א
דין קנייה בחצירו ובד' אמותיו ובו ה סעיפים:
כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה: הגה ודוקא בר"ה אבל במקום שארבע אמות קונות קנה ולא גרע משום דנפל עליה (טור וב"י בשם הרי"ף והרא"ש וכן נ"ל דעת הרמב"ם ור"ן בשם הרא"ה) ודלא כיש חולקין (ר"ן בשם הרשב"א ונ"י פ"ב דמציעא והמ"מ בפי"ז לדעת הרמב"ם):
ב
ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדן הרי אלו קונים לו ואם הגיע המציאה לתוך ד' אמות שלו זכה בה וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאים זה עם זה בד"א בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקים בהם או בשדה שאין לה בעלים אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ד' אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו: הגה שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהן (טור):
ג
חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפל בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת (ואין חצירו קונה לו) אלא ביודע במליאה או דאסיק אדעתיה אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחר ונטלה שם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני (נ"י ומרדכי פ' אלו מציאות) וע' לעיל סי' רכ"ב סעיף י"ח ואם סוחר ח' הביא סחורה בזול לחצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אח"כ ולקחה י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה כי בעל החצר צריך לקנותה (במעות) לא זכתה לו חצירו וי"א דזכה בעל החצר (מרדכי פ"ק דמציעא ב' הדיעות) ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצירו קנה לו ושמעון טוען ממה נפשך תתן לי הסחורה הראשונה או השנייה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"כ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממה נפשך (ת"ה סי' ש"י) אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה (וי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי טור בשם הרא"ש והמגיד פי"ז דגזילה בשם רשב"א) וע' לעיל סי' ר':
ד
ראה אחרים רצים אחר המציאה והרי הוא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה ואלו היה רץ מגיען ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו ובגוזלות המפריחים ולא אמר כלום אלא כל הקודם בהם זכה ואם נתנו לובמתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו קנה שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחים לא קנתה לו שדהו :
ה
קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות:
באר היטב חשן משפט
רס״ח
א
קנה. וכתב הש"ך דכן נרא' עיקר ודלא כהה"מ וכבר השיג עליו הכ"מ ויפה כוון דא"כ ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל עכ"ל:
ב
בצדן. חז"ל נתנו לד"א הללו דין חצר שנתבאר בסמוך ס"ג ובטור כת' בשם הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש הי' אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן לא שייך לו' חצר המהלכת לא קני כמ"ש בסי' ר"ב דהא הקרקע שקונה אינה מהלכת ומה דבעינן עומד בצדה הוא שתהא כידו הסמוכה לו וא"כ מה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד"א כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד. סמ"ע:
ג
בסימטא. פרש"י קרן זוית הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים. שם:
ד
ברה"ר. דהרבה בני אדם רגילין לעמוד שם ואין לאדם שם ד"א מיוחדות. שם:
ה
חצירו. פי' אפי' אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש"ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך להשיג על מהרש"ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע"ש וכ"כ קצת מזה בסי' רס"ב ס"ק ג' ע"ש:
ו
המשתמרת. משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור בס"ס זה בשם הרמב"ם דאפי' משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו' בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כת' דט"ס הוא. ש"ך:
ז
ביודע. וה"ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה עיין בראב"ן ס"פ שנים אוחזין ד' צ"ג ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א. שם:
ח
לקנותה. ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ' במציאה אפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וע"ל סי' ר"ס ס"ד. סמ"ע:
ט
נפסק. זהו מתה״ד סי' ש״י שהבי' ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל״ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר' ומן הש״ס ואדרבה הוכחתי מן הש״ס שם דאע״פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ״נ ודוק' כששני המעשים אירעו באיש א' אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ״נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע״ש שהארכתי בזה. ש״ך:
י
אחת. דומה לזה כת' הטור בשם הרמ"ה בסי' ר' ס"ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו' אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ"נ ומפקיד חד מינייהו כו' וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו' ובטור ר"ס ש"צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ"ש שם. סמ"ע:
יא
ואמר. לפי הי"א שכת' הרמ"א לעיל גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה כו'. וכ"כ הטור בהדי' מיהו בנ"י חילק בינייהו וכתב דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה כו' ובשאר מציאות פסק הרא"ש דא"צ לו' כן והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כת' הרמ"א כאן דעת הי"א. שם:
יב
ואחר. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. שם:
יג
שדהו. ואם א' הפקיר דבר וזרק לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו ואע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ בשם נ"י וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעי' ואפקריה ודלא כמ"ש התוס' שם ועיין בטור ס"ס רמ"ג ובא"א דף ק"א ע"ד. ש"ך:
יד
שדהו. בטור כת' שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה. סמ"ע:
טו
קטנה. ע"ל ס"ס רמ"ג (ועמ"ש שם בשם הש"ך בס"ק כ"ב ע"ש):
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
א) ל' הרמב"ם ריש פי"ז מה' גזילה ואבידה
ב
ב) משנה שם דף ו' ע"א וכ' ה"ה ועבדינן עלה בגמ' ב' אקימתו' וכו' ורבינו ז"ל סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא ראשונה שם (כיון דנפל גני אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד"א לא ניחא ליה דלקני) דמשמע שאף במקום שד' אמות קונות כשנפל לא קנה דהויא אוקימת' דגמרא וכו'
ג
ג) שם דין ח' מימרא דר"ל משום אבא כהן ברדלא שם הדין והטעם
ד
ד) שם דין ט' וכאוקימת' דרב ששת שם
ה
ה) ב' הרב המגיד זה כתב רבינו בפי' שדה דעלמא הנזכר בגמ' שם
ו
ו) שם דין ח' מימרא דרבי יוסי בר חנינא שם דף י"א ע"א
ז
ז) כדמוקי לה בגמ' שם
ח
ח) המעשה הי' שם בעכו"ם שאבד לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר
ט
ט) משנה שם
י
י) כדמפרש לה רב יהודה אמר שמואל שם
יא
כ) שם במשנה וכ' ה"ה פי"ז מה' אביד' ד"ח דתרתי בעינן בחצר שאינה משתמר' עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכח פשט המשנה ובגמ' וכן מפורש בפי' הירושלמי וכן פירשו רוב המפרשי' ולא דמי לד' אמות דרבנן דקונות אפי' לא אמר שאני התם כיון שיכול לנטות עצמו וליטלה אלימא טפי
יב
ל) שם די"א משנ' שם די"א ע"א
יג
מ) מימר' דרב יהודה אמר שמואל ושאר אמוראי שם
יד
נ) מימרא דרבי ירמיה אמר ר' יוחנן שם ע"ב
טו
ס) בעיא דר' ירמיה ונפשטא שם. וכתב ה"ה וסובר הרב דאפי' מתנ' אם היו מהלכין או פורחין כדרכן לא קנה וכן מוכח בגמ' בפי' דבעי' לא קיימא אלא שרץ אחריהם ואין מגיעין אבל שבור הוא הצבי והגוזל אינו מפריח הא לאו הכי אפי' במתנה לא קנה
טז
ע) דין אם רשותו של אדם קונה לו לענין שאין אחר רשאי לקנות סחורה שהביאו סוחרים שם ע' בת"ה סי' ש"י ובכל בו סי' קכ"ג דין ט' ומרדכי פ"ק דמציע' וע"ל ס"ג בהגה
יז
פ) מימרא דר' יוחנן א"ר ינאי וברייתא שם דף י' ע"ב ולתרי אוקימת' שם ריש דף י"א גם ר"ל ס"ל הכי וכ"פ הרי"ף שם וכתב הרא"ש דהיינו כלישנא קמא שם וכר' יוחנן או כלישנא בתריית' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
כל כו'. ב' א':
ב
ודוקא כו'. שם וכתי' בתרא:
ג
ודלא כי"ח. דס"ל כתי' קמא:
ד
או בשדה כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש בשדה דעלמא:
ה
שנים כו'. מתני' וגמ' גטין עח א' שניהם יחלוקו ה"ד כו' כגון כו':
ו
ואין חצירו כו'. ממ"ש כ"ו תניא מפני כו' ועתוס' ד"ה דשתיך כו' וכן בכותל חדש מחציו לחוץ כו' ושם אם היה משכירו כו' ושם מצא בחנות כו' הלוקח פירות מחבירו כו' ושם אפי' מונחין כו'. שם:
ז
(ליקוט) י"א דזכה ראובן כו'. דהא אוקמינן דוקא ברץ אחריהן ומגיען ואפי' פירקן והכניסן לתוך ביתו אמרינן בפ' הספינה ובפ"ב דע"ז דלא קנה דלא סמכה דעתיה ואפי' אי אמר המוכר לדידך מזבנינא והקנה לו בקנין לא קנה כמש"ש ולא עדיף מקנין ודבריו נכונים וכ"ה מסקנת המרדכי שם וכן עיקר (ע"כ):
(ליקוט) ואם סוחר א' כו'. וס' הראשונה עיקר כמו שהוכיח שם בראיות חזקות שאין להשיב ממ"ש והוא שרץ אחריהן כו' ואמרינן פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' אלמא דלא קניא ליה ביתו כ"ז שלא פסק אפי' הכניסן לקנות ואפי' קנין לא מהני כמ"ש בע"ז ע"ב א' כ"ז שלא פסק ע"ש (ע"כ):
ח
וי"א דזכה כו' מטעם חצירו כו' וכמו ראה כו' דס"ד וס' הראשונה כ' דל"ד לשם דהא אמרינן והוא שרץ כו' וכאן דלמא לא מתרמי ליה זוזי תיכף ועוד הא אמרינן בב"ב פ"ו א' פירקן כו' ושם מכדי פירקן כו':
ט
ואם אח"כ כו'. כמ"ש ביבמות לז ב' וקי"ל כרב דאמר קם דינא הלא"ה זכה ממ"נ:
י
(ליקוט) אבל בשדה כו' ואמר כו'. שם ק"ב א' וערא"ש שם סך"ט ת"ר האומר כו' ומיירי בחצר שאינה משתמרת כו' (ע"כ):
יא
וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה זכתה כו'. והרמב"ם מחלק בין משתמרת דאז א"צ לומר וכן ד"א ועבה"ג:
(ליקוט) וי"א דבעומד כו'. ערא"ש שם וראייתו ממש"ש כי לא אמר כו' וכמ"ש ריב"ח חנרו כו' נזהר הרמב"ם מזה וכ' דד"א וחצר המשתמרת א"צ לאמר רק בחצר שא"מ אבל ראייתו מב"ק מ"ט ב' מוכרחת אבל הרא"ש ס"ל כפי' תוס' שם דמ"ש דליתיה קאי אבעלים וכ"כ הטוש"ע בסי' עב סל"ט וכ"כ הרא"ש בב"ק שם אבל הרמב"ם מפ' כפירש"י שם וכמ"ש בסי' ער"ה סכ"ח אין נ"מ בין הפי' אלא לדין זה ולכך לא אוקים עולא למתני' בשדה גדור וא"צ לעומד בצדה משום דמתני' קתני אמר וע"כ באינה משתמרת כנ"ל (ע"כ):
יב
ואם היה כו'. עבה"ג:
(ליקוט) ואם היה צבי כו'. עבה"ג ס"ק ס' וכ"מ לכאורה בגמ' מדאיבעיא ליה אדברי ר' יוחנן ולא אמתני' צבי רץ כו'. אבל לנר"כ דא"כ מאי קאמר שם ח"ל ר"פ לרבא כו' לאו היינו מתני' אדרבה משם מוכח להיפך דהא זרק ארנקי דמי' לצבי רץ כדרכו (ע"כ):
(ליקוט) ואם היה צבי כו'. צ"ע דהא אמרינן שם מתגלגל קאמרת כו' וכן הקשה בע"י (ע"כ):
יג
קטנה כו'. כתי' אחרון וכלשון שני שברש"י:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
ש"ך ב דבי חצירו נמי שייך יאוש של"מ. נ"ב יעוין באס"ו לב"מ דך כ"ג ד"ה משום יאוש בעלים כו' וא"ת וליזכי ביה מריה דמעצרתא דהא חצירו של אדם כו' הריטב"א עכ"ל. הרי דעת של הריטב"א שמריה דמעצרתא הי' יכול לזכות כו' אם היה חצר המשתמרת וצ"ל שסובר שאין התחלות קנית החצר אלא מעת שנתייאש והוה בהתיר' אתי לידי':
ב
רמ"א ס"ג ואין חצירו קונה לו. נ"ב יעוין תוס' ב"ב דכ"ד ע"א ד"ה אדעתא:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
סעי' ג בהגה (וי"א דזכה בעל החצר) סוחר שבביתו למכור בזול שי"א שנקנה לו מעין מציאה. היינו רק כשבידו ממון לשלם תיכף מה שאין כן ליטול מעות מאחרים י"ל דכ"ע מודו בכך דלא קנה כי מי יימר דאשכח ממון תיכף ואולי אין המוחזק יכול לומר קים לי כי"א הנ"ל [בכהאי גוונא]:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח:א׳
א
שנים שבאו כא' לתוך ד' אמות. בפ' הזורק (גיטין דף ע"ח) ה"ד מחצה על מחצה אמר ר' שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהן עומדין בארבע ופריך וליחזי הי מינייהו קדים וכ"ת דאתי תרווייהו בהדי הדדי הא אי אפשר לצמצם. ומזה מבואר דכל דאתי קודם זכה בד' אמות ושוב אין השני הבא אחריו זוכה בד' אמותיו של הראשון וכן מבואר בש"ע אה"ע סימן ל' סעיף ד'. וא"כ הכי נמי מ"ש הרמ"א שנים שבאו כאחד אע"ג דאי אפשר לצמצם קנו שניהן היינו מספק חולקין ואינו מדוקדק מ"ש הרמ"א או שעומדין שניהם ונפלה המציאה תוך אמותיהן דקנו שניהן דממ"נ אי קדים אחד כבר זכה בד' אמותיו אע"ג דהמציאה נפלה אח"כ כמו גבי גט וקידושין ואי עומדין שניהם היינו שבאו בבת אחת הא אי אפשר לצמצם ואי מספיקא היינו רישא דמה לי המציאה היה כבר מונח או שנפל המציאה אחר כך כיון דאין הספק אלא בד' אמות הי מינייהו קדים:
רס״ח:ב׳
א
חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכתב מוהרי"ט ח"א סי' ק"צ ז"ל מיהו י"ל דידו עדיף מעודר בנכסי הגר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו ועודר שאני דמדין חזקה הוא ולא מדין זכיה עכ"ל ונראה דהא דכ' דידו קונה לו שלא מדעתו מכ"ש דחצירו תליא במחלוקת רש"י ותו' דרש"י כתב בפ"ב דכתובות (דף ל"א) דהגבהה אפילו בידו בעי' שלשה טפחים ובתוס' שם הקשו על רש"י וכתבו דכל שבידו אין צריך הגבהה שלשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ע"ש וא"כ כיון דכל שבידו לא גרע מחצירו א"כ ה"ה לענין שיקנה שלא מדעתו נמי אבל לשיטת רש"י דידו אינו קונה אלא בהגבהה ג' טפחים וא"כ אינו קונה לו ידו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. וע' בשטה מקובצת פ"ב דכתובות שם בהא דפרש"י דאי בעי גחין ואכל תוך שלשה דלאו הגבהה הוא וז"ל בתוס' שלנו הקשה דמה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו דנותן בידה אמר רחמנא ואמר בגיטין פ' הזורק זרק לתוך קלתה כו'. ולי נרא' דברי רש"י עיקר דאפי' ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד"א וכמו שפרש"י לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ויש לזה ראיות ואין להאריך עכ"ל עוד שם כת' דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקני מדין רשותו עכ"ל. וכיון דלדברי רש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה שלשה וידו בעי הגבהה שלשה וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה הרי הוא כמו משיכה דאינו קונה שלא מדעתך כמו בעודר בנכסי הגר:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
במקום שד' אמות קונות כו'. בסעיף שאחר זה מבואר באיזה מקום קונות וטעמן:
ב
ודלא כיש חולקין. החולקין ס"ל כיון דנפל עליו גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני ליה ד' אמותיו כ"א הנפילה ועד"מ:
ג
הרי אלו קונים לו חז"ל נתנו לד' אמות הללו דין חצר שלו דקונה לאדם בשעומד בצדו אע"פ שאינו משומר מדין יד הסמוכה לו וכמ"ש בסעיף שאחר זה ובטור כתב דהראב"ד כתב שלא תקנו ד' אמו' אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש היה אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן אין שייך לומר חצר המהלכת לא קני כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ב דהא הקרקע של ד' אמות קונה לו והיא אינה מהלכת אלא שבעינן עומד בצדה להיות כידו הסמוכ' לו ומה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד' אמות כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד:
ד
בסימטא או בצידי ר"ה. סימטא פרש"י קרן זויות הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים מה"ט:
ה
אבל העומד בר"ה כו'. הטעם משום דהרבה בני אדם רגילים לעמוד שם ואין לאדם שם ד' אמות מיוחדת:
ו
חצירו של אדם קונה לו כו'. פי' אפילו אינו עומד בצדו כיון שהיא משתמרת ויליף לה בגמ' מדין שליחות דיד שלוחו הוה כידו "לקנות לו בדבר שהוא זכות לו:
ז
אבל בדבר שאינו רגיל לבא כו'. כבר נתבאר בריש סימן ר"ס דמה"ט במטמון ישן הנמצא בכותל דאיכא למיתלי של אמוריים הי' הוא של מוצאו ולא אמרינן דביתו וחצירו של אדם הנמצאת בו המטמין קונה לו ומה"ט נמי נתבאר שם וכ' המרדכי ג"כ דאם אבד העכו"ם מעות בבית ישראל דלא קנה לו חצירו כיון דאינו רגיל להיות ולא ידע מזה ע"ל בסימן ר"ס ובד"מ כאן:
ח
וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח. ע"ש דכתב מור"ם והוא מדברי המרדכי דאם קנה סרסור מעכו"ם דבר בחזקת בדיל ומכרו לאחר ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח ולא הסרסור למהוי מקח טעות הואיל ולא ידע בו כשהי' בידו:
ט
שאינה מציאה גמורה כו'. ז"ל המרדכי שם בשם ראבי"ה דשאני מציאה דלית בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקני' כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה אפי' אם אמר המוכר אם מזבנינא הסחור' לדידך מזבנינא ותקנ' לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה גם הריוח עכ"ל וע"ל סימן ר"ס שכתב הטור בשם הרא"ש והמחבר בס"ד השוכר בית מחבירו ובא שם צבי שבור אמרינן בזה דשכירות ליומא ממכר הוא וה"ל כחצר או הבית המשותף לשניהן דהמציא' לשניהן ושאם נכנס שם גנב וגניבה בידו בזה לא אמרינן דזכה החצר לבעל הבית אלא כל הקודם וקנהו זכה בו ע"ש בפריש' כתבתי מילתא בטעמא:
י
ואם אח"כ בא סחורה. פי' אחר שכבר בא סחורה לביתו דשמעון וקנהו ראובן והלך לו עם הסחורה בא סחורה אחרת לבית ראובן וקנהו שמעון ואינו רוצה ליתן הריוח לראובן וטוען על ראובן ממ"נ כו' פי' אי הלכה כמ"ד (הנ"ל) שס"ל שחצרו קונה גם בסחורה בזול א"כ הדין עמך בסחורה השנייה תן לי הראשונה שגם ביתי קנאה לי ואם הלכה כמ"ד דאינו קונה הבית בזה א"כ הנח הריוח מסחורה השנייה שקניתי בביתך והוא שאלה ותשובה בת"ה סי' ש"י ע"ש:
יא
והמוציא מחבירו עליו הראייה. פירוש הלכה כדברי מי:
יב
צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה א' ממה נפשך. דומה לזה כתב הטור בסימן ר' ס"ח בשם הרמ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח או מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר וחד לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליה ממ"נ ומפיק חד מינייהו כו' ומכאן יש ללמוד לשם ג"כ דאי כבר נפסק הדין בהראשון דאמרי' בהשני המע"ה וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה דאיכא חד מנייהו דלא קנה ומ"ש שם וע"ל בטור ר"ס ש"ץ מ"ש בכשכש בזנבה ובאמתה ומ"ש שם:
יג
אם היה עומד בצד שדהו. כבר כתבתי דכל העומד בצד שדהו ה"ל השדה שלו כידו וקונה לו דבר הניתן לתוכו אם הוא דבר שאינו זז ממקומו כגון כסו' וכלים דהרי הוא משומר ע"י עמידתו שם:
יד
ואלו היה רץ היה מגיען כו'. הטור כ' הטעם דה"ל ע"י זה נשמרים בתוכו ע"ש:
טו
ואמר זכתה לי שדי כו'. לפי הי"א שכ' מור"ם בסעיף שלפני זה גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וכ"כ הטור בהדיא מיהו בנ"י חילק בינייהו וכ' דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ובשאר מציאות פסק כרא"ש דא"צ לומר זכתה לי שדי והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כ' מור"ם כאן דעת הי"א:
טז
הואיל ואחר הקנס לו. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. (הג"ה וכתב נ"י פ' א"מ ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ ו') .
יז
ואם היה צבי רץ כדרכו כו' בטור כתב עוד שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו ג"כ אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה:
יח
קטנה יש לה חצר. כבר כתבתי מילתא בטעמא בזה בס"ס רמ"ג:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
או שעומדים שניהם פי' כגון שבא אחר קודם לשניהם וזכה בהד"א ואחר שבאו אותן שניהם הלך הא' וזכו שניהם בפעם אחת בהד"א אף שבאו זא"ז כמ"ש הב"ש באה"ע ס"ק כ"ג ע"ש:
ב
חצירו של אדם עש"ך ס"ק ג' בדין אם בא לחצירו קודם יאוש ועמש"ל בסי' רס"ב מזה ובמהרי"ט ח"א סי' ק"ן כתב דידו ג"כ קונה שלא מדעתו ובקצה"ח כתב דלרש"י בכתובות דס"ל דצריך הגבהה ג' א"כ לא דמי לידו ולפעד"נ דודאי ידו לא גרע מחצירו רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצירו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג' דוקא:
ג
ביודע במציאה תמוה לי דהא דין זה למדו המרדכי ממצא בגל וממצא בחנות וא"כ ע"כ הרמב"ם והרא"ש לא ס"ל סברא זו דהא הרא"ש כתב הטעם משום יאוש שלא מדעת והרמב"ם כתב הטעם משום דאבודה מכל אדם וכן התוס' כתבו הטעם משום דאין הוה להמצא ועוד ק' דבמרדכי למד זה ממשכונו של גר ביד ישראל דפ' שור שנגח דמה"ט אינו קונה הישראל מכח חצירו ופליג על רש"י ותוס' שם שכ' דמיירי בחצר שאינה משתמרת דוקא דלדברי המרדכי אפי' בחצר המשתמרת לא קנה דחצר לא קנה רק בדבר ההוה או בגוזלות ששכיחי להיות בשדה אבל במציאת מעות וחפצים דלא שכיחי שיהיו מציאות כאלה לא קנה והנה המחבר בסי' ע"ב סעיף ל"ט (כתב) דבחצר המשתמרת קנה בעל החצר ובמרדכי כתב שם בהדיא דלדיעה זו אפי' חצר המשתמרת לא קנה אפי' שמת הגר בחצירו לא זכה בזהב שבאבנטו וע"ק שבד"מ כתב שכדברי המרדכי וכתב הנ"י ובנ"י שם כתב בהדיא דעת התו' דדוקא דבר שאינו הוה להמצא לבעל החצר שאפשר שלא ידע בו בעל החצר לעולם כגון מטמון בכותל משמע דבמציאה שבוודאי יבוא לבעל החצר כשלא יטלנה זה קנה אף שמציאה כמו לא שכיח כגון מעות וחפיצים והרי חולק הנ"י עם המרדכי לכן נלפענ"ד כהד"מ והרמ"א שכוונתם במ"ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל ומ"ש דאסיק אדעתיה הכוונה שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא במקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו אבל טמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו לכך לא קנה ופי' כן גם כדברי המרדכי מדהשוה דעת המרדכי לדעת הנ"י שהן כדברי התוס' אף שצריך לפ' ברוחק קצת כדי להשוות דעתן לדעת הרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' והנ"י ושאר הרבה פוס' כמבואר בשיטה ואם אין הפי' כך נלפענ"ד שחס' בהגה"ה תיבות יש מי שאומר דדיעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקין על דיעה זו והעיקר תלוי אי הוא הוה להמצא כנ"ל ברור:
ד
סחורה בזול לכאורה תמוה דהא אפילו אם לקחה בידו כ"ז שלא הקנה לו המוכר רשות ביד המוכר למכור לאחר ועוד דהא כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כמבואר בסי' ר' לכן נראה דמיירי בסחורה שהובא לחצירו בלא כלום ומיירי ג"כ שהביא הסחורה ופסק דמיו שבכך וכך רוצה למכרו תדע דנקט שהביא סחורה בזול ואי לא פסק דמיו מנין יודעין שהוא בזול א"ו שפסק דמיו ואמר בכך וכך אני רוצה למכרן ומבואר בסי' ר' סעיף י"א דאם נטל כלי מהמוכר והיו דמיו קצובין דאין המוכר יכול לחזור בו כשמגביה כדי לקנותו וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ג דכשדמיו קצובין מפי המוכר דשוה עם דבר דהוי דמיו קצובין וכיון שאם לקח הלוקח בידו לא הי' המוכר יכול לחזור בו מש"ה ס"ל לדיעה בתרייתא דה"ה אם בא לחצירו ואמר הלוקח יקנה לי חצירי אין המוכר יכול לחזור בו דחצר מטעם ידו איתרבאי וכי היכא דאם נטלה הלוקח בידו אין המוכר יכול לחזור בו ה"נ כשבא לחצירו ודיעה קמייתא ס"ל דלא איתרבי חצר שיהיה ביד רק במציאה דלית ביה חסרון מעות אבל הכא כיון שהיה שם ולא בטל החפץ לעצמו ולא נתן לו מעות אמרינן דלמא לא מתרמי ליה זוזי מש"ה לא קנה ולפ"ז כשאמר יקנה לי חצירי ומעות בידו ורוצה ליתן לך ובא אחר וחטף החפץ ומשכו קנה קמא:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
הרי אלו קונים. ואפי' אינו משתמר:
ב
או שעומדין שניהם. ע"ב:
ג
חצירו של אדם ואם בא לחצירו קודם יאוש הוי כיאיש של"מ ולא קנה (ש"ך) וע"ב סי' רס"ב:
ד
בחצר המשתמר וא"צ שיאמר זכתה לי שדי לכ"ע דהא קונה אפי' של"מ:
ה
אלא ביודע במציאה. ע"ב מ"ש בדין זה ובדין זה שוין ידו לחצירו דאף ידו אינה קונה בכה"ג:
ו
שאינו מציאה גמורה. פי' כיון שיש בו חסרון מעות:
ז
אם כבר נפסק והש"ך חולק וס"ל דכשאירע שני המעשים באיש אחד אע"פ שנפסק הדין אומרין ממ"נ על הנכסי' אפי' לא נפסק הדין:
ח
ואמר זכתה לי שדי. ולפי הי"א דסעיף שלפני זה גם כאן א"צ שיאמר מיהו בנ"י כתב דבצבי שבור צריך שיאמר זכתה לי שדי כיון שצריך לרוץ אחריו ובשאר מציאות א"צ:
ט
הואיל ואחר הקנה דעת האחרת מקנה דאלים קנייתו וכ"ה במפקיר שזרקו לחצר חבירו הוי כדעת אחרת מקנה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
קנה ולא גרע כו'. ע' במל"מ פ"ב מה' זכיה דין ט' שכתב דלא קשה ממ"ש הטור בסי' ע"ה סי"א (ובש"ע שם סכ"א בהגה) בשם הרמ"ה דאם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה כו' דיש לחלק דשאני הכא דבשעה שיש לו ד' חמות באותה שעה כוון לקנות ואע"ג דאין דין לקנות בד' אמות מ"מ הרי כוון לקנות באותה שעה אבל התם בשעה שהגביה לא הי' דעתו לקנות אלא לאח"כ ע"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה כו' ע"ש וכן תירץ בתשובת רע"ק איגר סי' ל"ז וכ' דעפ"ז יהיה דין חדש בנפל על המציאה אם הוא רץ ואומר דרוצה ליפול ולקנות בנפילה ובא אחר והחזיק בה קודם שנפל דקנה האחר כיון דדעתו לקנות בנפילה וקודם הנפילה לא ביה דעתו לקנות כלל לא קנו לו הד"א ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר' ס"ח ס"ק ז'. וע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חא"ח סי' י' מ"ש לתרץ לדעת רוב הפוסקים אלו דלא כהא שינויא דלא תיקשי מהא דלעיל סי' ר"ן בצוואת שכ"מ שעשה בו קנין דלא קנה משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה רק בקנין ואין קנין לאח"מ עש"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
[הגה] ודלא כיש חולקים. נ"ב עיין לעיל סי' קצ"ח ס' י"ב וצ"ע:
ב
[שו"ע] אבל העומד ברה"ר. נ"ב עיין מסגרת השלחן לעיל סי' קצ"ד ס"ק ט' דאף להפוסקים דעכשיו אין לנו רה"ר היינו רק לענין שבת אבל לא לדין זה:
ג
[סמ"ע אות ג] ובטור כתב דהראב"ד. נ"ב וכ"כ ב"י יו"ד סי' של"ד לענין ד"א אצל מנודה בשם קונדריסים ע"ש הראב"ד:
ד
[סמ"ע אות טז] כיון דדעת הנותן. נ"ב ובדרישה כתב ומיהו משמרו לדעת הנותן או המוכר שעומדי' שם בעינן ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' ר"ב בסמ"ע סק"כ בגליון:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח:א׳
א
ודלא כי"ח. הוא הר"ן וגם ה' המגיד כתב שכן דעת הרמב"ם וכבר השיג עליו הכ"מ ר"פ י"ז מהל' גזלה ע"ש ויפה כוון דאם כדברי הרב המגיד ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל ועוד דמדברי הרי"ף משמע דס"ל כאוקימתא שניה וכן עיקר:
רס״ח:ב׳
א
חצרו של אדם כו'. ואם בא לחצרו קודם יאוש כתב מהרש"ל בספר ח"ש פרק א"מ דמוכח מהתוספות דלא שייך לומר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה אלא גבי אדם דאל"כ מאי ראייה מייתי מחנות ושלחנות ולאפוקי מדע' נ"י והרא"ש דס"ל דחצר כאדם עכ"ד ומהר"ש אידלש שם השיג עליו דהתוס' ס"ל דחנות מיירי ברוב עכו"ם וכמ"ש התוספת לקמן גבי חנות די"ל דגרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם ואני משיג על מהרש"ל ולא מטעמי' דמהרש"א דאי כמהרש"א הלא התוספות גופייהו לא כתבו לקמן אלא די"ל דשפיר גרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם אם כן מאי מוכיחים מחנות דלמא גירסת רש"י אמת דלא גרסי' צרורים ומיירי ברוב ישראל אלא דמעיקרא לק"מ דפשיטא דטעמא דחנות לא הוי משום יאוש של"מ דא"כ קשיא מתני' דחנו' לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש ואיך יהיה רבא נגד המשנה וכן בש"ס (דף כ"ב ע"ב) דאיתותב רבא ממימרא דר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק והוי נמי תיובתא קלישא כמבואר למעיין שם אמאי לא איתותיב ממתניתין דחנות דהוי תיובתא רבה א"ו פשיטא דמתני' אתיא ככ"ע וע"כ הוכיחו התו' דטעמא דמתני' שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם (ובע"כ צ"ל דגם הרא"ש ונ"י לא באו לומר שאין תירוץ אחר זולת זה והם עצמם כתבו דברי התוספות תחלת דבריהם ע"ש וכן משמע להדיא בנ"י במתני' דמצא בחנות דמתחלה מתרץ מתני' כאביי ואח"כ כתב לתרץ גם לרבא דהוי חצר שאינו משתמרת ע"ש) הלכך נראה עיקר כהרא"ש והנ"י דגבי חצרו נמי שייך יאוש של"מ וכן כתב הר"ן גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא וז"ל וא"ת ותקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצירו מידו וכל היכא דבאיסורא אתי לידיה לא זכה ביה לעולם עכ"ל ומביאו הנ"י שם וכן כתב הראב"ד בהשגות על מ"ש הרמב"ם פ' ט' מה' גזילה דין ד' כו' ולמה לא תקנה לו חצרו לפי שאינו חצר המשתמרת ולא אמר תקנה לי חנותי כו' וכ"כ המ"מ וז"ל יש מי שאומר אפילו תקנה לי חנותי לא קנה לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל ומ"מ במה שנראה מדברי המ"מ שהבין שכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם בזה והודה לו בהשגה זו אין נ"ל כן אלא נ"ל דאין כאן השגה כלל וגם הראב"ד אין כוונתו להשיג כלל דפשיטא די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לדינא דחצרו כידו אלא שא"י לפרש המשנה דחנות כן דע"כ המשנה אתיא נמי כרבא וכמ"ש למעלה ועוד דהא הרמב"ם מיירי להדיא ברוב עכו"ם וגורס גבי חנות צרורים ומונחים כגי' התוספות ומפרש דמיירי ברוב עכו"ם וכמו שמפרשים התו' וכמבואר שם להדיא ברמב"ם א"כ לא היה יכול לפרש הטעם דהוי יאוש של"מ והראב"ד ג"כ ע"כ אין כוונתו להשיג מטעמא דאמרן אלא בא לומר דלפי האמת לדידן דקי"ל כאביי אין חצר קונה לו ברוב ישראל כיון שבא לשם קודם יאוש נמצא לענין דינא אין חולק בזה דחצרו כידו וכן עיקר ודלא כמהרש"ל ודו"ק:
רס״ח:ג׳
א
קונה לו כו' פי' אפילו אינו עומד בצדו עכ"ל סמ"ע ואפילו אינו בעיר כלל כן מוכח ברש"י ותו' פרק שור שנגח הפרה דף מ"ט ע"ב וכן משמעות הפוסקים:
רס״ח:ד׳
א
בד"א בחצר המשתמרת כו' משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמב"ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כתב דטעות סופר הוא:
רס״ח:ה׳
א
אלא ביודע כו' עיין בראב"ן סוף פרק שנים אוחזין דף צ"ג ע"ד:
רס״ח:ו׳
א
אין חצרו קונה כו' והוא הדין ידו אינו קונה לו של"מ בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה (ועיין בתשובות מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א):
רס״ח:ז׳
א
אם כבר נפסק וכו' זהו מתרה"ד סי' ש"י שהביא ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל"ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי על ת"ה בזה מן הסברא מן הגמ' והוכחתי אדרבא מן הש"ס שם דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש א' (אבל מי) שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא וע"ש שהארכתי בזה:
רס״ח:ח׳
א
וי"א דבעומד ומ"ש הרב המגיד דבירושלמי איתא שצריך שיאמר זכתה לי שדי ליתא לפע"ד דבירו' איתא הך דבפ' השואל דף ק"ב ע"א ע"ש:
רס״ח:ט׳
א
הואיל כו'. ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצרו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיע עכ"ל ד"מ בשם נ"י ומביאו בהגהת סמ"ע וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעיא ואפקריה ודלא כמ"ש התו' שם וע' בטור ס"ס רמ"ג ע' בא"א דף ק"אע"ד:
רס״ח:י׳
א
קטנה כו'. עמ"ש לעיל סימן רמ"ג סכ"ב וכ"ג מדינים אלו:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רס״ח
א
(ס"ג שלא מדעתו) נ"ל ה"ה בד' אמות וראיה מדכתב הנ"י בפ"ק דב"מ דלא אמרו בד' אמות אלא כשעמד ונתנו לו בתוך ד' אמות הא קדמו לו הבעלים ולא זכו לו שמקום אותו הדבר קנוי הוא לבעליו עכ"ל הרי לפנינו דהד"א נקנו להבעלים אעפ"י שאין כוונת הבעלים לקנות דאדרבה דעתם להקנות להלוקח גם מעיקר הטעם של תקנות ד"א דלא ליתי לאנצויי מוכח כן דאל"כ אכתי אתי לאנצויי ולומר לא היתה כוונתך שתקנה כו' כנלע"ד:
ב
(ס"ד) (ואם אח"כ בא כו'). פי' אירע הדבר שראובן בעל החצר מוחזק שסגר ביתו ולא הניח לשמעון שיקח מביתו:
ג
(אם כבר נפסק) יש לי מקום עיון על ראייתו של ת"ה בזה פי' ש"י דהיינו מפ' החולץ דף ל"ז ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא פי' שמתחילה היו באין לדין הספק עם היבם בנכסי אחי היבם שמת דהיינו שהספק אומר אני בנו של מת ויורש הכל והיבם אומר אתה בני ואין לך כלום בנכסי אחי והיו חולקים כי כן דינם ממון המוטל בספק כזה חולקין ואח"כ מת היבם והניח נכסים הרבה משלו ובאים לדין הספק ובני היבם שהספק אומר ממ"נ אם אני אחיכם תנו לי חלק כמוכם ואם אני בן המת כבר שקל אביכם שלא כדין החצי החזירו לי ופסק שם ר' אבא קם דינא ופי' רש"י אחר שנעשה דין בנכסי היות אין זה יכול לחזור עליהם ומה שהוא שואל בנכסי והיבם אמרינן ליה אייתי ראיה ומזה יליף שם בת"ה וז"ל ונראה הטעם דודאי הסברא היא לעולם דשקיל הספק ממ"נ אלא היכי דכבר פליג עפ"י הדין אסח דעתיה מינה ומתייאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה כממונו אם כבר נפסק דזה אותו א' שלקח בחצר חבירו מההיא שעתא אסח' בעל החצר דעתו עכ"ל וקשה ממש"ר סי' ל"א בב' כחות המכחישים זא"ז דאם יש למלוה שיש לו על לוה א' ב' שטרות מאלו הכתו' דמצי לגבות בשטר הגדול ובפני ב"ד אחר יגבה בשטר האחר ואמאי צריך לגבות בב"ד אחר הא אפי' בב"ד זה יגבה דקם דינא כיון שכבר גבה על פי הדין וא"ל דשאני כאן דהב"ד לא ידעו תחלה שיש שטר אחר והוי קצת כמו גביי' בטעות ז"א דהא בהחולץ מדמה זה לאחד שקנה שדה מד' ובא אחד שהיה לו דר' ואבד דפליגי חכמים ואדמון ע"ש. וי"ל דכיון שיש בהחולץ שם פלוגתא וס"ל לחד מ"ד דהדר דינא ומשמע שם מדברי הרא"ש דלא איפסקא הלכה בבירור דקם דינא אלא מצד דלא מפקינן מבני יבם מספיקא מ"ה ניחא בסי' ל"א דבא להוציא בשטר הב' ובזה אפשר דהדר דינא ולפ"ז נ"ל דאם חזר זה הקונה האחד ותפס משל הקונה הב' דלא מפקינן מיניה ולא שייך לומר דהוי ספיקא דדינא ולא מועיל תפיסה דאין כאן שום תפיסה באיסור לא לראשון ולא לאחרון דהכל ספק הוא וכמש"ש בסוף התשובה בהג"ה לענין תפיסה האחרון דלא הוי באיסור וה"נ י"ל כשחזר האחד ותפסו כנלע"ד לפי סברת בעל הת"ה אבל בסי' ר"פ שדיתי נרגא בעיקר ראייתו מצד אחר ע"ש ולפי הנלע"ד אין פסק זה ברור להלכה ובפרט שיש הרבה גדולי פוסקים שפוסקים כמ"ד הדר דינא כמ"ש ב"י בא"ע סי' קס"ג בשם הר"ז הלוי כנלע"ד:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
רס״ח
א
ס"א בהג"ה ודלא כי"א נ"ב עיין לעיל סי' קצ"ח סי"ב והדברים סותרין זא"ז ונראה שהרגיש בזה המל"מ פ"ב מזכי' ה' ה' ועמ"ש ליישב זה על נכון בחיבורי לה' פסח סי' תמ"ח בתשובה לק' יאסי בדין מכירת חמץ עיי"ש ודו"ק:
שם (סעיף א'). נ"ב הנה מדברי הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה אמר רבא ככר של הפקר וכו'. יש ללמוד מדבריו דין חדש דהיכי דהי' מונח דבר אחד של מציאה והפקר תוך ד' אמות של ראובן בענין שאם הי' ראובן רוצה יכול לזכות לעצמו בו אז יכול לומר שיהי' נקנה הדבר הזה לשמעון כמי בהמגביה מציאה לחברו דקנה חברו במיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. כן נמי בד"א ג"כ הוי כן ומיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי להקדש או לחברו ע"ש היטב. גם מדברי הר"א ממי"ץ שהביא הרא"ש שם יש ללמוד דין חדש שהיכא שהי' מונח כאן דבר הפקר וראובן הי' עומד סמוך לו ורחוק מד"א בענין שלא הי' נקנה לו בתורת ד"א רק שאם רצה ראובן הי' יכול לזכות בו ולהגביהו שלא היה אחר עומד כ"כ סמוך כמו הוא אז כיון דאי בעי לזכות בו הוי זוכה בו שוב יכול הוא להקדישו אף שלא זכה בו עדיין כיון דבידו להקדישו כמו דאמרינן בשדה זו שמשכנתי וכו' כן ה"נ. ולפי"ז הה"נ דמצי למכרו לאחר וחל המכירה דהרי הקדש ומכירה תמיד דין אחד להם והיכי דיכול להקדיש יכול למכור. ולכך ה"נ דיכול להקדישה חל נמי אמכירה. מיהו נראה דזה דוקא אם אח"כ בא לידו הדבר ההיא שהגביה אותה וקנאה אז לענין זה חל ההקדש והמכירה דלא נימא כיון שבשעה שהקדיש ומכר לא הוי שלו עדיין א"כ הוי דבשלב"ל. ושוב אף שקנאה אח"כ לא חל האמירה שלו בזה ס"ל להר"א ממי"ץ כיון דהוי בידו לא חשוב האמירה שלו דשלב"ל. רק הוי כבא לעולם. ואם אח"כ נעשה שלו כיון שזכה בו ממש אז חל ההקדש והמכירה מכח האמירה שלו מכבר. אבל מ"מ אם לא זכה בההיא אלא אחר ודאי דאין בהקדש ומכירה כלום. והוי של האחר דודאי לענין שיהיה נחשב שלו ממש שלא יהיה יכול לאחר לזכות בו בזה לא מהני מה שיכול לזכות רק בעינן שיעשה קניה ממש ולא מה שהי' יכול לזכות. וכן משמע מכמה דוכת' עצמו מלספור דלא מהני מה שהיה יכול לזכות שיהי' נחשב שלי. וע' מ"ש ב"ה בחידושי לדיני חופה סי' ז' בכיוצא בזה א"ו דעת הרא"ש כמ"ש שלענין זה מהני מה שבידו דלא חשיב דבשלב"ל כיון שהוא בידו. ואם אח"כ זכה בו הוא עצמו מהני שפיר. מיהו בזה צ"ע אם אח"כ חוזר בו קודם שקנאו ואומר שאינו רוצה להקדיש או למכור אם יכול לחזור בו קודם שקנאו או לא ומצד הסברא נראה שיכול לחזור בו. ולפ"ז לא נ"מ לענין מכירה כלום דאם לא חזר בו בלא"ה קיי"ל אף בדשלב"ל דחזר וטרח כי היכי דליקום בהמנותי' ואם חזר בו מקודם שקנאו הרי אף הכא יכול לחזור בו דלענין הקדש שפיר יש נ"מ אם לא חזר בו קודם שזכה בו. ולדינא צ"ע בכל זה שוב עיינתי שנית בלשון הרא"ש בנדרים ומוכח שם להדיא כמש"כ דמיירי באומר לכשאזכה בזה יהי' הקדש וכו'. מוכח להדיא דודאי כ"ז שלא זכה לא מהני כלל רק כשזכה אח"כ נעשה הקדש כמ"ש בתחלה ע"ש ודו"ק היטב:
שם באותו סעיף. נ"ב הנה גרסי' בפ"ב דיומא דכ"ב בעי ר"פ ד' אמות שאמרו בהדי אמה היסוד וכו' וקשה לי למה מיבעיא לי' הרי בפשיטות י"ל דהני ד"א מה טיבן. ובשלמא אם הוי קרוב לדשן בתוך ד"א י"ל כיון דל"א קונה לו כן ה"נ זכה בתוך ד"א להיות הוא התורם אבל אם נימא דהוי ששה אמות ממזבח מה טעם הוי להני ששה ומה לי ששה ומה לי מאה וצ"ע בזה:
ב
סעיף ג' נ"ב הנה דעת מוהרש"ל דבחצרו קונה לו אף שבא לידו קודם ייאוש ושאלני חכם אחד שזה סותר לדברי הש"ס בב"מ דכ"ב ובחולין דאמר שם מי איכא מידי דאלו ידו לא קני לי' וחצירו קונה לו וכו'. ובאמת לק"מ דעיקר סברת הש"ס שם הוי מכח מה דאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאילו איהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. כן ה"נ ממ"נ אם חצרו מטעם ידו הרי ידו לא קני' לי'. ואם מטעם שלוחו מי איכא מידי דאלו איהו ל"מ למיעבד וכו'. ולפי"ז היינו דוקא אם איהו לא מצי עביד מעשה זו בשום ענין והוי מניעת העשי' מצד המעשה עצמה שמעשה זו ידו לא מצי עבדה כעת בזה אמרינן כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. ולכך נמי בשלוח הקן כיון דבידו לא מצי עביד מטעם עכשיו כיון דחייבה התורה כשיגיע לידו לא יזכה רק אדרב' ישלחנה א"כ מצד גוף המעשה של עכשיו לא מצי הוא עביד מעשה זו ולא משכחת מעשה זו דרך היתר כלל לכך כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. אבל גבי בא לידו קודם ייאוש שעיקר הטעם כיון דבאיסורא אתי לידו לא מצי לזכות בו כיון שכבר בא לידו קודם ייאוש וכבר נתחייב להשיבו שוב לא פקע א"כ לענין חצרו דלא איכפת לנו מה שקודם ייאוש בא שם דזה לא נקרא באיסורא אתי לידו ולחייבו לא הוי חצרו שלוח שלא מדעתו ולא נתחייב בעבור זה להשיבו ולא נקרא בא לידו באיסור והוה כאלו מונח בעלמא בשאר מקום רק כאלו אחר יאוש בא לכאן לחצרו ולזכותו נעשה שליח. וא"כ עיקר הדין שאנו דנין על החצר הוי על של עכשיו כשכבר הוא לאחר ייאוש אם קונה לו א"כ מעש' זו מצד עצמו אף ידו מצי עביד דתרי לאחר יאוש ודאי קונה א"כ מעשה זו מצד עצמו מצי עביד רק מצד אחר היה אמור אם היה בא לידו קודם יאוש. ולענין המעשה של קודם היאוש בזה לא הוי חצרו כשלוחו ובחצר ל"ש האי טעמא דבאיסורא אתי לידיה. וכיון דהעיקר המעשה הנעשה כעת אף בידו מצי קונה א"כ אמרינן הרי אם היה בא לידו אחר יאוש ודאי מצי זכי אך חצרו נמי קונה לו כן ואף שלחצר בא קודם ייאוש זה לא איכפת לנו דמה שבא לידו קודם ייאוש לא הוי חצר כשלוחו והוי כאלו נעשה שלוחו מחדש עכשיו לאחר ייאוש כאלו לא היה החצר שלו מקודם רק עכשיו לאחר יאוש קנה את החצר מכח דלחייבו לא הוי שלוחו ולזכותו הוי שלוחו א"כ לא נעשה כשלוחו רק עכשיו ולא קודם ומעשה זו מצד עצמה גם אי מצי עביד כמו החצר שאנו רוצין משא"כ בשלוח הקן שמעשה זו שעושה החצר עכשיו מה שאנו רוצין בו בשעה שאנו דנין דנחשב החצר שלוחו לזכות בשעה זו ממש לא מצי ידו עביד כן מעשה זו מצד עצמה לכך אמרינן שפיר דמי איכא מידי דאילו איהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד וזה ברור בסברא מאד ודוק היטב ובסי' קצ"ח כתבנו ראיה לדעת הש"ך דלא כמוהרש"ל עיי"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5