שיחות עבודת לוי צ׳

א

מאמר צ' – שלימות המעשים

ב

א) החשמונאים עברו על "לא יסור שבט מיהודה"

ג

כתב הרמב"ן (בפרשת ויחי מ"ט, י' עה"פ "לא יסור שבט מיהודה") "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג' ב') כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".

ד

ולמדנו מדברי הרמב"ן שהאסון הגדול שאירע להחשמונאים, שכולם נהרגו ועבדיהם משלו בהם, היה בשביל שהמלך צריך להיות משבט יהודה, וכמו שכתוב "לא יסור שבט מיהודה", והם מלכו אע"פ שהיו כהנים ולא היו משבט יהודה.

ה

ב) למה נענשו החשמונאים כל כך

ו

ודבר זה תמוה הוא, והלא החשמונאים היו חסידי עליון, והם הצילו את התורה והמצוות מהשפעת היוונים, וא"כ אע"פ שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", למה נענשו בעונש גדול כל כך שכולם נהרגו, ולא ניצולו בזכות המצוה הגדולה שעשו?

ז

ואין לומר שמה שעשו החשמונאים לא היה חשוב כל כך, שהרי איתא במשנה בבבא קמא (ס"ב ב'), "גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". וביארה הגמ' דכיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן להגביה את הנר חנוכה למעלה מהגמל. הרי מבואר שהענין של פרסומי ניסא ע"י נר חנוכה הוא גדול כל כך עד שאינו חייב לשלם בשביל ההיזק.

ח

ואין לומר שענין ממון חבירו אינו חמור כל כך [וממילא אין ראיה ממה שבנר חנוכה פטור], שהרי הגמ' בבבא קמא (ס' ב') הסתפקה אם אפשר להציל את עצמו בממון חבירו, והתוס' שם (בד"ה מהו) ביארו דמיירי באופן שהציל את חייו במקום פיקוח נפש בממון חבירו, ואיבעיא לגמ' אם חייב לשלם או לא, הרי שיש צד לומר שחייב לשלם בשביל ממון חבירו אפילו במקום פיקוח נפש [ועיין שם בהגהות מהר"ץ חיות], ואעפ"כ בנר חנוכה פטור על ההיזק. הרי שענין נר חנוכה הוא נשגב מאד, וכל זה בא ע"י החשמונאים, ומ"מ כולם נהרגו בשביל שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", והזכות של חנוכה לא הגינה עליהם, והוא פלא.

ט

ואין לומר שהעבירה היתה גדולה כל כך כיון שעברו בשאט נפש על מצות התורה, שהרי נראה שהם חשבו שיש להם לקבל על עצמם את המלכות כיון שהיו חסידי עליון ולא היו שם אחרים שהיו ראויים למלכות, וא"כ כוונתם היתה לשם שמים.

י

ג) חסרון בפרט אחד מקלקל את המצוה כולה

יא

ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור החטא של נדב ואביהוא, שהרי כתיב "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (שמיני י', א'-ב'). ופירש רש"י, "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן" (ומקורו ממס' עירובין דף ס"ג א'). וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא"כ איך קראה התורה לזה "אש זרה", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.

יב

ותירץ המהר"ל בגור אריה (שם), "אע"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת".

יג

ולמדנו מהמהר"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה.

יד

ולפ"ז מובנים מאד דברי הרמב"ן שכתב שנהרגו החשמונאים על שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", שאע"פ שמצוה גדולה עשו במה שהנהיגו את המלחמה נגד היוונים וגרמו בזה לקידוש שם שמים והתחזקות בתורה ומצוות, מכל מקום כיון שלא עשו מצוה זו בשלימות, שהרי לקחו עי"ז את המלוכה לעצמם אע"פ שלא היו משבט יהודה, ממילא קלקלו בזה את המצוה, ושוב לא הגינה עליהם זכות המצוה.