דבר תורה לפרשת דברים "על מה אנו בוכים בתשעה באב?" - הרב מרדכי אליהו

תשעה באב

על מה אנו בוכים בתשעה באב?

בית המקדש נבנה על "אבן השתייה" – התשתית של כל העולם. בתקופת החורבן נחרב בית המקדש וכל מה שתלוי בו נחלש, וזה כמעט הכול.

אנו בוכים בחודש אב, ובמיוחד בתשעה בו, על שנאת החינם שהובילה לחורבן. על כך שבידינו הכנסנו את הרומאים לירושלים. על כך ששרפנו אוצרות תבואה זה לזה, עד שנמסרנו בידי הרומאים שהרגו והרסו אותנו. על השנאה שפירקה אותנו במקום שנהיה "כאיש אחד בלב אחד". שנאה שבגללה התפזרנו בכל קצווי העולם, רחוקים זה מזה, מפוזרים באלפי מקומות. מדברים בשפות שונות. נוהגים מנהגים שונים. מתפללים בנוסח שונה. אפילו הולכים על-פי פסקי הלכה שונים, הלכה שהשתנתה ממקום למקום. אנו בוכים על כך שחלקים מאותה שנאה עוד נמצאים בתוכנו.

אנו בוכים על חורבן הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו. בית שלימד אותנו ואת כל העולם כולו לקרוא בשם ה'. אנו בוכים על שגם בימינו, עדיין, הוא לא נבנה, שכן כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו. אנו בוכים על כך שאיבדנו את המקום שבו נברא העולם ועכשיו שועלים מהלכים בו. אנו בוכים על כלי המקדש שאיבדנו, כלי קודש שמביאים טהרה לעולם ועתה הם בידי זרים. אנו בוכים על שנפרדנו ממקור הברכה, שנהיינו עם עני ומדולדל. שפחה נחרפת מחזיקה באוצרות הממלכה, והגבירה מתפלשת בעפר, בגללנו.

אנו בוכים על היהודים שדמם נשפך כמים בידי הרומאים בעת החורבן וגם הרבה אחריו. על הרוגי ביתר שנזרקו בחוצות ולא ניתנו לקבורה – כדי לבזות אותנו וללמד את העמים כולם שדמנו הותר. אנו בוכים על כך שהאומות למדו מהם והרגו בנו אלפי שנים בגזירות נוראות. במסעי הצלב, באינקוויזיציה, בפרעות חמלניצקי, בגזירות ת"ח ות"ט. בשואה הנוראה, וגם עתה, אחר שחזרנו לארץ החיים.

אנו בוכים על כך שגורשנו מארץ החיים הזאת, ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה. ארץ שנבראה במיוחד לצרכינו, לתפקידנו, ארץ שמותאמת לנו. נזרקנו מארצנו ונהיינו אורחים לא רצויים בכל העולם. גירשו אותנו ממקום למקום ונתקיים בנו "היא בגויים לא מצאה מנוח".

אנו בוכים על כך ש"מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו", איבדנו את חכמתנו, "מלכה ושריה בגויים – אין תורה". איבדנו את סודות התורה. איבדנו את כוח הנבואה, היינו בהסתר פנים. איבדנו את הקשר הטוב שהיה לנו עם אלוקים.

אנו בוכים על הרג הצדיקים. בוכים על אנשי האמונה שאבדו, בוכים על כך שנתרבו התלמידים שלא שימשו כל צרכם ונעשית תורה כשתי תורות. שנתרבו מחלוקות בישראל. שבית-דין הגדול בירושלים גלה ממקומו ואין תורה אחת לישראל. שתלמידי-חכמים נהיו חובלים זה לזה.

אנו בוכים על כך שנמסרנו בידי אומות העולם ואיבדנו את מלכות בית דוד. איבדנו את ההשפעה הטובה שהייתה לנו על העולם. נהיינו בזויים וחכמתנו בזויה. במקום שנשפיע על האומות ונהיה אור לגויים, הם השפיעו עלינו מדרכם הרעה, בחושך התרבות. אנו בוכים על שנעשינו תלויים בהם.

אנו בוכים על כך שבגלות הנוראה נתקיים בנו "וַיחללו את שם קֹדשי באמֹר להם עַם ה' אֵלֶה וּמארצו יָצָאוּ". נהפכנו "לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בכל העמים". נחלש כוחנו. פרעו בנו, התעללו בנו, העלילו עלינו עלילות. מצצו את דמנו. הטילו עלינו מסים וארנונות. עינו אותנו עינויים קשים, היינו ככלי שבור. ואף אחד לא סייע לנו.

אנו זוכרים את כל זאת בימים אלו ובוכים על החורבן הנורא הזה. בוכים ומתפללים בכל לב לבניין בית המקדש וכל התלוי בו. מקבלים על עצמנו להתחזק באהבת חינם ובכל הדברים שמביאים את הגאולה השלמה. ויהי רצון שנזכה אליה במהרה בימינו. אמן.

(מתוך "אביהם של ישראל" על התורה)

אשר דיבר משה

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')

"'אל כל ישראל' - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י)

למשה רבינו ע''ה לא היה רמקול. הוא אסף את כל ישראל – בסך הכל יותר מכפליים משישים ריבוא – ודיבר בפניהם, וכולם שמעו אותו. אלמלא היו שומעים אותו כולם, היתה מתעוררת אצל אחדים מהם הטענה שהביא רש"י לעיל, שמא לאלו שלא שמעו היה מה להשיב על תוכחותיו של משה.

אם כן, היה כאן נס גדול, שקולו של משה נמשך והלך לכל המחנה, ולא היה אחד שלא שמע אותו. ועוד נס קרה כאן, שכן לפי חשבון הזמנים המוזכרים בתורה, התחיל משה רבינו לדבר עם ישראל כחודש וחצי לפני מותו. כלומר כשהיה כמעט בן מאה ועשרים שנה! ואף על פי כן היה לו כוח לדבר ללא הרף, במשך כחודש וחצי, בגיל כל כך מופלג.

ועוד, משה רבינו היה כבד פה, וכלשונו (שמות ו', י"ב): "ואני ערל שפתיים". ואילו עתה, בסוף שנת הארבעים, הרי הוא עומד ומדבר ללא שום גמגום במשך חודש ושבוע, מר"ח שבט עד שבעה באדר (עיין פרק א' פסוק ג' "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם")ודאי שדיבורו של משה לבני ישראל היה בדרך ניסית ומעל הטבע, כך שהשכינה מדברת מתוך גרונו, כלשון הזוהר (פנחס דף רל"ב ע"א): "שכינתיה מדבר על פומיה דמשה".

בדרשותיו של גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זצוק"ל וזיע"א, היו נוכחים אלפי אנשים, בפרט בשבת הגדול ובשבת שובה. אנשים היו עומדים גם מחוץ לבית המדרש כדי לשמוע את הדרשה. ואף על פי כן כולם שמעו את דבריו כאילו עמדו לידו.

כשנפטר בעל ה'בן איש חי', ב-י"ג אלול תרס"ט, ביקשו מבנו הגאון הגדול רבי יעקב לדרוש בשבת שובה. באו אלפי אנשים לשמוע את הדרשה. והנה הוא התחיל את דרשתו כמו שנהג אביו באמירת 'ויהי נועם', אך קולו נשמע רק בשורות הראשונות הסמוכות אליו. התחילו האנשים בשורות האחרונות לצעוק שאינם שומעים. אמר להם רבי יעקב: "מעתה תדעו מה היתה גדולתו ועוצמתו של מור אבא, וכי אתם חושבים שהיה עומד ומדבר בקולו? השכינה היתה מדברת מתוך גרונו!" אמר וירד מהתיבה. בכך סיים את ההספד ואת הדרשה.

המהרהר אחר חכמים

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)

"מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו... איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות" (רש"י)

מדברי רש"י אנו למדים לימוד מוסר עצום לגבי היחס שצריך לתת לתלמידי חכמים. כל מי שמהרהר אחרי מדותיהם של חכמים ומוציא לעז על הרבנים, הרי הוא בגדר אפיקורוס!

ילמד כל אדם כמה גדולה מעלתם של תלמידי החכמים, וייזהר מאוד מאוד שלא לפגוע בכבודם כלל ועיקר. המהרהר אחרי רבותיו, שכל כולם קודש לתורה ולמצוות, כמהרהר אחר השכינה.

(מתוך "דברי מרדכי")

לעילוי נשמת רבנו מרדכי בן מזל (הרב מרדכי אליהו זיע"א)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933