דבר תורה לפרשת מקץ ולחנוכה - על פי הרב מרדכי אליהו זצ"ל

יוס"ף בגימטריא מל"ך יו"ן

בפרשת "וזאת הברכה" (דברים פרק לג) מברך משה רבנו ע"ה את כל אחד מהשבטים הקדושים, ברכה שהיא תפילה מתוך נבואה, על אשר יעבור על אותו שבט עד ביאת המשיח. את שבט לוי מברך משרע"ה (שם פס' י"א): "בָּרֵךְ יְקוָּק חֵילו וּפֹעַל יָּדָּיו תִּרְצֶה מְחַץ מָּתְנַיִּם קָּמָּיו וּמְשַנְאָּיו מִּן יְקוּמוּן". מפרש "אור החיים" הקדוש זיע"א: "אומרו מן יקומון, לדבריהם ז"ל (ב"ר צט ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי לזה אמר ומשנאיו מן יקומון, פירוש אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים, בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו וגו', וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא".
כלומר משה רבנו ניבא בברכה זו על המלחמה הגדולה שתהיה לבני חשמונאי, שהם משבט לוי, והתפלל עליהם שעל אף שבזמנם תהיה שליטה וממשלה למלכות הרשעה, אעפ"י כן הקב"ה יחזק את ידם וכוחם של בני חשמונאי בנס ופלא, ויצליחו למחוץ את המותנים (-גופם) של העומדים מולם. לא לחינם זכו בני חשמונאי לישועה והצלחה בנס ופלא, שהרי הם מסרו נפשם למען חידוש העבודה בבית המקדש. כפי שכותב ה"בית חדש" (על הטור אוה"ח הלכות חנוכה סימן תר"ע): "בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה (-כלל ישראל התרשל בעבודת בית המקדש) ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה. כדתניא בברייתא שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד, ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו', עמדו (-היונים הרשעים) וטימאו כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה'. על-כן נעשה הנס גם כן בנרות, תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה, ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב".
נס לא מתרחש אלא למי שהקב"ה חפץ בו, למי שמוסר את נפשו באהבה למען ה' יתברך (ראה מסכת ברכות דף כ'). וכך פוסק מרן החיד"א הקדוש זיע"א ("שמחת הרגל" על הגש"פ): "דלא מתרחיש ניסא (-לא מתרחש נס) אלא למאן (-למי) דמסר נפשיה על קידוש ה' ".
כמידתם של בני חשמונאי שמסרו נפשם למען השי"ת למרות רדיפת אחיהם המתיונים ולמרות יון הרשעה, כך מידתו של יוסף הצדיק ע"ה, שזכה במלכות וממשלה בנס ופלא, למרות מה שדחו אותו אחיו וביקשו להמיתו.
את הסיבה למלכות נפלאה זו כותב רשב"י זיע"א בזוהר הקדוש על פרשתנו (מקץ דף קצח): "ויוסף הוא השליט על הארץ וגו', רבי ייסא פתח ואמר, (תהלים כז ו) 'ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה ליהו"ה', תא חזי, כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש, זקיף ליה על כל בני עלמא, ועביד ליה רישא דכלא, וכלהו שנאוי אתכפיין תחותוי. (פירוש: כאשר הקב"ה רוצה ואוהב אדם, הרי שהקב"ה מרים אותו על כל בני העולם, וכל השונאים שלו נופלים לפניו). דוד מלכא שנאו ליה אחוי דחו ליה מנייהו, קב"ה ארים ליה על כל בני עלמא (פירוש: דוד המלך שנאו אותו כל אחיו, ודחו אותו מהם, הקב"ה הרים אותו מעל כל בני העולם), אתא חמוי ערק מקמיה, קב"ה ארים ליה על כל מלכותיה, וכלהו הוו כרעין וסגדין קמיה )פירוש: חמיו של דוד – שאול המלך – רדף אחרי דוד, ודוד ברח ממנו – הקב"ה נתן את כל מלכותו לדוד המלך), ויוסף דחו ליה אחוי, לבתר כלהו כרעו וסגידו קמיה (פירוש: יוסף הצדיק, אחיו דחו אותו מהם, ולבסוף כולם באו והשתחוו לפניו) הה"ד (=זהו שכתוב): ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה".
כותב ה"זרע קודש" הרה"ק מראפשיץ זיע"א (חנוכה ליל ה): "והנה קליפת מלכות יון היתה בקליפה נגד מידת יוסף, כמו שכתב בספר "מגלה עמוקות": "אנטיוכ"ס שהוא בגימטריא יוס"ף (= 156 ), שהיה מל"ך יו"ן שהוא גם כן בגימטריא יוס"ף"... לכן גזרו היונים לבטל המילה שהוא בחינת יוסף, גם גזרו על בנות ישראל שכל בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחילה (ראה רש"י שבת כ"ג, ד"ה: "היו"), כי רצו להגביר קליפת ערות הארץ, היפוך יוסף שגדר עצמו מן הערוה ועמד בנסיון, הגם שהיה במצרים ערות הארץ שהיו כולם שטופי זימה". אכן זוהי הנהגתו של הקב"ה בעולמו, שהוא מוסר רשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, למרות שהרשעים והטמאים לרוב הם הגיבורים והרבים, והצדיקים הטהורים הם החלשים והמעטים.
ויה"ר שכשם שעשה הקב"ה נס ופלא עם יוסף, דוד ובני חשמונאי הטהורים, כן יעשה עימנו נסים ונפלאות ויגאלנו מכל אויבנו ושונאינו ומכל מבקשי רעתנו, ונזכה בקרוב לראות ב"הדליקו נרות בחצרות קודשך" – "בימים ההם בזמן הזה".
בס"ד נברך את כל הקוראים היקרים ואת כל מסייענו בקודש, בכלל בית ישראל, מתוך חצרות בית מדרשנו.

ויריצוהו מן הבור

"וַיִּשְלַח פַרְעֹה וַיִּקְרָּא אֶת יוסֵף, וַיְרִּיצֻהוּ מִּן הַבור, וַיְגַלַח וַיְחַלֵף שִּמְלֹתָּיו, וַיָּבאֹ אֶל פַרְעֹה" (מ"א, י"ד)

אומרים בעלי המוסר: כאשר מגיעה שעתו של אדם להיגאל מצרתו – באה ישועתו מיד, ואין הצרה נמשכת אפילו שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו. יוסף הצדיק שהה שתים-עשרה שנים תמימות בבית הסוהר. אולם כשהסתיימה תקופה זו ונקבע שהוא יצא מבית הסוהר, הרי שלא נשאר שם ולוּ שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו. "ויריצהו מן הבור" – שלא יתעכב שם כלל ועיקר. אנחנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שבשעה שירחם עלינו הקב"ה ותגיעה שעתנו להיגאל, יריצו את משיח צדקנו ואותנו, באופן שלא תתעכב גאולתנו אפילו לשניה אחת בלבד.
שמעתי לאמר "וַיאֹמֶר פַרְעֹה אֶל יוסֵף חֲלום חָּלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתו, וַאֲנִּי שָּמַעְתִּי עָּלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְמַע חֲלום לִּפְתֹר אֹתו" (מ"א, ט"ו) מהו שאומר פרעה ליוסף: "שמעתי עליך לאמֹר"? היה מספיק לכתוב: "ואני שמעתי עליך כי תשמע חלום לפתור אותו"? מסביר גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' זיע"א על פי מה שהיה מקובל בימיו. בזמנו של ה'בן איש חי' היו כל מיני אנשים שהתחזו לפותרי חלומות. הם נעמדו ברחוב, שמו לפניהם שולחן, כדרך הרוכלים, והתחילו לצעוק: "כאן פותרים חלומות"!
פרעה פנה ליוסף כאל פותר חלומות רגיל, ואמר לו: שמעתי עליך "לאמר", כלומר: שמעתי שאתה אומר שהינך יודע לפתור חלום, שכן נמנה אתה בין אותם הרוכלים. אמר לו יוסף: "בלעדי" – איני עוסק בדבר זה כמקצוע, אלא "אלקים יענה את שלום פרעה", ולא מכוחי ומחכמתי יבוא פתרונך.
השנות החלום – ממהר האלוקים לעשותו " ועַל הִּשָּנות הַחֲלום אֶל פַרְעֹה פַעֲמָּיִּם כִּי נָּכון הַדָּבָּר מֵעִּם הָּאֱלֹקִּים וּמְמַהֵר הָּאֱלֹקִּים לַעֲשֹתו" (מ"א, ל"ב) יוסף שומע מפרעה את דבר השנות חלומו, ומבין שזהו סימן לכך שממהר הקב"ה לבצע את הדבר משום חשיבות הענין. אכן מצינו בחז"ל ראיה לדבר מהתורה שכאשר יש דבר משונה זה בא לרמוז על חשיבות הענין מהגמרא שדנה בעניין איסור ריבית, וז"ל (ב"מ ס' ע"ב) המשנה: "איזהו נשך ואיזהו תרבית? איזהו נשך- המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש - אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית - המרבה בפירות. כיצד?
לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בשלשים דינרין, אמר לו: תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו". שואלים התוספות (שם ד"ה "למה"), וז"ל: "וא"ת, ולמה שינה בלשון לכתוב:
'כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך'? ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאוין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, התורה כותבת בלשון משונה ללמדנו על שבחו של אותו עניין. וכך גם הבין יוסף שעצם השנות החלום של פרעה הוא דבר משונה, ועל כן אמר לו שממהר הקב"ה לעשותו.

צופן ומפענח

"וַיִּקְרָּא פַרְעֹה שֵם יוסֵף צָּפְנַת פַעְנֵחַ" (מ"א, מ"ה)

"'צפנת פענח' - מפרש הצפונות, ואין ל'פענח' דמיון במקרא" (רש"י)

לפי דברי רש"י, היה צריך לקרוא ליוסף: "פענח צפונות", ולא "צפנת פענח"!אלא הכוונה היא, שעיקר השבח של יוסף, גם בעיני פרעה, היה שיוסף היה מצפין את עצמו ולא היה מפרסם את עצמו כלל ועיקר. לכן הקדים את 'צפונו' של יוסף ליכולת ה'פענוח' שלו.
(מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933