א
המבייש חבירו שלא בכוונה והחובל בחבירו שלא בכוונה ובו יד סעיפים:
אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו והמבייש את חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור: הגה וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יכול לברר עליו מ"מ פטור דהרי לא כוון לביישו (מהרי"ו סי' קס"ח):
ב
המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד:
ג
יש אומרים דצער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד אבל בנזק חייב אפי' אנוס דאדם מועד לעול' בין שוגג בין במזיד בין ער בין ישן:
ד
בד"א שישן חייב בשישנו שניהם כאחד ונתהפך א' מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה א' ישן ובא חבירו ושכב בצדו זה שבא באחרונה חייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור (וה"ה בכל אונס גדול כזה פטור המזיק) (ר"י נל"א ח"ב) וכן אם הניח כליו בצד הישן ונתהפך עליהם ושברם פטור שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצדו:
ה
שנים שנתאבקו יחד ואחד הפיל חבירו לארץ ונפל וסימא את עינו פטור:
ו
בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפי' נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו: הגה וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות (ואם מסרב יוכל להכותו עד שיצא (מרדכי פ' המניח):
ז
נכנס לחצר חבירו שלא ברשות ולא ידע בע"ה שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכוונה פטור ואם הוזק בו ב"ה חייב כיון שנכנס שלא ברשות ודוקא בשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה:
ח
היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים (הזיקו זה את זה בכוונה שניהם חייבים) (טור ס"ט ועיין לעיל סי' שע"ח):
ט
המבקע עצים בר"ה ופרח עץ מהם והזיק ברה"י או שבקע ברה"י והזיק ברה"י אחר או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו חייב בד' דברים ופטור מהבושת:
י
היתה לו אבן מונחת בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה וכן אם נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' והזיק או שהזיק כשהוא ישן חייב בנזק ופטור מד' דברים:
יא
מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בד' דברים ופטור מהבושת נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים (וע"ל סי' תי"ח סי"ג) ואם נתהפך חייב בכל אף בבשת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבושת:
יב
המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה האומר לחבירו קטע את ידי או סמא את עיני ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב בחמשה דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך: הגה וי"א דאם א"ל בפי' ע"מ לפטור פטור אלא שאם לא א"ל בפי' רק דברים שמשמען כך אנו דנין דבריו שלא פטרו כגון שא"ל קטע ידי או סמא עיני וא"ל המזיק ע"מ לפטור וא"ל הניזק הן אנו דנין שבתמיה קאמר הן וחייב המזיק (טור סי"א בשם הרא"ש):
יג
שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו (וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס (הגה"מ דקידושין) ראובן שהכה לשמעון וחזר שמעון ובא להכותו לראובן ובאתה אשתו של ראובן והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה פטור (מהרי"ו סי' כ"ח) וע"ל ס"ס תכ"ד איש ואשה שחבלו זה בזה ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב (ודוקא לענין חבלה שמשלם לו ד' דברים דהוי כאדם המזיק בשוגג אבל פטור על הבושת דהא לא כוון לבייש ולכן המכה חבירו וחבירו קראו ממזר פטור שנא' והיה כי יחם לבבו וגו' וכן אם אחד קרא לחבירו גנב והוא אומר לו אתה מכזב כממזר או קראו ממזר פטור מהאי טעמא) (מהרי"ו סימן כ"ח וסי' ס') וכן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו וא"י להצילו אם לא שיכה המכה יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא: הגה וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לב"ד (ת"ה סי' י"ח):
יד
שנים שחבלו באחד כא' שניהם חייבים ומשלשים ביניהם היה א' מתכוין והשני לא כוון השני פטור מבושת:
באר היטב חשן משפט
תכ״א
א
קטן. ע"ל סימן ת"כ סל"ז:
ב
פושע. ובכלל זה הוא דאם הישן הוזק בהכלים שהונחו בצדו דחייב בעל הכלים בנזקיו דהישן. סמ"ע:
ג
וחושש. (* א"ה בתשובה שבות יעקב ח"א סי' קע"ד נשאל בדין זה וכמדומה דאישתמיטתיה הג"ה זו ע"ש):
ד
בר"ה. לא זו אף זו קאמר ל"מ אם הבקיעה היתה במקום דשכיחי רבים דחייב דה"ל ליזהר טפי אלא אפי' היתה הבקיעה ברה"י וגם ההיזק נעשה במקום דלא שכיחי רבים אפ"ה חייב ל"מ בנזק אלא אפי' בשאר ג' דברים משום דקרוב לפשיעה הוא זולת מבושת דפטור דהא לא כוון לזה. סמ"ע:
ה
חייב. ז"ל הטור דשוגג קרוב למזיד הוא דלא ה"ל לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול משם ברוח מצויה (ועמ"ש בזה בסי' שע"ח ס"ק ג' ע"ש):
ו
בנזקיה. ר"ל כל נזקיה דאע"ג דיש לו רשות לשמש עמה מ"מ ה"ל לעיוני דלא יזיק ודין המעות דנותן בהארבע דברים יתבאר בסי' תכ"ג מה עושה בהן ואיך דינן גם בא"ע סימן פ"ג. סמ"ע:
ז
חייב. ואף לסברא זו דוקא בראשי אברים ידועים הוא דחייב דאין אדם רוצה בחסרון אברים הללו וסבור שחבירו לא יקטעו ויסמאהו אע"ג דא"ל ע"מ לפטור אבל אם אמר ליה הכני פצעני ע"מ לפטור והוא פצע בו בלא חסרון ראשי אברים פטור כמו בא"ל שבור את כדי כו' וכמ"ש בר"ס ש"פ ע"ש. שם:
ח
קאמר. ובזה אפילו בלא ראשי אברים נמי אמרי' דבתמיה קאמר וחייב ולא נקט קטע ידי כו' אלא ללמדנו דאם אמר בפירוש ע"מ לפטור דפטור אפי' בהני ודוקא בהיזק ממון הוא דפטרי' ליה אף בלשון המתפרש דבתמיה קאמר וכמ"ש בר"ס ש"פ שם ולא בצער דגופו. שם:
ט
במותר. ע"ל סי ת"ב מ"ש בהזיק שור בשור בתשלומי במותר נ"ש ומינה יש ללמוד לאדם באדם ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' שי"א:
י
מיד. עיין בסמ"ע שכתב דהאי מיד ט"ס הוא ע"ש באורך:
יא
עצמו. דאפילו אחרים חייבים לחבול בהחובל כדי להציל חבריהן כמ"ש בסימן תכ"ה כ"ש הוא עצמו. סמ"ע:
יב
וביושים. עיין בתשובת ראנ"ח סי' נ' וצ"ג וקי"א ובמהרש"ל פ"ח דב"ק סימן מ"ב:
יג
מאיסורא. בטור כתב עוד בבא אחד לפני זה וז"ל וכן הדין באדם הרואה את חבירו שמכה לאביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה כדי להציל את קרובו שפטור עכ"ל ומדלא כייל אחיו ובנו עם סיפא דרואה מכה לאח' מישראל גם מדכתב בכל אחד טעם בפ"ע דבמציעתא כתב כדי להציל קרובו ובסיפא כתב כדי לאפרושי מאיסורא דקדקתי בזה נ"מ לדינא והוא דאם זה הבא להציל אינו בר הכי להיות רגיל לאפרושי מאיסורא דכמה פעמים רואה שמכה אחד לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה דודאי מכח שנאה בא להכותו משא"כ ברואה מכה אביו ובנו ואחיו דמותר להציל קרובו בהכאה אף שאין דרכו להציל אחרים והמחבר דלא חילק בינייהו אפשר דלא הרגיש בזה ובאמת טעם נכון הוא לחלק כן. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
א) משנה בפ"ח דב"ק דף פ"ו ע"א
ב
ב) משנה שם ע"ב
ג
ג) וכ' שם ומ"מ יקבל דכונתו לא היתה לביישו
ד
ד) ל' הרמב"ם בפ"א מה' חובל ומזיק וכת' ה"ה ברייתא בפ"ח דב"ק (דף פ"ו ע"א)
ה
ה) שם באותה ברייתא
ו
ו) טור ס"ד וכן כ' הרא"ש בספ"ב דב"ק על משנה אדם מועד לעולם וכו' שם דף כ"ו ע"ח וכ"כ התוספת בספ"ו דב"מ דף פ"ב ע"א
ז
ז) שם בסימן ו' וכ"כ הרמב"ם שם דף יא וכ' ה"ה מהירושלמי שם וגם הרא"ש הביאו שם
ח
ח) שם ושם
ט
ט) שם סעיף ז' בשם תשובת הרא"ש כלל ק"א סי' ו' מטעם דהוי אנוס כי עיקר כוונתם הי' להפיל א' לחביריו וא"א לצמצם ולכוין שיפלו בנחת ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי אבקו יחד
י
י) שם סח מימרא דר"פ בפ"ה דב"ק דף מח ע"א
יא
כ) טור שם מברייתא שם פ"ג דף כח ע"ב מניין לנרצע כו' ואע"ג דמוקי לה התם בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד דלא עביד אינש לנפשיה דינא במקום דליכא פסידא ואנן קיימ' לן כמ"ד דעביד וכו' לעיל סי' ד'
יב
ל) מברייתא הנזכרת וכ' עוד וכ"ש ☜אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב:
יג
מ) שם סט מימרא דרבא שם בפ"ה דף מא ע"א
יד
נ) שם בשם הרמ"ה
טו
ס) מבואר במ"ש לעיל סי' רפ"ח סעיף ז'
טז
ע) ל' הרמב"ם בפ"ח מה' חובל ומזיק דין י"ז משנה שם בפ"ג דף לב ע"ב
יז
פ) ברייתא שם
יח
צ) כ' ה"ה פסק כלישנא בתרא דר' יוסי בר חנינא גבי הך ברייתא שם וי"מ שלא ברשות אבל יודע בו הוא כההיא דלעיל וכן כ' הטור בשם רש"י) ויש מי שפי' אע"ג דלא ידע ליה שאני נגר שהכל רגילין ליכנס אצל האומנים וה"ל שלא ברשות כברשות (וכ"כ הטור בשם ריב"א) ☜
יט
מבואר בסעיף א'
כ
ק) שם דף טו מימרא דרבה שם בפ"ב דף כו ע"ב
כא
ר) שם באותה מימרא
כב
ש) משנה שם ע"א סוגיא דגמרא שם
כג
ת) שם דף יב מימרא דרבא שם דף כז ע"א:
כד
א) פירש"י לאחר שהתחיל ליפול שנתכוין ליפול על האדם להזיקו להנאתו חייב על הבוש' ואע"פ שלא נתכוין משום בשתו וכ' ה"ה דע שג' חלוקים הם כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה אבל היא שלא בכוונה חייב בד' דברי' ופטור מן הבושת לא היתה שם פשיעה גמורה וגם כן לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויי' ובאונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור ע"כ וכתב רבינו ירוחם כל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכ"כ התוספות
כה
ב) שם בפ"ד דף יז בעיא דאפשיטא שם בפ"ג דף לב ע"א והטור סי"ו כ' שחייב בד' דברים וכ' הב"י שם משמע שם דעל הבושת פטור דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין
כו
ג) שם בפ"ח די"א משנה שם בפ"ח דף צב ע"א וכ' ה"ה ודע דרבינו מפרש דר' יוחנן שם דף צג ע"א דאמר יש הן וכו' לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שאמר לי' הן כמתמיה וכדפי' רש"י ז"ל אלא דר"י דינא באנפי נפשה הוא ובהכני ופצעני בדוקא אבל בראשי איברי' אפי' אמר הן בניחותא חייב וז"ש רבינו בראשי איברי' בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי לו הן בנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא הרב ז"ל דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט
כז
ד) מימרא דר' יוחנן שם וכפרש"י
כח
ה) טור סי"ט משנה בפ"ג דל"ג ע"א
כט
ו) שם בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו
ל
פי' לאחר שנפרדו זה מזה וע"ל בסי' ת"כ
לא
ז) וכ' מהר"ם מרוזבורג ☜ראובן טען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחל' לחש לו באזנו שהוא ממזר לכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הוי כיון שקראו פתאום ממזר ודאי האמת אתו עכ"ל וא"צ לישבע ע"ז כמ"ש לעיל סימן ת"כ סל"ח סמ"ע בשם ד"מ
לב
ח) וכ' בנימוקי מהר"ם דדין אשה לענין בזיון כדין איש ואם אין האיש רוצ' שתתבזה אשתו צריך לפדותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וע' לעיל סי' תכד ס"ח מזה סמ"ע בשם ד"מ
לג
ט) שם ושם:
לד
י) שם ושם:
לה
כ) כ' המרדכי פרק המניח אין לדחוף אדם את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשומטו בנחת ואם דחף חייב לעשות לו דין ונלע"ד שלמדו מדין שור שעלה ע"ג שור מבואר בסי' שפ"ג ס"ב
לו
ל) רמב"ם בס"א מה' חובל ומזיק די"ב
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
אינו כו' לפיכך כו'. מתני' פ"ו ב':
ב
(ליקוט) וכן מי כו'. דמש"ש כ"ז א' ואם נתהפך כו' ר"ל שנתכוין להזיקו דוקא כמש"ש כיון שנתכוין להזיק דלא כרש"י שם ד"ה ואם נתהפך כו' שכ' להנאתו. יש"ש שם. ול"ד לפלוגתא דסי' שפח ס"ה בהג"ה מ"מ כו' וי"ח כו' דהא לענין ד' דברים ודאי חייב אפי' לא נתכוין כמש"ש וכ"ש בנזק גופו או ממונו (ע"כ):
ג
י"א כו'. אין חולק בדבר וגמ' ערוכה היא שם כ"ז א' ברוח מצויה כו' וכמ"ש בסי"א:
ד
ובלבד כו'. שם ושם ברוח שא"מ כו' ושם כו א' קתני סימא כו' ושם ב' היתה אבן כו' הכיר כו'.
ה
אבל בנזק כו'. שם ושם:
ו
דאדם כו'. מתני' כו א':
ז
בד"א כו'. ירושלמי הביאו תוס' ד' א' ד"ה כיון כו' וש"פ:
ח
וה"ה כו'. תוס' כז ב' ד"ה ושמואל כו' צ"ט ב' ד"ה אימא כו' ב"מ פ"ב ב' ד"ה וסבר כו' וש"פ ועסי' שעח ס"א:
ט
שנים כו'. כמו שניהם רצין ברה"ר ועסמ"ע:
י
אבל אם כו'. עתוס' שם ד"ה מנין כו':
יא
וכן כו'. כתי' דגמ' שם:
יב
נכנס כו' ודוקא כו' היו כו'. עסי' שעח:
יג
בין כו'. כר"ע דמתני ארישא דהוא לישנא בתרא ואמרו שם ומאן דמתני לה ארישא כו' וכשיטתם ועסי' ת"כ ס"ל:
יד
או שהזיק כו'. מתני' וגמ' שם קתני סימא כו':
טו
האומר כו' וי"א כו'. ער"ס ש"פ:
טז
ודוקא כו'. כמש"ש כ"ז ב' מאה פנדי כו' וכ"ש כה"ג ושם כח א' וקצותה כו' דוקא בשיכולה להציל כו':
יז
מיד. ט"ס וז"ש וכ"ה לענין גידופי' כו' ועסמ"ע:
יח
וחזר שמעון כו'. ר"ל מיד וכנ"ל דאז פטור:
יט
ומיהו צריך כו'. דלא גרע מרודף סנהדרין ע"ד א' משא"כ בשוורים. שם:
כ
וכן הוין כו' וכן מי כו'. כמש"ש כ"ח א' רנב"י אמר כו':
(ליקוט) וכן הדין באדם כו' וכן כו'. ערש"י בערכין טז ב ד"ה יכול כו' (ע"כ):
כא
שנים כו' היה כו'. כמש"ש נ"ג ב' בשור דאדם ועתוס' ד"ה שור כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
(מחבר ס' י"ג) וחבל בו הרבה חייב. נ"ב ביש"ש ב"ק פ"ג סימן כ"ז מפרש דאינו חייב על החבלות יתרות שעשה המוכה אחר שהשמיט והציל א"ע מן המכה דאף דהוי כאונס בעוד חם לבבו אבל אינו חייב על מה שלא דקדק בהכאות פצעי בעת שהוצרך להכות להציל עצמו אף שהי' יכול להציל את עצמו בהכא' קטנה דאין אדם שליט ברוחו לדקדק בצמצום יעו"ש באריכו' והמתקות דבריו:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
(עסמ"ע ס"ק כ"ד) מלשון הסמ"ע ז"ל בסי' תכא משמע שעל ידי התחלת מריבה שייך יחם לבבו גם לגבי הכאה גם שהראשון לא הכהו. ומ"מ נראה שאין זה רק ע"י קללות ובזויים שאינם נכונים לפי דין תוה"ק. ויש בהם איסור אונאת דברים מה שאין כן בדברים שהן לשם שמים או שאין בהם סגנון איסור אונאות דברים. ובש"ע לא כתב רק בהכאה אחר הכאה. וגם שלשון הסמ"ע ז"ל הוא לפי ההוה אמינא מ"מ נראה שכ"ה גם למסקנתו שם:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
עד שיכוון לביישו כו'. כבר נתבאר זה בסי' ת"ך סל"ו דין ישן שבייש פטור ודהוא מדכתיב והחזיקה במבושיו דמיניה למדין דין בשת ובעינן דומה לו שמתכוין לכך:
ב
לפיכך ישן שבייש פטור כ"כ ג"כ בטור והוא פשיטא ממ"ש כבר דבעינן כוונה ובפרישה כתבתי רה"ק ומה"ט תנינא ישן שבייש פטור:
ג
דהרי לא כוון לביישו. אלא לגבות ממנו הזיקו:
ד
נותן לגדול דמי בשתו של קטן. בסי' ת"ך סל"ז נתבאר דבקטן אין חייבין על בושתו אלא בתנאי שכשמכלימין אותו הוא נכלם ושם ג"כ כתב המחבר דמ"מ אין דומה המבייש הקטן להמבייש הגדול וזה שכ' כאן שאינו נותן לו אלא דמי בשת של קטן שהרי לא נתכוון אלא לבשת כזה ולבושת היתרה לא כוון ובשת שלא בכוונה אין מחייבין עליו:
ה
יש אומרי' דצער כו'. דין זה כתבו הטור וגם שאר פוסקים בפשיטות בלי פלוגתא ומה שסיים וכתב ז"ל אבל בנזק חייב אפי' אונס כו' בסמוך כ' הטור והמחבר בסעיף י"א דאפי' נפל מהגג ברוח שאינה מצויה חייב בנזק וע"ל ר"ס שע"ח מ"ש המחבר בשני סעיפים תכופים זה לזה סא"ב ושם כתבתי בספר מאירת עינים מוכח מדברי הטור והמחבר שמחלקים בין נפל על גבי אדם והזיקו דחייב בנזקו אפילו בנפל ברוח שאינו מצויה. ובין נפל על הכלים דאינו חייב בנזק כ"א ברוח מצויה ובסי' זה מנפל ע"ג אדם איירי מ"ה סתמו הטור והמחבר בסעיף י"א וכתבו דאפי' ברוח שאינו מצוי' חייב ע"ש ודו"ק:
ו
חייב אפי' שלא בכוונה נלמד מדכתיב כי יריבון כו' ושם קרוב למזיד הוא וריפוי ושבת כתובין שם וה"ה לצער:
ז
אפי' אנוס ילפינן לה מיתורא דקרא דכתיב פצע תחת פצע והל"ל פצע בפצע וכל מה דמצינן לפטור שוגג פטרינן לכן לא אוקמינן האי יתורא דקרא כ"א אנזק:
ח
דאדם מועד לעולם מ"מ לכ"ע אאונס גדול אינו חייב וכמ"ש הטו' והמחב' ומור"ם בסמוך בס"ד וגם זה מבוא' בסי' שע"ח ובשאר מקומות.
ט
פושע הוא. בכלל פושע הוא דקאמ' הוא נמי דאם הישן הוזק בהכלים שהונחו בצדו שחייב בעל הכלים בנזקי דהישן וק"ל:
י
וסימא את עינו פטור טעם הדבר כיון דהתאבקו שניהם ברצון וכל אחד דעתו היה להפיל חבירו וכל אחד ידע שא"א לצמצם שיפילו דוקא באופן שלא יהיה בו היזק ה"ל כאלו נתייאשו ומחלו אהדדי שאף אם יארע לא' היזק יהיה מה שיהיה כיון שלא נתכוון חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור דומה למ"ש בשנים שרצין בר"ה והזיקו זא"ז דרך ריצתן דפטו' המזיק משום דכל הרץ בר"ה יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ בר"ה וכאשר יפגשו שניהם הרצין זה נגד זה דרכן להזיק זא"ז. ואע"ג דאמרינן אדם מועד לעולם ע"כ לאו בכל ענין אמרוהו דהרי בהזיקת אונס גמור פטור וכאשר כתבתי טעם זה כן הוא דברי הרא"ש בתשובותיו הביאו הטו' בסי' זה וכמ"ש בפרישה ועפ"ר בסי' שע"ח ס"ח שם כתבתי דבשניהן רצין לאו משום מחילה לחוד הוא אלא משום דשניהן עבדו מעשה בהזיקתן ומה"ט בלא ר"ה נמי אלא כל שרצין שנים זה כנגד זה וכ"כ הטור בשם הרמ"ה שם בהדיא וע"ש בדרישה דכתבתי שנראה דהטו' בשם רש"י חולק על הרמ"ה הנ"ל ושי"ל דאין חולקין ועמ"ש כאן בפרישה מיד מזה:
יא
ואם מסרב יכול להכותו בגמרא אמרו כן בעבד עברי ולמדו כן מדכתיב לא תקחו כופר לשוב וגו' ודרשינן לא תקחו שופר לשב פי' מי שדינו להיות שב אל משפחתו:
יב
והזיקו בעל הבית כו' דלא מסיק בעל הבית אדעתיה שיכנס אדם לרשותו שלא מדעתו ועיין בטור שכתב שם עוד בבא א' ז"ל ואם זה שנכנס ניזק מאליו בע"ה פטור והב"י כתב דט"ס הוא וגם כאן השמיטו המחבר ובפרישה כתבתי דטעמא דב"י הוא דס"ל דנלמד במכ"ש מהבבא הראשונה דאפי' הזיקו הב"ה פטור וכ"ש אם הוזק מאיליו בב"ה מיירי ושם כתבתי דנ"ל דא"צ למוחקו דאלו ברישא אינו פטור הב"ה אלא כשלא ידע מזה שנכנס ומציעתא זו דהוזק בו מאיליו מיירי אפי' ידע ממנו שנכנס אפ"ה פטור כיון דהוזק מאיליו וק"ל:
יג
היו שניהם ברשות כו'. כבר נתבא' טעמו דכל ששניהן שווין הן היה לזה לשמו' כמו זה וכיון שהזיקו שלא בכוונה זא"ז היזק כזה מחלו מתחל' אהדדי:
יד
המבקע עצים בר"ה כו'. לא זו אף זו קאמר ל"מ אם הבקיעה היתה במקום דשכיחי רבים דהיה לו ליזהר טפי דחייב אלא אפי' הבקיעה היתה ברה"י וגם ההיזק נעשה במקום דלא שכיחי בה רבים אפי' הכי חייב (ובטו' כ' עוד בבא דאם הבקיעה ברה"י והזיק בר"ה חייב והמחב' קיצר דנלמד במכ"ש מהסיפא) ל"מ בנזק אלא אפי' בשאר ג' דברים משום דקרוב לפשיעה הוא זה זולת הבושת דפטר כיון דלא כוון לזה:
טו
או שנכנס בחנותו של נגר. לשון הטור וריב"א פי' אפי' לא ראוהו נכנס חייב דכל אומן שדרך בני אדם לכנס לביתו בשביל אומנתו יש ליזהר יותר עכ"ל ור"ל אף שזה לא נכנס כדי לקנות ממנו מ"מ מוזהר ועומד הוא על כל הנכנסים כיון שדרך לכנוס וליקח ממנו:
טז
שהכיר בה ושכחה ג"ז דומה לאונס הוא:
יז
וזרק ארבע כו'. בטור כ' עוד ז"ל או שנתכוון לזרוק ד' וזרק שמונה כו' ועפ"ר שכתבתי טעם למה כ' זה עיין בטור שכ' כאן עוד דין הזורק אבן ואח"כ הוציא ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק כו' והמחב' כתבו בסי' ת"ך ס"ל וכ' שם דפטור מכולם ולאפוקי מהטור שכ' שחייב בנזק ע"ש:
יח
חייב בד' דברים ז"ל הטור דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה:
יט
ואם נתהפך ל' הטור ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בהקרקע:
כ
חייב בנזקיה ל' הטור חייב בד' דברים וגם המחב' דכ' בנזקיה ר"ל כל נזקי' זולת הבושת דלאו בכלל נזקיה הוא דהא לא כוון לביישה אבל בשאר דברים אע"ג דיש לו רשות לשמש עמה מ"מ ה"ל לעיוני דלא יזיק ודין המעות דנותן בהד' דברים יתבאר בסי' תכ"ג מה עושה בהן ואיך דינן גם בא"ע סימן פ"ג:
כא
קטע את ידי כו'. עד"ר שם כתבתי דלסברא זו דס"ל דאפי' א"ל מתחלה בפי' מ"מ לפטור אפ"ה חייב בהני דוקא קאמר דחייב כיון דהן ראשי איברים ידועים ואין אדם רוצה בחסרון איברים הללו וסבור שחבירו לא יקטעו ויסמאוהו אע"ג דא"ל ע"מ לפטו' אבל אם א"ל הכני פצעני ע"מ לפטור והוא פצע בו בלא חסרון ראשי איברים הוא פטו' כמו בא"ל שבור את כדי ושאר כלים לעיל וכמ"ש הטור והמחב' ר"ס ש"פ ע"ש:
כב
כגון שא"ל קטע את ידי כו' עד שבתמיה קאמר ובהאי דלא א"ל בפי' ע"מ לפטור אלא נוכל לומר דבתמיה קאמר אפי' בלא ראשי איברים נמי אמרי' דבתמיה קאמר וחייב ולא נקט קטע ידי כו' אלא ללמדינו דאם אמר בפי' ע"מ לפטור דפטור אפי' בהני ודוקא בהיזק ממון הוא דפטרינן ליה אף בל' המתפרש דבתמיה קאמר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ש"פ ע"ש ולא בצער דגופו ודלא כע"ש דכ' דגם י"א הללו לא חייבוהו בסתם אלא בראשי איברים דז"א ועיין בפרישה ודרישה כאן ולעיל בסי' ש"פ:
כג
משלם במות' נזק שלם ע"ל בסי' ת"ב מ"ש בהיזק שור בשור בתשלומי במותר נזק שלם ומינה יש ללמד לאדם באדם:
כד
חזר גם הוא מיד גם בטור כ' כאן כהאי לישנא ז"ל או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל כו' ובפרישה כתבתי דלכאורה נראה דהאי מיד ט"ס הוא דאם השני חזר וחבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בס"ס ת"ב בשני שוורים לא כ' הטור ומור"ם לתיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני כו' ושניהן נשנו בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ג) במשנה אחת גם באשר"י שם (דף קל"ב פ"א) ולא כ' תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר זמן זה שחבל זה כו' ור"ל לאחר זמן שכבר נפרדו זה מזה ועבר חימומן ודוחק לו' שגרס' הטור היה באשר"י כאשר כ' כאן ומחלק בין שוורים לאדם שאדם הוא מועד לעולם וס"ל דבשני בני אדם אף דהתחיל הא' מ"מ אם פסק אותו א' אף שעדיין השני המוכה בחמימותו אם חזר וחבלו גם הוא להראשון דחייב דה"ל להעמידו בדין על הכאתו משא"כ בשני שוורי' דאין שייך זה מ"ה כתבו שם דתלה באחר שנפרדו וכאן בשני בני אדם כתבו או לאחר שחבל זה בחבירו פי' ופסק מלהכותו אם חזר גם הוא מיד פי' אפי' בעודו בחמימתו וחבל בו חייב גם הוא ומ"ש אם התחיל הא' השני פטור ר"ל הראשון התחיל במריבה וירא השני שיחבל בו וכדי להציל נפשו מההכא' חבל בהראשון או שכבר חבל בו הראשון וירא שיחבול בו עוד וקידם וחבל בהראשון כדי שלא יחבלוהו עוד פטור דאין הל' סובל פי' זה וגם ק' מנ"ל להרא"ש והטור לחלק בזה מאחר דהמשנה השוויהן יחד גם בקיצור פסקי הרא"ש כ' שניהם בל' אחד לכן נראה דט"ס הוא וה"ג בדברי הטור והמחבר או לאחר זמן שחבל זה בחבירו חזר גם הוא וחבל בו אז החיוב על שניהן ומשלם במותר נזק שלם אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבל בו מיד השני פטור והיינו כלישנא דהרא"ש דפ' המניח הנ"ל ודו"ק והשתא א"ש הא דמסיק מור"ם וכ' אדברי המחבר ז"ל וכן הוא לענין גדופים כו' עד וכן אם קרא לחבירו גנב והשני קראו ממזר דפטור ולא מחייבינן להשני משום דהיה לו לתובעו בדין ודוק ועמ"ש מור"ם שם בסי' ת"ב תמיה על המחבר ששם סתם ולא חילק כלל וכאן חילק וכתב דאם האחד התחיל השני פטור כתבתי שם ישוב נכון ולק"מ ע"ש:
כה
כדי להציל עצמו דאפי' אחרים חייבים לחבול בהחובל כדי להציל חביריהן כמ"ש הטור והמחבר בסי' תכ"ה כ"ש הוא עצמו:
כו
וכן הוא לענין גידופין כו'. וכתב מהר"מ מריזבור"ק ראובן טען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחלה לחש לו באזנו שהוא ממזר לכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הוא כיון שקראו פתאום ממזר ודאי האמת אתו עכ"ל וא"צ לישבע ע"ז כמ"ש לעיל סי' ת"ך סל"ה עכ"ל ד"מ י"ט:
כז
ובאתה אשתו כו'. וכתב בנימוקי מהר"מ דדין אשה לענין בזיון כדין איש ואם אין האיש רוצה שתתבזה אשתו צריך לפדותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וע"ל סי' תכ"ד ס"י מזה:
כח
כדי לאפרושי מאיסורא. בטור כתב עוד בבא א' לפני בבא זו וכן הדין באדם הרואה את חבירו שמכה לאביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה כדי להציל את קרובו שפטור עכ"ל ודקדקתי בפרישה מדלא כייל אחיו ובנו עם סיפא דרואה מכה לא' מישראל גם כתב בכל א' טעם בפני עצמו דבמציעתא כתב כדי להציל את קרובו ובסיפא כ' כדי לאפרושי מאיסורא וכתבתי דאיכא בינייהו נ"מ לדינא והוא דאם זה הבא להציל ולהכות המכה אינו בר הכי דרגיל לאפרושי מאיסורא דכמה פעמים רואה שמכה א' לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה דודאי מכח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מהאיסור מה שא"כ ברואה מכה אביו ובנו ואחיו דמותר להציל קרובו בהכאה אף שאין מדרכו להפריש אחרים והמחבר דלא חילק בינייהו אפשר משום דלא הרגיש בזה דבאמת טעם הגון הוא לחלק בינייהו ודוק
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
וחושש שיגנוב לו. עבה"ט מ"ש בת' שבו"י כו' ועמ"ש בזה לעיל סימן רל"ב ס"י סק"ה:
ב
יוכל להוציא. ע' בת' חוט השני ס"ס ס"א שכ' הא דלא אמר כן להשביע את המשרת שלא יגנוב לו דהוי עדיף ממה שנרשם נבטל קנין השכירות ואף להכותו היינו טעמא משום שאין הדין נותן כלל להשביע למי שחושש עליו שיזקהו ועדיין אין לו טענה עליו דהלה אומר לו שמור עצמך שלא אזיקך וכיון שזה משרתו דר עמו תמיד בבית אחד ואי אפשר להשמר ממנו לכך יוכל להוציאו ע"ש. ולפ"ז אם היה המשרת בוחר מעצמו לישבע על ככה אין יכול בעה"ב להוציאו ומסתימת דברי הרמ"א לא משמע כן וצ"ע:
ג
לחבירו גנב והוא אומר לו כו'. ע' ביש"ש פרק המניח סימן כ"ו ופרק החובל סימן מ"ב שכ' וז"ל אם אחד חירף את חביירו בשם רע וחזר זה והכהו אף שעבר בלאו וצריך כפרה מ"מ אין עליו דין רשע כלל אלא אמרי' ליביה רתח ואין אדם עומד על צערו שהרי יש בוטה כו' ואינו משלם אלא נזק ונער ורפוי ושבת והמוציא ש"ר נהי שפטור מהבושת שהרי קבל דינו מכל מקום צריך להתורות ולו' ברבים ששקר דיבר ומבקש מחילה עכ"ל והביאו להלכה תשו' שבו"י ח"א סי' קע"ט. ע"ש עיד בח"ב סי' קמ"ט מענין זה. וע' בת' חו"י סי' ס"ה שכ' הרבה כללים בענינים אלו:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א:א׳
א
שנים שחבלו זה בזה כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סימן שי"א:
תכ״א:ב׳
א
וכן הוא הדין לענין גדופים וביושים כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ' וסי' צ"ג וסי' קי"א:
תכ״א:ג׳
א
אתה מכזב כממזר כו'. עיין בנימוקי מהר"מ מריזבורק וביש"ש פ"ח דב"ק סימן מ"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
תכ״א
א
(סי"ג) חזר גם הוא מיד כו'. בסמ"ע הגיה תיבת מיד כו' שט"ס היא ולא מתיישב כלל מ"ש אם התחיל האחד כו' דהא גם ברישא מיירי שהתחיל הא' אלא היה לו לומר אבל אם חבל בו מיד פטור דזה הוא היפוכא דרישא לפ"ד ונ"ל דאין כאן ט"ס דתחילה כ' באם התחילו שניהם כאחד ממש אז החיוב על שניהם בשוה ואח"כ אמר אם לאחר שחבל האחד וישב לו ובא השני וחזר וחבל בו הוי מעשה חדש וחייב כמו הראשון או משלמין במותר נזק שלם אבל אם ב' חבלו בשעה אחת אלא שא' התחיל קודם לחבירו ובעוד ברגזו ועוסק להכות את חבירו חבל בו השני המתחיל חייב ומ"ש הש"ע והטור חזר בו מיד בזה קמ"ל דתיכף לאחר גמר מעשה הראשון חייב גם השני בחזרתו לחבל וכ"ש אם שהה בנתיים והדברים ברורים כפשטן כמ"ש (כדי לאפרשינהו מאיסורא) הסמ"ע מחלק בין אם רגיל בכך או לא ואינו יודע טעם לזה החילוק דכיון דדינא הוא שיכול להציל ע"י הכאה את המוכה מה לי בזה שיש לו שנאה על המכה מ"מ הוא עושה מצוה להציל את המוכה וכי בכוונת הלב תליא מלתא ואף אין דרכו כן לפעמים אחרי' הרי לא יפה עשה באותן הפעמים אמנם בהאי מעשה שפיר קעביד ומצוה קעביד ומ"מ נ"ל לחלק ביניהם דמכה למכה א' מישראל אין פוטרין אותו אם לא שיש בירור גמור שלא יוכל להציל בענין אחר משא"כ במציל את קרובו אין מדקדקי' כ"כ ואפי' במקום שאין בירור שלא היה יכול להציל בענין אחר דקרובו כגופו דמי ואע"ג דאי' בסי' ד' דאין פטור על ההכאה אם יוכל להציל ממנו בלא"ה היינו במכה כדי להציל ממון אבל כאן שזה מכה קרובו והוה כמכהו בעצמו ואפי' בספק הצלה יכול להכות במכה וזה נ"ל מדוקדק בלשון הרא"ש והטור בקרובו כתבו כדי להציל קרובו ובא' מישראל כתבו אם אינו יכול להציל בע"א מורה על החילוק שכתבו והוא נכון:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
תכ״א
א
סעיף ג' דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן וכו' עיין במשל"מ פכ"א מה' אישות וה' חובל ומזיק וה' שלוחין מה שרצה לחלק בדעת הראב"ד פכ"א מה' אישות דס"ל דלענין שמירה בבעלים אישות דס"ל דלענין שמירה בבעלים הוי רק דין אדם מועד לעולם רק בדין פושע ופטור בבעלים בלא נתכוין להזיק ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא ה' סימן י"ז מ"ש בזה בתשובה לק"ק אוסטרהא לחלק בין שומר לאדם אחד דדוקא בשומר פטור בין מזיק בבעלים ולא בשאר עיי"ש בטעמו כי טוב הוא בעזה"י:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5