דבר תורה לפרשת וישב ולחנוכה - על פי הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מעלת נרות חנוכה

חכמי הסוד מביאים בספריהם, כי יש כוונות עצומות בסדר ברכות הדלקת נרות חנוכה. עם זאת, גם לפי הכוונה הפשוטה של פירוש המילים בלבד, מלאה ברכה זו בסודות רבים. הגמרא אומרת, שהברכה שיש לברך על הדלקת נרות חנוכה, היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". ושואלת הגמרא – היכן ציוונו? הרי אין מצוות חנוכה מן התורה?

הגמרא משיבה, שכאשר כתוב "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" וכן "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", זה נחשב שהקב"ה ציווה אותנו. כך מסביר זאת הרמב"ם: "על מצוות שהן מדברי סופרים... מברך על הכל קודם עשייתן: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות'. והיכן ציוונו? בתורה – שכתוב בה 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא עניין הדברים כך הוא: אשר קידשנו במצוותיו – שציווה בהן לשמוע מאלו שציווּנו להדליק נר של חנוכה..." (הלכות ברכות פי"א ה"ג).

כשאנו מברכים את הנוסח "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" אנחנו בעצם מקיימים שתי מצוות, אחת – לשמוע לדברי חכמים, ושנייה – לשמוע לקדוש-ברוך-הוא, שציווה אותנו לשמוע בקול חכמים. כך שכל ברכה כזאת נותנת לנו שכר עצום על שאנו מקיימים את המצווה ומברכים עליה.

בכלל צריכים אנו אף להבין מדוע קבעו לנו חכמים לומר "אשר קידשנו במצוותיו", ולא הסתפקו באמירה "אשר קידשנו וציוונו". מה זה "מצוותיו"? אלא אומרים חז"ל, שהקב"ה מקיים מצוות. אומנם "אין לו דמות הגוף", ואין אנחנו יכולים לדמיין את זה חלילה, אבל יש מציאות כזאת שכל מצווה שה' ציווה אותנו, גם הוא מקיים אותה – מניח תפילין, שומר שבת, מדליק נר חנוכה.
לכן אנו אומרים "אשר קידשנו במצוותיו" – במצוות שהוא עצמו מקיים. משמע שזו מדרגה גבוהה מאוד, שאנו זוכים לקיים את המצוות שהקדוש-ברוך-הוא מקיים, שכך אנו מידבקים בו ובמצוות המיוחסות לו!

חנוכה בשמחה – ובבגדים נאים

כתב הרב "כף החיים" (תרעו, ח, בשם "קב הישר"): "ויכוון היטב בברכת הדלקת הנרות ולאומרם מתוך שמחה, באשר המצווה היא חביבה בשעתה לזמן פעם אחת בשנה. ולכבוד המלאכים קדישין הבאים לבית בשביל מצווה זו – ידליק הנרות כשהוא בבגד העליון, כמו שהוא הולך לבית הכנסת".

וכן מורו ורבו בעל הבן איש חי כתב בספרו "עטרת תפארת" (כו): "בראש חודש וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים, לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא יישארו בבגדי חול. גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה".
מעבר לכך שרבותינו ייחסו למעמד הדלקת נרות חנוכה מעמד מיוחד של קיום מצוות הבורא יתברך שמו, הם נתנו לו גם תוקף של הארה מיוחדת ששורה בו. הארה שמופיעה רק פעם בשנה. לכן הנשים, שההארה הזאת מיוחסת אליהן יותר, צריכות להקפיד להתלבש יפה ולענוד תכשיטים במיוחד לכבוד ההדלקה, כי "הדלקה עושה מצווה" – ולכן היא העיקר.

והגברים, כמי שמקבלים את פני המלאכים הבאים להשתתף במצווה, גם עליהם להיזהר להתלבש כפי שהם מתלבשים כשהולכים למשכנו של המלך, לבית הכנסת. כפי שהם מתלבשים לכבוד אירוע מכובד או לכבוד אורחים חשובים שבאים אליהם. כך שמי שחובש כובע כשבאים אורחים חשובים לביתו – יחבוש כובע בהדלקת הנרות. וכך הדבר אם לובש מעילו או חולצה לבנה וכו' לכבוד אורחים. ובוודאי שלא יברך כשהוא לבוש בחולצה קרועה, נעלי-בית וכדומה.
בכל מה שאנו עושים למען מצוות הדלקת נרות חנוכה, אנו מראים כמה המצווה יקרה וחביבה לנו! כמה אנו מצפים לבואה. כמה אנו שמחים לקראתה. ויהי רצון, שבזכות זה נזכה ונראה באורה של מנורת בית-המקדש, במהרה בימינו, אמן.
(מתוך "אביהם של ישראל" על התורה)

מחיל אל חיל

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')

"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ד, ג')

יש לשאול: וכי צדיק אינו רשאי לישב בשלווה בעולם הזה?! ועוד: הלא ראינו צדיקים שזכו לשני שולחנות, שהיה להם הון ועושר בביתם כרבינו הקדוש!
את דברי המשנה באבות (ו', ד'): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל..." הסבירו המפרשים, שאין הכוונה לכך שאדם חייב לחיות במצב של פת במלח ומים במשורה, אלא המשנה נקטה את דבריה בדרך של "אפילו": אפילו כאשר נמצא אדם במצב שהוא נצרך לפת במלח ולמים במשורה, עדיין מוטל עליו להיות עמל בתורה. מכאן, שאין המשנה מתנגדת למצב שיהיה לצדיק רחבות, שלווה וטוב. התורה בעצמה מבטיחה (ויקרא כ"ו, ג'-ד'): "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו... ונתתי גשמיכם בעתם". אם כן חוזרת השאלה: מדוע כשביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף?
אלא יש שני מיני שלווה: יש שלווה גשמית, שבה יש לאדם פרנסה ברווח, דירה נאה וכלים נאים המרחיבים דעתו של אדם, והוא יכול לשבת בנחת, ללמוד תורה ולעבוד את ה' יתברך. מצב כזה אכן מגיע וראוי לצדיקים גם בעולם הזה, בפרט כאשר הוא בעצמו מבקש זאת. אבל יש גם שלווה רוחנית, שמהותה: לא להילחם ביצר הרע. אמר יעקב אבינו: עד עכשיו "לא נחתי, לא שקטתי ולא שלוותי" (כלשון בראשית רבה פ"ד, ב'). סבלתי צרות רבות מעשו, מלבן, ממעשה דינה. שקדתי ארבע עשרה שנה באוהל התורה של שם ועבר, "ותדד שנתי מעיני" (ל"א, מ'), כיון שלמדתי תורה בלילה. אך כעת, כאשר אני בא לארץ ישראל, יושב בארץ מגורי אבי; כעת, כשבנַי כשתילי זיתים סביב לשולחני ומיטתי שלימה; עכשיו אני יכול לישב בשלווה. אין לי פחד מהיצר הרע, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ט, כ"ב): "וליבי חלל בקרבי". השיבו לו מן השמים: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא? הרי העולם הבא – אין לו סוף, וככל שמוסיפים תורה ומצוות בעולם הזה, כך מוסיפים לו לעולם הבא.
בשלווה כזאת אין לשבת בעולם הזה, משתי סיבות: א. ככל שמוסיפין תורה, קדושה, מצוות ויראת שמים – כך יש תוספת בעולם הבא. ב. אדם שיושב בשלווה, עלול היצר הרע להשתלט עליו. צריך האדם לדעת שהוא במלחמה מתמדת, וכל ימיו, מיום לידתו ועד פטירתו, אויבו, היצר הרע, עומד ואורב לו.
ביקש יעקב לישב בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של "יוסף", מלשון תוספת. יש להוסיף תורה וקדושה, ולא לישב בשלווה. לכן כתוב מיד (ל"ז, ג'): "וישראל אהב את יוסף" – ללכת מחיל אל חיל, ממצוה למצוה, ולהוסיף בכל דבר שבקדושה.

בלבוש מלכות

"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')

רש"י משווה את כתונת הפסים של יוסף לכתונת של תמר, בתו של דוד המלך (שמואל ב' י"ג, י"ח): "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים". למדנו שכתונת פסים היא לבוש מלכות. גם אחשוורוש שם בחצר ארמונו "חור כרפס ותכלת" (אסתר א', ו'), להראות גינוני מלכות.
יעקב הלביש את יוסף דווקא בלבוש זה, כדי להרגילו לְמה שנאמר לאברהם (י"ז, ו'): "ומלכים ממך יצאו", וכפי שנאמר גם ליעקב (ל"ה, י"א): "ומלכים מחלציך יצאו".
אם כן, מדוע מעבירים עליו חכמינו ביקורת, בגמרא במסכת שבת (י' ע"ב): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"? הסיבה היא, שצריך היה יעקב אבינו לעשות כן גם לשאר הבנים, שכן גם הם עתידים למלכות.
(מתוך "דברי מרדכי")

טוב שמן טוב

לפני חג השבועות התשע"א, כשנה לאחר פטירת הרב זצ"ל, התקשרו אלי אנשים מהיישוב אבני-חפץ שבשומרון. בתם נפגעה קשה בראשה בתאונת דרכים, והייתה משותקת כבר כמה ימים מבלי שיכלה להזיז איבר מאיבריה. הם ביקשו חתיכה מהאתרוג שהרב בירך עליו בסוכות. אמרתי להם שהאתרוג הזה שמור לנשים שלא מצליחות להרות, ואינני יודעת מה יכול לעזור לה. מייד לאחר מכן נזכרתי במקרה של ילדה אחרת משותקת, שהרב הציע למרוח אותה בשאריות השמן של נרות חנוכה, והיא אכן קמה על רגליה.
לקחתי מקערית השמן שבה היו שאריות של שמן מנרות חנוכה שהרב הדליק, שאריות של שמן מנרות שבת שאני הדלקתי ושאריות של שמן שהדלקנו לרב במשך השנה שלאחר פטירתו. נתתי להורים מהשמן הזה, וביקשתי שיניחו על הילדה, ואולי זכות המצווה של הרב תעזור לה להתעורר ולקום על רגליה.
זה היה פלא ממש, כי כעבור שעתיים הבחורה התעוררה וחזרה לחיים. השמועה על השמן הפלאי של הרב זצ"ל עשתה לה כנפיים, והגיעו אלי מקרים נוספים של אנשים שהשתתקו. לא לכולם זה הועיל, והאמת היא שאינני יודעת למי זה הועיל ולמי לא. בכל מקרה, שלושה מהאנשים סיפרו לי שזה הועיל להם.
כל הדבר הזה הוא פלא גדול. איך יותר משנה אחרי פטירתו של הרב זצ"ל, טיפות השמן של נרות החנוכה שהדליק, שהיו מעורבות בתוך שאר השמן, הועילו לבחורה המשותקת הזאת. אין זאת אלא שהיו במצווה הזאת הרבה כוונה והרבה יראת שמים. (הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)

האישה נפקדה כבר באותו היום

בנסיבות מסוימות, הגיע מו"ר הרב אליהו זצ"ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.
לקראת סיום הפגישה, נכנסה אישה אחת ששמעה שהרב אליהו נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לבתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים, עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר – 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.
לא חלפו ימים רבים, ואותה האישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד לה בן זכר בריא ושמח. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה. (הרב אבי רט)
(מתוך "אביהם של ישראל")

הלכות חנוכה

לקיצור הלכות חנוכה מהרב מרדכי אליהו

א. חנוכה בשמחה ובבגדים נאים - כתב הרב כף החיים (סי' תרעו אות ח) שצריך להדליק נרות חנוכה ולברך בשמחה. וגאון עוזנו הבן איש חי כתב בספרו עטרת תפארת (אות כו): "בראש חודש וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול. גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה".
ב. לכן, הנשים צריכות להזהר להתלבש יפה ולשים תכשיטים לכבוד ההדלקה כי הדלקה עושה מצוה, והעיקר הוא בזמן ההדלקה. גם גברים יזהרו בזה להתלבש כפי שהם מתלבשים לכבוד אורחים, מי ששם כובע על הראש או לובש מעיל כשבאים אורחים חשובים לביתו יתלבש כך בשעת ההדלקה, ובודאי לא יברך עם חולצה קרועה, סנדלים וכדומה, וכל זה להראות כמה המצוה יקרה וחביבה לנו!
ג. חביבות המצוה - מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות מן הצדקה ומדליק. (רמב"ם פ"ד הל' יב).
ד. קודם ההדלקה יאמר "לשם יחוד" כמובא בסידור, ואין די באמירת "הנרות הללו" להפטר מאמירת "לשם יחוד", שהרי מה שאומרים "הנרות הללו" הוא אחרי ההדלקה. ולא רק לפי הקבלה יש צורך באמירת "לשם יחוד" קודם מצוה אלא גם לפי הפשט, שהרי מצוות צריכות כונה וכאשר אומר בפיו את כונת המצוה, קודם עשייתה, הרי הוא מכוון באמירתו לקיום המצוה.
ה. בלילה הראשון ידליק נר אחד, ולפני שידליק יברך שלוש ברכות: א. "להדליק נר חנוכה". ב. "שעשה ניסים". ג. "שהחיינו"; ואחרי סיום כל הברכות ידליק את הנרות.
ו. כשמברך "להדליק נר חנוכה" מלבד פשט הברכה, יכוון גם להדליק את התלהבות לבו בגודל הנס וישועת ה'. (עיין רמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הל' יב).
ז. כשמברך "שעשה ניסים" יכוון מלבד נס פך השמן שהוא עיקר הנס, גם לנס המלחמה. (פר"ח, מאירי שבת וכן אמר האדמו"ר השביעי של חב"ד זצ"ל).
ח. מליל שני ואילך, יברך רק שתי ברכות: "להדליק" ו"שעשה ניסים". אם לא ברך "שהחיינו" בלילה הראשון, יברך "שהחיינו" בלילה השני, או בשאר הלילות כשיזכר. (תרעו סע' א). ואם נזכר שלא בירך "שהחיינו" תוך חצי שעה מההדלקה, יברך בעת שנזכר.
ט. אחר שברך על הנרות, לא ידבר עד שיגמור להדליק את כל הנרות, ואם דיבר לפני הדלקת הנר הראשון דברים שאינם שייכים להדלקה, יאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויחזור ויברך.
י. אם דיבר אחר שהדליק נר אחד או יותר - יפסיק לדבר וידליק את שאר הנרות, ואין צריך לחזור לברך.
יא. אם ברך והפסיק בדברים השייכים להדלקה, כגון שראה שנשפך השמן, או שלא הכינו את כל הנרות הצריכים לאותו לילה, אפילו דיבר לפני שהדליק את הנר הראשון - אינו חוזר ומברך. ולכתחילה יזהר שלא ידבר, אלא ימתין עד שימלאו שמן, או עד שיביאו את כל הנרות וידליקם.

(מתוך "מאמר מרדכי" למועדים)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933