א
המגביה מציאה לחבירו ואם הגביהו חרש ופקח ובו ו"ס:
המגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה:
ב
שנים שהגביהו מציאה קנאוה שניהם:
ג
הגביהה לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין להם דעת:
ד
הגביהו חרש ופקח כאחד מתוך שלא קנה פקח (נ"י חרש)לא קנה חרש (פקח) והחוטפה מידם זכה ומיהו מה שביד כל אחד קנה ואם היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להתקוטט:
ה
טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל ע"ג קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני הי' מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ אבל אם לא הי' ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ וכן אפילו ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע"פ שאילו נתקו הי' מוגבה מכחו ואם טלית מונח על גב דף והכה ועלה מכחו שלשה טפחים קנאו אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעל' אלא נפל לארץ אפי' שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה:
ו
היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפי' בעודה בידו) [טור] ואם א"ל תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום: הגה ראובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואח"כ אמר דקנאה לעצמו י"א דצריך לחלוק עם ראובן דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו (מרדכי פ"ק דמציעא בשם ראב"ן) וי"א דאם לא היו לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה ואם נתרצה לקנות לשניהן הוי ליה כאלו זכה לשניהן (שם בשם ראבי"ה) :
באר היטב חשן משפט
רס״ט
א
לחבירו. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה מע"ג קרקע הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ואין ראובן יכול לחזור בו עכ"ל הסמ"ע ול"נ דאפי' לא אמר כלום אם מודה שהיתה כונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים ועמ"ש בס"ס זה. ש"ך:
ב
שהגביהו. פי' הן הגביהו כאחד הן שבא הראשון תחלה והגביה ראש הא' ואח"כ בא השני והגביה ראש השני. טור. סמ"ע:
ג
שניהם. דבהגבהת ראש א' מע"ג קרקע לא קנה אלא מה שבידו עד שיגביה כולו מע"ג קרקע וא"כ אין שום א' מהן הגביהו כולו ואמרינן דמסתמא ניחא להו להיות כ"א שלוחו של חבירו כדי לזכותו בהחצי וה"ל כאילו כ"א הגביה כולו מהקרקע והוו שותפין בו. שם:
ד
פקח. דהגבהת החרש מצד הדין לאו כלום היא כיון דאין לו דעת אלא מפני דרכי שלום תקנו שקנה החרש כשהגביה כולו או ב' חרשין שהגביהו בהדדי משא"כ כאן דלא הגביהו אלא עם פקח ולא מהני הגבהתו לפקח לזכות על ידו דבפקח לא שייך תקנה מפני ד"ש דהא יש לו קנייה טובא מצד עצמו וכיון דלא זכה הפקח ע"י החרש בהחצי לא זכה גם החרש בהחצי על ידי הפקח ולא שייך בזה הטעם דדרכי שלום ואינצויי כיון דהחרש רואה שגם הפקח אינו קונה. שם:
ה
בארץ. לאו דוקא קאמר אלא כלומר כיון דהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בו כלל בהיותו כולו באויר. שם:
ו
שלשה טפחים. היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול ע"ג הדף דנמצא דהדף הוא קרקע שלו ובעינן שיהא מוגבה ע"י ג"ט אבל אם מכח הכאתו עלה מהדף ודרך ירידתו נפל לארץ אפילו לא עלה מע"ג הדף כי אם מעט כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג"ט מהארץ מקום שסופו ליפול שם קנהו ומ"ש הט"ו אח"ז אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה כו' היינו דלא עלה כלל ועפ"ר שהבאתי ראיה לזה כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך וז"ל עיין בב"ח ועיין ביש"ש סוף חולין שהקשה על הרא"ש בדין זה ע"ש ודבריו תמוהין דודאי הרא"ש הוכיח מדברי המקשה אי למקני כו' ע"ש בלשון רש"י וא"כ הקש' הרא"ש האיך יכול להקנות בהגבהה דטרוף הקן כיון דלא תפוס בהו ודוק כי זה ברור עכ"ל:
ז
שהגביהה. פי' שהגביה סתם ולא אמר בפירוש בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אני מגביה אותה ובמגביה מעצמו צריך לו' אני מגביה לחבירי דאז א"י לחזור בו ולא במגביה סתם עכ"ל הסמ"ע ול"נ דאצ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לכך ואפשר דקשיא ליה דאל"כ מאי קאמר הטור דנאמן פשיטא ואי משום הא לא אריא דמשום זכה לי קאמר דאינו נאמן וגם בתי"ט פ"ק דב"מ השיג עליו ע"ש. ש"ך:
ח
תנה. ל' הטור ואם אמר תנה לי כו' קנה בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחלה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה ותי"ט פ"ק דב"מ האריך להקשות על הטור בזה ואין דבריו נכונים כי דברי הטור ברורים ע"פ פרש"י ומה שהקשה דלישני בש"ס הכי לק"מ דודאי מעיקרא ס"ל להש"ס דבתנה לי א"צ המגביה לו' דהוה כזכה לי לענין זה אבל ר"ח בר אבא משמיה דרבי יוחנן פליג דס"ל דתנה גרע מזכה וקי"ל הכי שם (ועיין בתשובת רש"ך ח"א סי' קי"ט ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ח ובמהר"ם די בוטין סי' מ"ו. בני חיי וע"ש):
ט
דמים. ז"ל המרדכי בשם ראבי"ה ול"ד למציאה דיכול ראובן בעצמו ללקחה מע"ג קרקע אבל במקח שתלוי בקניה ודאי אם הי' ראובן יכול להשתדל מעות ולקנות קודם שימכור המוכר לאחר זכה בו ראובן אבל אי לא לא דה"ל זה נהנה וזה לא חסר עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש (עמ"ש בזה בסי' קפ"ג ס"ק י"ד ע"ש):
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
א) ל' הרמב"ם פי"ו מה' גזילה ואבידה מימרא דרמי בר חמא פ"ק דמציעא דף ח' ע"א וכ"פ הפוסקים
ב
ב) כן משמע בגמ' שם
ג
ג) שם וכ"כ הרא"ש אמימרא הנזכר כ"ש כשהגביהו שניהם כאחד שקנאוהו
ד
ד) שם דין ד' וכתב ה"ה זה מתבאר מאותה שלפנינו דתגביהה חרש ופקח וכו' כ"ש כאן שאין כאן פקח והחרש מגביהה לצורך הפקח וכן מתבא' בסוגי'
ה
ה) מבואר שם במסקנא
ו
ו) כנ"ל וכן הוא ברמב"ם ובגמרא שם ופרש"י דלגבי פקח הוי ראשה שהגביה החרש המונח ע"ג קרקע
ז
ז) טור ס"ג מהא דא"ר אשי זה קנה חמו' ובית פגיה וזה קנה מה שתפו' בידו שם ד' ט' ע"א
ח
ח) מבואר שם בגמ' דף ח' ע"א הדין והטעם
ט
ט) טור ס"ד כ"כ הרא"ש שם בפסקיו אהא דאמרינן שם דף ע"א טלית שהיה מונח' וכו' וממ"ש התוס' שם בד"ה הואיל ויכול וכו'
י
י) שם ס"ה והרא"ש שם בפסקיו כ"כ התוס' שם מעובדא דלוי בר סוסין חולין דף קמ"א ע"ב
יא
כ) ל' הרמב"ם שם ד"ב מימרא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שם דף י' ע"א
יב
ל) כתב ה"ה הטעם כיון שאמר זכה וזה שתק הרי זה מגביה מציא' לחבירו וקנה חבירו
יג
מ) משנה שם ד' ט' ע"ב וכ' ה"ה כיון דלא נעשה שלוחו לזכות בו בהגבהתו אלא ליתנה לו וכן פי' רש"י שם דף י' ע"א
יד
נ) שם במשנה וכמו שפירש"י הטעם שם
טו
ס) וביאר שם דאז לא דמי למציאה ששם היה יכול לירד מן החמור ולזכות בו
טז
ע) וע' בסי' קפ"ג ס"ד שכ' אפי' אם נתרצה בתחלה בפי' יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי יש לחלק ולו' דהתם שחוזר בו בפני עדים קודם שקנאו אבל אם אומר אחר שקנאו לעצמו אינו נאמן כדין המגבי' מציא' לחבירו שכ' רמ"א בסעיף זה בשם הטור וכיוצא בזה ראיתי בסמ"ע שם
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
המגביה כו'. כרמי בר חמא דר' יוחנן שם י' א' ס"ל כוותיה וגם ר"ש בי"ט לט ב' לפי' תוס' שם וכן ריב"ל בב"מ שם אמר עולא אריב"ל מחלוקת וקי"ל כריב"ל בכ"מ:
ב
אע"פ כו'. שם וא"ת משנתינו כו':
ג
שנים כו'. שם ח' א' ואפי' רבא מודה כה"ג. שם:
ד
ג"ט כו' ג"ט כו'. תוס' ורא"ש וכדברי המפ' דאין הגבהה בפחות מג"ט:
(ליקוט) שגבוה ג"ט כו'. נראה דזהו לדעת רש"י וע"ל סי' קצח ס"ב (ע"כ):
ה
ואין כו'. מדהוצרך ר"י לאוקמיה דוקא בדאמר תנה ולא אוקים כמש"ש דאמר תחלה:
(ליקוט) ואין המגביה כו'. הוא פשוט בעיני שלכאורה ק' מ"ש זכה לי מתנה לי אם הגביה לחבירו הרי קנה לו אפי' לא א"ל כלל וה"ה בא"ל תנה לי ואם לא הגביה בשבילו אף בא"ל זכה לי מאי הוה אלא דס"ד של הגמ' שהגביה בשבילו וז"ש ולימא מעני לעני כו' וערש"י שם ד"ה ואמר אני כו' קס"ד כו' ומשני א"ל מתני' דאמר כו' ואר"י המגביה כו' וא"ת משנתינו כו' דודאי ע"כ מתני' בדקא' תחלה אלא בא"ל זכה לי אינו נאמן לומר שזכה בו תחלה דמסתמא עשה שליחותו כיון ששתק והגביה אבל אם א"ל תנה לי אין מתחיל השליחות עד הנתינה והרי חזר מקודם ואמר אני זכיתי תחלה וע"ל סי' קפג ס"ד ראובן כו' בד"א כו' (ע"כ):
ו
י"א כו'. דקני לי הוי כזכי לי:
ז
וי"א כו'. עבה"ג ועסמ"ע:
(ליקוט) ראובן כו'. וס' הראשונה עיקר דהטעם הוא במציאה דודאי עשה שליחותו כ"ז שלא חזר בהדיא וכמש"ל סי' קפג ס"ד ואף ראבי"ה לא חלק בהדיא רק אמר רפיא בידי אבל אין בה שום פקפוק וע"ל ס"ב בהג"ה ודוקא כו' (ע"כ):
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
סעיף ו' בהגה (ראובן אמר לשמעון) הי' מדובר לאחד עם חברו שעסק בקניית בהמה מנכרי שימכרנה לו בסך פ' ריוח ואח"כ קנה ורוצה אח"כ לחזור בו גם דהו"ל כאמר זכה לי והגבי' סתם ובקנייתו שייך ג"כ זכיה בשביל חברו (אולי מצד תקנות ארצות אלו שיתנו סך מסוים סרסרות גם כשמבטיח לו הרבה י"ל שעל ידי זה לא זכה לחברו כשקונה דא"כ יהי' רק סרסור ולא יוכל להרויח כמו שאמר לו והו"ל גלוי מלתא שבודאי רוצה להרויח כהמדובר וקנה לעצמו על מנת למכור לחברו בריוח וממילא יכול לחזור בו. ואולי לא שייך התקנה רק כשהי' רק סרסור והלוקח גופי' קנה מהמוכר מה שאין כן כשהשליח קנה מהמוכר גם שלא קנה לעצמו אולי יכול לתבוע כהמדובר כיון דהי' יכול לקנות לעצמו ולא דמי למעבורת והו"ל כרפואה שנוהגים ליתן שכר הרבה. ובכהאי גוונא לא תיקנו באולי וצלעע"כ ובפרט אם ידוע שהי' להשליח מעות וכ"ש אם קנה במעות של עצמו ואולי כשקנה במעות של עצמו לא דמי כלל לאמר זכה לי בקונה מנכרי להסוברים שנכרי מקנה רק בכסף מטלטלין שהרי במשיכתו לא שייך זכי' והכסף אי אפשר לו לצאת מרשותו לזכותו לחברו לא ע"י עצמו ולא ע"י נכרי שאין זכין על ידו ונקנו ממילא המטלטלין לבעל הכסף. אך מ"מ שייך קנין כסף מדין עבד כנעני ואין בכך הצטרכות זכי' בהכסף אך שייך מעין לשון חז"ל מי הודיע לבעל החטים כו' וצלע"ע) מ"מ לפימ"ש התוס' ז"ל בב"מ ע"ג שכיון שהוא מיד נכרי אין ישראל זוכה לחברו לא שייך בכך מצד זכה לי ואולי יש לחלק וצלע"ע. ומצד כי טרח וקנה כו' צ"ל דוקא מעמד גמור וידוע שבודאי יקנה וטרח ואולי היינו דוקא במה שאם לא יקנה מזה מצוי לקנות בשוק מה שאין כן כשלא הי' מדובר רק על בהמה ידועה ואולי כיון דהי' קרוב למקח שייך טרח כו' וגם אם שייך סברת התוס' ז"ל כנ"ל מ"מ שייך טרח כו' גם בשקנה מנכרי כי י"ל שנעשה הפקר מכי מטי זוזי ליד נכרי ואח"כ קנה בשביל חברו מההפקר מה שאין כן מצד אמר זכה לי כיון דלא שייך זכי' ולא זיכה וטרח לא שייך בדיבור לבד כמו באמירת זכה לי רק צ"ל איזה קנין מקודם או כסף או משיכה או קנין סודר או סטומתא:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט:א׳:א׳-ב׳
א
המגביה מציאה לחבירו. כת' הסמ"ע ז"ל פירוש ראובן שאמר בשעה שהגביה המציא' מע"ג קרקע הריני מגבי' מציא' זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ע"כ. ובש"ך כתב ול"נ דאפי' לא אמר כלום אם מודה שהי' כוונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל. ונראין דברי הסמ"ע דכיון דקי"ל דברים שבלב אינן דברים א"כ מחשבה גריד' לאו כלום היא. וכן נרא' מהא דכתב בש"מ סי' רי"ב שעיף ח' קנה קרקע אדעת' שיעשנו הקדש דלא מהני הקדש בלב ע"ש ואי נימ' דזוכה לחבירו במחשב' א"כ התם נמי נימ' דזוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו דמהני נמי להקדש כדאית' בנדרים (דף ל"ב) הי' לפניו ככר של הפקר והקדישו דמפרש לה הר"ן דאמר שיזכה לד' אמותיו להקדש ע"ש וכן מבואר בירושלמי פ"ק דפרה בהא דאמר דוד ואני בעניי הכינותי ע"ש במגביה מציאה ראשון ראשון להקדש אלא צ"ל דאפי' זוכה לחבירו נמי צריך דיבור ובמחשבה לזכי' לא מהני:
ב
אמנם בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ב) גבי בגדים וצבע שצבע לשמן ע"ש דפריך וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה ע"ש ומשמע דהבעל זוכה לאשה בבגדים וצבע שצבע לשמן במחשבה גריד' ואפשר דהתם מיירי נמי שאמר מתחלה לפני עדים שקונה לשמן אלא שלא הודיע לצבע כו' וכן נראה מוכרח דאי לא תימ' הכי היכי נאמן לאפקועי כח הקדש במה שאומר שקנה וצבע לשמן ואכתי צ"ע. והאי דסי' רי"ב י"ל דלא קנה בתחלה להקדש דאם קנה להקדש הוי זוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו אפי' במחשבה לפמ"ש בש"ך אלא שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הוא הקדש וא"כ הקדש לא זכה עד שיעשנו הקדש ומה שמחשבתו הי' לעשותו הקדש הוי נדר שבלב ומש"ה לא מהני. ולפמ"ש בסי' קפ"ג סק"ג בשם רי"ו שאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו דלא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי ומשום דדעת המוכר לאקנוי' לבעל המעות ולא קנה חבירו עד שיודיע למוכר ע"ש א"כ בהקדש אפי' קנה אדעתא דהקדש נמי לא קנה הקדש כיון דקנאה במעותיו צריך הודעה למוכר. מיהו אם אמר לו אדעתיה ראובן בפ' תיגבי' מציאה לו והגביה במחשבתו לזכוחת לראובן קנה ראובן דזה אינו דברים שבלב אלא דברים שבלב כל אדם דכיון ששתק אדעת' דידי' ודאי אגבהי' וה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ"ש בסי' י"ב סק"א ע"ש:
רס״ט:ב׳:א׳-ג׳
א
הגביה וחרש ופקח ונסתפקתי חרש ופקח שהיו שניהם רוכבין או מנהיגים מי הוי כמו הגביהו שניהם דלא קנו כלל או דלמא דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מע"ג קרקע וכיון דתפיס ליה חדש ה"ל כמונח חציה ע"ג קרקע אבל רכוב או מנהיג דהוי קנין דאזל מחמתי' לא מבטל א' קנין חבירו וקנה פקח כולו:
ב
והנה בפ"ק דמציעא (דף ח') משמע דגם בשניהן רוכבין כל אחד מבטל קנין חבירו אי לאו דמגביה מציאה לחבירו ע"ש בש"ס דרצו להוכיח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מהא דתנן זה אומר כולי שלי וז"א חציו שלי הא תו למה לי ש"מ ממשנה יתירה המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ופרש"י ומשום הכי יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהו וה"ל כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר הא מרישא שמעינן וע"ש דדחי לה עד דמייתי אלא מהא שנים רוכבין ע"ג בהמה הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה ש"מ המגביה מציאה לחבירו כו' משמע דגבי שניהם רוכבין נמי צריך למגביה מציאה לחבירו ואי לאו דמגביה מציאה לחבירו קונה חבירו קנין אחד מבטל קנין חבירו ולא קנו שניהם וא"כ חרש ופקח דלא שייך מגביה מציאה לחבירו לא קנה כלל:
ג
אמנם בשטה מקובצת שם כת' בשם הריטב"א בהא דמייתי משניהם רוכבין היינו דמייתי ממשנה יתירה דקמ"ל דכי היכא דבשניהם רוכבין החלוקה היא מצד שקנו שניהם יחד ברכיבה ה"נ בריש' בשנים אוחזין בטלית החלוקה הוא מצד שקנו שניהם יחד בהגבהה ע' שם ומשמע דברכיבה קנו שניהם אפילו בלא טעמא דמגביה מציאה לחבירו ומשום דקנין דאזיל מחמתי' לא מבטל א' קנין חבירו וא"כ בחרש ופקח שרכבו יחד או הנהיגו קנה פקח כולו אבל מדברי רש"י שם נראה דגם ברכיבה מצד מגביה מציאה לחבירו היא ע"ש (דף ח') וברש"י פ"ק דמציעא (דף ט') ד"ה אלא רכוב במקום מנהיג וז"ל שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג ז"א כולה שלי וזה אמר כולה שלי אמר שמואל חד קני ע"ש ונראה מלשון רש"י דלענין קנין לא מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה מי מיקרי מוחזק טפי אי רכוב אי מנהיג אבל בתוס' שם כתבו דלענין מוחזקין ודאי שניהם שוין ולא מספקא אלא לענין קנין הי מינייהו עדיף. ונרא' דרש"י דס"ל דגבי שניהם רוכבין נמי מבטל אחד קנין חבירו אי לאו משום מגביה מציאה לחבירו וכיון דהתם מספקא ליה רכוב עדיף משום דתפיס במוסירה ודאי מוסירה לא קנה אלא דקנין רכוב משום אזלי' מחמתי' ומספקא ליה משום דרכוב תפיס במוסירה משוה ליה להיות עדיף ממנהיג וכיון דנרא' דעת רש"י דבשניהן רוכבין נמי מבטל א' קנין חבירו וא"כ היכי מצינו למימר דדכוב עדיף לקנין משום תפוס במוסירה דהא מוסירה אינו קונה ואינו אלא מצד אזלא מחמתי' ומנהיג דהוי נמי אזל' מחמתי' משוי ליה המוסירה להיות עדיף וע"ש בתוספות והא קנין דאזלא מחמתי' דרכוב לאו כלום הוא כיון דאזלא נמי מחמתי' דמנהיג ומבטל א' קנין חבירו ומשום מגביה מציאה לחבירו לא שייך כיון דאמרת מנהיג לא קנה וה"ל כמו חרש ופקח דלא זכו תרוייהו כיון דחרש מבטל קנין הפקח וה"נ מבטל המנהיג קנין דאזיל מחמתי' דרכוב ומשום תפיס במוסירה לחודיה אינו קונה. להכי כת' רש"י לפרש משום מוחזקין הוא דמספקא ליה מי עדיף אבל לקנין ע"כ שניהן שוין דאי אמרת רכוב קנה ומנהיג לא קנה א"כ רכוב נמי לא קנה וכמ"ש: ותוס' דמפרשי לה לענין קנין נרא' דסברי כשיטת הריטב"א דבשניהן רוכבין א"צ לטעמי' דמגביה מציאה לחבירו ומשום דאזיל מחמתי' אילו מבטל א' קנין חבירו וא"כ שפיר מצינו למימר דרכוב קונה ומנהיג לא קנה וקנין דרכוב משום דאזלא מחמתי' ועדיפותא דידיה משום תפוס במוסירה ומנהיג לא מבטל את אזלא מחמתי' דרכוב. ובזה ניחא לשון רש"י פ"ק דמציעא (דף ח') ד"ה ש"מ רכוב קני וז"ל וכיון דשלא במקום מנהיג קנה כו' במקום מנהיג פליגי עכ"ל. וכולם תמהו בדברי רש"י דהא הכי ס"ד בש"ס אמימרא דרכוב קני ואפי' רכוב במקום מנהיג ס"ד דחד מינייהו עדיף וע' בשטה מקובצת שהאריך הרבה ליישב דברי רש"י וע"ש מהרש"א. ולפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל דהא דבעי לה רכוב במקום מנהיג היינו לענין מוחזקין בז"א כולה שלי אבל לענין קנין פליגי דליכא למימר דרכוב עדיף דא"כ לא קני כלום במקום מנהיג דכל א' מבטל קנין אזלא מחמתי' דחברי' ומתוך שזה לא קני זה לא קני כדאמרי' גבי חרש ופקח ומש"ה כת' רש"י לענין קנין פליגי ודוק:
רס״ט:ג׳
א
ואין המגביה נאמן. עמ"ש בסי' פ"ג ס"ק ב':
רס״ט:ד׳
א
ואם אמר לו תנה לי. עמ"ש בסי' קכ"ה סק"ג:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
המגביה מציאה לחבירו כו'. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה מע"ג קרקע הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בו לשמעון קנאה שמעון ואין ראובן יכול לחזור בו ועמ"ש בס"ס זה:
ב
שנים שהגביהו מציאה כו'. פי' הן הגביהו כאחד הן שבא הראשון תחלה והגביה ראש האחד ואח"כ בא השני והגביה ראש השני טור:
ג
קנאוהו שניהם. דבהגבה' ראש א' מע"ג קרקע לא קנה אלא מה שבידו עד שיגביה כולו מע"ג קרקע וכאן אין שום אחד מהן הגביהו כולו ואמרינן דמסתמא ניחא להו להיו' כל אח' שלוחו של חבירו כדי לזכות כל א' בהחציה והיינו דאמרי' שראובן הגביה הראש שבידו גם לצורך שמעון כאלו הגביה שמעון וכן שמעון לצורך ראובן וה"ל כאלו כל א' גובהו כולו מהקרקע והוי שותפין בו:
ד
מתוך שלא קנה חרש דבהגבהתו מצד הדין לאו כלום הוא כיון דאין לו דעת כנזכר אלא מפני ד"ש תקנו שקנהו החרש כשהגביהו כולו או שני חרשין שהגביהו בהדדי משא"כ כאן לא הגביהו אלא עם פקח ולא מהני הגבהתו לפקח לזכות על ידו דבפקח לא שייך תקנה מפני דרכי שלום דהא יש לו קנייה טובא מצד עצמו שיגבהו לעצמו וכיון דלא זכה הפקח ע"י החרש בהחצייה לא זכה גם חרש בהחצייה ע"י הפקח דלא שייך כאן הטעם דדרכי שלום ואינצויי כיון דהחרש רואה שגם הפקח אינו קונה:
ה
וניתק ראש השניה כו'. פי' ע"י הגבהת ראש זה מע"ג קרקע ניתק וזז ראש השני מע"ג העמוד וכיון שבגרמתו ניתק גם ראש השני דהיה באויר ג"ט בעוד היות ראש זה שהגבהו בידו הוה ליה כאלו הוי כולו בידו בבת אחת משא"כ כשבשעת שהתחיל לנתק מע"ג העמוד קודם שניתק ובא לאויר הניח המגביה ליפול מידו הראש האחד וק"ל:
ו
כיון שעתה כולו בארץ. ל"ד קאמר אלא כלומר כיון דהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בה כלל בהיותו כולו באויר:
ז
והכה ועלה מכחו ג"ט. בפרישה כתבתי דהא דבעינן ג"ט היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול ע"ג העמוד דנמצא דהעמוד הוא קרקע שלו ובעינן שיהיה מוגבה ע"י ג"ט אבל אם מכח הכאתו עלה מהעמוד ודרך ירידתו נפל לארץ אפילו לא עלה מע"ג העמוד כי אם מעט כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג"ט מהארץ מקום שסופו יפול שם קנהו ומ"ש הטור והמחבר אחר זה אבל אם לא עלה למעלה מכח הכאתו אלא נפל לארץ היינו דלא עלה כלל וע"ש שהבאתי ראיה לזה:
ח
כיון שהגביה לו פי' שהגביה סתם ולא אמר בפי' בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אני מגביה אותה ובמגביה מעצמו צ"ל אני מגביה לחבירי דאז א"י לחזור בו ולא במגביה סתם:
ט
ואין המגביה נאמן כו' פי' זהו החילוק בין א"ל חבירו להגביהו לו ובין המגביהו מעצמו לצורך חבירו דבמגביה מעצמו סתם לצורך חבירו אף אם אחר שהגביהו אמר שהגבי' לצורך חבירו נאמן אח"כ לחזור ולומר משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי אמרתי כן וכ"כ בטור:
י
ואם א"ל תנה לי דדוקא כשא"ל זכה לי והוא הגביה סתם אזי זיכהו לחבירו מיד בהגבהתו משא"כ כשאמר תנה לי דחבירו עצמו דאמר ליה תן לי לא ביקש לזכות בו קודם שיבא לידו ומ"ה אף אם נאמר דכוונת המגביה היה שהגביה לחבירו בשליחותו יש בידו לחזור בו עד שיבא לחבירו לידו:
יא
ואם משנתנה לרוכב כו'. דכיון שנתנה לו נאמר אדרבה אף אם היה דעת המגביה להגביהו לצורך עצמו מ"מ כיון שנתנה להרוכב הרי גילה דעתו שנתנה לו במתנ' גמורה:
יב
וי"א דאם לא היה לראובן דמים כו'. ז"ל המרדכי בשם ראבי"ה ול"ד למציאה דיכול ראובן בעצמו ללקחו מע"ג קרקע אבל במקח שתלוי בקנין ודאי אם היה יכול ראובן להשתדל מעות ולקנות קודם שימכור המוכר לאחר זכה בו ראובן אבל אי לא לא דה"ל זה נהנ' וזה לא חסר עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קפ"ג ס"ד ישוב הדברים שלא סתרו דברי מור"ם מ"ש כאן למ"ש שם ודע שמקור הדברים שכתב מור"ם כאן הוא מהמרדכי פ"ק דמציעא וז"ל שם פסק ראב"ן אם באתה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק כו' "עד שיחלוקו ודימוהו שם למגביה מציאה לחבירו וראבי"ה חלק עליה שם והוא הי"א שהביא מור"ם כאן ומ"ש מור"ם לעיל סי' קפ"ג הוא מהגמ"ר דפ"ד דב"מ ושם כ' ז"ל תשו' ריש מתיבתא ראובן א"ל לשמעון אית לי זבינתא בדוך פלו' זבין ליה ביני ובינך אזל שמעון וזבנה א"ל ראובן פלג לי כו' עד אי דיהיב ראובן זוזי למזבן בהדי הדדי וקנה מיניה מחייבין ליה למיתב ליה מלתא דיליה כו' ע"ש הרי שבמרדכי הנ"ל כתב דינו אכשבא ליד ראובן סחורה בזול שיחלוקו בריוח וגם דמיהו למגביה מציאה לחברו וכל זה לא הזכיר בהגמ"ר אלא כתב שם דא"ל ראובן לשמעון אית לי זבינתא בדוך פלוני זבין לי ביני ובינך כו'. והיה נראה ליישב דלא קשה מידי דמ"ש המרדכי דאם הי' נתרצה שמעון מתחלה או שהיה לראובן מעות דקנה לשניהן היינו שהיה יודע סחורה בזול ומ"ה דמיהו למגביה מציאה משא"כ בהגמ"ר דלא איירי בסחורה שהיה בזול ומ"ה ליכא מ"ד שם לדמותו למגביה מציאה וזהו דלא כמ"ש מור"ם שכתב גם בסי' קפ"ג דינו אכשידע ראובן סחורה בזול גם בד"מ בסי' קפ"ג סעיף ה' הביא תחלה דעת המרדכי וכ' עליו דעת הגמ"ר משמע דס"ל דשניהן איירי שווין בסחורה בזול ומ"ה כתבתי הישוב ג"כ אליבי כנ"ל שם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
המגביה מציאה. עסמ"ע שכתב דבעינן דוקא שאמר והש"ך חולק וכתב דבמחשבה סגי ובקצה"ח חולק על הש"ך דהא דברים שבלב אינן דברים ואישתמיטתיה דברי הרשב"א בחי' לקידושין דף נ' דדוקא במקום דהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה לא הוויין דברים שבלב דברים אבל דברים שבלב סתמן הוויין דברים כמו בתרומה דמהני מחשבה ומ"ש ראיה מבגדים שצבע לשמן אין ראיה דשם יש הוכחה שנצבע לשמן שבגדיהן הן מיהו אם אמר בפי' שמגביה לצורך עצמו ומודה שנתכוין לא קנה חבירו כיון שהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה אינן דברים:
ב
הגבי' חרש ופיקח. ולענין חרש ופיקח שרכבו או הנהיגו יחד אי קנו הוא מחלוקת רש"י והש"מ בב"מ דף ח' בהא דלמד דין דהמגביה מציאה משנים רוכבין הובא בקצח"ה ע"ש:
ג
כיון שהגביה עש"ך ס"ק ג' וכוונתו כמ"ש הסמ"ע בס"ק ט' וכמו שאבאר בסמוך:
ד
ואין המגביה נאמן עש"ך ס"ק ד' אך מ"מ קשה נהי דליכא סתירה לדברי הטור מ"מ מנין לו להטור דין זה וראיתי בתשו' הגאונים בתראי סי' ך"ג כתב דעולא ור"י פליגי בהא דעולא ס"ל דנאמן אפילו בזכה ור"י ס"ל דא"נ בזכה לי ולכך הוצרך לשנויי דהאומר תנו לאו כאומר זכי ומש"ה לא היה יכול לשנויי בדאמר תחילה דאילו היה תנו כזכי אפי' אמר תחילה לא מהני (ועמש"ל בסי' קפ"ג דלא תקשה מהא דהוצרך הר"ן לומר גבי זבין לי שדה לאחד מטעם דהוא רמאי ולא אמר הטעם דא"נ שחזר משליחותו דהוא משום דשם מיירי שנתן מעות) ונראה דדוקא כאן דאיכא עדים שאמר לחבירו תנה לי וזה הגביה בפניהם הוא דא"נ אבל אי ליכא עדים מסתבר דנאמן שהגביה לעצמו במיגו דלא אמרת לי דהאיך מצינו ראיה לזה בש"ס דחזקה זו שלא שינה שליחותו היא גדולה כ"כ שלא יהיה נאמן נגדה במיגו ואף שחזקת ממון מסייע להמיגו ואדרבה מצינו שחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרי' רק לחומרא וגם מבואר ברשב"א הובא בב"י סי' קפ"ג גבי נהגו בעלי חנויות דאפי' אמר בפי' שקונה לכולם שיכול לומר משטה ע"ש ומכ"ש שאין לעשות חזקה ולומר שלא מהני מגו נגדו וכיון דמיירי באיכא עדים ואמר בפניהם ושתק כהודאה דמיא ולכך מיסתבר ליה להטור לומר דא"נ מטעם דאמרינן דאלו היה רוצה לחזור בו היה אומר בפני עדים בשעת הגבהה שחזר בו משליחותו וכעין שאמרו בגיטין דף נ"ה אם איתא דבטל לעדים הוה אמר וגם כיון דמיירי שרק הרוכב ראה המציאה ולא מגביה כמ"ש בתשובת הגאונים בתראי סי' ך"ג ובזה שפיר מסתבר ליה להטור דא"נ כנ"ל:
ה
נאמן לומר עסמ"ע ס"ק ט' שכתב דבמגביה מעצמו סתם לצורך חבירו אף אם אמר שהגביה לצורך חבירו נאמן לומר משטה ועש"ך שהזקיקו להסמ"ע לזה משום הא דכתב הטור דנאמן כשאומר לעצמי הגבהתי דקשה פשיטא כיון שהגביה סתם ולפענ"ד א"א לומר כלל בכוונת הטור דמיירי שהודה אחר ההגבהה ונאמן לחזור בו שאין זה במשמעות דברי הטור כלל וגם למה הי' לו להשטותו אחר הגבהה כיון שחבירו השטה בו ולכן נראה שהוא ט"ס בסמ"ע וכצ"ל אף אם קודם שהגביה אמר ובזה שייך שפיר משטה שהשטה בו כדי שלא לזכות בו חבירו ובשעת הגבהה נתכוין לעצמו ודבר זה יכול להעמיס בדברי הטור וגם משיג הש"ך דהטור לא כתב זה רק משום סיפא:
ו
ואם אמר תנה לי עש"ך ס"ק ה' שאפילו אם מודה שהגביה תחילה לצרכו יכול לחזור בו ולזכות בו לעצמו וע' בש"מ שהקשה בשם הרשב"א הא המגביה מציאה לחבירו אפילו בלא רשות המשלח קונה ותי' שבודאי דעתו היה רק כדי לקיים השליחות של חבירו שאמר תנה ולדברי הסמ"ע שכתב דבעינן אמר א"ש בפשיטות כיון שלא אמר רק תנה ממילא לא זכה חברו אף שהגביהו לצורך חבירו כיון שהגביה סתם ולא אמר ומ"ש עוד הש"ך ומ"ש התוספות י"ט וכו' זהו ענין בפ"ע ולא שייך למה שלמעלה כי התוי"ט הקשה על הסמ"ע שכתב דבעינן אמר דא"כ הא דהקשה בש"ס ממתניתין דפיאה אמתני' דמציעא לישני דפיא' מיירי באמר ובמשנה דמציעא מיירי במגביה סתם וע"ז מתרץ הש"ך כיון דמעיקרא ס"ל דתנה לי כזכה לי וממילא לא בעינן אמר:
ז
משנתנה לו עסמ"ע ס"ק י"א דכיון שנתנה וכו' הנה זהו מה שפי' רש"י בתחילת סוגיא במשנה אמנם בגמרא פרש"י דהטעם דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכו' ע"ש והוצרך לזה דאם לא הגביה בתחילה רק לעצמו כגון שאמר כן בפני עדים תלינן הנתינה בפקדון ולא במתנה רק משום דאמרינן דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכ"כ הש"מ ע"ש ולפ"ז נמי גם לדידן היכא דאיכא עדים דלעצמו הגביה לא מהני נתינה:
ח
דקנאה לעצמו עמ"ש בסי' קפ"ג בזה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
י"א דצריך לחלוק. ע' בתשובת נו"ב סי' ל' שכתב דדוקא כשידוע בעדים אבל כשאינו ידוע כלל שהגביה המציאה או שקנה הסחורה רק מפי עצמו פשוט שלדעת הסוברים בסי' קפ"ג ס"ג בהגה שאם אמר כן בפני עדים מהני גם כאן מהני מגו והפה שאמר שהגביה ושקנה הוא הפה שאמר שלעצמו קנה ע"ש וכבר הזכרתי מזה בסי' קפ"ג שם וע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
[שו"ע] המגביה. נ"ב וכן בשנפל המציאה בתוך ד"א ואמר שיקנה ד' אמותיו חפץ זה לפלוני. ר"ן נדרים ל"ד ע"ב:
ב
[שו"ע] חרש ופקח כאחד. נ"ב ובאם הגביה פקח כ"כ שאם ינוח החרש ידו יהי' נעקר מן הקרקע עיין בטור שכתב בזה מחלוקת הפוסקים דעת הראב"ד דקנה הלוקח ודעת הרא"ש דתפיסת חרש מבטלת קנוית הפקח וע' בב"ח ופרישה שכתב דדעת הראב"ד אם הגביה הפקח כ"כ הדין דקנה דל"ש אתי לאנצויי דיש להסביר להחרש כיון דהפקח הגביה כ"כ הוא קנה וממילא אם גם החרש הגביה קנה ג"כ כיון דפקח קנה גם הוא קנה דלא ליתי לאנצויי אבל אם החרש בלבד הגביה כ"כ ולא הפקח כיון דעכ"פ הפקח ל"ק ממילא לא שייך בטלית זה אתי לאנצויי ול"ק גם החרש:
ג
[שו"ע] אע"פ שאלו נתקו. נ"ב עיין לעיל סי' קצ"ה בש"ך ס"ק ו':
ד
[הגה] ואין המגביה. נ"ב עיין בב"ה. ודבריו מבוארים בארוכה בתשו' גאונים בתראי סי' כ"ג:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט:א׳
א
המגביה מציאה כו'. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה כו' עכ"ל סמ"ע ול"נ דאפילו לא אמר כלום אם מודה שהיתה כוונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים ועמ"ש ס"ס זה בשם הפוסקים:
רס״ט:ב׳
א
ועלו מכחו ע' בב"ח ועיין ביש"ש סוף חולין שהקשה על דין זה על הרא"ש ע"ש ודבריו תמוהין דודאי הרא"ש הוכיח זה מדברי המקשה אי למקני כו' ע"ש בלשון רש"י וא"כ הקשה הרא"ש היאך יכול להקנות בהגבהה דטרוף הקן כיון דלא תפיס בהו ודוק כי זה ברור:
רס״ט:ג׳
א
כיון שהגביהו לו. ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ובמגביה מעצמו צ"ל אני מגביה לחבירי כו' ול"נ דאצ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לכך ואפשר דקשיא ליה דאל"כ פשיטא דנאמן ומאי קאמר הטור דנאמן ואי משום הא לא אריא דמשום זכה לי קאמר דאינו נאמן וגם בתוס' י"ט פ"ק דמציעא השיג עליו ע"ש ולומר משטה כו' הוצרך לטעם משטה לפי שטתו דמיירי כשאמר א"כ כשחוזר צ"ל טעם למה אמר כן אבל לפמ"ש א"צ למשטה וגם ל"נ כלל כאן לומר טעם משטה וגם בטור ליתא כלל משטה:
רס״ט:ד׳
א
ואין המגביה כו' ואע"ג דבש"ס מעיקרא הוה ס"ל דתנה כזכה והוי ס"ל דבתנה נאמן מ"מ לענין נאמנות אף מעיקרא ס"ל לש"ס דזכה לי עדיף דאינו נאמן לומר לי כוונתי דמסתמא עשה כדעת חברו רק היכא שכוון באמת לצורך חברו הם שוים ודוק:
רס״ט:ה׳
א
ואם אמר ליה תנה לי כו' ל' הטור ואם אמר תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחלה קנה בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחלה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה כו' ובתי"ט פרק קמא דמציעא האריך להקשות על הטור בזה ואין דבריו נכונים כי דברי הטו' ברורים ע"פ פירש"י ומה שהקשה התי"ט דלישני בש"ס הכי לק"מ דודאי מעיקרא ס"ל לש"ס דבתנ' לי א"צ המגביה לומר דהוה כזכה לי לענין זה אבל רבי חייא בר אבא משמיה דרבי יוחנן פליג וס"ל דתנה גרע מזכה וקי"ל הכי:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ט
א
(ס"ה ועלה מכחו ג"ט) קשה מ"ש מזיל טריף אקן שמביא ב"י דשם לא בעינן שיטרפם ג"ט מן הקן וכדמשמע מדברי התוספות שמביא ב"י וז"ל שהרי קצת מפריחין למעלה עכ"ל ונ"ל דהכא מיירי שהדף מונח על הארץ וע"כ צריך שיהיה מוגבה ג"ט מן הארץ כי אין שם שום קנין כ"ש פחות מג"ט מהארץ ומש"ר אח"כ אבל לא עלה כו' היינו שהדף הוא גבוה מהארץ כן הוא ברמזים בהדיא דעיקר החילו' הוא בין עליה לירידה כמ"ש ב"י בשם התו' והרא"ש ע"כ שפיר מחלק אם הדף למעלה או למטה ובסמוך סק"ו כתב בזה בדרך אחר ולא ידעתי מנין לו דהא משמע בסמוך שכתב כיון שהיה מוגבה מכוחו ג"ט מהארץ משמע שעיקר קפידא מהארץ דוקא:
ב
(ס"ו תנה לי) כתב רבינו בין אומר תחלה הגבהתי לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה כו' וה"ה אם מגביה מעצמו כו' ויש לפרש במה שכתב הגביה מעצמו דאף שאומר בשעת הגבהה שהוא מגביה לצורך חבירו ומ"ה לא מצי לחזור כיון דבשעת הגבהה נעשה שלוחו וזכה לו אלא דעכ"פ נאמן לומר לצורך עצמי הגבהתי באמת ומה שאמרתי שאני מגביה לצורך חבירי בלבי לא היה כן ונאמן כיון שהוא בידו עדיין ויש להקשות למה יגרע אומר יתנה לי מהגביה לחבירו בלי שום דיבור של אותו שרוצה לזכות במציאת חבירו ואמאי יכול לזכות לעצמו אחר שהגביה לצורך חבירו ובסמ"ע ס"ק ט' כתב דבאומר תנה לי יכול לחזור אף שאמר תחלה שמגביה לצורך חבירו בשליחותו והוא תמוה למה יוכל לחזור ממה שזכה כבר חבירו בהגבהתו של זה ותו דבמ"מ פי"ז דגזילה כ' אבל תנה לי לא נעשה שלוחו לזכות בה בהגבהתו אלא ליתנה לו עכ"ל משמע הא אם נעשה שלוחו ודאי מהני ולא יוכל לחזור ונלע"ד שהוא ע"ד שכמב הנ"י בפ"ק דב"מ וז"ל אבל הכא איהו גופא מימר אמר תנה לי אמר ליה [אמרת לי לא נטלתי] ע"ד לזכות בה לעצמי אלא ע"ד ליתנה לך כמו שאמרת ועכשיו איני רוצ' ליתנה לך עכ"ל מבואר דיכול לומר לא הייתי שלוחך בשעת הגבהה כלל ואף שאמרתי שאני מגביה לצורך חבירי היה בדעתי אחר הנתינה דוקא וכ"ה כוונת רבינו במ"ש גבי תנה בין אומר תחלה הגבהתי לצורכך דהיינו אחר הנתינה ומ"ה ניחא במגביה מעצמו לצורך חבירו דשם נעשה ודאי שלוחו בשעת הגבהה מיד לזכות בו אלא דאית ליה זכות ליטען בלבי לא היה כן וכדלעיל אבל אם מודה בדבר שנעשה שלוחו לזכות בשעת הגבהה נלע"ד ברור שאף באמר לו תנה לי אינו יכול לחזור בו כנלע"ד:
ג
(ראובן שאמר לשמעון) עמ"ש סי' קפ"ד [קפ"ג] ס"ד ע"ז:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
רס״ט
א
סעיף א'. המגביה מציאה לחברו קנה וכו'. נ"ב הנה אם היה מונח תוך ד"א שלו מציאה. או בחצרו ואמר הלה יזכה חצרו או ד"א שלי לפלוני את המציאה הזאת אם קונה או לא. עיין בהר"ן בפירושו למס' נדרים דל"ד ע"ב ד"ה היתה לפניו ככר של הפקר מוכח שם מדבריו דבכה"ג קנה חברו והטעם ביארתי בחיבורי כ"ז שם דאף אם אומר שיקנה חצרו לפלוני דבר דהוי כבר שלו לא מהני זה עדיף כיון דעדיין לא זכה בו הוא. ואם רצה הוא יכול לזכות בו לכך מגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחברי' וכמו דעדיף משליחות דקיי"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנאו אף בעשאו שליחו מ"מ במגביה מציאה לחברו קנה מכח מגו דזכי לנפשיה כן ה"נ בקנין חצר וד"א דנהי דחצר מטעם שליחות הוא ולכך לאחר שאינו בעל החצר א"י החצר להיות שלוחו מ"מ היכי דעדיין לא הוי החפץ שלו רק דיכול לזכות בו עתה אמרינן מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכן מוכח משיטת הר"ן שם אבל משיטת שאר המפרשים שם משמע דס"ל דלכתחלה יכוון לקנותו ואח"כ יחול ההקדש משמע דס"ל דאינו יכול לזכות בו תיכף לומר דיקנה הד"א להקדש. מיהו יש לומר לדינא מודים להר"ן דלחברי' מצי זכי ע"י ד"א רק להקדש ס"ל כאן דד"א קונות מטעם חצר. וקיי"ל בחצר מטעם יד ואין יד להקדש כמ"ש המג"א בסי' קנ"ד באו"ח בשם האגודה דמצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו. ולכך ה"נ האיך יקנה הד"א להקדש הרי אין חצר ויד להקדש ואם היו ממש הד"א חצר של הקדש לא היה זוכה בו משא"כ בנדון כזה. אבל אם הזוכה לחבירו בענין דאם היה חברו כאן אצל הד"א אם היה החצר של חברו היה זוכה בו שפיר אף באם הוא עומד אצל הד"א נמי יכול לומר דיזכה חצרו או ד"א שלי לפלוני מכח מגו דבעי זכה לנפשי' זכה נמי לחברי' ומודו בזה הכל להר"ן דלמעט בפלוגתא עדיף ואדרבא על הר"ן קשה האיך מפרש דכוונתו הוי לזכות הד"א להקדש הלא אין חצר להקדש ויהיה מוכח מן הר"ן להיפך דס"ל יש חצר להקדש דלא כדעת האגודה ואין פנאי להאריך אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר ודוק בזה: סעיף ד' נ"ב עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' ע"ז מ"ש בזה ודוק:
סעיף א' נ"ב עיין בקצה"ח סי' זה ובאבני מלואים סי' ל"ז מ"ש ראיה דאב זוכה במתנת בתו ועיין בחיבורי באה"ע מהדורא טית סימן קכ"ז בהלכות קידושין מ"ש לדחות דבריו בעזה"י מלבד מ"ש ע"ז בחיבורי הגדול על ה' קידושין ודוק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5