שולחן ערוך, יורה דעה י״ח: דין בדיקת הסכין ופגימותיו. ובו כ' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין בדיקת הסכין ופגימותיו. ובו כ' סעיפים:
השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה (אפילו מן הצד) (ד"ע) הרי זה נבלה אפילו נגע בעצם המפרקת אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה אלא חיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין פגומה ואפי' בעוף:

ב

שיעור הפגימה כל שהוא ובלבד שתאגור בה כל שהוא אפילו חוט השערה:

ג

צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה. ואם לא בדק לא ישחוט ואם עבר ולא בדקה תחלה ואח"כ בדקה ומצאה יפה שחיטתו כשרה:

ד

סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש שיש בה פגם וזו היא הנקראת מסוכסכת אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה. והני מילי כשהרגיש בה קודם שחיטה אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה: הגה ויש מחמירים דכל מסוכסכת אסורה עד דקיימא ארישא דסכינא ממש אם שחט בהולכה. ואסיפא דסכינא ממש אם שחט בהבאה (הלכות שחיטות ישנים והגהות סמ"ק ופוסקים הנ"ל) ולפי שאין אנו בקיאין היכן מיקרי רישא דסכינא יש להטריף הכל (ד"ע גם הג"ה בשחיטת מהרי"ו וכן משמע במרדכי וכל בו ואגודה וכ"כ האגור שכן המנהג) והכי נהוג:

ה

סכין שיש בה פגימות הרבה אפי' כולן מסוכסכות אפילו שחט בה בדיעבד פסולה. דמתוך שפגימותיה מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש:

ו

סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה (ל' רמב"ם שם דין י"ח): הגה ואין אנו נוהגים לשחוט בו לפי שאין אנו בקיאין בדבר (אגור וב"י ומהרש"ל פ"ק סימן ל"ז):

ז

סכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה (ל' רמב"ם שם דין י"ז) (וע"ל סימן כ"ג דבבהמה כה"ג לפעמים טריפה וכ"כ ב"י):

ח

סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה:

ט

בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו ואח"כ מוליכה ומביאה על צפרנו משלש רוחותיה שהם פיה ושני צדדיה כדי שלא יהיה בה פגם כלל ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הצפורן בחודה של סכין. ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן: הגה ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו (מהרי"ו):

י

סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה אפי' אם מכוין לשחוט שלא כנגד הפגימה וביום טוב נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה כיון שאין יכול להשחיזה ואם הוא שעת הדחק שאין לו הכנה להשחיזה אפילו בחול מותר לשחוט ע"י כריכת מטלית על הפגימה: הגה וע"ל סימן ו' ס"א. סכין שיש לה ב' פיות צריך לבדוק שני הצדדין (טור סימן ו'):

יא

השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה: הגה ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה (ת"ה סימן קפ"ד וב"י בשם בעל המאור והרשב"א ועי' ס"ק י"ז):

יב

אע"פ שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה והני מילי שהסכין לפנינו אבל אם נאבד שחיטתו כשרה הואיל ובדקה קודם שחיטה ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה ואם נגע במפרקת של אחת מהן יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ: (טור בשם הגאונים ורשב"א בשם רבותיו ור"ן):

יג

שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשרה הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצא פגום אימור שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה:

יד

אם לא בדק הסכין ושחט בה ונאבד אחר שחיטה שחיטתו פסולה בד"א בסתם סכין אבל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוק הוא ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבד שחיטתו כשרה: הגה וראוי לכל טבח שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה ואסור לעשות בו שום דבר ויצניענו שלא יפגמנו (רש"י וכל בו והג"א ד"מ ס"ס ו' ועיין טור וב"י שם) ומ"מ לא ישחוט בו לכתחלה בלא בדיקה (רשב"א וב"י שם):

טו

השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שיבר בו עצמות דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה (רשב"א ור"י ור' ירוחם) ובדקו ונמצא פגום שחיטתו כשרה דאנו תולים שבשבירת העצמות נפגמה וכן כל כיוצא בזה כגון שנפל ע"ג קרקע קשה ודוקא שראינו שנפל על חודו אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו ואם שיבר בו עצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך: הגה ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחלה סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחלה ולא בדקו סמוך לשחיטה דאפ"ה מקרי סכין בדוק (ד"ע מהגהות מרדכי פ"ק דחולין והג"א ואגודה וע"פ עיין ס"ד):

טז

אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעו ואח"כ נמצא פגום לית לן בה דאימור בדבר אחר נפגם או שיבר בו עצמות ולאו אדעתיה:

יז

טבח שלא הראה סכינו לחכם (ונמצא יפה) (טור) היו מנדין אותו: הגה ואם נמצא פגום היו מנדין אותו ומעבירין אותו (טור) ובנמצא יפה יכול החכם למחול ואין צריך לנדותו (הגהות אלפסי פ"ק דחולין): והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב (רבינו יונה בס' שער התשובה):

יח

הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות: הגה שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות (ב"י בשם ריב"ש) ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל:

יט

ראובן שאמר לשמעון בדוק סכין זה ובדקו שני פעמים מהי"ב שצריך ונתנה לראובן וראובן היה הולך לשחוט ולקחו לוי מידו ומצאו פגום. (וראובן מתנצל ואומר שעדיין היה רוצה לבדקו כהוגן) (הכל בתשובת הרשב"א סימן תקצ"ד) מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר כזה:

כ

טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין ואמר זאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאיני נוגע בפגימה מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורים:

א

הצד. וכתב בט"ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד:

ב

נבלה. ופי' הש"ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה:

ג

פגומה. והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:

ד

בעוף. וכתב בש"ך ואפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ"ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה:

ה

השערה. ופי' הט"ז והש"ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ"ש וא"צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח"כ פגימה אפילו כ"ש טרפה עכ"ל:

ו

ישחוט. ופי' הש"ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה"ה כאוכל נבלה. וא"ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט:

ז

בהולכה. פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט"ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר"ח:

ח

פסולה. והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו:

ט

הכל. וכתב בש"ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע"י רישא דסכינא. ואח"כ נקרע ע"י העוקץ:

י

הרגיש. וכתב בט"ז אע"ג דקי"ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ"מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ"ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע"פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ"ע לשון הרבנים בעלי ב"י וב"ח על דברי הטור בריש סימן י"ח. ועיין בספר הזכרונות:

יא

טריפה. ופי' הש"ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א"נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ"ג:

יב

כנחש. ופי' הט"ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא:

יג

לכתחלה. כתבו הט"ז וש"ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב"ח אבל בה"י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק:

יד

כלל. והטעם איתא בהט"ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה:

טו

הצפורן. וכ' בש"ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב"ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ"ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש"א דף כ"ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד"ש סימן ד'. ולה"פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר"ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג"כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק:

טז

בה. וכתב בש"ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה:

יז

ואחד. פי' הש"ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י"ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה"ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם:

יח

לשחיטה. וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בח"מ סימן ש"ו. אבל הט"ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ"ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע"ש ובספר נה"כ חולק עליו:

יט

אחזקתיה. מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום:

כ

שלא יפגמנו. דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן:

כא

חודה. והטעם איתא בט"ז וש"ך משום שהוא ס"ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת"ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י"ג דקיי"ל דהיכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר:

כב

רך. והט"ז והש"ך חולקין ע"ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה:

כג

ולאו אדעתיה. וכתב בש"ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י"ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע"ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע"ג דבסעיף י"ד קיי"ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ"ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו:

כד

לנדותו. והש"ך כתב דלדעת הרמב"ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת"ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ"כ רמ"א לקמן סימן ר"ה:

כה

הכשרות. וכ' בט"ז דבח"מ סי' ש"ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט"ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב"ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש"ך כ' היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא"כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ"מ כ' שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד"ש סימן קכ"ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה"א סימן נ"ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו"ב כנה"ג בשם הרש"ך:

כו

הקהל. ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה"י. וכ' בט"ז דמדברי הרמ"א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע"ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ"פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ"ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע"ב ד"ה כל יומא:

כז

אסורים. דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר"ח מהריב"ל. עוד כתב שם ס"ט שנשאל על בע"ה א' שעי"ט בהש"מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי"ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח"כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר"ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר"ם מלובלין סי' ע"ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח"כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב"ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד"ם סי' מ"ז. וע"ל סימן א' בהג"ה:

א

מסקנת הגמ' חולין דף י"ח וכרב הונא

ב

ממשמעות הגמ' שם

ג

טור בשם הרמב"ם בפ"א מה"ש וכתב הרשב"א בת"ה שכן דעת הרי"ף וכ"כ הר"ן ועיין ס"ק ד'

ד

שם בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן
(°) פי' ל' אגרה בקיץ לחמה שאוספ' חוט השערה בין ב' עוקציה והוא פחות מחגירת צפורן

ה

מימרא דרב חסדא שם דף י"ז

ו

מעובדא דקמיה דרבא בר חנינא שם דף י"ח:

ז

ברייתא שם וכדמפרש ר"א ורבא בגמרא שם ול' רמב"ם פ"א מה"ש דין ט"ו

ח

מרדכי בשם הרי"ף וכל בו והג"מ והגהת סמ"ק ואגודה

ט

ברייתא שם

י

בעיא שם מרב אשי ופשטא להיתר

יא

מימרא דרבא שם

יב

מימרא דרבא שם דף י"ז (ולשון רמב"ם שם)

יג

מימרא דרב פפא שם וכמה אמוראי דסברי הכי
(°) והטעם דאכשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה

יד

טור

טו

כל בו בשם הראב"ד:

טז

רש"י בחולין דף טז והרא"ש שם

יז

הרא"ש שם וש"פ

יח

ב"י

יט

מעובדא דרב יוסף וכלישנא בתרא דרב הונא לחומרא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"א מה"ש והרשב"א בת"ה ובעל העיטור

כ

הרא"ש והרמב"ם שם והרשב"א בת"ה

כא

הרא"ש שם שיש מן הגדולים שהחמירו לאסור

כב

תשובת הרא"ש כלל כ' סימן י"ד בשם הראב"ן

כג

הרא"ש שם והרשב"א בת"ה

כד

טור בשם אביו הרא"ש והרשב"א שם (ועסט"ו בהג"ה)

כה

מסקנת הגמרא דהלכה כרב חסדא בששיבר בו עצמות

כו

הרא"ש שם והרשב"א בת"ה

כז

הרשב"א שם דבהמה בחיים בחזקת איסור עד שיודע לך שנשחטה בהכשר וכל שאין ידוע שנפלה על חודה לא נודע לך שנשחטה בהכשר

כח

הר"ן בשם אחרים מחמירים

כט

מרדכי פ"ק דחולין (והג"א)

ל

מימרא דרב הונא דף י"ח

לא

שם בגמ' דלא פליג ארבא

לב

טור בשם אביו הרא"ש (וע"פ):

לג

תשובת הריב"ש מהא דאילא דהתירו לו ליטול מבכור תם משום חשדא משנה בכורות דף כ"ט וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם

לד

תשובה הרשב"א

לה

שם (סי' תר"כ):

א

אפי' מן הצד. ע"ל סי' ט' בש"ע והג"ה לבר דעת הראב"ד (הביאו הר"ן):

ב

אפי' נגע כו'. מדאמרינן שם א"ל עצם ודאי כו' ומסקינן אימא בעצם דמפרקת כו' וע"כ בודאי נגע וכ"כ המרדכי:

ג

ואפי' בעוף. רש"י שם ד"ה הלכתא:

ד

(סעיף ג') שיעור כו'. דלא כרב חסדא שם דהנך כולהו במערבא ונהרדעי ורב ששת וראב"י כולהו לא ס"ל הא דר"ה דכולהו פהותין מחגירת צפודן ועוד דאמרו שם דמיא לסאסאה מאי ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה הא אינה חוגרת צפורן:
(ליקוט) שיעור כו'. והרא"ה פי' חגירת הצפורן. פי' שתרגיש הצפורן כמו (שמואל ב' כ"ב) ויחגרו ממסגרותם ולפ"ז אין ראיה מסאסאה דאף סאסאה מרגשת הצפורן ופסק כר"ח יעס"ד ודעתי להחמיר יותר מהרשב"א (ע"כ):

ה

ובלבד כו'. דאוגרת קרינן לה וכשמה שתאגור שום דבר לאפוקי שאינה אוגרת כלום זהו דמיא לסאסאה שאמרו שם:

ו

אפי' כו'. מהא דרב אחא ב"י:

ז

(סעיף ג') ואם עבר כו'. עבה"ג וגם ממ"ש שם אר"ח מנין כו' פשיטא כו' ואם קודם דוקא מאי פריך פשיטא.

ח

(סעיף ד') סכין כו'. כפי' הרשב"א ארישא דסכינא לצד ראש הסכין וס"ל דאינו קורע אלא לצד הפגימה והבדיקה הוא שמוליך הסכין על אצבעו כמ"ש בס"ט:
(ליקוט) סכין כו'. דה"ק שם מ"ש משתי כו' מחליש פי' מחליש שחותך העור והבשר והפגימה פוגעת בסימנין מרוח א' כו' דס"ד מדקאמר אוגרת דוקא הא מסוכסכת בכ"ע כשרה ומשני דקיימא כו' נגד רישא דסכינא. רשב"א וסתר פירש"י דאי ארישא דסכינא ממש אפי' אוגרת היאך אפשר שפגימה הראשונה יחתוך העור והבשר ועוד דא"כ מאי קאמר סכין שיש בה פגימות הרבה כו' הא ע"כ פגימה שניה אינה ברישא דסכינא א"כ בא' פסולה וכן שם ל"ק כאן שהוליך כו' ול"ק דקיימא ברישא דסכינא. אבל לפי' אצ"ל דקיימא כו' דכיון שאמר שהוליך ולא הביא ע"כ בנוטות לאותו הצד שהוליך וכן הרי"ף לא הביא אלא אוקימתא בתרייתא. והרא"ה והרא"ש פי' כפירש"י (ע"כ):

ט

וה"מ כו'. דכל מידי כו' וע"ל סי' א' ס"נ:

י

ויש מחמירים כו'. כפירש"י שם:

יא

(סעיף ה') דמתוך שפגימותיה כו'. הרשב"א והוצרך לזה לשיטתו:

יב

(סעיף י') סכין שיש כו'. נלמד ממגל יד וכמש"ל סי' ו' ס"א ע"ש:

יג

(סעיף י"א) ומי שרוצה כו'. כמ"ש שם ולמיפסל קמייתא כו' הלא"ה מעיקר דינא לא. וקאמר מצריך בדיקותא בדרך עצה כמו (גיטין ל"ד ב' ועבתוס' שם ג' ב' בד"ה ר"א וע"ש ל"ו א' ד"ה והעדים ובמהר"ם שיף שם) התקין ר"ג שיהו עדים חותמין על הגט כמ"ש תוס' שם שלא יצטרכו לעדי מסירה:

יד

(סעיף י"ב) אע"פ כו'. מהא דרב כהנא הנ"ל ואין לחלק בין הרבה או אחת. רש"י ורא"ש:

טו

(ליקוט) וה"מ כו'. ממש"ש מתיב רבא לסיועיה כו' ושם דוקא שנמצא דבר חוצץ וקאמר שם ה"ג אתיילדא כו'. מה"ב. ועוד מדאמרינן ג' ב' בודק סכין כו' ואם שחט כו' אלמא כל שבדק תחלה א"צ לבדוק בסוף ואף לר"ה דהא רבא ס"ל כר"ה שם מתיב רבא כו' וכ"ש לר"ח (ע"כ):

טז

אבל אם כו' ואפי' כו'. מדקאמר כרב הונא ולמיפסל קמייתא ול"ק לאכשורי קמייתא ש"מ דבלא"ה כשר:
(ליקוט) ואפי' שחט כו'. כמש"ש ואב"א לעולם כר"ה כו' מכדי מתלא כו' וה"ה לדידן בנאבדה וערש"י שם ד"ה למפסל כו' ואע"ג כו' (ע"כ):

יז

ואם כו'. אע"ג דלא קי"ל כר"ח דעצם המפרקת י"א דה"מ לקולא כמו שהקשו שם ממקוה ולא מחלקינן בין סכין אתרעאי או בהמה:
(ליקוט) ואם נגע כו'. כן מסיק בת"ה וע"ש הרבה דעות עש"ה (ע"כ):

יח

(סעיף י"ג) הואיל ויצא בהיתר. כמ"ש בסי"ב:

יט

וזה שנמצא כו'. כמ"ש הרי שחוטה לפניך וא"ל הא אתייליד בה ריעותא דהרי יצא בהיתר ועט"ז. ופר"ח הסכים עם ב"ח ע"ש:

כ

אם לא כו'. כמ"ש בהמה בחייה כו' עד שיודע לך במה נשחטה דייק במה נשחטה:
(ליקוט) אם לא בדק כו'. ממש"ש נ' רא"א הכל כו' לתיאבון וכדרבא כו' וכולן ששחטו אהייא כו' דלמא בסכין פגומה כו' ואע"ג דלא שביק היתירא משום דסתם סכינין אינן יפין ואסור אף בדיעבד (ע"כ):

כא

בד"א כו'. ערש"י שם ח' ב' ד"ה אחד ששוחט כו' ופעמים כו' משמע אבל השתא כי שחוט בלא בדיקה ליכא איסורא:
(ליקוט) בד"א כו'. ממש"ש ח' ב' הטבח צריך כו' א' ששוחט כו' ת"ל ת"ה תמיה לי ל"ל סכין מיוחד לשחיטה דהא צריך בדיקה קודם שחיטה ומסתברא דנ"מ שא"צ בדיקה כשיחזור וישחוט ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו כו' ע"ש (ע"כ):

כב

וראוי כו'. כמ"ש בגמ' ורש"י שם ובספ"ט דב"מ בסכינא דאשכבתא כו' כיון דמיפגמא כו' ופי' הרשב"א סכין של שחיטה וכן בפי"ז דשבת (קכ"ג ב'):

כג

ומ"מ כו'. כמ"ש (ט' א' ל"ב א') כדי בקור טבח כו' ושאר מקומות אע"ג דאצרכוה שלשה סכינין:

כד

דרך שבירה. כמ"ש ששיבר כו':

כה

ודוקא שראינוה כו'. כמ"ש שם בהמה בחייה כו':

כו

ואם כו'. כמ"ש בששיבר בה עצמות דוקא עצמות:

כז

ואין חילוק כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:

כח

אם בדק כו'. גדולה מזו עבסי"ג:

כט

ואם נמצאת כו'. גמ' שם:

ל

ובנמצאת יפה כו'. ערש"י שם ד"ה נמצאת סכינו כו' וכמש"ש י' ב' י"ז ב' לא אמרו כו' ואמרינן בפ"ק דקדושין (ל"ב) הרב שמחל כו':

לא

והאידנא כו' ולהם כו'. כנ"ל:

לב

ובחינת כו'. עפ"ט דשבת פ"ח א' (בעובדא דרבא שם שנתן לבו לשמעתתא עד שלא הרגיש כאב אצבעותיו):

לג

ולפיכך כו'. כמ"ש בסי"ז בנמצאת פגומה שמעבירין אותו ומשמע אפי' בפעם ראשונה וכן בטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה (פג"ה צ"ג ב') . שם:

לד

טבח כו' וכשאני כו'. שאסור אף בכה"ג כמ"ש בס"י ועוד דאין נכון להשתמש בסכין של שחיטה כנ"ל סי"ד וע"ש סי' תר"כ:

א

א) [סעיף א'] השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אפי' מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושין האומנין בשעת עשיית הסכין כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד. כ"כ רש"ל. ט"ז סק"א. וכ"כ לעיל סי' ט' או' ו' בשם כמה פו' ועי"ש עוד מאו' ז' ואילך דינים השייכים לענין זה יעו"ש.

א

ב) שם הגה. אפי' מן הצד. וכ"ה דעת הש"ע כמ"ש לקמן סעי' ט' וכ"כ השו"ג או' ב'.

א

ג) שם. הרי זה נבילה. לפי שהפגם אינו חיתך אלא קורע ונוקב הסימנים בעוקצה ומנבל הבהמה כדאיתא בגמ' (חולין י"ז ע"ב) וקרא כתיב וזבחת ולא וקרעת. וכ"כ הלבוש. מנחת יוסף או' א'.

א

ד) שם. הרי זה נבילה. פי' ספק נבילה וכדמסיים אלא חיישינן שמא בעור נפגמה וכו' וכ"כ בסעי' י"א ולכן כתב לקמן סי' כ"ח סעי' ך' דבכה"ג מכסה בלא ברכה יעו"ש, ש"ך סק"א בשה' כמה פו' וכ"כ הפר"ח או' ב' שו"ג או' ג' כריתי או' א' זב"ת או' ב' יד אליהו או' א'. מיהו הכנה"ג בהגה"ט או' ג' כתב דהכא הוי ודאי נבלה וכ"כ השפ"ד או' א' וכתב לחלק בין שם לכאן יעו"ש אמנם השו"ג שם הסכים כדברי הש"ך דהוי ספק נבילה וע"כ כתב לענין הלכה דהאוכל מבשרה אינו לוקה ואינו יכול לשחוט או"ב ביום א' ואם שחט אינו לוקה בספק יעו"ש.

א

ה) שם. אלא חיישינן שמא בעור נפגמה וכו' משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (איסור אבר מן החי) ואינה יוצאה מאיסורא עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שנולד בה ספק לא נתברר לך שנשחטה כראוי כדלקמן סוף סי' כ"ה בהגה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' לה"פ או' ב' כריתי או' ב' זב"ת או' ג'.

א

ו) שם. ואפי' בעוף. אפי' נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם. ב"ח. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ד' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' כריתי או' ג' זב"ת או' ד' זב"צ או' ג' יד אליהו או' ד'.

א

ז) ואפי' לא שחט רק הקנה ויש כאן ספיקא טובי דלמא אח"כ נפגם ואת"ל מקודם דלמא נגע בפגימה קודם ששחט המחצה של קנה וא"כ אין פגימה פוגם מ"מ אסורה דכל ספק בשחיטה אסור. כריתי שם.

א

ח) ואפי' לא בדקוהו הרבה שעות אחר השחיטה ואח"כ בדקוהו ונמצא פגום מ"מ חיישינן שמא בעור נפגמה ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק שמא במפרקת נפגמה ושמא אחר שחיטה בדבר אחר נפגמה. יד אליהו או' ג' ולי נראה דזהו פשוט דלא הוי ס"ס כיון שאינו מתהפך דתרי הספיקות הם אחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה הוי נבילה ולא עבדינן ס"ס כה"ג כמ"ש בסי' ק"י בדיני ס"ס בס"ד.

א

ט) [סעיף ב'] שיעור הפגימה כל שהוא. סוד בדיקת הסכין שלא תהיה פגומה לתועלת הנפש המגולגלת בבהמה ועוף שלא תפסל השחיטה וידחו עוד שלא תצטערנה. עבודת הקודש חלק ס"ג. לה"פ או' ד' זב"צ או' ח' ור"ל חוץ ממה שהיא ה' למשה מסיני יש עוד תועלת לנפש המגולגלת. וכונת בדיקת הסכין והשחיטה כבר כתבנו אותם באו"ח סי' תר"ה או' ז' יעו"ש.

א

י) שם. שיעור הפגימה כל שהוא. בגמ' איתא (חולין י"ז ע"ב) הרבה אמוראים שהחמירו בבדיקה לבדוק בשמש או במים דכשמעבירו בחודו על המים אם יש פגימה בסכין מרגישין אותה במים והיינו אפי' בכל שהוא ומסיק רש"ל ביש"ש פ"א דחולין סי' ל"ח דהני אמוראי דבדקי לה בשמשא ובמיא חומרא שהחמירו לבדוק אחרי כל הספיקות ואנן ק"ל הלכה דבהני בדיקות דבישרא וטופרא סגי אבל בודאי אי אישתכח פגימה בכל שהוא בשימשא ובמיא טריפה הוא אפי' בדיעבד יעו"ש. והב"ד הט"ז סק"ב. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ה' דהמנהג לבדוק בצפורן ובבשר אבל ודאי אם נמצא פגימה קטנה הנראית בשמש ובמים אעפ"י שאינה נרגשת בצפורן ובבשר פסולה כדברי רש"ל יעו"ש. וכ"כ בל"י או' ג' וכ"ה דעת התו"ז סי' פ"ט או' י"ג. זב"ר סי' יו"ד בתמידים או' ב'.

א

יא) ויש נוהגין לראות חוד הסכין במראית העין ג"כ חוץ מבדיקת אבשרא ואטופרא כמ"ש דע"ק או' ג' וזב"ר במוספים או' ט' ובאו' שאח"ז.

א

יב) שם. שיעור הפגימה כל שהוא וכו' וכ"כ הש"ך סק"ד דהמנהג פשוט לפסול אפי' פגימה כל שהוא דלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ה' פר"ת או' ג' לה"פ או' ה' חכ"א כלל ג' או' י"א. וזהו ע"פ דינא דהש"ס והש"ע ועוד כמה פו' אבל אנו מנהגינו לאסור אף הרגשה בעלמא אע"ג שאינה מעכבת חוט השערה וגם אינו נראה לעין השמש. וגם יש לאסור שלא לשחוט אם רואה קודם שחיטה כעין פגימה כל שהוא ע"י ראיית השמש אע"ג שאינו מעכב חוט השערה וגם אינה נרגשת בצפורן. ולדעתי נכון לעשות כן לראות לכתחלה ע"י ראיית השמש על חוד הסכין ולדקדק שלא ימצא שם אפי' קצת לבנונית דאע"ג שאין זה פגימה מ"מ ע"י השחיטה בקל יופגם במקום ההוא ולכן אין לשחוט בסכין עד שלא יהא בו שום הרגשה בעלמא ויהא חדודו שחור למראה עיניו מראשו לסופו בלי נקודה לבנה וכל הנוהג כן תע"ב. קומץ או' ג' אמנם זה ודאי פשוט דחלילה לסמוך על בדיקת הראייה לבד בלא בדיקת הצפורן דמלבד שעובר על דברי חז"ל דמצרכי צפורן דוקא חוץ לזה אמרו שוחטים מומחין שיש כמה פגימות שאינם נראים בראייה ונרגשים בבדיקת הצפורן והסומך בבדיקת הסכין על בדיקת ראיית העין לבד הוא בכלל מאכיל נבילות. דר"ת או' ך' וכ"מ מדברי הפו' דאין מועיל הראייה רק להחמיר ולא להקל ח"ו.

א

יג) וכתב הפר"ת או' ג' דכבר ידוע ופשוט כי הבדקן הבקי מרגיש בצפורן פחות מחוט השערה ואותם שמרגישים טפי בכל אופן הבדיקה שיעשו להרגיש ביותר בעו למבדק עד מקום שידם מגעת. וכ"כ הפליתי או' א' דברור לע"ד כאשר הסכימו עמי שוחטים מומחים מובהקים כי אין לך פגימה בעולם ממש קטן שבקטנים שלא יורגש ע"י צפורן וכו' רק הכל תלוי בהרגשת הבודק ולפי חריצת ועוצם הרגשתו כי יש אנשים שאפי' פגימה קטנה אינה מרגישים ויש שמרגישים אפי' כחוט השערה ויש אשר אין מרגישים כלל והכל לפי הרגשת האדם ועוצם בחינתו וזה ברור ונודע לכל עכ"ל וכ"כ חכ"א כלל ג' או' י"א דהשלם בדעת ירגיש בצפורן אפי' פגימה כחוט השערה ולכן פגימה דקה מן הדקה הכל נקרא כדי חגירת צפורן יעו"ש. המורם מכל האמור דבענין בדיקת הסכין צריך לה חריצות ובקיאות ועוצם הרגשה והכל תלוי בישוב הדעת וביראת שמים וכמ"ש לקמן בסעי' י"ז יעי"ש.

א

יד) והא ודאי דא"צ לבדוק הסכין בראייה ע"י כלי זכוכית המגדיל חוש הראות. טוטו"ד תניינא בהשמטות סי' נ"ג. וכ"כ בשו"ת מר ואהלות באהל ברכות והודאות סי' ל' בד"ה אציג. דר"ת או' ך'.

א

טו) ואם יש סדק בחודה בעומק קצת יותר מחוט השערה אע"ג דאין נכנס בו אפי' חוט השער מפני שאין כאן פגם וחסרון והעוקצין ממש זה אצל זה וגם אין הבשר והצפורן נסתבך שם מה"ט מ"מ יש לחוש שבדחיקתו על הסימנים יפתח הסדק קצת ויסתבך בסי' ואסורה אפי' דיעבד. שמ"ח או' ב' קומץ או' ד' וכן הסכים חכ"א שם לאסור בזה מטעם אחר יעו"ש. זב"צ או' ו'.

א

טז) לפי שכל חלודה דינה כפגם ובזע ולפעמים אין פגם בסכין ומכח החלודה נראית כפגם כמו שראיתי ובדקתי כמה פעמים וגם אפשר לפסלו מכח שהייה לכן יש להדיח הסכין קודם בדיקה במים. כנה"ג בהגב"י או' ב' בשם דמש"א. זב"ש או' ב' זב"צ או' ז' וע"כ יש נוהגין להניח מעט רוק על המטלית לנקות בו הסכין קודם בדיקה.

א

טוב) [סעיף ג'] צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה. ואין מברכין על בדיקת הסכין כמו על השחיטה דכל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה פי' גמר המצוה אין מברכין עליה וראיה מסוכה שאין מברכין על עשייתה ובדיקת הסכין אין עשייתה גמר מלאכה שהרי צריך אח"כ שחיטה. מהרי"ו בהגהות ה"ש. כנה"ג בהגה"ט או' ט' וגם שמא ימלך ולא ישחוט והוי ברכה לבטלה. לה"פ או' ו' זב"ר במוספים או' א' ועוד מפני שאין מברכין על כל מצוה שאינה עיקר מצוה כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' ח' או' ב' והכא עיקר המצוה הוא השחיטה.

א

חי) שם. צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה. ויש בזה ג' טעמים. חדא שמא ישכח לבדקו אח"כ ונמצא אוכל נבילה. ב' משום חשש ברכה לברכה. ג' משום דאסור לנבל בהמה בחנם דקעבר על בל תשחית. שמ"ח או' א' ואפי' אם שמע הברכה מאחר דליכא חשש ברכה לבטלה וגם נבלה שוה ככשרה דליכא משום בל תשחית וסכין מוצנע דאז א"נ משתלי ולא יבדוק אח"כ דליכא איסורא אפ"ה יש ליזהר שלא לשחוט בלי בדיקה תחלה דאפי' הסכין מוצנע מ"מ עלול הוא ליפגם בקל מאליו ואין לסמוך על שמירתו גם אפי' שהנבלה שוה ככשרה אסור לגרום טרפות משום צער ב"ח ומה גם ע"ד הסוד דיש לחוש לתקן ניצוצי הקדושה או המגולגלים כידוע. מחב"ר או' ב' דלא כשפ"ד או' ה' זב"ש או' ד' זב"צ או' ט' מנ"י או' א'.

א

יט) ואף אם יעמיד אחר אצלו ויאמר להזכירו לבדוק אחר השחיטה לא מהני דאף דבאו"ח סי' ער"ה לענין קריאה לאור הנר בשבת התירו בכה"ג דוקא בקריאה דמצוה התירו. תשו' זכרון יצחק סי' ק"ג. פ"ת או' ב' וכן הסכים זב"צ או' יו"ד מטעמים אחרים.

א

ך) וסכינים שלנו שמיוחדים לשחיטה מותר לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דהא בדיעבד אם ישכח לבדוק כשר כדאיתא לקמן סעי' י"ד. פ"ת שם בשם תפארת למשה. אמנם בהגה שם סעי' י"ד משמע דאף בסכין כזה אסור לשחוט בו לכתחלה בלא בדיקה יעו"ש. וכ"כ בקומץ או' א' זב"ר או' א' יד אליהו או' ז' וכ"כ לעיל או' ח"י.

א

כא) בעת הצורך כגון לחולה או לצורך שבת ויו"ט וכדומה מותר לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ ודוקא בסכין מוצנע אבל בסתם סכין אפי' בכה"ג אסור לכתחלה. קומץ או' ב' מנ"י או' ב' וכן אם היא מסוכנת וירא שתמות יכול לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ. זב"צ או' י"א.

א

כב) והשוחט לעכו"ם אסור ג"כ לשחוט בסכין פגומה דהרואה סבר שנשחטה כראוי והוא יבדקנה וה"ה עוף. זב"ת או' ז' פי' דחיישינן דהרואה יודע לבדוק הריאה ויסבור שנשחטה כראוי ויבדוק הריאה ויאכל ממנה ועוף דלא יש בו בדיקה חיישינן דאתי למכליה בעיניה. ומשמע דכי ליכא רואים שרי. זב"ת שם. ומ"מ יש לחוש לצער בע"ח שהפגם קורע כמ"ש לעיל או' א'.

א

כג) [סעיף ד'] סכין שתבדק בהולכה וכו' ר"ל שמוליך הסכין על האצבע. דרישה או' ב' ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' וכתב והכי משמע נמי מלישנא דש"ס דקאמר דצריכה בדיקה אבישרא ולא קאמר בבישרא וכדלקמן בסעי' ט' אבל עכשיו נהגו להוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון עכ"ל וכ"כ הלה"פ או' ז' בל"י או' ד' מכתב אליהו. דע"ק או' ז' וכתב וכ"ה המנהג פשוט להוליך היד על הסכין ולא הסכין על היד יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' י"ג דעתה אין לסמוך אלא על בדיקת שמוליך האצבע על הסכין משום דאם בודקין כבדיקת הש"ס שמוליכין הסכין על האצבע אין מרגישין יעו"ש ור"ל אין מרגישין בטוב כמו שמוליכין האצבע על הסכין. וכן עתה אנו נוהגין להוליך האצבע על הסכין.

א

כד) שם בהגה. ולפי שאין אנו בקיאין וכו' יש להטריף הכל והכי נהוג. וכ"כ הרב זב"צ או' י"ד דאין לנו דין מסוכסכת אלא כל מקום שתרגיש היד בין בהולכה בין בהובאה היא פסולה יען שיש פירושים רבים בזה ומחלוקות רבות וכיון שהרב בהגה כתב משם רבוותא קמאי דאנן לא בקיאינן כ"ש אנן יתמי דיתמי וע"כ המנהג אצלינו להטריף בכל מסוכסכת ומי שיקל בזה הרי הוא מאכיל טרפות לישראל וכן הסכימו האחרונים עכ"ל ולפי שהמנהג להטריף כדברי מור"ם ז"ל בהגה בין האשכנזים בין הספרדים ע"כ לא הארכנו על סעי' זה ולא על סעי' שאחריו.

א

כה) [סעיף ה'] סכין שיש בו פגימות הרבה וכו' והמנהג להטריף אפי' אם אין בו אלא פגימה א' כמ"ש באו' הקודם.

א

כו) [סעיף ו'] סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה וכו' שוחטין בה. הגה. ואין אנו נוהגין לשחוט בי לפי שאין אנו בקיאין בדבר. וכן הסכים רש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ז ול"ח. פרישה או' ט"ז. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז. שו"ג או' י"ד וכתב וכ"ה המנהג גם באלו המקומות ור"ל מקומות הספרדים כנודע. וכ"כ הפר"ת או' יו"ד וז"ל ודבר פשוט אצלי כי בזה"ז אין בקי בדבר זה ויבא להתיר נבלה ומה גם ברוב קלי הדעת הנוטלים קבלה בימים אלו ושוחטים ישתקע הדבר אפי' אם יהיה בקי בדבר אצל עצמו והמורה בזה להקל ה"ז גם רוח בהוראה אם הוא חכם ואם אינו חכם ה"ז שוטה רשע שמאכיל נבילות לישראל עכ"ל. וכן הסכים התו"ז סי' פ"ט או' ט'. וכ"כ הכריתי או' ו' וז"ל בעו"ה הרבה מקילים ואומרים על הסכין שהוא אינו פגומה רק בלשון אשכנז רויך והוא לחסרון השגחתם וידיעתם כי רויך הוא פגימות קטנות נרגשים ברוב השגחה ומי ששוחט בסכין שהוא רויך הוא רשע ומאכיל טרפות לישראל בעו"ה ויש להחרים שזה השם רויך לא יזכר ולא יפקד והוא פגימה גמורה עכ"ל והסכים על ידו חכ"א כלל ג' או' י"א. וכ"כ זב"צ או' י"ז כיון דכל הרבנים הסכימו כדברי מור"ם ז"ל דאין אנו בקיאים בדבר בין רבני אשכנזים בין רבני הספרדים א"כ בודאי הגמור מי שעושה זה ומתיר הרי הוא מאכיל טרפות לישראל עכ"ד.

א

כז) ומיהו מ"ש שם התו"ז דלאחר שבדק הסכין כשהיא חלקה יפה שרי להעבירו אח"כ על המשחזת כדי שיתחדד וכו' מדברי הפו' הנז' משמע דאין חילוק דכל שאינה חלקה אין לשחוט בה אלא מקודם הבדיקה עושין אותה חדה וחלקה וכ"ה המנהג.

א

כח) וכתב בס' נחפה בכסף בקו' פרי מפרי על סי' זה וז"ל ופה עה"ק ירושת"ו השוחטים הקודמים היו נוהגין לשחוט בסכין חד והיו בקיאים לבדוק הסכין היטב שאין בו פגם אעפ"י שהיה חד הרבה ועתה מקרוב בזמנינו היה ערעור בסכין החד שהיו אומרים שו"ב מומחין מחו"ל שיש בו פגם ואינו נבדק מחמת שהוא חד ביותר ולכן נתקבצו כל חכמי העיר עם השו"ב המומחים הנמצאים פעה"ק והסכימו בהסכמה שלא יורשה שום שו"ב לשחוט בסכין חד ביותר אלא דוקא בסכין חד וחלק דהיינו בינוני כדי שלא יהיה חלק ביותר שהוא סכין רעה ולא חד ביותר שאינו נרגש הפגם לסיבת החידוד כמ"ש השוחטים המומחים של חו"ל וכן נוהגין היום פעה"ק וכתבתי פה שלא ישתכח ההסכמה הנז' עכ"ל והב"ד מנ"י סי' כ"ד בלק"י או' ב' זב"צ או' י"ח. וכ"כ הרב פה"א ח"ג דף מ"ג ע"ד וז"ל והן היום י"ג לחו' טבת תקי"ב נעשית הסכמה פעה"ק בכל תוקף שלא יורשה שום שוחט לשחוט בסכין חד גמור אלא שיהיה חד חלק. וגם שלא יורשה לשחוט בבית המטבחיים בכל עת שיהיה ובכל מקים שיהיה אפי' כבש א' כל שהוא למכרו לצבור לא יוכלו לשחוט אותו כ"א עד שיהיה שם ב' שוחטים מומחים שיבדקו הסכין שניהם באופן שישחט עפ"י בדיקת הסכין בשנים וגם שיראו הסכינים לממונים מהק"ק בכל עת שיעברו בעת שחיטתן עכ"ל וכ"כ בספרו מזבח אדמה. וכ"כ התו"ז סי' פ"ט או' ב' וז"ל דבעירנו (אזמיר יע"א) קבלנו עלינו בהסכמה בגזירת נח"ש לבדוק הסכין בשחיטת בהמה גסה שני שוחטים קודם כל שחיטה וכן נהגינן זולת דבדקה דשוחטים בב"א כמה כבשים בפי' אתמר דבודק השוחט הוא לבדו אחר ב' או ג' ואחר ח' או יו"ד מראה את הסכין גם לחבירו ולעולם אינו משחיזו אם לא יבדקו השני שוחטין עכ"ל ויש נוהגין להניח בבית המטבחיים שני שוחטים ממונים דוקא על בדיקת הסכין לבדוק קודם שחיטה ואחר שחיטה לכל בהמה ובהמה ואלו הב' שוחטים לא שוחטים ולא בודקים הריאה כדי שיהא דעתן פנוי דוקא לבדיקת הסכין. וגם כדי שלא לטרוח בשחיטה ולא ללכלך ידם בבדיקת הריאה רק לאחר כלות כל השחיטה הנצרך לאותו יום הולכים לבדוק הריאה אם יצטרך.

א

כט) יש נוהגין דלפעמים כשימצא בסכין פגם אחר השחיטה יקח אותה השוחט ומעביר חוד הסכין על כף ידו או על זרועו ומשפשף בה בכח לכאן ולכאן ואם !ניבר אותו הפגם בזה השפשוף ולא נשאר שום הרגשה אז מכשירין אותה הבהמה או העוף אבל בתשו' ברית אברהם חי"ד סי' י"ב נשאל ע"ז והעלה לאסור יעו"ש והב"ד פ"ת או' א' וכ"כ חכ"א כלל ג' או' י"א לאסור בזה וכתב שהסכים עמו ג"כ בעה"מ ס' בית מאיר יעו"ש. מיהו התו"ז סי' פ"ט או' מ"ג כתב דנהגו להכשיר אלא שצריך שיהיה בנחת ולא בכח יעו"ש. וכ"כ הרב זב"צ או' י"ט להקל אם משפשף בנחת ולא בכח ובזמן מועט וסיים דהכל תלוי לפי ראות עיני הבודק וביראת ה' על פניו יעו"ש.

א

ל) [סעיף ז'] סכין שפיה חלק וכו' ועכ"פ יכולה לחתוך ע"י דחיקה קצת אבל בלא"ה חיישינן לדרסה גם לא ישהה בהולכות והובאות מבלי שיחתוך כל שהוא בדרך הולכה ובדרך הובאה. פר"ת או' י"א. זב"ת או' כ"ג. זב"צ או' כ"ב.

א

לא) שם. ואעפ"י שהוליך והביא כל היום וכו' ואע"ג דק"ל לקמן סי' כ"ג דשהייה אפי' כל שהוא פסולה אפי' במיעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה ה"ד שהייה ממש משא"כ שוחט בסכין רעה כיון שמוליך ומביא תמיד כשרה. ש"ך ס"ק י"א. זב"ת שם. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפי' עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה. ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ז'. וית' עוד לקמן סי' כ"ג סעי' ד'.

א

לב) שם הגה. ועיין לקמן סי' כ"ג וכו' סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

א

לג) [סעיף ח'] סכין שהיא עולה ויורדת כנחש. פירש בכסף משנה שר"ל כנחש דשדרתו היא עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא. ט"ז סק"ה. זב"ת או' כ"ו.

א

לד) שם. סכין שהיא עולה ויורדת וכו' ואפי' ב' ג' עולה ויורד כשר לשחוט בו לכתחלה. ט"ז שם דלא כב"ח. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ג. פר"ת או' י"ב. לה"פ או' י"ג. בל"י או' ח' כריתי או' י"א. שמ"ח או' ד' וכתב דה"ה אם יש בו גובה או כמה גבוהים וגבוה מעל גבוה כל שאין בו כמין עוקץ שוחטין בו לכתחלה. אך בס' שחיטות מכתב אליהו כתב שראוי ונכון להגדיר שלא לשחוט בסכין עולה ויורד כי בעו"ה נתמעט ההרגשה והלואי שיוצאין חובותינו על סכין חלק וישר ולא על הר ובקעה דאינו דומה הרגשה דסכין ישר לעולה ויורד לכן כשיש פגימה בסכין לא ישחיז על מקום הפגימה לבד שאז נעשה עולה ויורד אלא יעביר בהשחזה כל אורך הסכין עד שיעמוד על תיקונו יעו"ש. פ"ת או' ג' וכ"כ תיו יהושע או' ט' זב"צ או' כ"ד.

א

לה) [סעיף ט'] בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא וכו' אבשרא משום ושט ואטופרא משום קנה. תו' חולין י"ז ע"ב. דכל שאין אלו מרגישין גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם. ט"ז סק"ו. והלבוש כתב דיש פגימה שנרגשת ברך ואינה נרגשת בקשה ויש שהוא איפכא והושט הוא רך והקנה הוא קשה לכך צריך לבדוק הסכין בבשר האצבע כנגד הוושט ובצפורן כנגד הקנה. אמנם הפר"ת או' י"ג כתב דהאידנא מעולם לא ראינו מי שבודק בבשרא כי אין אדם מרגיש בה כל עיקר וכו' ואפשר לתת טעם למנהגם של ישראל וכו' דיש ב' מינים בבדיקת הצפורן הא' כשבודק בעובי הצפורן והב' בחוד מעובי הצפורן ומה שאנו אומרים שאין לך פגימה שאינה נרגשת היינו כשבודק בחוד דהוי דק כחוט השערה ועוד לו לצד היותו בעל חי שירגיש בפגם והגם שלא יכנס בתוכה ירגיש בכל דהו דקה מן הדקה ובבדיקה זו תו לא מצריכן בשרא וכו' יעו"ש. וכ"כ השו"ג או' י"ז דעיקר הבדיקה אינה אלא בצפורן יעו"ש והב"ד התו"ז או' י"ב וכתב ומינה לא תזוע. וכ"כ זב"צ או' כ"ה. ועיין לקמן או' מ"א.

א

לו) ומ"מ הנכון הוא לבדוק ג"כ אבשרא משום דאמרו זה בגמ' (חולין י"ז ע"ב) ואעפ"י שאינו מרגיש כ"כ דע"ק או' ט' וכ"כ הפר"ת שם. וכ"כ הקומץ או' ט' וכתב שם הטעם שלא נהיה אנו ח"ו מבטלים תקנת חז"ל שהעובר על דבריהם הרי הוא עבריין עכ"ל וסיים שם בעשרון סוף או' י"ב ומי שעוזב בדיקת בשרא עליו נאמר ועוזבי ה' וכו' והשומע לעשות כמ"ש בפנים יזכה לבא במחיצת צדיקים יעו"ש. והב"ד זב"צ או' כ"ו.

א

לז) שם. דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו וכו' משמע דמוליך הסכין על האצבע אבל המנהג עתה להוליך האצבע על הסכין כמ"ש לעיל או' כ"ג יעו"ש.

א

לח) שם. דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו וכו' ואין קפידא לבדוק באיזה אצבע שירצה ויודע בו שהוא מרגיש בו יותר. דב"ש סי' ר' ובהגהות לה"פ או' י"ד כתב שיש לבדוק באמה. ומנהג העולם כמ"ש הדב"ש וכ"כ הרד"ק בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג' וכ"כ השמ"ח או' ז' קומץ או' ט' זב"ר בתמידים או' כ"ז. יא"פ. מנ"י או' ט' זב"צ או' כ"ח.

א

טל) שם. דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו וכו' פי' שיבדוק מקודם בבשר ואח"כ בצפורן אבל לא יבדוק בבשר ובצפורן ביחד מפני שאינו יכול להרגיש יפה כמ"ש הטור. ואם עשה כן אפי' בבדיקה א' אין עולה לו וצריך לחזור ולבדוק אבשרא לחוד ואטופרא לחוד. שמ"ח או' ח' זב"צ או' ל"ו.

א

מ) שם. שהם פיה ושני צדדיה וכו' עד שיהיו ההולכות וההובאות בבשר ובצפורן י"ב וסי' ושחטתם בז"ה ז"ה גימטריא י"ב. לבוש. והוא מדברי הרא"ש פ"ק דחולין והטור.

א

מא) צריך שיהיה הצפורן עשוי ומתוקן עד סמוך לבשר דבזה יהיה מרגיש בו כהוגן כ"א יהיה הצפורן גדול רחוק מהבשר לא ירגיש היטב כי מרוחק מהחיות. זב"ת או' כ"ט. ומ"ש סמוך לבשר אין ר"ל סמוך ממש דאז אינו מרגיש יפה כנודע אצל השו"ב אלא ר"ל קרוב לבשר ולא מרוחק הרבה כ"א מרוחק הרבה ג"כ אינו מרגיש יפה כנודע.

א

מב) וכתב הגו"ר בס' גן המלך סי' נ"ז דאם שחט עוף בסי' א' כגון ששחט הוושט והיתה הסכין בדוקה אבשרא כשר אע"ג שהיה בו פגימה הנרגשת אטופרא או להיפך כגון ששחט הקנה בסכין בדוקה אטופרא אע"ג דאית פגימה הנרגשת אבשרא שפיר דמי דהני בדיקות דאצריכנהו רבנן אבשרא ואטופרא יהבי בהו טעמא דטופרא כנגד הקנה ובשרא כנגד הוושט עכ"ל אמנם השו"ג או' י"ז כתב להשיג עליו וכתב דאין זה אלא רמז בעלמא וכל שנמצא פגימה בין שנרגשת בבשרא ולא אטופרא או אטופרא ולא אבשרא נבלה ואין לסמוך על דברי הגו"ר הנז' יעו"ש. וכ"כ להשיג הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהגו"ר יעו"ש. וכן בתשו' מאיר נתיבים הביא דברי הגו"ר הנז' ודחה אותו בב' ידים יעו"ש והב"ד פ"ת או' ד' ויא"פ. וכ"כ דע"ק או' יו"ד לדחות מדברי הגו"ר הנז' וכ"כ זב"צ או' ל' דכל העושה כן מאכיל טריפות לישראל. ועיין לעיל או' ל"ה.

א

מג) שם. ויבדוק לאט ובכונת הלב וכו' ולא יבדוק הסכין בשעה שהיד קר ומצונן או חם מאד או שהיד טופח הן מחמת משקה או זיעה אפי' טופח שלא ע"מ להטפיח כי בדוק ומנוסה אשר בכל אלה לא ירגיש. גם יקנח הסכין שלא יהא בו שום לחלוחית גם בעת שרוח מנשבת בעולם לא יעמוד בחוץ לבדוק כי הרוח קשה לזה. מכתב אליהו. פ"ת או' ה' קומץ או' י"א. זב"ר במוספים או' י"א. יד אליהו או' כ"א. זב"צ או' ל"ג וכתב שעשו נסיון שוחטי עירם כשיהיה קרירות בעולם אין אדם מרגיש בסכין גם עשו נסיון כשתהיה היד מלוחלחת או הסכין אין מרגישין וכשיש רוח בעולם לא תבדק הסכין וע"כ עשו תקנה בימות הגשמים כל קצב וקצב צריך להדליק אש הרבה ויחממו ידיהם מפני בדיקת הסכין גם עשו תקנה כשא' רוחץ ידיו אין לו רשות לבדוק עד אחר כמה דקים עד שתתנגב ידו לגמרי יעו"ש.

א

מד) כתב מהריק"ש בהגהו' הנקראים ערך לחם שיש ללחלח הצפורן במעט רוק קודם בדיקה שהסימנים הם מלוחלחים. וכ"כ הפר"ח או' י"ד. אמנם הזב"ת או' כ"ח כתב כבר נוסה הדבר הזה אצל רבים שלא הרגישו כל שהוא מפני הרוק וע"כ כתב דחובה הוא שלא ללחלחו. וכ"כ דע"ק או' ז' זב"צ או' ל"ד.

א

מה) וכתב הרשב"א במשמרת הבית דף ז' ע"א בשם הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם בדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כששכשך במים מצא פגימה יעו"ש. ש"ך ס"ק י"ד פר"ח או' י"ד. לה"פ או' ט"ו. כריתי או' י"ב. מיהו התב"ש או' י"ט כתב שמעולם לא ראה מי שדקדק בכך וע"כ לחלק יצא דדוקא אם לא בדק הסכין מיד אחר שחיטה מחמת איזה סיבה אז צריך לרחוץ הסכין ואח"כ לבדוק אבל לדידן דבדקינן הסכין תיכף אחר אחר שחיטה א"צ לרחוץ יעי"ש. וכ"כ השפ"ד או' י"ד וע"כ כתב דאחר השחיטה מיד אין לחוש לדם שעל שע"ג הסכין יעי"ש ור"ל שמותר לבדוק הסכין בעוד שהדם לח על הסכין. וכ"כ הקומץ או' י"א. זב"ר בתמידים או' ל"א. דע"ק או' י"ג. מנ"י או' י"ב. יד אליהו או' כ"א, אלא שכתב שם המנ"י דיש חולקים בזה ומצריכים דוקא להרחיצו במים ואח"כ יבדוק דחיישינן שמא יקרוש הדם וכן יש לנהוג עכ"ל. וכתב בזב"צ או' ל"ה דמנהגם בעיר בגדאד יע"א לקנח הסכין אחר שחיטה בסמרטוט דק וברוק יפה יפה עד שתתקנח היטב וזה מועיל כמו רחיצה לדידהו.

א

מו) וכתב שם בזב"צ דפעם אחד אירע מעשה שאחר שחיטה ראו פגימה בסכין ששחטו בה עופות הרבה ושפשפו בה ולא הלכה הפגימה ורחצו הסכין במים חמים והלכה הפגימה יען שכמה פעמים יהא דם קרוש ולא ילך עד שירחצו הסכין בחמין היטב וכ"ש במקום שיש רוח שיש לחוש שיתייבש הדם אפי' תכף לשחיטה ובהא אפי' התב"ש והשפ"ד מודו יעו"ש. ור"ל דאפי' לדעת התב"ש והשפ"ד דמתירין לבדוק הסכין תכף אחר השחיטה בעוד שהדם עליו במקום שיש רוח מודו שצריך לרחוץ ואח"כ לבדוק או לקנח בסמרטוט כנז'.

א

מז) שם. ויבדוק לאט ובכונת הלב וכו' הרב בית יעקב סי' כ"ה כתב דאם הוא יר"ש אף שמרגישין פגימה דקה אחר בדיקתו אין בכך כלום כיון שבדק כפי כחו מהרגשתו עי"ש ודבריו לא האירו וכן השיג עליו התב"ש או' י"ז דחלילה לומר כן דמה לנו שהוא יר"ש כיון שאינו מרגיש ופשיטא דיש לאסור. ברכ"י בשיו"ב או' ד' זב"צ או' ק"א.

א

מח) אם יש שאר בני אדם חכמים וראוים ואומרים שאינם מרגישים פגימה כמו שאומר היר"ש הנז' ויש שוחט א' שאמר שהוא מרגיש אין חוששין לו. תב"ש שם. ברכ"י שם או' ה'.

א

מט) וכן בכל פגימות ובדיקות הסכין אם הרואים ומרגישים אומרים שאין בו פגימה ואחד אומר שמרגיש אין כולם צריכים לשמוע ליחיד. חכ"א כלל ג' סוף או' י"א. ונראה שאדרבא יש לחוש לזה שאומר שמרגיש. שאינו יודע לבדוק יפה כיון שהוא נגד הרבים הרואים והמרגישים ובלבד שיהיו מומחים ואומנין בזה.

א

נ) שם. וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הצפורן וכו' ומנהגינו להשחיז הצפורן במשחזת הסכין או לתקנה בתער הסופר כשנעשה פגימות שמא יעבור פגימת הסכין בתוך פגימת הצפורן ואינו מרגיש וכן נכון לעשות. שו"ג או' י"ט. תו"ז סי' פ"ט או' י"א. זב"צ או' ל"א.

א

נא) אם בדק סכין וראה שיש הרגשה דקה כדי חגירת צפורן ואח"כ בדק ולא הרגיש השחיטה מותרת ולא יש חשש בזה כי יכול להיות שהיה מונח על החוד כל דהו עפרורית וכיוצא וע"י רוב ההילוך בצפורן נסתלק. דע"ק או' י"ב. זב"צ או' ל"ב.

א

בנ) שם הגה. ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד וכו' ואם לא בדק הסכין רק אחודו ולא צדדין ונאבד הסכין אפי' שחט בה בהמות ועופות רבות כשרות. דמ"א דכ"ב ע"א. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ד מיהו המש"ז או' א' כתב דאין לסמוך על זה גם כל האחרונים לא הביאו זה ואין להתיר מכח ס"ס שמא וכו' דהלכה פסוקה היא דאפי' מן הצד אוסר בפגימה כמו בחוד יעו"ש וכ"כ באו' ו' דלמעשה צ"ע. וכ"כ בשפ"ד או' ט"ז דלמעשה צ"ע. והב"ד זב"צ או' ל"ז וכתב ונכון להחמיר.

א

גנ) ויש ליזהר מאד לקנח הסכין היטב בסמרטוט דק עד שיחוס וזה תועלת גדול שלא יקבל פגימה או חלודה או ריי"ך מהתיק שלו. זב"ר במוספים סוף או' י"א. וזהו בעת שגמר השחיטה ורוצה להצניע הסכין בתיק שלו. וכן אנחנו נוהגין.

א

דנ) [סעיף יוד'] סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה וכו' כבר נת' כל זה לעיל סי' ז' סעי' א' בהגה ובדברינו לשם כמה חילוקי דינים קחנו משם.

א

הנ) שם. וביו"ט נוהגין היתר וכו' ואם הוא שעת הדחק וכו' אפי' בחול מותר וכו' והתו"ז סי' פ"ט או' י"ד כתב דמה שהתיר מרן. ביו"ט וכן בשעת הדחק לכרוך מטלית על הפגימה אנן נהגינן איסורא בדבר ולא מתרינן לשחוט בסכין שיש בו פגם בשום אופן עכ"ל וכתב בזב"צ או' ט"ל שכ"ה ג"כ מנהגם כמ"ש התו"ז אלא שכתב אבל בעיר שאין בה מנהג יש לפסוק כמרן ז"ל עכ"ל ונראה אף בעיר שאין בה מנהג אם אפשר לשאול סכין מאחר הוא היותר נכון מלשחוט בסכין זה ע"י כריכת מטלית.

א

ונ) [סעיף יא'] השוחט בהמות רבות וכו' ה"ה בהמה אחת צריך בדיקה אחר השחיטה כמ"ש בסעי' שאח"ז אלא דהכא אתא לאשמעינן דאם לא עשה כן ובדק באחרונה וכו' הכל ספק נבילות ואפי' הראשונה. שו"ג סוף או' כ"ז.

א

זנ) שם. צריך לבדוק בין כל אחד ואחד וכו' משמע בדיקה כהלכתה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. כריתי או' י"ד. שמ"ח או' י"א. קומץ או' י"ב ובעשרון או' י"ט. אמנם הכנה"ג בהגה"ט או' ט"ו כתב דמנהג העולם שלא לבדוק י"ב בדיקות בין שחיטה לשחיטה ולא לאחר שחיטה כ"א הולכה והובאה פעם א' ונתן טעם למנהג דכיון דהסכין בחזקת בדוק שבדקו קודם שחיטה וא"צ לבדקו אחר שחיטה אלא שמא נפגם א"צ לבדקו י"ב פעמים דאוקמיה סכין אחזקתיה ומיהו אם ידע בודאי שהסכין נגע בעצם המפרקת באופן שאותה נגיעה יכול לפגום הסכין איתרע ליה חזקתה דסכין וצריך לבדקו י"ב פעמים כבתחלה יעו"ש. והב"ד השו"ג או' כ"ד וכתב כן המנהג בכל דבריו אלא שהמחמירים מקנחין הסכין מן הדם בין שחיטה לשחיטה ובודקין אותו ה' או ו' פעמים וכן ראוי להורות יעו"ש. ור"ל שבודקים אותו אטופרא אתלת רוחתא בהולכה והובאה שהם ששה פעמים.

א

חנ) ואפי' לא בדק בין שחיטה לשחיטה י"ב פעמים כל שבדק אבשרא ואטופרא אין מטריפין כל אותם שנבדק הסכין אחר שחיטה ונמצא יפה והטעם דמוקמינן סכין בחזקתו. כנה"ג שם. שו"ג שם. זב"צ או' מ"ב. ולפי מ"ש לעיל או' ל"ה דעתה אין מרגישין בבשרא העיקר הוא כל שנבדק בין שחיטה לשחיטה בטופרא אתלת רוחתא בהולכה והובאה ונמצא יפה אין מטריפין וכמ"ש באו' שאח"ז.

א

נט) שם. צריך לבדוק בין כל אחד ואחד וכו' ומסתברא דאם בדק אטופרא לחוד אתלת רוחתא דמכשרינן אם נמצא אח"כ פגימה אטופרא וה"ה אם בדק אבשרא וכו' ובזמנינו הכל הולך אחר בדיקת טופרא. פר"ת או' ט"ז. והב"ד זב"צ או' מ"ג וכתב וכן מנהגינו שנבדוק בין בהמה לבהמה דוקא בצפורן ובחוד ובב' הצדדין מיהו בעופות אין מנהגינו לבדוק בין א' לא' ובחול שאין הזמן בהול אנחנו בודקים אחר עופות שביד שליח א' ובע"ש שהזמן בהול או ביום ה' וביום ו' בחורף אין בודקים בין כל א' וא' אלא אחר ששוחט הרבה יבדוק וכ"ש בערב יוה"כ שהזמן בהול הרבה ולא יש פנאי אבל בבהמות בודקים בין א' לא' בכל זמן עכ"ד. ור"ל בעוף שעורו רך מקילין בעת הצורך לבדוק אחר כמה עופות לא כן בבהמה. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תר"ה או' י"ד ולקמן או' ס"ד ואו' ס"ז.

א

ס) ומיהו אם אירע שלא בדק בין א' לא' אלא דוקא בחודה של סכין ולא בדק בב' הצדדין ואח"כ נמצאת פגומה מן הצד יש להחמיר ולאסור כ"מ מדברי האחרונים וכ"מ מלשון השפ"ד או' ט"ז יעו"ש, זב"צ או' מ"ד. ועיין לעיל או' נ"ב.

א

סא) ואפי' שחט עופות ואח"כ בהמות בסכין א' אין אומרים מסתברא לתלות הפגם במפרקת הבהמה ולא בעור העוף אלא כיון שלא בדק בינתיים הרי כולם בספק ואפי' עוף הראשונה ושחיטתו פסולה מספק. שמ"ח או' יו"ד. זב"צ או' מ"ה.

א

סב) שם. הרי הכל ספק נבילות ואפי' הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה כדלעיל סעי' א' לבוש. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' י"ז לה"פ או' י"ט. כריתי או' ט"ו.

א

סג) שם הגה. ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה א"צ לבדוק וכו' ורי"ו כתב אסור לו לכתחלה לשחוט אחרת עד שיבדוק הסכין. והב"ד ב"י. וכ"כ מהרי"ל לאסור דלמא יטלו מקצתם משם קודם שיבדוק הסכין. והב"ד ד"מ או' ד' וכן הסכים הב"ח. אבל הש"ך ס"ק י"ח כתב בשם כמה פו' להתיר אפי' לכתחלה כדברי מורם ז"ל בהגה וכתב כי כן הוא דעת הש"ע ודלא כהב"ח יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אין לעשות כן לכתחלה אלא בעת הצורך ואפי' בעת הצורך לא נהגו אלא בעופות ולא בבהמה כמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש.

א

סד) שם בהגה. ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה א"צ לבדוק וכו' מיהו צריך שלא יקחו מהנשחטים לאכול קודם בדיקת הסכין של אחר השחיטה. ש"ך שם וכ"כ התב"ש או' כ"ה דבהא כ"ע מודים שאסור לאכול קודם הבירור וכמ"ש הש"ך עכ"ל וכ"כ חכ"א כלל ג' או' ט"ו. וא"כ לפי מ"ש לעיל או' נ"ט דכשהזמן בהול נוהגין להקל בעופות שאין בודקין הסכין אחר כל א' וא' צריך לעמוד כולם אצל השוחט עד שיבדוק הסכין באחרונה.

א

סה) שם בהגה. ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה א"צ לבדוק וכו' ואם הוא שוחט לאחרים ונמצא אח"כ הסכין פגום הו"ל השוחט פושע שעבר על דברי חז"ל שאמרו צריך לבדוק הסכין בין כל א' וא' ואם עשה כן שלא ברשות בעל הבהמות או העופות צריך לשלם אפי' שוחט בחנם כדין מזיק בידים. לבוש. והט"ז סק"ח חולק וכתב דא"צ לשלם כיון דלא ברי היזקא בשעת מעשה יעו"ש מיהו הש"ך בנה"כ כתב להשיג על דברי הט"ז וכן בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ כתב להשיג על דברי הט"ז ופסק כדברי הלבוש יעו"ש. אבל הכריתי או' י"ז הסכים כהט"ז. וכ"נ דעת הלה"פ או' ך' והבל"י או' יו"ד משהביאו דברי הט"ז באחרונה. מיהו איסורא קעביד ולא טוב עושה בעמיו ולא היה אלא גרמא בנזקין ק"ל דאסור אעפ"י שאינו חייב לשלם ואם רואה הב"ד שהוא מועד לכך וזה לאות שהוא מקילי דעת ראוי לחייבו לשלם למיגדר מילתא. כריתי שם. חכ"א שם.

א

סו) ואם שחט שנים לא' ולא בדק בנתיים צריך לשלם א' ממ"נ שאלו בדק בנתיים אם מצאו יפה היה הראשון כשר ואם היה מוצא בו פגם היה מתקנו ואז היה השני נשחט בהכשר וממ"נ קלקל לו אחד אבל אם שחט שני ב"ח לשני אנשים יכול לדחות את כל אחד ולומר דלמא בשלך נעשה הפגם. שמ"ח או' י"א. מש"ז או' ח' קומץ או' ט"ו. זב"ר במוספים או' י"ד. זב"צ או' מ"ז. והיינו דהגרוע ישלם לאדם א' ובשחט הרבה לאדם א' פטור מא' והשאר ישלם. מש"ז שם. קומץ שם. זב"ר שם. זב"צ שם. ואם הם של שנים אפי' יכתבו הרשאה זה לזה לא מהני ופטור. תב"ש או' כ"ד. זב"צ שם. ועיין בחו"מ סי' ש"ו סעי' ה'.

א

סז) ובשעת הדחק כגון בעיוה"כ שצריך לשמוט כפרות הרבה ואין הזמן מספיק לבדוק בכונת הלב ובמיתון כדינא י"ב בדיקות וקרוב הדבר שמחמת הנחיצה לא ידקדק היטב בבדיקה לא יבדוק בין כל אחד רק עכ"פ אחר כל העופות שביד שליח א' כדי שלא ילך השליח קודם הבירור ושפיר דמי בין לענין איסור ובין לענין תשלומין שא"צ לשלם כלום כשנוהג כן כי לא סגי בלא"ה ואפי' שוחט בשכר. שמ"ח או' י"ב. שפ"ד או' י"ח. זב"ר במוספים או' י"ג. מנ"י או' י"ד. זב"צ או' מ"ט. ועיין לעיל או' נ"ט.

א

סח) שו"ב שמרט נוצות ממקום שחיטה ויצא דם שנהגו לאסור מחשש נקיבת הוושט כדלקמן סי' כ"ג פטור מלשלם דהוי כאנוס למרוט הנוצות כדי שלא יעכבו את השחיטה ושלא יהיה חשש חלדה או שהייה עי"ז ומה הו"ל למעבד. דע"ק סי' א' או' י"ח. זב"צ או' מ"ח.

א

סט) [סעיף יב'] אעפ"י שבדק הסכין קודם שחיטה וכו' אבל אם נאבד שחיטתו כשרה וכו' ודוקא אם נאבד אבל אם לא נאבד ויכול להמציא ע"י טירחא מצרכינן ליה לטרוח אחריו לבודקי ואסיר לו לאכול ממנה עד דבדיק ליה לסכין. פר"ת או' י"ט. זב"ת או' ט"ל. זב"צ או' ן'.

א

ע) שם. ואפי' שחט בה הרבה וכו' ולא אמרינן דשמא בעצם המפרקת של ראשונה נגע ונפגם או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם. ש"ך סק"ך. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"א. שפ"ד או' ך' זב"ת או' מ'.

א

עא) שם. ואפי' שחט הרבה וכו' הב"ח פסק כדברי המחמיר בזה ולא הודו לו כל הבאים אחריו. תב"ש או' כ"ז. עשרון או' כ"ח. זב"צ או' נ"א. גם דלא כפר"ת או' ך' דנתן קצבה לזה דאם שחט יותר מד' וה' ונאבדה הסכין דיש להטריף דמלשון כל הפו' לא משמע הכי וכבר הזב"ת שם דחה דבריו עי"ש וע"כ לענין דינא אפי' שחט הרבה ביותר ונאבד הסכין שחיטתו כשרה וליכא שיעורא וכן עיקר. זב"צ שם. וכ"פ הרב נחפה בכסף בקו' פרי מפרי יעו"ש.

א

עב) שם. ואם נגע במפרקת של א' מהן יש להחמיר וכו' כלומר לחומרא אמרינן דעצם המפרקת פוגם בנגיעה לחוד אבל לא לקולא כדלעיל סעי' א' ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ט"ו. שפ"ד או' כ"א. זב"ת או' מ"א.

א

עג) ודע דכל זה דוקא בנאבדה אמרינן דאפשר שנפגמה בנגיעת עצם המפרקת ולפיכך מספק יש להחמיר באותם שנשחטו אח"כ אבל לא הראשונות. ואמנם כשהסכין לפנינו ונמצאת פגומה אפי' נגע בעצם המפרקת של א' מהן יש לאסור אף הראשונות ולא אמרינן שנפגמה בעצם המפרקת אלא אמרינן דשמא בעור דראשונה נפגם ויש לאסור הכל ופשוט הוא. זב"ת שם. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם.

א

עד) שם. ואם נגע במפרקת וכו' יש להחמיר וכו' ואפי' אם נגע במפרקת של עוף אסורים כל הנשחטים אח"כ. שמ"ח או' י"ד. קומץ או' ט"ז. זב"ר או' ח' מנ"י או' ט ז. זב"צ או' נ"ב. יד אליהו או' כ"ט.

א

עה) ולכן פשוט שאם נגע במפרקת אסור לשחוט אח"כ עד שיבדוק הסכין ומה"ט נ"ל דאחר בדיקת הסכין שקודם שחיטה אין לתוחבו לנדן קשה דהוה כנוגע במפרקת ואם תחבו צריך לבדוק שנית קודם שחיטה ואפי' דיעבד אם לא בדקו ונאבד אחר שחיטה יש להחמיר כל שהנדן קשה והחוד או צדדיו נגעו בקשיותו. שמ"ח שם. מש"ז או' ט' קומץ או' כ"ב ובעשרון או' ל"ח. זב"ר בתמידים או' ס"ב. זב"צ או' נ"ו. יד אליהו או' ל'.

א

עו) שם. ואם נגע במפרקת וכו' ואפי' לא חתך חוד הסכין בעצם המפרקת אלא נגע נגיעה בעלמא כיון שנגע בכח חיישינן. פר"ת או' כ"א. וכ"כ הער"ה או' ד' בשם הגאונים דאפי' בנגיעה כל שהוא שלא עשה בה רושם חיישינן יעו"ש. זב"צ או' נ"ד.

א

עז) שם. יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ. משמע דאין איסור אלא אותם שנשחטו אח"כ אבל אותה עצמה שנגע בה במפרקת מותרת מיהו אם נגע באמצע שחיטה במפרקת ונאבד הסכין יש לאסור גם אותה הבהמה. שפ"ד או' כ"א. קומץ או' ט"ז. מנ"י או' ט"ז. זב"צ או' נ"ג.

א

עח) [סעיף יג'] שחט בסכין בדוקב וכו' שחיטתו כשרה וכו' והב"ח חולק וכתב דשחיטתו אסורה וכ"כ הפר"ח או' כ"ב לדחות דברי הש"ע והסכים לאסור יעו"ש. אבל הט"ז סק"י והש"ך ס"ק כ"ה כתבו לדחות השגות הב"ח והסכימו לדברי הש"ע יעו"ש. וכן הפר"ת או' כ"ב כתב לדחות השגות הפר"ח ומסכים לדברי הש"ע יעו"ש וכן הסכים הרב נחפה בכסף בקו' פרי מפרי. וכן הסכים זב"צ או' נ"ז.

א

עט) והיינו דוקא במקום דאיכא אומדנא דנוכל לומר שנשתמש בה בדבר קשה אחר שנאבדה אבל היכא דליכא אומדנא שנשתמש בה כגון שמצאו במקום מוצנע וכיוצא לא תלינן ושחיטתו פסולה. שו"ג סוף או' ל"ב. וכן אם הוא דימה וחשב שנאבדה ואח"כ מצאה במקום מוצנע אין לסמוך על החזקה כלל. זב"ש או' י"ז. ויש מחמירין יותר ואומרים דהא דמכשרינן בנאבדה קודם בדיקה אחרונה ונמצאת והיא פגומה ה"ד דיש דבר לתלות פגימתו כגון ששבר עצמות בסכין וספק לו אם בזה או באחר או שנעלם מעיניו בבית ויש שם משתמשים בסכינים בדבר קשה וכיוצא בזה ה"ז מותרת אבל מצאה במקום שנפלה ממנו והיתה במקום זה עד שמצאה ואין כאן מקום לתלות בו הפגם שיודע שלא עשה בו כלום ה"ז אסורה. שמ"ח או' ט"ו. עשרון או' כ"ו. זב"ר בתמידים או' ס"ד. מנ"י או' ך' נמצא דיש פלוגתא בזה דלדיעה ראשונה משמע דאם לא מצאה במקום מוצנע תלינן וכשרה ואפי' אם מצאה במקום שי"ל שבכאן נפלה ממנו והיתה במקום זה עד שמצאה ורק אם מצאה במקום מוצנע לא תלינן ואסורה. אבל לדיעה שנית הגם שלא מצאה במקום מוצנע אלא מצאה במקום שנוכל לומר בכאן נפלה ממנו אפ"ה לא תלינן ואסורה. ולענין דינא הגם דיש להחמיר כדיעה שנית מ"מ בהפ"מ יש לסמוך על דיעה ראשונה ולהתיר כיון דלשון מרן הש"ע מוכח כוותייהו. זב"צ או' נ"ח.

א

פ) ואף לדעת המחמירין מ"מ אם אחר השחיטה קנח הסכין בעור הבהמה או בשער הבהמה כנהוג ונאבדה קודם הבדיקה האחרונה ואח"כ נמצאת והיא פגומה שחיטתו כשירה הגם שלא היה הקנוח בכח מ"מ מכח חזקת היתר תולין בו. דע"ק או' י"ט. זב"צ או' נ"ט.

א

פא) שם. דאוקי סכין אחזקתיה. וה"ד בכה"ג שנאבד אבל אם הסכין לפנינו צריך לבדוק ולא מהני חזקה כלום כמ"ש לעיל סעי' י"ב.

א

פב) [סעיף יד'] אם לא בדק הסכין וכו' שחיטתו פסולה. מאחר שלא היה לו חזקת כשרות ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה. ב"י. לבוש. ועיין לעיל או' ה'.

א

פג) שם. אבל טבח שיש לו סכין מיוחד וכו' ולענין הלכה אין נראה להקל אלא אם הסכין משומרת לבל יגע בה זולת הטבח וגם בעינן שהטבח שומרה כדי שתהיה תמיד בדוקה דאלת"ה עביד דישכח ומשמש בה ולאו אדעתיה. גם בעינן שלא היה זמן ארוך בין בדיקה לשחיטה זו כי לפעמים תעלה חלודה ויפגם החוד של סכין. ודע כ"א תהיה החלודה קצת נרגשת הגם דחיד הסכין לא נפגם אותה בליטה שבחוד הסכין אוסר דכעוקץ חשיב. וראיתי למאן דסבר דסכין משכחת לה דנפגמת מעצמה ולדעתו איכא למיחש ע"כ יש לחוש לו בהפסד מועט ושומר נפשו ירחק מכל כי האי. פר"ת או' כ"ד. זב"צ או' ס"א. ועיין לעיל או' ט"ז.

א

פד) שם. בחזקת בדוק הוא וכו' ודוקא שעמד כך זמן מועט ערך ג' ימים בלא תשמיש אבל יותר מכאן יש לחוש שנפגם ע"י חלודה והרי הוא כסכין שלא נבדק. שמ"ח או' ט"ז. שפ"ד או' כ"ג. זב"ר בתמידים או' ס"ח. מנ"י או' י"ז. יד אליהו או' ל"ב. והכריתי או' ך' כתב שני ימים ולא יותר יעו"ש. ונראה דבזה הולכין אחר העת והזמן והמקום כי אפשר יש מקום אפי' אם יניחו אותה יום א' בלא תשמיש תעלה חלודה והכל לפי ראות עיני השוחט.

א

פה) וכן אם תחבו אחר בדיקתו לנדן קשה ושחט בו אח"כ ונאבד לאחר שחיטה בלא בדיקה יש להחמיר כמ"ש לעיל או' ע"ה יעו"ש וכ"כ מנ"י שם. יד אליהו שם.

א

פו) שם. בחזקת בדוק וכו' וה"ד כשבדקו לסכין אחר ששחט בה ומצאו יפה והצניעו אבל אם הצניעו לאחר ששחט בה בלא בדיקה וחזר ושחט בה ונאבד שחיטתו פסולה. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' מ"ג. והשמ"ח שם כתב בשם הרשב"א דגם בזה שחיטתו כשירה והב"ד השפ"ד או' כ"ד והניח בצ"ע אבל הרב נחפה בכסף בקו' פרי מפרי הסכים לאסור כדברי הב"ח והכנה"ג יעו"ש.

א

פז) שם הגה. וראוי לכל טבח שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה וכו' ומ"מ לכתחלה לא ישחוט בסכין מיוחד עד שיבדוק י"ב בדיקות משום בל תשחית או משום ברכה לבטלה ולאחר השחיטה פשיטא דצריך י"ב בדיקות. שפ"ד או' כ"ד. זב"צ או' ס'.

א

פח) היו לו ב' סכינים א' בדוק וא' אינו בדוק ושחט עוף ואינו יודע באיזה מהם שחט העוף אסור. תשו' בשמים. ראש סי' ק"ז. שש"א או' ה' זב"צ או' ס"ב. דר"ת או' צ"ד.

א

פט) שם בהגה. ויצניענו שלא יפגמני. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהוא בדוק קודם לכן. ושמא עשאהו פגום במה שנשתמש בו. כ"כ הרשב"א בח"ה ומביאו ב"י סוף סי' ו' יעו"ש. ש"ך ס"ק כ"ד. כריתי או' כ"א.

א

צ) [סעיף טו'] השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שבר בו עצמות וכו' ואפי' לא נשבר העצם רק שהכה עליו בכח אפי' פ"א מקרי שבר בה עצמות ואם נמצא הסכין פגום כשרה. שמ"ח או' ח"י. זב"ר בתמידים או' ע"ה. מנ"י או' כ"א. זב"צ או' ס"ג. יד אליהו או' ל"ה.

א

צא) וכן אם שבר בו עץ וכיוצא כשרה. שמ"ח שם בשם הרמב"ם וסמ"ג. זב"ר שם או' ע"ו. זב"צ או' ס"ד. יד אליהו שם.

א

צב) ואפי' ספק אם היה הנגיעה בעץ ממש במקום שמצא הסכין פגומה אפ"ה מותר דכל החוד הו"ל מקום א' וכ"מ מלשון הרא"ש שכתב אם נפלה בחוזק ע"ג קרקע קשה ולא התנה דוקא שנפלה במקום הפגימה. דע"ק או' ך' זב"צ או' ס"ה.

א

צג) אין קולא לתלות פגם אח"ש בניגוב שערות שבהם רגבי עפר כי אין בכך יותר ממפרקת. דע"ק שם. זב"צ או' ס"ו.

א

צד) לפעמים כשהעוף מפרכס ומכה ברגליו בסכין ונפגם אי חשיב כשיבר בה עצמות דכשרה עיין להכנה"ג בהגב"י או' מ"ז ובתשו' ליו"ד סי' קל"ט דהכל לפי אומד הדעת אם הדבר ששיבר או הכה קשה תלינן בה וכדברי ראבי"ה יעו"ש וכתב השו"ג מחו' או' ג' דה"ה וכ"ש בבהמה שפרכסה והכה ברגליו בסכין ואפי' בדקה תלינן בה וכשרה. תו"ז סי' פ"ט או' י"ט. זב"צ או' ס"ז.

א

צה) עוף שבשעת שחיטה נשמטו אגפיה והכו בסכין ונמצאת הסכין פגומה יש לאסור דלא תלינן בכנפים אלא אמרינן שבעור נפגמה דכל שהכה בכנפיו באיזה אופן שיהיה לא תלינן בהו דמי יכול לשער אם הכה בנוצות הכנפים שהם רכים או בקנה הכנפים גם אם העוף קטן שכנפיו רכים או העוף גדול שכנפיו קשים גם אם הכה בכח או ברפיון מי יוכל לשער זה בזמנינו זה לכן לענין מעשה מנקט לחומרא עדיף. כנה"ג בשו"ת בעי חיי סי' קל"ט. וכ"כ השו"ג סוף או' ל"ח דכן ראה מעשה דאח"ש פרכס כנף העוף והכה בסכין ונמצא פגום ואסרוה דשמא בנוצה של בית השחיטה נפגם יעו"ש. אבל אם חתכו ראשי הכנפים מן התרנגול ונשארו הקשות והכו בסכין מכל צדדין יש להכשיר משום דפרכוס התרנגול חזק מאד כהוראת זקן אהרן סי' כ"ד הביאו מחב"ר או' ח' והיא"פ מיהו אם התרנגול קטן יש להחמיר דאפי' אם חתכו כנפיו ונשארו סוף הכנפים דהיינו הקנים גם הם רכים כמ"ש הכנה"ג וע"כ יש לאסור והכל לפי ראות עיני המורה. זב"צ או' ס"ח.

א

צו) מעשה שאח"ש ששחטו בהמה קנח השוחט הסכין בעור הבהמה הנשחטה כמנהג ובעוד שהיה מעבירו בעור וחוד הסכין כלפי הזנב אז מחמת הפרכוס הכה הבהמה בזנבה על הסכין בחליות שבזנב ובדק הסכין ונמצאת פגומה יש להכשיר. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' ס"ט.

א

צז) שם. אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו. וה"ט משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעי' י"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר בו עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר ולפיכך אפי' נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דלמא שיבר בה אח"כ עצמות ולאו אדעתיה. ש"ך ס"ק כ"ה. וכ"כ הט"ז סק"י לחלק בין הכא לסעי' י"ג יעו"ש.

א

צח) שם. ואם שיבר בו עצם המפרקת אפי' דרך שבירה אין תולין וכו' הט"ז ס"ק י"ב והש"ך ס"ק כ"ו חלקו על דברי הש"ע הנז' וס"ל דתולין יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח או' כ"ו. כריתי או' כ"ב. ער"ה או' ה' אמנם הפר"ת או' כ"ז כתב להקל דוקא בהפ"מ יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' י"ח. מש"ז או' י"ב. זב"ר בתמידים או' ע"ט. מנ"י או' כ"ב. זב"צ או' ע'.

א

צט) ואם יש ספק אם הכה במפרקת הוי ס"ס לאיסור ואין להתיר אפי' בהפ"מ. שפ"ד או' כ"ו. מנ"י שם. זב"צ או' ע"א.

א

ק) מעשה בא לפני ריב"ק בשוחט בסכין ונמצאת פגימה וצוה להדיח בית השחיטה ונמצאת החתיכה תחוב במפרקת והכשירוהו. אגודה פ"ק דחולין. הגהת מנחת אהרן על ש"ך הארוך או' ב' קומץ או' כ"א. זב"צ או' ע"ד.

א

קא) מעשה בא לידי שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל"א קר"ק שנראה וניכר שעי"ז בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר. שבו"י ח"ב סי' נ"ג. אמנם הבל"י או' י"ד כתב להשיג עליו וכתב וכ"ש לפי דעת הש"ע דאפי' דרך שבירה אין תולין בעצם המפרקת והניח דבריו בצ"ע. וכן השפ"ד בסוף הסי' הניח זה בצ"ע יעו"ש.

א

קב) שוחט שהזיד ועשה פגימות בסכין אח"ש קודם שבדק הסכין שחיטתו כשרה. מיהו אם רגיל בכך קנסינן ליה ומעברינן ליה. בינת אדם שער או"ה או' ג' זב"צ או' ע"ה.

א

קג) שם הגה. ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחלה סמוך לשחיטה וכו' עיין לעיל או' פ"ו.

א

קד) שם בהגה. דאפ"ה מקרי סכין בדוקה. והיינו בטבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם כמ"ש בסעי' הקודם.

א

קה) ודע דכל ההיתרים הנז"ל ה"ד בשידע בבירור גמור שלא היה מקום הצואר ששחט שם מלוכלך באיזה גרר יבש או טיט וכדומה דאל"כ אסור לתלות ולהתיר אף דרך שבירה גמורה. והמיקל בשנמצא שם כן עתיד ליתן את הדין כי זה ודאי פוגם יותר משבירת עצם המפרקת. קומץ או' י"ז.

א

קו) והנזהר להעמיד הסכין על תכונתו כדבעי ולנקות מקום העברת הסכין מכל דבר המזיק לסכין כמו גרר וחול וכדומה וגם למרוט השער דגם זה מזיק ולא לשחוט כ"כ במהירות ורוגזא יהא סכינו תמיד חד וחלק אחר השחיטה כמקדם. קומץ שם. וכן בשעה שמצניע הסכין יקנחנו בסמרטוט היטב עד שיתחמם כדי שלא יעלה חלודה כמ"ש לעיל או' נ"ג יעו"ש. ויניחנו בתיק בדבר רך ואח"כ יכרוך עליו סמרטוט כדי שלא יעלה חלודה וגם כדי שיהא שמור כדי שלא יגע בו שום דבר.

א

קז) [סעיף טז'] אם בדק הסכין אחר שחיטה וכו' משמע דדוקא כשבדקו אח"ש והצניעו אבל אם לא בדק הסכין אח"ש והצניעו ואח"כ נמצא פגום יש לאסור למפרע מה ששחט. פר"ח או' כ"ז. פר"ת או' כ"ח. לה"פ או' כ"ח. זב"צ או' ע"ו.

א

קח) שם. ואח"כ נמצא פגום וכו' פי' ע"י הבודק עצמו ודרך אותה בדיקה עצמה בזה הוא דתלינן וכו' אבל בודק אחרינא א"נ הבודק עצמו והרבה לבדוק בפעם שנית לא מקלינן. פר"ת או' כ"ט. זב"ת או' נ"ג. זב"צ או' ע"ז. דר"ת או' קמ"ט.

א

קט) שם. ואח"כ נמצא פגום לית לן בה וכו' ומשמע דאפי' תכף ומיד שהצניעו הלך ומצאו פגום שחיטתו כשרה דאימור תכף בהצניעו נפגם בדבר אחר מעצמו וכ"ש בזה"ז שאנחנו מצניעין הסכין בקתא של עור שיש לחוש ולומר שבתוך הקתא היה שם עפר או צרורות קטנים או קסמים או דם שעל הסכין או רוק נקרש והפגים את הסכין. שו"ג או' מ"א. תו"ז סי' פ"ט או' כ"ב וכתב והכי נקטינן. זב"צ או' ע"ח. דר"ת או' קמ"ז.

א

קי) שו"ב שיודע שאינו נותן סכין השחיטה מידו אח"ש לשום מקום עד שבודקה י"ב בדיקות אף אם אינו זוכר אם בדק ואחר כמה שעות מצאה פגומה יש להקל וכ"ש אם יש לתלות בהגעה לסכין בכח לפני בדיקה שבה נמצאת פגומה. דע"ק סוף או' כ"ג. זב"צ או' ע"ט.

א

קיא) שם. דאימור בדבר אחר נפגם או שבר בו עצמות וכו' ואם יודע בבירור שאין לתלות במידי שהיה מונח במקום צנוע ויודע שלא עשה בה שום דבר גם לא היה זמן רב שיש לתלות בחלודה ושכחה יש להחמיר ולאסור דאימור לא בדק תחלה יפה יפה וכ"ש האידנא דאין כלל דרך להשתמש בסכין שחיטה זולת בשעת הדחק או הפ"מ יש להקל. שמ"ח או' י"ט. שפ"ד או' כ"ז וכתב וכן ראוי להורות. ר"ז או' כ"ד. זב"ר בתמידים או' פ"א. מנ"י או' כ"ו. ואפי' בהפ"מ אין להקל אלא כשבדקו לאח"ש י"ב בדיקות אבל אם לא בדקו כ"א בהולכה והובאה פשיטא דאין להקל אפי' בהפ"מ. זב"ר שם. דר"ת או' קמ"ה. ועיין לעיל או ק"ט ואו' נ"ט ודוק.

א

קיב) [סעיף יז'] טבח שלא הראה סכינו לחכם וכו' והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים וכו' ולהם מחלו חכמים וכו' ובאגודה פ"ק דחולין כתב עוד טעם אחר משום דעתה בעונותינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' מס' כלה וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' ע"א ותשו' מהרי"ו סי' קס"ג ומהרי"ק שורש קס"ג וכ"ה לקמן סי' רמ"ג סעי' ז' בהגה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא וכ"כ ב"י לקמן סי' ר"ה לענין נדרים דהאידנא כ"ע כע"ה דמו ומביאו הרב שם בהגה. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' כ"ט. ומיהו עיין ברכ"י בחו"מ סי' ט"ו או' ג' מ"ש לחלק בזה ומ"מ כתב דלדידן דק"ל כמרן ז"ל א"צ לזה דמרן לא חש להאי סברא וכתב כל הדינים כמות שהם וגם מהרימ"ט בחו"מ סי' מ"ז דחה התשו' הנז' יעוש"ב. ומ"מ בזה"ז אין לדונו בדין ת"ח אלא א"כ הוא בקי בש"ס ופו' ויודע כללי הוראה כנודע. ועוד עיין בדברינו לאו"ח סי' תקמ"ז או' כ"ג.

א

קיג) שם. והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וכו' ורש"ל פ"ק דחולין סי' ט"ל הרבה לקרות תגר על השוחטין בזה"ז שבודקין הסכין במהירות ובלי כונת הלב ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה יעו"ש. ש"ך סק"ל. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ט. שפ"ד או' ל' זב"צ או' ף'.

א

קיד) ובמקומות החרדים לדבר ה' ממנים שנים וטובים השנים מן הא' ואיש את רעהו יעזורו. שמ"ח או' ך' זב"ת או' נ"ח. ועיין לעיל או' כ"ח.

א

קטו) שם. והרבה צריך ישוב הדעת וכו' ובעי למבדק להו בהפלגת הימים כי ישתנה האדם ומה גם כי ברוב הימים הולכים ומתמעטים חושיו וזקן עכ"פ לא יבדוק. וכל בן אדם דמזלזל קצת במצוה אחת ממצות התורה קים לי בגויה דלא רמי נפשיה למעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר ציונו ה' ומה גם כי ירבו עליו הזבחים גם אדם שיש לו הרבה טרדות ורוב מחשבות אין למנותו שוחט לצבור ואצ"ל אדם מבוהל אשר גבר בו יסוד !הרוח דלא מתישבא רוחיה ביה כחמר טב על דורדייה להרגיש בפגימות הדקות הפונים לצדדין ועומדות בפה הסכין ודבר זה מוטל על חכם העיר. פר"ת או' ל"א. זב"ת שם. ועיין לעיל סי' א' או' ח"י ואו' מ"ד ואו' קל"ד מ"ש עוד מזה יעו"ש.

א

קטז) אין ראוי למנות שו"ב אלא מי שהוא עניו ביותר לפי שמרוב ענותנותו הוא שואל על כל דבר ודבר ממציאות הטריפות שהוא מתחדש מדי יום ויום ולא יסמוך על דעתו לדמות מלתא למלתא. אבל הלובש מלבוש גאוה מלבד שאוי לו אוי לנפשו נוסף גם הוא שלפעמים מרוב גאותו יראה לו שהסכין חשובה והולך ושוחט בה בחשבו כי אליהו הנביא נתנה לו בדוקה כן ובפרט באיזה מקומות שיש להם שררה זאת של השחיטה ירושה מאבותיהם וסומכים על דעתם בכל מציאות הבא לידם בין כדין בין שלא כדין וטועים הם שכל החושב עצמו במדרגה זו ועושה מעשים כאלו וסומך על עצמו בלי ספק שהוא אפיקורוס ומאכיל טרפות לישראל. גם על בני עירו שלא הקיצו משנתם לעמוד ולבדקו ולאבד האשרה הזאת ממקומה עתידים הם ליתן את הדין ואינם יכולין לומר ולתלות עצמם כמו שאומרים ההמון שהם אוכלים על דעת המלמד שסמכו לזה ונתן לו שטר סמכה בידו והקולר תלוי בצוארו דאין זה כלום דאפשר שאותה שעה שסמכו היה יודע בטיב הדינים ובדיקת הסכין והיה עושה עצמו יר"ש ועניו ובשביל כך סמכו ואחר שיצא מלפניו חזר לסורו הרע ומה יעשה אח"כ זה הסומכו אם לא ידע מעניניו ולפעמים מרחיק נדוד לעיר אחרת בענין שאינו יכול לחזור ולבודקו. ועוד שאפשר שזה שסמכו הוא ע"ה ובור גמור ולפי שהאריך ימים ושנים באומנות זו חושב בדעתו שהיה לגאון באומנות זו ואין כמוהו בעולם וכל הרוצה ליטול סמכה יבוא ויטול ממנו בהרצאת ממון כמו שראינו כמה מקומות בעוה"ר. ולפ"ז אלו היודעים שיש מציאות כזה בעולם והם שותקים וסומכים על הסומכו ואוכלים ממנו ויש בידם יכולת לעוקרו ולא עקרוהו הם נתפשים בעבורו ואם אין בידם יכולת לעוקרו עכ"פ כל מי שנגע יראת ה' לא יאכל משחיטתו ואז תבוא עליו ברכת טוב. כסף אחר בפ"א מה"ש הלכה כ"ו. זב"צ או' פ"ח.

א

קיז) גם מכה רבה ראיתי בכמה מקומות שלפעמים יבוא איזה חכם ממקום אחר והוא אדם גדול בתורה אך בעניני בדיקת הסכין אינו יודע כלום וכשהשוחט מראה לו הסכין מוציא דבה עליו דאין סכינו חשובה ולא הוא זה להוציא השוחט שהוא מומחה מחזקתו שהוא עומד כמה שנים על ידו שהוא אינו יודע כלום. כסף אחר שם. וכן להיפך שאומרים אלו החכמים על השוחט שהוא מומחה והשוחט אינו מומחה ועתידים ליתן את הדין. זב"צ או' פ"ט.

א

קיח) כל המשחיז את הסכין א"א לו לבודקה יפה מסיבת טרחתו בהשחזה פעם אחר פעם ויהיו אבריו כבדים עליו ואינו יכול לבדוק היטב וע"כ נהגו ותקנו רבותינו שלא לבדוק הסכין פחות משנים שהא' יהיה משחיז והב' יבדוק אחריו ותהיה הסכין כנתינתה מהר סיני. גם אם יהיו שוחטים אחרים יושבים עמהם יצרפו עמהם אחר בבדיקת הסכין ולא יסמכו על דעתם וימחלו על כבודם כי כבוד אלהים יותר גדול מכבודם. כסף אחר שם. ואם אירע פעם א' שהשוחט הוא משחיז לבדו ולא יש אחר עמו כן יעשה שאחר שהשחיז את הסכין וסמך עליה בדעתו שהיא כשרה לא ישחוט בה תכף אלא ימתין כמו רבע שעה כדי שינוח מיגיעתו ואח"כ יחזור ויבדוק אותה היטב ואז יכשיר את הסכין. זב"צ או' ץ'.

א

קיט) [סעיף יח'] הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות. ובריב"ש סי' ת"ק כתב דגם הכרכשות שנוטלים מן הכשרות לבד אסור ליקח מטעם זה ומביאו ד"מ ואע"ג דבחו"מ סי' ש"ו סעי' ד' כתב הרב דטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מקרי שכר ואם ניבלו חייבים לשלם והוא מדברי הטור שם התם מיירי היכא דהמנהג הוא כן אעפ"י שאינו נכון כמו שקרא תגר גם הרמב"ם על המנהג שהיה בזמנו שהיו לוקחים שכר רק מן הכשרות לבד כדאיתא בריב"ש שם א"נ ס"ל להרב דכשנוטל כרכשות מותר לו ליקח מהכשרות לחוד דליכא למימר שיבא להקל כדי ליטול כרכשות דלהא לא חשדינן ליה שיאכל טרפות וא"כ יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בו שאינו אוכלם ומוכרם אבל כשנוטל שאר שכר אסור ואפשר שמזה נתפשט המנהג שבקצת מקומות השוחטים לוקחים הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטרפות אעפ"י שהוא מנהג רע. ש"ך ס"ק ל"א. והט"ז ס"ק י"ד כתב הטעם ליישב המנהג שלוקחים הכרכשות מן הכשרות לבד משום שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות יעו"ש. אבל הכנה"ג בהגב"י או' ס"ב והתב"ש או' ל"ז דחו טעם זה דאין לחלק בין רב למעט יעו"ש. והרב זב"צ או' צ"א כתב דמקודם היה המנהג הרע הזה בעירם לקחת שכר מן הכשרות לחוד ואח"כ תיקנו שהשוחטים יקחו שכר קצוב מן הקהל ולא מהבהמה כלל ועיקר וכתב וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר יעו"ש. ועוד יש נפקותא כשיקחו השוחטים שכרם מן הקהל כדי שתהיה השחיטה תחת רשות הקהל והם ימנו שוחטים היותר יר"ש ומומחים כדת וכהלכה.

א

קך) ומיהו בקצת מקומות שהטבח נכרי מספיק בשר לישראל כל צרכם יש להקל קצת בזה לפי שעל הרוב אינו מפסיד השוחט. פר"ח או' ל' לה"פ או' ל"א. בל"י או' ך'. זב"ת או' נ"ט.

א

קכא) וכן במקומות שעכו"ם הרבה ושוחטים לעולם עד שיש די לצורך ישראל אז אינו נוגע כלל בדבר ומותר ליטול רק מהכשרות. שמ"ח או' כ"א מנ"י או' כ"ט. יד אליהו או' מ"ד.

א

קכב) וכתב הרב זב"צ או' צ"ב דבעיר בגדאד יע"א שכמה פעמים הבעה"ב נודר כבש א' ושוחט אותו בביתו ומחלקו לעניים והמנהג הוא שאין לוקחים ממנו הקהל הקצבה הגאביל"ה שלוקחין מכל צאן וצאן משום דהוא לעניים אבל דוקא השוחט לוקח ממנו פרק הזרוע והכתף לא חשיב זה שלוקח מן הכשרות ולא מהטרפות וליכא חששא בזה משוה דמוכרח בעה"ב להביא אחר תחתיו כיון דיש עליו נדר א"כ לא איכפת ליה לשוחט אם יצא כשר או טרף דגם אם יצא טרף מוכרח להביא אחר במקומו ואפי' אם לא ימצא בידו היום מוכרח לשחוט אחר תחתיו מחר וא"כ אין פקפוק במנהג הזה יעו"ש וכ"כ לקמן בסי' קי"ט או' ע"ז. ומיהו אם יש חשש אם יצא טרף יתעכב איזה זמן עד שיביאו אחר ואפשר שיביאו שוחט אחר יש להתנות שיקח שכר גם מן הטרפה או ע"מ שלא יביאו אח"כ שוחט אחר.

א

קכג) אין לרבנים לקנות מכם הגאביל"ה ומכוער הדבר דכיון שאם יארע שום ספק בשחיטה אליו ירוצו לשאול את פיו מה דינה של בהמה זו אם טרפה או כשרה אסור לו ליקח מכס הגאביל"ה כדתנן החכם שאסר את האשה בנדר ה"ז לא ישאנה ול"מ בעיר שאין בה אלא חכם א' שעל פיו יחנו ועל פיו יסעו שאסור אלא אפי' יש חכמים הרבה בעיר וכשיארע איזה ספק כולם נקבצים לראות מה דינה של בהמה שנפל ספק עליה אסור לא' מהם ליקח מכס הגאביל"ה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ב. שפ"ד או' ל"א. וסיים שם השפ"ד ואני מנעתי את עצמי שלא ליהנות כלום כי מכוער הדבר מאד ולשומעים ינעם עכ"ד. זב"צ או' צ"ג.

א

קכד) שם הגה. שלא יבא להקל וכו' ואפי' יודע בעצמו שהוא חסיד ולא יטה מ"מ מידי חשדא לא נפיק. שמ"ח או' כ"א. מנ"י או' כ"ט. ר"ז או' כ"ט.

א

קכה) שם הגה. ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו וכו' והיינו ששוחט ובודק הוא בעצמו ומוכר לאחרים זהו דוקא אסור מכח המנהג אבל אם שוחט ובודק לצרכו ולא למכור לאחרים הוא דבר פשוט דמותר. ביה"ל או' ג' זב"ת או' נ"ט. לה"פ או' ל"ג.

א

קכו) [סעיף יט'] ראובן שאמר לשמעון וכו' ולפיכך מעבירין אותו וכו' מדברי הרשב"א נלמוד דמעבירין אותו איננו אלא רגע א' ואח"כ מחזירין אותו כשחוזר למוטב. דמש"א דף מ"ד ע"ג. כנה"ג בהגב"י או' ס"ד. שו"ג או' ן'.

א

קכז) עוד למדנו מדבריו דהיכא דיש אמתלא לדבריו סגי. דמש"א שם. כנה"ג שם או' ס"ה. והכל לפי מה שהוא אדם. זב"צ או' צ"ד.

א

קכח) ולא סגי כשיקבל עליו דברי חבורות אלא בעינן שיקבל עליו ג"כ להראות סכינו בכל יום תמיד לחכם שבעיר אף שהחכם לא ישלח אחריו. כנה"ג שם. והיינו ממידת חסידות וזהירות שלא יבא להקל פעם אחרת בבדיקת הסכין. שו"ג או' נ"א. ועיין לקמן או' קל"ה.

א

קכט) אבל לשמעון אין להאשים שהוא סמך על ראובן עצמו שיגמור הבדיקה. לבוש. זב"ת או' ס"ה. וכתב בס' ל"ח שהכל לפי תואר הענין לריאות עיני הדיין שהרי אפשר ששמעון רואה גם הוא בכונת ראובן שילך וישחוט ולא הזהירו שיבדוק בעצמו וא"כ גם הוא מיקל בבדיקת הסכין כמו ראובן. כנה"ג שם או' ס"ו. זב"צ או' צ"ה.

א

קל) טבח שראה בחבירו ששוחט בסכין פגום והניחו והניח לאכול הבשר ושוב אמר שהיה פגום ושלא גילה הדבר להיות האוכלים אויביו יש להעבירו. מהרשד"ם חי"ד סי' מ"ז. כנה"ג שם או' ס"ז. לה"פ או' ל"ה. בל"י אי' כ"ב. שו"ג מחו' או' ט"ו. זב"ת או' ס"ו. זב"צ או' צ"ט.

א

קלא) שוחט ששחט בהמה ובדק הסכין והשחיזו במשחזת ושחט בו ולא בדקו אחר שהשחיזו במשחזת וטען כשהשחיזו במשחזת לא היתה שום פגימה בסכין אלא שלא היה חד ולכן השחיזו אין מעבירין אותו. מהרש"ך ח"א סי' נ"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. שו"ג מחו' או' ה' תו"ז סי' פ"ט או' כ"ז. זב"צ או' צ"ו.

א

קלב) מי שבדק סכין ואמר שהיא פגומה ובא אחר ושחט בה ואמר שהיתה הגונה ושוב אחר עשר שעות נמצאת פגימה אין לפסול את השוחט בעדותו של זה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. מהריב"ל ח"א דפ"ג. כנה"ג שם או' כ"ט. שו"ג שם או' ו' תו"ז שם או' כ"ט. זב"צ או' צ"ז. ולענין העופות ששחט בזה הסכין יש לחכוך ולהחמיר משום דאוקי חד לגבי חד והעופות בחזקת איסור עומדים. ואם יש עוד עד אחר ואומר שגם הוא בדק הסכין קודם ששחט השוחט אותם העופות ומצאה יפה העופות מותרין דהו"ל תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. מהריב"ל שם. זב"צ שם.

א

קלג) טבח שאחר שבדק הסכין אחר השחיטה נתנה ביד נער א' להוליכה לאדם אחר ואותו אדם מצאו פגום אם הנער קטן אותם הבהמות ששחט הראשון בחזקת היתר הם ושליח הוא דעוית אבל אם אותו הנער היה גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בזה הסכין בשום דבר קשה אלא מיד הולכתיו ונתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום אין להקל ולומר דלמא השליח שיבר בו עצמות ולאו אדעתיה אלא אותן הבהמות ששחט שוחט הראשון אסורות. מהריב"ל שם. כנה"ג שם או' ל' פר"ח או' ל"ב. לה"פ או' ל"ו. שו"ג שם או' ז'. זב"ת או' ס"ה. תו"ז שם. זב"צ או' ק'.

א

קלד) שוחט שאינו רוצה להראות סכינו בפני שונאו הדין עמו דהשונא הוי כמו דיין ודיין אסור לדון לשונאו משום דמחמת שהוא בפני שונאו נדמה לו כאריה ואינו יכול לכוין יפה בהרגשת סכינו. הרב !יות עולם סי' א' דין ג' תו"ז שם או' כ"ה. זב"צ או' צ"ח.

א

קלה) שם. ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב וכו' היינו שיקבל עליו בפני ג' חכמים והכשרים שבעיר שלא ישוב עוד לדברים כאלו אלא שיבדוק יפה. אבל אם נראה בעיניהם שהוא פושע ומיקל ראוי שלא להחזירו אפי' בקבלת דברי חבירות. הרשב"א בתשו' סי' תקצ"ד. ב"י. לבוש. זב"ת או' ס"ד ואו' ס"ה. ועיין לעיל או' קכ"ח.

א

קלו) [סעיף ך'] טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין וכו' מעבירין אותו. שמעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום ועוד דהא שוחט בסכין פגום לכתחלה. הרשב"א בתשו' סי' תר"ך. ב"י. ש"ך ס"ק ל"ג. פר"ח או' ל"ב. לה"פ או' ל"ו. בל"י או' כ"ד.

א

קלז) שם. וקרוב לומר שהכלים אסורים. והבל"י שם הסכים לאסור הכלים למפרע יעו"ש. וכ"כ השפ"ד או' ל"ד לפרש דברי הש"ך דכונתו לאסור הכלים למפרע יעו"ש.

א

הרי זה נבילה היינו ספק נבילה כ"כ הרמב"ם להדיא וכ"כ הש"ך. ועיין מש"ל בסי' א' מה שבררתי באריכות לחלק בין מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטריפין למפרע ודאי ולא ספק ע"ש:

ב

חיישינן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואם יש ספק בשחיטה העמד הבהמה על חזקתה ואסורה.

ג

אפי' בעוף שעורו רך וקשה במציאות לעשות פגימה מ"מ מחמירין והב"ח כתב אפי' נגע במפרקת. ונראה אפי' לא שחט רק הקנה ויש כאן ספיקא טובי דלמא אח"כ נפגם ואת"ל מקדם דלמא נגע בפגימה קודם ששחט המחצה קנה וא"כ אין פגימה פוגם מ"מ אסורה דכל ספק בשחיטה אסור':

ד

שיעור פגימה כ"ש עיין ש"ך שכתב אפי' פחות מחגירת צפורן והא דבעינן בדיקת צפורן דלא חיישינן לפגימה קטנות ומסתמ' נחגרים בצפורן אבל באמת אם הם פחותים מ"מ אוסרין וכ"כ מהרש"ל והב"ח דעתו להכשיר אם הפגימה קטנה מן חגורת צפורן והאחרונים חולקים ועיין פלתי שעלה מתחילה דעתי אם שחט רק קנה בוודאי הנכון עם ב"ח דאם אין חוגר בצפורן דכשר ובזה ישבתי סתירת הרמב"ם זה לזה אבל לבסוף העליתי דכל פגימה הנרגשת טריפה מדינא ואין להקל בו כלל והכל קרוי חגירת צפורן:

ה

כל שהוא בספר לחם הפנים נתן טעם לפגימה ע"פ סוד שמעכב הנשמה אשר בו ע"ש ושתיקותו יפה מדבורו וח"ו ליתן טעם למצות ה' וכך היה הלכה למ"מ ואין בו טעם כי בטעמים נותן מכשול בעו"ה כי רבים אשר אין שומעים בקול הסוד ההוא ותפק תורה להקל בדינים הללו.

ו

אפילו חוט שערה ובעו"ה הרבה מקילין ואומרים על הסכין שהוא אינו פגימה רק בלשון אשכנז רויך והיא לחסרון הרגשתם וידיעתם כי רויך הוא פגימות קטנות נרגשי' ברוב השגחה ומי ששחט בסכין שהוא רויך הוא רשע ומאכיל טרפות לישראל בעו"ה ויש להחרים שזה השם רויך לא יזכר ולא יפקד והוא פגימה גמורה:

ז

צריך לבדוק וכו' ודאי אם אין סכין בחזקת בדוק כלל פשיטא דאסור לשחוט בו דשוחט בו טרפה ואם לסמוך דאח"כ יבדוק אסור דאולי ישכח מלבדוק וקעביד איסורא. אבל בסכין שהוא בחזקת בדוק מ"מ יש לבדוק אותו קודם שחיטה ולא לסמוך אחזקתו וע"ז מורה הפריש' דעשאו סמך מקרא לא תאכלו על הדם דבאינו בדוק כלל א"צ קרא:

ח

שחיטתו פסולה הואיל לא ידע לא נזהר זהיר ולא רמי' עלי' ולאו אדעתא:

ט

אפי' כולן מסוכסכת זה יליף מן גמר' סכין שיש לו פגימ' הרבה תדון כמגירה ופי' הם במסוכסכ' דאי באוגרת מה נ"מ אם יש פגמים הרבה או א' אף אחד מעכב השחיטה. והט"ז פי' בשם בעל העיטור דמיירי באוגרת ומ"מ נ"מ דאף ביפה א"י לשחוט הואיל ויש בו הרבה ה"ל כמגירה אפי' היפה פסול:

י

סכין שפיה חלק עמ"ש לקמן בסי' כ"ג כי שם מקומו האמיתי:

יא

לכתחלה אפי' כמה עולה ויורד מ"מ כשר ש"ך:

יב

וצריך לשנות הצפורן גם צריך לרחוץ הסכין שלפעמים טפת דם בסכין ועי"כ אין פגימה נרגשת:

יג

אפילו אם מכוון וכו' ואם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה אם יודע הי' מפגימה מותר ואם לאו אסור דכל מילתא דלא רמי' אנפשי' וכו' ש"ך:

יד

צריך לבדוק בכל פרטי בדיקה י"ב בדיקות הנהוגים וכדומה ועם כל זה אינו הפסק בין ברכת שחיטה לשחיטת כל בהמות דהכל צורכי שחיטה. ולא הוי הפסק:

טו

ואפי' הראשונ' דשמא בעור הראשונ' נפגמה. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:

טז

להכניס עצמו בספק ומ"מ אסור משום בל תשחית במקום שהבשר טרפה פחות מדמי הכשרה עי' פלתי:

יז

בספק הלזה ואם שחט לאחרים ולא בדק בין שחיטה לשחיטה ואח"כ נמצא פגימה ועי"כ טרפו כל בהמות למפרע דעת העט"ז דמחויב השוחט לשלם דהוא פושע ודעת הט"ז דפטו' והש"ך בנה"כ השיג עליו ועי' פלתי דבררתי דהדין עם הט"ז והממע"ה מ"ש. מיהו איסורא קעביד ולא טוב עושה בעמו לא יהיה אלא גרמא בנזקין קי"ל אסור אע"פ דאין חיוב לשלם. ואם רואה הב"ד דהוא מועד לכך וזה לאות שהוא מקלי דעת ראוי לחייבו לשלם למגדר מילתא. והנה בעיו"כ ששוחטין כפרות ומרבים העם להביא וממהרים על השוחט כלה מעשיך כי ממנו יאכלו האנשים בצהרים ומחמת זה אין לשוחט פנאי לבדוק סכין כראוי בין שחיטה לשחיטה ושוחט הרבה עופות זא"ז מבלי בדיקה בנתיים וא"כ אם ימצא אח"כ סכינו פגום הלא הכל למפרע טריפה ולמי יטרוף הלא רבו הנכנסים והיוצאי' וא"כ בעו"ה התקלה לפניך חששות רבות וביום צום הנבחר מכניסין עצמן לספיקות עצומות וטוב היה שלא לאכול כלל. וכמה פעמים הזהרתי יותר טוב לעשות כסדר הכפרה אבל מבלי למה' לשחוט עד זמן פנאי לשוחט במתון וישוב ואף שהאר"י זצ"ל מזהיר למהר לשוחטו לא דיבר במקום חשש ספק איסור. וא"כ כל העומד לשחוט כשחוט דמי ואם מכינו לשחיטה רק המניעה מבלי להעמיס על השוחט הרי זה עושה פעולתו למעלה למתק הגבורות כאלו שחוט ועומד רחמנא לבא בעי ובפרט אשר הכוונה לשם שמים כמ"ש. ועכ"פ יש לרב המורה להשגיח ע"ז בשוחטים ביום הנבחר הנ"ל לבל יתפרצו ויקילו ראשם בענין בדיקת סכין ובדיקת סימנים וכדומה לרב טורח המלאכה שלהם ויצא שכר אנשים שוחטי עופות הנ"ל לכפרה בהפסדן בעו"ה:

יח

ואם נגע במפרקת דיותר שכיח פגימה במפרקת מן פגימה ע"י עור פשוט אחרונים:

יט

שחיטתו כשרה האחרונים הט"ז והש"ך האריכו מ"ש זה מלקמן סעיף ט"ו דאם אין ידוע דנפלה בחודה לקרקע דאסור מספק והעלו הדברים דכאן כיון דנאבד כבר יצא הדבר בהיתר. ועיין פלתי דכתבתי דיש לפקפק עליו מסוגיא דגמ' ולכן כתבתי לחלק בסט"ו ליכא ספיקא רק זה דלמא נפלה בחודה לארץ דזולת זה ליכא ספיקא דהסכין בחזקת משתמר משא"כ כאן דסכין אין בחזקת משתמר דנאבד ואיכא ספיקא טובי איך קרה לסכין הפגימה לכך מותר:

כ

שחיטתו כשרה ולא חיישינן דלמא בעמידת הסכין קרה פגימה כיון דלא עשה בסכין שום דבר מיהו השוחטים אומרים ומעידים אם יעמוד הסכין זמן מעצמו יקרה בו פגימה. ובאמת במרדכי ודכותי' לא נזכר רק יום ויומים ולא יותר ובאמת יש להחמיר בעמדו זמן רב להצריך בדיקה אבל יום יומים לית לן ביה מעיו"ט לשני יו"ט של גליות יוכיח:

כא

ויצנענו וכו' דלמא ישתמש בו ויפגמנו והוא ישכח וישחט בו ויאבד הסכין ויהיה בחזקת בדוק וכשר ובאמת הוא שימש בו ועשאו פגום רשב"א:

כב

אפי' דרך שבירה והאחרונים חולקים ודעת' דרך שביר' להתי' ואומר אני כי בא לפני מעשה כזה שהכה בכח במפרק' כי השר הי' נחוץ ליקח הראש והכה בכח במפרק' כדי שיוכל הטבח ללוקחו ואח"כ בדק הסכין ונמצא פגימה והיה קשה עלי להורות נגד הש"ע וצויתי לשחוז הסכין מבלי פגימה ולהכות שני בכח בעצם מפרקת ונראה אם יהיה פגומ' הרי דאין רך וסכין ההוא מקבל פגימה. ואם לאו ניכרים דברי הש"ע והכה ונמצא בו פגימה והכשרתי כדברי אחרונים:

כג

הראה סכין לחכם עיין פלתי שכתבתי בפ"א ובאקרויי בעלמא א"צ להראות לחכם כלל ע"ש:

כד

מנדין אותו משום דפגם בכבוד ת"ח:

כה

יכול החכם למחול עיין ש"ך דכ' לפי דעת הרמב"ם א"י למחול רק באתחזק השוחט לשוחט מומחה אבל בלא"ה אין רשות למחול ועיין פלתי:

כו

ולהם מחלו חכמים ונתנו עוד טעם בישוב דברי הר"ם כי אין לנו מצוי ת"ח בעו"ה ותמול נתנו ולא נדע בעו"ה. וזהו הכל לפי דאמרו דבעי להראות לחכם מפני כבודו של חכם ואין חכמים בדורנו כדאי' לחלוק להם כבוד הזה אבל לדעת הרמב"ם דהו' לפרוש מאיסורא דאם שחט בינו לבין עצמו אולי ישחוט בסכין פגום אף בזה"ז שייך ומה בכך דאינם יודעים במס' כלה. ונראה הנהוג בלי לשחוט מבלי קבלה מחכם א"כ היינו הרשאה והיינו מחילה דהא מרשהו לשחוט בלי שום אדם ולהעמיד סכין ולכן הן הן הדברים שכתבתי בסי' א' שצריך דוקא קבלה מהרב המורה ולא מן שוחטים אף שהם מומחים כי הם אינם יכולים למחול כבוד המורה:

כז

שלא יבא להקל האחרונים תמהו על מנהג שנהגו השוחטים ליטול בשכרן הכרכשת' מכשר ולא מטרפות ומנהג קדמון היה בזמן הטור כנר' ממנו ח"מ סי' ש"ו ובזמן הא"ז קדמון לטור היה צוות' בזה על שוחטים עיין הג"ה פ' א"ט. ואחרונים יגעו ליישב מנהג. ולי נראה דמזה נתפשט המנהג ודאי ב"ב יחידי שוחט בהמה ואם נטרפה לא ישחוט עוד א"כ יש כאן חשש דיבא להקל כדי לקבל כרכשת' דאם יטרוף יפסיד אבל המנהג הוסד בטבתי עיר אשר עליהן לפרנס העיר בבשר שלא יחסר בשר לכל שואל בשר וא"כ אם יהי' טרפות בבהמה זו מהר ימהר לשחוט אחרת כדי להכין בשר לעם ה' וא"כ מה תועלת יש לשוחט אם מטריף בהמה זו שוחט אחרת עד שיהיה כשר ויקח ממנה כרכשת' ואם היא הראשונה יוכשר לא יהיה שוחט עוד וא"כ מה ריוח ומה היזק יש לו אם מכשיר או פוסל ואם יש לצייר שלפעמים ידחוק השעה ולא ירבו לשחוט ואפשר יפסיד כרכשת' בשביל זה לא תקנו כלל ופשוט. ולחוש כיון דע"י קבלת כרכשת' וכיוצא בזה נעשה ש"ש ויצטרך לשלם אם שהה וכו' זהו לא שכיח ולא חיישינן ליה:

כח

שאין אדם שוחט לעצמו והט"ז דייק מ"ש מנגעי' שאין רואה נגעי עצמו וכדומה ובאמת הואיל ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין התירו ות"ח ודאי מותר לשחוט לעצמו כדאמרינן פרק הדר ת"ח חזי לנפשיה פירש"י כששוחט לעצמו ובת"ח ליכא חשש אבל במי שאין בעל תורה יש למחות מבלי לשחוט לעצמו בכל אופן:

א

שיעור פגימה כל שהוא ולא נזכר חגירות צפורן והש"ך כתב בשם מהרש"ל דאפילו לא חוגרת הצפורן מ"מ טרפה רק מסתם אין חוששין לפגימה קטנה כזה והשיג על הב"ח דמכשיר בגימה קטנה. והנה הפר"ח האריך בזה ועם כל אריכות לא מצאתי מנוח #ג) והעיקר בקושי' שכל יסוד רשב"א וטור דהרמב"ם לא הזכיר כדי שתחגור צפורן ומזה שפטו בפגימה כ"ש מטרף והוא בפ"א מהל' בית בחירה כתב פגימת מזבח כדי חגירת צפורן והוא הפוסל בסכין של שחיטה. וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם סותרים ומה שנ"ל לכאורה היינו אומרים כי די בחגירת צפורן בשוחט קנה לבד בעוף כיון שאין כח בפגימ' לגודל קטנות לחגור ולעכב הצפורן אף הקנה לא יעכב דלא יקרה נזק לקנה כלל מחמת קוטן הפגימה ומותר לשחוט בו אבל לשחוט ושט שהוא רך וא"כ פגימ' קטנה כל שהוא אין בכחה לחגור הצפורן ועובר עליו אבל מעכב ועוקר בושט ולכך אפי' כל דהוא מעכב ולכך בהל' שחיטה כתב הרמב"ם סתם דשחט בסכין קנה וגם ושט אפי' פגימה כל שהוא מטריף ולא הזכיר כלל מן חגירת צפורן משא"כ בהל' בית הבחירה שכוונת הרמב"ם ליתן סי' למזבח שפוגם בו פגימה חגירת הצפורן אמר כמו בסכין של שחיטה והיינו הבא לשחוט הקנה וא"ש כנ"ל בדוחק: אבל האמת יורה דרכו כי ודאי קשה לומר דגמ' חשיב שעורא ופריך ואידך ולימא פגימת סכין מה קושי' דלמא ר"ל ס"ל דלימא פגימת הסכין בצפורן ופגימה כל דהוא כמו שכתב הרמב"ם פוגם. אלא ברור לענ"ד כאשר הסכימו עמי שוחטים מומחים מובהקים כי אין לך פגימה בעולם ממש קטן שבקטנים שלא יורגש ע"י צפורן ואם אין חוגר' אף מורגש בצפורן באמת אינו פגימה רק תלוי בהרגשת הבודק ולפי חריצת ועוצם הרגשתי כי יש אנשים שאפי' פגימה קטנה אינה מרגישי' ויש שמרגישים אפילו כחוט השערה ויש אשר אין מרגישים כלל והכל לפי הרגשת האדם ועוצם בחינתן. וזה ברור ונודע לכל: ולכך כפי אשר בא המסורה והקבלה מחז"ל היה פגימה כדי חגירת צפורן כי המה דברו באיש השלם וישר בהרגשה ואין בו דופי ולא דברה תורה בחלושי הרגשה ומעטי בחינה ואז לא יבצר שום פגומה שלא יורגש בצפורן וזהו שיעור הנאות לו חגירת צפורן אמנם חז"ל לעוצם קדושת פרישתם יראו לנפשם אולי אין להם הרגשה נכונה על בוריו כפי הראוי לשוחט ולא מרגיש' בכל פגימה לכך בררו בדרכים אחרים לחקור מה שא"צ כ"כ הרגשה במיא ושמשא וכדומה. והן הן דברי הרמב"ם וסייעתו דכתבו פגימה כל שהוא דלא רצו לומר חגירת צפורן אולי אין השוחט שלם בהרגשה כראוי וירגיש בפגימה אבשרא אבל לא בצפורן כי אינו מרגיש שצפורן מעכבו ויתיר שלא כדת לכן אמרו סתם כל שמרגיש בפגימה טריפה. אבל באמת אלו היה הסכין בא ליד השלם בהרגשה ויעיד שאין מרגיש בצפורן ביה באמת כשר כי עיקר הפגימה אשר לנו במסורת הלמ"מ הוא חגירת צפורן. ולכך בהל' בית בחירה שבא ליתן סימן כפי הכלל ומסורת. ובני בינה בית ומזבח פשיטא שהם שלימים בהרגשה ומיד ה' עליהם השכיל פגימה דנתן סימן כפי התורה והמסורת אשר יסד שהכל תלוי בחגירת צפורן ופשוט ודוק. וכן יש לכוון דברי הרא"ש עכ"פ עלה מדברינו אפי' פגימה קטנה שבקטנות אסורה ד"ת ואף שאין נרגש בציפורן כי החסרון מפאת הבודק אלו היה מרגיש בסכין פגימה ההוא ודאי מעט לחוגר צפורן אלא שהרגשתו גסה ואין מרגיש דקות וזה ברור. ובעלה כל מחלוקת הפוסקים בזה:

ב

מי שרוצה להכניס וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ח דמאריך דלא כב"ח רק העיקר כמ"ש הרמ"א והן דברי תרומת הדשן. ובאמת בדברי רשב"א יש סתירה דכתב הא דמצריך בדיקה הוא רק עצה טובה שלא לאבד הנשתטים. ואח"כ חזר ודייק לשון מצריך לא כן משמע עצה טובה רק חיובא וגלל כן כתב דהוא חיובא מבלי לעבו' על בל תשחית ע"ש בתה"א וחדושיו. הרי דמשו"ה חיוב אבל לא מטעם איסורא כמ"ש הב"ח רק מטעם איסור בל תשחית ונ"מ אם בשר טרפה חד מקח עם בשר כשירה אפשר ב"ת ליכא אבל מ"מ עצה טובה ולכך בכ"מ לא פלוג אסור ובזה מכל מה שהביאו הש"ד אין כאן סתירה לדברי הרשב"א גופי'. וכן אמת נכון ולכך כתב הטור צריך לבדו' משום ב"ת:

ג

להכניס עצמו ואם שחט לאחרים ולא בדק ונמצא טריפה דעת העט"ז לחייב לשוחט לשלם והט"ז בס"ק ח' חולק וראי' שלו מן אגרמתא דאתא לקמא דרב ופטרו דלמא הלכה כמאן דמכשיר וה"ה הכא דלמא במפרקת נפגמה וע"ש שהאריך. והנה"כ דחה אותו דשוחט ידע הלכה כר"י ב"י דמכשי' במפרקת והנה נחזה אנן בתו' שם ב"ק דף צ"ט ד"ה מנעך וכו' כתבו דרב בעצמו ס"ל להלכה דכשר כר"י בר"י רק החמיר דטרפה וכתבו התוס' ולהכי אמר ספק גזל ולא ודאי גזל דאותו שוח' הו"ל לאסיק' דעת' שיחמירו עליו עכ"ל ומפי' זה נראה לכאורה כט"ז דהא היה ראוי להיות מסיק בדעתו דיחמירו ומ"מ פטרו רב ומכ"ש בזה דלא ידע דימצאו פגימה וחשב הסכין שלא יהי' נפגם באיזה שחיטות דאין לחייב לשוחט. אך מהרא"י בת"ה סי' קפ"ו עמד בזה למה באמת פטרו רב לשוחט ותי' דזה לא הוה בריר' לי' לרב דעל השוחט לאסיק אדעת' שיחמירו על ע"ה חומרא כזו להטריפו עכ"ל. וא"כ בנדון זה מדינ' דגמ' דמצריך בדיקה בין כל חד וחד וכל השוחטים יודעים דיש ממש חיוב כמש"ל לבדוק בין א' לחברת' מבלי להכניס כל בהמות בחזקת ספק איסור והוא לא השגיח פשיטא דהוי פושע ולאידך תי' דתוס' שם ב"ק רהוי בשאר טבעות ומספקא ליה לרב ומ"מ פטרה משמע דעל ספק פטור ודוחק לומר כדברי נה"כ דידע הטבח דשרי רב לא ידע והוא הטבח ידע. ובאמת נראה הנה"כ אזיל לשיטתו דהרב הש"ך בח"מ ש"ו ס"ק י' כת"ה דכל החומרא שנתפשט וידוע אצל שוחטים והוא לא עשה ועי"כ נטרפה חייב דהוי כמזיק. אבל לפי דעת רמ"א שם דחולק וכן משמע במ"מ דאפי' שהה במיעוט בתרא ונטרפה מ"מ שוחט פטור מכ"ש בזה דפטור. ודברי הש"ך דבימיהם לא נתפשט שהייה במיעוט איסור לודאי איסור דחוק דה"ל לרמ"א להגיה כדרכו לסברו דאין שייך בזה"ז: ובאמת לענ"ד ע"ז נתכוין הטור בח"מ דכתב וכן אם מצא סכין פגום והוא בדק תחילה כיון דאיכא לומר בעצם מפרקת נפגמה לא מפקינן ממון מספק עכ"ל. משמע דאם אי אפשר למתלי בעצם כגון שתפס הסימני' בידו ושחט שברור שלא פגע במפרקת חייב אמאי אף דבעור נפגמ' ג"כ פטור מה ה"ל למעבד וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאו שם הכ"מ דפטור דאמרינן בעור נפגמה והסמ"ע ופרישה ביקשו ליישב דאלו בעור נפגמה חייב השוחט דודאי היה סכינו רע דסכין טוב אינו נפגם מעו' וזהו דוחק דהוא דלא כרשב"א הנ"ל וא"כ בסכין בשוחט טוב נתלה בעצם מפרקת ולא נטרף הבהמה דתלינן לעולם בדבר המצוי ומה פריך הגמ' בדף י' בחולין לר"ח דאמר בעצם נפגם מהך דטבל ועלה כו' מה קושיא הא סכין טוב אין נפגם בעור ודאי בעצם נפגם א"ו כוונת הטור שסתם וכן אם מצא סכין פגום והוא בדק תחילה היינו דשח' בנתיים ולא בדקו בנתיים רק בדקו תחילה וא"כ ה"א דחייב כדע' העט"ז קמ"ל דלא דאמרי' בעצם מפרקת לבסוף נפגם ואם אנו מטריפין הוא מ"מ פטור וכתב הב"י דדמי' למוגרמת דרב וכו' והדבר ברור בכוונת הטור דלדברי הסמ"ע מה יעשה הטבח אם לוקח סכין מחודד וכי צורף הוא להבחין הברזל אם נפגם בעור או לא ועיין תוס' שם ד"ה סכין דיותר שכיח דנפגם בעצם מפרקת אחרון מקדם ואף דכתבו לר"ה מ"מ סברא לא זזה ואין להוציא ממון ודו"ק:

ד

הואיל ויצא בהיתר הרב הב"ח הקשה מן סעיף ט"ו דפסק בספק אם נפל לקרקע קשה דאסור. והט"ז והש"ך שניהם כאחד עונים ואומרים דכאן דיצא בהיתר שאני והש"ך מפרש ביותר דכאן דסכין לפנינו אוקמינן בחזקת איסור אבל בסעי' י"ג דנאבד והותרה תו אי אתה יכול לאוסרה. ויש בהן מהטעם אף שהרב פר"ח דוחה אותו בשני ידי'. מ"מ הא קשיא לי הא דאמרינן בחולין אינקבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן וקאמר הגמ' מסתברא דתלינן דהא תלינן בזאב ופרש"י דאמרינן בפ"ק בא זאב ונטל בני מעים והחזירן אין אומרים במקום נקב נקב. #א) וקשה מה ראי' בשלמא שם דכבר נטלו זאב והרי הן אבודים וכבר יצא הדבר בהיתר וא"כ אם אתה בא אח"כ לאסרו בשביל נקובים אמרינן הזאב נקב כמו דאמרינן בסכין שיבר בה עצמות אבל בלפנינו ואינם יודעים מאין בא הנקב אין תולין ביד הטבח כמו שאין תולין בנפלה על חודה. ולכן היותר נכון דבסעיף י"ג דנאבד הסכין יש ספיקא טובי ואופנים רבים איך קרה פגימה לסכין וכמה ספיקות יש ולכך תלינן להקל: אבל בסעיף ט"ו דאין לנו ספק דסכין בחזקת פגום רק לומר דלמא נפלה בחוד' על הארץ ותו לא הוי רק בחד ספיקא לא שרינן משא"כ בסעיף י"ג איכא ספיקא טובי דהסכין לא הי' בחזקת איסור הנ"ל:

ה

הראה סכינו לחכם וכו' נראה דוקא שוחט בקביעות אבל בשוחט פ"א לפרקים לא שייך להראות סכין לחכם. דהא ריש פירקן דחולין קאמרינן הכל שוחטין לכתחילה אפי' מומר אוכל נבילות לתיאבון והוא דבודק סכין ונותן לו לא בדק לא ישחוט וכו' וקשה בלא"ה לכתחיל' לא ישחוט דהא צריך להראות סכין לחכם וחייב נידוי ואם הראה אין לך סכין בדוק יותר מזה. ועכצ"ל דכל התקנה היה בטבח קבוע ולא באקראי בעלמא הוא והמשנה איירי באקראי ונכון:

ו

יכול החכם למחול עי' ש"ך דכ' הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה נתן טעם דלכך מנדין לפי שיסמוך על עצמו פעם אתרת וישחט בסכין פגומה ע"ש. וא"כ מה מהני ביה מחיל' במקום חשש איסורא ובאמת דברי הרמב"ם בעצמו קשה להולמן דבגמ' אמרו דהראי' סכין לת"ח הוא מפני כבודו של חכם והרמב"ם נתן טעם חשש איסור. ודוחק לומר דמתחילה צריך להראות לחכם מפני חשש איסור כמ"ש הרמב"ם דאל"כ מה ראו חז"ל לחלוק כבוד לת"ח בזה יותר משאר דברים אבל אי אתחזק והראה הסכין לת"ח ונמצא יפה כפעם בפעם תו אתחזק לבל יצא מכשול מתחת ידו. ומ"מ צריך ראית ת"ח מחמת כבודו של חכם וע"ז כוונו חז"ל כבודו של חכם ובאופן זה יכול למחול וכ"ז דוחק. #א) ולכן נ"ל דס"ל לרמב"ם הא דאמרינן בגמ' דאי לא הראה לת"ח הסכין מנדין אותו ואי הטעם משום זלזל כבודו של ת"ח מה קמ"ל ידענו גם ידענו המזלזל בכבוד ת"ח חייב נידוי. וע"כ דכוונת הנידוי מחשש איסור וס"ל להרמב"ם כמו שאמרו במור' הלכה בפני רבו דלא מסתייע מילתא להורות כהלכה ואפי' ת"ח מוחל לא מהני כמ"ש התוס' דהא מורה שלא כדין אף במעמיד סכין ולא מראה לחכם לא אסתייע מלתא להעמיד הסכין על בורי' ולא ירגיש בפגימ' שזה צריך ממש התבוננת יותר מהוראה ולכך מנדין אותו דהואיל דפקר יכשל בסכין שיש בו פגימה דלא אסתייע מלתא שיעמיד הסכין כראוי וא"ש. ודברי הרמב"ם וגמ' כאחד:

א

פגומה. עיין בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ב שנשאל בסכין של שחיטה שבדקוהו שני שוחטים אחר השחיטה ונמצא בו פגימה מורגשת אח"כ לקח אחד הסכין ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז סרה הפגימה ומענה בפי השוחט ההוא שקבלה בידו שכל פגימה אף אם ישפשפו כל היום לא תוסר וע"כ לא היה פגימה גמורה והשוחט השני כיחש בו. מה דינו והעלה דבהמה זו אסורה ע"ש טעמו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ט"ו על כיוצא בזה ע"ד שנהגו השוחטים כאשר מוצאים ספק פגימה בסכין אחר שחיטה המה מחליקים ע"ג עור או שאר דבר זמן מה עד שאינם מרגישים הפגימה ומכשירים הבהמה וכתב רע עלי המעשה ובעיני כמאכילים טריפות כי אטו פגימה נאמרה למשה מסיני. עיקור ושהייה נאמרה וכל שיש בסכין עכבות מקום שמעכב העברת הציפורן יהיה פגימה מגוף הסכין או בליטה מדבר אחר הנדבק בסכין כל שאינו יכול להסירו בנקל ע"י ידו וע"י הדחה קלה וכדומה רק צריך זמן מה להחליקו על עץ ועור וכדומה הכל גורם או עיקור או שהייה ע"כ כל העושה כן מאכיל טריפות ויש לעמוד בכח נגד המשחיתים המשחיזים האלה ע"ש]:

ב

לא ישחוט. עבה"ט ועי' בתפארת למשה שכתב דלפי טעה זה בסכינים שלנו שמיוחדים לשחיטה מותר לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דהא בדיעבד אם ישכח לבדוק כשר כדאיתא בסעיף י"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ק"ג שכתב דאף אם יעמיד אחר אצלו ויאמר להזכירו לבדוק אחר השחיטה לא מהני דאף דבא"ח סי' ער"ה לענין קריאה לאור הנר בשבת התירו בכה"ג. דוקא בקריאה דמצוה התירו ע"ש:

ג

לכתחלה. עבה"ט ועיין תב"ש שכתב דשוחטין בה לכתחלה כדעת ט"ז וש"ך וכן סתם הפמ"ג והחכמת אדם כלל ג'. אך בספר שחיטות מכתב אליהו כתב שראוי ונכון להגדיר שלא לשחוט בסכין עולה ויורד כי בעו"ה נתמעט ההרגשה והלואי שיוצאים חובותינו על סכין חלק וישר ולא על הר ובקעה דאינו דומה הרגשה דסכין ישר לעולה ויורד לכן כשיש פגימה בסכין לא ישחיז על מקום הפגימה לבד שאז נעשה עולה ויורד אלא יעביר בהשחזה כל אורך הסכין עד שיעמוד על תיקונו ע"ש:

ד

אבשרא ואטופרא. עט"ז דאבשרא נגד הושט ואטופרא נגד הקנה. וכתב בס' גן המלך סימן נ"ז אם שחט עוף בסימן א' כגון ששחט הושט והיתה הסכין בדוקה אבישרא כשר אע"ג שהיה בו פגימה הנרגשת אטופרא או להפך ששחט הקנה בסכין בדוקה אטופרא אע"ג דאית ביה פגימה הנרגשת אבישרא שפיר דמי דהני בדיקות דאצרכינהו רבנן אטופרא ואבישרא טעמייהו דטופרא נגד הקנה ובשרא נגד הושט עכ"ל ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן ל"ו שהאריך לחלוק ולהפליא עליו בזה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א:

ה

הצפורן. עבה"ט. ובספר מכתב אליהו כתב שלא יבדוק הסכין בשעה שהיד קר ומצונן או חם מאד או שהיד טופח הן מחמת משקה או זיעה אפילו טופח שלא ע"מ להטפיח כי בדוק ומנוסה אשר בכל אלה לא ירגיש גם יקנח הסכין שלא יהא בו שום לחלוחית גם בעת שרוח מנשבת בעולם לא יעמוד בחוץ לבדוק כי הרוח קשה לזה ע"ש:

ו

לשחיטה. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"מ שפסק כהלבוש ודחה דברי ט"ז וע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ר"פ:

ז

שהוא רך. עבה"ט ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סנ"ג שכתב דאם ידעינן שנגע הסכין במפרקת שיש חתך במפרקת והפגימה אינה גדולה כחגירת ציפורן יש להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרא"ש וסייעתו דלא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן ושמא בעצם נפגם וכתב עוד שמעשה בא לידו שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשיר. כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ע"ש ועיין בספר בל"י שהקשה על דין הראשון דהא הוא עצמו פסק בח"א סימן מ"ו דס"ס נגד חזקה לא אמרינן. ועל דין הב' כתב דנראה דוקא שבירה ולא הלכה ועיין פמ"ג סוף הסימן שהסכים עם השבו"י בדין הראשון ועל דין הב' כתב דהמיקל בהפ"מ אין להאשימו ע"ש:

ח

יכול החכם למחול. עש"ך שכתב דלהרמב"ם שכתב הטעם דמנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה אפשר דל"מ מחילת חכם. ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ד אות ג' שכתב שיש עוד נ"מ בין טעמא דרמב"ם היכא שנאבד הסכין דקיי"ל לעיל סעיף י"ב דאם בדקוהו קודם שחיטה מהני יש לומר דהיינו דווקא באם עביד כדינו שהראה לחכם אבל בלא הראה לחכם אף דמדינא א"צ לולי כבודו ש"ח מ"מ הבשר טרפה כיון דאבד חזקת כשרות שלו דעבר על תיקון חכמים. וע"ש בסי' ב' אות ט"ו בהגה ובסי' ט"ו שם מבואר דאף האידנא דנהגו למנות אנשים ידועים נ"מ היכא שגזרו עליו הב"ד שלא ישחוט מחמת חשש רינון ועבר ושחט דכיון שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו והוי כלא הראה סכינו מדינא דש"ס ומה"ט היו מנדין אותו כמו מדינא דש"ס דרק למי שנטל קבלה מחלו חכמים כבודם ולזה שגזרו עליו שלא ישחוט לא מחלו ע"ש:

ט

ישוב הדעת. עיין בספר של"ה ד' ע"ד ע"ב שכתב שראה חסיד אחד שלא אכל בשר שחוטה משום שראה בחוש המשוש שהסכין פגום והשוחט לא הרגיש בזה ע"ש עוד ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ה שכתב דמדינא א"צ להחמיר בזה אלא ממדת חסידות יש להחמיר בחול ולא בשבת ויו"ט דמבטל מצוה אם אינו אוכל בשר ע"ש ואין דבריו מוכרחים עיין באו"ח סימן רפ"ח ס"ב ובש"ס חולין ד' י"א סוף ע"ב:

י

מן הקהל. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' נ"ד שהאריך בזה:

יא

שהכלים אסורים. עבה"ט ועיין בשו"ת ברית אברהם חי"ד סי' י"ב אות ג' בנדון שוחט שהראה סכינו בחזקת יפה והחכם הרגיש בו פגימה אח"כ לקח השוחט ושפשף על בשר הזרוע ועי"ז הוסר הפגימה ומתנצל שבוודאי לא היה פגימה גמורה מדהוסר ע"י שפשוף היד וכתב שאין להוציאו מחזקת כשרות להעמידו בחזקת אינו מרגיש כי לפעמים נקרש ההשחזה מהאבן ונדבק באיזה מקום בסכין ועי"ז מורגש כעין פגימה וע"י השפשוף הוסר הקרישה וא"כ יכול להיות שמשעה שמסר הסכין בחזקת יפה עדיין לא נקרש והיה לח ולכן לא הרגיש ואח"כ נקרש ולכן מורגש וזה הוסר ע"י השפשוף וע"ש. ומ"מ נראה דהכל לפי הענין:

א

(סימן י"ח סעיף י"ב) צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה. קשה לי הא הוי ס"ס ספק שאינו פגום ואת"ל פגום שמא בעצם המפרקת נפגמה והרי הרמ"א פסק (בסי' ק"י ס"ט) דבס"ס אפילו היכא דאפשר לברר א"צ לברר ואף להחולקים דצריך לברר מ"מ נלע"ד דזהו רק אם אחר הבירור נעמוד על הבירור דאסור ודאי או לא אבל היכא דרק ספק א' יתברר אלא דאזי לא יהיה ס"ס ויהיה אסור מספק י"ל דלכ"ע א"צ לברר כיון דהשתא איכא ס"ס וגם אחר הבירור לא יהיה ודאי איסור ובזה מיושב קושי' הש"ך (סימן ק"י בדיני ס"ס אות ס"ו) מההיא דרואה דם מחמת תשמיש דהתם ע"י בירור שפופרת יבורר דממקור הוא אבל עדיין לא הוי ודאי איסור דשמא לאו כל אצבעות שוות א"כ הכא בסכין דאף אם ימצא פגימה עדיין יהא ספק שמא בעצם המפרקת נפגמה יהי' הדין דא"צ לברר וצ"ל דמ"מ באתחזק איסור דאינו זבוח צריך לברר אף בס"ס ובכה"ג:

ב

(שם) אבל אם נאבד שחיטתו כשירה. לשון הרמב"ם וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבד:

ג

(שם) ואם נגע במפרקת. ע' ברשב"א בתהה"א ובחי' די"א דקיי"ל כהאי אוקימתא דאוקימנא דרב כהנא כר"ח ולאכשורי בתריית' דבדאוריית' הלך אחר המחמיר והאי אוקימתא לחומרא היא דר"ח עושה לפום האי אוקימתא שחיטת בהמה כשבירת עצמות דאימור בעצם המפרקת נגע ונפגם הסכין ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניי' ואילך ובהא ר"ה לקולא ור"ח לחומרא ואע"ג דאנן לא תלי' במפרקת בבהמה אחת להקל מיחש מיהא חיישי' לדר"ח בשחט ב' וג' בהמות וסיים הרשב"א בחי' דהמחמיר תבא עליו ברכה ולא זכיתי להבין שיטה זו דהיכי מוכח מהך לישנא דשחיטת בהמה משוי לסכין לאינו בדוק הא לא מצינו רק דאם נמצא אחר האחרונה פגומה דאסורות כולן משניי' ואילך ולא ס"ל כסברא דאמרי' לעיל מכדי מתלי תלי' ממאי דבקמייתא אפגים דילמא בבתריית' אפגים היינו דהא מסברא באמת קשה כיון דטעמא דר"ח דעצם ודאי פוגם עור ספק פוגם אבל לענין באיזה עצם אפגים בקמיית' או בבתריית' ל"ש כן ובהכרח צריכים לדחוק דסברת הך לישנא דמזהר זהיר יותר בראשונות מבאחרונה ויותר סברא למתלי באחרונה מבראשונות וכמ"ש תוס' וא"כ בפשוט י"ל דלהך אוקימת' דדב כהנא כר"ח ולאכשורי בתריית' ס"ל כפי הס' דליברא פשוטכא למתלי באחרונה יותר מבראשונות מש"ה כולם אסורי' אבל בנאבד מנין לנו דר"ח מחמיר יותר ודן אותו לסכין שאינו בדוק ואף די"ל דשיטה זו הוכיח כן מפירכת הש"ס א"ה תבעי בדיקת חכם והיינו רק אם דנין דהסכין נעשה בכלל אינו בדוק ואסור לשחוט מדינא בלא בדיקה מ"מ היא גופ' תקשה דמנ"ל להש"ס למיפרך היכי מוכח מהך לישנא דמשוי אותו לאינו בדוק ואפשר ליישב בדוחק. אבל היותר תמוה לי מאד במ"ש דבזה ר"ה לקולא ור"ח לחומרא היכן מצינו דר"ה מיקל בזה דממה דלא תליא להקל דנפגם במפרקת אין ראיה דהא ר"ה מחמיר אף בשיבר עצמות דודאי משוי אותו לאינו בדוק ומה דפרכי' א"ה תבעי בדיקת חכם לישנא דא"ה לא דלר"ה ניחא אלא דה"ק דבשלמא ללישנא קמא דכר"ה ולמפסל קמייתא י"ל דלא נעשה הסכין אינו בדוק אבל להך לישנא דכר"ח ולאכשורי בתריית' והיינו דע"י השחיטה נעשה אינו בדוק ובאמת ממילא מכ"ש דלר"ה הכי הוא דלא מצינו דמיקל ר"ה יותר מר"ח דבעי בדיקת חכם לכ"ע אף לד"ה ולכאורה זה דרך פשיטא ומרווח מאד וצלע"ג ויעוין ברשב"א שם דדעת הרמב"ן דלר"ה גם בשוחט בסכין בדוק ונאבד אסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עד שיוודע ובדיקת סכין מעכבת וקשה לי דא"כ יקשה על ר"ה מברייתא דאבדו גדייו ותרנגוליו דמה מהני דרוב מצויי' מומחין הם הא לפנינו ליכא בדיקה דלאחר שחיטה דדלמא באמת הסכין פגום אחר השחיטה דבשלמא בדיקת סימנים דמעכבא י"ל דכיון דהוא מומחה בודק הסי' וכשרואה דלא נשחט הרוב גומר מיד השחיטה וכמ"ש הראשונים גבי מומר אבל בבדיקת סכין ל"ש כן וצריכים לדחוק דר"ה ס"ל דבהא פליגי ת"ק ור' יהודא דבאמת ר"י אוסר מה"ט דשמא נמצא הסכין פגום וכמ"ש תוס' רפ"ק לרבינא דס"ל כר"י וס"ל דטעמא דר"י דל"א רוב מצויין ולא כדדחי' דפליגי במצאן באשפה ועדיין צ"ע:

ד

(סעיף ט"ו) ואחר השחיטה שיבר בו עצמות. לפי מ"ש תוס' בחד תירוצא דמה דמשנינן עלה דר"ח אההיא דטבל ועלה סכין אתרע בהמה לא אתרע דאין מקום לחלק אלא דהכי אמרי' דאף אם הסכין אתרע עדיין בהמה לא אתרע דשמא שחט שלא במקום הפגימה והיינו ע"כ בסכין ארוך כמלא ב' צווארים א"כ ממילא לדידן בשיבר בו עצמות ג"כ הכי דהא אף בשיבר בו עצמות קשה מטבל ועלה כיון דנתעסק באותו המין הוי כשיבר עצמות וצריך גם בזה לשינויא דהש"ס סכין אתרע וא"כ בסכין קטן דל"ש כן אסור:

ה

(ש"ך סקל"א) ומביאו ד"מ. ובדמשק אליעזר כתב דליטול הכרכשות מכשירות ומטריפות ג"כ אסור דכרכשתא דכשירות שוה יותר מכרכשתא דטריפה:

ו

(ט"ז סקט"ו) משמע אבל מדינא. ע' ת' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי"ז:

א

ה"ז נבלה. פירוש ספק נבלה וכמ"ש אלא חיישינן שמא כו' וכ"כ בסוף סעיף י"א וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג עשין ס"ג דף ק"מ ע"א והסמ"ק סי' קס"ז ושאר פוסקים ולכך כתב המחבר לקמן סי' כ"ח ס"כ דבכה"ג מכסה בלא ברכה ועמ"ש שם:

א

אלא חיישינן כו'. משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה יוצאה מאיסורא עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שנולד בה ספק לא נתברר לך שנשחטה כראוי (כדלקמן ס"ס כ"ה) . ש"ס:

א

ואפילו בעוף. אפילו נגע ג"כ בעצם המפרקת דאיכא תרתי לטיבותא שעורו רך ונגע ג"כ בעצם המפרקת אפ"ה חיישינן שמא בעור איפגם וכ"כ הב"ח:

א

שעור הפגימה כל שהוא. פי' אם נמצא פגימה כל שהוא פסולה אבל לכתחלה א"צ בדיקה אלא אבשרא ואטופרא כדלקמן ס"ט משום דלא חיישינן לפגימה כל שהוא וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"ח דלא כהב"ח שפסק להקל דאינה נטרפה בפגימה כל שהוא אלא כדי חגירת צפורן שאין לנו בזה אלא מנהגינו עכ"ל וחלילה לנו להקל כן ולפי שראה שבודקים בצפורן הבין דמנהגינו דכל פגימה שאינה חוגרת צפורן כשרה ולא היא דהמנהג פשוט לפסול אפילו פגימה כל שהוא וכמ"ש ב"י וד"מ ומהרש"ל ושאר אחרונים וכדעת הרמב"ם והכל בו והרמב"ן והרשב"א והר"ן וסייעתם אלא דלכתחלה לא חיישינן לפגימה כל שהוא וסגי לן בבדיקת צפורן וכמ"ש וכן משמע בעט"ז כדפרישית גם מה שאמר הב"ח דמדברי התוס' משמע דבעי דוקא כדי חגירת צפורן ליתא וראיה שהרי גם הכל בו כתב כדברי התוספות וכן העט"ז וע"ש:

א

צריך לבדוק הסכין קודם. ואין לסמוך על מה שירצה לבדוק אחר השחיטה (טור) ולזה כפל המחבר וכתב ואם לא בדק לא ישחוט כו' כלומר אפילו על סמך שיבדקנו אח"כ אסור והטעם כתב הרשב"א דשמא ישכח לבדוק אחר השחיטה והרי הוא כאוכל נבלה ומביאו ב"י וכן משמע בטור. ובפרישה ס"ח כתב טעם משום שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם וקשה דבש"ס (דף י"ז ע"ב) אמרינן מנין לבדיקת סכין מן התורה דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ ועיין בסי' ב' ס"ק (ח') [יו"ד]:

א

סכין שתבדק בהולכה כו'. כלומר שמוליך הסכין על האצבע וכן פי' בדרישה:

א

ואם הביא. אפילו לא הוליך שחיטתו פסולה משום דהעוקץ פוגע בסי' וקורעו:

א

שחיטתו פסולה. הטעם כתבו הפוסקים דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה:

א

עד דקיימא ארישא דסכינא כו'. דאל"כ רישא דסכינא מחליש העור והבשר ואח"כ העוקץ קורע:

א

יש להטריף הכל. ואפילו מסוכסכת מן הצד אבל אותן רשומים שמן הצדדין בסכיני' נ"ל דמותר כו' דביה"ש מירווח רווח כה"ג כ"כ מהרש"ל ומביאו הב"ח וע"ל סי' ט':

א

וע"ל סי' כ"ג כו'. כלומר דשם סעיף ד' נתבאר דהשוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה במיעוט אחרון של סימן ראשון דפסול וטעמא נתבאר שם דכיון שנחתך רוב הסימן הראשון הוה כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט הנשאר הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה והלכך בעוף שהכשרו בסימן א' וכדלקמן סי' כ"א לא חשיב שהייה דמיד שחתך רוב סימן א' בעוף הרי נגמר שחיטתו ואע"ג דקי"ל לקמן סי' כ"ג דשהייה אפילו כל שהוא פסולה אפילו במעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה היינו דוקא שהייה ממש משא"כ שוחט בסכין רעה כיון שמוליך ומביא תמיד ודו"ק:

א

לפעמים טרפה. לאפוקי לא שהה שעור שהייה א"נ לאפוקי היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם ובזה מיושב שפיר מה שתמה הב"ח על הט"ו דכתבו בסתם שוחטין ועוד דמשמע אפילו לכתחלה ולקמן כתבו השוחט בסכין שאינו חד כו' דהכא לא באו אלא ללמד דין סכין ומיירי בגוונא דליכא משום שהייה כגון שמניח ב' הסימנים זה אצל זה וכדפרישית. שוב מצאתי בב"ח סי' כ"ג שכתב דלמאי דפסלי' שהייה כל שהוא כל השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה לעולם ואין שיעור לדבר עכ"ל וצ"ע וגם בעט"ז סי' זה וסי' כ"ד משמע דבעינן דוקא שיעור שהייה וכן שאר אחרונים כתבו בסתם גבי בהמה שיעור שהייה מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה וכ"כ הב"ח שם וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט':

א

שהיא עולה ויורדת כו'. נראה דאפילו ב' ג' עולה ויורד כשר לשחוט לכתחלה דאי ס"ד ב' אסור שהשני קורע א"כ אף בא' חורפיה דסכינא מחליש וכדאמרי' בש"ס והעולה ויורד קורע ועוד דהא מכשרינן בעולה ויורד אפי' להוליך ולהביא כמה פעמים נימא דבפעם א' מחליש ובפעם הב' קורע וכן נוהגים דלא כהב"ח שכתב בזה דבר זר שאינו מתקבל לאסור ב' או ג' עולה ויורד ע"ש כ"כ הגאון אמ"ו ז"ל:

א

וצריך לשנות הצפורן כו'. וכתב במשמרת הבית דף ז' ע"א בשם הראב"ד דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה והעיד הראב"ד שכן אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח"כ כששכשך במים מצא פגימה ע"ש:

א

אסור לשחוט כו'. אבל בדיעבד כשר אפילו לא כרך מטלית על הפגימה אם אומר ברי לי שלא נגעתי כמ"ש הר"ב בסי' ו' והיינו דוקא כשידע קודם שחיטה שיש פגימה אבל לא ידע ואמר אח"כ ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה היא למעלה מחציו של סכין ואמר ברי לי שלא שחטתי אלא במה שלמטה מחציו וכה"ג אף דיעבד אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה כדלעיל סוף סעיף ד' וע"ל סימן ו' נתבארו דיני כריכת המטלית על הפגימה:

א

צריך לבדוק כו'. משמע בדיקה כהלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ל דלא כמ"ש על שם שחיטות ישנים דאין לבדוק י"ב בדיקות בין שחיטה ושחיטה כי אין רוח חכמים נוחה הימנו להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה עכ"ל ולא נהירא דהא צרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סי' י"ט:

א

ואפילו הראשונה. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה כדלעיל סעיף א':

א

ומי שרוצה כו'. כן משמע ג"כ מדברי המחבר והרמב"ם והרי"ף שכתבו שאם לא נעשה כו' משמע דוקא מה"ט צריך לבדוק בין כל א' וא' וכדאיתא בת"ה וכן הוא הל' בכל בו וסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ט וכן נ"ל מוכח בהדיא מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בתר מאי דפסקו הלכתא כרב הונא בשלא שבר בו עצמות הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא כו' וכן מוכח בסה"ת סי' ב' שכתב וז"ל אם שחט בסכין בדוקה ולאחר שחיטה מצא בה פגימה כולן פסולות לכן טוב לבדוק הסכין בין כל אחד ואחד עכ"ל וכן מוכח בש"ס במאי דקאמר כמאן כר"ה ולמיפסיל קמייתא וכ"כ בחדושי הרשב"א דף י"ד סוף ע"ג דהכי מוכחת סוגיא כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה כו' וכן דעת הרבה פוסקים דלא כהב"ח שהשיג על הר"ב וכתב שהרא"ש והטור הם אחרונים ראו בל' הרי"ף ולא ישר בעיניהם לכך שנו הלשון וכתבו ואם בוא"ו דליתא דמדברי הטור אין הכרח ומהרי"ף והרא"ש מוכח כן בהדי' מלבד הלשון מיהו צריך שלא יקחו מהנשחטים לאכול קודם בדיקת הסכין של אחר השחיטה:

א

להכניס עצמו כו'. וכתב העט"ז אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות ונמצא אח"כ הסכין פגום צריך לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ע"כ ועיין בים ש"ש פ' הגוזל עצים סי' כ"ג ובח"מ סי' ש"ו:

א

ואפילו שחט בה הרבה כו'. ולא אמרינן דשמא בעצם המפרקת של ראשונה נגע ונפגם או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם:

א

ואם נגע במפרקת של א' ונאבד הסכין יש להחמיר כו'. כלומר לחומרא אמרינן דעצם המפרקת פוגם בנגיעה לחוד אבל לא לקולא כדלעיל ס"א וכ"כ בסט"ו:

א

שחיטתו כשרה. ז"ל הרא"ה שם דחומרא יתירא היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הלכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות תלינן לחומרא אימא בעור נפגם אע"ג דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרי' ליה אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות ונתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן לה וכו' הלכך בקל תלינן בדבר אחר עכ"ל ובגוף השאלה שם מבואר עוד טעם אחר דהואיל ויצא סכין בהיתר יצא והאי דנמצאת פגומה אימור שבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה ואימור לא איפגם עכ"ל ועיין ס"ק כ"ד:

א

שחיטתו כשרה. ולא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. רשב"א:

א

ויצניענו שלא יפגמנו כו'. דשמא ישחוט בו בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהוא בדוק קודם לכן ושמא עשאהו פגום במה שנשתמש בו כ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י ס"ס ו' ע"ש:

א

אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה. היינו טעמא משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ד וכ"כ מהרש"ל שם דכאן כיון דאיכא ס"ס אסור ע"ש ול"ד כלל לדלעיל סי"ג היכא דנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שבר בו עצמות ולאו אדעתיה כמבואר שם ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א"כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא בחזקת היתר כמו שנתבאר שם ולכך אפילו נמצא אח"כ מוקמינן ליה אחזקתיה דהיתרא ואמרינן דילמא שבר בו אח"כ עצמות ולאו אדעתיה וע"כ צריך לחלק כן שהרי הרא"ש בתשובה שם פסק כדלעיל סי"ג ובפסקיו כתב כמ"ש הט"ו כאן וכן כתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח וי"ט ב' דינים אלו. ולא עמדתי על סוף דעת הב"ח שהאריך בדבריו ושוייה להרא"ש כמי שאינו עומד בדבורו שבפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה ושגגה יצאה מלפני השליטים ש"ע ומהרש"ל והדבר מבואר כמ"ש ודוק וכן בעט"ז ובס' זבחי צדק ובספר ל"ח הביאו שני דינים אלו בסתם לפסק הלכה וכן בד"מ פסק להך דתשו' הרא"ש:

א

אפילו דרך שבירה כו'. צ"ע דנראה מהפוסקים דדרך שבירה תולין גם מה שנראה שהוציא המחבר כן מהר"ן אינו מוכרח דהר"ן קאי אחתך בו דרך הולכה והבאה ותדע שהרי כתב ע"ז וכ"כ הרשב"א ובחדושי הרשב"א דף י"ד וט"ו ובתה"א סוף דף י"ז משמע בהדיא הכי ע"ש:

א

אם בדק הסכין כו'. לכאורה קשה למה כתב המחבר דין זה הלא כ"ש הוא ממ"ש בסעיף י"ג וצ"ל דלכך דקדק וכתב דאימר בד"א נפגם או שבר בו עצמות כו' ולעיל לא כתב אלא טעם דאימור שבר בו עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו ידוע אם שבר בו עצמות או לא וכדמשמע נמי מתשובת הרא"ש שהבאתי בס"ק כ"א ולכך אמרינן שבר בו עצמות אבל הכא אשמועינן אע"ג שידוע בברור שלא שבר בו עצמות כגון שהניחו בקופס' אפ"ה כיון שבדקו אחר השחיטה אימור בדבר אחר נפגם מעצמו או שבר בו עצמות כו' ואע"ג דלעיל סוף סעיף י"ד לא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם מעצמו התם משום דאין ריעותא לפנינו לכך מוקמינן ליה אחזקתיה אבל הכא הרי פגום לפניך וע"כ אמרינן עם עמידתו נפגם מעצמו בדבר אחר:

א

ובנמצא יפה יכול החכם למחול כו'. הג"ה אלפסי ונראה דס"ל כמ"ש רש"י והר"ן דהא דהי' מנדין אותו כשלא הראה סכינו לחכם הוא מפני כבודו של חכם וכדלקמן סי' רמ"ב ושל"ד דהיו מנדין על כבוד הרב ולכך יכול למחול על כבודו וכדלקמן סי' רמ"ב ס"ס ל"ב רב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל הרמב"ם ספ"א מה"ש והכל בו והסמ"ג כתבו הטעם דהיו מנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל. ולפ"ז אפשר דאין החכם יכול למחול מיהו בש"ס פ"ק דחולין (דף י' ע"ב) משמע כרש"י והר"ן וכן משמעות הפוסקים:

א

ולהם מחלו חכמים כו'. ובאגודה פ"ק דחולין כתב עוד טעם אחר משום דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפילו מסכת כלה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ע"א ותשובת מהרי"ו סי' קס"ג ומהרי"ק שורש קס"ג וכן הוא לקמן סימן רמ"ב לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ה לענין נדרים דהאידנא כ"ע כע"ה דמו ומביאו הר"ב שם:

א

והרבה צריך ישוב הדעת כו'. עיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ט שהרבה לקרוא תגר על השוחטים בזמן הזה שבודקין הסכין במהירות ובלי כוונת הלב ושראוי להזהיר ולהקפיד עליהם בדבר זה ע"ש:

א

שלא יבוא להקל כו'. ובריב"ש כתב דגם הכרכשות שנוטלים מן הכשרות לבד אסור ליקח מטעם זה ומביאו ד"מ ואף על גב דבח"מ סי' ש"ו ס"ד כתב הר"ב דטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מקרי שכר ואם ניבלו חייבים לשלם והוא מדברי הטור שם שכתב וז"ל ואע"פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות כיון שאם לא היה נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשות שנותנים לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות התם מיירי היכא דהמנהג הוא כן אע"פ שאינו נכון כמו שקרא תגר גם הרמב"ם על המנהג שהיה בזמנו שהיו לוקחים שכר רק מן הכשרות לבד כדאיתא בריב"ש א"נ ס"ל להר"ב דכשנוטל כרכשות מותר לו ליקח מן הכשרות לחוד דליכא למימר שיבא להקל כדי ליטול כרכשות דלהא לא חשדינן ליה שיאכל טרפות ואם כן יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בזה שאינו אוכלם ומוכרם אבל כשנוטל שאר שכר אסור ואפשר שמזה נתפשט המנהג שבקצת מקומות השוחטים לוקחים הכרכשות מן הכשרות ולא מן הטרפות אע"פ שהוא מנהג רע וכן הוא בהג"א פ' א"ט וז"ל וקשה היאך החזנים לוקחים הטבחי"יא הא איכא חשד דמשום הטבחי"יא הוא מתיר עכ"ל והוא מא"ז ועיין במהרש"ל פא"ט ס"ס ח' כתב ישוב למנהג זה ועדיין צ"ע בדבר:

א

מעשיו מוכיחים עליו כו'. כי בודאי כשנתנו לשמעון לא לבדקו לחצאין נתנו לו וכשראה שלא בדקו כדינו קבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו כו' עכ"ל רשב"א ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ע"ו:

א

ואמר זאת הפגימה כו' מעבירין אותו. שמעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום ועוד דהא שוחט בסכין פגום לכתחלה רשב"א וע"ל סי' קי"ט:

א

שהכלים אסורים. ע"ל סי' א' סעיף א' בהג"ה:

א

אפילו מן הצד. ואין בכלל זה רושמי הסכין שעושין האומנים בשעת עשיית הסכין כיון שהוא רחוק הרבה מן החוד כ"כ רש"ל:

ב

ובלבד שתאגור בה כל שהוא. בגמ' איתא הרבה אמוראים שהחמירו בבדיקה לבדוק בשמש או במים דכשמעבירו בחודו על המים אם יש פגימה בסכין מרגישין אותה במים והיינו אפילו בכל שהוא ומסיק רש"ל שראוי להחמיר כן אלא דבסתמא די בבדיקה אבישרא ואטופרא:

ג

סכין שתבדק בהולכה כו'. הך הולכה והבאה אינם כמו הולכה והבאה שלנו שאנו מחזיקין הסכין ביד אחד וחודו למעלה ומוליכין האצבע עליו דלפי זה לא יובנו הדברים שבסעיף זה אלא מיירי שמוליך חוד הסכין על אצבעו וכן בהובאה ובדרך זה בודק הסכין וכן מבואר בסעיף ט' שהיה בדיקתם בדרך זה וא"כ הוה הולכה דבדיקה והולכה דשחיטה חד ענינא. כתב הטור ורי"ף פוסק אפילו באמצע כו' אם העוקץ כלפי הראש כו' וטרח ב"י בפירוש הדברים ונראה שהם כפשוטן דכל פגימה אוגרת יש לה שני עוקצין האחד כלפי הראש של סכין דהיינו עוקץ העליון והשניה כלפי הקתא דהיינו העוקץ התחתון וע"ז אמר שאם נשחז העוקץ של צד הקתא ואין כאן אלא עוקץ העליון אפילו הוא באמצע הסכין כשר בהוליך ולא הביא וכן להיפך וכן פירש מו"ח ז"ל:

ד

כולן מסוכסכות. בטור הביא בזה בשם בעל העיטור דמיירי באוגרת. והקשה ב"י א"כ אפילו אחת פסולה. ותירצו רבים מה שתירצו ונראה לע"ד תירוץ נכון והוא אחר שנדקדק יתור לשון בזה שאמרו בברייתא וכן העתיק הטור סכין שיש לו פגימות הרבה תדון כמגירה ולמה לא אמרו פסולה מה להם לתלות במגירה אלא נראה דהורו בזה דין אחר והוא שמצינו לעיל סי' ו' בסכין שצדו א' מגל כו' שאם שחט בצד היפה כשר דיעבד וה"ה בסכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה כו' כמ"ש רמ"א שם בזה קמ"ל דאע"פ שאם אין שם אלא אוגרת אחת יש היתר בדיעבד אם שחט שלא כנגד האוגרת מ"מ אם יש שם ב' או יותר אין היתר בזה אלא הוה כמגירה כלומר כאלו כולו פגום ואין בו שום חלק יפה כלל כנ"ל נכון לדעת בעל העיטור ויש בו נפקותא לפי' זה אפילו לדידן בדין הזה:

ה

כנחש. פי' בכסף משנה שר"ל כנחש דשדרתו היא עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא. וכתב מו"ח ז"ל דמשמע דוקא בנמוך פעם א' וכן משמע מפרש"י שכתב כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים והוי הסכין נמוך שם משמע פעם אחת דוקא ע"כ ולא ידענא שום מקור או רמז לחומרא זאת כיון שאין שם פגם עליה מה לי פעם אחת ומה לי הרבה פעמים וגם לשון הש"ע שהוא ל' רמב"ם מורה ע"ז שהרי כתב סכין שהוא עולה ויורד משמע שכל הסכין הוא כדרך זה דאל"כ היה לו לומר סכין שיש בו עולה ויורד אלא דכל הסכין הוא כך ע"כ אומר אני דלית מאן דחש לחומרא זאת:

ו

אבשרא. נגד הושט ואטופרא נגד הקנה דכל שאין אלו מרגישים גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם כ"כ התוס':

ז

בהמות רבות. ה"ה בהמה אחת צריך בדיקה אחר השחיטה דשמא בעור נפגם אלא דקמ"ל כאן שיש איסור אפילו בבהמות רבות:

ח

ומי שרוצה להכניס את עצמו כו'. כתב בלבוש דהשוחט לאחרים ואח"כ נמצא פגום שחייב לשלם כל ההפסד דמזיק בידים הוא ע"כ. ולא נהירא לי דהא איתא בהגוזל קמא (דף צ"ט) ההיא מוגרמתא דאתיא לקמיה דרב פי' באחד ששחט בהמת חבירו בענין שהיתה הגרמה לרבנן ולרבי יוסי היא כשירה ופסק רב דטריפה ופטר השוחט מלשלם משום ספק גזל דדילמא ס"ל כר' יוסי וכשירה וכ"כ התוס' דמספקא ליה לרב בזה וא"כ אמאי לא נימא גם התם דפשע השוחט במה שהכניס עצמו לספק נגד רבנן ובודאי יטרפו לו אלא אפ"ה כיון שיש סברא לפסוק כר"י אין להוציא ממון מידו ק"ו בזה דהיה סבור שלא יהיו טריפות לגמרי ודאי אין להוציא ממנו דשמא במפרקת בתריית' אפגום וא"ל ממ"ש בח"מ סי' ש"ז דטבח חייב כשניבלה ודאי אבל אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימר במפרקת נפגמה לא מפקינן ממון מספק ע"כ ש"מ אם לא בדק שחייב שאני התם דמבדיקה ראשונה מיירי שהיא הכרח לכולי עלמא ואין שם ספק שיכניס עצמו תחלה לכך דכל סכין סתמו פגום ע"כ ודאי פשע שלא עשה כדין מה שהוא חייב משא"כ כאן שאין כאן אלא זריזות בעלמא לבדוק בין כל שחיטה כמ"ש ב"י בשם בעל המאור ורשב"א וכן דעת מהרא"י כאן שהרי כתב רמ"א בשמו שיוכל להכניס עצמו בספק ודאי טפי עדיף מההיא מוגרמתא דרב שזכרנו ותו דהיאך שייך כאן גרמי דהא כתב ת"ה סי' שט"ו דגרמי הוה דוקא היכא דברי היזקא או שהיזק נעשה מיד ומ"ה פטר במי ששיסה כלב בחבירו דההיזק נעשה אחר השיסוי כ"ש כאן דאין שום טריפות אלא מכח ספק ע"כ אין להוציא ממון מזה כלל. ואע"ג דכתב בת"ה סי' קפ"ו דכל חומרות שאנו נוהגים בהם אע"פ שמדינא מותר כגון שהייה מועטת מ"מ כיון שהוא מפורסם לאיסור חייב השוחט בשכר לשלם לא דמי לזה דהתם ברי היזקא כיון שיודע שתטרף בזה אבל כאן לא ברי היזקא בשעת מעשה כנ"ל:

ט

ואם נגע במפרקת וכו'. דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור ע"כ אין לנו לאסור הראשונה כיון שבדק תחלה לא מחזקינן ריעותא מחמת העור אלא מחמת המפרקת שראינו שנגע בה ועצם רגיל לפגום משו"ה אמרי' לחומרא לאסור האחרים:

י

הואיל ויצא בהיתר כו'. בזה מתורץ מה שיש להקשות מסעיף ט"ו שכתב אבל מספק אין תולין כו' וכאן אנו מקילין בספק וכן מסעיף י"ו דפסק דוקא בדק הסכין אחר שחיטה אמרינן אימור שיבר עצמות וכאן אמרינן ליה אפילו לא בדקו אחר שחיטה. ובאמת הכל ניחא דוודאי בכל התורה אנו הולכין אחר החזקה אא"כ הדבר לפנינו לבדקו אז לא סמכינן אחזקה כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דבאם הוא לפנינו אין סומכין על הרוב וכן הוא כאן בסכין דכל שהוא לפנינו חייבים אנו לבודקו וכ"כ הר"ן להדיא כדברים האלה בפ"ק דחולין וע"כ כל שלא בדקו אזלא ליה חזקת סכין שהיה יפה בשעת השחיטה שבדקו קודם מ"מ חייב עכשיו לבדקו שנית מ"ה בההיא דסעיף ט"ו וסעיף י"ו שלא נאבד הסכין ממילא חייב לבדקו וכל שלא בדקו אין לו חזקה טובה ולא היה לו שעת הכושר שום פעם עדיין אילו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורים לו היתר ואין כאן שייך זמן להיתר ע"כ יש להחמיר מספק כאלו אין כאן חזקה משא"כ כאן שנאבד הסכין והיה לו אז חזקה טובה ואילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר נמצא שהיה זמן להיתר ע"כ אמרינן דאף בנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר שחיטה וכבר היה לו היתר אילו בא לשאול אין הספק אוסרו אח"כ נמצא הכל על נכון. וכן רש"ל פסק להנהו דינים כמו שנזכרו בש"ע ומו"ח ז"ל הוקשה לו מה אכפת לן ביצא בהיתר דאם אסור מעיקרא בדין מה אכפת לן ביצא בהיתר אלא ודאי הטעם להיתר כאן כיון שנתוסף ספק להקל אחר השחיטה שנאבד הסכין ממילא גם בסעיף ט"ו יש להקל כל שראינו שנפל אפילו לא ראינו שנפל על חודו וע"כ כתב שמאן דשרי בהא דסעיף י"ג שרי אפילו בספיקא דסעיף ט"ו וכתב ששגגה היא לפני השליטים להתיר כאן ולאסור בספיקא דסעיף ט"ו ולי נראה שדברים נכונים הם כי בחזקה תליא מילתא וזו היא שאמרנו הואיל ויצא בהיתר דהיינו שנולד הספק אחר שהיה לסכין חזקה טובה והוראה להיתר ודברי השליטים הם ברורים:

יא

אבל מספיקא כו'. נתבאר בסעיף י"ג:

יב

אפי' דרך שבירה. קיוהא קא חזינא הכא דדבריו תמוהים שהם נמשכים אחר דברי הר"ן פ"ק דחולין וז"ל ואיכא בהא מילתא קולא דהיינו שאם שחט בהמה אחת ונגע במפרקת דידה ונמצא פגום שחיטתו כשירה דכשיבר עצמות דמי ומסתבר דליכא למיסמך בהא לקולא דכיון שלא נפסקה הלכה כרב חסדא אלא כששיבר אין להקל בכך אא"כ שיבר בה העצם לגמרי אבל בנגיעה לא וכן דעת רמב"ן ואחרים מחמירים עוד לומר דאפילו שיבר עצם המפרקת ממש שחיטתו פסולה ול"ד לשיבר עצמות דעצם המפרקת רך הוא ועוד שאפילו שאר עצמות שאם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שיבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה במפרקת לא וכן דעת הרשב"א עכ"ל והנה הרב בעל הש"ע הבין מה שכתב הר"ן ואחרים מחמירין דאפילו שיבר עצם מפרקת ממש פירושו אפילו דרך שבירה דהיינו בהכאה לא בהולכה והבאה. וע"כ פסק כאן אפילו דרך שבירה אסור והמעיין יראה בעיניו דלא כוון הר"ן לזה שהרי עדיין לא זכר כלום מחילוק שבין הכאה או הולכה והבאה עד שכתב אח"כ ועוד שאפילו שיבר שאר כו' המציא אז חילוק זה וכיון שדרך שבירה מותר אפילו לדעה השלישית כ"ש לדעה שניה אלא פשוט שמ"ש הר"ן תחלה שאפילו שיבר המפרקת ממש פירושו בדרך הולכה והבאה. אלא דאתי לאפוקי נגיעה בעלמא שדבר תחלה שלא עשה שום שבירה בחתיכתו אלא אפי' עשה שבירה ממש בחתיכתו ונחסר משם במקום החתך אפ"ה אין תולין בו מתרי טעמי חדא שהוא רך ואין החתך ההוא מקלקל הסכין ועוד שאפילו היה קשה כשאר עצמות אין תולין בו כיון שנעשה החיתוך דרך הולכה והבאה אין הסכין מתקלקל בזה אפילו בשאר עצמות אבל לעולם אם היה מכה בכח על עצם המפרקת לא דרך הולכה והבאה פשיטא דתולין בו והוא נכלל בכלל שבר בה עצמות דהיינו כל עצמות וכי עצם המפרקת אינו בכלל לשון עצמות ואמאי לא אמרו חוץ ממפרקת אלא ודאי ברור הוא דלא אמעוט אלא אותו שהוא דרך הולכה והבאה כדרכו של חתיכת המפרקת אחר שחיטה אבל לא ממעט הכאה כלל בשום עצם מעצמות וראייה ברורה עוד מדכתב הר"ן שכ"כ הרשב"א והנה הרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך סוף שער ב' וז"ל לפי שאין דרך עצם המפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה כו' משמע אבל שלא בדרך הולכה והבאה תולין בו אפילו במפרקת דעשוי לפגום ועוד מי גרע מנפל על הקרקע קשה דמתיר כאן כשנפל על חודו כ"ש בעצם המפרקת. ועוד מצינו במרדכי בשם ריב"ק שהיה רגיל להכות הסכין בעץ קודם שהצניעו כדי שאח"כ יוכל לתלות בו והרי עינינו רואות שבודאי עצם המפרקת קשה טפי מן עץ ומאי טעמא לא תלינן ביה אם הוא דרך הכאה שהכה בו לא דרך הולכה והובאה כנ"ל נכון וכן מסקנת הטור בשם העיטור שכתב כיון שדרך שחיטה נפגם ל"ד לשיבר עצמות עכ"ל משמע אי לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שפיר תלינן ביה ע"כ נ"ל דברי הרב בש"ע תמוהים בזה:

יג

ואח"כ נמצא פגום. עיין מ"ש בסעיף י"ג מזה:

יד

הטבח צריך שיטול כו'. בח"מ סי' ש"ו כתב הטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מהטריפות עכ"ל משמע שגם בימי רבינו הטור היו נוהגים ליקח מהכשירות לבד וע"פ זה נקבע גם היום כן. ונראה הטעם שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות ולא דמי לההיא דאילא ביבנה בפ' עד כמה לענין היתר בכורות ששם יש חשד בשביל דבר גדול כן נ"ל לתרץ המנהג ושוב מצאתי כן לרש"ל:

טו

ולכן נהגו כו'. משמע אבל מדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' (פ"ב דנגעים) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הקשה שם הר"ש מהרבה דברים שמצינו דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא לא חזי לנפשיה ואם כן ה"נ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה להוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונראה דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין כו' אבל אם אירע לו הוראה לא יורה ועיין מ"ש סי' שי"ב:

א

(סימן י"ח סעיף ד') סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש כו' אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה. נלע"ד דמוכח להדיא בש"ס ורש"י ותוס' ורי"ף ורמב"ם ורא"ש ורשב"א ור"ן ומרדכי וטור וב"י וש"ע והג"ה וש"פ בסימן זה דפגימה פוסלת במיעוט בתרא לכ"ע. שהרי כאן ע"כ איירי שנשחט שיעור שחיטה בהולכה לחוד דהיינו שיש בסכין שיעור שני צווארי' כמבואר ר"ס כ"ד. ואפ"ה אם הביא שחיטתו פסולה. אלמא דפגימה פוסלת במיעוט בתרא וזהו דלא כהר"ץ שמביא הש"ך סי' כ"ג ס"ק י"ג ע"ש. שבמח"כ נעלם ממנו כל הנך פוסקים:

ב

(שם) אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה. ונ"ל דאי קיימא הפגימה אסיפא דסכינא דאסור דשמא השיב ידו מעט ולא הרגיש. וכמ"ש הרשב"א והר"ן והט"ו סעיף ה'. וכ"מ להדיא בהגהות מיימוני פ"א מה"ש דין י"ג:

ג

(ש"ך ס"ק כ"ה) אבל הרמב"ם כו'. כתבו הטעם דהיו מנדין לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה עכ"ל כו' מיהו בש"ס פ"ק דחולין (דף י' ע"ב) משמע כרש"י והר"ן עכ"ל. וגם הלח"מ הקשה כן על הרמב"ם שנתן טעם שלא נזכר בגמ'. והנה גם מד' התוספות דבכורות (דף לא) והר"ש ספ"ב דנגעים מוכח דס"ל ג"כ כהרמב"ם דהראות סכין לחכם לא מפני כבודו לבד נגעו בה אלא גם מפני חשש איסור. דאייתי ראיה דצורבא מרבנן נאמן להורות לעצמו באיסור והיתר היכא דלא איתחזק אי' מהא דאמרי' בפ' הדר בצורבא מדרבנן חזי לנפשי' בדיקת סכין וא"צ להראותו לחכם. ואי איתא דהראות סכין לחכם לא הוי רק מפני הכבוד לא שייך למילף מיני' להוראת איסור והיתר. אלא ש"מ דס"ל להתוס' והר"ש דאיסורא נמי איכא וכ"מ גם מדברי הנמק"י בפ"י דב"ב ע"ש. וקושיית הש"ך מהא דפ"ק דחולין כבר תירץ בעצמו בספרו הארוך דלא אמרי' עד א' נאמן באיסורין אלא בכשר ולא בפסול וזה שלא הראה סכינו לחכם לא מקרי כשר דעבר על תקנת חכמים ותו אינו נאמן וחיישי' שמא יעשה איסור פ"א. ויש לה"ר לזה דכה"ג מצינו גבי מומי בכור בבכורות (דף לו) דהא דצריך מום מובהק להראות לחכם הוא מפני כבודו ואפ"ה אמר התם (דף כ"ח) דאם לא הראה לחכם ונשחט אסור משום גזירה דגזרינן מומין שבגוף שאין משתנין לאחר שחיטה אטו מומין דמשתנין הרי אע"ג שתחלת התקנה להראות לחכם היתה מפני כבודו ולא משום גזירות איסור אפ"ה כשעבר ולא הראה לחכם חיישי' שמא יבוא לאיסור. וה"נ לא אמרו מתחלה להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו ולא חששו לאיסור. מ"מ כשעבר ולא הראה חיישי' השתא שמא יבוא לידי איסור ולכך היו מנדין אותו ולא מהני מחילת החכם:

ד

(סעיף י"ח בהג"ה) נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו. נראה דהיינו ששוחט לעצמו ולא למכור לאחרים וזה אינו אלא מכח מנהג אבל כששוחט לעצמו ומוכר לאחרים מדינא אסור דחשוד להכשיר הטריפה וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"ח מהל' מ"א דין ז' ופ"ג ופי"א. ובטור וש"ע ס"ס ס"ה. ולמד זה מהש"ס דעבודת כוכבים (דף לח) דאין לוקחין בשר בסוריא אלא מן המומחה ופרש"י שם דחשודין דלא קפדי אלפני עור. אבל הן עצמן אינן חשודין שיאכלו איסור וכמ"ש ר"ס קי"ט בהג"ה. ותימא על א' מן האחרונים שכתב להיפך דהג"ה כאן איירי ששוחט לעצמו ומוכר לאחר דזהו דוקא אסור מכח המנהג. ולא ירדתי לסוף דעתו. דליכא למימר דר"ל שכאן איירי במוחזק בכשרות דא"כ מנהגא נמי ליכא:
ובט"ז הקשה דמשמע דמדינא שרי לשחוט ולבדוק לעצמו ואמאי הא איתחזק איסורא ולהוי אסור מדינא לשחוט וכדתנן שלהי פ"ב דנגעים כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו. ותי' דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אבל אם אירע לו הוראה אל יורה. וק"ל ע"ד דהא ההיא דכל הבכורות כו' אוקימנא נמי במומחה ספ"ד דבכורות. והמרדכי שתי' כן פ"ק דחולין בשם ר' ברוך היינו מההיא דיבמות דע"א אינו נאמן אף לעלמא היכא דאיתחזק איסורא כו' אבל שיהא נאמן לעצמו ע"כ לא סגי בטעם זה כמו גבי בכור דהוי איתחזק כמ"ש הט"ז בא"ח סי' תצ"ח. אלא נראה דשחיטה הוי דומיא דמעשר דאמרי' התם דרואה מעשרותיו כיון דאי בעי הוי שדא בי' מומא בכולא עדרי מעיקרא וה"נ הוי בידו מעיקרא לשחוט שפיר ובכה"ג אפי' איתחזק אי' נאמן בשלו כמבואר סי' קכ"ז בהג"ה. וא"כ רשאי נמי להורות בדבר שהיה בידו ליזהר בשחיטה אבל בדבר שלא היה בידו ליזהר אסור להורות ולא מהני מומחה להורות בדבר דאיתחזק אי'. ומשמע דבטריפות דלא איתחזק אי' דנשחטה בחזקת היתר עומדת רשאי להורות אף שלא בידו הוא. וכן מותר לראות דמי אשתו כמ"ש תוס' ספ"ק דנדה והובא בש"ך ס"ס קפ"ח דנדה לא איתחזק אי' היא כמ"ש תו' ביבמות פ"ח ובריש גיטין. וכן הר"ש בנגעים כתב לחלק בזה. ועי' בשו"ת חו"י סי' קכ"א. ובס' תורת יקותיאל מחמיר שהשוחט לא יורה שום דבר דאיתחזק ריעותא לפנינו דחיישינן שמא התיר שלא כדין בשביל הטבחים שכשירה ביוקר. אלא דקשיא מהא דאמר התם בבכורות גבי נשאל על טהרותיו משום דחזי לי' בימי טומאתו. וכבר הקשו התו' שם דבשאר או"ה וכי לא יהא נאמן וע"ש בבכור שור שתירץ דאיירי בדאיתחזק. ובזה נדחה מ"ש בס' תל"מ הל' נדה לה"ר דאסור להורות לעצמו. ומ"ש התב"ש כאן ליישב דברי הט"ז דר"ל שחיט' דאיתחזק אי' ולאו בידו לא הועיל דא"כ בכה"ג מאי מהני רוב מצויין א"ש מומחין הן כההיא דבכורות:
ועיין בשו"ת מים עמוקים להרא"מ סי' כ"ד בענין טבח שיצאה טריפה מת"י אם שוחט ובודק לעצמו או נוטל שכר מהכשרות יותר מטריפות שיש בדבר חימוד ממון ל"מ לחזור לכשרותו בקבלת דברי חברים רק שיעש' תשובה בענין חימוד ממון כמו שחטא דחשדי' אותן שעשו כן במזיד בשביל ממון ובאופן שאין בו הערמה כגון שיוציא טריפה מת"י או יחזיר אבידה במקום שא"מ אותו. ומ"ש הרשב"א והרא"ש דמהני תשובה בקבלת ד"ח הוא באותן השוחטים ששוכרים אותם הקהל לשנה ואין להן תועלת בכשרות דאלו אין חושדין אותן כמזידים דאין אדם חוטא ולא לו רק כפושע שא"ח להזהר להכשיל לאחרים תשובתן קלה בקד"ח והיינו בלא עונש רק שיקבל עליו להזהר בפני ג'. ואף באותן טבחים אם הוציא פ"ב וג"פ חשבינן להו כמזידים וצריכין תשובה חמורה ולא סגי בקבלת ד"ח. ואם היה בדבר חימוד ממון אף בפ"א שהוציא מת"י חשוב כמזיד וצריך תשובה חמורה כנ"ל. ולענין העברה מעבירין אותו אף בפ"א ולאו כל הימנו לומר שוגג הייתי:

א

בתוך פגימת הצפורן. עבה"ט ומ"ש בשם ד"ש סי' ד' הוא ט"ס וצ"ל סי' רי"ש וע"ש שכתב שאין פקפוק לבדוק סכין זו של שחיטה באצבע אגודל אע"פ שהוא העב והכבד שבאצבעות והרשות נתונה לבדוק באותו יד ואצבע שמרגיש בה ביותר כפי הכרתו בעצמו ובחוש משישו ומעשה בכל יום שכמה שוחטים בודקים באצבע אמה או קמיצה כ"א כפי הרגשתו אף שלא ראינו מי שבודק באגודל אפשר שימצא איש שמרגיש בו יותר משאר אצבעות והרופאי' במשישות הדופק יוכיחו יש מהם מי שאינו ממשש באגודל משום וריד הדופק בו ויש מי שממשש ומרגיש בו ביותר. ועיין מ"ש אא"ז בת"ש שמה שכתב לה"פ לבדוק באמה דוקא אין לחוש לזה ואין נוהגין כן וכ' בשו"ת אבקת רוכל בשוחט שלא הרגיש בפגימה אוגרת שאין להעבירו בשביל זה כיון שיש לתלות שמחמת ביעתותא שציוו אותו לבדוק בפני רבים וגדולים אבל אם נתברר שאין לו הרגש כלל וכן בכל דוכתי דמעבירין אותו מדינא מטריפין הכל למפרע אבל אם אומר ברי לי ששחטתי בלא פגימה ע"ש. ונראה שטריפה למפרע עד שעה שנבדק בה לפני חכם וראה שהוא בר הרגשה אז אומרים דאח"כ איתרע. וכ' במאיר נתיבים ס"ס ל"ה שאין לסמוך על בדיקת טופרא לבד כשנרגש בבשרא אף ששוחט הקנה וכן להיפך כשנרגש בטופרא אף שאינו מרגיש בבשרא אסור אף ששוחט הוושט לבד וחלילה לעשות כן ודלא כמ"ש בס' גן המלך וגם הוא אפשר שלא אמר כן אלא לפלפולא ע"ש:

ב

מפני שהוא רך. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סי' נ"ג בשוחט ששחט בסכין בדוק ונמצא פגום ובודאי שלא נגע בעצם המפרקת כי אפי' הסימנים לא נשחטו ובשר המפרקת שלם בכל הצדדים והעלה מדברי הטור וב"י בח"מ סי' ש"ו בשם הרשב"א דהרשב"א דפוטר מלשלם מיירי שהסכין של בעל הבהמה שאז אם בעור נפגמה אין הטבח פושע אם לא שלא בדק קודם השחיטה משא"כ בשהסכין של השוחט שאז פשע שלא היה לו סכין טוב שלא יפגום בעור הבהמה ומזה מיירי הטור ואין כאן מחלוקת ע"ש וכ' בשבו"י סי' נ"ג באם ידעינן שנגע הסכין במפרקת אם יש עוד ספק להקל כגון שאין פגימה גדולה כחגירת הצפורן ה"ל ס"ס שמא בעצם ואת"ל בעור שמא לא מיקרי פגימה עד שתחגור בו צפורן וזו שלא נפגם כ"כ יש להכשיר. גם בא מעשה לידי ששוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל' אשכנז קר"ק שנראה וניכר עי"ז שמשם בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ע"ש וכתב במקום שמואל סי' ל"ג בסכין שנמצא פגום אחר השחיטה פגימה שאין חוגרת הצפורן ובדקו המפרקת ונמצא חתך גדול במפרקת בעומק העצם יש להכשיר דתלינן במפרקת כדמשמע מתוס' דחולין דף י' ומרדכי והרא"ש והב"י במ"ש ליישב דברי הטור בשם בעה"ע וכן דעת שאר פוסקים וכ"כ בשחיטות מהר"א מפרא"ג שנמצא פגימה גדולה על הסכין וציוה הג' מ' גבריאל ז"ל לראות אחר המפרקת ומצאו חתך והכשיר ודוקא חתך בעצם עצמו אבל בלובן שסיבב העצם שהוא רך לא תלינן דשם איפגם הסכין עכ"ל. ומכ"ש בזה בנ"ד שלא היתה חוגרת הצפורן ע"ש.
ובספרי ב"א חלק שני בכת"י כתבתי בשוחט שבדק הסכין אחר שחיטת בהמה א' ונמצא הסכין פגום פגם גדול והשוחט אמר שאחר שחיטה הרגיש ביד ששחט עם הסכין בכח בעצם המפרקת שלא בדרך הולכה והבאה והשבתי שאם נמצא חתך בעצם המפרקת שאז יש רגלים לדבר שחתך שם וכיון שהיה בכח שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בזה ולסמוך על שבו"י ח"ב בשמע קול קר"ק כו'. וגם בלא"ה דעת ריב"ץ להכשיר בנמצא חתך ואם לא נמצא חתך מחמת הנגיעה בכח לבד אין להכשיר. ועי' בשו"ת זקן אהרן סי' כ"ד במי שבדק הסכין ושחט תרנגול ואחר ששחט כראוי נשמטו אגפי תרנגול שהיה קצוותיה חתוכות והכה בכח בסכין בשעת פרכוס וכ' שאין ספק שהכה בחודו שהכנפיים שנכרתו הנוצות מהם ונשארו עצמות הקשות הכה בסכין מכל צדדים וידוע שפרכוס התרנגול חזק מאד שאם יגע בו יד האדם מכאיב כמכת ברזל והסכין שהי' חודו למטה כלפי השחיט' והתרנגול וכנפיו למטה והרי הוא כנפל בחודו ע"ג קרקע קשה ותולין להקל שעי"ז נפגמה וכשר:

ג

וא"צ לנדותו. עבה"ט ועי' בתשובת נחלת שבעה סי' ט"ו בשוחט שהורה בבהמה שהית' מנענעת בראשה ונמצא מסמוס קצת בתוך המוח והראה השוחט שכשר שהקרום קיים כיון שהוא דבר הצריך שאלת חכם ולראות אם המוח מקיף החסרון ויש לחוש שמא אנשים שהיו שמה מאחר שאינם בני תורה אומרים בדדמי שהיה מקיף ואפשר שאם היה בא לפני המורה היה מטריף ואף אם באמת כשר מ"מ אין למחול הנדוי ועי"ש שכ' ומ"ש שחכמים מחלו כבודם בבדיקת הסכין היינו לצד השוחטים שמאמינים אותם על השחיטה והבדיקה אבל אסור השוחט ליתן הסכין לבדוק למי שאינו שוחט שלהם לא מחלו חכמים כבודם רק להממונים מפיהם על השחיטה:

ד

כמו מן הכשרות. עבה"ט וכ' בשו"ת עין משפט סי' א' בישראל שמושכר לעובד כוכבים למכור לו כשרות וטרפות והישראל נוטל שכרו הריאות של הבהמות למוכרה והדמים לעצמו בכה"ג אסור שהרי בשכר טרחו קונה הריאות מרויח בדמי גופן ולא דמי לנזדמנו לו אף שמוסר לו הבהמות מחיים בזה שמטפל בהם לשוחטן ולהפשיטן מ"מ אין לישראל קנין בהם וברשות העובד כוכבים נמצאת טריפה ולעובד כוכבים נזדמנו וכשישראל לוקחם הוי כלוקח להרויח אלא ימכור הבשר והריאות על כיס העובד כוכבים ויקח שכרו מכל דמי המכירה ואפי' מדמי הריאות גופא יכול ליקח כל שאין מייחד לו הריאות וכה"ג שרי דשכר סחורה של איסור אכילה מותר ע"ש: