דבר תורה לפרשת שמות “הכרת הטוב” על פי הרב מרדכי אליהו זצ”ל

הכרת הטוב

“וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” (ב’, י’)

כאשר משה רבנו נולד קרא לו אביו “חבר”, ואמו קראה לו “יקותיאל” (ראה ילקוט שמעוני שמות רמז קס”ו). וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו “משה” – “כי מן המים משיתהו” (ב’, י’), ויש אומרים שקראה למשה “מניוס” (עיין באבן עזרא ב’ פסוק י’ ששמו היה “מוניוס”, ואח”כ הוסיף: “אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה”). מני אז נקרא שמו “משה”, כפי שקראה לו בת פרעה.

ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה לו בת פרעה? והרי מן הדין ראוי היה לקרוא לו “חבר” או “יקותיאל”, כשמות אשר קראו לו הוריו?

אלא שמכאן אנו לומדים על גודל מעלתה של הכרת הטוב. מכיון שבת פרעה היא זו אשר הצילה את משה מן היאור ואף חרפה את נפשה למענו, על כן נקבע שמו כפי שהיא קראה לו.

חייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו, ואפילו אם מדובר בדבר דומם כמו עצים ואבנים. ובאמת מצינו אצל משה רבנו שנזהר מלהיות כפוי טובה ליאור ולחול אשר הצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתיבה היו גלי היאור נעצרים לפניו ולא שטפו אותו (עיין מדרש רבה שמות פרשה ט’, י’), וכן החול הציל את חייו בשעה שהרג את המצרי, ולא היו לו כלים לחפור באדמה בכדי לקבור אותו (עיין שמות רבה פרשה י’, ז’). ומשום כך לא היכה משה רבנו את היאור במכות דם וצפרדע, וכן לא היכה את החול במכת כינים – זאת כדי שלא להיות כפוי טובה.

וכמו כן מצינו את ההתחשבות גם בכבוד הדומם, בציווי (כ’, כ”ג): “ולא תעלה במעלֹת על מזבחי”, המורה לנו לבנות למזבח העולה כבש חלק בלי מדרגות. הסיבה היא שכאשר עולים במדרגות צריכים להרים את הרגל, ובכך מתגלה הערוה, ואין זה נאה לבזות כך את אבני המזבח. כדברי רש”י (שם): “ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש וכו’ (שהרי הכהן לובש מכנסיים) מ”מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג ביזיון – חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה”.

והרמב”ם כתב (פ”א מהל’ בית הבחירה הלכה י”ז): “והעולה במעלות על המזבח או שפסע פסיעה גסה (לא עקב בצד אגודל) על המזבח עד שהתגלתה ערותו עליו – לוקה”.

מכאן ילמד אדם כמה יש להיזהר שלא לכפור בטובתו של חבירו.

ובזה גם יתבאר (א’, ח’): “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”. התורה מגנה את פרעה על אשר לא זכר את הטובות שעשה יוסף עם מצרים, ואף כפר בטובות אלו.

ומצינו אצל גדולי הדורות שנזהרו במידה זו של כפיות טובה אף ביחס לדומם. מסופר על הרי”ף, שנאלץ לברוח מספרד למרוקו עקב הרדיפות. כאשר הגיע למרוקו לאחר מסע מייגע ומפרך, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד רב כיאה לגדול הדור, אך מכיון שהגיע עייף, מזיע ומלוכלך מן הדרך הארוכה, לא היה מסוגל אפילו לדבר. על כן ביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את גופו ולהחיות את נפשו. מיד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר. נכנס הרי”ף, רחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו. לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ. באו האחים לפני הרי”ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם באומרו כי אינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ אשר בו החיה את נפשו לאחר שנמלט מספרד, מפני שאולי יצטרך לפסוק שיש לחלק את המרחץ לשניים.

עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו כלפי עצים ואבנים.

מעניין לציין שעל פתח ביתו של הרה”ג חכם יוסף שלוש זצ”ל היה תלוי שלט גדול ובו כתוב: “כל הבא ברוך הבא, חוץ מכפוי טובה” (והוא כידוע היה יחיד ומיוחד בין גומלי החסדים, מלבד מה שהיה ראב”ד מקודש לבני עדתו).

(מתוך “דברי מרדכי”)

חשיבות לשון הקודש

“וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר” (א’, א’-ד’)

“…כנגד ג’ מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ושגדרו עצמם מן הערוה” (במדבר רבה פי”ג אות כ’)

לשון הקודש היא היסוד לכל נברא, ולא רק לבני ישראל. על הפסוק (בראשית א’, ח’): “ויקרא א-לקים לרקיע שמים”, אומר רש”י: “שמים – שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים”. הוי אומר, כל יסוד בבריאה נקרא על פי המשמעות שלו בלשון הקודש. כמו כן, תקנו חז”ל (עיין ברכות דף נ”ד. ורש”י שם): “שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם”, דהיינו: יש לשאול בשלום חבירו על ידי אמירת ‘שלום’, כי ‘שלום’ הוא שמו של הקב”ה, ובו ראוי לברך את חבירו.

והנה התפשט מנהג מוזר ביותר, שכשאדם נפרד מחברו, אינו אומר לו ‘שלום’ אלא ‘ביי’. דבר זה אינו טוב כי הוא בניגוד לתקנת חז”ל. זאת ועוד, עולם הפוך ראיתי, יש המדברים בלשון הקודש היכן שאסור לדבר בלשון זו, שכן זהירות גדולה צריך כל אחד להיזהר שלא לדבר בלשון הקודש כלל בשהותו בנוחיות (ראה שו”ע או”ח סי’ ג’ סעי’ ב’ ברמ”א שם). ישנם אנשים שלצערנו כל הזמן הולכים עם מכשיר הדבוק לאוזניהם, לנגע הזה קוראים “טלפון סלולרי”, ואפילו בנוחיות הם ממשיכים לדבר בו. הגדילו לעשות כמה אנשים שקבעו טלפון קווי רגיל המחובר לשקע טלפון בחדר השירותים. ואדרבה, שם היה ראוי לומר ‘ביי’ במקום לדבר בלשון הקודש, ועל אחת כמה וכמה שלא להזכיר שם את המלה ‘שלום’. ומכאן תוכחה מגולה, לא לתת לנערים מכשיר זה, או כזה שאפשר לגלוש בו לדברים לא טובים (בלשון המעטה).

חיבתן של ישראל שנמשלו לכוכבים

“וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וכו’ וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם” (א’, א’-ה’)

“ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ’, כ”ו): המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא” (רש”י).

ויש עוד כמה טעמים לכך שנמשלו עם ישראל לכוכבים: כמו שהכוכבים נצחיים ומאירים – כך עם ישראל. כמו כן, הכוכבים נמצאים ביום ובלילה, אלא שביום אינם נראים, ורק בלילה הם מאירים – כך עם ישראל, הם חשובים כל אחד ואחד לעצמו, ביחד הם כצבא השמים לרוב, ומאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.

יש לדקדק בדברי רש”י שכתב שהיה מכניס ומוציא אותם בשמותם, מהי המעלה שקראם בשמותם?  ביאור הענין הוא כך: להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר הגרמנים ימ”ש התעללו ביהודים, גזרו לחרוט מספר על זרועו של כל יהודי, וזה היה מספר הזהות שלו, אך הם לא היו מזוהים בשמם, אלא כל אדם היה עבורם כמספר בעלמא. דרך התורה אינה כן, אלא גם כשהיו עם ישראל במצב של עבדות ושעבוד, היה מונה אותם בשם ולא חלילה במספר וכדומה. כאשר קוראים בשם, זה מראה על שבח וכמובא ברש”י על הפסוק (ויקרא א’, א’): “ויקרא אל משה”, וזה לשונו: “לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, לשון חיבה”.

ויוסף היה במצרים – צדקותו של יוסף בכל עת

“וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם” (א’, ה’)

“ויוסף היה במצרים – והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו” (רש”י).

דרכו של עולם, שכאשר אדם פשוט מתקרב למלכות הגויים, הרי הוא משנֶה את מלבושו ואת התנהגותו. כך מובא בגמרא במסכת מעילה (דף י”ז.): “פעם אחת גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם וכו’, והלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי”; ופירש רש”י (שם): “שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו, כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין, כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי”, והלך וישב עמהם, ושינה את הגזירה. אבל לא כך נהג יוסף הצדיק. אלא הן בהיותו נער הרועה את אחיו בצאן, הן בהיותו עבד, הן בהיותו בבית הסוהר והן בהיותו מלך ושליט על מצרים – נשאר עומד בצדקתו, בבטחונו בבורא עולם ובאמונתו התמימה והשלמה.         

 (מתוך “דברי מרדכי”)

הלכות שחרית, מוסף ומנחה של שבת

זמן תפילת שחרית

תפילה בנץ החמה

ט – זמן התפילה הטוב ביותר גם בשבת הוא עם הנץ החמה, ועל כן ראוי לאדם שיתגבר כארי וישכים להתפלל עם הנץ החמה גם בשבת.

שחרית מאוחרת

י – הנוהגים להתפלל תפילת שחרית בשבת מאוחר יותר מימות החול [עפ”י דברי הרמ”א] – צריכים להיזהר לא להפסיד את זמן קריאת שמע [ובמיוחד יש להיזהר בקיץ אז הם עלולים להפסיד גם את הזמן שאפשר לברך בו את ברכות ק”ש]. וכן יש ליזהר (בפרט בחורף) לא לאחר לסעוד את סעודת השבת אחרי חצות היום.

כיסוי הראש בטלית

יא – בימות החול צריך להיזהר שתהיה הטלית על ראשו כל הזמן שתפילין בראשו, ובמיוחד בזמן תפילת שמונה עשרה [כדי שיתפלל באימה]. אמנם, בשבת וביום טוב שאין מניחים בהם תפילין – אפשר להוריד את הטלית על הכתפיים אחרי תפילת העמידה. ומכל מקום, גם בשבת וביום טוב, טוב שהטלית תישאר על הראש כל זמן התפילה.

תוספת אחר ברכות התורה

יב – לאחר ברכת התורה טוב ונכון לומר קצת דברים מתורה שבכתב, לצאת ידי חובת כל הדעות, ולכן אומרים פרשת “ברכת כהנים” מתורה שבכתב, ורצוי לומר אחרי ברכות התורה גם קטע מתורה שבע”פ, ובשבת מוסיף: “יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ”, ואין צריך להשלים את כל המשנה.

יג – ביו”ט יוסיף: “ביצה שנולדה ביו”ט, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל”.

מזמורי השבת

יד – מוסיפים בתפילת שחרית בשבת ובימים טובים מזמורים בין “ה’ מלך” ל”ברוך שאמר” כפי שמופיע בסידורים.

מעלת המזמורים

טו – אותם המזמורים שמוסיפים בשבת – מעלתם חשובה מאוד, ויש בהם סודות גדולים, כיון שהם מדברים מעניין מעשה בראשית שנגמר ביום השבת, ובעניין מתן תורה שהיה ביום השבת, ועוד עניינים הקשורים ליום השבת.

(מתוך “מאמר מרדכי”-שבת- פרק ט)

בברכת שבת שלום

מתוך העלון “עטרת מרדכי”
שע”י בית תורה וחסד “עטרת מרדכי אליהו”
רחובות
08-9397933