א
אסור לקנות שום דבר מהגנב והקונה מגנב מפורסם או אינו מפורסם ובו י' סעיפים:
אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב (וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב) (ב"י בשם ריב"ש סי' ק"ח):
ב
הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים (וע"ל סימן שס"ח) ואח"כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעלים והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק (טור ס"ד בשם רי"ף ורמב"ם) ואין הבעלים נותנים ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן לו: הגה וי"א דאף בגנב מפורסם עשו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו אא"כ ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב שאז צריך להחזיר בלא דמים (טור בשם הרא"ש ור"י) ואפילו הגנב (אין צריך) להחזיר לו מעותיו דודאי נתן לו לשם מתנה הואיל וידע שאינו שלו וקנאה (מרדכי פ' הגוזל בתרא) ואם אמר הלוקח לטובה נתכוונתי נאמן וצריך להחזיר לו מעותיו אפילו בגנב מפורסם לכ"ע (מרדכי ותוספות פ' הנ"ל והגהות מיימוני פ"ה דגניבה):
ג
נתיאשו הבעלים מהגניבה בין שנתיאשו ואח"כ מכר בין שנתיאשו אחר שמכר קנה לוקח ביאוש ושינוי [רשות] (וי"א דאם נתייאש לאחר שמכר לא קנה לוקח דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא אם נתייאש קודם שמכר (טור סי' שנ"ג בשם הרא"ש) וכן נ"ל להורות) (וע"ל סי' שס"ג) ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם: הגה פי' דהרי הבעלים צריכין ליתן ללוקח דמי המקח ומשום תקנת השוק ולכן המותר מדמי המקח צריך ליתן לו לפי סברא זו אלא דיש חולקין וסבירא להו דיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי וא"צ ליתן לו הדמים (וע"ל סי' שנ"ג):
ד
בזמן שהלוקח עושה דין עם ב"ה אם אין עדים בכמה קנה נשבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקח ונוטל מהבעלים:
ה
בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה הלוקח נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מהגנב:
ו
גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כמו שהיה:
ז
משכן הגניבה בין שמשכנה יתר על דמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנים לבעל המשכון (מעותיו) וחוזרים ועושים דין עם הגנב אא"כ היה גנב מפורסם כמו שנתבאר: הגה וכן אומן שנותנים לו כלים לתקן והשכינם צריכין הבעלים ליתן לו מעותיו אבל לא הריבית שעולה עליו דלא עשו תקנת השוק על הריבית ואפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי לא נאמר דהרי הוא של אומן ולא של בעלים דמ"מ צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא (וע"ל סי' ש"ו ס"ב) ובמקום דנהגו שיתן לו הריבית צריך ליתן לו גם הריבית (ת"ה סי' ש"ע וע"ש סי' קל"ו) (ועיין לקמן סי' שס"ח):
ח
הלוקח מגנב שאינו מפורסם בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה הרי זה נוטל הדמים מב"ה ואח"כ מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כמו שנתבאר:
ט
היה נושה בגנב מאה זוז וגנב והביא לבעל חובו ונתן לו מאה אחרים הרי הגניבה חוזרת לבעליה ואומרים (לו) לך ותבע הגנב במאתים שלא נתת לו המאה האחרים מפני החפץ שהביא לך בלבד כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה וה"מ כשנתן לו החפץ סתם אבל אם פירש ואמר הלוני על חפץ זה מנה ודאי זו היא משכונא שעשו בה תקנת השוק ויחרימו סתם שכך היה:
י
לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל מהמוכר עשרים שהרויח ונוטל המאה מהגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מהתגר שלקח מהגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי ואפי' מאה שהוא נוטל מכל אחד וא' מה שנשכר ונוטל הקרן מהגנב וכל הדברים האלו לפני יאוש כמו שנתבאר: הגה ישראל שקנה מן הגנב ומכרו לישראל אחר ובא עכו"ם ואמר שנגנב ממנו והוציאו מלוקח שני בדיניהם אם הגנב מפורסם צריך הישראל ראשון להחזיר לשני מעותיו ואם אינו מפורסם א"צ להחזיר לשני מעותיו דיכול לומר שמא העכו"ם משקר (מרדכי פ' הגוזל בתרא) (ועיין לעיל סי' רכ"ד):
באר היטב חשן משפט
שנ״ו
א
לוקח. ואע"ג דאפשר לגנב להוליכו במקום אחר שלא יכירוהו שהוא גנב מ"מ לא יהי' מצוי לגנוב מש"ה כל אדם יחדל מלקנות כדי שלא יהא רגיל לגנוב כ"כ הסמ"ע ועי' בבעה"ת שער מ"ט חלק י"ג מדינים אלו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ז':
ב
ולא. אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים אם נודע שידעו הבעלים מהגניבה וכמ"ש בסי' שנ"ג ס"ג מיהו היינו בגנב ישראל אבל בגנב עובד כוכבים אפילו סתמא לא הוי יאוש וכמ"ש בסי' שס"ח ע"ש. ש"ך:
ג
הוכר. לרבותא כ"כ דאפ"ה לא אמרינן דיחזירנו הלוקח להבעל בלא דמים ויוציא מעותיו מהגנב וכ"ש אם לא הוכר הגנב. סמ"ע:
ד
בפנינו. לפי מ"ש בס"ס שס"א דכל היכא דליכא עידי ראה טענינן ליורשי גזלן לקוח במיגו דהחזרתי צ"ל כאן בכל הסימן דמיירי דאיכא עדים שראוהו ביד הלוקח דאל"כ הוי טענינן ללוקח כי היכא דטענינן ליורש אף בדמים. ש"ך:
ה
השוק. עמ"ש בס"ס קכ"ו בשם תשובת ר"מ אלשיך ותלמוד לכאן שאם אחר שנמכר דבר הגנוב בא ליד הבעלים א"צ לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך ביה תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו מ"מ מודינא כאן. עי' בתשו' רשד"ם סי' רי"ב ותי"ד שפסק דבעבדים ובהמה לא עשו תקנת השוק ואין דבריו מוכרחים ובתשו' מהר"א ששון סי' רי"ח כת' דעבדא כמטלטלי לענין תה"ש וצ"ע עכ"ל הש"ך (* א"ה הנה ראיתי בתוך תשובת כת"י לאמ"ו הגאון הגדול המפורסם כמהור"ר ארי' ליב נר"י האב"ד ור"מ בקהל אשכנזים שבאמשטרדם יע"א שנשאל בדין אי בס"ת גם כן שייך תקנת השוק והשיב בראיה ברורה ונכונה דאין חילוק בין ס"ת לשאר מילי דתקון בהם תה"ש ודלא כמו שעלה על דעת חכם אחד מופלא להורות ולדון דין ס"ת משטרות המבואר בר"ס ס' דאין בהם תה"ש משום דלא שכיחי והוא האריך לסתור דבריו ולפרש פירוש אמיתי בתשו' הרא"ש שממנה נלקח מקור הדין דשטרות הנ"ל ואין כן מקום להאריך) עוד כת' הש"ך על מ"ש הבית יוסף דדעת הרא"ש דבמתנה נמי עשו תה"ש ואין כאן דעת הרשב"א וכ"כ בר"ס ס' ע"ש וזה אינו דודאי הרא"ש מודה כאן דבמתנה לא שייך תה"ש דהיאך יעלה על הדעת שעשו בה תה"ש דהא אפילו במכר מדינא צריך להחזיר בלא כלום אלא שעשו תה"ש דאל"כ לא יקנה אדם דבר מחבירו מחשש גניבה וזה לא שייך במתנה כו' ע"ש שהביא עוד ראיה לזה וגם הרבה פוסקים גדולים בתשובותיהן דסבירא להו דבמתנה לא שייך תה"ש ע"ש (עי' מה שכתבתי בסי' רנ"ב ס"ק ה' ע"ש):
ו
מפורסם. אבל אם אינו גנב מפורסם אף שמפורסם לרשע בדברים אחרים צריך ליתן דמים הכי מוכח בש"ס גבי הא דמשני בחנן בישא נהי דאיפרסם לבישותא כו' וכ"כ רב האי גאון במשפטי שבועות שער י"ט. ש"ך:
ז
וי"א. וכ"פ מהרש"ל פרק הגוזל בתרא סי' ל"ב והש"ך כת' דנ"ל עיקר כהמחבר לפי שכן נראה להדיא דעת הרי"ף וכ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים לדעת הרי"ף וא"כ כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם בש"ס משמע כדבריהם וכ"פ הרבה גדולי הראשונים וכן הוא בתוספות שלפנינו הלכך נראה כיון דתה"ש הוא תקנה ומדינא צריך להחזיר בחנם אין לך אלא מה שתקנו והבו דלא לוסיף עלה ונקטינן דבגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק עי' בבעל המאור פרק הגוזל בתרא דבלוקח מעובד כוכבים לא עשו בו תה"ש (וכן הוא בתשו' הגאונים סי' רצ"ו וע"ש) והרמב"ן בספר המלחמות חולק עליו וכת' וכך מצינו לר"ש גאון ז"ל שדין תה"ש בלוקח מעובד כוכבים וא"צ לפנים עכ"ל וכן הוא בהגהת מיימון רפ"ה דגניבה וכן משמע לכאורה מדברי התוספות ב"ק דף קי"ד ע"ב וכן משמע מדברי ראב"ן מביאו ב"י ס"ס זה להדיא מדברי תשובת ר"ג שבמרדכי פרק אלו מציאות וכ"מ להדיא בת"ה סי' ש"ט וכן נראה משאר פוסקים שלא חילקו וכן עיקר עכ"ל:
ח
מתנה. והש"ך כת' דנ"ל שזהו שגגה דהמרדכי כת' להדיא דהיינו דוקא למ"ד הכיר בה שאינה שלו ולקחה כו' הוי מעות מתנה כו' ואנן קי"ל כרב דמעות יש לו וכ"פ כל הפוסקים אם כן הכא צריך הגנב להחזיר לו מעותיו. ועל הסמ"ע תמהני מאד שכת' ז"ל וכיוצא בזה אית' בש"ס והטור והמחבר הביאו לקמן סי' שע"ג בקנה שדה מגזלן עכ"ל ואדרבא נהפוך הוא שם כו' ע"ש שהאריך בזה:
ט
נאמן. ז״ל הב״י בבד״ה ואין דברים אלו מוכרחים אלא שמצאתי להם קצת סמך בדברי התוספות שאכתוב בסי' שנ״ז גבי המכיר כליו או ספריו ביד אחר ולפחות צריך להטיל חרם סתם והכל לפי מה שהוא אדם והכל תלוי באומד דעת הדיינים ע״כ והש״ך הביא דברי תוספות אלו וז״ל וכ״כ התוספות פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ד ע״ב) וז״ל וא״ת בלא תה״ש יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכונתי ולהשיב אבידה וי״ל דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפילו לא היה זה קונה אותם ע״כ אלמא דאם לא היה יכול לתבוע נאמן הלוקח והבאתי דברי התוספות ללמוד מדבריהם דהיכא דהיה יכול להוציא מהגנב אף אם לא היה זה קונה א״צ להחזיר מעותיו עכ״ל:
י
להורות. ע"ל סי' שנ"ג ס"ג בהגה"ה ובש"ך שם:
יא
הדמים. עיין מה שכתבתי בזה בסי' שנ"ג ס"ז ז' ע"ש:
יב
הלוקח. דכיון שהוא מוחזק נשבע ונוטל. סמ"ע:
יג
מעותיו. ומהרש"ל פסק דא"צ ליתן אלא כדי שויו ופירש כך לשון הרמב"ם והביא ראיות ועיקר. ש"ך:
יד
אומן. ע' בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ט (דין אשה שמכרה או משכנה מטלטלים של בעלה ע' בב"י סי' ע"ב מחודש ס"כ ובד"מ סי' שמ"ח ס"ג מ"ש בשם רבינו ירוחם בזה והובאו דבריו בא"ע ס"ס פ"ו בהגה"ה ע"ש ומ"ש הבית שמואל שם):
טו
דמלכותא. ואע"ג שהוכחתי לעיל סי' ע"ג סי"ד באריכות דלא אמרי' דינא דמלכותא דינא מה שהוא נגד דין תורתנו (וע"ל ס"ס שס"ט) מ"מ דיינין הכא [ומשו"ה דייק] שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו כלומר דגם בישראל נהיגי כן ובת"ה א"ש טפי דכתב דהכי דייני עתה כו' ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ה בהג"ה (כמ"ש בשמו שם ס"ק י"ט) ובכמה דוכתי י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן. ש"ך:
טז
במאתים. ולא אמרינן דבמתנה נתן לו כיון דנתן לו כל כך הרבה וכן בלקח שוה ר' בק' לא אמרינן דהבין שגנוב הוא בידו כיון דזבניה כל כך בזול אלא כיון דדרך העולם הוא לפעמים כשאדם צריך למעות מוזיל במכירתו או כשצריך לחפץ כזה מוסיף טובא על דמי שויו מש"ה עשו בו תקנת השוק. סמ"ע:
יז
סתם. המחבר כתב כן ע"פ דבריו בבד"ה שכתב על דברי הה"מ וז"ל ואיני יודע שבועה זו למה כו' ואיני יודע למה אינו יודע דהא כשבא ליטלו צריך לישבע אפי' בשמא כמ"ש בס"ד וכ"כ לעיל סי' ע"ב ס"ק ס"ז בשם ר' ירוחם ובשם הרבה פוסקים דכל היכא דטוען על הכלי כדי דמיו צריך לישבע אפי' התובע טוען שמא ע"ש. ש"ך:
יח
נוטל. ע' בסמ"ע שהביא דעת הטור שחולק בזה ורבינו ירוחם פסק כהמחבר וכ"פ מהרש"ל ועיקר ע' בש"ג פרק כל הנשבעין מדינים אלו שבסי' זה. שם:
יט
מפורסם. דאז לא אמרי' דהעובד כוכבים משקר דהא הטעם הוא דלא עשו תה"ש בגנב מפורסם משום דלא ה"ל לקנותו ממנו וזה שייך ג"כ הכא ולפי דעת החולקים לעיל דגם בגנב מפורסם עשו תה"ש אם לא שידע שזה החפץ גנוב הוא גם בזה צ"ל דמיירי בהכי. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
א) ל' הרמב"ם ריש פ"ה מה"ג וכ"כ הטור ומבואר במשנה וגמ' פ"י דב"ק דף קי"ח ע"ב וד' קי"ט
ב
ב) בפ"ב דקידושין דף נ"ו ע"ב אמרינן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב
ג
ג) ע"ש שהיה שם המעשה שהנפח עשה לה ב' מפתחות בהסתר פנים מהבעל שראוי אותו הנפח ליענש על בלי הגיד לבעל וכו' דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב עוד כ' שם ואותם שהיו קוני' ממנה סחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להעלים מבעלה עשו איסור אע"פ שהית' נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם מכרה בזול ואמרה להעלים מבעלה ואפי' דברים שמותר ליקח מן הנשים אם אמרה הטמן אסור
ד
ד) שם ד"ב כ' הרב המגיד פסק כר' יוחנן משום ר' ינאי דאמר הכין שם (דף קט"ו ע"א) באוקימתא דרב פפא וכן פסקו בהלכות ע"ש וכן הוא מסקנת הגמ' שם וכתב הב"י בשם הרשב"א דאפי' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה דברי' העשוים להשאיל ולהשכיר:
ה
ה) מימרא דרבא שם
ו
ו) כ"כ הרא"ש שם בפסקיו בשם התוס' שכתבו אהא דמסיק שם והלכתא בכולהו עשו תקנת השוק לבד וכו' מה צורך להוציא פרע בחובו פרע בהקיפו אח"כ דליכא בהו פלוגתא מכלל דכל אינך עשו בו תקנת השוק אפי' בגנב מפורסם עכ"ל וראיתי בתוס' שלפנינו שכתבו בהפוך ז"ל נ"ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי ע"כ וכן הב"י הביאו ודחה הראי' שכ' הרא"ש בטוב טעם לענ"ד
ז
ז) וביאר שם למ"ד הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפי' מעות אין לו וכו' ע"ק דב"מ ד' ט"ו ע"ב ונלע"ד שכוונתו למ"ד הכיר בה הוי דינא הכי אבל אנן דקי"ל כרב וכ"פ הפוסקים מחזיר לו הדמים וכן הוא לקמן בסי' שע"ג ס"א
ח
ח) שם ד"ג וכנוסחא הבדוקה שכתב ה"ה שם ואמה שהשיגו הראב"ד שם ע"פ הנוסחא משובש' משיבוש המעתיק ספרו והיא הנוסחא שהעתיק הטור כמ"ש הכ"מ שם ובבית יוסף וכנוסחא הבדוקה שכ' ה"ה היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושנוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורס' מפני תקנת השוק אפי' דמים אינו צריך להחזיר והב"ח הוכיח בראיו' דמחזיר הלוקח הדמים אלא שמנכה הלוקח מן דמי החפץ שנותן לבעלים דמיו שנתן לגנב מפני תקנת השוק:
ט
כן הוה ברמב"ם
י
ט) שם ס"ג כמ"ש שם בשם הרב המגיד
יא
י) דברי הרב רמ"א הם פי' לנוסחת הרמב"ם שהעתיק הטור ולענ"ד אין לו ענין לנוסח שהעתיק המחבר אשר העיד עליה ה"ה שהוא הנוסחא הבדוקה והאמיתית והסמ"ע כ' שמוהרמ"א מאהבת הקצור כתב סברתו מדברי המחבר מאחר די"ל דגם הב"י והמחבר מודי' לזה לדינא אלא שהם מיירי בלוקח שלא קנה אותו בפחות משוויו ובפריש' כתב שבסברא זו שכתב מוהר"ם שיחזור המותר מיושבים כמה קושיות בטור ובדברי הרמב"ם עכ"ל והכ"מ האריך ביותר שם בסתירת הנוסח שהביא' הטור בשם הרמב"ם ואכמ"ל
יב
כ) שם ד"ד וכתב ה"ה משנה בפ' כל הנשבעי' ונלע"ד שהוא מדמה אותו לחנוני על פנקסו (שם ד' מב ע"ב) כיון שיש בו תקנת השוק
יג
ל) שם ד"ה וסיים שם שאין הגנב יכול לישבע שהוא חשוד על השבוע' וכתב ה"ה זה מבואר משנה שם
יד
מ) שם דף ו' מימרא שם ב"ק דף קטו ע"א מטעמא דלאו אדעתא דהכי יהיב לי'
טו
נ) שם ושם בגמ'
טז
ס) הראב"ד השיגו בזה וכ' בכדי דמיה וכתב ה"ה ובאמת בגמ' לא הוזכר (שם) אלא שוה מאה במאה אבל אפשר שסוב' הרב ז"ל דכיון דאמר בתר הכי זביני שוה מאה במאתן וכו' ואסיקנא בכולהו עשו בה תקנת השוק אף משכונא כמכר ויש לחלק והכ"מ תירץ כיון שאין דרך להלוות שוה בשוה אפ"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק הוא הדין להלוה עליו יותר משוויו וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר לזכרון דברים נקטיה ע"כ והסמ"ע כ' די"ל דאמרינן שלא נתן לו באמנה אלא מפני שידע בו שלא יניח המשכון
יז
ע) שם דין ז'
יח
פ) כרבא שם מסקנת הגמ' שם והלכתא וכו'
יט
צ) שם ד"ח עובדא שם וכאתקפתא דרב כהנא וכדפסיק רבי אבהו שם
כ
ק) כ"כ ה"ה שם
כא
ר) זהו דעת המחבר בכ"מ שם וז"ל כתב ה"ה ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ"ל ואיני יודע מה מקום לשבועה זו כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם ע"כ נלע"ד שדין ה"ה קיים דכיון שצריך לישבע כמה נתן צריך לכלול בשבועתו שבפירו' א"ל הלויני ע"ז
כב
ש) שם ד"ט עובדא דנרשאה גנב ספרא וכו' וכדא"ל רבא
כג
ת) כתב ה"ה דין זה לא נזכר בגמ' לוקח מלוקח מגנב מפורסם אבל מתוך לשון רבינו ז"ל נרא' שהבעל נותן ללוקח מן התגר ק"כ וחוזר וגובה אותם מן התגר דע"כ לא קאמרי דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח ממנו בדוקא מפני שלא היה לו ליקח אבל לוקח שני שאינו יודע זה ממי לקחו אינו מחזיר החפץ בלא דמים
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
אסור כו'. עבה"ג וע"ל סי' שנח:
ב
שהרי כו'. עפ"ג דנדרים כ"ב א':
ג
וגורם כו'. עבה"ג וכמ"ש במ"ר בעובדא דשלטון כו' ובב"ק קי"ט א' וכ"ת כו' ת"ש אל כו':
ד
וכן כו'. שבועות מ"ז ב':
(ליקוט) וכן אסור כו'. כמ"ש שבועות מ"ז ב' ובמכילתא כ' אחד אומר לא תחמוד וכתוב א' אומר לא לא תתאוה כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו ה"ז הזהרה לעיקב אחר המנאף ובכתובים הללו כ' ביתו כו' (ע"כ):
ה
ולא נתיאשו כו'. וכ"כ רש"י שם בד"ה רפ"א כו':
ו
וי"א כו'. ממ"ש לבר מגנב כו' אע"ג דליכא בהו פלוגתא. סמ"ג ורא"ש בשם תוס' ועב"י שדחה ועש"ך:
ז
אא"כ כו'. הרא"ש שם דכה"ג לא שייך תקנת השוק וערש"י ד"ה תקנת כו':
ח
ואפילו כו'. כמ"ש בב"מ הכיר שאינו שלו כו' לשמואל ועסי' קמ"ו סי"ח בהג"ה וצ"ע דהא קי"ל כרב שם ועש"ך:
(ליקוט) ואין הנגנב כו'. הוא תמוה ובמרדכי שם סי' רי"ח כ' למ"ד הכיר כו' לשם מתנה אבל אנן קי"ל כרב (ע"כ):
ט
ואם אמר כו'. תוס' שם קי"ד ב' בד"ה המכיר. וא"ת כו'. והטעם דדמי לש"ח או שאר אדם שקידם ברועים ומקלות ועתוס' נ"ח א' ד"ה א"נ וא"ת דבסוף כו' ומסתברא כו' ושם ור"י אמר דלא מיבעיא כו' וע' מרדכי:
י
נתייאשו כו' וי"א כו'. עסי' שנ"ג ס"ג:
יא
(ליקוט) וי"א דאם כו'. כר' יוחנן אליבא דר"ז דר"פ ל"פ עליה וערש"י קי"ד א' ד"ה ייאוש כדי כו' ותוס' ס"ז ב' סד"ה אמר. ותי' ר"י כו' ולישנא בתרא ל"פ אזה אלא דלא מיירי בכה"ג ועמ"ש בסי' שס"א ס"ה (ע"כ):
יב
(ליקוט) שנ"ד ס"ג אלא נותן כו'. דס"ל דגם לאחר ייאוש צריך לתקנת השוק בכה"ג וצ"ע דא"כ ביורש דליכא תקנת השוק והוי כגזלן מפורסם ואמרינן שם קי"א ב' א"ר ב"ח זאת אומרת כו' ושם אמר מר גזילה כו' (ע"כ):
יג
פירוש כו' ולכן כו'. וכמש"ש בפפו' וכמ"ש בס"י וחוזר כו'. ועבה"ג שגי' המחבר עיקר וראיה ממ"ש בב"ב מ"ד א' משום דקבעי למיתנא כו' וכן הקשה בש"ך שם ס"ק ה':
(ליקוט) ולכן המותר כו'. לכאו' נלמד ממ"ש בגמ' שם וכמ"ש בס"י וחוזר הבעל כו' אבל ל"ד לשם והדין תמוה דהא אמרו בתוספתא דאפי' בנותן קנה בשינוי רשות וכמ"ש בסי' שס"א ס"ה ואף ביורש לרמי ב"ח שם קי"א ב' והגי' שלהם ליתא כלל (ע"כ):
(ליקוט) פירוש כו'. כ"כ לפי הנוסחא המשובשת ברמב"ם אבל ליתא כלל לדין זה וכן פי' הרז"ה מש"ש קי"ד א' תנא ומחזיר כו' א"ד כו' דעל המותר קאי דללישנא קמא כיון דבטעות אתא לידיה לא הוי ש"ר גמור לגבי המותר אבל לישנא בתרא ס"ל דאף על המותר הוי ש"ר וקנה הכל ופ' כלישנא בתרא ואף לישנא קמא ל"פ אלא דוק' בכה"ג שבטעות נתן דלא הוי ש"ר גמור כנ"ל ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) ע' בטור בשם הרמב"ם ופירושו בד"מ ס"ק ג' (ע"כ):
יד
אלא די"ח כו'. כ"כ הטור בשם ר"י וכ"נ ממש"ש רפ"ח בגלימא כו' ולפני יאוש ול"ק בלאחר ייאוש כאוקימתא קמייתא ולכ"ע קני אלא אם יטול הנגזל המעות מהלוקח קמיפלגי דלרב כיון דלא עשו צריך לשלם כמ"ש הרמב"ם בגנב מפורסם וא"צ לחזור מאוקימתא קמייתא ואלוקח קאי. ונראה שגי' הרמב"ם היתה רפ"א בגלימא דכ"ע ל"פ והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי ותו לא ומפרש לאחר ייאוש ופסק כרב דסוגיא כוותיה דלגי' שלנו ק' דהל"ל בלפני ייאוש קמיפלגי דהא עד עכשיו מפרש מילתיה דר"י בלאחר ייאוש ואתי שפיר מה שפסק אפי' שינוי רשות ואח"כ ייאוש דקני ונדחק המ"מ בזה מאד והשתא ניחא דרפ"א בגלימא דכ"ע ל"פ דקני:
טו
בזמן כו' מתני' בב"ק קי"ד בו:
טז
בזמן כו'. מתני' בפ' הנשבעין וכשנגדו חשוד כו':
יז
משכן כו' יתר כו'. עבה"ג ומפ' שלמד ממ"ש והלכתא בכולהו כו' לבר כו' דל"ל לבר כקושית הרא"ש אלא לאשמעינן דאין לך אלא אלו אבל בכולהו אף ביתר במשכון דל"פ בזה דה"א רק במה דפליגי לה"ק לבר אף דל"פ בזה והא דל"ק ג"כ גנב מפורסם משום דלא הוזכר בהאי מימרא וכמ"ש ב"י:
יח
מעותיו. ר"ל שצריך ליתן לו אף היותר כמ"ש רש"י בזבינא בד"ה ורבא כו' דלא כיש"ש וכ"נ דודאי לפי סוגית הגמ' בתחלה משכון ביתר מדמיו כ"ע ל"פ דלא עשו אלא דכליל אח"כ והלכתא בכולהו כו' ושוין מכר ומשכון:
יט
אבל לא הרבית כו'. כמו בעובדא דפפונאה כנ"ל:
כ
וה"מ כו'. כ"מ שם להדיא דאמרינן ודלמא כו':
כא
ויחרימו כו'. עבה"ג ודברי הכ"מ תמוהים לכאורה דמ"ש ממכיר כליו כו' וכנ"ל ס"ד וכן תמה עליו סש"ך ומ"מ דבריו נכונים דלא אמרו אלא לענין כדי דמיו ועסי' צ"א ס"ב בד"א כו' אע"ג שבא ליטול ואפשר דאף המ"מ ל"ק כאן אלא במכחישו בברי ושבועת היסת ומ"ש בה"ג ע"י גלגול פשוט דלא איירי בכה"ג:
כב
ישראל כו'. כנ"ל בש"ע ואם גנב מפורסם כו' דאיהו דאפסיד אנפשיה כו':
כג
דיכול כו'. עסי' קע"ו סל"ו בש"ע ובהג"ה שם:
כד
וע"ל סי' רכד. צ"ל סי' רכ"ה בס"ב:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
סעי' ב' (תקנת השוק) נכריים שהוליכו תבואה משר ליודי שקנה. וקנה אחד מהם קצת התבואה אם י"ל שהנכרי הוליך גם שלו הו"ל כגנב שאינו מפורסם. ולגבי קבלי שאינו מאמין לתובע אם טוען שלא קנה בזול הו"ל כפירת קבלה ואולי לא שייך קבלה על כך גם שעל כפירת שבועה שייך קבלה. ואם טען רק שמא גנב הנכרי מהשר והתובע אומר ודאי שמשלו הו"ל כדבסי' שס"ה כי הו"ל ייאוש שלא מדעת אם לא שיכול להיות שהממונה על המדידה מהשר שנותנים לו כמה תבואה מכר וגם אם כוונתו להעלים אם אז הי' שייך לו ליטול תבואה אולי קיל ואם התובע מוחזק אולי הו"ל הנתבע אינו יודע להוציא והו"ל למידע כי לא הי' לו לקנות כשהי' לו משמעות מגניבה אך אם אין משמעות מגניבה אין עליו טענה ומשיב לו התובע היטב: מרגליות שנגנבו מאחד וחפש על ידי שופט נכרי אצל אחד ומצא אצלו מרגליות ולקחם ונתן להשופט כשוויים ואחר כך נתברר שהמרגליות של אחר הו"נ הוא כקונה מגנב שאינו מפורסם שהי' מוכרח לחפש ומכיון שנמצאו הי' מוכרח ליתנם להשופט ומכיון שהי' סבור שהם שלו הו"ל כלוקח מגנב שאינו מפורסם וגם אם הי' רק ספק אצלו גם כן הי' סבור שהוא כמציל שהי' מסופק שהם שלו ושוה אצלו הרבה וגם שאין בכך משום מקח ממש מ"מ כיון דדרך כל אחד ואחד להציל מה שספק שלו שייך תקנת השוק בכך היטב:
ב
שם בהגה (אא"כ ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב) אחד קנה מנכרי בגד גנוב מישראל. רק שהוא בגד שלובשים אותו נכריים. רק שהקונה אומר מעצמו שידע שהוא גנוב שניכר לו על ידי מה שהי' הבגד ארוך והנכרי המוכר הי' קצר קומה. ואמר שלא נתכוון כדי להציל הגניבה (גם שהי' אפשר לו לומר כן כי הי' הנכרי ממקום רחוק וגנב בעיר ומכר ברחוק פרסה ויותר והלך לא נודע מקומו אי'. רק שהקונה אמר שלא כיוון להציל) ועשינו פשר והודענו שהדין נוטה שיחזיר לבעלים בלי שיתנו לו אפילו פ"א ממה שנתן להגנב עבור הבגד. רק שנגנבו עוד חפצים הרבה אז וחשד להקונה שקנה גם שארי החפצים שנגנבו אצלו. ופשרנו שיהי' פטור מגניבה החפצים הנשארים שלא יצטרך לישבע על זה ולא לקבל חרם רק חפץ שקנה ודאי זה יחזור בלי מעות. ומכל מקום לא רציתי לומר על פי דין תוה"ק להדיא להחזיר בלי מעות כיון שהודה שידע שהוא גנוב. כי מ"מ יש לצדד בזה. על פי מ"ש בספר הק' נודע ביהודה שבאומות העולם שמצווים אשבע מצוות שבכללם איסור גניבה. לא שייך בהם מצוות השבה ורק בעם בני ישראל כתיב והשיב את כו' שעל ידי זה יש לו תקנה מה שאין כן באוה"ע אין להם תקנה כלל על ידי השבה ואזהרתם מיתתן בהחלט. וגם בגניבת נכרי אם ח"ו גנב ממנו מי מעם בני ישראל שהוא איסור. לא שייך גם כן בזה דין השבה כי גבי השבה כתיב ישראל בפרשה. ואיסור דעבד עבד ואין השבה במה דלא גילה קרא. כמדומה שכ"ה בשו"ת נוד"ב ע"ה או קצת מזה איננו כעת לפני לעיין בו. ואם כן גם שהכיר שהוא גנוב עדיין הי' מקום לומר שגנוב הוא מנכרי ולא שייך השבה וגם דמכל מקום שייך בזה לא עכברא כו' היינו לכתחלה ולא לגבי להחזיר בלי דמים כיון דלא שייך בזה השבה. ובפרט שהגנב גוי ולא שייך השבה. אך מסתמיות הפוסקים ע"ה משמע שאין חילוק וגם דלא שייך השבה מכל מקום הרי לא נקנה הבגד ולא יצא מרשות בעלים כי אם אחר ייאוש ושנוי רשות. גם שהי' הידיעה רק על פי אומד נראה שכל שבלבו הי' מוכרע הו"ל לידע על כל פנים לגבי שימנע את עצמו מדררא דאיסורא במה ששב ואל תעשה עדיף בזה. ומצד שבני נח אזהרתם מיתתם לא שייך לומר בדמים קננהו כמו גבי מחתרת. כיון שהמיתה איננו מצד דין רודף הבא להרוג כו' רק על פי עונש עבירה וראי' מש"ס שאמרו בגנב נכרי איגנב הי' יאוש מסתמא. ואודות להציל נתכוונתי כפי שהעתיק הש"כ ע"ה שם בסי' שנו [סק"ח] דברי התוס' קשה לכאורה דילמא איירי במודה שלא נתכוון להציל. ואצ"ל שיכול להציל מהלנים בביתו. אך התוס' כוונתם מצד מיגו ע"ש בש"ס גבי מכיר כליו והטעם דתליא בכוונה נראה שהוא מצד זכי' מטעם שליחות דשייך שליחות וצע"ע:
ג
(עש"ך סק"ד) בקונה מגנב שאינו מפורסם שכשהמטלטל ביד מי שגנב ממנו לא שייך תקנת השוק. כשאין המטלטל בידו רק ביד שלוחו וקרובו נראה דשייך תקנת השוק כיון שנתן הלוקח מעותיו וצלע"ע במכירות בגדי אשתו י"ל דשייך תקנת השוק כיון דההלכה שמסתמא ברצונה ואין גרעון על ידי שהכיר ששל אשה: תקנת השוק במה שמכניסין בשידוכין אם הו"ל כמכר או מתנה יש להבחין כפי סגנון ההכרח שאם רק על ידי זה קיום השידוך הו"ל כמכר: מכר או משכון בגדי אשתו ותפסה י"ל שהיא נאמנת שלא הי' רצונה בכך. ומכל מקום שבועת היסת [שייך] כיון דחזקה שברצונה. וגם אם בעלה אומר שהי' ברצונה אינו יכול להוציא מידה גם שהוא ידו תקיפה מכל מקום בכך ידה עדיפא לה ואין רשאין לחטוף:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו:א׳
א
מפני תקנת השוק. ובעבדים אם עשו תקנת השוק ע' תשו' מוהר"א ששון סי' רי"ח שהעלה לדינא דעשה תקנת השוק בעבדים ומה שהאריך בפלפולו שם בדברי הרא"ש פ"ק דב"ק הנה כבר כוונתי ת"ל לדבריו והוא בסי' ל"ט סק"א ע"ש אך הוא כתב שם קצת באופן אחר ע"ש. ותראה ההבדל וסיום הפסק ז"ל ומ"מ העלינו שאין ספק דעבדא כמטלטלי לענין תקנת השוק שהרי לכל מילי דרבנן הוא כן וע"ש ואינו מוכרח לפמ"ש הנ"י בפ"ק דב"ק בטעמא דבע"ח אינו גובה מעבדי דיתמי היינו משום דלא סמיך הבע"ח דעתו עליה שיכול להבריחם ע"ש וכ"כ הרשב"ם פרק מי שמת וע"ש וכן העלה הש"ך בסי' שס"ג כדברי הרשב"ם והנ"י ע"ש וא"כ אין לחלק כלל בין מילי דאורייתא למילי דרבנן. ובש"ך כת' בשם מוהרשד"ם סי' רי"ב ותי"ד דבעבדים ובהמה לא עשו תקנת השוק ע"ש: והנה לפי שטת הב"י והרמ"א בדברי הרמב"ם דיאוש ושינוי רשות אינו קונה אלא לגוף החפץ אבל הדמים צריך להחזיר בגנב מפורסם אלא דבגנב שאינו מפורסם אינו צריך להחזיד הדמים דמגיע לו כנגדו דמי החפץ מן הבעלים משום תקנת השוק וכמבואר בסי' שנ"ג בדבריהם ע"ש. וא"כ הא דתני פרק חז"ה דף מ"ג במכר לו פרה וטלית מעיד לו עליה ומכר לו בית ינו מעיד ומוקי לה בגמרא שם ביאוש ושינוי רשות וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ז מעדות וכ"כ בש"ע סי' ל"ז ואי נימא דבבהמה לא עשו תקנת השוק אם כן בפרה אכתי נוגע בעדות דאע"ג דקני' לוקח ביאוש ושינוי רשות אינו קונה אלא החפץ אבל צריך להחזיר דמי הפרה ואפילו בגנב שאינו מפורסם כיון דלא עשו תקנת השוק בבהמה ומוכרח דבבהמה עשו תקנת השוק וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ה מגזילה שכת' ז"ל נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזה כמכירה הוא וחזקתו שנתייאשו הבעלים ואינו בודאי שזו גזילה ומדכ' ואינו בודאי שהוא גזילה ע"כ לענין הדמים הוא דכתבו דגוף החפץ קונה אפילו ידע שזו גזילה וכמ"ש בסמ"ע סי' שע"ט סק"ח ע"ש וא"כ משמע דגבי בהמה נמי עשו תקנת השוק דאם לא כן בחמורו לעולם צריך להחזיר הדמים אפי' אינו יודע שזו גזילה:
שנ״ו:ב׳
א
והבעלים חוזרים. כת' הש"ך ז"ל ע"ש מ"ש לעיל סי' קכ"ו בשם תשובת מוהר"ם אלשיך ותלמוד לכאן שאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר לבעלים אין צריך לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך ביה תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו מכל מקום כאן מודינא עכ"ל ועמ"ש בסי' נ' סק"ב:
שנ״ו:ג׳
א
ואם אמר הלוקח לטובה נתכוונתי. כן כת' תוס' פרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ד) וז"ל ואם תאמר בלא תקנת השוק יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה ויש לומר דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפילו לא היה זה קונה אותם עכ"ל ומבואר דהיכא דלא אמר להציל נתכוונתי אינו נוטל מה שנתן אלא משום תקנת השוק והיכא דלא עשו תקנ, השוק כגון בגנב מפורסם אינו נוטל כלום. אמנם נראה דאפילו אינו מתכוין להציל נוטל לפחות מה שההנהו כיון דלא היה יכול להציל בענין אחר וכמבואר מדברי, וס' פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ח) ד"ה אי נמי מבריח ארי ע' שם בפסק רבינו גרשום כו' דלא דמי למבריח ארי כיון שמצילו מההפסד ונוטל מה שההנהו ע"ש ואף ע"ג דלא כוון להציל אלא קנה אותו לעצמו ע"ש אלא דהיכא דכוון להציל ולהשיב אבידה נוטל כל מה שהוציא ונתן בעד החפץ והיינו דהקשו בתוס' בלא תקנת השוק יטול מה שנתן כו' והיכא דאינו מכוין להשיב אבידה אינו נוטל אלא מה שההנהו וכן מבואר מדברי הרא"ש פרק הכונס שם בפסק רבינו גרשום כו' ונוטל מה שההנהו ואינו נותן כל מה שהוצי' כמו רועה שקדם במקלות דהתם כוון לטובת בעל הצאן אבל הכא לצורך עצמו וקנאו הלכך אין לו אלא מה שההנהו עכ"נ ע"ש. והיכא דיכול להציל בלא דמים והיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אין לו כלום במקום דלא עשו תקנת השוק כגון בגנב מפורסם ובספרים כת' בהגהת מיימוני שאם קנאם אחד יחזיר לו דמים שנתן אפי' לפירש"י כו' כיון דאין לוקחים ספרים יותר מכדי דמיהן הא בכדי דמיהן נותנין דלא ניחא לביזנייהו באנפייהו כדאי' פרק השולח ואם לא יקנה כו' ויש בזיון בכתבי הקודש הלכך הפודה בכדי דמיהן צריך להחזיר לו הדמים עכ"ל וכ"כ בהגהת אשר"י פ' הכונס ע"ש וא"כ בספרים אפי' קנה אותו לעצמו ולא נתכוין להשיב אבידה נוטל כל מה שנתן בכדי דמיהן משום תקנת הספרים ומיהו בקונה מן הישראל אין חילוק בין ספרים לשאר מטלטלין כיון דישראל הוא בודאי יחוש לכבודן ובתשובת מוהר"ם דפוס קרימנה סי' קצ"ו כ' שם בספרים והיה גנב מפורסם דצריך להחזיר בחנם ע"ש ומשמע שם דלית ליה כלל תקנת הספרים וכ"כ שם סי' קנ"ז ובמרדכי פ' הגוזל קמא כת' בשם ראבי' דבספרים צריך להחזיר הדמים שנתן ע"ש והוא כדברי הגה"מ הנז' וכיון דבהג"מ והגה' אשר"י ומרדכי דכתבו דספרים צריך להחזיר הדמים שנתן אם קנה אותן מכותי א"כ לא מפקינן מיד הלוקח הספרים בלא דמים אפי' היכא דלית ביה משום תקנת השוק ומשום תקנת ספרים:
שנ״ו:ד׳
א
המותר מדמי המקח והיינו משום דלוקח לא קני ביאוש ושינוי רשות אלא לגוף החפץ אבל דמים צריך להחזיר אלא שמנכ' לו הדמים שנתן משום תקנת השוק ונראה דהיינו דוקא בידוע בכמה קנה צריך להחזיר המותר אבל אם אינו ידוע בכמה קנה אין הלוקח צריך לישבע בכמה קנה אותו אלא כיון שלוקח מוחזק וטוען שקנהו בכך וכך נאמן בלא שבועה דהא דתנן ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול היינו קודם יאוש דאז לא קנה החפצ וצריך להחזירו לבעלים אלא משום תקנת השוק נוטל הדמים מש"ה צריך שבועת המשנה אבל אחר יאוש דהחפץ נקנה לו ואין לבעליו עליו אלא תביעת ממון וכיון דלוקח מוחזק ואינו בא להוציא והבעלים הוא דתבעי מיני' אין נשבעין בטענת שמא וכה"ג במשכון דצריך שבועה כיון דבא ליטול אבל תפס מעות אין צריך שבועה עיין סי' ע"ב ואחר יאוש אין הלוקח בא להוציא אלא הבעלים ועמ"ש בסי' שנ"ז ס"ק (אולי צ"ל שנ"ג סק"א):
שנ״ו:ה׳
א
דהכי נהיגי עכשיו. עיין ש"ך מ"ש בזה ועמ"ש בסי' רנ"ט ס"ק ג' וע"ש וא"כ ה"נ אם הוא עני ולקח אותו בזול דא"צ להחזיר לבעלים הראשונים וכמו שמחלק הרמ"א בין עני לעשיר באבידה שם סי' רנ"ט ולפמ"ש שם ה"ה הכא ובחידושי לאה"ע סי' כ"ח כתבתי בהא דנתחבטו ונתלבטו בס' בית הילל ובית שמואל שם בהא דכת' בש"ע שם דאם קידש אשה בגזל דמקודשת משום יאוש ושינוי רשות והקשו דהא עכשיו צריך להחזיר אפי' אחר יאוש ושם כתבתי דזה שקנה אותו ביאוש ושינוי רשות גם עכשיו קונה אותו אלא שראו ב"ד לכוף אותו להחזיר בכדי לעשות לפנים משורת הדין דמחזיר לבעלים ואם רצו ב"ד כופין על לפנים משורת הדין וכמבואר אצלינו בסי' רנ"ט שם והני מילי בעשיר דיכולת בידו לעשות לפנים משורת הדין אבל לא בעני וגם בעשיר כיון דאין לו פסידא במה שמחזיר האבידה דלא הוציא עליה כלום וגם בלוקח אחר יאוש מחזירין לו הדמים שנתן ומש"ה ראו ב"ד לכופו לעשות לפנים משורת הדין במקום שאין בו חסרון אבל בקידושי אשה שיתבטלו הקדושין מחמת זה ודאי אין כופין את האשה להחזיר לפנים משורת הדין ולבטל קידושי מצוה. ובתוס' פ"ק דחולין דף ד' בשם רש"י דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולא אסרו עליו האשה כו' משום דקידושי אשה מצוה ע"ש וה"ה הכא וכיוצא בזה כת' רשב"ץ ח"ג סי' פ"ה שאלה שמעון קידש את האשה בחוב שחייב לו ראובן במעמ"ש ואח"כ בא בע"ת של שמעון לגבות מה שחייב לו ראובן לשמעון אם יהיו נפקעין הקידושין או לא תשובה וכו' וכבר כתבו הראשונים דאע"ג דמן הדין יכול לטרוף אי כת' ליה מטלטלין אג"ק כו' כבר נהגו בתי דינין שלא לעשות מעשה בזה משום תקנת השוק וכ"ש שאין לעשות מעשה בזה מפני תקנת הזיוג עכ"ל וה"ה הכא כיון דקונה אותו קנין גמור ביאוש ושינוי רשות אלא דכופין את הלוקח לעשות לפנים משורת הדין ולצדק משלו והכא מפני תקנת הזיווג אין כופין אות' להחזיר הקידושין וז"ב:
שנ״ו:ו׳
א
אבל לא הריבית. כ' בנימוקי יוסף פ' א"נ בהא דאמרו שם במעות יתומים בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא אבל דבר מסוים דלמא פקדון נינהו גביה ואתא מאריה יהיב סימנא שקיל ליה וכת' עלה בנימוקי ז"ל ואע"ג דהך דבר מסוים בידינו למשכון תחת מעות יתומים וא"כ אפילו מהימן אידך בסימנים מ"מ נמצא דהאי עשיר גזלן הוא ששלח יד בפקדונו לתת משכון בידינו וה"ל למימר דלא מהדרינן ליה למריה כדאמרינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דעשו תקנה בגנב וגזלן אפי' במשכנתא דלא מפקינן בלא זוזי. תירץ הראב"ד ז"ל כיון דלאו אמשכנתא בלחוד סמכינן אלא אעיסקא דהא לא מצי מתעסק למשתיה ביה שיכרא בלא רשותא דבי דינא לא עשו תקנה בכי הא והכי אמרינן התם גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק משום דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית דכי עשו תקנה הני מילי היכא דאדעתא דמשכנתא בלחוד נחית וכתבו האחרונים שזה נכון עכ"ל. אבל בהגהת מרדכי פ' איזהו נשך לא משמע הכי ע"ש שכת' דמש"ה לא שקלינן דבר מסוים כי היכא דלא נפסיד הריבית ע"ש ומשמע דקרנא לא מפסיד וצ"ע לדינא:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
שהרי מחזיק ידי עוברי עביר' בגמ' אמרו משל ע"ז דאמרו אינשי לא עכברא גנב אלא חורא גנב:
ב
שאם לא ימצא לוקח אינו גונב אע"ג דאפש' לגנב להוליכו במקום אחר שלא יכירו אותו שהוא גנב מ"מ לא יהיו מצוי' לגנוב וה"ק כשלא ימצא לוקח מהגנב ודאי לא היו גונבים מ"ה כל אדם יחדל מלקנו' כדי שלא יהא רגיל לגנוב ועפ"ר:
ג
וכן אסור לסייע כו' רומז למ"ש הריב"ש סי' ק"ח דכ' ז"ל אותו נפח שעשה לאשת ראובן שני מפתחו' בהסתר פני' מבעלם ונתנה לו שכר הרבה עבורם ראוי לעונשו על בלי הגיד לבעל' שכבר היה לו להבין שלא על חנם רבתה במחיר שני המפתחות אלא שהיתה כוונתה לגנוב מנכסי בעלה וסייע בגניבת' כו':
ד
ואח"כ הוכר הגנב לרבות' כ"כ דאע"ג דהוכר הגנב לא אמרי' דיחזירנו הלוקח להבעלים בלא דמים ויוציא מעותיו מהגנב וכ"ש אם לא הוכר הגנב ועפ"ר:
ה
מפני תקנ' השוק פי' מפני שקנאו בפרהסי' בשוק ואם לא יחזירו לו דמים נמצא שלא יקנה אדם מחבירו דבר מחשש שמא גנובה הוא ויוציאנ' מידו בלא דמים:
ו
ואם גנב מפורסם כו' דלא הי' לו לקנות ממנו דבר דמסתמא הנמצא בידו גנוב הוא:
ז
דאף בגנב מפורסם כו' בדרישה כתבתי דפליגי בגרסת הטור בגמ' ונוסחה ופירוש' ע"ש:
ח
שזה החפץ שמוכר פלוני הוא גנבו פי' פלוני זה שמכרו לו הוא עצמו גנבו ומכר לו הכלי שגנב:
ט
ואפי' הגנב רוצ' כו' כן הוא בס"י וט"ס הוא וה"ג ואפי' הגנב א"צ להחזיר וכן מצאתי כתוב בהגהות מור"ם ז"ל שהועתק מכתיבת ידו:
י
דודאי נתן לו לשם מתנה וכיוצא בזה איתא בגמ' וטור והמחבר הביאו לקמן סי' שע"ג בקנה שדה מגזלן ע"ש:
יא
אם לקח מגנב מפורסם הרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם וס"ל נמי דאין יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי כ"א שא"צ להחזיר הגניבה בעינ' אבל דמי שווי' צריך הלוקח ליתן לבעלי' אבל בקנה מגנב שאינו מפורסם דאז אף אם לא נתייאשו הבעלי' צריכין הבעלי' עכ"פ להחזיר להלוקח מה שנתן להגנב בעדה השת' שנתייאש וקנה גוף הבהמה ביאוש ושינוי רשות אף דמי הגניב' א"צ הלוקח ליתן להבעלים דהרי הבעלים היו צריכין ליתן לו דמי שויו וכדמסיק מור"ם בטעמא ומסיק נמי וכ' וז"ל ולכן המותר מדמי' כו' ור"ל כיון דמן הדין על הלוקח להחזיר לבעל הגניבה דמי שוויה אלא מפני שעל בעלים ליתן להלוקח מה שנתן להגנב א"צ ליתן להלוקח דמי שויו הלכך כל היתרון בדמי שויו על דמי לקיחתו צריך הלוקח ליתן להבעל ומור"ם כתב בד"מ סברא זו כדי לישב נוסחא דהרמב"ם הכתובה בכל ספרי הטור בשם הרמב"ם והב"י כ' עלי' שהיא נוסחא משובשת וכ' הנוסחא בע"א וע"פ אותו נוסח כתב המחבר ג"כ כאן סתם דבקונה מגנב שאינו מפורסם אינו מחזיר כלל ולא הזכיר דעליו ליתן להנגנב המותר ממה שנתן הוא בעדו אלא שמור"ם מאהבת הקיצור כ' סברתו אדברי המחבר מאחר די"ל דגם הב"י והמחבר מודים לזה לדינא אלא שהם מיירי בלוקח שלא קנה אותו בזול בפחות משויו ובפרישה כתבתי שבסברא זו שכ' מור"ם שיחזיר המותר מיושבים כמה קושיות בטור ובדברי הרמב"ם ע"ש:
יב
ומ"ש מור"ם אלא דיש חולקים כו' הוא דעת ר"י והרא"ש הנ"ל בטור ובהמחבר בס"ס שנ"ג וגם בסי' זה כתבם הטור:
יג
וא"צ ליתן לו אפילו הדמים פי' בין קנה מגנב מפורסם או אינו מפורס' כיון דנתייאש קודם שלקחה דה"ל יאוש ואח"כ שינוי רשות אפילו שוה החפץ יותר הרבה מהדמים שנתן להגנב א"צ ליתן לבעל החפץ כלום שקנהו לגמרי:
יד
נשבע הלוקח כו' שכיון שהוא מוחזק הר"ז נשבע ונוטל:
טו
ונוטל מהגנב אף ע"ג דטוען ברי מ"מ כיון דכל גנב חשוד הוא על השבועה כמ"ש בטור ובדברי המחבר לעיל סי' צ"ב מ"ה אינו נשבע על מה שאומר ונפטר:
טז
ופרע בהקיפו פי' שלקח קודם לכן מחנוני א' בהקפה כמה ענינים ועתה נותן לו גניבה זו בהקפתו:
יז
אין בזה תקנת השוק דלא תקנו אלא היכא שנתן לו עתה בשעה שבא לידו דמים בעדו מה שאין כן זה דאמרינן כמו שהאמינו כבר יאמינו גם עתה:
יח
בין שמשכנו יותר על דמיה פי' ואין דרך העולם להלוות על משכון יותר על דמיה כיון דאסור להשתמש בו דנימא חביב היה עליו כמו במכר בסעיף שאחר זה מ"מ כיון דעכשיו בשעה שבא לידו נתן לו הדמים אמרי' שלא נתן לו באמנה אלא מפני שידע בו שלא יניח המשכון ויפדהו ושייך בו תק"ה שלא ימנעו בני אדם להלוות זה לזה:
יט
אלא א"כ הי' גנב מפורסם כמו שנתבאר פי' בס"ב נתבאר זה ושם כ' מור"ם די"א דגם בגנב מפורסם עשו תק"ה אא"כ ידע שזה החפץ גנוב הוא ע"ש:
כ
צריכים הבעלים כו' וכ' במשרים נתיב כ"ג ח"ו ז"ל אשה שלותה על משכנות שהיו של בעלה שלא מדעתו לא קנאם המלוה ומחזיר לבעלים בלא דמים ולא שייך הכא תקנת השוק ודוקא שלא ידע הבעל שמשכנה אותם אבל אם משכנם בידיעת הבעל אימר נתרצה ודוקא בידוע שהוא משל בעל כו' ע"ש שהאריך בדין אשה שנושא' ונותנת בתוך הבית וד"מ סימן שמ"ח סי"ג הביאו ע"ש:
כא
בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים ולא אמרי' דבמתנה נתן לו כיון דנתן לו כ"כ הרבה וכן בלקח שוה מאתים במאה לא אמרי' שהבין שגנוב הוא בידו כיון דזבנו כ"כ בזול אלא כיון דדרך העולם הוא לפעמים כשאדם צריך למעות מוזיל במכירתו או כשצריך לחפץ כזה מוסיף טובא על דמי שוויו מ"ה עשו בו תקנת השוק:
כב
נוטל המאה ועשרים מהתגר ס"ל דבעל הגניבה עכ"פ צריך ליתן לשמעון לוקח הב' ק"ך זהובים מפני תק"ה דהא לא ידע שראובן לוקח הראשון קנהו מהגנב מפורסם וחוזר ונוטל כל הק"ך זהובים מראובן שהוא ידע שגנב מפורסם הוא ועיין בטור שלא כ"כ אלא כתבו בסוף סימן זה שבזה בעל החפץ נוטל מהלוקח שני בלא דמים והוא נוטל מלוקח ראשון כל הדמים שנתן לו ולוקח ראשון עושה דין עם הגנב במה שנתן לו עכ"ל ובפרישה כתבתי טעם לדבריו כיון דמן הדין אין צריך להחזיר להלוקח דמיו אפילו בלוקח מגנב שאינו מפורסם אלא מפני תק"ה מחזירין ובכה"ג לא תקנוהו ובפרט כיון שהוכר הגנב ויכול הלוקח להוציא מידו מה שנתן לו:
כג
שיכול לומר שמא העכו"ם משקר אבל אם הוא גנב מפורסם לא אמרינן דהעכו"ם משקר דהא הטעם הוא דלא עשאו תק"ה בגנב מפורסם משום דלא היה לו לקנותו ממנו וזה הטעם שייך ג"כ בזה לפי דעת החולקין הנ"ל דגם בגנב מפורסם עשו תק"ה אם לא שידע שזה החפץ גנוב הוא גם בזה נ"ל דמיירי בהכי:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
מפני תקנת השוק. עש"ך ס"ק ד' שאם בא דבר הנגנב אחר שנמכר להבעלים דלא שייך תקנת חכמים ע"ש ולפעד"נ שכוונת הש"ך שבא החפץ לבעלים קודם שבא ליד הלוקח דבכה"ג מיירי בסימן קכ"ו ובזה מסתברים דבריו שהבעלים יכולין לומר אני הצלתי לעצמי חפצי מהגנב ומה לי בכך שאתה קנית בק"ס מהגנב דהא אין קנין שלך נתפס אבל בשכבר הגיע החפץ להלוקח ונתן דמים להגנב אף שהבעלים תפסו החפץ מהלוקח חייבים להחזיר הדמים מפני תקנת חכמים דודאי לא מהני תפיסה לפטור מהדמים שהקנו חז"ל לשלם מפני תקנת השוק:
ב
ואפילו הגנב עצמו א"צ להחזיר. עש"ך ס"ק ז' שכתב שנ"ל שהיא שגגה ע"ש ולפעד"נ ליישב דשא"ה כיון דא"י אם יפול המקח מספקא ליה שאפשר שיקנה המקח דהא אפשר שכבר נתייאש ויקנה אותו ביאוש וש"ר אותו אפשר שנתייאש אח"כ ויקנה בש"ר ואח"כ יאוש להרמב"ם ואדעתא דספק זה נתן המעות מתנה דאדעתא דספק זה קנהו וכה"ג כתבו התוס' בקידושין דף מ"ו בד"ה דאיתמר וז"ל דאפילו למ"ד מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דא"י אם יחול אם לא שמא נתן לשם מתנה והכי פסקינן שם דמעות מתנה. ועוד דלפי דעת הש"ך לא משכחת ש"ר ואח"כ יאוש דידע שהיא גזולה דהא אדעתא דפקדון נתן ולא אדעת קנין אלא ודאי כמ"ש דאף בכה"ג אדעת קנין הוי שפיר ש"ר ואח"כ יאוש וקני להרמב"ם:
ג
לטובה נתכונתי. עמ"ש בקצה"ח ועמש"ל בסי' רל"ו בזה:
ד
וחוזר הבעל ונוטל מהמוכר. ואם מכרו ביותר משוויו והבעלים רוצה בהמקח שמכר הגנב ותובע הדמים שקיבל בעד החפץ אין הגנב יכול לומר אתן לך דמי שויו כדין כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דז"א דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כמבואר בסימן שס"ג סעיף י' בהגה"ה: ובסמ"ע סעיף קטן ג' צ"ל לפי דעת החולקין ובש"ך ס"ק ו' צ"ל מתשובת מהר"מ (ט"ס מהרש"ל) (עוד צ"ל) אע"פ שהביא כאן סברת הרא"ש (ט"ס רבינו ירוחם) (ובס"ק ז') צ"ל וע"כ מיירי הכא דידוע דלא וכו' ובס"ק י' צ"ל דייני' הכי ומש"ה דייק שפיר וכו':
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
לקנות מהגנב. עיין באר הגולה ביו"ד ס"ס של"ד העתיק שם קצת תקנת מרגמ"ה שהובא בסוף תשובת מהר"ם ואיתא שם חרם שלא ליקח גניבות העו"א כגון גביע או בגדיהם וספרי תפלות ומשמשיהם מפני הסכנה ע"ש. ועיין בתשו' צ"צ סימן ל"ו אודות ישראל שקנה מעו"א כלי כסף שהכל מכירים שהם אסורים לקנות כי משל כומרים הוא ואותו ישראל מכרו לישראל אחר ואח"כ נתפס הגנב ואמר שמכר ליהודי א' אלא שאין מכירו ומתוך שיד הכומרים תקיפה הוצרכו הקהל לרצותם ברצי כסף ועתה רוצים הקהל להפרע מהישראל שני כי הראשון עני הוא וזה טוען כי הוא לא קנה מהגב כלום רק מישראל דעביד איסורא קודם והוא לא גרם היזק להקהל ועוד טוען שאפי' ישראל ראשון נמי לא יתחייב אחרי שאין הגנב מכירו ואינו יכול להביאו לידי סכנה לא אהנו ליה קהל מידי ומה שהכומרים היו מייראים את הקהל עלילה דידהו הוא כו'. והשיב דטענה הב' שאפי' ישראל ראשון נמי לא יתחייב כיון דאין הגנב מכירו ודאי לאו טענה הוא דהרי מ"מ הוה הוא מתעסק בדברים האסורים דחרם קדמונים הוא שנא ליקח דברים כאלו מפני הסכנה כו' והרי זה שקנה דברים כאלו גרם סכנה לקהל ומיקרי רודף נמי שמתעסק בזיופים בש"ע סימן שע"ח בהגה וכיון שידם תקיפה ושכיחא וברי היזקא דידהו מפני שרגילים להוליך הגנב בין היהודים והוא מגיד על מאן דהו שקנה ממנו הגניבה אפי' שאינו כן כאשר קרה זה בעוה"ר פעמים הרבה ונמצא מי שעובר על זה מקרי רודף וגורם סכנה לצבור לכך דבר פשוט שצריך לשלם לקהל כל היזקם ולא מבעיא כהאי מלתא שניכר שהוא מכלים האסורים ליקח אלא אפי' הוה כסף שבור שאינו ניכר כל כך מ"מ מקרי רודף דצריך כל אדם להתבונן בעסקיו שלא יהא סכנה בדבר ואדם מועד לעולם כו' וגם טענה הא' שהוא לא קנה מהגנב אלא מישראל נמי לאו טענה היא כיון דהוא נמי ידע שהוא מדברים שאסור להתעסק בהם לא היה לו לקנות מישראל ראשון דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב אע"ג דהוא לא קנה מהגנב עצמו מ"מ כיון שדברים אלו לבד איסו' גניבה יש בהם עוד איסור קניה ועבר הלוקח ראשון וקנה. על כן מקרי הראשון עכבר והשני חורא כו' ולא מבעיא היכא דא"י להפרע מן הראשון אלא אפי' אי היו יכולים הקהל להפרע מהראשון אפ"ה יכולים להפרע מן השני כיון דאיסורא אצלי כו'. והאריך בזה ובסוף הביא תשובת הרלב"ח סי' ה' באנשים שקנו גניבה וברחו והטמינו עצמם ובסבתם בא עבד השר על אחרים שהיו נקיים ותפס אותם ולקח מהם ממון כתב שם שאותן שברחו פטורים דלא שייך כאן דינא דגרמי כו' וכתב דאין זה ענין לנ"ד דשאני התם דאותן שקנו הגניבה לא מקרי רודפים כמו בנ"ד שקנו דברים האסורים לקנות והיזק דרבים ודשכיח שאני ועוד דהתם לא הוי אלא גרמא וכיון שכבר נעשה ההיזק הרי הם פטורים כו' אבל בנ"ד אפי' אי הוי רק גרמה כיון דעדיין לא נעשה ההיזק ועדיין עומד בסכנה שמא יאמר הגנב על מאן דהו והרי הדין נותן בכל גרמא דמשמתין ליה עד דמקבל לסלק כל אונסין דמתייליד ומי יודע עד כמה תכבד העבודה אחר שיאמר הגנב על מאן דהו לכך עדיפא מזה עבדו ליה להתפשר עם הכומרים מיד לשלם להם ההיזק ופשוט הוא דאין זה חלק עשירית ממה שהיו צריכים ליתן אחר שיאמר הגנב ועוד יש לחלק בכמה גווני ע"כ פשוט בנ"ד דצריך ישראל שני לסלק לקהל ההיזק אע"פ שיש לישראל ראשון לשלם ומכ"ש אי לית ליה לראשון לשלם עכ"ד ע"ש:
ב
לא ימצא לוקח. עבה"ט ועייין בתשובת חו"י סי' ר"ט מ"ש בזה:
ג
מפני תקנת השוק. עבה"ט עד עיין בתשובת רשד"ם שפסק דבעבדים ובהמה לא עשו תקה"ש ואין דבריו מוכרחים כו' ועיין בקצה"ח ובספר שער משפט לעיל סי' קל"ה ס"א מזה ועיין בספר חידושי רע"ק איגר זצ"ל בסוף הספר בהשמטה למסכת גיטין דף נ"ה מ"ש בזה:
ד
לשם מתנה. עבה"ט בשם ש"ך שזהו שגגה כו' ועיין כתשובת כנ"י סי' צ"ו שכתב לייש' דברי הרמ"א ז"ל וגם דברי הסמ"ע בזה. ומסיים בהא נחתא ובהא סלקא בקונה מגנב מפורסם והכיר בעת הקניה שהדבר גנוב ובזמן הזה דכל גניבה צריכין להחזיר ולא מהני יאוש. יפה פסק הרמ"א בלי פקפוק דא"צ הגנב לשלם ע"ש. גם בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' קפ"א כתב לייש' דברי הרמ"א ז"ל ומחלק בין קרקעו' דכותבין פטור ואחריות ט"ס והוי כאילו כתב בה אחריות לא אמרינן מעות מתנה ובין מטלטלין דלאו בני שטרא וליכא למימר גבייהו אחריות ט"ס וה"ה במקרקעי היכא דכתב בפירוש בלי אחריות בזה מעות מתנה ומסיק דכן נ"ל ברור להלכה ולמעשה ע"ש לע"ד דבריו צ"ע. ועיין בנה"מ ובספר דברי משפט שכתבו ג"כ לישב דברי הרמ"א ז"ל באופנים אחרי' ע"ש:
ה
לטובה נתכוונתי נאמן. עבה"ט עד ולפחות צריך להטיל חרם סתם כו' ובס' שער משפט כתב ונראה דהלוקח צריך שבועה בנק"ח שנתכוין לטובה כמו בגנב שאינו מפורסם בסעיף ד' דאם אין עדים בכמה קנה צריך לישבע בנק"ח בכמה קנה ה"ה הכא אף שיש עדים בכמה קנה צריך לישבע עכ"פ שנתכוין לטובה כיון שבא ליטול ולא דמי להא דסימן רסז סק"ו כו' ע"ש עוד וצ"ע:
ו
ויחרימו סתם. עבה"ט עד דהא כשבא ליטול צריך לישבע אפי' בשמא כו' ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נט שכתב ע"דהש"ך אלו וז"ל לכאורה י"ל דדוקא לענין לישבע כמה נתן אמרינן הכי דאל"כ כ"א יאמר שנתן הרבה ואין מי שיכחישנו משא"כ בהאי שאומר שהלוה על זה בחרם לבד סגי ומ"ש בבאר הגולה דכיון שנשבע כמה נתן צריך לכלול שהלוה על זה. ז"א דאטו לא משכחת שידוע כמה נתן או שזה מודה לו עכ"ל ועיין ביאור הגר"א ז"ל:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
[ש"ך אות ד] כ' דעבדא כמטלטלי'. נ"ב דבכל מילי דרבנן עבדא כמטלטלי. ועיין תשו' רש"ך ח"א סי' פז דשקיל וטרי בדין תקנת השוק בעבד אם עבדא כמטלטלי מבואר דבהמה יש בודאי תקנת השוק:
ב
[ש"ך אות ו] וכן פסק מהרש"ל. נ"ב עיין בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' יב דמשוי זה לספיקא דדינא דנסתפק שם בספיקא כי האי אם נימא כיון דעכ"פ צריך להחזיר החפץ ממילא לגבי הדמים מקרי הוא המוציא. ודמי לספק אילן קדם או דבמטלטלי דהוי תפוס גמור לית' להאי כללא:
ג
[ש"ך אות ז] נ"ל שהוא שגגה. נ"ב עי' שו"ת שבו"י ח"ג סי' קפא:
ד
[שו"ע] אלא נותן להם הדמים. נ"ב לכאור' נ"ל אף דכבר אכלו הלוקח כיון דמיד שקנה מהגנב זכה בה מתחייב בדמים לא נפטר במה דאכלו אח"כ ואינו דומה לדלקמן סי' שסא ס"ז דהתם ליכא ש"ר ולא נתחייב בה:
ה
[שו"ע] משכן. נ"ב בנ"י פ' א"נ כתב דאם נתן לו מעות לעיסקא ומשכן לו הגניבה בזה אין סמיכות דעתו על המשכן לחוד כיון דהמתעסק אינו רשאי להוציא המעות לעשות בו שכרא בזה לא עשוי תקנת השוק ע"ש ובהגהת אשר"י ובפי' שם:
ו
[שו"ע] בין שמשכנה. נ"ב הראב"ד ס"ל דוקא במשכנה בכדי דמי' אבל לא יותר מכ"ד:
ז
[הגה] וכן אומן. נ"ב עיין בלחם סתרים סוף בתשו' סי' ג' בסרסור שמשכן כלים:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו:א׳
א
אסור לקנות מהגנב כו' עיין בבעל התרומות שער מ"ט חלק י"ג מדינים אלו ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ז':
שנ״ו:ב׳
א
ולא נתייאשו הבעלים אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים אם נודע שהבעלים ידעו מהגניבה וכמ"ש לעיל סי' שנ"ג סעיף ג' מיהו היינו בגנב ישראל אבל בגנב עכו"ם אפי' סתמא לא הוי יאוש וכמש"ל סי' שס"ח ע"ש:
שנ״ו:ג׳
א
הוא גנבו בפנינו כו' לפמ"ש לקמן ס"ס שס"א דטענינן ליורשי גזלן לקוח במגו דהחזרתי כל היכא דליכא עדי ראה א"כ צ"ל דכאן בכל הסי' מיירי דאיכא עדים שראוהו ביד הלוקח דאל"כ הוי טענינן ללוקח כי היכא דטענינן ליורש אף בדמים ודוק:
שנ״ו:ד׳:א׳-ב׳
א
מפני תקנת השוק עיין מש"ל סי' קכ"ו בשם תשובת ר"מ אלשיך ותלמוד לכאן שאם בא הדבר הגנוב אחר שנמכר לבעלים א"צ לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך ביה תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו מ"מ כאן מודינ' עיין בתשובת רשד"ם סי' רי"ב ותי"ד שפסק דבעבדים ובהמה לא עשו תקנת השוק ואין דבריו מוכרחים ובתשובת מהרא"ן ששון סי' רי"ח כ' דעבדי כמטלטלי בענין תקנת השוק צ"ע:
ב
כתב ב"י וז"ל כ' הרשב"א דבמתנה לא שייך תקנת השוק ובסי' ס' כתבתי שדעת הרא"ש דבמתנה נמי עשו תקנת השוק ומביאו ד"מ גם בר"ס ס' כ' וממ"ש הרא"ש בתשובה שכבר נהגו בכל הארץ הזאת שאין מגבין לב"ח ממטלטלין שמכר או שנתן הלוה מפני תקנת השוק משמע דס"ל דבמתנה נמי איכא משום תקנת השוק ואין כן דעת הרשב"א כמ"ש בסי' שנ"ו ומ"מ סוגיין דעלמ' בהא כהרא"ש ואע"פ שאפשר שטעמם מפני שלא ראו חולק עליו מ"מ כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו כו' עכ"ל ומביאו ד"מ שם ואין דבריו נכונים דודאי הרא"ש מודה כאן דבמתנה לא שייך תקנת השוק דהיאך יעלה על הדעת שעשו תקנת השוק דהא אפי' במכר צריך להחזיר מדינ' בלא כלום אלא שעשו תקנת השוק דאל"כ לא יקנה אדם מחבירו מחשש גנבה וזה לא שייך במתנ' וגם תימה דודאי מתנ' גרע מגנב ופרע בחובו או בהיקפו דלא עשו תקנת השוק (וכ"כ הבית חדש בי"ד בקונטרס אחרון סי' קע"ז סעיף כ"א דנתנו במתנ' גרע מגנב ופרע בהיקפו וכן מוכח להדיא בתשו' רש"י שבמרדכי פ' שבועות הדייני' ובתשובי' מיימוני לס' משפטים סי' ב' ומביאו ב"י לעיל סי' ע"ב מחו' ב' דבמתנה לא עשו תקנת השוק ע"ש וכן ראיתי בס' ראבי"ה סי' אלף י"ח שכתב וז"ל ומיהו אם הקדישו או נתנו במתנה לא עשו ולא כלום דבהקדש ומתנ' לא שייך תקנת השוק דהוי כגנב ופרע בחובו או בהיקפו דלא עשו בו תקנת השוק עכ"ל ופשוט הוא) ולא קאמר הרא"ש התם אלא בשעבד לו מטלטלי אג"ק דנהגו עכשיו דאין מגבין לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן דאל"כ לא יקנה אדם שום מטלטלים מחבירו לכך אמרי' דמ"ש בשטר חוב דשעבד לו מטלטלי אג"ק לא מהני לענין זה שיטרוף מהלקוחות וכמאן דלא כתיב דמי והלכך כיון דכמאן דלא כתיב דמי פשיטא נמי שאין טורפין ממה שנתן הלוה במתנ' משא"כ הכא בכליו שהם ידועים שהיו שלו וזה גנבם ונתנם במתנה פשיטא שמוציאין מידו בחנם תדע שהרי מדינא פשיטא דלא שייך תקנ' השוק במטלטלים שמכר הלוה וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקים וכמ"ש הרא"ש גופיה שם דהיכא דאין מנהג ידוע יש להגבות לב"ח מטלטלים שמכר הלוה ועוד דהא הרא"ש כ' דאין מגבין מהן לב"ח כלל ואלו הכא מגבין לו ומחזיר הדמים א"ו דהרא"ש כ' מסברא דנפשיה שנהגו לעשות תקנת השוק בזה שלא לגבות מטלטלים שמכר או שנתן משא"כ הכא א"כ הרא"ש והרשב"א לא פליגי כלל ודלא כב"י וד"מ וכן עיקר וכ"כ בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ז דבמתנה לא שייך תקנ' השוק ע"ש ועיין לעיל סי' רנ"ב שגם הסמ"ע שם ס"ק ו' כ' בפשיטו' דבמתנה שייך תקנ' השוק והשגתי שם עליו באריכות ע"ש (שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"א בשאלו' השניות סי' ג' ריש דף ק"ח שכ' דהרא"ש מודה לדינו של הרשב"א והרשב"א אינו מודה לדברי הרא"ש ע"ש ולא הבנתי דבריו):
שנ״ו:ה׳
א
ואם גנב מפורס' כו' אבל אם אינו גנב מפורסם רק שמפרסים לרשע בדברים אחרים צריך ליתן דמים הכי מוכח בש"ס גבי הא דמשני בחנן בישא נהי דאיפרסם לבישותא לגניבותא לא איפרסם וכ"כ רב האי גאון במשפטי שבועו' שער י"ט:
שנ״ו:ו׳
א
וי"א דאף בגנב כו' וכ"פ מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' ל"ב ול"נ עיקר להמחבר לפי שכ"נ להדיא דעת הרי"ף שהביא מימרא דרבא ולא כב"י שכ' דלא מוכח מהרי"ף מידי וכ"כ הסמ"ג והגה"מ והמרדכי ושאר פוסקים לדע' הרי"ף וכן הנ"י הבין כן דעת הרי"ף רק מה שתמה שם על הרא"ש לק"מ ע"ש וא"כ כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת א' וגם בש"ס משמע כדבריה' וכ"פ בשערי הרי"ף שער כ' דין ט"ז וכ"פ בס' משפטי שבועות לרבינו האי גאון שער י"ט וכ"כ בבה"ע דף ס"ט ע"ד וכ"פ בתשובת הגאונים סי' מ"ב וכ"פ ראב"ן ומביאו המרדכי שם וכ"כ בעה"ת שער מ"ט חי"ג וכן נראה מתשו' מהרש"ל אע"ג שמהרש"ל שם כ' דלא מוכח מדבריו מידי מ"מ דבריו דחוקים ע"ש וגם אישתמיטתיה למהרש"ל תשובת מהר"מ אחרת במרדכי בפ' הספינה דכתב להדיא וז"ל ושכתבת לפטור לאה משום תקנ' השוק הא ליתא דלא עשו תקנת השוק אגנב וגזלן מפורסם כו' וגם דעת הרשב"א כן וכמו שמבוא' מדבריו שמביא ב"י גבי גזלן אם דינו כגנב מפורסם ע"ש וכן בריב"ש ס"ס שצ"ג ע"ש וכ"נ דעת הראב"ד והרב המגיד וכן הוא בתו' שלפנינו וכן נראה דעת נ"י שם וגם ר' ירוחם שהוא תלמיד הרא"ש כ' בסתם (בנל"א ח"ג) דגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ולא הזכיר דעת הרא"ש כלל וגם הטור נראה אע"פ שהביא כאן סברת ר' ירוחם [ר"י] דעשו תקנת השוק בגנב מפורסם מ"מ לענין דינא ס"ל דלא עשו תקנת השוק שהרי לקמן סי' שס"ט כ' בסתם שהלוקח מגזלן דינו כלוקח מגנב שאם הוא גזלן מפורס' צריך להחזירו לבעליו והוא יתבע מגזלן ואם אינו מפורסם שעשו בו תקנת השוק כו' ודוחק לו' דדוקא בגזלן ס"ל הכי ועוד דלא מצינו חילוק בזה בשום פוסק ועוד דהל' שכ' דינו כלוקח מהגנב משמע שגם בגנב הדין כן הילכך נראה כיון דתקנת השוק היא תקנה ומדינא צריך להחזיר בחנם אין לך אלא מה שתיקנו והבו דלא לוסיף עלה ונקטינן דבגנב מפורסים לא עשו בו תקנת השוק עיין בבעל המאור פ' הגוזל בתרא דבלוקח מעכו"ם לא עשו תקנת השוק (וכן הוא בתשובת הגאונים סי' רצ"ו ע"ש) והרמב"ן בס' המלחמות חולק עליו וכ' וכך מצינו בתשובה לרבינו שרירא גאון ז"ל שדין תקנת השוק כלוקח מעכו"ם וא"צ לפנים עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימוני רפ"ה מהל' גניבה וכן משמע לכאורה מדברי התוס' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד ע"ב) וכן משמע מדברי ראב"ן שבמרדכי פ' הגוזל בתרא ומביאו ב"י ס"ס זה וכן נראה להדיא מדברי תשובת רבינו גרשום שבמרדכי ר"פ אלו מציאות וכן משמע להדיא בתרומות הדשן סי' ש"ט וכן נראה משאר פוסקים שלא חילקו וכן עיקר ועיין בתשובת רא"ן ששון בלוקח מאומן אי עשו תקנת השוק:
שנ״ו:ז׳
א
ואפי' הגנב א"צ להחזיר מעותיו כו' נ"ל שזהו שגג' דהמרדכי כ' להדיא דהיינו דוקא למ"ד הכיר בה שאינו שלו ולקחה כו' הוי מעות מתנה וכן הוא בהגהת מיימוני מהל' גניבה דהיינו דוקא למ"ד הכיר בה שאינו שלו ולקחה כו' והיינו כשמואל פ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב ולא כתבו שם כן אלא להחזיק דבריהם שכתבו שם לפני זה ע"ש ואנן קי"ל כרב דמעות יש לו וכדפסק רבא התם הלכתא וכ"פ כל הפוסקים וכדלקמן סי' שע"ג א"כ הכא צריך הגנב להחזיר לו מעותיו ותמהני מאד על הסמ"ע שכ' על דברי מהרמ"א וכיוצא בזה איתא בש"ס וטור ומחבר לקמן סי' שע"ג בקנה שדה מגזלן עכ"ל דאדרבה נהפוך הוא שם וכ"פ מהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס ל"ב להדיא כדפי' ע"ש ואלמלא שאיני כדאי לחלוק על המרדכי והגהת מיימוני ומהרש"ל הייתי אומר דאפילו שמואל מודה כאן דדוקא בקרקע שאינה נגזלת אמרי' אדם יודע שקרקע אין לו ונתן לו לשם מתנה משא"כ הכא י"ל דהלוקח סובר שיקנה המטלטלים ביאוש ושינוי רשות ואע"ג דע"כ מיירי הכא דלא נתייאש דאל"כ סתם גניבה הוי יאוש מ"מ הלוקח סבר דנתייאש ודוחק לו' כיון דהלוקח יודע שהוא גנב אינו קונה ביאוש ושינוי רשות דאין טעם לחלק בכך וכן מבואר להדיא מדברי הב"ח בא"ע ר"ס כ"ח דאפי' ידע שגנוב הוא או גזול הוא בידו קונה ביאוש ושינוי רשות. ואפשר דהמרדכי והגהת מיימוני ומהרש"ל מיירי כשהלוקח ידע שלא נתייאשו הבעלי' ואף בזה צ"ע די"ל דהלוקח סבר שמא נתייאש אח"כ ואף למ"ד דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני מ"מ אין זה פשוט דהא הרמב"ם והרבה פוסקים סוברים דקני וכ"כ התוס' כה"ג ממש פ"ק דמציעא וז"ל ושמואל סבר כו' ונתן לשם מתנה אבל בערכין גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמו דאמר שמואל מעות חוזרים ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכירה ויצאה עכ"ל וכ"כ התו' בפ' השולח דמ"ה ע"א ובפ"ט דערכין דף ל' ע"א ומוכח כן בש"ס שם (וכה"ג כתבו התוס' פ' שור שנגח ד' וה' ריש (בבא קמא דף מ"ה) גבי שור הנסקל דלא הוי המעות מתנה דאין הכל בקיאים בדין שור הנסקל כו' ע"ש) ועוד יש לחלק דשאני מטלטלים דהלוקח חושב שמא לא ימצא הגנב ולא יודע המטלטלים היכן הם משא"כ בקרקע דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמרא איתא. ואף דק"ל כרב מ"מ כתבתי זה משום דלגבי מקדש אחותו קי"ל כשמואל דהמעות מתנה [וכמ"ש] הרמב"ם והמחבר בא"ע סי' נ' ס"ב והיינו מטעמא דמחלקים בין אינש נוכרא' לאחותו וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל וא"כ להמרדכי וסייעתו אם היה הגנב אחיו או אחותו היה נראה שהמעות מתנה ולדידי אין המעות מתנה וכן נ"ל עיקר ודוק. וגם בלא"ה במקדש את אחותו גופיה כ' ראב"ן דף קל"ה ע"א וז"ל וכיון דרב אסי סבר כרב אע"ג דהלכתא כשמואל בדיני נ"ל דבהא הלכתא כרב עכ"ל וכך נראה דעת הרי"ף שלא הביא פלוגתא דרב ושמואל במקדש את אחותו בשום מקום אלא ודאי ס"ל דקי"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתייהו גבי הכיר בה שאינו שלו ה"ה בעלמא ואף ע"ג דבש"ס עביד צריכותא מ"מ כיון דלפי האמת פליגי בתרווייהו לא הוצרך להביאו כן נראה דעת הרי"ף. מיהו מה שהביא ראב"ן ראי' דרב אסי סבר כוותיה אינו ראי' דנראה דהוי גריס בש"ס בקידושין דאתמר בדלי"ת וכבר דחו שם התוס' גירסא זו והוכיחו דגרסי' איתמר ע"ש. מיהו בלא"ה י"ל דהלכה כרב מטעם דכיון דרב ושמואל גופייהו ס"ל דאין חילוק בין אינש דעלמא לאחותו מנ"ל לפלוגי בהכי א"כ כיון דגבי הכיר בה שאינו שלו פסק רבא כרב ה"ה במקדש את אחותו ודוק. שוב מצאתי בב"ח סי' שע"ג האריך לפרש דברי המרדכי ומ"ש שם בישוב הראשון אינו נכון אלא הדבר פשוט כמו שמסיק הב"ח שם ודלא כהרמ"ה ע"ש:
שנ״ו:ח׳
א
ואם אמר הלוקח כו' וכ"כ התוספות פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד ע"ב) וז"ל וא"ת בלא תקנת השוק יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי להשיב אבידה וי"ל דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפילו לא היה זה קונה אותם עכ"ל אלמא דאם לא היה יכול לתבעו נאמן הלוקח והבאתי דברי התוס' ללמוד מדבריהם דהיכא דהיה יכול להוציא מהגנב אף אם לא היה זה קונה א"צ להחזיר מעותיו:
שנ״ו:ט׳
א
לבעל המשכון מעותיו כו' משמע דצריך ליתן לו אף היותר (וי"ל להפך) וכ"פ מהרש"ל סי' ל"ב דא"צ ליתן אלא כדי שווים ופי כך ל' הרמב"ם והביא ראיות ועיקר:
שנ״ו:י׳
א
דהכי נהיגי עכשיו כו' מכח דינא דמלכותא כו' ואף ע"ג שהוכחתי לעיל סימן ע"ג סי"ד באריכות דלא אמרינן דינא דמלכותא מה שהוא נגד דין תורתינו מ"מ דיינין הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו כלו' דגם בישראל נהיגי כן ובת"ה א"ש טפי דכתב דהכי דייני עתה כו' ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק ל"ה וכמה דוכתי י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן ודוק:
שנ״ו:י״א
א
ויחרימו סתם שכך היה כו' צ"ע מנ"ל הא דסגי בחרם סתם ואדרבה מסתבר דצריך לישבע כדין כל הנשבעין ונוטלים וכ"כ המ"מ להדיא ומביאו ב"י. שוב ראיתי בס' ב"ה שכ' על דברי הרב המגיד וז"ל ואיני יודע שבועה זו למה כיון שאין הלה טוען ברי אין כאן אלא חרם סתם עכ"ל ואיני יודע למה אינו יודע דהא כשבא ליטול צריך לישבע אפילו בשמא כדלעיל ס"ד וכ"כ לעיל סי' ע"ב ס"ק ס"ז בשם ר' ירוחם ובשם הרבה פוסקים דכל היכא דטוען על הכלי כדי דמיו צריך לישבע אפילו התובע טוען שמא ע"ש:
שנ״ו:י״ב
א
נוטל המא' ועשרים עיין בסמ"ע ס"ק כ"ב דעת הטור בזה ור' ירוחם פסק בנל"א ח"ד כהרמב"ם והמחבר וכ"פ מהרש"ל שם סימן ל"ה ועיקר ועיין בש"ג פרק כל הנשבעין דף ש"ל ע"א מדיני' אלו שבסי' זה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
שנ״ו
א
(ס"א) אסור לסייע כו' אפילו בספק אם הוא שייך לגניבה יש לזהר בו כן מבואר בריב"ש ולענין אימת המסייע חייב ע"ל סי' שמ"ח ס"ו ז"ח:
ב
(ס"ב) ואח"כ הוכר הגנב לרבותא נקטיה דאפ"ה אין הבעלים נוטלים בלי דמי' במרדכי ריש אלו מציאות בשם רבינו גרשון מבואר דגם בגנב (אי) [אינו ידוע] עשו תקנות השוק:
ג
ואפי'. הגנב א"צ להחזיר לו מעותיו כתב בסמ"ע שכן הוא עיקר הגירסא ויש כאן מקום עיון על רמ"א במ"ש דודאי לשם מתנה כו' דהוא נגד ההלכה בפ"ק דב"מ דף ט"ו אמר רבא הלכתא כו' מעות יש לוו ושבח אין לו דהיינו כרב דצריך להחזיר המעות ומקור הדברים של הרמ"א אלו הוא ממרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל שם אבל הדברים שידע ומכיר בהן שגנבן או גזלן לא עשו בו תקנת השוק דאפי' מנגב או גזלן לא יגבה הלוקח מעותיו למ"ד הכי רבה שאינה שלו ולקחה כו' דנתן לשם מתנה ובזה מטלטלין וקרקעות שוין דבתרווייהו שייך האי טעמא עכ"ל כסבור רמ"א ז"ל דהך אפי' מגנב אי גזלן שזכר המרדכי הוא אליבא דהלכתא ומש"ה כתב כאן דא"צ הגנב להחזיר כשידע הלוקח שהיא גנובה ותימה עליו דהא וודאי ליתא להלכה וכמ"ש וכ"פ רבינו והמחבר בסי' שע"ג דגובה הקרן מהמוכר כו' ובמרדכי לא כתב אלא לרווחא דמלתא דלא עשו תקנת השוק לגבות מהנגזל דמי דהא לחד מ"ד שם דהיינו שמואל ובפ"ק דמציעא ס"ל דא"צ להחזיר מעותיו ללוקח אפי' בגנב עצמו כל שידע הלוקח שהיא גניבה וס"ל דודאי נתן לשם מתנה ונהי דלא קי"ל כוותיה דשמואל בזה אלא כרב דצריך להחזיר מזה ראיי' עכ"פ דלא עשו תקנת השוק לגבות מן המוכר דמי המקח כנ"ל כוונת המרדכי בלי ספק ושוב מצאתי כן בס' ישש"ש שכתב דברי המרדכי הללו וכתב אח"כ ומיהו למאי דמסקינן הלכתא כרב דיש לו מעות ה"נ י"ל מעות מן הגנב שמכרו עכ"ל ורמ"א אגב חורפיה לא עיין יפה כאן ויותר תימה על הסמ"ע שכתב כאן על דברי רמ"א וז"ל דודאי נתן לשם מתנה וכיו"ב אי' בגמ' והטור והמחבר לקמן בסי' שעג בגזלן ע"כ וכמדומה שלא עי' בסי' שעג כלל דהא מבואר שם להיפך ודבר זה הוא כשגגה שיצא מלפני השליטים הגדולים האלו והא מלתא הצעתי לפני כמה גדולים רבנים ואין בהם פוצה פה ליישב הדברי' ואמרו שאין לפסוק כהג"ה הזאת:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
שנ״ו
א
סעיף א'. נ"ב עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא זיי"ן סי' ר"מ מ"ש בתשו' למדינ' זיבענבירגען דיש לספק במתנה עמ"ל אם נחשב שינוי הרשות או לא ולפי מושכל הראשון נראה דלא חשיב ש"ר עיי"ש:
ב
סעיף ב' בהג"ה ואפילו הנגנב א"צ להחזיר לו מעותיו נ"ב עיין בש"ך סק"ז מ"ש בתוך דבריו ואלמלא שאיני כדאי לחלוק על המרדכי וכו'. הייתי אומר דאפי' שמואל מודה כאן ודוקא בקרקע שאינה נגזלת אמרינן אדם יודע שקרקע אין לו וגמרו ונתנו לשם מתנה משא"כ הכא די"ל דהלוקח סבר שיקנהו ביאוש וש"ר וכו'. ובמחכת"ה נעלם ממנו ל' הש"ס בב"ק דצ"ה ע"ב דקאמר שם מה לאו בע"ה דלא ידע שקרקע אינה נגזלת א"כ מוכח דגם בקרקע איכא דלא ידע שאינה נגזל' ואעפ"כ ס"ל דהוי מתנה בע"כ מכח דעכ"פ ספק הוי אולי ידע ואין מוציאין ממון מספק או עכ"פ מועט ידעינן ואין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ ה"נ במטלטלין הוי כן ועמ"ש בחידושי לב"ק שם בש"ס הנ"ל. ובעיקר קו' הש"ך על הרמ"א הוי נראה דא"ש די"ל דהנה אין דרך להפקיד אצל גנב מפורסם והאיך שייך לומר דהוי לפקדון ובפרט דהרי אמרינן בש"ס ולימא לי' לפקדון סבר טריחא לי' מילתא בגנב מפורסם ל"ש לומר כן. רק התוס' בסי' שע"ג מיירי דלא הוי גזלן מפורסם רק דהוי גזלן על שדה זו. וא"כ בזה י"ל דהלוקח סבר דאילו גזלו מכח ספק מלוה ישנה כמו שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ דלמה יופסל לעדות ולשבועה נימא ספק מלוה ישנה רק דהתם תרצו כיון דהוחזק גזלן בעדים אין לומר כן וזה לדינא. אבל מ"מ הלוקח יתכן דסבר דלנגזל עושים כן דהורה לו היתר מכח מלוה ישנה אבל אצלו הוא נאמן. אבל בגנב מפורסם לכל העולם אין דרך להפקיד אצלו ובפרט דהוי אומר לו לפקדון ולכך לכ"ע הוי המעות מתנה ולפענ"ד צדקו דברי הרמ"א ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5