——–
כתב הרמב"ם [הלכות דעות ב, ג]: יש דעות שאסור לאדם להתנהג בהן במידה בינונית, אלא עליו להתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והדוגמא לכך היא מדת הגאוה, שהיא גובה לב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ביותר, ורוחו נמוכה למאוד.
לפיכך נאמר במשה רבנו [במדבר יב, ג], "והאיש משה עניו מאוד", ולא נאמר עניו בכל מקום בלבד. ולכן ציוו חכמים ואמרו [אבות ד, ד]: "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם". וכן אמרו בסוטה [דף ה.]: "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח אפילו מקצתה". [בנידוי יהיה מי שיש בו גסות הרוח ואפילו מקצתה]. ולכאורה יש לשאול, הא כיצד אמר לנו התנא: מאד מאד הוי שפל רוח, והרי במשה נאמר: "עניו מאד", ולא "מאד מאד"? אלא הבט וראה את סיום הפסוק במשה רבנו [במדבר יב, ג]: "מכל האדם אשר על פני האדמה", ולמה נצרכה כל האריכות הזאת, הרי הכל יודעים שהאדם על פני האדמה, ולא על פני רקיע השמים? אלא כונת הפסוק היא: האדם שהוא על פני האדמה: [סנהדרין פח:]: "דשייף עייל שייף נפיק", פירוש הדברים: כפוף נכנס לבית המדרש כפוף יוצא ממנו, ומקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח", כדברי רבי לויטס, מאוד יתרה היתה למשה רבנו, שהיה עניו מאד [מאד שלישי], יותר מן האדם שהוא שפל רוח "מאד מאד". וענותו גדולה מהכל.
בזוהר [פרשת ואתחנן דף טז ע"ב]: וספר המידות בשיורי המידות [דף סח ע"ב]: שואלים מה ההבדל בין ארך אפים לבין מושל ברוחו. ומבארים את ההבדל בין ארך אפים לבין מושל ברוחו. כי יש אדם שומע קלונו ומתגבר על יצרו מלענות מיד, ויעצור את רוחו ויבלום פיו, ועם כל זה אש הכעס תוקד בקרבו. רק הוא מתגבר בשכלו על יצרו לעצור במלים, לכך הוא מתואר "ארך אפים". אמנם יש מידה מעולה ממנה, אשר לא יתן מקום אל הכעס לעבור דרך לבו, כי קיים בעצמו מאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה" [ברכות יז.]. וכבר התבונן הרבה בשפלות האדם לדכות את רוחו בקרבו, וכמאמר חז"ל: [בירושלמי סוטה ב, ב], על מאמר עקביא בן מהללאל "הסתכל בשלשה דברים" וכו'. ושלשתם דרש מפסוק אחד [קהלת יב, א]: "וזכור את בוראך": בוראך, בארך, בורך. בארך – ממקום שבאת, בורך – למקום שאתה הולך, בוראך – לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ועל ידי כך יהיה שפל מאד בעיניו. וכאשר ישמע מי שמחרף אותו, יהיה "כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" [תהלים לח, יד], כי הוא חושב בדעתו שהוא שפל הרבה יותר ממה שתשמענה אוזניו, ויהי "כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות" [תהלים לח, טו]. ועל שתי מדרגות אלו נאמר [משלי טז, לב]: "טוב ארך אפים מגיבור" וכו'. כי אותו אדם אשר יערוך מלחמה עם יצרו ושכלו, ויכבוש את כעסו שלא להוציאו מכח אל הפועל, והוא מאריך רוחו לאחוז במידת המתינות, הוא טוב מגיבור, המוציא גבורתו מן הכח אל הפועל, ומפיל שונאיו לפניו. "ומושל ברוחו" [שם] היינו למי שהוא מושל על נפשו לבלי יתחיל לכעוס כלל, ולבל יחרה אפו על חברו, דימה אותו ללוכד עיר. כלומר, לכד אותם והכניעם תחת ידו, ואז אינו צריך להלחם עימהם, לא כן הגיבור שהזכיר תחלה הוא הלוחם על העיר ועדיין לא כבשה.
וההבדל בין שני הסוגים האלה, כי הראשון מתייקר בעיני עצמו על ידי שתיקתו, בראותו את עצמו מתגבר על יצרו, ויאמר: "אך חכמתי עמדה לי לסבול כל זאת", וככל אשר המחרף יבזהו יותר, יתייקר ביותר בעיני עצמו. לא כן השני אשר רוחו נשברה על ידי היותו מכיר שפלותו, ואין בפניו מענה לענות אל המחרף, כי בעיני עצמו הוא פחות הרבה ממה שהוא שומע מפי חברו, וכל מה שחברו מחרפו הוא לו למזכרת עון, ויאמר בלבו: "הלא האמת איתו".
והדרך האמיתי בזאת המידה שילחם האדם עם כוחותיו הנפשיות, בטרם בוא המחרף לנגדו, ויבחר לעצמו להתבונן בשפלות האדם, וישבור רוחו בקרבו, כמאמר התנא [אבות ד, ר]: מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואז גם אם יפגע אחד בכבודו ויבזהו, תקטן עוד זאת בעיניו, כי בערכו הוא שפל הרבה יותר מאשר תשמענה אוזניו מפי מחרפו, ולא יהיה בליבו שום רצון לענות אותו, ויהיה כאלם בתולדה שאינו מצטער בשתיקתו. ועל זה אמרו [חולין פט.]: "תולה ארץ על בלימה", על מי שבולם פיו בשעת מריבה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב דוד גבריאל שליט"א
ואנכי עפר ואפר – מעלות הענווה
הרב דוד גבריאל שליט"א
——————————————————————————–
ילקוט נפלא במעלת הענווה וגנות גסי הרוח – ליקט וערך בעזרת החונן לאדם דעת – דוד גבריאל
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5