שולחן ערוך, חושן משפט קע״ו: השיתוף כיצד מתקיים וכיצד נוהגין וכיצד נפרדין ואם מת אחר מהם ובו נ"א סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

השיתוף כיצד מתקיים וכיצד נוהגין וכיצד נפרדין ואם מת אחר מהם ובו נ"א סעיפים:
השותפים שבאו להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמר בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם ואינו מתקיים אלא בקנין וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו לפיכך המטבע שאינו נקנה בחליפין אין השיתוף מתקיים בו בקנין שאפי' קנו מיד שניהם שיביא כל א' מעותיו וישתתף בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל אלא צריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו מעות שניהם בכיס אחד ויגביהו שניהם הכיס ויש מי שאומר שהוא הדין אם משך כל אחד מעותיו של חבירו מהני ואפי' לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף ליקנות או למכור יש מי שאומר דמהני: [הגה] מי שהלוה לחבירו מעות ואח"כ אמר ליה יהיו בידיך למחצית שכר ונאנסו בידו חייב בכל האונסין כמו בתחלה דלא נסתלק משמירתן בדיבור בעלמא (מרדכי פ' החובל):

ב

נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנאו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהם נעשו שותפין בהם וכן אם ערבו פירותיהם או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהם הרי אלו שותפין בהם כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמם קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו:

ג

האומנים שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפים כיצד שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: הגה וי"א דיכולין להקנות זה לזה אפי' בדבר שלא בא לעולם (טור בשם הראב"ד והרא"ש ותשו' רשב"א אלף נ"ז וב"י בשם עיטור) וי"א דאפי' קנין אינם צריכין אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים אפי' באמירה בעלמא ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו (מרדכי פרק הגוזל בתרא והגהות מיימוני פ"ג דשלוחין ופ"י דגזילה וב"י בשם הר"ן) ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אח"כ אבל לא לענין מה שהרויחו כבר ואין נאמנין לומר שכבר חזרו בהן (נ"י פ"ק דב"ב וריב"ש סי' תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א) וכל זה בשנים שנשתתפו זה עם זה ועוסקין שניהם בשותפות וכל אחד יתן לחבירו מה שירויח ולכן גמרו ומקני אהדדי אבל מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו אפי' ממקומות אחרים אינו אלא כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור (מרדכי פ' השואל והג"א פרק האומנין) אבל אם היו לוקחים (החייטים) הבגדים עצמם ותופרין אותם ומוכרין (או) לוקחים (האורגים) השתי והערב ממעותיהם ואורגים ומוכרים ונשתתפו במעות שלוקחין בו הרי אלו שותפים וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאם ומתנם הרי אלו לאמצע:

ד

שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו בהם יש להן אונאה זה על זה עירבו פירות בלא שומא ומכרום ונשאו בדמיהם הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוים בעת שנשתתפו ומחשבין השכר או ההפסד:

ה

השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ש' ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות ואפי' לקחו שור לטביחה שאלו לא מכרוהו [נ"א טבחוהו] היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע בד"א כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהם אבל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותם ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות וכל שכן אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין שנוטלין לפי מעותיהן (טור) ואם התנו ביניהם הכל לפי תנאם בין בריוח בין בהפסד:

ו

יש מי שאומר דה"מ בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו יש מי שאומר שאם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות והוא הדין אם שינו ממה שהתנו בתחלה נוטלין לפי מעותיהן (ב"י בשם הרי"ף בשערים):

ז

ויש מי שאומר שאם נגנבו או אבדו חולקין לפי המעות: הגה ראובן שהיה לו חוב ואומר לשמעון שיסייע לו בגביית החוב ויהיה לו שליש הריוח וכן עשו ואח"כ קנו סחורה הוו להו כב' שהטילו לכיס שהרי יש לשמעון חלק בריוח (ב"י בשם הרשב"ץ) ודוקא שקנו אח"כ הסחורה ביחד אדעתא דשותפות אבל אם ראובן הוא הקונה ושמעון סייעו אין לו בריוח כלום שהרי לא נדר לו רק חלק בגביית החוב ולא במה שהרויח אח"כ וא"צ ליתן לו רק כמה שנותנין למסייע לחבירו (ב"י וד"ע) ראובן ושמעון שנשתתפו להלוות לעכו"ם וראובן נתן לו חלקו ואח"כ אמר העכו"ם שא"צ יותר ואמר ראובן לשמעון שיתן לו חלקו למה שהלוה ושמעון דחה אותו ליתנם ובתוך כך נפטר אפ"ה זכו יורשיו בחלק הריוח דהרי לא מחל לראובן אבל אם אמר שמעון שלא יתן חלקו אז שינה בענין השותפות ואבד חלקו מן הריוח (מרדכי פ' מי שהיה נשוי) וע"ל סי' זה סעי' מ"א :

ח

השותפין שומרי שכר הן שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם חייב באחריותו בד"א בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שנתעסק בו: הגה ודוקא שהתנו כן מתחלה אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק רק עושה מנדבת לבו אינו חייב בשמיר' השותפות ולא הוי רק כשומר חנם (הגהות אלפסי פרק חזקת) אבל אם התחילו להתעסק ביחד אפי' אם אח"כ נתעסק בו כל אחד לבדו פטורים דשמירה בבעלים היא (ואם חייב בפשיעה ע' לקמן סוף סי' רצ"א) ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו ואח"כ נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב הראשון חייב שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו והב' פטור שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו: הגה חלקו השותפות לגמרי ונשאר ביד א' מהן לפרוע לעכו"ם ואבדו או נגנבו ממנו אין חבירו חייב לשלם לו ההפסד אבל אם נשאר ג"כ לשני מן השותפות הוי שמירה בבעלים וההפסד על שניהם (מהרי"ק שורש קי"ד):

ט

אחים שהן שותפין יכול כל אחד למחות בחבירו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא ינכה אותו מחלקו ואם לא מיחו וקנו לעצמם כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהם כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה אבל אם כלו לגמרי או אבדו אין מחשבין אותם להם ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם אין שמין אותם בד"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת שמין להם וגדול האחין אף במה שקנה לעצמו אין שמין לו אבל לכתחלה יכולים למחות בו שלא יקנה: הגה והוא הדין שאר שותפין שאינן אחין (טור ושכ"כ הרמב"ם) מיהו נ"ל דאזלינן בזה אחר המנהג:

י

המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה מנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה: הגה ואם התרה בו שלא לעשות אפי' בדבר שדרכו בהקפה חייב לשלם (ב"י בשם העיטור) היו קצת בני אדם מוכרין בהקפה וקצת אינן מוכרין בהקפה לא יקיף בלא דעת חבירו (ב"י בשם רבי ירוחם בשם הגאונים) וכל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חבירו כמו בשלו (מרדכי סוף פ' אלמנה ניזונית) ונוטל מחבירו חלקו במה שהוציא דכל שותף כיורד ברשות דמי (מרדכי פ' חזקת) בני חבורה האוכלין יחד וא' אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו (אגודה דפסחים פ' האשה דף פ"ט) ולא יפקיד ביד אחרים אלא א"כ התנו בתחלה או שיעשה מדעת חבירו ואם עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו ה"ז פטור ואין הדברים האלו צריכים קנין אלא בדברים בלבד ואם (שינה) האחד מכל אלו הדברים שהלך למקום שלא היה לו לילך או פירש בים או שמכר בהקפה או נשא ונתן בסחורה אחרת וכן כיוצא באלו הדברים כל פחת שיבא מחמת זה שעבר חייב לשלם לבדו ואם היה שם שכר השכר לאמצע:

יא

לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים או לקנות שעורים וקנה חטים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע (וע"ל סי' קפ"ג ס"ה) וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפו' אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם נשתכר השכר לאמצע אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו אם פחתו פחת לעצמו ואם הרויח הריוח לעצמו ואם התנו ביניהם הכל לפי התנאי: הגה ראובן ושמעון שהיו שותפין היה להן חוב אצל שר אחד שראובן דר תחתיו והוא עשה החוב ושמעון טוען שראובן יתבע החוב לפי שהוא עשאו וראובן אומר שמתיירא מן השר שהוא דר תחתיו הדין עם ראובן (הרא"ש בתשו' כלל פ"ט סי' א') ועי' לקמן סעיף מ"ז סי' זה ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חבירו ואומר ששמעון צוה לו לעשות אם אמת ששמעון צוה לו ראובן פטור אע"ג דלא א"ל על מנת לפטור אבל אם שמעון כופר ויש עדות שהחובות היו שלו וראובן פטרן ראובן חייב לשלמן ואינו נאמן לומר שברשות שמעון עשה מה שעשה אבל אם אין לשמעון עדות ראובן נאמן במיגו שהיה יכול לומר שהחובות אינן של שמעון או שהוא לא פטרן (מרדכי פ' החובל בשם מוהר"מ) (וע' לקמן סעיף נ'):

יב

אחד מהשותפים או המתעסק שעשה סחורה בנבלות וטריפות וכיוצא בהם השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו: הגה וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו (הגהות מרדכי פ' חזקת והג"מ פ"ה מה' שותפין) ואם הפסיד ההפסד לעצמו ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחבירו אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואח"כ בא עלילה עליו וכן אם קנה גניבה וחלק עם חבירו ובא אח"כ עלילה ההפסד ג"כ לאמצע מאחר שנתרצה למעשיו ואין הדברים צריכין קנין כמו שנתבאר (בנימין זאב סי' ש"ס) אבל אם חלקו שאר רווחים ובא עלילה על אחד מן השותפין שלא כדין אין חבירו חייב לסייעו בהפסד (הרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' ו') וע' סי' זה סעיף ל"ח וסוף סי' קע"ז מי ששכר חבירו לישא וליתן בשלו וכל המציאות שיגיעו לידו יהיו שלו וגבה חובות פרועים מעכו"ם הוי בכלל מציאה דכל שטר פרוע אינו שוה רק דמי הנייר ולכך מי שהחזירו לעכו"ם אינו חייב לשלם לחבירו ואפי' לכתחילה נמי שרי (תשובת רשב"א אלף י"ד והריטב"א):

יג

א' מהשותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא ביוקר ונמכר שם אע"פ שקבל עליו כל אונס או כל פחת שיבא הרי חבירו מעכב עליו שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף רוח אחריך לדין להוציא ממך וכן כל כיוצא בזה:

יד

אחד מהשותפין שבא לישן הפירות עד הזמן הידוע למכור אותם פירות אין חבירו מעכב עליו אבל משהגיע זמן המכר יכול כל אחד מהם למכור ואין חבירו יכול לעכב עליו ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אח"כ אין לחבירו עליו כלום (אבל אם מכרה קודם זמנה הוי פשיעה וחייב לשלם לחבירו חלקו) (ב"י בשם רבי ירוחם) ואם אין זמן ידוע למכור אותם פירות ורוצה א' מהם לישנם חבירו מעכב עליו:

טו

השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל א' מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן: הגה ואם שינה או פשע תוך הזמן או עבר על תנאו אפ"ה אינן יכולין לחלוק אלא משלם מה שהפסיד (ב"י לדעת הרמב"ם) ודלא כיש חולקין בזה (מרדכי פרק מי שהיה נשוי):

טז

נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כ"ז שירצה אחד מהם ויטול כל א' חלקו מהסחורה ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים:

יז

היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל א' מהם לעכב שלא יחלקו עד שתמכר בזמן הידוע למכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מהקרן ולא מהריוח עד זמן החלוקה אלא אם התנו ביניהם:

יח

אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו זמן ונשלם ובא א' לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני ג' אפי' הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא ואם חלק בפחות משלש' לא עשה כלום: הגה ואם הפסיד אח"כ בחלקו הוא יכול לבטל החלוקה (טור) ויש חולקין (שם בשם י"א) בד"א שחלקו פירות אבל אם היו מעות שכולם מטבע א' ושוים יש לו לחלק שלא בפני ב"ד ומניח חלק חבירו בב"ד ואם אין המעות שוים הרי הם כפירות ואין חולקין אותם אלא בב"ד:

יט

א' מהשותפים או מהמתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע: הגה וכן עיקר ודלא כדעת החולקין (מרדכי פ' הגוזל בתרא ופ' המקבל) שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו ואפי' אם קנו מידו בשעת השיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהגן (ב"י בשם הרשב"א) ג' שקבלו עסקא מאחד ומת אחד מהן נתבטל הענין ויכולין לחזור בהן (ב"י בשם ריטב"א) ג' שותפים ביחד שעשו שותפות עם אשה שויתרה להן מחלקה ואח"כ פשע האחד ולא עסק בשותפות כמו שהיה לו לעסוק ומחמת זה אינו נוטל כל כך בריוח הריוח לאשה לפי ערך כי אינו דומה שנים העוסקים לג' (ב"י בשם הרשב"א) אחין שותפין שהיו נזונין ביחד כל אחד כפי צרכו ונפטר אחד מהן והשני נשא ונתן לצורך השותפות כמו שעשה בחיי אחיו אין האלמנה יכולה לומר בשעת החלוקה שהיא תטול בראש כפי מה שלקח החי יותר ממנה מאחר שנשאו ונתנו סתם כפי מה שנהגו בחייהם עשו וכן אם ויתרו הקהל במס חלק האלמנה אין השני יוכל לומר שתחלק עמו הריוח ההוא מאחר שלא התנה ועסק סתמא מה שויתרו לאלמנה זכתה בו (טור בשם הרא"ש פ"ח סי' ד'):

כ

היה להם חוב אצל אחרים אינו יכול לומר לחבירו לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו אלא חולקים וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו: הגה או יכולין לחלוק השטרות בשומת ב"ד או בגוד או אגוד ואם נתקלקל אח"כ החוב של א' מזל רע דידיה גרם (טור בשם הרא"ש) וע' לעיל (סי' ס"ו סעיף מ"א) היה עליהם חוב לאחד אם פירשו שאינם אחראים זה לזה חולקין וכשיגיע זמן החוב לפרוע יתן כל אחד חלקו ואם לאו כל אחד מהם מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר מפני שיאמר לחבירו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן:

כא

אמר ליה חבירו נחלוק וטול אתה דמים כנגד כל השטר ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר בזמנו יש לו לעכב עדיין ולומר שמא אפסיד והשנים יותר מרויחים מהאחד:

כב

הנותן מעות לחבירו לילך למדינה פלונית לסחורה או לקנות לו פירות בסחורה או לישב בחנות אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון מיד השותף עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנו אותם הפירות וימכרו או עד שישב בחנות שזה כמי שקבע זמן הוא:

כג

המקבל עסק מחבירו לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בו אפי' בחצי היום אבל הנותן אינו יכול לחזור בו מה שאין כן בשותפין שקבעו זמן (ב"י) וכמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ו:

כד

שני שותפים שיש להם תביעה על אחד ותבעו א' מהם ויצא השותף חייב אם היה על עסק שבועה שהי' חייב לו ונשבע לו אין שותף שני יכול לתבעו בשבועה דשבועה לאחד שבועה למאה:

כה

היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת (וקטן כמאן דליתא בעיר דמי וי"א דה"ה אשה) (נ"י בשם הריטב"א) היה בעיר אינו יכול לתבעו: הגה ודוקא כשהן התובעין אבל כשהן נתבעין ואחד טען אינו מזיק לחבירו כלל הואיל ולא צוהו לטעון ולדון בשבילו ובני העיר בענייני צרכי העיר הם כשותפין ואם אחד מהם תבע לאחר כולן יודעין באותו תביעה ואינן יכולין לחזור ולטעון (מרדכי פ' מי שהיה נשוי):

כו

בד"א שלא נתחייב השותף מתוך טענותיו אבל נתחייב מתוך טענותיו כגון שהודה או שאמר אין לי ראיה לא הפסיד שותפו בהודאתו ואם יש לו ראיה יביא וגם צריך להיות שאינו יכול לשנות בטענה ממה שטוען הראשון לפיכך חשבינן ליה כאלו ירד כבר לדין וכותבים עליו פסק דין ויורדים לנכסיו ואינו יכול לדחות ולומר שימתינו לו עד שירד לדין וגם אינו יכול לומר אם הייתי שם הייתי בודק בעדים עד שיהיו מוכחשים אבל אם יכול לשנות שומעין לו אע"פ שהיה בעיר וי"א שאם לא היה בעיר שיכול לתבעו יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין:

כז

שנים שהלוו או שהפקידו לאחד ובא א' מהם ליטול חלקו או ליטול הכל נתבאר בסוף סימן ע"ז ואם אחד לווה משנים בשטר אחד ונכתב בשם האחד יתבאר בסי' זה (וכן שותפין שלוה אחד מהן לצורך השותפות אם חבירו חייב לשלם ע"ל סימן ע"ז סעיף ב'):

כח

שנים שהן שותפין בחוב אחד שחייב להם עכו"ם וגבה אחד מהן מקצתו ורוצה לעכבו לעצמו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מהעכו"ם אין שומעין לו ואם השר כעס על אחד מהם ואמר לחבירו חלקך אסייע שיפרע ובחלק האחר לא אסייע אם אמר זה לעצמי אני מציל הציל לעצמו וה"ה אם שנים יש להם חוב מקולקל וצריך ליתן שוחד להצילו והאחד אינו רוצה ליתן יכול חבירו לומר אני אוציא שוחד חלקי ואציל לעצמי: הגה וכן בכל מקום דאיכא פסידא יכול א' לחלוק בלא דעת חבירו ולהציל לעצמו (מרדכי פרק הגוזל בתרא והגהות מיימוני פ"ד דשותפין) וכן השותפין שהיה להן חוב אצל עכו"ם אלם ואחד פייסו ליתן לו חלקו אם אמר לעצמי אני מציל הרי הוא שלו לבד (תשו' רשב"א סי' אלף ס"ג וע' לקמן סי' קפ"א סעיף ב'):

כט

שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפות ואמר כל אותם שיש בהם סימן שלי הם שלי יכול האח' לומר אשתקד היו אותם חביות [שלך] עכשיו הם שלי:

ל

ראובן ושמעון שנשתתפו ונטל אחד מהם מהממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את וכל שכן אם נתן ראובן לשמעון ממון בתורת עסקא ונתן מהממון ללוי בעסקא שמשביע ראובן ללוי שבועת השותפין ואם שמעון השביע ללוי שבועה לאחד שבועה למאה ואפי' פטר ראובן את שמעון משבועה או פטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן משביע את לוי אא"כ פטר גם את באי כחו:

לא

שנים שלוו מאחד ערבים זה לזה והילכך אם מת אחד מהם או העני או כפר אחד והודה א' אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלים עדותו על חבירו וכן מי שהודה לא' מהשותפין או פרע לאחד מהם כאלו הודה ופרע לשותפו:

לב

אם טען אחד מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כעד א' לחייב לשותפו שבוע' דאורייתא:

לג

ב' שותפים שמת אחד מהם ולא נשבע או שאחד מהם חשוד ישבע האחר:

לד

אחד שלוה משנים בשטר אחד אם בא א' מהם ותבע החוב כולו חייב לשלם לו על הדרך שנתבאר בסוף סי' ע"ז ואם נכתב השטר בשם א' ובא זה שנכתב על שמו ותבע הכל חייב לפרעו אבל אם אותו שלא נכתב על שמו תובע אפי' מקצת אין שומעין לו:

לה

שני אחים או שלשה שיש להם דין עם אחר אינו יכול לומר יבא א' מכם ויטעון בעד כולכם:

לו

שנים שיש להם חוב בשותפות עם עכו"ם ופרע קצת ומעכב השאר מפני שאומר שא' מהם חייב לו כנגדו והלה כופר ההפסד על שניהם: הגה ונר' לי דהוא הדין אם הי' החייב ישראל רק שחייב לישבע משא"כ בעכו"ם דאפי' שבועה אין צריך רק חרם בעלמא:

לז

ראובן ושמעון שותפים וקנה שמעון בגדים מעכו"ם ומכרם ליהודי ונתחייב היהודי לפרוע לעכו"ם לזמן פלוני ונתחייב שמעון לעכו"ם בשטר שאם לא יפרענו היהודי לאותו זמן שיפרענו הוא ואח"כ חלקו ראובן ושמעון השותפות שביניהם חייב ראובן לעשות שטר עליו לשמעון שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם ויצטרך שמעון לפרוע לעכו"ם יפרע ראובן חלקו מכל שיברר שמעון בעדים שהוציא על עסק זה בהוצאות ובשוחד:

לח

אם קנה שמעון סחורה מעכו"ם והטעהו בחשבון ונתן דמי הטעות לשותפות וירא שמא יזכור טעותו וכן אם היו משכונות מאחרים וירא שיבא לו מזה הפסד יודה ראובן בפני עדים שדמי הטעות ודמי המשכנות באו לשותפות ויכתבו ויחתמו ויתנו ביד שמעון (וע' לעיל סעיף י"ב סי' זה):

לט

אם לקח שמעון מעות מאחד להכניס בשותפות ויטול ריוח בכדי מעותיו אע"פ שלא הודיע לראובן שותפו יטול הלה חלקו בריוח כמו שהתנ' עמו:

מ

בני כרך שקנו ספר תורה בששים דינר והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים והנשארים אומרים שלא יתנו חלקו כי אם לפי מה שקנו בתחלה הדין עם הנשארים: הגה ראובן ושמעון היו להם שותפות ביחד והיו להן שטרות ונתחייבו מס לקהל ולקחו הקהל השטרות בעד מס של ראובן חייב לפרוע לשמעון חלקו ולא יכול לומר תנכה ג"כ חלקך במס כי מאחר שנהנה מן השטרות ופרע בהן חובו צריך לשלם לשמעון ולא יכול לפרוע בעד שמעון שלא ברצונו (הרא"ש כלל פ"ט סימן ט') ראובן קנה סחורה והניח לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד רביעית לריוח ולהפסד ואח"כ הפסידו בסחורה ארבע מאות וחזרו בהם שמעון ולוי ונתנו לראובן שלש מאות אם יהודה רוצה לחזור צריך ליתן מאה לראובן דלא נשתתפו אלא על הריוח מן הסחורה אבל לא מה שיקנה אחד משותף חבירו שותפין הרבה יחד אין אחד יכול להסתלק רק מדעת כולן (כלל הנ"ל סי' ט"ו) מי שמקבל מחבירו סחורה להוליכה למקום אחר ולחלק בריוח ובתוך זמן (קודם) שמוליכה זל הסחורה בכאן מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה (רבינו ירוחם נתיב כ"ז ח"א ):

מא

ראובן ושמעון בקש מהם עכו"ם להלוות לו סך מעות ולוי בקש להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו"ם ד' זקוקים וחצי ואמר העכו"ם שלא היה צריך יותר והלך ראובן ואמר לשמעון ולוי אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל אחד חלקו בחוב ושמעון נתן לו חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר אם כשתבע ראובן ללוי חלקו אמר איני חפץ ליתן הרי נעקר משותפותם אבל אם אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחי לב"ד קני רווחא וחייב ליתן ליורשיו:

מב

ראובן ושמעון שהיו שותפים בחוב וראובן קבל הערב ותפשו השר והוצרך ראובן לפטור החוב כיון שבאונס היה פטור משמעון:

מג

שותפים שיש להם חוב ביחד ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו חבירו יכול לעכב עליו שלא יוליך השטר (וכמו שנתבאר סי"ג סי' זה):

מד

אם א' מהשותפים טען עסק השותפות על בהמתו או נתנו בחנותו בסתם נוטל שכר בהמתו או חנותו תחלה ואח"כ יחלקו הריוח או ההפסד:

מה

אחד מהשותפין שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכור וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאות מזונותיו אין שומעין לו אלא אם כן יש שם מנהג:

מו

אחד מהאחים השותפים שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראיה כיון שאינו חלוק בעיסתו ואם מת על האחרים להביא ראיה שהם שלהם (וע' לעיל סי' ס"ב נתבאר דינין אלו):

מז

ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון ושמעון קבל הערבות בלא ראובן ושמעון הלך תחת אותו שר ואינו רשאי לתבוע חובו וראובן מזהירו לגבות החוב אין שמעון חייב להקניט השר שלו כדי לגבות חובו של ראובן אך אם הוא פטור ממס בעבור אותו חוב אומדים כמה מס היה לו ליתן לשנה ויתן לראובן כפי חלק שיש לו באותו חוב:

מח

שני שותפים שקנו משי וכשבאו למכרה חסרה מהמשקל גם זה בכלל הפסד ויחלקוהו ביניהם (וישבע שמעון שלא שלח בו יד ושלא פשע בשמירתו) אחד מהשותפים שהוליך סחורת השותפות למקום אחר למכור ונשבה ופדאו חבירו מהאמצע ומשכה השותפות ולא היו מקפידים זה על זה ומת יורשי המת נוטלים בתחלה מהאמצע כשיעור פדיון אותו שנשבה: הגה כי אין שותף חייב לפדות חבירו אע"פ שנתפס מכח השותפות (שם והגהות מרדכי דב"ב) ואם יש מנהג בזה הולכין אחריו (תשובת רמב"ן סימן ב' ומהרי"ק שורש כ"ד וקכ"ה) מיהו אם קבל עסק תפסו השר עם שאר היהודים והוצרך לתת מן העסקא בפדיון נפשו אם דרך העיר לתת מן העסקא הוי כשאר מס לתת מן העסקא (מרדכי פרק הגוזל בתרא) וכל זה בשותפים אבל מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין (מרדכי פ' האומנים והגהות שניות) ויש חולקין (תשובת רמב"ן סי' ב' ומהרי"ק שורש קל"א) וכן מי ששלח אחר חבירו וקיבל עליו לפדותו מכל הפסד ונתפס בדרך אפי' הכי פטור לפדותו דאונסא דלא שכיח הוא (שם וב"י סי' ר"ז בשם אגודה):

מט

סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לעכו"ם אחד לשמרו ואמר שמעון לעכו"ם שישאילוהו ללוי והוליכוהו ללוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גובה משמעון ואם רוצה גובה מלוי:

נ

ראובן שאמר לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ופטר החוב של שניהם חייב לשלם לו חלקו (וע' עוד דינין הרבה בדיני שותפות סי' צ"ג):

נא

אסור להשתתף עם עכו"ם ואם נשתתף ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה: (וע' באורח חיים סי' קנ"ו ובי"ד סימן קמ"ז ):

א

שטר. [הסמ"ע כת' בשם הע"ש דאם כתבו העדים בשטר שקבלו עליהן בח"ח ובשד"א מהני ולא ידענא מאי בעי עונש שבועה וחרם לקיום הקנין הא יש חילוק ביניהם כמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט ס"ד אלא נ"ל דבלשון חיוב תליא מלתא שנתחייב אחד לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי כמ"ש בסי' ס'. ט"ז]:

ב

חבירו. ר"ל לשם שותפות אבל לא שיהי' שלו דא"כ יהי' זה כחליפין דלא מהני במטבע כ"כ הסמ"ע [וכת' הט"ז ז"ל לא ידענא מאי קאמר דחליפין היינו לקנות על ידו מיד אחר אבל משיכה במעות כדי לקנות הן עצמן ודאי מהני ע"כ והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם כת' ליישב דברי הסמ"ע דה"ק אבל לא שכל אחד ימשוך מעות חבירו שיהי' שלו דא"כ ה"ל הפוכי מטרתא והרי הם כאילו לא משכו כלל דמה לי אם המנה שחור הי' של ראובן והלבן של שמעון כמו שהוא קודם המשיכ' או איפכא כמו שהוא לאחר המשיכה מ"מ אין לאחר זכות בשל חבירו ומלת במטבע שכתוב בסמ"ע הוא ט"ס וכצ"ל בחליפין ולא מהני וק"ל עכ"ל] (ועיין בתשובת רשד"ם סי' ק"ע וקע"ח ורע"ד):

ג

נשתתפו. כ' הסמ"ע דר"ל שנשתתפו בהנחת ממונם שעירבו יחד והתחילו כו' ואז מהני גם בזה דא"י לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהן בתחלה משא"כ כשלא הניחו ועירבו ממונם ביחד אלא כל אחד התחיל לקנות מממונו בפ"ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא ע"כ (ועמ"ש הט"ז בזה) וז"ל הש"ך ואפילו לא קבלו בק"ס מהני וכן אם נשתתפו שעירבו המעות ולא התחילו לישא וליתן אפילו קבלת קנין לא מהני דקנין במטבע לא מעלה ולא מוריד דאין מטבע נקנה בחליפין ומ"ש הסמ"ע בס"ב בעירבו פירותיהם ולא דמי לעירבו מעותיהן יחד כו' אינו ר"ל דהתם צריך קנין ומהני אלא דהתם עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו לישא וליתן וה"נ קנין פירות כהתחילו לישא וליתן במעות דמי ולהכי רצה להקשות כי היכי דבמטבע עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו ה"נ עירבו לחוד בפירות לא מהני בלא קנין ומחלק דבמטבע לא שייך עירוב כו' עד כאן לשונו:

ד

משמירתן. ע"ל סי' ע"ב ועיין במרדכי. ש"ך:

ה

ערבו. כת' הסמ"ע דנראה דאפילו בלא קנין סגי כיון דכל אדם ניחא ליה בפירות שלו והם ערבים יחד עד שאינו ניכר איזהו של זה ואיזהו של זה מחשב קנין לענין שותפות ע"כ ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ט:

ו

לעולם. מטעם זה משמע דס"ל דאפי' במה שהרויחו כבר יכולין לחזור כמו גבי דשלב"ל דקי"ל כר"נ דאף משבא לעולם יכול לחזור בו. ש"ך:

ז

צריכין. פשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכתבו כאן באומנות דהוא דשלב"ל וכ"ש שאר שותפין שמטילין לכיס וכן הוא בהדיא בב"י בשם הפוסקים בעל סברא זו עיין בתשובת רשד"ם סי' ק"ו קי"ד קנ"ג קנ"ד קע"ז וסי' שצ"ה ותי"ג. שם:

ח

שהתנו. פירוש ואפילו במה שירויחו להבא. שם:

ט

לחזור. פירוש אפילו בקנין אבל לא במה שהרויחו כבר דוקא בקנין. כן משמע מכל הפוסקים שמהם מקור דינים אלו ונראה מכל אלו הפוסקים שלא חלקו בין אומנין לשותפין כמו שמחלק הרמב"ן בפ"ק דב"ב. שם:

י

הבגדים. ואם אומנתן הוא בכך שהחייטים רגילין לקנות בממון עצמן כו' והאורגים לוקחין שתי וערב ממעותיהן אף שעכשיו לא לקחו עדיין אלא נשתתפו בהמעות שלוקחין בו כו' ועירבו יחד מהני ביה הגבהה או משיכה ולא מקרו דבר שלב"ל כיון שהבגדים כו' מצוי לקנות דדוקא כשאומנתן הוא שנותנין להם שכר מתפירת בגדים שמביאין להם הבעלי בתים לעשות ולתקן באלו אמרו דלא מהני בהו קנין. סמ"ע:

יא

לאמצע. רבותא קמ"ל דאפילו להבא א"י לחזור בהן אבל לשעבר מודה דא"צ קנין כ"כ מהרי"ק שורש ק"כ. ש"ך:

יב

ששמו. פירוש אם שמוהו קודם הנחתן בשותפות וכוונו להיות הנחתן שוה ואח"כ נמצא שלא הי' שוה יש בו אונאה וקמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנה לא תונו והאי לאו מכר וקנין הוא מ"מ כיון דרואין דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר. סמ"ע:

יג

מחשבין. קמ"ל בזה דאף שעירבו סתם וגם לא באו לחשבון עד אחר זמן אפ"ה לא אמרינן דמחלו זה לזה אלא מחשבין הפירות כמה היו וכל אחד נוטל קרנו בראש. שם:

יד

חי. (תמהני שלא הביא הרמ"א דעת ר"י והרא"ש דאפילו קנו לטביחה וטבחוהו באמת הוי ג"כ לאמצע דכיון דלא התנו תחלה אומדנא דמוכח הוא שכוונו שיהא הכל לאמצע (ט"ז):

טו

המטבע. הטעם דאף אם הי' נשאר המטבע ביד כל אחד הגיע להן הריווח או ההפסד. סמ"ע:

טז

בפירות. פירש הסמ"ע דהפירות בעין נתייקרו או הוזלו ואף דפירות עומדין לחלק מתחלה ועד סוף אפ"ה אמרינן דיטלו כל אחד בריוח או הפסד לפי מעותיהן ע"כ ועיין בתשובת מ"ע סי' קכ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' שע"ה ותמ"ב:

יז

דה"מ. פירוש דאם מכרוהו חי הפחת לאמצע עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשוב' רש"ך ס"ב סי' פ"ז ובתשו' רשד"ם סי' קע"ג ובתשובת מהר"א ששון סי' קי"ב. ש"ך:

יח

מביתו. (עיין בט"ז מה שמחלק בזה כדי של"ת מסי' צ"ג סי"ג ועמ"ש הב"ח בזה בסי' צ"ג ובסי' זה ע"ש) וז"ל הש"ך עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ב מ"ש בזה שיהא ההפסד למחצה וצריך לשלם לשותף מביתו ונרא' מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג עכ"ל:

יט

המעות. פירוש אף כשמכרוהו חי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קל"ו. ש"ך:

כ

שינו. פירוש אפילו הסכימו יחד על השינו אפ"ה כל שלא עסקו בהעסק בענין שעלו במחשבה תחלה ה"ל כאילו לא נשתתפו יחד אלא כל אחד קנה בשלו ועד"מ מ"ש בזה. סמ"ע:

כא

שאומר. תימא למה כתב זה בלשון יש מי שאומר והלא תוספתא שלימה היא והביאה הר"ן בגיטין ואין חולק עלה וכן קשה על הרמ"ה שהביא הטור שכתב ומסתברא כו' כאילו הוא מסברא ותוספתא ערוכה היא. ש"ך:

כב

הריוח. ר"ל מהחוב עצמו:

כג

שכר. דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור חלקו ומה"ט כת' הרמ"א בהג"ה דדוקא שהתנו כו' דאז ה"ל כשכרו זא"ז בתחלת השותפות. סמ"ע:

כד

חנם. והש"ך כתב דדין זה ליתא דאשתמיט מהרמ"א דברי התוספות והרא"ש ושאר הרבה גדולי הפוסקים דס"ל דאפילו שומר חנם לא הוי והביא תשובת מהר"מ אלשקר סי' ד' שגם הוא כ"כ ע"ש באורך ועיין בתשוב' מהר"מ מינץ סי' נ"ט ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ז ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ג ובמהר"א ששון סי' מ"ו ופני משה ח"א סי' נ"ט ומהר"י צהלון סי' קל"ה:

כה

ביחד. (פירוש בשעה אחת אף שכל אחד מתעסק בביתו וזה מוכח ג"כ ממ"ש אח"כ נתעסק כל אחד לבדו וע"כ היינו לבדו בשעה מיוחדת דבשעה אחת רק שהוא זה שלא בפני זה פשיטא דאכתי הוי שמירה בבעלים (ט"ז):

כו

הראשון. עמ"ש הסמ"ע לחלק בזה דהש"ך כתב עליו דדבריו צ"ע וע"ל ס"ס ת"י (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש וכתב עוד הט"ז שנשאל בראובן ששכר סוס משמעון על חדש אחד ואחר יום אחד שכר את שמעון עצמו עם כל הסוסים שלו על ב' חדשים ויהי בהיותם בדרך נגנב הסוס ששכר מתחלה והשיב דפטור ראובן דאע"ג דהתחלת השכירות הי' שלא בבעלים מ"מ כיון שאח"כ הי' שכירות מחדש בבעלים מפקיע שכירות הראשון וא"ל ממ"ש כאן דהראשון חייב כיון שההתחל' הי' שלא בבעלים שאני הכא דיש כאן שכירות חדש שסוס האחד לא שכר רק על חדש אחד ודמיא למ"ש בפרק השואל וכתבו הטור בסי' שמ"ו דאם שכר פרה מאשה ונשאת לו דאתיא שאילה בבעלים ומפקיע השכירות שלא בבעלים וה"נ דכוותיה עכ"ל:

כז

חלקו. והט"ז תמה על פסק זה והניחו בצ"ע ע"ש):

כח

שבת. דיכולין לשלחן לב"ד לשומן וה"ל כבגדי שותפין עצמן דאם הן בעין שמין להן לחלקן. סמ"ע:

כט

וגדול. כתב הש"ך נראה דבגדול האחין אף בגדי שבת אין שמין והטעם דניחא להו דלישתמעי מיליה וזה שייך נמי בבגדי שבת שילבוש בגדי שבת נאים כדי דלישתמעי מיליה כשיעסוק עם הסוחרים אבל מדברי הרמב"ם פ"א ממלוה נרא' שהטעם שבגדי שבת שמין מפני שאין עולים ע"ד הבעלים להקנות בגדים מכובדים כאלו וכמ"ש הה"מ (וכ"פ בש"ע סי' צ"ז סכ"ו ואפילו להי"ח שהביא הרב שם דאף בגדי שבת אין שמין היינו דוקא התם כדמפרש טעמו דכיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לב"ח שעבוד עליהן וזה לא שייך גבי גדול אחין) וא"כ אף בגדול אחין שמין וצ"ע עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ל"ח עכ"ל ועיין בתשובת רש"ך ח"א סי' קל"ט ובתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ט ובמהרשד"ם סי' קכ"ז ובספר לחם רב סי' ק"ט ובתשובת מהר"א ששון סי' קל"ד וקל"ה:

ל

המנהג. דכל שהמנהג אינו כן ה"ל כהתנו אהדדי מתחלה וסמכו על המנהג. סמ"ע:

לא

ישתתף. (נ"ל דאם נשתתף עם אחר ולא האמין הסחורות בידו רק שנותן לו חלקו בריוח עבור טרחתו שפיר דמי ולפ"ז מ"ש בסל"ט אם לקח שמעון כו' אצ"ל דמיירי דוקא בדיעבד אלא אפילו לכתחלה שרי (ט"ז):

לב

אחרת. כת' הסמ"ע מדכת' בסעיף שאח"ז אבל אם נשתתף עם אחר מממון עצמו כו' משמע הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור להתעסק כו' ולע"ד נרא' דכיון דאמר נשתתף מסתמא עסיק גם הוא דכל שותף עוסק אחד כמו השני ובודאי לכתחלה אסור לו להתעסק בסחורה אחרת אלא דשם לא קאמר אלא שאם עבר ונשתתף דל"ת כיון דבמה שנתעסק בסחורה אחרת התרשל בעסק זה יהא הריוח לאמצע קמ"ל וכן פירש הב"י ועיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ח ק"ע וק"צ ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"צ וקל"ו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"ו ופ"ח ובתשו' ראנ"ח סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שכ"ד עכ"ל הש"ך:

לג

תמיד. לאפוקי אם לפעמים אינן מוכרין אותו בהקפה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה היו קצת בני אדם מוכרין בהקפה כו' סמ"ע:

לד

והסכים. משמע דיסכים עמו בפירוש אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא יכול לומר דשתק מאחר דכבר עשאוהו ולא הי' בידו לשנות ועמ"ש הטור בסל"ד מדין זה. שם:

לה

שמכר. או שנשתתף עם אחר עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' ק"ל קמ"ח קס"ג קס"ח קפ"ב ושס"ח ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' של"ט ועיין תשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' י"א ע"ש:

לו

לאמצע. שהרי במעותיו הרויח וזה לא נתכוון בהשינוי לקנות לעצמו אבל כשהפסיד יכול חבירו לומר אלו לא שנית לא הי' לך הפסד. סמ"ע:

לז

שעבר. עיין בתשו' ד"ר סי' קל"ד באם שהשותף הסכים עמו ע"י כתב אחר הקנייה צריך לשלם ג"כ חצי הפחת והוא פשוט ע"ש ועיין בתשו' רש"ך סי' קט"ז ובתשו' ראנ"ח סי' מ"ד וסי' ס"ד. ש"ך:

לח

התנו. (ב' שנשתתפו והתנו עוד ביניהם תנאים אם יבטלו שאר התנאים לא יתבטל השותפות ואם אחד יבטל איזה תנאי לא יתבטל בשביל זה השותפות כי לא התנו שיהיו שותפים ע"מ כך וכך וגם לא אמרו שיהיו שותפים וגם שיעשו כך וכך ואם לא יעשו ישלם מה שהפסיד עד שיקפיד חבירו ויאמר אם לא תרצה לקיים אני מבטל השותפות ואז ב"ד יאמרו לו אם לא תקיים התנאים נבטל השותפות אפילו קודם הזמן. הרב המבי"ט ח"א סי' קנ"א ועיין בלחם רב סי' קי"ט שלכאורה נראה חולק ע"ש דאפשר שיש לחלק ביניהם ועיין בהרשד"ם סי' קס"ד. בני חיי להגהת הטור אות ל"ד):

לט

עדות. כת' הש"ך דדברי הרמ"א הם שלא בדקדוק והעולה מהמרדכי כך הוא דהיכא דיש לשמעון עדות שעדיין חייבים לו חובות אלו אע"ג דלית ליה עדות שראובן פטרן אין ראובן נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דאי בעי אמר לא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי דאין אדם מפסיד את שלו בידים אבל אם אין עדות שעדיין חייבים לו נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דלא פטרתי דהשתא לא הוי מגו במקום עדים די"ל שהן פרועין ולכך הרשהו לפוטרן וכן הוא באגודה בשם מהר"מ ובתשו' מיי' לס' נזיקין סי' י"ב מבואר יותר ע"ש וכ"כ מהרש"ל (פ"ה) [פ"ח] דב"ק סי' ס"א וגם הרב גופיה כת' בסי' שפ"ב דהיכא דהזיקו בודאי אינו נאמן לו' שברשות עשה אע"פ שיש לו מגו וא"כ דברי הרמ"א כאן צ"ע ונרא' דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים או לא מ"מ כיון דליכא עדים שאינם פרועים נאמן לו' ברשותו פטרתי במגו דלא פטרתי היכא דליכא עדים שפטרן אבל אם ראובן מודה שאינן פרועים נרא' דחייב דהשתא הוי כמגו במקום חזקה דאנן סהדי כו' וכ' עוד מהרש"ל שם וז"ל ומ"מ יכול ראובן לומר אשתבע לי שלא צויתני לפטרו דלא גרע מיש לו שט"ח על חבירו די"ל אשתבע לי שלא פרעתיך כו' ע"ש בש"ך שהשיג עליו ומסיק וכת' ז"ל מיהו היכא דליכא עדים שלא פרע לו העובד כוכבים חוב זה ואיכא עדים שפטרו נראין דברי מהרש"ל די"ל אשתבעי לי כיון דאין ההיזק ברי א"כ כל זמן שאינו נשבע ואפשר שלא הזיקו כלל לכך צריך לישבע שעדיין החובות לא נתפרעו ושלא הרשהו לפוטרן ואח"כ משלם והיינו כפי מה שהיו שוים למכור כן הוא בתשובת מהר"ם שבמרדכי ואגודה ותשו' מיי' שם וכ"פ מהרש"ל שם ולא הוצרך הרב לבאר זה דלפי שסמך אמ"ש בסי' ס"ו סל"ב וכן צ"ל לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש עיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' מ"ד עכ"ל:

מ

לעצמו. משום דיש איסור בעסק סחורתן נמצא דהוא שינה להתעסק בדבר שאין דרך לסחור בו וכל המשנה ידו על התחתונ' סמ"ע:

מא

לחלוק. והש"ך השיג על הרמ"א בזה וכת' דהעיקר כהעיטור שחולק וס"ל דהירושלמי (שממנו הוציאו דין זה) בלשון תמיה קאמר וכ"נ עיקר בירושלמי ב"ב פ' מ"ש למעיין שם וכ"נ דעת הב"י וכ"כ בפשיטות בתשו' הרמב"ן סי' כ"א ומביאו הב"י סי' קע"ו ס"ב ועוד קשיא לי על הרב דהא בירושלמי מדמה להדיא מציאה וגנב או גזל להדדי וא"כ מאחר דבמציאה קי"ל דהרי הוא לעצמו כמ"ש בסי' ס"ב ע"ש א"כ ה"ה הכא וצ"ע ושמעתי מגדול אחד שבלא"ה אין מורין למעשה כדברי הרמ"א בזה משום שהדין לא מסתבר כלל ששותף שגנב או גזל יחלוק חבירו עמו דאף הי"א בהגמ"ר והגהת מיימ' לא מיירי אלא שהגניבה היתה באופן שהיה חשש סכנה עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קע"ב ובתשובת הרשד"ם סימן קס"ח עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):

מב

הזמן. כ"כ הטור וס"ל דל"ד לפועל או מקבל עסקא לזמן שבסכ"ג דשאני התם דשם עבד עליו וכתיב כי לי בני ישראל עבדים משא"כ ב' שנשתתפו יחד ומתעסקים שניהם דאין שם עבד על שום אחד מהן כ"ע מודים דא"י לחזור ולא כב"י שכת' דלהתוספות והרא"ש יכולין לחזור. סמ"ע:

מג

מהשכר. פירוש מהריוח ובש"ס יהיב טעמא דרווחא לקרנא משתעבד מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקבלו עסקא מיד אחר דבו שייך לו' כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות גם הריוח בידינו למלאות הקרן כשיחסר משא"כ בשותפין אבל יש טעם אחר משום די"ל לא נחלק שום דבר אלא נרויח בו עד כלות הזמן ואף אם יאמר האחד אקח חלקי בקרן וריוח ועסוק אתה בשלך וקח לך הריוח יאמר לו השני מזלא דבי תרי עדיף וגם בש"ס יהיב האי טעמא לבסוף עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ג ובתשו' מהרי"ט סי' ק"מ ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ח וקס"ט וסי' קע"ג ותמ"ג ולחם רב סי' ק' וקי"א ובני אהרן סי' ל"ה ול"ט:

מד

מוכרים. פירוש כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא די"ל כן עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"ס ותי"א. ש"ך:

מה

הדיוטות. פירש הסמ"ע דאפילו שלשתן הדיוטות לגמרי ואין פירושו כמ"ש הט"ו בסי' ג' דבכל שלשה איכא חד דגמיר וסביר דא"כ מאי רבותא הכא הא סתם ב"ד נמי הכי הוו וכ"כ הר"ן וכת' הש"ך ואם יש שטרות חולקין אותן הב"ד בשומא כן מוכח ממ"ש הב"י מחו' י"ז אחר תשו' הרשב"א שהרא"ש חולק ושהרשב"א מודה למעשה ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ה עכ"ל:

מו

ושוים. לאפוקי אלו ישנים ואלו חדשים. או אלו טבי ואלו תקולי וע"ל ר"ס קע"ה מ"ש מזה. סמ"ע:

מז

בטלה. דזה י"ל עם אביכם נשתתפתי מפני שידעתי שהוא בקי במו"מ או טעם אחר ואין כן עמכם ונרא' דה"ה היורשים יכולין לחזור בהן ולומר אבינו נשתתף עמך ואנו אין דעתינו נוחה הימנך כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' ק"מ ובתשו' רש"ך ס"ב סי' י' וסי' ס"ו וסי' ק"מ וסי' קפ"ד ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ג קנ"ז רט"ו של"ג ושס"ד:

מח

קבוע. אבל באורנד"י ורחיים ששכרו מהשר א"י לדחות להיתומים והוא פשוט ועיין בב"ח ש"ך:

מט

עיקר. עיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קס"ב וסי' ר"י וח"ב סי' קפ"ה. שם:

נ

באונס. פירוש דוקא שהאונס בא מחמת שהלך בשותפות כגון שנסע מדעת השותף לעיר אחרת בעסק השותפות ועכבו נהר וכה"ג אבל אם לא הי' האונס מחמת השליחות כגון שחלה שם אין לו חלק דאם הי' כאן הי' ג"כ חולה וע"ל סי' קע"ז ס"ג. שם:

נא

אשה. לפי שאין דרך אשה לצאת ולבא ומש"ה מסיק דהריוח לאשה לפי ערך כו'. שם:

נב

בגוד. ע"ל סי' קע"א ססי"ד כת' הרמ"א די"א דאין גוד או איגוד בכה"ג דסוף יבאו לגבות המעות ואפשר דהרמ"א כ"כ לכל מר כדאית ליה עמ"ש שם ס"ק כ"ט. סמ"ע:

נג

ונתן. (לכאורה משמע דבכל גווני מיירי ויש לתמוה כיון דהגיע הזמן ויכולים לחלוק למה יעכב עליו שישא ויתן עוד עמו וצ"ל דמיירי דהלואה זו נעשה אחר שנעשו שותפים נמצא אף דקבעו זמן בתחלה מכל מקום בעת שלקחו ההלואה ה"ל כאילו פירשו בהדיא שיומשך זמן השותפות עוד כיון שלקחו הממון לצורך השותפות וזה אינו שייך במי שנעשה ע"ק בעד שותפו שלוה מעות לצרכו לבד וה"ה אם בשעת קביעת זמן השותפות קבלו המעות גם זה הוא בכלל הקביעות זמן ואין אחד מעכב על חבירו ככלות הזמן מלחלוק אע"פ שנעשו אחראין זה לזה. ט"ז):

נד

מרויחים. ומה"ט נראה דאף אם זה שרוצה לחלוק אומר אשלם חלק חובי מיד להמלוה יכול האידך לו' כיון שנעשינו אחראין זה לזה ה"ל כאילו נתחייבתי בכולו וקרנא להדדי משתעבד ומזלא כו'. סמ"ע:

נה

בשותפין. ארישא קאי דהמקבל יכול לחזור בו ע"ז כת' דבשותפין אינו כן והרמ"א כת' זה לאפוקי מהב"י שדימה דינים הלנו קמ"ל דכאן בש"ע חזר בו ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קי"ג. ש"ך:

נו

אשה. הריטב"א כלל קטן ואשה והרב כת' באשה וי"א לפי דלא מסתבר ליה כ"כ באשה כמו בקטן וכן עיקר דאשה כאיש דמיא. שם:

נז

נתבעין. עיין בטור שכת' בשם הרמ"ה דאם הי' אחד מהן נתבע בקרקע ויצא חייב דלא מצי שותפו למסתר דינא מסתמא כיון דלא מחוסר גוביינא ונרא' דהכל מודים בזה והרמ"א איירי כאן בתביעת ממון שמחוסר גוביינא עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דה"ל להרמ"א לחלק בזה בין קרקע למטלטלים כמו שמחלק הרמ"ה אלא נ"ל דסתם כן כדעת המרדכי הטעם בנתבע דרגיל אדם דמשמט לירד לדין עד שיתבעוהו וזה כולל לכל נתבע וכן נרא' לי עיקר להלכה ע"כ):

נח

טענותיו. והא דכ' רמ"א לפני זה דבנתבעין אינו מזיק לחבירו כלל צ"ל דשאני התם שהיו נתבעין מתחלה והנתבע חזר ותבע אותו באותו מעמד וצ"ע לחלק כך כי נ"ל לכאורה שהמרדכי פליג אהרא"ש ומי שיש לו שותף במדה"י וא"ל כתוב לשותפך שיקנה לי דבר אחד וישלח לי עם סחורתך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו עיין בב"ח מ"ש בשם תשובת רב האי והביאה ג"כ בתשובת רשד"ם סי' ק"ו דאחריות על ראובן באם שא"ל כן בפי' שהאחריות עלי אבל אם לא הזכיר לו אזי פטור מלשלם ע"ש עיין בתשובת רשד"ם סי' קנ"ג וקס"ב עכ"ל הש"ך:

נט

בעיר. כת' הסמ"ע אבל אם הי' בעיר ויוכל לשנות בטענות אינו יכול להחרים שלא הלך בשליחותו וברצונו להדין שיש לזה טענה לו' ידעתי שילך ובשליחותי הלך אבל לתקוני שדרתיהו כו' וכמ"ש בסי' קכ"ב (והט"ז כת' ע"ז דתמוה הוא דאכתי יחרים על שלא ידע מזה ונעשה באמת שלוחו בטענה זו אלא שעכשיו משקר ואומר לתקוני שדרתיך בטענה אחרת עכ"ל):

ס

עובד כוכבים. וה"ה כשיש להן חוב אצל ישראל ג"כ הדין כן כ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש. סמ"ע:

סא

מציל. נרא' דגם בכל הני צריך שיאמר כן בפני ג' כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דאין זה נראה וכן משמעות הפוסקים דאף בינו לבין עצמו סגי וכן מבואר להדיא מתשובת הרשב"א שהביא בב"י מחו' י"ט וז"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבלו בינו לבין עצמו נאמן לו' לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום ע"כ וממ"ש הט"ו בסי"ח בחלוקת השותף אין ראיה דהתם מיירי שידוע שהמעות אינן שוים משא"כ הכא עכ"ל (וכן השיג עליו הט"ז בזה ע"ש):

סב

או. פירוש דוקא או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאילו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביעו ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא הב"י בסי' זה סכ"ד כו' עכ"ל הסמ"ע וזה לא נהירא דמה לו לראובן בפטור שמעון הלא יכול ראובן לו' ללוי אני לא פטרתיך ובאמת אף שלשון העיטור שבב"י משמע כהסמ"ע מכל מקום נרא' שטעות סופר הוא (וכן דעת הט"ז עיין שם מ"ש בזה) וכן הוא להדיא בעיטור עצמו אות ש' שתוף דף כ"ו סוף ע"ג וז"ל ומסתברא דאפילו פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי עדיין ראובן משביע ללוי אא"כ פטר הוא והבאים מכחו כו' הרי להדיא כדברי ומה שהקשה עוד בסמ"ע מסעיף י' דהמשתתף עם חבירו בסתם כו' לא ישתתף בה עם אחרים עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה תמצא ישוב לקושיא זו וחילק אם נתן השותף הג' המעות או לא עכ"ל הש"ך (והט"ז כת' דלא ידע מאי קשיא ליה דכאן עושה שמעון שותפות עם לוי בהסכמת ראובן ולא מיירי כאן אלא לענין פטור משבועה):

סג

לזה. ע"ל סי' ע"ז שנתבאר דין זה וע"ל סי' ל"ו ס"ד:

סד

הודה. פירוש כאילו הודה לחבירו וצריך לשלם גם לחבירו וכן אם הלך לו אחר שפרע לאחד המחצה אותו האחד צריך לחלוק קבלתו עם השני דידו כיד חבירו דמי ומה שקיבל בשביל שניהם קיבל וע"ל סי' ע"ז ס"ו ואפשר דהתם מיירי שנתפשר עם האחד ופשרה שאני. סמ"ע:

סה

לשותפו. ע"ל סי' ע"ז שם נתבאר דדוקא כשלא נתחייב חבירו בהודאתו בכולו כגון שנתחייבו בשטר אחד כל אחד סך בפני עצמו והא' הודה שהשטר בתקפו והשני כופר ע"ש בס"ד ובס"ה. שם:

סו

לשלם. עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' כ"ה:

סז

כולכם. ע"ל סי' י"ז ס"ד דמסיק המחבר וכת' ז"ל אלא יטענו כולם זא"ז עמ"ש שם. סמ"ע:

סח

עם. כת' הט"ז דצ"ל אצל העו"ג:

סט

ישראל. והש"ך כת' דדברי הרמ"א תמוהין דלא מסתבר כלל שישראל יתפוס אחד בעד חבירו דמאחר שהפסד יהי' גם על שותף השני האיך יוכל זה לתפוס ולגרום הפסד לחבירו שאינו חייב לו כלום כו' ע"ש שהאריך ומסיק ג"ל ע"כ נלע"ד לפרש דברי הרמ"א דמיירי שתפס דבר שאינו ידוע שהיא מהשותפות וטוען איני מאמינך שהוא מהשותפות והשותפין מודים זה לזה שהוא מהשותפות וטוען שאינו חייב לו כלום ובזה הדין כמ"ש הרמ"א עיין בתשו' הרשד"ם סי' קס"ז וצ"ע עכ"ל:

ע

צריך. דסתם עובד כוכבים משקר ואין זה יכול להשביע מכח ספק ע"פ העובד כוכבים דאין נשבעין היסת רק על טענת ודאי וע"ל סי' ע"ה סכ"ה ובסי' קמ"ט סי"ח. סמ"ע:

עא

פרע. אבל אם אינו מברר זה אף שמברר שהוצרך הוא לשלם לעובד כוכבים א"צ ראובן לשלם לו כלום דהא לא נשתעבד שמעון לעובד כוכבים אלא אם לא יפרענו היהודי וכל שהעובד כוכבים לא בירר זה אינו חייב לו שמעון מן הדין אלא בעלילה בא עליו ואין אדם נתפס על חבירו בעלילה וע"ל סי' צ"ג סט"ו מ"ש עוד מזה דיש לחלק. שם (עמ"ש שם ס"ק כ"ב בשם הט"ז ע"ש):

עב

יודה. אבל א"צ לעשות שטר עליו לשמעון שנתחייב בדברים הללו כיון דגם שמעון לא נתן עליו שטר להעובד כוכבים משא"כ בדין שלפני זה. שם:

עג

שהתנה. אבל אם לא הי' תנאי ביניהם היו חולקין הריוח אפילו הניח יותר מחבירו וכמ"ש הט"ו בסימן זה ס"ה. שם:

עד

הנשארים. (כי אפשר שנתכונו לזה מתחלה ויוכלו לו' ס"ת דידן ממ"נ ואת אייתי ראיה דלא נתכוונו לזה. ט"ז):

עה

השטרות. בתשו' הרא"ש מבואר שהשטרות היו ביד ראובן ותפסום הקהל מידו וכ"כ הטור לשון התשובה בסי' קנ"ח וכ"כ בד"מ כאן ומשמע ג"כ שם שהשט"ח היו נכתבין ע"ש ראובן לחוד אלא שהמעות הי' משל שותפות והיה החצי של שמעון ע"ש. סמ"ע:

עו

להסתלק. מלשון זה משמע שקנו שום סחורה ביחד ואחד מהן רוצה להסתלק ואפי' חלקו אינו רוצה ליטול וכ"מ בסיפא דתשובה זו ע"ש אז אינו יכול כי אם יהי' הפסד בסחורה יפסידו אז יותר גם מה שמגיע על חלקו אבל אם רוצה ליטול חלקו יכול לחלק שלא מדעתם וכמ"ש בסי"ח והא דנקט הרבה שותפים אתי לאשמועינן אע"פ שאחד מהם נתרצה לו שיסלק א"י אלא מדעת כולן וכ"ש כשהם רק ב' אבל אין נראה לפרש דהא דאמרינן דיכול לחלוק בלא דעת חבירו דוקא בשנים דשקולים הן אבל לא באחד נגד הרבה דבטלה דעתו דא"כ למה כת' מדעת כולן הא מדעת חציין נמי יכול לחלק אלא מחוורתא כדאמרן עכ"ל מ"כ. ש"ך:

עז

סחורה. בד"מ מבואר דאיירי אפי' קבל הסחורה מחבירו בסכום ידוע והטעם נראה משום דמסתמא אמרינן דלא הי' דעתם שיתחיל השותפות כי אם שיוליכנה למקום אחר וכפי מה שישוה הסחורה אז יקבלנה עליו למחצית שכר ולא כע"ש שכת' דמיירי בקבלה סתם ושאם קצב לו מתחלה נתחייב בכל הסך ע"ש. סמ"ע:

עח

זל. שם מסיים בזה וז"ל וה"ה אם נתייקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה עכ"ל. שם:

עט

להוליכה. נראה דמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו מש"ה אין שומעין לו כיון דבלא"ה צריך להוציא על מזונותיו ולפמ"ש בסי' קע"ז לחלק בין עוסקים יחד בזמן אחד דאין להם מזונות ורפואה ובין אם עוסק אחד לבדו או בזא"ז דיש לו מזונות להמתעסק ע"ש י"ל דכאן ג"כ מיירי דבשעה שעסק זה בהולכה עסק גם השני בביתו לצורך השותפות עכ"ל הסמ"ע (וז"ל הט"ז נ"ל הטעם די"ל גם בביתך היית צריך למזונות ופשוט הוא דאם העסק גורם לריבוי מזונות ממה שמוציא בביתו ודאי צריך לשלם מהשותפות וא"צ לדברי הסמ"ע דאיירי שהלך לשם בלא"ה):

פ

האחרים. במקצת ספרי המחבר אי' על האחים כו' וכך גורס בע"ש וגירסא מוטעת היא וצ"ל אחרים כמ"ש כאן גם דינא ליתא כמו שהוכחתי בסי' ס"ב ס"ק י"ז וי"ט ע"ש דדוקא בשטרות כיון שכתובים על שמו מוכחא מלתא דדידיה נינהו אבל בממון לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען וכ"מ בסמ"ע שם ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"ד קל"ה וקל"ו. ש"ך:

פא

בכלל. (עיקר הרבותא שם בתשובה באחד שהבטיח לחלק עם חבירו שכר והפסד קמ"ל דזה בכלל אבל פשוט שאם קנה שותף אחד לצורך השותפות משי ונחסר מהמשקל ההפסד לו לבדו דהשותפים ש"ש הן. ט"ז):

פב

שנתפס. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' ע"ו פ"ד ופ"ה ובתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' ח' ובתשו' רשד"ם סי' קפ"א ובתשו' רמ"א סי' מ"ו:

פג

חולקין. עיין במהרי"ק שם דחילק בין אחר ובין בנו שהוא שליח שמחויב לפדותו וע"ל ס"ס קפ"ח דשם סתם כדעת החולקים ושם כתבתי הטעם לחלק ביניהן ע"ש כ"כ הסמ"ע והט"ז כת' דהכי קי"ל כדעת החולקין וכת' עוד מעשה בשנים שקנו בית בשותפות והתנו ביניהם שכל זמן שירצה אחד מהם להסתלק יותן לו דמי חלקו ואח"כ הוקר הבית והיה נראה לכאורה שא"צ ליתן לו כפי ששוה עכשיו כמ"ש בא"ח סי' קנ"ד גבי ס"ת אבל באמת אין דמיון לשם כלל וצריך ליתן לו כל הדמים בעד חלקו מה ששוה כעת כמו שהוכחתי בביאורי לא"ח שם עכ"ל:

פד

לפדותו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ו דף קע"ב וצ"ע וע"ש עוד סי' קפ"ח ובח"ב סי' קכ"ג. ש"ך:

פה

שכיח. ע"ל סי' קל"א ס"ז בהג"ה ולקמן סי' רכ"ה ס"ג:

פו

לקבל'. משום הפסד ממונו הקילו בו כי מ"ש לא ישמע על פיך על ישראל גופו אזהר רחמנ' וגם על לפני עור כו' לא שייך הכא דעובד כוכבים לא מוזהר ע"ז רק שמדת חסידות הוא שלא יגרם שישמע על ידו אף מפי עובד כוכבים וע' בא"ח סי' קנ"ו עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"א ששון סי' צ"ה:

א

א) ל' הטור והם דברי הרמב"ם ריש פ"ד מה' שלוחין ושותפין:

ב

ב) וכתב הסמ"ע בשם בעל הלבושי' שאם כתבו בשטר שקבלו עליהן פלוני ופלוני להשתתף בח"ח ובש"ד לא מצי לחזור בהו ואע"ג דלא ידעינן אי קבל עליהם בפי' מ"מ כיון דכבר נהגו לכתוב הסופרים כן בשטרות שקבלו עליהם הצדדים סתמא דמלתא כל הבא לפניהם ואמר שיכתבו ביניהם שטר בוודאי קבל עליו לקיים בכל חומר ואינו יכול לחזור עכ"ל ע"ש ודברים של טעם הן

ג

ג) שם ס"ב בשם הרמב"ם שם בריש פרק הנזכר:

ד

ד) שם לדעתו וכ"כ הכ"מ שכן נראה לו שכן דעת הרמב"ם גם כן

ה

ה) טור שכן נראה לו:

ו

ו) שם ברמב"ם:

ז

ז) כתב הכ"מ שם דנ"ל דהכי פירוש' אם עירבו פירותיהם והגביה כל א' מהם דומיא דמעות

ח

ח) שם דין ב' וכתב הטור ס"ד שהרמב"ן כתב בדברי הרמב"ם וכתב הכ"מ שם בשם מהרי"ק שורש קפ"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות כאחד התנו אהדדי אפי' בלא קנין אין יכולים לחזור בהם:

ט

ט) שם בהשגות וביאר שם כדין עבדי' וכענין שמצינו באומר' יקדשו ידי לעושיהן כתובות דף נ"ח ע"ב

י

י) שם ברמב"ם:

יא

כ) שם פ"ה דין ו':

יב

ל) שם פי"ד דין ג' וכתב הכ"מ שם ממימרא דשמואל ב' שהטילו לכיס וכו' דכרב המנונא דאמר אפי' שור לחרישה וכו' כתובות (דף צ"ג ע"ב) ופסק הרי"ף כרב המנונא משום דאותבי' לרבה התם מברייתא אע"ג דשני לא סמכינן אשינויא וכמ"ש הרב רבינו ניסים דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחה לטביחה ועומד לטביח' ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבה נקט וכו' וכך הם דברי רבינו:

יג

מ) כצ"ל וכן הוא ברמב"ם שם:

יד

נ) כתב הכ"מ זה פשוט שכל דבר שבממון תנאו קיים:

טו

ס) טור ס"מ בשם הרמ"ה וכ"כ בתשובות להרמב"ם סי' ב' בדין עמד עליהם גייס וטרף את הכל וכו' מחס"ב:

טז

ע) גם זה שם בשם הרמ"ה

יז

עיין בב"י שכתב וז"ל ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי מדברי השערי' כיון דדבריו בהלכות מסכימין עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן עכ"ל ומבואר בסעיף ה' ולי צ"ע במה שלא כתבו הרב רמ"א לעיל בשם י"א:

יח

פ) גם זה שם ס"י בשם הרמ"ה וביאר שם הטעם כיון דלא אשתני גופא דממונא:

יט

צ) דדרך השותפין להניח כ"א מעותיו בהשותפות ולהיות שניהם שוים בה:

כ

ק) שם כתבו המחבר ע"ש:

כא

ר) ל' הטור סי"א מימרא דשמואל ב"ב דף מ"ב ע"ב:

כב

ש) כדמוקי לה רב פפא שם דף מ"ג ע"ב:

כג

ת) כ"כ התוס' שם מברייתא היה עמו בשעת שאלה ב"מ דף צ"ה ע"ב:

כד

א) שם סי"ב כ"ב הרא"ש בפסקיו פ"ט דב"ק מימרא דעול' א"ר אלעזר וכו' שם דף י"א ע"ב

כה

ב) שם במימרא הנזכר

כו

ג) וכ"כ הרא"ש שם וביאר שם משום דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה

כז

ד) שם במימרא הנזכר

כח

ה) וכמו שפי' רש"י שם דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי

כט

ו) וכ"כ התוס' שם בשם הרי"ף והכי איתא בירושלמי

ל

ז) מימרא דרב פפא שם

לא

ח) וכ"כ התו' שם והרא"ש שם בפסקיו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו כי היכי דלשתמעי מילי' ומבואר עוד בסי' רפ"ח.

לב

ט) פ"ה מהלכות שותפין דין ז' כיון שהרמב"ם מדמה שם אחים לשאר שותפין כל דינים דאיתנהו באחי' איתנהו בשאר שותפין

לג

י) שם סט"ו בשם הרמב"ם שם ריש פ"ה

לד

כ) ברייתא הביאם הרי"ף בפ' איזהו נשך גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר

לה

ל) ושכן נראה דעת הרמב"ם שכתב ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו למכור תמיד בהקפה

לו

מ) הטעם כיון שאמר לו ונתרנה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קנין כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דף ו' ע"א וכמ"ש התוספות שם

לז

נ) שם דין ב' ונלמד מדין שא"ל לקנות חיטין וכו' שיתבאר בעמוד:

לח

ס) וכן ☜אם זקף החוב שיש להם כבר לזמן אחר סמ"ע בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ח

לט

ע) שם מברייתות ואוקימתא גמרא ב"ק דף ק"ב ע"ב וכן העלה הרי"ף שם שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע

מ

פ) זה הדין דומה ממש לדין הנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתתף עמו אחר

מא

צ) שם ובלא נשתתפו בכל המעות שבידם עסקינן ואפ"ה ה"א כיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל

מב

ק) שם ברמב"ם פ' ה' דין י' ממשנה ג' פרק ז' דשביעית והביאו הטור בסי' קפ"ב סעיף ב' ועיין בי"ד סימן קי"ז

מג

וכתב בעל הלבושים ויש בו משום מצוה שיאמרו עכו"ם שארית בית ישראל לא יעשו עולה וכו'

מד

ר) ל' הרמב"ם שם בפ' ה' דין ד'

מה

ש) שם דין ה' מברייתא רבי יהודה אומר בשלשה פרק י' מוכרין וכו' וכדמפרש לה רבא ואי תימא רב פפא לשותפין וכו' גיטין דף ל"א ע"ב

מו

ת) ל' הטור סכ"א בשם פי' רש"י

מז

א) מימרא דרבא שם

מח

ב) ל' הטור סכ"ב

מט

ג) וכ"כ בעיטור ושכן משמע מפי' רש"י

נ

ד) שם סכ"א וכ"כ הרמב"ם שם מבריית' דגיטין דלעיל

נא

ה) שם פ"ד דין ד' מימרא דרבא הני בי תרי דעבידי עיסקא וכו' ב"מ ד' ק"ה ע"א וכמו שפירש רש"י שם וסוב' רבינו דה"ה אם כשעשו שותפות לזמן קצוב וסובר עוד דה"ה אם נשתתפו במעותיהן

נב

ו) שם מעובדא דהנהו תרי כותאי וכו' שם דף ס"ט ע"ב

נג

ז) שם ונלמד מברייתא רבי יהודה אומר בג' פרקים וכו' וציינתיו לעיל ריש סעיף י"ד וכמ"ש התוס' גם בשם פי' ר"ח ור"ת וכמ"ש הרמ"א לעיל בהג"ה

נד

ח) שם ברמב"ם פ"ה דין ט' מעובד' דאיסור ורב ספרא ב"מ סוף דף ל"א

נה

ט) פשוט דאי לא היכי מהימנינן להו:

נו

י) דאי לא היכי ידעי למפלג:

נז

כ) וכתבו הגמ"י בפ"ד מהלכות שותפין בשם רש"י ☜שאם הרויח המחלק בחלקו הריוח לאמצע ואם הפסיד המחלק כגון שזו הסחור' נתייקר' כתב רמב"ן דלא מצי מעכב וכן נראה לראבי"ה ולזה הסכים הב"י והביא ראיה מדין הנותן מעות לשלוחו או לשותפו לקנות חטין וקנה בהם שעורים וכו' שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע.

נח

ל) שם מעובדא דהנהו תרי כותאי וכו' דף ס"ט ע"ב:

נט

מ) שם בשם ע"ב גופא א"ר נחמן זוזי כמאן דפלוגי דמי וה"מ טבי וטבי כו':

ס

נ) שם דין י"א וכן כתב הרא"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלה שם (דף ק"ט ע"א) וכתב שכן דעת הר"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נ"י שכן דעת הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הריטב"א בשם רבו:

סא

ס) שם פרק ד' דין ד' וכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ז סי' ו' ☜ראובן ושמעון שקבלו חובות עכו"ם בתור' עיסקא ונפסדו החובות' ופסק דא"צ לשלם אלא כמו שהיו שוים בשעה שקבלו ע"ש שהאריך ועיין בסימן קע"א סעיף י"ד בהג"ה:

סב

ע) בסעיף כ"ו בשם תשובת אביו הרא"ש כלל נ"ח סי' ז':

סג

פ) שם מימרא דרבא הנהו בי תרי וכו' ב"מ ד' ק"ה ע"א וציינתיו לעיל ריש סעי' ט"ו:

סד

צ) כ"כ מהרי"ק בשורש ק"כ וכן צריך לפרש שאם לא כן יקשה דמ"מ הם ערבים זה לזה כמ"ש בפכ"ה מה' מלוה וא"כ איך האחד יכול לכוף חבירו לחלוק פן יפסיד

סה

ק) שם מהא דמסיק שם אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף:

סו

ר) שם דין ה' וכ"כ הטור מכ"ז בשמו ושכ"כ הרא"ש שם בפסקיו בפ' המקבל

סז

ש) טור סכ"ח בשם אביו הרא"ש שם בהמקבל וכ"כ התו' והמרדכי שם

סח

ת) שם סכ"ט ממימרא דרב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי וכו' כדמסיק שם שבועה לאחד שבועה למאה כתובות דף צ"ד ע"א

סט

א) שם והכל נתבאר במ"ש הסק"ב ועוד שם דינים אחרים השייכים לנדון זה ועיין בסי' ע"ז

ע

ב) שם

עא

ג) שם בשם י"א

עב

פירוש שיכול השותף השני הזה לתבוע את הנתבע שני' וז"ל העטור וי"א היכא שלא הי' בעיר שיכול לתבעו שהנתבע יכול להחרים וכו'

עג

ד) מרדכי פרק המקבל שנשאל מהר"ם והביא ראי' מהא דאמר רבא הני בי תרי דעבידי עיסקא בהדי הדדי ואמר חד לחברי' תא ונפלוג וכו' ב"מ דף ק"ה ע"א גם יש להביא ראי' מהגוזל בתרא (דף קי"ו ע"ב) מסי"ח

עד

ה) הגהמ"י פ"ד הלכות שותפין פסק מהר"מ

עה

ו) וביאר שם דכל כי האי גוונא שותף חולק שלא לדעת חבירו כדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס הגוזל בתרא (דף קי"ו ע"ב) ודין זה כתבו המרדכי שם בפ' הנזכר

עו

ז) הג"מ פ' הנזכר וביאר שם כיון דאיכא פסידא אי אמר הכי מצי פליג מהא וציינתי לעיל

עז

ח) בתשובת מהר"ו סי' ק' באחד שקבל מעות מהעכו"ם וטעה וקבל פחות ממה שהיה ראוי לו לקבל אינו יכול לומר לעצמי לקחתי ואתה למה לא לקחת את שלך וגו' אבל אם לומר קודם שלקח המעות מן העכו"ם לעצמי אני מציל מצי אומר כן

עח

ט) רבי ירוחם נכ"ז ח"ב מפ' ה' דב"ב מח"ס

עט

י) העיטור מחסכ"ד

פ

כ) שם ממשנה נדר ושבועה אין לי עליך כתובות דף פ"ו ע"ב

פא

ל) גם זה בשמו מסכ"ה וכן כ' המרדכי בהגהות פרק י"א כתובות ועיין מזה בסי' ע"ז ס"ה:

פב

מ) גם זה שם בהגהת מרדכי מסכ"ח ועיין בסימן פ"א סכ"ה:

פג

נ) ג"ז שם ובתשו' והם דברי העיטור מסכ"ט:

פד

ס) הרשב"א בתשובה מחודש סי' ל':

פה

ע) גם זה בשם הרא"ש בתשובת מסל"א

פו

פ) וביאר שם שיכול הלוה לו' לא נתחייבתי לך כלום ולא הי' רצוני להתחייב לך שחברך נוח לי ואתה קשה ממנו וצריך הרשאה אפי' על קצתו:

פז

צ) הגהת מרדכי פ' י"א דכתובות והביא ראיה לדבר מסכ"ו:

פח

ק) הגמ"יי פי"ט מהלכות מכירה בשם הר"מ מהא דאמר אמימר פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ה ע"א) דסתם עכו"ם אנסא הוא ותובע מראובן שלא כדין ואפי' שבועה א"צ לישבע לשמעון:

פט

ר) טור מסל"ו בשם תשוב' אביו הרא"ש כלל פ"ט סי' ח':

צ

ש) וביאר הטעם אחרי ששמע הוצרך לכתוב שטר בעסק השותפין ובתועלת שניהם ואלו היה ראובן עמו היה צריך לעשות גם הוא שטר עליו וכו':

צא

ת) ג"ז שם סל"ז בשם תשובת הרא"ש:

צב

א) שם סל"ח בשם תשובת הרא"ש:

צג

ב) וביא' שם בתשו' כיון שכל אחד ואחד הי' לו כח לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפים:

צד

ג) תשו' מיימוני דספר משפטי' סי' י"ח הביאו המחבר שם בא"ח ס"ס קנ"ח:

צה

ד) וכתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ט סי"ג ☜ראובן שנשתתף בחכירות שיהא לשמעון רביע ואח"כ השתתף עם לוי שיתן לו שתות והגיד שגם לשמעון נותן רק שתות וכן הגיד לוי לשמעון ופסק דמכל מקום צריך ליתן לשמעון רביע ע"ש שהאריך סמ"ע:

צו

ה) שיפטרם מהשותפות כי יראו שמא תוזיל הסחורה עוד לכן הוסיפו לו עוד ק' זהובים

צז

וכיוצא בזה כתב המחבר לקמן בסי' ר"ל ס"ט ע"ש:

צח

ו) מרדכי פ' מי שהיה נשוי בשם תשובת הר"מ:

צט

ז) וביאר שם הרי שינה השותפות ונעקר משותפותם:

ק

ח) כיון דמעיקרא נשתתפי בחוב וקטלו הערבות ביחד או אחד בשביל כולם כשנתן ראובן המעות שליחות דכולהו שותפות עבד והאריך בראיות ע"ש:

קא

ט) מרדכי פ' בתרא דקמא בשם תשובת מהר"מ:

קב

י) יבואר שם שישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל חוב זה ושנאנס לפטרו וכ"כ הגהות פ"ח מה' חובל ומסיק מסמ"א:

קג

כ) מרדכי פ' הבית והעליה משום דה"ל כעליון שבא לשנות דאין שומעין לו שם דף קי"ז ע"ב:

קד

ל) מדברי תשובת הרשב"א מסמ"ה:

קה

מ) שם בשם הרשב"א בתשובת אחרת:

קו

נ) וביאר שם לא מצאתי מקום לנטילת מזונותיו מהשותפות:

קז

ס) ג"ז שם בשם הרשב"א ועיין במ"ש לעיל סי' ס"ב:

קח

ע) תשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' א' מסמ"ז:

קט

פ) וביאר שם וגם אין לומר ילך למקום אחר לדור שמא אינו יכול להתפרנס במקום אחר כמו באותה מקום:

קי

צ) ג"ז שם בתשובה כלל הנזכר סי"ב מסמ"ח ☜

קיא

(כצ"ל וכן הוא בב"י בשם תשובת הרא"ש וכן הדעת נוטה):

קיב

ק) ג"ז שם בכלל הנזכר סימן ד' מסמ"ט והביאו הטור בסי' קע"ז ס"ד וכ"כ בתשובת להרמב"ן סי' כ' וכ"כ העטור באות שי"ן והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ מהרי"ק בשורש כ"ד וקנה:

קיג

ר) וביאר שם בתשובת דדוקא גבי רפואה שאין לו קצבה אמרינן שהוא כמו מזונות אבל אונס תפיס' ושביה אין זה כמו מזונות וכו' וכל א' שמירת גופו עליו ואין חייב בשמירת חבירו אע"פ שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה

קיד

ש) כן השיב ר"ת הביאו הב"י בסוף הסימן וור' ירוחם נכ"ז ח"א ותשובה מיי' לספר נזיקין סי' י"א:

קטו

ת) ג"ז שם בסוף הסימן ומרדכי פ' החובל וסיי' שם ואם כופר ואומר שלא מחל ישבע ונפטר מ"מ יש לו לסייעו לקבול על העכו"ם

קטז

א) רמב"ם פ' ה' דהלכות שותפין דין י' טור ריש סימן קפ"ב מימרא דאבוה דשמואל סנה' דף ס"ג ע"ב:

קיז

ב) ה"ה שם בשם יש מתירין וכ"כ התו' שם בשם ר"ת:

קיח

ג) דיני שותפין בסי' ע"ז ופ"א וצ"ג וק"ח ודיני אחין שהם שותפין בסי' פ"ב וקע"ה וקע"ח ודפ"ו ורפ"ט:

א

השותפין. ב"ב מב ב' השותפין ש"ש הן כו'. ב"מ צט ב"ק עט דאר"א כדרך שתיקנו כו' עד שכירות קרקע וע"ש בתוס' א"כ דין שותפין שלא לחזור בהן כדין לקוחות:

ב

המטבע. ב"מ מו א':

ג

וכתבו. ב"מ וב"ק שם מטלטלי בני שטרא נינהו:

ד

ויטילו מעות. ס"ל לרמב"ם דוקא שיטילו לכיס א' ויגביהו וכ"כ הרי"ף בתשו' ועב"ח ודרישה פרישה:

ה

ויטילו. כתובות צג א':

ו

ויגביהו. ב"ב פ"ו א'. ואמרי' בפ"ג דכתובות וש"מ הגונב כיס דשבת כו' היה מגרר כו'.

ז

וי"א. דעת הטור וכ"מ ועי' בב"ח ודרישה וס"ל לטור דא"צ לא הטלה ולא הגבהת שניהם:

ח

ואפי' כו' והתחילו. ב"מ לט א' אר"ה השואל קרדום כו':

ט

מי שהלוה. ב"ק צג א'. ורמינהו לשמור כו'. אלמא כל שבא בתורת שמירה אין מסתלק בדיבור בעלמא:

י

נשתתפו. ב"מ מד א' כל המטלטלין כו'. ושם מו וקדושין כח כל הנישום כו':

יא

וכן אם עירבו. ר"ל בעירבו לחוד. ב"ח ודו"פ. כתובות צג ב' לקח זה בשלו כו':

יב

או ששכרו. קדושין ך"ו ך"ז ב"מ יא ב"ב קט א' ב':

יג

כללו של. כנ"ל:

יד

האומנין כו' שאין אדם. קדושין סב א' ב' ובכמה מקומות:

טו

וי"א דיכולין. כדין עבד שנקנה כל מעשה ידיו ונקנה בחליפין. שם ך"ב ב':

טז

וי"א דאפי'. ב"ק קטז ב' ורשאין החמרין כו' ופי' ר"ת אפי' בלא קנין כמ"ש שם בב"ב ספ"ז האחין שחלקו בגורל כו' בההוא הנאה כו' וכן הנהו טבחי שם ט' א' וכן בתוספתא רשאין כו' ע"ש ועבחי' רמב"ן פ"ק דב"ב:

יז

וי"א ואומרין. כדין פועל ב"מ י' א' אבל אם אמר לו כו' כי הדר ביה נו' וע"ש רש"י ב"ק קטז ב' הכא בפועל כו' ודוקא אמר ואין נאמן לומר שחזר בו כ"ז שלא אמר בפירוש ולכן אוקים ר' יוחנן בב"מ שם דאמר תנה לי ולא כתי' ראשון דאמר תחלה דאין נאמן לומר שזכה בה תחלה כל שלא אמר מקודם וכמ"ש הטור שם:

יח

וכל זה. כנ"ל בההוא הנאה כו' וכמ"ש בב"מ צד א' במאי בדברים כו':

יט

אבל אם. כתובות צג ב' לקח זה בשלו כו':

כ

שותפין ששמו. כדין לקוחות ואף בשכירות יש אונאה ב"מ נו ב':

כא

ן ערבו פירות. שם סח ע"ש:

כב

השותפין שהטילו. כתובות צג:

כג

ופחתו. רי"ף וכ"כ בירושלמי שם וכן מ' בגמ' דמוקי פחתו באסתרא כו':

כד

ואפי'. כרב המנונא:

כה

לטביחה. וכ"כ הר"ן דל"ד לחרישה אפי' להרי"ף דאל"כ הא דפריך לרבה ליפלוג וליתנו בדידה גם לרב המנונא קשה:

כו

שאילו טבחוהו. כ"כ הרי"ף וכן מ' מדקאמר ועומד לטביחה:

כז

בד"א. שם בגמ':

כח

המעות קיימים. כ"כ הרי"ף:

כט

וכ"ש אם. גמ' שם לקח זה כו':

ל

ועדיין הן בעין. כ"כ הר"ן דאף לרי"ף ורמב"ם אם נשתתפו בפירות השכר לאמצע אם אינן בעין דאל"כ מאי פריך שם תנן וכן כו' לוקמי שנשתתפו בפירות ע"ש בר"ן דלא פטור ורא"ש ע"ש ושם וכן מ' בדבריהם שאמרו במעות המעות קיימים כנ"ל:

לא

ואם התנו ביניהם. ירושלמי שם מהא דשור שנגח ד' וה' שוורים זא"ז דכ"א מפסיד לפי מעותיו ותירץ שם דשוורים כמותנין הן וע"ש בכתובות שם:

לב

יש מי שאומר דה"מ. כמ"ש בב"ק קטז ב' וכגון זה שותף כו' כ"ש להציל מה שכבר בידו אפי' בסתמא וע"ל סי' צג סי"ג דהרמב"ם חולק ע"ז:

לג

יש מי שאומר שאם. כמו אצל שורים לעיל בירושלמי הואיל ועומדין ליחלק כמותנין דמי כנ"ל:

לד

וה"ה אם. כ"פ בשערי שבועות דלכך אמר רבה בלקח שור לחרישה ועומד לטביחה דכ"א נוטל לפי מעותיו לפי ששינה ורב המנונא סבר דזה אין שינוי עד שטבחוהו ממש אבל כל ששינה ל"פ וע' דרישה:

לה

יש מי שאומר שאם. כנ"ל בס"ה אבל אם המעות קיימים כו' ול"ד אסתרא דצוניתא:
(ליקוט) יש מי שאומר כו'. תוספתא דב"מ הביאו הר"ן ספ"ק דגטין גבי מש"ש והלכתא למנה קבור כו' שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים נגנב מהם או נאבד מהם חולקים לפי חשבון ועסי' רנג סי"ט (ע"כ):
(ליקוט) יש מי כו'. תוספתא הביאה הר"ן ספ"ק דגטין וע"ל סי' רנג סי"ט ובבה"ג שם ס"ק ה' (ע"כ):

לו

ראובן שהיה כו'. פשוט מהנ"ל:

לז

ראובן ושמעון כו' וראובן. ב"ב מ"ב ב' שותף כיורד ברשות דמי. ב"ק קיג ב' מאן דאשתכח בבי דרי כו':

לח

ושמעון דחה כו' אבל אם כו'. ב"מ לד א' ב' לא שילם שילם ממש כו' פשיטא כו' אלא אמר כו' אלמא חילוק בין חזר בו למדחה אותו ושם ל"ה א' אשתכח כיפי כו' התם כו':

לט

השותפין. ב"ב מג ב':

מ

ודוקא. כ"מ בב"מ פ"א דוקא שמור לי כו' ש"ש:

מא

אבל כו' אפי'. תוס' שם מגמ' ב"מ ע"ש:

מב

אחים. רא"ש פ"ק דב"ק יא:
(ליקוט) אחים כו'. דאפי' מזונות אמרי' בב"ב קמד ב' יכולין האחין כו' מסייעא כו' כ"ש בכה"ג ושם קלט ח' במתני' אין הגדולים כו' אלא חולקין בשוה ועסי' רפו ס"א (ע"כ):

מג

שמין. ב"ק שם:

מד

כפי כו' אבל כו'. רא"ש שם וכ"מ בגמ' שם מה שעליהן ועוד מדקאמר שמין:

מה

ואם קנו. גמ' שם:

מו

בד"א. ירושלמי:

מז

וגדול. גמ' שם:

מח

אבל לכתחל'. תוס' ב"ק שם ד"ה בגדול כו' דל"ש דניחא כו':
(ליקוט) אבל לכתחלה כו'. ממ"ש בב"ב שם האי גדול כו' מאי דעבד עבד דעבד דוקא (ע"כ):

מט

לא ישנה. ב"ק קב ב' וכמ"ש בסי"א ועתוס' שם ד"ה הא כו':

נ

ולא ילך. כתובות ק' ב':

נא

ולא ישתתף. פסחים פט ב':

נב

ולא יתעסק. תוספתא הביאה הרי"ף ורא"ש פ"ה דב"מ ותוס' שם סח א' ד"ה אלא כו':

נג

ולא ימכור. פסחים קיג א' פתח כיסך כו':

נד

(ליקוט) ואם התרה כו'. כמו בנותן לוקח חטים ולוקח שעורים (ע"כ):

נה

ליקוט. היו קצת כו'. וכ"כ ברמב"ם וש"ע ולא ימכור כו' ועבה"ג (ע"כ):

נו

וכל שאינו. כתובות. ק ב':

נז

ונוטל. ב"ב מב ב':

נח

בני חבורה. פסחים פט ב':

נט

ולא יפקיד. ב"ק יא ב' ב"מ לו א' ושותפין ש"ש הן כנ"ל:

ס

אא"כ התנו. ככל תנאי שבממון. ב"מ צד א':

סא

ואם עבר. כתובות צד א' דאיתיה במתא שליחותיה קעביד:

סב

ואם שינה. ב"ק קב ב':

סג

לפיכך. שם:

סד

לסחורה. הוא לשון הרי"ף וכ"כ הרמב"ם ועסקפ"ג:
(ליקוט) לפיכך כו' לסחורה. ובסי' קפג ס"ה כ' בין לסחורה בין לאכילה ושניהן הן דברי הרמב"ם וכ"ה דברי הרי"ף ע"ש וטעמם שפ' כבני מערבא דר' אבא מתרץ למתני' דערכין כוותיה וכן פריך שם לימא פליגא דבני מערבא כו' ומפ' דוקא בשותף אבל בשליח לעולם יד שלוחו כיד בע"ה ולהכי לא פריך גמ' אמתני' על ר' יהודה מי קני לבע"ה השבח שעל הצמר. אבל הרא"ש וש"פ פ' דלא כבני מערבא ע"ש לכן פ' הרא"ש והטור וש"פ דאף בשותף בין לסחורה בין לאכילה וכ"פ הרב בסי' ק"ג שם וז"ש הרב כאן וע"ל סקפ"ג ס"ה (ע"כ):

סה

וכן. נלמד מהנ"ל:

סו

אבל אם נשתתף. נלמד משליחות בסי' קנג ס"ב מגמ' קדושין שם:

סז

ראובן. דשיתף כיורד ברשות. ב"ב מב ב':

סח

ראובן שהלך. ב"ק צג א' וע"ש תוס' סוף ד"ה הא. וכ"ש כו':

סט

אבל אם. שם. צא ב' כל כמיניה:

ע

ויש לו עדות. הדברים אינם מתוקנים ועבהג"מ סי' יב דס' נזיקין ובש"ך כאן ועבסי' שפב וש"ך שם:

עא

א' מהשותפין. נלמד מהירושלמי דלמטה:

עב

ואם הפסיד. מגמ' ב"ק קב ב' כנ"ל:

עג

וכן. ירושלמי:

עד

אבל אם. דשותפין ש"ש הן ואין חייב בהפסד הש"ש אפי' בגופו כמ"ש הרמב"ן מהא דואליו נשא כו' ב"מ קיב א':

עה

דכל שט"ח. שבת עח ב' המוציא נייר מחוק כו':

עו

(ליקוט) אחד כו'. ע"ל סי' קעה ס"מ בש"ע ואם אנסו כו' ואפ"ה משמתינן ליה בתחלה משום ה"ט והן דברי הרמב"ם (ע"כ):
(ליקוט) א' מהשותפין כו' שהרי כו'. כמ"ש בב"ב כ' ב' לא יעמיד כו' ואם הזיק כו' וכמש"ל ר"ס קנה (ע"כ):
(ליקוט) שהרי אומר לו כו'. בירושלמי רפ"ג דב"ק שור שעלה על חבירו ובא בעל השור לשמוט את שלו כו' ולא יכול מימר ליה אילו שבקתה הוינא יהיב לך נזקך כו' הגע עצמך שהיה מועד לא כל הימך שאהא מחזר עמך על בתי דינים (ע"כ):
(ליקוט) שהרי א"ל אין כו'. עתוס' דב"ב יז ב' ד"ה מרחיקין כו' ותימא כו' ותי' הרשב"א משום דלא בעי למיקם עמו בדינא ודיינא וע"ל סי' קנד סטז ואפי' לתוס' וה"ר יונה שם כאן מודי (ע"כ):
(ליקוט) שהרי א"ל כו'. ערשב"ם ספ"ג דב"ב ס' א' ד"ה אין עושין כו' (ע"כ):

עז

א' מהשותפין. גטין לא ב':

עח

שבא כו' עד אבל. ואם אין כו'. הוא לשון הרמב"ם וכפי' ר"ח:

עט

אבל משהגיע כו'. טור וכפרש"י שם:

פ

אבל אם. כ"מ מפרש"י שם:

פא

השותפין. ב"מ קה א' הנהו בי תרי והרי הן שותפין בקבלת העסקא ועתוס' שם וכפרש"י שם דבקביעות זמן מיירי שם:

פב

נשתתפו. שם סט ושם ל"א:

פג

ואם לא. ב"ב ג' א' יא א':

פד

או שהיה. ב"מ ח' א':

פה

היה זמן. גטין ל"א ב':
(ליקוט) היה זמן כו'. ב"מ קה א' וכפי' הרי"ף דבנשתתפו סתם איירי וכה"ג וכ"פ תוס' בשם ר"ח בגטין ל"א ב' ד"ה לשותפי כו' ורש"י פי' בקביעות זמן וז"ש בסט"ו השותפין כו' וערא"ש שם (ע"כ):

פו

ואין א'. ב"מ קה א':

פז

אלא. כנ"ל:

פח

אם לא כו'. ב"מ ל"א ולב:

פט

(ליקוט) ויש חולקין. כמו הנותן מעות כו' די"א דהפסיד לעצמו הואיל ושינה כ"ש כאן וז"ש אם הפסיד כו' אבל הרויח ד"ה לאמצע ועבה"ג וס' ראשונה ס"ל דשם שאני דמ"מ מה דעבד עבד משא"כ כאן דאין החלוקה כלום (ע"כ):

צ

בד"א. שם סט:

צא

אחד. שם קט א' ותוספתא ע' ברא"ש שם:
(ליקוט) א' מהשותפין כו'. ב"מ קט א' ופי' הרא"ש ולאו מילתא היא אמ"ש בלא שבחא ובזה מתורץ קו' תוס' על הריב"ן בד"ה מסלקינן וכ"ה בתוספתא הביאה הרא"ש שם וע"ל סי' שכ"ט ודלא כדעת החולקין שמפ' ולאו מילתא היא על מסלקינן ג"כ (ע"כ):

צב

ג' שקבלו. כנ"ל:

צג

(ליקוט) ג' שותפין כו'. כמ"ש בב"מ ק"ה א' מזלא דבי כו' וכ"ש כה"ג (ע"כ):

צד

(ליקוט) ה"ל חוב כו'. דבזה נמי דין חלוקה כמ"ש בב"מ ז' א' ב' וע"ש תוס' ד"ה ויחלוקו כו' וז"ש בהג"ה או יכולין כו' (ע"כ):

צה

(ליקוט) או בגוד כו'. ע"ל ס' קע"א ס"ס י"ד בהג"ה י"א דאין כו' (ע"כ):

צו

(ליקוט) ואם נתקלקל כו'. ע"ל סי' קכ"ו ס"י או שהיה כו' ועמש"ש (ע"כ):

צז

א"ל. שם ק"ה א':

צח

הנותן. נלמד מסעיף שלמטה:

צט

המקבל. תוס' שם וכ"מ שם בגמ':

ק

משא"כ. גמ' שם:

קא

שני שותפין. כתובות צ"ד א':

קב

היה. שם:

קג

וקטן. ב"ק קי"ב:

קד

ודוקא. מר' והג"א שם וע"ש:

קה

בד"א. רא"ש שם:

קו

וי"א. טור:

קז

שנים. ב"מ מ"ט מאן פלג לך:

קח

ואם השר. ב"ק קי"ו וכגון זה שותף כו':

קט

וה"ה אם כו' וכן כו' וכן השותפין. כנ"ל שאמר וכגון זה ר"ל כ"מ שיש פסידא ואמר כו':

קי

שותף. תוס' בשם ירושלמי יבמות קע"ו ב' ד"ה אימר:

קיא

ראובן. ב"מ ל"ה ב' ואנא משתעינא:

קיב

ואם שמעון. כתובות צ"ד א':

קיג

ואפי'. שם פ"ו ב':

קיד

או פטר. שם:

קטו

אלא. שם:

קטז

שנים שלוו. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ה דשבועות וע"ש:

קיז

והלכך. ב"ב קע"ג:

קיח

ואין. שם מ"ג א':

קיט

וכן מי שהודה. ב"ק ק"ח ב':

קכ

או פרע. ב"ב מ"ב ב':

קכא

אם טען. שם:

קכב

ואם נכתב כו'. עמש"ל סי' ע"ז:

קכג

שני אחים. כתובות צ"ד א' הל"ל למיתי:

קכד

שנים שיש. ב"ב מ"ה א':

קכה

ונ"ל דה"ה. תוס' ד"ה דינא שם מהא דב"ק ט' א' ועבמ"מ פי"ט מה' מכירה:

קכו

רק שחייב. צ"ע שזהו סוחר למ"ש בסי' ע"ה סך"ג ודוקא שאותו כו':

קכז

דאפי' שבועה. כנ"ל אשר פיהם כו' וכגי' הרי"ף בגמ' שם:

קכח

אלא חרם. כמו כל טענת סרק כמ"ש הרי"ף סוף פ' כל הנשבעין ע"ש:

קכט

ראובן. ב"ב מ"ב ב' שותף כיורד כו':

קל

אם. עסמ"ע:

קלא

אם לקח. ב"ב שם וכפי' ר"ח דשני דברים הן ועבמרדכי פ' הגוזל:

קלב

בני כרך. ב"מ ק"י ב' ה"נ עליו הראיה:

קלג

ראובן. גיטין מ"ד א' הרי שאנסו כו':

קלד

מי שמקבל. ב"ב צ"ת א':

קלה

ראובן. כנ"ל בס"ז:

קלו

כיון דלא. ב"מ ל"ה א':

קלז

ראובן. ב"ק קי"ז א' ישראל שאנסוהו. הג"מ ס"א מס' נזיקין ושם ב' אא"ר אשי חזינן כו' ואי לא כו':

קלח

שותפין. דאין לא' רשות לשנות מבתחלה ב"מ קי"ז ב' תחתון שבא לשנות כו' דיש לעליון חזקה וכ"ש בשותפין:

קלט

אם אחד. ב"מ ס"ח ב':

קמ

אחד. שם עמלו ומזין הבהמה לבד:

קמא

אחד. ב"ב כ"ב א':

קמב

כיון. שם ב':

קמג

ואם. שם א':

קמד

ראובן. כנ"ל בסי"א:

קמה

אך אם הוא. כנ"ל בס"מ:

קמו

כי אין. כנ"ל בסי"ב:

קמז

ואם יש. ב"מ פ"ג א' ב':

קמח

מיהו אם. ב"ק קי"ז ב' וע"ל סי' קס"ג ס"ג בדין העיסקא וכן כאן דפלגא מלוה חייב באונסין אבל פקדון השר אדעתא כו' וירושלמי פ"ט דב"ב ר"נ כו' אתפס לבולי כו' ועבהג"מ ס"ב מה' נזיקין:

קמט

וכן מי ששלח. הג"מ שם סי"ג מגמ' דגיטין ע"ג א':
(ליקוט) וכן מי כו' דאונסא כו'. כמ"ש בר"פ השואל תאמר בשבויה כו' וכ"כ המרדכי פ' מי שאחזו ס"ס תר"ג ועמ"ש בא"ה סי' קמ"ד ס"א בהג"ה (ע"כ):

קנ

סוס כו' ושמעון. מדין מזיק שעבודו של חבירי. גטין ע"א א':

קנא

ואם רצה. ב"מ ל"ה ב' דל אנת כו':

קנב

ראובן. כתובות נ"ט ב' לתקוני כו'.

קנג

אסור. סנהדרין ס"ג ב':

קנד

ואם. תוס' שם מגמ' ע"ז ו' ב' מפני שהוא כמציל כו':

א

מחבר ס"ז ויש מי שאומר שאם נגנבו. נ"ב יעוין בשו"ת מהרי"ל סי' קצ"ב בדברי השואל מהרא"י ז"ל:

ב

מחבר ס' כ"ג יכול לחזור בו כדין פועל. נ"ב יעוין בסי' ע"ד בסמ"ע סק"ז:

ג

ש"ך כ"ה וגם בשו"ת הרא"ש כלל. נ"ב מובא בא"ע סי' צ"ח ס"א ויע"ש בחמ"ח ובב"ש:

ד

סמ"ע נ"ח. וה"ה בשנים שקבלו עסקא. נ"ב יעוין בש"ע א"ע סי' ל"א ס"ק ל"ד:

ה

ש"ך מ"ב וכן עיקר דאשה כאיש דמי. נ"ב יעוין א"ע סי' פ"ה ב"ש ס"ק ז:

ו

מחבר סעיף מ' בני כרך שקנו. נ"ב יעיון מג"א בסי' קצ"ד ס"ק כ"ג:

א

סעי' א' (ויטילו מעות שניהם בכיס א' ויגבו) שותפין שעירבו מעותיהם לשם שותפות ואח"כ קנה אחד מהשותפים מחברו במעות ההן אם קנה בכל המעות לא שייך בזה כעין מה שאמרו חז"ל חצר השותפין אין קונין זה מזה אך אם קנה בחלק מהמעות גם דקיימא לן שכשאין הכל שוה טבין ותקול אין חולק שלא מדעתו וממילא יש לו בודאי חלק בהמעט שנתן. אולי מ"מ כיון שיכול להיות שיגיע כל מעות אלו לחלקו של המוכר לבד עי"ז לא קנה והו"ל כחצר השותפין וצלע"ע:

ב

סעי' ג' (דבר שלא בא לעולם) גם שהשכירות הראנדי גם שאין בו ממש ע"י דינא דמלכותא דינא הוא בהקנאה. מ"מ לא עדיף ממקחים ממשיים. ובשותפות בהראנדי י"ל שיכולים לחזור בהם קודם שבאים לעולם. ואם יש בית ג"כ בהשכירו' כהנהוג שפיר שייך בי' הקנאה לשותפות וע"י דינא דמלכותא כח למחות מכירת משקים שם רק להשותפות. וא"י לחזור בהם וכן רחיים. אך מכס י"ל דלא שייך לכך קרקע כי א"י למנוע מליסע רק תובע המכס. וקודם הנסיעה יכול להיות חזרה משותפות ואולי גם ממקח. ואולי בכלל מכס ממילא מניעה מליסע. והו"ל קנין קרקע. אך מכירת משקים שישכור לו בית ואין בהשכירות בית ומקום י"ל דשייך בו חזרה: מעמד בקנין סודר והשלשת ממון שהמקח פלוני שיקנה מי מהם יהי' בשותפות ואחד גילה דעתו מקודם ההשלשה שעוש' כן רק כדי שלא ילך חברו לקנות וייקר המקח. ומה שיבטיח הכל רק לפנים. מועיל כן לבטל הקנין סודר. כמו שמועיל גלוי דעת בפני ב' על מאמר זכי' כבסי' רס"ט וקפ"ג כן גם הקנין סידר בטל כיון דהי' על דבר שלא בא לעולם אז לרשותו. ושותפות יש בו פלוגתות והנהוג כהסברא ממוצעת שעל העתיד יכול לחזור בו מהשותפות בדבר שלא בא לעולם. ועל העבר עד חזרתו אינו יכול לחזור גם שעירוב המעות וקנין השותפות הי' קודם שבא לעולם. ממילא בהנ"ל כיון דגילה דעת חזרה קודם שבא אל רשותו לא גרע מה שהי' קודם הקנין סודר. מאלו הי' אחר הקנין סודר קודם המקח. ואולי גם במה דצ"ל מודעא והיכר אונסו. י"ל להנ"ל להציל מייקור הו"ל כאונס ידוע. וגם במקום שהי' היתר לייקר מ"מ הו"ל רק הברחת ארי' ולא קבלת טובה שיהי' כמכר. ומ"מ י"ל דהו"ל כמכר דצ"ל היכר אונס כי מצד שמזלא של בי תרי עדיף עי"ז י"ל דהו"ל כמכר ואגב אונס הנאתו נתרצה. וצ"ל היכר אונס. ומ"מ י"ל דהנ"ל הו"ל אונס ידוע. ולגבי גוף ההתקשרות פשיעא שבגלוי דעת די כנ"ל. אך אם הי' השלשת ממון לקנס ובקנין סודר מעכשיו בב"ד חשוב. מכל מקום מסירת מודעא מבטל ההתקשרות אך י"ל שבכך הו"ל כמכר וצ"ל היכר אונס. ובפרט שהרי חברו לבדו יהי' יכול לקנות והי' בעיניו ריוח ידוע שגם שיקנה חברו לבדו. יהי' הוא שותף עמו והו"ל מכר ממש. וגם אם ידוע לפי הסגנון שחברו לבדו לא הי' יכול לקנות רק הי' יכול להטיל צד ייקור עד שעל ידי זה לא יקנה אז מי מהם בזול. וסילוק הייקור הי"ל רק הברחת ארי. מ"מ י"ל דהו"ל כמכר מצד שמכל מקום מזל של בי תרי עדיף כנ"ל היטב: שיעור הקצוב בשדכנות כנהוג בתקנות מדינות אלו. לא שייך בו כמעבורת שבסי' רס"ד וגם על שיחה כל דהו קלה כמות שהיא מגיע שכר הרבה ע"י זה אם הי' שותפות בין ב' אנשים שיכתוב אחד אגרת שלומים לשידוך ויקבל על ידי זה חצי מכיון שעשה האיגרת שלומים אין השני יכול לחזור בו עוד וגם שהשכר עדיין לא בא לעולם שאולי לא ירצי השידוך מכל מקום שכר הפעולה לגבי שידוך הוא אחר שיוגמר למפרע כהקצוב. וגם אם קרע חברו האגרת שלומים ולא בא למי מהצדדים. מכל מקום שכר האדם נהי' משכתב האגרת שלומים לקיום השותפות כיון שגמר כל פעולה שהי' מוטלת עליו. ואין על ידי כך החיוב מצד מזיק שרק שורף שטר חוב של חבירו חייב כפי השומא. מה שאין כן אגרת שלומים כנ"ל אם מי מונעו מלהגיע למי מהצדדים אינו גרמי להתחייב מצד מזיק. אך החיוב על השותף מצד השתתפות כמו עירבו פירותיהם או מעותיהם. ואין צריך לומר אם לא הודיע חזרתו מהשותפות קודם גמר השידוך אי אפשר לו לחזור עוד מהשותפות אך גם אם הודיע לרבים קודם גמר השידוך שהוא חוזר בו מהשותפות י"ל שאינו יכול לחזור בו אז כנ"ל. וגם אם הודיע לשכתב האגרת שלומים י"ל כן אך כ"ה רק להדיעה שבחו"מ רס"י קע"ו שאינו יכול לחזור בו מהשותפות שבדבר שלא בא לעולם. מה שאין כן להדיעה שיכול לחזור בו גם בבא לעולם. וגם אחר שהתחילו לעסוק פשיטא דגם בהנ"ל מהני מה שחוזר בו וגם להדיעה. דשם שבמה שלא בא לעולם יכול לחזור בהנ"ל הו"ל דבר שלא בא לעולם כי קודם גמר השידוך אינו ממון עדיין ובפ' אנ"ע בשם הירושלמי שקנס ה"ל דבר שלא בא לעולם על ידי שאם יודה פטור וכ"ש בשדכנות גם דלא עבידא דאתי ודאי. ומה שכתבתי לעיל שלמפרע חל משעת האגרת שלומים. אין ע"י זה הכרע כי מכל מקום אין עדיין חיוב הממון ואז בשעת החזרה הו"ל דבר שלא בא לעולם והו"ל כמו פירות מדקל. וגם אם כבר חנטו מכל מקום הו"ל דבר שלא בא לעולם וכמו עובר לכשיוולד. וגם אומר לכשיוולד יקנה דעכשיו משמע בפוסקים ז"ל שאינו קונה. אך מכל מקום כשלא גילה דעתו שחוזר בו בפני עדים. וכבחו"מ קפ"ג ולהסברא דשם אודות מעמד ידוע כ"ה בהנ"ל. ואולי י"ל שבאיגרת שלומים כנ"ל שייך היטב כמו במעבורת גם שנותנים שכר הרבה עבור אגרת שלומים של שידוך כי השכר הוא עבור התקרבות השידוך ולא עבור מניעתו מלקלקל השידוך ואין נותנים שכר עבור מניעה מלקלקל שידוך. וע"י זה אם אותו שכתב האגרם שלומים לא הי' יכול לבדו לגמור השידוך ולא ידעו מי הוא או שלא היו דבריו נשמעים וחברו שאמר מעמד שותפות עמו הי' יכול לבדי לגמור השידוך על ידי זה הו"ל אחד יכול ואחד אינו יכול והו"ל מסייע שאין בו ממש ואין לו שכר בגדר שדכנות כלל וממילא מה שפסקו לו שכר הרבה הוא רק כמעבורת וגם תקנת המדינות כנ"ל שתיקנו גם כן אודות מתחיל בשדכנות לא קאי בכהנ"ל רק במסייע שיש בו ממש. ומכל מקום מצד השתתפות אם לא גילה דעתו לפני עדים שחוזר בו אולי שייך מ"ש בסי' קפ"ג חילוקים מדסי' רס"ט ואולי רק במו"מ צ"ל גלוי דעת ובהגבהת מציאה ג"כ אין פעולה כל כך מה שאין כן בשכר פעולתו ועשה רק למנוע קלקול ובמעבורת אין צריך גלוי דעת וצלע"ע וכשהודיעו מניעתו לשלוח האגרת שלומים אולי הו"ל גם כן כגלוי דעת חזרה: ובאמר בשעת השתתפות שבא לתבוע השדכנות כי מבייש את עצמו ואחר כך לא בא לתבוע ומכל מקום נתנו. י"ל שבכך לא שייך גלוי דעת או אומדנא כגבי למיסק לארץ ישראל כיון דלבסוף לא הפסיד ע"י ששינה התנאי. גם ביו"ד סי' רל"ו פלוגתא אודות מדובר אם הוא כתנאי: אודות ג' דיעות הנ"ל שברסי' קע"ו אולי הלכה כהמכריע שעל מה שלא בא לעולם יכול לחזור ואולי מכל מקום המוחזק יכול לומר קים לי נגד ההכרע

ג

סעי' ו (לשלם מביתו עש"ך סקי"ג) מ"ש הב"ח ז"ל בחו"מ קע"ו והובא בש"ך ז"ל שם לחלק בין הפסד שעל ידי המשא ומתן שמשלים גם שלא הניח כל כך להשתתפות בין הפסד שאינו על ידי המשא ומתן שאין צריך להשלים מביתו הפסד שלולא המו"מ לא הי' וע"י שהשהו המטבעות בשביל המו"מ הי' עליהם פחת זול וכן בהולכת הסחורה שלולא המו"מ לא היה בא האנס. אולי הו"ל כהפסד שעל ידי מו"מ ויש סחורות שעיקר הרויח בהם ע"י הולכתם בין גבולי המלכיות בהעלם משומרים דשם אם נתפסו משומרי המכס אולי הו"ל כהפסד שעל ידי מו"מ ואולי הפסד הנ"ל הו"ל כמתה מחמת מלאכה לגבי חיוב שמירה שכמו ששותפים שומרי שכר זה לזה כן אם ביד השותף מעות מותרים שייך שיתחייב באונסים ומכל מקום בהנ"ל י"ל דהו"ל מחמת מלאכה שעיקר הסחורה היא בהעלם מהמכס: ואם הוציא ממה שהניח גם שחיוב ההפסד חל כפי שהניח תחילה מכל מקום אם אינו ידוע כמה הפסד היה הו"ל איני יודע אם נתחייבתי וכבסי' צ"ג ואם אחד ממונה על ממון השותפות גם שכתבתי במק"א שמה שקורין לו נאמן לא על ידי זה הימנוהו עליהם גם כאחד כיון דהוא נוגע. ואולי גם אם הי' דיבור בפירוש שיהיה נאמן כב' או כעד כשר צ"ל קנין סודר על כך וכל שכן גבי שיהיה נאמן כב' דהו"ל ב' לריעותא מכל מקום אם לא היה רשות להממונה ליתן לא' מהם רק הי' בטוח בעיניו שיחזיר לו כשיתבענו הרי יכול לתבעו כי יכולים לתבוע ממנו. והוא הו"ל כדסי' צ"א בהגה כל מידי דהאי ידע והאי לא ידע משתבע דידע ושקיל שלפי כמה תירוצים שכתבו שם האחרונים ז"ל שייך כן גם בהנ"ל כיון דהוציא ברשות לטובתו ובשליחותו משא"כ סתם שותפים אינם כ"כ כשלוחים זל"ז כיון דאין מסוים ביניהם כ"כ על מי מוטל העסק בפרטות משא"כ מי שמיוחד להעסק של כולם וצלע"ע: ואודות נאמן הנ"ל אם הי' המדובר בין השותפים בתחילת ההשתתפות שיהי' פלו' נאמן כב' או כא' א"צ קנין סודר כי על מנת כן הניחו מעותיהם. ואולי גם על יותר ממה שהניחו שייך כן גם אם חיוב ההפסד הוא על יותר ממה שהניחו כפי דיעות הפוסקים ז"ל דהרי חזינן דיש בההשתתפות כח לשעבד על יותר ממה שהניחו. ואולי השעבוד הוא ע"י שכר פעולה של התעסקות השותפים בהמשא ומתן ולא שייך בכך כבר ס"ד במעוברת כי עסק מו"מ שותפות י"ל דהו"ל כרפואה דהדרך ליתן הרבה עבור העסק וכמה שפוסק שכר משלם. ואולי היינו טעמי' דהב"ח ז"ל שכתב שבדרך מו"מ משלם יותר ממה שהניח כי בדרך מו"מ חל שעבוד שבדרך שכר פעולה משא"כ לומר ששיעבד לכל ההפסד ביותר ממה שהניח עבור שכר פעולה. שכל כך לא אסקו דעתייהו ורק הפעולה שייכת לשכר ריוח והפסד. ואם אמר השותף שילוו עוד לצורך השותפות הרי מוטל עליו לשלם וממילא נפסד יותר ממה שהניח והו"ל איני יודע אם אתה חייב לי ואינו יכול להוציא מהשותפים ולא להטיל עליהם שבועה אם התנו שמוחלים שבועת השותפות זל"ז. וגם אם המלוה נתן רק מצד זולתו מהשותפים מ"מ כיון דעשה שליח ללות עליו חייב לו ואח"כ הו"ל איני יודע אם פרעתיך גם אם הספק נולד קודם הו"ל ספק פרעון קודם להלואה כיון דלא הי' חשבון לנכות זב"ז וכמ"ש במק"א. ומ"מ י"ל דל"ש שתיקה כהסכמה על ההלואה שיתחייב בכך גם אם מהני שתיקה כהסכמה בגוף עסקי השותפות ובסי' ע"ז יש חילוקים אודות חיוב על שותף חוב שלוו חבריו. וגם במה שמועיל שתיקה כהסכמה או אולי גם בהסכמה מפורשת י"ל דל"ש עי"ז חיוב על יותר ממה שהניח גם אם בתחילת ההשתתפות מועיל. והסכמה למנות נאמן אחר אולי לגבי מה שחושדים הנאמן שייך עליו צד ערבות להניח הממון בידו ולהאמינו:

ד

סעי' ז בהגה (שינה בענין השותפות) מי שקיבל סחורה בהקפה ובא חברו וא"ל שיהי' שותף להסחורה והתנו ביניהם שכשיתן לזמן פלו' חתימת יד שלו על חצי סך הסחורה ליד מי שהקיף הסחורה והוא לא יתבע רק משניהם בשוה אז הסחורה בשותפות. נראה ששייך בזה קפידא בקביעות הזמן גם שי"ל שרק בזמן פרעון על ממון יש קפידא בהזמן והוא דוקא מצד שהממון יכול להיות ממנו טובת הנאה. משא"כ בהנ"ל גם שיש השקטה של המחשבה ע"י שיודע מקודם שלא יותבע ממנו כל המשך מ"מ אין בהקדימה טובת הנאה ממש וכל שלבסוף נותן חתימת יד שלו כנ"ל איגלאי מלתא למפרע שהם שותפין. ואולי שייך לזה מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רלו אודות תנאים בהגבלת זמנים שאין התנאי בסגנון דוקא רק על מה שהוא עיקר המכוון שביניהם. ואולי בהנ"ל ל"ש שיהי' הזמן דוקא אך אם הי' התנאי שיוליכו הסחורה למכור ויושלש הממון וע"פ תנאי כנ"ל ידע השליש למי יתן הממון כיון שע"י תנאי הנ"ל ידוע האיך יהי' ביניהם אודות טובת הנאה בהממון נראה שהתנאי שעל הזמן הוא דוקא. וגם אם אח"כ לא נמכרה הסחורה במזומנים ולא הי' צד טובת הנאה בהממון ע"י זמן תנאי כנ"ל כיון שהזמן הותנה לדוקא שייך הוא אודות השותפות ואם אין השותף נותן חתימת יד שלו להזמן שהותנה אינו שותף להסחורה באולי. ואולי כשאסקו אדעתייהו שלא יחול זמן התנאי על ממון באולי אינו דוקא עכ"פ אם אח"כ לא הי' להתנאי לחול בזמן אודות ממון וכנ"ל. ואולי שייך להכריע בזה אודות אומדנות בכוונתם אם הזמן דוקא וצלע"ע היטב:

ה

סעי' ח (השותפין שו"ש הן) שומרי שכר זל"ז. אם א' מהשותפין נתפס ועי"ז הסחורה של השותפות צריכה להיות רק ביד חברו הרי כל השמירה רק עליו ותיתי מהי תיתי כיון שרק א' שומר. גם שהי' המדובר שרק א' יעסוק ועליו כל השמירה מכיון שנתפס הרי כל השמירה רק על חברו. ואם חברו חלה יכול לומר חלוק כבסי' קעז. וכל עוד שלא הי' חלוקה הרי השותפות קיים והשומר הו"ל שו"ש. ובידו הי' לומר אינני רוצה לשמור וגם שע"י תפיסה אונסא רחמנא פטרי' להנתפס מלשמור. מ"מ קי"ל שאונס של א' אינו מחייב חברו והי' יכול לשכור שומר משל השותפות ובפרט ע"פ בד"צ או להתנות שאינו מקבל שמירה על עצמו. וכל שלא התנה הרי חייב כשו"ש וגם אם שולח אח"כ הסחורה ע"י אחר גם שלולא התפיסה ג"כ היו שולחין ביד אחר. מ"מ הרי היו יכולים ליסע עם הסחורה והי' הנתפס שימר בדרך וכשקיבל חברו הסחורה מוטל עליו השמירה עד שתגיע למקום המיוחד להשותפות. וגם שע"י שכ"ה סדר הסוחרים לשלוח הסחורות עי"ז הו"ל כמפקיד על דעת בני ביתו. מ"מ נהי דפשיעה לא הוי חיוב השמירה לא נפקע מן השותף. נהי שאם המוליך בדרך הי' מקבל הסחורה מיד הנתפס הי' השמירה בדרך מוטל על הנתפס. ואם הי' מקבל מיד שניהם הי' השמירה. על שניהם. מכל מקום מכיון שהמוליך קיבל מיד השותף שהי' עליו כל השמירה ולא הודיע אז להנתפס. לא כלתה שמירתו כי השבה צריכה להיות מדעת המפקיד:

ו

שם (דשמירה בבעלים) שותף שהלך לקנות סחורה לשותפות ושלח מעט מעט לשותפו והוא שלח לו עוד מעות ואחר כל המשא ומתן חסר להקונה סך מסוים אינו יודע אם אבד או הי' סבה אחרת טעות בחשבון וכוותי'. כיון דקיימא לן שפשיעה ג"כ פטור בבעלים. וגם שיש ב' ספיקות לחיוב שמא נאבד קודם ששלח סחורה ואם אחר כך שמא מהמעות שהגיע לידו קודם ששלח ליד חברו סחורה שעל מעות ההם לא הי' שמירה בבעלים גם אחר ששלח הסחורה מ"מ הרי מסקנת האחרונים ז"ל שע"י ספק ספיקא ג"כ אין חיוב על המוחזק ע' בית שמואל ע"ה סי' נא וכ"ש אם יש ג"ב ספק אונס אך מ"מ שבועה שאינו ברשותו מוטלת מדאורייתא גם בשמירה בבעלים וי"ל דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מצד הספק אולי נאבד קודם שהי' ביד השותף סחורה. וגם שיכול לישבע שאינה ברשותו הרי מ"מ ע"י גלגול חל עליו ג"כ באיזה אופן יצאה מידו אם באופן שפטור ועל הגלגול אינו יכול לישבע ושייך להדיעות שבסי' צ"ד אם בגלגול שע"י ספק דהתובע שייך מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:

ז

סעיף י (ולא ישתתף בה עם אחרים) כיון דשותף אין רשאי להשתתף עם אחר בלא רצון שותפו ומשמע לצרף רק לחלקו איזה שותף אינו רשאי אם לא שלא יהי' להאחר שום כח ויד בגוף העסק לגרום נטי' בהנהגתם בשום אופן עי"ז קודם שנודע שהשותף שאינו כאן רוצה בההשתתפות עם אחר הו"ל כמוכר מה שאינו שלו גם על חלקו. גם שסתם שותפות חל על מה שיקנו מ"מ אולי יש חילוק בכך בין סתם לזו כבש"ס ה"ק ה"א חילוק בכך כי סתם שכיח יותר וצלע"ע:

ח

שם (ולא יתעסק בסחורה אחרת) מקבל שותף ע"מ שלא ימכור משלו סחורה ההיא עד שתימכר של שותפות. ושינה באמרו שאינם רוצים לקנות של השותפות רק שלו מ"מ הו"ל שנוי על התנאי באולי כשהי' יכול להבחין היטב וגם אם לא הי' יכול להבחין בסבת מהות הסחורה מ"מ הרי חברו לא נשתתף רק בתנאי וכששינה אם חברו קנה היא רק שלו ואם הוא קנה היא נפקעת מחברו כשרוצה. ואם קנה אח"כ סחורה ההיא ורוצה למכרה לפני דשותפות י"ל שבכלל התנאי גם סחורה שיקנה כיון דטעם התנאי שוה. ואולי כל שהלשון הי' על הסחורה שבידו. גם דיש גלוי דעתא גם על שיקנה הרי גלוי דעתא במטלטלין אין מועיל (רק אם א' מוחזק מהני לפעמים כבשו"ת ש"א ז"ל מההיא דסי' ר"ל) ואולי כיון דהטעם שוה הו"ל בכלל התנאי כי בלשונות בני אדם הולכין אחר המכוון וכדקי"ל בנדרים בכמה מילי וצלע"ע:

ט

שם (והסכים למעשיו) הרב משנה למלך ז"ל בר"פ ה' מה' שותפין תמה מוהרימ"ט ז"ל במ"ש בחח"מ קיב שאחר מעשה אין הסכמה מועלת (הובאו דבריו גם בבני חייא) שהרי לשון הרמב"ם ז"ל משמע שגם אחר מעשה מועיל הסכמה ובודאי לא נעלם מעיני מוהרימ"ט ז"ל ההלכה במקומה. ונדון דידי' שייך בו מסברא ביותר שלא יועיל הסכמה כי מכר חוב מה שלא הי' עוד תקוה לשנות המכירה גם על פ"א. ומה שהודיעו הי' בגדר בתר דעבדין מתמלכין משא"כ במה דנקט שם הרמב"ם ז"ל שגם שעשה מה שע"פ שורת הדין אין להשיב מה שכבר עשוהו מ"מ כפי סוגיא דעלמא אם לא הי' מסכים י"ל שהי' יפול להשתתף עם אחר בהסחורה או להוציא הסחורה שנתן בהקפה או להמציא איזה תחבולה משא"כ שם בהשו"ת מבואר שבשעת ההודעה לא הי' שום שייכות תחבולה לשנות מה שעשה: וי"א ששתיקה כהסכמה היטב (במשנה למלך שם מביא דיעות דס"ל כן) י"ל דל"ש כן רק אם הם שותפין בכל עסקיהם וכששתק הו"ל גלוי מלתא למפרע שהשתתף גם בכך משא"כ אם רק בעסק א' מפורש הי' מדובר ביניהם גם אם שתק אח"כ במה שהוא מחילה. י"ל דלכ"ע אין השתיקה כהודאה וכן י"ל מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין. ואולי מ"ש הכסף משנה ז"ל והאחרונים ז"ל שלכך מהני הסכמה מצד שמחילה אינה צריכה קנין. ומשמע שבמה שאינו מחילה רק כהונאה ליתן ממון אין מועיל מה שהסכים ולא הי' דרך הקנאה. להסוברים שגם שתיקה מהני גם שבכל דוכתי אין שתיקה מכרעת וכמ"ש מוהרימ"ט ז"ל שם. אולי לדידהו גם כשאינו מחילה מועיל כי הו"ל רק גלוי מלתא בעלמא שהשתתפותם הי' כדרך הרבה שותפים שמרוצים זה לזה בכל העשיות שיעשה כל אחד ואחד מהם כפי שיקול דעתו ומצד אפושי פלוגתא לא מפשינין י"ל שמכל מקום לכ"ע גם הסכמה בפירוש אין מועיל רק במה שהוא מחילה. ואם א' רק מוחזק במטלטלין ולא בממון י"ל דלא שייך בכך מחילה בהנ"ל כי מחילה לא שייך רק בממון שהוציא ברשות ועליו רק תביעה ולא במטלטלין וכל שכן קרקע שבעין דצ"ל הקנאה וכ"ה לגבי שותפים שמועיל מחילה רק כפי ההלכה היטב: כשהסכים השותף אחר ששמע והשותף שקנה הי' רחוק אצלו בשעה שקנה שיסכים שותפו במה שאינו כפי דרך השותפות אולי יכול הקונה לומר לעצמי קניתי ושלא לקבל שותפו ולפי מ"ש הטעם שמועיל הסכמה הוא מצד מחילה י"ל שעל ידי זה אין הסחורה נקנית לו ויכול לחזור בו שותפו:

י

שם (שמכר בהקפה) שותף שמכר בהקפה שהשכר לאמצע ולא ההפסד. אם אחד הניח להשותפות סך יותר והשותף שהניח מעט מכר בהקפה. נראה שאם גובה אחר כך החוב והי' ריוח בההקפה שייך לומר איגלאי מלתא למפרע שההקפה הייתה להשותפות וכאלו הייתה בהסכמת שניהם ואין טענה במה שעל ידי הרחבת הזמן דההקפה הי' הריוח והמעות הם רובם של אחד. אין צריך לומר אם לא הי' זמן ידוע למכירת הסחורה שבכלל מה שהניח מעות יותר להסחורה הוא בין שתומכר במזומנים לאחר זמן מרובה ויהי' הריוח על ידי מתינות בהמעות בין שתומכר תיכף. וכ"ה בהקפה בפרט כיון שהי' ריוח שהוא לאמצע שי"ל שאיגלאי מלתא למפרע שהוא כאלו מכר במזומנים. אך גם אם הי' זמן ידוע למכירת הסחורה תיכף ומכר בהקפה לזמן מרובה והרויח על ידי מתינות הזמן כיון שבשעת מכירה לא הי' אפשר להרויח כל כך והוא נוטל חלק בריוח על ידי שלריוח הי' כשלוחו ממילא י"ל שהריוח שייך בשוה כאלו הי' ההקפה מתחילה ברשותו וכשידוע שהריוח בטוח ואחר כך הי' אונס שלא יוכל לבא למקום הלוקח לגבות החוב נראה שאין על המוכר בהקפה טענה. כי י"ל דאיגלאי מלתא למפרע שהוא כהקיפו שניהם. ובפרט אם ברצון שניהם הוליך הסחורה למקום שאין אפשר לבא עכשיו לשם. ובפרט אם היא סחורה שאי אפשר להוליכה למקום השותפים מצד הוצאה יתירה וצלע"ע היטב בכ"ז: שותף שמכר בהקפה כשהי' במקום רחוק והי' ההפסד גדול אם לא יתן בהקפה אין עליו טענה כי אם כפי שווי הסחורה שם במזומנים ולא כמו שהוא בביתו כיון שהולכת הסחורה הי' בידיעת שותפו. ואם הי' חשש הפסד גם בהפקדת הסחורה שם צריכים להבחין אם חשש ההפסד שבפקדון שוה כבהקפה פטור ואם אין החששות שוות ומכל מקום גם בפקדון הי' צד הפסד ורחוק משכר ובההקפה חשש הפסד יותר וקרוב לשכר ביותר אולי ההכרע בזה על פי אומדנא של בקיאים כסגנון השומא של טובת הנאה שאמרו חז"ל שיש על זה שומא באומדנא של בקיאים. וכ"ה בהנ"ל. ועיקר החיוב בהקפה כשהסחורה הי' סחורה בזול. וכשמוטל עליו לשלם עבור שהקיף מוטל עליו לשלם תיכף וכשאין לו והכריחו לישבע שאין לו כשגובה אחר כך את החוב בריוח הרבה הריוח שייך רק להמוכר בהקפה כן י"ל באולי ואולי הרי זה כדריש פרק המפקיד שעל ידי שבועה קנה. ואולי יש לחלק וכיון שההפסד לו והריוח לאמצע יכול לומר מזל דידי גרם שלא הי' לך במה לשלם וקנין לא הי' לך בשלי וכשנתן מעות תיכף נראה שקנה החוב בהמעות גם שאין חוב נקנה במעות. אולי הוא כאיגלאי למפרע דאדעתא שיקנה אז השטר חוב רק לעצמו כשלא ירצה שותפו בהחוב על מנת כן קיבל השטר חוב ואולי גם כשקודם שמשלם לשותפו וטוען שיקנה לו כל החוב יכול השותף לומר כיון שההפסד לך והריוח לאמצע מוטל עליך לשלם והריוח יהי' שייך לי והיינו כשהגיע זמן מכירת הסחורה ההיא מה שאין כן כשלא הגיע אינו יכול להכריחו שישלם לו תיכוף עד עת מכירה בסגנון סחורה דכוותה וכשנוגש עליו לשלם תיכף יכול לומר הקנה לי ריוח שלך ואולי גם כשנתן לו רק שטר חוב קנה הריוח מצד איגלאי למפרע ואולי כשטוען השותף מכרתי בהקפה בהחלט על מנת שיהיה הריוח שייך רק לי כשמשלם תיכף במזומנים שייך לו הריוח ואולי גם כשאינו משלם על ידי שאין לו ואולי אין זה מועיל וגם כשאומר לו שותפו להדיא שלא יקיף כ"ה. אך כשאמר השותף שלא יקיף ואם יקיף אין החוב שייך לו בודאי קנה החוב לעצמו. ואולי יש הפרש בין כשידע הלוקח שהוא של שותפות וסבר שהוסכם משניהם להקיף או לא ידע כלל כי בגוף הסחורה לא שייך לומר שיצאה מהקנאת השותפות רק שייך לומר שהלוקח התחייב את עצמו רק למי שהקיף לו וצל"ע הרבה בזה היטב: מכר בהקפה הו"ל שלא לתקון אינו שליח שותפו גם אם הי' במקום רחוק ובהמות הוצאות מזון ואין קונה רק בזול כי אמרו חז"ל קבא מארעא ולא כורא מאיגרא כל אגב בעיא כו' ואולי לא שייך בכך ג' בקיאים שאמרו שבטוח. ומי שלא אמרו לו חזי דעלך קא סמיכנא קיי"ל דאינו ערבות כי אמירה ע"פ אומדנא בכך אינה ממשות. ורשות ב"ד אולי מועיל מכל מקום ובהמות שלא רצה למכרם בזול ושחטם אם לא הי' פחות מכפי מה שהיו רוצים ליתן מסתמא הו"ל תקון כי הקונים מסתמא מעריכים פחות שבערכים אם יוכשרו והיינו במקום שהמו"מ לשם למכור להשוחטים למכור שם. ובספק אם תיקון או לא י"ל שהמוחזק בממון השותפות הו"ל אינו יודע אם חייב ויכול לומר אולי עשית שלא בתיקון רק אם ע"פ מבינים מובחן דהו"ל תקון כפי הסגנון בהספיקות וכפי דרכי תגרים. וכן אודות פשר על שבועה או שבועה ולא רצה להתפשר וכנגדו נתפשר. שבועה אינה נטי' מהתקון כיון דלא הורשה משותפו על פשר ולא הי' סיפוק להתיעץ עם שותפו וגם פשר כשהי' ע"פ בד"צ ולא הי' פנאי להתיעץ י"ל דהו"ל תקון וצלע"ע בכ"ז: הקפה לאחרים משותפות וחלקו ביניהם ולא גבו בזמן פרעון אין מוטל לשלם לבעל הקרן כיון דעל ההקפה הסכימו וכל אגב גביא בעיא והלואי שיפרע בזמנו וכשאומדנא שלא יגבו החוב ישלם השותף כי דעתם כדרך העולם באומדנא וכן אם לוו מא' על כך בזמן פרעון מוטל על שניהם לשלם אז וכן אם לוה א' הו"ל שליחות:

יא

שם (השכר לאמצע) שותף שהתפשר א"ע עבור תביעה שהי' לו על א' בעסק השותפות ועי"ז התחייב א"ע הנתבע נגדו במה שהוא קרוב לשכר להשותף ולבסוף הי' שכר עי"ז ושותף הב' מיחה בו תחילה שלא ילך כלל לתבוע להנתבע (אם הנתבע הי" ג"כ תובע בעסק טענה ההיא גופה שעל פיו תבעו השותף ולפי דבריו בזה גופי' הי"ל תביעה על השותף והזמין למשפט פשיטא שהי' השותף מוכרח לילך למשפט. ולא רצה לישבע ולזה התפשר א"ע על שני צדדים דהתביעות שמזה לזה. ושותף שני שמחה לו לילך למשפט הוא סרבן. ואם לא רצה הנתבע להתפשר כי אם על הכל יש בזה צד הכרח ביותר) נראה דלא שייך בזה מאי דקי"ל שותף שעשה סחורה בנבילות כו' או שותף ששינה שהשכר לאמצע כי יכול לומר כיון שהפשר שלי לא חל על חלקך אין זה כקונה במעות שותפות שכמשנה השכר לאמצע. משא"כ בזה שה"ז כאלו קניתי בממוני לבד. אך לפימ"ש הש"כ ז"ל בסי' עז שעשיית השותף אינה בטילה גם לגבי שותפו רק שאם עשה עיוות צריך לשלם לשותפו. כפי"ז שייך הפשר גם לשני אם לא שפירש בשעת הפשר שעושה רק על חלקו. אך כשהנתבע לא ידע כלל שהוא עסק שותפות ולא הי' עוסק רק עם אחד. בזה אולי י"ל שכיון שהשותף מיחה תחילה אל תיכף התביעה של השני על הראשון. והראשון שהתפשר א"ע על הכל ה"ז כקונה במעותיו לבד כיון שבלאו הכי לא הי' להשני ג"כ טענה רק על הראשון ואם התחייב א"ע קנס נגד הראשון שעי"ז הי' ריוח בסוף גם אם הקנה זכותו לשותפו השני בקנין סודר אין מועיל עד שיקנה בכתיבה ומסירה זכות הקנס שזכה בשטר חוב שנתן הנתבע באופן מועיל לדברי חז"ל וצלע"ע: שותף נתרשל מלמכור בהמות שהיו במקום יוקר והוליכם למקום זול שייך בכך ההפסד עליו והשכר לאמצע כמו בכל מ"ש בש"ע שכ"ה ע"י פשיעתו וגם שאם א' תקף בהמה של סברו והוליכה ממקום יוקר למקום זול. או סגר מטלטל של חברו מזמן יוקר לזמן זול פטור מדיני אדם רק בדיני שמים חייב מ"מ שותף חמיר ואולי גם פשיעה בשב ואל תעשה לגמרי כעין הנ"ל כ"ה ואם אומר שלא מכר מצד סכסוך שכינו לשותפו ושם נתירא שיתפוס שותפו נגדו אם שם בד"צ והסכסוך שביניהם אינו מה שעומד להתברר במקום הזול הרי פשיעה אינה מסולקת ע"י הסכסוך ואם הסכסוך עומד להתקן במקום הזול אם מבורר כאן שממש בדבריו או שיכול להיות ממש אינו כמציל א"ע בממון חברו ולא נשתתף אדעתא שיופסד ע"י תפיסה נגדו שלא כהוגן וצלע"ע. ואם רק שלוחו הי' שם שבהסכמת שותפו שלחו ולא רצה השליח למכור על השליח אין חיוב בכך וככל אדם כנ"ל: שותפים שהתנו לשלם בזמן פרעון ובקנס אם א' לא שילם חל רק עליו ומ"מ התובע יכול לתבוע משניהם ואח"כ גובה המסלק מחברו היטב: שותף ששינה ההפסד עליו אם הוליך למקום הזול וברשות אולי החשבון כפי מקום המכר או כפי מקום השנוי ואם שינה קודם שהוליך י"ל דחמיר וכן בשליח שע"י הולכה הי' הפסד ושינה קודם שהוליך ובבעח"י שהוצאות הם הפסד להחזיר למקום היוקר וצלע"ע היטב: שותפים בכמה מו"מ ואח"כ קנה א' סחורה ואחר שקנאה אמר שאינו רוצה שפלוני יהי' שותף והי' אח"כ היזק ואומר שבשעת קנייתו הי' דעתו על שותפות וחברו אומר הוכיח סופך שגלית דעתך על שלא קנית מתחלה לשותפות נראה דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי ואינו יכול ליקח ממנו היזק אך אם הוא מוחזק שותפו אינו יכול להטיל עליו שבועה כי אין זה טענת ברי שלא קנה לשותפות. וקבלת חרם יכול להטיל. גם אם אין ביניהם שבועת שותפות ואם יש ביניהם שבועת שותפות דהיינו שיש מקום חשדא בהמו"מ שביניהם ולא חלקו. גם אם לא טענו שבועת שותפות כלל כיון שיש ביניהם סכסוכים אולי שייך שבועה וצלע"ע היטב: שותפים שעל א' מוטל לקנות סחורה ממקום זול ונתרשל וקנה במקום יוקר כמו מוכר יין וקנה בעירו ולא במקום גידול היין י"ל שאינו כמבטל כיס וגרמא רק הו"ל כחייב א"ע ליתן לחברו יין כמה שיצטרך בסך פלוני שהחיוב אינו נפקע מעליו ואינו כמקח שאינו מסוים שהרי אינו כתבן או זהב רק כבית אם מלא או חסר. ובהתחייבות קי"ל שמועיל עכ"פ לבח"ר גם שלא בא לעולם וכן בשאינו מסוים. ומכר ג"כ חל גם שאינו כי אם בפיסוק וחל כמו שו"מ פ'. אך אם ראה השותף ולא מחה י"ל שמחל על התנאי ליסע כנ"ל וביותר שאין ידוע אם יצליח בדרך ודרכים בחזקת סכנה ואחריות. ולפעמים במקום עשיית היין הוא ביוקר מבמקומות אחרים שיש שם יין מכבר. ואולי גם כשלא ידע התרשלות ולא מחל מ"מ אם הי' זמן ההוא משונה מברוב זמנים ביין והיין ביוקר במקום גידול אין התנאי חל בכך ואינו רק כפי רגילות רוב הזמנים. ואולי שייך בכך פועל יכול לחזור בו כו' כיון דהמאמר הי' ביניהם ליסע ולא התחייב א"ע ליתן לשותפות יין בזול רק קיבל ע"ע ליסע והו"ל כפעולה. ולהסוברים שמשותפות אינו יכול לחזור בו גם על העתיד משמע שבכך לא שייך כ"כ פועל יכול לחזור כו' ואולי כן תיקנו חז"ל לחקון העולם הצריך לשותפות. אך לדסבירא להו שעל העתיד יכול לחזור בו וכן הנהוג י"ל שגם בשותפות שייך פועל יכול לחזור בו ולומר שעי"ז ביטל שותפות והשכר לחברו וההפסד על שותפות (לפי הנראה צ"ל בהיפוך) י"ל דל"ש כ"כ בסך כי מ"מ מי יודע דרך הריוח אולי לא הי' מצליח בהדרך ובכך אין לקנסו רק לכפי שווי טובת הנאה ואינו פושע בהעסק כיון דרוב מוכרי יין אין נוסעים:

יב

סעי' יב בהגה (ובא אח"כ עלילה) מ"ש בסי' קעו שעלילה שהיא ע"פ דינא דמלכותא דינא או במשפטי בני נח מוטלת על השותף שנתרצה אם שייך כן באחד שמכר לגוי מה שקנה בהקפה ומה ששילם הגוי נתן פרעון ואח"כ לקח הגוי מיד שהקיף המטלטלים שפרע בהם אם ערכאות של גוים לקחו שכ"ה במשפטם. אם מוטל כן על שהקיף צלע"כ:

יג

קנס מלכות אודות מה שקורים טובאק. כיון שמשוה הגזירה לכל בני המדינה משמע שייך בו דינא דמלכותא דינא ושותפין זע"ז בטובאק באופן העלמה ונמצא והי' הפסד על ידי הקנס כל הטובאק ועוד קנס. צלע"כ האורו"ת ז"ל סס"י קכ"ח הביא שהכנסה"ג ע"ה שם כתב הרבה הלכות אודות הברחה ולא כתב היאך ביאר בזה. ובסי' קע"ו אודות גניבות משמע ממ"ש שכשלא ידע אין חיוב על השותף. הא ידע תיכף נכנס בהחיוב כהנתפס כיון שנתרצה להיות שותף להגניבה ואח"כ כ' שם נהנה כו' משמע דוקא כשנהנה חייב הא קודם הנאתו אינו חייב הא בדרכי משה ז"ל שם כתב לעיין בססי' קע"ז. והיינו במ"ש הב"י ז"ל שם בשם הרשב"א ז"ל אודות גניבה. ואולי בטובאק הנ"ל במה שלקחוהו בקנס גרע מקנם שמשלם ממון עוד. שאולי הממון אינו חל כ"כ על שותפו ולא אסיק כל כך אדעתי' מה שאין כן גוף הטובאק מתחילה סברו וקבלו שיואבד כשיוודע. אך אם לא הי' השותפות בהחלט והי' השותף שהסחורה בידו חוזר בו מהשותפות ואמר שקנה לעצמו וישלם הממון שקיבל מחברו גם שחברו לא רצה אז בכך ואמר לו שהוא שותף בהסחורה מכל מקום על ידי מה שאמר שלא יתן מהסחורה ריוח לחברו על ידי זה חל עליו אז כל ההפסד וככל שותף המשנה מרצון שותפו שההפסד לו והריוח לאמצע. וגם שאין דיבורו במה שרצה ליקח הריוח רק לעצמו ממש מעשה כקניית סחורה נוטה להפסד מכל מקום יכול חברו לומר אלו לא היית מדחה הריוח ממני הייתי מזדרז במכירת הסחורה כיון שרק על ידי ההתרשלות חל הקנס ומה שאמרתי שהריוח יהי' שייך לי אין בכלל זה הפסד [חסר תיבות] ובפרט אם הי' מקום להנצל בהסחורה מקנס וצלע"ע:

יד

סעיף י"ד בהגה (וחייב לשלם לחברו ע' בנה"מ) מ"ש בנתימ"ש יצ"ו. כפי ששמעתי לישב הצ"ע שכתב הקצות החושן ז"ל וחילוק בין שומר לשותף שבשותף י"ל דהו"ל כקבלן וצריך לשלם גם מניעת הריוח (לא עיינתי עתה ואולי חיוב במניעת הריוח לא שייך רק ליום שוק שעומד רק לשם. וכמו שגם שבכל מילי אין לך רק מקומו ושעתו אזי מכל מקום בכפרים החשבון כפי שער שבעיר ע"י שעומד רק לשם על ידי זה הו"ל טפל וכאלו שם. כן יום שוק שהסחורה מוכנת רק לו על ידי זה החשבון במניעת הריוח אז גם שאינו ממש ככפרים. כי בכפר אין שער והחשבון תמיד כפי עירה מה שאין כן ביום שוק לגבי קבלן דלכל מילי אין חשבון כפי יום השוק רק סגנון מניעת הריוח הו"ל כפי יום השוק על כל זה גם במניעת הריוח י"ל שאין חשבון רק כפי סגנון ידוע בשייכות לשם בבירור כי"ל באולי) גם לפי דבריו לא שייך כן רק בשותף שמוטל עליו עסק מכירת הסחורה מה שאין כן סגנון אנת בפרוטי כו' אם מכר בעל הממון בשנוי. וחייב ההיזק מכל מקום מניעת הריוח אין להטיל עליו כי עליו לא שייך סגנון קבלנות ופעולה והו"ל ככל גוזל המשלם רק כשעת הגזילה רק על אשר מועל עליו ההתעסקות עליו שייך מעין קבלנות לפי מ"ש שם. וגם כשעוסקים כולם אם לא הי' טענה על זה שמכר בשנוי אם לא הי' מוכר גם מכירה שלא בשנוי י"ל שאינו כקבלן: שותף שלא מכר בזמן הידוע למכירת הסחורה והי' אז לפניו קונה בריוח מרובה מכפי שווי אז מסברא מה שכפי שווי ואח"כ נפחת י"ל דהו"ל כקיבל על עצמו לשון אם אוביר ולא אעביד כו'. אך העודף עד השווי י"ל שהעודף אין לו שייכות להמטלטל כיון דלא בשווי כל כך ואולי י"ל שעד שתית שהסוחרים מחלי ולא קפדי בכלל שווי נכלל גם שאינם מוחלים רק בדיעבד בכך שאחד ביקש כל כך הו"ל כדיעבד. ואולי כשהקונה שביקש ליתן ידע השער ומ"מ רצה ליתן או שמסתמא ידע מצד הפרסום הו"ל בכלל שווי. ובאולי גם כפי שווי ביום ההוא אם כמה סוחרים שיערו שיתיקר אחר כך יותר גם שאמר חז"ל זבין וחרט כדחלא אכרעך זבין כו' מכל מקום אין פשיעה במה שעל ידי תוספות ריוח שהי' מצפה נתרש"ל:

טו

סעיף ט"ו (זמן קצוב) שותפין שנשתתפו על משך שנה בשכירות מה שקורים אורדנא ובאמצע המשך בא אחד לחזור בו מצד שיש לו חשד גניבה על ידי אשת חברו. ואמר שמצא רגליים לזה גם אם מברר שכ"ה. נראה שכמו דקיימא לן רסי' קע"א שבנשתתפו מתחלה זה עם זה ברצון. אין טענת גוד או אגוד כיון דהו"ל לאסוקי אדעתא בתחלה. וכ"ה בזר שגם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין מכל מקום הרי אמרו חז"ל כבדהו וחשדהו רק שאין להחזיק כן בהחלט. אם כן הי' לו לאסוקי דעתי' חשש בזה. אך כשמברר נראה לדמות להא דקיימא לן בסי' ע"א בנאמנות שעל ידי שיתרע אח"כ נאמנותו בשום דבר בטל הנאמנות שנתן לו וכ"ה בזה באולי וצלע"ע ועשינו פשרה:

טז

סעיף י"ז (זמן ידוע) שותפים בחנות בסחורה שהדרך למכרה רק בחנות מעט מעט לשיהי' שם הרבה סחורות שונות על ידי זה לא שייך בכך חלוקה גם ביש הרבה מהם שווים זה לזה כמה חתיכות ולא שייך למכרה תיכוף בגוד או אגוד או במקח תוספות זה על זה. והו"ל כזמן ידוע למכירת הסחורה ההיא שאין יכולים לחלוק קודם זמן ההוא. וגם שאין זמן מסוים להמכירה מכל מקום כיון דצ"ל הרחבת זמן למכור מעט מעט בחנות ה"ל כזמן מסוים להמתין וכן בהחנות אין טענה שימכור כל אחד ואחד שם סחורה שלו אם שוים בסחורה אחת ודאי שאי אפשר לשניהם למכור שם אך גם אם ביד כל אחד ואחד סחורה אחרת מכל מקום יכול לומר אי אפשר לשמור נגד הבאים לקנות ממך שאין לי עסק עמהם וצריך הוא לשמור מהבאים לקנות ממנו. ועל שכירות החנות יכולים לומר גוד או אגוד אחר שהי' חלוקה ביניהם בהסחורה שותפות שהי' ביניהם וצלעע"כ בכל הנ"ל היטב: שותפים שמכרו יי"ש שהלוקח יבוא ביום פלונוי וישלם ויקבל היי"ש ולא בא ורצה אחד מהשותפים לחלוק על ידי זה להוליך חלקו למקום אחר. וא' אומר שימתין ולא יקפיד על העכוב ימים מעטים. אם ידוע דדרך השותפים שלא להקפיד על כמה ימים עיכוב בכך גם שיש חשש שנוי השער והירוס החבית בינתים מכל מקום אם אין רגילים להקפיד בכך הו"ל המקח קיים היטב ולא פליגי בכך הט"ז ז"ל והנקה"כ ז"ל ביו"ד סי' רל"ו. ואם ידוע דדרך הסוחרים להקפיד בכך שעל ידי זה לפי משמעות דלשם המקח בטל מכל מקום לגבי השותף אין על ידי זה הכרח לחלוקה כיון דלא התנו ביניהם על חלוקה תיכף ואין זמן מסוים למכירת הסחורה ההיא אז דוקא. אך גם אם הי' מהראוי להכריח על חלוקה מצד שאם לא יתקיים המקח יש אז סוחרים מה דלא שכיח כן אחר כך או מצד שהסחורה על עגלות דאחרים בשכירות שאם יחלוק ויוליך לא יוטל עליו השכירות מה שאין כן כשיבוטל מקח הא' ולא יוליכו עתה אם רק ספק אם דרך הסוחרים להקפיד בכך גם שכנגד הלוקח הי' הם מוחזקים ויכולים לבטל מקח שלא ע"י העיכוב מכל מקום שותפים כל אחד ואחד מוחזק בשלו ואי אפשר להכריחו על חלוקה כי אולי אין קפידא בכך בהעכוב. ואם הלוקח מעכב יותר מכפי דרך התגרים ובטל המקח. ועל ידי זה הצטרכות לשלם לבעל עגלה שהי' על ידי זה עיכוב שהי' היי"ש מונח על ידי המקח אם על ידי הלוקח הי' המדובר עם הבעל עגלה להמתין מצד שכירות הו"ל כשליחות דידי' והשכירות עליו לשלם גם אם הוא מוחזק ואם הי' היי"ש מונח שם מקודם על העגלות על מנת להוליך בסמוך ועל ידי המקח שהו ולא אמרו בפירוש לשלם להם. להבע"ג י"ל שמגיע לשלם גם דאין שבת בבהמה ובשס"ג שגם אם עשה מלאכה בבהמת חברו פטור מכל מקום כשאין דעת גזלנותא רק דעת שכירות יש שם חילוק ובססי' ש"י שמשלם עבור כל יום בכל אופן אם השכירות הי' לימים. ובכלל שכירות כפי פרסאות נכלל גם כן שאם יום או יומים יעמוד יותר מהראוי ישלם העכוב כנהוג אך הלוקח שלא שכר הבע"ג גם שבדעתו הי' גם כן דעת שכירות מכל מקום שייך בכך גרמא בעלמא שגם אם המוכר מוחזק נגדו מכל מקום לא בשליחותו הי' שכירות והשכירות הי' מוקדם והשהי' אין עליו חיוב זולת מדובר בשכירות בפירוש והו"ל רק גורם:

יז

סעיף כ' (הי' עליהם חוב לאחר) שותפים שחלקו וסידרו ביניהם שחובות פ' ישלם פלוני וחוב פ' ישלם פלוני וחוב פלוני שניהם בשוה וחוב פ' חלק גדול א' וחלק קטן חברו. והגיע תביעה מחוב שעל שניהם אינו יכול לומר אעכב עד שתשלם חוב שעליך לבד גם אם על חוב ההוא שטר שהוא על שם שניהם או של"א הנתבע. גם שהתנו שיהי' הברירה בידו לצוות למלוה שיתבע מכל מקום כל עוד שאין המלוה תובע אין להזכיר חוב אחר רק חוב שתובעים מוטל עליהם לשלם כפי פשר שביניהם ואולי כשאחר הפשר ירדו מנכסיהם יכול לומר לא הייתי סומך את עצמי שתשלם חוב שיוכלו לתבוע מהחתומים רק על ידי שהיית בטוח בעיני אז והו"ל כמו גבי נאמנות שכשנתחדש ריעותא בטל מאז וכמו בזמן פרעון מהלוואה שבטל על ידי שהלוה מבזבז וצלע"ע:

יח

סעיף כ"ב (הנותן מעות לחברו) השולחים מעות לקנות להם סחורה שתובא עם סחורה שיביא המקבל לעצמו וחלה המקבל מליסע גם שהאומדנא שרפואתו קרובה יכולים ליטול המעות גם שפסקו לו שכר עבור הבאתו הסחורה והו"ל כלוה שאחר כך שמעו עליו שהוא מבזבז. גם שקנה המעות מוציאים ממנו. ואם בסמוך נרפא. כל שלא שלח המעות על ידי אחר מוטל עליו ליתן להמקבל ואם הי' סבה למה לא שלח על ידי אחר ולולא הסיבה הי' עומד להזדרז לשלוח י"ל דהו"ל על ידי זה השליחות בטעות מעיקרא. וכן אם הי' רפואה שלא כדרך הפשוט י"ל שלא הי' נותן אלו ידע אך י"ל שכיון שהידיעה במעותד כוללת גם הרפואה אין טעות:

יט

סעיף כ"ג (המקבל עסק) כתבתי במק"א שגם יכול לחזור בו מעסקא בחצי היום מכל מקום בפשר העסקא יכול לומר לא נתפשרתי כי אם על משך כפי המדובר. וכשאתה מחזיר לי קודם זמן המדובר לדידי שוה לי מזמן זה הרבה מכפי ערך פשר העסקא שהרי ידוע שאין כל הזמנים שווים לגבי הרווחה בסחורות ורק על ידי שישלם מזמן המועט כסך הפשר או שישבע שלא הרויח. אך נראה שמכל מקום המוציא מחברו עליו הראי' והמקבל יכול לטעון שלא התחייב את עצמו בהפשר רק לפי ערך הזמן ואולי כ"ה כוונת הנותן והו"ל לאסוקי אדעתא שאוכל לחזור בי בתוך הזמן ובמה שלא התנה גילה דעתו שיהי' לפי ערך הזמן ואדעתא דהכי קבלתי העסקא מעיקרא ואם הי' ידוע שהפשר נעשה שלא בזמן קבלת העסקא הי' שייך לומר שטענת המקבל הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך שחיוב השבועה ודאי והמכוון בהפשר ספק. אך כשהי' הפשר בשעת קבלת הממון בעסקא הו"ל איני יודע אם נתחייבתי כפי דבריך וגם כשנתעכב הפשר אח"כ הרבה מכל מקום י"ל שכיון שבאים לדון על הזמן שאחר הפשר אם הריוח בו הו"ל איני יודע אם נתחייבתי וצלע"ע:

כ

סעיף ל"ו (שא' מהם חייב לו) אחד הי' אחד מהשותפים בתבואה חייב לו סך מסוים וקיבל תבואה בסך כן ואמר שהוא עבור החוב גם ששתק השותף הו"ל כהודאה ואין עליו עוד תביעה גם אם השותף שהי' חייב אין לו קרן בהתבואה וגם אם ידוע שאחר כך נודע להשותף חברו שהקרן רק שלו מכל מקום אין פתחון פה על המלוה עבור התבואה גם אם נתחדש ונודע לכל שלא הו"ל לאסוקי דעתי' שהקרן רק שלו ואח"כ נודע כן מכל מקום אין על המלוה טענה וזכה היטב: שותף שתפסו ממנו מהשותפות עבור תביעה שעל שותפו אם שותפו טוען שאין מגיע ממנו. מוטל על השותף לקדם בשכר להציל כיון שהם שומרי שכר זה לזה ושומר שכר מחויב לקדם ברועים ומקלות בשכר ואין טענה לומר אני מאמין להתופס שאומר שמגיע לו כי על של זולתו אינו רשאי להאמין ולעשות מעשה ע"י זה וממילא הו"ל התופס כתופס משל מי שאינו חייב לו וכברסי' נ"ח וגם כשידוע שחייב אך בלא התפיסה הי' מרחיב לו הזמן פרעון אולי גם בזה מוטל לקדם בשכר כנ"ל. ועל כל פנים אם קידם בשכר יש להשותף להשיב לו מה שהוציא כיורד ברשות אם לא שאומר שאינו בוחר בהרחבת זמן והי' ניחא לי' שיגבה וצלע"ע כעת היטב:

כא

סעי' מא (ולוי לא נתן לו) שותף שהי' צריך ליתן מעות ולא נתן עד ומן הידוע למכירת הסחורה י"ל דא"צ תביעה שיתן. וכל שלא נתן בטל השותפות ורק בחוב כתב הט"ז ז"ל דצ"ל תביעה וגם שם יש פלוגתא. הנה בשו"ת מוהר"ם ז"ל שבסי' קעו סעי' מא משמע שגם כשהי' תביעה לא אבד. וגם השואל שם הובא במרדכי ע"ה פ' מי שהי' נשוי ג"כ הי' סברתו שאבד ע"י תביעה. אך מ"מ אין הכרע משם כי שם נגמר השותפות קודם שנתן ראובן המעות ועי"ז כתב מוהר"ם ז"ל שם שהמעות שנתן הוא בשליחות דהשותפים משא"כ נתן מעות משלו ואח"כ הי' מעמד השותפות ולא הזכירו אודות המעות ממילא מוטל על השותף ליתן מעות חלקו וכהראי' שכתב השואל שם ז"ל. וכשלא נתן אין לו חלק בריוח. וכלשון הסמ"ע ז"ל בסעי' ז' שממילא המעות צ"ל שווים וכשאינו מקיים כן אין לו ריוח אך מ"מ י"ל דצ"ל תביעה וכבסי' עג אודות שבועה וגם הכנסת הגדולה ע"ה דפליג על הט"ז ז"ל ביו"ד קסא וס"ל דא"צ תביעה שם. י"ל שכ"ה מצד שיש מ"ע להשיב. ובשו"ת מוהר"ם ז"ל שם הביא ראי' מר"פ המפקיד שרק אטרוחי בי דינא הו"ל לא שילם (לפום רהיטא משמע בר"פ המפקיד שאם יהי' אטרוחי בי דינא הו"ל לא שילם בודאי כמבואר שם גבי כיפי. וכשאמר לא אשלם אחר שאמר שישלם הוא ספק בתיקו וי"ל שכ"ה לגבי שותפים. ומוהר"ם ז"ל לא נקט אטרוחי בי דינא רק מצד שמפורש כן גם כיפי שם ועי"ז כתב שכשמדחהו זמין מועט לא הו"ל בגדר לא שילם מצד שאין להפליג הפלוגתא בין רבא ע"ה ורב נחמן ע"ה שם גבי כיפי. וכיון שרבא ע"ה סבר תחילה שגם כשהב"ד מוציאין ממנו הו"ל שילם י"ל שכשמדחהו זמן מועט מדה גם רב נחמן ז"ל והתיקו דלעיל שם הוא רק כשאמר בפירוש לא אשלם וצלע"ע) ומ"מ י"ל שכל שידע השותף שמוטל עליו ליתן אז מעות ולא נתן אבד הריוח. ומוהר"ם ז"ל איירי רק בדחי' מועטת מה שאין דרך רוב בני אדם מקפידים על עיכוב מעט כ"כ וגם שתבע מכל מקום כל שלא הי' אטרוחי בי דינא הו"ל כשילם משא"כ כשהי' עיכוב שרוב ב"א מקפידים על כך ואינו בדין שהוא יטרח וחברו יקבל בהריוח כ"כ לקמן גבי חלה א' מהשותפים וי"ל שכ"ה אודות מעות דעבדין לאינשי סרסרותא ובהם עיקר המו"מ וריוח ואינו בדין שהוא יתן המעות כולם ויטרח וחברו יקבל בהריוח כל שלא התנו כן להדיא. וי"ל שכ"ה גם בלא תביעה כל שידע שהשותף נתן כל המעות וטרוד במכירת הסחורה וצלע"ע. שותפים שהי' מדובר ביניהם שהעוסק יטיל ממון בהעסק סך פלו' לבטחון אם יגיע ממנו חלק היזק ולא הניח והנהיג העסק. ואחר זמן ערובה רוצה בעל הממון להפקיעו מן השותפות ע"י שלא הניח הממון אולי אין בכך משום מחילה ע"י שלא תבעו קודם גם שבשותפות סתם כמפורש בכעין כך מ"מ יכול לומר אמתלא וכגון אם הי' קלקול להעסק אם הי' מדחהו תיכוף ועבור השתדלות הו"ל כמעוברת שאין לו אלא שכרו השוה לכל ואין בכך רמאות כי במה שהבטיח להניח ולא הניח גרם צד קלקול. וגם אם נתחדש אונס מלהניח הממון אין אונסו מחייב חברו וגם עבור יורש יש לטעון אמתלא כנ"ל כי שכיח כן ביותר היטב:

כב

סעי' מה (אא"כ יש מנהג) אודות מזונות של שורף שקיבל הסחורה (שייך לענין שנעתק לעיל סעי' ח' ומתחיל שותף שהלך לקנות סחורה) אם יעלה בחשבון בש"ע כ' שרק אם נהגו חושבין מזונות ובסמ"ע ז"ל שם כ' דדוקא כשא' אינו עוסק אז וכ"ה בזה. אך אם מקבל הסחורה ג"כ אינו בביתו הו"ל כשניהם עוסקים בזמן א' אך אם יש להמקבל הסחורות עסקים אחרים שלו יש להבחין אם מצד עסקיו לבד לא הי' מעוכב כ"כ חוץ לעירו. ומצד השותפות לבד הי' ג"כ מעוכב חוץ לעירו הו"ל רק כשניהם עסוקים חוץ לעירם בזמן א' בהשותפות. ואם גם מצד עסקיו לבד הי' מעוכב ומצד השותפות לבד ג"כ הי מעוכב שייך למ"ש בני' רסד בהוציא הוצאות בשביל עצמו ובשביל חברו וע' בתשו' יד אליהו ז"ל:

כג

סעי' מח (נוטלים בתחלה) בססי' קעו שאין התפיסה על השותפות ובסי' קעז בחלה שהמזונות על השותפות אולי גם בתפיסה רק לפדותו אין מוטל על השותפות משא"כ מזונות שלו בכל משך התפיסה לא גרע מאלה. ומזונות היינו מצד שהמזונות שלו לולא שחלה הי' מהשותפות כמ"ש שם בש"ע שכששניהם עוסקים כו' וכשמזונות שלו מהשותפות משא"כ כשניזון מהשותפות רק בהיותם חוץ לעירם אם לולא מה שחלה או נתפס הי' שבים לעירם אין לחשוב מזון ורפואה שאין לה קצבה על השותפות רק ממשך שהעסק גורם להיות חוץ לעירו במקום המו"מ ובדרך שובו לביתו. ובאם מ"מ עי"ז הפסד מרובה לשותפו כי לולא שחלה הי' עוסק במו"מ ועכשיו צריך חברו לבטל מו"מ שלו ולעסוק בשל השותפות הרי יכול לומר חלוק כבש"ע שם בקע"ז (ובמקום הפסד יכול לחלוק גם שלא מדעת חברו) וכשאינו אומר חלוק איהו דאפסיד אנפשי':

כד

(עוד מצאתי) כתבתי במק"א שכמו ששותף שחלה מזונות ורפואה משותפות כ"ה בנתפס. שגם שלפדות אין מוטל משותפות מ"מ מזונות מוטל משותפות. בכך שייך ג"כ מ"ש בסי' קעז חילוק אם פשע וגבי תפיסה מה שהיא פשיעה רק בערכאות של גוים י"ל דאינו בגניבה שחולק בה משלם מה שבעש"ג מחייבים. כל שפשיעתו לא היתה מצד עסק השותפות ושותפו לא נהנה. ומ"מ כל שלולא עש"ג אינו פשיעה אולי אינו פשיעה וצלע"ע היטב: שותפין בסחורה שאמר א' לחברו אם לא תתן המעות אין לך זכות בהסחורה. השיב השני החזק לך אני מוחל לך חלקי ואח"כ משך הסחורה ולא הי' המשיכה לרשותו בפני השותף גם לא אמר משוך גם שההולכה דרך רשות הרבים היתה לפניו הנה אין זה משיכה המקנית. ולזה פסקנו שנשאר בתוקף השותפות אך אלו הי' משיכה בפניו יש לדון בזה שבר"פ הכותב קנו מידו מהני גם בלשון גרוע דאין לי עסק בה. וכ"ה מחילה בחפץ מבורר לשון גרוע. ואולי מ"מ מהני בקנו מידו וע"ש ברש"י ותוס' והרא"ש ע"ה. בש"ע לא הובא כי אם לגבי אשה באה"ע וצ"ע בפוסקים בזה ובמוהרי"ק ע"ה יש צד משמעות דגם קנין לא מהני בלשון גרוע שהרי דברי שכיב מרע בלא קנין הם כקנין דבבריא וע"ש עוד. גם אולי דוקא קנין סודר משא"כ קנין משיכה גם אם הי' אומר לו משוך וקני אולי לא מהני לגבי לשון גרוע שיהי' עי"ז כלשון טוב וכ"ש במשיכה שהיתה לפניו אך בדרך סתם שהי' אפשר שכוונתו להוליך למקום משומר. ובפרט שעמד שם ג"כ מקודם והוליך למקום המשקל והחזיר לביתו וצלע"ע הרבה בזה. שותפים במה שקורין פכ"ט מבשר כשר והנהוג שבסוף השנה מוותרים חצי נתינה ויותר כדי שישחטו ויכינו למשך שאחר השנה. וא' מן השותפים ע"י ששכר לשנה שאח"כ אינו רוצה לוותר אם אומדנא ברורה שהוויתור בשעתו יוצא הפסדו בשכרו העודף יכולים שותפים שלא שכרו לעתיד לוותר כיון דלעסק השותפות עתה טובה לוותר וחלוקת יום כנגד יום ל"ש בכך גם ע"י שמאים ג' כי אין מסוים בשוה וגם על גורל אין יכולים לכופו: הי' מדובר תחילה בין שנים שאם יקחו מאיש פלו' מעות לסחורה יהיו שותפים לזה ב' שלישים ולזה שליש ואח"כ נטל א' מהם מעות מאיש אחר כי לא השוה א"ע עם הראשון שסבר ליטול ממנו ונתן הנוטל המעות או קצתן לחברו כנ"ל ולא פירש לו אז שיהי' לו ב' שלישים יש להסתפק אם שייך בזה כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה כיון שהי' מעמד אחר בהפסק זמן בינתיים והמעות הם של איש אחר וה"ז כדריש זבחים שבזבח אחד הוא ששייך על דעת ראשונה הוא עושה ואולי כיון שהוא תנאי בממון שייך לזה הפלוגתא שביו"ד סי' רלו בין הט"ז והנקה"כ ז"ל אם תנאי שאינו עיקר המכוון הוא דוקא ומעכב ומ"מ יש לחלק כי כאן כיון שבן אדם עשוי להתנחם ובפרט בתנאי שהוא נגד רגילות שעושים שותפות לכ"א בשוה. ומדובר הראשון חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וצלע"ע היטב:

א

ששכרו מקום בשותפות וקשה שכרה מקום בשותפות מאי הוי הא אמרינן בפ' הספינה דף פ"ד בהא דחצר השותפין קונין זה מזה אינו אלא במודד והניח לתוך קופתו ע"ש וא"כ למקום השותפין היכי קונין זה מזה. ואפשר דהא דחצר השותפין אין קונין זה מזה היינו דוקא לקנותו כולו אבל בגוף הכא דקונין זה מזה להיות הדבר בשותפות מהני גם חצר השותפין ואכתי צ"ע ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ק ח' ובסי' ר"ז סק"ב:

א

האומנין שנשתתפו עמ"ש בסי' של"ג סק"ו:

א

לשלם מביתו לא. והא דכת' בש"ע סי' ס"ג דאינו נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו מחויב לשלם מביתו. ע"ש בט"ז דלעיל כתבו אליב' דכ"ע דאינו נאמן ליטול בשבוע' אבל כאן כת' עיקר אליבי' דהרמ"ה דס"ל דאינו מחויב לשלם מביתו אפילו ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעת' דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק ואם התנה שיהי' להפסד לחצאין אליבי' דכ"ע מחויב כפי תנאו אבל בשבוע' אינו נאמן ליטול. ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ז' הקשה כיון דשותף הוציא ברשות וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל למה לא ישבע השותף שהי' היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותי' בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ב דכיון שהטילו לשותפות סך מה לישא וליתן יכול לומר שלא הרשו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא הי' דעתו שיהי' נאמן בשבועה. וע"ש שהעל' מזה בנדון א' שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דבריר דהכוונ' שאם ישבע שישלם מביתו. ובתומים סי' צ"ג הביאו וכת' עלה ז"ל ואמת כי דבריו לקוחין מדברי רדב"ז כו' אך עם כל זה אין לזה שורש ועיקר דמי הגביל זה שכך דעתו על מה שהניח אסיק אדעתי' שיהי' הזיקו מנה ויותר לא כו' ועוד הא בממון שהניח הרשהו וא"כ למה במנה הנשאר יטול חלקו כו' אלא דבאמת כל הפסד לא אסיק אדעתי' יהי' רב או מעט ולכך לא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתי' שיוצא ולא סגי בלא"ה שיוצא רק הספק אם רב אם מעט וכיון דנחית ברשות להוציא תקנו חכמים שיטול בשבוע' אבל בשותפין כו' רק כל דעתם ומחשבתם לריוח רק התנו שאם יהי' פחת שישלמו ג"כ אבל מ"מ דעתם על הריוח כו' דלא אסיק אדעתי' שיהי' פחת וא"כ אין זה דומה כלל למוציא הוצא' וכו' ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהי' הוא היודע כו' אבל להאמין לו בשבוע' לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשר לו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דינרין וכו' בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנ' והבדל קל חזרינן לד"ת והרדב"ז גופא לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעוש' כן מעוות הדין. ולענ"ד להלכ' ולמעש' נראה כדברי הרדב"ז ושב יעקב אבל לא מטעמי' דמן התקנ' אין אנו למידין וכמ"ש בתומים דא"כ יטול בשבוע' כל אשר לו כו' ומשום דאינו אלא תקנה בקל נדח'. אלא כיון דאחד נותן כולו למחצית שכר ולמחצית היזק וכל הנותן למחצית שכר כו' ה"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון וכדאי' בב"מ פ' המקבל. ומה"ט צריך הנותן ליתן שכר עמלה כיון דהוא פלגא מלוה ומחזי כריבית כשטורח להתעסק בפלגא פקדון של הנותן וכיון שהוא פלגא מלוה הרי חיובו ברור להתחייב בכל אונסין בפלגא מלו' דידיה והעיסקא גופא נהי דאסור למשתי בי' שיכרא אינו אלא כמו משכון וכמ"ש בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ב ז"ל אמת ואמונ' כו' סוף דבר נ"ל דבר פשוט דשמיט' משמטת פלגא מלוה דאע"ג דהנותן לו לא בעי שיוציאנ' ויכל' אות' לגמרי אלא לאיעסוקי בי' וכשיקנ' בהם סחור' או חפץ שתהי' הסחור' אשר קנה מיוחדת לו תחתי' מה בכך הוי ממש כראובן שמלו' לשמעון על משכון שהוא ברשות שמעון ויחזיר לו שמעון אותו משכון דאפי' נטלו ראובן וחזר ויחדו אצלו שיהי' ממושכן לו בעד מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס לי' ראובן וע"ש כיון דעיסקא אינו אלא כמו יחד לו משכון והמלו' על המשכון ואבד המשכון וטען המלו' שנאבד באונס נשבע ונוטל וכמבואר בטור וש"ע סי' ע"ב ומשום דהחוב ברור וה"ל כמו איני יודע אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל אבל בשנים שנשתתפו זה נותן מאתים זוז וזה ארבע מאות דהפסד לאמצע אינו לוה כלל בחלק חבירו והא דהפסד לאמצע היינו משום דהריוח וההיזק נמשך מחלק המועט כמו מחלק המרוב' או משום דה"ל כאלו התנו כן אהדדי אבל אם נאבד או נגנב חולקין לפי ערך וכן בפחת מטבע שאינו בא מחמת העסק משא ומתן נמי חולקין לפי ערך ועי' באשר"י פ' מי שהי' נשוי ובטור וש"ע לפנינו וכיון דאינו ליה בחלק השותף דאם הי' לוה ודאי הי' חייב בכל האחריות וכיון דאינו לוה אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות וה"ל איני יודע אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא מסתמא וכמבואר בש"ס פ' המקבל ובטור וש"ע י"ד סי' קע"ז ע"ש. וכיון דה"ל פלגא מלוה א"כ ודאי המלו' נשבע ונוטל ונשבע שנאבד המשכון כמבואר בפשיטות בטור וש"ע סי' ע"ב סעי' י"ז והעיסקא גופה אינו אלא משכון ובעיסקא שהוא פלגא מלוה הוא חייב בכל האחריות אפי' נאנס ואפי' בפחת מטבע ומחוייב לשלם הלוא' דידי' וזה ברור.) (וכבר בא מעש' לידינו כה"ג והי' כתוב בשטר שותפות להדיא עצ"ה עיסקא כתיקון מור"ם ז"ל וכל כה"ג דה"ל מלוה ממש א"כ המלו' נשבע שנאבד העיסקא ונוטל ודו"ק וע"ש בסי' ס"ז סק"ב וכיון דאינו חייב אלא מחמת הלוא' א"כ אינו חייב אלא בפלגא מלו' דידי' אבל אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקו' מרוב' יותר מדמי העיסקא בהוצא' וכיוצא בזה ה"ל א"י אם נתחייבתי ופטור:

א

השנים שהטילו לכיס. והוא מתשובת הרשב"ץ ועיין ב"י שכת' עלה ז"ל ואינו נרא' לי דהא לא בתורת שותף נחית לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי להאי דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נרא' שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמנהג לתת למסייע לחבירו בסחורתו ואינו משום קרן עכ"ל. ובדרכי משה השיגו ז"ל ואני תמה על הב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו עכ"ל. והנה מ"ש הש"ך בסי' קכ"ב דאם הבטיח למורש' שליש במה שיוציא מן החוב דלא מהני ומשום דהוי דבר שלא בא לעולם ע"ש א"כ דברי הב"י נכונים דכיון דלא זכה בו כלל הרי לא שם בקרן כלום אלא דכבר כתבנו בסי' קכ"ב סק"ג דאם הבטיח לו שליש מחובו זכה ומשום דשכירות נקנה בדיבור ואפי'. בדבר שלא בא לעולם ואין צריך קנין. איברא דאין לו זכי' בגוף שליש החוב כיון דה"ל דשלב"ל אלא שנתחייב בדמיו וכמו שכת' הר"ן בע"ז פ' השוכר בהבטיח למכור כור חטין דאין לו אלא דמיו כיון דמחסרא משיכה ע"ש וכ"כ הרמ"א סי' של"ב ומכ"ש הכא בדבר שלא בא לעולם דאין לו אלא דמים אבל בגוף החוב לא זכה וע"ש מ"ש בסי' קכ"ב סק"ד וה"נ נהי שמחויב ליתן לו דמי שליש החוב אבל במה שגבה אין לו ויוכל לסלק לו דמיו מביתו וא"כ אכתי לא שם מידי בקרן ואפי' אם הי' בדעת ראובן בשעה שגבה חובו מן העכו"ם לזכות בשליש לשמעון לא מהני זכי' כה"ג כיון דהוא מעות שלו ואין אדם זוכה בשלו לחבירו ועוד והוא עיקר דבמעות של עכו"ם לא מהני זכי' אפילו ישראל לישראל וכמו שביארנו בסי' קס"ג סק"א ע"ש. ובפרט היכא שאומר ראובן שלא נתכוין בשע' שגב' לזכות לשמעון מידי א"כ נהי דנתחייב ליתן לו דמי השכירות והוא כפי ערך שליש חוב יוכל לשלם מביתו אבל במה שגב' אין לו זכות וכמ"ש ולכן נרא' כדברי הב"י ודו"ק:

א

דשמירה בבעלים הוא מעש' בא לידינו בשותפין בעסק גיבעלי' שהתנו בתחלת השיתוף שיעסוק כל א' בחדשו ונגנב ממעות שותפות אצל א' מהשותפין בחדשו ובתחלת השותפות הי' בעלים עמו אלא שכבר כלתה השאילה בבעלים קודם שבא לידו ממעות הגיבעלי' ונסתפקתי אי אזלינן בתר משיכת השומר וכשבא לידו מעות השותפו' כבר כלתה לה השאיל' בבעלים ונתחייב בדין השומרין או בתר התחלת קבלת השמירה ואז הי' שאילה בבעלים שהי' שומר שלו באיזו חפץ. והנה ראיתי מתוך תשו' מוהרי"ט דכל כה"ג ה"ל שמירה בבעלים ופטור ע"ש ח' ח"מ סי' א' מ"ש בדברי הראב"ד פ' כ"ה מאישות על מ"ש הרמב"ם דאשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה דפטורה דאינו מן הדין אלא תקנה כו' וכ' עלה לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה והקש' שהרי אין הבעל שכיר בכל שעה וע"ש ז"ל ונרא' לקיים דברי הראב"ד כיון שבשעה שנכנסה היה בחיוב שמירת הבית שהוא בשעת נישואין באותו שעה שכיר הוא לה שעדיין הי' צריך לעשות צרכי' ואפי' אם אחר שעשה צרכי' כלתה שכירתו מ"מ אחר שעה ראשונ' אזלינן וכו' ואפי' אם נאמר שכלים אלו לא הי' שם באותו שעה מ"מ חיוב שמירתן לא נתחייבה בעת הבאתו אלא מעת שנשאת לו נתחייב ובאותו שעה שאול הי' אצל' עכ"ל וא"כ ה"נ דכות' בשותפין הנז' שלא נתחייב בשמיר' בעת הבאת המעות אלא בתחל' השיתוף נתחייב כל א' להתעסק מידי חדש בחדשו ובתחל' השיתוף הי' שאול' בבעלים ופטור:

א

וכן אם גנב או גזל. ואם מצא מציא' עיין בש"ך. וז"ל הרשב"א בתשובותיו ח"ג סי' קמ"ג ז"ל עוד שהשותפין הללו התנו ביניהם שכל מה שירויחו מחמת גופם ובממונם בלעדי אם יהי' להם מעות אחרים מצד אחר שיהי' הכל לחנות א"כ מצאו מציאה הרי הוא לחנות. תשוב' לשון זה איני מכירו וכו' ומ"מ אין המציא' בכלל שאין המציאה והמתנה והירושה באין לו מחמת גופו שאין משמע מחמת גופו אלא מחמת טורח גופו שהרי הבת שמעש' ידי' לאביה ומעשה ידי אשתו לבעל' אין מציאתן להם מן הדין אלא מן התקנ' בת משום איבה ואשה כדי שלא תבריח משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי ומתנ' שנתנו לה אחרים הרי הוא לעצמה ולא לאב ולא לבעל כדאי' בגמרא בהדי' אלא שבעל אוכל פירות בנכסי מלוג עכ"ל ונרא' שלא הי' תשוב' זו לפני חלקת מחוקק וב"ש שנסתפק באה"ע ריש סי' ל"ז במתנ' שניתן לבת אם האב זוכה במתנת' ע"ש והרי מבואר בתשו' הנז' דאין לאב זכיה במתנ' הבת כלל. אלא דבסי' ע"ד הוכחני מדברי הש"ע א"ח דאב זוכ' במתנת' ע"ש ועמ"ש בסי' ס"ב סק"ג:

א

קודם זמנ' הוי פשיע'. בב"י כ' שכן דיקדק ר"י מפי' רש"י והיינו מדברי רש"י פ' כל הגט (גיטין דף ל"א) בהא דאמר ר' יהודה בג' פרקים מוכרין את התבואה כו' למאי אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי ופי' רש"י ז"ל שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין עליו כלום עד כאן לשונו ומזה דיקדק ר"י הא קודם זמן הוי פשיע'. ותמהני בזה דהא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכן כל השומרין משלמין כשעת הפשיע' ולא גרע מהיזק בידים דמשלם כשעת הזיקו ואפשר דגם רש"י לא קאמר דקודם זמן יש לו עליו תביעת ממון אלא דאם מכר קודם זמן יש לו עליו תרעומות ולאחר זמן אין עליו כלום ויותר נרא' דרש"י לטעמי' דכל כה"ג משלם כיוקרא דלקמי' דאמרינן בפ' השואל דף צ"ט הני שקילאי דתברי' חבירא דחמרא לחנוונא ביומא דשוקא מזדבני בה' בשאר יומא מזדבני בד' אהדרי' ליה ביומא דשוקא מהדרי' לי' חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי לי' חמשא וכת' רש"י מהדרא ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא חמשא הוי שוה ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דנתייקרו בזמן המכיר' אומר לו אלו הוי גבאי הוי שוה יותר אבל הרא"ש שם חילק וכ' דמיירי דתברא ביום השוק דאי בשאר יומי לא משלם אלא ארבע' שכך הי' דמים בשעת שבירה וע"ש. ולפ"ז הכא נמי אינו משלם יותר ממה ששוה בשעה שהוציאה מן העולם:

ב

והרמ"א דפסק בסי' ד"ש כדע' הרא"ש דתברי' בשאר יומי אינו משלם כיוקרא דלקמי' אלא כשע' השבירה וה"נ אם עבר ומכר קודם זמנו אינו ראוי שיתחייב יותר ממה שהי' שוה בשע' הוצא' מן העולם וצ"ע. ועמ"ש בסי' ד"ש סק"א:

א

יכול לחזור בו כדין פועל. כת' השט' מקובצת פ' המקבל שם טרח ומליי' ולא אודעי' לא מצי אמר ליה וכו' וז"ל וא"ת ואפי' אודעי' כל כמיני' דלימא לי' נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשי' והא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דאי איכא פסידא בתר הכי ממלינן לי' מיני' וי"ל דשאני הכא דאכתי ליתי' לרווחא ומש"ה אי בעי מצי א"ל לא בעינא לאיעסוקי בי' אלא א"כ פלגינן חד וחד כדיני' דאפי' אתנו מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקי"ל יכול לחזור אפי' בחצי יום אבל האי דבסמוך דאיתי' לרווחא אשתעבד לי' לקרנ' דנהי דמצי הדר בי' דלא לאיעסוקי בי' אפ"ה לאו כל כמיניו למיפלגי' לרווחא מקמי' זימנא דלקרנא משתעבד הר"ן עכ"ל. ומדבריו למדנו דהא דיכול לחזור בחצי יום היינו היכא דליכא רווחא או דלא בעי למשקל ברווחא ומהדר בי' מלאיעסוקי אבל היכא דאיכא רווחא ובעי למשקל מרווחא ולא לאיעסוקי בי' עוד לאו כל כמיני' דרווחא לקרנא משתעבד ואין לו ברווחא עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב. ובקידושין פ' האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאראך מנה והראה לה של אחרים אפי' עיסקא אינה מקודשת. וכ' שם הר"ן דאע"ג דכבר אית לי' רווחא ביה לא מהני משום דרווחא לקרנא משתעבד וע"ש וכן פסק הרמ"א באה"ע סי' ל"ח סעיף י"ח ובית שמואל שם הקשה דהא מקבל עיסקא יכול לחזור בתוך הזמן. ועיין שם שכת' דמיירי שהיו שניהן מקבלין דאינו יכול לחזור תוך הזמן ע"ש ולשון הר"ן והרמ"א אינו משמע כן. ולפי מ"ש בשט' בשם הר"ן לא קשה מידי דנהי דיכול לחזור אפי' בחצי יום אבל אין לו חלק בריוח עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב וזה ברור:) (

א

וי"א דה"ה אשה. הובא בב"י ז"ל כ' הריטב"א והיא הנותנ' דכל היכא דאיתי' לחברי' והוא במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר לאו בע"ד דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"כ יכול לתבוע ואינ' יכול' לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל. ומדברי הרשב"א והר"ן נרא' דאשה כאיש לענין איתי' במתא שכתבו שם בהא דאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשא' והני מילי דליכא פירי בארעא אבל אי איכא פירי בארעא מגו דנחית לפירי נחית נמי לארעא ועיין שם שכתבו דכי איכא פירי בארעא ה"ל כשותפין ומיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' אבל אי ליתא במתא או איתי' במתא ומחת' אינו דן על הקרקע ועמ"ש בסי' קכ"ב סק"ה:

א

אין השיתוף נגמר בדבור כו' דה"א כיון דצייתי אהדדי ושניהם שווים בהתנאי גמרי ומקני אהדדי קמ"ל דלא ועפ"ר:

ב

כל דבר ודבר לפי קנינו. פי' כדרך שקונין אותו א' מחבירו (דהיינו בהגבהה או במשיכ' או בחליפין או ע"י המקום שעומדין בו עליו וכמ"ש הטור והמחבר מסימן קצ"ז והלא' כל א' לפי ענינו ע"ש) כן יוגמר על ידן השיתוף וכמ"ש הטור גם כאן ואזיל:

ג

המטבע שאינה נקנית בחליפין כו'. לקמן בסי' ר"ג יתבאר זה בטור ובדברי המחבר:

ד

וכתבו שטר ע"ז והעידו העדים "בע"ש כ' דנ"ל דהיינו דוקא כשכתוב סתם פלוני ופלוני נשתתפו בקנין וכיוצא בזה ותו לא אבל אם כתב בשטר שקבלו עליהן פלוני ופלוני להשתתף בח"ח ובש"ד כו' (דמהני לבטל האסמכתא וכמ"ש מור"ם ל' בסי' ר"ז סי"ט ע"ש) ל"מ לחזור בהו ואע"ג דלא ידעינן אי קבלו עליהן כן בפי' מ"מ כיון דכבר נהגו לכתוב הסופרים כן בשטרות שקבלו עליהן הצדדין לאשר ולקיים הדבר בכל תוקף סתמא דמילתא כל הבא לפניהן ואמר להן שיכתבו ביניהן שטר על ענין מה בודאי קיבל עליו לקיים בכל חומר וא"י לחזור בו עכ"ל ע"ש ודברים של טעם הן מיהו אף שבאו לפני עדים וקבלו עליהן שיהי' משותפין יחד אין להעדים לכתוב שטר ביניהן בכל תוקף כל שלא קבלו בפניהן בק"ס עד שיצוו עליהן הצדדים לכתוב דכל דהכתיב' מגרע כחו דא' אין כותבין בלא דעתן וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס י"ג:

ה

ויטילו מעות שניהן בכיס א' ויגביהו כו'. עפ"ר שם כתבתי בשם כ"מ דל"ד קאמר דיטילם בכיס א' ושזהו שמסיק הטור והמחבר דה"ה אם משך כל א' מעות של חבירו ר"ל ל"ד אם הגביה כל אחד מעות של חבירו ואפילו בפני עצמו אלא ה"ה אם משך כו' ע"ש:

ו

ויש מי שאומר דה"ה אם משך וכו' פירוש כל אחד משך המעות של חבירו לשם שותפות אבל לא שכל אחד ימשוך מעותיו של חבירו שיהי' שלו דא"כ יהיה זה כחליפין דלא מהני במטבע ועפ"ר ושם כתבתי דנראה דליכא מאן דפליג בהא דמהני ג"כ משיכה לזה אלא משום דקנין דמשיכה אינה מועלת בכל מקום והגבהה מועלת בכל מקום כמ"ש לקמן סי' קצ"ז וקצ"ח מ"ה נקט הרמב"ם בל' הגבהה:

ז

אלא נשתתפו והתחילו כו'. בפרישה כתבתי דר"ל נשתתפו בהנחת ממונם שעירבן יחד והתחילו כו' ואז מהני אפי' שלא יוכלו לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהן בתחלה משא"כ כשלא הניחו ועירבו ממונם יחד אלא התחילו שכל אחד קנה מממונו בפ"ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא וע"ש בדריש' ובחידושי שכתבתי ד' שיטות בדינים הללו:

ח

וכן אם עירבו פירותיהן. עפ"ר שכתבתי שנראה דבעירוב פירותיהן בלא קנין סגי כיון דכל אדם ניחא ליה בפירות שלו והם ערבום יחד עד שאינו ניכר איזהו של זה ואיזהו של זה מחשב קנין לענין שותפות ול"ד לעירבו מעותיהן יחד דבמטבע אין קפידא לאדם לדקדק בין מטבע שלו לשל חבירו כיון דהכל מין מטבע א' הן ובתרי מיני מטבע לא שייך עירוב גם בחבית של יין ודבש לא שייך עירובו כל אחד ניכר של מי הוא מ"ה הצריכו שם קנין או שכירות מקום כו' ע"ש ודו"ק:

ט

דיכולין להקנות זה לזה. דכיון דגופן הוא בעולה הקנין חל על גופם ששיעבדו כל א' נפשו לחבירו לעשות מלאכה המובא להן וכמו שמהני בעבדים ובאומר יקדשו ידי לעושיהן:

י

אפי' קנין אינם צריכין משום דגמרי ומקניא הדדי וכמ"ש מור"ם אחר זה ועד"ר:

יא

אבל אם היו לוקחים הבגדים כו'. עד ונשתתפו במעות שלוקחים בפרישה כתבתי דאם אומנתן הוא בכך שהחייטין רגילין לקנות בממון עצמן כו' והאורגין לוקחים שתי וערב ממעותיהן אף שעכשיו לא לקחו עדיין הבגדים או השתי וערב וערבם יחד אלא נשתתפו בהמעות שלוקחין בו כו' וערבם יחד מהני ביה הגבהה או משיכה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כיון שהבגדים והשתי והערב מצוי לקנות ודוקא כשאומנתן הוא שנותנים להם שכר על מה שתופרים הבגדים שמביאין להם הבעלי בתים לעשות ולתקן להם באלו אמר דלא מהני בהו קנין ע"ש:

יב

שותפין ששמו. פי' אם שמוהו קודם הנחתן בשותפות וכיוונו להיות הנחתן שוה ואח"כ נמצא שלא היה שוה יש בו אונאה וקמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנה לא תונו והאי לאו מכר וקנין הוא מ"מ כיון דראינו דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דגם לשון הטור שכתב שמו הדבר שנשתתפו בו כו' פירושו כן ע"ש:

יג

עירבו פירותיהן בלא שומא כו'. קמ"ל בזה דאף שעירבו סתם וגם לא באו לחשבון עד אחר זמן אפ"ה לא אמרינן דמחלו זה לזה ויחלוקו הכל בשו' אלא מחשבין הפירות כמה היו וכל אחד נוטל קרנו בראש:

יד

ומחשבין השכר או ההפסד. כל' זה כתבו ג"כ הטור וסתם ולא פירש האיך יחלקו הריוח או ההפסד מפני שיש בו חילוקי דינים וסמך אמ"ש אחר זה.

טו

השכר או הפחת ביניהן בשיה כו' והיינו דוקא כשקנו שור בשותפות ומכרוהו חי כדמסיק דבעודו חי החלקים מצורפים יחד ואי אפשר לזה בלא זה ומ"ה חולקים בשוה משא"כ כשטבחוהו ומכרו הבשר או חלקו הבשר ביניהן כיון דאין החתיכות צריכין זה לזה ועומדים לחלוק מ"ה חולקין לפי מעותיהן ול"מ כשלקחו מתחלה השור בשותפות כדי למכרו חי וכן עשו ומכרוהו חי דהשכר והפסד הוא לאמצע אלא אפילו אם היה דעתם מתחלה כדי לטבחו אפ"ה לא אזלי' בתר תחלת המחשבה אלא בתר סוף המעשה דמכרוהו חי והאי שור ומכרוהו חי ל"ד הוא אלא כל הדומה לו דהיינו סחור' שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה יחד דאז חלק המועט נתערב בהמרובה ושוה לו וכמ"ש בפרישה כן נראה שהוא כוונת המחבר והוא דעת הרי"ף והרמב"ם לחד הפירושים והשיטות שכתבתי בדרישה ע"ש שכתבתי שה' שיטו' בדין זה על פי פירושיהן הגמרא והדין מתחלק לכל חד לפי פירושו ולא כע"ש שכ' בזה דהטעם דחולקין בשוה הוא משום דה"ל לאתנויי שיחלקו הריוח וההפסד לפי מעותיהן ומדלא אתנו אנו אומרים דהאי דהטיל הרבה ידע בזה שהטיל מעט שהוא חריף טפי והיה דעתו ליתן לו חצי הרויח אף דלא הניח כ"כ כמוהו וכן להיפך בהפסד ומדלא אתני ודאי גמר ושיעבד נפשו בעל המעט להיות לו חלק בהפסד כמו שהוא למרובה מאיזה טעם שהיה בדעתו כו' ע"ש וז"א דטעם זה כתבו התוס' והרא"ש דוקא לפי שטתם דס"ל דאף אם קנו שור לטביחה וגם טבחוהו אפ"ה הריוח וההפסד הוא לאמצע וכן אם קנו פירו' ומכרם אף שעומדים לחלק בתחלה ובסוף וא"צ זה לזה והיינו מטעם שכתבתי אבל לא שייך ה"ט להרי"ף והרמב"ם והמחבר דס"ל הדין כן דוקא במכרוהו חי:

טז

ופחתו או הותירו מחמת המטבע כו'. הטעם דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל אחד הגיע להן הרויח או ההפסד:

יז

וכ"ש אם נשתתפו בפירות כו' פי' והפירות בעינן נתייקרו או הוזלו והא דכתב דהוא כ"ש ה"ט משום דכשנשתתפו במעות אזי היה דעתן לקנות מה שיזדמן להרויח בו ואם בא לידם שור לחרישה היה קונים אותו ומכרוהו חי רק שאירע כן ולא קנו בו שום דבר ושינה המלך המטבע ובזה י"ל דאזלינן בתר המחשבה ויחלקו בו לאמצע וכנ"ל כ"ש אם נשתתפו בפירות דעומדים לחלק מתחלה ועד סוף דאמרי' דיטלו כל אחד בהריוח או הפסד לפי מעותיהן וק"ל:

יח

וה"ה אם שינו כו'. פי' אפילו אם הסכימו יחד על השינוי אפ"ה כל שלא עסקו בהעסק בענין שעלו במחשבה תחלה ה"ל כאלו לא נשתתפו יחד אלא כל אחד קנה בשלו ועד"ר וד"מ מ"ש בזה:

יט

חולקין לפי המעות דכיון דלא אשתנו המעות ממה שהיו ה"ל כאלו נתייקרו אונפחתו בעודן הן בעין שנתבאר בסעיף שלפני זה דהוא כפי המעות:

כ

ויהיה לו שליש הריוח וכן עשו פי' שגבו החוב בסיועת שמעון והחוב היה דרך משל ד' זהובים ועלה בו ריבית ג' זהובים והריבית הוא הריוח נמצא דהוה ליה לשמעון השליש מהריוח החוב ולראובן ב' חלקים בריוח וגם גוף החובל ראובן ואפ"ה נוטלין בשוה במה שהרויחו אח"כ בהסחורה שקנאו ומכרו דה"ל כשנים שהטילו לכיס זה מאה יזה מאתים כו':

כא

דחה אותו ליתנם פי' שדחייתו היה אין לו עתה אבל אתננו היום או מחר לאפוקי אם דחה אותו לומר שלא ליתן לו חלקו וכדמסיק:

כב

אז שינ' בענין השותפות דדרך השותפין להניח כל אחד מעותיו בהשותפות ולהיותם שניהם שוה בהענין הנולד לפניהן:

כג

שומרי שכר הן. דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור את חלקו ומה"ט אמרי' דהיינו דוקא שהתנו כן מתחלה וכמ"ש מור"ם בהג"ה דאז ה"ל כשכרו זא"ז בתחלת השותפות:

כד

אפי' אם אח"כ נתעסקו כו' דהא דפטר רחמנא להשומר כשהוא עמו במלאכתו היינו כשהוא עמו בתחלה ואף שאינו עמו בשעת גניבה אבל אם לא היה עמו במלאכתו בתחלה אף אם היה במלאכתו בשעה שנגנב או נאנס אינו פטור אלא חייב כל חד לפי דינו וכמ"ש לקמן ס"ס רצ"א ועפ"ר:

כה

ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו גירסא זו עיקר ולא כמ"ש בטור ז"ל ואם מתחל' נתעסקו בו "כל אחד לבדו כו' דז"א דאם נתעסקו בו כל א' לבדו ה"ל שניהן שוה בחיוב ובפטור השמיר' כשאח"כ עסקו ביחד ועפ"ר מ"ש ישוב ל' הטור:

כו

הראשון חייב כו' בפרישה כתבתי דכשנגנב בשעה שנתעסקו שניהם ביחד אזי אינו חייב הראשון אלא רביעי' מהסך דבשעה דנתעסקו בו יחד השמירה הי' מוטל על ב' בשוה אלא שהשני פטור מגנבה בהחצי שהיה מוטל עליו שמירתו אבל עכ"פ על הראשון לא היה מוטל אלא שמירת החצי' ומאותו החציה החצי שלו וחצי השני דהיינו רביעית מכולו עליו לשלם לחבירו אבל אם אחר שעסקו ביחד ונפרדו זה מזה וחזר ושמרו הראשון ונגנב מידו אזי ודאי חייב לשלם לחבירו חצי שלו מכולו ואם נגנב בשע' שעסק בה השני אח"כ לבדו פטור בכולה מחבירו וק"ל ועמ"ש עוד מזה בפרישה:

כז

אחין שהן שותפין פי' שהן שותפין בעזבון שהניח להן אביהן וה"ה אם נשתתפו בממון של עצמן או שאר שותפים וכמ"ש מור"ם בהג"ה:

כח

אבל אם כלו לגמרי כו' דאמדו חז"ל דעת השותפים דמחלו אהדדי בכה"ג כיון דלא מיחו או התנו מתחלה:

כט

אין שמין אותן כיון דאין דרך נשים ובנים לבא לב"ד ולשום הבגדים שעליהם אמרי' דמחלו אהדדי בזה אבל בבגדי שבת דיכולין לשלחן לב"ד לשומן הוה דינייהו כבגדים שעל השותפים עצמן דאם הן בעין שמין להן לחלקן:

ל

וגדול האחין כו' פי' גדול האחין הנושא ונותן במה שהניח להן אביהן דמסתמא ניחא להו דילבש ויכסה נפשו בבגדים נאים כדי שישתמעו דבריו בעוסק עסקיהן מש"ה אמרי' דמחלו ליה לגמרי אף מה שישאר מהן בעין בשעה שחולקין:

לא

דאזלינן בזה אחר המנהג דכל שהמנהג אינו כן ה"ל כהתנו אהדדי מתחלה וסמכו על המנהג ומ"ש מור"ם בזה ר"ל בדין כזה התלוי באומדן דעת הבריות דלא כע"ש:

לב

ולא יתעסק בסחורה אחרת מדכתב אחר זה ז"ל אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו כו' ש"מ דוקא עם אחר דמותר הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור להתעסק בשעה שקיבל לידו עיסקא דאחריני ועמ"ש הטור בי"ד סי' קע"ו וכתב ז"ל וכן כל הדומה לו ולאפוקי אם היה רועה ויש לו בהמות של עצמו ולוקח אחרות בעיסקא שא"צ לטרוח יותר בשביל העיסקא ע"ש משמע דוקא דומיא דרועה הוא מותר הא סתם עיסקא אחר חסור לעצמו לעסוק בממונו בעסק אחר ומ"ה סתמו הרמב"ם והמחבר כאן וכתבו ולא יעסוק בסחורה אחרת ור"ל שאינו מהשותפים ועד"ז פירשוהו הב"י ע"ש ועד"ר:

לג

להמכר תמיד בהקפ'. כתב "תמיד לאפוקי אם לפעמים אינן מוכרין אותו בהקפה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בכשיש קצת ב"א שאינן מקיפי' דלא יקיף בלא דעת חבירו:

לד

ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו כו' משמע דיסכים עמו בפי' אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא י"ל דשתק מאחר דכבר עשאוהו ולא היה בידו לשנות ועמ"ש בטור בסעיף ל"ד מדין זה:

לה

ואין הדברים האלו צריכים קנין כו'. דכיון שהסכים עמו ה"ל מחילה ומחילה א"צ קנין ב"י ☜ ועפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה:

לו

או שמכר בהקפה כו'. וכן אם זקף החוב שיש להם כבר לזמן אחר ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ח סי' ב' שהאריך בזה:

לז

השכר לאמצע שהרי במעותיו הרויח וזה לא נתכוון בהשינוי לקנו' לעצמו אבל כשהפסיד יכול חבירו לומר אלו לא שנית לא הוה לך הפסד:

לח

אבל אם כו' וע"ל ס"ק ל"ב מ"ש מזה:

לט

ואם הפסיד הפסיד לעצמו. משום דיש איסור בעסק סחורתן נמצא דהוא שינה להתעסק בדבר שאין הדרך לסחור בו וכל המשנה ידו על התחתונה:

מ

וכמו שנתבאר לפני זה בסעיף י' כתב המחבר דין זה והוא מדברי הרמב"ם והטור:

מא

שלא כדין אין חבירו כו' ז"ל ד"מ שם ול"ד להעליל עליו שקנה גניבה שזהו בדין לפי דיניהן שלא הי' לו לקנות גניבות ולכן חביריו חייבין לסייעו כשחלקו עמו וכנ"ל וע"ש:

מב

מי ששכר חבירו לישא וליתן כו'. הג"ה זו מקומה כאן והג"ה המתחלת וכן אם גנב או גזל כו' שייכ' לדברי המחבר וכדמשמעות ל' "וכן שדינ' שוה ודלא כס"י וכן ראיתי בהגהות דמור"ם שהועתק מכתיבת ידו דמור"ם כמ"ש שנסדר הג"ה דוכן אם גנב כו' על דברי המחבר והג"ה זו דמי ששכר כו' היא כתובה בסוף הג"ה דסעיף זה:

מג

לכך מי שהחזירו לכותי עיין בטור בסי' זה בססמ"ד מ"ש מעין זה:

מד

ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן כ"כ ג"כ הטור וס"ל דל"ד לפועל וגם לא להמקבל עיסקא מחבירו לזמן שיכול לחזור כו' כמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ג דשאני התם דשם עבד הוא על המתעסק שמתעסק בו לבד וכתיב כי לי בני ישראל עבדים משא"כ בשנים שנשתתפו יחד ומתעסקים בו שניהן דאין שם עבד על שום אחד מהן וכ"ע מודו בזה דאין אחד מהן יכול לחזור ולא כבית יוסף שכ' דלהתוספות והרא"ש יכולין לחזור גם אחד מהשותפים מחבירו ועד"ר:

מה

מהקרן ולא "מהשכר. פי' מהריוח ובגמ' יהיב טעמא דהריוח לקרן משתעבד מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקבלו עיסקא מיד אחר דבו שייך לומר כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות הריוח בידינו למלאות בו הקרן אם יחסר משא"כ בשיתפין וכמ"ש בפרישה אבל יש טעם אחר משום דיכולים למימר לא נחלק בשום דבר אלא נרויח בו עדכלות הזמן ואף אם יאמר האחד אקח חלקי בקרן ובריוח ועסוק את בשלך וקח לך הריוח יאמר לו השני מזלא דביתרי עדיף וגם בגמ' יהיב האי טעמא לבסוף ועד"ר:

מו

אפילו הן הדיוטות פי' אפי' שלשתן הדיוטות לגמרי ואין פירושו וטעמו כמ"ש בטור ובדברי המחבר לעיל סי"ג דבכל ג' איכא חד דגמיר וסביר ע"ש דא"כ מאי רבותא דקאמר הכא אפי' הן הדיוטות הא סתם ב"ד נמי הכי הוה וכ"כ ר"ן ועד"ר.

מז

הוא יכול לבטל החלוקה כו' ז"ל הטור בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאלו לא חלקו וי"א דכל הפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו אינו יכול לערער ולבטל החלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא ע"ד שהי' סבור שהחלוקה היתה בדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה עכ"ל הטור ובב"י הסכים עם הי"א מטעם דה"ל כמשנה דקי"ל שותף המשנה והפסיד ההפסד הוא לעצמו ואם הרויח הוא לאמצע ואני כתבתי בדרישה דל"ד להתם דשם הפחת בא מכח השינוי משא"כ זה דהרי אף אם לא חלק הי' לו הפסד דהרי לא שינה בענין התעסקות הסחורות ע"ש והמחבר הב"י בעצמו נרא' שחזר מהדברים שכתב בב"י מדסתם וכתב בש"ע סתם לא עשה ולא כלום דמשמע בין הרויח בין הפסיד וממילא ההפסד הוא לאמצע כאלו לא חלקו:

מח

שכולם מטבע א' ושוים. לאפוקי אלו ישנים ואלו חדשים או אלו טבי ואלו תקולי וע"ל ר"ס קע"ה וקע"ו מ"ש מזה:

מט

ומניח חלק חבירו בב"ד. פירו' ואומר לפניהם שאינו רוצה עוד בשותפות:

נ

בטלה השותפות כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' שכ"ט בהמקבל שדה מחבירו לזמן ואינו דומה לשואל ששאל פרה לזמן ומת דהיורשים א"צ להחזירו עד שכלה שאלתו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' שמ"א ס"ג דשאני התם דכל הנאה דשואל מ"ה בניו ירשו הזכות שהי' לאביהן בה אבל בשותפות דשניהן שוין בהנאתן כשמת הא' יכול הב' לומר נשתתפתי עם אביכם מפני שידעתי שהוא בקי בטיב משא ומתן או טעם אח' ואין כן אני עמכם ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן ולומר אבינו נשתתף עמך ואנו אין דעתינו נוחה הימנך ועפ"ר:

נא

הי' להם חוב כו' ועיין בתשו' הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' ☜ בדין ראובן ושמעון שקבלו חובות עכו"ם בתורת עיסקא ונפסדו החובות ופסק דא"צ לשלם אלא כמו שהיו שוים בשעה שקבלו ע"ש שהאריך:

נב

או יכולין לחלוק השטרות בטור משמע דיש פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש דהרא"ש ס"ל הכי והרמב"ם ס"ל דיחלוקו שאר דברים ויניחו החובות מלחלקם עד שיגבום וכמו שכתב המחבר ומור"ם פסק כהרא"ש ומשום הכי תלה הדבר ברצון הרוצה לחלוק אבל אין נראה לחלק בין חובות בעל פה לחובות שבשטר דאין טעם לדבר דיש שומא לזה כמו לזה:

נג

או בגוד או אגוד. ע"ל ס"ס ס"ו סעיף מ"א דכתב המחבר גם כן כן אבל בסי' קע"א ססי"ד כתב מור"ם די"א דאין גוד אגוד בכה"ג דסוף יבואו לגבות המעות ועמ"ש שם לחלק ואפשר דמור"ם כ"כ לכל מר כדאית ליה:

נד

הי' עליהן חוב לאחד פי' ועדיין לא הגיע זמן הפרעון אפ"ה כשאינן אחראין זה לזה חולקים ואין האחד יכול לומר נעסוק בו יחד עד שיגיע זמן הפרעון דמזלא דבי תרי עדיף מאחר דכבר כלה שותפתן ואיננו מחוייב לעשות לטובת חבירו כלום אבל אם הם אחראין זה לזה ויש לחשוש שיחזור עליו המלוה יכול למחות לו החלוקה עד שיגיע זמן הפרעון ויאמר זה אני רוצה לעסוק בחלקי עד שיגיע הזמן דשמא אז לא יהיה לך כו':

נה

וטול אתה דמים כו'. ומה"ט נמי נראה דאף אם זה שרוצה לחלוק אומר אני אשלם חלק חובי מיד להמלוה יכול האידך לומר כיון שנעשינו אחראין זה לזה הרי הוא כאלו אני חייב בכולו וקרנא להדדי משתעבד ומזלא דבי תרי עדיף ועפ"ר:

נו

עד שילך למקום שהתנה ויחזור. וגם ימכור הסחורה שקנה שם וכמו שמסיק וכ' כן בפירו'. ותיבת וימכרו שכ' בסוף בפירו' קאי גם אקניית סחור' שברישא א"נ מ"ש ברישא לילך למדינ' פלונית לסחורה ר"ל לסחור ולישא וליתן שם במעותיו וירויח שם ויחזיר ויביא מעותיו המזומנים עפ"ר:

נז

המקבל עסק לזמן קצוב כו'. עד "כדין פועל דקדק וכתב לזמן קצוב דכל שעלה העיסקא לזמן הוא משועבד לחבירו בכל אותו הזמן למכו' זה ולקנות אחר ולהחליפו ולעסוק בו מ"ה יש לו דין פועל שנשכר ג"כ לזמן משא"כ מקבל דלקמן סי' שע"ג [של"ג] בטור ובדברי המחבר ס"ד דשם איירי דקיבל מחבירו לחרוש לו שדה אחת או לבנות לו בית בלא זמן וגם אותו מלאכה עוסק בה אימת שירצה מ"ה מחלק שם בין פועל לקבלן וכתב דקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חוזר ידו על התחתונה:

נח

משא"כ בשותפים כו' ארישא קאי דקא' שהמקבל יכול לחזור בו תוך הזמן ה"טמשום דשם עבד עליו אבל שני שותפים אין שום א' יכול לחזור בו וה"ה בשני' שקבלו עיסקא מהשלישי לעסוק בו למחצית שכר עד זמן פלוני דאין שום אחד יכול לחזור בלא רצון חבירו מאחר דאין לזה נגד זה שם עבד צריכין להשלים תנאם שנשתתפו יחד לעסוק בו עד זמן קבוע אבל אם שניהם רוצים לחזור חוזרים אף שאין הנותן מרוצה לזה ששניה' נקראים עבדים לגבי הנותן וכן הוא בגמ' הבאתי ל' בדרישה:

נט

אבל כשהן נתבעי' כו'. עיין בטור סל"א שכ' בשם הרמ"ה דאם היה נתבע אחד הן בקרקע ויצא חייב דלא מצי שותפו למסתר דינא מסתמא כיון דלא מחוסר גוביינא ונראה דהכל מודים בזה ומור"ם איירי כאן בתביעת ממון שמחוסר גוביינא ועפ"ר:

ס

הואיל ולא צוהו לטעון כו' והיינו דוקא כשאחד בא להוציא מהן דמסתמא כל עת שיכול להשמט מהתובע ניחא ליה דלא ניחא ליה ששותפו יעמוד נפשו לדין ויטעון ג"כ עבורו משא"כ כשהן התובעים דמסתמא ניחא ליה בתביע' שותפו להוציא ממונו מיד הנתבע וק"ל:

סא

שלא נתחייב השותף מתוך כו'. דאף שהשותף היה התובע מיירי שהנתבע חזר ותבעו באותו מעמד או שע"י תביעתו למד הנתבע זכותו ותבעו בו ונתחייב:

סב

או שאמר אין לי ראיה. פי' ותו אף אם ימצא ראיה ועדים אינו יכול להביאם כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ' ומשום הכי מסיק ואמר שהשותף השני אם יש לו ראיה יביא' דוקא השני ולא הראשון וק"ל:

סג

וא"י לדחות כו'. אף שמיירי שאין לו טענה לזכות בו יותר מחבירו מ"מ ירויח בדחיית זו הזמן עד התביעה וגם בשעת התביעה יבקש מהב"ד שיתנו לו זמן משעת התביעה והלאה ולא יתחיל הזמן משעה שדן בו חבירו:

סד

שאם לא היה בעיר כו'. אבל אם הי' בעיר ויוכל לשנות בטענו' א"י להחרים שלא הלך בשליחותו וברצונו להדין שיש לזה טענה לומר ידעתי שילך ובשליחותי הלך אבל לתקוני שדרתיהו ולא לעוותתי וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ב:

סה

שחייב להם כותי כו'. ☜ ועיין בפסקי מהרא"י סי' קכ"ה מדין ראובן ושמעון שהי' להם חוב אצל כותי ועלה עליו ריבית ונזקף עם הקרן ונתן ראובן לשמעון ו' זהובים על החוב ואח"כ צוה השר שלא ליתן שום ריבית אימת גובה ראובן מהקרן הו' זהובי':

סו

לך וקח חלקך מן הכותי כו'. דומה לזה כתב הטור בשם הרא"ש כשיש להן חוב אצל ישראל וא' מהן הוציא המחצה שא"י לעכבו לעצמו לחלקו ע"ש סעיף ל' ולא כב"י שכתב בס"ס קכ"ב על דברי הרא"ש שיש פירכא על דבריו בזה ועמ"ש שם:

סז

אם אמר זה לעצמי אני מציל כו' נראה דגם בכל הני צריך שיאמר כן בפני ג' שהן ב"ד ואפי' הדיוטו' וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ח בחלוקת השותף במעות שאינם שוים ובפירות לאחר זמן שכלה השותפות דגם בחוב שמוציא מידו אין ברור שהפרעון יהיה במעות שווים:

סח

וכן בכל מקום כו'. וכ"כ ☜ בתשובת מהרי"ו סי' ק' בא' שקבל מעות מהכותי וטעה וקיבל פחות ממה שהיה לו לקבל חייב לשלם לחבירו אבל אם אמר לעצמי אני מציל לא הוה שלוחו של חבירו ופטור עכ"ל ד"מ י"א:

סט

או פטר שמעון את לוי כו'. פי' דוקא "או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאלו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביע ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא הב"י בסי' זה סכ"ד וגם הד"מ הביאו ולכאורה היה נראה דה"ט דס"ל להעיטור דשמעון השותף ברשות נשתתף עם לוי דכל שותף יכול להשתתף עם אחר כשרואה שהוא לטובת השותפי' (והיינו כעין מ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ט ועמ"ש שם) ואין לראובן על לוי כ"א שבועת השותפי' כמו שהיה לו על שמעון ואין ביד שמעון לפטור ללוי משבועה דלא עדיף לוי לגבי ראובן משמעון עצמו אבל כשפטר ראובן לשמעון משבועה יש ביד שמעון ג"כ לפטור ללוי משבועה ודוקא בראובן שהניח פקדון או משכון דבר ביד שמעון ושמעון הפקידו או השכינו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשבועה ולא לוי וכמו שכתב הטור והמחבר בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי וראיה לזה ששם בעיטור כתוב והביאו הב"י שם אהא דראובן יכול להשביע ללוי ולא מצי לוי לומר לו לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל ראובן ממונא דידי ושליחות דידי עבד שמעון ע"ש הרי לפנינו דמה שנתן שמעון ללוי מחשב לשליחות' דראובן אלא שצ"ע הלא כתב הרמב"ם והטור והמחבר בסי' זה סעיף י' דהמשתתף עם חבירו בסתם לא ישתתף בה עם אחרים וא"ל שפליגי אהדדי דא"כ לא ה"ל להמחבר לסתום לעיל כדעת הרמב"ם והטור וכאן כדעת העיטור לכן צ"ל דס"ל להעיטור ולהמחבר דאף דאין לו להשתתף עם אחר מ"מ אם עבר ועשה יטול ראובן חצי ריוח כנ"ל וג"כ משביעו ללוי וכיון דנתרצה ראובן למעשה שמעון ליטול חצי ריוח מה"נ אם פטר ראובן לשמעון משבועה ושמעון פטר ללוי משבועה נפטר לוי ג"כ מראובן אף דשמעון עשה מתחלה שלא כדין במה שנשתתף עם לוי בממונא דראובן:

ע

אא"כ פטר גם את באי כחו. פי' ואז אין ראובן יכול להשביע ללוי אף אם שמעון לא פטר ללוי ועד"מ:

עא

שנים שלוו מאחד ערבים זה לזה. ע"ל סי' ע"ז שנתבאר דין זה:

עב

ה"ג ואין מקבלין עדותו על חבירו. וכ"כ המחבר בסי' ל"ז ס"ד וסי' ע"ז ס"ה.

עג

כאלו הודה ופרע לשותפו. פירוש כאלו הודה לחבירו וצריך לשלם גם לחבירו וכן אם הלך לו לאחר שפרע לאחד המחצה אותו האחד צריך לחלק קבלתו עם השני דידו כיד חברו דמי ומה שקיבל הוא בשביל שניהם קיבל וע"ל סי' ע"ז ס"ז ואפשר דהתם מיירי שנתפשר עם האחד ופשרה שאני ודו"ק:

עד

נאמן כעד א'. ע"ל סי' ע"ז ס"ה שם נתבאר דהיינו דוקא כשלא נתחייב חבירו בהודאתו בכולו כגון שנתחייבו בשטר אחד כל א' סך בפני עצמו והאחד הודה שהשטר עדיין בתקפו והשני כופר ע"ש ובס"ד שלפניו:

עה

אינו יכול לומר "יבא אחד כו'. ע"ל סי' י"ז ס"ד ושם מסיק המחבר וכ' ז"ל אלא יטענו כולם זא"ז והוא מהמרדכי וע"ש מ"ש בסמ"ע:

עו

דאפי' שבועה א"צ. דסתם עכו"ם משקר ואין האח' יכול להשביע להשני מכח ספק ע"פ העכו"ם דאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי:

עז

שלא פרע היהודי לעכו"ם כו' אבל אם אין מברר זה אף שמברר שהוצרך הוא לשלם לעכו"ם א"צ לשלם לו ראובן כלום דהא לא נשתעבד שמעון להעכו"ם אלא אם לא יפרענו היהודי וכל שלא בירר העכו"ם זה אינו חייב לו שמעון כלום מן הדין אלא בעלילה בא עליו ואינו נתפס על חבירו בעליל' ועד"ר כאן ולעיל סי' צ"ג סט"ו מ"ש עוד מזה דיש לחלק:

עח

יודה ראובן בפני עדים כו' אבל א"צ לעשות שטר עליו לשמעון שנתחייב בדברים הללו החצי' לשמעון בכל מה שיפרע להעכו"ם כיון דגם שמעון לא נתן עליו שטר בדברים הללו משא"כ בדין שלפני זה:

עט

אע"פ שלא הודיע לראובן כו'. בטור משמע דה"ט בשותפין דיש רשות לכל א' לעשות מה שנראה לו שהיא תועלת השותפות ע"ש:

פ

יטול הלה חלקו בריוח כמו "שהתנה אבל אם לא הי' תנאי ביניהם היו חולקין בהריוח אפילו הניח יותר חבירו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה ס"ה:

פא

ולקחו הקהל השטרות בעד מס כו'. בתשו' הרא"ש מבואר שהשטרות היו ביד ראובן ותפשום הקהל מיד ראובן וכמ"ש הטור ל' התשובה ס"ס קכ"ח וכ"כ בד"מ כאן ומשמע שם ג"כ שהשט"ח היו נכתבין ע"ש ראובן לחוד אלא שהמעות היו משל השותפו' והי' החציה של שמעון ע"ש:

פב

ראובן קנה סחורה והניח לשמעון כו'. עיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' י"ג מדין ☜ ראובן שנשתתף בחכירות שיהא לשמעון רביע ואח"כ השתתף עם לוי שיתן לו שתות והגיד לו שגם לשמעון נותן רק שתות וכן הגיד לוי לשמעון ופסק דמ"מ צריך ליתן לשמעון רביע ע"ש שהאריך:

פג

מחשב הסחורה כפי מה ששוה כו'. בד"מ הביא ל' ר' ירוחם ונתבאר שם דאיירי אפילו קבל הסחורה מחבירו בסכום ידוע והטעם נראה משום דאמרינן דמסתמא לא הי' דעתם שיתחיל השותפות אלא שיוליכנו מכאן למקום אחר וכפי מה שישוה הסחורה אז יקבלנה עליו למחצית שבר ולא כע"ש שכ' דמיירי שקבלה סתם ושאם קיצב לו מתחלה נתחייב בכל הסך ע"ש:

פד

בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה שם מסיים בזה (וכתב ג"כ בד"מ שם) ז"ל וה"ה אם נתיקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה עכ"ל:

פה

להוליכה למקום אחר למכור כו'. נראה שמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו ומ"ה אין שומעין לו כיון דבלא"ה צריך להוציא על מזונותיו:

פו

הוצאות כו'. ולפי מ"ש בסי' קע"ז לחלק בין עוסקים יחד בזמן אחד דאין להן מזונות ורפואה ובין אם עוסק אחד לבדו או בזא"ז דיש לו מזונות להמתעסק ע"ש י"ל דגם כאן מיירי דבשעה שעסק זה בהולכת עסק גם השני פה לצורך השותפות:

פז

כיון שאינו חלוק בעיסתו כלומר שלא אכל כל אחר בפני עצמו דאם הוה חלוק עמו בהוצאות אכילתו וה"ה בדבר אחר הי' נאמן לו' שהוא של אחרים במיגו דאי בעי הי' אומר שהוא שלו שקימץ אותו ממזונותיו וע"ל סי' ס"ב ושם מבואר:

פח

שני שותפין שקנו משי כו'. ז"ל התשו' ראובן שמכר לשמעון י' ליטרות משי והתנה עמו שכשימכר' שמעון יהי' לו ההפסד והשכר לאמצע ולקחה שמעון ושקלה ואח"כ כשבא למכרה הי' חסר מהמשקל חצי ליטרא וראובן אומר שקיבל עליו הפסד ושכר ולא חסרון המשי ופסק הרא"ש דגם חסרון בכלל הפסד וישבע שמעון שלא שלח בה יד ושלא פשע בשמירתו ויתן לו ראובן חלקו בהחסרון עכ"ל:

פט

נוטלים בתחלה מהאמצע כשיעור פדיון כו' ז"ל הטור בסי' קע"ז ס"ד דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרי' שהוא כמו מזונות ולאמצע אבל אונס תפיסה ושבייה אין זה כמו מזונות דבעסק שמירת גופו כל א' שמירתו עליו ואין חייב בשמירת חברו ואע"פ שלא תבע לשמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה:

צ

ויש חולקין כו'. עיין במהרי"ק שם דחילק בין אחר ובין בנו שהוא שליח שמחוייב לפדותו וע"ל ס"ס קפ"ח דשם סתם כדעת החולקים ושם כתבתי הטעם לחלק ביניהם ע"ש:

צא

דאונס' דלא שכיח הוא. לקמן בר"ס רכ"ה כתב הטור והמחבר דין זה דאף מי שקיבל עליו אונסין ואחריו' אמרי' דלא הית' דעתו בקבלתו כ"א אאונסי' דשכיחים ע"ש:

צב

ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה משום הפסד ממונו הקילו בו כי מ"ש לא ישמע על פיך על ישראל גופיה אזהר רחמנא וגם על לפני עור לא תתן מכשול לא שייך הכא דעכו"ם עצמו לא מוזהר ע"ז (ועמ"ש עוד מזה בפרישה בר"ס קפ"ב ע"ש) רק שמדת חסידות הוא שלא יגרם שישמע על ידו אף מפי עכו"ם עפ"ר ר"ס קכ"ב ובא"ע סימן קנ"ו:

א

לפי קניינו מתקיים שיתופו ע' בפרישה שכתב דלהרמב"ם אם לא נגמר בקנין אפי' לענין מה שהרויחו כבר יכולין לחזור ולכאורה קשה והא מבואר בסי' קפג דאם אמר שמעון לקנות סחורה להם ביחד דאין המשלח יכול לחזור בו וגם השליח א"י לחזור אם לא שאמר בפי' קודם שקנה שחוזר בו כמבואר שם בסמ"ע ובט"ז וא"כ קשה דכיון שנשתתפו לקנות סחורה פלו' ואמרו זל"ז שיקנו סחורה פלו' על שותפות מה"ת יגרע משליח דעלמא וכן קשה על מ"ש הרב בהג"ה במי שהלוה ואמר יהיה בידך למחצית שכר כו' הא כיון דא"ל קנה בהמעות שאתה חייב לי סחורה לשותפות לא גרע משליח דעלמא דקנה לשותפות ואין המשלח יכול לחזור בו כמבואר בסי' קפג ולכן נראה דבהתחילו לישא וליתן אף הרמב"ם מודה דמהני וכן נראה מלשון הטור שלא כתב בל' פלוגתא על הרמב"ם ומבואר בט"ז דהתחילו לישא וליתן מהני אפי' לא עירבו אפי' להבא ואפי' להסמ"ע שכתב בס"ק ז' דבהתחילו לישא וליתן בעינן עירבו ע"ש הא כתב בהדיא דדוקא לענין שלא יהיו יכולין לחזור אף להבא בעינן עירבו אבל לענין מה שהרויחו סגי בהתחילו לישא וליתן לבד ונראה דהוא מהאי טעמא כיון דלא חזר בו ואדעת' דשותפות קנה נקנה ממילא להשני דהא זוכה לו והוי כשליח דא"ל המשלח זיל זבין לי שזכה המשלח אפי' לא הודיעו למוכר כמבואר בש"ך סי' קפג ס"ק ב' ע"ש וכן הרב בהג"ה מיירי שאם נאנסו המעות בידו טרם שקנה בזה פסק הרב דחייב כיון דהמעות לא זכה בהו המלוה עדיין אבל אם קנה הלוה כבר לצורך שותפות הסחורה שציוה לו המלוה וכן אפי' אמר לו המלוה שיקנה איזה סחורה שירצה וקנה סחורה לשם שותפות נקנה הסחורה להמלוה ואף שבד"מ כתב הלשון ובכך נתעסק הכוונה שהתחיל להתעסק בהמעות דהיינו שהתחיל לילך בעסק סחורה עם המעות ונאבדו מידו המעות א"נ שקנה במקצת המעות והמותר נאבדו וכן משמע הלשון ונאנסו דאמעות קאי ואם אינו מאמינו המלוה ואומר שאפשר שעדיין לא קנה שום סחורה בהמעות אין לו עליו שבועה רק חרם סתם כיון שאין לו עליו רק טענת שמא ודמי לאומר פרע לפלו' ואמר שפרע לפלו' ואין הפלו' כאן להכחישו דפטור משבועה כמבואר בסי' קיא וה"ה כשציוה לו המלוה להניחו במקום פלו' והלוה אומר שהניחו שנאמן אמנם קשה הא כיון דהרמב"ם סובר דאין הקנין חל על גוף השותפין דהא פסק בדשלב"ל כיון שאין קנין בגוף החפץ גם על גופם לא חל הקנין א"כ מאי מהני משיכת המטלטלים שנשתתפו בהן לענין שלא יחזרו להבא מלעסוק בהן הא הרמב"ם לא ס"ל דהוי כשכירים זל"ז דהא פסק דיכולין לחזור בבן בדשלב"ל ונראה לפענ"ד דטעמא דרמב"ם הא דס"ל ג"כ דהוי כשכירין זל"ז דכמו שבפועל אי משך כלי אומנתו מהני לענין שלא יהי' יכול לחזור בו כמ"ש התוס' בב"מ דף מח ד"ה והא בעי למימשך תספורות ע"ש ה"נ המעות או המטלטלים שעוסק בהן להרויח הוי ככלי אומנתו וכיון שמשך המטלטלים מהני אף שלא יוכל לחזור להבא וגם דמי להא שכתב הסמ"ע בסי' ש"י בשם הרא"ש ס"ק ו' וז"ל שם שע"י משיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור כו' וע"כ גם שיעבוד גופו נקנה במשיכת החמור דאין שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף דהא מנה אין כאן משכון אין כאן אלמא דמצינו שמועיל משיכת החפץ להשתעבד גופו ה"נ מהני משיכת החפץ לשיעבוד גופו להיות מתעסק להבא אמנם מהסמ"ע ס"ק י"א משמע דהטעם הוא דכל שמשעבד גופו לדבר המצוי לקנות הוי כמנקה גופו לדשב"ל אבל כשנשתתפו לדשלב"ל גמור לא מהני הקנאות גופו לזה דאין אדם מקנה לדשלב"ל ודחוק ולפענ"ד נראה כמ"ש:

ב

או ששכרו מקום בשותפות ובקצה"ח הקשה הא בחצר השותפין אין קונין זמ"ז אלא במודד והניח לתוך קופתו כמבואר בב"ב דף פד ותירץ לענין שיהיה הדבר בשותפות קונין זה מזה ע"ש והוא תמוה דמה הפרש יש בין לקנות פלגא בין לקנות כולה ולכן נראה דדוקא בחצר השותפין שיש רשות לכ"א להניח מה שירצה אין קונין זמ"ז והטעם דהא כתב הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דמטעם זה מותר במודר הנאה ליכנס לחצר השותפין דיש ברירה וכשמשתמש הוברר הדבר דאותו מקום הוא שלו לגמרי ובשלו הוא משתמש ומש"ה אין קונין זמ"ז דתיכף כשהניח ראובן השותף החפץ שלו בחצר השותפין הוי כהוברר הדבר שהמקום שהניח עליו החפץ הוא של ראובן ושוב לא הוי מקום זה חצירו של שמעון וא"א לקנות לו וכמ"ש הפוסקים בטעמא דד"א של אדם אין קונין במקח וממכר בסימטא משום כיון דקדם הכלי נעשה רשות המוכר והוי כחצירו של מוכר שאינו קונה ללוקח ומטעם זה ג"כ אינו קונה בחצר השותפים דמקום הנחת כלי של מוכר הוי חצרו של מוכר מטעם ברירה כמ"ש משא"כ בחצר ששכרו בשותפות שלא יניחו בו רק דברים המשותפים ולא דברים שאינם שייכים לשותפות וכשמניח בו השותף דבר שהוא שלו בעצמו שאין לו רשות להניח בחצר זה לא שייך בו לומר ברירה שכיון שהניח עליו ומשתמש במקום זה הוברר שהמקום זה היא שלו דאין לו רשות להשתמש בו בזה ולא שייך בו ברירה ועדיין המקום של שותפות הוא וקונה המקום לשני השותפים דחצירו של אדם קונה לו כמו שקונין מאחר כשמניח בחצירם דבדבר שאין להשותף רשות להניח בחצר דמי לקונה מאחר ע"י חצר זה מחמת שאין לו רשות להניח בו ויש ג"כ שינוי רשות שמוציאו מרשות שלו לרשות השותפים ומהאי טעמא מהני בסי' קנ"ז גבי כותל שהגבי' למעלה מד' אמות כשיגלה דעתו דניחא ליה לקנות הכותל וכ' בנימוקי יוסף הטעם דהוו כחצירו שקונה לו ע"ש אף דהכותל הוי חצר השותפין דאין קונין זה מזה והוה ג"כ מהאי טעמא כיון דחבירו מעכב עליו מלבנות למעלה מארבע אמות כמבואר שם סעיף ט ובדבר שאין רשות לשותף אחר לעשות במקום ההוא קונה חבירו כשמקנה לו ע"י חצר זה וכן מיירי בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה שמתיר לשחוק בדף שקנוי לשניהם מטעם שקונה לו הדף המעות (ואח"כ הגיע לידי ספר מחנה אפרים ומצאתי שהקשה ג"כ הקושיא שהקש' בספר קצה"ח הנ"ל וחילק בין כשהי' כבר מונח על מקום של שותפות דלא קנה ובין אם הביא מביתו חפץ והניחו על מקום שותפות דקנה כיון שיש שינוי רשות להוציאו מרשות לרשות ע"ש והנה בב"ב דף פ"ד ופ"ה מוכח דלא כותי' לכן נראה דהעיקר כמ"ש):

ג

דאפי' קנין א"צ עש"ך סק"ו שכתב דפשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכו' משמע מדבריו דלדעה זו בכל שותפים אפי' נשתתפו במטלטלין כגון שיש לזה דבש ולזה יין תיכף שדיברו ביחד שיהי' הכל בשותפות א"צ קנין ונקנה לזה חצי היין ולזה חצי הדבש והוא תמוה בעיני טובא דהא עיקר טעם דברי הפוסקים הללו הוא משום דאמרינן דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה כמבואר בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה ואם נאמר דסברא זו שייך גם במטלטלין א"כ קשה במחליף שור בפרה דנימא ג"כ אגב דבעי לקנות גמר ומקנה ולא יצטרך שום קנין ובהדיא אמרו כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו מבואר דקודם משיכת האחד לא נקנה כלל ולא מצינו סברא זו דאגב דבעי לקנות גמר ומקני רק בדשלב"ל ואין הקנין נתפס בו כלל וא"א לקנות בקנין שאין קנין תופס בו ומחמת שרוצה לקנות וא"א לו לעשות קנין גמור ומקנה לחבריו בלא קנין כדי שיהי' יכול לקנות מחבירו ג"כ בלא קנין כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק למ"ד וכן באסמכתא שא"ר להקנות עכשיו רק באסמכתא כגון במשחק בקוביא בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה וכן בסי' קע"ג גבי גורל וכיוצא דא"י עכשיו מה להקנותו שייך לומר אגב דבעי לקנות גמר ומקנה אבל בדבר שדעתו להקנות מיד ואפשר בקנין ובמשיכה להקנותו מיד לא שייך לומר אגב דבעי לקנות גמר ומקני כיון דמיחסר משיכה ואדרבא אמרינן אלו הי' גמר ומקנ' היה עושה קנין גמור ועמ"ש בסי' ר"ז סעיף י"ג ראיה לזה וכן בשותפין נראה דאם מתנין על דשלב"ל כגון חייטין או כל מקח שיבוא לכאן נהיה שותפין נגמר בדיבור בלא קנין וכן אם מתנין כל הריוח שיגיע לידינו הן ע"י מו"מ שלי או מ"מ שלך נחלוק או שמתנו שיעסוק כ"א במעות שלו ויחלקו הריוח מהני בדיבור בלא קנין דנעשו כשכירי' זל"ז וכן בחיוב הגוף שייך לומר גמר ומתחייב דחיוב מהני כשמחייב עצמו בחיוב גמור ואף בכה"ג נראה דבעינן דוקא שככר התחילו להתעסק דלא עדיף מפועל שיכול להחזיר קודם התחלת המלאכה וכן במתנין כל מקח שיגיע לכאן נהי' כולנו שותפין קודם שבא המקח לעיר יכול לחזור כמו בסי' קע"ג דמאן דס"ל הגורל קונה דודאי יכול לחזור בו קודם שיטילו גורל וכן בשני חייטין נראה דבעינן התחלת מלאכה דלא עדיפי מפועל אבל אם רוצין להקנות שיהי' גוף היין והשמן נקנה מא' לחבירו על שותפות ודאי בעינן קנין כיון דרוצה להקנות לו גוף הדבר שיהי' מעכשיו שלו לענין אונסין ולקנות בו עבדים וקרקעות נראה דבעי קנין גמור ולולי שמדברי מהרי"ק משמע דאפי' בדבר מהני קנין אמרי' אגב דבעי למיקני וע"כ צ"ל דנשתתפו שאני דאגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני אפילו כדבר הבא לעולם:

ד

לענין מה שירויחו תמי' לי דהא לקתה מדת הדין דאם ד"מ עשו שותפות על שנה ואח"כ נזדמן לראובן מלאכה והרויח מנה בחודש ראשון ולשמעון לא נזדמן כלל ובחודש שני נזדמן לשמעון ג"כ מלאכה בריוח מנה ואמר שמעון קודם שהרויח שחוזר בו לענין מה שירויח ויצטרך ראובן לחלוק עמו במה שהרויח כי במה שהרויח א"י ראובן לחזור וממה שירויח יכול שמעון לחזור ועוד כיון שזה א"ר ליתן לא' מה שירויח באותו שעה מה"ת יתן לו הוא מה שהרויח הא הוא לא רצה להשתתף עמו וליתן לו ריוח שיהי' לו אף מיום אחד כי אם בשכר שיתן לו ג"כ הריוח שירויח כל השנה וכ"כ המהרי"ק שורש קפ"א בהדיא וז"ל דאפי' הרמב"ם מודה בזה דלאו כל כמיני' שיהנה משותפות בתחלת השותפות והם לא יהנו ממנו בזמן אשר כיונו אליו וכו' אף שיש לחלק ששם הוא ידוע שאח"כ יהי' שוה יותר משא"כ כאן שכל יום הוא ספק שוה מ"מ נראה כיון שאם שכר לפועל על יום והבטיח ליתן לו בעד שכר פעולתו המציאות שיגביה באותו יום דודאי ג"כ יכול לחזור בו קודם שיגבי' המציאה ולומר לעצמי אני מגביה אותו ומ"מ צריך ליתן לו דמי שווין לפועל דהא מבואר בסי' של"ב דאם הבטיח ליתן לו חפץ בשכרו דאע"פ שלא קנאו וא"צ ליתן לו החפץ מ"מ צריך ליתן לו דמי שווין וכן כשהבטיח ליתן לו בשכר פעולתו דשב"ל צריך לו ג"כ דמי שווין כמ"ש שם וא"כ ה"נ כיון דכ"א הוי כמו בעה"ב ופועל לחבירו א"כ כשנוטל ראובן הפעולה משמעון הוי ראובן כמו בעה"ב של שמעון ומחוייב ליתן לו בעד שכר פעולתו כל מה שירויח במלאכתו בשנה ההיא כמו שהבטיח ליתן לו בעד שכר פעולתו ומה בכך שיכול לחזור בו מהפעולה הא מגוף החפץ ומדבר שלב"ל ג"כ יכול לחזור בו ואפ"ה מחוייב ליתן לו כל דמי שווין ואף אם הבטיח ליתן לו כל פירות שיוציא דקל זה בשכרו ואח"כ נתברך הדקל והוציא הרבה מחויב ליתן לו הכל בשכרו כמש"ל וה"נ דכוותיה לכ"נ דכוונתו כך הוא דא"י לחזור ממה שהרויחו דהיינו אם עשו שותפות עד זמן קבוע דהדין דכשהגיע הזמן שמחוייבין לחלוק במה שהרויח כ"א ואח"כ לא רצה ליתן אחד לחבירו הריוח שהרויח קמ"ל דא"י לחזור וכשהגיע זמן חלוקה צריכין לחלוק בשוה ואף גוף החפצים שת"י כ"א שזכה בו כשכר פעולתו זכו בו שניהם והוא של שניהם משא"כ במה שירויחו יכולין לחזור היינו אם בא לחזור קודם שנטל שום ריוח:

ה

לענין מה שהרויחו עש"ך ס"ק ח' ומקודם אציע לפניך שיטות הפוסקים דעת הרמב"ם דשותפין בדשב"ל מהני משיכת המטלטלין אפי' לענין שלא יוכלו לחזור בהן להבא ול"ד לפועל שיכול לחזור בו מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק מ"ד דכיון ששניהם מתעסקים אין שם עבד על א' מהן והן כהתחילו לישא וליתן ובדשלב"ל כגון אומנין אפילו קנין לא מהני ויכולין לחזור בהן אפי' ממה שהרויחו דדמי לפירות דקל דקיי"ל אפי' משבאו לעולם יכול לחזור בו כמ"ש הש"ך ס"ק ה' שיטת הראב"ד דק"ס מהני אפילו בדשלב"ל מטעם דהקנין חל על גוף הידים למעשה ידיהם כמו בדקל לפירות דהיינו שכל מה שיעשו ידיו יהי' לחבירו החצי כמו ביקדשו ידי לעושיהן וממילא לא דמי לפועל ואינן יכולין לחזור אפילו להבא ובלא קנין לא ראינו דעתו שיטת הרשב"א בק"מ ס"ל כהראב"ד ובלא קנין פלוג על הרמב"ם בתרתי דבשאר שותפין ס"ל להרמב"ם דבהתחילו לישא וליתן א"י לחזור אף להבא מטעם דל"ד לפועל כנ"ל והרשב"א חולק וס"ל דדמי לפועל ויכולין לחזור מכאן ולהבא ואף דהרשב"א לא כתב זה רק באומנין מ"מ לפי הטעם שכ' ופועל יכול לחזור בו ולא ס"ל טעם הסמ"ע שכ' בס"ק מ"ד אף בשותפין בדשב"ל יכולין לחזור דהוא ג"כ כפועל דמי ובאומנין ס"ל להרמב"ם דיכולין לחזור אפי' ממה שהרויחו והרשב"א חולק וס"ל דכנגד מה שהרויחו אפי' בלא קנין א"י לחזור מטעם דדמי למגביה מציאה לחבירו שיטת הרמב"ם בדשלב"ל ס"ל כהרמב"ם דלא מהני קנין כמ"ש הטור בשמו ובדשב"ל ס"ל כהרשב"א ומהרי"ק שורש קפ"א כתב דגם דעת הראב"ד דבלא קנין א"י לחזור ממה שהרויחו אלא ממה שירויחו כדעת הרמב"ן והרשב"א. ומעתה יש לתמוה בדברי הש"ך הנ"ל שכתב דממה שהרויחו דוקא בקנין א"י לחזור וסיים דאין חילוק בין אומנין לשותפין הוא נגד שיטת כל הפוסקים דלכ"ע א"י לחזור ממה שהרויחו אפי' בלא קנין רק באומנין דעת הרמב"ם דיכול לחזור ולהרמב"ם אפי' קנין לא מהני וגם סותר דברי עצמו שכ' בס"ק ט' דלשעבר מודה דא"צ קנין לכ"נ דט"ס יש בה בהש"ך וכצ"ל אבל לא לענין מה שהרויחו כבר אפי' בלא קנין גם מ"ש דממה שירויחו אפילו בקנין וסיים ע"ז שאין חילוק בין אומנין לשותפין הוא תמוה מאוד דהא סתם המחבר בסוף ט"ו דשותפין א"י לחלוק בתוך הזמן וכתב בד"מ משום דשותפין א"י לחזור אפילו כשלא היה קנין רק משיכת המטלטלים מטעם דל"ד לפועל כיון דמעותיהן נשתעבדו לעסוק בהן עד הזמן ואפי' אם נאמר דלא כתב זה רק כנגד אומנין ומה שמסיים דאין חילוק בין אומנין לשותפים הוא רק כנגד מה שהרויחו מ"מ קשה דזה הוא רק דעת הרמב"ם והרמב"ן ובשאר פוסקים לא מצאתי זה דאפשר דכולם מודים להראב"ד דקנין מהני כמ"ש המהרי"ק ובתשו' מהר"א ששון ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן ק"מ. ולענין דינא בשותפין בדשב"ל שנעשה בק"ס או אפי' ע"י משיכת המטלטלים דקנין גמור הוא כמ"ש המהרי"ט ח"א סימן ק"מ א"י לחזור אפילו להבא ובלא קנין רק כשהתחילו לישא וליתן דיכול לומר קים לי ברמב"ן ורשב"א דס"ל דיכול לחזור להבא אבל לענין מה שהרויחו לכ"ע א"י לחזור ובאומנין שנשתתפו דהוי דשלב"ל כשהיה בקנין נראה דיש לדון דא"י לחזור בו אף להכא כיון דהרמב"ם והרמב"ן יחידאי נינהו נגד כל הפוסקים וכן נגד מה שהרויחו נראה דא"י לחזור אפי' בלא קנין:

ו

וכל מה שירויחו. עש"ך ס"ק ט עד אבל לשעבר מודה דא"צ קנין לא ידעתי כוונתו דהא גם להבא א"צ קנין רק התחילו לישא וליתן לא א"כ א"ש מ"ש דלשעבר מודה דא"צ קנין הא כל לשעבר התחילו לישא וליתן הוא וגם הלשון אין בידי ליישב בטוב וגם מה שהביא בשם תשו' מהרי"ק שורש קפ"א ושם לא כתב זה כלל לכן נ"ל שיש כאן חסרון הניכר וכצ"ל מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק י"א זהו לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שהביא הרב בהג"ה לא מהני בלא קנין לענין שלא יחזור להבא אבל לשעבר מודה דא"צ קנין ב"ב מהרי"ק שורש קפ"א וכן הוא באמת בדברי מהרי"ק:

ז

יש להן אונאה ואם היה באונאה יתר משתות דהוא ביטול מקח נראה דאם היה קנין אחר לקיום השותפות שיהי' לזמן כגון התחילו לישא וליתן אז אף שנתבטל הקנין מהמטלטלין מ"מ השותפות קיימת עד הזמן רק שהוא מחוייב להשלים מעות או ליתן מעות אחרי' לעסוק עד הזמן אבל אם לא היה הקנין רק ע"י משיכת המטלטלין כמבואר בסעיף ב' כיון שהקנין נתבטל מחמת האונאה הוי כאילו לא משך כלל וגם השותפות נתבטל ויכולי' לחזור בהן:

ח

בשוה לפי מניינם הרבה תמוה לי בדינים אלו.
א' כיון שכתב הסמ"ע ס"ק טו דכל סחורה שראוי לחלוק כשור לטביח' דמי והריוח לפי מעות ומבואר בב"י בהדיא דלדעה זו אפי' קנו שור לחריש' עומד לטביחה וטבחוהו דחולקין לפי מעות וא"כ קשה מה שסיים דאם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן פחתו או הותירו לפי מעות ומטעם שכתב הסמ"ע ס"ק טז משום דאף אם נשאר המטבע ביד כ"א הגיע להן הריוח או ההפסד משמע דאם כבר הוציאו המעות וקנו עסק בהמעו' שנשתתפו ומכרו העסק בעד מעות והותירו מחמת המטבע ששינ' המלך אחר מכירת העסק השכר בשוה וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולפ"ז קשה הא כל מעות כפירות הראויין לחלוק דמי ודמי לטבחו השור דהשכר לפי מעותיו ועל הטור ל"ק דהטור פסק דאפי' בפירות הראויין לחלוק השכר לאמצע משא"כ לשיטת רמב"ם קשה.
ב' קשה הא הרא"ש הקשה על שיטה זו מהא דלא משני רב המנונא המשנה דג' שהטילו לכיס שנשתתפו בפירות הראויין לחלוק ותי' דא"כ מאי קמ"ל ולכך משני זוזי חדתא ולעולם בשור לחרישה וכו' הרי מבואר בהדי' דלשיטתם אפי' כבר הוציאו המעות ונעשו מעות אחרים השכר לפי מעות והרמב"ם והמחבר כתבו דדוקא כשלא הוציאו המעות והוא היפך ממה שמוכרחין לומר לשיטת הרמב"ם כמו שמוכח מהרא"ש.
ג' קשה דהא ע"כ צ"ל דלסחור' שאינו ראוי לחלוק היינו שקנו כלי א' או מרגלית א' כמבואר בעיטור הביאו הב"י וסחורה הראוי לחלוק היינו שקנו שנים או שלשה א"כ קשה הא דאמר בש"ס דאם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דנוטל לפי מעותיו ולפי שיטת הרמב"ם היינו מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק טז דאף אם היה ביד כ"א בביתו היה מגיע לו הריוח ודין זה כתבו הרמב"ם והרב בהג"ה דאם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעיני' וכו' ולפי הנ"ל קשה דאמאי נקט לקח זה בשלו וזה בשלו הא אפי' לקחו בשותפות שלשה שוורים היו ראויין לחלוק והשבר לפי מעות.
ד' קשה מ"ש המחבר בסעיף ו' שאם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוק' נוטלין לפי מעות וע"כ מיירי בסחורה שא"א למכור זה בלא זה כגון שור לחרישה ושם כתב הסמ"ע בס"ק טו הטעם משום דהחלקים מצורפים וא"א לזה בלא זה וכו' ולפ"ז אין שום סברא בין אח"ז חלוק' לקודם זמן החלוקה דהא מ"מ החלקים מצורפים ועוד דהוא סותר מ"ש בסעי' ח' בלקחו שור לטביחה והיינו לחלוק באיבריו כמבואר בלשון הרי"ף ומ"מ אם מכרוהו חי חולקין בשוה דמשמע אפי' אם נולד הריוח אחר שהסכימו לטביח' ולחלוק והוי כאח"ז חלוק'.
ה' קשה מ"ש הרמ"א דאם שינו ממה שהתנו בתחילה דנוטלין לפי מעותיהן וכתב הש"ך ס"ק י"ד דאף כשמכרוהו חי וזה סותר הדין המבואר בסעיף ה' דמכרוהו חי הוא לאמצע וכבר הקשה זה הב"י בטור וכן הפרישה ובפרישה הביא שבד"מ תי' זה ובד"מ הארוך כתב וז"ל דאף שהלכה כרי"ף ורמב"ם מ"מ יכול להיות דין זה אמת מסברא דכיון ששינו בטל הריצוי הראשון והוי כאח"ז חלוק' ע"ש והוא תמוה מאוד דהאיך אפשר להיות דין זה אמת כיון שפסקו בסעיף ה' דבמכרו חי השכר לאמצע אף ששינו:
ו' קשה דהא הרי"ף בשערים הביאו הב"י כתב שיטה זו דאם שינה השכר לפי מעותיהן הוא מפרש זה שדברי רבה דס"ל בשור לחריש' ועומד לטביחה ומכרוהו חי דלפי מעות וכתב בפרישה דהוא מטעם ששינה וא"כ לפי מה דקיי"ל כרב המנונא דאפי' בשור לחרישה ועומד לטביחה דהשכר לאמצע אלמא דאפי' בשינה השכר לאמצע:
ז' קשה קו' הרא"ש דהאיך פליגי הרי"ף והרמב"ם על ש"ס ירושלמי וגם לשיטת הש"ס שלנו מרויח כפי' הרא"ש:
ח' קשה קו' הט"ז דהאיך השמיט המחבר והרב בהג"ה שיטת התוס' והרא"ש וכל הפו' כמ"ש הטור ובאמת הוא תמיה גדולה כיון דכל הפו' לא ס"ל כהרי"ף והרמב"ם והר"ן וכ' דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל לענין סחורה כהרא"ש רק בטבחוהו פליגי וכאן השמיט דעתם לגמרי:
ט'קשה קו' הסמ"ע בס"ק טו על הע"ש: לכן נלפע"ד לפרש באופן שיתיישבו כל הקו' ומתוך דברינו יתיישבו עוד כמה קו' ויתחדשו ג"כ הרבה דינים דהש"ס דכתובות והש"ס ירושלמי שמביא הרא"ש משני ענינים מיירי. ולא ראי זה כראי זה דהיינו דהש"ס דכתובות מיירי שקנו שור לחרישה ועומד לטביחה והיינו שנמלכו לטבחו או לקחו מתחילה לטביחה ולחלקו באיבריו ומכרוהו חי:
י' כמ"ש הרי"ף ובזה ודאי ל"ש טעם המבואר בירושלמי דהיינו מדלא אתנו דהא לקחו אדעתא דלחלקו תיכף לאיבריו ומה היה להם להתנות כיון שלא לקחוהו אדעתא דלמכרו ולהרויח בו רק לחלקו ביניהם לאיברים וכן בשור לחרישה כשלא קנהו להתעסק להרויח רק לחרוש כ"א לעצמו או להשכירו בזה ג"כ ל"ש טעמא דלא אתני כמ"ש הרא"ש שהרי לקחוהו אדעתא לחלקו בימים לחרישה וע"כ הא דשכר לאמצע הוא רק מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק טו כיון דהחלקים מצורפים כשמכרו חי וא"א להרויח בחלק המרובה בלתי אם יהי' החלק המועט עמו ומש"ה כשטבחוהו ומכרו הבשר שאפשר להרויח גם בחלק המרובה לבד אף שמכרו ביחד נוטלין לפי מעותיהן (ונידון הריוח בשור לטביחה ומכרו חי שעלו עד המכירה יתבאר לקמן) ובש"ס ירושלמי מיירי בנשתתפו במעות לקנות סחורה הראוי לחלוק ולמכור על זמן ובזה ל"ש טעם הסמ"ע דהא החלקים אינם מצורפים בסחורה אמנם בנשתתפו בסחורה שייך טעם הירושלמי כיון דנשתעבדו זל"ז לעסו' בכל הסחורה לזמן ואפי' בלא זמן רק שנשתתפו לקנות ולמכור וממילא נשתעבדו זל"ז גם להטריח ולמכור וא"י לכוף לחלקו קודם שימכרו הסחורה דנעשו כפועלים זל"ז (והא דמבואר בסי' זה סעיף טז דאם נשתתפו סתם שחולקין כ"ז שירצה א' מהן הוא רק על אופן שפי' שם אבל אם פי' שמחוייבין להתעסק ולמכור הסחורה הוי כקבעו זמן שהיו שותפים ויתעסקו שניהם במכירתן עד שיומכר וכן משמע בסעיף כב וע"מ כן נשתתפו שיעסקו שניהם זה כזה בשוה) ובזה שייך שפיר טעם הירוש' דהשכר לאמצע מטעם שיכול לו' כיון שנשתעבדתי לעסוק בשוה ודאי אדעתא ליקח החצי נשתתפתי מדלא אתני דבלא"ה בודאי לא נשתעבדתי להיות אגוד בך ודאי אדעתא דחצי נשתתפתי ואת' מדלא התנית להיפך ע"כ גם כוונתך היה כן אבל בקנו סחורה בשותפות אדעתא לחלק מיד או בשור לטביחה לחלקו באיבריו מיד וטבחוהו שאז אין החלקים מצורפים ובא א' ונתן ריוח על הכל בפ"א ודאי דהשכר לפי מעות כיון דלא נשתעבד בעל המועט לעסוק בחלק המרובה מה"ת נאמר שהיה דעתו להקנות לו יותר מהמגיע לו. ולפ"ז אתיין דברי הרמב"ם והש"ע כפשוטו דבסעיף ה' במ"ש השותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונתעסקו כולם ופיחתו או הותירו השכר לפי מניינ' כוונתו על עסק סחורה והיינו דינו של הירוש' ומטעם המבואר בירוש' דהיינו מדלא אתני ואח"כ כתב ואפי' לקחו שור לטביחה דהיינו לחלוק באביריו מיד דבזה ל"ש טעם הירושלמי כנ"ל מ"מ אם נתנו להם ריוח על שמוכרין אותו חי הריוח לאמצע מטעם המבואר בסמ"ע משום דהחלקים מצורפים והוא הדין הנלמד מש"ס דילן מכתובות צ"ג ואח"כ כתב בד"א וקאי על הרישא בעסקו בסחורות שנשתתפו לעסוק בשותפות ודין זה שייך אפי' בשור לטביחה כשלקחוהו להתעסק בו להשביחו עד הזמן דהשכר לאמצע וע"ז קאי הבד"א כשנו"נ במעות שנשתתפו אבל אם המעות קיימי' וכו' פי' אף שעדיין לא כלה זמן השותפות והן מחוייבים לעסוק במעות ולקנות סחורה וא"א לו לחלק עצמו וכסחורה שא"א לחלוק עצמו דמי והיה ראוי להיות השכר לאמצע מדלא אתני וע"ז כתב דמ"מ הרויח לפי מעות ומטעם שכתב הסמ"ק ס"ק ט"ז ע"ש אבל הריוח במעות שבאו אחר שני"נ קודם זמן חלוק' דל"ש טעם הסמ"ע שכתב בס"ק ט"ז השכר לאמצע ול"ק שוב קושי' א' וגם קושי' הב' מיושב כיון דגם הרי"ף והרמב"ם מודים לדין הירוש' ולכך משני בזוזא חדתא דאף דשייך טעם דלא אתני מ"מ הרויח לפי מעות מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק ט"ז כיון דאם היה בביתו וכו' משא"כ אי מיירי מתני' בשור לטביחה וטבחוהו קשה פשיטא וגם קושיא הנ"ל מיושב דבלקחו זה בשלו אף דלקחו לסחורה להטריח בו דשייך טעם הירוש' מ"מ הרויח לפי המעות מטעם שכתב הסמ"ע הנ"ל משא"כ בנשתתפו במעות וקנאו דל"ש טעם הסמ"ע הריוח לאמצע ואח"כ בסעיף ו' כתב עוד דאם עלה ריוח אחר זמן חלוקה דהריוח לפי מעות וקאי רק על עסק סחורה פ' דלא נאמר כיון דמעיקרא היה השותפות על קביעות זמן וממילא הי' אדעתא שיהיה הריוח לאמצע א"כ מה בכך שכבר עבר החלוקה נימא דאדעתא דמעיקרא המשיכו השותפות קמ"ל דלא רק כיון שהריוח עלה אחר שכבר אינן משועבדין זה לזה הוא לפ מעות ולא קאי כלל אהא דמכרוהו חי דבהא אפי' אח"ז חלוקה הריוח לאמצע מטעם החלקים מצורפים וכנ"ל ומיושב קושיא הד' וע"ז כ' הרב בהג"ה דה"ה אם שינו נוטלין לפי מעות פי' דקאי ג"כ רק על עסק סחורה ולא אמכרוהו חי דלא כמ"ש הש"ך דמכרוהו חי כבר מבואר בסעי' ה' דהוא לאמצע ואפי' שינו וכמש"ל רק דקאי על עסק סחורות והכוונ' בשינו מעיקרא עשו שותפות על זמן או להוליכה למקום פ' ואח"כ נמלכו שלא לעסוק בה רק למכרה תיכף ואח"כ עלה בו ריוח (ולענין הרויח שעלה קודם השינוי יתבאר לקמן) וקמ"ל דלא נימא דדוקא בשור לחרישה ונמלכו לטביחה ולחלקו הדין כך דלפי מעות משום דשם עיקר הטעם דהשכר לאמצע משום דהחלקים מצורפים וכיון שטבחוהו ואין החלקים מצורפים השכר לפי מעות משא"כ בסחורה דהטעם דודאי אדעתא דהכי נשתתפו שיהיה הרויח למחצה א"כ מה בכך שהסכימו למכרה תיכף מ"מ במה נמחל חלק ריוח המגיע לו וגם ל"ד קצת לאחר זמן חלוקה דשם לא נחתו מעיקרא אדעתא דלאמצע רק עד הזמן משא"כ כאן דהוא באמצע הזמן שקבעו מתחלה והי' ראוי להיות השכר לאמצע לזה כתב הרב בד"מ ובהג"ה כאן דהוי כמו אח"ז חלוקה וזהו כוונת הרי"ף בשערים דלומד דין זה מרבה אף דהלכה כר"ה כי כוונתו הוא רק שמרמה עסק בסחורה לשור דבשור לחרישה ועומד לטביחה ולא מכרוהו חי אפילו ר"ה מודה אף שהשותפות הראשון היה אדעתא דלאמצע מ"מ כיון שטבחוהו ונתבטל הטעם לכך הוא לפי מעות ה"נ גבי סחורה אם נתבטל הטעם הא' הוא לפי מעות אבל אם ביטלו הריצוי הא' ונתרצו לעסוק בעסק אחר ג"כ על קביעת זמן ודאי דהוא לאמצע ולא יהא אלא נשתתפו מחדש עד זמן דודאי השכר לאמצע ומיושב קושיא הה' והו' ולפמ"ש ל"פ הפוסקים כלל דבלקחוהו לטביחה כדי לחלוק באיבריו וטבחוהו בגוונא שכתב הרי"ף אף הרא"ש מודה דהריוח לפי המעות דהא ל"ש הטעם שכתב הרא"ש דהא לא נשתתפו אדעתא דלהתעסק למכור כלל והרא"ש שכתב דאפי' טבחוהו השכר לאמצע מיירי בלקחו להתעסק להשביחו עד הזמן דשייך טעם דלא אהני ובזה אף הרי"ף מודה וכמש"ל וזהו סברת הר"ן שכתב דהרי"ף והרמב"ם מודים רק בטבחוהו לחלוק הכשר ומתחילה לקחו לכך פוסק הרי"ף כן ובזה אף הרא"ש מודה וכמש"ל ומיושב קושי' הז' והח' והט':

ט

לא לפי המעות. עסמ"ע ס"ק ט"ו עד סחורה שאינו עומדת לחלוק אלא למוכרה יחד וכו' נראה מדברי הסמ"ע שמפרש סחורה שאינו עומדת לחלוק היינו שא"א לחלק כ"א בטענת גא"א כגון מרגלית אחת ובזה הי' אפשר ליישב דברי רש"י בכתובות גבי לקח זה בשלו וזה בשלו שפירש"י שקנה זה שוורים כחושים וזה בריאים ותמה שם המהר"מ שיף דאמאי לא פירש"י לקח זה שנים וזה אחד ולפי הנ"ל א"ש דמשמע מהברייתא דדוקא לקח זה בשלו וזה בשלו הוא דלפי מעות הא אם לקחו בשותפות השבר לאמצע ואי קנו זה שנים בק' וזה אחד בנ' הרי היא כשני דברים שמלאכתן שוה ודמיהן שוה דיש בו דין חלוקה והוי בסחורה הראויים לחלוק דהוא לפי מעותיהן אף שקנו בשותפות מש"ה פי' רש"י דזה כחושים וזה בריאים דסל כהיש מי שחולק שהביא לעיל סי' קע"א סי"ג דיפה ורעה כשני מינים דמי והוי כסחורה שאינו ראוי לחלוק והי' ראוי להיות השכר לאמצע אם קנו בשותפות לזה נקט הברייתא שפיר דוקא בקנו זה בשלו וזה בשלו דאז הוא לפי מעות אף שא"ר לחלוק מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק ט"ז ומ"מ נ"ל העיקר כמש"ל דהיינו במקום דשייך דלא אתני השכר לאמצע רק במקום שקנה סחורה לחלוק תיכף ולא להטריח תליא באם שהרויח עולה במה שמוכרין אותו ביחד וא"א להרויח בזה בלא זה כמו בשור לטביחה ומכרוהו חי השכר ג"כ לאמצע ויש לפרש ג"כ כוונת הסמ"ע כן במ"ש וז"ל סחורה שאינו עומדת לחלוק אלא למוכרה יחד כוונתו שא"א ליקח ריוח כ"כ כשיחלקוה א"כ החלקים מצורפים להריוח שמקבלין מחמת מכירתו ביחד דאילו ריוח שעלה שאפשר ליקח ריוח כזה אפי' אם יהי' נחלק נגד ריוח כזה דינו כמו ריוח שעלה על סחורה שאפשר לחלוק:

י

וכ"ש אם נשתתפו בפירות עסמ"ע מ"ק ט"ז שכתב הטעם במטבע וז"ל שאף אם היה המטבע נשאר ביד כ"א הגיע להן הריוח או ההפסד ובפירות ג"כ מהאי טעמא ותמי' לי דא"כ אם נשתתפו במטבע או בפירות שאינן שווין ולא עלה הריוח רק על הפירות או המטבע של בעל המועט ולפי טעם הסמ"ע נוטל הבעל המועט הכל דהא אם הי' נשאר בידו היה נוטל הכל ומלשון המחבר שכתב נוטלין לפי מעותיהן ולא חילק משמע שאפי' אם עלה הריוח על המטבע ועל הפירות של בעל המועט נוטל בעל המרובה לפי מעותיו וכן אם היה ההפסד רק על מעות של בעל המרובה צריך בעל המועט ליתן חלקו ועוד דא"כ בשותפתייהו מאי אהני להו ועוד לפי טעם הסמ"ע אם הניחו בחנות המשותף ונגנב שם דלא שייך טעם זה דאם הי' בביתו וכו' ואפ"ה כתב המחבר דבנגנבו חולקין לפי מעות ולא חילק. ולכ"נ דגם הסמ"ע מודה דאפי' לא עלה ריוח רק על חלק א' אפ"ה הוי לפי מעות משום דתיכף כשמשך א' או הגביה המעות של חבירו נקנה לו בשל חבירו לפי מעותיו ונעשה שלו להרויח או להפסיד רק שא"א לומר שיהא לאמצע כ"א במקום שהרווח עלה ע"י טירחא דידהו מטעם שי"ל כיון דנשתעבד בעל המועט לטרוח כמו בעל המרובה משא"כ הריוח שעלה על מה שהוא בעין בלי שום טירחא דידהו בודאי היה דעתו שיהי' לפי מעותיהן כיון דלריוח כזו א"צ טירחא דאי היה בביתו היה ג"כ הריוח זה בודאי מגיע להם כפי המעות דהא קנה כ"א בשל חבירו לפי מעותיו דאלת"ה אין להם שותפות בעודו בעין ובשותפותייהו מאי אהני להו אמנם נראה דאפי' הריוח או ההפסד העולה כשהן עדיין בעין מ"מ אותו הריוח שעלה שלא היה באפשרי להרויח בזה בלא זה כגון שאין נותנין הריוח רק מחמת שמוכרין הכל ביחד דודאי השכר לאמצע מטעם שכתב הסמ"ע דהחלקים מצורפים והטעם שכתב הסמ"ע בס"ק זה דאף אם היה ביד כ"א בביתו ל"ש כאן דהא אין נותנין ריוח רק מחמת מכירה הכל ביחד דוקא. ואם קנו קרקע בסתם ואין בו דין חלוקה ואחד נתן יותר נראה דיש חילוק דאם קנו לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו הריוח לפי מעות דהטעם דהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סי' מ' ע"ש וגם הטעם שכתב הרא"ש דידע בחבירו שהוא חריף ובקי ועי"ז ירויח יותר ל"ש ג"כ דהא לא קנהו אדעתא דלהרויח אבל אם קנאוהו רק אדעתא דלמוכרה ולהרויח בו השכר לאמצע. אך קשה להטעם שכתבו דהשכר לאמצע משום דהחלקים מצורפים מהא דבכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים וכתבו התוס' הטעם דל"ד לשותפין בשור לחרישה דשא"ה דע"ד כן נשתתפו משא"כ בירושה דממילא ולפי טעם זה קשה דהא מ"מ החלקים מצורפים וא"א להרויח בזה בלא זה אמנם נראה ליישב קושי' התוס' בענין אחר כי בלא"ה תי' התו' דחוק לפענ"ד וליישב בפשיטות נראה דהש"ס הכי מקשה כיון דבכור אין לו פי שנים בשבח שקודם חלוקה ודוקא מפר' מוחכרת ביד אחר יש לו פ"ש אבל אם עברו בה היתומים בעצמם אין לו לבכור פ"ש כמבואר בב"ב ד' קכ"ד ברשב"ם ד"ה אף מוחכרת אם לא בבכור שמיחה ורוצה לחלוק והפשוט אינו רוצה ומטעם גזלן כמבואר בב"ב ד' קכ"ו ברשב"ם ד"ה אמר רבה מסתברא ולזה מקשה הש"ס שפיר למאן דלא ס"ל ?נא"א ואין בו דין חלוקה כלל ממילא אין לו לבכור קודם חלוקה בהשבח ששיבחו היתומים ולא שייך כאן בכור שמיחה כלל דהיינו שרוצה לחלוק כיון שאין בו דין חלוקה וע"ז משני שאני אומר דעובד לזה יום א' ולזה שני ימים דהיינו שיש חלוקה בזמן וכמבואר לעיל סי' קע"א סעיף ח' וכיון דמשכחת בו חלוקה ממילא יכול הבכור למחות ולומר שרוצה בחלוקה ואז אפי' אם יחרשו היתומים בעצמם מגיע לבכור פ"ש כדין בכור שמיחה ולפ"ז אם לא מיחה אין לו פ"ש בהשבח וזהו דוקא בבכור דאינו נוטל בשבח אבל בשאר שותפין שקנאו בתחלה לחלקו לימים ודאי דפשוט הוא דהשבח לפי מעותיהן ובסתם השכר לאמצע אבל לפ"ז אם א' מהאחים הי' לו בהמה בשותפות עם אביו ואח"כ מת אביו וירש החצי של אביו עם אחיו דאז יש לו ג' חלקים בהפר' ולאחיו חלק רביעית אז השכר חרישה לאמצע כשחרשו סתם דהוי כנשתתפו לחרוש כ"ז שלא חלקו דהשכר לאמצע אמנם מדברי הפוסקים משמע כהתו' דכ"ז שלא נשתתפו מדעת דהוי כלקח זה בשלו וזה בשלו כמ"ש המרדכי:

יא

ל"א שישלם מביתו כו'. עיין ש"ך סקי"ג ושם יש ט"ס וכצ"ל שלא מכח מו"מ ובסי' צ"ג מיירי דההפסד בא מכח מו"מ ולכן אם ידע השותף וכו' אמנם כבר כתב הט"ז שראה מי שמחלק בזה ואין טעם לחילוקו ולפעד"נ דהנה אף דבלקחו שור לטביחה ומכרו חי דהריוח לאמצע ודאי דהרויח שעלה על הטביחה קודם שמכרו אותו חי אותו הריוח היא לפ"ע מעותיהן דהיאך יעלה על הדעת דאם השביחו השור לטביחה ויש בו ריוח מנה דהדין הוא שמחלקו לפ"ע המעות ואם יש לאחד רק חלק עשירית בהשותפות אינו מגיע לחלקו מהריוח רק חלק עשירית ועתה נזדמן סוחר שנותן דינר א' יותר לקנותו חי והסכימו למוכרו חי בכדי שלא להפסיד הדינר וכי נאמר משום שמכרוהו חי כדי להרויח הדינר דשוב יחלוקו המנה ויטול זה נ' וזה נ' ודאי לא ניתן להאמר כלל א"ו דהריוח שעלה בלא מכירת חי הוא לפ"ע המעות רק מה שהרויחו משום מכירתן חי הוא לחצאין ולזה הדעת נוטה דהחלקים מצורפים והלה היה יכול לעכב מכירת החי וא"א להרויח לזה בלא זה להכי הוא לאמצע וכן בשינוי שכתב הרב בהג"ה הסברא נותנת דהריוח שעלה עד השינוי הוא לאמצע רק משינוי ואילך הוא לפי מעות דמה לנו לקלקל הריוח שעלה עד הנה ועוד נראה דאם לקחו שור לחרישה ונטלו שכר בחרישה י' זהו' וחלקו לאמצע אף שלא היה לאחד רק חלק עשירית ואח"כ טבחוהו והי' להם היזק י' זהו' מהקרן ובטבחוהו הדין דהוא לפ"ע המעות ואינו מגיע על בעל המועט הפסד רק זהו' א' אינו מן הדין שיהי' לזה ריוח ולזה היזק מהקרן דרווחא לקרנא משתעבד ובודאי לא הי' דעתם לחלוק בריוח אף אם יהי' היזק אח"כ בקרן ובודאי מקודם צריך שיתמלא הקרן וזה איירי הדין שבסי' צ"ג שכבר חלקו בהריוח ועתה טוען שכנגדו שהי' היזק בהקרן וממילא מחויב להחזיר מה שנטל יותר וע"ז פסק דאינו מהנשבעין ונוטלין:

יב

שאם נגנבו. עש"ך ס"ק ק"ו שהקשה דהא תוספתא ערוכה הוא הביאו הר"ן בגיטין פ"ק ולפענ"ד לק"מ דבתוספתא לא מיירי משותפין רק משני' שהטילו מעותיהן לכיס אחד והכא מיירי שעשו שותפו' שדינו שכל היזק הוא למצחי' רק היזק שהוא כשעדיין בעין מה שנשתתפו הוא לפ"ע מעותיהן ומטעם שכ' הסמ"ע ס"ק ט"ז ואף דלענין גנו"א לא שייך טעם זה. ה"א דהוא לאמצע קמ"ל הרמ"ה והרב דמ"מ מסתברא דהוא לפי מעותיהן כיון שלא נשתנה המעות שנשתתפו:

יג

ה"ל כשנים שהטילו לכיס. בקצה"ח כ' דלפמ"ש בש"ך סי' קכ"ב דאם הבטיח למורש' שליש מן החוב דלא מהני משום דהוי דשלב"ל א"כ לא שם כלל בקרן דהא יכול לשלם לו מביתו אותו השליש וגם הקשה מסי' של"ב דאם הבטיח לו חפץ בשכרו דלא קנה ע"ש. ולק"מ דודאי אם א' אמר לחבירו קנה סחורה במה שאתה חייב לי ויהיה בשותפות וקנ' אדעתא דשותפות ודאי דקנ' המשלח כמבואר בסי' קפ"ג ואפי' אם לא נתן לו כלום וקנה אדעתא דשותפות קנה וא"כ ה"נ לו יהא שלא קנה אותן הי' זהו' שקיבל רק שחייב לו ג' זהוב ואמר קנה סחורה אדעתא דשותפות וקנה נקנה לשותפות:

יד

אומר שמעון שלא ליתן חלקו עמש"ל סעיף מ"א:

טו

ולא הוי רק כש"ח. עש"ך (ס"ק) ט"ז שלכאורה סותר דברי עצמו דמתחילה כתב דלא הוי שומר כלל מטעם שכ' הרא"ש גבי שור שתפסו ניזק הביאו הש"ך וכן היא בש"מ ב"ק והטעם נראה פשוט דהא ודאי כשקיבל עליו בפי' להיות שומר ודאי דהוי שומר רק דמיירי שהכניסו מעצמו לרשותו בסתם דאע"ג דשאר אדם שהכניסו של חבירו בביתו הוי שומר היינו משום דודאי לשמור הכניסו משא"כ בשותפין די"ל שהכניסו לשמור חלקו ולא קיבל שמיר' כלל על חלק חבירו ול"ה שומר כלל ואין עליו אפי' שבועת שומרים ואח"כ הביא בשם מהר"מ אלשקר דטעם הפטור הוא משום דהוי שמירה בבעלים משמע דעכ"פ שומר הוי דאלת"ה ה"ל להקשות בפשוט הא לא הוי שומר כלל וכן מוכח בש"ס ב"ב דף מ"ג דמקשה ואמאי שמירה בבעלים הוא לכ"נ דודאי כשכ"א מתעסק בהחצי בביתו כמ"ש הרשב"ם שם וכיון דשותפין נעשו שכירין זה לזה וכ"א מחויב להתעסק בחלקו ולשומרו ודאי דהוי שומר דבכל חלק חצי שלו וחצי של חבירו וכל א' מחויב לשמור חלקו וחלק חבירו דאפי' ש"ש נרא' דהוה דהא שכירים זל"ז הן אפילו בלא אמר שמור לי ואשמור לך למחר ועוד נרא' דהוי ש"ש מטעם שכתב הט"ז בי"ד סי' קע"ז ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח מהש"ס דמקשה שמירה בבעלים הוא ולא מקשה אמאי הוי ש"ש אלמא דאפילו בלא אמר שמור לי ואשמור לך למחר הוי ש"ש ולא מיפטר רק מטעם שמירה בבעלים ובכיוצא בזה מיירי מהר"ם אלשקר משא"כ הכא מיירי המחבר שהכניס הכל לביתו ל"ה שומר כלל שלא קיבל שמירה על חלק חבירו כלל די"ל לחבירו הי' לך לבוא ג"כ לשומרו וכשאין אתה שומר חלקי גם אני איני מחוייב לשמור חלקך ובזה כתב הש"ך דלא שומר כלל והא דמביא ראיה מדברי מהר"ם אלשקר לדברי אף דלדברי הש"ך אינו שומר כלל והמהר"ם ס"ל דהוי שומר רק שהוא שמיר' בבעלים עיקר ראייתו הוא מלשונו שכתב ולעולם לא הוי כש"ש וכו' דלא נימא הא דאמר בש"ס דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר היינו דסתם שותפין הוי כאומר כן כיון ששמר אחד היום יכול לכוף לחבירו לשמור למחר והוי כשמור לי היום וא"כ ממילא הוי ג"כ ש"ש אפילו כששומר לבד איזה זמן זע"ז מביא דברי מהר"ם אלשקר דכתב ולעולם לא הוי כש"ש וכו' א"כ הא דאמר בש"ס דא"ל הוא דוקא דא"ל בפי' וסיים שמדברי המחברים משמע דסתם הוי כך ולכך מביאו לסתור דברי המחברים ואין כוונתו במה שמביא דברי מהר"ם אלשקר להביא ראי' לדבריו רק מביאו לסתור דברי המחברים שהביא:

טז

התחילו להתעסק ביחד. נראה דאם מתחילה בחודש ניסן לקח כ"א חצי לביתו להתעסק בו ולשומרו ואח"כ בחודש אייר התנו שיהיה כ"א מתעסק בכל הסחור' חודש שני ודאי דלא הוי שמירה בבעלים על החצי שלקח מהשותף השני לביתו כיון שבחודש שני לקח החצי שיהיה מונח בבית השני להתעסק בו ולשומרו הוי משיכ' חדשה שלא בבעלים על החצי השני והוי שמיר' שלא בבעלים וחייב לשלם רביע מכל הסך כי על חצי שהיה בביתו מכבר לא נסתלק ממנו שמיר' בבעלים רק על החצי השני נעשה שומר שלא בבעלים מש"ה משלם רביע מהסך כדמוכח בסימן שמ"ו סעיף י"ד ובסמ"ע שם ובט"ז כאן א"ו דמיירי שהיה כל הסחורה של שותפות בחנות המשותף ושמרו שניהם יחד בחודש ניסן ואח"כ בחודש אייר התנו שישב כ"א בחנות חודש אחד ואח"כ ישב השני בחודש השני ובזה א"ש מה שפסק דפטור דאין כאן לא משיכה חדשה ולא קבלת שמיר' חדשה שהרי מקודם היה ג"כ חייב לשמור הכל כדין שותף וא"ל דעכ"פ השני ה"ל שמיר' שלא בבעלים כיון שהפסיק ולא שמר חודש אחד בנתיים הוי כקבלת שמירה חדשה שלא בבעלים דז"א דהנה ודאי אם א' קיבל עליו שמירת סירוגין דהיינו ניסן וסיון ואב ובתחילת השמירה היה בבעלים דפטור בכל הזמנים כשנגנב וכן אם קיבל שמירה על שנה והיה שמירה בבעלים בתחילה ובאמצע השנה הפקידו ביד בעליו חודש א' או שכרו להבעלים לשמור חודש א' דכשחזר ומשכו לביתו לא הוי כמשיכה חדשה ופטור על כל משך הזמן דהא מבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ה דש"ש שהפקיד לבעלים ונגנב אצל הבעלים דהשומר חייב דאפי' כשהוא ביד בעלים הוי השומר שומר שכר וא"כ לא כלתה שמירתו הראשונה כשהוא ביד בעלים ומש"ה אזלינן בתר תחילת השמירה וכן אם פטרוהו הבעלים להשומר על איזה זמן בתוך זמן השמירה אף אם קיבלוהו הבעלים לביתו מ"מ תיכף כשהחזירו הבעלים להשומר חזר לשמירתו הראשונה ולא הוי כמשיכה חדשה דהא אפילו לא משכו מחדש והיה נשאר ת"י הבעלים הי' עליו ג"כ חיוב השמירה כיון שכלה זמן שפטרו מהשמירה ואף שעדיין הוא ת"י הבעלים דשוב הוי כש"ש שהפקיד לבעלים דעדיין דין ש"ש עליו וממילא לא הוי שוב כמשיכה חדשה ומש"ה ה"נ כיון שהתחילו להתעסק ולשמור ביחד וכ"א שמירת כלו עליו וכ"א נתחייב בשמירת כלו עד כלות משך זמן השותפות ומש"ה אף שהתנו אח"כ שכ"א יפטור משמירת ה"א כשחזר לשמור בחודש שלו חוזר לשמירתו הא' דכיון דהתחלת שמירה ראשונה הי' בבעלים דין שמירה בבעלים יש להן בכ"ז משך השותפות:

יז

הא' חייב עסמ"ע ס"ק כ"ו דכשנגנבו בשעה שנתעסקו ביחד דאין חייב הא' לשלם רק הרביע ועט"ז שתמה ע"ז דכיון ששניהם שומרים דאין על הא' לשלם לחבירו כלום דאם גדול וקטן שהן שותפין ישמרו ביחד ודאי דלא יתחייב הגדול לשלם לקטן אף דקטן פטור מדין שומרים וה"נ דכוותיה והט"ז תי' דמיירי לענין שאם אח"כ חזרו ונתעסקו בזא"ז דאז אם נגנב בשעה שעוסק הא' לבד חייב לשלם הכל ובשעה שעסק השני אח"כ לבדו בכולו פטור ולפ"ז צ"ל דמיירי שעוסקין שניהם בחנות המשותף משא"כ כשעוסקין כ"א בהחצי בביתו ולוקחו לביתו כשעוסק בו השני אח"כ לבד ככולו הוי משיכה חדשה אצל השני וחייב וכמש"ל ולפ"ז אפשר לקיים דברי הסמ"ע שכתב בעוסקים שניהם דהיינו שעוסק כ"א בהחצי בביתו דבזמן זה השני פטור כשנגנב אצלו החצי דהוי שמירה בבעלים ואם נגנב גם אצל הא' החצי שהיה בביתו חייב לשלם להשני החצי מהסך שהיה אצלו דהיינו רביע מכל הסך ועוד נראה דאפילו כששניהם שומרים בחנות המשותף ג"כ אפשר לאשכוחי גוונא שהא' יתחייב להשני רביע דהא ודאי אם התנו תחלה שיעסוק כ"א בחדשו והתחיל ראובן להתעסק בחודש ניסן ונתרצה שמעון והשאיל עצמו לראובן שיעסוק עמו בחדשו וא"כ ראובן בחדשו דינו כש"ש דהא התנו בתחלת השמירה שיעסוק כ"א בחדשו והוי כשמור לי היום ואשמור לך למחר דהוי כש"ש ושמעון שהשאיל עצמו בחנם הוי ש"ח דאז ודאי חייב ראובן בכל דהא אפילו הפקידו ראובן לשמעון שישמרנו לבדו היה ראובן חייב לשלם הכל כדין ש"ש שהפקיד לבעלים וכן בגדול וקטן כה"ג דהיינו שהתנו בשמור לי ואשמור לך ואח"כ השאיל עצמו הקטן לגדול לשמור עמו בחדשו הי' הגדול חייב לשלם הכל כיון דאין שמירה לקטן והגדול הוא שומר וחייב לשלם וא"כ ה"ה אם שכר ראובן את שמעון שיעסוק עמו בחדשו אפ"ה פטור שמעון דהוי שמירה בבעלים ודמי לקטן. וא"ל דא"כ יתחייב ראובן לשלם הכל דז"א דהא חפץ זה הוא חצי של ראובן וחצי של שמעון רק שראובן הוא שומר עליו ועל החצי שהוא של שמעון לא נפטר שמעון מטעם שמירה בבעלים כיון שראובן אינו בעלים של זה החצי רק שומר עליו וכמבואר בסימן שמ"ו סעיף י"ז מש"ה אין חייב ראובן לשלם לשמעון רק רביע מהסך דבחצי שהוא של שמעון שראובן ש"ש עליו גם שמעון הוא ש"ש כמותו כששכרו לעסוק עמו בחדשו ול"ש בזה שמירה בבעלים ומ"מ לא חייב ראובן לשלם רביע וא"ל דלמה יתחייב ראובן לשלם אפילו רביע הא כששומרים ביחד אין עליו חיוב שמירה יותר מחבירו כמ"ש הט"ז דז"א דדוקא בשני שותפים ששומרין ביחד בתורת שותפות אין לאחר חיוב תשלומין על שמירתו יותר מחבירו אף שאחד אינו כן שמירה כמ"ש הט"ז דמסתמא היה דעתם שלא יהיה לאחד חיוב יותר מלהשני אבל כשאחד הוא ש"ש לבד כגון בחדשו ושכר אח"כ לשותפו לשומר עמו הוי כמסר לשומר אחר שכל שהשני אין עליו חיוב שומרין מן התורה האחד חייב וכן הדין אם השאיל עצמו שמעון לראובן בחנם לעסוק עמו בחדשו לענין פשיעה וכן נמי אם לכתחלה שמר כ"א לבד חודש א' היינו ניסן ואייר דשניהם הוי שמירה שלא בבעלים ואחר כך בחודש תמוז שחיוב השמירה הוא של שמעון ושכר שמעון לראובן שיעסוק עמו בחדשו ונגנב חייב שמעון לשלם לראובן רביע דלגבי חיוב ראובן מה שנתחייב מחדש לשמור עם שמעון בחודש תמוז הוי ראובן שומר בבעלים דהא שמעון משמר ג"כ חלקו בחודש זה ולפ"ז יש ליישב ג"כ ל' הטור שכתב ואם מתחלה נתעסקו בו כ"א לבדו וכו' שתמה עליו הסמ"ע בס"ק כ"ח ולפמ"ש א"ש וכוונת הטור במ"ש הראשון חייב היינו דכל אחד בחדשו מיקרי ראשון לגבי שני שהשכיר עצמו לשמור עמו בחדשו שהוא הוא שנתחייב ראשון לשמור בחדש זה וחייב לשלם לשני רביע:

יח

חלקו השותפות לגמרי עיין ט"ז שתמה על זה דהא עיקר הטעם שכתב המהרי"ק דהוה ש"ש הוא משום דשותפים ש"ש הן ואחר החלוקה אין לו שום הנאה וע"כ דהך שמירה שייכא לשמירה שהתחילה בעוד שהשותפות קיימת א"כ הוי ג"כ שמירה בבעלים דבתחלה הי' השותף הב' ביחד ותי' דמיירי שאותו שנשאר בידו היה מתעסק תחילה קודם השותף הכ' דבתחלה לא היה עליו שום שמירה בבעלים ועדיין לא נפסק השמירה הראשונה שהיתה שלא בבעלים וסיים בצ"ע ע"ש ובאמת תמיהין דבריו מאוד דהא לא הוי ש"ש רק בהתנו בשמור לי היום ואשמור לך למחר דהוי כשכר שגם חבירו יצטרך לשמור חלקו למחר והכא כיון שחלקו ושוב לא יצטרך חבירו לשמור למחר לא גרע מש"ש שכלה זמנו דלא הוי רק ש"ח כמבואר בס"ס ד"ש סעיף ו' וצ"ל שנשאר ביד זה שהיה עליו חוב עדיין לשמור חודש שלם ונתחלק באמצע החודש דהוי כשוכר דהא מה ששומר עכשיו הוא בשכר ששמר חבירו בחודש העבר והוא דוחק גדול לאוקמי בהכי לכן נ"ל דמיירי אפילו אם נתעסקו שניהם ביחד דבין אם נתעסקו בחנות המשותף לשניהם וכיון שמשך הא' לביתו מחנות המשותף שיחזיקנו בביתו עד שיפרע להעכו"ם לא הוי שמירה בבעלים דכיון שמשכו לשומרו לבד הוי משיכה חדשה להעשות שומר שלא בבעלים ועוד דמתחלה לא נעשו שומרים זה לזה כלל כיון ששמרו שניהם כ"א לא שמר רק של עצמו כמ"ש הט"ז וכן אם הי' מתעסק כ"א בחצי שלו בביתו וחלקו ואח"כ נתן א' לחבירו מעות מחלק שלו להשני לפרוע להעכו"ם הוי משיכה חדשה ומכ"ש אם נתעסק כ"א לבדו ונשאר ביד מי שמחויב לשמור דזה ודאי דהוי ש"ש כמש"ל ואפי' אם בשעת חלוקה הי' ביד מי שמחוייב לשמור וכשחלקו מסרו להשני לשמור בכולם הוי משיכה חדשה דאפילו היה מתחלה בבעלים כיון שהיה משיכה חדשה הוי כשמירה שלא בבעלים והא דהוי ש"ש בנתעסקו ביחד מקודם נראה דעיקר הטעם הוא כיון דהוי מעות לא גרע ממי שהפקיד מעות מותרין דהוי ש"ש משום היתר תשמיש כמבואר בסי' רצ"ב סעיף ד' והבא אפילו בעה"ב דינו כשולחני דודאי מותר להשתמש במעות דהא שותף הוא וכל שותף יש לו רשות להשתמש במעות שותפות דהא חלקו מעורב בהן והא שכתב המהרי"ק הטעם דהוי ש"ש משום דשותפין ש"ש הן כוונתו כיון דהיתר תשמיש הוא מצד שהן שותפין כנ"ל וכן כל שותפין דלעיל כשלוקח הכל לעצמו כשהוא מעות נראה דהוי כש"ש כיון שיש לו היתר תשמיש ועסק במעות של חבירו מרויח גם לו כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קע"ז לענין מקבל עיסק' דהוי ש"ש מה"ט דאי מתרמי עיסקא מרובה שא"א לקנות בחלקו ועכשיו יכול לקנות הוי ש"ש רק כשעוסקין בשוה פטורין מטעם דהוי שמירה בבעלים וכאן דל"ש שמירה בבעלים מטעם דהוי משיכה חדשה וכמש"ל ודאי דהוי ש"ש מטעם דיכול למיזבן בה עיסקא בעודו ת"י קודם שיפרע לעכו"ם אבל בחפץ כה"ג נראה דלא הוי ש"ש אם לא שנשאר ביד מי שמחוייב לשמור בחודש זה בשכר ששמר חבירו חודש העבר אי נמי דמיירי שמי שנשאר בידו הוא הבע"ד של העכו"ם והעכו"ם יכול לתבוע ממנו כל החוב ומשום זה לקח לעצמו הממון לפרוע לעכו"ם הוי ש"ש אפילו בחפץ דלא גרע ממשכון דהוי ש"ש בהאי הנאה דתפס ליה אזוזו וע' בקצה"ח שכתב בשנים ששכרו גאבלי' והתנו שכ"א יעסוק בחדשו והתחלת השותפות היה שמירה בבעלים רק שלא הגיע עדיין מעות הגאבלי' לידם וכתב דמ"מ הוי שמירה בבעלים כיון דמ"מ נתחייב בשמירה בשעת התחלת השותפות ותמוה לי דנראה דכל זמן שאין לו מה לשמור מה בכך שנתחייב בשמירה ודאי דכל שלא היה התחלת השמירה בבעלים לא הוי שמירה בבעלים וע' בתו' ר"פ השואל ומה שהביא ראי' ממהרי"ט לא ידעתי מקומו דמהרי"ט אך אפילו לפי מ"ש הוא בשמו אין ראיה משם דשם עכ"פ היתה בתחלת הנישואין ג"כ שומר להבית עם כלים שבתוכו משא"כ כאן לא היה שומר כלל בתחלה:

יט

בגדים לנשיהם ולבניהם הנ"י בב"ק פ"ק למד מדין זה דשותף שנתן מתנה לחבירו וחבירו ראה ושתק דמחל ע"ש והביאו הרב בהג"ה סימן רפ"ז סעיף א' ע"ש:

כ

ולא יתעסק בסחורה אחרת עש"ך ס"ק כ"ב דאם עבר ונתעסק הריוח לעצמו דדוקא כשהשינוי הי' במעות שותפות הריוח לאמצע אבל במה שנתעסק במעותיו הריוח הוא לעצמו ולכאורה קשה הא הך דינא דלא יתעסק בסחורה אחרת כתב הב"י דנלמד מתוספתא דמושיב חבירו בחנות והרמב"ם מדמה אותו להדדי ע"ש. ולפ"ז קשה דהא בי"ד סי' קע"ז סע"ז סעיף כ"ט מבואר בהדיא דמושיב חבירו בחנות אם מכר והתעסק במעותיו השכר לאמצע ונראה לחלק דהכא בשותפות ע"כ מיירי שנשתתפו על סך ידוע כמ"ש הב"י בטור דבשותפין בכל ודאי השכר לאמצע ואפילו בגנב וגזל פסק הרב בהג"ה סעיף י"ב דהוא לאמצע. ולפ"ז לא דמי להמושיב חבירו בחנות דשם מיירי שנתחייב נגדו לעסוק בכל מה שימסור לו הבעה"ב מה שירצה כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קע"ז ס"ק מ"ד והוי נגדו כפועל דידו כיד בעה"ב ודמי לפועל ששכרו ללקט מציאות של דגים ומצא מציאה אחרת דהוא של בעלים וה"נ כששכרו לכל מלאכות אף שהרויח במלאכה אחרת הוי של בעלים ועיין בסי' ר"ע וכיון דהוי כפועל על כל העסקים דמי לשותפים בכל עסקיהם דאפי' נתעסק במעות עצמו הוא לאמצע ובאמת גם במושיב חבירו בחנות אם לא נתחייב לעסוק רק בעסק ידוע והוא קנה במעותיו עסק אחר אף שאסור לכתחלה מ"מ כיון שידו אינו מחוייב לעסוק בעסק כזה לבעה"ב לא הוי ידו כיד בעה"ב לענין הריוח שמרויח מעסק אחר דדמי לפועל שאמר לו נכש עמי היום כמבואר בסי' ר"ע בסעיף ג' דמציאתו לפועל דה"נ בשותפין לא הוי כפועל במה שלא נשתתפו בו ומש"ה אף שאסור לעשות כן מ"מ אם עבר ועשה הריוח לעצמו:

כא

להמכר תמיד בהקפה עסמ"ע ס"ק ל"ג עד לאפוקי אם לפעמים אין מוכרין אותו בהקפה וכו'. פי' שלפעמים קצת בני אדם אין מוכרין סחורה זו בהקפה כלל אבל אם תמיד דרך למכור סחורה זו קצת בהקפה וקצת בממון פטור ובדבר שדרכו למכור תמיד בהקפה אפי' בחובות עכו"מ פטור ואף דמבואר בסי' רנ"ג דלא סמכי דעתא בפירעון כלל מ"מ בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' זה מבואר דפטור:

כב

ואם התרה בו נראה דאף דיכול למחות מ"מ חבירו יכול לומר כיון שדרך דבר זה למכור תמיד בהקפה והלוקח הוא איש בטוח בעיני ב"ד הוי כהגיע זמן סחורה זו למכור ויכול לחלק עמו ולומר לו אקיף חלקי וקח חלקך דבדבר שדרכו בכך כופין זה את זה רק דהוא יכול למחות בו שלא יקיף חלקו:

כג

ולא יפקיד נראה לפענ"ד דאם נתן לאיש שרגיל השותף השני להפקיד אצלו ונגנב אצלו דמ"מ הוא פטור כמו בשאר שומר שמסר למי שרגיל הבעלים להפקיד ועיין בסי' רצ"א סעיף כ"ו אמנם אם בא היזק לעסק מכירת הסחורה כגון שלא הי' הנפקד בביתו בזמן המכירה חייב השותף המפקיד להשלים לו ההיזק ומ"מ לא הוי תחלתו בפשיעה נגד הגניבה דאנן בעינן דוקא תחלתו בפשיעה לענין שמירה:

כד

או שמכר בהקפה ואם מכר בהקפה אינו חייב לשלם רק כפי מה שהי' שוה החפץ למכור במזומן דאפי' מזיק גמור אינו חייב לשלם יותר ממה שהי' שוה למכור במזומן ופשוט:

כה

השכר לאמצע עסמ"ע ס"ק ל"ז עד וזה לא נתכוון בהשינוי לקנות לעצמו וכו' משמע מדבריו דאם אמר בפני עדים שקונה לעצמו וכו' הרויח לעצמו ואף דאם לא שינה לא הי' מועיל דהא שותפין א"י לחזור בהן אפילו ממה שירויחו כמבואר בריש הסי' ומ"מ בששינה מהני ולכאורה סותר דברי עצמו מ"ש בס"ק ל"ב דאם נתעסק בסחורה אחרת לעצמו דהריוח לאמצע ודוקא בנשתתף עם אחר בממון עצמו הריוח לעצמו ואף הש"ך לא חלק עליו רק בנתעסק במעות עצמו לעצמו אבל בנתעסק במעות שותפות בסחורה אחרת לעצמו ל"פ לכאורה וס"ל ג"כ דהוא לאמצע ואינו דומה לשליח משום דשליח יכול לחזור בו מהשליחות משא"כ בשותפים ועיין במ"ש הב"י בסעיף ל"ו בשם הרשב"א ויתבאר זה אי"ה בסי' קפ"ג:

כו

חוב אצל שר אחד. ע"כ צ"ל הא שכתב הרב בהג"ה שהוא עשה החוב מיירי שעשה החוב בידיעת שותפו דאי עשה שלא בידיעת שותפו ודאי דחייב לשלם כמבואר לעיל סעיף זה וג"כ נלפענ"ד דמיירי בגוונא שמבואר בתשו' הרא"ש דהיינו אחר שעשה החוב בעצמו להשר הלך לדור תחתיו דלא פשע מידי או דמיירי אפי' הי' דר תחת השר קודם הלוואה רק שנתחדש המורא אחר ההלואה אבל אם בשעת עשיית החוב כבר הי' דר תחת השר והי' ירא מהשר לתבוע החוב אין לך פושע גדול מזה דהיה לו להודיע לחבירו בשעת עשיית החוב שהוא א"י לתובעו וכשלא הודיעו הרי הזיקו בידים להחוב כיון שהיה ירא לתובעו וחבירו א"י לתובעו א"כ מאן יתבענו וע"כ צ"ל דמיירי שאחר עשיית החוב הלך לדור תחתיו דאז לא פשע ולא מידי דבהליכה לדור תחתיו אנוס הוא דלא מיתדר ליה במקום אחר:

כז

ראובן שהלך ופטר עש"ך ס"ק כ"ה עד גם מ"ש ויש לו עדים שהחובות היו שלו אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדים שהיו שלו דילמא נתפרעו וכו' משמע שהקשה אמה שפסק הרמ"א דאם יש עדים שהחובות היו שלו וראובן פטרן שחייב לשלם וע"ז דקשה דאמאי יתחייב לשלם דילמא נתפרעו ולכאורה יש לתמוה על קושיתו דהא כתב בעצמו לקמן בס"ק זה דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים דנאמן לומר ברשותך פטרתי במיגו דלא פטרתי ומשמע דאי ל"ל מיגו דלא פטרתי א"נ וא"כ א"ש מ"ש רמ"א דכשיש עדים שהחובות היו שלו וראובן פטרן דא"נ כיון דל"ל מיגו דלא פטרתי מה"ת יהי' נאמן. ונראה דכוונת הש"ך בקושי' השני' כך הוא דנהי אם נאמר דכוונת דברי הרב במ"ש ואם יש עדים שהחובות היו שלו היינו שעדיין שלו הן שלא נתפרעו וראובן פטרן ולא קאי יש עדים רק על שהחובות היו שלו ועל מה שפטרן ראובן ליכא עדים רק שראובן בעצמו מודה מ"מ הקשה דהלשון אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדים שהיו שלו מ"מ דילמא נתפרעו והי' לו לומר שיש עדים שעדיין לא נתפרעו. ומסקנת דברי הש"ך דכשיש עדים שהחובות אינן פרועי' עדיין אינו נאמן לומר שברשותו פטרן אפי' יש לו מיגו ואם אין עדים שהחובות אינן פרועים א"נ רק כשיש לו מיגו אבל כשאין לו מגו א"נ לומר שברשותו פטרן רק שהמלוה צריך לישבע שלא נפרע ולא ציוה לו לפטרו ע"ש: ולפ"ז צ"ל דמיירי בחובות שבשטר דהוי כחזקה שלא נפרע מחמת השטר ומ"מ מהני מגו דנגד חזקה דבא מכח שטר מהני מגו וכן צריך לפרש בסי' שפ"ב בש"ך ס"ק ב' שכתב וז"ל אבל נאמן לומר לא הזקתי כלומר לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות ואומר שבלא"ה לא היו משלמין לו וכו' ע"ש ולכאורה דבריו אלו תמוהין מאוד דבטענה כזו מהימן בלא מגו דהניזק צריך לברר היזיקו ולשום כמה הי' שוה החוב לגבותו וא"ל דבלא מגו הי' הניזק נשבע על שעור דמי נזקו ונוטל דעשו תקנת נגזל בניזק דז"א חדא דהא המחבר לא פסק כן בסי' שפ"ו וגם אפילו במסר ספיקא דדינא הוא ועוד דאי עשו תקנת נגזל לא מהגי מיגו כיון דאפי' לפי דבריו מזיק הוא כמש"ל בסי' צ' ע"ש ונראה לפרש כוונת דברי הש"ך שם דהי' קשה לו על הסמ"ע שפי' שם בס"ק ד' דמ"ש הרב דנאמן לומר לא הזקתי דר"ל שברשותו עשה וכו' והוא תמוה מאוד דהא פסק דבדליכא עדים שפטרו דא"נ במגו דהוי מגו במקום חזקה וא"כ מה"ת יהיה נאמן במגו זו דלא הי' שלך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו לכך פי' הש"ך דר"ל לא עשיתי היזק כגון שפטר החובות ואומר שבלא"ה לא היו משלמין ורימז למ"ש כאן וכוונתו דמיירי דליכא עדים שהן חייבין לו עדיין ויכול לומר אולי יש להן טענות נגדך שבלא"ה לא היו משלמין לך. ולפ"ז דברי המחבר בסי' שפ"ב הן כך דקאי עד מ"ש לעיל שטוען שנתן לו רשות וע"ז סיים דנאמר לומר לא הזקתי פי' שטענתי אמת שברשותך עשיתי כי לא הזקתי פי' כי מחמת שלא הי' לך היזק בהפטור כי ידעת שיש להם טענות נגדך לכך צוית לפוטרן משא"כ אם יש עדים שהחובות אינן פרועים שא"י לומר לא הזקתי שההיזק ברור א"י ג"כ לומר ברשותך עשיתי דחזקה שאין אדם מזיק לעצמו משא"כ בדליכא עדים שהחובות אינן פרועים דכיון דליכא בירור שעדיין חייבים לו רק מכח השטר שבידו שוב נאמן לומר שברשותו עשה במיגו דלא הוי מגו במקום חזקה דהא ליכא עדים וליכא חזקה ונגד חזקת שטר מהני מיגו וכמש"ל כנ"ל לפרש דבריהם. ובעיקר הדין תמוה לי מאוד חדא דלא מיבעיא אי מיירי בחוב ישראל א"כ כשיש עדים שעדיין אינו פרוע הרי חייב הלוה ויכתבו לי' שטרא אחרינא כמבואר בסי' שפ"ו ואפי' מיירי בחוב של עכו"ם מ"מ תמוה מאוד דמה ענין לדמות זה לשורי הרגת דסי' שפ"ב דשאני התם דהוה חזקה דאין אדם מזיק ממונו משא"כ כאן אפי' היו השט"ח בידו ורוצה להחזירם ללוה באמרו שהמלוה ציוה להחזיר להלוה שפטרו ומחל לו מה"ת לא יהי' נאמן דאטו אם יש ביד שמעון חפץ של ראובן ואומר שראובן ציוה לו למסור חפץ זה במתנה ללוי לא יהיה נאמן אפי' במיגו בתמי' וכי יש ג"כ חזקה שאין אדם נותן מתנה לחבירו או לעכו"ם ומחילה דמי למתנה די"ל דמחמת שקיבל ממנו איזה הנאה נתן לו במתנה או מחל לו חובו דהא מה"ט מתנה דמי למכר וכן מבואר בסי' נ"ו בש"ך ס"ק ה' דלוי שיש בידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר שציוה לו ראובן להחזירו לשמעון דנאמן דס"ל דשליש נאמן אפי' כשמכחיש השלישות ע"ש ול"א דחזקה שאין אדם מוחל שטרו א"ו דמחילה לא חשיב היזק דלפעמים אדם נותן מתנה לחבירו ועוד דמי עדיף כשטוען מחלת לי חובי דנאמן כשיש לו מיגו ולא הוי מיגו במקום חזקה מטוען מחלת חובך ללוה שלך דהוי מגו במקום חזקה ועוד דהא כתב סתם חובות דמשמע אפי' חובות בע"פ ופטרם ע"כ היינו שהעיד בפני דיניהם שפ' פטור ומחל להן החובות א"כ קשה דמ"ש מהא דסי' כ"ח דיכול לו אמת העדתי ובודאי אפי' אם יעיד לפני ערכאות נגד השט"ח שמחל לו דיכול ג"כ לומר אמת העדתי לכ"נ דכאן מיירי בשותפין דהא הביא דין זה בח' שותפים ומיירי שהעכו"ם מכיר רק את הפוטר כגון שהשטר נכתב על שמו או בחובות בע"פ והוא בעצמו עשה החוב ופטר בפי' בשמו ואומר להעכו"ם שהוא המוחל שחוב זה הוא שלו ומוחל לו וטוען שציוה לו ראובן לעשות כך לפטור בשמו לבד וזה ודאי כמזיק גמור בנכסיו הוא דמה הנאה יש לו דהא לא יהי' לו שום קבלת טובה מהמקבל מתנה ויכול לאוקמי ג"כ בישראל שהשטר נכתב על שמו ואמר שפוטר ומוחל לו בשמו ואין לו נאמנות אח"כ לומר שאינו שלו וזה מזיק בנכסיו ממש הוא מש"ה א"נ:

כח

אם גנב או גזל עש"ך ס"ק כ"ז עד כשהגניבה היתה באופן שהי' חשש סכנה פי' שהי' חשש סכנה לשני השותפים מש"ה הריוח ג"כ לשניהם ומ"מ נראה דאף בכה"ג אין להוציא ממון כמ"ש הט"ז ובנידן עליל' יתבאר לקמן בסעיף ל"ז שם:

כט

מי ששכר חבירו משמע דדוקא משום דהתנה דכל המציאות יהי' שלו זכה בו וכן משמע מהט"ז דבעי' בזה התנה דוקא וכן מבואר בתשובת הרשב"א דדוקא התנה היא לפועל ולכאורה קשה דהא בלא"ה מציאות פועל לעצמו כמבואר בסי' ר"ע ונראה דכיון שאם שכרו על כל מלאכה שיצטרך לו בקרקע זו והראה לו ללקט מציאות דקרקע זו דהמציאה לבעה"ב כמבואר בסי' ע"ר א"כ ה"נ כיון שמסר לו השטרות פרועים ובודאי לגבותן מסרם לו הוה כהראה לו ללקט מציאות דהוא לבעה"ב רק משום שהתנה עמו שכל המציא' שיהי' בעסק זה יהיה שלו דהיינו של השליח וכיון ששטר פרוע בכלל מציאה הוא בכלל התנאי מש"ה הוי שלו לגמרי:

ל

נוליך הסחורה נראה דאם מיקרב שוקא יכול לכופו כמבואר לעיל בסי' ק"ט דאם השוק קרוב למדינה שמוליכין אותו לשוק:

לא

חייב לשלם לחבירו חלקו לכאורה קשה לא יהא אלא מזיק הא א"צ לשלם רק כפי מה ששוה בשעת הנזק אף אם בודאי יתייקר אח"כ כמבואר בסי' ד"ש סעיף ה' בהג"ה ונראה דכאן בקבלן גרע דהא קבלן חייב לשלם אף מה שישבח אח"כ כמבואר בסי' ש"ו סעיף ג' בהג"ה והוא מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דצריך לשלם אף שלא התנה וכדמוכח בב"מ דף ע"ג דמשלם ליה כדאזיל אפרוותא דזול שפוט דמקשה שם מהא דאם אוביר ולא אעביד וע"ש בשיטה שפי' דקבלן חייב לשלם זה אע"פ שלא התנה רק דמשני שם משום דהוא כגזום משא"כ הכא דלא הוי כגזום וע"ש בסי' ש"ו שהארכתי בזה אחר כותבי זאת מצאתי בס' קצה"ח שהקשה ג"כ קושיא זו ולא נחית לחלק בזה והעיקר כמ"ש ועיין עוד בסי' קפ"ג:

לב

וא"י לחלוק ולפ"ז ה"ה שא"י לטעון גוד או איגוד מטעם דיכול כ"א לומר מזלא דבי תרי עדיף דגא"א מטעם חלוקה הוא וכל שא"י לחלוק אי לטעון גא"א והא דא"י לחלוק היינו שרוצה לחזור מלישא וליתן במעות אחר מכירת הסחורה אבל למכור הסחורה יכול לכופו כשהגיע זמן מכירת הסחורה אפי' קודם זמן חלוקה ואפי' אם אין זמן ידוע למכירת הסחורה דוקא כשלפי מנהגא דעלמא יש ריוח בהמתנת מכירת הסחורה אז א"י לכופו למכור אבל בדליכא רווחא בהמתנת מכירת הסחורה ומכ"ש בדאיכא פסידא בהמתנה ודאי דיכולין לכוף זא"ז למכור הסחורה וכ"כ הרי"ף בב"מ פ' המקבל ע"ש ונראה דאם אחר אינו רוצה להתעסק דיכול שותף השני לכופו ולשכור במקומו מתעסק אחר דשותף דין פועל קבלן יש לו ומבואר בסי' שצ"ג סעיף וי"ו דכשחוזר בו דשוכר עליהן עד מ' ונ' זוז כשיש לו תחת ידו ושותף א"י לחזור בו כמו קבלן מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק מ"ד ודוקא בחלה ונאנס דסעיף ט' א"י לכופו בזה רק שא"צ ליתן לו ריוח אבל כשאינו רוצה להתעסק שוכר עליו ואם חבירו רוצה יכול לבטל השותפות כשהשני אינו רוצה להתעסק ואם שותף אחד אינו רוצה ליתן מעות לתוך השותפות הדין כך דאם בתחלת השותפות שנשתתפו אדעתא שיתן כ"א מנה והתחילו לישא וליתן בחמשים ולא עשו קנין בכל המנה א"י לכופו שיתן לו כל המנה שהרי לא נקנה המעות לשותפות רק שבמה שהתחיל לישא וליתן א"י לחזור ועמש"ל דלענין לחזור להבא בעינן דוקא שיעשו קנין בהמעות כגון הגבהת הכיס דאז נקנו המעות של אחד לחבירו כמ"ש המהרי"ט ח"א סי' ק"מ ע"ש ואם רוצה חבירו יכול לבטל השותפות דמצי אמר אדעתא דהכי לא נשתתפית אבל כשכבר נו"נ בכל המעות ובתוך הזמן מכרו מקצת וחלקו המעות ולקח כל אחד מקצתו לביתו ואח"כ נזדמן להן סחורה לקנות ואחד אינו רוצה ליתן מעות חבירו יכול לכופו ליתן חלקו אף שכבר הוציא זה המעות שת"י או נפסד בידו דכיון שנעשו שכירין ופועלים זה לזה והוי כאלו שכר א' את חבירו עם מעותיו ומחויב ליתן לו מעות אחרים דהוי כמשכיר לו חמור סתם המבואר בסי' ש"י בסמ"ע ס"ק וא"ו דאמרינן דמשיכת החמור הראשון נקנה לו לעמוד חמור אחר שיש לו כשמת הראשון וה"נ דכוותיה דבמשיכת מעות הראשון נקנה לו להעמיד מעות עד כלות משך הזמן שהתנו ביניהם וכן אם התנו רק להשתתף במנה ואח"כ מחמת איזה חשש פסידא הוצרכו למעות יותר יכולין לכוף זא"ז כמ"ש בסימן קע"ח דבדבר שיש טובת שניהם כופין זה את זה:

לג

ואם שינה או פשע נראה דתליא בפלוגתא המבואר בסימן ש"ו סעיף ח' בשתלא דיחיד אי הוי כמותרה ועומד ויכול לסלקו כששינה או לא דשותף דמי ממש לפועל כמ"ש הב"י ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם והמרדכי דהכי לא פליגי וכולם ס"ל דפועל יכולים לסלקו בלא התראה רק דהרמב"ם מיירי בשינה בפסידא דהדר כגון בשינה מחיטין לשעורים דהריוח חיטין ידועים ויכולין לשער הריוח ולראות כמה נתייקרו החיטין וישלים ההיזק והמרדכי מיירי ששינה ולא רצה ליתן מעות דהוי כפסידא דלא הדר כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' דשתלא הוי פסידא דלא הדר כיון דלא ידע כמה שבח היה עושה אם הי' נוטע וה"נ א"א לשער כמה שבח היה מגיע אלו הי' נותן מעות דאם היה נותן מעות אפשר שהיו מהפכין הרבה פעמים בהזוזי עד שיהיה עולה לסך מרובה מש"ה יכולים לסלקו בשינוי כהאי: ולפ"ז דעת הי"א שם בסי' ש"ו בעינן חזקה דעד שהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלק ליה וכן שותף שגנב מהשותפים הוי כפסידא דלא הדר מצי מסלק ליה כנ"ל:

לד

חולקים כ"ז שירצו פי' אם הא' מעכב מלמכור הסחורה יכול לומר לו חלוק עמי אבל אם רוצה ג"כ למכור הסחורה רק שרוצה לחלוק שלא לטרוח על מכירת הסחורה ביחד רק במכירת שלו לבד ולא יטריח בשל חבירו ודאי דחבירו יכול לכוף אותו כיון שנשתתפו לעסוק בקניית סחורה ומכירתו דנעשו כפועלים זה לזה לקנות ולמכור כמבואר בסעיף כ"ב ומחוייבים לטרוח ביחד דמזלא דבי תרי עדיף:

לה

מהמתעסקים שמת וה"ה בשטר עיסקא דידן לזמן כשמת המקבל יכול הנותן לתבוע המעות מהיורשים אפילו קודם הזמ"פ דהא כשלא ירויחו א"צ ליתן לו רוחים ויכול לומר אביכם ידעתי שיכול להרויח משא"כ אתם:

לו

בטלה השותפות ואם עסק בסתם אחר מיתת חבירו הריוח לשותפות דמסתם אדעתא דשותפות עסק רק שנוטל שכר טרחתו מקודם כאריס כמו בסי' קע"ח סעיף ג' ופשוט מלבד באחים שאינו נוטל שכר טרחתו ועיין לקמן בסמוך מ"ש בזה (ועש"ך שכתב דאוראנדי ורחיים א"י לדחות להיתומים והטעם פשוט דבשלמא בסחורה שיכולין לחלוק מצי למימר אני ארויח בשלי ואתם בשלכם אבל אורנדי ורחיים שא"א לחלוק הרי רוצה להרויח לעצמו בשל חבירו ואינו מן הדין אבל יכול לטעון גא"א כיון דבטלה השותפות וכן משמע קצת בב"ח:

לז

שותף שחלה נראה שכוונתו דהשותף יכול לחלום עצמו בפני ב"ד שיעסוק וירויח בחלקו לבד שאינו מן הדין שיעסוק בשל חבירו אבל אם כבר עסק בלא חלוקה הריוח לשותפות רק שנוטל מקודם כאריס דודאי א"י ליטול ריוח שעלה על חלק חבירו דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואם עבר האונס חזר להשותפות וא"י לחלוק עמו כמו בפועל שחלה דכשהבריא חוזר למלאכתו כמבואר בסי' של"ג ושותף שטען אחר שמת שותפו שזקף חלק שותפו עליו בחוב והריוח הכל לעצמו עיין במ"ל פ' ד' מהל' שלוחין ושותפין הלכה ד' שכתב דאין נאמן:

לח

הריוח לאשה לפי הערך עיין בב"י שכ' מיד אחר התשובה זו בשם הריטב"א על שלשה שקיבלו עסק מא' והתנ' לתת להם שליש מהריוח ואח"כ מת א' מהם דחייב ראובן לתת להם עדיין שליש דיכולין לומר אנא טרחנא טפי ולכאורה סותר דין זה ונראה לתרץ דשאני התם במקבלי עסקא כיון דקיי"ל בקבלת עיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והריוח שנוטל המקבל עיסקא הוא מפלגא מלוה א"כ בדינא דהריטב"א שקיבלו שלשתן ביחד העיסקא אין הנותן עיסקא יכול ליקח כלום מהשליש כיון דהוי מלוה גבייהו דהא כ"א ערב בעד חבירו והמלוה הוא שלהן ואסור לו לקבל ריוח מפלגא מלוה דהוי ריבית אבל הכא דאיירי בנתנו שלשתן מעות להשותפות ויכולין לחלוק הריוח וההפסד כפי שירצו ואין בו משום ריבית כמבואר בי"ד סי' קע"ז ס"ק ג' בהג"ה לכך יכולה האלמנה ליקח מה שויתרה על חלק ראובן מטעם שאינו דומה שנים העוסקים לג' ומה שמבואר שם בדברי השואל הטעם דמצי למימר אנא טרחנא טפי אפשר דבתשו' לאו מטעם השואל אמר שהדין עם ראובן ולוי ע"ש:

לט

במס חלק האלמנה עיין בטור שאף אם ראובן שטוען שבשביל זה טרח הוא בעצמו בנכסים אין טענתי טענה משום שדרך אחים שותפים כן שאם מת א' מהם שטורח האח החי בשביל היתומים והאלמנות כו' ע"ש ולפ"ז הוא דוקא באחין אבל בשאר שותפים מגיע לו שכר טרחתו קודם כמש"ל:

מ

חוב אצל אחרים נראה דמיירי בחובות שכבר עבר הזמ"פ ודמי לסחורה שאין זמן ידוע למכירתה דיכולין לחלוק אימת שירצו אבל בחובות שלא הגיע עדיין הזמ"פ דמי לסחורה שיש זמן ידוע מכירתה דלעיל בסעיף י"ז דא"י לחלוק עד שיגיע הזמן דמצי א"ל טירחא ומזלא דבי תרי עדיף דכיון שעשו החוב על זמן יותר ארוך ממשך זמן השותפות הוי כאלו המשיכו זמן חלוקת השותפות של סך השט"ח ודומה למ"ש הט"ז בסעיף זה ועסמ"ע ס"ק נ"ב דאין לחלק בין חובות בע"פ לחובות בשטר כו' ואף דבסי' קע"ג ס"ב בהג"ה ס"ל דחלוקת השותפים בעי קנין וחוב בע"פ א"י להקנות בקנין רק במעמד שלשתן מ"מ בשומת ב"ד א"צ קנין כמ"ש הש"ך סי' ק"א ס"ק ג' ע"ש:

מא

המקבל יכול לחזור בו בקה"ח הוכיח מהשיטה מקובצת ב"מ דכשיש רווחא א"י לחזור בו אם לא שאינו נוטל ברווחא שהיה לו עד עתה ע"ש ולפענ"ד א"א לומר כן דהא כשפועל חוזר באמצע יום חייב הבעה"ב לשלם לו השכירות עד שעות החזרה וגם אין שייך לומר רווחא לקרנא משתעבד כיון שאין עוסק שוב בהקרן ודאי דלא יהיה היזק ובשיטה מקובצת לא כתב זה רק בשני מקבלים שהשני עדיין עוסק וכיון שבהמעות עדיין עוסק ואפשר שיהיה היזק בהקרן שייך לומר רוחא לקרנא משתעבד אבל במקבל אחד נגד הנותן כשאומר לא אעסוק עוד ודאי דנוטל חלקו בריוח שהיה לו עד עכשיו:

מב

היה בעיר א"י לתובעו ומיירי במקום שאינו יכול לשנות הטענות רק דנ"מ שאינו יכול לומר הייתי בודק בעדים כמבואר בסעיף כ"ו:

מג

בד"א שלא נתחייב עיי' ש"ך ס"ק מ"ג עד אבל אם לא הזכיר לו פטור מלשלם כו' והוא תמוה כיון שתיכף שקנה שמעון הסחורה קנה ראובן מטעם שליחות וכיון שצוה לו לשלחו הוי כאומר שלח ע"י פלוני דאחריות על המשלח ולא שייך לומר מטעם דמילי לא מימסרי לשליח כמו בסימן רמ"ד דלא שייך זה רק לענין לעשות שטר ועדים משא"כ הכא הרי ראובן ציוה לו להוציא ממון השותפות והוציאו על פיו מה"ת לא יתחייב וצ"ל דמיירי שציוה לו שיקנה והוא יתן רווחים על הסחורה דאז לא הוי כשליח ומשום הכי פטור מאחריות וכן הוא בב"י ס"ס זה בשם רבינו האי בהדיא:

מד

שחייב להן עכו"מ סמ"ע עס"ק ס"ה מה שהביא בשם פסקי מהרא"י ועיי' בפסקי מהרא"י שקיצר ונראה כוונתו דהמעשה כך הי' שנשתתפו ראובן ושמעון להלוות לעכו"ם ונתן זה עשרה זהו'. וזה עשרה זהובים ועלה ריבית עשרה זהו' וזקפו הריבית אל הקרן ועשו הלוואה על העכו"ם ל' זהובים שיתן שוב רווחים מל' זהו' וקנה ראובן משמעון חלק חוב שלו ונתן לו עשרה זהו' כדי שיהיה לו רווחים מך"ה זהו' ושמעון מה' זהו' ואח"כ ביטל השר הזקיפה ופסק דאם בשעה שנתן לו העשרה זהו' אמר לו שהוא נותן לו על עיקר הקרן ההפסד מהזקיפה על ראובן ושמעון בשוה והפסיד שמעון החמשה זהובים שלו אבל אם נתן לו סתם עשרה זהו' ואמר שקונה ממנו ה' זהו' חלק מחוב שלו הרי קנה ב' חלקים מהקרן ושני חלקים מהזקיפה וההפסד על שמעון מהזקיפה הוא רק שליש:

מה

בכל מקום דאיכא פסיד' נראה דדוקא במקום שהחוב מקולקל מחמת שהוא אלם בגוונא שע"פ אומדנא יכולין להציל הכל ע"י טירחא או שא"י להציל כלל אז יכול המציל לומר לעצמי אני מציל כמו בשייר' דסי' קפ"א אבל בגוונא שע"פ אומדנא א"י להציל רק החצי כגון שהחוב מנה ואין ללוה רק נ' אין שותף אחר יכול לומר הריני חולק עצמי מלהיות עוד שותף עמו בחוב זה ונהיה שוב כשני מלווים דעלמא שהדין במטלטלים דכל מי שקדם וגבה זכה דז"א דכיון שידוע שאין ללוה רק נ' הרי הוא כמו שאין להם רק חוב של נ' וצריכין לחלוק עצמן בשוה שיהיה לכל א' רק כ"ה ואם יטול יותר הרי לא חלק עצמו בשוה שהוא נטל הכל ולא הניח לחבירו כלום אבל בבע"ה אלם אף שמחמת אלמותו ג"כ אינו שוה רק נ' מ"מ יכול ליקח כל חלקו והטעם דהא שאינו שוה רק החצי הוא מטעם כיון שצריך טורח וכיון שאני מטריח עצמי ולמי שמטריח עצמו שוה הכל וטרח גם אתה ותוכל ג"כ לגבות כל חלקך ויהיה שוה לך ג"כ הכל. ולפז"נ ליישב שלא תקשה הא שכ' המחבר והאחד א"ר ליתן שוחד משמע הא אם הי' רוצ' ליתן שוחד לא הי' יכול לומר לעצמי אני רוצה לעסוק וליתן שוחד וקשה הא בכל חוב מקולקל יכול לומר לעצמי אני מציל ולפמ"ש ניחא דדוקא במקום שע"פ אומדנא יכולין להצילן הכל ע"י טורח יכול הלה לומר א"ר להטריח בעדך וטרח גם אתה ואם השני א"י לטרוח ויכול הלה לומר מחמת אונס שלך לא אפסיד וכן אם ע"פ אומדנא א"י להציל כלל הוי כיאוש ויכול לומר לעצמי אני מציל אבל כשע"פ אומדנא א"י להציל אף ע"י שוחד רק החצי אז כשהאחר רוצה ליתן ג"כ שוחד א"י לומר לעצמי אני מציל אבל כשא"ר ליתן שוחד הוי כמו בסי' קפ"א ביכול להציל ע"י הדחק ואחד אמר לעצמי אני מציל דזכה בו: ע' סמ"ע ס"ק ס"ח עד וטעה וקיבל פחות וכו' ע"ש בתשובה דלא מיירי שלקח פחות ואמר להעכו"ם שלקח יותר מחמת טעות דאז בודאי חייב לשלם דהוי כפוטרו לעכו"ם רק דמיירי ששכח ולא לקח רק חלקו דאז אם אמר לעצמי אני מציל מהני ואם לאו צריך לחלוק עמו:

מו

שבועה לאחר ונראה דאפילו לא הי' בעיר ובא ואמר שיש לו עליו גלגולים דאין טענתו טענה כיון שכבר נפטר מעיקר השבועה נפטר גם מהגלגולים:

מז

או פטר עי' סמ"ע ס"ק ס"ט שהקשה משומר שמסר לשומר וכוונתו דכמו שיכול לומר גבי פקדון את מהימנת לי א"כ ה"נ גבי פטר ראובן את שמעון ושמעון את לוי יאמר ראובן את מהימנת לי בלא שבועה ולוי לא מהימן לי בלא שבועה ומ"ש כיון דנתרצה ליטול חלק בריוח וכו' כוונתו דהא ודאי מיירי כאן שלא הי' הפסד דאי בהי' הפסד כבר מבואר בסעיף יו"ד דהוא לעצמו רק דהשבועה הוא אלו הריוח יותר וכיון דלוי לא היה רוצה להשתתף עד שיפטרנו שמעון מהשבועה ושמעון להיותו יודע בלוי שיכול להרויח הרבה לכך נשתתף עמו לטובת השותפות ופטרו משבועה וכיון דראובן נתרצה למעשה שמעון ליטול חלק בריוח שהרויח לוי מש"ה מהני הפטור שפטרו שמעון ועיין ט"ז מה שמסיק אפשר דהש"ך מודה לו:

מח

עדיין ראובן משביע את לוי עיי' בסמ"ע ס"ק ס"ט ולכאורה קשה כיון שכתב הש"ך בסי' ע"ז ס"ק י"ט דהשותף שמחל מהני מחילתו ואם בממון מהני מחילת השותף מה"ת לא יועיל מחילת השותף על השבועה דהא אפילו אם היה מרויח לו הרבה ושמעון מחל לו מהני מחילתו לדעת הש"ך שם ואפשר לומר דוקא במקום דהשותף יכול לתקן את אשר עוות בזה אמרי' דעשאו שליח בין לתיקון בין לעוות כי מה להשותף השני בכך אם יעוות דהא השותף חייב לשלם לו כמבואר בש"ך סי' ע"ז שם משא"כ דהשותף פטרו משבועה דאינו יודע שיעור העיוות וא"א לתקנו בכה"ג ודאי אין דעת השותף להתרצות בעיוותו ואם לא הודיע שהוא שותף דעת הט"ז דמועיל הפטור שלו כמו בשליח בסי' קפ"ג והנה גם שם יש לפקפק כיון שנתברר שהוא של חבירו לכאורה הוי דינו כלוקח מגזלן דנותן דמיו ושם יבואר אי"ה:

מט

דה"ה אם היה עש"ך ס"ק מ"ח מה שתמה בזה אמנם לפמ"ש בסי' נ"ח דדוקא מבית ומרשות השותף שאינו חייב א"י לתפוס אבל מבית השותף החייב יכול לתפוס וע"ש שהבאתי ראי' לזה מבכורות ד' מ"ח ע"א ולפ"ז לק"מ די"ל דמיירי שתפס מבית החייב:

נ

רק שחייב לישבע וקשה דהא בטענת שמא הוא וע"י נוגע א"י להשביע כמבואר בסי' ע"ה ע"ש ונראה כיון שכתבתי לעיל דמיירי בתפס מבית מי שחייב לו הוי כאלו ממון השותפות בודאי בא לידו וא"י היאך יצא ממנו דחייב לישבע אפי' בשמא כמ"ש הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ו ע"ש אך מ"ש דבעכו"ם א"צ לישבע קשה הא שותפין משביעין זא"ז בטענת שמא וצ"ל דמיירי שא"ר להשביע א"ע בשבועת השותפין רק בטענת ברי ולענין שבועה ע"פ עכו"ם עסי' קמ"ט ס"ק י"ג בש"ך:

נא

שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם עסמ"ע ס"ק ע"ז והנה בסמ"ע סי' קל"א ס"ק י"ד הקשה דשם בערב הדין דחייב לשלם אפילו אם העליל העכו"ם על הערב ומ"ש הכא דאינו חייב רק כשיברר וע"כ כוונת קושיתו דהא השותף נכנס ערב בעד שותף חבירו והיה לו להיות מחוייב לשלם אפילו עלילה וע"ז תי' שם הסמ"ע דש"ה שהעכו"ם היה תחלת עסקו רק עם לוי ומלתא דלא שכיח' הוא שיתבע העכו"ם לראובן מש"ה אינו חייב לשלם העלילה ע"ש ומלבד שהוא דוחק גדול דהא מ"מ העכו"ם לא רצה לעסוק עם לוי עד שיכנס ראובן ערב בעדו ובדיניהן העכו"ם בתר ערבא אזיל יש ג"כ לתמו' טובא מהא דסעיף י"ב בהג"ה בחלקו שאר רווחים ובא עלילה על אחד מהן שאין חבירו חייב לסייע ומשמע אפילו אם העכו"ם לא עסק רק עם השותף פטור מלסייע לכ"נ לפענ"ד לחלק דשאני גבי ערב שיש אומדנ' דמוכח משניהם שאלו פירשו שע"כ היו שניהם מסכימין אף על העלילה דודאי הערב לא היה רוצה להתערב עד שיקבל עליו הלוה העלילה דמה לו לצרה הזאת להכניס עצמו בהעלילה דהערבות אינה טובה להערב רק להלוה וגם הלוה ודאי דהיה רוצה להתחייב עצמו גם בהעליל' דהא רוצה להתחייב עצמו נגד העכו"ם אלו היה בטוח בעיני העכו"ם וכשהיה העכו"ם מקבלו בעצמו הי' רוצה ליכנס בספק עלילה ועתה שאין העכו"ם רוצה עד שיהיה האחר ערב ובדיניהם עכו"ם בתר ערבא אזיל ונכנס הערב במקומו לסכנת העלילה לטובת הלוה והעליל' הוא על הערב מה"ת לא יתרצה הלוה לקבל ע"ע סכנת העלילה שהכניס הערב עצמו בשביל טובת הלוה וכיון דאומדנא דמוכח הוא שאילו פי' היו מקבלים עליהם תלינן דהא דלא פירשו היה רק מחמת טעות כעין שאמרו באחריות דאף שלא פי' שהוא רק מחמת טעות משא"כ הכא ששמעון עשה המו"מ בלא ידיעת ראובן כמבואר בטור ואם הי' רוצה ראובן לא היה מקבל העסק רק משום שהסכים למעשיו וליכא אומדנא דמוכח שראובן רוצה לקבל העלילה דאומר אלו היה פי' שמעון שקיבל עליו גם העלילה לא היה ראובן רוצה כלל בהשותפות וגם אם היה ראובן מפרש שא"ר לקבל עליו העלילה מ"מ אפשר שהי' שמעון מקבלו לשותף בשביל יראת אחריות של יהודה דהיינו דדילמא באמת לא יפרע יהודא ובשביל אחריות זה קיבלו לשותף וכיון דליכא אומדנא דמוכח על ראובן שהכניס עצמו בעליל' א"א לחייבו בעליל' ולזה נ"ל דיכול לומר בתחילה או קבל עליך גם העלילה ובאם לאו העסק שייך לי לבד דכיון דע"י אומדנא שעכו"ם דרכו להעליל אין כאן ריוח אבל אם עסק במעות שותפו בלא ידיעת שותפו ונפל עליל' ונפסד מעות השותפות אין השותף השני יכול לתובעו דהא מבואר בסעי' י"ב דדוקא בספק בנבילות וטריפות ההפסד לעצמו משמע דאם עסק בשאר סחורות בלא דעת שותפו ההפסד לאמצע ולכאורה ק' דמ"ש מהא דסי' קע"ח דאין השותף נוטל ההוצא' רק כפי השבח ונראה לחלק דדוקא כשהוציא מעות שלו בלא דעת שותפו אף שנתכוין להשביח להשותפות אינו נוטל ההיציא' רק כפי השבח אבל אם עסק במעות שותפות ההפסד לאמצע כי בודאי אדעתא דהכי נשתתפו משא"כ הכא דמיירי שמכר ליהודא ביותר ממה שקנה מן העכו"ם ונתכוין להשביח לשותפות בלא ידיעת שותפו ומחמת זה נתן שט"ח והכניס עצמו בשיעבוד גופו לטובת השותפות והוי כאילו נתן לו משלו לצורך שותפות דמ"ל שנתן מעות שלו או שיעבוד על שלו ולכך א"י לחייב את ראובן אם לא שהסכים למעשיו וכשנתן משלו אדעתא דלהשביח בלא דעת חבירו אין לו רק הוצא' כפי שיעור שבח:

נב

אם יהודא רוצה לחזור מבואר בב"י בטור דמיירי שהוא באומן שאין יהודא יכול לעכב על חזרת שמעון ולוי כגון שראובן השתתף עצמו עם כל אחד על רביע שלו בפני חבירו:

נג

שותפין הרבה ביחד עש"ך ס"ק נ"א עד יפסידו אז יותר וכו' כוונת דבריו שא' רוצה לפשר עצמו עם קצת שותפין למכור חלקו שיתננו לו מעות בעד חלקו והשותפין עושין כן לטובתם כי הריוח יהי' לשותפות ולזה כתב הש"ך דהשותף דאחר יכול למחות בי יכול לומר שמא יהיה הפסד יותר ואיני רוצה לקבל הפסד יותר אבל כשרוצה לחלוק עצמו וליטול חלקו בסחורה מתוך השותפות יכול לחלוק עצמו וליטול חלקו שלא מדעת כולם כמבואר בסעיף י"ח: ומ"ש הש"ך דאע"פ שנתרצ' לסלק אינו יכול אלא מדע' כולן וכ"ש כשהן רק ב' וכו' נראה שהוא ט"ס וכצ"ל א"י לסלק אלא מדע' כולן אבל יכול לחלוק שלא מדעת' וכ"ש כשהן רק ב' וע"ז כתב דאין לחלק ולומר דדוקא בב' יכול לחלוק אבל לא יחיד נגד רבים וכו' אמנם מה שמשמע מדבריו דהא אינו יכול להסתלק דהוא מטעם שאם יהיה הפסד יפסידו אז יותר ומשמע דאם א' רוצה לפשר עצמו עם השני שיהיה חל עליו הן ריוח הן הפסד שיכול להסתלק והוא תמוה דהא מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' ט"ו ושם מבואר דאפי' אם א' מקבל על עצמו חלק השני אפי' להפסד אינו יכול בלא דעת כולן כשנשתתפו בתחלת השותפים כולן ביחד ולכן נראה דאפי' בכה"ג אינו יכול מטעם כי מחמת שהסחור' מרוב' כמו שהי' והמתעסקים נתמעטו יה' ההפסד יותר מטעם שנתמעטו המתעסקים משא"כ אם יהיה המתעסקים מרובים אפשר שלא יהיה כ"כ הפסד משא"כ אם רוצה לחלוק ליקח חלקו בסחורה יכול לחלוק כשהגיע זמן:

נד

מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשע' שמוליכ' עסמ"ע ס"ק פ"ג שכתב דמיירי אפילו קיבל הסחורה בסכום ידוע כו' ולכאורה קשה דכיון שהנותן פירש לו שא"ר ליתן לו בעיסקא רק בסך ידוע מה"ת לא יהי' הנותן יכול לחזור בו כשהוזל ונראה דהטעם הוא דהא מבואר לקמן בסי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת מעות שהמקח קיים ליתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל המקח ולפ"ז א"ש דכיון שאין העיסק' מתחיל עד שעה שמוליכו דהא אם ירצה המקבל למוכר' בכאן קודם שמוליכו אינו רשאי כמבואר ברשב"ם בב"ב דף צ"א ובב"י סי' ר"ל וכל הנותן עיסקא אסור לחשב הסחורה ביותר משוויו כמבואר בי"ד סי' קע"ז וכיון דכאן מתחיל העיסקא בשעה שמוליכ' אסור לחשב יותר ממה ששוה בשעה שמוליכ' וכיון שהוא קוצב לו סך ידוע יותר ממה ששוה אז הוי כמקח שנעשה באיסור דהמקח קיים כשער של היתר דהיינו כפי מה ששוה בשעה שמוליכ' אך קשה דמבואר שם בסי' ר"ח גבי פסק קודם שיצא השער דהלוקח יכול לחזור וא"כ ה"נ יהי' הנותן יכול לחזור בו לכן דין זה שלא יהי' הנותן יכול לחזור בו צ"ע:

נה

הרי נעקר משותפותם ולפ"ז ה"ה בקנו סחורה וא' נתן המעות והשני אינו יכול להחזיר חלקו המגיע ממנו נעקר מהשותפות ואף שרוצה אח"כ הוא או יורשיו ליתן מעות אינו יכול לחזור בו כיון שכבר נעקר מהשותפות ולכאורה קשה דבמאי קנה השותף השני הסחור' או החוב לענין שלא יהיה הלה יכול לחזור בו הא בדברים לא מקני ואפשר דהוי כשותף ששינ' בפסידא דלא הדר כמש"ל דיכול לסלק אותו מהשותפות וכיון שנתרצו בהסילוק כחלקו השותפות דמי וחלוקת שותפים א"צ קנין כמ"ש הש"ך סי' ק"א אמנם ודאי דכשזה א"ר ליתן המעות שהשני יכול לכופו ליתן לו המעות דכיון שנתן להעכו"ם המעות ע"פ ציוויו הוי כהלוה לו רק כשהשני נתרצ' בסילוק השותפות נפטר מליתן המעות והלה זכה:

נו

כיון שבאונס היה פטור משמעון. ע"ל בסי' שפ"ח סעיף ד' דכתב הרמ"א ליישב דלא תקשה משם לכאן ועש"ך שם ס"ק כ"ח שכתב דאם היה לו משכון בשותפות ונתן להשר דזה מיקרי נו"נ ביד וחייב וע"כ צ"ל דאין כוונת הש"ך במשכון שהיה ת"י בריצוי השותף הב' שנתנו ת"י דבזה ודאי פטור כשנתנו להשר כמבואר בסימן רצ"ב דשומר שנו"נ ביד דפטור עסמ"ע וש"ך שם א"ו דמיירי שלקח מתחיל' המשכון לביתו שלא רצה למוסרו להשותף הב' ובזה חייב כשמסרו להשר כיון שלא נעשה שומר עליו ול"ש טעם הסמ"ע והש"ך שם:

נז

אין שומעין לו. עסמ"ע שכ' דמיירי שהלך בלא"ה לשם וכו' וע' בט"ז שכ' דמיירי שגם בביתו היה צריך למזונות אלו ולפענ"ד דברי הט"ז מוכרחים דבלא"ה ודאי חייב כשנמכר' הסחור' שם ביוקר דהא צריך לשלם לו מה כשנהנה כשירד על דעת להנות חבירו ג"כ אף דהוא לא חסר כמבואר בסי' רס"ד בהג"ה דכל שעשה לחבירו טובה א"י לומר בחנם עשית עמדי אף דמיירי שם שלא הוצרך לרבות בהוצאות בשביל חבירו אפ"ה חייב כשירד ע"ד שניהם ע"ש:

נח

עליו להביא ראי' מיירי באופן דל"ש מגו שהיה יכול ליתנם לידו דבמגו מהימן כמבואר סוף סי' מ"ו בהג"ה:

נט

כ' שותפים שקנו משי. עסמ"ע ס"ק פ"ח עד וליתן לו חלק בהחסרון נראה דע"כ מיירי שהי' לשמעון עדיין מעות מהמקח בידו או שהאמינו על ההפסד דבלא"ה אין שמעון נאמן להוציא מיד ראובן אפי' בשבוע' כמבואר בסי' צ"ג סעיף י"ג:

ס

דה"ל עליו כשואל. נראה דמיירי בשליח שהוא קבלן דל"ש שם עבד עליו ואינו נידון כקרקע כמ"ש הסמ"ע בסימן רכ"ז ס"ק נ"ט אבל בשליח או פועל ששכרו ליום דהיינו כפועל דינו כקרקע כמ"ש הסמ"ע שם ודאי דפטור דהא קרקעות נתמעטו מדין שומרי' וגם אפילו קבלן אם לא עשה בחנם ונזדמן לו אונס על גופו שהוא כעין אונס של גניבה ל"ש לומר שנתחייב המשכיר דל"ש גניבה ואבידה בגוף אדם כמבואר במרדכי. אך הא קשה נהי דראובן הוי שואל על גופו של שמעון מ"מ לא עדיף מאילו שאל ממנו חפץ דהוה פטור מטעם שמירה בבעלים דהא שמעון נתחייב בשמירת חפץ שמסר לו ראובן להוליך ואפילו לא מסר לו שום דבר מ"מ כיון שמחוייב לילך בשליחותו לא גרע מאמר לו השקיני מים דהוי שאילה בבעלי' ואפשר דס"ל כדעת האומר שהביא הש"מ ר"פ השואל דהבעלים נקנין באמיר' וכיון שנשאל להבעלים קודם שהתחיל בהמלאכה לא הוי שאילה בבעלים משא"כ למאן דס"ל בש"מ שם דלא נקנה עד התחלת המלאכה הוי שאילה בבעלים וגם צ"ל דס"ל להך דיעה כדעת הרב בהג"ה בסימן ש"מ סעיף ב' דזה לא הוי כמתה מחמת מלאכה דלהמחבר שם כיון דנאנס בדרך הוי כמתה מחמת מלאכה ע"ש ולפ"ז נ"ל דהעיקר דאין להוציא ממון נגד כל הדיעות שהבאתי:

סא

א"ר ראובן גובה משמעון ונראה דחיוב של שמעון הוא מטעם שליחות יד דחייב אפי' ע"י שליח ועמ"ש בסי' רצ"ב דאפילו ע"י שליח עכו"ם חייב מש"ה אפי' יברר שנאנס ביד השני חייב אבל אם ציוה להפקיד ללוי פטור כשמברר שנאנס כמבואר בסי' רצ"א גבי שומר שמסר לשומר:

א

ולפי קנינו אבל כשלא היה קנין בזה יכולים לחזור ולהבא ☜ וע"ב אבל לענין מה שקנה כבר לשם שותפות אפי' קונה כ"א במעותיו א"י לחזור ויש לחבירו חלק בריוח וההפסד:

ב

וכתבו שטר ואפי' אם כתב בשטר בח"ח ובשד"א לא מהני ואם כתבו בלשון חיוב ודאי מהני (ט"ז) דלא (כסמ"ע):

ג

שה"ה אם משך פי' שכ"א משך ממון חבירו לשם שותפות אבל אם כל אחד משך ממון חבירו שיהיה לו לגמרי לא הוי רק כהפוכי מטרתא ובדבר שדרכו להגביה לא מהני משיכה רק הגבהה ט"ז:

ד

והתחילו לישא וליתן אפי' לא עירבו המעות קודם רק שכ"א קנה במעותיו לשם שותפות שוב א"י לחזור אפי' להבא ט"ז וסמ"ע כתב דלא עירבו קודם יכולין לחזור להבא רק לשעבר א"י לחזור:

ה

ולא נסתלק משמירתן ☜ ע"ב היינו דוקא שנאנסו המעות בידו קונה שקנה אבל אם כבר קנה סחורה לשם שותפות האחריות של הסחורה הוא לשותפות ואם המלוה טוען שאפשר שעדיין לא קנה אין לו על הלוה רק חרם סתם ואם המעות מזומן ביד הלוה וא"ל טול זה לפרעון אמר המלוה יהיו בידך למחצית שכר נפטר מהאונסין וע"ב סי' שד"מ:

ו

עירבו פירותיהן בפירות מהני עירוב כיון שבפירות מקפידין על העירוב אבל במעות לא מהני עירוב לחוד עד שיתחיל לישא וליתן (סמ"ע):

ז

ששכרו מקום בשותפות זו היינו דוקא ששכרו המקום שלא יהיה רשות להניח בו רק דברים המשותפים אבל כחצר שהוא של שניהם לגמרי שכ"א יש לו רשות להניח בו מה שירצה אין קונין זה מזה ע"י חצר זה המשותף וע"ב:

ח

שאין אדם מקנה דשבלב"ל ואפי' במה שהרויחו (כבר) יכולין לחזור (ש"ך):

ט

וי"א דינולין להקנות ואפי' להבא א"י לחזור אבל לשעבר א"צ קנין וע"ב וכן עיקר:

י

וא"י לחזור ואפילו במה שירויח להבא (ש"ך):

יא

לענין מה שירויחו היינו דוקא קודם שנטל הריוח זה מזה אבל כשנטל ריוח חייב ליתן גם לחבירו ממה שירויח וע"ב ואפילו בלא קנין אין יכול לחזור ממה שהרויח כבר ובקנין אפילו ממה שירויח א"י לחזור ע"ב:

יב

ששמו פירותיהם. קמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנו לא תונו והאי לאו מכר הוא מ"מ כיון דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר (סמ"ע) וע"ב אם יש שיטור ביטול מקח אז אם היה קנין אחר לקיים השותפות שהתחילו לישא וליתן השותפות קיים רק שצריך להשלים המעות אבל אם היה הקנין להשותפות רק ע"י משיכת המטלטלין גם השותפות בטל ויכולין לחזור מהשותפות ע"ב:

יג

עירובי פירותיהן קמ"ל דאפי' לא באו לחשבון עד אחר זמן ל"א דמחלי זה לזה ויחלוקו בשוה רק כ"א נוטל קרנו כפי שויו (סמ"ע):

יד

לפי מניינם ע"ב שיצא מזה הרבה חילוקי דינים. א' דאם נשתתפו לעסוק בסחורה לטרוח במכירת' השכר לאמצע כיון דבעל המועט מחויב לטרוח עצמו כמו בעל המרובה בשוה ולכך הריוח ג"כ בשוה ואפילו קנו שור לטרוח בו לפטמו להשביחו ולשחטו וכל כיוצא כזה כל שמוטל הטירחא על בעל המיעוט כמו על בעל המרובה נוטל השכר בשוה. ב' הריוח שעלה אחר זמן חלוקה שאין לאחר שוב שיעבוד על חבירו לכוף לחבירו לטרוח במכירת הסחורה של שותפות מש"ה הריוח שעלה אח"ז חלוקה הוא לפי מעותיהם. ג' אם התחילו לישא וליתן בהעסק על קביעת זמן ואח"כ שינו מדעתם הראשונה שלא לעסוק שוב בהעסק זה רק בעסק אחר ולא התחילו לישא וליתן עדיין בעסק אחר הריוח שעלה על העסק הא' אחר השינוי הוא לפי מעותיהן דהוי כאח"ז החלוקה כיון שאין להם שוב שיעבוד מא' על חבירו בעסק הא' אבל אם כבר עשו ביניהם זמן בעסק אחר והתחילו לישא וליתן בהעסק אחר השכר לאמצע כמו בעסק הא'. ד' הריוח וההיזק אפי' מגניבה שעלה על המעות או סחורה שהניחו לתוך השותפות ועדיין הוא בעין מה שהניח בתחלה לתוך השותפות הריוח וההפסד העולה על הבעין הוא לפי המעות. (ה) אמנם בסחורה שהחלקים מצורפים שא"א לא' מהן לחלוק ולקבל הריוח על חלקו עד שימכר ג"כ של חבירו עמו כגון שקנה שור לחרישה או מרגלית א' או כלי א' וכן בכ"מ שא"א לקבל הריוח עד שימכרו שני החלקים אז אפי' אחר זמן החלוקה או כששינו השכר לאמצע ואפי' הריוח שעלה על המעות שהניחו בעין כל שא"א להיות הריוח בלתי מכירת שני החלקים ביחד השכר לאמצע. (ו) וכן אם קנה שור לשחיטה לחלקו באיברים מיד או שאר דבר כיו"ב שאין א' משועבד לטרוח לחבירו ואפי' בשור לחרישה שקנו שלא לחרוש בשותפות רק לטרוח בו זה ב' ימים וזה יום א' שהדין הוא שהריוח לפי מעותיהן מ"מ אם מכרן השור החי ולקחו ריוח באופן שלא היה באפשר ליטול הריוח זה בלתי מכירת שני החלקים יחד ריוח כזה הוא לאמצע. (ז) אם עלה ריוח הרבה בעוד שהיה השכר לפי מעות ואח"כ נזדמן א' נותן ריוח מועט בכדי שימכור לו הכל ביחד ואותו המעות א"א ליקח בלתי אם ימכור שני החלקים ומכרו בסתם ודאי דהדין נותן שאין בעל המרובה מפסיד חלקו שהיה מגיע לו מקודם. (ח) אם קנו שור לחרישה והרויחו וחלקו הריוח לאמצע ואח"כ נמלכו לשחטה ושחטוהו והי' בו היזק אף דעכשיו ההיזק הוא לפי מעותיהן מ"מ משלימין תחלה ההיזק שהיה להם ואח"כ חולקים בהריוח כי רוחא לקרנא משתעבד. (ט) אם קנו קרקע שאין בו דין חלוקה לעצמם ואח"כ מכרו והרויחו הריוח לפי מעותיהן כל שאין הריוח מחמת שותפות שיש בו טורח והתעסקות דדוקא דכל שהשותפות הוא על דבר שיש בו טורח ונשתעבד בעל המועט לעסוק בשוה עם בעל המרוב' אז הריוח לאמצע. (י) כל הני דינים בנשתתפו לדעת אבל אם נעשו שותפים שלא מדעת כגון בכור ופשוט או שהיה לו שותפות עם אביו בשור לחרישה ואח"כ מת אביו וירש עם אחיו החצי שיש לזה ג' חלקים ולאחיו רביע הריוח לפי מעותיהן אף במקום שהחלקים מצורפים כנ"ל ביאור דינים היוצאים מסעיף זה:

טו

רק כשומר חנם והש"ך כתב דאפי' ש"ח לא הוי וע"ב דאם כ"א מתעסק בחציו בביתו הוי ש"ש רק דהוי שמירה בבעלים ונ"מ דבעי שבועת שומרין אבל אם א' שמר בנדבה לבד לא הוי אפי' ש"ח ואפי' שבועה לא בעי אם לא שקיבל עליו בפי':

טז

התחילו להתעסק ביחד ע"ב דדוקא כשנתעסקו שניהם בחנות המשותף ביחד בתחלה ואח"כ התנ' בשמור לי היום ואשמור לך למחר אז הוי שמירה בבעלים נגד כל אחד אבל אם נתעסקו כל אחד בהחצי בביתו ואח"כ התנו שישמור כ"א בחדשו ומשכו אחד כולו לרשותו לא הוי שמירה בבעלים כיון דהוי משיכה חדשה:

יז

הראשון חייב ע"ב דאם נתעסקו בו ביחד שכ"א לקח החצי לביתו ונתעסק בו בנגנב אצל שניהם חייב האחד להשני רביע מכל הסך ואם נתעסקו בו ביחד בחנות המשותף אין על הא' תשלומין כלל כיון ששומרין ביחד ואם אחר שנתעסקו ביחד חזרו ועסקו בו כ"א לבדו כשיגנב ביד הא' חייב לשלם להשני ואם נגנב ביד השני פטור (ט"ז) אם התנה בשמור לי בחודש זה וחשמור לך בחודש אחר ושמר ראובן לבד בחודש ניסן ואח"כ בתחלת חודש אייר שכר שמעון לראובן שיתעסק עמו ג"כ בחדשו פטור שמעון דבתחלת השמירה הוי שמירה בבעלים ואם אח"כ בר"ח סיון בחודש השייך לראובן שכר לשמעון שיעסוק עמו ונגנב חייב ראובן לשלם לשמעון רביע מכל הסך וכן הדין בכל חודש השייך לראובן ושכר לשמעון שיעסוק עמו כגון בחודש אב ותשרי כיון שנתעסק עם שמעון בהתחלת השמירה השייך לשמעון והוי לשמעון שמירה בבעלים מ"ה כשנגנב חייב ראובן לשלם לשמעון רביע וכשנגנב בחודש השייך לשמעון פטור שמעון בין אם שמר לבדו או שמר עם ראובן ששכרו לשמור עמו כיון שבהתחל' שמירת שמעון הוי שמירה בבעלים לשמעון ואם בתחל' עסק כ"א בחודש שלו דהיינו בר"ח ניסן שמר ראובן לבד ושמעון שמר בר"ח אייר לבד ולא היה שמירה בבעלים לאחד מהם בהתחלת השמירה ואח"כ שכר א' את חבירו להתעסק עמו בחדשו אותו שהוא מחייב מכח התנאי שהיה ראשונה על חדש זה מחויב לשלם להשני רביע וכן הדין אם שאל אחד את חבירו לשמור להתעסק עמו בחנם כשנאבד בפשיעה אבל אם נגנב אז אותו שהוא ש"ש חייב לשלם לחבירו וע"ב הטעם בכ"ז:

יח

חלקו השותפות. וע"ב דמיירי שהיה בהתחלת השמירה שלא בבעלים או אפילו היה שמירה בבעלים בהתחלה אלא שהיה באופן שהיה משיכה חדשה כגון שלקח לביתו מחנות המשותף ומיירי במעות דהוי ש"ש משום שי"ל רשות להשתמש במעות כמו במעות מותרין אצל שולחני או אפילו בחפץ והוא הבע"ד של העכו"ם ולקח לעצמו המעות מחמת שהשותף השני לא היה בטוח בעיניו דהוי ש"ש משום דדמי למשכון או דמיירי שהיה נשאר ביד מי שמחויב לשמור בחודש זה:

יט

כלו לגמרי דאמדו חז"ל דעת השותפין דמחלי אהדדי וכן בבגדי נשים ובנים כיון דאין דרכן לבוא לב"ד ודאי מחלו אהדדי אבל לבגדי שבת דיכולין לשלחן לב"ד לא מחלו סמ"ע:

כ

בגדים לנשיהן. ועש"ך שהניח בצ"ע אם שמין לגדול אחים בבגדי שבת וי"ל דאם הטעם דבגדי שבת דשמין משום דיכול להביאן לב"ד ובגדול אחים אין שמין כי היכי דלשתמעין מילי' א"כ אף ב"ש א"ש אבל אי הטעם בקטנים דשמין בגדי שבת משום דאין דרך להקנות בגדים כאלו אף בגדול אחים שמין:

כא

אחר המנהג דה"ל כהתנו אהדדי שיהיו סומכין על המנהג:

כב

בסחורה אחרת וזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כבר נתעסק בממון עצמו והרויח א"צ ליתן לחבירו (ש"ך) וע"ב דדוקא בשותפין עע"ס מיוחד אבל בשותפין בכל עסקיהן חייב ליתן לחבירו וכן הדין במושיב חבירו בחנות המבואר בי"ד סי' קע"ז סעיף כ"ט דאם הושיבו לעסוק בכל סחור' שיתן לו חייב ליתן לו להנותן חלקו ואם לא הושיבו רק על עסק מיוחד ועסק במעותיו בסחור' אחרת א"צ ליתן לחבירו וכתב הסמ"ע דאם א"צ לטרוח יותר בשביל העיסקא כגון רועה מותר:

כג

להמכר תמיד בהקפ' לאפוקי אם קצת ב"א אין מוכרין סחור' כזו כלל בהקפ' אבל אם כולם לפעמים מקיפין ולפעמי' מוכרין במזומן כיון שדרך סחורה כזו להמכר אף בהקפה פטור וע"ב דבדבר שדרכו להמכר בהקני' ואפילו בחובות עכו"ם פטור:

כד

ואם התרה בו ע"ב דמ"מ כיון שדרכו להמכר תמיד בהקפ' והלוקח הוא איש בטוח בעיני ב"ד יכול לו' חלוק עמי ואני אקיף חלקי וקח חלקך:

כה

ולא יפקיד ע"ב דאם הפקיד לאיש שרגיל השותף השני ג"כ להפקיד אצלו פטור ואם בא היזק לעסק מכירת הסחור' ע"י מה שהפקיד ביד אחר חייב אף שהפקיד ביד מי שרגיל השותף השני להפקיד:

כו

והסכים למעשיו היינו בפי' אבל שתיק' לא מהני [סמ"ע]:

כז

או שמכר בהקפה ע"ב דא"צ לשלם רק כפי שיהיה שוה החפץ למכור במזומנים:

כח

מחמת זה שעבר ואם אחר הקנין הסכים השותף השני למעשיו אפילו ע"י הכתב צריך ליתן גם חצי הפחת ש"ך:

כט

חוב אצל שר אחד ע"ב דמיירי שעש' החוב בידיעת שותפו וגם מיירי שהלך לדור תחת השר אחר ההלוא' או אפילו היה דר תחתיו קודם ההלואה רק שנתחדש המורא אח"כ אז פטור אבל אם היה דר תחת השר והיה ירא ממנו קודם ההלוא' ודאי דהוא פישע גמור במה שלא הודיע לחבירו שהוא א"י לתובעו ועשה החוב על שמו וחייב:

ל

ראובן שהלך ופטר עש"ך שמסיק דאם יש עדים שהחובות עדיין לא נתפרעו א"נ אפילו יש לו מיגו דהוי מיגו במקים חזקה דחזקה דאין אדם פוטר חובותיו דאין אדם מזיק לעצמו אבל אם אין עדים שהחובות לא נתפרעו עדיין אז כשיש לו מיגו דהיינו שאין עדים שפטרו נאמן ואם יש עדים שפטרו דאין לו מיגו א"נ רק שהמלוה צריך לישבע שלא פרע לו העכו"ם ושלא ציוה לו לפטרו וע"ב דהיינו דוקא במלוה בשטר דאז הוי כחזק' שלא נפרע אבל במלוה ע"פ נאמן וע"ב דדוק' בציוה לו לפטור החוב בשם השליח כגון שהבע"ח מכיר השליח שהוא היה ג"כ שותף בשעת עשיית החוב דל"ש שום החזקת טובה מלו' למלוה כיון שסובר הלוה שהפטור לא בא ממלוה האמתי אבל אם טוען שציוה למחול בשם המלו' נאמן כשיש לו מיגי דלגבי מחילה ומתנ' ל"ש חזקה דאדם עשוי ליתן במתנה:

לא

חייב לשלמן כפי מה שהיה שווין למכור (ש"ך וט"ז):

לב

ואם גנב והש"ך חולק ופוסק דהוא לעצמו אם לא שהיה הגניב' סכנה לשניה' צריך ללוקח עמו ומדברי הט"ז משמע דבכל גוונ' הוא לעצמו דאיסור' לא ניחא ליה דליקני:

לג

שלא כדין ול"ד להעליל עליו שקנ' גניבה שזהו בדין לפי דיניהן ולכך חביריו חייבין לסייעו (סמ"ע):

לד

מי ששכר חבירו ע"ב דדוק' כשהתנה שכל המציאות יהיו שלו אבל כשלא התנה הוא לבעל השטר:

לה

נוליך הסחור' ע"ב דאם השוק קרוב למדינ' דיכול להוליד:

לו

משהגיע זמן המכר ע"ב ס"ק ל"ב דאיירי אפילו קבעו זמן בתחל' השותפות ולא כלה עדיין הזמן:

לז

וא"י לחלוק ול"ד לפועל דיכול לחזור משום דשם עבד עליו וכתיב כי עבדי הם משא"כ שותפין דאין שם עבד על אחד מהם סמ"ע ועב דה"ה שא"י לטעון גא"ג ועע"ב דדוקא לחלוק השותפות שלא לישא וליתן עוד בהמעות א"י אבל למכור הסחורה יכול לכוף א' חבירו כשנראה ע"פ מנהג העולם שלא יהיה שום רווחא יותר ומכ"ש במקום דאיכא פסידא לפי מנהג העולם ועע"ב אם שותף א' א"ר להתעסק בשותפות שהשותף השני יכול לשכור עליו מתעסקים אחרים ואם רוצה לבטל השותפות מחמת שא' א"ר להתעסק הרשות בידו ואם א' א"ר ליתן מעות לתוך השותפות ע"ב ס"ק ל"ב:

לח

מהקרן ולא מהשכר משום דמזלא דבי תרי עדיף (סמ"ע):

לט

ואם שינה ☜ וע"ב דאם שינה בפסידא דלא הדר יכול לבטל השותפות ולדעת הי"א בסי' ש"ו סעי' ח' לא מצי לבטל השותפות עד שיתרו בו או עד שיהיו מוחזקין:

מ

חולקין כ"ז שירצה ☜ וע"ב דדוקא אם אחד מעכב מלמכור הסחורה אבל אם הוא מסכים למכור הסחורה וחבירו רוצה לחלוק כדי שלא יתעסק במכירות חלק השני כופין אותו:

מא

וחולקים הדמי' כשאין אחד מהם אומר גוד או אגוד אבל פשיטא די"ל גוד או אגוד (ש"ך):

מב

חולק בפני ג' ושטרות חולקין הב"ד בשומ' (ש"ך):

מג

ואם הפסיד ☜ ואם היה להם בשותפות מאה מדות ונטל אחד חלקו חמשי' מדות והניח לחבירו ג"כ חלקו באוצר ואחר זמן מדד השני חלקו ומצאו חסר וא"י אם קודם החלוק' או אח"כ עיין בסי' רכ"ד מ"ש שם:

מד

לבטל החלוקה ול"ד לשינה דההפסד לעצמו דשם ההפסד בא מכח מה ששינה (סמ"ע):

מה

ומניח חלק חבירו בב"ד ואומר לפניהם שאין רוצה עמד בהשותפות (סמ"ע):

מו

מהמתעסקים שמת ☜ וע"ב דה"ה בשטר עיסקא דידן יכול לתבוע המעות מהיורשים אפילו כשמת המקבל קודם הזמן וכתב במ"ל שאם טען שזקף עליו חלק שותפיה שמת במלוה והרויח לעצמו אינו נאמן:

מז

בטלה השותפות ואם עסק בסתם הריוח לשותפות רק שנוטל מקודם שכר טירחתו מלבד באחין שאינו נוטל שכר טירחא כשעסק בסתם וכ' הש"ך דבאורנדי ורחיים א"י לדחות להיורשים אבל יכול לטעון גא"א ☜ וע"ב:

מח

שותף שחלה וע"ב דוקא לענין שיכול לבטל השותפות ולסלק עצמו בב"ד ולעסוק בחלקו לבד אבל אם כבר עסק בסתם הריוח לאמצע רק שנוטל שכר טרחתו וכן כשעבר האונס חזר לשותפות הראשון ומ"ש בהגה"ה ונתעכב באונס היינו שהאונס בא מחמת שהלך בשותפות אבל אם חלה שלא מחמת השליחות אין לו חלק דאם היה כאן היה ג"כ חולה (ש"ך):

מט

הריוח לאשה לפ"ע אבל ג' שקיבלו עיסק' מאחד ומת אחד מהן ועסקו בסתם אותן שנים הנותרים נוטלים חלק ריוח המגיע למת ואין להנותן בו כלים לפי שאסור להנותן לקבל ריוח מחלק המלוה ועיין ביאורים:

נ

חוב אצל אחרים ☜ וע"ב דהיינו דוק' בחובות שכבר עבר הזמן פרעון אבל כשלא הגיע הזמ"פ א"י לחלוק ואין חילוק בין חובות בע"פ או בשטר וא"צ קנין ומעמד שלשתן כשחולקין בשומ' בפני ב"ד ראובן ושמעון שקבלו חובות עכו"ם בעיסקא ונפסדו החובות א"צ לשלם אלא כמו שהיו שווין בשעה שקיבלו (סמ"ע) וכן אם גבו יותר מכפי השומא חולקין דדמי להא דסעי' ד' בעירבו פירות בלא שומא:

נא

או בגוד או אגוד בסי' קע"א הביא מור"ם דעת החולקים דלא שייך גא"ג בשטרות כיון דבסוף יבוא לידי גוביינא (סמ"ע) וש"ך:

נב

נשא ונתן ודוק' שקיבלו ההלואה בתוך משך השותפות דמאחר שקבעו זמן הפרעון אחר קביעות זמן השותפות הוי כאלו פירשו שימשוך שותפתן עוד עד זמן פרעון אבל אם בתחלת קביעת זמן השותפו' לוו המעות אע"פ שאיחרו הזמן פרעון מזמן השותפות אין אחד מעכב על חבירו מלחלוק כשהגיע הזמן שקבעו לחלוק השותפו' (ט"ז):

נג

וטול אתה דמים וה"ה אם זה שרוצה לחלוק רוצה לשלם חלקו להמלוה יכול השני לומר קרנא להדדי משתעבד ומזלא דבי תרי עדיף (סמ"ע):

נד

וימכרו גם הסחורה שבריש' קאי א"נ מ"ש ברישא ולילך למדינה פי' לסחורה ר"ל שישא ויתן שם בהמעות ויביא המעות לביתו (סמ"ע):

נה

לזמן קצוב אבל מי שקיבל מחבירו לחרוש לו שדה בלא זמן וגם עוסק בה אימת שירצה א"י לחזור בו (סמ"ע):

נו

משא"כ בשותפין ארישא קאי עיין (ש"ך):

נז

דשבועה לאחד שבועה למאה ☜ ואפילו לא היה בעיר וא"י לטעון אילו הייתי כאן הייתי מגלגל עליו דכיון שכבר נשבע ונפטר מעיקר השבועה שוב א"י לגלגל עליו:

נח

וי"א דה"ה אשה והש"ך מסיק דאשה כאיש דמיא:

נט

כשהן נתבעין הטעם דהנתבע כל מה שיכול להשמט מהתובע ניחא ליה משא"כ בתובעין ניחא ליה בתביעות שותפו ובקרקע כיון דלא מחוסר גוביינא אף בשהן נתבעין אינו יכול למסתר דינא (סמ"ע) והט"ז חולק עליו:

ס

יש לו ראיה אבל הראשון אף אם ימצא ראיה אינו יכול להביאם (סמ"ע) וכתב הש"ך באחד שצוה לשותף לכתוב לשותפו לשלוח לו איזה סחורה עם סחורתו ונאנס בדרך אם לא הזכיר לו המשלח שאחריותו עליו פטור המשלח ☜ וע"ב דמיירי שאמר לו שיקנה שם עבור השותפות וכשיבא הסחורה לביתו יתן לו רווחים אבל צוה לו לקנות בשבילו בשליחתו אחריותו על המשלח אף שלא הזכירו לו שאחריותו עליו:

סא

וכותבין עליו פס"ד ואף על גב דבנתבעין יכול למיסתר דינא מ"מ כיון שהתחיל להיות תובע אמרינן דהיה ברצון שותפו מש"ה כשאבד זכותו ונעשה נתבע חייב חבירו ג"כ ליתן אחר זמן שקבעו לראשון אבל לשנות בטענות יכול לשנות בכל גוונא (סמ"ע):

סב

להחרים עליו ודוקא שלא היה בעיר אבל היה בעיר ויכול לשנות בטענות א"י להחרים עליו שיאמר לו אמת שצויתי לטעון אך לתקוני שדרתיך ולא לעותי (סמ"ע) והט"ז חולק וס"ל דיכול להחרים אולי צוה לו לטעון כך:

סג

שחייב להן עכו"ם ☜ וע"ב בשנים שהלכו לעכו"ם וזקפו הרבית אל הקרן ואח"כ קנה אחד מחבירו חלק מהחוב וביטל השר הזקיפה אז אם אמר לו בשעת קניה על עיקר הקרן ההפסד מהזקיפה על שניהם ואם אמר לו סתם מכור לי חלק מהחוב לא קנה ממנו רק שני חלקים מהקרן ומהזקיפה וההפסד על שמעון מהזקיפה הוא רק שליש:

סד

אם אמר לעצמי אני מציל והסמ"ע כתב שצריך שיאמר כך בפני ב"ד והש"ך והט"ז חולקים וס"ל דסגי בפני עדים ואם יש לו מיגו נאמן לומר שאמר לעצמי אני מציל אפילו בפני עצמו ומהני לו

סה

והא' אינו רוצה ליתן ☜ וע"ב דמיירי שע"י שוחד א"י להציל רק החצי אז כשא"ר ליתן שוחד דוקא יכול להציל לעצמו הכל אבל כשרוצה חבירו גם כן ליתן שוחד א"י לומר לעצמי הצלתי וצריך לחלוק עמו אבל כשע"י שוחד יכול להציל הכל יכול לומר לעצמי אני מציל חלקי וטרח גם אתה ותן שוחד ואציל חלקך בכל מקום דאיכא פסידא ☜ וע"ב דא"י לומר לעצמי אני מציל רק כשעפ"י אומדנא יכולין להציל ע"י טירחא הכל או שא"י להציל כלל ע"פ אומדנא אבל כשא"י להציל רק החצי ע"פ אומדנא כגון שהבע"ח הוא עני ואין לו לשלם רק החצי א"י לומר לעצמי אני מציל ובמשנה למלך כתב דבשטר שנכתב על שם אחד מהן א"י לומר לעצמי אני מציל והדין עמו דהא אי אפשר לאחר לתבוע כלל דהא השטר לא נכתב על שמו:

סו

שבועה לא' ע"ב דאפילו אם ראובן רוצה לגלגל על לוי מ"מ א"י להשביעו כיון שנפטר מעיקר השבועה נפטר גם מהגלגולים ואפילו לא היה ראובן בעיר בשעה שנשבע לוי:

סז

או אפשר שמעון דעת הסמ"ע דאם פטר ראובן לשמעון ושמעון ללוי דמהני והש"ך חולק עליו והט"ז כתב דאם הודיע שמעון ללוי שהוא שותף עם ראובן אף כשפטר ראובן לשמעון ושמעון ללוי יכול ראובן להשביע ללוי ואם לא הודיע אף כשלא פטר ראובן לשמעון כיון ששמעון פטר ללוי נפטר גם נגד ראובן ואפשר דהש"ך ג"כ מודה בזה להט"ז:

סח

באי כחו ואז אפילו לא פטר שמעון לוי מ"מ אין ראובן יכול להשביע ללוי (סמ"י):

סט

פרע לאחד מהם ואם פרע החציה והלך לו צריך לחלק קבלתו עם השני ודוקא בנתפשר עם אחד אין השני יכול לומר התפשר גם עמו כמבואר בסי' ע"ז (סמ"ע):

ע

החייב ישראל. הש"ך תמה ע"ז דבישראל א"י לתפוס כלל דהא מגיע היזק להשני בתפיסתו דהא במה שנשאר יצטרכו לחלוק עצמו ולזה כתב דמיירי שתפס מדבר שאינו ידוע שהוא של שותפים ☜ וע"ב דדוקא מבית ומרשות השותף שאינו חייב לו א"י לתפוס אבל מבית השותף החייב יכול לתפוס:

עא

דאפילו שבועה משום דסתם עכו"ם משקר ונחשב כטענת ספק שאין משביעין עליה (סמ"ע) אכן אם ירצה להשביע זה את זה שבועת השותפות יכול לגלגל עליו:

עב

שאם יברר שמעון אבל אם לא יברר הוי כעלילה שאינו חייב לשלם (סמ"ע) ☜ וע"ב דמ"מ יכול שמעון לומר לראובן בשעה שמודיע מהעסק או קבל עליך העלילה או שיהיה כל הריוח שלי ואם עסק בממון השותפות בלא ידיעת חבירו ונפסד מחמת העלילה ההפסד על שניהם:

עג

יודה ראובן אבל שטר א"צ ליתן כיון שגם שמעון לא נתן שטר משא"כ ברישא שנתן שמעון עליו שטר צריך גם ראובן ליתן שטר ליד שמעון (סמ"ע):

עד

חלקו בריוח דכל שותף יכול לעשות שלא מדעת חבירו מה שהוא תועלת להשותפות והא דמבואר לעיל סעי' י' דלא ישתתף עם אחרים היינו דוקא ליתן הסחורה ליד האחר אינו רשאי אבל להחזיק הסחורה בידו וליתן ריוח להאחר רשאי ט"ז בסעיף י':

עה

רוצה להחזיר ומיירי שהוא באופן שאין יהודא יכול לעכב על חזרת שמעון ולוי כגון שראובן נשתתף עם כל א' וא' בפני עצמו ולא עם כולם ביחד ב"י בטור:

עו

שותפין הרבה ביחד אין אחד יכול להסתלק היינו למכור חלקו להשותפים ☜ וע"ב דאפילו א' מן השותפין מקבל עליו ההפסד מ"מ אינו יכול כיון דנתמעטו המתעסקים אבל לחלוק עצמו ליטול חלק הסחורה שלו לביתו יכול לחלוק כשהוא על אופן המבואר בסעיף י"ח:

עז

בשע' שמוליכ' הטעם דכיון דהמקבל אינו יכול למכרה קודם הרי מתחיל העסק בשעה שמוליכה בין כשהוקרה ובין שהוזלה ואפי' אם קיצב לו סך בשעה שקיבלה מ"מ מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשעה שמוליכה סמ"ע וע"ב דהטעם הוא משום דאסו' לחשוב ביותר משוויה משום רבית הוי כמקח שנעשה באיסור דהמקח קיים כשער של היתר ☜ וע"ב דנראה דהנותן יכול לחזו' בו כשהוזל:

עח

נעקר משותפותם ☜ וע"ב דמ"מ אם ראובן רוצה יכול לכופו ליתן מעות דוקא דכיון דנתרצה בתחלה הוי כהלוה לו:

עט

ותפסו השר. הש"ך סי' שפ"ח ס"ק כ"ה כתב דאם החזיר משכון באונס דחייב לשלם דהוי כנו"נ ביד דחייב אפילו באונס ☜ וע"ב דדוקא שקיבל ראובן המשכון לביתו בלא רצוי שמעון אבל אם נעשה שומר על המשכון ברצוי שמעון פטור דכל שומר פטור אפי' נו"נ ביד כמבואר בסי' רצ"ב:

פ

הוצאות מזונותיו מיירי באופן שאין להם מזונות משותפות כגון שהשני ג"כ עוסק בבית ומיירי שהלך ג"כ לצורך עצמו ולא הוצרך להרבות בהוצאות בשביל העסק (סמ"ע) והט"ז כתב דמיירי שגם בביתו היה צריך להוצאות מזונות כאילו ולכך א"נ ליתן לו אפי' לא הלך רק בשביל השותפות ☜ וע"ב שאם הוצאות מזונות שבדרך הוא עולה יותר ממה שבביתו והיה ריוח באותו מקום בהעסק חייב השני ליתן לו לפי הערך אף שהלך גם לצורך עצמו:

פא

שאינו חולק בעיסתו אבל כשהוא חולק בעיסתו נאמן במיגו שהוא שלו ☜ ע"ב דאם היה יכול ליתנם לאחרים נאמן במיגו שהיה נותן להם בצנעה ועיין בס"ס נ"ו:

פב

ששר אחד עיין מה שכתבתי בזה לעיל סעיף י"א:

פג

שקנו משי מיירי בראובן שמכר לשמעון משי והתנה עמו כשימכרנו יהיה לראובן חלק בהריוח ובהפסד וכשבא שמעון למכור חסר מהמשקל וטען ראובן שלא קיבל עליו חסרון משקל פסק הרא"ש דשמעון נשבע שלא פשע ושלא שלח בו יד וישלם לו ראובן דגם חסרון המשקל הוא בכלל הפסד (סמ"ע) ☜ וע"ב דמיירי שהיה לשמעון מעות ראובן בידו דבלא"ה אין השותף מהנשבעין ונוטלין כמבואר בסי' צ"ג סעיף י"ג:

פד

נוטלין בתחל' דאין זה בכלל מזונות כמו רפואה שאין לו קצבה דכל אחד שמירת גופו עליו ואע"פ שלא תבע לו כל ימיו משום שרצה להמתין עד שעת חלוקה (סמ"ע):

פה

ויש חולקין ובמהרי"ק כתב דבבנו חייב לפדותו (סמ"ע) ☜ וע"ב דכשהוא שאול ליום ודאי פטור דדינו כקרקע דאין דין שומרין בקרקע רק דהכא מיירי בשליח שהוא קבלן והעיקר כדעת החולקים:

פו

גובה משמעון ☜ ע"ב דאפי' יברר שמעון שנאנס ביד לוי חייב מטעם דהוי כשולח יד במה שצוה להשאיל אבל כשצוה להפקידו ביד לוי ומברר שנאנס בידו פטור כמו בשומר שמסר לשומר:

פז

מותר לקבלה דמשום הפסד ממון הקילו (סמ"ע):

א

אלא נשתתפו והתחילו כו'. עבה"ט עד ועמ"ש הט"ז בזה. ור"ל דבט"ז מבואר שחולק על הסמ"ע בזה ודעתו דאפי' לא עירבו המעות קודם רק שכ"א קנה במעותיו לשם שותפות שוב א"י לחזור אפילו להבא ע"ש ובנה"מ הביא ב' הדעות ולא הכריע. וע' בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז בענין אם דוקא כששניהם התחילו להתעסק או אפילו אחד עוסק מהני ומסיק שם דדוקא כששניהם התחילו לעסוק אבל אם לא התחיל רק אחד אף שכבר עירבו המעות לא מהני רק לענין מה שכבר קנה דזכו בו שניהם אבל לא לענין להבא דשניהם יכילין לחזור עש"ה:

ב

וי"א דיכולין להקנות כו'. עי' בנה"מ דכן עיקר דבקנין אפילו ממה שירויח אינו יכול לחזור וממה שהרויח כבר אפילו בלא קנין אינו יכול לחזור ע"ש. דע' בתשובת רדב"ז ח"א סי' ש"נ שנשאל בראובן ושמעון אומנים שנשתתפו באומנותם וקנו מידם אח"כ אמר ראובן אני מוחל לך השותפות ונתרצה שמעון ולא קנו מידם ואח"כ נתחרט ראובן. ושמעון אומר כבר מחלת ומחילה א"צ קנין דהשיב דהדין עם ראובן דהא דמחילה א"צ קנין ה"מ מחילת ממון או מחילת שותפות ממון כגון שהטילו לכיס שנשתעבד הממון לשותפות אבל שותפות דנ"ד לא נתקיים אלא מדין שכיר ופועל תדע דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל וריוח האומנות עדיין לא בא לעולם ובמאי קני ליה. א"ו מדין שכיר ופועל נשתעבדו וכיון שכן לא נמחל השעבוד באמירה לבד דהא מדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דקדושין והתם אמרי' דע"ע גופו קנוי ולא זכו בנפשיה באמיר' בעלמא ה"נ לא זכו שמעון באמירה בעלמא אא"כ קנו מידם ואע"ג דקיי"ל פועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין אבל אם קנו מידו א"י לחזור בו עכ"ד. והנה מה דפשיטא ליה לברדב"ז ז"ל דבפועל לא מהני מחילה כמו בעבד עברי צ"ל שנמשך בזה אחר תשובת מהר"ם שבתשובת הרשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי פ' האומנין שכ"כ דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא הביאו הב"י סי' של"ד אך דעת הרמ"א בש"ע ס"ס של"ג אינו כן אלא דאפילו רק אמר לפועל לך מעמדי פטור ובש"ך שם ס"ק מ"ז מסיק דכן עיקר ואף מהר"ם הנ"ל לא כתבו רק לסניף ע"ש וכ"כ הרדב"ז גופיה שם בסי' של"ג ע"ש גם מ"ש הרדב"ז דהא דפועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין כו' צ"ל שנמשך בזה אחר דפת הריטב"א בשם רבותיו שהביא הב"י בסי' של"ג אך הש"ך שם ס"ק י"ד חולק עליו ופסק דאף בקנין יכול לחזור בו (אולם עמ"ש שם ס"ג סק"ה בשם תשובת שבו"י) אמנם בנ"ד באומנים שנשתתפו בלא"ה לא שייך לומר פועל חוזר בו מטעם שכ' הסמ"ע ס"ק מ"ד כיון ששניהם צריכים לעסוק אין שם עבד על שום א' מהן ע"ש. ולענין דינא אי מהני מחילה בלא קנין צ"ע ועמ"ש לקמן ס"י ס"ק י"ב:

ג

שיכולין לחזור בהן. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ו לאחר שביאר כל דעות הראשונים ז"ל בענין קיום שותפות כתב אמנם כל זה בשותפים שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג בסוחרים אין לשנות אפילו הוא שלם כדין תורה ומנהגם תורה היא וכדאמרי' בב"ק קט"ז ע"ג ואל ישנו מהמנהג החמרים והספנים וע' בטור וש"ע ס"ס ער"ב והתם מיירי לענין גביות ממון ביניהם וה"ה לכל מילי במבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק כו' ונראה כל זה בששני השותפים עוסקים בעסק השותפות או החמרים והספנים הנ"ל אבל כשזה עוסק במסחרו לא יתחייב זה ליתן מהריוח שלו שענין שנהגו להשתתף בו אא"כ יתן לו שכר עמלו והפסדו במה שהפסיד בשעה שזה הריוח במסחר שלו ואינו מן הדין שזה השני יתן לו מהריוח ויאכל הלה וחדי וזה דומה כמ"ש תשובת הרא"ש דמייתי הטור סי' קע"ו גבי רצענים שהסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם ואח"כ ניתן. לא' עורות לעבדם שכ' דאפילו אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות כו' ועמ"ש רמ"א סי' קע"ז ס"א וי"א אפילו באומנות המלך הוא נוטל תחלה טורח מלאכתו כפועל בכל יום וה"נ דכוותיה וכ"ע יודו בזה. ומה"ט כ' שם בעובדא בראובן ושמעון שלקחו עגלה בשותפות והוליכו כל א' את צמרו לשוק פעסט ובדרך נזדמן לראובן לקנות אצל אדון עוד צמר וקנה לבדו בלא חבירו וכאשר בא שמעון א"ל שרצונו שיהיה הצמר הזה בשותפות והשיב לו ראובן שכנים דבריו שכן הדרך אם ב' אנשים נוסעים ביחד כל מה שיבא אפילו ליד א' מהם צריך שיהיה בשותפות ונתרצו זה לזה וכאשר באו לשוק פעסט אמרו שטוב היה ליקח ולהוליך לביתם עורות ואמר ראובן לשמעון ליקח עורות וכל מה שיקח יהיה בשותפות כמו בצמר שלו שהוא קנה וכן עשה שמעון וקנה ואחר שקנה אמר לו שאם יתן לו עשרה זהובים בעד טרחתו אז יהיה בשותפות וראובן שתק על זה וכשבאו לביתם לא רצה שמעון ליתן לראובן חלק בהעורות ונשאל הדין עם מי. והשיב אין ספק שהדין עם שמעון בעל העורות כי חקרתי אצל הסוחרים ואמרו שכן מנהגם שאשר נוסעים זע"ז על השוק כל מה שירויח כל א' בדרך הוא לאמצע אע"פ שלא היו שותפים מעולם ולא התנו ביניהם כלל וכן משמע מלשון השאלה שמנהג זה היה ידוע גם לראובן ושמעון ל"כ מסחר הצמר שקנה ראובן דרך נסיעתם פשוט שיש לשמעון חלק בו ואין יכול לתבוע שכר בטלה וטרחה כי בדרך אין להם שום מסחר ולא נתבטל משום דבר אך בהגיעם למקום חפצם שמעתי שאין שום דעה סובל זה שיהיה כל ריוח שיזדמן להם לאמצע הואיל ואינם שותפים בגוף מסחרם ואפילו אם שכרו העגלה ביחד להליכה ולחזרה מ"מ בין הליכה לחזרה בעת היותם במקום השוק כל א' עוסק בשלו ואין לזה פסק עם זה כך נודע לי אחר החקירה וכן הדעת נותן. נמצא אין לראובן על שמעון אלא מפני שא"ל שיקנה עורות בשותפות ואפי' נתרצה שמעון להדיא אין מחוייב ליתן לו שים פרוטה (ע' בסי' קפ"ג ס"ד בהגה) כיון דלא נשתעבדו זה לזה ולא אמר גם אפם תקנה ותחלוק כי אז אמרי' בהאי הנאה דצייתי אהדדי והואיל וקונה מקנה אבל עכשיו ששמעון נתרצה ליתן לראובן חלק בעורות בהאי נשתעבד הלא ראובן לא התרצה לשמעון כי מה שהיה בשעת נסיעתם איננו אלא ממנהג הסוחרים וכבר עבר ועתה פנים חדשות באו לכאן. אמנם אפשר יתברר שהמנהג במחוז ראובן ושמעון הנ"ל שגם בפעהט במקום וזמן השוק הם שותפי' מה שירויחו מן הצד היינו כל א' עוסק במסחרו ומה שיזדמן מן הצד יהיה לאמצע מ"מ אינו מן הדין שראובן יעסוק בסחורתו בשוק ושמעון יתן לו ריוח בעורות שלו אם לא יתן לו שכר בעלת שוקי כמ"ש הרא"ש גבי רצענים הנ"ל ע"כ ישימו בקיאים כמה ריוח יושת לו לבדו לפי ביטול שוקו והשאר יהיה בשותפות וכ"ז פשוט ולא יועיל לזה שום תפיסה וחזקה כי אין כאן ספק עכ"ד ע"ש:

ד

ואינו נקנה אלא בקנין גמור. עיין בתשובת בית דוד חח"מ סי' ד' בדין האפטרעט געלט הנהוג בין הסוחרי' כשרואי' שרבו האנשים העומדים על המקח אשר בסיבת זה יוזל המקח מאד אזי מי שרוצה ליקח מבטיח את האנשים הרוצים לעמוד על המקח סכום כך וכך בכדי שימנעו א"ע מזה ולא יזל המקח וכתב דאם נעשית ההבטחה זאת בלי קנין ובלי השלשת מעות רק בדברים בעלמא אינו כלום ואין לדמותו לשכירות פועלים דקיי"ל דלא בעי קנין כמ"ש הריב"ש סי' תע"ז (הובא בב"י סי' של"א ועסמ"ע ס"ס קפ"ה) והרא"ש במס' ע"ז פ' השוכר את הפועל סי' ב' כיון שהוא דרך ליתן שכירות בעד זה. דשאני שכירות פועלים שהשכר הוא עבור עשיית פעולה או דיבור אבל בנ"ד שקבלת שכרו בעבור שמונע א"ע מלעשות אף שמדרך ליתן שכר בעד זה מ"מ לא דמי לשכירות פועלים ובעי קנין וראיה לזה מש"ס כתובות פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלא מיניה בגיטא א"ל מאי דעתך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך כו' והאריך בזה ע"ש. ונראה לע"ד הא דעכ"פ קנין מהני דוקא היכא שהיה רשות ביד האחרים ג"כ לקחת זה המסחור בלי השגת גבול אם היה צד איסור בדבר כמ"ש בסי' רל"ז אז אף קנין לא מהני ודמי ליבם שאינו הגון באה"ע סי' קס"ט ס"נ דכ' הב"ש ס"ק נ"ג בשם תשו' הרשב"א דאף שטר וקנין לא מהני להוציא ויכולה לומר משטה אני בך ע"ש וע' בנה"מ ס"ס רס"ד ואף בהשליש מעות צ"ע כמ"ש בפ"ת באה"ע שם ס"ק מ"ג וצ"ע:

ה

אם מכרוהו חי. עבה"ט בשם ט"ז שכ' תמיהני שלא הביא הרמ"א דעת ר"י והרא"ש כו' ועש"ך סק"י דמשמע שדעתו ג"כ נוטה לדעת ר"י והרא"ש. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' קכ"ג שכ' שאין לנו להוציא ממון נגד דעת ר"י והרא"ש בזה ע"ש. ועיין בתשו' ושב הכהן סי' ס"ה שהאריך בענין זה ומסיק דיש לפסוק דגם בפירות וסחורות שראויים לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות השכר לאמצע וה"ה בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצו אבל אם קנו סחורות לחלוק וה"ה שור לטביחה לחלוק בבשר או אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח"כ לפי דעת הרי"ף כפי מה שפירשו הרא"ש הר"ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו אבל דעת הרמב"ם עדיין צ"ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר עש"ה וגם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט מענין זה

ו

ועדיין לא הוציאו אותם כו'. לכאורה משמע מלשון הרמב"ם והש"ע שאם כבר הוצאו המעות בעסק ומכר העסק בעד מעות ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך אפילו אם זה השינוי נעשה אחר מכירת העסק הפחת או השכר בשוה וכ"כ בהדיא היטור בשם הרמ"ה וז"ל אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתא וזבנינהו בזוזי חדתא וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינהו והא רוחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי עכ"ל. אמנם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט האריך לתמוה על דין זה (וגם בנה"מ תמה על זה עש"ה) ומסיק דמ"ש הרמ"ה וזבנינהו בזוזי חדתא וז"ל כו' אין הכוונה לומר שאחר המכירה הוזל דבזה מאי גרמא דשותפות יש כאן שהרי עומדים ליחלק וזוזי כמאן דפליגי דמי וא"כ זה הטעם שכ' הרמ"ה (והסע"ע הובא בבה"ט ס"ק ט"ו) בלא הוציאו המעות לפי דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל א' הגיע להן הריוח או ההפסד גם בהוציאו המעות שייך לומר כן דאף אם היה לוקח כל א' המעות לביתו היה מגיע לו זה הריוח או ההפסד אך כוונת הרמ"ה דבההיא שעתא דזבנינהו כבר הוזל המטבע עד"מ שלקחו בשותפות בעד הג' מאות זוז פירות ושוב הוזלו הזוזים ואעפ"כ כשמכרו הפירות לא לקחו בעדם רק כפי הסך שנתנו בזה ההפסד הוא בשוה לפי שהפסד זה היא מחמת פירות של שותפות שהוזלו שאל"כ היה להם ליקח בעד הפירות יותר לפי ערך שהוזלה המטבע וכן להיפך אי אייקר טבעא ואפ"ה מכרו הפירות כפי הסך שנתנו בעדם אע"פ שהריוח הוא במטבע ששוה עכשיו יותר מ"מ העיקר מה שהרויחו הוא מחמת שעלה שער הפירות דאל"כ לא היו לוקחיין עתה בעד הפירות כסף ההוא במטבע ההיא ושפיר כתב דרווחא ופחתא מחמת שותפות קא אתי ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם (והש"ע) דנקט לא נשאו ונתנו לאפוקי אם הוקר ואם הוזל קודם שמכרו הפירות דאז הדברים מוכיחין דרווחא ופחתא מחמת שותפות הוא אבל אם הוזל אחר שהגיע דמי המכירה לידם מזה לא מיירי וכאילו לא נשאו ונתנו דמי דמה לי אותן המעות עצמן או שנתחלפו במעות אחרים כיון שלא עלה בהם פחת או ריוח קודם המכירה זוזי כזוזי נינהו אך בלשון הרמ"ה דחוק מ"ש דהני זוזי אחריני נינהו ויש ליישב. סוף דבר בשנים שהטילו לכיס ונשאו ונתנו והוזלה המטבע אחר שמכרו הסחורה אין הכרע כ"כ מדברי הרמב"ם והרמ"ה לומר דבכה"ג חולקין לאמצע ודעת רש"י והתו' והריטב"א מבואר דחולקין לפי המעות וכן מבואר מדברי הש"ג בשם ריא"ז דאף אם הוקר המטבע אחר שנשאו ונתנו ג"כ השכר לפי המעות עכ"ד. וע"ש עוד שכ' ד"כ הלכה רווחת בישראל ומעשים בכל יום בשנים שהטילו נכיס א' מנה וא' מאתים וכשבאים לידי חלוקה עלה המטבע או ירד כל א' מה שהניח הוא נוטל ואין משגיחין בעליית המטבע וירידתה כלל וי"א דטעמא דמלתא (זולת טעם הנ"ל) לפי שהסך מאה זוז שהניח זה יותר הוה כהלוה לתוך השותפות ודין המלוה לגבות מטבע שהלוהו אם לא נשתנה למטבע אחרת כמבואר בפוסקים ע' ביו"ד סימן קס"ב ובסמ"ע ס"ס ע"ד ובש"ת מהרי"ט ח"א סי' יו"ד כו' וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"ב סי' פ"ז בשותפים שהניחו אחד שלשים אלפים לבנים וא' עשרים אלף כו' תשובה יראה דבאנו למחלוקת רש"י והרמ"ה כו' אמנם ראוי לדון בזה ע"פ הנהוג אתנו בענין החובות כי כן השותפות האלה כל א' מהם לגבי חבירו כבע"ח כו' ושם כ' עוד דמלשון הטור שכתב אחר סיום דברי הרמ"ה ואם התנו הכל לפי התנאי יראה מדבריו דאפילו להפסד דשייך ביוקרא וזולא לענין המעות וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי סי' נ' דמ"ש הרמב"ם דאם התנו הולכין אחר התנאי היינו אפילו השכר והפחת במטבע כו' ולפ"ז אם כתוב בשטר השותפות שכ"א יטול תחלה מה שהניח ואח"כ יחלקו ביניהם פשיטא דלא איכפת לן בעליות וירידת מטבע ההוא אלא כל א' מה שהניח הוא נוטל כיון שכך התנו ביניהם. וכתב עוד וכל זה לרווחא דתלתא בררנו הדין באם עלה או ירד אותה המטבע שעליה סובב הולך קוטב השותפות אבל אם המטבע שהניחו אין בה שינוי רק במטבע שלקחו במדינה אחרת בעד סחורה של שותפות היא שעלתה או ירדה פשיטא דלכ"ע אף בלא תנאי אין עליה וירידה מעלה ומוריד כלל דפשיטא דכשהם רוצים לחלוק צריכים לשום המטבע שפדו בעד הסחורה ולעשות מהם דמים כמטבע שהניחו וכל א' נוטל בראש הקרן שהניח כי המטבע שפדו במדינה האחרת ה"ל כסחירה או פרי לגבי טבעא דידהו (כמבואר לקמן סימן ר"ג) וה"ל כהחליפו סחורתם בסחורה אחרת שהם מחוייבים למוכרם לעשות דמים ויטול בהם כ"א כפי המטבע שהניח והשאר יחלוקו ודבר זה א"צ לפנים עכ"ל. וע"ש עוד בעובדא בראובן ושמעון נשתתפו במו"מ לווארשי ודרך הסוחרים שאין מוליכין מטבע שפודים שם דהיינו מעות פרייסיש לביתם רק מחליפין שם על אדומים א' באנקי ודרכם לתת כסף הפדיום מה שיעלה ראשון ליד החלפן וכשהם צריכים לבאנקי לוקחים ממנו כפי השער שבשוק וראובן היה צריך למעות לצורך עצמו ולקח באנקי מהחלפן כפי השער במעמד חבירו ובצוויו ליתן לו אך התנה שכשיצטרך הוא יקח ג"כ ואח"כ לא לקח כלל עד הגיע תור נסיעתם ואז כבר עלה השער ממעות פרייסין נגד באנקי ובעת שקיבל ראובן לא נשאר אצל החלפן מ"פ בעין כ"א מעט מזעיר ועתה טוען שמעון מה שהותירו מעות פרייסין בעליית השער הותירו לו (נגד הסך שלקח חבירו) וראובן טוען שהותירו לאמצע ונתעצמו לדין על זה. ונחלקו בזה רב גדול אחד והדיינים שעמו שדעת הדיינים דהדין עם שמעון דמעת שלקח ראובן מקצת הסך לצורך עצמו הוי כחלקו השותפות דמה לי חלקו כולו או מקצתו והרב הנ"ל דחק דבריהם. והוא ז"ל הסכים עם הרב שהדין עם ראובן דזה לא הוי כחלקו רק מההיא שעתא הוי כאילו מתחלה כתן זה מנה זוה מאתים והתנה שאם יצטרך יקח הוא מנה דודאי הוי השכר לאמצע אפילו לא היה שם תלא כלל מכ"ש בזה שלקח בחזרה מנה ושמעון ראה ונתפייס אדרבה בוחן דבריו שהוא מרוצה בזה ששלו יהיה מוטל בקופת השותפות עד השעה שיצטרך דפשיטא דהריוח לאמצע ומכ"ש בזה שמבואר בכתב שביניהם שיהיה הכל לאמצע אם היה זה רוצה עכשיו בענין אחר היה לו לפרש ולהתנות כו' ועוד דאפילו אי יהיבנא להדיינים שזה נטל חלוקה בתורת חלוקה וחלק חבירו כצבור ומונח דמי מ"מ הדבר ברור שלא על דעת שישאר לחלקו מונח בשותפות מעות פרייסין יתננו חלקו שהרי אין דרכם לחלק ביניהם במ"פ כו' ולפ"ז פשוט בנ"ד כשקיבל ראובן באנקי אצל החלפן לשלוח לביתו גם חבירו יש לו כנגדו בקופת השותפות באנקי כסף הזה דודאי זה שלקח באנקי אצל החנפן לאו אדעתא שיטול חבירו כנגדו כ"כ מ"פ כפי הסך שחשב החלפן עבור הבאנקי שקיבל שהרי אין משאם ומתנם וסוף חשבונם בשעת חלוקה כ"א על באנקי ואף אם היה חבירו רוצה שיהיה חלוקה ביניהם במ"פ זה היה יכול לעכב ולומר איני רוצה לעשות חלוקה כ"א על באנקי שהוא המטבע שנתנו בשותפות ומ"פ כסחורה אחרת דמי שא"י לחלוק עד שתמכר על מזומנים כו' ומכ"ש בזה שקיבל הבאנקי מהחלפן במעמד חבירו ואם היה רוצה שישאר לו כנגדו בשותפות במ"פ הו"ל לאתנויי כיון שדרך המו"מ וחשבון שביניהם מתחלה ועד סוף הוא על באנקי ומדלא התנה אומדנא דמוכח שנתרצה שיהיה לוחוב בשותפות כסך שקיבל חבירו בבאנקי ופשיטא שאין לו להפרע מן השותפות רק באנקי והשכר ממ"פ הוא לאמצע כו' ושם הרחיב עוד הדיבור בזה בדברים נכונים וברורים. וכ' עוד שם דמה שדיין אחד הביא סייעתא לדבריו ממ"ש בעטרת צבי בשם תשובת פני משה (דשם כ' דאם א' מהשותפין לקח קצת מהקרן שהיה לו בשותפות וקנה איזה דבר אם הרויח בה אזי הריוח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו ומה שלקח ממעות השותפות צריך להחזיר וכל עוד שלא החזיר במה שנשאר בשותפות חולקין לפי המעות דמעיקרא לא נשתעבדו לתת לו מחצה אלא מפני שהקרן היה על קו השוה) והרב הנ"ל דחה דהתם מיירי שלא מדעת חבירו. והוא ז"ל כ' דבלא"ה לא דמי כלל לנ"ד דהתם מיירי שזה שלקח קצת מהקרן היה בענין שהיה צריך לשותפות במעות אלו להסתחר בהם ולא היה לו רשות ליטול לעצמו לכן פסק הפ"מ דחולקין לפי מעות דאומדן דעת שלא נשתתפו שיהיה השכר לאמנע כ"א כשיהיה הקרן על קו השוה אבל בנ"ד שאין דרכם לסחור במעות הפדיון רק הם צבורים ומונחים אצל החלפן ואינם מעלים שכר לשותפות כלל פשיטא דבשביל שלקח המעות הבטלות לא הפסיד הריוח שעולה מסחורות השותפות חלק כחלק ומכ"ש בזה שלקח מדעת חבירו ורצונו ולפי דברי הדין הנ"ל אי היה ריוח בגוף הסחורה שנמכרה אחר שקיבל זה מעות לחלקו יותר מבראשונה כגון שעתה עלה שער הסחורה חולקין הריוח לפי המעות שהיה להם בעת ההיא בשותפות וע"פ דברי הפ"מ הנ"ל וזה לא יעלה על לב. לעולם וברור לענ"ד אפילו אם לקח שלא מדעת חבירו ממעות הבטלות העומדי' ליחלק לא נגרע מערכו והוא דבר ההוה ורגיל בין השותפים דלא קפדי אהדדי ומעשי' בכל יום שלפעמי' לוקח שותף א' מעות לצורכו ואחר זמן חוזר השני ולוקח ומעולם לא נשמע שידונו ביניהם לזכות לזה חלק מהריוח שעלה בינתים ומכ"ש בזה דאם איתא שהיה בדעת שמעון שראובן יהיה נגרע מחלקו עבור זה הו"ל לאתנויי כו' והאריך עוד בזה ומסיים דהדבר ברור בנ"ד דכל א' נוטל בשעת חלוקת השאר הקרן במטבע שהניח כפי הסך שנשאר לו בשותפות והשאר חולקים בשוה ומכ"ש אם עליית השער ממטבע מ"פ היה קודם שמכרו הסחורה הנשארת די"ל שאין כאן ריוח מחמת המטבע דמה שעלתה המטבע ירדה הסחורה ולולי זאת היו לוקחים יותר בעד הסחורה וכמו שפירשתי לעיל דברי הרמ"ה שבטור מ"ש דהאי רווחא ופחתא מחמת שותפות קאתי אך באמת אפילו מכרו כל הסחורה בעד מ"פ בעת שהי' השער כמקדם ואח"כ עלה מ"פ מ"מ אין שומעין לפרע מן השותפות כ"א בבאנקי כמו שלקח ראובן ואין מחשבין על מ"פ כלל עכ"ד ע"ש:

ז

מחמת המטבע כו'. עד לפי המעות עבה"ט שכ' הטעם דאף חם היה נשאר כו' וע' בנה"מ סק"י שכ' תמיה לי דא"כ אם נשתתפו במטבע או בפירות שאינן שווין ולא עלה הריוח רק על המטבע או הפירות של בעל המועט כו' ולכן נרא' דגם הסמ"ע מודה דאפילו לא עלה ריוח רק על חלק אחד אפ"ה הוי לפי מעות משום דתיכף כשמשך אחד או הגביה המעות של חבירו נקנה לו בשל חבירו לפי מעותיו ונעש' שלו לריוח או להפסד רק שא"א לומר שיהא לאמצע כ"א במקום שהריוח עלה ע"י טרחא דידהו משא"כ מה שעלה על שהוא בעין בודאי היה דעתם שיהי' לפי המעות כו' ע"ש ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' י"ח שהשיג עליו וכ' דאף דבכלה פוסקי, נאמר סתמא דבפחת ויתרון שנעש' בעודו בעין ההפסד לפי מעות היינו משום דסתמא דמלתא כשמטילין מעות מטילין שניה' מטבע אחת והפחת והיתרון הוא לכל המעות אבל אם אירע שאחד מן השותפים הטיל מטבע מיוחדת וידוע שהמטבע הזאת עלה או ירד הפחת והיתרון הוא לבדו דזיל בתר טעמא כו' והאריך בזה וגם בדברי הנה"מ ס"ק י"ב ע"ש:

ח

מביתו עבה"ט שכ'. וז"ל הש"ך עיין בתשובת מבי"ט כו' ונרא' מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג עכ"ל ור"ל דשם סי"ג כ' מרן המחבר בשם הרמב"ן דאין ראובן נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו תחויוב לשלם מביתו וזהו דלא כמ"ש כאן בשם הרמ"ה וע' בפנים בש"ך דמסיים ובב"ח חילק דכאן איירי דהפסד בא שלא מכח משא ומתן ובסי' צ"ג מיירי דההפסד בא מכח מו"מ ולכן אם ידע השותף מזה ההפסד צריך לשלם אף מביתו ע"ש. ומ"ש הבה"ט עיין בט"ז מה שמחלק בזה כדי של"ת מסי' צ"ג כו' עיינתי בט"ז וראיתי שאינו מחלק כלל בזה ואדרבה מבואר בדבריו דהרמ"ה חולק על הרמב"ם ואין שום חילוק בדכר. וז"ל הט"ז ואף שבסי' צ"ג פסק כרמב"ם מ"מ לק"מ עליו דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבועה להוציא ממון וכאן דהוא עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לענין החיוב וראיתי מי שמחלק בדבר (כונתו על הב"ח הנזכר) ואין טעם לחילוקו עכ"ל. וביאור דבריו דודאי דעת המחבר דהעיקר כמ"ש כאן בשם הרמ"ה דאינו מחוייב לשלם מביתו אפי' ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעתא דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק אלא דאם התנה בפירוש שיהיה ההפסד לחצאין בודאי גם להרמ"ה מחוייב כפי תנאו בזה למדנו מסי' צ"ג דאם א"י ההיזק אינו נאמן בשבועה ליטול. וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ז בראובן ושמעון שנשתתפו יחד וראובו נתן כל המעות והתנו שהריוח יהיה לחצאין ומהפסד לא הזכירו כלום ועתה נמצא הפסד רב כיצד יחלקו והשיב הנה בדין זה דברי הטור וש"ע סותרים עצמם מסי' נ"ג סי' קע"ו ובב"ח מחנק בין אם הפחת מכח מו"מ דבזה צריך לשלם אף מביתו ובין אם נאנס ע"י עו"ג ומזה מיירי הרמ"ה כנרא' מדקדוק לשונו ולזה נוטה דעת הש"ך וכן נ"ל. ועוד נ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו שניהם במעות דאז י"ל שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות אבל חם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי הריוח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת ואם יודע שמעון שנפחת כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט עכ"ד. ומשמע דדוקא אם יודע שמעון שנפחת כ"כ אבל אם שמעון א"י אין נאמן ראובן בשבועתו ליטול. וסובר השבו"י דדינו של הרמב"ם בסי' צ"ג הוא גם בכה"ג אולם בתשובת שב יעקב סי' ז' אין דעתו כן אלא דבכה"ג נשבע ראובן ונוטל. דשם הקשה אדינא דהרמב"ם הנ"ל כיון דשותף כיורד ברשות (כמ"ש לקמן ס"י בהגה) וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל כמ"ש בסי' צ"א ס"ג בהגה ולמה לא ישבע השותף שהיה היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותירץ דכיון שהטילו לשותפו' סך מה נישא וליתן יכול לומר שלא הרשהו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא היה דעתו שיהא נאמן בשבועה ועפ"ז העלה בנידון אחד שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דברור דהכוונה שאם ישבע שישלם מביתו והביא ראיה לחילוק זה מתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ב ע"ש עוד באריכות. וע' בתומים סי' צ"ג סק"י הביא דבירי שב יעקב הנ"ל והשיג עליו דלא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתא שיוציא ולא סגי בלא"ה שיוציא רק הספק אם רב או מעט וכיון דנחית ברשות להיציא תקנו חכמים שיטול בשבועה אבל בשותפין כל דעתם ומחשבתם על הריוח ולא אסיק אדעתיה שיהיה פחת רק התנו שאם יהיה פחת שישלמו ג"כ ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהיה הוא היודע אבל להאמין בשבועה לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשרלו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דנרין בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנה בהבדל קל חזרינן לד"ת. והרדב"ז לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעושה כן מעוות הדין ע"ש. ועיין בקצה"ח סי' זה שכ' להלכה ולמעשה נרא' כדברי הרדב"ז ושב יעקב הנ"ל אבל לא מטעמם אלא כיון דאחד נותן כל המעות למחצית שכר ולמחצית היזק הו"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון כדאיתא בב"מ פרק המקבל וביו"ד סי' קע"ז ואם כן בפלגא מלוה דידיה חיובו ברור להתחייב אף באונסין והעיסקא גופא אינו אלא כמו משכון והמלוה על המשכון ואבד המשכון וטען המלוה שנאבד באונס נשבע ונוטל כמבוא' בסי' ע"ב סעיף ב' וסעיף י"ד משום דהחוב ברור וה"ל כמו א"י אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל ודוקא בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דבעל המנה לא נעשה לוה כלל בחלק חבירו אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות אז הדין כמ"ש בסי' צ"ג משום דה"ל א"י אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם אחד נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא ודאי דהמלוה נשבע ונוטל הפלגא מלוה דהיינו מחנית מה שהניח בעיסקא אמנם אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקות מרובות יותר מדמי העיסקא בהוצאה וכיוצא בזה ר"ל א"י אם נתחייבתי ופטור ע"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ בנה"מ לעיל סי' צ"ג סק"ה ע"ש עוד. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ח במעשה שראובן תבע משאר השותפים היזק מה שהיה על עסק דבש ק"כ זהו' שיתנו כל אחד חלקו ואחד מהשותפים הבא בהרשאה מחבירו טען אמת שהיה היזק אבל מאן יימר שהיה ההיזק סך הנ"ל ועוד שאתה גרמת ההיזק כי שמעתי מפלוני שהיה בכאן סוחר ורנה ליתן מקח טוב ואם היית מוכר אז היה ריוח הרבה ושאלו לפלוני ואמר שהוא לא ראה זה רק ראובן בעצמו אמר לו כן וראובן מכחישו. ופסק בזה הדיין השואל שכיון שמודים שהיה היזק וטענה שלהם שהיה לו למכור להסוחר הנ"ל אין בו ממש שאף אם אמר הדברים בפני פלוני פטומי מילי נינהו ואין כאן לשון הודאה וגם אולי לטובה נתכוון א"כ נתחייבו השותפים בהיזק וכיון שמודים שהיה היזק וטוענים איני יודע כמה הוה מחויב שבועה ואיל"מ כו'. והוא ז"ל השיב שאינו מסכים לזה דאם הוא בא להוציא משאר שותפים מכיסם לא ממעות שהטילו לשותפות בזה אפי' אם היו עדים על ההפסד אינו יכול להוציא מידם כי הדבר תלוי ברבוותא דלדעת הראב"ד והרמ"ה אין השותף משתעבד לשלם מביתו הגם שהב"ח והש"ך ס"ק י"ג השוו דעת הרמ"ה עם דעת הרמב"ם ומחלקים בין אם נפסד דרך מו"מ או לא מ"מ הפרישה בסי' צג כתב דהרמ"ה סובר כהראב"ד (וכן מבואר בדברי הט"ז דלעיל) וא"כ קשה להוציא נגד דעת הראב"ד והרמ"ה. ואפי' אם בנ"ד יש ביד שאר שותפים מעות השותפות ממה שהטילו תחלה לשותפות דבזה אם היה מבורר בעדים שהיה הפסד היו צריכים ליתן חלקם מ"מ עכשיו שאין עדים השותפים פטורים ומה שרצה השואל לחייבם מטעם משואיל"מ זה אינו דדעת רוב הפוסקים במה דלא הו"ל למידע לא אמרי' משואיל"מ ואפי' לדעת הש"ך בסי' עב' ס"ק נא שהחליט כהרמב"ם דגם בדבר דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ מ"מ אם התובע עצמו אומר שהדבש מכר הוא בלא ידיעת השותפין א"כ הוא עצמו מודה שאין השותפים יודעים כמה היה היזק בזה גם הש"ך מודה דלא הוה משואיל"מ (כמפורש בש"ך שם להדיא) . ואפי' אם בנ"ד היה התובע טוען שהשותפים יודעים ג"כ א"א לחייב השותפים כי מעיקרא דדינא פירכא דכאן אינם נחשבים כלל מודה במקצת כי אף שאמרו אמת שהיה היזק הלא טענו שהוא היה הגורם לזה ההיזק ולפי טענתם לא נתחייבו כלל ליתן סיוע לזה. ההיזק ואף שנתחייבו בזה מ"מ הלא מבואר בסי' עה ס"ה בהגה שאם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מקרי הודאה ולדעת הסמ"ע בסי' פז ס"ק טז שאפי' טען נתתי עבורך רבית לא מקרי מוב"מ ק"ו כאן ואמנם לדעת הש"ך שם שחולק על הסמ"ע אפשר לדמות זה למ"ש הש"ך שם שאם טען חמשים להר"מ וחמשים איני יודע אם פרעתיך מקרי מוב"מ מ"מ א"א לחייב את השותפים בנ"ד כ"א כאשר נסמוך על הש"ך בשני הענינים הא' שזה מקרי מוב"מ והב' דגם במה דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ ואין ראוי לעשות כן לגבב כל החומרות א' לא' ובצרוף כולם לחייב הנתבע כי יכול לומר קים לי עכ"ד ע"ש עוד (ועמש"ל סי' עה ס"ט ס"ק ט) וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנו שנראה מדבריו שמסכים לדינא לדעת הב"ח והש"ך הנ"ל דאם ההפסד בא מכח מו"מ שלהם מחוייב השותף לשלם אפי' מביתו ע"ש ויובא קצת דבריו לקמן סמ"ח בד"ה אע"פ שנתפס. ומ"מ לענ"ד קשה לסמוך עליו בזה להוציא מהשותף אחרי שדעת הפרישה והט"ז ותשו' נו"ב תניינא הנ"ל אינו כן:

ט

יש מי שאומר כו'. עבה"ט וע' בירושלמי ב"ק פ' שור שנגח תני ג' שהטילו לכיס ונגנבו כו' ובפירוש הפני משה שם וע' בשו"ת הר"ן סי' י' ובשו"ת הרב מוה' משה רוטנבורג חח"מ סי' יח עש"ה וע' בפ"ת ליו"ד סי' קי סק"ב:

י

רק כשומר חנם. עבה"ט שכ' והש"ך כ' דדין זה ליתא כו' עד דאפי' ש"ח לא הוי כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' צג שהאריך לבאר דהעיקר כהרמ"א ז"ל דהוי שומר חנם וכ' שנעלם מהש"ך ודברי הרא"ה הובא בס' שט"מ לב"ק ר"פ ד' וה' כו' ובסוף כ' שהציע דבריו לפני הגאון מהר"ם בנעט ז"ל והסכים ג"כ לדינא כהרמ"א ז"ל ע"כ אין לזוז מפסק הרמ"א ואפי' קים לי לא מצי למטען וכ' שכבר האריך בתשו' אחרת ועשה מעשה ככה ע"ש ובתשובה האחרת הוא בסי' צז שם הוה עובדא בראובן שמעון ולוי שלקחו מרגליות בשותפות וידוע אנל סוחרי מרגליות שמי שיש לו מרגליות בכיסו מרבים להביא לו עוד אחרים למכור ע"כ מיהר ראובן ולקח מרגליות של שותפות הנ"ל לכיסו שאם ימכרם יהיה הריוח לאמצע ואם יזדמן לו לקנות אחרים על ידם יהיה לו לבדו וכן היה שקנה עי"ז אחרים שוב אח"ז רצה שמעון שיתן לו המרגליות ואמר שרוצה למוכרם ונתנו ראובן לידו אמנם לא מכרם שמעון ועיכבם כל ימי השוק ואח"כ נסעו ג' השותפים לביתם ובאמצע הדרך צעק שמעון כי אבד המרגליות של שותפות וגם שלו שנתנם יחד לתוך כיסו התפור תחת הבגד קטן שסמוך לגף ועתה הראה האיך נתקו קשרי התפירה ונפרד הכיס מהבגד לאורכו ולרחבו קרע גדול ונפלו משם המרגליות שלו ושל שותפות ונאבדו ועתה טענו ראובן ולוי לו יהיה כדבריך עכ"פ א"א שיותרו ממילא קשרי התפירה ע"י כובד משא ג' לויט מרגליות של שותפות ויהיה א' משני דברים או שכבר היה נקרע קצת מקודם ואח"כ הוסיף לקרוע וא"כ פשעת במה שנתת צרור נקוב ובשלך אתה רשאי ולא בשל שותפות. או אפשר שלא היה בו שום קרעמקודם אך ע"י הרבה דברים שנתן לתוך כיס מצורף עם המרגליות עי"ז נקרע א"כ פשיטא שפשע במה שהוסיף תת לתוך הנים יותר מהראוי ועכ"פ א"א מבלי שום פשיעה ויהיה כל ההיזק עליו והאריכו בטענותם זה מול זה. ופסק שם דשמטון מחוייב לשלם כל דמי שווים של המרגליות לא כפי הקרן שקנו בזול אלא כפי השווי הראוי לכל הפחות ויסרדו ע"פ פסק הרמ"א הנ"ל דבסתם בלא התנה הוי ש"ח וממילא בנ"ד אפ לו ש"ש נמי הוה כיון דאית ליה הנאה בשמירתו במה שעי"ז עישה לו עין אצל מוכרי מרגליות שמרבים למכור לו ולא גרע ממפקיד מעות אצל חנוני ולא גרע מסרסור וכה"ג כ' מהרי"ק שורש קנ"ה סעיף ג' כו' וכיון דהכא הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ופסק המחבר בסי' ש"ג ס"ב אפילו גניבת אונם כ"ש הכא דהוי קרוב לפשיעה כו' והזכיר שם דברי הש"ך שחולק על הרמ"א ודעתו דבכה"ג אפילו ש"ח לא הוי דאינו בגדר שומר כלל ועוד דגם בכה"ג הוי שמירה בבעלים דפטור והוא ז"ל האריך לסתור כל דברי הש"ך ומסיק וכ' וז"ל ודי לנו בזה לקיים דברי הרמ"א ז"ל דעכ"פ ש"ח הוא ולא הוה שמירה הבעלים וממילא בנ"ד אפילו ש"ש נמי הוי וחייב בגניבה ואבידה יעוד שלפע"ד פשע בשמירתם כטענת העוענים עליו כי כשורי לצלמא ולפע"ד אפילו קים לי כהש"ך לא מצי למטען כי נדחו כל דברי הש"ך בראיות ברורות ובלי ספק אילו היה ראה הש"ך דברי הרא"ה ז"ל שבס' ש"מ לב"ק לא היה נחית לכל מה שכתב והיה מודה לדברינו ואף דחיכא עכ"פ מהר"מ מר"ב דס"ל הכי וכמשמעות הרא"ש והרז"ה מ"מ אחר שכבר הכריע רמ"א דלא כוותיה לא נזוז מדבריו ומ"מ הטרחנו לבצוע ולפשר ביניהם עכ"ד ע"ש:

יא

יכולין אחרים לסלקו. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ" מבואר שם דמ"מ אין יכולין לתובעו מהעבר מה שאכל יותר עד האידנא דכל זמן דלא מחלקי מהדדי דין שותפות להם שיאכל כל אחד כפי רצונו ע"ש:

יב

אלא בדברים בלבד. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' שכ"ו מבואר שם דה"ה שיסולק השותף לגמרי מהשותפות נמחל בדברים בלבד. ושם נשאל בראובן ושמעון שנשתתפו כדין לזמן קבוע והתנו שגם אחר זמן אם ירצה אחד מהם לחדש השותפות לא יוכל חבירו לעכב ונשבעו על זה ובתוך הזמן אמר ראובן לשמעין תא ונפליג שאיני רוצה עוד שותפות ונתרצה שמעון והתחילו לחלוק וכשראה ראובן שיש ריוח בשותפותא מר איני רוצה לחלוק ושמעון אומר כבר מחלת השותפות והשבועה וראובן טוען לא מחלתי ואפילו את"ל שמחלתי היינו השותפות שבתוך הזמן אבל אני רוצה לחדש שותפות דמי עדיף מחילתי מהגעת זמן שהייתי יכול לחדש גם עתה אני יכול לחדש. והשיב דהדין עם שמעון דמיד שאמר ראובן איני רוצה עוד שותפות ככר נמחל השותפות והשבועה ואינו יכול לחזור בו דמחילה א"צ קנין. לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו הרי הוא מחול בלא קנין ומה שטען ראובן לחדש שותפות אינו כלום דכיון שאמר איני רוצה עוד שותפות בטל השותפות ותנאי השותפות ועדיף אמירתו מהגעת זמן דאילו הגעת זמן עדיין הוא רוצה בשותפות אבל כשאמר איני רוצה עוד שותפות כבר מחל לגמרי דמשמע לא ישן ולא חדש ע"ש. וכן מבואר עוד מדבריו שם בסי' ש"נ אלא שמחלק שם דהיינו דוקא בשותפין במו"מ שנשתעבד הממון לשותפות בהא מועיל מחילה בדברים בלבד שיסתלק השותף האחר אבל לא באומנין שנשתתפו כו' (הבאתיו לעיל ס"ג סק"ב ועמ"ש שם) ע"ש. אכן בתשובת מהר"ם אלשיך סי' פ' קצת לא משמע כן ושם הוה עובדא בב' שותפים במו"מ ונסע אחד מהם לסחור בעיר אחרת וראה סחורה ולא הוטב בעיניו כ"כ והיה מסתפקאם לקנותה ובא אחד מקרוביו והפציר בו שיקנה אותה ואמר שגם הוא יקח חלק ממנה ונתן לו מעות על זה וכן עשה וקנה מן הסחורה יותר ממה שהי' דעתו מתחלה בשביל חלקו של זה ואח"כ חזר בו הקרוב ואמר שלא יקח חלק ממנה וזה שקנה השיב לו בלשון רכה אה תקח חלק הרי טוב ואם לאו ה' ירחם ולא אזמין אותך לדין על כך ואח"כ בבואם לביתם אמר השותף השני שנשאר בביתו לזה שחזר בו אם שותפי מחל לך חלקך שהוא קרובך אני איני מוחל לך בשום אופן עד שתקבל חלקך ע"פ חשבון והשיב דזה ודאי דלא מהני מחילתו נגד חלקו של זה אלא אפילו הוא עצמו אם רוצה לחזור כעת יכול לחזור בו דלשון זה שאמר ה' ירחם יכול לומר שאין זה כ"א פטומי מילי בעלמא ואפילו אם אמר בפירוש לשון מחילה לא מהני דמחילה לא מהני כ"א בחוב שיש לו על חבירו אבל לא כשיש לו חפץ של חבירו וכן ג"כ בענין זה עש"ה. מיהו י"ל דמהר"ם אלשיך והרדב"ז הנ"ל לא פליגי דודאי גם הרדב"ז מודה דאם יש סחורה השייך לשותפות לא מהני ל' מחילה שלא יצטרך ליטול חלק מאותה הסחור' כמ"ש הרמ"א לקמן סי' רמ"א ס"ב בהגה דלשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לוחפץ כו'. רק דהרדב"ז קאמר דעכ"פ חוץ מאותה הסחור' שיש בעין נמחל השותשות וגם המהר"ם אלשיך י"ל דמודה לזה. מיהו כל זה בליכא כתב שותפות אבל אי כתבו שטר שותפות והשטר בידו נראה דתלוי בפלוגתא דסי' רפ"א ס"ב בש"ך סק"ד אי מהני מחילה בתפיס שטרא יכתב הש"ך שם דהוי ספיקא דדינ' ע"ש והגם דבהרדב"ז הנ"ל מבואר להדיא דהיינו אפי' ביש שטר שותפות שהרי כתב לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו כו' מ"מ לדידן הוי ספיקא דדדינ' כמבואר בש"ך הנ"ל כעת יצא לאור תשובת מים חיים ושם בחלק ח"מ סי' י"א עובד' כזו בראובן ושמעון שהיה להם שטר שותפו' באופן המועיל שכל הסחור' יהיה ברשות שמעון והריוח לחצאין אח"כ מחל ראובן לשמעון השותפות בפרהסיא ואחר זה רוצה ראובן לחזור מהמחילה ושמעון אומר שמחילה א"צ קנין וראובן עומד ושטרו בידו וצווח ככרוכיא. והביא שם תשובת הגאון מו"ה חיים ליב איטינגא ז"ל מלבוב שהאריך בראיות דמחילה לא מהני היכא דתפוס שטרא וא"כ בנ"ד אחרי ששטר שותפות נשאר אצל ראובן לא מהני וצ ריך לקיים את השותפית כמבואר בשטר שלהם והרב הגאון מו"ה חיים כהן זצ"ל מסלוצק השיב לו דמן התלמוד אין להכריע כלל בזה כי נמצא כמה ראיות לכאן ולכאן ולכן צריכין אנו למגרר בתר פוסקים האחרונים שמימיהם אנו שותים וא"כ כדאי הט"ז והסמ"ע והב"ש באה"ע סי' ק"ה לסמוך עלייהו שהכריעו דאפילו בדנקט שטרא מהני מחילה ועכ"פ אם ניחוש לדעת הש"ך הוי ספיקא דדינא ולע"ד גם הסמ"ע בסי' י"ב דעתו כן ולכן רמז שם לעיין בסימן רמ"א אבל לפסוק בודאי דלא מהני מיחלה היכא דנקט שטרא אין דעתי מסכמת ע"ש ועמ"ש בסי' י"ב ס"ח ס"ק י"ח ע"ש.

יג

ואם שינה האחד כו'. עיין בתשוכת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו מבואר שם דעתו בפשיטות דבכה"ג חייב אפילו היכי שהתחילו להתעסק ביחד דהוה שמירה בבעלים כדלעיל ס"ח ופטור אפילו מפשיעה מ"מ כל הני הוי מזיק בידים ודוקא פשע בשמירה פטור אבל לא מזיק בידים ע"ש. ומדברי הש"ך לעיל ס"ח באמצע ס"ק ט"ז מבואר שמסתפק בזה בענין שותף שמכר בהקפה אי חייב לשלם היכי ששניהם מתעסקים ביחד שכתב שם וז"ל וכן מ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי כו' מיירי נמי בענין שהיה השותף מחוייב להתעסק זמן ידוע ואח"כ יתעסק חבירו זמן ידוע או אפשר דמכר באשראי הוא כמזיק בידים ולישנא דפשיעה דנקטו ר"ל פושע ומזיק כו' עכ"ל. אך בתשובת שב יעקב סי' י"א כתב דנ"ל להיכריע כחילוק הב' של הש"ך ממ"ש בש"ע לקמן סימן רנ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא הרמב"ם פ"א מה' שכירות וכתב הכ"מ שם הטעם משום דהוי מזיק בידים וא"כ ה"ה הכא כו' ע"ש. גם במל"מ פ"ה מה' שותפין דעתו כן דכל המשנה מדעת שותפו שעשה מעשה בידים והפסיד חייב אף היכי דהוה שמירה בבעלים דלא אמרינן פשיעה בבעלים פטור אלא היכי דהי' היזק ע"י שנתרשל שלא שמר יפה אבל אם עשה מעשה והפסידו בידים הוי מזיק גמור וחייב אף בבעלים וכתב דלכאורה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"א מה' אישות דין ט' באשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה שכתב הרמב"ם דפטורה לא מן הדין אלא תקנה משום שלום בית והראב"ד שם השיג דמן הדין נמי פטורה שהיא פשיעה בבעלים דכל שעה שכיר לה משמע דס"ל להראב"ד דאין חילוק בין פשיעה למזיק בידים גם הה"מ שדחה דברי הראב"ד מטעם דאין שכיר לה אלא בשעה שנתעסק בצרכים משמע דמודה נמי להראב"ד דהא אך באמת י"ל דגם הראב"ד מודה דיש חילוק בין מזיק לפושע אלא שמחלק בין מזיק שלא בכוונה (כאשה ששברה כלים בעת מלאכתה) דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס"ס הזיק שלא מדעתו הוא בכלל פשיעה בבעלים משא"כ במה שעושה מדעתו כשותף ששינה אף שלדעתו לטובה נתכוון ועשה בשלו נמי הכי והא ודאי שגג בכוונתו מ"מ דין מזיק עניו ושוב הביא דכ"כ מהרש"ך ח"א סימן מ"ה וגם הרדב"ז בתשובה כ"י כתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב היינו משום מזיק ע"ש. גם בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' האריך בענין זה וכ' דודאי סברת המל"מ הנ"ל מוכרע דיש לחלק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים וביותר להמבואר בש"ך סימן ס"ו ס"ק קנ"ו דכשבעליו עמו לא ה"ל דין שומר אלא כאינש דעלמא א"כ נשמע דמה שמתחייב נמי אינש דעלמא דהיינו מזיק שלא בכוונה חייב נמי שומר בבעלי' ומה שרצה המל"מ לחלק בדעת הראב"ד בין מזיק שלא מדעתו ובין מדעתו הדא דחוק מאד כו' ע"ש עוד דמסיק וכתב מ"מ אחרי שדעת הראב"ד והה"מ דכל עניני שוגג המזיקים בידים מיפטרו מטעם שמירה בבעלים אפשר דהמוחזק יכול לו' קים לי כוותיהו ע"ש היטב. ועיין בס' שער משפט שכ' שמצא בתשובת הרי"ף סי' קצ"א שפסק דשותף שמכר באשראי אם מתעסקים שניהם ההפסד לאמצע דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור ע"ש וכן הוא בש"ס פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) כו' ע"ש. ועיין עוד בתשו' שב יעקב שם שנשאל בראובן ושמעון שותפים ושניהם עוסקי' בשותפות והלך ראובן ליריד אחר וקנה סחורה ושלחה לבית' עם לוי שהלך מיריד קודם לו ואח"כ טען לוי שהסחורה נאבד לו מן הסוס שלא בפשיעה והוא ש"ח ופטור ושמעין השותף טוען לרחובן שכל ההפסד יהיה עליו לבד כי מי נתן לו רשות לשלחו ביד אחר ובפרט לוי אינו מהימן לי בשבועה וראובן טוען שעשה לטובת השותפות להקדים הסחורה לביתו למכרם ולדעתו היה לו נאמן וא"כ לא פשע הדין עם מי. והשיב שהדיו עם שמעון מדין שומר שמסר לשומר המבואר בסי' רצ"א סכ"ו אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דאמר ליה את מהימן לי בשבועה כו' ומכ"ש בנ"ד שמיעט בשמירתו שהשותפין שומרי שכר זה לזה ואף. דהסמ"ע בסי' קפ"ו ס"ק ס"ט רצה מתחלה לחלק דדוקא בראובן שהניח פקדון או משכון ביד שמעון ושמעון הפקודו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשביעה ולא לוי וכמ"ש הט"ו בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי כו' אבל לבסף מסיק דאין חילוק אלא דאפילו בשותפות הוי דינו כמו שומר שמסר לשומר כו' ואין לומר דבנ"ד יש לפטור לראובן משום דהוי שמירה בבעלים כיון שהתחילו להתעסק יחד. זה אינו דהא כתב בש"ע סי' רצ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא מהרמב"ם פ"א מה' שכירות ובכ"מ שם כתב הטעם משום דהוי יותר מזיק בידים משפשע וא"כ ה"ה בנ"ד דהשותף הוי ש"ש ומסר לש"ח דמיעט שמירתו הוי כמזיק בידים אפילו בשמ"ב חייב והגם די"ל דהכא לא הו"ל דין מיעט שמירתו לפי הטעם שכ' הה"מ שם דלהכי במיעט שמירתו חייב דע"כ לא אמרינן בשדרך המפקיד למסור לשני שפטור הראשון אלא מפני גילוי הדעת שהוא מאמין להשני וזהו כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה. ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה כו' לפ"ז י"ל דהא שייך דוקא בשומר משא"כ בנ"ד שלא שכרו לשמור רק דממילא כיון שהם שותפים נעשים ש"ש זה לזה ח"כ לא הוי גילוי דעת שחפצים דוקא בשמירה מעולה כו' אך באמת בנ"ד בלא"ה הוי כמו מזיק אף דלא מיעט בשמירתו דהא דצריכינן לטעמא דהה"מ משום גלוי הדעת אינו אלא ברגיל המפקיד להפקיד אצל השני דלא הוי הפשיעה אלא משום דמיעט בשמירתו בזה צ"ל משום גלוי דעת המפקיד דחפץ בשמירה מעולה דוקא משא"כ באינו רגיל להפקיד כמו בנ"ד דטוען שמעון דלוי אינו נאמן לי בשבועה דבזה חייב אפילו בש"ח שמסר לש"ש ודאי דהוי כמזיק וחייב אפילו היכא דהוי שמ"ב כו' ומה דהרמב"ם וש"ע לא כתבו שם האי דינא דאע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים חייב אלא בסיפא ברגיל להפקיד ומיעט שמירתו ולא כתבו זה ברישא בלא מיעט שמירתו רק שאינו רגיל להפקיד י"ל דלרבותא כתבו זה בסיפא כו' (עמ"ש בסי' רנ"א שם בד"ה אע"פ והאריך עוד בזה ומסיים לדינא בנ"ד אין שמעון השותף מחוייב לשלם חלקו באותו סחורה בנאבד ע"י לוי בדרך ע"ש:

יד

ואם התנו ביניהם. עבה"ט עד ואז ב"ד יאמרו לו אם לא תקיים התנאים נבטל השותפות כו'. וע' בתשובת מים חיים חח"מ סי' י"ז אודות שטען השותף השני אמת שבעת התחלת השותפות התנית עמי תנאי יוגמור בפני עדים רק אח"כ בינך ובין עצמי בטלת התנאי ואמרת לי כאשר תעשה עם חלקך כן עשה עם חלקי וכן עשיתי והאריך שם בדין המבואר לקמן סי' רמ"א ס"י בענין אם מחולקין בקיום התנאי וכ' בסוף אבל יראה לי דכל זה אם חלוקון בתנאי דקום ועשה אם קיימו את התנאי או לא אבל אם חלוקין אם ביטלו בודאי דלא מהימן לומר שביטלו כל שאין אמתלא בדבר לומר שביטל ולדעתי הוא גרע מתנאי דשב ואל תעשה ואמר דעבר בפועל דמשמע בש"ע שם דאינו נאמן וכן הוא להדיא בב"ש ס"ס ל"ח וכן בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ז דרף אם מכחישו שעבר בפועל אינו נאמן וא"כ כ"ש שאינו נאמן לומר שביטל את התנאי וראיה לזה מאה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהגה כו' ע"ש וע"ל סי' ע' ס"ג סק"א:

טו

ראובן נאמן במינו. עבה"ט דהש"ך השיג על הרמ"א בזה וכ' שדברי הרמ"א הם שלא בדקדוק כו' עד אין ראובן נאמן לומר ברשיתך פטרתי במגו דלא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה כו' וכיוצא בזה הקשה ג"כ הט"ז ונדחק לפרש דברי הרמ"א דמ"ש אבל אם אין לשמעון עדות ר"ל שאין עדות שהחוב לא היה פרוע אז נאמן במגו ע"ש. ועיין בס' שער משפט לעיל סי' ע"ה סק"ה שכ' דהעיקר כהרמ"א דאף אם יש עדות שלא היה פרוע כל שאין עדות שפטרו נאמן במגו ולא הוי מגו במקום חזקה דמי גרע מהלוה עצמו במלוה ע"פ שנאמן לומר מחלתו לי במגו דפרעתי כמ"ש בש"ע סי' ע"ה ס"ז ולא אמרי' חזקה דאין אדם מוחל חובו בחנם משום דדרך ב"א למחול וליתן במתנה זה לזה ואף דהאמת שבמרדכי פ' החובל בשם מהר"ם מבואר כהט"ז וש"ך מ"מ י"ל דמהר"ם בתשו' סובר באמת דגם הלוה גופיה א"נ לומר אתה מחלתו לי במגו כאשר באמת מבואר כן במרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"ם שפסק כן מתחלה (אלא שאח"כ חזר בו) אבל לפי מה דקיי"ל בסי' ע"ה דהלוה עצמו נאמן לומר מחלתו לו במגו א"כ ה"נ ראובן נאמן לומר ששמעון צוהו למחול החוב במגו ולא הוי מגו במקום חזק' כלל וכ"כ הסמ"ע בסי' קכ"ג ס"ק י"א בשם הרשב"א דאם טען ראובן שברשות שמעון מחל להעו"ג נשבע היסת ונפטר וע"ש וע"כ מיירי בגוונא דאית ליה מגו וזה ראיה לפסק הרמ"א ז"ל והאריך בזה ע"ש. וע' בס' נה"מ כאן שתמה ג"כ בזה וכ' ליישב דהכ' מיירי שטוען שציוה לו לפטור החוב בשם השליח כגון שהשטר נכתב על שמו או בחוב בע"פ והוא בעצמו עשה החוב דל"ש שום החזקת טובה מהמלוה למלו' כיון שסובר הלוה שהפטור לא בא מהמלו' אבל אם טוען שצוה לו למחול בשם המלוה נאמן כשיש לו מגו ע"ש. ואיני מבין דאכתי קשה על הש"ך מנ"ל לאוקמי דברי הרמ"א בכה"ג ולהקשות עליו הו"ל לפרש דברי הרמ"א בטוען שפטר בשם המלוה ולא קשה כלל ומצאתי בס' בית מאיר לאה"ע סי' קמ"א סי"א באה"ד שהקשה ג"כ כנ"ל דמאי שנא מהמלוה עצמו שנאמן לטעון מחלתו לי במגו וכ' ליישב בסיגנון אחר דבאמת גרע מהלוה עצמו דדוקא במוחל עצמו י"ל דהוי כמתנ' משא"כ בשולח המחילה ע"י אחר והברירה ביד השליח אם רוצה פוטר ואם רוצ' מעלים הענין ממילא אין כאן החזקת טובה מהלוה. להמלוה אלא העיקר להשליח כו' ע"ש ומשמעות דבריו דאפילו אם פטר השליח בשם המלו' מ"מ כיון דעיקר החזקת טובה להשליח שייך חזקה אין אדם מפסיד שלו בידים לפ"ז שפיר הקשה הש"ך אך קשה לדברי הב"מ מדברי הסמ"ע דסי' קכ"ג הנ"ל דהא התם מיירי בשליחו אפ"ה כ' הסמ"ע שנאמן לומר ששמעון צוהו למחיל. ואפ"ל דשם מיירי באין ידוע שעדיין היה חייב לו העו"ג ומש"ה שפיר נאמן כמבואר בש"ך כאן וצ"ע:

טז

הפסיד לעצמו. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ו אודות מוכרי סוסים שעשו שותפות והניחו מעות יחד תוך כיס אחד לנסוע קצת מהם על איזה מו"מ ואח"כ נתאספו השותפים ושלחו לאחד מהן ע"י שליח חלק מעותיו שאמרו שעמדו על החקירה שא"א לעשות מו"מ הלז ואותו שותף לא רצה לקבל חלק מעותיו שחשדם ששיקרובו וכן היה אמת שהרי קודם שחזר השליח כבר נסעו מהם על המו"מ הלז ולסוף לא נעשה והיה להם הוצאות והיזק בחנם על הדרך ותובעים לזה השותף שיהיה לו חלק בהפסד הוצאות והלה אינו רוצה ליתן כיון ששיקרו בו והשיב אלמלי בא דין זה לפני הייתי דן אותם השותפים להפסיד כל ההפסד מכיסם דהא מבואר בח"מ סי' קע"ו דשותף ששינה יש לחבירו חלק בריוח ולא בהפסד וכן אם עשה סחורה בנבילות וטריפות ההפסד עליו לבד כיון שעשה מאיסור ובנד"ז גם כן עשו איסור לשנות דיבורם והשותפות שעשו וקיימו בלטותא דרבנן מי שפרע כו' כדאי היו לחוב בעצמן להפסיד וטובה היא לגבייהו דשקלו למטרפסייהו בהאי עלמא ימצא דשותף הזה פטור מהפסד והכי דיינינן להו ולכל דכוותייהו מכ"ל וצ"ע:

יז

צריך לחלוק עם חבירו. עבה"ט שכ' והש"ך השיג על הרמ"א כו' וע' בתשו' ח"ס תח"מ סי' מ"ז ע"ד ראובן ושמעון שותפים וראובן לוה מעות מעובד כוכבים להשותפות וטעה העובד כוכבים ורצה שמעון שיחלק עמו ראובן בריוח ההטעאה. והביא דברי התומים בסי' ס"ב שכ' לתרץ קושיית הש"ך על הרמ"א דבסי' ס"ב מיירי שאמר להדיא לעצמו כוונתי והכא מיירי בסתם ודברי קצה"ח שדחה זה דאי נימא בסתם הוא לשותפות לא מצי לומר לעצמי והוא ז"ל כ' שדברי התומים נכונים כו' (עמ"ש בסי' ס"ב ס"ק ב') ושוב כ' דנ"ל תירוץ אחר דהנה הש"ך בסי' קע"ו שדא ביה נרגא בלא"ה דבהגמ"ר מבואר דבעל העיטור חולק ומפרש הירושלמי דבלשון תימה קאמר כו' ולולא שאיני כדאי הייתי אומר הא דפשיט' להירושלמי ומתמיה איך יחלוק עמו היינו באח עם אחיו דכן מבואר בירושלמי דמיירי מאחים בתפוסת הבית שלא נשתתפו מרצונם אלא שעד ג' דורות נשארו בתפוסות כמו שהיה בחיי אביהם וממילא הכל בשותפות ואם כן דיו שיהיה כאילו אביהם קיים ומניאת בניו הגדולים אינם שלו מן הדין אלא מתקנת חכמים הואיל וזן אותם יתר על חיובו ומש"ה בתו הניזונת מן האחים מציאתה שלה כיון שמחוייבים לזונה כמו שביאר בסמ"ע סי' ע"ר סק"ב והוא ש"ס ערוך פ' נערה וה"ה אחים הניזונים מתפוסת הבית אין המציאה לאמצע משא"כ שותפים שנשתתפו לרצונם נשתעבדו זה לזה אפילו למציאה ולגניבה ואם כן י"ל ע"כ לא פליגי ר"ח והעיטור בפי' הירושלמי אלא באחים אבל בשותפים שלא נזכר בירושלמי גם העיטור מודה לר"ח וצדקו דברי רמ"א (דלא קשה מסי' ס"ב דהתם מיירי באחים) ואם כן בנ"ד היה צריך לחלוק עמו ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להוציא ממון נגד הש"ך אך איתפס לא מפקינן מיניה עכ"ד ע"ש:

יח

חבל אם חלק כו'. וכן אם קנה כו' ההפסד ג"כ לאמצע. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' ט"ו שכ' דין זה צע"ג דהרי בס"ס קע"ז הביא הב"י (ובש"ע שם) תשובת הרשב"א שאם אמר שותף לחברו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור אין וה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואע"פ שנהנה מאותו הגניבה פטור דמצי א"ל בהתירא ניחא לי כו' ומה דהסמ"ע שם רוצה לפרש דהתם קאמר שלא יפסיד כל ההפסד אבל חלקו עכ"פ צריך ליתן לו אני אומר דא"א לפרש כן כו' ומה דהלבוש שם מחלק דהתם מיירי שעדיין לא חלק עם שותפו הנה לשון התשו' לא משמע הכי שהרי כ' אע"פ שנהנה כו' ומה שהוציא רמ"א האי דינא מתשובת ב"ז סי' ש"צ אין נראה כלל למעיין שם דהתם מיירי שהשותף שקנה הגניבה לא ידע שהיתה גנובה ובהיתר קנאה לכך כיון שנטלו חלקם בריוח חייבים לשלם חלקם בעלילה כו' ועוד נראה דשם היה אפשר שיגיע העלילה גם לחבירו כדמסיים שם בתשו' שהציל עצמו ושותפיו מהפסד הסכנה כו' אבל בנד"ז שגנב או קנה גניבה וידע בעת קנינו שהיא גניבה אין לך שינוי גדול מזה דהפסיד לעצמו ואם יהיה ריוח נוטל בריוח חלקו כ"ז שלא נודע שהיא גניבה כו' וכן נ"ל ג"כ באם שינה לקנות חטים במקום שעורים שאם מתחלה היו חושבין שיהי' ריוח בדבר ואח"כ נמצא שיהי' הפסד יוכל אח"כ לומר הפסדת לעצמך אע"פ שמתחלה התרצה ליקח חלקו הריוח שחשב שיהיה בו (ר"ל באם שלא נתרצה לגוף הקניה) חא"כ שנפסד אחר שבא לידו חלק הסחורה שמגיע לו או הוזלה אח"כ אז ההפסד עליו אדר שקנה את חלקו נמצא שברשותו הוזלה אבל דבר שנתגלה הפסדו למפרע לא כו' ואין הנידון דומה למ"ש הטור בשותף ששינה ואח"כ הסכים למעשיו דא"צ קנין ופטור דש"ה דאילו מתחלה צוהו בכך הי' נעשה שלוחו אבל באיסורין דקיי"ל אין של"ע לא מהני צוויו והסכמתו וכן נראה מדברי תוס' ב"ק ע"ט כו' וכ"כ הכ"מ פ"ב מה' גניבה כו' ומכ"ש במי שלא צוה לו לגנוב והלך הוא וגנב אלא שחלק אח"כ שותפו עמו ובא עלילה עליו א"צ שותפו ליתן להפסדו כלום כפשטות לשון הרשב"א הנ"ל רק דמ"מ צריך להחזיר לו חלקו מה שלקח ממנו מן הגניבה כו' ומכ"ש באשה שקנתה גניבה שלא בידיעת בעלה אף שלקח מה שהרויחה זהו קנין ממילא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין זה דומה כלל לשותף כו' עכ"ד ע"ש עוד (והובא בפ"ת לא"ה סי' ע"ח סק"א) וע' בס' שער משפט סק"ג מענין זה:

יט

למקום פלוני. כ' בס' נה"מ נראה דאם השוק קרוב למדינה דיכול להוליך וכדלעיל סי' ק"ט ס"ג ע"ש:

כ

ואין חבירו יכול לעכב עליו. כ' בס' שער משפט ונראה דאם חבירו עיכב עליו מלמכרם מפני שהי' סבור שיתייקר הסחורה ואח"כ הוזלה פטור מלשלם ההיזק כו' ואף אם מכרה אח"כ בלתי ידיעת חבירו כשער הזול מ"מ פטור ול"ד לסי' שס"ג ס"ב כו' ואף דבתשובת הרדב"ז ח"א סי' שצ"ט השיב על נידון כזה דאם ההיזק הוא ברי כגון שהגיע זמן מכירת הסחורה והדבר ידוע שבאם לא תימכר באותו זמן תיפחת מדמיה מנד שירד השער ותוזל חייב לשלם משום דינא דגרמי כו' אין סתירה מדבריו לדברינו דשאני התם דהעיכוב לא היה לטובה ודמי למטמא במזיד אבל היכא דנתכוין לטובה שהיה סבור שיתייקר הסחורה י"ל דדמי למטמא בשוגג דלא קנסוהו חז"ל כו' שוב מצאתי בחידושי הראב"ן פ' השואל שכ' ג"כ הכי כו' וכן פסק בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"י עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' זה ס"ו סק"ח בשם תשו' נו"ב תניינא סי' ל"ח שכ' שם וגם חולי לטובה נתכוין כו' ע"ש:

כא

וא"י לחלוק עד שיגיע הזמן. ומבואר ביו"ד סי' קע"ז סל"ה דאף אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך ואם תפסיד אני אשלם לך אין שומעין לו משום דמזלא דבי תרי עדיף ע"ש. ועיין בתשובת צ"צ סי' צ"ט אודות שלשה שלקחו בשותפות סחורה בהקפה על משך שנה תמימה והתנו ביניהם שכל השנה יהיו מתעסקם שלשתן ועתה רוצה אחד מהם למכור חלקו לאחר ורוצה לשאר עמהם בכל התעסקות ובכל אחריות כבראשונה ואלו השנים מוחים וטוענים שחוששים שיתעצל בעסקם כיון דלא מעלה ולא מוריד לו בין יהיה ריוח או הפסד והשיב דהדין עם שני השותפים שיכולים לעכב כיון שהכל יהיה שייך ללוקח חיישינן שיתעצל בעסק וראיה מב"ק דף קט"ז ע"ב (בש"ע סי' ער"ב סט"ז) כו' ע"ש (וכ"כ בתשו' עבוה"ג ס"ס ט"ו ע"ש) . וע' בס' שער משפט שהביא וכ' שדבריו נכונים. וכ' עוד וז"ל אך אם א' מהשותפים רוצה למכור חצי חלק ולאחר ולשאר באחריות ובהתעסקות עלכל החלק כבראשונה צ"ע אם יש לדמותו לההוא דסי' ער"ב סט"ז דיכולין לומר לו אם יהיה לך חלק גדול תתעסק יותר בהשותפות ותשמרנו יותר אמנם אם רוצה למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בהשותפות בזה נראה ברור דהאחרים יכולין למחות דיכולין לומר אין רצוננו להיות הרבה דעות במו"מ ושמא יבא היזק מזה וראיה ממשנה פסחים פ"ט ע"ב הממנה עמו אחר בחלקו כו' וכ"ש בשותפות במו"מ דשייך לומר הכי כן נ"ל עכ"ל. והנה מ"ש דאם הוא באופן שגם האחר יתעסק בזה נראה ברור כו' לא ידענא מה חידש בזה דהרי זה נכלל בדברי הרמב"ם והש"ע לעיל ס"י ולא ישתתף בה עם אחרים כו' עי' ביאור הגר"א ז"ל שם אות נ"ב שציין להך דפסחים פ"ט מ"ב הנ"ל. והגם דבט"ז שם משמע קצת דמטעם אחר הוא מ"מ פשיטא דגם זה בכלל וצ"ע:

כב

ולא מהשכר. עבה"ט וע' בתשו' חמדת שלמה סי' ט' שהאריך בענין זה דרווחא לקרנא משתעבד עש"ה:

כג

שהיה בחלקותה הפסד. בתשו' לתם רב סי' קי"א (הביאו בס' שער משפט) כ' דדין זה הוא אף בקבעו זמן והגיע הזמן מ"מ אם היה בחלוקתה הפסד צריכים למכור הסחורה ביחד דמסתמא כי נשתתפו לא נשתתפו באופן שיגיע הפסד לשותפות אלא לתועלת השותפות וכיון דהתועלת הוא שלא לחלוק את הסחורה עד שימכרו אותה ודאי כן הי' דעתם מתחלה ע"ש:

כד

בפחות מג' לא עשה כלום. כן הוא לשון הרמב"ם והטור בסל"ב ולשון זה אפשר לפרש דהיינו באם הסחורה בעין צריכין לחזור ולחלק ונ"מ אם נתייקרה או הוזלה הכל לאמצע אבלאילו מכרו הסחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות חלקו מחיר הסחורה אין לזה על זה כלום אולם דברי הסמ"ע ס"ק מ"ז שהביא על זה לשון הטור בסל"ד שכ' ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסידא הכל לאמצע כאילוי לא חלקו עכ"ל לשון זה מבואר יותר דהוי ממש כקודם חלוקה ואפי' אם הרויח או הפסיד במעות מחיר הסחורה הכל לאמצע אמנם בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ב האריך לתמוה על הסמ"ע בזה וכ' דאף דכן משמע מלשון הב"י שהבין כן דעת הטור מ"ש בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו כו' הוא בחדא מחחא עם מ"ש בסל"ב דמיירי בנשתתפו סתם או לזמן ונשלם הזמן וכ"מ מדברי הרמ"א בהגה ומדברי הב"ח ותשו' לחם רב סי' קי"ב ותשו' רש"ך ח"ב סי' ענ"ז המדקדק בלשון הטור יראה שאינו כן רק דהטור בסל"ד מיירי בתוך זמן וקאי אמ"ש בסל"ג בשם הרמב"ם והראב"ד שתוך זמן השותפות אין א' יכול לחלוק בלא דעת חבירו ע"ז כ' הטור ואם חילק בלא דעת חבירו כו' ולזה לא הזכיר כאן אם חילק בפחות משלשה משום דכאן דאיירי בתוך זמן אף שנעשה החלוקה בפני שלשה לא מהני והוי ממש כקודם חלוקה אף לענין אם הרויח אח"כ במעות מחיר הסחורה אבל מ"ש הטור תחלה בסל"ב אחד שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני שלשה זה מיירי בנשתתפו סתם או לזמן וכלה הזמן דכל א' יכול לחלוק אף שאין חבירו רוצה בכך אך שאין לחלוק בדבר שצריך שומא אם לא שחבירו מרוצה בכך או שנעשה בפני שלשה בקיאין בשומא ע"ז שפיר כ' הרמב"ם והטור דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ר"ל דהחלוקה בטילה אם הסחורה עדיין בעין ונ"מ לענין יוקרא וזולא אבל אם מכרו השחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות אין לזה על זה כלום כיון שכבר נתבטל השותפות ולכן לא כ' כאן הטור כלום מהריוח וההפסד כדלקמן וכ"ז ברור כוונת הטור ואפשר דגם הרמ"א שהבין דברי הטור בחדא מחתא מ"מ סובר דהא דהריוח או הפסיד הכל לאמצע היינו אם הרויח או הפסיד בסחורה עצמה ולא שהרויח אח"כ בממון מחלקו וכן הדעת נותן כיון שמכר הסחורה זוזי כמאן דפליגי דמי כיון שכבר נתבטל השותפות וכן נראה מדוקדק בלשון הש"ס מקור דין זה בכתובות דף צ"ח דאמרי לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי כו' אייקר כו' וחילוק דבר זה מבואר להדיא בס' תמים דעים סי' ק"ס בשם ר"י דאם זה שחלק בלא דעת חבירו מכר אותו יין והרויח באותן מעות מסתבר לר"י דלא מצי תבע ליה דלא גרע משאר גזלנים כי' ואף דהתמים דעים בעצמו שם מסיק וכ' דנ"ל דיהיב פלגא רווחא שזה לא נתכוון לגזול אלא סבר שתהא חלוקת הרויח לשניהם כו' אין סברתו מוכרחת כלל ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ויכול השותף המוחזק לומר קים לי כדעת ר"י דמסתבר ליה דלא מצי תבע ליה ולפי מה שבארנו גם דעת הרמב"ם והטור כן הוא. והגם דגבי שותפין קשה לומר קים לי כמ"ש בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ג לפי שהכל בחזקת שניהם היינו דוקא בדבר הידוע לשותפות אבל לא בריוח דאתיא לאחר מכאן כו'. וכ' עוד דאף אם יאמר האומר דדעת הרמב"ם והטור כמסקנת התמים דעים דאפי' בנשתתפו סתם הוי ממש כקודם חלוקה גם לענין אם הרויח במעות מחיר הסחורה מ"מ היכא דנשתתפו לזמן ועבר הזמן דמיד שכלה הזמן לא הוי ממון השותפות רק בפקדון אצלו ודאי פשוט דעת הרמב"ם והטור דהריוח שהרויח אח"כ בחלקו בממון הכל שלו וכן מוכח להדיא בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ק"ז שמפרש כן דברי הטור ולזה נוטין ג"כ דברי מהרי"ט ח"א סי' ק"מ וכ"נ דעת מהר"מ די בוטין סי' ח' ואין סתירה לזה מדברי הט"ז ביו"ד סי' קע"ו סק"ל במקבל עסקא מחבירו על זמן ואחר זמן פרעון עיכב המקבל אצלו המעות כו' דשאני התם דעיקר המעות בתורת הלואה אתי לידו דמיד ככלות הזמן ה"ל להביא מעותיו לשלם ומדלא שילם אמרינן דדעתו כמעיקרא שיהיה העסק בידו משא"כ בשני שותפים לריוח ולהפסד על שניהם מוטל ככלות הזמן לחלוק או להתקשר מחדש וכל שלא קישרו מתדש הוי כפקדון כו'. ע"פ הדברים האלה בנדון שנשאל שם אודות יעקב שהיה לו שותפות עם שני בניו ראובן ושמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים והעמידו ב"ד אפטרופוסים ד' אנשים דהיינו יעקב וראובן שהמה יקחו אצלם כל ממון היתומים ויתעסק בהם ראובן בשותפות כי הוא המוציא והמביא ועוד שני אנשים אחרים שהמה יפקחו היתומים ועשו האפוטרופסים שותפות והתקשרות חדש על זמן מה וככלות זמן השותפות הודיע ראובן לאביו שאינו רוצה עוד לקיים השותפות והודיע ג"כ להרב מדינה כאשר יש לו רשום בכתב אמת אך להיתומים ולשני אפטרופסים אחרים שלא היו עמהם באותו פעם במדינה לא הודיע ועשה חלוקת שותפות מיום כלות הזמן בענין זה שעשה חשבון גמור כל מה שיש סחורה או מעות וחובות וכל הממון שיבואו ישלמו החובות והמותר יחלקו כפי החלוקה שביניהם וחלק שיהיה שייך להיתומים יתעסק בו כאפטרופס שעוסק ומלוה לטובת היתומים יעכשיו רוצים היתומים לעורר שיתן מהריוח שהרויח אח"כ בחלקו כיון שלא נעשה החלוקה בב"ד ובידיעת כל אפטרופסים והיתומים אם יש ממש בדבריהם או לא והעלה דבנ"ד היה אפשר לומר דאפי' אם חלק הסחורה שלא מדעת היתומים וכל האפטרופסים והב"ד מ"מ יכול ראובן לומר קום לי כדעת הפוסקים שסוברים כל שלא נתיקרה הסחורה עצמה הריוח שהרויח אח"כ בממון מחור הסחורה לעצמו וכדעת ר"י שבתמים דעים וכן משמע דעת הרמב"ם והטור וכ"ש שבנדון זה נשתתפו לזמן וכבר עבר הזמן דאמרי' דהשותפות בטל מאליו והוי רק כפקדון כו' ובר מן דין בנד"ז אין צורך לכל זה דהא הודיע הדבר לב"ד (הרב מדינה) וגם השותף עצמו ואביו הם הם עיקר אפטרופסים ולא חלקו הסחורה רק כל מעות שבא מעסק השותפו' נטל חלקו וחלק היתומים הלוה לטובתם ולפקח בעסק היתומים כאפטרופס פשיטא דאין לפקפק בחלוקה זאת אף שלא הניח המעות בב"ד כיון שהוא עצמו אפטרופס ואביהן של יתומים כו' והאריך בזה ומסיים דאין שום תביעה על ראובן רק מחמת שבועת שותפת גם החלוקה זו בכלל עכ"ד ע"ש באריכות:

כה

השותפות. עבה"ט עד ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן כו' ועיון בס' מעין גנים שכ' ונ"ל דאם לא חזרו ונמשך העיסקא גם אחר מיתת אביהם אצלם מחוייבים היורשים ליתן להנותן חלק מהריוח שהיה אח"כ כו' וכל זה בידעו מהעיסקא ולא החזירו אבל בלא ידעו כלל ודאי דלא נתעסקו בשבילו כו' עש"ה וע' בזה בספרו עצי לבונה ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"א באורך. וע' בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' קל"ו איתא שם שאלה ממהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלקי זצוק"ל וז"ל השאלה ילמדנו רבינו שמעון לקח מראובן מנה בתורת עיסקא וקנה בהם סחורה והוליכה בים ברשות ראובן ויהי בדרך מת שמעון והטילוהו אל הים וראובן לא נמצא עמו שם שתחזיר לו העיסקא ואחרי כן טבעה הסחורה או נפסדה אם יגבה ראובן חצי העיסקא או הפחת מיורשי שמעון הואיל ומחציתה מלוה או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום וכן אם לא נטבעה רק שהגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה ריוח עשרים דינר מהו כו' והשיב לו בזה"ל מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך כ' כת"ר או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום נראה שכוונת למ"ש הרמב"ם ז"ל סופ"ה מה' שלוחין ושותפין אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק כו' ועלה בדעת כ"ת לומר דממילא הדרא עיסקא משעה שמת ואין הדבר כן אלא היינו לומר שאם רצה השותף או המתעסק החי לחלוק הרשות בידו ואינם יכולים לעכב על ידו כי' ולענין הדין הדבר פשיט כמ"ש דלא יצאו היורשים ידי חובת החלק שהוא מלוה עד שיגיע ליד ראובן הילכך אם טבעה הסחורה או נפסדה גובה ראובן מיורשי שמעון דמי חצי העיסקא שהוא מלוה ואם לא טבעה רק הגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה הריוח עשרים דינר חולקין הריוח ראובן ויורשי שמעון שמאחר שכשמת שמעון לא ביטל ראובן את העיסקא הרי מן הסתם יורשי שמעון במקומו להפסד ולרויח ואיכא לדמויי קצת להא דאמרינן בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה והולכים כל ימי שאלתה עכ"ל. ולכאורה נ"ע אי נימא דזה דמי להא דהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כו' א"כ הא שם הדין דאם מתה אין חייבין באונסיה וכמ"ש בש"ע לקמן סי' שמ"א ס"ג אך באמת לק"מ דשם הטעם דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין וזה לא שייך כאן בפלגא מלוה דרמי חיוב אונסין מיד משעת קבלת המועות. ומ"מ דין זה של מרן ז"ל נ"ע רב. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קס"א שכ' על דין זה דא' מן השותפים שמת בטלה השותפות דאף אם מפורש בשטר שותפות שהשותפות יתקיים מעתה ועד עולם מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ותליא במחלוקת רש"י ותוספות ר"פ הכותב כו' וא"כ אין יכולים היורשים לכוף לקיים השותפו' אם לא שמפורש בשטר הוא וזרעו אחריו עד עולם עש"ה:

כו

וכשיפרעו החובות. עיין בנ"צ בענין ראובן ושמעון שותפים שחלקו ונשאר שמעון בהעסק ונשאר להם חוב אצל לוי עשרה זהובים ואח"כ בא לויאצל שמעון ונתן העשרה זהו' ולקת עוד סחורה בעד עשרה זהובים ועתה טוען ראובן שכבר פרע לוי החוב ויש לו ליטול החצי ושמעון טוען שהחוב עדיין עומד אצל לוי כמקדם ואלו העשרה זהובים נתן לו עבור הסחורה שלקח מחדש. וכתבתי שם דמסתבר שהדין עם ראובן עש"ב:

כז

המקבל יכול לחזור בו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קפ"ד שפסק בשטרי עיסקות הנהוג כעת אין הלוה יכול לחזור מהעיסקא תוך זמן וכמ"ש הש"ג פ' הגוזל בתרא הובא בסמ"ע ועש"ך לעיל סי' ע"ד ס"ג שההלואות שעושין בזה"ז בעלי חנויות כו' מצי המלוה לעכב מלקבל הפרעון כו' ולא קשה ממ"ש כאן דהמקבל יכול לחזור בו כדין פועל דהכא מיירי בעיסקא גמור שמשועבד המקבל העסק להתעסק בו אבל בשטר עיסקא הנהוג כעת שנותן לו דבר קצוב בלא חשבון כלל רק שהברירה בידו אם ירצה לישבע בכל חודש שלא היה ריוח א"כ אין כאן עבדות כלל וא"י לחזור בו רק צריך לקיים אותה עד תשלום הזמן שקבע בשטר ובר מן דין הא דעת הריטב"א בשם רבותיו גם בפועל שיכול לחזור בו דוקא באמירה בלא קנין ואף שהש"ך בסי' של"ג ס"ק י"ד השיג עליו אין דבריו מוכרח ם כלל כו' (עמ"ש בסי' של"ג ס"ג סק"ה) ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזכר שנשבע ע"ז בפועל ממש דודאי אין יכול לחזור בו כו' עכ"ד ע"ש. והנה מה שהרב שבו"י תמך יסודו על דברי הש"ג הנ"ל באמת התומים בסי' ע"ד סק"ו מדחה להך דינא דהש"ג מכח דינא דהכא ועוד מטעמים אחרים ומסיק דדין הש"ג אין לו שורש ועיקר ופשיטא דיכולים בעלי חנויות לחזור בהם ע"ש גם בס' שערי דעה ה' רבית סי' קע"ז סל"ו כתב ומכאן נראה דבשטרות שלנו שעושין עצה"ט וכותבין דבר קצוב למאה על משך שנה תמימה אם בא הלוה בתוך הזמן לפרוע הקרן והרוחים שעלה עד אותו זמן הרשות בידו ותמה שם על הש"ג שהביאו הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ד הנ"ל וכתב ליישב דמיירי שבעלי החנויות רוצים לפרוע בתוך הזמן מפני שאינם רוצים ליתן כ"כ ריוח כמו שקצבו רק פחות מזה ובכה"ג שהפועל רוצה לחזור מחמת יוקר א"י לחזור כמ"ש הרמ"א בסי' שנ"ג ס"ד בהגה ולכך קמ"ל הש"ג דבכה"ג א"י בעלי החנויות לחזור בתוך זמן ע"ש. אמנם הנכון מ"ש בזה בנה"מ סי' ע"ד סק"ד דעיסקא שעושין בזה"ז שמפשרין עצמן עם המקבל ליתן עשרה למאה לשנה כשחוזר בו הלוה נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחוייב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן כך מחוייב לבא לחשבון ולישבע כמה הרויח בזמן זה וליתן החצי וא"י לומר אתן לפי ערך כיון שהזמן איקבע נמי טובת המלוה יכול המלוה לומר נתפשרתי בסך זה רק משום טובת קביעת זמן שהוקבע לטובתי ע"ש והגם שזה רחוק קצת בכוונת הש"ג אך לדינא הוא נכון. וכיוצא בזה כ' בתשובת בית חפרים חח"מ סימן י"ז בתשובת הגאון מו"ה סענדר ז"ל ובענין שטר בעיסקא אם המקבל יכול לחזור יש חילוקים בדבר באם שהעיסקא הוא בדרך זה שהזמ"פ הוא לשנה והרווחים כתוב בו בדרך משל ג"פ לשבוע או כך וכך לרבע שנה או לחודש אזי יכול לחזור בו אף בתוך שנה וא"צ ליתן הרוחים רק עד הפרעון או רבע שנה או חודש אבל אם כתוב בו דרך כלל עשרים למאה לשנה אינו יכול לחזור בו אא"כ יתן הרוחים או ישבע שלא הרויח עשרים למאה לפי היתר אחד בנחלת שבעה שבתחלה יעמוד באחריות המלוה עד שיעלה כ"כ רווחים וכל הרווחים יהיה למלוה ואח"כ יהיה באחריות הלוה וכל הריוח ללוה א"כ יוכל להשביע שמא הריוח ואין כאן מ"ש בשבו"י ח"ב עכ"ל (ועיין בתשובת ח"ס חח"מ ס"ה קמ"ד הובא קצת לעיל סי' ע"ח ע"א סק"ג): ומ"ש השבו"י הנ"ל בסוף דבריו ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזנר שנשבע כו' הנה הוא עצמו ז"ל בח"א ס"ס ו' כתב בענין ש"ץ שרוצה לחזור תוך זמן שכירתו והקהל עוענין שנתקשר עמם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש א"י לחזור בו אבל אם לא נתברר שנעשה השבועה בפו"מ רק שכתוב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבועה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' מ"בס"ז סק"ד:

כח

אין שותף שני יכול לתבעו בשבועה עיין בתשו' ושב הכהן סי' נ"ח אודות שהשותף שני קודם שהלך מביתו מיחה בו שלא יעמוד עם האחר בדין עד שיבוא הוא וזה השותף לא השגיח עליו ועמד בדין ונפסק מב"ד שהאחר ישבע שבועת שותפות ונשבע לו. ועתה בביא השני רוצה להשביעו פעם אחרת. והעלה שיש פלוגתא בדין זה כי מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מלוה דין ג' והטור בסי' צ"ט נראה דס"ל דהא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה היינו דוקא היכי דשייך לומר שליחותיה קא עביד ולכן הוצרכו לומר גבי שבועות אין לי שא"צ לישבע לכל אחד משום ששבועה זו תקנת הגאונים הוא ואין מדקדקין בה דבאו לומר אפילו היכי דל"ש שליחותי' קא עביד כגון שבא בע"ח אחר ממקום אחר שלא היה נודע כלל שנשבע וכיוצא בזה כו' וא"כ בנ"ד דלא שייך לו' שליחותיה קא עביד כיון שמיחה בו ושבועה זו שבועת המשנה לא אמרינן ביה שבועה לאחד שבועה למאה וצריך לישבע פעם אחרת אבל מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' פ"ז גבי נשבע שלא בפני התובע מבואר להדיא דס"ל דבכל ענין אמרינן שבועה לא' שבועה למאה והאריך בזה ומסיק דצ"ע למעשה עיין שם:

כט

לעצמי אני מציל. עבה"ט דהסמ"ע כתב שצריך שיאמר כן בפני ג' כו' והש"ך חולק כו' ועיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל' אות כ"ז שכ' על נידון דידיה וז"ל וממילא קם דינא דלדעת הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ה נאמן הקצין ר"ו לומר שאמר לעצמי הצלתי ולא עוד אלא שאפילו לדעת הסמ"ע שם ג"כ אין הנידון דומה דשם שותפים נינהו באותו חוב עצמו ואין בכחו לחלק בלי דעת חבירו דאמרינן מאן פליג לך אבל כאן אף שנתחייב ר"ו להתעסק ולגנות חובותיהם ולעשות כל הפעולות כמו בשלו מ"מ לא נשתתף עמהם וכל חוב של כל א' הוא מיוחד לעצמו ואף שנתבאר בשטר שלהם שקיבל בת"ח כו' להתאמץ בשלהם כמו בשלו מ"מ אף שעבר על השבועה וגבה של עצמו מה שעשה עשה ואין כאן שותפים דנימא מאן פליג לך שיהיה צריך ב"ד בשעת החלוקה עכ"ל ע"ש. ומ"ש עוד בש"ך ובבה"ט בשם תשובת הרשב"א ואם קיבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר כו' ומשמע דאי לית מגו לא מהימן בשבועה עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ק' מ"ש הטעם בזה ויובא לקמן סי' קפ"א ס"ב בד"ה נשבע על כך. ולכאורה מדברי הט"ז משמע דאף בלא מגו מהימן בשבועה מיהו אינו מוכרח די"ל מ"ש הט"ז בסוף דבריו ואפילו בינו לבין עצמו מהני רק (כדי) שיסלק נפשו משבועה. זה קאי אסי' קפ"א שמזכיר מקודם ודלא כמ"ש המסגרת בשמו וצ"ע:

ל

הציל לעצמו כו'. עיין במל"מ פ"ד מה' שלוחין ושותפין דין ד' שכ' דאם השטר נכתב על ש". ראובן לבד אינו יכול ראובן לומר אני מציל כו'. ועיין בנה"מ שהביאו וכ' והדין עמו כו' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:

לא

וכן בכ"מ דאיכא פסידא. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קע"ז אודות מדינה אחת שהיה גזרת המלכות לקבל כתבים של מלך בפרעון חובות במקום מעות מזומנים והכתבים הללו היו הולכין וחסור מידי יום ביום היה ניכוי בהם עד שנתבטלו לגמרי ובתוך כך כל מי שיוכל להוציא היה מוציא אותם כל מה דאפשר להקדים ואירע שראובן נתן כתביו לשמעון להוציאם עם כתבים שלו לפי שהוא בעל מו"מ שיכול להוציאן מהר יותר ושמעון ערבן עם כתבים שלו כי אין קפידא בדבר והוציא הרבה מהן ואח"כ נשארו איזה כתבים והחזירן לראובן וראובן אינו רוצה לקבלן כיון שערבן עם שלו אולי הנשארים הם שלו מה דינו. והשיב נראה פשוט דהדין עם שמעון דאין אדם מפסיד לעצמו להרויח לאחריני דהא אפילו בשיי שותפין כ"מ דאיכא פסידא יכול לומר לעצמי אני מציל ומבואר בש"ך סי' קע"ו אפילו אמר כן בינו לבין עצמו סגי ובנד"ז סתמא כמפורש דמי שאין אדם מציל את חבירו ויפסיד לעצמו כי אבידתו קודמת ואין זה דומה למ"ש בסי' רצ"ב במפקיד שעירבן עם פירותיו וע"ש ועיין בסי' רס"ד ס"ג בהגה דאם לא היו הבעלים שם הוי כהתנה והתם ניכר בודאי דשל חבירו הציל וכ"ש כאן דודאי שלו הציל ולא של חבירו כי אבידתו קודמת לשל כל אדם וגם שלא לנעול דלת בפני ג"ר שהוצי' לו לטובתו מה שהיה באפשרו עכ"ל וצ"ע:

לב

אותו שהודה מתחייב בכל. עמ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ד סק"ג:

לג

שמת א' מהם כו'. ישבע האחר. עיין בנ"צ כתבתי בשם רב גדול אחד שכ' דט"ס יש בש"ע כאן שחסר תיבת לא וצ"ל לא ישבע האחר דכן מבואר בבעל העיטור מקור האי דינא דאיתא שם לית דינא לאשתבועי לאידך כו' ולענ"ד לא נהירא וגירסא שלפנינו בש"ע היא עיקר כו' ע"ש באורך:

לד

שלא פרע. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' צ"ג סט"ו ס"ק י"ד:

לה

אע"פ שנתפס. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו שכ' על נדון דידיה וז"ל אודות מה שנתפס ראובן והיה בס"ל והוציא הוצאות מרובות בפדיון נפשו הנה מבואר בסי' קע"ו סמ"ח שאין השותף חייב לפדות שותפו אך התם מיירי שבא לו הפסד באקראי ואתיא מכח השותפות שעמדו עליו לסטים מכח הסחורה ההיא או מוסרים שהעלילו כעובדא דמהרי"ק שורש קנ"ה ענף ב' וג' אבל אם מעיקרא נשתתפו בדבר ששייך בו עלילה בדיניהם כעובדא דידן א"כ אדעתא דהכי נשתתפו והוה כמו שותפים בגניבה ברמ"א שם סעיף י"ב וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"א והיה נלע"ד דלא מבעיא דאם יש לו לשותפו כ"כ מעות בשותפות דיפסיד חלקו כדי לפדות חבירו הנתפס בגלל השותפו' אלא אפילו מביתו ישלם לכ"ע לפמ"ש הש"ך ס"ק י"ג להסכים עם סברת הב"ח דבהפסד הבא מעסק מו"מ שלהם ישלם מביתו ומבואר בב"ח דלא מקרי הפסד שאינו ע"ד מו"מ אלא כגון שריפה וגייס אבל הכא שמעיקרא נשתתפו על עסק כזה מביתו נמי ישלם (עמ"ש בזה לעיל ס"ו בד"ה חמשים מביתו) וכן יש ללמוד מסמ"ע שנדחק ס"ס קע"ה (צ"ל קע"ז) ולא תירץ כפשוטו התם אינו צריך לשלם מביתו וכן משמע ל' לשלם אע"כ פשיטא ליה דאפילו מביתו ישלם לפצות חבירו מכל עלילה המגיע לו ע"י זה. אמנם כל זה ללמוד בעלמא כיוצא בזה אבל בנ"ד נראה לעין דראובן פשע הרבה במה שהוליך הסחורה חוץ למדינה ובמה שעשה פומבי לדבר כו' וכיון שפשע בנפשו אינו מחוייב בהצלתו כמבואר במהרי"ק כו' עכ"ל ע"ש עוד באריכות מה שפסק על עובדא דשם:

לו

ויש חולקין עבה"ט עד והט"ז כתב דהכי קיי"ל כדעת החולקין ועיין ספר מעין גנים שכ' וז"ל ונ"ל דאם פדאו מעצמו דפטור השליח להחזיר לו דכ"ע מודים בזה כיון דבגרמתו נתפס ובפרט די"ל קים לי ואף להי"א בסי' קכ"ח (ס"א בהגה) בפורע חובו שלא מדעתו לעובד כוכבים חייב לשלם היינו מטעם שגמל חסד עמו וכמ"ש הסמ"ע שם משא"כ בזה י"ל דעשה בשביל עצמו שגרם לזה וזה פשוט ויותר נ"ל אף דנתן לפדות ממעות השליח והשליח לא צוה כלל שיתן ממעות שלו דיכול השליח לומר מי הכריחך ליתן ממעותיו אלא ודאי דנתן משלח בשביל עצמו ואף דקיי"ל בסי' קכ"ח שם בפורע חובו שלא מדעתו היכא דיש לו של חבירו בידו אינו חייב להחזיר לו היינו בסתמא אבל היכא דמיחה בו השליח שלא ליתן מן המעות שלו לא יוכל בע"כ ליתן מעות השליח ואף שאמר המשלח שנותן בעבורו כמו שיהיה ע"פ הדין מ"מ כן נמי הדין נוטה כיון דנותן בע"כ דלא צווי השליח והוא מוחה בו ואומר שהיה יכול לילך מהתפיסה בלא מעות כלל א"כ מי הכריחו ליתן בעבורו אלא ודאי דמחל לו המשלח מחמת שבגרמתו נתפס וא"י לתפוס מעות השליח כלל ומכ"ש היכי דהוי קצת עלילה על המשלח ג"כ דודאי נתן בשביל עצמו כנ"ל בזה ומ"מ נ"ע לדינא עכ"ל. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' נ"ב שכ' דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דהגהות שניות דב"מ סי' תס"א דמחייב בהלך בחנם מטעם שואל מיירי להדיא שנתפס שלא בסבת שמעון מש"ה חייב כשואל מקל וחומר שכ' שם השתא באונס ממון חייב אונסי גופי לא כ"ש ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבת שליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר ס ' ש"מ ס"ג אבל כל אונס שלא מחמת השליחות חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקת (ועיין בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' מענין זה) . וכ' עוד דהגאון ח"צ ז"ל מובא בתשובת שתי הלחם ס"ס ו' (וכן הוא בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בסיפו בתשובות הנוספות סי' ד' ע"ש) הקשה על ק"ו הנ"ל מממוניה נימא דיו לבא מן הדין כו' מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר והוא ז"ל כ' לתרץ דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוי תרי גיפות הבעלים והחפץ אבל הכא חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שגוף הדין דשאילה בבעלים הוא גזרת הכתוב בלי שום טעם (כמ"ש התוספות פ' השואל דף צ"ו ע"א בד"ה ונשאל ועיין בתשובת חות יאיר ס"ס רכ"ג ובתשו' שבו"י ח"ח ס"ס י"ט) י"ל אין לך בו אלא חדושו כו' ולפ"ז מי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו בת קטנה והבעה"ב שנחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה אפי' שלא בסבת בעה"ב מ"מ פטור כיון שהבת נקנה להאב מן התורה למכרה לאמה וה"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו והאב שהוא בעליו של בת עמו בשכירות אצל בעל הבית ע"כ נפטר מאונסי הבת ובתר עניא אזיל עניותא עכ"ד ע"ש עוד מ"ש בפי' דברי המרדכי ר"פ הפועלים בענין זה:

א

[סמ"ע אות ז] בפרישה. נ"ב עיין תשובת פני משה ח"ג סי' י"ד:

ב

[שו"ע] והניח זה כדו. נ"ב עיין מחנה אפרים הל' מכירה קנין חצר סי' ו:

ג

[שו"ע] שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. נ"ב בשו"ת מגן גבורים כתב בשם תשובת רש"ך סי' קפ"ה דאם עיקר השותפות הוא דבר שלא בא לעולם אפי' אם התנו דקאי השותפות גם על דבר שלא בא לעולם מהני. והוא שקיל וטרי אם מדברי הרשד"ם מוכח בסי' קצ"ד דלא קי"ל הכי עיי"ש:

ד

[ש"ך אות ו] עיין תשובת רשד"ם. נ"ב ועיין פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ג ושו"ת בתי כהונה ח"ב סי' כ"ב:

ה

[ש"ך בא"ד] וקנ"ד וקע"ז ותי"ג. נ"ב וקס"ח ורע"ד ועיין תשובת פרח שושן כלל ב' סי' ח' ובתשובת פני משה סי' ג' ובתשובת משאת משה סי' מ"ד:

ו

[שו"ע] אם נשתתפו. נ"ב עיין תשובת פ"י סי' ג' דדוקא בכה"ג דשניהם הטילו לכיס דנשתתפו רק באותן מעות. אבל אחד נותן מעות והב' לא נתן הוי כהלוה לחבירו לחצי. וכן אף אם הטילו לכיס אם אח"כ הוסיף אחד מהם מעות מכיסו לשותפות ומודה חבירו בזה הך הוספה הוי כמו הלואה לחבירו בחציו עיי"ש:

ז

[ש"ך אות יד] תשובת מור"ם אלשיך. נ"ב ועיין תשו' בני אהרן סי' ל"ה:

ח

[שו"ע] חולקין לפי מעות. נ"ב עיין ירושלמי פ"ד דבב"ק הל' א' הובא בנ"י פרק הבית ועליי':

ט

[ש"ך אות טו] תוספת' ארוכה. נ"ב הובא בהר"ן גיטין סוגי' דמנה קבור ל"ח עיי"ש:

י

[שו"ע] והסכים למעשיו. נ"ב המ"ל הביא חבילות תשו' גאונים דנחלקו בשתק אי הוי כהודה דנתרצה והמהרי"ט ח"ב סי' קי"ב כתב אם השיב לו מה שעשית כבר עשוי י"ל דלא הוי כנתרצה דה"ק לי' שכבר עשית אין להשיב שאין לאחר מעשה כלום. ומה שעשית לזכות עשוי ולא לחוב עיי"ש ועיין תשובת בני אהרן סי' מ' וקי"ב:

יא

[סמ"ע אות לו] לזמן אחר. נ"ב וישלם לו מה שהי' החוב שוה למכור וכן בההו' דהגה סי"א:

יב

[ש"ך אות כה] וגם בשו"ת הרא"ש. נ"ב זה דינא דהש"ע אה"ע סי' ל"ח בהגה ועיין שם בב"ש סק"ו ובספר כתובה:

יג

[שו"ע] וכיוצא בהם. נ"ב אם התנו תחלה שכל הריווח שימשוך להם מחמת קרן יחלוקו. לא מיעטו בזה רק ענין מציאה וכדומה. אבל אם הרוויחו בעסק סרסרות שמפסיד זמן ועסק השותפות הריווח לאמצע עיין תשו' רשד"ם סי' קס"ח ובתשובת פני משה ח"ג סי' י"ד:

יד

[הגה] ההפסד ג"כ. נ"ב עיין תשובת מעיל צדקה סי' ט"ו:

טו

[ש"ך אות כז] ועוד קשי' לי על הרב. נ"ב עיין תשו' פרח שושן כ"ב סס"י א':

טז

[ש"ך בא"ד] למעשה כדברי מור"ם. נ"ב עיין תשו' מהרח"ש ח"א סי' ו' [אם אינו סי"ז]:

יז

[ש"ך בא"ד] שהי' חשש סכנה. נ"ב עיין תשובת רש"ך ח"ב סי' ג' שכתב דוקא שאינו מעסק השותפו' אבל בגו"א שמעסק השותפות כהך גוונא שמבריח המכס חלקם:

יח

[הגה] וחייב לשלם. נ"ב עיין אה"ע סס"י פ"ו דמשמע דהלוקח א"צ להחזיר המקח ועיין בב"ש ובית מאיר שם:

יט

[הגה] לחבירו חלקו. נ"ב עיין תשובת רש"ך ח"א סי' ל"ב:

כ

[ש"ך אות כח] ובתשובת הרשד"ם. נ"ב ובתשו' לחם רב סי' ק':

כא

[ש"ך אות לד] ובתשובת ר"ש כהן. נ"ב עיין תשובת חכם צבי סי' ד':

כב

[שו"ע] עד שנגבה. נ"ב דוקא אם שניה' יכולים לתבוע החוב. אבל אם א"י לתבוע יכול זה הא' לעכב מלחלוק עד שיגבה החוב דע"י חלוקה יפסיד דתו לא יגבה חובו דהשני יאמר מה שאני גובה הכל על החדש. תשובת בני משה סי' ג':

כג

[סמ"ע אות סט] אבל בשותפות יכול. נ"ב עיין שו"ת שב יעקב סי' י"א:

כד

[ש"ך אות מט] הסמ"ע ס"ק כ"א. נ"ב כ"ג ובסי' צ"א סק"ג:

כה

[שו"ע] יודה ראובן. נ"ב עיין תשו' הרשד"ם סי' קנ"א ובשו"ת רש"ך ח"ג סי' ס"ג:

כו

[שו"ע] ראובן ושמעון. נ"ב כפול לקמן סי' שפ"ח ס"ד בהגה:

כז

[שו"ע] כיון שבאונס. נ"ב עיין ש"ך לעיל סי' ע"ז ס"ק י"ט:

כח

[הגה] כשואל שחייב באונסין. נ"ב עיין בית מאיר אה"ע סי' פ' ס' י"א:

כט

[ש"ך אות נז] ובח"ב סי' קכ"ג. נ"ב ועיין תשו' שארית יוסף סי' א' ובתשובת מהר"י קצבי סי' כא ובאורים גדולים לימוד רי"ד ובתשב"ץ ח"ד חוט המשולש הטור השני סי' י"ז:

א

ויש מי שאומר שה"ה אם משך כו'. עיין בב"ח ועיין בתשובות רשד"ם סי' ק"ע וקע"ח ורע"ד:

א

אלא נשתתפו כו'. פי' ואפילו לא קבל בקנין סודר מהני וכן אם נשתתפו שערבו המעות ולא התחילו לישא וליתן אפילו קבל קנין לא מהני דהקנין במטבע לא מעלה ולא מוריד דאין מטבע נקנה בחליפין ומ"ש בסמ"ע ס"ק ח' ול"ד לערבו מעותיהן יחד כו' אין ר"ל דהתם צריך קנין ומהני אלא דהתם ערבו לחוד לא מהני בלא התחילו לישא וליתן וה"נ קנין פירות כהתחילו לישא וליתן במעות דמיא ולהכי רצה להקשות כי היכא דבמטבע עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו הכי נמי בפירות עירבו לחוד לא מהני בלא קנין ומחלק דבמטבע לא שייך עירוב כו' ודו"ק:

א

דלא נסתלק משמירתן כו' עיין לעיל סי' ע"ב ועיין במרדכי ודו"ק:

א

נשתתפו במטלטלין כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ט:

א

שאין אדם מקנה דשלב"ל. מטעם זה משמע דס"ל דאפי' במה שהרויחו כבר יכולין לחזור כמו גבי דשלב"ל דק"ל כר"נ דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו:

א

וי"א דאפי' קנין אין צריכין כו'. פשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכתב כאן באומנות דהוא דשלב"ל וכ"ש שאר שותפין שמטילין לכיס וכן הוא בהדיא בב"י בשם הפוסקים בעלי סברא זו העיטור והמרדכי והגהות מיימוני וסייעתם כן מצאתי כתוב עיין בתשוב' רשד"ם סי' ק"ו וקי"ד וקנ"ג וקנ"ד וקע"ז ושצ"ה ותי"ג:

א

ואינן יכולין לחזור בהן כ"ז השותפות שהתנו. פי' ואפי' במה שירויח להבא:

א

לענין מה שירויחו אח"כ פי' אפי' בקנין אבל לא לענין מה שהרויחו כבר דוקא בקנין כן משמע מכל הפוסקים שממנם מוצא מקור דינים אלו ונראה מכל אלו הפוסקים שלא חלקו בין אומנין לשותפין כמו שמחלק הרמב"ן בפ"ק דב"ב ועיין בספרי:

א

וכל מה שירויחו כו' הרי אלו לאמצע. קמ"ל רבותא דאפי' להבא א"י לחזור בהן מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק י"ט [סק"ט] אבל לשעבר מודה דא"צ קנין כ"כ מהרי"ק שורש ק"כ:

א

שאלו לא מכרוהו כו' זו היא דעת הרמב"ם ורי"ף ור"ת אבל בספרי כתבתי דהרמ"ה והרשב"ץ מסכימים לתוס' והרא"ש:

א

וכ"ש אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין כו'. הא דכתב וכ"ש תפס ל' הטור בסעיף ט' לקח כל אחד פירות במעותיו כו' ואפי' אם נשתתפו במעות כו' ומה שנרשם בצדו טור בשם ר"ח והרי"ף ס"ח ט"ס היא כי הכא שנשתתפו בפירות ולא במעות כ"ע מודו דנוטלין לפי מעותיהן ולא פליגי ר"ח ורי"ף עם ר"י והרא"ש אלא כשלקחו במעות שנשתתפו בפירות [פירות] ובש"ע שנדפסו שנת שס"ז לא נרשם אלא טור עיין בתשובת מ"ע סי' קכ"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' שע"ה ותמ"ב:

א

יש מי שאומר דה"מ. פי' דאם מכרוהו חי הפחת לאמצע עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשו' ר"ש כהן ספר ב' סי' פ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' קע"ג ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ב:

א

ונפסד הכל כו'. עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' י"ב מ"ש בזה שיהא הפסד למחצ' וצריך לשלם לשותף מביתו נראה מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג ובב"ח חילק דכאן איירי דהפסד בא שלא מכח משא ומתן ובסימן צ"ג מיירי שהפסד בא מכח משא ומתן ואם ידע השותף מזה ההפסד צריך לשלם אף מביתו וע"ש:

א

נוטלין לפי המעות. פי' אף כשמכרוהו חי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קל"ו:

א

ויש מי שאומר שאם נגנבו. תימה למה כתב את זה בלשון יש מי שאומר והלא תוספתא שלימה היא והביאה הר"ן בגיטין ואין חולק עלה וכמ"ש בספרי וכן קשה על הרמ"ה שהביא הטור שכתב ומסתברא כו' כאלו היא מסברא ותוספתא ערוכה היא (ג"ז כ' בימי חורפו):

א

ולא הוי רק שומר חנם כו' דין זה ליתא ואשתמיטתיה למור"ם התוס' והרא"ש ריש פ' שור שנגח ד' וה' וה"ר אפרים ובעל המאור ונ"י בשם הרמ"ה וברטנור' שם דכתבו גבי תפסו ניזק לר"ע דאמר שותפי הוי אינו חייב כשהזיק אלא כפי חלקו שיש לו בו וכ"כ האגודה שם והטור לקמן ס"ה ת"א בשם ר"י והרא"ש וכ"פ מהרש"ל שם וגם הרב גופיה מביא סברת ר"י והרא"ש לק' ס"ס ת"א ואפילו החולקין שם י"ל דמודו הכא דדוקא שתפסו בע"כ של מזיק א"כ מסתמא קבל שמירת כולו עליו משא"כ הכא ואף שבסמ"ע לקמן ס"ס ת"א חילק בין נזקין לאבידה דבריו לא נהירין כלל וכמ"ש שם אלא דהעיקר אפי' ש"ח לא הוי וכ"כ בעל המאור שם והמרדכי פ' חזקת הבתים להדיא דדוקא כשאמר שמור לי ואשמור לך אבל כששמר א' בסתם אפילו ש"ח לא הוי ומביאים ראי' משור שהזיק לר"ע דאע"ג דהוי שותפי אינו חייב רק על חלקו וגם באשר"י ר"פ ש"ש ד' וה' כתב גבי שור שתפסו ניזק לר"ע לא נעשה שומר רק מחלקו דהוי כמו חפץ ששוה ר' שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם עכ"ל וגם מה שהוציא הרב כן מהגהות אלפסי אינו מוכרח כ"כ ע"ש ואפילו ס"ל הכי יחיד הוא נגד כל הנך רבוותא שהבאתי ודוק ושוב ראיתי בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ד' כ"כ בשם מהר"ם דשותף הוי שמירה בבעלים ופטור אפילו מפשיעה ולעולם לא הוה כש"ש אלא כשא"ל בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' וכן מצאתי בתשובת שאלה כמדומה לי שהיא להר"י אף כו' אלא שכתב אח"כ ע"ז וז"ל ואין נראה כן מדברי שאר המפרשים ז"ל והמחברים כו' עד נקטינן דלדברי כולם כו' עד וכ"ש בפשיעה עכ"ל ואין דבריו נ"ל דודאי דברי מהר"מ ברורים ועיקר בש"ס מדפריך ואמאי שמירה בבעלים הוא ומשני דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר דמסתמא ה"ל שמירה בבעלים עד דא"ל בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר (וכן מצאתי בבעל העיטור באות שותף דף כ"ו ע"ד וז"ל ונעשים ש"ש זה לזה ודוקא שא"ל שמור לי היים ואשמור לך למחר הא לא"ה מסתמא שמירה בבעלים היא עכ"ל) ומ"ש מהר"ם אלשקר ואין נראה כן מדברי שאר מפרשים ז"ל והמחבר כו' ליתא וכמו שאבאר (ולפע"ד אישתמיטתיה כל הנך פוסקים שהבאתי שסוברים כמהר"מ) והמחברים שכתבו סתם דשותף כש"ש הוא לא ידעתי מאן נינהו וכל המחברים שכתבו סתם דשותף כש"ש כתבו בצדו דהיינו כשא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ואפילו ימצא שום מחבר שלא כ"כ בצדו אין ראיה דלא עדיף דברי אותו מחבר מדברי שמואל בש"ס דקאמר בסתמא השותפים נעשו ש"ש זה לזה ואפ"ה מפרשים להש"ס דהיינו דוקא בדא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר וכן כתב ר"י נ"ל ח"ב שותפים שאמרו שמור לי היום ואשמור לך למחר נעשו ש"ש זה לזה ואינה שמירה בבעלים עכ"ל וגם דעת הטור וש"ע כן וכמו שפי' הר"ב בהג"ה ומה שכתב וכ"כ הר"מ מקוצי ז"ל ואם יטעון השותף כו' אינו ראייה דז"ל הר"מ מקוצי בסמ"ג עשין פ"ב ריש דף קכ"ח ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השתוף הרי דינו כש"ש להתחייב בגניבה ואבדה ולהפטר מן האונסין דאמר שמואל בפ' חז"ה השותפין נעשו ש"ש זה לזה ודין ש"ש וחיובן ופטורן ביארנו בה' שכירות עכ"ל ובהל' שכירות בסוף עשין פ"ט כתב האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים אמר שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' נעשים ש"ש זה לזה עכ"ל וא"כ ממילא נשמע דמ"ש בעשין פ"ב היינו דומיא דמ"ש בה' שכירות וכן מ"ש הרא"ש בתשובה יש לפרש כן דלא עדיפי דברי הרא"ש בתשובה מדברי שמואל וכמ"ש לעיל וכן ממ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי כו' אין ראיה דמיירי נמי בענין שהי' השותף מחויב להתעסק זמן ידוע ואח"כ יתעסק חבירו זמן ידוע או אפשר דמכר באשראי הוא כמזיק בידים ולישנא דפשיעה הוא דנקטו ר"ל פושע ומזיק וכה"ג אשכחן טובי בדברי הפוסקים דפושע ר"ל מזיק ומ"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שלוחים כו' עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ואדרבה נראה לי להוכיח שדעת הרמב"ם כמהר"מ שהרי לא הזכיר כלל בחבורו הך דשמואל דהשותפים נעשו ש"ש זה לזה אלא ודאי משום דקשיא ליה קושית התוס' שהקשו פ' חז"ה מאי קמ"ל שמואל הא מתני' היא בפרק האומנים שמור לי ואשמור לך ש"ש ואע"ג דהתוס' תירצו דשותף גרע טפי ל"נ להרמב"ם לתרץ כן אלא ס"ל דאה"נ דשותף דינו כשאר אדם ומשום אידך נקט לה השותפין מחזיקין זה ע"ז ומעידים זה ע"ז ונעשים ש"ש זה לזה ולכך לא הזכיר הרמב"ם דין דשותפים נעשו ש"ש זה לזה בחבורו לפי שסמך עצמו אמ"ש ר"פ י' מהלכות שכירות כל האומר לחברו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' כולן נעשו ש"ש זה לזה עכ"ל וא"כ ה"ה בשותפין דאין נראה לחלק כלל בין שותף לשאר אדם כנ"ל ברור דעת הרמב"ם ומ"ש דכ"ש דכפי מה שנראה מתשובותיו כו' חוץ מכבודו לא דק דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם בתשו' לפרש פי' זר שאין לו מקום בתלמוד כלל גם הוא נגד כל המפרשים ונגד דברי עצמו וכמ"ש מהר"מ אלשקר גופיה אלא דברור דחסר תיבה אח' בתשובתו וכך צ"ל אין דנין בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו אלא שמירה בבעלים עד שיאמר כו' וא"כ אדרבא דברי הרמב"ם בתשובה ממש כמהר"מ וכמו שהוכחתי ג"כ מדעתו בחבורו גם מ"ש מהר"מ אלשקר שם ראיה מתשוב' ה"ר שמעון דיראן ז"ל אינו ראי' למעיין שם מכל הנך טעמי שכתבתי ואפי' תמצא שום פוסק דס"ל כן בטל הוא נגד כל הנך פוסקים שהבאתי לעיל דבר הם ועיקר בש"ס וכמ"ש וגם ממה שהקשו התוס' פ' ח"ה מאי קמ"ל שמואל מוכח כן דאל"כ לק"מ דהרי שמואל אשמועינן דשותפים הוי ש"ש אפי' בסתם א"ו כדאמרן שוב ראיתי בדברי ר"י טראני סי' קכ"ג מביא דברי מהר"ם אלשקר ופסק כמותו ולא הרגיש בכל מ"ש גם ראיתי שם שמקש' דברי מהר"מ אהדדי ומביא תשובת מהר"מ (דפוס קרימונ' סי' י"ב וט"ז) דמשמע כמ"ש מהר"מ אלשקר בשם מהר"מ ואעפ"כ פקפק על מהר"מ אלשקר מ"ש בשם מהר"מ שהן הן דברי המרדכי שחלק על מהר"מ ומתוך כך נכנס בחלוקים דחוקים ליישב דברי מהר"מ דלא ליסתרו אהדדי ולפע"ד כל מה שטרח בחנם טרח דהדבר פשוט מ"ש מהר"מ אלשקר בשם מהר"ם הוא במרדכי בשם מהר"ם ומ"ש במרדכי שם ולא נראה דמאחר שלא א"ל בפירוש כו' הוא ל' מהר"ם עצמו ולא ל' המרדכי ומ"ש בתחלה במרדכי או' רבינו מאיר דל"ד דא"ל שמור לי וכו' יש ט"ס וכך צ"ל או' ר"מ די"א דל"ד כו' וכן הביא בתשובת מהר"ם אלשקר בשם י"מ גם במרדכי א' מצאתי מוגה או' רבינו מאיר מורי אמר דל"ד כו' או צ"ל או' ר' משה וכן הביא במהרי"ק שורש קנ"ה ל' המרדכי רבינו משה ע"ש וראיה שזה שכתוב במרדכי שם ולא נראה מאחר כו' הוא ל' מהר"ם עצמו שהרי כ' ושוב בלמדי בק"ק בפני ה"ר יצחק מווינא וזה פשוט שהמרדכי לא היה תלמיד ר"י מורנא רק מהר"ם היה תלמידו של הר"י מווינא כידוע למישבקי קצת בשלשלת יחוס שלהם הלכך אין לנו אלא דברי מהר"ם כפי מה שהביאם מהר"ם אלשקר וכמ"ש וכן עיקר עיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' נ"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ז:

א

ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו. גירסא זו עיקר ולא כמו שאיתא בטור כל אחד לבדו כו' כ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ה ובתשובת מהרא"ן ששון סי' מ"ז מיישב גירסא זו בדוחק ע"פ התוס':

א

הראשון חייב. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו ודבריו צ"ע ועיין לקמן ס"ס ת"י:

א

חלקו השותפות כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון בזו:

א

וגדול האחין אף במה שקנה לעצמו אין שמין. נראה דבגדול האחין אף בגדי שבת אין שמין דבשלמא גבי בניהם ובנותיהם הטעם דאין שמין כתב הרא"ש שמתביישין להביאן לב"ד ומה"ט בגדי שבת שיכולין להביאן לב"ד שמין אבל גדול האחין דטעם דניחא להו דלישתמי מילי' וזה שייך נמי בבגדי שבת שילבוש בגדי שבת נאים כדי דלישתמעי מילי' כשיעסוק עם הסוחרים אבל מדברי הרמב"ם פ"א ממלו' נראה שהטעם שבגדי שבת שמין מפני שאין עולים על דעת הבעלי' להקנות בגדים מכובדי' כאלו וכמ"ש ה"ה (וכ"פ בש"ע סי' צ"ז סכ"ו אפי' להיש חולקי' שמביא הר"ב שם והוא הטור והמחבר בשם י"א דאף בגדי שבת אין שמין היינו דוק' התם כדמפרש טעמו שכיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לב"ח שעבוד עליהן וזה לא שייך גבי גדול אחין) וא"כ אף בגדול אחין שמין וצ"ע עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ל"ח:

א

והוא הדין שותפין שאינן אחים כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קל"ד וקל"ה האריך בזה:

א

ולא יתעסק בסחורה אחרת כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ב דמדכתב אחר זה אבל אם נשתתף עם אחר הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור כו' ולעד"נ דכיון דאמר נשתתף מסתמא עסק גם הוא דכל שותף עוסק א' כמו שני ובודאי לכתחיל' אסור לו להתעסק בסחורה אחרת אבל לקמן לא איירי מזה אלא מיירי שאם עבר ונשתתף דלא תימא דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק כי נתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל וכן פי' הב"י ודברי הסמ"ע אינם נראין חדא דנשתתפו משמע כדפי' ועוד דאם איתא שהוא אינו עוסק כלום תקשי קושיות הבית יוסף פשיטא דמה שהרויח בשאר הממון שלו הוא א"ו כדפי' שגם הוא עוסק וקמ"ל דל"ת כיון שעבר ועסק יהא הריוח לאמצע קמ"ל ואפשר לדחוק ולומר דדעת הסמ"ע ג"כ שהוא עוסק עמו וקאמר דדוקא כשהוא שותף עמו מותר אבל כשאין לו שותף אסור אבל אין נ"ל כן דכשהוא עוסק ג"כ אפילו אם יש לו שותף אסור לכתחלה אלא כדפרי' ודוק (מס"ק י"ט ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכתב בימי חורפו) עיין בתשובת רשד"ם סימן קס"א וק"ע וק"ץ ובתשובת מהרא"ן ששון סימן ק"ץ ובתשובת רבי שלמה כהן ס"ב סימן פ"ו ופ"ח ובתשובת רא"ן חיים סימן מ"ד ובתשובת מהרא"ן ששון סימן קל"ו ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' שכ"ד:

א

או שמכר בהקפה כו'. או שנשתתף עם אחר ע"ל בסמ"ע ס"ק ס"ט ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ס"ה ובתשובת רשד"ם סימן ק"ל וקמ"ח וקס"ג וקס"ד וקס"ח וקס"ב ושס"ח ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ט:

א

אם פתחו פחתו לזה כו'. עיין בתשובות דברי ריבות סי' קל"ד באם שהשותף הסכים עמו ע"י כתב אחר הקנייה צריך לשלם ג"כ חצי הפחת והוא פשוט ע"ש עיין בתשובת ר"ש כהן סי' קי"ו ובתשובת ר"א ן' חיים סי' מ"ד וסי' ס"ד:

א

ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון כו' וכן כתב הר"ב בד"מ בשם מרדכי פ' החובל בשם מהר"מ ואין דבריו מכוונים במ"ש ויש לו עדות שהחובות היו שלו וראובן פטרן כו' וכן מסיים בסוף דבריו נאמן ראובן במגו כו' או שהוא לא פטרן דמשמע דאע"ג דאיכא עדות על החובות כיון דליכא עדות שפטרן נאמן במגו וכן משמע יותר בע"ש ע"ש וזה אינו וכמו שאבאר גם מ"ש ויש לו עדות שהחובות היו שלו אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדות שהחובות היו שלו דילמא נתפרע והעולה מהמרדכי שם כך הוא דהיכא דיש לשמעון עדות שעדיין חייבים לו חובות אלו אע"ג דל"ל עדות שראובן פטרן אין ראובן נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דאי בעי אמר לא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי דאין אדם מפסיד את שלו בידים אבל אם אין עדות שעדיין חייבי' לו נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דלא פטרתי דהשתא לא הוי מגו במקום עדים דיכול להיות שהם פרועין ולכך הרשוהו לפטרן וכן הוא באגודה שם בשם מהר"מ וכן הוא בתשובת מיי' לספר נזיקין סי' י"ב ושם מבואר יותר עיין שם וכ"פ מהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"א (וגם בתשובת הרא"ש כלל חמשים סי' ז' משמע כן עיין שם) וגם הרב גופיה כ' לקמן סי' שפ"ב דהיכא דהזיקו בודאי אינו נאמן לומר שברשות עשה אע"פ שיש לו מגו ע"ש וא"כ דברי הרב כאן צריך עיון אחר כתבי זה מצאתי בא"א פ' החובל שפי' דברי הר"ב באופן שמסכים לדברי מהר"מ והוא דוחק גם ל' הע"ש לא משמע כן ע"ש ונראה דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים או לא מ"מ כיון דליכא עדים שאינן פרועים נאמן לומר ברשותו פטרתי במגו דלא פטרתי היכא דליכא עדים שפטרן אבל אם ראובן מודה שאינן פרועים נראה דחייב דהשתא הוי כמגו במקום חזקה דאנן סהדי כו' וכ' עוד מהרש"ל שם וז"ל ומ"מ יכול ראובן לומר אשתבע לי שלא צוויתני לפטרו דלא גרע מיש לו ש"ח על חבירו דיכול לומר אשתבע לי שלא פרעתי ק"ו בנדון זה וכ"ש היכא דליכא עדים שלא פרע לו עכו"ם חוב זה ואפי' איכא עדים שפטרו דיכול לומר אשתבע לי דלא פרעך העכו"ם עכ"ל ולכאורה נראה דמיירי מהרש"ל ברישא אפילו היכא דלית ליה מגו וכגון שיש עדים שפטרו ושהחובות אינם פרועים אבל כי דייקת שפיר תראה שזה אינו דא"כ כיון דחייב לשלם מכח חזקה ואנן סהדי דאין אדם פוטר חובותיו בחנם א"כ נוטל בלא שבועה וכדקי"ל לעיל סי' ע"ח בקובע זמן לחבירו וטוען תוך זמנו פרעתיך חייב לשלם וחבירו א"צ לישבע ואפשר ס"ל למהרש"ל כהי"א בהג"ה שם ס"ב דהיכא דהלוה מכחישו צריך לישבע וליטול א"כ לפי מה שהעליתי שם דהעיקר שאצ"ל קודם הפרעון ושכולי עלמא מודים בזה א"כ הכא אין צריך לישבע קודם הפרעון כמו בשטר היכא דא"ל אשתבע לי וכמו שכתבו התו' ריש ב"ב דחזקה עדיפא משטר דמשום חזקה גובה בל"ש ובשטר צריך לישבע עיין שם וא"א לומר דחזק' דהכא גריע מחזקה דהתם דאדרבה חזקה דהכא עדיפא דהא בחזקה דהתם מבעיא לש"ס אי מהני במקום מגו ולא איפשט' ועל כן פסקו כל הפוסקים לקולא דנאמן לומ' לאח"ז פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעיך השתא וכמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח ס"ד ובחזקה דהכא לא מהני מגו ויותר נראה דגם מהרש"ל לא קאי אהיכא דלית ליה מגו אלא בריש דבריו מיירי דאיכא עדים שהחובות עדיין לא נתפרעו וליכא עדים שפטרן דאע"ג דאית לי' מגו חייב לשלם מכח חזקה דאנן סהדי דלא הרשה לפטור בכה"ג קאמר דיכול לו' אשתבע לי קודם הפרעון כמו בשטר היכא דא"ל אשתבע לי וגם בזה דבריו צ"ע די"ל דכיון דחייב לשלם מכח החזק' דאנן סהדי והמגו לאו כלום הוא א"כ גובה שלא בשבועה והכי מוכח להדיא ממ"ש הב"י והסמ"ע לעיל סי' ע' ס"ק י"ג גבי א"ל אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך שלא בפני עדים דחייב לשלם שכתבו אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני עדים דמכח החזק' דאנן סהדי ריע טענתו והא התם גובה שלא בשבועה וכמו שכ' הטור והמחבר גופיה שם סעיף ג' להדיא מיהו היכא דליכא עדים שלא פרע לו עכו"ם חוב זה ואיכא עדים שפטרו נראין דברי מהרש"ל דיכול לומ' אישתבע לי כיון דאין ההיזק ברי א"כ כ"ז שאינו נשבע אפשר שלא הזיקו כלל לכך צריך לישבע שעדיין החובות לא נתפרעו ושלא הרשהו לפוטרן ואח"כ משלם כן נרא' לפי עניות דעתי ודוק:

א

חייב לשלמן כפי מה שהיו שוים למכור כן הוא בתשובת מהר"ם שבמרדכי ואגודה ותשובת מיימוני שם וכן פסק מהרש"ל שם ולא הוצרך הרב לבאר זה לפי שסמך אמ"ש לעיל סי' ס"ו סל"ב וכן צריך לו' לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש (עיין בתשובת מהר"מ מינ"ץ סי' מ"ד):

א

וכן אם גנב או גזל השותף וכו' דין זה אינו נראה בעיני וז"ל הרב בד"מ בהגה"מ פ' חז"ה על ב' אנשים שיצאו לשוק וגנב א' ארנקי חולקין וע"ש דמשמע דיש חולקין ודהגה"מ פ"ה מהלכות שלוחין דחולקין במה שגנב או גזל עכ"ל ד"מ וכשתעיין בהג"מ ובהגמ"ר שם תראה דתחלת דברי המרדכי הם ממש הלשון שמביא בהגהות מיימוני שם ואח"כ כתב שם בהגהות מרדכי ובעיטור כתב כו' מבואר שם להדיא שמסקנתו כהעיטור שחולק וס"ל דהירושלמי בלשון בתמיה קאמר וכן שותף שמצא מציאה או גנב או גזל חולקין וכן נרא' עיקר בירושל' ב"ב פרק מ"ש למעיין שם וכן נראה דעת ב"י מחודש ל"ה וכ"כ בפשיטות בתשובות הרמב"ן סי' כ"א ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ז סעיף ב' דהירושלמי בל' תמיה היא ועוד קשיא לי על הרב דהא בירושלמי מדמי להדיא מציאה וגנב או גזל להדדי וא"כ מאחר דבמציאה קי"ל דהרי הוא לעצמו וכמו שכתבתי לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ב א"כ הוא הדין הכא וצ"ע (ועיין מ"ש עוד לעיל סי' ס"ב) ושמעתי מגדול אחד שבלאו הכי אין מורין למעש' כדברי מור"ם בזה בהג"ה משום שהדין לא מסתבר כלל ששותף שגנב או גזל יחלוק חבירו עמו ושאף הי"א בהגהות מרדכי והגה"מ לא מיירי אלא כשהגנבה היתה באופן שהיה חשש סכנה ודו"ק עיין בתשובות מהרא"ן ששון סי' קע"ב ובתשובו' רשד"ם סי' קס"ח:

א

השותפין שהתנו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ג ובתשו' מהרי"ט סי' ק"מ ובתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ח:

א

האי אלו מוכרים אותו פי' כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא די"ל גוד או איגוד עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"ג:

א

היה זמן ידוע כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ק"ס ותי"א:

א

חולק בפני ג' וכו'. ואם יש שטרות חולקים הב"ד השטרות בשומא כן מוכח ממ"ש הב"י מחו' י"ז אחר תשובות הרשב"א שהרא"ש חולק ושהרשב"א מודה למעשה ע"ש עיין בתשובת רשד"ם סי' קס"ה:

א

וי"ח עיין בא"א דף ל"ג ע"ג:

א

בד"א שחלקו פירות כו' ואם תפס ראובן משותפות שמעון ולוי באמרו ששמעון חייב לו ע"ל סל"ו מ"ש:

א

אחד מהשותפים כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"מ דף קצ"ב ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב ס"י וסי' ס"ו וסי' ק"מ וסי' קפ"ד ובתשובות רשד"ם סי' קנ"ג וקנ"ז ורט"ו ושל"ג ושס"ד:

א

אע"פ שהתנו כו'. אבל באורנדי ורחיים ששכרו מהשר לא יוכל לדחות להיתומים והוא פשוט ועיין בב"ח:

א

וכן עיקר כו'. עיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קס"ב וסי' ר"י וח"ב סי' קפ"ה:

א

ונתעכב באונס. פי' דוקא שהאונס בא מחמת שהלך בשותפות כגון שהלך מדעת השותף לעיר אחרת מחמת השותפו' ועכבו נהר וכה"ג אבל אם לא היה האונס מחמת השליחו' כגון שחלה שם אין לו חלק דאם היה כאן היה ג"כ חולה וע"ל סי' קע"ז ס"ג:

א

עם אשה כו'. לפי שאין דרך אשה לצאת ולבא ומ"ה מסיק הריוח לאשה לפי ערך כו':

א

או יכולין לחלוק השטרות. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ב שכתב בטור משמע שיש פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש כו' ובבד"ה כתב דגם הרמב"ם מודה ע"ש וכ"כ הב"ח ע"ש:

א

או בגוד או איגוד כו'. עמ"ש ר"ס קע"א דיש חולקין דאין אומרים בשותפים גוד או איגוד:

א

מה שא"כ בשותפים כו' ארישא קאי וכדפי' הסמ"ע וכתב זה לאפוקי מהב"י שדימ' ב' דינים הללו קמ"ל דהב"י בש"ע חזר בו וק"ל עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ג:

א

וי"א דה"ה אשה כו'. הריטב"א כלל קטן ואשה והר"ב כ' באשה וי"א לפי דלא מסתבר ליה כ"כ באש' כמו בקטן כמו שהוכחתי בספרי " (וכן עיקר דאשה כאיש דמיא (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

בד"א כו' מי שיש לו שותף במה"י וא"ל ראובן כתוב לשותפך שיזבין לי דבר אח' וישלח לי עם סחורתיך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו עיין בב"ח מ"ש בשם תשובת רב האי והביאה ג"כ בתשו' רשד"ם סי' ק"ו דאחריות על ראובן באם שאמר ליה כן בפי' שאחריות עלי אבל אם לא הזכיר לו אזי פטור מלשלם ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ג וקס"ב:

א

שלא נתחייב השותף והא דכתב בס"ה [בסכ"ה] בהג"ה דבנתבען אין מזיק לחבירו כלל נ"ל דשאני התם שהיו נתבעין מתחלה משא"כ הכא שהשותף היה תובע מתחלה והנתבע חזר ותבע אותו באותו מעמד. וצ"ע לחלק כך כי נ"ל לכאור' שהמרדכי פליג אהרא"ש ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

אם אמר זה לעצמי אני מציל כו'. נרא' דגם בכל הני צריך שיאמר בפני ג' כו' עכ"ל סמ"ע ואין זה נראה וכן משמעות הפוסקים דאף בינו לבין עצמו סגי. וכן מבואר להדיא מתשוב' רשב"א שהביא בב"י מחודש י"ט וז"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל וממ"ש הט"ו בסי"ח בחלוקת השותף כו' אין ראיה דהתם מיירי שידוע שהמעות אינן שוים משא"כ הכא:

א

או פטר שמעון את לוי. פי' דוקא או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאלו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביע ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא ב"י בסי' זה סכ"ד וכו' עכ"ל סמ"ע וזה לא נהירא דמה לו לראובן בפטור שמעון הלא יכול ראובן לומר ללוי אני לא פטרתיך ובאמת אף שלשון העיטור שבב"י משמע כהסמ"ע מ"מ נרא' שט"ס היא וכן הוא להדי' בעיטור עצמו אות ש' שתוף דף כ"ו סוף ע"ג וז"ל ומסתבר' דאפי' פטר ראובן לשמעון משבוע' ואי נמי פטר שמעון את לוי עדיין ראובן משביע ללוי אא"כ פטר הוא והבאים מכחו כו' עכ"ל הרי להדיא כדברי ע"ש בסמ"ע עוד מה שהקש' מסעיף י' ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ס"ה תמצא ישוב לקושיא זו וחילק אם נתן השותף הג' מעות או לא:

א

א' שלוה כו'. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ה:

א

ונ"ל ה"ה כו' דברי הרב תמוהין לפע"ד דלא מסתבר כלל בישראל שיוכל הישראל לתפוס בעד חברו כי מאח' שהפסד יהיה גם על השותף הב' היאך יוכל זה לתפוס ולגרום לחברו שאינו חייב לו כלום הפסד בתפיסתו ודמי ממש למ"ש הריב"ש סי' שצ"ג וז"ל וא"כ תאמר לאה לרחל כיון שאני חייבת בנזק זה לראובן הרי את גורמת לי הפסד זה והרי כאלו את תופס משלי ולא משל ראובן כו' ועוד כ' שם וז"ל אע"פ שיש לרחל מגו חייבת להחזירם ללאה שהרי לאה חייבת להחזירם לראובן וא"כ רחל עתה גוזלת ללאה ומשל' תופסתן כו' וע"ש והביא הר"ב דעתו לעיל סי' נ"ח בהג"ה ואפי' הי"ח שם שהביא הר"ב שם נראה דמודו כאן דדוקא התם כיון שידוע לו שהו' מעות של המשלח לבדו יכול לתפוס והשליח פשע הואיל ולא לקח השטר לכן מחוייב לשלם משא"כ הכא (ומכ"ש לפי מ"ש לעיל סי' נ"ח דהעיקר כהריב"ש ודעמיה ע"ש) והיה נראה לכאורה לישב דברי הרב ולפרש דהרב מיירי שהישראל התופס ברח או הלך לו למ"ה או אין לו לשלם אך מדבריו בד"מ לא משמע כן שכ' שם וז"ל ונ"ל דאפי' בישראל כה"ג אינו חייב ראובן אלא שבועה שאינו חייב לו כלום והלוה ישבע שחייב לו ואינו משלם והשותפים מפסידים עכ"ל וכן משמע בע"ש שכ' וז"ל אבל אם היה החייב ישראל הרי אותו ישראל צריך לישבע שבועת היסת במגו דפרע או להד"ם ומביא את זה ג"כ לידי שבועה כנגד שותפו עכ"ל וא"כ דבריהם צל"ע שוב מצאתי בתשוב' דברי ריבו' סי' רע"ו שפסק דמטלטלי אינו יכול לתפוס מהשותפו' כ"א החצי השני הרי הוא בחזק' חברו בכל מקום שהוא כיון דצריכה שומא אבל אם הוא מעות יכול לתפוס דהרי הם כחלוקים ומשוינן ליה לחלק של מי שתפס ומהני תפיסתו לכולו וחבירו לוקח כנגדו עכ"ד הרי להדי' דעכ"פ אין חברו מפסיד דכל שיש לחברו הפסד א"י לתפוס וכמ"ש ומיהו גם במעות דבריו צ"ע לדינא דאע"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי היינו כשהשותף חולק אבל זה שתופס ורוצה לחלוק בע"כ מי שמעת ליה וצ"ע לדינא וע"כ נלפע"ד לפרש דברי הר"ב בד"מ והע"ש דמיירי שהתופס תופס מדבר שאינו ידוע שהוא מהשותפים וטוען איני מאמינך שהיא מהשותפות והשותפים מודים זה לזה שהיא מהשותפות וטוען שאינו חייב לו כלום ובזה הדין כמ"ש הר"ב וע"ש כן נלפע"ד (עיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ז וצ"ע):

א

דאפי' שבועה א"צ. עיין בסמ"ע ס"ק ע"ו ועמ"ש לעיל סי' ע"ה סעיף כ"ה וסי' קמ"ט על הסמ"ע ס"ק כ"א:

א

ואח"כ הפסידו כו'. פי' שקנו בי"ב מאות והוזלה ועמדה על ת"ת ועדיין לא מכרוהו ומפני כך מתיראים שמעון ולוי שמא יפסידו יותר ויעמוד על ת' או פחות לכך נתרצו ליתן לראובן ק' יותר וחזרו בהן מן השותפות להמתין עד המכירה ומ"ש אם יודא רוצה לחזור אע"פ שגם בלא חזרתו מן השותפות צריך ליתן ק' מטעם שכתבתי מ"מ אם יודא יתרצה להמתין ג"כ עד המכירה שמא יחזור ויתייקר ולא יצטרך ליתן ק' או אפי' לא כלום לכך כ' אם גם הוא רוצה לחזור מן השותפות קודם המכירה ומיהו גם אם מכרוה בת"ת הוי כאלו מכרוהו בתת"ק עם הק' שנטל מהם משמעון ולוי ואעפ"כ יהודה צריך ליתן ק' וכן הוא בהדיא בתשו' הרא"ש שהביא ב"י בסי' זה ומבואר התם יותר. כן מצאתי כתוב:

א

שותפין הרבה ביחד אין אחד יכול להסתלק כו'. מלישנא דלהסתלק משמע שקנו שום סחורה יחד וא' מהן רוצה להסתלק ואפילו חלקו אינו רוצה ליטול וכן משמע מל' סיפא דתשוב' זו וע"ש אז א"י כי אם יהי' הפסד בסחורה יפסידו אז יותר גם מה שמגיע על חלקו אבל אם רוצה ליטול את חלקו יכול לחלק שלא מדעתם וכמ"ש לעיל סי"ח והאי דנקט הרבה שותפים אתי לאשמועינן אע"פ שאחד מהן נתרצה לסלקו א"י אלא מדעת כולן וכ"ש כשהם רק ב' אבל אין נראה לפרש דנקט הרבה לאשמועינן הא דאמרינן בסי"ח דאחד יכול לחלוק בלא דעת חברו הוא דוקא בשנים דשקולים הם משא"כ כשהם הרבה והוא יחיד נגדם בטלה דעתו אצלם דא"כ אמאי כתב דוקא אלא מדעת כולן הא מדעת חצים נמי יכול ועוד לישנא דלהסתלק אינו מיושב לחלוק מבעיא ליה כמ"ש לעיל סי"ח אלא מחוורתא כדאמרן עכ"ל ג"ז מ"כ:

א

מחשב הסחורה כו'. צ"ל דנוסחת מור"ם בר"י היתה דלא כב"י בר"י ועיין בב"י ולכן הניחו בצ"ע ועיקר כנוסחת מור"ם ודוק:

א

אחד מהאחים כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"ד קל"ה קל"ו:

א

כיון שאינו חלוק כו'. כ"כ בבדק הבית:

א

על האחרים להביא ראיה במקצת ספרי המחבר איתא כאן על האחים להביא ראיה וכן גורס בע"ש שכ' ואם מת ויש להם דין עם בניו על האחים להביא ראיה וגירס' מוטעת היא וצ"ל אחרים כמו שהיא בכאן גם דינו ליתא כמו שהוכחתי לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ז דדוקא בשטרות כיון שכתובים על שמו מוכח' מילתא דדידיה נינהו אבל בממון לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען וכן משמע בסמ"ע שם ס"ק ח' ע"ש:

א

כי אין שותף חייב כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ע"ו פ"ד פ"ה ובתשובת ר"ש כהן השייכים לס"ב סי"ח ובתשו' רשד"ם סי' קפ"א ובתשובת רמ"א סי' מ"ו:

א

אבל מי ששולח כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ו דף קע"ב וצ"ע ועיין ע"ש סי' קפ"ח ובח"ב סימן קכ"ג:

א

ונתחייב לו שבועה. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סימן צ"ה:

א

(סעיף א' אין השותף נגמר) כו' דס"ד דהו' כשלוחי' זה לזה דנגמר באמירה כמ"ש סי' קפ"ה [קפב]:

ב

(ע"ש וכתבו שטר כו') כתב בסמ"ע סק"ד אם כתב בח"ח ובשבועה דאוריי' מהני ולא ידענא מאי בעי עונש שבועה יוחרם לקיום הקנין הא יש חילוק ביניה' כמ"ש רמ"א ס ' ר"ט ס"ד אלא נלע"ד דבלשון חיוב תניא מילתא שנתחייב א' לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי כמ"ש סי' ס':

ג

(ע"ש אם משך) כו'. ל"ד משיכ' דהא בעינן הגבהה בדבר שדרכו להגבי' כמ"ש סי' קנ"ד [קצ"ח] ומ"ש סמ"ע ס"ק ו' דהוי כחליפין לא ידענא מאי קאמר דחליפין היינו לקנות על ידו מידי אחרינא אבל משיכה במעות כדי לקנות הן עצמן ודאי מהני (א"ה נלע"ד ליישב דברי הסמ"ע דה"ק אבל לא שכל א' ימשוך מעותיו של חבירו שיהיה שלו דאם כן ה"ל הפוכי מטרתא והרי הם כאלו לא משכו כלל דמה לי אם המנ' שחור היה של ראובן והלבן של שמעון כמו שהוא קודם המשיכה או איפכא כמו שהוא לאחר המשיכה מ"מ אין לאחד זכות בשל חבירו ומלת במטבע הכתיבה בסמ"ע היא ט"ס אלא כצ"ל בחליפין ולא מהני וק"ל עכ"ה):

ד

(ע"ש נשתתפו והתחילו כו') פי' בסמ"ע שערבו המעות נ"ל דהא דכתב ב"י בשם העיטור בשם רי"ף דבעינן נתערבו המעות היינו בשלא התחילו בעסק משא ומתן אבל כאן מיירי בהתחילו לישא וליתן עיקר הקנין בזה הוא ההתחלה בעסק משא ומתן שכ"א עוסק לטובות השותפות וע"ז כתב בית יוסף בשם ריב"ש דהויין כשכורין זה לזה וא"צ קנין אלא שיתחילו במלאכ':

ה

(סעיף ה' הפחת ביניהם בשוה כו'): תמהני שלא הביא רמ"א בשם י"א דעת ר"י ורא"ש בד"ר דאפילו קנו לטביחה וטבחו באמת הוה לאמצע כיון דלא התנו תחלה אומדנא דמוכח הוא שכוונו שיהי' הכל לאמצע.

ו

(סעי' ו' לא אמרי' שישלם מביתו כו') בסי' צ"ג הביא רבינו דעת הרמב"ם שמשמע ממנו שצריך לשלם ההפסד מביתו אלא שאין ראובן נאמן בשבועתו על זה וכ"פ המחבר שם סי"ג וכאן משמע מדעת הרמ"ה שחולק ע"ז וכן כתב ב"י בשם תשוב' לרמב"ן ס"ב ואף שבסי' צ"ג פסק כרמב"ם מ"מ לק"מ עליה דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבוע' להוציא ממון וכאן דהוה עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לענין החיוב וראיתי מי שמחלק בדבר ואין טעם לחלוקו ועיין מ"ש סי' צ"ג:

ז

(סעיף ז' בהג"ה שליש הרויח) פי' בהחוב עצמו יש קרן וריוח:

ח

(סעי' ח, התחילו להתעסק ביחד) פי' בשע' א' אף שכל א' מתעסק בביתו וזה מוכח ג"כ ממ"ש נתעסק בו כל אחד לבדו וכו' וע"כ היינו לבדו בשע' מיוחד' דבשע' אחת רק שהוא זה שלא בפני זה פשיטא דאכתי הוויא שמיר' בבעלים:

ט

(ע"ש הראשון חייב כו') מ"ש הסמ"ע סקכ"ו דאם נגנב בשעה שנתעסקו יחד חינו חייב אלא רביע' כו' תמהני על פה קדוש יאמר כן כיון שהשמירה על שניהם בשוה דהא מה שהוא חיוב עליו דהיינו בשעה שעסק היא לבדו זה נסתלק אחר זה דלא נתרצה לשמור לבד אלא אותה שעה ונמצא אחר זה שלא קיבל עליו גם הא' רק שמירת החצי ולא יפסיד יותר מחצי הגע עצמך אם יש חכץ א' בשותפות לגדול עם קטן ושניהם שומרים החכץ וכי נאמר שאם יהיה נאבד באופן שבעלמא השומר חייב שהגדול משלם לקטן כלום מכיסו כיון שהקטן אינו בר תשלומין על שמירתו הא ודאי ליתא וע"ק הא אי' בפ' השואל בשכרה שלא בבעלים והדר שכרה בבעלים לא גמר שלא בבעלים את שכירות בבעלים שאחר זה אף על גב דלא נעשה משיכה חדשה ה"נ נימא דמשעה שקבלה שמירה ביחד אזל' שמירה שבתחלה. ונלע"ד דכך פשטן של דברים אם נגנב בשעה שעוסקין ביחד שניהם סובלים ההיזק בשוה כ"א שלא קיבל עליו שמירת חלק חבירו באותה שעה אלא החילוק היא אם נגנב בשעה שעוסק הא' לבדו אז ישלם הוא לחבירו כל חצי שלו ואם בשעה שעוסק הב' לבדו פטור מן הא' ויש לי עוד בזה ראיה בדברי סוגית התלמוד אלא שאין להאריך וכתב ב"י בשם המרדכי שכתב מוהר"ם אפילו בסתם שהתחיל שותף א' לשמור לבדו מקרי ש"ש וז"ש שיוכל השני לומר דעתי היה ג"כ לשמור אח"כ והמרדכי תלמידו חולק ע"ז ונ"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: (נשאלתי) ראובן שכר סוס משמעון על חדש א' ואחר יום א' שכר את שמעון עצמו עם כל הסוסים שיש לו על ב' חדשים ויהי בהיותם בדרך נגנב הסוס הא' ששכר תחלה והשבתי דפטור ראובן דאע"ג דהתחלת השכירות היה שלא בבעלים מ"מ כיון שאח"כ הוה שכירות מחדש והוא בבעלים שהרי שכר בעליו עמו ומפקיע השכירות שהיה בלא בעלים וא"ל הא אמרינן כאן דהראשון חייב כיון שהיתה ההתחלה בלא בעלים שאני הכא דיש כאן שכירות חדש ששכר הסוס הא' על חדש אחד ודמיא למ"ש בפרק השואל דף צ"ו ורבינו סי' שמ"ו ספ"ט במי שהיה בידי משל אשה אחת פרה בשכירות בבעלים [ונשאה] ומפקיע השכירות שלא בבעלים דמעיקרא ה"נ דכוותיה:

י

(ע"ש בהג"ה חלקו שותפות כו') לא עיידתי על פסק זה דעיקר טעמו דהשותפין ש"ש ה"ל שכן כתב שם מהרי"ק סי' קי"ד בהדיא וא"כ קשה דאם לא נשאר אלא ביד א' אמאי הוה ש"ש דאחר אותה חלוקה אין לו שום הנאה ממנו אלא ע"כ דהך שמירה שייכא לשמירה שהתחילה בעוד השותפות קיימת ואז הוה כל א' שומר שכר לחבירו א"כ תימא להוי ג"כ שמירה בבעלים כיון דבתחלה היה השותף הב' ביחד ואין בידי ליישב אלא אם אותו שנשאר בידו היה מתעסק תחלה קודם השותף הב' נמצא דשם לא היה על אותו שותף שום שמירה בבעלים בשעת התחלת השמירה דוקא וכאן לא נפסקת שמירה הראשונ' שהית' בבעלים צ"ע

יא

(סעיף י' ולא ישתתף בה עם אחרים) נ"ל דאם נשתתף עם אחר ולא האמין הסחורות בידו רק שנותן לו חלקו בריוח עבור טרחתו שפיר דמי מש"ה ניחא מ"ש בסל"ט לקח שמעון כו' אפילו לכתחלה שרי ואצ"ל דמיירי שם דוקא בדיעבד:

יב

(סעיף י"א בהג"ה ואינו נאמן לומר כו') ואע"ג דאית ליה מגו דלהד"מ אנן סהדי דמשקר בזה דאין אדם אומר לפטור חובותיו כן הוא במרדכי בפ' החובל:

יג

(ע"ש אבל אם אין לשמעון עדות) כו' לפי מאי שהעתיק הרמ"א כאן קשה הא מ"מ מודה שהיה כחוב שלו והיה מגו במקום עדים ובמרדכי יש לפנינו בשם מהר"ם כתוב בלשון זה ואם אין עדים שיודעים שחוב זה לא היה פרוע אז נאמן לומר אתה אמרת לי לפטרו במגו דאי בעי אמר לא פטרתי אותו דהשתא אינו מגו במקום עדים עכ"ל ובתשו' מיימון הל' נזיקין סי"ב כ' ג"כ תשו' זו וכתב בזה יכול להיות שאמר לפטרו משום דכבר פרעוהו עכ"ל וצ"ל גם כוונ' רמ"א דאם אין עדים שהחוב הוא שלו ואינו פרוע אז נאמן לומר שצוה לפוטרו בשביל שהוא פרוע וזהו עיקר החילוקים בין רישא לסיפא דמהני ליה המגו דלהד"מ ונאמן לומר אתה אמרת לפוטרו בשביל שהוא פרוע וכתוב שם ובמרדכי דכל שהוא משלם לו א"צ לשלם רק לפי מה שהיה שוה החוב למכור:

יד

(סעיף י"ב בהג"ה אם גנב) כו' אדלעיל קאי דמיירי בשותפין אפי' במציאה אבל אם הם שותפין בעסק מיוחד לא ובנוסח ש"ע של סמ"ע כתב תחלה וכן אם גנב כו' עד סוף הג"ה ואח"כ כתב התחלת הג"ה מי ששכרו כו' עד וכן לפי זה תהיה גניבה בשותפות אפילו בלא התנה שום דבר תחלה ובב"י מחודשים ל"ה הביא דעת העיטור דמציאה וגניבה לעצמו ותמה על רמ"א שלא הביאו וכמדומה שלפי ההלכה אין להוציא ממון בזה בפרט נגד העיטור ועיין סי' קע"ז ונ"ל עוד מהא דאמרי' פ' השואל דהיתרא ניחא ליה דלקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני מש"ה אפילו אם כ' בפי' שאפי' מציאה יהיה בשותפות לא נכלל בזה גניבה דהא איסור יש בגניבת העכו"ם א"כ ודאי לא ניחא ליה בזה הריוח מסתמא ואפי' עכשיו הוא מרוצה מוקמי' ליה אחזקתו דהשתא הוא דאתרע:

טו

(סעיף י"ח ולא עשה כלום) בב"י כתב על דברי רבינו ול"נ דהיינו נתן לקנות חיטין וקנה שעורים וכו' נראה דלא דמי דגבי חטין ושעירין אין כאן הוכח' שטעם בדין דאפשר שסבר אם ירצה להשתתף בשעורין טוב ואם לא אקח לעצמי משא"כ כאן שהניח חצי המעות בלא עסק אין זה רק שטעה לומר שהחלוק' כדין ודברי הסמ"ע אינו נכון כלל:

טז

(ע"ש ואם המעות שווין) נראה דרעות ויפו' קאמר אבל טבי ותקולי א"צ ב"ד אלא יטול בפני עדים כמה שווין במנין טבין ותקולין דהא א"צ שומא ומש"ר אבל אם מקצתן חדשים כו' והטעם דאז צריך שומא כי לא כל החדשים שווים:

יז

(סעיף כ' נשא ונתן בדמים אלו) לכאורה משמע דבכל גווני מיירי ויש לתמו' כיון שיכולת בידם לחלוק בנשתתפו לזמן והגיע הזמן למה יעכב עליו שישא ויתן עוד עמו וצ"ל דהך שותפין שנעשו אחראין זה לזה הוא נעשה אחר קביעות זמן של שותפות דמתחלה נמצא דבאות' שעה הוה כאלו פירשו בהדיא שימשך עוד זמן השותפות כיון שלקחו הממון לעסק השותפות ודבר זה אינו שייך במי שנעשה ערב קבלן בעד שותפו שלקח מעות לצרכו לבד וה"ה אם מתחלה בשעת קביעת הזמן של שותפו' קבלו המעות שנעשו עליו אחראין זה לזה מ"מ גם זה הוא בכלל הקביעו' זמן וכשיגיע זמן החלוק' אין א' מעכב על חבירו לחלוק בשביל שישא ויתן עוד עמו:

יח

(סעיף כ"ה בהגה אבל כשהם נתבעים כו') בסמ"ע סקנ"ט מוקי לה במידי דלא מחסר גוביינא והוא תמוה דה"ל לרמ"א לחלק בזה בין קרקע למטלטלין כמו שמחלק הרמ"ה אלא נלע"ד דסתם לן כדעת המרדכי כטעם בנתבע דרגיל אדם דמשמט לירד לדין עד שיתבעוהו דזה כולל לכל נתבע וכן נראה עיקר להלכה:

יט

(סעיף כ"ו) שיוכל להחרים כו') בסמ"ע ס"ק ס"ד כ' ואם הוא בעיר אינו יכול להחרי' כו' תמוה הוא אכתי יחרים על שלא ידע מזה ונעשה באמת שלוחו בטענה זו אלא שעכשיו משקר דאומר לתקוני שדרתיך טענה אחרת:

כ

(סעיף כ"ח לעצמו אני מציל) בסמ"ע סקס"ז כתב נראה דבכל הני כו' לא ידעתי מה רוצה בזה דהא מטעם שיש לו הפסד יכול לומר אלך ואציל לעצמי כל מה שאוכל הן כסף הן סחורה והוא יטרח בחלקו כפי מה שיכול ואין כאן חשש גזל משא"כ בסעיף י"ח דבשעת החלוקה יש לפנינו מה שיחלוק ויש חשש גזל לזה צריך ב"ד אבל כאן א"צ אלא גילוי מילתא שמהיום אינו שותפו וא"צ ב"ד אלא עדים ועוד נ"ל ראייה ממ"ש המרדכי פ' הגוזל הביאו רמ"א סימן קפ"א דאם אומר שאמר לעצמי אני מציל דאין לו עדים ישבע שלא נתכווין להצילו אלא לעצמו וזוכה ש"מ דאפי' עדים לא בעי ואפילו בינו לבין עצמו מהני רק שיסלק נפשו משבועה כנלע"ד ברור ועוד נ"ל ראיה ברורה מתשובת הרי"ו סי' ק' שכתב שם להדיא דאם היה טוען שאמר לעצמי אני מציל מהני אף בלא ב"ד ע"ש דמשמע כן:

כא

(סעיף ל' או פטר שמעון את לוי) ק"ל אם גילה שמעון ללוי בשעה שהשתתף עמו שהמעות של ראובן ואין לשמעון עצמו זכות בו הא פשיטא דל"מ אח"כ הפטור של שמעון ללוי ואם לא גילה כן אמאי ל"מ באמת פטור דשמעון יאמר לוי לראובן ממי שקבלתי קבלתי ע"מ שאם יפטור אותי אהיה פטור ודוגמא לזה בסי' קכ"ב [קפ"ב] ס"ב בעבר השליח כו' ותו ק"ל ממ"ש אח"כ פטר וכו' וזה אין לו שייכות רק לרישא והלשון משמע אתרויייהו ובב"י כ' כאן בשם העיטור בלשון זה אפי' פטר ראובן את שמעון משבוע' ולא פטר שמעון את לוי משבועה כו' וזה ניחא דקמ"ל דראובן מצי לומר לא פטרתי אלא את שמעון ולא את לוי הבא מכח שמעון כיון שבאמת צריך לוי לישבע כנגד שמעון דהא לא פטרו אבל באם פטר שמעון את לוי ודאי מהני כמ"ש ומ"ש סמ"ע בזה סקס"ט תמהתי דלפי' לא הוה ענין דברי המחבר כלל מענין המקור שהם דברי העיטור שזכרתי דהא העיטור לא מיירי שפטר שמעון את לוי ואנן חזינן שהמחבר מעתיק דברי העיטור ונראה ברור שיש כאן ט"ס והאי או פטר את שמעון צ"ל ולא פטר שמעון וכעין דברי העיטור ממש ופטר שמעון ללוי הא (מהני אפי' אם נתנם לו מעצמו) לא בשולח שליחות דוקא ומה שהקשה הסמ"ע ממ"ש ס"י דאין רשות לשותף להשתתף עם אחר לא ידענא מה קשיא לי' דכאן עושה שמעון שותפות עם לוי בהסכמת ראובן אלא שלענין פטור משבועה מיירי כאן:

כב

(סעיף ל"ו) עם העכו"ם צ"ל אצל העכו"ם:

כג

(סעי' ל"ז שאם יברר שמעון) עיין מ"ש מזה סי' צ"ג סי"ח:

כד

(סעיף מ' הדין עם הנשארים) כי אפשר שנתכוונו לזה לכתחלה ויוכל לומר ס"ת ממ"נ דידן ואת אייתי ראייה דלא נתכוונו לזה:

כה

(סעיף מ"ה הוצאות מזונותיו) נ"ל הטעם דיכול לומר גם בביתך היית צריך למזונות ופשוט הוא דאם הי' העסק גורם לריבוי מזונות ממה שמוציא בביתו ודאי צריך לשלם מן השותפות וא"צ לדברי הסמ"ע ס"ק פ"ה דאיירי שיש לו דרך בלאו הכי שם:

כו

(סעיף מ"ח גם זה בכלל ההפסד) עיקר הרבותא שם בתשו' בא' שהבטיח לחלק עם חבירו שכר והפסד קמ"ל דזה בכלל אבל פשוט שאם קנה שותף א' לצורך השותפות משי ונחסר המשקל שההפסד לו לבדו דהא השותפין ש"ש הם:

כז

(ע"ש בהג"ה ויש חולקים דהא לא קיבל עליו שמירת גופו ובסוף סימן קפ"ח כתב המחבר כדעת החולקים והכי קיי"ל [מעשה] בשנים שקנו בשותפות בית והתנו ביניהם שכל זמן שירצה א' מהם להסתלק יתנו לו דמי חלקו ואח"כ הוקר הבית והיה נראה לכאורה שא"צ ליתן לו כפי מה ששוה עכשיו כמ"ש בא"ח סי' קנ"ד גבי ס"ת אבל באמת אין דמיון לשם כללו צריך ליתן כל דמים המגיעים על חלקו לעת הזאת כאשר הוכחתי בבאורי בא"ח סי' זה:

א

סעי' ג' הג"ה. וי"א דיכולין נ"ב דינים אלו מבוארים על בוריין בהשי"ת בתשובתי ח"ס חו"מ סי' צ"ו:

ב

שם מחבר סעי' ח' השותפין נ"ב עיין היטב תשובתי ח"ס חו"מ סי' צ"ג וסי' צ"ז:

ג

ס' י"ב וכיוצא בהם. נ"ב אם התנו תחלה שכל הריווח שימשוך להם מחמת קרן יחלוקו. לא מיעטו בזה רק ענין מציאה וכדומה. אבל אם הרוויחו בעסק סרסרות שמפסיד זמן ועסק השותפות הריווח לאמצע. עיין תשו' רשד"ם סי' קס"ח ובתשובת פני משה ח"ג סי' י"ד:

ד

שם הגה ההפסד ג"כ. נ"ב עיין תשובת מעיל צדקה סי' ט"ו:

ה

ש"ך אות כ"ה וגם בשו"ת הרא"ש. נ"ב זה דינא דהש"ע אה"ע סי' ל"ח

ו

שם סעי' י"ב בהגה או גזל נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' מ"ז:

ז

שם מחבר סעי' מ"ד בסתם נ"ב וכן שכר טרחתו כדלקמן סי' קע"ח סעי' ג' יעב"ץ ח"א סי' ו' דלא כחו"י סי' רכ"ד ד"צ רי"ג שדבריו צ"ע וע' לקמן סי' רפ"ז כל הסי':

ח

שם סעי' מ"ה מזונותיו נ"ב ופסק בחו"י שם שאם הלביש עצמו לטובת השותפים לעשות לו עין אצל הסוחרים משתלם מהאמצע וראי' מלקמן סי' רפ"ו סעי' ב' ויש לעיין בזה:

ט

שם סעי' מ"ח בהג"ה ויש חולקין נ"ב ועיין תשובת ח"ס חו"מ סי' נ"ב:

י

סי' קעז ש"ך סק"ב דף ק"ד נמחק ונ"ב ע"ט:

יא

שם סמ"ע סק"א אבל ברמב"ן נ"ב במיוחסת סי' כ"א ועיי"ש דכ' וז"ל דדין זה באחין שותפין בלבד עכ"ל משמע דאתי למעוטי אחין שאינם שותפין אבל שותפין דעלמא פשוט הוא דדין זה נוהג בהם וכסמ"ע אבל בב"י נדפס בטעות בהיפוך בשותפות אחים בלבד ע"ש דמשמע למעוטי שותפין שאינם אחים וליתא:

יב

שם סעי' ג' בהג"ה ודוקא נ"ב וכן פסק בס' באר שבע דף ע"ט ע"ג כב"י ורמ"א וכטו"ז דלא כסמ"ע ס"ק ה:

א

סעיף ח' השותפין שומרי שכר הן. נ"ב הנה אם להם חפץ הראוי להשתמש ולקחו כל אחד זמן ידוע להשתמש בו יש להסתפק מה דינו אם נאבד תח"י אחד מהם בשעה שהוא משתמש בו. ולכאורה הי' נראה כיון דקיי"ל הכא דשותפין ש"ש המה זל"ז. ממילא בדבר הראוי להשתמש הוי שואל עליו בשעה ההוא מחייב באונסין. אך כר דייקינן נראה לכאורה לומר דהא ליתא רק אדרבה כה"ג לא הוי שואל ואפשר דאף ש"ש לא הוי. דהנה המעיין לקמן סכ"ה בבור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו דעכ"פ לכ"ע אין השני חייב לבדו עד שמסר לו דיליה. והוא מהש"ס פרק שור שנגח את הפרה דכ"א ע"ב דקאמר שם דהוי כתנאי. דלרבנן דסברי אין ברירה משיתחיל השני לדלות בו נעשה שומר עליו. וראב"י סובר יש ברירה כמו בחצר השותפין דס"ל דאין אחד יכול לאסור על השני. כן ה"נ יש ברירה והאי מדילי' קא ממלא והאי מדילי' קא ממלא. לכך לא נעשה שומר עליו יעו"ש ופסקו הפוסקים כראב"י כיון דקיי"ל בנדרים כוותיה. והיינו אף דקיי"ל אין ברירה מ"מ כבר האריך הר"ן שם לפרש הפעם דברירה דהכא שאני. ולפי"ז ה"נ בחפץ של שותפות דלדידן דקיי"ל יש ברירה לא נעשה הלה שואל על השני דההוא בדידיה משתמש כמו שלא נעשה בבור שומר על חלק השני ואין לומר דהתם שאני שי"ל באמת שנוטל רק מחלקו אבל הכא הרי משמש בכל הבגד דהרי הש"ס מדמה זה לחצר השותפין דנדרים והתם ג"כ מותר לו להשתמש בכל החצר. ובין ביש בו דין חלוקה ובין באין בו דין חלוקה מותר לו להשתמש התם. ובע"כ כסברת הר"ן שם דבשעה שהוא משתמש בו הוי אז כשלו דע"ד כן קנו מתחלה בשעה שכ"א ישתמש בו יהיה בשעה ההיא שלו. וא"כ ה"נ הוי כן. ולכך אין לו דין שואל עליו רק נראה דהוי כמו לוקח בהמה על למ"ד יום דקיי"ל בסי' שמ"ו דהוי רק שומר חנם עליו. כן ה"נ אף ש"ש לא הוי כיון דבשעה ההיח שמשתמש בו הוי שלו והוי רק כלוקח לזמן דבאמת לאח"ז כשיטלנו חברו יהיה נחשב כשלו. מיהו השתא יש לו עליו דין לוקח לזמן שפטור אף בגניבה ואבדה רק כשומר חנם הוא. ומה דאמרינן שותפין ש"ש הם. היינו בדבר שאין עומד להשתמש בו רק לעסוק בהם במו"מ וכדומה זה ל"ש הך סברא של הר"ן דאדעת כן לקחו שיהיה של כ"א בשעה שישתמש בו. לכך הוי של שניהם ואחד שומר עליו בשעה שהוא בידו משא"כ בדבר הראוי להשתמש אמרינן יש ברירה והוי של כ"א בשעה שהוא משתמש בו והוו כלוקח לזמן ודוק בזה:

ב

סעיף יו"ד או שמכר בהקפה וכו'. ואם היה ריוח. הריוח לאמצע. נ"ב. הנה נראה דזה דוקא באם מכר סחורה ממש שייך דין זה. אבל בשוכר אראנדא וכדומה שדרך הוא שכל מוכר י"ש שלו צריך לשלם להמחזיק אראנדא כך וכך מכל טאפ והי' שותפין בדבר ושותף אחר הקיף לאחרים למזוג בהקפה והיה הדרך שלא למזוג בהקפה רק לשלם מיד ואחד הקיף להמוזגים ועי"ז נעשה הפסד שכמה מוזגים לא שלמו חובם ונפסדו וכעת באו לדין שהתובע אומר שלא היה לו להקיף רק להכריחם לשלם מיד. והנתבע אומר שאם היה אומר להם שישלמו מיד לא היה מוזגין כלל. וסוף סוף לא הו"ל הפסד. ושותף השני אומר אם הם לא היו מוזגין היו אחרים מוכרין יותר והיו להם יותר. גם אולי היו משלמין הם. והנתבע משיב שאם לא היו מוזגין הם לא היו אחרים מוזגין יותר כי מה שמכרו הם היו מחמת מזל דבי תרי עדיף. נראה לפענ"ד דהדין כך שיחשבו כל עסק האראנדא שאם בלי חובות הנפסדין היה עולה גוף הקרן שלהם ואין מפסידין מכיסם כלום בזה אין כח ביד התובע להכריח את הנתבע לשלם לו הפסדו ולומר שאם לא היה מקיף להם הי' פורעין והי' ריוח בדבר והוא פשע ויהיה ההפסד לעצמו. רק אולי לא כן הוא ומספק אין לחייבו לשלם מביתו ולחייבו בחיוב חדש. אבל אם היה היזק בהראנדא ע"י הפסד החובות הלא א"צ התובע לשלם חלק היזק דבכה"ג אמרי' להיפוך. אולי ע"י פשיעת השני נעשה ההיזק ואם לא היה מקיף לא היה נעשה ההיזק ומספק אין לחייבו אף אם א"צ התובע לשלם מביתו רק שיש לו ממון בשותפות ואף אם שותף השני מוחזק בממונו כיון דכאן א"א לטעון טענת ברי לכ"א דזה דבר שא"א לעמוד על האמת לא מהני תפיסתו בשמא וכל הדבר השייך בשותפות הוא בחזקת שניהם ואין לחייב את התובע בחלק היזק שלו מספק וא"א להטיל עליו חיוב חדש. ובפרט כיון דהשותף השני שעשה חובת האראנדא הוא ודאי חייב עכ"פ בהיזק שלו כפי חלקו. וגם אם יש ספק אי נתחייב גם בחלק השני ע"י פשיעה שלו או לא. והשני הוי ספק אם נתחייב כלל בהיזק החובות לבד אין ספק מוציא מידי ודאי. כיון דשותף שעשה החובות צריך ודאי להפסיד כפי חלקו ולשלם דמיהם. והשני הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכמ"ש האו"ת סי' ק"ז גבי דין קדומה ששייך בו אין ספק מוציא מידי ודאי. ובמק"א הארכתי בזה. ובארתי דבריו דנדון דהתם שייך שפיר לדין אין ספק מוציא ודאי ואינו דומה לספיק' דדיני. וה"ה אם היה הדרך ליתן בהקפה רק שהתנה בו השותף השני שלא ליתן בהקפה והוא לא שמע לדבריו ג"כ דינא הכי ודוק היטב:

ג

סעיף יד נ"ב הנה אם השותף מכר גם חלק חברו שלא מדעתו אם יכול הלוקח לטעון אולי הי' ברשות חברו עיין לקמן בחו"מ סי' קפ"ה סעיף ה' ב' דעות בזה. אך עיין בתשובתי מ"ש לק' זיוועהל העלתי דבכה"ג לכ"ע יכול הלוקח לטעון כן במטלטלין שהוא מוחזק אבל בקרקע אינו נאמן דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וחזקה הנהוג בזמנינו דין מטלטלין יש לו. ואם דרכם של אחד למכור בלא"ה מעשיו קיימין אף אם הוי בלי ידיעת חברו כמ"ש בב"ש באה"ז סי' פ"ו עיי"ש:

ד

סעיף טו בהג"ה ואם שינה או פשע או עבר על תנאו נ"ב נראה דהיינו דוקא אם לא הותנה בתנאי כפול דבאם יעבור יתבטל השותפות רק דהוי ס"ד מכח אומדנא יתבטל קמ"ל דבזה לא אזלינן בתר אומדנא. אבל אם הותנה בת"כ שבאם ישנה יתבטל השותפות ודאי אין אחרי תנאי שבממון כלום ובטל השותפות וז"ב ופשוט:

ה

סעיף טז נשתתפו סתם ולא קבע להם זמן. נ"ב עיין בש"ך ס"ק כ"ט. ועיין בש"ך לקמן ס"ק מ"ם וצ"ע. ונראה דא"ש דהיכי דיש זמן להשותפין כגון ששכרו או קנו לזמן או בשט"ח שמתחלה לוו ע"ד שהלוה ישלם להם א"כ אין לומר בזה גוד או אגוד שבזה שייך הטעם דמוהר"י מג"ש שהרי נתרצו תחלה להיות ביחד שותפין לזמן הזה ולא יוכלו לחזור אבל היכא דמיירי שלא הי' זמן ידוע למכירת הסחורה א"כ כיון שלא עשו זמן וליכא זמן אף שעה אחת במשמע. ויכול לטעון שלא נתרציתי להיות שותף עמך רק עד זמן זה ולא יותר ולכך מה שמוכר לאחרים או לעצמו יכול לכופו מכור לי. ואם אתה אומר שהוא בזול קנה אתה בסך זה ולכך כתב הש"ך כאן בלשון פשיטא שי"ל גוד או אגוד. וא"צ לדחוק דהש"ך לדעת המחבר קאמר דהלשון לא משמע כן ודוק:

ו

סעיף יח ואם חלק בפחות משלשה לא אמור כלום. נ"ב. נסתפקתי אם נשתתפו תחלה ע"ד לקנות סחורה ולחלוק מיד עם הסחורה אם נמי בעינן ג'. ובלא"ה לא הוי כלום. או בזה כיון דאתנו והסכימו לחלוק די אף בשנים. או אפשר אף בינו לבין עצמו בשוה אם חלק בשוה וצ"ע בזה. מיהו זה פשוט אצלי לדין מה דקיי"ל דשותפין שלקחו מקח הוו אחראין זל"ז. זה ודאי רק כשנשתתפו סתם להיות הריוח לאמצע או לכ"א חלק ידוע אבל אם נשתתפו ע"ד לחלוק הסחור' מיד ודאי לא נעשו אחראין זל"ז למה שיתחדש אח"כ רק לענין תשלומי דמי הקניה לא יותר וז"ב ופשוט. ולספק הנ"ל היה נראה דלישנא יתירא לטפויי קאתי כיון דבנשתתפו סתם נמי הוי מותר לחלוק בלי דעת חברו עפ"י ג'. וא"כ למה לי להתנות בע"כ לטפויי קאתי שיהיה יכול לחלוק בלי ג'. ולכאורה היה נראה מלשון הש"ס פ' א"נ דס"ט והובא בב"י ד"ה נשתתפו סתם אות ב"ד דקאמר אית לך סהדי דפלגית באפי תלתא משמע דבעינן עדי' גם בלי עדים א"נ דפליג באפי תלתא. ותמי' על הרמב"ם והש"ע שלא העתיקו דין זה. ועכ"פ קשה למ"ל עדים יהא נאמן במיגו דאמר שנשתתפו ע"ד לחלוק כך ולא בעי ג' משמע דאף בכה"ג בעינן ג'. מיהו מזה אין ראיה. די"ל דמיירי בהיו עדים דנשתתפו סתם אבל בלא"ה יש לו מגו ובאמת בטוען כן דנשתתפו כדי לחלוק מיד בסחורה י"ל דל"ב ג'. וה"ה בכה"ג נאמן במיגו הנ"ל לומר דחלק בפני שלשה. וכן היה נראה לי עיקר. וכן פסקתי לדינא במעשה אחד שבא לפני בדין מלבוב. ואחד הי' מתושבי קהלתינו ודוק:

ז

סעיף מא ועיין לעיל ס"ז בהגהות רמ"א. נ"ב נשאלתי באחד במעשה שאירע ששותף אחד שילם הסעקיראציע וכעת נשרף הבית ואינו רוצה ליתן חלק סיקיראציע להשותף השני. ורצה השואל לדמות זה לאומר לעצמי אני מציל שא"י לומר כן. ובאמת לא דמי כעוכלא לדנא דהתם הוי גוף הסחורה או הממון חוב של שותפין משא"כ בזה הוי רק ריוח דאתי מעלמא ואם היה כפי דעתו לעצמי אני מציל לא היה צריך להאריך בזה כי הדין לעצמי אני מציל הוי רק לענין אם גבה רק חלקו ולא יותר ויש לחקור אם מגיע זה לשותפות או לא. אבל אם גבה יותר מחלקו ודאי המותר שייך לחברו. אבל באמת אין לו דמיון זל"ז וזה הוי רק כשאר מו"מ כמו אם קבל אחריות על ביתו של חברו וכיון דלא היו שותפין רק בבית ולא בשאר מו"מ. וזה הוי רק שאר מו"מ. וגם מה שרוצה השואל לדמות לדין המבואר כאן סי' קע"ו סעיף זיי"ן בהג"ה ובמחבר כאן סעיף מ"א והנה לפי מושכל ראשון היה גם לי נראה כן. אך אחרי היישוב ז"א דהתם דברו תחלה להיות שותפין ונשתתפו יחד אבל כאן לא דברו זע"ז להיות שותפין בסיקראציע ולכן אף אם דחוה למחר אתן כל שלא נשתתפו יחד תחלה לומר שיהיו שותפין בזה ולא אמר בתחל' שיתן חלקו נעשו שותפין בזה וגם לא דמי ליורד ברשות דהתם הפירות הם מגוף הקרקע אבל כאן הוי הנאה דאתי מעלמא. ולכן נראה לי הדין כך. דישאלו את הדינא דמלכותא אם יכול אדם לעשות סיקראציע על בית אחר ולהגיע לו תשלומי השרפה אז אין להשותף השני כלום בזה. אבל אם דת כמלך יר"ה דאין יכול לעשות סיקראציע על בית אחר א"כ מה שזה נוטלהו הוי רק מכח השותפו' בזה א"י לעשו' סחור' בפרתו כו'. בזה שפיר י"ל דין יורד ברשות כמ"ש השואל. כן נלפענ"ד נכון לדינא: