תלמידים בדברים קשים שיתנו דעתם לעיין יפה.
• לפעמים מצערים קודם שישיבו להם כדי שישימו לבם לדקדק ולטרוח בשכלם.

מעמידו על השלום

• אחר הויכוח בסופו אהבה ושלום.
• ת”ח מרבים שלום בעולם.
• גם מעמידו על שאר דברים טובים.
• אדם שנוהג במדות אלו הוא טוב, וראוי לנחול תורה שהיא טוב.
• מסקינן לא עשו ב”ש כדבריהן, אלא אחר הרוב ובזה קיום התורה.

מתיישב לבו בתלמודו

• אינו לומד עראי אלא קבע.
• לומד בישוב ובנחת ולא במהירות.
• אחר הלמוד מתיישב בלמודו ואז יזכור.
• אינו מפלפל קודם שמתיישב בתלמודו.
• לתת לב לטעמו של דבר וזה עוזר לזכרון.
• שוקל הסברא השכל מאד.
• כאשר מלמד או דורש לאחרים, מתיישב קודם איך לומר.

שואל ומשיב

• אינו שואל בענין שאינו לומד בו.
• ומשיב כהלכה שיודע להקשות הקושיות הנחוצות.
• העיקר שישאל, וישיב לשואלים.
• וישמע מה שחברו אומר ויוסיף עליו.
• השאלות והתשובות גורמות הרחבה והוספה לתורה, ואם לא ישאל לא יגיע למדרגת התורה.
• שואל בענין שעוסקים בו שלא לבלבל דעת הנשאל.
• אינו שואל דברי בורות או מה למעלה וכו’.
• שיהא משיב כהלכה.
• זו מדת החכם.
• ע”י שו”ת יתחקקו הדברים בלב השומע.

שומע ומוסיף

• אינו שבע מלשמוע דברי תורה, ורוצה להוסיף ולשמוע.
• ע”י מה ששומע מוסיף נופך משלו.
• ונבון יוסיף עוד יותר.
• כ”ז שאדם ממשמש בד”ת מוצא בהם טעם חדש.
• נבון מכל מה ששומע קונה תחבולות להוסיף.
• שומע דברי תלמידיו, ואם זקוקים מוסיף להם הסבר.

הלומד על מנת ללמד

• הוא נענה תחילה וזוכה ללמוד.
• ע”י שמלמד הוא חוזר, ועי”ז יזכור.
• התורה ניתנה ע”מ שילמדה לאחרים.
• המלמד צריך להרים קולו, ולכן תלמודו יתקיים בידו.
• ולעת זקנה כאשר ישכח, התלמיד יזכירנו.
• זכות הלמוד תעמוד לו שהתורה תהיה לו קנין עולם.

הלומד על מנת לעשות

• למוד לשם חידוד אינו מתקיים, אלא רק ע”מ לעשות רצון הבורא.
• רק מעשה עיקר.
• ע”י השתוקקותו למעשה מתחזק לשמור ולזכור מה שלמד.

המחכים את רבו

• צריך שהתלמיד יחזיק רבו לחכם ואז יחשק ללמוד ממנו.
• שישאל את רבו שאלות ועי”ז יחכים את רבו, ואז יחכם הוא עצמו.
• כך דרכה של תורה שיחדד את רבו.
• ע”י שאלתו הסכלית יתעורר הרב להשיבו תשובה שכלית.

המכוין את שמועתו

• שידע עיקר כוונת השמועה ויסודה.
• שאינו מקבל שמועה עד שיבין אותה.
• שיהיה אליבא דהלכתא.

והאומר דבר בשם אומרו

• אם יאמר בשם אומרו, ישתדל גם לחדש שיאמר בשם עצמו.
• שלא יגזול התורה ממי שאמרה.
• אם לא ידקדק בשם האומר גם לא ידקדק בעיקר השמועה.
• מביא גאולה שמדובב שפתיו בקבר, והגאולה שעוסק בתורה בקבר.
• נפקא מינא לגירסא להקשות מאחד על עצמו.
• ואם מועיל לגאול הגוף (אצל אסתר) ק”ו לגאולת הנפש.
• ע”י שיודעים האומר מתיישב כמה קושיות.
• אינו תולה דברי רבו בעצמו.
• דכשיאמרו השמועה בשם אומרה והוא אדם גדול השומע ישמע ומקבלה.