דבר תורה לפרשת משפטים "למה לעשירים יש עושר?" - הרב מרדכי אליהו

פרשת משפטים -שבת שקלים

למה לעשירים יש יותר כסף?

מי שלא עושה חסד – הוא החוטא הגדול

עיון בפרשת עמון ומואב מלמד אותנו, שאי עשיית חסד – הוא הגדול שבחטאים. בגללו אמרה התורה (דברים כג ד): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". למה? בגלל שהם לא עשו חסד – "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

אחת המצוות שניצבת בפני עם ישראל כניסיון אם ימנעו חסד או לא, היא מצוות השמיטה. וכך מצווה אותנו התורה בפרשתנו (שמות כג י-יא): "ושש שנים תזרע ארצך... והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" וכו'. הניסיון שלנו בשנת השמיטה בא לידי ביטוי ביחס שלנו לעני. בשנה זו רואים, כי מי שלא מלווה כסף לעני – נחשב "איש בְּלִיַּעַל". אם העני מתלונן עליו, הוא גם נחשב "חוטא": "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו).

למה מי שלא עושה חסד הוא "איש בְּלִיַּעַל"?

מסביר זאת "אור החיים" הקדוש, כי על מה שכתבה התורה בפרשתנו "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב), אמר רבי ישמעאל: "כל 'אִם' שבמקרא רשות – חוץ מזו!". היינו, שלמרות שכתוב "אִם", יש חובה על האדם לתת הלוואה. אם כן, למה כתבה התורה "אִם" כאילו זה ספק ורשות?

מסביר "אור החיים" הקדוש הסבר עמוק, שאותו הוא פותח בתהייתם של בני-אדם שרואים שיש עשירים עם כסף יותר מכדי צורכם, ולא מבינים מדוע ה' לא סיפק לאותם עשירים רק את מה שצריכים ותו לא. והעניין הוא, שמלכתחילה ה' באמת נותן לכל אחד ואחד כפי מה שהוא צריך לו, אך פעמים שאנשים חוטאים ועל כן לא מגיע להם שיקבלו את כל השפע שהיה ראוי להגיע אליהם – וצריכים הם לחלוק אותו עם אדם אחר, ורק לעת עתה הם שומרים אותו בעבור אותו אדם באוצרותיהם, תוך מחשבת-שווא שזה כספם שלהם. כך שכל האוצרות שלהם – זה למראה עיניים בלבד.

אם (יש לך) כסף – תלווה את עמי

הדברים הללו אף מסתדרים עם מה שכתוב בפסוק: "אִם כֶּסֶף – תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך – הלווה אותו למישהו אחר, ואל תחשוב שאתה נותן לו משלך. דע לך, שאין זה חלק המגיע לך, אלא זה חלקו-כספו של העני שנמצא עמך. "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". ולכן צריך לתת צדקה לעני בפנים מאירות. "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" – לא להתנשא ולהתגדל על העני, כי למראה עיניים נראה שאנחנו נותנים לו משלנו, אבל אחרי הכול אנחנו בעצם נותנים לו את חלקו שלו שהיה שמור אצלנו.

מהפך במחשבה

ואיך כל זה קשור לשנת השמיטה? אלא שכשם שבשנת השמיטה אנחנו צריכים לעשות מהפך במחשבה בעניין האדמה, כך גם עלינו לעשות בעניין הממון. במשך שש שנים אדם חושב שהכסף שלו, ושהוא נותן לעני מכספו. באה שנת השמיטה, והתורה אומרת לאדם, שכספו, אפילו זה הרשום על שמו בבנק, הוא רק פיקדון. אם הוא לא נותן לעני את חלקו, הוא עובר איסור. לכן, בסיומה של השנה הזאת מתבטלים החובות. אך כל זה לא פוטר את העני מלהחזיר את כספו בתום תקופת ההלוואה אם לא עברה שנת שמיטה, אף אם בעל החוב עשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן. כי כך הקב"ה סידר את עולמו, שגם תקנת הפרוזבול נועדה להגן על העשירים, שלא ייקראו חוטאים אם חלילה יימנעו מלהלוות לעניים.

הלוואה – רק בפני עדים, צדקה – רק בסתר

עוד דורשים חכמינו ז"ל מהכתוב בפרשה, שלמרות שכאשר מלווים כסף יש לעשות כן רק בפני עדים (ב"מ ע"ה: שו"ע ע), כשנותנים צדקה – צריך לעשות זאת דווקא בסתר. וגם זה נרמז בפסוק: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" – רק ליד "עַמִּי", ליד עדים. אבל צדקה "לֶעָנִי – עִמָּךְ", תן בינך לבינו.

ויהי רצון שיתקיים בנו: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". ונזכה ונראה שהשפע של העולם יבוא על-ידי ישראל, כמו שנאמר: "וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה". "כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית".

במהרה בימינו. אמן.              (מתוך "אביהם של ישראל" על התורה)

משפטי נצח

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כ"א, א')

הרמב"ן עומד על סמיכות מתן תורה לפרשת משפטים. לכאורה היה מקום לסמוך למתן תורה את פרשת "שמע ישראל", המורה על קבלת עול מלכות שמים, או את פרשת "והיה אם שמוע", המורה על קבלת עול תורה ומצוות, או אחד מי"ג העיקרים. מדוע סמכה התורה דווקא את פרשת משפטים למתן תורה?

ביותר צריך ביאור, שהרי במתן תורה אמרו ישראל (כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע". העם היה אז במדרגה גבוהה מאד, עד שעליה אמר הקב"ה (דברים ה', כ"ו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". מן הראוי היה, אפוא, ללמד אותם הלכות ודינים הקשורים למצוות שבין אדם למקום, ולא פרטים בהתנהגויות שבין אדם לחברו!

יש ליישב את העניין כך: דוד המלך, בהתייחסו לנתינת התורה לישראל, אומר (תהלים קמ"ז, י"ט – כ'): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הללויה". ויש להבין: האמנם אין להן לאומות העולם חוקים ומשפטים? וכי אין להם שופטים וסדרי משפט?

אכן יש להם שופטים ויש להם משפטים וחוקים, שנועדו לדון בין אדם לחבירו; אך חוקים אלו נחקקו על ידי בני אדם, לפי תנאי המצב. החוקים משתנים ממדינה למדינה ומארץ לארץ. פעמים שהשופט מחליט על פי הגיונו ושכלו, ופעמים שהשופט משנה את החוקים עקב שיקולים וחשבונות אישיים. כל אלו גורמים למשפטי העמים שלא יהיו משפטים ישרים. זהו שאמר הכתוב (תהילים קמ"ז, כ'): "ומשפטים בל ידעום". זאת ועוד, חוקי העמים עקומים הם, ואין בהם ישרות. אדרבה: יש בהם עניינים המעוררים צחוק וגיחוך. למשל, בדת הנוצרית ישנו חוק שאדם הרוצה להתנצר בא לפני הכומר, הוא שופך עליו מעט מים ואומר לו: "עד עתה היית יהודי – מעתה אתה נוצרי!"

מסופר על יהודי אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה. בא אליו נציג של הנוצרים ופיתה אותו להתנצר תמורת עושר רב. אותו יהודי חשב להתנצר רק למראית עין בלבד, אך הכומר שהרגיש בכך אמר לו שהוא ינצר אותו בתנאי שלא יאכל חמין ולא דג בשבת, וזה יהיה הסימן שהוא מתנצר בלב שלם. הסכים היהודי לדבריו. כאשר הגיע יום השבת, רצה הכומר לבדוק אם היהודי מקיים את התנאי, והלך לביתו. והנה לתדהמתו הוא רואה את היהודי אוכל סעודת מלכים, דגים וחמין כבכל שבת! כעס הכומר ואמר לו: הכיצד לא שמרת את הבטחתך? אמר לו היהודי: כלל לא אכלתי דג, כי לפני שהניחו את הדג על השולחן לקחתי מעט מים, שפכתי עליו ואמרתי לו: "עד עכשיו היית דג, מעתה אתה לא דג אלא תפוח אדמה"...

אבל אצל ישראל – החוקים והמשפטים שניתנו לנו הם חוקיו ומשפטיו של בורא העולם. שכל אנושי אינו יכול להעריך את גודל מעלתם וקדושתם של משפטי התורה. נותן התורה הוא נצחי, ועל כן חוקיו ומשפטיו הם נצחיים וקיימים לעולם. ממתן תורה ועד היום הזה לא חל כל שינוי בהם, הן בחוקים ובמשפטים שבין אדם לחבירו, והן בחוקים ובמשפטים שבין אדם למקום.

כאשר הדיין דן דין תורה עליו לירא את בוראו, ולפסוק רק על פי חוקי התורה, אשר הם "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו". דבר זה נרמז בעשרת הדיברות, שניתנו בשני לוחות, ולא בלוח אחד. ללמדנו שגם המצוות שבין אדם למקום, הכתובות על גבי לוח אחד, וגם המצוות שבין אדם לחבירו, הכתובות על גבי הלוח השני – "צדקו יחדיו", וכולם נאמרו למשה רבנו מפי הגבורה. זהו שכתב רש"י (כ"א, א'): "אשר תשים לפניהם - ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל – אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות מחלל את השם ומייקר את שם האלילים להחשיבה". אדם שהולך לפני עכו"ם למשפט מורד בחוקי התורה ומזלזל במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט).

ולכן, אדם שעבר עבירה שבין אדם לחברו חייב לפייסו ולהשיב לו את הגזלה וגם חייב להתוודות לפני הקב"ה ולחזור בתשובה על חטאתו.

ועל פי זה מובן מדוע סמכה התורה את עשרת הדיברות לפרשת משפטים. בפרשה זו מובאות מצוות שבין אדם לחבירו, והצמדתן למתן תורה מלמדנו שהן חלק מתורת אמת.  (מתוך "דברי מרדכי")

פרשת שקלים

שבת שקלים היא הראשונה מבין ארבע שבתות שתקנו לקרוא בהם פרשיות מיוחדות. בשבת שקלים קוראים בעניין מחצית השקל שבתחילת פרשת כי תשא (שמות ל', י"א-ט"ז ועד), והיא תקנה שמוזכרת במסכת מגילה (דף כ"ט ע"א); ומשמע מרש"י שם (ד"ה "קורין") שתקנה זו היתה קיימת עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, ונועדה להזכיר לעם להביא את תרומתם. אך יש אומרים (ערוה"ש תרפ"ה, א,. מש"ב שם ס"ק ב') שהיא נתקנה ארי החורבן, בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו".

שאלה: האם אפשר להעלות חתן בר מצוה שלא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד לפרשת שקלים?

תשובה: לפי רש"י שטעם הקריאה הוא להכריז על התרומה, גם קטן יכול להכריז, ולכן לרש"י קטן יכול לעלות לקריאה בפרשת שקלים. אך אם הקריאה היא כמו "קרבן" להשלמת פרים שפתינו- קטן לאו בר חיובא. וכתב הרמ"א (בסימן רפ"ב סעיף ד'): "וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה), אע"פ שיש חולקים". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ג): "ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח, מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן. ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח".(ועיין ביאור הלכה ד"ה או, וכה"ח אות מ').וכדעת החולקים כתב המבי"ט (סימן ק"ט ועיין בכנה"ג שם, והוסיף שבכל פעם שמוציאים שני ספרים- קטן לא עולה לתורה). ורבי עקיבא איגר (סימן רפ"ב ס"ד) כתב וז"ל: "עיין ת' פרח שושן סי' ת' העלה לעיקר דקטן לא יקרא בד' פרשיות". וכן בגינת ורדים שקטן לא יעלה לזכור. והחיד"א (ברכ"י סי' רפ"ד אות ב') כתב כי גם בזכור יכול קטן לעלות. והכלל שכל אחד ינהג כמנהגו. אך אם ישאל אותנו נאמר לו שבשבת זכור ופרה לא יעלה. וגם בשקלים לא יעלו קטן. (וראה עוד מש"כ בשו"ת "מאמר מרדכי" ח"א חאו"ח סי' כ"ו).

הפטרה מיוחדת קוראים בשבת זו, והיא: "ויכרות יהוידע", ויש המתחילים קודם, בפסוק: "בן שבע יהואש".

שאלה: אדם שתרם כסף בזמן הזה ואמר: "זה מחצית השקל"- האם הכסף הוקדש לבית המקדש?

תשובה: לדעת הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח הלכה ח'), מי שאמר שהכסף למקדש- אכן קידש את הכסף, וצריך לזורקו לים המלח. אמנם לפי הראב"ד אפשר לפדות כסף זה על פרוטה ולזרוק רק את הפרוטה. מהרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' א') משמע שבימינו אדם שאומר: "כסף זה למקדש" אינו קדוש, כיון שאנחנו מבארים את כוונתו, שרצה לתרום לבית הכנסת וכדו'.

מכל מקום צריך להיזהר ולהקפיד לומר: "זכר למחצית השקל" ולא "זה מחצית השקל".

(נערך מתוך "דברי מרדכי", חלק ב')

לעילוי נשמת רבנו מרדכי בן מזל (הרב מרדכי אליהו זיע"א)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933