א
מקום השחיטה בצואר. ובו ד' סעיפים:
מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משיפוי כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות והיינו שייר בחיטי והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת הגדולה כמו שני גרגרים מגוף שחוסי (פירוש תרגום בדל אזן הסחוס דבאודן כלומר הקשה שבאוזן) ונקראים חיטי ואם שחט בתוך החיטין ושייר מהם כל שהוא למעלה כשרה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעלה מהם הרי זה מוגרמת (פי' הגרמה הכרעת הסכין חוץ למקום שחיטה לצד הראש או לצד הגוף) ופסולה (ולכתחלה ישחוט למטה מטבעת הגדולה) (מרדכי פ' א"ט ומהרי"ו הלכות שחיטה ועי' ס"ק א') ושעורו למטה עד ראש כנף האונא כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה אז הוא המקום בעצמו שהיתה נוגעת כשהיתה חיה הבהמה והיתה רועה כדרכה כשתמשוך צוארה לרעות בלי שתאנוס עצמה למשוך צוארה ביותר. (ובעוף למטה בקנה כמו בושט) (ר"ן בשם הרא"ה) (עיין ס"ק ד' כל הסעיף):
ב
ובוושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכויץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים ככרס שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תורבץ הוושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו (ל' רמב"ם פ"א מה"ש דין ה'): הגה וי"א כדי רוחב ד' אצבעות (טור בשם רש"י ומהרי"ו) וקבלה ביד הקדמונים שבכל בהמה וחיה השיעור עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החיה כשכופפין אותה (הגה במהרי"ו וא"ז בשם קצת פירושים וב"י בשם מ"כ): ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו: הגה ואין חילוק בין יונה לשאר עופות דבכולן שיעורן שוה (הסכמת כל הפוסקים) (כן הוכיח בד"מ דיונה דבש"ס הוא שם מ"ד ולא עוף לאפוקי ב"י בשם מ"כ) . ולמטה עד הזפק: הגה ועוף שאין לו זפק עד בין האגפים (ב"י) ולפי שאין אנו בקיאין בשיעורין אלו נכון לשחוט באמצע הצואר לארכו דאז יוצא מידי ספק (ב"י בשם סמ"ק):
ג
צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנים ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין והוא הדין לשוחט מן העורף:
ד
טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אימון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים:
באר היטב יורה דעה
כ׳
א
אותה. פי' מצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל ימין שהיא עבה ביותר וכ' בש"ך דאין להכשיר למעלה מטבעת הגדולה. וכן דעת מהרש"ל אע"פ שהב"ח אינו מתיר אלא במקום הפסד מרובה יש להקל כדעת המחבר וכן הוא בשחיטת אשכנזים:
ב
ביותר. כ' בה"י דלמעלה בקנה בעוף לא הזכיר בש"ע בהדיא מה דינו אבל מסתימת לשון נראה דדינו נמי משיפוי כובע ולמטה כמו בהמה:
ג
ככרס. פי' הט"ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט:
ד
פסולה. וכ' בש"ך בשם הרמב"ם דהוי נבילה דקיי"ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ"מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט"ז ס"ט:
ה
אצבעותיו. וכ' בש"ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן:
ו
הזפק. ופי' הש"ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט:
ז
הסכין. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע דתרתי בעינן חזרת סימנים וגם שיודע שחתכם קודם המפרקת ובאמת הוא נגד הש"ס דודאי בחזרת סימנים לחוד נמי מהני וצ"ל דהאי וידע הוא וי"ו המחלקת כלומר או ידע ובודאי מן הסתם אם לא החזיר יש לאסור. וכ' בט"ז דלדידן אין נ"מ כלל בדין זה. דהא עיקר החשש דהכא שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן סבירא לן דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמו שכתב בסי' כ"ד סעיף ז'. ומה שכתב הב"ח ואם חתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור מטעם שמא בשעה שיתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בוושט וחזר וחתך בבשר חולק עליו בט"ז והביא ראיה לדבריו גם אין לחוש לשום צד איסור שהייה כל זמן שלא הגביה הסכין עכ"ל. שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט ממש באמצע הצוואר רק באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע במפרקת מותר אף לכתחלה ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. תש"י שאלה מ"ח:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
מסקנת הגמרא חולין דף יט
ב
שם בגמ'
ג
פי' הרמב"ם במשנה פ"ק דחולין
ד
הסכמת כל הפוסקים ולשון רמב"ם פ"ג מה"ש דין י"ב
ה
מהא דתני רבי חייא בר יוסף וכו' וכדמפרש רבא שם דף מ"ה
ו
רבינו ירוחם
ז
שם בעיא ולא נפשטא ולחומרא
ח
שם דף מ"ג ומ"ד וכשמואל
ט
מימרא דר"נ שם
י
כפירוש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"א מה"ש
יא
מימרא דרב נחמן שם
יב
טור בשם בה"ג וכ"כ התו' שם בשמו וכ"כ הרי"ף והרמב"ם
יג
הרמב"ם שם
(°) פי' כגון אוזא
יד
מדיוקא דמשנה השוחט מן הצדדין וכו' רמב"ם שם וכ"כ התוס' וש"פ
טו
שם במשנה
טז
הרא"ש שם
יז
מסקנת הגמרא שם דף כ'
יח
כל בו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
ואם לא שייר כו'. כפי' תוס' שם פגע ולא נגע למעלה:
ב
ולכתחלה כו'. עתוס' דב"ק צ"ט ב' ד"ה מנעך כו' אור"ת כו':
ג
כשנופחין כו'. כמש"ל סי' ל"ה ס"ח בהג"ה וכל אלו הדברים כו':
ד
ושיעור כו' וי"א כו' ובעוף כו'. עתוס' שם ד"ה כדי כו':
ה
ואין כו'. ר"ל דלא כי"מ יונה אר"ז דקאי איונה:
ו
ולמטה כו'. דמשם ואילך נקרא זפק וע"ש מ"ד א' והאמר רבינא כו' אמאי כי קא שחיט בכרם כו':
ז
צריך כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו':
ח
והוא שהחזיר כו'. כן דקדקו מדברי תוס' הנ"ל שאמרו גזירה אטו לא החזיר ואי בדיעבד כשר לא שייך למיגזר ומ"ש בגמ' ואי ס"ד מחזיר דוקא כו' ומתני' כו' התם בידע שחתך סימנין קודם המפרקת דאז א"צ החזיר בצדדין לאפוקי עורף דא"א ומ"ש בש"ע וידע ר"ל או ידע ומ"ש וה"ה לשוחט מן העודף לא קאי אלא אהחזיר ש"ך. אבל העיקר כדעת ת"ה והר"ן דבצדדין כשר אף בלא החזיר כסוגיא דגמ' שם וכתב בת"ה שם דאף לכתחלה מותר אף בלא החזיר אע"ג דחותך גם המפרקת מ"מ לא מיטרפא בזה ולא נקט דיעבד אלא משום מולק דאפי' בדיעבד פסול אבל הר"ן ורמב"ם כתבו דיעבד דוקא ע"ש ורש"י כתב כדברי ת"ה:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳:א׳
א
א) [סעיף א'] מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משיפוי כובע ולמטה וכו' והיינו שייר בחיטי וכו' רבינו בעל הטורים לא הזכיר כאן ולא בסי' כ"ד שייר בחיטי וכן הרשב"א בת"ה ובסמ"ק וכתב דמש"א דף מ"ה ע"ג דאפשר משום שהיו מסופקים בפי' חיטי מהו ועד היכן הוא נמשך ומה נקרא שייר בחיטי ובס' יאיר נתיב כתוב וענין החטים האלה אין אנחנו בקיאים וגם אני חפשתי וחקרתי ושאלתי את פי גדולי הבודקים הבקיאים במלאכה זאת כהוגן והם השיבוני שלא באו עד תכליתם וכו' לכן הירא את דבר ה' לא יכשיר שום הגרמה שהיא למעלה מטבעת הגדולה כיון שאין אנחנו בקיאים ויודעים חטים הללו מה הם או אנה הם וכ"כ ר' יחיאל ראוי לשוחט שיתרחק מטבעת הגדולה ולשחוט למטה אע"ג דק"ל כל הצואר ראוי לשחי' כדי להסתלק מן הספק ע"כ. וכן צוה מהר"י מולין שלא להכשיר כלל מטבעת הגדולה. וכ"כ האגור בשחיטות אשכנזיות כתוב שנוהגים להטריף הגרמה אם לא שייר מלא החוט בטבעת הגדולה לצד הראש על פני כולה כרבנן דר"י בר יהודה וכן ראיתי נוהג מהר"י לנדא וכן פשט המנהג בכל הגלילות ע"כ. כנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ הפר"ת או' א' דלענין הלכה כיון דהאידנא לא בקיאי בחיטי וגם א"א לצמצם בהתחלת שיפוי הכובע נראה דצריך לשחוט בתוך טבעת הגדולה ולשייר לפחות כחוט השערה מטבעת הגדולה לצד הראש בהקף רוב הטבעת ובר מן דין לאו שמה שחיטה וכ"כ הרמב"ם והרא"ש והרשב"א וכן הלכתא עכ"ל וכתב הרב זב"צ או' א' דיש להורות כדברי האגור וכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א דאם לא נשאר כלום מטבעת הגדולה לצד הראש ע"פ כולה מטריפין הבהמה רק בהפ"מ וכ"ש לצורך גדול אם נשאר הקף רוב הטבעת מכשירין אותה יעו"ש.
כ׳:ב׳
א
ב) שוחט ששוחט למעלה מטבעת הגדולה יש להעבירו כי הוא מקלי הדעת ופורץ גדרן של רבותינו בעלי הוראה. פליתי או' א' וכ"כ חכ"א כלל ו' או' א' דיש דיש להעבירו ולקנסו. זב"צ או' ב'.
כ׳:ג׳
א
ג) שם. ושעורו למטה עד ראש כנף האונה וכו' שהיא בצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאה מן הגוף יותר משל צד ימין שהיא עבה. ב"י בשם הגמ"י. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' זב"ת או' ב' וזה השיעור הוא לחומרא. שפ"ד או' ב' זב"צ או' ג' אבל הקומץ או' ב' כתב דאם נמצא החתך בקנה למעלה מחוד הנ"ל אפי' כ"ש כשרה ואם בשוה ה"ז הגרמה וכתב שכ"ה משמעות כל הפו' יעו"ש.
כ׳:ד׳
א
ד) ונראה כי ישער במקום זה מבלי שימשוך הקנה בכח לצד מעלה כי לצד שהקנה הוא בטבעו נקמט קצת דאם ימשוך בכח הקנה הגדול שמגיע שם ראש האונה ימשך לצד מעלה ויבא להקל. פר"ת או' ב' זב"ת או' ג' מנ"י או' ג' זב"צ או' ד'.
כ׳:ה׳
א
ה) שם הגה. ובעוף למטה וכו' מנהג מקצת שוחטים שאין מצריכים א' לאחוז העוף בשעת שחיטה אלא הוא אוחז העוף בידו האחת ושוחטו בידו האחרת וכיצד עושין מעקמין האגפים וכו' וקצת שוחטין מגמגמין על זה דיש לחוש לשמוטת הגף וכו' כנה"ג לקמן סי' נ"ג בהגב"י או' כ"ב. ובא"י ומצרים נהוג שהשוחט מעקם האגפים וכו' ושוחט הוא עצמו וכמעט אינו מצוי כלל דעי"כ תשמט הגף. מחב"ר או' א' זב"צ או' ה' וכתב וכן מנהגנו.
כ׳:ו׳
א
ו) [סעיף ב'] ובוושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכויץ. פי' שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מתכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט. ט"ז סק"ד. מש"ז או' ד' שו"ג או' ט' זב"ת או' ה' חכ"א כלל ו' או' ב' זב"צ או' ו'.
כ׳:ז׳
א
ז) שם. עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים וכו' וזהו פי' הגאון והרי"ף והרמב"ם אבל רש"י פירש שער שגוררין בסכין מכרס הפנימי וכתב סמ"ק ואין אנו בקיאין בזה לפיכך נכון לשחוט באמצע הצואר ע"כ. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד כיון דהגאון והרי"ף והרמב"ם מסכימין לדעת א' הכי נקטינן להלכה. פר"ת או' ה' זב"ת או' ו' זב"צ או' יו"ד.
כ׳:ח׳
א
ח) שם. והוא הנקרא תורבץ הושט. ופי' תורבץ חצר הושט מקום דבוקו בלחי. רש"י והר"ן. פי' אחר מלשון רובץ תחת משאו שכשחותכין אותו רובץ תחתיו כמות שהוא ואינו מתכויץ. זב"ת או' ז'.
כ׳:ט׳
א
ט) שם. כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו. משני צידי הצואר שזה אינו אלא רוחב אצבע אחד. טור. וכ"כ ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ הלבוש. זב"ת או' ט' והב"ח כתב דיש מפרשים דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו בסתם כדי שיתפוס בב' אצבעותיו משמע שהם סוברים דצריך להניח רוחב ב' אצבעות סמוך לראש מכל צדדיו יעו"ש.
כ׳:י׳
א
י) שם. כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו. ושיעור המתכויץ ושיעור כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו הוא מקום אחד והוצרך לאשמעינן סי' הכויץ והתורבץ להכשיר בעוף דאין שיעורו בשתי אצבעות והוצרך למיהב שיעור האצבעות כדי לדעת השוחט כשיבא לשחוט מקום שחיטה לשחוט שם. פר"ת או' ד' זב"ת או' ז' זב"צ או' ז' מיהו בשו"ת ברכת יוסף חי"ד סי' יו"ד כתב דמלשון הרי"ף והרא"ש משמע דהשיעור של תפיסה אינו דומה לשיעור של עומד יעו"ש והביאו מנ"י בלקו"י או' כ"ו אמנם מדברי הש"ע משמע כדברי הפר"ת. ומשמע דבעינן דוקא במקום דכויץ. וכ"כ השו"ג סוף או' י"ג דלענין מעשה כל מקום שחותך ומתכויץ נקרא ושט וכשר בין בבהמה בין בחיה בין בעוף והוא מילתא פסיקתא עכ"ל משמע הא אם אינו כויץ אין להתיר. ועוד עיין באו' שאח"ז.
כ׳:י״א
א
יא) שם הגה. וי"א כדי רוחב ד' אצבעות. והיינו בשור הגדול כמ"ש בטור וב"י יעו"ש אבל לדברי הש"ע משמע דגם בשור הגדול שיעורו כדי שיאחוז בשתי אצבעות וכמ"ש הש"ך סק"ו. וכ"כ השמ"ח או' ד' דבגסה רוחב ד' גודלים ממקום חבורו בלחי ובחיה ובדקה ובעוף לפי שיעור זה לפי גדלו וקטנו ולמטה ממקום זה. הוא מקום שחיטה כן יש לפסוק במדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) הנוהגים ע"פ מהרי"ו וכן יש לנהוג בכ"מ בדליכא הפ"מ אבל בשאר מקומות ואיכא הפ"מ אין לאסור כ"א ששחט בתוך רוחב גודל א' מן החיבור בין בגסה בין בחיה ודקה. ובדקה אפי' יש אצבע מצומצם. ובעוף לפי גדלו וקטנו ואם אינו יודע בעוף ישער נגד מקום השחיטה בקנה עכ"ל. ור"ל משיפוי כובע ולמטה וכמ"ש ב"י בשם הר"ן. והקומץ או' ג' כתב דמנהגינו להחמיר דבעינן תרתי מתכויץ וגם ד' גודלין ר"ל דאם רואים שאינו מתכויץ תו אין מועיל בו שום מדידה ובמתכויץ בעינן ד' גודלין בשור הגדול אף בהפ"מ וכ"א לפי ערכו ולא לפחות משיעור ב' גודלין אפי' בדקה יעו"ש והרב זב"צ או' ח' כתב דמנהג בגדאד יע"א דלא משערינן באצבע ולא שמענו ולא ראינו מימינו שום שו"ב שבדק באצבע רק אם ראינו השחי' הוא כויץ אז מכשירין ואם לאו מטריפין עכ"ל והוא ע"פ מ"ש הפר"ת לפרש דברי הש"ע והב"ד באו' הקודם דהמדידה וכויץ מקום א' הוא יעו"ש וע"כ תפסו מילתא פסיקתא לשער רק בכויץ וכמ"ש באו' הקודם בשם השו"ג יעו"ש וא"כ אם אינו כויץ אין להתיר בשום אופן בין בגסה בין בדקה בין בחיה בין בעוף כיון דכ"ה דעת הש"ע והפר"ת והאחרונים ויש להחמיר בספק טריפה ובפרט דאילן לא בקיאן שפיר במדידה.
כ׳:י״ב
א
יב) ואם שחט סמוך לתורבץ הושט והראש שלצד התורבץ אינו כויץ וראש השני שלצד הגוף הוא כויץ. הרב בית יעקב סי' קל"ט כתב לאסור והרב ברכת יוסף חי"ד סי' יו"ד כתב בענין עוף שנשחט אחר תפיסת יד כדינו אמנם מקום החתך עמד שאינו כויץ הביא כמה ראיות להתיר אלא שכתב דאם בא מעשה לידו כזה לא היה מיקל יעו"ש והב"ד מנ"י בלק"י או' כ"ו. והטוט"ד מה"ק סי' ל"ג כתב להכשיר בענין כזה בהפ"מ ואם הושט כויץ מלמטה מצד הגיף ומצד הראש אין כויץ יש להכשיר אף באין הפ"מ יעו"ש והב"ד בלק"י שם או' כ"ח. אמנם זהו לפי דעת הסוברים דמתירים במדידה אע"ג דלא כויץ אבל לדעת הפר"ת והש"ע שכתבנו לעיל או' יו"ד דהמדידה וכויץ מקום א' הוא ובעינן דוקא כויץ אין להתיר בלא כויץ בשום אופן כע"ש באו' הקודם אך בענין זה שכתבנו שלצד התורבץ אינו כויץ ולצד הגוף כויץ אפשר דבהפ"מ יש להקל.
כ׳:י״ג
א
יג) שם. ולמטה עד הזפק. דהיינו עד גגו של זפק ולא גגו בכלל. ב"ח. פרישה או' ה' ט"ז סק"ו. ש"ך סק"ז. והיינו משיתחיל הזפק להתרחב. זב"ת או' י"א. וסי' להבחין אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו לפי שהאדום מצוי יותר בוושט מבחוץ מן הלבן והלבן יותר ארוך מן האדום. ועוד סי' דבגג הזפק אין בו ב' עורות כמו בוושט. ב"י. לבוש. פרישה שם. ט"ז שם. ותרנגולים שלנו קשה להבחין שכל הושט לבן הוא אלא עד מקום שיתחיל הושט להרחיב הוא גגו של זפק. ובדמש"א הוסיף וגם א"א לידע ולהבחין שיש לושט ב' עורות שא"א לקלוף זה מזה. כנה"ג בהגב"י או' י"א. ועיין לקמן סי' ל"ג סעי' ד' וסעי' ה'.
כ׳:י״ד
א
יד) שם הגה. ועוף שאין לו זפק. כגון אווזא. לבוש. באה"ג. זב"ת או' י"ב.
כ׳:ט״ו
א
טו) שם בהגה. עד בין האגפיים. דהיינו עד הגוף והוא השיעור עד גגו של זפק. ביה"ל. זב"ת או' י"ג.
כ׳:ט״ז
א
טז) [סעיף ג'] צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנים ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת וכו' משמע דתרתי בעינן בשוחט מן הצדדין שהחזיר הסימנים וגם יודע בודאי שחתכם קודם שחתך המפרקת אבל בחדא מנייהו שהחזיר הסימנים ולא השגיח אם חתכן קודם שחתך המפרקת או שלא החזיר הסימנים וידע בודאי שחתכן קודם שחתך המפרקת פסולה. וכ"כ הט"ז סק"ז לפרש דברי הש"ע. וכ"כ הכו"פ בפליתי או' ד' ובכריתי או' ט' וכ"כ חכ"א כלל ו' או' ד' שש"א או' ב' והגם דיש מתירים בחדא כתב השפ"ד סוף או' ח' דלענין דינא יש להחמיר דתרתי בעינן החזיר וידע. וכ"כ זב"צ או' י"ב דכן ראוי להורות כפשט דברי מרן ז"ל ובחדא מנייהו פסולה.
כ׳:י״ז
א
טוב) השוחט מן הצדדין ואירע שחתך הבשר קודם הסימנים יש להכשיר ודלא כהב"ח דאסר מטעם שהייה דשמא בשעה שהתחיל לשחוט בבשר נקב מעט בושט וחזר וחתך בבשר קודם שחתך הסימנים והו"ל שהייה דלא חיישינן להא ואפי' לדידן שאנחנו מחמירין בכל השהיות אין זה אלא אם מגביה הסכין אפי' קצת דחשבינן אותה שהייה. ט"ז סק"ז. ול"ד נמי לנמצא גמי בוושט דפוסלין דהתם לאו מענין עסק השחיטה הוה ואף שם חומרא בעלמא הוא משא"כ כשעוסק דרך שחיטה אף שחותך בבשר לא הוה שהייה אף לדידן דפוסלין שהייה בכל שהוא. מש"ז או' ז' זב"צ או' י"ג. ועיין לקמן סי' כ"ג סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
כ׳:י״ח
א
חי) והיינו דוקא אם חתך בבשר הצואר אבל אם חתך במפרקת עם הסימנים יש להחמיר משום דחתיכת עצם שוהה טפי מחתיכת הסי' ויש לחוש לשהייה בסימנים. שמ"ח או' ז' ובתב"ש או' ט"ז. זב"צ או' י"ד.
כ׳:י״ט
א
יט) שוחט א' שהיה שוחט בהמה כדינה באמצע הצואר ואחר שחתך קצת מן הסימנים נטה ידו מעט וחתך בבשר של הצואר דוקא ותכף מיד חזר אל הסימנים והשלימם ולא הגביה ידו כלל ועיקר מן השחיטה אלא בעת השחיטה עברה ידו בעת הולכת הסכין ויצא חוץ מהסימנים ומיד חזר אליהן זה המעשה בא לפנינו ונתוועדו חכמי הישיבה והתירו אותה בפומבי. זב"צ או' ט"ו.
כ׳:כ׳
א
ך) שוחט שהוא איטר יד ואימון ידיו לשחוט אינו שוחט באמצע הצואר ממש רק מן הצדדין דהיינו באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנין ולא נגע במפרקת מותר ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. שבו"י ח"א סי' מ"ח. באה"ט סוף הסי' !יא"פ לקמן סי' כ"ג. זב"צ או' ט"ז.
כ׳:כ״א
א
כא) שם. וה"ה לשוחט מן העורף. היינו ג"כ בהחזיר הסימנים וידע שחתך סימנים תחלה. כריתי או' יו"ד. אבל אם לא החזיר הסימנים ושחט שחיטתו פסולה. פליתי או' ד' וכ"כ הפר"ח או' ט' פר"ת או' ח' לה"פ או' ד' בל"י או' ד' וזהו אליבא דכ"ע ודלא כהזב"ת או' י"ו שכתב דאם לא החזיר בדיעבד כשר וכ"כ זב"צ או' י"ז על דברי הזב"ת הנז' דלא ניתן ליאמר יעו"ש.
כ׳:כ״ב
א
כב) [סעיף ד'] טוב ליזהר למשמש בסימנים וכו' אפי' בשוחט כנגד הגרון. ט"ז סק"ח. כריתי או' י"ב. מנ"י או' ז'.
כ׳:כ״ג
א
כג) שם טוב ליזהר למשמש בסימנים וכו' ויתן לב לבל יחזק בתפיסה זו דחיישינן לעיקור סימנים ולפעמים אם העוף קטן בכל דהו דחיקת יד השוחט בסימנים הוא נחנק לגמרי ויש ליזהר טפי. פר"ת או' יו"ד. זב"ת או' י"ז. וכפי שרגילין לתפוס הסימנים בדוחק יהיה לפעמים איזה חשש כשאין פרכוס דאולי קודם שחיטה נחנק העוף כשתפיסת הסימנים נמשך הרבה קודם שחיטה אך מצד שלא מצאנו להצריך פרכוס רק במסוכנת י"ל שהיא חששה רחוקה ועכ"פ בפירכוס כל דהו אין שוב שום חשש ובלי פרכוס צ"ע. דע"ק או' א' ואם נמשך הרבה התפיסה קודם שחיטה יש להצריך פרכוס לאח"ש כדין מסוכנת. מנ"י שם. זב"צ או' י"ט. מד)
ב
כג) שם. וביונים נמצאים הסימנים בצדדים. אחד מכאן ואחד מכאן וצריך לקבצם יחד כנגד הגרון ואח"כ שחוט.
כ׳:כ״ה
א
כה) שם. וצריך אימון ידים וזהירות גדולה וכו' וטוב שלא לשחטם כ"א עד שיראה הסימנים דרך עור הדק ואז ודאי ישחוט הסימנים תחלה ואם לא עשה כן קרוב שיבוא לידי פשיעה. מנ"י שם. זב"צ או' ך'.
כ׳:כ״ו
א
כו) שם. קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים. ואם לא הזמינם ביונים ושחט סתם וחתך הסימנים עם המפרקת יש להטריף מדינא דהו"ל ספק מה חתך בתחלה. שמ"ח או' ח' מנ"י שם.
כ׳:כ״ז
א
כז) וגם יזהר שלא יתלוש הנוצוח מהם בידו במקום שחיטה כי ודאי יצא דם מהעור אלא ילחלחם ויסלקם לצדדים. מנ"י שם. זב"צ או' כ"א. ועיין לקמן בהגה ססי' כ"ג ובדברינו לשם בס"ד.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
בתוך טבעת זהו לשון רמב"ם בפי' המשנה מזה משמע דחיטי' הם בתוך הטבעת ואם שחט בחיטי עדיין לא הגרים למעלה מטבעת ובגמ' משמע דחיטים הם למעלה מטבעת הגדולה ואם שחט בחיטי כבר עבר הטבעת הגדולה למעלה ועיין בככה"ג לי"ד שכ' שיש לעמוד בו. ומה שנראה לי אחר חקירה ועיון עם שוחטים הוא כך כי בהמה כאשר אוכלת והולכת שחוח החיטין הן בתוך הטבעת ונכפפי' לתוכו ובזה דבר הרב הרמב"ם אבל כשפושטת הצוואר בעת שחיטה כסדר הנשחטים אז מושכת החיטין למעלה לצד שיפוי כובע ולצד הראש ואז הוא למעלה מטבעת:
ב
ולכתחלה כן הסכימו מהרי"ו ומהרי"ל ועיין פלתי שכתבתי טעמם מן גמר'.
ג
ראש כנף אונה היינו בצד שמאל כי הוא עולה למעלה מן אונה ימנית ש"ך ופר"ח.
ד
בלי שתאנוס ואם אנסה ושחט הרי זה ספק נבילה ואם אנסה אדם נראה מרמב"ם דג"כ ספק ופר"ח כ' ודאי ועיין פלתי שהמלצתי בעד הרמב"ם:
ה
שחיטתו פסולה והיינו נבלה והעלו האחרונים הש"ך ופר"ח דאיירי דלא שחטה אח"ש רק הניח הבהמה ועוף עד שמתה ולכך נבילה דהא לית כאן שחיטה ומתה מאליה תחשב אבל אם חזר ושחטה כראוי הרי זה טריפה ולא נבילה דשחיטה מטהרתה דבתורבץ וושט רק טריפה ולא נבילה ונכון היא והנה אם נפסק גרגרת במקום שאינו ראוי לשחיטה דעת פר"ח וכ"נ דעת הכ"מ דג"כ דינו כמו בתורבץ ושט דלא הוי נבילה והא דכתב הרמב"ם ומחבר בסעיף א' הרי זה מוגרמת ופסולה היינו כמ"ש הם דאיירי דלא שחט שוב רק מתה באותו שחיטה ועי' פלתי דצ"ע כי יש ראי' רבות בגרגרת ונפסק רוב אפי' שלא במקום שחיטה נבילה דעכ"פ רובא הוי ורובא ככולא וכאלו אין כאן גרגרת כלל יחשב ולכך לעיל דקתני שייר בחיטי פסולה שפיר קתני והוא נבילה ע"ש:
ו
ובעוף וכו' זהו דעת הרמב"ם דכלל כל בהמה וחיה לחד שיעורא רק בעוף לפי ערך ואולם דעת הרא"ש דהכל גם בבהמה לפי ערך ותלי' ג"כ בזה אי בעינן ב' אצבעות או ד' אצבעות ואכ"מ להאריך רק עי' לקמן סי' מ"א כי שם בררתו באריכות כל דעות מחולקות.
ז
בין יונה כי יש מפרשים בגמ' דנאמר יונה אר"ז עד מבלעת' דקאי על עוף יונה ולו שיעור מבלעת' ואינו כי הוא שם מ"ד:
ח
עד הזפק היינו גגו של זפק ולא עד בכלל. ולדעתי אם הגיע לגגו של זפק או שחט בושט יראה אם יש שני עורות כי בושט שני עורות משא"כ זפק:
ט
ויודע שחתך עיין פלתי כי דעת הש"ך וי"ו מחלקת והכוונה או שידע ובחד מנייהו סגי. ועיין מ"ש בזה דעיקר דמחבר התמיר וס"ל תרתי בעינן החזיר וגם צריך לידע שחתך בסימנים:
י
וה"ה לשוחט מעורף היינו ג"כ בהחזיר וידע שחתך סימנים ראשון אבל בלי החזיר או שלא ברי לו ששחט סימנים תחילה לא מכשר ועיין פלתי:
יא
מן עורף ואם לא חתך כלל עצם מפרקת רק שחט בסימנים פשיטא דכשר דמה חשש יש ולומר גזירה דלא חתך במפרקת דלמא יחתוך במפרקת מנ"ל לחדש גזרה מה דלא מצינו בש"ס וקדמונים: והר"ב הט"ז היקל ביותר לדידן דקיי"ל דאין לשחוט סימנים ורוב מפרקת לקמן בסי' כ"ד א"כ תו ליכא למיחש דישחוט עורף תחילה ואח"כ הסימנים ומיקל וצ"ע. אבל בלא חתך כלל לכ"ע כשר:
יב
טוב ליזהר אפי' בשוחט נגד גרון ומצוואר ט"ז:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
והוא שבסוף וכו' ודעת מהרי"ל ומהרי"ו ויתר הגאונים אחרונים מחמירים מבלי לשחוט למעלה מטבעת גדולה וב"ח תמה הא גמרא ערוכה עד שיפוי כובע כשר והש"ך כתב שסמכו על מ"ש ב"ק דף צ"ט דאף יהיה כשר לרב מ"מ החמיר לע"ה ואף זו כן. ודוחק כי שם היה בתוך טבעת גדולה ואיירי בפלוגתא דרבנן וריב"י אבל כאן למעלה כיון דדעת ר"ח בן אנטיגנוס שכשרה מנלן להחמיר ונראה דקשי' אם הדברים כפשוטן נחלקו חכמים ור"ח כמו כן אם מן טבעת למעלה מקום כשר לשחיטה ומה זה דקרו מוגרמת פי' הכרע' ורש"י כתב כל שלא במקום שחיטה קרוי מוגרמת הא לר"ח ב"א הוא מקום שחיטה ולמה קראו מוגרמת ולכך ס"ל דכ"ע מודים דמדרבנן אסור לשחוט למעלה ממקום טבעת הגדולה רק אי הגרים חציה חוץ לטבעת וחצי בתוך טבעת לריב"י טריפה דבעי רובא בטבעת ולרחב"א כשר מידי דהוה חצי קנה פגום ומקום שחיטה הוא דמתורה כשר ולכך קראו מוגרמת דהוא חוץ למקום שחיטה ודו"ק: עי"ל דהנה נראה לכאורה לפמ"ש רש"י בשמעתי' השוחט מתוך הטבעת וכו' אבל בשאר טבעתי' אין שחיטתו כשרה ברובן כלל אלא בין טבעת לטבעת ופי' זה החזיק רש"י בעמוד ב' ד"ה לשון שלישי כו' דכתבו ולשון ראשון נ"ל ואין כאן מכשול להחליף הלכה דהא לית הלכתא בכולהו אלא כר"ח בן אנטיגנוס, ויש להבין א"כ למה כל הטורח הזה לרש"י לברר אי זה לשון נכון וצח בפ' הגמ' הא הכל הם פלפלא בעלמא. ולהלכתא לא קאי כמ"ש רש"י גופי'. וביחוד התוס' השיגו על פירש"י דס"ל דאין לשחוט בשאר טבעת' ופ' פירש אחר וכן הוא בפסקי תוס' דלא כרש"י דמותר לשחוט אפי' בתוך טבעת אחר וכל זה אין מצורך דכיון דקיי"ל הלכה כר"ח ב"א נפיל הכל בבירא כמ"ש רש"י גופי'. לכן נראה. #ה) דבלא"ה יש להבין איך תלי' הך עדותו של רחב"א דעד שיפוי כובע קרוי מקום שחיטה דיהי' שאר טבעת' שאינו מקיפי' כל החלל כמ"ש רש"י מוכשר לשחיטה וכי תליא #ה) בזה טבעת גדולה לכ"ע מקום שחיטה ומ"מ לשחוט בטבעת למטה הימנו אסור מטעם כמ"ש רש"י דאין מקיפות כל קנה וא"כ י"ל אף דעדותו של ר"ח ב"א אמת דמקום שחיטה משיפוי כובע מ"מ יתכן ג"כ דשאר טבעתי' אין מקום שחיטה. אבל באמת אין זו קושי' כי מן טבעת גדולה עד שיפוי כובע החיטי וכדומה הכל אין מקיפין כל חלל הקנה רק רוב והנשאר הם דבוקים בעור והעור מקיף ולפ"ז כיון דרחב"א קאמר מן טבעת גדולה עד שיפוי כובע הוא ראוי לשחיטה ש"מ דלא בעינן שיקיף כל חלל הגרגרת וא"כ מכ"ש דשאר טבעתי' אשר למטה מן טבעת גדולה דקרוי' מקום שחיטה וא"ש דזה בזה תלי'. ולפ"ז יש להבין הא דאמרינן בגמ' דר"ז אכל מוגרמת' דרב ושמואל ופריך הגמ' ולית לי' לר"ז חומרא מקום שיצא וכו'. ומשני הגמ' מבבל לא"י לא שייך כן א"נ ר"ז אין דעתו לחזור. וצריך להבין מה קושי' הא ר"ז ס"ל כמבואר שם בגמ' ס"ל כרחב"א דמשפוי כובע מקום שחיטה אף דאינו מקיף כל חללו. ומכ"ש אגרמתא דרב ושמואל בשאר טבעתי' כמ"ש וצריך לומר דבבבל נתפשט לאיסור אגרמתא דרב ושמואל בשאר טבעתי' מכ"ש למעלה מטבעת כמ"ש ולכך פריך ולית ליה חומרא מקום שיצא משם כי אף דהלכה כר"ח ב"א בבבל הנהיגו איסור ומשני אין דעתו לחזור ולפ"ז יצא לנו דבבבל לא עבדינן כרחב"א ואף מגרמת' דרב ושמואל בשאר טבעו' הנהיגו לפסול ועי' לקמן פ' א"ט גבי חלב שעל קיבה דאקשת' וכו' דכתב רש"י ואף במקום דבני א"י ובבל מחולקים גרירי' אנחנו בתר בכי בבל ע"ש ולפ"ז לדידן ליתא לריב"י ואפי' מוגרמת דרב ושמואל אסירי ולכך טרח רש"י לברר מהו אגרמתא דרב ושמואל ובירר דלשון ראשון. עיקר בשאר טבעתים אסירי וכתב דאין כאן מכשול כיון דהלכה כרחב"א רק אנן נהיגי כבני בבל לאסור עכ"פ מדין תורה מותר רק מכח מנהג ואין כאן מכשול כלל במנהגא בעלמא ודוק. ולכך השיגו התוס' על רש"י והעלו אף לדידן דאוסרים כבני בבל זהו שרי' וכ"כ פסקי תוספות דלא כרש"י דנ"מ לדידן דנהיגי כבני בבל: ובזה יובן דברי רש"י בפ"ק דף צ"ט בהאי אגרמת' דטרי' רב ופירש"י חתך בתוך טבעת אחת והגרי' בין טבעת לטבעת. ולכאורה צ"ע כי למה לא פירש"י כפשוט' כמו אגרמת' בחולין דשחט חתך טבעת הגדולה והגרים למעלה מטבעת. וגם הך מוגרמת שכתב רט"י הוא חד פירוש שהבית רש"י במשנה דבשאר טבעתי' אין להגרים ולשחוט בין טבעת לטבעת. ורש"י דחה להך פי' מכח ראי' מתוספתא מ"ש ובתוס'. ונראה דרש"י קשי' לי' הא דאמרינן ר"ז אכל מגרמ' דרב ושמואל וא"ל לאו מן אתר' דרב ושמואל את א"ל מאן אמרה רב"ח מכ"ע גמור ופירש"י שמא שמע מאיש אחר וכו' וקשה הך אגרמת' דאתי' לפני רב וטרפה מבואר דאגרמתא אסור' [והי' במקום דנחלק רחב"א דהא גלל כן פטרה לטבח מתשלומין ורב ור"א אמרו דעביד טיבות' דאסרה מזה מבואר דרב אוסר. ולכך ס"ל לרש"י דלא איירי מכך מוגרמת רק זה מוגרמת אחר דהיינו הכל למטה מן טבעת גדולה רק חתך בטבעת א' והגרי' בין טבעת לטבעת והא דדחה אות' פי' במשנה ודאי ס"ל לרש"י גופי' של דין מסתבר דקרוי הגרמה רק דחה אותו מכח ראי' מתוספתא ובאמת מתוספת' אין ראי' דא"א למתני חוט שער למטה דבאמת לפי שיטת ופירש"י כרב ושמואל רבנן ס"ל דאין לשחוט כלל בשאר טבעות דלא נקראי' קנה כלל הואיל דאין מקיפי' כל החלל וא"כ איך נימא בתוס' דישייר חוט למטה דהא לאו מקום שחיטה כלל וא"א לשחוט כלל בתוך שארי טבעתים ואיך יתכן בו הגרמ' כיון דא"א לשחוט בתוכו כלל. ועכ"פ מוכח דגם במשנה א"א לפרש כן ורש"י שהוכיח מתוספתא ולא הוכיח בפשוט כמ"ש דהא א"א לשחוט בו ואיך שייך רובא. משום דיש כאן ג' פירושי' כמ"ש רש"י ולאידך פירושא ולישנא כשר לשחוט בתוך שארי טבעותי' ולכך מביא רש"י ראי' מתוספתא יהי' איזה פי' שיהי' עכ"פ מתוספתא מוכח דליתא להך פירושא. אבל באמת אם אמרינן דרב ושמואל מכשיר' בשאר טבעת כרחב"א הוה מקום שחיטה כס"ד דר"ז א"כ שפיר י"ל דשוחט בטבעות אחרים והגרים בין טבעת לטבעת פסול וזהו הי' עובדא במגרומת הנ"ל והטריף רב אף די"ל שהוא מקום שחיטה וא"ש. כי אין כאן ראי' לר"ז ודוק. עכ"פ חזינן דבבל נהגו איסור דלא כעדותו של ר"ח ב"א ובתרי' גרירי. ונראה דגם ברא"ש יש לדקדק דמפרש רב ושמואל דאמרו אף ר"י לא אמר כו' היינו דאין רוב טבעת מספיק רק בעינן רוב חלל. וכ"כ הטור סי' כ"ד וכן ברמזים וקשה ר"ז אכל מוגרמת דרב ושמואל ולפי הרא"ש היינו רוב רוב טבעת בעלמא ול"ל כמש"ל דהואיל דאסיק חומרא מקום שיצא וכו' אנו גרירין בתר בני בבל דמחמירין אך אין תי' זה מספיק דא"כ דשורת הדין רוב טבעת מספיק לשחיטה אף לענין טרפות אם נפסוק רוב טבעת הוי טריפה ולהדיא אמרינן לקמן בפ' א"ט דבדקה רבב"ח ברוב חללה של קנה ולא הי' כ"כ פסוק ואכשר' ואפילו רב אכל מיניה. (ועיין רמב"ן מלחמות ה' דכתב הך רוב עובי ורוב חללה לא שייך רק בשאר טבטתי' ולא בטבעת גדולה ע"ש) וקושיא עצומה היא וצ"ל דבזה מודה הרא"ש להרז"ה דר"ז דאכל מוגרמת אין הפי' דנשחט רק רוב טבעת דמה ענין זה לשם מוגרמ' רק איירי דשחט רוב טבעת ואח"כ הגרים חוץ לטבעת גדולה ולכך קרוי אגרמת' (ועיין מהרש"א מ"ש בזה) ור"ז דאכל לא דס"ל דרוב טבעת די רק ר"ז ס"ל כרחב"א דמטבעת גדולה למעלה ג"כ מקום שחיטה וא"כ מה שחתך למעלה מטבעת מצטרף לרובא דטבעת וכשר וא"כ על זה קאי קושי' הגמ' ול"ל חומרא שיצא משם ומשני אביי ור"א תי' כו' אשר מורה להדיא דבני בבל נהיגי איסור וא"כ אף אנן בתר בני בבל גרירי ואסור. והטעם של הפוסקים דלא חששו לכך י"ל כמ"ש הרי"ף ורמב"ן גבי אקשת' דהואיל דאיסור' דנהגו בני בבנ לא מעיקר הדין רק מתורת תקנה לא גרירין בתרה ואף בזהי"ל כן דהא אין אחר עדותו של רחב"א כלום. ויותר נראה דס"ל במה דקאמרי והלכתא כר"ח ב"א דקאי ר"ן כוותי' ע"ש. יש לתמוה למה נקט ר"נ דקאי כוותיה הא קא חשיב שם ר"י וריב"ל ור"ח דפסקו כן ולמה נקט ר"נ אלא פשיט' דהלכה לדינא כרחב"א דאין אחר עדותו כלום רק ה"מ בא"י אבל בבל כבר פשטא לאיסורא מהוראת רב ושמואל עד שאילו הי' דעת ר"ז לחזור אף הוא הי' החמיר לאסור וא"כ אין כאן ראי' מר"י וריב"ל דכולם בא"י הוה ולכך הביא גמרא ראי' מר"נ דגם הוא היה בבבל ומ"מ קאמר הלכה כרחב"א ולא מזכיר דיש איסור בבבל ש"מ דלא פשטא איסור' מרב ושמואל ודו"ק. עכ"פ יצא לן דיפה הורו ויש להם מקום שיסמכו מהרי"ו ומהרי"ל מבלי לשחוט לכתחילה מטבעת הגדולה ושוחט ששוחט למעלה יש להעבירו כי הוא מקלי דעת ופורץ גדדן של רבותינו בעלי הוראה. ובלא"ה יש להחמיר בזמנינו כי אין בזמנינו בקיאים כלל בנגע בחיטי וכדומה. ואשתקד שאל אותו תלמידי הרב מובהק בהוראה מו' מאיר פרוסטיץ אשר משכנו כעת בשוועהרין בגין שוחט א' שהעלילו עליו שהגרים למעלה מטבעת גדולה ולפי שהי' סניפים הרבה הסכמתי מבלי להעבירו ולולי זה היה דעתי להעבירו ואל תטוש תורת אמך:
ב
בלי שתאנוס בגמ' דף מ"ה אמרינן כל שפושטת צואר ורועה בלבד שלא תאנס פירש"י ע"י אדם ובעי הגמ' אנסה עצמה מהו תיקו וקאמר ר"י ור"ל נפק מילתא מבינהו אנס בסימנים ושחט פסול עכ"ל וכת' הפר"ח מזה משמע דכל ספק באיבעי הוא באנסה עצמה אבל אנסה אדם ודאי פסול והרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה כלל בחד אנסה עצמה או אנס אדם הסימנים ושחט הרי זו ספק נבלה ע"כ והשיג הפר"ח דאנס אדם אינו בכלל ספק. ונראה דס"ל לרמב"ם ודאי אם אנס כ"כ בסימנים להוציאן כמו שהיה כבהמה מוציאה אם אנסה עצמה ודאי דכשר דמ"ש הוא ומ"ש בהמה רק אם הוציא ביותר בזו ודאי פסול וזהו אצלינו ספק דלא נודע אולי הבהמה הי' מוציא' באונסה או לא ולכך כללהו רמב"ם בחד:
ג
שחיטתו פסולה וכ"מ שנאמר פסולה היינו נבילה. והעלו הש"ך והפר"ח דודאי בתורבץ הושט לית כאן נבלה רק דמיירי דלא שחטה עוד וכיון דשחיטה זו לאו שמה שחיטה הרי היא כמתה מאליה ופשיטא דהוי נבלה. ולכן העלה הפר"ח אם חזר ושחטה אח"כ כראוי שחיטה זו מטהר מיד נבלה והרי היא רק טרפה ולא נבלה דתורבץ רק טרפה ושחיטה מטהרה מידי נבלה ונכון הוא ואין לפקפק עי' מש"ל בסי' ל"ג באריכות מזה אלא מ"ש הפר"ת בס"ק ה' וכן דעת הכ"מ אם נפסק רוב קנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיט' לא הוי אלא טרפה. #א) דבר זה צ"ע לענ"ד כי מלבד במה שכבר עמד הפר"ח למה לא מנה הרמב"ם בכלל ע' טרפות פסוקת גרגרת למעל' ממקום שחיטה כמו שמנה נקובת תורבץ ושט היותו רק טרפה ולא נבלה ומ"ש זה מזה. אף גם הא אמרינן חולין דף י"ט הגרים שליש ושחט שליש ר"ה אמר כשרה דכי נפק חיותא בשחיטה נפקא וכן נאמר סברא זו בכמה דוכתי וקשה אם אתה אומר בפסוק' הקנה שלא במקום שחיטה לא הוי נבלה רק טרפה ש"מ דלא נפיק חיותא בפסיקה ההוא דהא הוא רק טריפה וא"כ איך נפק חיותא בהגרים שליש ושחט שליש ואיך יוכשר שחיטה הא לא נפיק חיותא כלל דשליש דשחט במקום שחיט' הא ליכא רובא וכשר ושליש דשחט למעלה ממקו' שחיטה הא שם לא נפיק חיותא דלמעלה ממקום שחיט' אינו אלא טרפה וא"כ מכל צד לא נפיק חיותא כלל ובגמ' אמרו נפיק חיותא. ואיך יוכשר השחיטה אם לא עשה מעשה נבילה. ולכן ברור דהואיל דנפסק רוב הגרגרת ורובו ככולו בכל התורה ה"ל כניטל ונפסק גרגרת ונבלה וא"ש. #ב) ומה שכ' הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הלכה כ"ב גרגרת שנפסק רוב חללה במקום כראוי לשחיטה ה"ז נבילה דביקש הכ"מ לדייק הא שלא במקום שחיטה טריפה אין זה דיוק גמור דקי"ל אפי' במקום שראוי לשחיטה בעינן רוב חללו ולא סגי ברוב עובי וכדומה ועיין ברמב"ן במלחמותיו פ"ק דחולין בשמעת' השוחט מתוך טבעת וע"ש ואין דיוק זה כדאי לדחו' דברים הנ"ל ואשר בראי' ברורה יסודתו וזה ברור.
ד
ויודע שחתכם וכו' דברי הש"ע קשה להולמן וכבר עמד בזה הש"ך בס"ק ח' האריך ובלבל עין המעיין עד שקשה לעמוד בו. ואני אביא בקצר' נניח דברי התוס' ונתפס רק דברי הרא"ש דכתב על המשנה השוחט מצדדין כשרה דאיירי דידע דחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת. והרב הב"י פירש דבריו דמ"מ בעינן החזרת סימנים ג"כ וזהו אינו דא"כ עדיין קשה מה הבדל יש בין מצדדים לשוחט מול עורף דהא בתרווייהו אי החזיר כשר. ע"כ בידע אפי' לא החזיר כשר דיכול להיות דהי' סימנים שם ושחט בהן תחיל' משא"כ מול עורף אף שידע כיון דלא החזיר פסול דשקרא קאמר דידע דא"א דידע כלל וא"ש. ואי החזיר י"ל הרא"ש דסתם ולא מחלק כלל בהחזיר דג"כ צריך לידע. ואין להקשות א"כ מה דייק הגמ' במליק' א"צ חזרה דאל"כ מליקה דעורף דכשר ע"כ בהחזרת סימנים א"כ אף שוחט כשר. מה קושי' דלמא איירי דלא ידע ואין מועיל חזרה להכשיר השחיטה הא לא קשי' דדומיא דרישא שוחט מצדדין ע"כ איירי בידע כמ"ש הרא"ש וא"כ אף בסיפא איירי בכה"ג ומ"מ פסול וזה ברור. וא"כ הש"ע דכתב וידע שחתכם וכו' לא היה צורך לכתוב דהחזיר דלפי דברי רא"ש חזרה א"צ. ואם נפרש כמ"ש הש"ך ויודע וי"ו מתחלקת וכאלו אמר או יודע וכו' גם זה אינו מתיישב דסיים הש"ע וה"ה לשוחט מעורף ובעורף ידיעה בלתי חזרה לא מהני כמ"ש והנה תוס' כתבו מצדדין מצינו למימר דוקא דעבד אבל לכתחילה אפי' החזיר סימנים גזרה אטו לא החזיר ובזה פי' מהרש"א דס"ל המשנ' איירי בכל גווני החזיר ולא החזיר ובכולם דוקא דעבד ואין זה גזרה לגזרה די"ל כולם חדא גזרה נינהו. וסתמא גזרו מבלי לשחוט מצדדים לכתחילה ואפשר אפי' בידע דשוחט סימנים ג"כ בכלל גזרה והרב הב"י תשב תוס' דפוסל בדעבד אי לא החזיר הסימנים ופי' הש"ך היינו דלא ידע דחתך בסימנים לכתחלה דאי ידע א"צ חזרה משא"כ בעורף צריך חזרה בכל אופן וזהו ההבדל בין צדדים לעורף. וזהו תמצית דברי הש"ך וא"כ עדיין צ"ל או דידע כמחבר ועדין קשה למה בידע גרידא בעורף כשר הא בעינן חזרה נמי וצ"ע. לכן צ"ל דס"ל למחבר ודאי ס"ל לתוס' דבעינן חזרה דבלי חזרה פסול רק בחזרה לא בעינן לתוס' שידע דשחט סימנים תחיל' דמסתמ' שחטן תחילה כמ"ש הגהת הרא"ש. אבל מ"מ עורף לא מהני חזרה אם לא שידע בבירור ששחט סימנים תחילה ואי קשה א"כ מה פריך הגמרא אמ"ד דס"ל אף במליקה בעי לשתרי מה קושי' דלמא איירי דלא ידע צריך לומר דכמו במליקה ודאי דצריך לידע בבירור דלא מלק סימנים תחילה רק המפרקת. דזהו עיקר מצות מליקה א"כ מיניה בשחיטה כיון דמצות שחיטה בסימנים צריך לידע דשחט סימנים תחילה כן צ"ל לדעת זו. וס"ל למחבר דרא"ש ותוס' מחולקים דתס"ל א"צ ידיעה רק בחזרה סגי והרא"ש ס"ל לא נ"מ בחזרה רק בידיע' סגי ומחמיר המחבר כשניהם דצריך חזרה וידיעה. לצאת ידי דעת שניהם וזהו אף בעורף כשר כיון דיש חזרה וידיעה וא"ש ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
ושיעור תורבץ הושט. עיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א' סוף סימן א':
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
(סימן כ' סעיף ג') וה"ה לשוחט מן העורף. ובלא החזיקה ושחט המפרקת וסימנין בלא בשר יש לע' לדינא אם הוי טריפה או דהוי נבילה מטעם חלדה כי בסוגי' דאמרינן אמר זעירא אף אנן נמי תנינא וכו' ר"ה אמר מפני שהוא מחליד רבא אמר מפני שהוא דורס מ"ד מפני שהוא דורס מ"ט ל"א מפני שהוא מחליד אמר לך חלדה ה"ד כחולדה הדרה בעיקרי הבתים. א"כ לדידן בכה"ג בלא רוב בשר תליה בפלוגתא דר"ה ור"ח דלר"ה הוי חלדה ופסולו בשחיטה ולר"ח בהוליך והביא הוי רק טריפה מטעם שבירת המפרקת קודם לסימנים וע' בסמ"ג והוא לקמן (סי' כ"ד ס"ט) צריך לזהר וכו' ויסודו מההיא דפירש"י בזבחים בההי' מפני שהוא מחליד מבואר דס"ל דהלכה כר"ה או דספוקי מספקא ליה והוי נבילה. ומ"מ נראה לע"ד דקי"ל כר"ה דהא אמרי' דמ"ד מפני שהוא דורס ס"ל דמוליך ומביא במליקה פסול ואנן דקיי"ל דמו"מ במליקה כשר כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' מעה"ק) מוכח דהטעם מפני שהוא מחליד ואף דאנן קי"ל כזעירי מ"מ הא מסקינן דמצות מליקה בלא רוב בשר וא"כ צריכין לטעמא דמחליד. וע' בתוס' בשמעתין שכ' ב' פירושים בההיא מפני שהוא מחליד דלתירוצם הראשון היינו בסכין שאינו רחבה דוקא. ולתירוצם הב' הוי חלדה מטעם ששוחט הסימנים ממטה למעלה. ולב' התירוצים תמוה לי דא"כ איך פרכינן מ"ד מפני שהוא דורס מ"ט ל"א מפני שהוא מחליד. דלתירוצם הא' קשה הא כיון דהוא ספק מוליך ומביא במליקה פסול נקט יותר האמת מפני שהוא דורס דפסול אפי' בסכין רחבה. ולתירוצם הב' קשה דלמא הך מ"ד ס' דאף מחזיר וכדס"ל לבני ר"ח לעיל וא"כ טעמא דדורס הוא מלתא דפסיקא כיון דס' מוליך ומביא במליקה פסול אבל טעם דחלדה לא הוי מלתא דפסיקא דבהחזיר הסימנים דשוחט הסימנים כדרכן לא הוי חלדה. וכזה קשה לי ג"כ על מ"ש הרשב"א בפ"ב (דף ל') דאמרי בי רב תחת העור א"י והא אמרי דב"ר ר"ה ולר"ה ראמר מפני שהוא מחליד נפשט דתחת העור הוי חלדה [והיינו דלא כפי' התוס' בתירוצם הב' הנ"ל] ותירץ דר"ה דחי דליכא סייעתא לזעירי דדלמא מפני שהוא מחליד היינו דדלמא באמת תחת העור הוי חלדה. אבל לפי האמת דאיתא לזעירי אין ראיה דהוי חלדה עיי"ש [ולכאורה תמוה הא אף למסקנא דאיתא לזעירי הא מסקינן דמצות מליקה דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר וא"כ עדיין תקשי תהני לי' סכין לטהרה מירי נבלה וצריכים לטעמא מפני שהוא מחליד. צ"ל דר"ה לא ידע הך ברייתא דמולק בלא רוב בשר וכמ"ש הרשב"א בסוגי' דלר"ל ור"א לא ידעו הך ברייתא. אמנם תמוה לי דא"כ לדינא הו"ל למפסק דתחת העור הוי ודאי חלדה דהא לפי האמת דמצות מליקה בלא רוב בשר א"כ הא דמולק בסכין יטמא בבית הבליעה ולא מהני סכין לטהרה מידי נבילה דזהו ודאי א"א לומר דבסכין מסתמא נחתך גם רוב בשר דא"כ איך פרכינן בסוגי' (דכ"ח ע"א) ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת תהני לי' סכין וכו' הא למה דקי"ל כזעירי הוי נבלה קודם שמגיע לסימנים אע"כ דפירכת' מכח דמצות מליקה בלא רוב בשר ומלק בסכין ג"כ בלא רוב בשר. וא"כ צריכים לפי האמת לטעמא דר"ה ורבא. וכיון דקי"ל דמו"מ במליקה כשר מוכח דהטעם מפני שהוא מחליד וכנ"ל א"כ מוכח לדינא דתחת העור הוי חלדה וצ"ע] א"כ מאי פרכי' מ"ד מפני שהוא דורס מ"ט ל"א מפני שהוא מחליד. הא כיון דלדידיה באמת פסול מפני שהוא דורס לא רצה לומר מפני שמחליד דלא תפשוט מיניה דתחת העור הוי חלדה וצ"ע:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳:א׳
א
והוא שבסוף הקנה כו'. ודעת מהרי"ו נראה שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכ"כ מהרי"ל וכן הוא בהגהות מהרי"ו וכ"כ האגור ע"ש שחיטת אשכנזים ושכן ראה נוהג מורו אביו ז"ל וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לשחיטות שאין אנו נוהגים להכשיר כלל למעלה מטבעת הגדולה מחמת חשש תקלות וכן הוא בשחיטות האחרונים ואף על פי שבב"ח תמה דהלא מבואר בפ"ק דחולין דכשר ולפע"ד דיצא להם כן מעובדא דמוגרמת בפ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט ע"ב) משמע שם דמפני ע"ה יש להחמיר שלא להכשיר למעלה מטבעת הגדולה וכדאיתא בתוס' שם ע"ש מיהו מסיק בב"ח דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לפסוק כמ"ש המחבר וכן פסק מהרש"ל בשחיטות:
כ׳:ב׳
א
כנף האונה. שהיא בצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל צד ימין שהיא עבה עכ"ל הגה"מיי שהביא ב"י וד"מ:
כ׳:ג׳
א
בלי שתאנוס עצמה. בשעת שחיטה למשוך צוארה ביותר:
כ׳:ד׳
א
ובעוף למטה בקנה כו'. ז"ל ד"מ ובהר"ן פ' א"ט דף תרפ"ג ע"א כתב והרא"ה קבל מאחיו דשיעור ושט בעוף כנגדו בקנה עכ"ל וע"כ נרשם כאן בש"ע ר"ן בשם הרא"ה וטעות הוא דה"ק הר"ן שעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משפוי כובע ולמטה והכי איתא בדבריו להדיא ומביאו ב"י וכן הוא בהרא"ה בס' ב"ה דף כ"ה ע"א וא"כ צ"ע מנין לו להר"ב זה דלמטה בקנה כמו בושט ונ"ל שיצא לו כן ממ"ש ב"י שמ"כ דבעוף למטה בושט עד גגו של זפק ובקנה עד כנגד גגו של זפק ולקמן ס"ק ז' נתבאר דשעור ושט למטה עד הזפק דכתבו הט"ו היינו גגו של זפק:
כ׳:ה׳
א
שחיטתו פסולה. כל זה הוא לשון הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ וז"ל משמע דנבילה הוי שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבלה ואם אוכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה וקשה דתורבץ הושט וכרס לא הוי אלא טרפה ולא נבלה וי"ל דמש"ה לא אמר ה"ז נבלה ומטמא במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחית ומשום דרוב הנזכרים באלו פרקים הוי נבלה נקט לה לשון נבלה עכ"ל ולא ידעתי מה היה לו שהרי כתב בהדיא ולוקה משום אוכל נבלה אלא ודאי אע"ג דנקיבת התורבץ (ועמ"ש בסי' ל"ג ס"ג) וכרס לא הוי אלא טרפה מכל מקום כיון שנתקלקל וניקב בשחיטה ה"ל שחיטה גורם לה לפסול והוי נבלה גמורה כדתנן בהדיא בפ' השוחט כל ששחיטה גורם לה לפסול נבלה דהא ודאי כל טרפה אם לא נשחטה ומתה כך נבלה היא והלכך כיון ששחט בתורבץ הוושט וכרס נטרפה ואין השחיטה מתירתה דזהו לאו מקום שחיטה ואין לך נבלה גדולה מזו וזה פשוט. ונ"מ לדידן במאי דהוי נבלה לענין או"ב וכמש"ל סימן ט"ז ס"ס:
כ׳:ו׳
א
בבהמה וחיה כו'. גם זה הוא לשון הרמב"ם ומשמע דס"ל דכל בהמות וחיות שוות בשעור זה רק בעוף שיש במינו קטנים לפי גדלו וקטנו ולכן תמה ב"י על הטור שכתב אחר שעורו של הרמב"ם דהוא בשור הגדול ושאר בהמה וחיה ועוף לפי גדלו וקטנו דאין דבריו מכוונים שהתוס' והרא"ש לא כתבו כן אלא אחר שיעורו של רש"י שהוא ד' אצבעות עכ"ל. וגם הרשב"א כתב בת"ה אחר שיעורו של הרמב"ם וזו בבהמה וחיה אבל בעוף כו' והב"ח הבין שתלונות הב"י הוא על מ"ש הטור ובעוף לפי גדלו וקטנו ולכן תמה עליו שהרי בדברי הרמב"ם ורשב"א מבוארים כמ"ש הטור וז"א שהרי מיד אח"כ כתב הב"י והרמב"ם בפ"א כתב כפירוש בה"ג וכתב שזהו השעור בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו עכ"ל ב"י הרי בהדיא כוונתו כמ"ש אח"כ מצאתי בדרישה שפירש להדיא דעת הב"י כדברי ועיין ס"ק ד':
כ׳:ז׳
א
ולמטה עד הזפק. פי' הפרישה והב"ח דהיינו עד גגו של זפק ולא גגו בכלל וכ"פ הרא"ש פא"ט ומהרש"ל שם סי' ו' וכן הוא במהרי"ו:
כ׳:ח׳
א
ואם שחט מן הצדדין כו'. ז"ל הב"י ונראה מדברי התוס' שאם לא החזיר הסימנים פסולה שכך כתבו השוחט מן הצדדין מצינן למימר דוקא דיעבד אבל לכתחלה אפילו החזיר הסימנים גזרה אטו לא החזיר והרא"ש כתב ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחין מן הסכין ונראה מדבריו דאפילו החזיר צריך שידע ואפילו לא החזיר כל שידע כשר עכ"ל ומביאו בד"מ ומ"ש שנראה מדברי התוס' שאם לא החזיר פסולה נלפע"ד כן דאי בלא החזיר כשרה לא שייך למיגזר אטו לא החזיר כיון דאפילו לא החזיר גופיה כשר בדיעבד ולא אתי תקלה מזה ולא מצינו בשום מקום גזרה כי האי וכן הסכים בס' תורת חיים וכ"כ בס' זבחי צדק בשס התוס' והמרדכי ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"ש אידל"ש בחדושיו והב"ח שהשיגו על הב"י בזה ומה שהקשו הא קתני בסיפא השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ואוקמיה בש"ס בלא החזיר דוקא וא"כ מאי איכא בין רישא לסיפא אינו קושיא דבסיפא שחיטתו לעולם פסולה כיון דשוחט מן העורף מה שאין כן ברישא דמיירי בידע דוקא וכמו שכ' הרא"ש וטור ורבינו ירוחם כשר אף בלא החזיר רק שהתוס' קאמרי דאפילו החזיר לכתחלה לא אטו לא החזיר מן הסתם דאז פסול וכמ"ש הרא"ש וסייעתו וכן כתב האגודה פ"ק דחולין סי' כ"ה להדיא וז"ל השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ושיחזור הסימנים עכ"ל הרי דבשלא החזיר אף דיעבד פסול והיינו מן הסתם דווקא מיהו מ"ש הב"י דמשמע מדברי הרא"ש דאפילו החזיר צריך שידע אינו נלפע"ד כלל דלא מסתבר כלל לפסול כיון שהחזיר הסימנים ודאי חתכם קודם המפרקת והרי רש"י והר"ן פ"ק דחולין מכשירים אף בלא החזיר אפילו לא ידע משום דודאי מן הסתם שחיט להו קודם המפרקת וכן נראה דעת הרשב"א בתה"א דף כ"ו ע"א וא"כ אמאי נימא דפליג עלייהו הרא"ש פלוגתא רחוקה כי האי אלא נראה דלהכי פי' הרא"ש ובלבד שידע משום דאוקי ש"ס מתני' בדלא אהדרי אבל מודה דבהחזיר כשר בסתם וכדס"ל להאגודה (וכדמוכח מהתוס' שכתבו אטו לא החזיר מדלא קאמרי אטו החזיר גופיה ודוק) וכן משמע מדברי הטור ורבינו ירוחם שכתבו ואם החזיר הסימנים אחורי העורף כשרה ולא התנו שידע כמו שהתנו ברישא אלא ודאי כמ"ש ודוק היטב כי כל זה נלפע"ד ברור דהשתא התוס' והרא"ש וסייעתו והאגודה בחדא שיטתא קיימי אלא שקשה על המחבר במה שמשמע לכאורה מדבריו דידע לחוד לא מהני דזהו נגד הש"ס דאוקי מתני' בדלא אהדר ועכ"פ ידע מהני (ולפי מ"ש בס' תורת חיים אפשר דרישא דמתני' איירי בהחזיר דוקא אבל דבריו דחוקים מאד ע"ש ודוק) וצ"ל דמ"ש המחבר וידע הוא וי"ו מחלקת כלומר והוא שהחזיר או ידע ומ"ש אחר כך וה"ה לשוחט מן העורף קאי אהחזיר לחוד ודברי העט"ז א"א ליישב כן ע"ש ועי' בסימן כ"ד ס"ה ובמ"ש שם:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
שבסוף הקנה כו'. ז"ל כל בו בשם הרב הברצלו"ני ענין שיפוי כובע הוא שע"פ הטבעת הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חטים ועל אותן חטים כיסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת הגדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שיפוי אחד בגוף העצם ונקרא שיפוי כובע ואמרו רבנן משיפוי כובע ולמטה כשירה שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת הגדולה עכ"ל:
ב
ולכתחלה ישחוט כו'. משמע דיעבד כשר אפילו למעלה עד שיפוי כובע וכ"כ רש"ל דהך שיעור של טבעת הגדולה הוא להרחקה מחמת חשש תקלה ובהפסד מרובה יש לחלק ע"כ:
ג
בלי שתאנוס עצמה. בגמרא איתא אמר רבא ובלבד שלא תיאנס פרש"י למשוך הסימנים חוץ נחזה בידי אדם בעי רבי חנינא אנסה עצמה מהו פרש"י לפשוט מאד צוארה בשעת שחיטה תיקו ולחומרא והתוס' פירשו בעיא זאת אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור עכ"ל נראה כוונתם דלא ניחא להו לפרש פרש"י דאבעיא על שעת השחיטה דאם הוא טפי ממה שרגיל להתפשט בשעה שהיא רועה ודאי פסולה כיון דכבר קי"ל השיעור בכדי שהיא רועה ע"כ פירשו דמספקא ליה בפי' דכל שהיא רועה דדרך הבהמה לפשוט ראשה ביותר ליטול ירק מן הבור ואח"כ אוכלת אחר שחוזרת קצת מן הפישוט הגדולה מי נימא דגם זה בכלל השיעור שאמרו כשהיא רועה או נימא דוקא כשהיא רועה כפשוטו ואין פישוט ליטול הירק בכלל זה כנ"ל נכון ובזה מתורץ למה לא הביא הטור שאין חילוק בין אונס שע"י אדם לאנסה מעצמה בשחיטה:
ד
שכשחותכין אותו מתכויץ. אין הפירוש שחלק אחד מתרחב מחבירו זה למעלה וזה למטה כמו שמבינים מקצת שוחטים שדבר זה הוא בכל מקום שיחתוך בבשר החי אלא הפי' שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מתכסה משא"כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט:
ה
ואין חילוק בין יונה כו'. כתב זה לפי דאיתא בגמ' יונה א"ר זירא עד מבלעתה ומשמע מב"י שמפרש דיונה ממש קאמר כלומר דיונה יש לה דין אחר משאר עוף ותמה עליו רמ"א בד"מ דיונה הוא שם אמורא וכ"כ רש"ל:
ו
עד הזפק. פי' גגו של זפק וכתב ב"י סימן להבחין אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו לפי שהאדום מצוי יותר בוושט מבחוץ מן הלבן והלבן יותר ארוך מן האדום ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בוושט:
ז
ויודע שחתכם כו'. מדבריו נראה דתרתי הם חזרת הסימנים וידיעת החותך בסימנים קודם המפרקת ולמד כן מדברי הרא"ש שכתב על מתניתין דהשוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים הם רכים ונדחים מן הסכין עכ"ל משמע דאפילו החזיר צריך שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כ"כ בב"י וע"כ כתב כאן דתרתי בעינן ותמוה לי דא"כ היה לו להרא"ש להזכיר דין החזיר ולכתוב עליו דבעינן ג"כ ידיעה כו' אלא ברור הוא דהחזרה עצמה היא הידיעה דע"י שהחזיר יודע ודאי שחתך הסימנים קודם המפרקת וכן נ"ל מדברי התוס' שכתבו הא דנקט במתני' השוחט מן הצדדין כשר דוקא דיעבד אפילו אם החזיר דגזרינן אטו לא החזיר ע"כ ואם איתא דהחזיר לא סגי למה להו למגזר אטו לא החזיר תיפוק ליה דאפילו בהחזיר אסור שמא לא חתך הסימנים קודם המפרקת אלא פשוט שחתך הסימנים קודם כיון שהחזיר ובזה ידע אותו דבר וכ"כ באגודה דהחזיר לחוד כשר ולדידן אין נ"מ ממה שזכרנו דהא עיקר החשש דהכא משום שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן ס"ל דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמ"ש סי' כ"ד ונמצא דאין הכשר אלא בלא חתך המפרקת מ"ה כשר אפילו בלא החזיר דאין לנו מה לחוש כנ"ל אלא דמו"ח ז"ל המציא חומרא אחת דכל שחתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור והיינו מטעם שהייה שמא בשעה שהתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בושט וחזר וחתך בבשר ויליף לה מדברי הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל מן הצדדין שחיטתו כשירה לפי שהסימנים נשחטים עד שלא חתך המפרקת והבשר שעליה עכ"ל מדנקט והבשר שעליה משמע שאם חתך בבשר קודם יש חשש לנקיבת וושט ע"כ ולעד"נ שאין מקום לחומרא זאת דא"כ ניחוש מספק בכל שוחט שמא באמצע שחיטת הסימנים חתך בבשר וחזר לסימנים או שמא בשעה שהתחיל לחתוך בעור נגע בסי' וחזר וחתך בעור. ותו מצאתי להדיא בדברי הרשב"א במשמרת הבית דף כ"ו ע"א בסופו וז"ל דמה שחתך בבשר לא יעלה ולא יוריד וכשהגיע לסימנים ושחט שני שלישים לכ"ע כשירה עכ"ל הרי לפניך לרשב"א בבירור דלא חיישינן לחתיכה בבשר בשעת שחיטה והא דנקט בת"ה הקצר והבשר שעליה הוא מטעם אחר דה"ק דאין כאן חשש שמא יחתוך כל המפרקת קודם חיתוך הסימנים ממילא יהיה תחלה אסורה דכיון שיש בשר על המפרקת בודאי יהיה נגמר תחלה חיתוך כל הסימנים קודם שיהיה נגמר חיתוך הבשר וכל המפרקת וכן מבואר בתה"ה וז"ל וטעמא דמילתא דאע"ג דשוחט מן הצד וחותך מפרקת עם שחיטת הסימנים שחיטת הסימנים קודמין לחתיכת כל המפרקת ואפילו טרפה אינה עד שהוא שוחט הסימנים עכ"ל זה מבואר כמ"ש דה"ק לא מיבעיא דחשש נבילות פשיטא דאין כאן דהיינו מה דאמר זעירא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה דודאי לא יצטרך אפילו אח"כ לבוא לידי חתיכת רוב הבשר אלא אפילו חשש טרפות דהיינו בלא רוב בשר אין כאן כיון שעכ"פ צריך לחתוך קצת בבשר קודם חיתוך מפרקת והסימנים נשחטים קודם שיעשה חיתוך בבשר ובמפרקת אבל לא מיירי מאיסור שהייה דודאי אין שיעור שהייה בזה ואפילו לדידן דאנו מחמירים בכל השהיות אין זה אלא אם מגביה הסכין אפילו קצת בזה גוזרים מגביה ושהה קצת משום שוהה הרבה אבל כשאינו מגביה כלל למה נחמיר לדידן יותר מחכמי התלמוד דזה אין שייך בו גזירה וראייה לדבר שהרי בשוחט בשנים ושלשה מקומות בהיקף אחד כשר אף לדידן ולא נימא להחמיר לדידן מחמת ששהה קצת והוא מעשה בכל יום ע"כ אין חומרא אלא במגביה קצת ועיין מ"ש בסי' כ"א סעיף ד'. זהו כוונת הרשב"א ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסי' כ"ז אבל מצד שהייה לא הקפידו אפילו אם בתוך השחיטה חותך במפרקת וכ"ש בבשר הצואר דאין כאן שיעור ובזה גם לדידן שרי דדוקא אם הגביה הסכין אפילו מעט אנו מחמירין משום לא פלוג אבל לא בזה וכמ"ש סי' כ"ג סעיף ב' בזה ע"ש ומ"ש בסעיף שאחר זה והוא מדברי כל בו כדי שיזדמנו לו קודם בשר הצואר עיקר קפידתו שלא יבא לחתוך המפרקת כמו שסיים שם בהדיא ולחתוך המפרקת כו' ומ"ה הקפידו גם על בשר הצואר שהוא על המפרקת משום הרחק מן הכיעור ואדרבה משם ראייה כיון שלא מצא טעם לאיסור אלא משום המפרקת ולא משום טעם שהייה בשחיטה אפילו בלא חתיכה במפרקת אלא ודאי שאין בזה חשש כלל כמו שאמרנו:
ח
טוב ליזהר. פי' אפילו בשוחט כנגד הגרון:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
כ׳
א
ונשחט עמו טריפה. עיין בה"ט וכתב בפמ"א ח"א ס"ס א' באחד ששחט עגל התחיל סמוך לראש ממש מן הקנה ושחט באלכסון ובאותו אלכסון שחט גם לוושט והביאו את הראש פתוח לשנים כיון שראוי שחתיכת הוושט שהיה מונח בו היה ארוך יותר מכדי תפיסת יד בריווח יש להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבס"ס בל"י שהביא הפמ"א והשיב עליו. ודעתו דתורבץ אינו אלא מקום הדבוק בלחיים ממש ואם נרא' לעינים משהו יותר שרי ע"ש ועיין בח"ש. וכ' בשבו"י ח"א סי' מ"ח שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט באמצע צואר ממש רק מן הצדדים דהיינו באלכסון ומ"מ הוא חותך הסימנים ולא פגע ונגע במפרקת ואיזה אנשים מרננים עליו שראוי להעבירו והשיב דאף לדעת התוס' המחמירין בשוחט מן הצדדים היינו בחתך גם המפרקת כו' משא"כ בזה שמצדד אצדודי לשחוט באלכסון ואינו חותך רק הסימנים גם התוס' מודים דמותר לשחוט לכתחלה ואפילו את"ל שלכתחלה אין לעשות כן מ"מ אין מעבירין אותו בשביל כך ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5