כשאינו מכירם

——–

במה דברים אמורים כשמכיר את האורחים שיבואו לשכון בדירתו, ובטוח שישמרו על הדירה כמנהג בני ישראל הכשרים. אך אם אינו מכירם, וחושש שמא הם אנשים שאינם מהוגנים, הרי שפטור מלהשאיל את הדירה. ואם מכירם ורק שאינו מכירם דיו, וחושש שמא הם אנשים שאינם מהוגנים, הרי שימדוד זאת האם היה מוכן תמורת תשלום סביר להשכיר להם את דירתו לשבת [לו יצוייר שלא היתה לו שום מניעה להשכיר את דירתו, רק מהסיבה שלאנשים שאינם מהוגנים לא היה משכיר מפני החשש לשלום דירתו וחפציו. וגם ישער זאת לא לפי עושרו או לפי רוב דוחקו הכלכלי, אלא לו היה מצבו הכלכלי סביר, וגם תמורת שכירות סבירה, ולא גבוהה.] הרי שחייב להשאיל להם את דירתו, שמתברר שהם נקראים אנשים הבטוחים בעיניו. אך אם משום החשש שמא אינם הגונים לא היה משכיר להם את הדירה, פטור מלהשאילם.

{(((השאלת דירה)))

טו. א. כשביקשו ממנו שישאיל את דירתו לשבת, נראה פשוט שחייב משום עשיית חסד להשאיל את דירתו, ודינו הוא ככל חיוב השאלת כלים שמחוייב בחיוב גמור הנזכר לעיל (סעיף ח). ואולם לצאת מדירתו כדי להשאילה לאחרים, אף שיהיה לו היכן להשתכן, אינו חייב, היות וחייך קודמים, וכדלעיל (סימן ג סעיפים ד,יא).

ותחילה נמנה את הסיבות שאנשים נמנעים מחמתם מלהשאיל דירה, ושוב נבוא אל עמק יהושפט לברר וללבן אם יש בטענות אלו ממש מבחינת ההלכה. השאלת דירה פעמים שכוללת טורח גדול משום סידור הבית והכנתו לצורך האורחים, וכן הצעת מצעים, שטיפת הריצפה וכדומה. ולאחר עזיבת האורחים הרי שיצטרכו שוב להחליף מצעים, ופעמים לנקות את הבית, תלוי לפי הענין והמצב. גם אנשים רבים נמנעים מלהשאיל את דירתם משום שאינם מרגישים בנוח כשמשתמשים בחפציהם האישים, ישנים על מיתתם, על הכר והכסת שלהם וכדומה. עוד חוששים האנשים שמא יבואו לביתם אנשים שלא ישמרו על הרהיטים, ושמא יחטטו בארונות וכדומה.

(((משום הטורח)))

ב. באופן שהטורח לסדר את הבית, יהיה גדול יותר מהצורך של האנשים לשאול את הדירה, הרי שיש פטור משום שעושה החסד נזקק יותר מהמבקש את הדירה, ועל כן חייך קודמים, וכמבואר (לעיל סימן ג סעיף יא). ע"ש. ואולם יש להשיב על היתר זה כשהטורח מרובה על צורך השואל, דנימא למשאיל שישאיל את הדירה כמות שהיא הפוכה ככל שתהיה, וכך לא יהיה לו טורח בסידור הדירה, ורק יודיעם שהדירה אינה מסודרת, ואם יחפצו בדירה אפילו במצב זה, הרי שיחוייב להשאילה, ומהיכי תיתי שיפטר משום האי טעמא. אולם אף לטענה זו, בפשטות מתבייש להשאיל דירה במצב שכזה, ושוב יש עליו פטור של זקן ואינה לפי כבודו הנ"ל (סימן ג סעיפים ח-י). ולכאורה המדד לפוטרו מהאי טעמא הוא האם בשבת חתן שלו כשיצטרך להכניס את אורחיו לדירה, לא היה משאיל דירתו במצב שכזה מחמת הבושה, אף שמחמת כן היתה חסרה לו דירה לצורך אירוח, הרי שפטור. ומ"מ גם בזה תלוי מי האורחים, כי אם יבא לדירה רב גדול יתבייש יותר, וכן כיוצ"ב שאר פרטים מציאותיים שמשנים את גודל הבושה, והכל תלוי לפי העת והזמן. [ועוד יש לחקור בגדר זה כי אולי אין הדברים מדוייקים, היות ואדם מתבייש יותר מאורחיו לארחם בדירה לא מסודרת, מאשר מאורחים של אנשים אחרים, ובפרט אם אינו מכירם, וגם הם יודעים שהוא עושה טובה בעלמא.]

(((כיצד למדוד צורכו של מי גדול יותר לצורך שבת חתן)))

ג. איברא דהיתר זה משתנה כל מצב לפי מה שהוא, וכגון אם זקוקים לדירה לצורך שבת חתן הרי שאם מחמת שלא תושאל לו הדירה יודיע לכמה אורחים שלא יבואו [כיון שלא ישיג דירה אחרת] הרי שבזה יש היזדקקות גדולה לדירה, ופעמים שאין ההיזדקקות שלו כה חשובה, ואין בכך שלא יבואו אלו האורחים צורך גדול עבורו וכדומה. וכן אם מחמת כן תווצר אצלו אי נעימות גדולה, הרי שהצורך גדול. או אם מחמת כן יצטרך לשכור דירה, או חדר במלון וכדומה, ואין הפרוטה מצויה בכיסו, הרי ששוב הצורך גדול. ואם עשיר הוא, הרי שצורך זה קטן הוא. והכל כאמור כי תלוי הדבר כמה הוא הצורך כל מקרה לגופו לפי העת והזמן. ואין לטעון שאין הצורך של מבקש הדירה לשם שבת חתן נחשב צורך גדול, היות ויכול לשכן את כל אורחיו בדירה אחת, ולפרוס מזרנים ולעשות חדרי נשים וגברים לחוד, ואורח שלא רוצה להגיע במצב זה שלא יבא, ועל כן כל חפצו של המארח הוא בנוחות אורחיו, והרי שאין הצורך שלו אמיתי כי אם נוחות. ובזה הרי שהטורח שנוצר למשאיל את הדירה יכול להחשב טורח גדול יותר מצורכו האמיתי של מבקש הדירה בדירה. כיון שמאידך גיסא בימינו אנו אי אפשר להזמין אורחים כך לשבת חתן, כי אין זו הדרך בדור זה, ומי שעושה כן יעדיף להמנע מלהזמין את אורחיו. והרי תלוי כמה עוגמת נפש תהיה לו, אילו לא יארח בשבת. וגם צריך לשכלל את האפשרות שישיג דירה ממקום אחר. וגם את האפשרות שישיג תמורת תשלום, ואם יש לאל ידו לשלם שכירות, וכן על זה הדרך הכל צריך לבא לידי חשבון, מה שוקל יותר, הטורח בהשאלת הדירה לאדם זה לפי כל נתוניו, או הצורך של מבקש החסד לפי כל נתוניו וצרכיו בשאלתה. וכמובן שלא כל העתים והזמנים שוים, ופעמים שאין זה צורך גדול ופעמים שכן, וא"א לפרט את המקרים שמשתנים לפי המציאות.

(((לצורך אורחים סתם)))

וכן אם השכן מבקש את הדירה לשכן את אורחיו שבאו לשם מרעות, ואין בהכנסת האורחים צורך מיוחד, וכפי שבדרך כלל כן היא המציאות בהכנסת אורחים בימינו אנו. הרי שבקשתו את הדירה היא לשם נוחות, ולא משום שהוא נזקק לכך עד מאוד, שהרי יכול לשכן את אורחיו בפחות נוחות בביתו, ואם לא יחפצו שלא יבואו. ובכלל צורכו להזמין אורחים יש מקום לדון מה גודלו, ויש בכך פנים ושינויים רבים, ואי אפשר למנותם.

ועוד עיין לעיל (סימן ג סעיף יא) שיש פנים שאף אם צורכו גדול משלך, אך אם יהיה בהכנת הדירה טורח גדול מאוד יפטר.

(((כשלא יהיה טורח)))

ואולם אם בין כה הדירה נקיה ומסודרת, וכגון שדרכם לנקות את הדירה לכבוד שבת אף כשהם הולכים להתארח בשבת במקום אחר, וכדומה. והרי שאין טורח כמעט בהשאלת הדירה, ובמצב זה הרי אין בטעם הנ"ל כדי לפוטרם.

(((שמא יקלקלו את הרהיטים)))

ד. ולגבי שאר החששות והספיקות הנ"ל, אם חושש שמא יקלקלו את הרהיטים, יחטטו בארונות, או משום שאינם מרגישים בנוח כשמשתמשים בחפציהם האישיים, אין בכל הני כדי לפוטרם. שהרי זהו כל חיוב השאלת כלים מדין גמ"ח המבואר בגמ' סוכה ובשאר דוכתי הנזכרים לעיל (סעיף ח) ובספר אהבת חסד (פרק א נתיב החסד אות ז) פשיטא ליה שיש מעט בלאי ע"י השימוש בחפץ, ואפי"ה חייב להשאיל. וכן הוא לו עוד (פרק ה סעיף ח) שכלי רגיל להפחת ע"י התשמיש.

(((כשמכיר באורחים שאינם שומרים על חפצי אחרים)))

אך אם מכיר באורחים שאינם שומרים על חפצי אחרים כיאות, ומזלזלים ברכוש אחרים, וחושש חשש אמיתי [ולא דמיוני, לפי שיש אנשים שרק המחשבה שיבואו אל ביתם מכריחה אותם להיות בטוחים שדירתם תהרס לחלוטין אחר השאלת הדירה, שהקירות יהיו מקושקשים והבלטות שבורות וכדומה, שאר מחשבות שוא.] או אם אינו מכיר אנשים אלו, ואין לו דרך לדעת שהם אנשים הוגנים כך שישמרו על הבית, ושאם יתלכלך ינקו, ואם ינזק ישלמו, הרי שבכה"ג פטור מלהשאילם. וכמו שכתבו תוס' (ב"מ דף פב רע"א סוד"ה במלוה, וע"ע תוס' שבועות דף מד ע"ב ד"ה במלוה) שבלא משכון אין לו להלוות, כיון שירא להפסיד. עכ"ל. וכן הריטב"א הובא בשיטמ"ק (ב"מ פב ע"א ד"ה והכא, וכן הוא לפנינו שם, ועוד בריטב"א שבועות דף מד ע"ב ד"ה והכא) הביא את תוכן דברי הר"ח (הנזכרים בתוס' הנ"ל, אך בצורה אחרת) דכתב כשהלוה ירוד ועני, ומי שהיה מלוה לו שלא במשכון היה אובד מעותיו, ונמצא שהמלוה הזה צריך למשכון, שאם לא יגבה מכאן יאבד מעותיו. עכ"ל. ומבואר שבלא משכון פטור מלהלוות. וגם הריטב"א גופיה (שם) שחולק על פיר"ח בביאור הגמרא, מסכים בעצם דין זה, וכתב על דברי ר"ח ו"זל, ואינו נכון (הפירוש בגמרא) דהא ודאי אע"ג דצריך למשכון מצוה עביד וכו'. וע"ע שם בשיטמ"ק כיוצ"ב דברי הרשב"א בשם הר"ח (ולפנינו ברשב"א ב"מ דף פב ע"ב ד"ה והכא). וכן הוא באור זרוע (ח"ג ב"מ סימן פא) דהביא את דברי ר"ח וכתב ו"זל, דתפיסת משכון נמי מצוה היא דאין לו להלוות בלא משכון, כיון שירא להפסד, ואפשר במשכון. עכ"ל. והרי שסובר שלא רק שפטור מלהלוות בלא משכון, אלא אף בעצם גבית המשכון עושה מצוה.

וראה ברא"ש בפירושו על התורה (שמות משפטים כב,כד) גבי דין הלואה ו"זל, אם כסף תלוה את עמי, רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהן. ואם תאמר למה נכתב בלשון אם, כיון שהוא חובה. ופירש ר' יהודה מפרי"ש לפי שיש הלואה שהיא רשות, כגון לווה ולא ישלם, דודאי אינו מחויב לו. עכ"ל. וכ"כ בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (שם) על התורה ו"זל, אם כסף, אומר ה"ר יהודה חסיד דלכך נכתב בלשון אם, לפי שפעמים שהוא רשות, כגון הלוה ואינו משלם. עכ"ל. וחזינן דבכה"ג שהוא לוה ואינו משלם פשוט שפטור. וכן פסק נמי בעל המשנה ברורה בספרו אהבת חסד שחיוב הלואה הוא רק בבטוח בעיניו שלא ירמאו שכתב (בח"א פ"א הלכות ח,ט, ובנתיב החסד אות יג) צריך שיהיה מוחזק בעיניו לגברא דפרענא וכו', אם אינו בטוח בעיניו וכו', דאין מחוייב להלוותו בלי משכון אם אינו מוחזק בעיניו. ומקורו כתב (בנתיב החסד שם) שהוא מסברא. ועוד כתב כן (ח"ב פרק שמיני) דבלא משכון שיהיה בטוח על ידו, פטור מהלוות. וכן (ח"ב סוף פרק ט) כתב, כל מי שמכירו שהוא בטוח. ועוד כתב (ח"א פרק ה סעיף ט) שאם הוא מכיר בלוה שהוא בעל מדה רעה, ואינו מקפיד על ממון אחרים, ומעותיו יהיו כלין אצלו, ולא ימצא ממה לגבות, מוטב שלא ילוהו [היינו בלי משכון] ממה שילוהו ויצטרך לנגשו, ויבוא לידי לא יגוש, כן איתא בחו"מ (סימן צז סעיף ד). עכ"ל. והנה "זל הטור (שם), וכן אסור ללוה לקחת ההלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה יגבה חובו, ואם עושה כן נקרא רשע. ואם המלוה מכיר את הלוה שהוא בעל המדה הזאת, מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה. עכ"ל. וכלשון זו פסק מרן שם בשלחנו הטהור בשינוי אותיות.

והרי לנו בפסקי הני קמאי ובתראי שהחשש להיזק ממונו אינו פוטר מלהלוות ולהשאיל כלים, רק יבקש ערבים הגונים. ואף כאן אם יזיקו את ביתו יוכל אחר כך לבקש תשלום עבור הקילקול. אא"כ מכיר שאנשים אלו אינם שומרים כיאות על חפצים של אחרים, הרי שאז לכאורה פטור מלהשאיל את דירתו להם, היות ובהשאלת דירה לא שייך כ"כ הוכחת ההיזק, וכן דרך כפית גבית ההיזק אינה כמו בהלואה ששם אפשר ע"י משכון או ערבים. [ולכאורה צריך עיון בדברי הטור הנ"ל שמקור דינו הוא חידושו שלו, והב"י לא הראה שום מקור לכך. ולכאורה תקשי, איך פטר מלהלוות משום שאח"כ יהיה נוגש, הרי יש לו לחייב הלואה ולחייב שלא יהיה נוגש. ואי נימא דכוונתו שברור שיהיה נוגש. א"כ דבריו המה נתינת עצה לעשות את האיסור הקטן יותר, ופירושו שאי ההלואה היא עבירה, ולפי"ז בנידו"ד בהלואת כלים שאין דין נגישה יהיה חייב. אולם לשונו של הטור אינו מורה כן. וי"ל דהדין שפטור להלוות לגבר אלים יוצא בפני עצמו וכנ"ל מדברי הרא"ש ובעלי התוספות, ואולם הטוש"ע השמיענו כאן יתרה מכך, דבכה"ג שיודע שלא ישלם, הרי שאף משום חסידות עדיף שלא להלוותו, משום שיבא לידי נגישה, וזהו שדייקו לכתוב "מוטב שלא להלוותו", והיינו שלא רק שפטור מלהלוות וכמו שכתבו כל הני ראשונים הנזכ"ל, אלא שאף עדיף שלא להלוות. ונפלא מאוד. וע"ש בביאור הגר"א שהראה מקור נפלא לדברי הטור האלו ממתני' דאבות (פ"ב מ"ט) ע"ש, ושלכן אמרו שם במשנה צדיק חונן ונותן, כי להלוות לרשע שאינו פורע, אין חסידות וצידקות להלוותו, אלא חסידות לתת לו מתנה]. וכ"כ בספר משפט שמעון (מלכה הלכות הלואה פרק א סעיף יז) שפטור מהלואה בכה"ג, והראה עוד שכ"כ הפלא יועץ (ערך הלואה).

(((אינו מכיר את האורחים)))

ה. ומכאן שאם אינו מכיר את האורחים וחושש שמא אנשים שאינם הגונים המה, ואינם שומרים על ממון הזולת וכדומה, ואין לו דרך לדעת. הרי שפטור מלהשאילם את הדירה, וכמו שמבואר מכל הראשונים הנ"ל (אות קודמת) וכ"כ באהבת חסד הנ"ל, אולם סייג זאת (באהבת חסד ח"ב פרק שמיני בהגה) לגבי הלואה, שגדר אינו בטוח בעיניו יהיה שאם היה בטוח בעיניו לתת לו סחורה בהקפה או להלוותו ממון בריבית (עם היתר עיסקא) בלא משכון, הרי זה מגלה שאדם זה נקרא בטוח בעיניו, ורק היצר בעת מצוה מסמא עיניו שמא אינו נקרא בטוח. וכתב, כי העיקר דבענינים כאלו הכל לפי הענין אם הוא ספק השקול או חשש רחוק (הבטחון באיש זה) ואל ימהר להחליט בדבר תכף אלא אחר התבוננות היטב. ע"כ. והוכיח כן מלשון החינוך (מצוה תפ) והשערי תשובה (שער שישי מאמר סז) שכתבו כי הוזהרנו אף בהתקרב זמן שמיטת כספים שלא נחדול מלהלוות מחשש פן יארע אונס או שום מקרה שלא ישיב לו הממון בזמן וישמט. והרי שלא כל חשש רחוק פוטר מלהלוות. עד כאן דבריו. ומינה לנידון דידן שאם היה משכיר את הדירה לאנשים אלו, הרי הם נקראים בטוחים בעיניו, ואם לאו פטור. וזאת צריך לשים לב שאם אדם זה מסוג האנשים שאינו מוכן להשכיר דירתו כלל, משום שאינו חפץ שישתמשו בחפציו אף תמורת ממון. אין בזה לפוטרו שהרי הסיבה שאינו מוכן להשכיר אינה משום חשש שאינו בטוח בעיניו אלא מטעם אחר, וטעם זה אין בו כדי להפטר משום חסד. ולכן השיקול יהיה האם תמורת ממון היה משכיר או שלא משום חשש שיקלקלו, ולא משום סיבות אחרות.

(((לבקש שהדירה תוחזר נקיה)))

ו. רשאי לבקש שהדירה תוחזר נקיה, כיון שבזה האורחים לא נקראים זקוקים יותר ממנו (וכדלעיל סימן ג סעיף יא) ושניהם יכולים לנקות באותה מידה, ועל כן אם הם מלכלכים ולא מנקים אין חיוב להשאיל. ואומנם ראינו לעיל (סעיף ח) כי מחוייב להשאיל כלים על אף שיש בלאי לכלים. אך הוא משום שעל אף הבלאי נקרא השואל זקוק לכך, היות ואי אפשר להשתמש בכלי ללא בלאי, או לכל הפחות כן היא הדרך בשימוש רגיל, והדגש הוא משום שאין מה לעשות עם הבלאי. משא"כ המלכלך שפיר יכול לנקות. וכיון שיכולים לנקות, הרי שאין חיוב להשאיל אם הוא מלכלך ולא מנקה, כי לכך המשאיל והשואל שווים, ועל השואל לנקות ולא על המשאיל.

(((לבקש שיביאו סדינים)))

וכן הוא הדין לענין סדינים יכול לבקש שהשואל יביא מביתו, לפי שבזה שניהם שוים. אא"כ אין להם דרך להביא לפי שאין להם רכב פרטי, ולפי המרחק, וכיוצ"ב שאר פרטים המשתנים לפי העת והזמן, הרי שבכה"ג נקרא זקוק אף לכך, ומחוייב להשאיל לו אף סדינים נקיים.

(((להשכיר את הדירה)))

ולא יוכל לומר שאינו מסכים להשאיל את הדירה, אולם אם חפצים הם הרי שמוכן הוא להשכירה להם. [פשוט שבדיני חו"מ יכול להתנות כן, אולם עסקינן עתה שמשום חיובו ד"ת בגמ"ח אינו יכול להתנות כן.] שברור שמשום חיוב גמ"ח חייב להשאיל בלא שום תשלום. וכמו כל חיוב גמ"ח הלא בעוזרו עוזר הוא בדבר שהטורח שוה כסף, ואינו יכול לומר תשלם לי או שאפטר. אא"כ זו פרנסתו להשכיר דירתו לנופש, שאז יש פרטי דינים ואופנים שפטור, עיין בהם בספר אהבת חסד (ח"א פרק ה).

(((הפסד ממון)))

ז. ועדיין יש לבא ולדון מצד פטור חדש בהשאלת דירה, והוא לפי שבעת השימוש שישתמשו השואלים בדירה, יהיה הפסד ממון למשאיל, והוא הפסד ממון של צריכת החשמל והמים בדירה. והתבאר לעיל (סימן ג סעיף ד) שכל שיש הפסד ממון פטור מעשיית חסד, שהתורה אמרה אפס כי לא יהיה בך אביון. ואין להשיב שהיתר זה יכון רק בעני או בקמצן שבאמת פרוטות אלו מפריעות להם, ועולות בשיקולם אם להשאיל את הדירה. וכן באופן שמשאיל דירה עם מזגן בקיץ, או הסקות פועלות בחורף, שבכל הני פשוט שפטור. ברם לרוב העולם שכלל לא עולה בדעתם שיקול של מעות שימוש בחשמל ומים, ממילא קשה לומר שאדם שיצרו הרע מורה לו שלא ישאיל את הדירה, וכדי להרגיע את מצפונו מחפש היתר, ושוב נזכר שיש כאן הפסד ממון של שוה פרוטה, ועל כן יטען כי פטור הנני, וכיון שאין לו נ"מ בהפסד ממון זה, רק בשביל להפטר מחיובו, כל כה"ג לא יהווה היתר בשביל לפוטרו. כי נראה שאע"פ שאין זה הגון, מ"מ ההיתר במקומו יכון. שהרי התבאר לעיל (סעיף ד) שפטור של הפסד ממון הוא אף בשוה פרוטה, וכמו שכתב בשו"ת חות יאיר (סימן קסה) ו"זל, וה"ה אפי' מעט משלו אינו מחוייב להפסיד כדי להציל של חבירו. עכ"ל. וגם סברא יש בכך, דאל"כ נתת דבריך לשעורין, דאף לעני בהפסד שוה פרוטה לא יפול לאביונות, וכן נחייב עשיר אפילו להוציא מאה דולר, היות ובזה לא יפול לידי אביונות. אלא שהיא גזירת הכתוב אפס כי לא יהיה בך אביון, וכל שיש הפסד של שוה פרוטה, מן הדין פטור מלעשות חסד. ולכן מהאי טעמא נמי פטור מגמ"ח, כשיש לו הפסד שוה פרוטה, אף אם לא איכפת לו כלל מהפסד פרוטה זו, ורק משתמש בזה כדי להפטר מחסד, דלא פלוג, ואל"כ נתת דבריך לשיעורין.

(((לשאול אם מוכנים לשלם לו הוצאותיו)))

ברם יש לדון בזה דשמא מחוייב לבקש תשלום עבור הוצאות אלו, כי פשוט שכל מבקש לשאול את הדירה יהיה מוכן ואף שמח לשלם הוצאה מועטת זו, ובלבד שישאילו לו את הדירה. והרי שאם נחייבו לשאול אם מסכימים לשלם לו הוצאותיו, פירושו של דבר במילים אחרות שחייבנו אותו להשאיל את הדירה. או שמא היות וכעת יש עליו פטור של הפסד ממון, אינו מחוייב לשאול שאלה זו, ולגרום לעצמו חיוב להשאיל את הדירה.

(((חסד בהפסד ממון שיקבלו בחזרה אח"כ)))

ח. ולכאורה חקירה זו במחלוקת שנויה, דהנה שנינו בב"ק (דף פא סוע"ב) רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, תנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה מפרק את עציו, וטוען פשתנו של חבירו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. עכ"ל הגמרא. ופירש"י, ד"ה דובשנו, זה בא בכדו של יין, וזה בא בכדו של דבש, ונסדקה חבית של דבש. וכן זה בא בחבילת פשתן על חמורו, וזה בא בחבילת עצים, ומת חמורו של בעל פשתן. יפרק זה את עציו וטוענו. עכ"ל. ותוס' במקום (ד"ה ונוטל) מפרשים דמיירי שבעל הדבש מורה לו לשפוך יינו, שאל"כ יוכל אח"כ לטעון הייתי דוחק ומסתדר עם הדבש. וכן הטור (סי' רעד) בהביאו דין זה כתב, וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד, ואפרע לך דמי יינך, שחייב לעשותו. והרי שכתב שבעל הדבש מבקשו. וכ"כ עוד הטור שם בהמשך לענין חמור טעון. ועוד מתחדש באלו דברי הטור, שמש"כ בגמ' שיגבה חוב מהדבש, הוא לאו דוקא, וה"ה שיגבה מממון.

אולם הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, וביאר הב"י (חו"מ סי' רעד) דס"ל שאין הלכה כן, וכאשר סיימה שם הגמרא שזו שיטה יחידאה, וכן עביד מרן בשלחנו הטהור, להשמיט דין זה, אלמא דס"ל הכי להלכה, דאין חיוב לשפוך יינו, ולהטיל עציו, להצלת ממון חבירו, אף שחבירו מתחייב לשלם לו את הפסדו.

ולכאורה בנידוננו לדעת הרי"ף הרמב"ם והש"ע אינו חייב להשאיל את הדירה ולבקש אחר כך תשלום, ואילו להרא"ש חייב, וכדין שופך יינו שמחוייב להפסיד ממון ואח"כ יבקשו מבעל הדבש.

(((במה נחלקו)))

ט. איברא דכתב הפרישה (ס"ס רעד) וזה לשונו, ונראה דדוקא בהא פליג [הרי"ף על הרא"ש הנ"ל] משום דלא ניחא ליה לאינש להיות ניזק ולקבל שכרו, או לשפוך יינו, ואינך [דהיינו וכן שאר המקרים שהם השלכת עציו, וכן אבידתו קודמת לאבידת חבירו, ובשטף נהר את חמורו וחמור חבירו, שהצלת חמורו שלו קודמת אף שחמור חברו יקר יותר.] דניחא לאדם בשלו. אבל מודה דאם אמר בעל אבידה תניח מלאכתך ותשיב אבידתי ואשלם לך כל שכרך, דחייב לעשותו, כמו שכתב רבינו בסוף סימן רסה. ומשום הכי סתם רבינו שם וכתב הדין כן בלא פלוגתא. וגם נזהר רבינו ולא כתב בסימן רסד בדין שפיכת יינו ושטיפת חמורו דין זה, דאם זה אמר שפוך יינך או תניח חמורך להציל את שלי, ואני אשלם כל דמי יינך או חמורך, דמחויב לעשותו, משום דלא רצה לכתוב שם הדין, דיש בו פלוגתא, וסמך אמה שכתב כאן בסוף סימן רעד. אבל להרא"ש ודאי כולן שווין הם, דכמו שסבר דמחוייב לשפוך יינו ולקצוץ ענף אילנות, הכי נמי מחוייב להניח לשטוף חמורו, כשהלה רוצה לשלם לו כל הפסדו. וק"ל. עכ"ל.

א"כ סברתו היא שאין אדם רוצה להיות ניזק, כיון שנוח לאדם בשלו. ויוצא לכאורה לפי"ז, דלכו"ע גם לרמב"ם ומרן חייב להשאיל את הדירה ולבקש תשלום, כיון שמוציא ממון ויקבל ממון. וכל המחלוקת היא כשמוציא חפץ כדי לעשות חסד, ותמורתו יקבל ממון, דלדעת הש"ע יכול לומר ניחא לי בשלי, משא"כ כאן יחוייב להשאיל את הדירה ולבקש תשלום ממון אח"כ, היות ומוציא ממון ויקבל ממון.

וכן כתב עוד הפרישה (ר"ס רסד) את דבריו אלו, על דין אבידתו קודמת ו"זל, ולאו דווקא אבידתו, אלא הוא הדין שאר הפסד שיגיע לו, כגון ביטול מלאכתו מחמת ההשבה, וכדמסיק רבינו לכתוב בסימן זה ובסימן שאחריו. אלא שבשאר עסק ומלאכה, כשרוצה לשלם לו שכר מלאכתו, צריך לעסוק בהשבה, משא"כ באבידה, כשהיא אבידה כשיעור אבידה של חבירו, דכשישלם לו חבירו שיעור כל אבידתו, לא ירויח כלום בהשבה. וגם לפעמים יאמר באבידתי אני חפץ, שהיא חביבה עלי, ולא בתשלומין, משום הכי נקט וכתב אבידתו קודמת, וק"ל. עכ"ל.

ועוד כ"כ בסמ"ע (סי' רסד ס"ק א,ד) על דין הש"ע שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, וכדדרשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון. כתב, ועיין פרישה דכתבתי הטעם, דמשו"ה נקטו הגמרא (ב"מ לג ע"א) והפוסקים לשון אבידתו, משום דבאבידתו אף אם ירצה הלה לשלם לו דמי אבידתו, יכול הלה לומר בכלי ובגד שלי ניחא לי להצילו לעצמי, משא"כ במלאכה שאינו עושה אלא כדי לקבל דמי שכרו.

(((הסוברים כסמ"ע)))

וכ"כ הנתיבות חו"מ (סי' רסד ס"ק א) כסמ"ע הנ"ל, לחלק בין אבידת חפץ, לאבידת ממון, שבממון אם ירצה הלה לשלם לו הפסדו, ודאי חייב להשיב. ועוד בהמשך (ס"ק טז) ביאר טעם הדבר, משום שיכול לומר ניחא לי ביין שלי, ומקורו הראה מדברי הסמ"ע הנ"ל. וכ"כ בש"ע הרב (הלכות מציאה ופיקדון סעיף לג) דכשיודע שישלם לו מחוייב להוציא ממון.

(((החולקים על הסמ"ע)))

י. ומאידך בהערות וביאורי טור המאור (חו"מ סימן רסד עמ' שלש אות 6) הביאו שיש חולקים על הפרישה הנ"ל, שאין אדם מחוייב כלל להוציא ממון אף על מנת להשתלם, גם בדברים שאין לו נפקא מינה בהם. שכ"כ בשו"ת חות יאיר (סי' קסה) וכדמוכח מב"מ (דף צג ע"ב) שאין רועה חינם צריך לקדם בשכר, ושכן הוא בשו"ת אחיעזר (ח"ג ס"ס ו).

[ברם לדרכנו דלהלן דמיירי דוקא כשאמר לו בעל הבית תציל, ואשלם לך, הא לאו הכי אינו חייב, אין מח', וגם האחיעזר והחות יאיר שבסמוך מודים, לפי שהם דיברו כשלא אמר לו בעל הבית תציל ואשלם לך. וחילם וראייתם של החות יאיר והאחיעזר היא מדין רועה חינם הנ"ל.]

(((קושיות על הסמ"ע)))

ולכאורה קשה על הסמ"ע ודעימיה, דלדרכם פעמים רבות כשבאמת לא איכפת לבעל היין מיינו, אלא מערכו הממוני, וכגון שהיין עומד למכירה, וכיוצ"ב, ויצא שחייב לשפוך את יינו אף לדעת הרמב"ם והש"ע, ואיך לא חילקו בדיני הש"ע בדין חבית, ויין, ובדין אבידתו קודמת הנ"ל, ולא כתבו במה דברים אמורים כאשר מעדיף את חפצו.

וי"ל דאה"נ חייב בכה"ג לסמ"ע דניזיל בתר טעמא, וכפי שגם מורה לשונו בפרישה (ר"ס רסד הנ"ל) וגם לפעמים יאמר וכו', אלמא דרק בכה"ג פטור. ומה שלא הזכירו זאת בש"ע, לפי שבדר"כ ניחא ליה לאיניש בחפצו שלו, לפי שזקוק הוא לחפץ ולא לממון, ואם יתנו לו ממון תמורת חפצו, כמה זמן וטורח יצטרך כדי להשיג את חפצו. וגם פעמים רבות ערכו הכספי של החפץ שוה הרבה פחות ממה ששוה הוא לו, היות וחפץ משומש הינו, ובשוק מחירו זול, ברם להשיג חפץ משומש לא יחפוץ, וגם יקשה עליו, ונמצא שמעדיף את חפצו שלו.

(((קושיא מרועה חינם)))

איברא דתקשי על הסמ"ע ודעימיה מפסק הש"ע (חו"מ סי' רצא ס"ח וסי' שג ס"ח) וכדאיתא בב"מ (דף צג ע"ב) שאין רועה חינם צריך לקדם שומרים בשכר [משא"כ אם יש בחינם חייב] כדי להציל את הכבשים מן הארי. משא"כ רועה בשכר, חייב. וחזינן דאינו חייב להוציא ממון להצלת ממון חבירו, אף שבתמורת ממונו יקבל ממון, ולא מוציא חפציו תמורת ממון.

(((דברי הסמ"ע דוקא כשהבעלים אומר שישלם לו)))

יא. וי"ל דיסבור הסמ"ע דשאני התם שדרך גבית ממונו שיוציא לצורך הרועים היא קשה, כי אחר כך בעל הבית יטען היה לך להציל לבד, וכדומה, טענות מטענות שונות להפטר מחיוב תשלום, וכדרכם של חייבי ממון. משא"כ כאן שבעל חבית הדבש אומר לו תן לי את חביתך ואשלם לך, או זרוק את עציך ואשלם לך, ולכן גם הרא"ש מודה באבידה שאינו חייב להחזיר, כי לא אמר לו בעל הבית שישלם לו. וכמו שהוסיף הרא"ש אוקימתא בגמ' ב"ק וכבסמוך, דמיירי דוקא כשבעל הבית אומר שישלם לו.

ואף שבגמ' ב"ק הנ"ל בחבית דבש שנשברה לא כתוב שאמר לו, אלא חיוב על בעל היין לשפוך יינו מעצמו. מ"מ התוס' במקום ביארו דמיירי דוקא כשבעל הדבש אומר לו כן. והיינו טעמא, דאם רואהו ואינו אומר דבר, שוב יוכל אח"כ לטעון שאין ברצוני שתציל ממוני. וכן הטור הנ"ל (סי' רעד) בשם הרא"ש כתב, דמיירי שאמר לו תציל ממוני. וכן הוא בהגה ש"ע (חו"מ רסד סעיף ה) בדין של חבית דבש שנסדקה הנ"ל כתב ו"זל, ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו, הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. ועוד ברמ"א (ס"ס רסה) כתב שצריך להשיב [את האבידה] מאחר שרוצין לשלם לו דמי הפסדו. וכ"כ הפרישה דלעיל (ס"ס רעד) דאם אמר בעל אבידה תניח מלאכתך ותשיב אבידתי וכו', כשהלה רוצה לשלם לו כל הפסדו. ועוד לו בסמ"ע (סי' רסד ס"ק א הנ"ל) אף אם ירצה הלה לשלם לו דמי אבידתו. וכן הוא בנתיבות הנ"ל (סי' רסד ס"ק א). והרי חזינן דכל הפוסקים שכתבו את דין זה, תלו זאת בכך שהזקוק לחסד מפציר בעושה החסד שיעשה עמו, ומתחייב לשלם לו את נזקיו שיווצרו מחמת עזרתו לו. וכיוצא בחילוקנו זה כ"כ מנפשיה לחלק כן בשו"ת אחיעזר (ח"ג ס"ס ו).

(((סיכום הסמ"ע עד כה)))

ולדרכנו זו היוצא מדברי הסמ"ע, דאם אאין לו נ"מ אם יקבל חפץ או ממון, בוהתחייבו לשלם לו, הרי שלכו"ע אף לרמב"ם ולש"ע חייב לעשות את החסד. ואולם לדעת הש"ע הרמב"ם והרי"ף כל שחסר תנאי אחד מהם פטור. ואילו הרא"ש מודה שכשלא התחייבו לשלם לו שפטור, וכשהתחייבו לשלם ס"ל דאף אם יפסיד חפץ, ויקבל תמורתו ממון, חייב.

ומעתה שוב נשוב לענין השאלת דירה שאם כשבאו לשאול את הדירה התחייבו לשלם לו הוצאותיו, או שהציעו תשלום סמלי עבור הדירה (שיש בו לכסות את כל הוצאותיו) הרי שלכו"ע אין שום פטור של הפסד ממון מכדי להשאיל את הדירה.

(((האם מחוייב לשאולם אם ישלמו לו הוצאותיו)))

יב. ברם בדרך כלל מבקשים את הדירה סתם, בלא אמירה שישאו בנטל הוצאות הממון, ובזה עלינו לחקור לאור כל האמור האם מחוייב לומר להם שאם הם ישלמו לו הוצאותיו ישאילם, והרי כמעט תמיד יקבלו עליהם בשמחה את ההוצאות, ובלבד שישאילם את הדירה. או שהיות וכעת יש עליו פטור מלהשאיל את הדירה משום הפסד ממון, אין עליו חיוב לעורר ולגרום עליו חיוב על ידי שאלתו האם אתם מוכנים לשלם את הוצאותיו, ואז באומרם הן, יחוייב להשאיל, אחר שכעת יש עליו פטור של הפסד ממון, ורשאי לשמור על זכות השתיקה.

ונראה יותר לפוטרו, היות וחקירה זו היא גם בדין רועה חינם הנ"ל שנפסק בש"ע שאינו חייב להביא שומרים בשכר, ולא מצאנו שום חד שהזכיר שיש חיוב על השומר לרוץ אל הבעלים ולהודיעו שאם מוכן הוא לשלם לו עבור הוצאות שכירת שומרים, יעשה כן, בו בזמן שברור שכל בעלים יהיה שמח אם יעשה כן, ובודאי שיאמר לו הן. ודומה לסברת שו"ת אחיעזר (ח"ג ס"ס ו הנ"ל) דכתב, דלהכי פטור שומר חינם להביא שומרים בשכר, אף שודאי יקבל בחזרה מבעל הבית, דמהיכי תיתי דמצות השבת אבידה תחייבנו להתעסק כל כך להוציא משלו. ואה"נ בודאי אם מתעסק מקיים מצות השבת אבידה, אך אין חיוב. ע"כ. אף הכא נימא דמהיכי תיתי דמצות השבת אבידה תחייבנו כ"כ להתעסק, בזמן שכעת בעצם אינו חייב, היות ויש עליו פטור של אפס כי לא יהיה בך אביון, ונחייבו לברר האם הבעלים מוכן לשלם, ואז ישוב ויפול עליו החיוב מחדש. ברם אין דברינו מוכרחים, ויש מקום לבעל דין לטעון דמשום השבת אבידה רמיא עליה האי חיובא, והרי זה בכלל טורח השבת אבידה שהתורה אמרה והשבותו לו. ולענ"ד נראה יותר כצד הראשון.

(((דחיה)))

יג. ואעיקרא דדינא נימא דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה, שלכל הפלפולים הנזכ"ל כיון הסמ"ע, ועובדא היא שלא הקשה על עצמו מדין רועה חינם. ולשונותיו שכתב "תניח מלאכתך" וכדו', אין ערבות שכוונתו לומר כנזכר לעיל, שדוקא כשאמר לו. כי יש מקום עד מאוד לומר שרק בא לצייר את הציור שבו יודע הוא בוודאות שבעה"ב חפץ בכך, ולא בהשערות עסקינן. וא"כ אין לנו ערבות שהסמ"ע התכוון לכך, ובמדה ולא כיון לכך, הרי שיש להשיבו מדין רועה חינם הנזכ"ל, וגם חולקים עליו הני אשלי רברבי דלעיל.

ובר מין דין גם אם הסמ"ע כיון לכל האמור, הרי שאין וודאות שהפשט וההלכה כן לחלק כחילוקים אלו. כי מקום בראש יש לטעון דהרמב"ם הרי"ף והש"ע חולקים על הרא"ש דברים כפשוטם, וס"ל דבין בממון ובין בחפצים אינו חייב להוציא ממונו, ואף כשיאמר לו שישלם לו, כי אמרה תורה אפס כי לא יהיה בך אביון. ויבואו הדברים נפלא עם סוגית רועה חינם, ואין צורך לכל הדחוקים הנ"ל. [והרא"ש יודה לסוגיא זו של רועה חינם שפטור מלהביא שומרים בשכר מצד אחר, כי כל דבריו כאן גבי חביות באו מכח תנאי בי"ד, וכדאיתא במקור הדין בב"ק ד"תנאי בי"ד אמרו", וכיון שלא אמרו תנאי בית דין על רועה חינם, ממילא ליכא תנאי בי"ד בו, ואף להרא"ש פטור.]

(((סיכום הפסד ממון)))

יד. אחר עלות כל זאת, הרי יוצא שלשיטת הסמ"ע אין הכרע האם מחוייב לשאול אותם האם אתם מוכנים לשלם מראש על הוצאות הדירה, ונראה יותר לפטור. וגם לצד דנימא דחייב, יש פנים דבזה הרמב"ם הרי"ף והש"ע פליגי וס"ל שאף כשמתחייב לשלם לו, אינו חייב לעשות עמו חסד זה. וגם את"ל דלהסמ"ע ודעימיה מחוייב, יש פנים דהחות יאיר והאחיעזר יחלקו עליו. ואף את"ל דאף להם חייב, מ"מ יש כאן הרבה ספיקות להלכה האם מחוייב הכא, והמה נקבצו ובאו לעיל (סימן א סעיף ב הערה אחרונה) קחנו משם, והרי שיש כאן ספקי ספקות רבים.

ולכל האמור אם שואל הדירה בעת בקשתו מודיע שישלם מראש את הוצאות הדירה, או שמבקש לשאול את הדירה תמורת תשלום סמלי מראש, אין את היתר זה של הפסד ממון ומחוייב להשאיל.

ובר מין דין על היתר של הפסד ממון כה מועט כבר כתב הש"ע (חו"מ סימן רסד סעיף א) ו"זל, מי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם, ואם לא יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון (דברים טו,ד). ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות. עכ"ל. וכאשר התבאר לעיל (סימן ג סעיף יד) שהדברים אמורים גם לגבי מי שלפי דין הש"ע פטור לגמרי, אלא שמדקדק הוא לעולם על שוה פרוטה שלא לעשות חסד עם חבירו, וה"ה הכא.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5