שולחן ערוך, יורה דעה י״ט: דיני ברכת השחיטה. ובו ח' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני ברכת השחיטה. ובו ח' סעיפים:
השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה ואם שחט ולא בירך כשרה: הגה ואם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה (בא"ז הלכות כסוי דלא כרש"י בתשובה) ואם שחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם ולא ידבר עד אחר השחיטה (הגהות שחיטות ישנים בשם אגודה):

ב

שחט בהמות וחיות ועופות ברכה אחת לכלן:

ג

שנים שוחטין שני בעלי חיים יכול לברך הא' להוציא חבירו והוא שיתכוין לצאת:

ד

צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דבר צריך לברך פעם אחרת (אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי) (מרדכי פכ"ה בשם סה"ת) . (ומ"מ טוב שלא לדבר) (ת"ה אשירי תא"ו נט"ו ור' ירוחם ואגודה):

ה

אם רוצה לשחוט הרבה צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה אבל על כסוי שני לא יברך: הגה משום דשחיטה לא הוי הפסק אבל אם שח בינתים הוי הפסק וצריך לחזור ולברך (כל בו ואשר"י וכל הפוסקים): ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק:

ו

המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על השחיטה שנייה ולא על הכסוי והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה (ד"ע ורש"ל סכ"ה סעיף ח'): הגה וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א"צ לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שנייה (טור בשם בעל העיטור) (וכן עיקר ועיין בא"ח סימן ר"ו ס"א):

ז

היו לפניו הרבה לשחוט וברך על השחיטה ואח"כ הביאו לו עוד אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך אין צריך לחזור ולברך ואם לאו צריך לברך ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו:

ח

היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה שאין הכסוי הפסק: הגה וכן הדין אם שחט חיה (או עוף) ורוצה לשחוט בהמה מכסה דם החיה וישחוט הבהמה בלא ברכה (כל בו):

א

כשרה. והב"ח כתב שיש לקנסו שלא לאכול הוא בעצמו ממנה. אבל לאחרים מותר. בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע שצריך שחיטה מד"ס יברך על השחיטה פר"ח ומסיק הפר"ח בק"א שאם אין שם בקי בבדיקה מותר לנבל בלא ברכה אבל אי איכא שם א' הבקי בבדיקה צריך לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו אלא להאכילן לעובד כוכבים דהא חזי ליה:

ב

השחיטה. וכ' הט"ז ויש נוהגין לשחוט עמו שחיטה כשרה וזה עדיף טפי:

ג

לשחיטה. וכ' בש"ך דיש רוצים לומר דאף בבהמה כשרה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה. אבל הש"ך חולק על זה וכ' בכל מקום שצריך לברך ולא בירך בתחלה שוב אין לו תקנה והפר"ח כ' דתוך כדי דיבור שלאחר שחיטה מצי לברוכי. אם מחויב לשחוט לעובד כוכבים ואינו בקי בהלכות שחיטה אין רשאי לברך הואיל ואין סופו לאכול ממנה עיין שו"ת שער אפרים סימן נ"ז ואם דיבר א"צ לברך שנית אפילו דיבר בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה צריך ליזהר. מהר"מ טיקטין:

ד

לצאת. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין דכולן יש להן קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמו שכתב בא"ח סי' רי"ג. מה שאין כן כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל:

ה

לדבר. והטעם משום דכסוי הוא גמר השחיטה:

ו

הפסק. והטעם איתא בט"ז משום דהא היה בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה השנייה לא הוי הפסק מידי דהוי כמו ביקנה"ז עכ"ל. והט"ז פסק כיון שלא הכריע בש"ע קיי"ל ספק ברכות להקל. כ' פר"ח להזהיר לשוחטים לצאת מידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ולכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה רק כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה. דהשתא אם הפסיק בשיחה אז לא מהני ברכה קמייתא:

ז

הפסק. וכתב בש"ך דכל הפוסקים האחרונים פסקו דהוי הפסק לכך יראה שלא ישיח שלא יבא לידי ספק:

ח

שניה. וכתבו בט"ז וש"ך דנראה מכאן שמדמה ברכת שחיטה לפירות בא"ח סימן ר"ז שכ' שם בירך על פירות הארץ ואח"כ הביאו לו עוד יותר מאותו המין א"צ לברך. (עוד כתבו שם בשם כל האחרונים שפסקו כהרא"ש דאפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך) ומכאן קשה למ"ש הב"י שם דלאו דוקא מאותו מין אלא שיהא ברכת אותו מין והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות וצ"ל שאינו מדמה לו לפירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוי כמי שהיה לפניו בשעת ברכה. מה שאין כן בשחיטה עכ"ל:

ט

לשחוט. וכ' בש"ך וה"ה אם היה לפניו א' לשחוט ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו עוד יותר:

י

לו. כתב בש"ך דשוחט קבוע ודאי דעתו על כל מה שיביאו לו ואפילו בשני מינים וא"צ לברך כ"ז שלא שח בנתיים. רש"ל וב"ח. ואם יש לו לשחוט הרבה עופות ובירך בתחלת שחיטה ובא אחר ליקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק"ט סימן קט"ו:

יא

הפסק. וכתב בט"ז אבל על הכיסוי מחוייב לברך לפי ששכח והיה סבור שלא ישחוט עוד. והא דבסעיף ה' בדין הפסק שיחה א"צ לברך שנית על הכיסוי התם דעתו הוי מתחלה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שישחוט אח"כ. מהר"מ טיקטין:

יב

ברכה. וכ' בש"ך אבל לפי מה דקיימא לן בסי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם שנית נלע"ד שישחוט תחלה הבהמה ואח"כ יכסה החיה:

א

הרמב"ם בפרק א' מהלכות שחיטה והרא"ש והמרדכי בריש חולין

ב

מימרא דרבי חנינא אפי' לרבי יהודה חולין דף פ"ו

ג

הרא"ש שם מהתוספתא

ד

טור מהא דברכות דף מ' גביל לתורילא הוי הפסק הא מילתא אחריתא הוה הפסק

ה

טור מדברי התוספות חולין דף פ"ז

ו

שם והרשב"א והר"ן בשם בה"ג והראב"ד וכ"כ הסמ"ג ומ"מ צריך ליזהר מלהביא עצמו לברכה אחרת כיון שיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה תוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן בפרק הנזכר

ז

שם בשם הרמב"ן וה"ר יונה

ח

תוס' והרא"ש שם וש"פ מהא דקי"ל כאמימר בנמלך פסחים דף קב

ט

שם מהא דר' יהודה במשנה דף פ"ו והטעם דהכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת

י

טור בשם ס' המצות והוא בסמ"ק סי' קכ"ו דלא ככתוב בב"י ובט"ז סמ"ג וכ"פ מהרש"ל שם סי' ט' וכתב הב"י שכ"נ מדברי הרא"ש
(°) פי' דנראה שעדיין הוא קבוע לשחוט

יא

ב"י

יב

טור מהא דרבי יהודה ומשנה שם ואמר רבי חנינא שם בגמרא דמודה ר"י לענין ברכה וכו':

א

השוחט כו'. גמ' פ"ק דפסחים ז' ב' וירושלמי פ"ט דברכות השוחט צריך לומר אקב"ו על השחיטה:

ב

קודם. גמ' שם וירושלמי שם וכר' יוחנן וכמ"ש למטה:

ג

ואם שחט כו'. תוס' דזבחים ל"א ב' ד"ח שהשחיטה כו' ורא"ש וש"פ ובפ"ב דברכות (ט"ו א') ולאו בברכה כו':
(ליקוט) ואם כו'. פ"א דתרומות חמשה כו' האלם כו' ועתי"ט שם (ע"כ):

ד

ואם שחט כו'. ירושלמי שם שחיטה אימת הוא מברך עליה ר' יוחנן אמר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה מעתה משיבדוק חזקת בני מעים כשירים משמע הא איכא ריעותא דכ"ע אחר שיבדוק ובדליכא ריעותא קי"ל כר' יוחנן וכמ"ש בפסחים שם דלא חיישינן שמא תתקלקל השחיטה:

ה

ברחוק ד"א. ר"ל לאחריו כמ"ש בפ"ג דברכות (כ"ב ב' כ"ה א' כ"ו א'):

ו

ולא ידבר. כמ"ש רפ"ו שם מ' א':

ז

והוא שיתכון כו'. ספ"ג דר"ה:

ח

צריך כו' בדבר כו'. עבה"ג ס"ק ד' ועתוס' שם:

ט

אבל מותר כו'. עט"ז ועא"ח סי' תצ"ח סי"ח ולערב כו' (ולקמן סי' כ"ח ס"ג וסט"ז):

י

צריך ליזהר כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' ובסוטה מ"א א':
(ליקוט) אם רוצה כו'. משום ברכה שא"צ כמ"ש ביומא ע' א' תוס' ישנים שם ד"ה משום כו' מכאן יש ללמוד כו' ותוס' דחולין פ"ז א' ד"ה ומכסי כו' (ע"כ):

יא

ואם דבר כו'. כמ"ש בפ"ג דמנחות (ל"ו א') לענין תפילין:

יב

צריך לכסות. כמ"ש שם ר' יהודה במתני' פ"ו ב' ואע"ג דלא קי"ל כר' יהודה משום דדי בברכה אחת כמ"ש בגמ' שם ועתוס' סד"ה ומכסי:

יג

אבל על כו' משום כו'. כמש"ש מודה היה ר"י כו' הכא אפשר דשחיט כו' וה"ה כאן וז"ש אבל אם כו' וכנ"ל לענין שחיטה:

יד

וי"א כו'. דל"ד לתפלין דהתם שתי מצות של חובה הן אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט דמי לסח באמצע הסעודה:

טו

המברך כו'. עבה"ג ובחולין שם מדמי לתלמידי דרב ובפסחים שם דאמימר ס"ל כתלמידי דרב:

טז

יכסה כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:

יז

וה"מ כו'. כנ"ל משום נמלך:

יח

וי"א כו'. כמ"ש ב"י בא"ח סי' ר"ו וש"ע שם ולמד ממ"ש (ברכות מ"א ב') בדברים הבאים מחמת סעודה שברכת המוציא פוטרתם וכתב הרשב"א אפי' לא היו בשעת ברכת המוציא וכן הוא פשטא דסוגיא שם ושם סוף פרק ז' כולהו נבגא דברכתא נינהו אלא שכתב ב"י וש"ע שם דאפי' אינו ממין הראשון רק שברכותיהן שוות וא"כ א"צ כאן ממין הראשון ועיין בדברי האחרונים כאן ושם:

יט

היו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (מ"ב א') סלק אסור לאכול ואע"ג דלא קי"ל כן שאני סעודה שדרך למשוך מאכילה לאכילה:

כ

ולכתחלה כו'. דאז לכ"ע א"צ לברך בכל ענין כמ"ש בא"ה ס"ס ר"ו לענין אמת המים מירושלמי:

א

א) [סעיף א'] השוחט צריך לברך וכו' ואם שחט ולא בירך כשרה. כ"כ הרמב"ם פ"א מה"ש והרא"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני שכתב אם שחט ולא בירך פגול הוא וגם דלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם שמצא ראבי"ה בתשו' הגאונים דמי ששחט והזיד ולא בירך אסור לו לאכול ממנו אבל לאחר מותר והוא חייב מלקות. ב"י. וכ"כ הש"ך סק"א בשם כמה פו' דאפי' הזיד ולא בירך כשרה אפי' לעצמו יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' כריתי או' א' שמ"ח או' א' שו"ג או' א' מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי הדם שאינם מכסים כדין או שאינם מברכין על הכסוי או על השחיטה יש לקנסו ולחייבו מלקות וגם יש לאסור לו השחיטה (להעובר אבל לאחרים מותר) משום מגדר מלתא. כ"מ ברש"ל פ' כסוי הדם סי' י"א. וכ"כ הלה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. וכ"כ הש"ך לקמן סי' כ"ח סק"ג. שפ"ד בסי' זה או' א' קומץ או' א' זב"ר סי' י"ח בתמידים או' ג' מנ"י או' א' זב"צ או' א'.

א

ב) שם. השוחט צריך לברך וכו' וכן השוחט לאחרים מברך. זב"ר שם במוספים או' א' מנ"י שם. וכ"כ באו"ח סי' תל"ב או' כ"ז לענין בדיקת חמץ בשם כמה פו' דאם בעה"ב מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך יעו"ש. וכ"ה לקמן רסי' רס"ה לגבי מילה דהמל מברך אעפ"י שאינו בנו יעו"ש. ועיין לקמן או' ז'.

א

ג) בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע שצריך שחיטה מד"ס יברך על השחיטה. פר"ח או' א' אבל הפר"ת או' א' כתב דלא יברך יעו"ש וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' י"ג או' ך' יעו"ש.

א

ד) שם. השוחט צריך לברך קודם וכו' דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. פסחים ז' ע"ב.

א

ה) שם. השוחט צריך לברך קודם וכו' פי' דלא חיישינן דלמא תתנבל בידו א"נ תמצא טרפה דמוקמינן לה אחזקת כשרות והשוחט לא ריע לנבל. פר"ת או' ב' זב"ת או' ב' ועיין לקמן סי' כ"ח או' ק"י.

א

ו) ואם שכח ושחט ולא בירך קודם השחיטה לא יברך אחר השחיטה. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ד' פר"ת או' ג' כריתי או' ג' שמ"ח או' א' שפ"ד או' ב' שו"ג או' ג' ער"ה או' ב' תו"ז סי' ד' או' ב' חכ"א כלל ה' או' א' פ"ת או' ג' בשם תשו' תפארת צבי סי' ג' זב"ר בתמידים או' ד' והטעם דכיון דהיה ראוי לברך מקודם ודחי נפשיה הואיל ואדחי אדחי. זב"ר שם. ואפי' תוך כדי דיבור אחר גמר השחיטה לא יברך. כריתי שם. שמ"ח שם. ער"ה שם. זב"ר שם. זב"ש או' א' זב"צ או' ב' והגם דאיכא מ"ד דמברך אינן ק"ל דאין לברך משום דסב"ל. מיהו אם אפשר יש לחזר אחר בהמה או עוף אחר לשחוט ויברך עליו ויכוין לפטור גם את זה. שמ"ח שם. בל"י שם. זב"ר שם. זב"צ שם.

א

ז) שם. וצונו על השחיטה. ותקנו לברך בעל ולא בלמ"ד לשחוט מפני שהוא מצוה שאפשר להתקיים ע"י אחר אפי' אינו בעל הבהמה או העוף לפיכך מברכין בעל שכ"מ לשון על לומר שלא הקפידה התורה אלא שתהא הבהמה נשחטת אם רוצה לאוכלה ויהיה השוחט מי שיהיה. לבוש. ואם בירך בלמ"ד לשחוט יצא כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תל"ב או' ז' יעו"ש.

א

ח) שם הגה. ואם שוחט דבר דאתיליד בו רעותא וכו' וכשימצא כשר מברך וכו' ואעפ"י שכתבנו לעיל או' ו' דאין מברכין אחר השחיטה הכא שאני משום דא"א לברך קודם לא אדחי. ש"ך סק"ד. כריתי. או' ג' שמ"ח או' ב' שפ"ד או' ד' חכ"א כלל ה' או' א' זב"ר בתמידים או' ז' זב"צ או' ג'.

א

ט) ואנחנו נוהגין כשיזדמן לשחוט דבר שיש בו ספק טרפה שאינו שוחטו לבדו אלא שוחט תרנגול או עוף אחר קודם לו וכונתו ג"כ על זה. לבוש. ט"ז סק"ב. ש"ך שם. פר"ח סוף או' ג' לה"פ או' ה' בל"י או' ד' כריתי שם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. זב"ר שם או' ו' זב"צ או' ד' והיינו היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר ינהוג כמ"ש הרמ"א וכמ"ש באו' הקודם.

א

י) וכן ביו"ט דאין להרבות בשחיטה שאין צריכה ינהוג כמ"ש הרמ"א. כריתי שם. חכ"א שם. זב"ר שם.

א

יא) שם בהגה. ובלבד שיהא סמוך לשחיטה. ולא יפסיק בין שחיטה לבדיקה ובין בדיקה לברכה ואם הפסיק בדברים אחרים לא יברך. שמ"ח או' ב' קומץ או' ג' מנ"י או' ג' אבל הבדיקה עצמה וכל מה ששייך לה לא מקרי הפסק כיון שהוא צורך הברכה. תב"ש או' ה' זב"ר בתמידים או' ח' ומשמע הא אם יש שיהוי אחר בין שחיטה לבדיקה לא יברך אח"כ על השחיטה וע"כ אם יודע השוחט שלא יוכל לבדוק תיכף אחר השחיטה מחמת איזה סיבה וגם אין לו !דרך אחר לשחוט קודם כדי לברך עליו ולפטור את זה יש !רך ע"ז שיש בו ספק קודם השחיטה בלבו או בלתי שם ומלכות.

א

יב) ואם הדבר שבה הרעותא וכן הדבר הנשחט עמו שניהם מדברים המחוייבים בכסוי יזהר שלא לשחוט הדבר שבה הריעותא ע"ג דם של הנשחט עמו דשמא ימצא טרפה ונמצא מבטל דם חבירו. כ"כ השפ"ד סי' כ"ח או' י"ז. ור"ל שלא יוכל לכסות דם חבירו מחמת דם הטרפה המפסיק. זב"ר שם או' ו' ועוד מפני שדם הכשרה יוכל תיכף לכסות אחר השחיטה וזה עד שיבדק וימצא כשר ולכן יניח כל דם לבדו. אבל יוכל לברך תכף אחר השחיטה על כסוי דם הכשרה ולפטור גם את הספק ולכסותו אעפ"י שעדיין לא בדק אותו מפני שלא יש חשש ברכה לבטלה כיון שמברך על אחר שהוא בר חיובא וזה נפטר ממילה.

א

יג) אבל אם לא יש דבר אחר לשחוט ולכסות כדי לפטור את זה לא יכסה את זה עד שיבדוק וימצא כשרה דשמא אחר הבדיקה ימצא טרפה ולמפרע תהיה ברכתו לבטלה. ואם נמצא כשר ונתחייב בברכת השחיטה ובכסוי יברך על השחיטה קודם ואח"כ על הכסוי מפני שברכת השחיטה נתחייב בה קודם ועוד כדי שלא תהיה ברכת הכסוי הפסק בין השחיטה לברכת השחיטה.

א

יד) וכן השוחט המסוכנת לא יברך קודם שחיטה כפסק מור"ם ז"ל בדבר דאתיליד בו רעותא. שו"ג או' ד' תו"ז סי' ד' או' ג' ועיין לעיל או' י"א ובסי' י"ז או' טו"ב.

א

טו) ואם שוחט להאכיל לפועליו גוים או לכלבים אי איכא התם בקי בבדיקה ובעי לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו לאכול ממנה מצי לברוכי עליה דהא חזיא ליה. פר"ח בקו"א. לה"פ או' ב' בל"י אי' ב' שפ"ד או' ב' מחב"ר או' א' זב"ת או' ז' והשיג על גן המלך סי' נ"ה שנראה מדבריו שאין לברך יעו"ש. חכ"א כלל ה' או' ו' קומץ או' ב' וסיים שם הקומץ אך ראוי להשתדל שיטול ממנה דבר מה לאכול.

א

טז) מי שמוכרח למסור לשר בשבוע שחל להיות ט"ב בתוכו כ"כ בשר כיון דאסיר ליה בזו השבוע לא חזיא ליה. ואי מצי למיסב מניה ליומא דשבתא או מצי למיהב לחולה הוא יברך. שבו"י ח"ב סי' ל"ו מחב"ר או' ב' פ"ת או' ב' תו"ז סי' ד' או' ה' זב"צ או' ז'.

א

טוב) עגלים רכים שאינם בני ח' ימים שמוכרח לשוחט ליקח קיבתם אם שוחטם לבדם לא יברך על השחיטה. שאלת יעבץ ח"ב סי' נ"ז. מחב"ר או' ג' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ח'.

א

חי) השוחט בסכין שאינו בדוק על סמך שיבדוק אחר השחיטה לא יברך על השחיטה. ב"ח סי' ב' ער"ה או' ג' זב"ש או' ג' זב"צ או' ט'.

א

יט) מי ששחט פעם ראשונה אין ראוי לברך שהחיינו. בעי חיי בתשו' יו"ד סי' כ"ב. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' יו"ד. והטעם כתב שם התו"ז משום דמזיק לבריה. ועוד י"ל הטעם דבשחיטה ראשונה לא יברך משום דעדיין לא הורגל בשחיטה וחיישינן שמא ינבל ותהיה ברכתו לבטלה ואפי' ברכת השחיטה אין ראוי לברך מטעם זה אלא ישמע ברכה מאחרים אם אפשר ויתכוין לצאת או לברך בלי שם ומלכות.

א

ך) שם בהגה. ואם שוחט בבית המטבחיים שהוא מקום מטונף יברך בריחוק ד"א וכו' ואם שוחט במקום שיש לו מחיצות ואין שם מקום בפנים להרחיק מהטינוף ילך חוצה למקום נקי ויברך אחר המחיצה מיד דכיון שהמחיצה מפסקת מותר לברך אם אין מגיע לו שם ריח רע ואינו רואה הטינוף. ודוקא שהמחיצות גבוהות עשרה טפחים. שמ"ח או' ג' קומץ או' ד' זב"ר בתמידים או' ט' מנ"י או' ה' זב"צ או' י"א.

א

כא) ואף אם רחוק מבית המטבחיים יותר מכ"ב אמות יכול לברך. קומץ שם. מנ"י שם. אבל הכריתי או' ה' כתב דאם יש מרחק כ"ב אמה הוי הפסק ואסור לשחוט על סמך ברכה זו. וכ"כ יד אליהו או' ו' ועיין בדברינו לאו"ח סי' ח' או' ן' ובסי' קס"ו דדבר זה לא נפיק מפלוגתא יעו"ש וע"כ אם יש מרחק כ"ב אמה ממקום הברכה למקום השחיטה יש לברך בלי שם ומלכות.

א

כב) גם נכון לכבס הבגדים שרגיל לשחוט בהם שלא יהיו מסריחין דאל"כ דינם כמו בבית המטבחיים הנ"ל. מנ"י שם. ואם בגדיו מסריחים יש לברך בבגדים הנקיים שלו וישחוט אחד ואח"כ יחליף בגדיו וילבש הבגדים שרגיל לשחוט ולבדוק בהם.

א

כג) [סעיף ב'] שחט בהמות וחיות ועופות ברכה א' לכולן. ולכתחלה בעי למיהב דעתיה בשעת ברכה על כל פרט ופרט דהא איכא מהגאונים דסבר דכיון דהוו גופות מחולקים בעו ברכה על כל חדא וחדא ובפרט בב' מינים דהיינו חיה ועוף וכמ"ש בב"י משם ראבי"ה להכי נראה דלכוין בהדיא בשעת שחיטה על כל מין ומין ודיעבד לא חיישינן. פר"ת או' ו' נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי על סי' זה סעי' ב' מנ"י בלקו"י או' ל"ב זב"ש או' ד' זב"צ או' י"ב.

א

כד) שם. ברכה א' לכולן. ואפי' אם נתנבלה אחד מהם ואפי' הראשונה לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית כיון דמ"מ עוסק בענין שחיטה הוא וכ"מ ג"כ ממהרי"ל הובא באו"ח סי' ר"ט סעי' ב' תב"ש או' כ"א. זב"ר בתמידים או' י"א.

א

כה) [סעיף ג'] שנים שוחטים שני בעלי חיים יכול לברך הא' להוציא חבירו. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין שכולן יש להם קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמ"ש באו"ח סי' רי"ג משא"כ כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל. ט"ז סק"ג. לה"פ או' ז' ושנים ל"ד דה"ה הרבה. תב"ש או' ז' זב"ר בתמידים או' י"ב. מנ"י או' ו'.

א

כו) שם. יכול הא' להוציא חבירו. וה"ה אם כל אחד הולך לשחוט במקומו ש"ד כההיא דבדיקת חמץ דבעה"ב מברך וכל א' הולך לדרכו לבדוק. וה"ה אם המברך מתכוין לשחוט מה שלפניו והשומעים כל א' מכוין מאופן א' כמו שתאמר זה מכוין לכל מה שיביאו לפניו וזה מכוין לכל מה שיש לו בנמצא וכן עז"ה ש"ד. וה"ה אם המברך מברך ומכוין על מין א' והשוחט מכוין על מין אחר שפיר כיון דהמברך מברך על מצות השחיטה והעונה מכוין בברכה זו על השחיטה ל"ש עוף ול"ש כל דבר. פר"ת או' ז'.

א

כז) שם. יכול האחד להוציא חבירו. ולכתחלה יענה אמן אחריו ובדיעבד אם שמע ונתכוין לצאת ולא ענה אמן יצא כמ"ש באו"ח סי' רי"ג סעי' ב' ובדברינו לשם או' כ"א יעו"ש וכ"כ הפר"ח בסי' זה או' ד' שמ"ח או' ה' זב"ת או' ט' קומץ או' ו' מנ"י או' ו' וה"ד אם כולם מזומנים לשחוט יחד תוך כדי דיבור של הברכה יברך אחד ויוציא כולם אבל אם אינם מזומנים לשחוט יש להם לכוין שלא לצאת בברכתו של זה ויברך כ"א לעצמו ובדיעבד יצאו אפי' בכה"ג רק אם כיונו לצאת ולא הפסיקו בדברים אחרים. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' י"ג.

א

כח) אם בירך אחד והוציא כולם והבעל חי של המברך נמצאת טרפה או נתנבלה בשחיטה מ"מ יצאו האחרים. פר"ח שם. שמ"ח או' ו' והגם שהשמ"ח שם כתב לחלק בין ענו אמן או לא ענו אפ"ה ספק ברכות להקל. זב"צ או' י"ד. ועיין לעיל או' כ"ד.

א

כט) שם. יכול האחד להוציא חבירו. ולכתחלה ראוי שלא ישחטו בפעם אחת או סמוך ותכף זה אחר זה בלי היסח הדעת כדי שיברך כ"א לעצמו. שמ"ח או' ה' זב"ר או' ג' מנ"י או' ו' ועיין בדברינו לאו"ח סי' קס"ז או' ף'.

א

ל) שם. והוא שיתכוין לצאת. וגם חבירו יכוין להוציאו. טור. לבוש. ש"ך סק"ה. וכ"ה בש"ע או"ח סי' רי"ג סעי' ג' וסי' תקפ"ט סעי' ח' יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.

א

לא) וכשמכוין לצאת בברכת חבירו לא יענה אחריו ברוך הוא וברוך שמו משום הפסק וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' קכ"ד או' כ"ו ובסי' רי"ג או' יו"ד יעו"ש.

א

לב) [סעיף ד'] צריך ליזהר מלדבר וכו' בדבר שאינו מצרכי השחיטה וכו' וכל דבר דאית ליה שייכות בענין השחיטה ואין בו צורך קצת לאותה שחיטה ששוחט חשיב הפסק. פר"ת או' ח' זב"ת או' י"א. מנ"י או' ד' זב"צ או' ט"ז.

א

לג) שם. ואם דבר צריך לברך פעם אחרת. ואפי' דבור א' בין הברכה לשחיטה שלא מצורך השחיטה הוי הפסק וצריך ברכה אחרת. שמ"ח או' ז' שש"א או' ב' מנ"י שם. זב"צ או' י"ז. וכ"כ באו"ח סי' קס"ז או' מ"ד ובסי' ר"ו או' טו"ב בשם כמה פו' יעו"ש.

א

לד) אבל צורך שחיטה כגון תן לי הסכין או תן לי לשחוט וכדומה לא הוי הפסק וא"צ ברכה אחרת ואפי' לכתחלה אם בירך ואח"כ הוצרך לדבר מעניני שחיטה כנז' או שכח מלבדוק הסכין קודם ברכה ה"ז מדבר ובודק ואפי' מתקן הסכין לא הוה הפסק רק שלא ישיח דעתו מהשחיטה ולא ישנה מקומו וה"ה באמצע השחיטה יכול לזרז להמחזיק בהבעל חי הנשחט שיחזיק בטוב ולא ירפה אם צריך לכך דכל זה צורך שחיטה הוא. שמ"ח שם. מנ"י שם זב"צ או' י"ח.

א

לה) ואם לא שח בין ברכה לשחיטה רק הפסיק בשתיקה א"צ לחזור ולברך. שמ"ח שם. מש"ז או' ד' מנ"י או' ה' זב"צ או' י"ט. ואפי' שהה כדי הילוך כ"ב אמות בשתיקה אפ"ה בדיעבד א"צ לחזור ולברך. מש"ז שם. מר"י שם. זב"צ שם. וכ"כ באו"ח סי' קס"ז או' מ"ד וסי' ר"ו או' ט"ז יעו"ש.

א

לו) וכדי דבור הוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב והיינו שלום עליך רבי כמ"ש שם בסי' ר"ו או' ט"ו יעו"ש.

א

לז) נכון שיהיה מריטת הנוצות ושערות קודם ברכת השחיטה ולא בין ברכה לשחיטה. דע"ק או' ג' וכן אסור למרוט הנוצות בשעה שמברך. בית אברהם באדני זהב או' ז' וכן יזהר שלא להחזיק הסכין בפיו בשעה שמברך דכתיב ימלא פי תהלתך. אדני זהב שם. זב"צ או' ך'.

א

לח) במקומות שהגוים אינם מניחים לישראל לשחוט אלא א"כ אומר השוחט קודם השחיטה סמוך לשחיטה. אלה"ה ואכב"ר. ור"ל אלה אל כביר בלשון ערבי ובלה"ק אלוה הגדול) יש להשתדל לבטל זה המנהג דנראה כחוקות הגוים. פר"ת או' יו"ד. שמ"ח או' ח' מש"ז או' ד' זב"צ או' כ"א.

א

טל) ואם א"א לבטלו יש להשתדל לאמרם קודם הברכה ואם גם זה א"א כיון דהישראל מכוין במלות אלו שהשחיטה היא לשם הקב"ה שהוא אל כביר (ר"ל הגדול) שצונו לשחוט לא הוי הפסק דמדבר מענייני שחיטה הוא וא"א בלא"ה אבל לא יאמר מלות אלו וישחוט ויברך בבת אחת דבעינן הברכה עובר לעשייתן. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ב. ומיהו אם אפשר יש לשחוט תרנגול קודם ויברך עליו ויכוין על הבהמות ואח"כ יאמר אלה"ה אכב"ר וישחוט הבהמות. וכ"ז בדלא אפשר אם לא יאמר כנז' אמנם צריך ליזהר לומר אלה"ה הוא אכבר או אלה"ה אכבר בלא וא"ו דאל"כ הוי כמשתף שם שמים ודבר אחר.

א

מ) אם בירך לשחוט ושמע קדיש או קדושה אם שומע מהעונים וכיוצא לא יפסיק כלל רק ישמע מהם דשומע כעונה ואז לא הוי הפסק ואם א"א לשמוע מהעונים אם הוא בין ברכה לשחיטה לא יפסיק כלל לענות ואם פסק וענה יברך שנית על השחיטה אבל בין שחיטה לשחיטה יענה ויברך וא"צ לברך שנית על השחיטה. שמ"ח או' יו"ד. קומץ או' ט' זב"צ או' כ"ג. ומיהו עיין בדברינו לאו"ח סי' כ"ה או' ס"ג ובסי' ר"ו או' י"ט שהבאנו פלוגתא בזה אם ענה קדיש או קדושה בין הברכה לעשיית המצוה וכתבנו שם כיון דק"ל סב"ל אין לחזור ולברך יעו"ש..

א

מא) שם הגה. אבל מותר לדבר בין השחיטה לכסוי וכו' דס"ל כסוי הוא מצוה בפני עצמה אלא די"א דהכסוי הוא גמר השחיטה ע"כ כתב רמ"א דטוב ליזהר שלא לדבר כיון שהוא באמצע המצוה אעפ"י שאם דבר א"צ לברך שנית גם בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בכך. ט"ז סק"ה. כריתי או' ז' זב"ת או' י"ב ואו' י"ג. ועיין לקמן סי" כ"ח סעי' א' בהגה.

א

מב) [סעיף ה'] אם רוצה לשחוט הרבה צריך ליזהר שלא לדבר וכו' וי"א דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק. והסכמת הפו' דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ש"ך סק"ז. אבל הט"ז סק"ט כתב הגם דצריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה מ"מ אם הפסיק בשיחה לא יברך פעם אחרת דק"ל כי"א אלו דספק ברכות להקל. וכ"כ התב"ש או' י"ט. מש"ז או' ט' שו"ג או' י"ב וכתב וכן נהגו דאעפ"י שמדברים בין שחיטה לשחיטה אין חוזרין ומברכין. וכ"כ זב"צ או' כ"ד דכן מנהג עיר בגדאד יע"א דאין מברכין פעם שנית משום הפסק שיחה משום ספק ברכות החמור. וכן כתבנו באו"ח סי' י"ח או' ז' דסב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב יעו"ש.

א

מג) אם השוחט עוף טעה ובירך ברכת על השחיטה על כסוי הדם בעפר אף אם שהה יותר מכדי דיבור מ"מ אינו הפסק כי הכסוי הוא ע"י השחיטה כ"ה מסברא. דע"ק או' ג' ור"ל שלאחר שבירך ברכת הכסוי נזכר וחזר ובירך על השחיטה ושחט לא הוי הפסק ומכסה על סמך אותה ברכה שבירך קודם השחיטה. וה"ה אם לא חזר ובירך על השחיטה רק שאחר שאמר על כסוי הדם בעפר נזכר וסיים על השחיטה דיצא כמ"ש באו"ח סי' ר"ט סעי' ב' יעו"ש. ובזה יוצא גם ברכת כסוי הדם אם כיסה תיכף אחר השחיטה דהא ברכה א' פוטרת ב' דברים אם מזכיר שניהם כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ע"ח יעו"ש וכן כתבנו באו"ח סי' ר"ו או' י"ב יעו"ש.

א

מד) [סעיף ו'] המברך על דעת לשחוט חיה א' ואח"כ הביאו לו יותר וכו' פי' שבירך סתמא ולא נתכוין על כל מה שיביאו לו ואחר ששחט הביאו לו יותר אבל אם נתכוין לשחוט כל מה שיביאו לו או אפי' לא נתכוין אלא בירך סתם ואח"כ הביאו לו עוד קודם שגמר השחיטה א"צ לחזור ולברך על השחיטה כמ"ש בסעי' שאח"ז.

א

מה) שם. יכסה דם הראשון ויברך עליו וכו' משום דנמלך הוא שלא היה דעתו מתחלה עליהם. ש"ך סק"ח.

א

מו) שם. וה"מ כשהביאום קודם שבירך על כיסוי הראשו'. ר"ל אבל אם הביאום אחר שבירך על כיסוי הראשונה צריך לחזור ולברך גם על הכסוי שישחוט אח"כ וכמ"ש בב"י יעו"ש.

א

מז) שם הגה. וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א"צ לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שנייה. והיינו אפי' אם גמר לשחוט כל אשר לפניו אלא שעדיין לא הסיח דעתו מן השחיטה ולא הצניע הסכין אבל אם נשאר עדיין לפניו לשחוט והביאו לו עוד גם לדעת הש"ע א"צ לחזור ולברך כמ"ש בסעי' שאח"ז.

א

מח) שם בהגה. וכן עיקר. וכ"כ הלבוש. וכן הסכים הבל"י או' ח' וכ"כ הב"ח דלכתחלה יזהר שיהא דעתו על כל מה שיביאו לו ובדיעבד אם לא היה דעתו על כל מה שיביאו לו אם הביאו לו ממין הראשון לא יחזיר ויברך אפילו גמר כבר כל אשר לפניו לשחיט דשמא יש קבע לשחיטה כמו לאכילה וכמ"ש בעל העיטור עכ"ל וכ"כ לעיל או' מ"ב דק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב יעו"ש והיינו כל עדיין שלא הסיח דעתו מן השחיטה ולא הצניע הסכין כמ"ש באו' הקודם אבל אם הסיח דעתו מלשחוט עוד והצניע הסכין לכ"ע צריך לחזור ולברך.

א

מט) וכתב רש"ל ובשוחט של עיר לעולם חשוב דעתו על האחרים וכל זמן שמביאין לפניו ולא סח בינתיים א"צ לחזור ולברך עכ"ל ומשמע דאף בשני מינים דמן הסתם ודאי דעתו על כל מה שיביאו לפניו א"כ אין חילוק. ב"ח. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ט' כריתי או' י"ב. שמ"ח או' ט"ו. מש"ז או' י"ד. זב"ת או' ל"א. שו"ג או' י"ז. והרב זב"צ או' כ"ו כתב דמנהגם בעיר בגדאד יע"א דשוחט מתא שמברך בבקר על השחיטה תו אין מברך כל היום כולו דדעתו על כל מה שיביאו לו. וכן גבי כסוי אפי' אם מכסה כמה פעמים אין מברך אלא על כסוי ראשון ואפי' אם סח ודיבר בין שחי' לשחי' ובין כסוי לכסוי כמה דברים שלא מן הענין לא הוי הפסק. גם אפי' אם הלך מבית לבית או יצא לחוץ בין שחי' לשחי' ובין כסוי לכסוי מנהגם שלא לחזור ולברך דאע"ג דלס' מרן ז"ל ודעמיה דההליכה הוי הפסק כמ"ש באו"ח סי' ח' סעי' י"ג וצריך לחזור ולברך מ"מ הם אין מברכין דחוששין לס' הט"ז שם בס"ק י"א ודעמיה דס"ל דההליכה מבית לבית לא הוי הפסק וכמו שהאריך בזה הזר"א בחא"ח סי' ב' ופסק דסב"ל והליכה לא הוי הפסק יעוש"ב. ומ"מ לפעמים השוחט הולך לביתו ואוכל ושותה ושוהה שם הרבה זהו ודאי הוי הפסק וצריך לחזור ולברך שנית כשיבוא למקום השחיטה ויתחיל לשחוט עכ"ד. ועיין בדברינו לאו"ח סי' ח' או' ך.

א

נ) מי שבא לשחוט עופות או בהמות הרבה ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחבירו לגמור בהם לא שיהא הוא נמלך בהם שאלו לא היה חבירו שוחט הוא היה גומר אלא שאמר שהוא יגמור ה"ז יגמור וא"צ לברך. הרא"ה בבדק הבית בסוף שער ה' מבית א' והוא סוף בית א' משם הרמב"ן. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. בל"י או' ט' שו"ג מחו' או' א' משמע שאם נמלך השוחט ההוא ולא ירצה לשחוט עוד האחרים ואח"כ חזר ונמלך בו ואמר לחבירו שישחוט הוא את האחרים שצריך חבירו לברך דמאחר שנמלך א"כ נתבטלה ברכה הראשונה ואם חזר ורוצה לשחטם או הוא או חבירו צריך לברך פעם ב' גם משמע מדבריו שצריך שיהא חבירו שם בשעה שבירך השוחט ושמע הברכה דהא דימה אותה לביעור חמץ וגבי ביעור חמץ צריך שיהיה בני ביתו עומדים אצל הבעה"ב בשעת ברכה כמ"ש באו"ח סי' תל"ב סעי' ב' יעו"ש. זב"צ או' כ"ז. וכ"ה באו"ח סי' תקפ"ה סעי' ג' יעו"ש.

א

נא) שוחט שהיה שוחט הרבה עופות ובירך בתחלת השחיטה ואח"כ בא איש אחר ולקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק"ט ח"א סי' קט"ו. לה"פ או' י"ב. בל"י שם. תב"ש סוף הסי' והיינו משום דחבירו לא היה שם בשעת הברכה ומשו"ה צריך לברך. זב"צ או' כ"ח. ואפי' אם היה שם בשעת ברכה אם לא נתכוין שומע ומשמע צריך האחר לברך כמ"ש באו"ח סי' רי"ג סעי' ג' יעו"ש.

א

בנ) [סעיף ז'] היו לפניו הרבה לשחוט וכו' וה"ה אם היה לפניו א' ואחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות א"צ לחזור ולברך. ש"ך סק"י. פר"ח או' יו"ד. ולא שני לן בכל זה בין הביאו לו מאותו מין או ממין אחר. וכ"ז מיירי בסתם וטעמא דמילתא כתב הרב ב"י דכל שיש לפניו עדיין מאותם שהיו לפניו כשבירך נראה שעדיין הוא קבוע לשחוט וכשגמר כל מה שלפניו הוי סילוק. פר"ח שם. וכ"ז לדעת הש"ע ודעמיה ולענין דינא כבר כתבנו לעיל או' מ"ח יעו"ש.

א

גנ) שם. ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו וכו' משום דהטור ס"ל דלעולם כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך אלא א"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו הלכך לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולצאת אליבא דכ"ע יתן לכתחלה דעתו על כל מה שיביאו לו. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. זב"ת או' ל"א.

א

דנ) [סעיף ח'] היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך וכו' אם השכחה היתה שטעה בדין שהיה סבור שהיה צריך לכסות ולברך בין שחי' לשחי' הרי לא כיון לפטור כסוי השני בברכה ראשונה וצריך לחזור ולברך. וכן אם השכחה היתה שהיה סבור שאין לו לשחוט עוד גם בזה הוי נמלך לגבי כסוי השני וצריך לחזור ולברך. וכ"כ הלבוש וט"ז. אבל אם השכחה היתה בלי שום כונה כלל אלא ששכח וכסה בסתם א"צ לחזור ולברך. ובכל הני גווני א"צ לחזור ולברך על השחיטה שהרי בשעת ברכה היה דעתו לשחוט עוד. פר"ח או' י"ב. זב"ת או' ל"ב. אבל השמ"ח או' י"ח כתב דאם השכחה היתה שטעה בדין וכו' גם הכסוי א"צ לחזור ולברך ואם השכחה היתה שהיה סבור שאין לו לשחוט עוד אז יש לחלק דאם שוחט אח"כ מין אחר צריך לברך על הכסוי ואם מאותו המין אין לברך יעו"ש. וכ"כ זב"ר בתמידים או' ל"ב. מנ"י !או' ט"ז.

א

הנ) ודע דכל עוף מין א' נקרא וכן חיות או בהמות. תב"ש או' כ"ח. זב"ר בתמידים או' מ"א.

א

ונ) שם. שאין הכסוי הפסק. משום דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא. חולין פ"ז ע"א. ב"י. לבוש.

א

זנ) שם הגה. וכן הדין אם שחט חיה וכו' זה מיירי שבשעת ברכת השחיטה נתכוין ג"כ על שחיטת הבהמה או שהיתה לפניו בשעת השחיטה של החיה משו"ה א"צ לברך על שחיטת הבהמה אלא דקמ"ל שמכסה תחלה דם החיה קודם שחיטת הבהמה. ט"ז ס"ק י"ז. מש"ז או' י"ז. זב"ת או' ל"ה.

א

חנ) שם בהגה. מכסה דם החיה וכו' ואף למאי דק"ל לקמן בסי' כ"ח סעי' ך' דצריך לבדוק הריאה קודם הכסוי אינו הפסק משום דכ"ז הוי צורך המצוה וכשחיטה אריכתא דמיא ודלא כהש"ך ס"ק י"ג שכתב שישחוט מתחלה הבהמה ואח"כ יכסה דם החיה דליתא. פר"ח או' י"ג. בל"י או' י"א. כריתי או' י"ג. שמ"ח או' י"א. זב"ת שם. חכ"א כלל ה' או' ו' זב"ר בתמידים או' ל"ה. זב"צ או' כ"ט. יד אליהו או' י"ט.

א

טנ) אבל יותר טוב לשחוט הבהמה מתחלה ואח"כ החיה דהשתא ליכא כ"כ הפסק בין שחיטה לשחיטה. פר"ח שם. כריתי שם. שמ"ח שם. זב"ת שם. חכ"א שם. זב"ר שם יד אליהו שם.

א

ס) גם בדיקת ריאה של בהמה לא הוי הפסק וא"צ לברך עוד אם שוחט אחריה. בל"י שם. ודלא כקומץ או' י"א דחשיב לה הפסק דהרואה יראה שם בעשרון או' י"ח דאין בדבריו כדי שביעה לדחות דברי הבל"י ותו דספק ברכות להקל. זב"צ שם.

א

ואם שחט ולא בירך ה"ה דלא בירך במזיד ג"כ כשרה אפי' לשוחט עצמו דלא כב"ח אשר דעתו לקנוס לשוחט ולאסור הבהמה עליו. ועיין פלתי:

ב

בלא ברכה דאולי טרפה ואין כאן ברכה ואף דשחיטה מטהר מידי נבילה מ"מ בזה לא שייך מצות שחיטה ולא על זה נתקן השחיטה ומכ"ש המצוה וברכה דלא כמהרש"ל אחרונים:

ג

וכשימצא כשר דוקא בכה"ג מברך אח"כ אבל בשחט ולא בירך א"י לברך אחר שחיטה כן הוא דעת רמב"ם והסכים עמו הש"ך ופר"ח דעתו כדעת הגהת הרא"ש דס"ל ברכות מצות אם לא בירך קודם עשי' יכול לברך אח"כ ואין דבריו נראי' וע' פלתי. והנה דעת הפר"ח אחר גמר מצוה תוך כ"ד לכ"ע יכול לברך דהוי כמברך בשעת עשיית המצוה ועיין פלתי שכתבתי שאין דבריו נראי' וא"י לברך וכלל הוא ספק ברכות להקל משום חשש איסור לא תשא ע"ש וכתבו דעכשיו נוהגין ביש ריעותא לשחוט מקדם עוף וכיוצא ולברך ולכוון להוציא גם זה דאיתיליד בי' ריעותא ותו ליכא חשש ופשוט. ובי"ט דאין להרבות שחיטה דא"צ ינהוג כמ"ש הרמ"א:

ד

שיהא סמוך לשחיטה פי' שלא יסיח דעתו בין השחיטה לברכה:

ה

ברחוק ד' אמות לא הבנתי מה צורך לד"א תיכף חוץ לבית מטבחים יכול לברך ועיין פלתי רק במטבחים אם מקום מיוחד לשחוט ושם טנופת יכול להרחיק ד' אמות ולשחוט. אבל אם כל חדר מלא טנופת ומוכרת לברך חוץ לחדר א"צ הרחקת ד' אמות כלל רק יכול תיכף לשחוט עיין פלתי. והא דיכול לשחוט חוץ היינו שאין משם עד מקום שישחוט כ"ב אמה ואף דהוי בשני חדרים מ"מ לא קרוי הפסק הואיל ודעתו הוא כשמברך לשחוט בפנים אבל אם יש מרחק כ"ב אמה הוי הפסק ואסור לשחוט על סמך ברכה זו. כן העלתי בפלתי:

ו

יכול לברך אחד ולהוציא חבירו משמע מתחילה הרשות לעשו' כמו שירצה וכ"כ בא"ח סי' ח' ס"ה גבי ציצית דרשות או כל א' לעצמו או א' מוציא לחבירו ואולם בהל' מילה סי' רפ"ח כתב בשני מולים לשני תנוקות א' יברך ויוציא השני וצריך טעם למה נשתנה זה מזה ודוחק לומר הואיל דמילה נעשה לרוב בכנופי' וקהל יש בו יותר רב עם הדרת מלך כטעמו של בית הלל בפ' אלו דברים גבי נר דס"ל א' מברך לכולם. משא"כ בשארי דברים שאין רגיל להיות ברב עם לא חששו כל כך ועדיין צ"ע.

ז

בין שחיטה לכסוי דמצוה בפ"ע היא והואיל הרבה אומרים דשייך לשחיטה לכך כ' רמ"א דלכתחילה לא ידבר:

ח

לשחוט הרבה עיין פלתי שהעלתי דאם נטרפה יש ספק אם צריך לברך מחדש ולכך יניח לשוחט אחר לשחוט ואז יכול לשחוט:

ט

ואם דיבר וכו' הוי הפסק אף דקייל בשופר שח בין תקיעה לתקיעה לא הוי הפסק שם חד מצוה וכאן שני מצות.

י

לא הוי הפסק והאחרונים הסכימו דהוי הפסק דשתי מצות הן והוי כמו תפילין של יד לשל ראש ולהיות כי הוא ספק ברכות אם יש שוחט אחר ישחוט אחר ויברך ויוצא ידי הספק

יא

וכן עיקר עיקר מקומו בא"ח סי' ר"ו וכו' ושם האריך המג"א ואף אני בחידושי הארכתי ואכ"מ:

יב

ולכתחילה וכו' וכתבו אחרונים שוחט קבוע הוי כאלו דעתו על כל מה שיביאו לו. וכן נהוג בעיוה"כ דשוחטין כפרות ומביאין זא"ז ואין שוחט מברך: אך גם בזה נהגו קלות שמפסיקין בשיחה וכדומה. בין שחיטה לשחיטה וראוי למחות.

יג

מכסה דכיסוי לא קרוי הפסק אפי' צריך לבדוק הריאה קודם כיסוי ואם לפניו בהמה וחיה או בהמה ועוף ישחוט בהמה תחלה כדי שלא יפסיק בין שחיטה לשחיטה בכיסוי פר"ח:

א

ולא בירך דעת הב"ח אם לא בירך במזיד לו לשוחט הבהמה אסורה והאחרונים חולקים. ויש דמות ראי' דלא כב"ח דקתני שוחט בשבת כשרה וע"ש דומיא דיה"כ קתני וא"כ במ"ש מותרת לכ"ע והא השוחט ודאי לא בירך דהוא בכלל בוצע בירך וכו' ובגמ' ס"ד במזיד איירי ועיין פרק שלשה שאכלו ברא"ש ותוס' ומ"מ משמע דמותר במ"ש לכ"ע אפי' לשוחט וק"ל:

ב

ואם אתילד ריעותא אע"ג דקיי"ל עוף הנדרס דאתילד ביה ריעותא שוחטין ביו"ט ולמה ניחוש גבי ברכה והא לאו שחיטה ביו"ט חמור אפשר דס"ל כדעת האומרי' שצריך לבודקן תנן ובאמת אסור אבל לפי דקיימ"ל בא"ח דמותר למה ניחוש לגבי ברכה. #ב) וצ"ל הואיל ויכול לברך אח"כ כשדבק לא סמכינן אחזקה משא"כ בי"ט דא"א באופן אחר:

ג

מברך הרב הש"ך הביא כאן ספר ברכת אברהם דמכריע כהגהת הרא"ש דברכת מצות אם לא בירך קודם עשי' מברך אח"כ משא"כ ברכת הנהנין. וחולק ארמב"ם דס"ל בשחיטה וכדומה אם לא בירך קודם לא יברך אח"כ. והרב הש"ך הכריע כרמב"ם וראי' מהא דאמרינן בברכות א"ר שכח ואכל ולא בירך יברך אח"כ דתנן טבל ועלה מברך אשר קב"ו וכו' ודחי הגמ' שאני התם דלא הוה גברא חזי' וכו'. והראי' מבוארת דלמה לא קאמר אין לדמות ברכת נהנין לברכת מצוה. אלא דבאמת אין זה עיקר רק תלי' בגברא דחזי'. וכתב הפר"ח דאין כאן ראיה כלל דאי הוה משני לחלק בין מצו' ונהני' עדיין הוה קשה למה נקט ברייתא טביל' ולא כל מצות דחד דינא אית להו. ועכצ"ל דבשאר מצות אף דלאחר עשי' מחייב בברכה מ"מ צריך לכתחילה ברכה קודם עשי' משא"כ טבילה וצריך לטעמי' דהוא גברא דלא חזי עכ"ל. #ג) ואין בדברי' הללו ממש דכי לא ידע רבינא בכל טבילה אין מברך קודם טבילה מעשה בכל יום יוכיחו שהי' טובלים ומברכים אח"כ נשים ואנשים ולישנא דברייתא כך דייקי דקתני טבל ועלה מברך וכו' ולא קאמר טבל ולא בירך יברך כשעולה ברוך וכו' ועיקר חסר וע"כ הפי' טבל ועלה כו' דא"א לברך קודם וא"כ רבינא דלא ס"ל לחלק בין נהנין למצות יקשה לנפשי' למה בנהנין ומצות מברכין קודם ובטבילה אח"כ אלא ודאי ידע דהוא גברא דלא חזי רק ס"ל אם אין מטבע ברכות לברך אחר עשי' מה בכך דלא היה יכול לברך תחלה יפטור בלי ברכה אלא מטבע ברכה לברך סוף ג"כ ודחי הגמ' דהן אמרו והן אמרו בכ"מ ברכה מקודם ובמקום דא"א מקודם לאח"כ וא"ש וא"כ נצבה וגם קמה ראי' הש"ך מה לו לגמרא לשנוי מלתא דליתא בקושטא דהא אפילו מילתא דהוי קודם מעשה מ"מ הואיל ומצוה היא מברך לאחר עשיה והל"ל לשנוי אמת נכון הדבר לחלק בין מצוה לנהנ'. והך קודם טבילה לא מברך הא כבר ידע לי' רבינא. #ד) וא"כ גם דחי' בעל ברכת אברהם דהמ"ל לשנוי באמת כן ליתא דאיך אפשר הגמ' יתן מכשול בדבריהם דמשמע מדבריהם במקום דאין שייך גברא דלא חזי לא מברך לבסוף ובפרט לפמ"ש דרבינא ידע הך סברא גברא דלא חזי רק ס"ל אין זו כדאי לשנות מטבע הברכות וא"כ למה מחולק עם התרצן בסברא זו אשר דוחק דאמוראי יחלוקו בסברא ולא תי' דבכל מצות מטבע חכמים הי'. א"ו דליתא ודברי הש"ך ברורים ומזוקקים וכמה טרחו' טרח הרב פר"ח באריכות לדחו' דברי רמב"ם ולחזק דברי הגה' הרא"ש. ואישתמיטי' דברי תוס' פסחים דף קט"ו ד"ה מתקיף וכו' דכתבו ס"ל מצות צריך כוונה דאי א"צ כוונה הנ"ל בהדי דנפק בטיבול ראשון אם יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה. וכן כתבו אח"כ ואי א"צ כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפי' לא בירך בטיבול ראשון נפק ואי יברך בטיבול שני הוי ברכה לבטלה והא זה ברכת מצות כנודע וא"כ מה בכך דכבר קיים מצוה מ"מ כיון שלא בירך תחלה יכול עכשיו לברך ומה הוה לבטלה והדבר מבואר דס"ל המברך אחר מעשה הוי ברכה לבטלה. והאמת יורה דרכו. וכן משמע בר"ן בע"פ דאי נפק בטבול ראשון אין לברך על אכילת מרור וזהו מבור' כדעת הרמב"ם וכן עיקר: כתב הפר"ח דאפילו לרמב"ם תוך כדי דיבור לאחר מעשה יכול לברך מילתא דפשיטא ליה לדידיה מספקא לן טובי כי מה יועיל תוך כ"ד כיון דכבר נעשה מעשה ואין לברך אח"כ ובגר שטבל הא שורת הדין הוה שיברך קודם טבילה רק א"א עכ"פ ה"ל לתקוני שיברך תיכף תוך כ"ד לעלותו. #ה) והא לדעת הרמב"ם אין חילוק בענין זה בין מצוה לנהנה כהוכח' הנ"ל מגמ' וגם הא דקי"ל בלע משקין בלי ברכה בולען ואין עושה ברכה דא"א לפלוט דמאיס ואח"כ הוי לאחר מעשה וקשה יברך תוך כ"ד לבליעה. לכן אין לזה שחר ועיקר:

ד

ברחוק ד' אמות לא הבנתי הרמ"א דפוסק בא"ח סי' פ"ג דאפי' בית הכסא אם מוקף מחיצות מותר לקרות חוץ לבה"כ וא"צ ד' אמות ואפילו החולקים שם עיין מ"א שם היינו בית הכבוד שעיקר ענינו ומיוח' לכך להטיל בו צואה וא"כ המחיצות ג"כ הוי דינו כצואה אבל בית מטבחים וכי ענינו לצואה ומה בכך שמוטל בו טנופת היינו דם ופרש הבהמה אבל אין עקרו לכך עד שיבטלו המחיצות לכך ועיקר המחיצות למטבחים ופשיטא דיכול לברך חוץ וכן במרחץ דאסור לברך בתוכו אבל מבחוץ מתיר אגודה כמש"ל פ"ג דשבת והביאו המ"א א"ח סי' ס"ד הרוצה לשתות במרחץ יברך בבית החיצון ולא הזכיר כלל ד"א לכן ברור דאין כוונת האגוד' מהחדר שבו שוחטים להרחיק מחדר ד"א רק מיירי בחדר עצמו ששוחטים הבהמות אשר שם הדם והפרש מן הבהמות מקום טנופת זהו נקרא מטבחים כי אין כאן בית מקום הוכן לטבח ושם מקום טנופת וירחיק ממנו ד"א. וראה בלשון אגודה פ"ק דחולין וז"ל השוחט שצריך לברך על השחיטה במקום טנופת כמו בית מטבחים יברך חוץ לטבחיים ברחוק ד"א במקום נקי עכ"ל הרי דכתב חוץ לטבחים ולא כתב לבית טבחיים וגם במקום נקי ואי הוא חוץ לבית מטבחיים פשיטא שהוא נקי ככל מקומות אלא דדייק חוץ למטבחיים סתם מקום ששם שוחטין הבהמות ומצויה טנופת רק ירחיק ד"א משם ולכך כתב שיהי' נקי שלא יהיה טנופת מתפשט לשם ובית מטבחיים תחלה דתני היינו לדוגמ' בעלמא כי שם שוחטין אבל עיקר מקום רחיק' מקום שזובחים וזה ברור:

ה

ד' אמות קודם וכו' אם בחדר אחר מדברי רמ"א משמע חדר אחר לא הוי הפסק ומ"א בא"ח סי' קס"ו הביא דברי האגוד' בשבת דכתב הרוצה לשתות במרחץ ושם א"א לברך יברך בחדר החיצון כדי לשתות במרחץ דהוי כמו מפינה לפינה עכ"ל והוא הדין בכאן. #ו) והמ"א תמה דשם איירי מענין קידוש במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג שפיר י"ל אם דעתו הוא לאכול שם הוי קידוש במקום סעודה אבל לענין הפסק מה יועיל אם דעתו לכך או לא עכ"פ הוי הפסק ונסתייע מדברי תוס' ע"פ דכתבו כן להדיא. #א) ונראה לומר דודאי התוס' ורמ"א נתנו שיעור הפסק הלוך כ"ב אמה וראי' מהך דאמרינן בזבחים בהא דתנן אשם מצורע אין בו תיכף לסמיכ' שחיטה ופריך הגמ' למ"ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה יכניס ידו ויסמוך ומשני מרחיק ליה צפון. ועמדו לחשבון והוא מהלך כ"ב אמה י"א אמה רגלי כהנים וי"א אמה רגלי ישראל. וטענו כולם המ"א וחות יאיר אלא מאי דביא' במקצת שמיה ביאה וא"א להכניס ידו סמוך בצד הפתח ויכניס האשם וישחטהו תיכף דהא בס"ד ס"ל כל עזרה קרוי צפון והניחו בצ"ע. וס"ל לאגודה ודאי בשני חדרים כל דהו קרוי הפסק רק בחדר אחד לא הוי הפסק רק כ"ב אמה. וא"כ דברי הגמ' נכונים אי ביאה במקצת שמיה ביאה וא"י להכניס ידו כלל רק לסמוך בחוץ ולהכניס הבהמה כיון שהוא בשני חדרים הוי הפסק אבל אי לא שמיה ביאה ויכול להכניס ידו א"כ הכל בחדר אחר ס"ל דלא הוי הפסק ומשני הגמ' מרחיק לי' צפון וכו' והוי כ"ב אמות והפסק: והן הן דברי אגודה דמיירי דלא יש כ"ב אמות רק הוה מחדר לחדר ולזה יליף כמו לענין קידוש במקום סעוד' אם דעתו לאכול שם הוה כמו אותו מקום אף בזה דכל הפסק משום חדר לחדר אם דעתו היה על אותו חדר הוי כאלו הוא באותו חדר ואין חדר בפני עצמו ולא הוי הפסק וא"ש דלענין זה דחדר יפסיק הוי כמו קדוש במקום סעודה דאם דעתו על החדר ההוא הוי כמו חדר א' וכן גבי מרחץ ובית מטבחי' דכיון דדעתו הי' על חדר ההוא לשתות ולשחוט לא הוי כחדר אחר רק כאותו חדר ולא הוי הפסק כיון דליכא כ"ב אמות. ואי קשה עדיין בסמיכ' לסמוך חוץ ולשחוט בפנים ודעתו הי' על פנים וא"כ תו ליכא מחדר לחדר ולא הוי הפסק. ז"א דכיון דא"י לכנוס לשם מה בכך דדעתו לשם כיון דלא מצי עייל ומחיצות מפסקת פשיטא דהוי מחדר לחדר. והנה #ב) קשיא לי מדברי ירושלמי מס' שקלים פ"ג דתניא מדברין הי' עמו לבל יאמרו בפיו לוקח שקלים ופריך וימלא פי מים אר"ת מפני ברכה ופירשו שצריך לברך על הרמת שקלים וקשה לברך קודם שנכנס ללשכת השקלים על דעת לתרום שם ואח"כ ימלא פי מיא ויכנוס. וא"כ לכאורה מוכח דמן חדר לחדר הוי הפסק. #ג) ואפשר לומר כפי מש"ל דעכ"פ צריך להיות שלא יהי' כ"ב אמות הפסק. ולשכת שהיו בו השקלים לתרום הי' ארוך ביותר ולא סגי דיהי' בין מקום ברכה למקום תרומה כ"ב אמות והוי הפסק. ועכ"פ יצא מזה דכל דברי רמ"א היינו דאין מרחק כ"ב אמות אבל שיש מרחק כ"ב אמות הוי הפסק:

ו

אם רוצה לשחוט. #ד) יש לי ספק אם התחיל לשחוט אחת ובירך על השחיטה ונטרפה אם יכול לשחוט אחרים בלי ברכה דבירושלמי נטל פוגלא ע"מ לברך ונפל ממנו צריך לחזור ולברך וא"כ אף זו כיוצא בו דהיינו נפל הימנו דהא נטרפה ובא"ח סי' ר"ו סעיף ו' פסק המחבר דצריך לחזור ולברך ורמ"א הגיה דהיינו שלא היה דעתו לאכול מאותו מין וא"כ אף פה אם דעתו הי' בבירור לשחוט בהמה אחרת א"צ ברכה. איברא בסי' ק"מ הביא המחבר שני דעות וע"ש ובמ"א וא"כ נפל במחלוקת. איברא לדידי נראה דלא דמי לשם דשם הברכה הי' שיאכל הפרי כיון דנאבד הפרי ברכתו ומחשבתו לריק. אבל כאן הי' ברכה לקיים מצות שחיטה וכיון דהוא שחט הבהמה כדין ודת רק הי' טריפה הוא מצות שחיטה קיים דכך מצו' לשחוט ולא לחוש דלמא ימצא טריפה דמוקמינן אחזקת כשרות וא"כ עביד מצוה ואף דנטרפה ומחוסר הניית' מ"מ מצוה לא זזה ממקומו ואף הוא בירך על המצו' וכדין בירך. ולענ"ד סברא נכו' מ"מ קשה עלי לסמוך ע"ז ולכך אם אין דעתו הי' ברור אז לשחוט אחרים ונטרפה לא ישחוט אחרי' כי מה לו להכניס בספק ברכה רק אם יש שוחט אחר שם יניחנו לשחוט בהמה או עוף ויברך ויכוין להוציאו וא"כ יכול הוא לגמור שחיטת הבהמה הנשארים בלי חשש ודו"ק: והנה מכל דברי ש"ע נלמוד דאם יש לו לכסות דם עופות או חיות הרבה מברך על כסוי ראשונה ואח"כ יכסה והולך בלי ברכה וקשה דבגמ' בחולין דף פ"ז אמרינן דאם בו מצות כסוי ובא אחר וכיס' חייב ליתן לו יו"ד זהו' ובעי הגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ"מ לבה"מ דליכא אלא חדא מצוה וד' ברכות. וקשה למה קאמר נ"מ בדבר אחר שאין מענין הבהמה ולא קאמר בזה דהי' לפניו לכסות הרבה חיות או עופות ובירך על אחת וכיסה וטרם שבא לכסות שני' בא אחר וכיסה וא"כ אי הטעם משום מצוה צריך לשלם דגזלו מצוה אבל אי הטעם משום ברכה הא לא גזלו דלא הי' מברך. ואולי י"ל דאם תחלת דעתו בברכה על כל שיכסה אם אח"כ יכסה עושה שתי מצות מצות כסוי וגם ברכה אף שאין מברך עלי' מ"מ כיון דבתחילה היה דעתו על כיסוי זה ה"ל כאילו בירך על כיסוי זה פ"ש וברכה ראשונה עולה לכל ונוטל שכר ברכה וכיסוי ואם כן בבא אחר וכיסה שתים רעות עושה עמו כיסוי וברכה שנוטל וליכא נ"מ ודו"ק:

א

ולא בירך כשירה. עט"ז סק"א מה שכתב בשם הלכות א"י ועיין בשו"ת נו"ב חלק יו"ד סימן ב' שהקשה מזרק סכין והלכה ושחטה שלא כוון לשחוט וא"כ לא בירך וכה"ג כמה וכמה ותירץ דטעם הלכות א"י שאוסר השחיטה היינו דס"ל דכיון דהזיד ולא בירך הו"ל כמומר לאותו דבר כו' ע"ש ותימה עליו דהרי ברא"ש פ"ק דחולין סי' א' כתב וז"ל כמו כן כתב שכח ולא בירך כו' ע"ש אלמא דבשוגג מיירי:

ב

כשירה. עבה"ט בשם פר"ח אבל אי איכא כו' אף שאין דעתו כו'. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ל"ו שכ' דאם הוא בשבוע שחל ט"ב ויש לחוש שיבא לידי הפסד באופן דמותר לשחוט אף שהוא בקי בבדיקה לא יברך אמנם אם יוכל לקיים ממנו לשבת או ליתן ממנו לחולה וכה"ג יש לו לברך ע"ש:

ג

וכשימצא כשר. עש"ך ס"ק ג' שהסכים לדעת הרמב"ם ועיין בשאגת אריה הלכות ברכות סימן כ"ו שהשיג על הש"ך ועיין בתשובת תפארת צבי סימן ג' שדחה דבריו והסכים להש"ך ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' כ"ט:

ד

לשחיטה. עבה"ט בשם ש"א ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' כ' ובתשובת פרי תבואה סימן ס"ו:

ה

יברך ברחוק ד' אמות. עיין בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ג שדעתו אינו כן לפי שאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה מיד ואם לא יש לחוש שמא ימלך הקצב ולא ישחוט ע"כ נראה שצריך לשחוט תחלה ותיכף לשחיטה יצא לחוץ ויברך הברכה במקום טהרה דכיון דמברכין בעל שפיר דמי וכן יעשה בברכת כיסוי. ומ"מ לא החליט זה רק להלכה ולא למעשה ע"ש. ועיין במג"א סי' קס"ו סק"ג שחלק ג"כ על הרמ"א מטעם אחר משום דהברכה צריכה להיות דוקא במקומה ואפי' ברכה אחרונה צריכה דוקא במקומה. ק"ו ברכה ראשונה ובאגודה שם מיירי שהכל בבית אחד ע"ש. ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סי' ג' באורך:

ו

ברכה א' לכולן. עיין בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ר"ו סק"ג:

ז

צריך לברך. עיין כו"פ סק"ו לענין אם בירך על השחיטה ונטרפה אם יכול אח"כ לשחוט אחריה בלא ברכה ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה מה שכתב בזה:

ח

לא הוי הפסק. עיין בתשובת נו"ב חלק או"ח סימן י"ד:

ט

בלא ברכה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין פר"ח שהשיג עליו וכתב דבדיקת הריאה לא הוי הפסק וכן דעת השמ"ח סעיף י"א ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ה:

א

(סימן י"ט סעיף א' בהג"ה) וכשימצא כשר מברך אחר השחיטה. תמיהני לפ"מ דמסיק הש"ך סק"ג להלכה דבשכח ולא בירך קודם השחיטה דאינו מברך אח"כ י"ל דה"נ באתיילד בו ריעותא אינו מברך אח"כ דאינו דומה לטבילת גר דאמרינן כיון דמעיקרא לא חזי לא אדחי דכיון דבכל פנים לא חזי לברך מקודם כי תקנו חז"ל ברכה זו דטבילת גרים מעיקרא הכא איתקן לברך אח"כ אבל ברכת שחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן אלא דבהך דבר דאתיילד בי' ריעותא א"י לברך מספק י"ל כיון דאדחי אדחי ואין חילוק בין אדחי מחמת פשיעה ושוגג או מחמת אונס. הגע עצמך בעל קרי שאינו מברך לפניה אם אכל בעוד קריו עליו או שחט אז וטבל לקריו וכי נאמר דמברך אח"כ על מה שאכל או שחט כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. א"ו נראה דכיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן אלא דעתה היה איזה דבר המעכב עליו מלברך אינו מברך אח"כ. ומקור הדין של הרמ"א הוא מא"ז והא"ז לשיטתיה אזיל דכ' הגהת אשר"י בשמו פ"ק דחולין דבכל מצות אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ. אבל לדידן דקי"ל כהרמב"ם י"ל דגם בזה אינו מברך אח"כ וצ"ע לדינא: וביסוד הדין דמחלוקת הרמב"ם והגהת הרא"ש הנ"ל כ' הפר"ח להוכיח כהג"א מההיא דאמרינן פ"א דפסחים דבלולב מעידנא דאגבי' נפק הרי דמברך אח"כ. והתב"ש כ' עלה דא"כ תקשי היא גופא אמאי לא תקנו עכ"פ לכתחלה לברך עובר לעשייתן כמו כל המצות אע"כ דא"א לברך מקודם כעין מ"ש תוספות (סוכה דל"ט). וא"כ בהא מודה הרמב"ם דהוי כטבילת גר דלא אדחי כלל עיי"ש. ולכאורה תמוה דעדיין יקשה איך קתני בברייתא כל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה אמאי לא קתני ג"כ חוץ מלולב. ודוחק לומר דב' הברייתות פליגי בזה דהך תנא ס"ל דאפשר לברך מקודם. ולענ"ד י"ל דהברייתא נקט חוץ מטבילה דבזה הוא דוקא אחר עשייתן ואפי' דיעבד לא יצא אם בידך מקודם דבעידן דבירך לא היה בר מצוה ול"ש לומר וציונו וכלא בירך כלל דמי וחוזר ומברך אח"כ. אבל בלולב אף דלכתחלה ל"ש לברך מקודם דבעוד הלולב בכלי לא מסתבר שיברך כמ"ש תוס' סוכה. אבל מ"מ פשיטא דבדיעבד אם בירך כשמונח בכלי יצא. ובזה מיושב דלהראב"ד דס"ל דברכת אירוסין מברכין אחר הנישואין מהחשש שמא יחזור מלקדש. ואמאי לא חשיב זה בברייתא הנ"ל ולתני חוץ מטבילה וברכת אירוסין ולפי הנ"ל ניחא דעכ"פ בדיעבד אם בירך קודם אירוסין יצא מש"ה נקט רק טבילה דבזה מגרע גרע בעובר לעשייתו:

ב

(סעיף ו') ואח"כ הביאו לו יותר. כן הוא לשון הטור ולטעמיה אזיל דמסיק דאף אם בעוד שיש לפניו מאותם שבירך עליהם הביאו לפניו אחרות דצריך לברך. ה"נ אם אחר שבירך מיד הביאו לפניו לשחוט מחוייב לברך על האחרות ומחוייב לכסות תחלה. אבל המחבר דפסק בס"ז דכ"ז שעוסק בשחיטה א"צ לברך על האחרות. והב"י דייק כן מלשון הרא"ש שכ' המברך ע"ד לשחוט חי' א' ואחר שנשחט הביאו לו יותר וכו' משמע דוקא אחר שנשחט ולא אחר שבירך וע' בש"ך סק"י. א"כ הו"ל להמחבר לכתוב לשון הרא"ש אחר שנשחט. וכן בסוף הסעיף קודם שבירך על הכיסוי הראשון הא גם אחר מברך כ"ז שלא כיסה א"צ לברך על הכיסוי השני וצ"ע:

א

כשרה. אפילו הזיד ולא ברך כשרה אפילו לעצמו וכ"פ ב"י וד"מ ומהרש"ל פ' כסוי הדם ס"א וכן משמע בה"ג ריש דף קכ"ו והב"ח לא פסק כן וע"ל ר"ס כ"ח:

א

דבר דאתיליד בו ריעותא כו'. ומהרש"ל שם סי' ה' פסק כרש"י (והב"ח ס"ס זה כתב ע"ש מהרש"ל כהא"ז ולפע"ד לא דקדק לראות כל דבריו של מהרש"ל ע"ש) דיברך קודם השחיטה דאפי' מיטרפא מהני לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה ולא משמע כן בירושלמי פרק הרואה במאי דקאמר התם גבי ברכת השחיטה חזקת בני מעיים כשרים הם וע"ל סימן כ"ח ס"ק כ"ו:

א

וכשימצא כשר מברך כו'. ובד"מ מביא בשם הג"ה אשר"י פ"ק דחולין דאפילו בכשרה אם שכח ולא ברך קודם השחיטה יברך אחר השחיטה עכ"ל וכן נמצא במקצת שחיטת האחרונים ובהג"ה אשר"י שם סיים דכל מצות שלא ברך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות מא"ז עכ"ל ובפ"ק דברכות כתבו וז"ל היכא דלא בירך קמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי א"ז עכ"ל אכן אין כן דעת הרמב"ם) ר"פ י"א מהל' ברכות דין ו' שכתב אם שחט בלא ברכה אפילו הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא ברך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ובספר ברכת אברהם סוף חלק א' וריש חלק י' האריך מאד לסתור דברי הרמב"ם במליצות והרצאות דברים ועיקר יסודו דאם איתא דאינו מברך אחר עשייתן א"כ היכא שרינן לגר (כדלקמן סי' רס"ח סס"ב) וכן שאר חייבי טבילות (כדלקמן סי' ר') ושאר מצות לברך לכתחלה אחר עשייתן ואי משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה לא הוה ליה לברך כלל עכ"ל וכל דבריו אינם נראין לפע"ד דהא ודאי קי"ל כל הברכות הם מדרבנן חוץ מברכת המזון וכדאיתא בברכות בכמה דוכתי ובפוסקים א"כ הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל והם אמרו בגר ודכותיה דאכתי גברא לא חזי יברך אחר המצוה והכי משמע בפ' ג' שאכלו (דף נ"א ע"א) דאמרי' התם אמר רבינא הלכך אפילו גמר מלאכול יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא חזי והואיל ואידחי אידחי ע"כ אלמא דדוקא גבי טבילה ודכותיה משום דלא חזי מעיקרא אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך לא יברך אח"כ ואע"ג דבספר ברכת אברהם כתב דה"ה דה"מ לשנויי ליה ולא היא התם ברכת המצות היא כו' אלא דעדיפא מיניה קאמר אין זה מוכרח כלל ועוד דהא רבינא ע"כ לא ס"ל חילוק זה ולא חזינא דפליג עליה ש"ס בהאי והכי משמע מדברי הר"ר יונה פ' ג' שאכלו שם דה"ה בכל שאר הברכות שמברך עובר לעשייתן אם לא בירך אינו מברך אח"כ ע"ש (ועוד ראיה ברורה דגרסי' ברפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) בי רב אמרי כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי תניא נמי הכי טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה ואם איתא מאי ראיה מייתי מהך ברייתא דלמא דוקא טבל ועלה אבל לכתחלה לא וכרבינא דהוי מפרש לה דיעבד דוקא דהא בשאר מצות נמי אי לא ברך מעיקרא מברך אח"כ אלא ודאי ס"ל לש"ס דאם איתא דלא אמרינן אכתי גברא לא חזי ושרי לכתחלה א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי והכי משמע להדיא מדברי התוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט ע"א) והרא"ש שם שכתבו דאם נטל הלולב בידו בלא ברכה דצ"ל (אח"כ) ע"כ דה"ט דמברך אח"כ הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין לגמרי דבעי נענוע עכ"ל משמע הא אם גמר כל המצוה וכן בעלמא דלא שייך האי טעמא אינו מברך) (בנקודת כסף מוחק מן ועוד ראיה עד כאן. ויש מגיהין שם א"כ אפילו דיעבד אינו מברך הואיל ואדחי אדחי ודו"ק) וגם בפסקי רקנ"ט סי' ע"ב הביא דברי הא"ז ואח"כ דברי הרמב"ם במסקנא משמע דהכי ס"ל וכ"כ הר"ד אבודרהם בשם בעל המאור כהרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף בתשובה גבי ברכת המילה שהביא ר"מ אלשקר בתשו' סי' י"ח ועוד דהא קי"ל כל ספק ברכות להקל:

א

מברך כו'. כתב העט"ז שאנו נוהגין כשיזדמן לשחוט דבר שיש בו ספק טרפה ששוחט תרנגול או עוף אחר קודם לו וכוונתו ג"כ על זה וכ"כ הב"ח ודבר נכון הוא וכן הוא לקמן סי' כ"ח לענין כסוי הבופל"א מ"מ דינו של הר"ב אמת היכא דאין אפשר לשחוט עוף אחר וק"ל:

א

והוא שיתכוין לצאת. וגם חבירו יכוין להוציאו טור ועיין בא"ח סי' רי"ג ותקפ"ו:

א

צריך לכסות דם שחיטה ראשונה כו'. דכיון דשח בדברים אחרים שאינן מצרכי השחיטה וצריך לחזור ולברך על שחיטה השניה צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה ולכך יכסה ויברך פעם אחרת על שחיטה השניה אבל על כסוי השני לא יברך כיון דבשעה שבירך על כסוי הראשון היה דעתו לשחוט ולכסות עוד והשחיטה אינה הפסק משום דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה נמי לא הוי הפסק כדאשכחן ביקנה"ז כ"כ הפוסקים:

א

וי"א דשיחה כו'. והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט' וכ"פ בד"מ וכ"כ בספר ל"ח והעט"ז וכל האחרונים:

א

יכסה דם הראשון כו'. משום דנמלך הוא שלא היה דעתו מתחלה עליהם ודינו כשח בס"ק ו' כ"כ הפוסקים ועיין בא"ח סימן קס"ט וקע"ט:

א

וי"א דאם הביאו כו'. ובעט"ז מסיים בה וכן עיקר ועיין בא"ח סי' ר"ו וכן הוא במקצת דפוסים בדברי הר"ב וכן כתב בד"מ שהטא"ח סי' ר"ו סתם כבעל העיטור ושלא כדברי הרא"ש ע"כ ובדרישה כתב וז"ל ותימא לפי מה שדימו ברכת שחיטה לברכת פירות א"כ הביאו לו ממין אחר נמי כמ"ש ב"י בסי' ר"ו וכ"פ בש"ע שם (וכן נראה מדברי הר"ב שם וכן פסק בלבוש שם) ועוד דלפ"ז קשה דברי הטור שכתב בסמוך שאפילו עדיין מאותו מין שבירך עליו לפניו והביאו לו עוד מאותו המין צריך לחזור ולברך על המובאים וזהו כלפי מ"ש בסימן ר"ו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש ב"י דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע לשחיטה דאין לו קבע כו' וכ"כ בס' ל"ח וכתב שכן משמע בדברי הרא"ש להדיא כדעת הטור ודלא כבעל העיטור ופסק כן ע"ש וכן נראה להדיא מדברי הכל בו וכן משמעות הפוסקים וכן נראה מדברי מהרש"ל שם וכ"כ רבינו ירוחם נתיב א' סוף ח"ב דכשמל תינוק אחד ואין דעתו מתחלה על הב' צריך לברך על השני והביאו הר"ב גופיה בסי' רס"ה ס"ה וכ"כ העט"ז שם ומבואר שם ברבינו ירוחם שדין מילה ושחיטה שוה בזה וכן הוא באבודרהם הלכות מילה ובמרדכי ס"פ כסוי הדם ע"ש:

א

היו לפניו הרבה כו'. וה"ה אם היה לפניו א' ואחר שברך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות א"צ לחזור ולברך וכן מוכח בב"י:

א

ולכתחלה כו'. משום דהטור ס"ל דלעולם כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו הלכך לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולצאת אליבא דכ"ע יתן לכתחלה דעתו על כל מה שיביאו לו וכה"ג כתב הר"ב בא"ח סימן ר"ו וכתבו מהרש"ל והפרישה והב"ח דהשוחט המושכר המיוחד לשוחט קבוע במקום לעולם דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו בב' מינים וא"צ לברך כל זמן שלא שח בנתיים:

א

ושכח וכסה כו'. ולענין כסוי השני עיין מ"ש העט"ז כי דברי טעם הם:

א

מכסה דם החיה כו'. ולפי מאי דקי"ל לקמן סי' כ"ח ס"כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכסוי א"כ יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם אחרת נלפע"ד שישחוט מתחלה הבהמה ואחר כך יכסה החיה ול"ד לשח בין חיה לחיה ולנמלך דצריך לכסות מתחלה חיה ראשונה דהתם שאני כיון דצריך לחזור ולברך א"כ צריך לגמור מצות שחיטה ראשונה וכן משמע באשר"י ופוסקים משא"כ הכא והכל בו אפשר דלא ס"ל הך דלקמן סימן כ"ח או אפשר דלא נחת לדינים אלו ולא בא אלא לאשמעינן דהכסוי לא הוי הפסק ונפקא מינה לענין עוף שהזכיר שם ג"כ וכן משמע מדבריו שם ודו"ק:

א

ולא בירך שחיטתו כשירה. לאפוקי מהלכות אלדד הדני שהביא המרדכי שאסר השחיטה בזה והמרדכי כתב בפרק כיסוי דם בשם ראבי"ה דמ"מ אם עשה כן במזיד אסור לאכול ממנה והיו מכין אותו אבל לאחר מותר וכתב ב"י דהרמב"ם ושאר פוסקים חולקים על ראבי"ה וכתב מו"ח ז"ל דמ"מ יש להחמיר לקנסו כראבי"ה:

ב

ישחטנו בלא ברכה. ויש נוהגים לשחוט עמו שחיטה כשירה וזה עדיף טפי:

ג

יכול לברך כו'. קמ"ל בזה דל"ת דוקא בברכת הנהנין שכולן יש להם קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמ"ש בא"ח סי' רי"ג משא"כ כאן שכל אחד שוחט בהמה אחרת ה"א שאין אחד פוטר חבירו קמ"ל כנ"ל:

ד

בין ברכה לשחיטה. זה פשוט בכל מידי דטעון ברכה:

ה

בין השחיטה לכיסוי. דס"ל כיסוי הוא מצוה בפני עצמה אלא די"א דהכיסוי הוא גמר השחיטה ע"כ כתב רמ"א דטוב ליזהר שלא לדבר כיון שהוא באמצע המצוה אע"פ שאם דבר א"צ לברך שנית גם בתוך השחיטה עצמה מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בכך:

ו

ואם דבר צריך כו'. דס"ל דבין שחיטה לשחיטה הוה כמו שח בין תפילין לתפילין דצריך לחזור ולברך ע"כ צריך לגמור השחיטה הראשונה ולכסות דמיה ויש חסרון בדפוס שצ"ל צריך לכסות דם שחיטה הראשונה ולברך עליה ולברך פעם כו':

ז

משום דשחיטה לא הוי הפסק. פי' בין הכיסויין דהא הוי בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת שחיטה השניה נמי לא הוי הפסק כיון דלא שח שיחת חולין מידי דהוה איקנה"ז:

ח

לחזור ולברך. פי' על כסוי השני כמו בהפסק בין השחיטות:

ט

וי"א דשיחה כו'. ס"ל דשאני בין תפילין לתפילין דב' מצות של חובה הם וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב לחזור ולברך והוה כמו שח באמצע סעודה ולפ"ז א"צ כלל לכסות דם הראשונה אלא ישחוט עוד ויכסה הכל בפעם אחת וכיון שלא הכריע בש"ע קי"ל כי"א אלו דספק ברכות להקל וע"כ צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק:

י

יכסה דם הראשון. דהוה נמלך והפסק בין ברכה הראשונה של השחיטה ודינו כמו בדבר שיחת חולין לדעה הראשונה דסעיף ה' ודין זה למדו משמש שצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה בסעודה וא"ל מ"ש מאומר הב לן ונברך ורוצה לאכול אח"כ דצריך לברך המוציא אבל א"צ לברך ברכת המזון על מה שאכל כבר דשאני התם דהודאת ברכת המזון היא שבח להקב"ה על הנאת האדם וסגי בהודאה אחת על ב' אכילות אבל מעשה הכסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת כ"כ הרא"ש

יא

ממין הראשון. זה דעת בעל העיטור בטור ונראה שמדמה אותו לפירות שכתב בא"ח סימן ר"ו בירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך עכ"ל ומכאן קשה למ"ש הב"י ש"מ דלאו דוקא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכות הראשון עכ"ל והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות ואפ"ה צריך לחזור ולברך וסיים הטור כאן וא"א הרא"ש לא חילק פי' ואפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך ונראה דס"ל שאינו דומה לפירות שזכרנו דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע"כ הוה כמו שהיו לפניו בשעת הברכה משא"כ בשחיטה וכתב ב"י שהר"ן בשם ה"ר משולם והראב"ד ורמב"ם ס"ל כמו הרא"ש וא"כ הוה בעל העיטור יחיד לגבייהו:

יב

הביאו לו עוד. פי' ממין אחר לדעת בעל העיטור דבסמוך ולהרא"ש ושאר פוסקים אפילו מאותו מין:

יג

א"צ לחזור ולברך. זו דעת סמ"ג ונתן הב"י טעם דכל שיש לפניו עדיין הוא קבוע לשחוט אבל כשגמר הוה סילוק ודמי למה דאמרינן גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך ואע"ג דלא קי"ל שם כן שאני סעודה שדרך להמשך מאכילה לאכילה אבל גבי שחיטה הוה גמר סילוק והטור חולק ע"ז וס"ל דלא מהני מה שהיה עוד לפניו מן הראשונים כיון שבשעת הברכה לא היו לפניו והכריע ב"י כסמ"ג:

יד

ולכתחלה טוב כו'. כתב רש"ל ובשוחט של עיר לעולם חשב דעתו על אחרים וכל זמן שמביאין לפניו ולא שח בנתיים א"צ לחזור ולברך עכ"ל משמע אפילו בשני מינים:

טו

לשחוט עוד ושכח וכיסה כו'. כצ"ל:

טז

א"צ לחזור ולברך על השחיטה. ומברכת כיסוי לא זכר כלום כמו שזכר לעיל בדין הפסיק בשיחה או בנמלך שא"צ לחזור ולברך על הכיסוי דהתם דעתו היתה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח"כ דהא ידע שיחזור וישחוט אבל כאן הרי שכח והיה סבור שלא ישחוט עוד ודאי צריך לברך אח"כ על כיסוי השני שהיא מצוה חדשה שבאה לו אח"כ כנ"ל:

יז

וכן הדין אם שחט חיה כו'. זה מיירי שבשעת ברכת השחיטה נתכוין ג"כ על שחיטת הבהמה או שהיתה לפניו בשעת השחיטה של החיה לדעת הסמ"ג דבסמוך מ"ה א"צ לברך על שחיטת הבהמה אלא דקמ"ל שמכסה תחלה דם החיה קודם שחיטת הבהמה:

א

(סי' י"ט סעיף א') השוחט צריך שיברך. הכי אית' בס"פ א"ע וכ"מ ספ"ו דברכות:

א

ובלבד שיהא סמוך לשחיטה. עבה"ט ועיין בשאגת אריה שהשיג על הש"ך וכן הפר"ח השיג ועיין בת"ש שאין הכרע בפלוגתא זו ועיין בתפארת צבי סי' ג' האריך בזה ליישב דברי הש"ך ע"ש:

א

(הג"ה סימן י"ט סעיף א') השוחט צריך שיברך קודם כו'. בבית יוסף וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"ש עכ"ל ובכ"מ לא הביא מקור דין זה והוא גמרא פ"ק דפסחים דף ז' אמרינן התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומייתי התם ברייתא דעל השחיטה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיט' ע"ש והכי איתא בירושלמי פרק הרואה השוחט [אומר] בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה שחיטה מאימתי מברך עליה רבי יוחנן אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתו מעתה משיבדוק הסימנין חזקת בני מעיים כשרים ע"כ וקיימא לן כרבי יוסי וכגמרא דילן פרק קמא דפסחים עד כאן הג"ה: