הלכות בשר וחלב - הרב מרדכי אליהו זיע"א

סימן פז

איסור "בל תוסיף" בבשר וחלב

אסור לאכול בשר בחלב, וכן אסור לאכול עוף עם חלב.

אומר הרמב"ם, אדם האומר: התורה אוסרת לאכול עוף עם חלב - עובר על 'בל תוסיף'. אבל מי שאומר: התורה אומרת לשמוע לחכמים שאוסרים לאכול עוף עם חלב - מותר. וכן האומר שחכמים אסרו לאכול עוף עם חלב כמו דאורייתא - מותר.

וכלשונו: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסור תורה לפי שעה. מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו ? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם, ולקבוע הדבר לעולם, בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה. כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו? מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה ובין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בי"ד ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע. ואם יאסור בשר עוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא איסור מן התורה הרי זה מוסיף. אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע להם שהוא גזרה שלא יבוא מן הדבר חובה ויאמר העוף מותר מפני שלא נתפרש, כן החיה מותרת שהרי לא נתפרשה. ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת, חוץ מן העז. ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה, שלא נאמר אלא 'אמו' שהוא מינו. ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר, שלא נאמר אלא 'אמו'. לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה" (רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט').

אדם הראשון שאמר לחוה, אל תגעי בעץ. אם היה אומר לה הקב"ה ציוה לא לאכול, ואני אומר לך לעשות חומרא לא לנגוע בעץ, זה בסדר. אבל כשאמר לה: אל תגעי ואל תאכלי ממנו, היא חשבה שישנם שני ציווים של הקב"ה, איסור נגיעה, ואיסור אכילה. בא יצר הרע ודחף אותה על העץ, ואמר לה הנה לא קורה כלום, כיון שראתה כן, פיתה אותה גם לאכול.

אדם יכול לעשות לעצמו משמרת למשמרתו, אף בדבר שחכמים לא גזרו בו. חכמים אמרו שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב - שש שעות. ועל כן, אם רוצה להחמיר, ולאכול מאכלי חלב לאחר 24 שעות (כמו האר"י הקדוש, הזהר), רשאי. ובתנאי שיאמר שמחמיר, ולא כן הדין.

(קול צופייך, ויגש תשס"ב, גליון מס' 154)

בישול בשר בחלב - אסור

המבשל בשר בחלב עובר איסור. אדם המבשל לגויים בשר חזיר, כגון טבח שאין לו פרנסה, יכול, אך יזהר שלא יטעם. ואסור לבשל בשר בחלב.

ישנו חידוש בהלכה בענין בשר בחלב: האוכל בשר טרף, מתולע ומזוהם - לא חייב מלקות. הלוקח בשר בחלב ומבשלם יחדיו, והסריחו והתליעו או שפך עליהם נפט - לוקה. וזאת מאחר שבבשר וחלב שבושלו יחדיו יש בהם חומרא יתירה (עיין רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"ד הלכה י', י"א).

(קול צופייך, ויגש תשס"ב, גליון מס' 154)

מראית עין ודין מוצרי טבעול

מותר לאכול בשר עם חלב שקדים, ואעפ"כ צריך להניח בצלחתו שקד, כדי שהרואה אותו לא יחשוב שאוכל בשר בחלב (עיין לשו"ע יו"ד סי' פ"ז סעי' ג').

וכל דבר מפני מראית העין צריך להזהר. וע"כ פעם כשהתחילו לשווק נקניקיות פרווה אמרנו שאין לאכלם עם חמאה או חלב מפני מראית העין, וכן הדין כיום, אע"פ שיש אומרים שהיום כולם יודעים שיש נקניקיות פרווה שמותר לאכלם עם חלב, אעפ"כ טוב להחמיר.

(קול צופייך, ראה תשס"ב, גליון מס' 180)

כיום מצוי נקניק צמחי וכן חלב סויה. יש אומרים מכיון שכיום כולם מודעים שהם פרווה, אין צורך לעשות היכר כשאוכל נקניק זה עם מאכלי גבינה, או אם שותה חלב סויה עם מאכלי בשר, ואין חשש למראית עין. ויש אומרים: שיש לעשות היכר, שמא עם הארץ יראה זאת ויבוא לידי טעות, וכן ראוי לנהוג.

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

בתחילה כשחברת "טבעול" החלה לשווק קציצות ונקניקיות הדומים במראיהן לקציצות בשר אבל אין בהם בשר והם פרווה, אסרתי לאוכלם עם חלב אלא אם יעשו סימן והיכר מיוחד שהקציצות הם של "טבעול", וזאת משום מראית העין. אבל לאחר כמה שנים שהתפרסם צורתם של אותם קציצות, וכל אחד יודע לזהות שמדובר בקציצות שהם פרווה, התרתי לאכול אותם ללא סימן והיכר מיוחדים.

(קול צופייך, ראה תשס"ה, גליון מס' 326)

אכילת דג וחלב

יש כמה עדות שמקילים ואוכלים דג עם חמאה, ויש עדות שאוכלים דג עם אפילו עם גבינה, ויש מחמירים שלא לאכלם בתערובת, אלא דג בנפרד וגבינה בנפרד ואפילו באותה סעודה. יש מקפידים שלא לטגן דגים בשום מחבת חלבי או בשרי, אלא במחבת מיוחד לדגים, וכל אחד ינהג כמנהגו.

ומעיקר הדין, הספרדים מחמירים בדגים עם גבינה (עיין לבא"ח, בהעלותך, ט"ו) והאשכנזים לא החמירו בזה, וכל אחד ינהג כמנהגו.

(קול צופייך, נשא תשס"ה, גליון מס' 315)

הספרדים מחמירים שלא לאכול דג עם חלב, והאשכנזים הקילו בזה, ומובא בדרכי משה, מה שכתב בבית יוסף שיש להפריד בין דגים לחלב, נפלה בזה טעות סופר והכוונה לאסור אכילת דגים עם בשר משום שחמירא סכנתא מאיסורא, אבל בדגים עם חלב לית לן בה. ומכל מקום אין לנו אלא דברי מרן הב"י ודברי הבא"ח ולכן הספרדים מחמירים באכילת דג עם חלב. יש עדות המחזיקות בביתם סיר מיוחד לדגים, וסיר מיוחד לבשר, וכמובן שסיר נפרד לחלב.

(קול צופייך, ראה תשס"ה, גליון מס' 326)

סימן פח

אכילת מאכלי בשר וחלב על שולחן אחד - כיצד?

שניים שרוצים לאכול בשולחן אחד, זה בשר וזה מאכל חלב, אסורים לאכול עד שיעשו היכר ביניהם, כגון: שיאכל כל אחד על מפה שלו, או שיעשו איזו מחיצה, בכדי שלא יקחו אחד מהשני אוכל.

כתב רבו של הבא"ח בספרו 'זבחי צדק' (סי' פ"ח ס"ק י"א): שניים האוכלים על שולחן, זה בשר וזה חלב - עושים סימן להיכר ביניהם. אבל אם אדם יחידי שאוכל ויש על השולחן בצד אחד חלבי ובצד השני בשרי – לא מועיל סימן, אלא אם כן ישים שומר, ועיין שם הטעם.

שולחן פורמייקה – אסור לאכול על שולחן פורמייקה מאכלי בשר וחלב. אבל מכיון שבדור שלנו ישנם מערכות כלים שונות למאכלי בשר ולמאכלי חלב, ולא נוהגים להניח אוכל חם על השולחן עצמו, ע"כ בשולחן כזה מספיק לנקותו בלבד, ולא צריך להגעילו או לשפוך עליו מים חמים בין אכילת בשר לחלב, מכיון לא רגילים להשתמש בו עליו ממש.

(קול צופייך, נשא תשס"ב, גליון מס' 171)

אכילה על שולחן אחד

אסור לשני בני אדם המכירים זה את זה לאכול בשולחן אחד, זה בשר וזה חלב, אלא אם כן יניחו בין שניהם איזה דבר להיכר, כגון כלי מיוחד שאין רגילים להניחו על השולחן, כדי שלא יבואו לאכול אחד מן האוכל של השני (שו"ע יו"ד פ"ח סעי' ב').

ואם אינם מכירים זה את זה (כגון שני בני אדם שהגיעו למסעדה ונשאר רק שולחן אחד פנוי)– רשאים לאכול בשולחן אחד זה בשר וזה חלב ואין צורך בהיכר, כי אין חשש שהאחד יקח מהתבשיל של חברו.

וכתוב משמו של הבא"ח, אם אשה הכינה ארוחה לבעלה, וכיון שלא ידעה במה יחפוץ, הכינה גם ארוחה חלבית וגם בשרית, והניחה את שתיהן על שולחן אחד, ובניהם שמה היכר (כגון אגרטל פרחים) – אעפ"כ אסור לו לשבת לבדו ולאכול על שולחן זה, כיון שצריך היכר ועוד דיעה, היינו שמישהו נוסף ישב לידו ויזהירו.

(קול צופייך, במדבר תשס"ד, גליון מס' 266)

היכר בין בשר וחלב על השולחן

חובה על כל אדם לדעת היטב את הלכות בשר וחלב, שקרוב מאוד להכשל בהם אם לא יודעים היטב את פרטיהן. ואני רגיל להזכיר את דברי מרן רשכבה"ג רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח זיע"א בעניין שני אורחים היושבים לסעוד על שולחן אחד במלון וכדומה, ואין הם מכירים, ואחד אוכל בשר וחברו חלב – שאין צריך מחיצה או היכר ביניהם, כיון שלא חוששים שאחד יקח מהמאכל של חברו. אבל אם שניהם מכירים ואוהבים, חייבים לשים סימן היכר על השולחן לחצוץ ביניהם, כדי למנוע טעות שאחד יקח מהשני.

כמו כן, אשה שהכינה מאכל בשרי לבעלה, והיא עצמה אוכלת מאכלי חלב על אותו שולחן, חייבים לשים מחיצה ביניהם, כדי שלא יבוא הבעל לקחת ממה שהיא אוכלת, וכן כדי שהיא לא תבוא לקחת מהמאכלים שלו.

כשאוכל לבדו על שולחן שעליו בשר וחלב

ויש לדעת שההיכר שמניחים על השולחן לא מועיל אלא בצירוף אדם אחר שיזכיר לו שלא לאכול מאותם מאכלים. כלומר, אם אוכל לבדו, ומונחים על השולחן מאכלי בשר ומאכלי חלב  (המרוחקים זה מזה מעט), לא מועיל להניח דבר מה להיכר, כיון שאין מי שיזכיר לו וימנע ממנו שלא לאכול מהמאכלים השניים. ואם למשל, האשה עייפה מאוד מעבודות הפסח והלכה לנוח, וערכה לבעלה שולחן, ובצד אחד הניחה ארוחה בשרית, ובצד שני ארוחה חלבית כדי שיבחר במה שלבו חפץ, ושמה דבר היכר חוצץ ביניהם – לא יועיל ההיכר ששמה, מכיון שאין מי שיזהיר אותו.

(קול צופייך, ויקרא תשס"ו, גליון מס' 351)

מאכלי בשר וחלב על השולחן

בעל ואשתו שאוכלים זה מאכל חלב וזה מאכל בשר, עושים מחיצה ביניהם, ולא חוששים שמא יאכל האחד משל השני. אבל אם הכינה האשה על השולחן מצד אחד מאכל בשרי ומהצד השני על אותו השולחן מאכלים חלביים, ולא יושבת לאכול עם בעלה וכתבה לו על פתק שיאכל ממה שלבו חפץ, לא יעזור אף אם יניח מחיצה, כי אין מי שימנע ממנו להושיט את ידו ולטעום מהמאכלים האחרים, ובעינן שתי דעות דוקא.

 (קול צופייך, נשא תשס"ו, גליון מס' 358)

מגש להגשה

יש להקפיד שיהיה מגש לחלבי, ומגש לבשרי, כי לעיתים נשפך בשר או חלב חם על המגש.

מדפים במקרר

המדפים במקרר נקראים בהלכה "שולחן שסודר עליו" (ישנו מושג נוסף שנקרא "שולחן שאוכל עליו"). אבל כיום שהמדפים במקרר עשויים כרשתות, יש להזהר שלא להניח סירי בשר ליד או מעל סירי חלב או להיפך במקרר, אלא אם שניהם מכוסים (ועיין לבא"ח בהעלותך יח). והחכם עיניו בראשו, יזהר מלהניח שקית חלב במדף העליון של המקרר, כי לעיתים השקית עלולה לטפטף על מאכלי הבשר שלמטה, אלא יניחנה בכלי מיוחד.

(קול צופייך, נשא תשס"ב, גליון מס' 171)

מקרר – מהדין מותר להניח סיר חלבי על סיר בשרי. כיום, ששקיות החלב עשויות פלסטיק ולפעמים הן נקרעות, יש להזהר שלא יניחם מעל סיר בשרי שמא יטפטפו עליו. וטוב שיניח האדם את כל המוצרים החלביים בתוך קופסא, או על מגש וכך יכניסם למקרר.

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

הפרדה בין בשר לחלב במקרר

יש לעשות במקרר תא חלבי ותא בשרי. וכיון שמדפי המקרר עשויים כרשת ולא כמגש יש להזהר לא להניח אוכל חלבי במדף העליון ואוכל בשרי במדף התחתון או להיפך, כדי שלא ישפך אחד על השני. ואמנם מובא בהלכה שמותר להניח בשר וחלב באותו תא כי רואה את ההבדל ביניהם, אבל אחד מעל השני, אסור.

(קול צופייך, תזריע תשס"ה, גליון מס' 307)

הפרדה בין בשר לחלב

יש משפחות שמחליפות ביניהם דירות בזמן החופש. ואם נותן את דירתו לחברו, ישים פתק  היכן מונחים הכלים החלביים, והיכן הכלים הבשריים, וכן מהו הכיור החלבי ומהו הבשרי, כדי שיזהרו בדבר הזה.

הרה"ג הצדיק והחסיד חכם יעקב מוצפי זצ"ל היה אומר, עדיף שיהיה לאדם במטבח כיור אחד, כי כשיש שני כיורים לעיתים רוחצים כלים עם מים חמים בכיור החלבי, וכן בכיור הבשרי, והמים יורדים לצינור ניקוז אחד ושם מתערב בשר עם חלב.

אנחנו אמרנו שאין בזה בעיה מכיון שהרחיצה היא עם סבון ואין לך דבר פגום מזה. אבל אנו רואים כמה היו מחמירים בדבר הזה.

(קול צופייך, ראה תשס"ה, גליון מס' 326)

סימן פט

בשר וחלב אצל אברהם אבינו

אברהם אבינו קיים כל התורה כולה וגם מצוות דרבנן. גם בשעה שהגיש למלאכים אוכל כך נהג. התורה כותבת שהגיש להם חמאה וחלב וגם בשר, אבל עשה זאת כמצות חכמים. בתחילה הגיש להם מאכלי חלב, ואחר כך אמר להם לשטוף את ידיהם מלכלוכי החלב, וגם נתן להם פת לחם לשטוף את פיהם היטב אחרי החלב, ורק אחר כך הביא להם בשר. וזהו שכותב רש"י שהגיש להם את זה קמא קמא. וזאת למרות שכל ההרחקות דרבנן הם. ובא בזה לאפוקי מדעתו של מר עוקבא שאמר שהוא חלא בר חמרא גבי אבא שהוא היה מחכה מסעודה לסעודה, ואילו אביו היה מחכה עד למחר 24 שעות. ולהלכה מספיק להמתין שש שעות בין בשר לחלב (עיין חולין דף ק"ה ע"א ותוס' שם ד"ה לסעודתא. ושו"ע יו"ד סי' פ"ט, וערוך השולחן שם).

(קול צופייך, וירא תשס"ג, גליון מס' 191)

שמירת הלכות בשר וחלב

חג שבועות - אין שום קולות בחג שבועות בין חלב לבשר ולהפך בין בשר לחלב. חג שבועות עדיף להחמיר ולא להקל. וכמו שבכל פעם שמחכה שש שעות כך גם כאן. ומי שאכל בשר ואח"כ אכל ירקות ופירות וכו' והחליף את המפה ורחץ את פיו אעפ"כ לא יוכל לאכול מאכלי חלב אלא צריך ברכת המזון.

גבינה צהובה וגבינה רכה - ומי שאכל גבינה צפתית קשה שהתישנה ששה חודשים צריך לחכות שש שעות. וגבינה צהובה של היום שהיא רכה די לחכות שעה. וכן האוכל קוטג צריך לחכות שעה. ונוהגים להמתין על כל חודש שעבר מזמן יצור הגבינה שעה עד לשש שעות.

ובכל אלו יאכל לחם או ינקה שיניו וישתה מים. ואם יש חורים בשיניו ינקה היטב את החורים. ובמיוחד בשבועות יש להקפיד בכך. ומי שמברשת לא מוציאה לו דם מהחניכים, ינקה עם מברשת עם מי פה ולא משחה. ורק אז יאכל מאכלי בשר (ועיין בכל הנ"ל רמב"ן ויקרא כג לו. בבא"ח ש"ש פרשת בהעלותך).

(קול צופייך, ערב שבועות תשנ"ט, גליון מס' 35)

גבינה צהובה שהיא רכה כגון הגבינה הצהובה היום בארץ ישראל, וכן גבינת קוטג' דינה כגבינה רגילה, ויש נוהגים לחכות אחרי אכילתם שעה לפני שאוכלים בשר.

אם אכל גבינה שהתיישנה יותר מששה חודשים צריך להמתין אחריה שש שעות. אמנם אם התיישנה פחות מכך, ימתין שעה על כל חודש שהגבינה התיישנה

(מאמר מרדכי-למועדים וימים כג, יח-יט)

ראיתי בעלונים שמחלקים בשבת שכתוב: בשבועות מותר לאכול בשר, ולאחר שעה לאכול מאכלי חלב. ודבר זה מנוגד להלכה, ואין שום קולא בשבועות בענין בשר וחלב, אלא יש לחכות שש שעות בין אכילת בשר לחלב או גבינה.

אם רוצה לאכול בתחילה מאכלי חלב: לאחר התפילה יקדש, ואח"כ יאכל מאכלי חלב בשיעור כזית, או ישתה יין בשיעור רביעית. ולאחר שמסיים לאכול ינקה את השולחן או יחליף מפה, ישטוף את פיו במשחת שיניים נוזלית (ורצוי שיבדוק עצמו לפני החג אם הצחצוח לא מוציא לו דם מהחניכיים), יאכל חתיכת לחם קטנה, ואח"כ יכול לאכול מאכלי בשר (עין שו"ע סי' פ"ט, ובא"ח פרשת לך לך ש"ש אות י"ד ואות ט"ו).

ואומר הבא"ח (שם): שצריך גם לברך ברכת המזון. כגון, אכל לחם עם גבינה: אם בירך ברכת המזון – יכול לאכול בשר, אבל אם לא בירך ברכת המזון - אינו יכול לאכול מאכלי בשר (בא"ח - שלח אות י').

(ולא נאריך כאן בכל הלכות בשר וחלב, והרוצה ללמוד הלכות אלו יעיין בשו"ע סימנים פ"ח, פ"ט, וכן בבא"ח פרשת שלח לך - שנה שניה).

וכל זה בגבינה רכה, אבל בגבינה קשה שנקראת כיום "קצ'קבל" או גבינה צפתית, וככל שהיא מתיישנת, היא משתבחת ומתקשה. אומר הבא"ח: יש להמתין שעה על כל חודש שעבר על הגבינה מעת שגיבנו אותה, אם חודש – שעה, ואם חודשיים – שעתיים, ואם ישנה גבינה קשה שעברו עליה ששה חודשים – יש להמתין שש שעות ולא יותר.

בכל שאר הגבינות מספיק להמתין שעה אחת לאחריהם. אולם גבינה רכה או לבן וכדו' מותר כנ"ל.

(קול צופייך, נשא תשס"ב, גליון מס' 171)

המתנה בין בשר לחלב

בענין אכילת בשר ואחר כך גבינה אומרת הגמרא (חולין ק"ה ע"א): "אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא". כלומר, אני גרוע מאבי כחומץ בן יין, כי אבי אם אכל בשר היה ממתין עשרים וארבע שעות עד שהיה אוכל חלב, אבל אני אם אכלתי בשר, כבר לאחר שש שעות אני אוכל חלב. וידוע שהאר"י הקדוש נהג לחומרא ואם אכל מאכלי חלב, לא אכל בשר עד הלילה (ועיין לכה"ח יו"ד סי' פ"ט סק י').

אומרים התוס' (שם ד"ה לסעודתא אחריתא): "לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן". אך אין הלכה כדברי התוספות.

ועל זה פוסק הבא"ח (שלח ש"ש אות י'): "אף על גב דאמרינן דאחר שש שעות מותר לאכול חלב, מכל מקום בעינן נמי שיסלק השלחן שאכל עליו הבשר, וגם שיברך ברכת המזון של אותה סעודה; דתלתא בעינן: שש שעות, וסילוק שלחן, וברכה. ועיין כנה"ג הגה"ט אות ג' וכמה אחרונים. ואם אכל בשר בלא פת ושלחן צריך לברך ברכה אחרונה וישהה שש שעות" (ועיין לבא"ח פרשת שלח לך אות ח' ט' לתנאים נוספים).

קטן או חולה

ילד קטן - יש להרגילו להמתין בין בשר לחלב קימעא קימעא. וקטן היינו שמבדיל בין מאכל בשרי לחלבי. ובכל אופן לקטן או לחולה רצוי לעשות שאלת חכם.

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

מאכלי חלב לא אחרי בשר

פעם אחותי (שהקב"ה ישלח לה רפו"ש עם שאר חולי ישראל) היתה במדינה אחת בחו"ל בחג השבועות. והנה ידוע שיש נוהגים בשבועות לאכול מאכלי חלב, וי"א הטעם שלאחר מתן תורה נודע שהכלים שלהם היו טרפות על פי ההלכה, ולא נותרה בידם בררה אלא לאכול מוצרי חלב. והנה בליל שבועות הביאו בשר לאכול, ואחר כך הביאו מאכלי גבינה. אחותי נמנעה ולא אכלה. כשראו המארחים כך, התפלאו ותמהו ואמרו לה וכי את לא דתייה?! את לא אוכלת גבינה בשבועות?! אמרה להם כן אבל לא אחרי בשר. אמרו לה אז מה, הרי יש מצוה לאכול גבינה, חשבו אותם תמימים שה"מצוה" או ה"חובה" של אכילת מוצרי חלב דוחה איסור בשר וחלב, ובודאי שלא כן הוא, ובפרט שזה רק מנהג טוב בלבד (עיין אחד הטעמים בשו"ע סי' תצ"ד ברמ"א).

המתנה אחרי מוצרי בשר

הגמרא מביאה שהיה מר עוקבא אומר על עצמו שהוא  חלא בר חמרא (חומץ בן יין) בעניין הזמן שהיה נוהג להמתין אחרי מוצרי בשר, שכן אביו היה ממתין 24 שעות בין בשר לחלב, ואילו הוא לא היה ממתין אלא שש שעות בלבד. למעשה, די לנו להיות כ"חלא" המובא בגמרא ואין להמתין יותר משש שעות. יש שרצו לומר שמחכים שש שעות זמניות, וחלוקות השעות בין הקיץ לחורף, ואינו כן אלא מדובר בשעות בנות ששים דקות דוקא. (יש באחת הישיבות שמקילים לבחורים להמתין דקה בשעה השישית כדי לאכול מוצרי חלב וטעות היא בידם). ואומרים שהאריז"ל היה מחמיר להמתין 24 שעות בין בשר לחלב. וכאמור לא קבלנו חומרות אלו.

המתנה לאחר אכילת מוצרי חלב וגבינות

בכל השנה כולה (כולל שבועות) הדין הוא, שאחרי שאוכלים גבינה רכה רוחצים את הפה ודיו, ואין צריך להמתין כלל. לאחר אכילת גבינה קשה שתהליך הייצור שלה ארוך כמו הגבינות שמייצרים בצפת ת"ו יש להמתין שש שעות.

לאחר אכילת שאר גבינות שהן קצות קשות (שמתרככות אם יושבות זמן מה בחוץ) אין צריך להמתין שש שעות אלא שעה אחת בלבד, וכן צריך לשטוף את הפה, לאכול לחם, ולהבריש את השיניים במברשת.

הפרדה בין בשר לחלב

כל השנה כולה צריך להפריד הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב, הן בכלים בהם אוכלים, והן במפה הפרוסה על השולחן, שרצוי שתהיה מפה אחת לחלבי ואחת לבשרי, ואם א"א, יהפוך את המפה ויאכל על השולחן. ובדבר זה יקפיד כל אדם לא רק בביתו, אלא גם כשהוא מוזמן אצל אחרים.

(קול צופייך, נשא תשס"ה, גליון מס' 315)

נקיון השולחן בין בשר לחלב

כיום רוב השולחנות מצופים בפורמייקה, ועל כן יכול לאכול בשרי על מפה שפורס על השולחן, וחלבי - על השולחן עצמו ללא מפה, או להיפך.

אך מעיקר הדין טוב שישים מפה על השולחן בין שאוכל חלבי ובין שאוכל בשרי, כי לעיתים נשפך על השולחן דבר חם כגון מרק, והשולחן בולע.

ואם נשפך על השולחן דבר חם, בשרי או חלבי, ינגבנו מיד, ומה טוב אם יערה עליו מעט מים רותחים כעין הגעלה (ולמרות שזה רק כלי שני או שלישי. כי יש מי שאומר שבדבר גוש דינו חמור. ויש מחמירים בדבר חריף, ולכן יש שמחמירים שלא לשים פלפל על ביצה שהוצאה מסיר החמין, שכיון שהיא רותחת, הפלפל מתבשל. ולכן הם ממתינים עד שהחום בביצה יהי פחות מיד סולדת בו. אבל מעיקר הדין מותר לשים פלפל על ביצה חמה).

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

זהירות אחרי מאכלי חלב

בחג שבועות אם רוצים לאכול רק מאכלי חלב או רק מאכלי בשר, לית לן בה מידי. אבל אם אוכל מזה ומזה, יזהר למנות את ההמתנה שבין בשר לחלב, או בין אכילת גבינה לבשר. אם רק שתה חלב ישטוף את פיו ותו לא, אבל אם אכל גבינה, ישפשף את פיו היטב כדין. ולשם כך יבדוק את עצמו בערב חג השבועות אם השפשוף במברשת שיניים לא מוציאה ממנו דם, ואם כן, לא יאכל גבינה כי לא יוכל לשפשף את פיו.

המתנה אחרי אכילת מאכלי בשר

אחרי שאכל בשר, יש להמתין שש שעות שלמות. יש המקילים ואומרים שההמתנה היא עד "התחלת השעה השישית" ולכן ממתינים חמש שעות וחמש דקות, וטעות היא בידם, אלא יש להמתין שש שעות גמורות ושלמות, ולא חלק מהם. כמו כן, אין מושג של שעות זמניות בעניין ההמתנה, וישתנה הזמן בין החורף לבין הקיץ, אלא יש להמתין שש שעות גמורות ושלמות. ההמתנה בין בשר לחלב חמורה היא, והגמרא מביאה שמר עוקבא היה משבח את אביו שהיה ממתין 24 שעות בין בשר לחלב, והוא עצמו היה ממתין שש שעות והיה מדמה עצמו לחלא בר חמרא (חומץ בן יין) בעניין זה.

(קול צופייך, נשא תשס"ו, גליון מס' 358)

סכין מיוחדת לחיתוך הלחם

יש להזהר מאוד בחיתוך הלחם שיהיה עם סכין המתאימה לארוחה, כגון אם אוכל מאכלי חלב יחתוך עם סכין חלבית, ואם אוכל מאכלי בשר יחתוך עם סכין בשרית, ובכך ניצול מהחשש שמא נדבק בלחם תוך כדי דוחקא מהשומן של הבשר או של החלב. המשתמש לחיתוך הלחם אך ורק בסכין המיוחדת ללחם תע"ב. כמו כן, יש להזהר שלא יחזיק את הלחם בידיים המלוכלכות בשומן בשר או בגבינה, שמא יחתכו אחריו מאותו הלחם ויאכלו אותו עם המין השני האסור, ונמצא מכשול יוצא מתחת "ידיו".

(קול צופייך, נשא תשס"ו, גליון מס' 358)

כשמארח אדם אורחים בביתו, ילמדם מהם הכלים החלביים ומהם הבשריים, כדי שלא יבואו לידי טעות.

וכתוב ששלח ישי עם דוד חריצי חלב שיוליכם לשר האלף, ומכאן למדו שיש לעשות סימן היכר בין כלי בשרי לכלי חלבי. או על ידי שיעשה בהם חריץ, או שיקח חוט ברזל ויקשור על הכלי לומר שהוא חלבי (ועיין לשו"ע יו"ד סי' פ"ט בסעי' ד' בדברי רמ"א, ועיין לכה"ח שם ס"ק ע"ו).

מלחיה

מלחיה – אם נמצאת בצלחת קטנה יש להזהר שיהא אחד לחלבי, ואחד לבשרי, כי לעיתים הוא לוקח מלח בידיו והן מלוכלכות במאכל חלב או בשר. וגם במלחיה רגילה שנמצאת בכלי עם חורים, יש להזהר כי לפעמים ידיו מלוכלכות בשומן או בחמאה ונדבק בדופן הכלי ואח"כ כשהוא מתייבש יכול ליפול לתוך האוכל.

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

סכין בשרי שהשתמש בו לחלבי

הגמרא אומרת (ע"ז דף ע"ו ע"ב): "כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא. אייתו לקמייהו אתרוגא (שבור מלכא) פסק אכל (חתך ממנו בסכין ואכל), פסק והב ליה לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא (נעץ את הסכין עשרה פעמים בקרקע) פסק הב ליה למר יהודה. א"ל באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא?! א"ל מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה ("את רב יהודה אני מכיר שהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור, אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל כך", כדברי רש"י). איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא" (ועיין תוס' שם).

ואומרים התוספות (ב"מ קי"ט ע"א ד"ה שבור מלכא): ששבור מלכא היה בקי בהלכות.

סכין בשרי שמרח בו חמאה, אין צריך לנועצו עשר פעמים בקרקע - אלא די שינקנו היטב בעזרת צמר פלדה. ורצוי שיהיה בכל בית סכינים בשרים וחלביים שונים בצורתם כדי שלא יבוא לידי טעות.

ואומר הרמ"א (סי' פ"ט סעי' ד'): "אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל" (ועיין לעיל ד"ה וכתוב).

(קול צופייך, וירא תשס"ד, גליון מס' 242)

לקט מתוך פסקי מרן הגר"מ אליהו. - לא עבר עריכה סופית. ליקט הרב שלו שבתאי