שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ה: מקצת יום השבעה והשלשים ככולו. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

מקצת יום השבעה והשלשים ככולו. ובו ג' סעיפים:
כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה דמקצת היום ככולו לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים (רא"ש ורבינו ירוחם): הגה ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא ביום ז' צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמים לבא בשאר ימים דהיינו לאחר יציאה מבית הכנסת שרגילין לבא מנחמין כן נראה לי ודלא כמו שרגילין להמתין שעה על היום דאין הדבר תלוי רק בעמידת המנחמין (כן משמע באשיר"י):

ב

שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגי בשעה אחת סלקא אפילו בלילה:

ג

מי שמת אביו או אמו בראש חדש ניסן לא אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג דברים האסורים בי"ב חדש עד שיכנס ראש חדש ניסן: הגה ונהגו להוסיף עוד היום שמת בו האב או האם לנהוג בו דין י"ב חדש ונכון הוא:

א

החמה. דביום ל' שאין מנחמים מותר מיד בהנץ החמה. ש"ך:

ב

שיכנס. הטעם בת"ה שם דכל שתלוי במנין הימים אמרי' מקצת יום האחרון ככולו משא"כ באבלות התלוי בי"ב חדש בכל דוכתי אם תאמר מקצתו ככולו לא יצטרך להתאבל רק קצת חדש האחרון וזה אינו. עכ"ל הט"ז:

ג

להוסיף. ואפילו חל אותו היום בשבת נוהג בו דין י"ב חדש כן הוא בת"ה סי' רצ"ב. מיהו כשהשנה מעוברת דמותר ליכנס לבית המשתה לאחר י"ב חדש כמ"ש בסי' שצ"א ס"ב אין נוהג דין י"ב חדש ביום שמת בו אב או אם אע"פ שאומר קדיש וברכו ומתענה בו ביום דמאחר שכבר הפסיק מאבלותו שוב אינו חוזר לאבלותו כ"כ הב"ח. ונראה דהיינו דוקא בשאר מיני אבילות אבל לאכול בסעודת שמחה ומשתה אסור בכל שנה ביום שמת בו אב או אם וכמ"ש הרב לקמן ס"ס ת"ב כ"ש הכא עכ"ל הש"ך (ועי' מ"ש לעיל סי' שצ"א. ומיהו אפילו לדעת המקילין בזה כמ"ש הלבוש וכמ"ש לעיל מ"מ בשנה ראשונה אפילו בשנת העיבור לא יאכל בסעודה של שמחה. ומכל מקום נוהגין שאם חל יארציי"ט שלו בשבת או ביום טוב שלובשים טלית של חול כדי לשנות קצת. וכן נוהגין כל השנים אפילו לאחר שנה ראשונה ובענין תענית יארציי"ט אם ישלים עיין סי' ת"ב):

א

מימרא (דר' חייא בר גמדא) [דרב עמרם] וכו' מ"ק (כ"ב ע"א) [י"ט ע"ב] וכאבא שאול שם (י"ט ע"ב):

ב

טור בשם הר"מ מרוטנבורג:

ג

תה"ד סי' רצ"ב:

ד

ומפרש שם הטעם דלגבי אבילות די"ב חדש לא הזכירו בשום מקום אלא י"ב חדש ולא שנ"ד ימים:

א

כיון כו'. י"ט ב' כמאן אזלא כו':
(ליקוט) כיון כו'. עתוס' כ"א ב' ד"ה אפילו כו' (ע"כ):
(ליקוט) כיון כו' כיון כו'. תוס' והרא"ש אבל הרמב"ן חלק עליהם וכתב דאפילו מקצת הלילה עולה ומ"ש (י"ט ב') כיון שעמדו המנחמין לפי שאם רצה לישב כל היום הרשות בידו ודרך היה לבא מנחמין ולכך אסור לפי שעדיין ינחמו אותו ומ"ש ראיה ממ"ש כ"ז א' ולמוצאי שבת אע"פ כו' משם ראיה להיפך דאי ס"ד דכל הלילה בעי צריכא למימר (וע"ש בריטב"א) אלא דמשום דמקצת הלילה עולה ס"ד דסגי בדבר אחד בחליצת מנעל קמ"ל דבעי כל דיני שבעה אף בכפיית המטה אף לשעה אחת ומה שהביאו ראיה משומרת יום (דספ"ב דמגילה) ג"כ אינה ראיה דשם גמרינן מזבה דטבילתן ביום ואדרבה משם ראיה להיפך וערש"י בפסחים פ"א א' ד"ה א"נ ברואה כו' ואע"ג דלרבנן דוקא ביממא היינו משום דס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו וסותרת אפילו ראתה בסוף היום והוא מימי הזבה עדיין משא"כ לר"י אבל תוס' שם ד"ה א"נ פי' כשיטתן ע"ש וכתב הרמב"ן שכן הורה ר"ת בשעת הדחק וע"ש (בתה"א) (ע"כ):

ב

ל"ש כו'. שם ונהרדעי כו':

ג

(ליקוט) כיון שתנץ כו'. כמ"ש בספ"ב דמגילה ועברא"ש סי' ע"ז:

ד

שמועה כו'. ברא"ש שם וכן נראה מדקאמר במגילה שם כיון דבעיא ספירה דוקא כה"ג וכן מדלא תני בסוף יומא (וש"מ) רק הזב כו' (משמע דשאר טמאים טובלין בין ביום בין בלילה ועברמב"ם פ"א דמקואות וראב"ד שם):

א

דמקצת היום ככולו. עי' בטור מחלוקת הפוסקים אי בעינן דוקא מקצת היום או אפילו מקצת הלילה ודעת המחבר כדעת הר"מ מרוטנבורג דדוקא מקצת היום בעינן ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנ"ט שהכריע דלענין ת"ת ותשמיש המטה דאית בהו מצוה אית לן למפסק כדברי המקילין דמקצת לילה ככל היום אבל ברחיצה וסיכה ושאר הדברים דלית בהו מצוה פסקינן כדברי המחמירים דבעו מקצת היום דוקא ולא מקצת הלילה ומיהו צריך להמתין מלשמש בלילה יותר מעט ממה שהוא רגיל כדי שיהא נוהג גם בו מקצת אבילות ע"ש ועי' ברדב"ז החדשות סי' רס"ח:

ב

לאחר יציאה מכהכ"נ. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ע' שנשאל באבל שחל יום שביעי שלו בשבת אם מותר ללבוש חלוק לבן בבוקר קודם תפלת שחרית וכתב דלפמ"ש הט"ז בסי' ת"ב סק"ה דאותו אבילות שהוא בקום ועשה כגון חליצת מנעלים וכפיית המטה בזו דוקא צריך להמתין עד עמידת המנחמים אבל אבילות שהוא בשב וא"ת כגון גיהוץ ותספורת סגי בהנץ החמה ע"ש א"כ הכא בלבישת חלוק דשב וא"ת הוא נמי סגי בהנץ החמה אך באמת דברי הט"ז תמוהין כו' ע"ש שהעלה דאף מה שהוא בשב ואל תעשה צריך ג"כ להמתין עד עמידת המנחמים וה"ה לענין לבישת חלוק לבן דאסור עד אחר התפלה:

ג

לא אמרינן בכ"ט באדר. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תנ"ד שדעתו להקל:

א

(סי' שצ"ה ס"א) מותר בכל דברים. ולענין תשמיש עי' ט"ז א"ח (סס"י תקנ"ה):

א

כיון שהנץ כו'. דביום ל' שאין מנחמים מותר מיד כשהנץ החמה:

א

לא אמרינן כו'. כיון דתליא בחדשים:

א

ונהגו להוסיף. ואפי' חל אותו היום בשבת נוהג בו דין י"ב חדש כן הוא בתרומת הדשן סי' רצ"ב מיהו כשהשנה מעוברת דמותר ליכנס לבית המשתה לאחר י"ב חדש כדלעיל סי' שצ"א ס"ק ב' אין נוהג דין י"ב חודש ביום שמת בו אב או אם אע"פ שאומר קדיש וברכו ומתענה בו ביום דמאחר דכבר הפסיק מאבלותו שוב אינו חוזר לאבלותו כ"כ הב"ח. ונראה דהיינו דוקא בשאר מיני אבילות אבל לאכול בסעודה של שמחה ומשתה אסור בכל שנה ביום שמת בו אב ואם וכדכ' הרב לקמן ס"ס ת"ב כ"ש הכא:

א

כיון שעמדו כו'. עיין מה שכתבתי בטעם דין זה בסי' ת"ב ויש בו נפקא מינה לדינא:

ב

לא אמרינן בכ"ט באדר כו'. הטעם בת"ה שם סי' רצ"ב דכל שתלוי במנין ימים אמרינן מקצת יום האחרון ככולו משא"כ באבילות דתלוי בי"ב חודש בכל דוכתי וא"כ אם תאמר מקצת ככולו לא יצטרך להתאבל רק קצת מחודש האחרון וזה ודאי אינו:

ג

להוסיף עוד יום שמת כו'. בת"ה סי' רצ"ב כתב הטעם משום דאמרינן קדיש וברכו ומתענין בו דיום מיתה הוא כו' ולכך נוהגין ענין אבילות באותו יום עכ"ל. ולפי זה אפילו עד עולם כל יארציי"ט שלו הוה הדין כן. ומו"ח ז"ל כ' דאם השנה מעוברת מותר ליכנס לבית המשתה לאחר י"ב חודש כדלעיל סי' שצ"א ואז אין נוהג דין י"ב חודש ביום שמת בו אביו ואף על פי שמתענה בו כיון דכבר נכנס למשתה והפסיק אבילותו שוב אינו חוזר לאבילותו כו' עכ"ל. ותמוהים דבריו דהא עד עולם צריך לנהוג כן ביום יארציי"ט שלו וכ"כ רמ"א סי' ת"ב סעיף י"ב שלעולם אין לאכול בסעודה בלילה של יום היארציי"ט וכתוב בלבוש אולי במקומו של רמ"א נהגו כן כי ברוב המקומות שעברתי לא ראיתי נוהגים כן: