——–
א. מצוה זו של ואהבת לרעך כמוך, נוהגת בכל עם ישראל, בין איש ובין אשה. ופשוט וברור החילוק בין האהבה המחוייבת כאן, לבין אהבת נשים האסורה, שזו אהבה לבבית, וזו אהבת תאוה. וכשם שכל אחד אוהב את בנותיו אחיותיו ושאר קרובותיו אהבת רעים ולא אהבת נשים, וכשם שהאוהב את חברו משום ואהבת לרעך כמוך, אין לו שום תאוה אליו, כי אם אהבת לב כשרה ויפה אשר מחוייבת, כן אהבה זו היא בכל בני ובנות ישראל.
ועל כן איש שזקוק לעזרה, וכן אשה הזקוקה לעזרה, חובה גמורה לעזור להם, ואף איש יעזור לאשה, ואשה לאיש.
אך כל זה כשיש חיוב עשיית חסד [וכפי הגדרים ההלכתים אשר יבוארו בעזרת השם להלן (סימן ג).] אך במקום שאין חיוב הלכתי לעשות חסד, ובכל אופן חפץ לעזור איש לאשה או אשה לאיש לשם שמים [ואז יקיימו בזה מצות עשה של חסד, רק שאינם מחוייבים לקיים]. תלוי הדבר אם מעשה החסד יגרום קירבה ביניהם כעין הקירבה הנגרמת בהתענינות בשלומה, וקל וחומר אם תגרם קירבה יתרה מכך, הרי שאסור [ולכן אסור לשאול בשלום אשה]. ואם נגרמת קירבה פחותה, מותר, ואף מצוה. ועוד ראה להלן (סימן ד סעיפים כט,ל) בענין עזרה לאשה כשחושש להכשל בראיה אסורה.
{(((חיוב ואהבת באשה)))
א. א. ודאי מחוייב במצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך אף בנשים, ולא רק בגברים, ופשוט החילוק בין אהבת רעים לתאות נשים, וכמו שאדם אוהב איש, אינה אהבת תאוה אלא אהבת רעים, כן מחוייבת אהבה זו גם לנשים מכל עם ישראל.
ואף שדבר זה אינו צריך ראיה, והחפץ לומר שדין זה אינו שייך בנשים עליו להביא ראיה, מ"מ נביא מן המעט שכ"כ גבי נידו"ד ממש בספר אהבת חסד (ריש פרק שני) כל ישראל חייבין במצוה זו של גמילות חסדים, בין איש בין אשה, בין עשיר בין עני. עכ"ל. ולהלן (ריש פרק שלישי) כתב ו"זל, מצות גמילות חסדים נוהג עם כל אדם לאיש או לאשה, לעשיר או לעני, לגדול או לקטן. עכ"ל. ובנתיב החסד (שם ס"ק א) שחייב אדם להלות לאשה אפילו בלי משכון, כל שהיא בטוחה בעיניו. אולם אם היא נשואה, אינו חייב להלוותה, אא"כ מכיר בבעלה ובטוח בעיניו שיתרצה לפרוע חובות אשתו. ע"כ. וע"ע אליו (פ"ח סעיף ט). וע"ע בספר הברית (ח"ב מאמר יג פרק טו) ובספר חסד לאברהם (סימן ג סעיף לט). והכי מבואר שדין ואהבת שייך אף בנשים, מדברי הרמב"ם בספר המצוות (בסוף מנין מצוות עשה) דשם מונה אלו מצוות שייכות בנשים ואלו לא, ומצוות רו,וז שהם חיוב אהבת רעים ואהבת גר, מונה שגם נשים חייבות. וכן החינוך לא כתב שמצוה זו בזכרים דוקא, ואי אינה בנשים, הלא דרכו לכתוב כן בסוף המצוה, לאמור שאף נשים בכלל חיוב זה. ועוד בחיוב אהבת הגר (מצוה תלא) כתב, ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ושם השוה אהבת הגר לאהבת רעים ורק שבאהבת גר התווסף חיוב תורה נוסף ע"ש, ולהלן (סעיפים ד,ה). וכיוצ"ב כתב בספר חרדים (פרק ט אות יג) גבי חיוב אהבת ת"ח, שחיוב זה נוהג בזכרים ובנקבות. ע"כ. וחזינן דאשה חייבת לאהוב ת"ח.
(((להחיות אשה ולכסותה)))
ב. ועוד שנינו במתני' דהוריות (דף יג ע"א) האיש קודם לאשה להחיות, ולהשיב אבדה. והאשה קודמת לאיש לכסות, ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה. ע"כ. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ו"זל, כבר ידעת שהמצוות כולן מחויבות לזכרים, ולנקיבות מקצתן, כמו שהתבאר בקידושין, והרי הוא מקודש ממנה, ולפיכך קודם להחיות. עכ"ל. והרי להדיא שיש חיוב להשיב אבידה לאשה, ולכסותה, דהיינו גם מצות צדקה, דבר תורה. והכי נפסק במשנה תורה (מתנות עניים פ"ח הט"ו) ו"זל, האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר, לא האשה, ובושתה מרובה. ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה, האיש קודם לפדות, לפי שאין דרכו לכך. עכ"ל. ויתרה מכך הביא הב"י (אה"ע סימן עח אות ב) תשובת מהר"ם שהובאה בהגהות מרדכי דכתובות (סי' רפח) שפדיון אשתו קודם לפדיונו, אף שאין לו כדי לפדות שניהם.
(((לפרנס אשה)))
ג. ועוד שנינו בכתובות (דף סז ע"א) תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסין את היתומה, ואח"כ מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור, ואין האשה דרכה לחזור. יתום ויתומה שבאו לינשא, משיאין את היתומה, ואח"כ משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. ע"כ. והובא בב"י (יו"ד סי' רנא אות ח) וכתב על כך ו"זל, ומשמע דפרנסה היינו בין מזון בין כסות, דטעמא דמפני שהאיש דרכו לחזור וכו' שייך בין במזון בית בכסות. וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים (הט"ו). עכ"ל הב"י. וכן פסקו הבה"ג (כתובות דף סז ע"א סימן לו) והרי"ף כתובות (דף כט ע"א מדפיו) והרא"ש (כתובות פ"ו סימן ז) והראב"ן (כתובות שם ד"ה יתום) והרשב"א בחידושיו (כתובות סז ע"א ד"ה יתום) ארחות חיים (הל' צדקה סי' ה) ורבינו ירוחם (דף קסו סוע"ב). וכן הוא בש"ע (יו"ד סימן רנא סעיף ח) ו"זל, איש ואשה שבאו לשאול מזון, מקדימין אשה לאיש. וכן אם באו לשאול כסות. וכן אם באו יתום ויתומה לינשא, מקדימין להשיא היתומה. עכ"ל הש"ע. וכן הוא בשו"ת מהרש"ך (ח"ב ס"ס מב) ובשו"ת תורה לשמה (סימן שכד) ובספר אהבת חסד (פ"ה סעיף ט) ובנתיב החסד שם באורך. [ומה שנשאר בצ"ע בהגה שם שהושמט דין המשנה בהוריות מן הרמב"ם והש"ע, ע' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סימן א) באורך.] וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סימן א) ובשו"ת משנה הלכות (חי"ב סימן קנ). ועוד ראינו דאף לזון גרושתו הוי מצוה וכמבואר בירושלמי (כתובות פי"א ה"ג) ברב יוסי הגלילי, וכן פסק הרמ"א (אה"ע סי' קיט ס"ח) בשם ההגהות מיימוניות (איסורי ביאה פכ"א אות ע) ו"זל, מותר לאדם לזון גרושתו, ומצוה היא יותר מבשאר עני. ע"כ. וכ"כ האו"ז (ח"א סי' תרי) בשם ר' חנילאי גאון. והרי אף שהרחיקו טובא בינו לבין גרושתו, לפי שמכירים ברמיזות, ולכן אסרום אף לדבר זה עם זו, ומנדים אם באו יחדיו לדין, בכל אופן מחוייב בחסד עמה, וא"כ חזינן בחיוב עשיית חסד לנשים, הלואה, כסות, מזון, ופרנסה, וברור שהנותן אחד מאלו לאשה יש חשש לקירוב דעת ביניהם, ובכל אופן לא חששו ח"זל לכך.
(((לברך שהחיינו על אשה)))
ד. הבית יוסף (אורח חיים סימן רכה) הביא תשובת הרשב"א (בתשובות מכת"י מכון ירושלים סימן טז, וכן בתשובות שבסוף חידושי הרשב"א ברכות הוצאת אורייתא) דכתב, מה ששאלת בברכת הרואה את חבירו אם יש בכלל זה נשים כאנשים אם לאו. תשובה איני יודע בזה חילוק בין זכרים לנקבות. ולא הביא הב"י על כך שום חולק. ומפורש שמברך שהחיינו בראיית אשה. וכן פסק הלבוש (סוף סעיף א) ו"זל, ואין חילוק בברכה זו בין אנשים לנשים, בכולן דינם שוה לברך. עכ"ל. וכן פסק העולת תמיד (ס"ק א), וכן כתב הא"ר (אות ג) על לשון הלבוש הנ"ל, פירוש, אפילו רואה אשה שהיא אוהבו מברך. עכ"ל. והפמ"ג (א"א ס"ק ב) עמד על לשון הא"ר הנ"ל שלכאורה צריכה תיקון וכתב ו"זל, ולא הבינותיו, וכנראה שהוא אוהבה, אף ערוה עליו מה בכך שאוהבה, כך מברך. עכ"ל. והרי שגם הוא סבור כן, שאף אם היא ערוה עליו מברך שהחיינו בראייתה. וכ"כ גם הברכ"י (אות ב) ו"זל, כתב מרן בב"י דלא יש חילוק בין זכרים לנקבות, ומטי בה משם הרשב"א, ופשוט דאיש מברך על אשה, ואשה מברכת על איש. עכ"ל. וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ב) וכ"כ בספר לחם רב (ס"ק א) ו"זל, מה שאמרו ר"זל דהרואה את חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו, ואחר י"ב חודש מחייה המתים, היינו לומר דאין חילוק בזה בין זכרים לנקבות, בכולן דינן שוה לברך (ב"י תשובת הרשב"א ומצאתי כתוב). עכ"ל. ואין חולק על כך.
(((הסוברים דרק בקרובותיו אמרו)))
ואולם בספר הלכות קטנות (חלק א סימן ריג) כתב ו"זל, הא דכ' הרשב"א "זל דאין חילוק בין זכרים לנקבות, זהו בבתו ואחותו ואמו ואשתו, אבל בנשים אחרות מצוה לשנותם. עכ"ל. והביאו להלכה השע"ת (ס"ק א) והוסיף השע"ת, ולפי"ז גם האשה שמברכת על איש דוקא בכהאי גוונא הוא. ע"כ. וכן תפס כדברי ההלכות קטנות המשנה ברורה (ס"ק א) וביאר בשער הציון (ס"ק ב) דבאחרת הלא אסור לאסתכולי, וגם אם במקרה נסתכל לא שייך נהנה ושמח בראיתה. עכ"ל. וכ"כ מדנפשיה הרב כף החיים (ס"ק ב) ו"זל, ונראה היינו דוקא אם היא קרובתו שלבו גס בה, אבל אינה קרובתו לא יברך, דאיכא למיחש שמא יבא לידי הרהור. ושוב כתב שראה כן בדברי הלק"ט הנ"ל. וכן בספר ערוך השלחן (סעיף ג) כתב, ואין חילוק בדין זה בין זכרים לנקבות, ורק אם שמח מאד בראייתם מברך שהחיינו, וממילא דבנקבות לא שייך דין זה רק באשתו ואמו בתו ואחותו וכיוצא באלו. עכ"ל. וכ"כ בספר חזון עובדיה ט"ו בשבט (עמ' תכד).
(((דחייתם)))
ה. ברם מתשובת הרשב"א והב"י ודעימייהו משמע שמתירים גם בערוה, מדסתמו שדין זה שוה הן לגברים והן לנשים. והרי הרשב"א שהוא מקור הדין נשאל האם יש חילוק בין גברים לנשים, וענה שאין שום חילוק, ואילו לדעת הני אחרונים חילוק עצום ורחב יש ביניהם, כי על רוב הנשים אי אפשר לברך ברכה זו. וכן מפורש בדברי הא"ר הנ"ל, ובפמ"ג (א"א ס"ק ב) דכתב על הא"ר שהוא אוהבה אף ערוה עליו מה בכך שאוהבה כך מברך. עכ"ל. דהיינו מה בכך שהיא ערוה עליו כיון שאוהבה [בהיתר, וכאמור החילוק בין אהבת ישראל לאהבת נשים] יש לו לברך. וכ"כ בשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סימן כד) שהדין האם מברך על כל נשים שנוי במחלוקת, ושסתימת הפוסקים שכתבו לברך על נשים הוא משום דס"ל שהיא כפשוטה, אף במי שהיא ערוה עליו, ושכ"כ הא"ר, והנימוקי או"ח. אך סיים שמדין סב"ל אין לברך, ובפרט בברכה זו שרבים אומרים שנהגו שלא לברך ברכת שהחיינו על ראית חבר ע"ש.
(((חילוק בין אהבה לתאווה)))
ויש להשיב על הכרחם של הני אחרונים לשנות את פשט הרשב"א מכח שיש חיוב לשנאת ערוה, וכלשון ההלכות קטנות, שהוא ראש הכותבים כן, ואחריו נמשכו הני אשלי רברבי. דלכאורה אין זה נכון, אלא יש חיוב לאהוב כל אחד מעם ישראל כגופו, ונשים בכלל, וכנזכר לעיל באורך. וברכת שהחיינו אינה על אהבת נשים, כי אם על אהבת ישראל, וכשם שכל אחד אוהב את בנותיו ואת אחיותיו ושאר קרובותיו, אהבת רעים ולא אהבת נשים, דהיינו שחש אליהן אהבה עזה אך לא אהבת תאוה. וכן הוא גם בנשים שאינם קרובותיו והם ערוה עליו, וכגון חמותו האהבה אינה אהבת נשים האסורה, כי אם אהבת ישראל המחוייבת. וכן נשים שאדם מכיר ואין ליבו גס בהם והן שארי בשרו, וגם נשים אחרות שמכיר כגון נשי חבריו, הזבנית בחנות וכדומה, האם לא מצטער בצרתן בעת שמועה רעה לא תבא ולא תהיה, והאם לא שמח בשמחתן. וכן נתאר לעצמנו שיהיה במקום מרוחק ולא היה רואה כמה חודשים שום אחד מעם ישראל, האם לא היה שש ושמח לראותם. והרי לנו שהאהבה מצויה בלב כל אחד ואחד אף לנשים, ואף לערוות עליו, וזו אהבה חיובית ומחוייבת ולא אהבת נשים האסורה היא התאוה. והעד על כך הוא אדם שיש לו בת מאומצת, שהלא היא ערוה גמורה עליו, האם נימא דאסור לו לברך עליה שהחיינו. ועל כן נראה ברור שיש חילוק בין האהבה המחוייבת, לאהבה האסורה. רק שפעמים רבות החילוק המציאותי והמעבר בין המותר לאסור הוא כהררים התלוים בשערה (מתני' חגיגה י ע"א), וכאדם ההולך על חבל דק ותהום פעורה תחתיו, אך כך הוא בחלקים רבים של חיובי התורה, הן המה כל המידות המחוייבות לילך באמצע דוקא, ולא טיפה יותר ולא פחות. והלכות שבת הן הלא המה כהררים התלויים בשערה, והחילוק בין המותר לאסור באיסור סקילה תלוי פעמים רבות במחשבה גרידא. וכן הוא בעוד חלקים רבים של התורה ואין צריך לפנים. ואף כאן הדין כן.
(((שנאת ערוה)))
ו. ומה שכתב הרב הלכות קטנות שמצוה לשנאת ערוה. אם כוונתו דברים כפשוטם, לכאורה אין זה נכון כלל, כי השונא מי שערוה עליו עובר אמצות עשה דבר תורה של ואהבת לרעך כמוך, וכן על לא תעשה של לא תשנא את אחיך בלבבך, אם מלאו בזה תנאי איסור השנאה. ומה שהקשה הרב משנה ברורה דבאחרת הלא אסור לאסתכולי, וגם אם במקרה נסתכל לא שייך נהנה ושמח בראיתה. עכ"ל. לא קשיא, דהלא חילוק מחולק בין ראיה שמותרת לבין התבוננות שאסורה. וברכת שהחיינו אינה על התבוננות ואינה על הנאה מיופי כלל וכלל, רק על שמחת ראיתו. וכ"כ להשיב כך בשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סימן כד) שאין הברכה על הנאה מזיו פניה שהרי ברכה זו אף באדם מכוער. ע"כ. וכן יש להשיב על דברי הכף החיים (ס"ק ב) שכתב דאיכא למיחש שמא יבא לידי הרהור. ע"כ. דאה"נ בכה"ג הרי שנכנסים אנו לדיון הלכתי האם יברך או לאו. אך האמור כאן הוא בכה"ג שאין שום חשש להרהור, ואין שום חשש שמתוך ברכה זו יבואו לידי אהבה אסורה וכדומה, והכל תלוי לפי העת והמצב, לפי המברך והעונה, לפי הגילאים ולפי הקירבה, וא"א לכתוב פרטים כאלו עלי ספר, רק הכלל הוא שיברך אם אינו גורם לשום דבר איסור, הא לאו הכי יברך בלא שיבחינו בו שמברך, ואז שוב אין חשש לבא לעבירה.
(((הוכחה מאיסור שאילת שלום אשה)))
שוב אינה ה' לידי ספר ויוסף את אחיו לגאון רבי יוסף פאלאג'י (מערכת ב אות יב) דהקשה על הרשב"א מכך שנאסר לשאול בשלום אשה, שמא יבואו לידי חיבה, וכדפירש"י בקידושין (דף ע ע"ב) ואיך יתכן לברך שהחיינו. ועל כן מבאר שעל כרחך שכוונת הרשב"א על כגון אשתו בתו אחותו נכדתו ודודתו, שהן שאר בשרו שחביבות לו, וכל שכן
אמו. משא"כ שאר נשים, ואפי' שיהיו שכנות שהן טוב שכן קרוב וכו', בודאי שאין היתר להראות חיבה להן. ומה שלא פירש זאת הרשב"א, יש לומר שהוא לרוב פשיטותו. עכת"ד ועע"ש. והרי שטענת הגר"י פאלאג'י באמת דוחה דברינו, שאסור לשאול בשלום ערוה, ולברך שהחיינו הוי קירבה יתרה משאילת שלום, וכמו שרש"י אוסר שאילת שלום כדי שלא יבואו לידי חיבה, הרי שחיבה אסורה ביניהם. וא"כ על כרחך לחלק דאף שחייבים באהבה, אסור להראות חיבה, וממילא אסור לברך שהחיינו, והכל תלוי לפי העת והמצב, שאם ברכת שהחיינו תגרום חיבה ביניהם אסור, ואם לאו שרי. ולענ"ד בכה"ג יברך בצנעא בלא שידעו שהוא מברך ואז שוב אינו גורם חיבה ומאידך ירויח את מצות הברכה.
ועל כן יוצא שאם שמחתו וברכתו תגרום לו או לה לבא לידי חיבה האסורה, הרי שלא יברך, והוי מצוה הבאה בעבירה. אך בלאו הכי, וכגון בקרובותיו שגס בהן אמו, ביתו, וכדומה או אף על ביתו המאומצת יברך. וכן אף על חמותו יתכן לברך, וכן על שאר נשים אם יברך בצנעא בלא שידעו שהוא מברך שפיר דמי, והכל תלוי לפי המציאות והקירבה שביניהם. ומעתה יש ליישב את כך שהרשב"א הב"י ודעימייהו סתמו ולא חילקו בברכת הנשים, לפי שדיבריהם באו משום דין ברכת שהחיינו, ומשום הא אין חילוק בין נשים לגברים, רק שבנשים באופן שגורם קירבה בזה באים לידי איסור אחר והוא גילוי קירבה בערוה שאסור, והרי בכה"ג יאסר לברך שהחיינו משום דין זה, ולא משום עצם הברכה, ונמצא שמצד עצם ברכת שהחיינו אין חילוק בין נשים לגברים.
(((סיכום)))
ולפי"ז יוצא יסוד שיש חיוב אהבת נשים, אך אסור שיהיה גילוי חיבה חיצונית ונראית בין איש לאשה והם ערוה. ולכן אסור לשאול בשלום ערוה, וק"ו שגילוי חיבה אסור. אך לעזור לה בעת הצורך, שאין בזה גילוי חיבה כי אם אנושיות ודרך ארץ, הרי שהוא מחוייב משום ואהבת לרעך כמוך.
(((ביקור חולים באשה)))
ז. וכן רואים בעוד מצוות חסד שחייבים או שיכולים לקיים איש לאשה ואשה לאיש, כמו מצוות ביקור חולים, ניחום אבלים, צדקה, ומשלוח מנות. ומבואר דשפיר איכא ואהבת לרעך כמוך וחסד בנשים. דהנה כתב בספר ערוך השלחן (יו"ד סימן שלה סעיף יא) מבקר איש לאשה ואשה לאיש, ובלבד שלא יתייחדו הם לבדם. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (וולקין ח"ב סימן עו) שאינו יודע מה ספק יש, ובודאי דאיכא מצוה וגם חיוב לבקר גם איש לאשה. ואף לשמשו להקימו או להשכיבו רשאי, וכדאיתא בש"ע (יו"ד סי' שלה סעיף י). ע"כ. איברא דפליג עלייהו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה קונ' רמת רחל סימן טז) ושורש תמיהתו מונחת על מושכל ראשון אצלו, שאם אין ראיה שיש חיוב ביקור חולים אשה לאיש, וכן להיפך, פשוט שאינם חייבים בביקור חולים זה לזה. והני אשלי דלעיל ס"ל לאידך, ומושכל ראשון אצלם, שבלי ראיה לסתור איך נפטור נשים מלבקר ביקור חולים גברים וכן להיפך, בזמן שבש"ע כתוב שחייבים לבקר חולים, ופשוט שנאמרו הדברים הן לאיש הן לאשה. והרב ציץ אליעזר לכאורה לא שם לב שחלוקים הם במושכל ראשון זה, ועל כן הקשה עליהם שהראיה מדין הש"ע (יו"ד סי' שלה ס"י) שהתירו לשמשה, אינה ראיה היות והתירו לשמשה לצורך רפואתה, אך לא חייבו ביקור חולים, וממילא אין ראיה. ועוד נלע"ד דכל דברי הרב ציץ אליעזר באו בכה"ג שמצות ביקור חולים אינה מחוייבת, אלא שהמקיימה עושה מצוה. דהיינו כשהחולה מסתדר כי עושים לו כבר כל צרכיו, ודואגים קרוביו לטיפולו, והרופאים מטפלים בו כיאות. אולם מי שבא לבקרו מקיים מצות ביקור חולים, ובזה ס"ל דאשה אינה חייבת לבקר איש, כי סובר שעדיף שלא תגיע לפי ההרחקות שח"זל עשו בין איש לאשה. אולם בכה"ג שאין מי שמטפל או דואג לצרכי החולה, הרי שיודה שחייבת לבקר אף אשה לאיש ואיש לאשה. וכך מוכח מדחייתו את הראיה מדין הש"ע (יו"ד סימן שלה סעיף י) דשרי לאשה לטפל באיש להשכיבו ולסומכו, והרי שמכאן מוכח בק"ו שיש מצות ביקור חולים איש לאשה ואשה לאיש. וכתב לדחות דיש לחלק בין צרכי החולה דהתירו לעשותם אפילו אשה לאיש ואיש לאשה לפי צורך השעה לצורך טיפול החולה, לבין מצות ביקור חולים. וא"כ פשוט דבכה"ג שהביקור חולים הוא צורכי החולה דשרי, ואפי' להשכיבו ולסומכו שרי וכאמור. ושוב בינותי שכן סיים להדיא (שם אות א) שדבריו המה שאין מצות ביקור חולים "ביש לחולה די דואגים ומשמשים בלעדם". עכ"ל. ועל כן לענין נידו"ד הכל עולה לדבר אחד דבעת שחל חיוב חסד, לכו"ע החיוב הוא גם איש לאשה ואשה לאיש. ועוד הביא הרב ציץ אליעזר שבשו"ת ויען אברהם (חיו"ד סימן ה) כתב כמותו, דודאי אין חיוב לאשה לבקר איש חוץ מקרוביה שמותרת ביחוד עמהם. ואילו אשת איש שרשות בעלה עליה פטורה, שמא תמשך ותשאר הרבה בעת ביקור החולים. ע"כ. [ולכאורה תמוהים הדברים, איך משום שרשות בעלה עליה תפטר מחיובי המצוות, וכי אשת איש פטורה מתפילה, ומכל מצוות עשה שבין אדם לחבירו, וכדומה. וספר זה אינו תחת ידי.] ובספר ילקוט יוסף אבילות (שנת תשס"ד סימן א סעיף ז) העתיק את תוכן הויען אברהם, ובהמשך (סעיף ח) הביא את המחלוקת הנ"ל, אם יבקרו אנשים נשים ולהיפך, ולא הכריע.
והנה הרמב"ן בספרו תורת האדם (עמ' יז מוסד הרב קוק) על דברי הגמ' נדרים (דף מ ע"א) ביאר ג' טעמים במצות ביקור חולים, כי משמע מהגמ' אכדי שיכבדו וירבצו לפניו, ויעשו לו צרכים הצריכים לחוליו. בוימצא נחת רוח עם חברו. גועוד כדי שיכון דעתו לרחמים ויבקש עליו. עכ"ל. והטור (ר"ס יו"ד ר"ס שלה) כתב טעמים א' וג'. והב"י העתיק את לשון הרמב"ן הנ"ל. ומעתה אף שטעם ב' ודאי לא שייך בביקור חולים אשה לאיש ואיש לאשה, ואדרבה להיפך הוא איסור להם (ק"ו מהאי דנאסר שאילת שלום בשלום אשה באה"ע סימן כא סעיף ו). ברם שאר הטעמים שפיר שייכים, וא"כ לכאורה שפיר יש חיוב אשה לבקר חולים איש, אחר שקיימים בהם שאר הטעמים. וכבר הארכנו לעיל בסמוך שכל מצוות שיש באיש יש באשה, ובאשה לאיש ואיש לאשה, וכן הוא בכל מצוות שבין אדם לחבירו, וה"ה הכא, וכמו המושכל ראשון של הערוך השלחן והזקן אהרן, שכל חיובי מצוות חסד הם גם איש לאשה ואשה לאיש.
(((ניחום אבלים אנשים לנשים)))
ח. וככל האמור הוא הדין והוא הטעם כל מר כדאית ליה נמי גבי מצות ניחום אבלים. וכן כתב דחיוב ניחום הוא בין איש ובין אשה בספר פני ברוך (עמ' קכח), ובגשר החיים (פ"כ סימן ה הלכה א) התיר לנחם זל"ז, רק שכשיש נשים אבלות בלבד ילכו בכנופיא, או אחר התפילה ינחמו ברבים. ושכ"כ השלטי גיבורים (מו"ק דף יח מדפי הרי"ף סוף אות א) שאיש מנחם לאשה. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רכג) דשרי לנחם זה לזה, וכ"כ בספר דברי סופרים (פרק כח סעיפים מז,מט). ובספר ילקו"י (אבילות תשס"ד סימן כו סעיף ז) הביא את הנטעי גבריאל (ח"א עמ' שסח) שבסוף הניחום אבלים המנחמים הולכים לאבילות ואומרים להן מן השמים תנוחמו. והעיד הגאון ילקו"י שכן נוהג אאמו"ר. ע"כ. וכן ראיתי להגאון הראש"ל רבי שלמה עמר שליט"א עושה מעשה רב. ומפורסמת איגרת תנחומים ששלח רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל לגיסתו על פטירת גיסו בעלה, ונדפסה בספר פני ברוך (עמ' קכט) ושם פונה אליה ברגש וכותב, שלום רב לגיסתי תחי' ובניה המקום ינחם אתכם ויפרוש כנפיו עליכם להיות לכם לאב ולפטרון ולרפאות את לבבכם הנשבר. ממש איני יכול לכתוב מחמת הצער האיום והיגון. ובאמת מאד קשה לי לנחם דוקא אותך ובניך וכו'. אמנם מבקש אני מכם לתת כבוד להש"י ולא להצטער ביותר. גיסתי תחי' בלאו הכי אינה בעלת כח, ועכשיו נצרכת ביותר ההשגחה על הילדים כמקדם. צריכים להתחזק ולקבל הכל באהבה ובחיבה מהש"י. וכו'. על כן אחות והילדים השגיחו על בריאותכם, זה הוא יותר חשוב ממה שרק תאמרו קדיש עבור אביכם "זל וכו'. אבקשך אחות, היי במנוחה והשי"ת יראך שמחות אצל יתומייך וכו'. ועל כן אחות והילדים בזה רוצה אני לסיים, היי בשמחה שהוא נפטר בשם טוב וכו'. ממני גיסך הק' יהונתן וכו'.
(((הוכחה לחומרא)))
ט. ונראה להוכיח דיש איסור לבקר חולים ולנחם אבלים כשאין חיוב בקיומם, דהיינו כשנעשים צרכי החולה, מהאי דשנינו בקידושין (דף ע רע"ב) אסור לשאול בשלום אשה ונפסק בש"ע (אה"ע סי' כא סעיף ו) אין שואלים בשלום אשה כלל ואתי בק"ו שאם אסרו לשאול בשלום אשה, ק"ו שאסור לאשה לבקר אדם חולה ולעשות לו צרכיו, שאם שאילת שלומו היינו לשאול למה הוא זקוק אסור, ק"ו שאסור בפועל לדאוג לחסרונותיו ולהשלימם, שזו קירבה יתרה מהתעניינות בחסרונותיו. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן פח) ק"ו זה, ועע"ש. ואל תשיבנו דא"כ אף להכניס אורחים אסור לאשה. לפי שאינה מטפלת באורח דוקא, כי אם בכל בני הבית וגם באורח, או שהאורח הוא של בעל הבית והיא רק מטפלת בצרכי בעל הבית, ובין צרכיו הם שיש לו אורח, ואה"נ במקרה ששמה עינה וליבה באופן מיוחד אל האורח, יהיה בזה איסור, אם היא קירבה יתירה משאילת שלום, והכל תלוי לפי העת והמצב והענין. וכ"כ בספר ויוסף את אחיו (מע' ב אות יב) לענין ברכת שהחיינו על אשה, דאתי בק"ו שאסור מדין שאילת שלום, והובאו דבריו לעיל (אות ו). וכל שנאסר לבקר חולים ק"ו מאיסור שאילת שלום, היינו כשהקירבה שתווצר ביניהם תהיה יותר מהקירבה הנגרמת משאילת שלומה איך מסתדרת וכדו'. אך יש אופנים רבים של ביקור חולים שאינם כן, וכגון כשכל המשפחה מבקרת יחדיו, או כשמבקר יחד עם רעייתו וכדומה, והרי שבזה יהיה מותר. [דהיינו איסור שאילת שלום אסור אף אם בפועל לא נוצרת קירבה ביניהם, וכגון כשמשתמש במילים מה שלומך, כי כן דרכו לומר שלום, ואין כאן שום התעניינות בשלומה, מ"מ זהו גוף האיסור שאמרו ח"זל, ולא פלוג. משא"כ בנידו"ד שבאים אנו ללמוד איסור בק"ו מאיסור שאילת שלום, הרי שהאיסור יהיה רק כשבפועל מביא לידי קירבה יותר משאילת שלום. ולכן ביקור חולים סתם [כשאין חיוב ביקור חולים] אסור, לפי שבדרך כלל גורם יותר קירבה. אך באופן שאינה נגרמת קירבה יותר משאילת שלום, כל מקום לגופו לפי העת והשעה והענין, וכגון כשמבקר יחד עם רעיתו, הרי שכאן שוב אין את האיסור.] וכבר ראינו כיוצ"ב שחילקו לפי הקירבה בספר שבט בנימין (פונטרימולי סי' רח, הובא בספר חזו"ע פורים עמ' קלד) לענין דיין שקיבל משלוח מנות, אי רשאי לדונו. ותלה זאת באי כוונת הנותן היתה לשמים לשם מצות פורים, ואינו ניכר שכוונתו לתכלית אחרת שרי. וכדאיתא בכתובות (דף קה ע"ב). וכן מסיק בחזו"ע (פורים עמ' קלה) שאם רואה הדיין דמוכחא מילתא שהמשלוח מנות נשלח לו בפורים למטרת קירוב לבבו בהתדיינו אצלו, ולא לשם מצוה בלבד, יש לו לסלק עצמו מלדונו. ע"כ.
כשיש חיוב מצוה אין פטור, אף שמקרב יותר משאילת שלום
ואולם הפטור מביקור חולים וניחום אבלים אם גורם קירבה, אמור בכה"ג שאין מצות הביקור חולים חוב גמור על האיש לבקר את האשה, וכגון כשיש אחרים שמבקרים ודואגים לצרכיה. אך כשאין כאלו, לכו"ע יהיה חייב לקיים את המצוה. ושאני איסור שאילת שלום שהוא בעלמא, ואינו בעת חיוב מצוה, ועל כן נאסר משום חשש הקרבה. וכמו שמבואר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה קונ' רמת רחל סימן טז דלעיל אות ז) ע"ש. וכן יוצא מבואר בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רכג) שיובא בסמוך (אות י).
אך בכה"ג שמחוייב בחסד, בזה לא נאמרו אלו ההרחקות שאמרו ח"זל. ופוק חזי כי איש מטפל באשה חולה ואפילו היא אשת איש, ואפילו היא נידה, ואפילו אינו רופא, רק עוזר להשכיבה ולסומכה וכדומה, וכמבואר בש"ע (יו"ד סימן שלה סעיף י הנ"ל) וכן מעשים בכל יום, וחזינן שלא אמרו כאן את ההרחקות שאמרו בדיני ערוה (בש"ע אה"ע ר"ס כא) וזה כאמור. ועוד ראה בספר חזון עובדיה (פורים הלכות קריאת מגילה אות כב עמ' ס) שבישוב קטן שאין איש שיקרא את המגילה ויש אשה, כיון שאין ברירה תקרא האשה, וכפסק הש"ע בסתם (או"ח סי' תרפט ס"א). ומאי דשנינו במגילה (כג ע"א) אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה בצבור מפני כבוד הציבור, היינו לכתחלה, אך כשאין אחר תקרא האשה, וכמש"כ היעב"ץ בהגהותיו על הגמרא (שם) וכן בספר חסדי דוד (פארדו עת התוספתא פ"ג דמגילה דף קו ע"ד) כתב דאם עלתה לס"ת לא תרד. עכת"ד.
(((להברות אשה)))
י. והנה בש"ע (יו"ד סי' שעח) נפסק שאין לאיש להברות אשה, משום הרגל. [וע' שד"ח (ח"ה דף 208 ע"ב אות נג) אי סעודת הבראה ד"ת או דרבנן.] וראה להלן כי משלוח מנות איש לאשה שרי מדינא, ומתנות לאביונים שרי למעשה. וא"כ לכאורה פסקי הש"ע סתראי נינהו. ולהאמור יש ליישב הכל כמין חומר, דמשלוח מנות היא מצוה שכולם עושים לכולם, וכן מתנות לאביונים, וממילא אין בעשייתם קרבה יתירה יותר משאילת שלום, משא"כ להברות שזהו רק הוא לאבלה, ויש בזה קירוב דעת.
וכן חזינן בדברי גשר החיים (ח"א עמ' רא אות ז) בדין הבראה, דדייק את לשון הש"ע הנ"ל, אין אנשים מברין לנשים. ע"כ. הא להיפך נשים מברין לגברים. אולם הביא שבספר שולחן גבוה (סי' שעח) כתב שה"ה גם לאסור נשים לאנשים. וכתב על כך, ולענ"ד לא מצאתי בראשונים ובשאר פוסקים מקום לאסור. וביאר כי השלחן גבוה דיבר לגבי מקומו ושערו שאוכלים בעת ההבראה יחדיו. אך לדידן שמביאים את האוכל, והאבלים אוכלים לבדם. היה להתיר היום אף אנשים להברות נשים. אך אחרי שהפוסקים העתיקו דין זה, אין להתיר. אך נשים לאנשים, שלא נכתב האיסור, יש להתיר. ועוד ראה לו להלן (עמ' רח) דכתב כי שאני סעודה שהיא גורמת מרעות, ועל כן החמירו בה. והרי יוצא מכל דבריו, כי הכל תלוי לפי הקירבה, ועל כן סבר דמדינא היום שאין אוכלים עם האבלים כפי מנהגם, בטל דין זה, אלא שלא מלאו ליבו להקל אחר שכל הפוסקים העתיקו דין זה.
וכן יוצא שהכל תלוי בקירבה בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רכג) שעמד על הסתירה בין דין להברות אבלה לבין משלוח מנות ומתנות לאביונים דשרי. ומשני, דבהבראה מכיון שנתן לה אדם אחר סעודה הא' כבר אין שום מצוה, שפיר אמרינן כיון שאפשר באחר לא ישלח איש לאשה משום הרגל דבר. משא"כ במשלוח מנות דכל המרבה לשלוח לרעים משובח, כמבואר ברמב"ם (פ"ב הל' ט"ז) וכן במתנות לאביונים, נמצא דבכל פעם עושה מצוה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ולא אסרו בזה משום הרגל דבר, כיון דעושה מצוה בכל פעם ששולח ונותן צדקה. ומינה יליף דה"ה לניחום אבלים שיש מצוה לאיש לנחם אשה. והביא שכן מבואר בשלטי גיבורים (מו"ק דף יח מדפי הרי"ף סוף אות א) ו"זל, הלכך אפילו לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בי' בעדה, כיון שצריך לעשות לה תנחומין, סגי. עכ"ל. ולהדיא דאפילו אנשים מנחמים אשה. ועוד הוכיח כן מפסק הש"ע (יו"ד סימן שלה) דדוקא בחולי מעים אין האיש משמש אשה חולה, הא בלא חולי מעיים שפיר. איברא דראיה זו לענ"ד אינה, וכאשר דחאה לנכון הצי"א דלעיל. אך מ"מ סיים הרב חלקת יעקב גבי ביקור חולים, דלאו כל אנפא שוין בזה, דפעמים החולה צעירה, ורק קצת חולה, או שמתחזקת מחוליה, ושוכבת על המטה רק בחלוקה על בשרה, ולפעמים גם בשרה וזרועותיה קצת מגולים, וזה מביא לידי הרהור, ובכה"ג נלפע"ד שאין לבקרה, אלא על ידי טלפון. ועע"ש. וע"ע לענין הבראת אשה להלן (סימן ד סעיף כט אות כג).
(((משלוח מנות וצדקה לאשה)))
יא. וכן רואים שחייבים בחסד אף איש לאשה מהא דפסק הרמ"א (ס"ס תרצה) שלא ישלח מנות איש לאשה, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה, ויבאו לידי ספק קידושין. ע"כ. הא בלא חשש זה מותר. ועוד ממשיך שם הרמ"א (ס"ס תרצה) דלתת צדקה לענים שרי איש לאשה. וביאר המ"א מאי שנא צדקה דשרי ממשלוח מנות דאסיר. דשאני מתנות לאביונים דחיישין ששלח לה סבלונות אך מעות אינם סבלונות. ע"כ. וחזינן דצדקה שרי. והסברא פשוטה, כיון שאינה קירבה, ואינו ק"ו משאילת שלום, והכל תלוי לפי הענין, איך נאמר ונעשה. וכיוצ"ב כתב הפר"ח (ס"ס תרצה) לחלק בין מתנות לאביונים שאינה דרך של חיבה, לבין משלוח מנות שהוא דרך חיבה, חיישינן שיאמר לחיבה, והיא תאמר לקידושין והוו ספק קידושין. וכן כתב כחילוקנו בספר ערוך השלחן (סי' תרצה סעיף יח) שמשלוח מנות ישלח איש לאיש ולא איש לאשה, שלא נאה להיות קירוב דעת בין איש לאשה. ועוד הוסיף את טעם סבלונות. אבל מתנות לאביונים אין לחוש, כיון שזהו דרך צדקה אין בזה קירוב דעת. והרי שביאר במתנות לאביונים שאין בו קירוב דעת. אך הטעם הראשון שכתב לאסור משלוח מנות איש לאשה שאינו נאה, כתב כן מדנפשיה, ואינו דין הרמ"א, ועל כן יש להשיבו דמדינא שרי משום הא, וכמבואר בדברי הרמ"א הנ"ל שבלא דין סבלונות שרי.
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מא) תמה על דין הרמ"א הנ"ל (ס"ס תרצה) מן הש"ע אה"ע (סימן מה ס"א) דלא חיישינן לסבלונות דקידושין, אא"כ נשתדכו תחילה. ועל כן כתב, שאילולי דברי מהר"י בריין (שהוא מקור פסק הרמ"א בס"ס תרצה) הייתי אומר הטעם משום קירוב דעת. אך במהר"י בריין ביאר שהוא משום חשש סבלונות. ולדרכו שאני צדקה שלא חששו כדי לא לנעול דלת בפני נותני צדקה. עכ"ד. ובספר חזון עובדיה פורים (דיני משלוח מנות סעיף יד) כתב טוב שלא ישלחו אשה לאיש. וביאר דלמרן בש"ע (אה"ע סימן מה סעיף ב) דפסק דנהגו לא לחוש לסבלונות כלל, הרי שאין את דין הרמ"א לאסור משום סבלונות. ואף לרמ"א הוא חומרא יתירה, לפי שפסק שם (אה"ע סימן מה סעיף א) דלא חיישינן לקידושין אא"כ נשתדכו תחילה, ועל כן כתב דבמקום הצורך יש להקל לשלוח מנות גם לאשה. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן פח) נסתפק במקום שיש רק נשים אם ישלח מנות או לאו. ולהאמור בחזון עובדיה ברור שכן. וגם כן יצא לאורך דברינו, שכל הדיון בא בכה"ג שאפשר למצוה להעשות ע"י אחרים, אך כשאין שום אפשרות, בזה אין ראיה לפטור, ואדרבה חייב. ורק כשחושש להכשל בראיה או בקירבה יתירה עיין בזה לקמן (סימן ד סעיף ל).
אולם בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קכה) כתב על דברי הרמ"א שדבריו המה דוקא בפנויה דחיישינן לקידושין, ובלאו הכי שריא. אך אשת איש הוא איסור, דאין שואלים בשלום אשה כלל. ודורון הוא בכלל שאילת שלום, כמבואר בסי' תרצג בהגה ובמ"א שם ובסימן תקנד ובמ"א ס"ק כב בהלכות ת"ב. ולכן דקדק ר' יוסף במגילה (דף ו ע"א) גבי משלוח מנות, שתי מתנות לאיש אחד. איש דוקא, ולא אשה. וההמשך, ומתנות לאביונים אמר, לשני בני אדם. דבזה גם לאשה שרי, וכדמסיים הרמ"א. ע"כ. אך לכאורה תמוה, דל' הרמ"א מורה להיפך, דבלא טעם סבלונות שרי, וכמש"כ כל הני אשלי רברבי דלעיל. וכן כל הנזכרים לעיל חולקים עליו. וגם ראייתו משאילת שלם לכאורה צ"ע, דלדבריו שרי לשאול בשלום אשה רווקה, וזה בודאי אסור שהן נידות. וגם לדבריו יצא אוקימתא בפסק הרמ"א, שדבריו באו בפנויה דוקא, בו בזמן שברמ"א ובמקורו המהר"י בריין לא נזכר דבר זה.
(((מתנה לאשה)))
יב. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (סימן נא) דתמה על יש נוהגים במקומו לתת מתנות איש לאשה, ובהגה ש"ע (יו"ד סי' שפה סעיף ג) כתוב שאסור לשלוח מנות לאבל, כי שליחת מתנה הוי כשאילת שלום, וכן נפסק עוד בש"ע (או"ח סי' תרצו סעיף ו). ועוד כיוצ"ב חזינן איסור נתינת דורון בט' באב במ"א (סי' תקנד ס"ק כא) ועוד גבי דורון קודם שחרית ביפה ללב (ח"א סי' פט אות ד). ולפי"ז דהלכה שאסור לשאול בשלום אשה, א"כ אסור לתת מתנה לאשה שהוא כשליחת דורון. ומש"כ הרמ"א (ס"ס תרצה) דשרי מעיקר הדין לתת משלוח מנות לאשה. כתב ליישב על דרך אפשר, דבמקום מצות משלוח מנות לא גזרו ח"זל את איסור שאילת שלום. עכת"ד. ועע"ש דהתיר להלכה לאשה לתת מתנה לאיש. ולכל אורך דבריו לא נחית לק"ו משאילת שלום לאסור מתנה, ועל כן נראה פשוט שאסור לתת מתנה מאיש לאשה ומאשה לאיש, כיון שיש בזה קירבה יתרה ואתי בק"ו מאיסור שאילת שלום. משא"כ מתנות לאביונים שרי לאיש לתת לאשה ולאשה לאיש, שאין בזה קירבה, וכאמור. וכן משלוח מנות היות ורגילים לתת למכרים, על כן מעיקר הדין שרי, כיון שממילא אין בה קירבה יתרה, אלא משום דרך ארץ, בצירוף המצוה.
(((סיכום)))
והרי זה יוצא מכל האמור כי כשיש חיוב עשיית חסד חייבים לעשות אף נשים לאנשים, וכן להיפך אנשים לנשים. אך כשאפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, רק שאם יעשה על ידו, גם יקיים מצוה. או בשאר אופנים שפטור מחיוב החסד שיבוארו ברצות ה' להלן (סימן ג סעיף ד והלאה). הרי שבזה תלוי האם החסד יגרום קירבה יתירה בין העושה והמקבל [יתר על קירבה של שאילת שלום] שבזה אסור, לבין אם לא דשרי. ובעלמא מלבד להברות את האבילה אין איסור. ולכן ניחום אבלים וצדקה מותרים. וביקור חולים ומשלוח מנות מדינא מותרים, אך תלוי במציאות ובקירבה אם תיווצר קירבה יותר משאילת שלום אסור, ואם לאו שרי, כי תלוי איך שולחים את המשלוח מנות, באלו מילים משתמשים, האם מקיימים את המצוה גרידא כשם ששולחים לשאר מכרים, או שיש בכך יתר משמעות. ואי אפשר לכתוב גדרים שכאלו, אלא מסורים הם ללב. ואולם לאשכנזים משלוח מנות אסור.
וע"ע מש"כ לקמן (סימן ד סעיפים כט,ל) לגבי עזרה לנשים ברחוב בזה.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5