שולחן ערוך, חושן משפט קע״ה: אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא ובו ס"ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

אחין שרצו לחלק וכל דיני דבר מצרא ובו ס"ג סעיפים:
לא היו כאן כל האחים ואותו שלפנינו מבקש לחלוק חולק בפני שלשה אפילו הם הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ובקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ואם היו מעות וכולם מטבע אחד ושוים א"צ שלשה אלא שנים לראיה בעלמא: הגה וכן אם היו הנכסים מופקדים ביד אח' ובאו מקצת האחין נותנין להן חלקן בדרך הנזכר (מרדכי פ' המפקיד וע"ל סי' ע"ז ס"ט):

ב

אם אחר שחלק זה בפני ג' שלא בפני אחיו ובא אחיו ואמר אותו החלק שוה בעיני יותר ואני מוסיף דמים יותר ממה ששמתם אותו שומעין לו לבטל החלוקה אבל אם בא לבטל החלוקה בלא טענה ולומר נפיל גורל אחר אין שומעין לו:

ג

שני אחים שחלקו ואח"כ בא אח שלא היו יודעים בו בטלה החלוקה ואפי' שהי' להם שלשה שדות ונטל כל א' מהם אחת מהן והשלישית חלוקה ביניהם וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל א' מהם בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה ויפילו גורל אחד לכולם ואפי' נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה בלא גורל אפי' הכי יכול כל א' מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות:

ד

וכן אם בא ב"ח של אביהם וגבה חובו מחלקו של א' מהם כגון שעשאו אפותיקי בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת:

ה

אחד מן האחים או השותפין שמכר חלקו לאחד שאר האחין או השותפין מסלקין ללוקח ויש אומרים שאפי' אם הוא מצרן מסלקו השותף (או האחין וכן עיקר):

ו

המוכר קרקעו לאחר בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ואפי' הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח: הגה ואפי' אם אומר המוכר קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל אפ"ה קנה המצרן בעל כרחו של מוכר [תשובת מיימוני ס' קנין סי' ל"ב] וזה הלוקח הרחוק חשוב כשלוחו לכל דבר ועידי הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן ואין צריכים קנין אחר וכן אם הוקרה צריך ליתנה לו כמו שקנאה ואם הוזלה צריך ליקח אותה כמו שקנאה אם חפץ בה ואם תיקן בה והשביחה ה"ל כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה ואי בתר דתבעיה (השביחה) ה"ל כיורד שלא ברשות ואם עקר ממנה נטיעות או קלקל מנכה לו מן הדמים מה שקלקל ואפי' קלקל קודם שיבא המצרן ואם אכל פירות אותם שאכל אחר שבא והביא מעות לסלקו צריך לשלם ושאכל קודם אינו צריך לשלם ואם לוה הלוקח קודם שבא המצרן אין שעבוד הבע"ח חל עליו ואינו טורף מהמצרן:

ז

קנאה הלוקח במנה והיא שוה ק"ק אם היה נותנה כן לכל אדם כגון שמוכר מחמת דוחק לא יתן לו המצרן אלא מנה ואם לא הי' נותנה כן לאחר צריך ליתן לו ק"ק ואם טען הלוקח שלא היה נותנה כן לאחר והמצרן אומר שהיה נותנה כן לאחר על המצרן להביא ראיה:

ח

אם מכרה לו בהמתנה לית בה משום דינא דבר מצרן אא"כ המצרן רוצה לפרוע מיד: הגה או שאין המוכר מקפיד ורוצה להמתין למצרן (ד"ע לדעת הטור והרא"ש):

ט

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו ק"ק ואם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ק"ק ואם היו שם עדים שנתן ק"ק והמצרן טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקחו ממנו אלא במנה נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים ומסלקו ומשביעו שלקחו בק"ק ונפטר: הגה גבאה בחובו אינו צריך ליתן לו רק כפי שומת בית דין הקרקע אע"פ שהחוב היה יותר (ריב"ש סי' תת"ג):

י

המוכר על תנאי בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה עילה כלל ואח"כ יסלק אותו:

יא

היה לשדה הנמכר ד' המצרנים מד' רוחותיו יד כולם שוה בה ויחלקוה באלכסון כדי שיגיע לכל א' חלק על פני כל שדהו ואם היה ה' מצרנים כגון שהיו שלש משלש רוחותיו וברוח הד' שנים אותם השנים חשובים כא' ונוטלין בין שניהן חלק אחד כאחד מהחלקים שנוטלים השלשה בד"א כשבאו כאחד אבל אם קדם א' וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ואפי' היו המצרנים הרבה והיה בהם מי שאינו מצרן אלא בחלק קטן מאד אם קדם הוא וסילק ללוקח או קדם וקנאה (מהמוכר) זכה בה: הגה מיהו לכתחלה ימכור לכולם ביחד (המ"מ פי"ב וב"י בשם תלמידי הרשב"א ושכ"כ בעה"ע) ויש חולקין (המגיד פי"ב די"א כן) ואם קדם אחד מהן לקנות והאחרים טוענין שגם הם רצו לקנותו רק שזה גזם להם להזיק והיה בידו לעשות ויש להם עדים על כך כשיסורו אונסן יכולין לסלקו מחלקן (ב"י בשם רשב"א ות' רשב"א סי' תתק"ו) וע' לקמן סי' זה סעיף ל"ג: באו קצת מהמצרנים וקצתם במדינה אחרת אלו שבכאן מסלקין ללוקח והיא שלהם לבדם:

יב

היו הרבה שותפין לרוח אחת לשדה הנמכרת כל א' מהם יכול לסלק ללוקח ואם קדם אחד מהם וסילקו זכה הוא ואין שאר השותפין יכולין לערער ולא עוד אלא אפילו היה מצד א' לשדה הנמכרת שדה משותף בין שנים ומצד א' אצלה שדה של אדם אחר וקנאה א' מהשותפין בשדה שאצל השדה הנמכרת אין בעל השדה שבצד א' יכול לומר לאותו שקנאה אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול חלקך לצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה וכיון שקדם זכה וה"ה שאם קנאה איניש דעלמא שא' מהמצרנים יכול לסלקו אע"פ שיש לו שותף ואין הלוקח יכול לומר לו שמא יפול חלקך מצד אחר וכן שדה הנמכרת של שנים ומכר א' מהם חלקו לאחר המצרן מסלקו ואין הלוקח יכול לומר כיון שאין החלק שקניתי מסויים שמא יפול חלקו מצד אחר שאינו מצד השדה שלך:

יג

א' שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן האחר אינו יכול לסלקו אא"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה: הגה ודוקא בשדה אחת אבל שתי שדות יכול לסלקו מאחת ומניח לו אחת (ב"י בשם תלמידי רשב"א) אבל המוכר קרקע לשנים יכול המצרן לסלק לשניהם או לסלק האחד ולהניח האחד:

יד

בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות שאם יש לה קרקע מנכסי מלוג ובאו למכור קרקע שאצלו יכול הבעל לסלק הלוקח אפילו אם קנו מידה שמחלה ללוקח אינו כלום והבעל יכול לסלקו עמדה היא וסלקה ללוקח וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדוניו וסילק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהם ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים:

טו

המצרן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסילקו מכר השדה שיש לו על המצר איבד זכותו וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למצר:

טז

מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו אף ע"פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות וכשמכר לאחרים אינו יכול לסלק את הלוקח וכן מי שחתם על שטר המכירה בעד אינו יכול לסלק ללוקח (ר' ירוחם ני"א ח"ד):

יז

מת הלוקח קודם שסילקו המצרן אינו יכול לסלק ליורש (ויש חולקין) (טור ונ"י פרק המפקיד וריב"ש סי' תק"א) וכן נ"ל עיקר:

יח

נתן הלוקח הקרקע במתנה לאחר שלא באחריות אין המצרן יכול לסלקו והוא שלא יהא רמאות בדבר ויש חולקין (טור ונ"י פרק המפקיד) וכנ"ל עיקר:

יט

מכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכן אם מכרה היורש או המקבל מתנה המצרן מסלק את הלוקח:

כ

טרפה בעל חוב בחובו המצרן מסלקו בין ששמוהו לו בית דין בחובו בין שהגבהו ליה מדעתו ואם ירצה הנטרף לתת הדמים שהיו עליו בחובו תחזור לו שדהו לעולם:

כא

בעל חוב של המוכר שטרף מהמצרן יש מי שאומר שהמצרן חוזר ונוטל מהלוקח והלוקח נוטל מהמוכר וחלקו עליו לומר שאין דין המצרן עם הלוקח כלל אלא עם המוכר (וכן נראה עיקר):

כב

יש מי שאומר דמצרן לא יכול לאחותי אינשי אחריני בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדיני דבר מצרא אלא היכא דאקנה ליה בארעא קמייתא דקא תבע מחמתו והני מילי לאפוקי מיניה דלוקח הוא דלא מפקינן אבל למהוי בדוכתיה דבר מצרא לאזמוני זוזי ללוקח בזמניה אפי' שדרינהו ע"י שליח שעשאו בעדים בדוכתיה קאי:

כג

הביאו המצרן והלוקח כל א' מעותיו אם היו מעותיו של לוקח טובים משל מצרן או שהיו ממהרים יותר לצאת בהוצא' או שאלו צרורין וחתומין ואלו מותרין בטל זכות המצרן וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו: הגה והוא הדין בכל דבר שיש פסידא למוכר לא תקנו בזה זכות למצרן (טור):

כד

החליף חצר בחצר או בשדה או בכרם או איפכא כיון שהוא קרקע בקרקע אין בו דין בעל המצר (וכן נראה להורות אף ע"פ שיש מי שחולק) אבל אם החליף חצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותו הבהמה או דמי אותן המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו וא"י לומר לו תן לי כמו שלקחתי בו שהערמה היא זאת ואינה מועלת כלום וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיין שהוא הערמה אינו מבטל כח המצרן:

כה

אמר המצרן אטרח ואביא מעות לא נטרינן ליה ואיבד זכותו ואם אמר אלך ואביא מעות אם הוא אמוד שיש לו ממתינים לו עד שילך ויביא ואם אינו אמוד אין שומעין לו ויש מי שאומר דאי מקמי דאתא לב"ד או לגבי מוכר לא הוה יודע בהני זביני אי נמי ידע בהני זביני ולא הוה ידע בסכום דמיה כי אמר איזל ואייתי זוזי אף ע"ג דלא אמוד נטרינן ליה ודוקא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה אבל טפי לא נטרינן ליה:

כו

היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנוטעה יכול לסלקו:

כז

היה מפסיק בינו ובין מצר חבירו רכב דקלים או בנין גבוה וחזק או גומא וכיוצא בהם רואים אם יכול להכניס אפי' תלם אחד בתוך הדבר המפסיק עד שיתערבו שתי השדות הרי זה בן מצר שלו ומסלק הלוקח ואם לאו אינו מסלק הלוקח:

כח

מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו ואח"כ מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע רואים אם אותה המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה זכה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן המצר הוא מפני אותו מעט שקנה באמצע ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף בצדו הרי זה מערים ובן המצר מסלק אותו מהשדה שקנה בסוף: הגה וכן אם נתן לו מעט קרקע במתנה רואין אם מכר לו אחר כך כל כך ביוקר עד שהבליע המתנה הרי הערים ויוכל בן המצר לסלקו (תשו' מיימוני דקנין סי' ל"ג): הגה ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה וכן בכל דבר שיש לחוש לערמה לדחות בן המיצר מחרימין על כך (הגהות מיימוני פ"ד דשכנים ובית יוסף בשם הגאונים):

כט

בא הלוקח ונמלך בבן המצר וא"ל הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו וא"ל לך וקח לא ביטל זכותו ויש לסלק אותו אחר שיקנה אלא אם כן קנו מידו ויש מי שאומר שאם אמר בפני עדים הוו עלי עדים שנסתלקתי אין צריך יותר שרוצה לומר נסתלקתי כדין בקנין: הגה אם אמר הלוקח למצרן לקנות והוא אומר לא בעינא ליה י"א דזכה הלוקח מיד דאינו נעשה שלוחו בעל כרחו (ב"י בשם המרדכי):

ל

במה דברים אמורים שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא המצרן וסייע אותו או שכרו ממנו או שראוהו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה בו ולא ערער אף ע"פ שהוא בתוך זמן הראוי לסילוק הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו:

לא

נמלך המוכר בבן המצר למכור לו באותם דמים ואמר ליה זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למקנא מיניה:

לב

אם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו בדין ולא תבעו איבד זכותו: הגה היה אנוס לא אבד זכותו (ב"י) וכן אם שתק מכח טעות כגון שהיה סבור שדמי המכירה יגיעו לו ואח"כ כשנודע לו שיגיעו למצרן שלו בא לסלק הלוקח הדין עמו (תשו' מהרי"ל): ודוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע אבל אם לקחה בצנעא לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר וישהה אחר כך מלתובעו בדין:

לג

אם יש עדים שזה איימו לבן המצר בדבר שיש בידו להזיקו שלא יערער על המקח כשיעבור האונס יכול לסלקו:

לד

היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא ההולך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקיעתו שיאמר הקונה לאחר כמה שנים תצא מידי: הגה וי"א דמ"מ לכתחילה ילך המוכר לפני ב"ד שיודיעו לאוהבי או קרובי המצרן אם רוצה לקנות (מרדכי פרק המקבל):

לה

היו המצרנים רבים ומכר א' מהם זכותו ללוקח אפי' בקנין יכולים האחרים לסלקו:

לו

מכר כל נכסיו לא' אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה שהרי היא ואחרת קנה כאחד ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כל נכסיו בכל מקום שהן אינו יכול לסלקו:

לז

מכרה למי שקנאה הוא ממנו אין המצרן יכול לסלקו כיון שכבר מכרה לו וה"ה אם מכרה לבן אותו שקנאה הוא ממנו שאין המצרן יכול לסלקו ויש מי שחולק במכר לבן: הגה מיהו לכתחילה אם בא המצרן ובעלים הראשונים ליקח המצרן קודם ואם בא אדם אחר ליקח אפי' לכתחילה אין הבעלים ראשונים יכולין לעכב (ב"י בשם הר"ן ונ"י והגהות אשירי) מכר ראובן לשמעון ושמעון ללוי ולוי חזר ומכר לראובן המצרן יכול לסלקו (הגהות אשיר"י):

לח

הקונה מהעכו"ם אין המצרן יכול לסלקו:

לט

מכרה לעכו"ם עכו"ם לאו בר דינא דבר מצרא הוא: הגה הקונה בצד עכו"ם י"א דאין המצרן שבצד השני יכול לסלוקי' (ב"י) וי"א דאין לסמוך על זה אא"כ יש צד אחר בדבר שאין לסלקו (ת"ה סי' של"ח):

מ

המוכר לעכו"ם או שוכר לו משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהעכו"ם עד שינהוג העכו"ם עם בן המצר שלו בדיני ישראל בכל ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל משלם המוכר ודוקא ששמתוהו תחילה אבל אם לא שמתוהו ואירע לו אונס מן העכו"ם י"א דפטור לשלם (ר"ן ונ"י והמגיד פי"ב בשם הראב"ד ומרדכי פ' הגוזל קמא וכנ"ל עיקר) ואם בא לו היזק מכח שכונת העכו"ם בחיי המוכר (ומת) חייב הבן לשלם ממה שירש מאביו אבל אם לא בא לו ההיזק אלא לאחר מיתת המוכר יש מי שאומר שלא קנסו בנו אחריו:

מא

במ"ד אמורים כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן העכו"ם אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות ואי חזינן שהעכו"ם מכוין לקנות במצר ישראל כדי להשחית נחלתו הכל לפי ראות הדיין:

מב

המוכר שדה רע כדי לקנות בדמים שדה יפה או שמכר מקום רחוק כדי לקנות מקום קרוב אין בהם דין בן המצר שמא בנתים שיודע למצרן יקנה אחר אותו שדה שהוא רוצה לקנות:

מג

מכר כדי ליתן מנת המלך או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות (וי"א דה"ה למזונות עצמו) (ב"י בשם תלמידי הרשב"א) אין בו דין בן המצר ואפי' שלוה לצרכי קבור' או למזון האש' והבנות או שלוה מחבירו לפרוע המס כשמוכר לפרוע למלוה אין בו משום דין המצר (ואפילו לכתחילה כשבאו לקנות כל הקודם זכה) (רמב"ם פי"ב והג"א בשם ר"ח ובשם תלמידי רשב"א) ויש אומרים דהמצרן קודם (שם הגהת אשירי בשם רש"י):

מד

טען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר ובעל המצר אומר שקר אתה טוען כדי לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע הלוקח היסת:

מה

אפי' היה בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו אריס אתה לשדה זו או שוכר או ממושכן צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה: הגה וכן במקום שהפוסקים חולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק (תה"ד סי' שכ"ו) מיהו לכתחילה יש למכור למצרן (ב"י):

מו

סלקיה מצרן ללוקח ואח"כ נודע ששדה זו לא היתה של מצרן יד הלוקח על העליונה רצה מחזיק במעותיו רצה מחזיר למצרן מעותיו וחוזר למקנתו וחייב לשלם לו כל הפירות שאכל ואם הנגזל שבא הקרקע עתה לידו רוצה לסלק הלוקח משום דינא דבר מצרא חזינן אי ידע דזבניה והיה יכול לסלקיה בעידנא דסלקיה גזלנא ולא סלקיה תו לא יכול לסלוקיה ואי לא ידע ביה מקמי הכי אע"ג דאתי עליה לבתר דסלקיה גזלנא ללוקח לא בטלא מצרנותיה בהכי:

מז

המוכר לאשה או ליתומים קטנים אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בהו משום בר מצרא (ב"י בשם המגיד פי"ב) אין בו משום דינא דבר מצרא מכר לטומטום ואנדרוגינוס אין המצרן יכול לסלקו לפי שהם ספק אשה: הגה ודוקא אשה שיש לה נכסים ידועים או אלמנה שאין לחוש שמערמת וקונה לבעלה ואומרת לעצמה (נ"י פ' המקבל וב"י בשם רשב"א ובשם הרי"ף) קנתה היא ובעלה ביחד אין יכולין לסלק אפי' הבעל (ריב"ש סי' שס"ט) הקונה מן האשה י"א דלית בו משום דינא דבר מצרא (ב"י בשם הפוסקים) ודוקא מצרן אינו יכול לסלק אשה אבל שותף יכול לסלקה דשותף עדיף ממצרן (מהרי"ו):

מח

קטן שהוא מצרן אם רואים ב"ד שזכות הוא לו יסלקו את הלוקח או יטלו לו חלקו עם שאר המצרנים:

מט

המוכר לא' מן השותפים שלו במשא ובמתן אע"פ שאינו שותפו בקרקע זכה בה ואין שאר שותפין או שאר בני המצר נוטלים עמו: הגה אם הלוקח לית לי' ארעא ודחיקא ליה שעתא והמצרן א"צ לה רק להרווחא בעלמא י"א דלית ביה משום דינא דבר מצרא (תוס' פ"ק דב"ב והגהות מיימוני פי"ב מה' דעות) ויש חולקין (תוס' בפ"ק דב"ב והגהת מרדכי שם בשם מוהר"ם) ומדברי מוהר"ם סי' ש"מ ומהרי"ו סי' צ"ט נראה כסברא הראשונה ודוקא שהלוקח מן העיר ולא יוכל למצוא בית במקום אחר אבל בלאו הכי המצרן קודם לכולי עלמא (מהרא"י ומהר"יו סי' צ"ה):

נ

כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם שכן וקרוב שכן קודם קדם א' מהן וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין א' מהם בעל המצר : הגה י"א דלא מיקרי שכן אלא אם הוא חבירו הרגיל עמו אבל מה שדר אצלו אינו כלום (רבי ירוחם בשם התוס' בהכותב וטור בסי' רנ"ג וכ"כ הרא"ש שם) ויש מי שחולק (רש"י ותוס' בהמקבל):

נא

היה הקרקע של אחד והבנין או האילנות של אחר אם יש לבעל הבנין או בעל האילנות זכות בקרקע כל א' מהם בן המצר של חבירו לפיכך אם מכר אחד מהם חלקו חבירו מסלק הלוקח אפי' [הלוקח] הוא מצרן אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו עקור אילניך או הרוס בניינך ומכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל האילנות או בעל הבנין מסלק אותו ואם מכר בעל הבנין או בעל האילן הרי בעל הקרקע מסלק אותו: הגה הבית והעלייה של שניהם ומכר הא' ביתו למצרן אין בעל העלייה יכול לסלקו דלא מקרי שותפים זה לזה רק דינן כמצרנים (תשובת הרא"ש כלל צ"ו):

נב

וכן אם נמכר קרקע הסמוך לזה שהקרקע לא' והבנין לאחר בעל הקרקע קודם לבעל הבנין אלא א"כ יש לבעל הבנין זכות בקרקע כמו שנתבאר:

נג

בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות אבל במטלטלין ועבדים אין דין מצרנות ומחובר לקרקע כקרקע ויש בו דין מצרנות (ולכן יש דין מצרנות בבתים) וה"ה במקומות בית הכנסת: הגה י"א דהמוכר מקומות בבית הכנסת בני משפחתו יכולין לסלק המוכר משום פגם משפחה וי"ח (מרדכי פרק המוכר פירות ב' הדעות) ונ"ל דהכל לפי הענין דאם היה פגם בזה למשפחה כגון שיושבין משפחות משפחות לבד יש לדון כסברא הראשונה וכמו שאמרו לענין המוכר קברו וכל כיוצא בזה . המלוים ביחד בחנות אין לו דין קרקעות ואין המצרן או השותף מסלק הלוקח כמו בקרקעות ודינו כמו מטלטלין מיהו אם נראה לב"ד היזק לשותף השני מצי מסלק ליה וכן בכל מטלטלין אע"פ שאין בהם דין מצרנות מ"מ (אם) שותפין (הן) במטלטלין ואחד מכר חלקו יכול השותף השני לסלק הלוקח אם נראה לב"ד שאין השותף השני נוח לו כראשון (מהרי"ק שורש כ' וד"ע):

נד

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר וכמה נותן לו מה שהיה שוה אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה הוא ובכך וכך קניתיה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין והוא שיטעון דמים שהן ראויים או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מנה בק"ק קניתי אינו נאמן היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו ק"ק נותן לו בן המצר ר' ואח"כ מסלקו ואע"פ שאינו שוה אלא מנה:

נה

הקדש לעניים אין בו משום דינא דבר מצרא:

נו

היתה שדה שאצל המצרן הפקר ובא אחד והחזיק בה אם ימצא כמותה במקום אחר של הפקר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו:

נז

הממשכן שדהו ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין המצרן יכול לסלקו אבל אם מכרה הממשכן לאחר אפי' אינו בן המצר אין המלו' יכול להוציא מידו: הגה וי"א דאפי' קדם המצרן וקנאה יוכל המלוה לסלקו (טור בשם הרא"ש והמרדכי פרק המקבל וב"י בשם עיטור) וכן נראה לי לדון ולהורות והוא שנראה לב"ד שלא היה ערמה בדבר שהלוה למוכר כדי שיסלק המצרן (טור) המלוה לעכו"ם על שדהו או ביתו ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו (מרדכי פרק המקבל ותוס' פרק איזהו נשך) המלוה על בית ולא הלוה על המרתף שתחתיו אין לו שייכות במרתף ואם קנה המרתף המצרן מסלקו (נ"י שם וכן דעת הרא"ש):

נח

אם בתחלת המשכונא בא המצרן לערער לעכב ולומר אני אלוה לך כי שמא כונתך להערים למכור למלוה אינו יכול לעכב בידו כי יאמר בעל השדה זה נוח לי ואתה קשה ממנו אמנם אם יראה לדיין שיש בו ערמה דוחין את המלוה אם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת הלוה מעכב על המלוה ואין המלוה מעכב על הלוה ואם אין הלוה חפץ לקנותו וקנאו אחר אפילו אינו בן המצר אין המלוה יכול להוציאו מידו ואם קדם המלוה וקנה בן המצר מוציאו מידו וי"א דלמלוה דין מצרן (טור בשם הר"י ברצלוני וכ"כ הרא"ש והמגיד בשם הרשב"א פי"ב) וכן נראה עיקר:

נט

השוכר בית מחבירו והמצרן רוצה להוציאו מידו לשכרו לעצמו אין שומעין לו:

ס

מי שיש לו בית בשכירות ובית שאצלו נמכר אינו יכול לזכות בו מדין בן המצר ואם קדם וקנאו בן המצר יכול לסלקו: (ויש מי שחולק וסבירא ליה דיש בשכירות דין מצרנות) (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם בשם הרשב"א בשם ר"י ברצלוני):

סא

שנים ששכרו שדה בשותפות וא' מהם רוצה להשכיר חלקו לאחר והשני רוצה לזכות בו מדין בן המצר הדין עמו כיון שהוא שותף בו:

סב

השכיר ביתו לאחד ואח"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציא מידו: הגה היה בית וחנות זה על זה ושכרן לשנים ואח"כ בא למכרם כל אחד מצרן לשלו ולמה שהוא דר בו (ב"י בשם מעשה שבא לידו):

סג

השכיר ביתו לאחד ואח"כ מכרה לאחר אפי' אינו בן המצר אין השוכר יכול להוציאו מידו: הגה ראובן היה לו קרקע שמעלה ממנו מס לשמעון לשנה ומכר שמעון המס ללוי וראובן אומר שהוא מצרן אם מכר שמעון ממכר עולם הדין עם ראובן ואם לא מכר רק לשנים קצובים אינו אלא כמוכר חוב בעלמא שאין בו מצרנות (ב"י בשם הרשב"א):

א

מטבע. לאפוקי מקצת טבי ומקצת תקולי ופרש"י יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצא בהוצאה והורגלו בה יותר מצורת זוזי אחר אף שמשקלם יותר ואותן שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים. סמ"ע:

ב

לראיה. (ק"ל למה צריך ראיה דאי בשביל שאם יהי' הכחשה ביניהם זה אצ"ל ותו דאפי' בעד א' המסייע די לו דהא אף בלא עדים אין עליו רק שבועה וכמ"ש הרמ"א בסי' קפ"א ס"ב לענין לעצמי אני מציל ממילא עד המסייעו פוטרו משבועה כמ"ש בסי' ע"ה וי"ל ע"פ מ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ס"ו דבמקום שצריך מגו לא מהני עד המסייע וה"נ כיון דשותפים הם ואין להם חזקה וע"כ באם יש הכחשה ביניהן אינו נאמן אלא מצד מגו דלא היינו שותפים או מגו דהחזרתי להכי לא סגי כאן בעד א' המסייעו. ט"ז):

ג

החלוקה. דאיגלאי מלתא למפרע שחלוקה בטעות היתה כן כת' הסמ"ע וכת' הש"ך דזה אתיא כדעה ראשונה שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת הי"ח וע' בב"י בל' הרא"ש וצ"ע עכ"ל. ונ"ל מאחר שכאן לא הי' האח שם בשעת השומא כ"ע מודים ודו"ק:

ד

אחים. עיין בש"ך שהביא מ"ש הג"א ס"פ הכונס עובדא דהירושלמי באריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא כו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל א"כ כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשים גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להיפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכין ליתן לקטנים ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מינייהו וכן בכל דוכתי היכא דאירע כה"ג וע"ל ס"ס ס"ב עכ"ל:

ה

לבטל. ע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה שם:

ו

אפותיקי. או שלא הגיע חובו אלא כשיעור שדה א' דאז א"י לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני כמ"ש הט"ו בס"ס ק"ז א"נ כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר דאין הבע"ח מחויב לגבות חובו במקומות אחרים כמ"ש הט"ו בסי' קי"א וכאן קצרו וסמכו אמ"ש במקום מקור הדין עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש): דין מצרנות

ז

ללוקח. כלל טעם דמצרנות שבסי' זה הוא מדכת' רחמנא ועשית הטוב והישר למדנו ממנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משוה"ד כגון זה דאף שקדם הלוקח וקנה שדה א' כיון שאפשר לו לקנות במקום אחר ובעלי שדות שסביב שדה זה הנמכר יש טיבותא וניחותא בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהן סמוכים זה לזה מש"ה תקנו חז"ל שיכול א' מבעלי השדות אלו לסלק הלוקח והן נקראים מצרנים מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה הנמכר והתחיל הט"ו דינו בא' מן האחים כו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' מהר"א ששון סי' פ"ט ועי' מדיני מצרנות בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"א וס"ד דף ס"ג ובתשו' ראנ"ח סי' פ"ב ק"ו קי"ד קי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:

ח

מסלקו. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפרש"י שכת' הרא"ש משמו דדוק' אם באו יחד לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ א"י לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע על המחבר למה כת' האי דינא בשם י"א דלא מצא מי שחלק על זה ודוק נ"ל ומעשה בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנה כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא הי' קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רצ"ט עכ"ל הש"ך (ואם אחד מבני המשפחה יכול לסלק ללוקח עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קס"א):

ט

כלל. (ומשמע בתשובת מיי' שם דאם תלה הקנין בכך תחלה ואח"כ בא המצרן לסלק הדרא ארעא למריה אם ירצה. ט"ז):

י

מוכר. כ' הסמ"ע והיינו דוק' בדלית ליה פסיד' למוכר במכירתו להמצרן שהוא רוצה לקנות בכל ענין כמו הלוקח דאל"כ אין זה בכלל עשיית הטוב והישר ואפי' בדלית ליה פסיד' לא תקנו דין מצרנות על המוכר רק על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו וממיל' יצטרך המוכר למכרו להמצרן וכמ"ש הט"ו מסכ"ג והלאה ע"ש עכ"ל וע' בתשו' מהר"א ששון סי' פ"ט:

יא

המצרן. לסלקו ול"ד לפירות שאכל קודם שבא המצרן דא"צ לשלם דהתם לא קלקל השדה שהיא עומדת לאכול פירותיה למי שהשדה בידו משא"כ זה שקלקל משוויה ואין המצרן צריך ליתן לו טפי מדמי שוויה. סמ"ע:

יב

שיעבוד. ואפי' אם כבר נתן המצרן מעותיו ללוקח וכ"ש כשעדיין המעות ביד המצרן דאז אין פסיד' לבע"ח דיכול ליקח דמי הלואתו מהדמים שהכין המצרן ליתן להלוקח. שם:

יג

ראיה. דהלוקח הוא מוחזק בה ובזה נרא' דכ"ע מודים אף להחולקים בכיוצא בו כמ"ש הטור שאני הכא דאין דרך העולם למכור בפחות משוויה ובודאי משום חביבותיה דלוקח זה בעיניו מכרה לו בפחות. שם:

יד

ונוטל. והא דכת' בסנ"ד אבל אם אמר על שוה ק' בר' אינו נאמן עיין בב"י שכת' דיש לחלק וסבר' נכונה היא ובא"א דף צ"ב ע"א כת' דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בר' והוא טוען שעשו קנוניא. ש"ך:

טו

בודאי. לכאורה נרא' דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי דקנוניא הוא דאל"כ לא היו מתקנים להשביעו מספק והט"ו כתבו כאן ללמדנו דאע"פ שיש עדים שמעידים שנתן לו ר' וה"א דלא מצי להשביעו אפילו אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים ללוקח נוטל כל הדמים תחלה בלא שבועה אלא שאח"ז יכול להשביעו היסת ולא תקנו היסת רק בטענת ברי כמ"ש בסי' ע"ה ושאר דוכתי מש"ה כתבו דמיירי בטענת ודאי אבל בריש' דאין עדים והלוקח בא ליטול כפל והוא נגד הסבר' ודרכי הקנייה י"ל דאפי' אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו שלא יוצי' מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבועה בנק"ח בשותפין ואריסין וכיוצא בהן אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי היתרא לנפשם ה"ה לוקח זה י"ל דג"כ מורי היתר כיון שהוא לקח תחלה וכדי שישאר השדה בידו עכ"ל הסמ"ע (וכ"כ הט"ז וז"ל המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נרא' עיקר דכבר פסק הרמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר) והש"ך כת' דרב"י והרב המגיד הסכימו דדוק' בטענות ברי משביעו וכן נרא' עכ"ל:

טז

שומת. עיין בסמ"ע שהניח דין זה בצ"ע וגם הש"ך האריך להשיג על הרמ"א דהוצי' כן מהריב"ש והא לית' דאין כונת הריב"ש כן כו' ע"ש דמסיק ז"ל א"כ אם בא הבע"ח לטרוף והשט"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כי חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר עכ"ל (גם הט"ז כתב דהאי פסקא תמוה מאד וע"ש):

יז

שיתקיימו. משום דיכול המוכר או הלוקח לומר שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי. סמ"ע:

יח

לכתחלה. עיין בב"י ובד"מ ותמצא מוכח ומבואר דלדעת תלמידי הרשב"א כל שבאין כאחד אפילו אין המוכר רוצה למכור אלא לא' אין האחר רשאי לקחתו לנפשו עד שיתן חלק גם להאחרים עמו ובע"כ של המוכר ולפ"ז מ"ש הרמ"א מיהו לכתחלה כו' ר"ל לאפוקי אם כבר קדם וקנה מהן. שם:

יט

חולקין. פי' הש"ך דאפי' לכתחלה יכול למכור הכל לא' (וז"ל הט"ז וי"ח ס"ל דלאו בביאתם תלי' מילת' ויכול המוכר לברר א' מהן למכור לו אבל כל שאינם באים ביחד כ"ע מודים דיכול למכור לא' מהן ומלשון הרמ"א משמע דאפי' לדעה הראשונה אם עבר המוכר ומכר לא' אין האחרים מסלקין אותו אף שבאו ביחד ואין מחלוקת רק לכתחלה כיצד יעשה עכ"ל):

כ

גזם. * צ"ע דבסי' ר"ה ס"ז כתב הרמ"א די"ח וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד וכאן סתם כדעת המחבר שם:

כא

הרבה. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ס"א:

כב

שתי. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשתי שדות ואפילו לקחן מאחד יכול לסלקו מא' מהן ומ"ש המחבר א' שלקח משנים לרבותא כ"כ דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ו שהרי היא והאחרת קנה כא' ר"ל כל האחרות והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחרת. ש"ך:

כג

המוכר. לרבותא כת' המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו לשנים דיכול לסלק לא' מהן אלא אפילו בא' שמכר קרקע לשנים יכול לסלק לא' מהן. שם:

כד

אשתו. עיין בתשובות ראנ"ח סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ד:

כה

כלום. דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ונחשב שלו ואין לה כח למחול המצרנות. סמ"ע:

כו

וסילק. עיין בתשובת ן' לב ס"ד דף ע"ז:

כז

שקנה. שהרי הלוקח ראשון זכה בהשדה קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה. סמ"ע:

כח

רשאי. הטעם משום חשד וע"ל סי' קפ"ה דכת' הטור בשם הרשב"א דאפילו במקום דליכא חשדא נמי אין השליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בעה"ב ואין הדבר יוצא לרשות אחר נרא' דהיינו דוקא התם דהמוכר בא לחזור בו משא"כ הכא דלהמוכר אין בזה נ"מ וגם שם מיירי שקצץ המוכר לו בד' דינרין דלא שייך חשדא מש"ה קאמר שם טעם דלא יצא מתחת ידו כן כת' הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה):

כט

לסלק. הרמב"ם מסיים בזה וז"ל שהרי מכר ואין לך מחילה גדולה מזו ור"ל דהי' לו למנוע מלילך בשליחות זה שלא יאמרו מחלת מצרנותך כיון שבעצמך מכרתיהו לו ואף שהטור כת' בשם גאון דלא כהרמב"ם מ"מ רבוותא הסכימו לדבריו וכמ"ש הב"י לכן סתם ופסק כוותי'. סמ"ע:

ל

בעד. ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קי"א סי"ז דאם חתם המלוה בשטר מכירה שקנה לוקח מהלוה דיכול אח"כ לטרוף ממנו שאני התם דאין לו אלא שעבוד בעלמא עליו וי"ל שסבור שיפרע לו במעות או בדברים אחרים אבל זה דומה לעורר על השדה והוא חתום עליו בעד שנתבאר דינו בר"ס קמ"ז דאין שומעין לו ע"ש. שם:

לא

ויש חולקין. והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא ע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פירוש הרמ"א ודלא כב"ח. ש"ך:

לב

שלא. דאילו באחריות אמרינן דמכרה לו דאין דרך נותן מתנה לקבל עליו אחריות וכדי שתשאר בידו כתבה לו בלשון מתנה וכמ"ש הט"ו בסנ"ד. סמ"ע:

לג

וכנ"ל עיקר. עי' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ג:

לד

מסלק. בטור כת' ז"ל ואפילו היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון מסלק ללוקח שני עכ"ל ולא מצי לוקח שני לומר למצרן או שתקת שתוק ואי לאו מהדרנא שטרא ללוקח ראשון דכיון דאין לו ריוח בהחזרה אמרינן לכי תהדר וכמ"ש בסי' קי"ח וקי"ט ע"ש. סמ"ע:

לה

תחזור. אהגבהו הב"ד קאי אבל בהגבהו הלוה מעצמו לבע"ח שזה קי"ל דאין השומא הדרא וכמ"ש הט"ו בסי' ק"ג ס"י אם כן גם זה המצרן שיסלק לבע"ח א"צ להדר שדה להלוה. שם:

לו

נראה. טעמו כיון דקי"ל דעדים שראו הקנין כותבין השטר להמצרן בשם המוכר אם כן פשיטא דא"י המוכר לומר להמצרן לאו בעל דברים דידי את ואפי' לא כתבו השטר בשם המוכר מ"מ בע"ד דידיה הוא דהא אי בעי הוי כתב בשמו. שם:

לז

בדוכתיה. ר"ל אפי' לשלחו וליתן לו הרשאה שיעמוד במקומו לסלק הלוקח ויהי' השדה להמצרן א"י להעמידו אם לא שיקנה לו חלק באותה שדה עצמה הסמוכה שבא המצרן מכחה ואע"ג דבסי' קכ"ב וקכ"ג אמרינן דלא בעינן אלא שירשהו אג"ק איזה שיהי' שאני התם דלא עדיף קרקע זו מאחרת ומסיק המחבר וכתב אבל למהוי בדוכתי' כו' פי' אם המצרן הוא טרוד ואינו פנוי להשתדל מעות או לילך מיד לסלק להלוקח וירא לנפשו פן יאבד זכותו בעברו הזמן שנתנו לו חז"ל לסלק בו הלוקח ומעמיד זה במקומו שיניח מעותיו בב"ד ואח"כ יבא בעצמו לסלקו בכה"ג אפי' לא הקנה לו שום קרקע אלא עשאו שליח בעדים סגי ליה בהכי וע"ד שנתבאר ר"ס קכ"א עכ"ל הסמ"ע וכן הסכים הש"ך לפירושו זה ודלא כהב"ח שפי' דדוקא שיהי' של המורשה הא אם ישאר להמצרן יכול להרשות ולישנא דש"ס לא משמע הכי וע"ש דכתב עוד דל"ק מסי' קכ"ב די"ל דס"ל להרמ"ה כיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוויה כדאיתא בפוסקים ובר מצרן נמי תקנתא היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן (ועיין בט"ז מה שישב בזה דל"ק מסט"ו ע"ש):

לח

בכעין. מלשון זה משמע דס"ל אפילו לא יהי' לו הפסד בשינוי מטבע אלא קצת טרחא יותר במעותיו שאינן חריפין כ"כ אפ"ה א"י לסלקו עד שיתן לו כעין מעותיו ממש אבל הטור חולק בזה וכת' שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם והרא"ש אך הב"י כת' שאין כונת הרמב"ם כן ועד"ר שם הוכחתי שראיות של הטור הן שרירין וקיימין והדין עמו דדוקא במוכר אמרו כן דתקנת הטוב והישר לא תקנו אהמוכר מצד עצמו דהא י"ל אי בעינא לא אמכרנה כלל עכ"ל הסמ"ע (וכן הוא דעת הט"ז בדברי הטור כן עיקר להלכה ע"ש):

לט

רואין. דבשלמא גבי קרקע י"ל דזה של המוכר חביב בעיני טפי משא"כ בבהמה ומטלטלין דמצויין לקנות בשוק ואין קפידא בהן דהא יכול לקנות אחרים תחתיהן. סמ"ע:

מ

לסלקו. פי' אפי' אם הלוקח רוצה לבנות עליה בתים וכ"כ הטור ז"ל לפי שחשובה הנטיעה טפי מבתים ע"כ ונרא' דהוא משום דהאילנות מושרשים ועומדים בקרקע טפי מבתים ומינה דאם הלוקח רוצה לנטעה והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דינא דב"מ דומיא דזריעה ובתים כ"כ הסמ"ע (והט"ז כת' דדבר תמוה הוא זה דלא מצינו שחשו חכמים אלא דעדיף דבר יישוב משאינו יישוב אבל בשני דברי יישוב רק שא' עדיף מהשני לא בטלו בשביל זה דין מצרנות דאל"כ הל"ל בש"ס רבותא דאפילו ביישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים ותו דא"כ בטלת דין מצרנות דכל לוקח יאמר שרוצה לנטען וא"כ בטלת ישר וטוב ומאי דנקט הטור לפי שחשובה הנטיע' כו' היא לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל אם הלוקח רוצה לנטעה והמצרן לבנות אין נראה לבטל משום זה דין מצרנות דהא גם הוא עוסק בישובו של עולם עכ"ל) ועיין בתשובת ראנ"ח סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך וסי' קכ"ה:

מא

רכב. כשהדקלים תכופים וסמוכים עד שזה כמו שוכב על זה נקרא רכב דקלים. סמ"ע:

מב

גומא. נ"ל דגרסי' גמא בלא וי"ו והוא מלשון קנה וסוף קמלו דמתרגמינן גמא דבמקום שגדלים הקנים א"י לזרוע ולצרפו לשדות שבכרם לאפוקי אם הי' ביניהן גומא ושחת דיכול למלאותן עפר ולצרפן יחד. שם:

מג

בסוף. אבל בהמעט שקנה תחלה המקח קיים ואפי' קנאו ביותר לא אמרינן דנקנס להמוכר שעשו קנוניא יחד ולבטל מקח הראשון או להכריח להמצרן שיקנה אותו המעט ג"כ בדמים שנתן הלוקח אלא הלוקח צריך לעמוד במקחו באותו המעט והטור הוסיף וכת' דאפי' שתק המצרן מתחלה ולא התרה בהלוקח שלא יקנה המעט כדי להיותו מצרן אח"כ כי אסלקך אפ"ה יכול לסלקו עכשיו מהנשאר וגם נרא' דבניכר ערמתו יכולים המצרנים מתחלה לסלקו גם מאותו המעט אע"פ שעדיין אינם מצרנים וכן מדוקדק מל' הטור. שם:

מד

שהבליע. פי' דאם לא הבליע אף שהמתנה היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו ואם אינה שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר וא"י לסלקו. ש"ך:

מה

זכותו. דהמצרן י"ל לכך אמרתי לו לקנותו כדי שימכרנו לו בדמים הראוים דאם באתי אני לקנותו מהמוכר יעלנו עלי בדמים כיון שאני מצרן וחביב עלי כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ראנ"ח סי' קכ"ה:

מו

בעל כרחו. כת' הסמ"ע דצ"ע דהא בסל"א כ' בנמלך המוכר בבן המצר כו' דא"צ קנין משמע דדוקא באימלך ביה המוכר הא אימלך ביה הלוקח אפילו א"ל זיל זבין דלא בעינא ליה לא הוי מחילה בלא קנין ובד"מ משמע דלא קי"ל כהמרדכי בדין זה ע"ש ותימא על הרמ"א שכת' כאן סתם (וכ"כ הש"ך דודאי דברי הרמ"א בזה תמוהין דחש ליחידאה ע"ש) ונראה דכונת הרמ"א הוא בזה דאם א"ל אקנהו ואתן אותו לך והמצרן השיבו לא בעינא ליה קנהו לעצמך אז זכה הלוקח דהרי בזה אין לו להתנצל ולומר לכך אמרתי לך כן כדי שתקנוהו בדמי שווייה דהא הלוקח רוצה לקנותו בשמו וליתנו להמצרן אח"כ ואפשר דגם כונת המרדכי כן ואתי שפיר עכ"ל:

מז

כגון. וכ"ש אם מחל לו בפי'. סמ"ע:

מח

ומשתמש. ר"ל או משתמש בו. שם:

מט

באותם. ר"ל בדמים שקנאו לוקח אבל כשא"ל למכור סתם לא מהני מטעם הנ"ל דירא שיעלה בדמים נגדו. שם:

נ

בדין. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאע"פ שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בו כשאר הימים כ"כ בתשובת מבי"ט סי' (ס"ו) [פ"ו] ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשו' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשובת ן' לב ח"ג סי' ס"ג ש"ך:

נא

שנתגלה. (הב"י הביא תשובת הרשב"א דאפילו לא נעשה כרוז עדיין מ"מ כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שנתכוונו להעלים הדבר. ט"ז):

נב

איימו. ע"ל סי"א בהג"ה ועמ"ש שם ס"ק כ':

נג

אחרת. עיין בתשובת ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשובת מבי"ט סי' כ"ו וח"ב סי' קס"ח ובתשובת מהר"א ששון סי' ר"ה ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:

נד

רוצה. פי' דלמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע להם לשאול את פיהם אם יודעים הם שרוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה לשון יחיד וכן כונת הע"ש במ"ש והם יודיעו לו ר"ל דהקרובים יודיעו להמוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה לשון יחיד. ש"ך:

נה

והאחרת. בסי"ג בהג"ה כתבתי דנראה דאם אין לו אלא ב' שדות ומכרן לאחר דיש בהן דין מצרנות דשכיח הוא דהמצרן ג"כ יקנה אותן ולפ"ז מ"ש המחבר כאן היא והאחרת כו' ר"ל כל האחרות (וכ"ד הש"ך כמ"ש בשמו בס"ק כ"ב ע"ש) והל' לא משמע הכי כ"כ הסמ"ע (ודעת הט"ז שאין חילוק בין שנים או יותר דגם בשנים יש לחוש דבתוך כך ימלך הלוקח ויפסיד המוכר ע"ש שכתב ז"ל וכן משמע מסקנת הסמ"ע וא"ל ממ"ש הב"י ס"ס זה וז"ל הלכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה דמי הבית כו' ש"מ דאינו מועיל להאח' שקנ' הבית והחנות להחזיק שניהן אע"פ שאין השני מצרן אלא לאחד מהם התם לא קנו עדיין שום אחד מהן ועכשיו רוצים לקנות משא"כ כשכבר קנה האחד שניהם אין המצרן לאחד מהן יכול לסלקו כנלע"ד ברור עכ"ל ואין חילוק בין כשלא היו כלם במקום א' ובסדר אחד להיות כלם במקום אחד ובסדר א' מורי הרב זלה"ה ובס' בני אהרן סי' כ"ז והכריע כן מתשובת מהרש"ך ח"א סי' מ"ג. בני חיי):

נו

לבן. צ"ע לדינא בא' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזהו ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ו. ש"ך ותמוה בעיני וכי גרע זה מאם מכרה לבן אותו שקנאה וכ"ש זה וא"ל דהש"ך כ"כ לדעת היש מי שחולק הא אין נפקותא מזה לדינא דהא בלא"ה בכל מקום דאיכא מחלוקת בין הפוסקים קי"ל דהדין עם הלוקח שהוא מוחזק ודו"ק:

נז

ואם. נ"ל שהוא כמו ואפילו אם בא אדם אחר כו'. ש"ך:

נח

יכול. הטעם דלא מקרי בעלים אלא כשמכרה המוכר לאותה שקנאה ממנו דאל"כ אין לדבר סוף. שם:

נט

מהעובד כוכבים. אע"ג דחוזר ומשכירה אפי' לאותו עובד כוכבים מ"מ יכול לומר אריה אברחא מהגוף כ"כ הב"י ע"ש המרדכי בשם תשובת מהר"מ ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשובת מהראנ"ח סי' קכ"ה וצדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש. שם:

ס

בצד. בת"ה מבואר שראובן קנה בית מלוי ומצר שמעון לאותו בית הוא בדרומו. ובצפונו דאותו בית דר בו עובד כוכבים ונמצא שבית זה שקנה מלוי עומד באמצע בין ביתו של שמעון ובין בית העובד כוכבים ובא שמעון לסלק לראובן וטען ראובן אנכי מגן לך מהעובד כוכבים. סמ"ע:

סא

שוכר. עיין ברא״ש פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) ובמע״מ פרק הגוזל בתרא ובתשובת מהר״מ אלשיך סי' פ״ו ואם קנה מהעובד כוכבים בית שאצל ישראל הי' יכול להשכירו לעובד כוכבים אבל לא למכור מהרש״ל פ״י דב״ק סי' ק״ד וע״ש דאזיל לטעמיה עיין בתשו' ן' לב ס״ג סימן קי״ח ובתשובת רמ״א סי' פ״ו ובתשובת מהרשד״ם סי' רל״ג וסי' רפ״א. ש״ך:

סב

ישראל. פירוש אע"פ שבדיני עובדי כוכבים לא הוי שלא כדין. סמ"ע:

סג

בפחות. (עיין בתשובת מהר"ם בוטון סי' כ"ב ובמהרשד"ם חח"מ סי' רל"ג וסי' רס"א דנרא' משם שאף אם בן המצר הוא שותף בקרקע קצת יכול למכור לעובד כוכבים ע"ש ואל תשיבני מהא דאמרינן דשותף עדיף ממצרן היינו בדליכא פסידא למוכר אבל במקום דאיכא פסידא למוכר אפשר דאין לחלק. בני חיי):

סד

נחלתו. פירוש ומתוך כך מעלה שכרה. רבינו ירוחם הביאו הב"י. ש"ך:

סה

יפה. בב"י הביא בשם בעל העיטור דרע ויפה דקאמר ר"ל דניכר לכל שהוא רע או יפה אבל רע לזה ויפה לזה או איפכ' לא ע"כ ונרא' דליכא מאן דפליג ע"ז כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך מכאן נרא' באחד שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהי' לו בעיר שיצא ממנה לאחד מבני אותה העיר דאין בן המצר דאותו בית יכול לסלק ללוקח דהא בסי' ק"צ סי"ב כתב הט"ו דזה מקרי מוכר שדהו מפני רעתה עכ"ל:

סו

עצמו. פירוש ולא אמרינן דהי' יכול לישאל על הפתחים. סמ"ע:

סז

אין. מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיע להמצרן ודומה לזה כת' הט"ו בסי' ק"ט לענין נכסי יתומים שמוכרין בלא הכרזה לשלם חובות כאלו. שם:

סח

טען. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ח:

סט

גזלן. פירוש וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך ופשוט הוא רק שבסמ"ע לא הבין כן. ש"ך:

ע

אריס. כת' הב"י שנרא' מהעיטור וכ"פ התוספות והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בה מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסנ"ח דלוה מעכב על המלוה כו' דבאריס בתי אבות מיירי דכיון דא"י לסלקו ה"ל כשותף. שם:

עא

ראיה. פירוש ואם לא הביא ראיה נשאר הלוקח בהשדה ואפילו שבועת היסת א"צ לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן גם בטור לא נזכר בזה שום שבועה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ע"ז וז"ל משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהי' יכול לטעון כן מספק וגם מדכת' גם בטור כו' משמע דס"ל דאפילו בברי הדין כן והוא תמוה דמאי איכפת לן במה שהי' יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לי דהי' יכול לטעון שמא מפני המס כו'. ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע אבל האמת יורה דרכו דהט"ו סמכו אמ"ש בסמוך דאם לא הביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי דצריך לישבע ואין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס כו' ע"ש באורך:

עב

יכול. היינו שהי' לו לבא לב"ד ולומר להן שדה זו שלי היא אלא שזה גזלה ממני ואני אסלק הלוקח ואתן לו מעותיו מהיום. סמ"ע:

עג

ליתומים. משום דלא שייך למימר בהו דהן ימצאו לקנות במקום אחר דלאו בר הכי הם כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דאפילו יש להם אפוטרופוס. ראנ"ח סי' קי"ד ע"ש:

עד

שאינם. דיכול אביהן לטרוח עבורם לקנות להן במקום אחר. סמ"ע:

עה

אין. אפילו אם המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"מ עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד. ש"ך:

עו

ידועים. פירוש שידוע שיש לה ממון שאין לבעלה רשות בו דמצי למימר לנפשי קניתיהו דאל"כ מה שקנתה היא כאילו קנה בעלה. סמ"ע:

עז

ביחד. פירוש וידוע שיש לה ממון בפני עצמה שאין יכולין לסלק אותה משום הכי גם לבעלה אין יכולין לסלק כיון שבמקח אחד קנאוהו ביחד עכ"ל הסמ"ע:

עח

האשה. והקונה מן היתומים עיין בתשובת ראנ"ח סי' קי"ב שכת' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ובסי' צ"ה וסי' ק"ו קי"ד קי"ט וקכ"ה. ש"ך:

עט

דלית. הטעם מפורש שם דלפי שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חז"ל שיהיו מעשיה קיימין כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה אבל במהרי"ו סי' צ"ט פסק דיש בזה משום דינא דב"מ ע"ש ובד"מ. סמ"ע:

פ

שותף. וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשו' ראנ"ח סי' י"ט שכת' דאפילו יש למצרן היזק ראיה מבית זה אפ"ה א"י לסלק האשה ע"ש שהאריך וכת' עוד שם שהריב"ש סי' ס"ט חולק על דין זה וסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה והלוקח חשיב מוחזק ועיין בתשובת רש"ך השייכים לספר ב' סי' כ"ז ובתשובת מהר"א ששון סי' קכו. ש"ך:

פא

זכה. אבל אם קדם המצרן וקנה אין השותף זה יכול לסלקו אא"כ הוא שותפו באותה שדה כמ"ש בס"ה. סמ"ע:

פב

חולקין. וכת' מהרא"י וכיון דאיכא בזה פלוגתא דרבוותא הדין עם הלוקח שהוא נקרא מוחזק כיון שקנינו קנין מן התורה וכת' עוד די"ל אפילו לדעת החולקין היינו דוקא כשיש להלוקח בית דירה או שדה ולא בא לקנות אלא מפני דדחיקא ליה שעתא ורוצה להתפרנס ממנו דבזה י"ל דבזה"ז אין אנו בקיאין שפיר באומדן דדחיקא ליה שעתא אבל היכא דלית ליה ללוקח בית כלל י"ל דכ"ע מודים דלית ביה משום דינ' דב"מ ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהלוקח יכול לקנות בית במקום אחר אף שאותו בית הוא קטן וצר ובא לקנות זה שהוא מרווח כדי צרכו אית ביה משום דדב"מ ע"ש ובד"מ. שם:

פג

זכה. כת' הסמ"ע דהב"י והכ"מ כתבו בשם העיטור דת"ח מסלק להשכן וכ"כ הגהות וצ"ע למה השמיט בעל הש"ע דעתן (ונרא' לי דעכשיו אין לנו דין ת"ח ומ"מ לכתחלה ימכור לת"ח אפילו בזה"ז) (ט"ז):

פד

שדר. וכ"כ הרמ"א בסי' רנ"ג סט"ו ע"ש:

פה

שחולק. צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פרק המקבל ליתא. ש"ך:

פו

והבנין. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשוב' ראנ"ח סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך. שם:

פז

מצרן. פירוש הלוקח מפני שאלו נחשבים כשותפים בקרקע זו יחד ושותף באותו קרקע מסלק להמצרן כמ"ש בס"ה. סמ"ע:

פח

זכות. עיין בתשובת ר"א ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשובת ן' לב ח"ב סי' י' וסי' י"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים. ש"ך:

פט

הבית. עיין בסמ"ע שהאריך להשיג על הרמ"א בדין זה במה שכת' שפשיטות בשם הרא"ש דאין בעל העלייה יכול לסלק להמצרן וזהו לא נזכר בתשובת הרא"ש ואדרבא פשט לשונו שם משמע דיכול לסלקו וצ"ע וכן הסכים עמו הש"ך וכת' דגם בתשוב' ר"א ששון סי' קכ"ח הקשה כן ע"ש (גם הט"ז כת' דנ"ל עיקר דבעל העלייה יכול לסלקו דהוי כשותף גמור דהא יש לו שליש בקרקע כמ"ש בסי' קס"ד ס"ה):

צ

שנתבאר. (עיין בט"ז מה שהקשה בזה ממשכנתא דבסכ"ח והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם יישבו וכת' דלק"מ דלא דמי משכנת' להכא כלל ע"ש):

צא

שבעולם. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ט"ו ובתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ז:

צב

ועבדים. פי' אם יש לו מטלטלים או עבד בשותפות עם אחד והשותף רוצה למכור חלקו לאחר אין ביד זה השותף עמו לסלק האחר דדוקא בקרקע שהוא קנין עולם תקנו דין מצרנות משום הטוב והישר ולא בהני אם לא שאין דעת זה נוחה עם הלוקח שקנאן כדמסיק הרמ"א דאם נראה לב"ד כו'. סמ"ע:

צג

בבתים. (נ"ל דאם אינם סמוכים ממש אלא יש קצת דרך הילוך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות וכן משמע בב"י לפי הטעם שכתב בשם הראב"ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחים וזה לא שייך כאן. ט"ז):

צד

במקומות. ז"ל הטור ובמקומות שבב"ה כת' הראב"ד מן הדין יש בהן דין מצרנות שהן כקרקע אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' והעתקתי כל זה כדי לצרף סברות אלו כו' עכ"ל הסמ"ע והיינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראיה דהרי לא כתב שפשט המנהג שלא כר"ת וגם לא הי' בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת כיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינין כוותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת אלא לפלפולא בעלמא ולא להלכה למעשה ע"ש. ש"ך:

צה

הענין. עוד יש חילוקי דינים דב"מ במקומות שבב"ה כתבם הב"י וד"מ והשמיטן המחבר והרמ"א ז"ל וע"ש. סמ"ע:

צו

קברו. דין זה נתבאר בי"ד ר"ס שס"ו ולקמן ס"ס רי"ז ע"ש:

צז

נראה. היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטינן דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל וכת' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קמ"ד דמי שרוצה למכור שט"ח שלו לאחר בפחות קודם הזמן יכול הלוה לכופו למוכרו לו בסך זה והביא ראיה מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל ומן הסברא נרא' שא"י לכופו שיוכל המלוה לומר לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ג ובתשוב' ן' לב ספר ד' דף ס"ג עכ"ל הש"ך:

צח

מתנה. הטעם דניחא ליה לנותן להיות להמקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה וכן ניחא ליה למקבל להיות לו לשם שמפני עבודתו הטובה נתן לו מתנה זו והב"י כתב עוד טעם אחר סמ"ע:

צט

יש. דודאי ערמה הוא ביניהן וע"ל סי"ח. שם:

ק

נותן. הטעם כת' הב"י דממ"נ אי מתנה היא לית בה דינא דב"מ ואי לקוחה הוא אין דרך המוכרים לקבל עליהן אחריות יותר ממה שקיבלו מהלוקח ואע"פ שאינו שוה כ"כ פעמים שאדם קונה מנה במאתים עכ"ל. שם:

קא

הפקר. כגון שדות של מלך ושרים דניחא להו שיבאו אנשים לחרוש ולזרוע אותן וליתן להם מס בכל שנה כפי מנהגיהן וז"ש אם ימצא כמוהו במקום אחר יכול לסלקו פירוש אפילו בלא דמי שווין אלא המצרן נותן חק המס כמו שקיבל עליו המחזיק ומ"ש וא"נ א"י לסלקו פירוש בלא נתינת דמי שווין אבל בנתינת דמים נראה דיכול לסלקו דלא יהא אלא לוקח ודוקא במתנה אמרינן בסנ"ד דלית בה דינא דב"מ מטעם דנתבאר שם וזה לא שייך הכא מיהו אינו מוכרע די"ל הואיל דמתחלה החזיק בה זה בהיתר כיון דלא נמצא כמוהו תו לא מצי המצרן לסלקו בע"כ אפילו בדמי שוויה. שם:

קב

אין. דלכך נקרא משכנתא שהוא שוכן בכולה ועדיף ממצרן דאינו שוכן אלא מצד אחד לחוד כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ח ובתשובת ן' לב ס"ד דף ס"ג ודף ע"ג:

קג

המלו'. ע"ל סנ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם הי' שלו לגמרי וצ"ע. ש"ך:

קד

במרתף. בנ"י כת' דאפי' למ"ד דהמלוה שממושכן בית בידו מסלק המצרן שקנה קרקע שבצד אותו הבית וכמ"ש הרמ"א בס"ס שאח"ז שכן נ"ל עיקר אפ"ה מודה בזה דדוקא התם שהבית הממושכן עומד על הקרקע שבצדה וכאילו הכל אחד הוא משא"כ במרתף שתחת הבית או בית אחר עומד ע"ג קרקע שלא הלוה עליו שאין לזה המלוה שייכות בה כלל ע"ש וגם בד"מ כתוב דין זה דמרתף אחר שפסק תחלה דיש למלוה דין מצרן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דזה תמוה מאד דהיאך יהי' מצרן טפי בקרקע שבצדו מקרקע שתחתיו ממש ותו דהא כ' הב"י בזה וה"ה אם יש בית א' שאינו ממושכן אצל זה הממושכן אין למלוה עליו זכות משום דינא דב"מ ומש"ה פסק גם במרתף שאין למלוה עליו זכות וא"כ כיון דפסק רמ"א בסנ"ח דבצדו יש זכות כ"ש בזה שתחתיו ואין בידי אלא לומר דכת' רמ"א כן למאן דס"ל בשדה סמוכה שאין למלוה דין מצרן אבל למה שפסק דיש לו דין מצרן כ"ש בזה עכ"ל):

קה

המשכונא. עיין בתשו' ראנ"ח סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך ותמצא נחת וע"ש עוד בסי' ק"ו קי"ד קי"ט קכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח ש"ך:

קו

להוציאו. הב"י לטעמיה שכת' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' (כמ"ש בסמ"ה) ולית' דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנות השדה שעל מצר שלו וזה דעת הרמ"א שכ' לעיקר דיש למלוה דין מצרן ובסמ"ה הסכים לדברי המחבר עכ"ל הש"ך ודעת הסמ"ע והט"ז דלא הכריע כן הרמ"א אלא לענין שאם קנה המלוה שדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו אבל לא לענין שהמלוה יסלק לאחר שקדם וקנאה וע"ש בדבריהם מה שביארו בזה:

קז

לשכרו. ע"ד שכתבתי דלהרא"ש יש בו דינא דב"מ דשכירות ליומא ממכר הוא. סמ"ע:

קח

לו. והעלה בתשובת ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזקת חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהר"א ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ח וע"ש עוד בסי' רע"ז רצ"ז ורצ"ט ועיין בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' שור שנגח את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא כו' ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד עכ"ל הש"ך:

קט

שחולק. וז"ל הש"ך ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב במ"ש בסנ"ח (כמ"ש בשמו ס"ק ק"ו ע"ש) ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (והט"ז האריך בדין זה דמצרנות בשכירות עיין שם):

קי

שותף. להי"א שכת' הרמ"א לפני זה דיש בשכירות דינא דב"מ בלאו ה"ט דשותף הוא קודם לכתחי' כל שלא קדמו האחר והמחבר כ"כ לשטתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט:

קיא

לשלו. ואפילו קנה חבירו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כ"כ הב"י ולדעת מור"ם אתי שפיר אבל דברי הב"י סתרו אהדדי דהא פסק דאין השוכר מסלק לאחר כמ"ש בסעיף ס"ג ויש ליישב בדוחק. ש"ך:

א

א) ל' הרמב"ם פ"ה מה' שלוחין דין ט' מעובדא דאיסור ורב ספרא ב"מ דף ל"א ודף ל"ב

ב

ב) מסקנת הגמרא שם וכ' הכ"מ כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ"מ בקיאין בשומא בעינן דאי לא היכא ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימינן להו

ג

ג) מעובדא דכותאי לקמיה דרב פפא וכדא"ר נחמן שם דס"ט ע"א וע"ב:

ד

ד) טור ס"א כ"כ הרא"ש בשם ה"ר יונה בפ' בית כור

ה

ה) שם ס"כ ושם בפסקי הרא"ש

ו

ו) פלוגתא דרב ושמואל ב"ב דק"ו ע"ב ואיפסקא הלכתא כרב בטלה מחלוקת שם דף ק"ז ע"א

ז

ז) טור ס"ג ממה שפירשו התוס' שם דף ק"ו ע"ב אליבא דשמואל ואנן קי"ל כרב

ח

ח) שם בשם ה"ר יונה

ט

ט) פלוגתא דאמוראי שם דף ק"ז ע"א ואיפסקא שם הלכתא כדרב דבטל' מחלוקת

י

י) כן הוכיחו התו' בד"ה ובא ב"ח וכו' דאל"ה הא קי"ל דכולן חייבים לפרוע חוב אביה' כמבוא' בסי' ק"ז ובסי' קי"א ובאפותיקי סתם מיירי לא מפורש

יא

כ) ל' הרמב"ם פי"ג מהל' שכנים דין ד' וכ' ה"ה מימרא בב"מ פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ח ע"א) במימרא דרב נחמן אהאי מאן דאחזי' וכו' ויש בה פירושים אחרים ולדברי הכל דין המחבר אמת

יב

ל) טור ס"ה בשם אביו הרא"ש כ"כ בפ' הנז' בסוגיא הנזכר לדעת רש"י ושכן מיסתבר ובשם הר"י ברצלוני וכ' ר' ירוחם שכן עיקר וכ"כ בעיטור מהא דר"נ דלית ליה דינא דבר מיצרא וכו' ואפ"ה אחין ושותפין מסלקינן ומפקינין מיניה וכ"כ הרשב"א בתשובה

יג

מ) ל' רמב"ם שם דין ה' וכ' ה"ה גם זה שם וכנהרדעי ומוסכם:

יד

נ) ובשלא מכרוהו למזונות מיירי ולא היה צריך למחב' לבאר זה ה"ה:

טו

ס) זה פשוט בהלכות וכ"כ רש"י ז"ל שם [ע"ב אהא דאמרינן התם שכן ות"ח וכו']. וכן הסכימו האחרונים ז"ל ה"ה:

טז

ע) טור ס"ז כ"כ הרא"ש שם בפסקיו אהא דאמרי' והלכתא צריך למקניא ביה [שם ע"א] וכ"כ ר' ירוחם ז"ל וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפ' י"ג דין ב':

יז

פ) שם בגמ':

יח

צ) טור ס"י בשם גאון וכ"כ הרמב"ם שם דין ז' וכתב ה"ה שהודו לו האחרונים ולשון הגמ' מוכיח שאמרו א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא ל' נשכר לו בשליח:

יט

ק) טור שם מדברי הרמב"ם שם:

כ

ר) שם סי"א והם דברי הרמב"ם שם וכ' ה"ה אע"פ שהוא כשליח זהו דוק' כשסלקו או בא לסלקו אבל קודם לכן הרי זה כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו' הפירות שאכל:

כא

ש) שם ברמב"ם וכתב ה"ה גם זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח:

כב

ת) שם בגמרא:

כג

א) שם סי"ג כ"כ הרא"ש שם בפסקיו:

כד

ב) וביאר שם דארעא דלוקח היא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן משום ועשית הישר והטוב וכן דעת הרמב"ם שם בפ"ב דין י"א:

כה

ג) שם כ"כ הרא"ש שם כ"כ הר"ן שם בשם הרמב"ם וה"ה שם דין ט' בשם הרשב"א וכ"כ הנ"י בשמו:

כו

ד) שם כדאמר מר קשיש' וכו' משום דרב נחמן אין אונא' לקרקעות:

כז

ה) ל' הרמב"ם שם פ' י"ד הל' שכנים דין ד' הביאו הטור:

כח

ו) וכ' ה"ה נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון שנשבע בנק"ח לפי שאינו טוען בגוף המשכון כמה שנתבאר וכו' [בסי' ע"ב סי"ז ובמה שכתוב שם]:

כט

ז) כ"כ ה"ה שם שנראה שעיקר הנסחא והרי אומר אני יודע בודאי ואין בגמ' מזה כלום עכ"ל וכן הוא בנוסח שלפנינו:

ל

ח) שם פ' י"נ דין ו' וכתב הרב המגיד זה נראה פשוט:

לא

ט) לשון הטור סעיף י"ח ושם בגמרא סוף דף ק"ח ואי כולהו אתו בהדי הדדי פליג לה בקרנזול:

לב

י) כ"כ העיטור בל' ראשון וכ"כ ה"ה בשמו בפ' י"ב מהל' שכנים דין ה' ושכן נראה מדברי המחבר:

לג

כ) שם בגמרא דקדים חד מנייהו וזבין זביניה זביני ול' רבינו כל' הרמב"ם שם וכתבו תלמידי כרשב"א זביני' זביני פי' בין דזבין ממוכר בין דזבין מלוקח דאע"ג דחשבי' ליה כשליח דבר מצר' לא תימה לכולם נעשה שליח אלא כיון דזבן לחד מבני מצר' בהכי סגי וכ"כ ה"ה שם בפי"ב שהוא דעת הרמב"ם:

לד

ל) וכ"כ התו' בשם ר"ת בעובדא דרוניא ב"ב ד' ה' בד"ה לצל' וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן צ"א:

לה

מ) הם דברי הרמב"ם שם בפי"ב וכ' ה"ה שם זה פשוט לפי שטתו ז"ל:

לו

נ) שם סכ"א כ"כ הרא"ש שם בפסקיו ולמדו מדין הבא אחר זה ולא עוד:

לז

ס) שם בגמרא ב"מ דף ק"ח ע"ב לאשה ליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דב"מ וכ' הרא"ש שי"מ לשותפין אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של ב' שותפין ומכרו לא' מן השותפין אין המצרן יכול לומר אני מצרן ודאי ואתה מצרן ספק שמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמותו כיון שיש לו חלק בכל השדה והגהות כתבו פי' זה פי"ב מה' שכנים בשם ר"ת:

לח

ע) הטור כ' דין זה בל' דאין צריך לומר והרב ב"י ב' דלא אתי באין צ"ל אלא אתי בהוא הדין ודין זה כתבו הר"ן בשם הר"י ברצלוני גבי האי מאן דאחזיק ביני אחי וכו' ואי משום דינא דב"מ לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי וכו' פי' דפליגי באם לא לקח באותו שדה עצמה של שותף אלא בשדה אחרת סמוכה לה וקי"ל כנהרדעי דאפי' בכה"ג מסלקינן ליה דכולן יש להם חלק באותה שדה של השותפות סמוך לאותו האיש:

לט

פ) רמב"ם פי"ג מה' שכנים דין ח' והביאו הטור סעיף כ"ה וכו' וכ' ה"ה לא מצאתי אלו הדינים מהיכן יצאו להרב ז"ל:

מ

צ) שם דין י"ד ובלשון שכתב בעל נימוקי יוסף בשמו וכ' ה"ה זה נראה פשוט ולא מצאתי דינים אלו בגמרא אבל הם פשוטים בעצמם:

מא

ק) כ' הב"ח דהכא מיירי ☜שנסתלק הלוקח ברצון הטוב דאי לאו הכי מצי הלוקח לומר להם לא אסתלק דשמא לא יתרצה הבעל או האדון בסילוק זה ויחזור אותה לידי ואם כן לקתה מדת הדין וכו':

מב

ר) שם דין ט' גם בזה כתב ה"ה לא מצאתי מהיכן יצא הדין הזה להרב:

מג

ש) ל' הטור ס"ל מדין האפטרופוס שמוכר לאחרים ואיננו מוכר לעצמו:

מד

ת) כ"כ הרמב"ם שם דין י' וכ"כ ש"פ וכתב הרב המגיד שם שלא מצא מהיכן יצא לו דין זה:

מה

א) טור סל"א בשם גאון וכ"כ הרמ"ה וכ"כ בעה"ע בשם רבינו האי וביא' הב"י הטעם כיון דדינא דב"מ אינו אלא משום ועשית הישר והטוב איכא למימר דניחא ליה לאינש שיורשיו יזכרוהו על נחלתו שהניח להם אפי' הניח להם נחלות אחרו' כל כמה דשבק להו טובא טפי יזכרוהו וכן ניחא ליה שמקבל מתנתו יזכרהו על מתנתו דאלו על המעו' אולי יאכלו המעו' ועוד טעם אחר במקבל מתנה מאחר דהוא גופיה לית ביה ועשית לא מסלק ליה דאמי שהקרקע בידו שדיוה רבנן לעשות הישר והטוב ועיין במרדכי פ' איזה נשך:

מו

ב) כ"כ הטור בשם הרמ"ה ובעה"ע בשם רבינו האי:

מז

ג) שם בשם הרמ"ה

מח

ד) לשון הטור סל"ג והם דברי הרמב"ם שם דין י"ב וכתב ה"ה זה נראה פשוט

מט

ה) רמב"ם שם דין י"א וכ"כ הטור בשמו וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל שאחריות בן המצר על הלוקח וכו' כיון דאם לא רצה בן המצר לקנות אין הלוקח כופיהו לקנות ולפיכך אם תשאר בידו ויטרפוה ממנו הרי הוא חוזר אצל ראובן ואם אין לו לשלם מפסיד וכיון שכן אף כשסלקו בן המצר אם יטרפוה ממנו הוא בעל האחריות שהרי הוא כחוזר ומוכר' והכ"מ כתב שם טעם אחר ע"ש:

נ

ו) טור בשם הרמב"ן משום דהלוקח אינו אלא כשליח וכן כתב ה"ה בשמו ובשם הרשב"א וכן כ' הבית יוסף שהוא פשוט לדעת הרא"ש:

נא

ז) שם סעיף ל"ה בשם הרמ"ה

נב

פי' הב"ח כיון דלא מכר לו אלא מקצתו אזי זה השותף בחלק הקטן מצי לסלוקי ללוקח אבל לעיל בסעי' ט"ו שמכר המצרן כל השד' לאחר אזי איבד המוכר זכותו וגם הלוקח שקנה ממנו אינו יכול לסלקו והסמ"ע פי' בע"א ע"ש

נג

ח) מסקנת הגמ' שם ב"מ דף ק"ח ע"ב

נד

ט) הני ציירי והני שרי וכו' פי' רש"י דבצרורין פסידא דמוכר הוא שהוא ירא להתירן שלא יאמרו יותר היו והוא צריך למעות והרא"ש פי' הני ציירי והני שרי שיכול לומר אני חפץ בצרורי' וחתומי' שטוב להצניעם ואני חפץ להצניע וכן במותרים יאמר אני חפץ להוציאם ואלו מזומני' בהוצאה

נה

י) שם סל"ח בשם הרמ"ה וכ' הב"י אע"פ שכתב הרמב"ם דין זה דטבי ותקלי גבי כשבאו הלוקח והמצרן למוכר נ"ל דה"ה כשפרע הלוקח והמצרן מביא לו מעותיו שצריך ליתן לו כעין דמים שנתן:

נו

כ) רמב"ם שם פי"ג דין ד' וכ' ה"ה מכאן שדעתו ז"ל כדעת מי שאמר שאפי' בבתים יש דין דבן המצר עיין מ"ש בשמו בסעיף י"ז) וכ"כ בעיטור ומקומו ב"ה כקרקע דמי וכו' וכל דאית ליה חזקה אית ביה משום דינא דב"מ ודין החליפין פשוט הוא שהרי אין בן המצר יכול לתת לו אותו חצר שהמוכר רוצה:

נז

ל) כ"כ הכ"מ שם:

נח

מ) שם ברמב"ם

נט

נ) טור סעיף מ בשם אביו הרא"ש

ס

ס) מסקנת הגמ' שם בב"מ

סא

ע) ל' רמב"ם שם בפרק י"ד דין א'

סב

פ) טור סמ"ב בשם הרמ"ה:

סג

צ) ל' הרמב"ם שם בפי"ד דין א' שם בגמ' ע"ב ארעא לזרעא וארעא לבתי לית בה משום דינא דב"מ וכן פי' רש"י שם וכ"כ ה"ה אע"פ שהרוצה אותה לזרע' הוא בן המצר וכ"כ בעיטור ובהלכות וכגירסת הנוסח' שהעתקתי לעיל וכ' הב"י ומשמע דלא שנא בא"י או בח"ל מדלא אמרינן בתים עדיף משום יישוב א"י

סד

ק) טור סמ"ג בשם הרא"ש מהא דאמרי' שם ד' ק"א ע"ב בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום יישוב א"י:

סה

ר) ל' הרמב"ם שם ספ"ב ושם בגמ' דף ק"ח ע"ב וביאר ה"ה שם דשן סלע אין עשוי' להסתלק וכן רכב דקלי' ודבר חשוב ואין הבעלי' עשוין לעקרן ולאבדן ושדות חלוקין הן לעול' אבל בתים דרכן לחברן בפתחים: אבל בתים דרכן לחברן בפתחים

סו

ש) שם ברמב"ם פי"ג דין ה' וכתב ה"ה שם מבואר שם (ע"א וע"ב) ובהלכות זבין ליה גריזא בארעא וכו'

סז

ת) וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסמ"ה

סח

א) ל' הרמב"ם שם פי"ד דין ב'

סט

ב) כדאמרי נהרדעי ואיפסקא הלכתא כוותיהו שם דף ק"ח ע"א

ע

ג) וכ' הר"ן ובעל נ"י פי' משום דחשבי' ליה לבר מצרא כאלו יש לו קנין קצת בגופו של קרקע ומיהו כי קני מיניה סגי אע"ג דהוי כעין קנין דברים

עא

ד) טור סמ"ו בשם הרמ"ה

עב

ה) שם ברמב"ם והביאו הטור בסמ"ח וכ' ה"ה חילוק זה אין מבואר בגמ' אבל כן הוא דעת כל הגאונים ז"ל

עג

ו) טור סמ"ז בשם הרמ"ה וכ"כ ג"כ בהגהת אשר"י וז"ל אבל אם בא המוכר למכור ולא רצה לקנות ומכר לאחר פשיטא דלא מפקי' מיניה דלא גרע מהני צרירי ושרי דאיזל ואטרח דאייתי זוזי דלא נטרינן ליה

עד

ז) שם סנ"א בשם אביו הרא"ש ☜מסתברא כדברי רב האי וכולי וכ"כ הרב המגיד בשם העיטור בשם רבינו האי והרי"ף ז"ל ושגם הרב הרמב"ן ז"ל הסכים לדבריהם ולדברי המחבר

עה

פי' למוכר ואיירי שהיה למצרן ערעור וטענ' על אותו שדה וסבר שהדין עמו והוא יקבל דמי מכירה ואח"כ יצא הדין שאין לו זכות בה

עו

ח) הרשב"א בתשובה ומשמע מדבריו שאפילו אם היה אנס זה גם הוא בן המצר כשיסיר האונס יכול לערער וליטול חלקו כדין אתו כלהו בהדי הדדי

עז

ט) לשון הרמב"ם שם פי"ד דין ג' וכתב ה"ה זו סברת הגאונים פשוט' בטעמה

עח

וסיים שם ואם לאו לא משהינן ליה להודיעו

עט

י) טור סי"ג דמשום דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל נלוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ולא מהני הך קנין לגבי מצרני אחריני

פ

כ) ל' הרמב"ם בפי"ב דין ו' ומפורש שם בגמרא דף ק"ח ע"ב

פא

ל) טור סנ"ד שכ"כ אביו הרא"ש שם בפסקיו לפי שאינו מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד לפיכך נזדמן לו אין לו להודיעו למצרן דשמא בתוך כך נמלך הלוקח ולא יקנה ולא תיקנו הטוב והישר למצרן להפסיד למוכר וכ"כ ה"ה שם בשם הרמב"ן והעיטור ובשם הרב ר' אשר ז"ל וכ"כ בעל נ"י בשם הרשב"א והר"ן וכתב בהג"א דלפי' רש"י ☜אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקי' ללוקח ואם המוכר מתרצה אע"ג דלא יבאו כל המצרנים כי אם מצרני א' מסלקינן ליה הואיל שהוא בעבור המוכר הרי הוא נתרצה

פב

מ) ל' טור סנ"ה ושם ברמב"ם ומפרש בגמ' שם וכ' ה"ה שם הטעם שמן הראוי הוא שתשוב השדה לאשר קנהו מאתו יותר משובה לאיש נכרי

פג

נ) עיטור כפי' הגי' שמצא הב"י וכ"כ הר"ן כ"כ הנ"י ותלמידי הרשב"א

פד

ס) טור בשם בעה"ע וכ"כ ה"ה שם בשמו

פה

ע) מפורש שם בגמ' הדין והטעם וכתב הנ"י בפרק המקבל דלוקח כותל רעועה ☜יש בו משום דינא דבר מצרא ולא יכול לומר אריה אברחית וכו' דאם לא קניתי היה הכותל נופל על ביתך והיה מזיקך סמ"ע בשם ד"מ

פו

פ) ג"ז הדין והטעם ודינן מבואר בסעיף שאחריו

פז

צ) שם בגמ'

פח

ק) כ"כ בעל נ"י בשם בעל העיטור וכ"כ התוס' שם דף כ"א ע"א בד"ה ולא לסופר ארמאי

פט

ר) לא בשמתא תליא מלתא אלא בקבלת ניזקין עליו תליא מלתא וכן הוא מפורש בכל הפוסקים הנזכרים לקמן בהג"ה וכתב הסמ"ע מפני שמסתמא מכח השמתא מקבל עליו לשלם הזיקותיו נקט מוהר"מ שמתוהו תחלה וע"ל סימן שפ"ו ס"ג במ"ש הרמ"א שם

צ

ש) וכתב שלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל

צא

ת) טור סנ"ט בשם גאון וכ' הב"י מחסכ"ג אם מכר אחד מבני מבוי חלקו לעכו"ם וקבל עליה אונסא דאתי מחמתי' ובאו ואמרו שהעכו"ם אנס אותם והפסיד ממונם ואין עליו עדים ופסק כיון דסתם עכו"ם אנס הוא ומוכר לא יכול לאשתבועי דלא קים ליה וכיון דבני מבוי כולהו תבעי לא אמרי' דכולהו באים לגוזלו ולשתבעי מה דגזל עכו"ם מהם ולשתלם הביאו הסמ"ע

צב

א) שם בדברי הגאון הנזכר כלומר דקבלה זו קנס היא ואע"פ שקבל לא נתחייב אלא הוא

צג

ב) שם ס"ס בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ התוס' שם ובפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א ע"א) והמרדכי שם ושאר פוסקים

צד

ג) שם ג"ז מדברי הרא"ש שם וכ"כ ירוחם בדין שכירו' עכו"ם

צה

ד) שם בב"מ דף ק"ח ע"ב:

צו

ה) כן פירש רש"י שם:

צז

ו) שם בגמ':

צח

ז) טור סס"ג כ"כ התו' שם בד"ה בלא אכרזתא בתירוצא קמא שתפסו רבינו ועיקר וסובר דכרגא ומזוני בגוונא דקבור' מפרשי:

צט

ח) ל' הרמב"ם שם פי"ב די"א והביאו הטור וכתב ה"ה זה נראה לפי ששדה בן המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך הוא נקרא מוציא ועליו הראיה וכ"נ מהטור:

ק

ט) שם די"א והביאו הטור ושלזה הסכים אביו הרא"ש שם בפסקיו גבי זבן ושוה מאתן שהקרקע בחזק' לוקח ומספיקא לא מפקינן ממונא:

קא

י) טור סס"ח בשם הרמ"ה:

קב

כ) שם בגמרא:

קג

ל) רמב"ם שם ד' טו וכ' ה"ה זה נמשך אחר האמור למעלה דבן המצר הוא המוציא מחבירו:

קד

מ) רמב"ם בפ' י"ג מה' שכנים דין י"ג וכ' ה"ה גם זה פשוט:

קה

נ) שם פי"ב דין ה' וכתב ה"ה בגמרא (שם) לשותפין לית ביה משום דינא דבר מצרא ופירשו כפי' הגאונים ז"ל ועיקר וכ"כ הטור וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו בשם רבינו וכ"כ בעל נ"י בשם הרשב"א והר"ן ז"ל וכ"כ העיטור בשם רבינו האי וכלהו קמאי:

קו

ע) שם סוף הל' שכנים וכ' ה"ה מבואר בגמ' שם ופי' בהלכות שאין אחד בן המצר וכן פירש רש"י ז"ל וכן הסכימו האחרוני':

קז

פ) וביאר שם שגם זה בכלל הטוב והישר הוא:

קח

צ) וסיים שם שלא צו' חכמים בדבר זה אלא דרך חסידות ונפש טובה הוא שעושה בך וכתב ה"ה וכן כתבו וז"ל וענין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימ' נתנה בתיקון מדת אדם ובהנהגתו בעולם כללים באמרו קדושים תהיו וכו' וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכלל זה לצוות פרטי' לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין וההכרח חייב לעשות כו ומדות אדם דהנהגתו מתחלפ' לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרקים מועילים נופלים תחת כללים אלו מהם שעשו אותם כדין גמור ומהם לכתחלה ודרך חסידות הכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבים דברי דודים יותר מיינה של תורה וכו':

קט

ק) שם פי"ב דין י"ו וכתב ה"ה זה שם וכפי ביאור ההלכות במה שנזכר שם

קי

פי' אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום אלא לזמן ידוע כיון שאינו יכול לומר לו בכל זמן שירצה עקור אילנך או הרוס בנינך אזי כל משך אותו הזמן שיש לו זכות בקרקע הוא כשותף ומסלק המצרן וכתב הבית יוסף ולדבריו בשאמר הרי"ף כגון ההיא דתנן וכו' ארישא נמי קאי דאף על גב דלא קנה קרקע וכו' ע"ש:

קיא

ר) טור סע"ט:

קיב

ש) לשון הרמב"ם שם:

קיג

ת) מבואר במ"ש לעיל

קיד

א) לשון הטור ס"פ ושם בגמרא דף ק"ח ע"ב

קטו

ב) שם ספ"ג בשם הר"י ברצלוני

קטז

ג) ג"ז שם בשמו וכן דעת הרמב"ם ממה שכתב בפי"ג דין ד' החליף חצר בחצר וכמ"ש ה"ה שם ושכ"כ העיטור

קיז

ד) כ"כ ה"ה שם בשם העיטור וכ"כ הריב"ש בסי' רק"א וכיוצא בזה כתב הטור בשם הראב"ד שביאר שם דוקא באם שהיתה האצטבא דחוק שרבו יושביה ואחד מבני האצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למוכרה לבני האצטבא עכ"ל וכמו שביאר הב"י דבריו דדי לאדם אחד במקום א' בב"ה וכ' הסמ"ע ויש ללמוד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף לזה סברות הנ"ל ולפסוק שהדין עם הלוקח וכ' הריב"ש סימן של"ו שאם א"א נחבר המקומות יחד ☜אין בהם משום דינא דב"מ משום שאין ישיבתן שוה וכו' ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף וכ"ב

קיח

ה) לשון הרמב"ם ריש פי"ג מה' שכנים ב"מ דף ק"ח ע"ב

קיט

ו) מימרא דאמימר שם

קכ

ז) שם דין ב' וכ' ה"ה זה מפורש בהלכות

קכא

ח) הרמב"ם שם שנ"ל כן וכתב ה"ה טעם הרב ז"ל שאל"כ היו יכולים להערים ולמכור ויטעון דמים הרבה וא"ת שאין אדם חשוד על השבוע' ומתוך כן נאמינהו א"כ אם הי' טוען שהי' מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבוע' אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה ה"נ חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים וזה נראה

קכב

ט) שם דין ג' וכ' ה"ה מפורש בהלכות הדין והטעם כ"כ הרא"ש בפסקיו וביאר שם ממ"נ אי מתנה היא לית ביה דינא דב"מ ואי מכר הוא מכתמא לא קבל עליו אחריות יותר מדמי המכר וכו' שפעמים אדם קונה קרקע שוה מאה במאתן

קכג

י) ריב"ש סימן תק"ז:

קכד

כ) טור ספ"ז כן פי' התוס' הא דא"ר יהודה האי מאן דאחזיק בינ' אחי וכ"פ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ התו' שם

קכה

ל) הרמב"ם סי"ב מה' שכנים ושם בגמ' ע"ב וכפי' רש"י שם

קכו

מ) כ"כ ה"ה שם בשם הרמב"ם ושלזה הסכים הרשב"א וכ"כ הר"ן ונ"י שם בפ' המקבל במילתא פסיקתא קתני דלית במשכנתא משום דינא דב"מ כלל וכ"כ המרדכי

קכז

נ) טור ספ"ט בשם הרא"ש וכדעת סברא השניה שהסכים הרא"ש וכ"כ ה"ה שם בשם י"א ושלזה הסכים הראב"ד

קכח

ס) שם ס"ל וכן משמע ממ"ש הר"ן בהמקבל בשם הרמב"ן שאם בא אחד וכו' דכיון דאיהו לית ליה בגופא דארעא מידי אלא זוזי הוא דאית לי' עלה לא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי לא מצי מעכב אמרי ארעא וכ"כ העיטור

קכט

ע) כ"כ הבית יוסף מדברי הרמב"ם פי"ב דין י"ב ממ"ש לפיכך אם טען ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' או ממשכן כו'

קל

פי' שאם קנאו אין א' מבני המצר מסלקו טור והמגיד

קלא

פ) טור סצ"ב בשם הרמב"ם כפי פירושו בדבריו שם פרק י"ב דין ח' וכתב הרב המגיד שם זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל דקל וחומר הוא ממשכונא

קלב

צ) מדברי הרמב"ם שם דין י"ב לפיכך אם טען וכו' או שוכר וכו'

קלג

ק) כ"כ הרמב"ם שם

קלד

ר) תשו' הרא"ש כלל א' סי' ב':

קלה

ש) כ"כ המחבר בב"י טעם זה ע"ש:

קלו

ת) כן העלה הב"י בשאלה שם דכיון דקיי"ל דלוקח הוי מוחזק ועל המצרן להביא ראיה וכמ"ש וכו' (למעלה סעיף ז' מ"ד ומ"ה) כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינין ביה קולא ללוקח כיון דהוא מוחזק אמרי' דלמא כי האי פוסק או כי האי פירושא קי"ל ועל המצרן להביא ראיה מחס"ל

קלז

כן השיב הב"י שם בשאלה ושכ"כ הר"ן ונ"י מסכ"ח:

א

לא היו. ב"ב קו ב' אלא מעתה הני כו' וכ' הרי"ף ורא"ש שם שמעינן מהא דתרי אחי כו' וה"נ אמרי' בב"מ ל"א ב' וס"ט ע"ש וערשב"ם שם:

ב

חולק בפני. ב"מ ל"א ול"ב:

ג

אפי' הם. שם:

ד

ובלבד. מדקא' ב"ד ול"ק סתם שלשה:

ה

מטבע א'. זהו טבי וטבי וכמ"ש רש"י שם:

ו

ושוים. זהו תקולי ותקולי וערש"י שם:

ז

וכן אם. כנ"ל ולמד שם מב"מ לטוב בההוא סבתא כו' ול"פ אביי ורבא אלא בתלתא השלישית אלמא דיהבינן לאחתא דהכא חלקה אע"פ שיש לה אחות ע"ש:

ח

אם אחר כו'. כ"כ הרא"ש שם מדקאמר בקדושין יכולין למחות אי לאו מה כח ב"ד יפה וא"כ כ"ש כאן דלא שייך כח ב"ד יפה שיכול למחות ותי' דבקדושין מיירי בכה"ג שאם היה כאן היה נוטל בלא גורל כמ"ש בסי' קעד ס"ה וא"כ בטלה החלוקה כמ"ש הכי השתא כו' וערשב"ם:

ט

אבל. כמ"ש בס"א וערשב"ם ד"ה אדעתא כו':

י

ואפי' שהיה כו'. כ"כ תוס' שם דע"כ פלוגתייהו בהכי דאל"כ לא היה שמואל אומר מקמצין דלמה יגרע שיטול בלא גורל אלא שיפילו גורל ואם תפול על אותה שדה מקמצין ואף בכה"ג א"ר בטלה כו' כיון שבטעות היתה וז"ש ואפי' נתרצה כו' וכמ"ש שם פ"ג ב' שחמתית כו':

יא

כגון. עבה"ג וכמ"ש בב"ב קלה א' לפיכך יצא כו' ועסי' קז ס"ז ירשו כו' אא"כ כו':

יב

א' מן. כפי' רב האי וכר"נ ערא"ש:

יג

וי"א. שם ס"ל וכן מביאין ראיה מר"נ דבין אחי ושותפים מסלקינן ומשום דבר מצרא לא ועבה"ג והוא לפי' רב האי ולכאורה אין ראיה (ולפי' הרמב"ם שאכתוב בס' יב ניחא דר"נ סבר דהשותף יכול לסלק והמצרן אין יכול דהא פי' הרא"ש בשמו ואי משום כו' שהן מצרנין וע' ברא"ש וצ"ל דהם מפרשין ואי משום כפרש"י בכל מצרן וכן מ' פשטיה דגמ' וכן כל המפ' כ' במצרן משום ועשית כו' ועל פי' הרא"ש קשה דאם היה להם זה פשוט דינא דבר מצרא א"כ ע"כ לרב מצרא עדיף משותף והאיך כ' להיפך בס"ל:

יד

בין שמכר שלוחו בין כו'. שם לכרגי ולמזוני כו' ואין מוכרין אלא ב"ד או אלמנה ואלמנה כשליח כמ"ש בכתובות נח מ"ש כו' ואמר כאן סתם מ' בכל גווני:

טו

ואפי'. מדאמרו קודמין ולא אמרו לית ביה כו':

טז

ואפי' אם אומר. כן מ' שם איערומי כו' וא"א שביד המוכר ל"ל למוכר להערים וע"ש ברא"ש ופי' רב האי כו' וכן במתנה באחריות וע"ש סכ"ו:

יז

חשוב כשלוחו. שם שדרתיך:

יח

וא"צ קנין. כמש"ל סי' ק"צ ס"ד:

יט

ואם תיקן. שם לתקוני שדרתיך:

כ

ברשות ושמין כו'. ב"ב מב ב' כיורד ברשות כו':

כא

ואי בתר. דסלקיה משליחותיה:

כב

ואם עקר. שם ולא לעוותי:

כג

ואם אכל כו' א"צ לשלם. דלא גרע ממשכנתא באתרא דמסלקי אבל אחר שבא צריך לשלם. כמו במשכנתא שם סז ב' אמר איזיל ואייתי כו':

כד

ואם לוה. כנ"ל דאינו אלא שליח. כתובות צז א' ארמלתא דזבין כו' והיא כשליח כנ"ל ומדקא' סתם אחריות משמע דאין אחריות רק מצד היתומים וס"ד אפי' היא עצמה טובעת:

כה

ואם טען. ירושלמי אצל סקריקון הביאו הר"ן הם אומרים ושם הבעלים דין מצרן יש לו וע"ל ר"ס רלד בהג"ה:

כו

אם מכרה. או. אבל בלא"ה אע"פ שהמצרן ממתין לו ג"כ יכול המוכר לומר הראשון נוח לי כמ"ש בפ"ג דב"ב ובמקום פסידא דמוכר לית ביה דינא דבר מצרא כמש"ל:

כז

(ליקוט) ואם טען כו'. דהוא כשליח ומשבעינן ליה על טענת ספק כמו בכל שליח כמ"ש בפ' כל הנשבעין ועברי"ף לאפוקי אם יש עדים דלאו כל כמיניה לומר שמא אמנה היתה כו' דשבועת שותפין ושלוחין אינה אלא שמא נשאר בידו כלום וכמ"ש בסי' נג אלא אם אמר יודע אני דהוא כמו בכל טענת ברי דנשבע היסת ומקודם צריך לשלם ואח"כ יטעננו וישבענו היסת וז"ש ומסלקו ומשביעו משא"כ ברישא דהוא שה"ש וכן הדין בכל שליח ושותף וע"ל סי' צג סי"ב (ע"כ):
(ליקוט) ואם טען. כדין שליח וכמ"ש בסנ"ד (ע"כ):

כח

ואם היו שם. ערי"ף שם:

כט

והוא יודע בודאי. דעל טענת ספק אין משביעין:

ל

גבאה בחובו. כתובות נא ב' וטרפה בכמה כו':

לא

המוכר. ב"מ סז ב' י) וע"ל סי' קפב סי"ב ובב"ב קסט ב' מצי א"ל לתקוני משא"כ במצרן כמ"ש אצל זבן במאת' ושוה מאה וכמו שפי' תוס' דכתובות צט ב' ד"ה ה"ג:

לב

ואם היו ה'. דלכן פלגו בקרנזול. שיטול כ"א כפי חלקו:

לג

אם קדם הוא. לפי' הרמב"ם. או קדם. לפי' שפי' דקאי שהם רוצין ליקח ובהא אין נ"מ בשניהם זביני זביני רק בסיפא כמש"ז בהגה. מיהו כו'. זהו לפי' האחרון. ויש חולק זהו לפי' הראשון דקאי אסילק ללוקח אבל אצל המוכר לא דמוכר ל"ש במצרנות כמ"ש בכל הסוגיא זבין לעכו"ם כו' ולמי שירצה ימכור ואח"כ אינן יכולין לסלקו דאי קדם כו':

לד

רק שזה גזם. דכל מחמת אונס לאו כלום הוא. ב"ב מב ב' מז א' ב' גטין נ"ה ב':

לה

באו קצת. זהו לפי פי' הרמב"ם דקדים חד כו' דקאי אמצרן דמסלק ללוקח:

לו

היו הרבה. כנהרדעי לפי רב האי:

לז

ואם קדם. כנ"ל לפי' הרמב"ם וכ"ש הוא ממ"ש בסמוך ולא עוד כו':

לח

וה"ה שאם כו'. הוא הנ"ל היו הרבה כו' רק למעלה בא לומר שא' בלבד יכול לסלקו וא"צ להמתין עדבא כל השותפין כפי' הרמב"ם דקדים חד כו' וכאן פי' שיש בו דינא דב"מ:

לט

וכן שדה. שם לשותפי לפירש"י שותף שבא כו' מ' לאחר המצרן מעכב. ושם ואי משום דינא כו' ופי' הריב"ש בסי' שסט בשם א' מהגאונים ואם אינן רוצין השותפין לסלקו רק המצרן הסמוך לשדה המשותף וה' כנהרדעי דאין יכול לומר כו' ע"ש:

מ

אחד כו' אא"כ. כיון שנשאר לו החצי הוא ג"כ מצרן ואע"ג שנעשה עתה כמ"ש בסט"ו ואמרי' שם דקדים חד כו' וז"ש בהגה ודוקא כו'. ר"ל דבשתי שדות חלוקות אינו מצרן:

מא

אבל המוכר. כיון שאחר הוא מצרן כ"א יכול לסלקו כנ"ל ושם הני ארבע כו':

מב

בעל. דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא כתובות צה ב' ועמדה וניסת כו' ב"מ לה א' ב"ב קלט א' ב':

מג

אפי' אם קנו. דידו עדיפא מידה כתובות פ"ג א' ואם מכרה אינו כלום שם עח:

מד

עמדה היא כו' וכן העבד. כדינם במכירה כמ"ש הרמב"ם פ' שלשים לה' מכירה ע"ש וזה הדין הוא פשוט כדין הקונה לחבירו שלא מדעתו וכמ"ש בב"ק קב אר"ש ה"ק הקונה כו' אי משום הא ל"ק כו':

מה

המצרן כו' זכותו. דאין שייך הטוב והישר:

מו

וגם הלוקח. דאפי' בד' בני מצרני דקדים חד כו' כ"ש בגוף הקרקע:

מז

מי שעשאו. כתובות צח א' אלמנה וכמש"ל סי' קפה ס"ב:

מח

וכשמכר לאחרים. שם א"ל איזיל ואזבין כו' דוקא דא"ל אבל אם מכרו בעצמו לא דדיבורא עביד אינש דמקרי ואמר אבל מעשה לא כמ"ש בב"ב ל"ב א"ל והא אימלכי בך כו' כמאן כאדמון כו' אפ"ת רבנן כו' ע"ש:

מט

וכן מי שחתם. שם כרבנן דעבד ליה מעשה כנ"ל:

נ

מת הלוקח. כמו שומא דהדרה ג"כ משום הטוב והישר ואמרינן שם ל"ה א' אורתה כו':

נא

ויש חולקין. דשם אמרינן הני מעיקרא אדעתא כו' וכאן לא שייך זה דאף הלוקח ודאי אדעתא דארעא נחת ואפ"ה מסלקינן ליה ודמי להא דאמרינן שם ק"א ב' זבנה אורתה כו':

נב

נתן. שם ויהבה במתנה:

נג

שלא באחריות. כנ"ל ואי אית בה אחריות כו' וכמש"ל סנ"ד דהוי כמכר ובמכר מסלקו כמ"ש סעי"ט:

נד

והוא שלא. ע"ש:

נה

ויש חולקין. כנ"ל בס' שקדם:

נו

מכרה כו'. וכן אם כו'. כאן ודאי ל"ד לזבנה דלא עדיף מאם היתה שלו מעולם דמסלקין ללוקח:

נז

טרפה כו'. בין כו' בין כו'. שם פשיטא שמו כו' אגביהו איהו כו' ואפילו למ"ד לא הדרא דהוי כזביני וכאן אפי' זביני הדרא וכ"ש שמוה כנ"ל:

נח

יש מי. כמו לוקח מלוקח כאחריות:

נט

וחלקו. דהוא כמו שליח ואמרינן ארמלתא דזבין אחריות איתנוי כנ"ל:

ס

יש מי שאומר. ב"ק ע' א' אורכתא כו' זיל דון כו' וע"ל סי' קכ"ב ס"ד:

סא

אבל למיהוי כו'. אפי' שם ק"ד א':

סב

או שהיו. זה תקולי:

סג

וה"ה אם. נלמד מהקודם:

סד

וה"ה. כנ"ל ושם מכר כל נכסיו כו' למכור ברחוק:

סה

החליף חצר. כמו למכור ברחוק כו' שחפץ כה משא"כ במטלטלין:

סו

שהערמה כו' וכן כו'. שם איערומי קא מערים כו' וכן במתנה ואם יש בה אחריות כו' כנ"ל:

סז

ויש מי שאומר. דטעם דלא אמיד לחוד בשביל לא היו מדחין אותו כעובדא דבר זיזא בירושלמי רק משום דרגלים לדבר ג"כ שלא לקח תיכף וכמ"ש תוס' בכתובות פ"ה ב' ד"ה ועוד כו' דוקא משום סימן ג"כ דרגלים לדבר:

סח

או בנין. או גומא. ברי"ף שם פי' כו' ויש שפירשו בנין כו' וכ' ויש שפי' כו' וז"ש כאן וכיוצא בהם:
(ליקוט) או בנין כו'. וז"ל הרי"ף שם פי' משוכיתא גמא כדכתיב היגאה גמא ויש שפי' בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים וזהו ששנינו בפ' בתרא דאהלות ואיזהו השונית מקום שהים עולה בזעפו וי"א שהוא בנין ונק' מסואה בל' ישמעאל וז"ש וכיוצא בהם ובערוך פי' ג"כ ג' פי' כפי' הראשון אלא שכ' מקום גבוה כמו איזהו השונית כו'. וכפי' השני גומא. ופ' השלישי כ' וי"א כגון אילני סרק אבל רש"י פי' שם שן סלע וע"ש ק"ט א' ובעירובין ק' א' ובתענית כ"ג א' וש"מ ובאהלות שם גי' שלנו כל מקום שהים כו' (ע"כ):

סט

וכן אם. נלמד מהקודם:

ע

ואם יש. כמו בכל טענת ספק וכ"כ אהא דאמרינן בכתובות מ"ד א' ראשון במכר כו' תוס' שם ד"ה משום כו' ולא יוכל להשביעו שיש לו שטר מכר כנ"ל:

עא

ויש מי. כמ"ש תוס' בב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא. ונר' לר"ת מהא דאיסור ולודי איסור כו' וכמש"ל סי' קי"ג ס"ב:

עב

ואם אמר. כמו יורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה ליטע דהוי כשלוחו ואמרינן שם א"ל לא בעינא לא נעשה שלוחו בע"כ:

עג

אבל אם מחל. דמחילה א"צ קנין כמ"ש תוס' בפ"א דסנהדרין ורא"ש בפ"ד דב"מ מכמה ראיות ע"ש:

עד

כגון שבא. ב"ב מ"א א':

עה

או שכרו. כמש"ל סי' קמ"ז ס"ב אם המערער כו' ב"ב ל"ב ב' והא אית כו' ובשכירות לא שייך איזבון דינאי וכמ"ש בסי' קמ"ב ס"א בהג"ה וסי' קמ"ז ס"ב בהג"ה:

עו

או שראוהו. כמ"ש בחזקה מהא דאמרינן שם ס' א' ולסתום כו' וה"ה כיוצא בו:

עז

אע"פ שהוא כו'. זהו ל' ש"ע וכ' זה לתרץ קושית הרא"ש שם סך"ג ומתוך דבריו כו' ולא מסתבר כו' ופ' בסל"ב כוותיה אם כו':

עח

אם שהה. מהא דאמרינן שם איזיל ואטרח כו':

עט

היה. כנ"ל:

פ

וכן אם. דהוי מחילה בטעות כמ"ש בב"ב ח"א א':

פא

ודוקא. ב"מ נ"א ב' מי ידע כו':

פב

וי"א. ע"ל עך"ב וצ"ע:

פג

הוו המצרנים. וכ"מ שם דקדים חד לפי' הרמב"ם דעלקי' ללוקח ה"ל לאשמעינן יותר רבותא דאם מחלו לו זכה אלא דוקא זבין:

פד

ואפי' אם. כמו למכור ברחוק כו'. רא"ש שם:

פה

וה"ה אם. דלבעלים הראשונים לית כו' משום דלדידיה ג"כ טוב וישר כמ"ש שומא הדרא כו' שם ל"ה ושם משמע דלבנו ג"כ הדרה וערש"י שם ד"ה ולא מהדרינן:

פו

ויש מי. דל"ד לשם כמ"ש בהג"ה מיהו לכתחלה כו' ואם בא כו' דהמצרן ודאי עדיף ודוקא לבעלים עצמן:

פז

מיהו לכתחלה. מדקא' לית ביה כו' משמע דוקא שאין יכול לסלקו:

פח

ואם בא. כמ"ש נ"י כ"מ שאומר לית ביה כו' כלל אין בו אף הוא לאחר:

פט

מכר ראויין. דלא עדיף משומא דאמרינן שם זבנה כו':

צ

י"א דאין. דג"כ אריה אברחת כו' דשמא יקח הוא כיון שקרוב וספק הרגיל כמו ודאי פסחים ח' ועוד אצל העכו"ם לא שכיחי לוקחין אריא כו' והוי כמו מכר כל נכסיו לאחד כמ"ש הרא"ש ע"ש:

צא

וי"א דאין לסמוך. דיש לדחות טעם הראשון דמ"מ אינו ודאי וטעם השני דתרי שכיחי דדיירי כמ"ש בעירובין ס"ב א':

צב

או שוכר. ג"כ מטעם זה:
(ליקוט) או שוכר. תוס' דב"ב שם ע"ש (ע"כ:

צג

ודוקא כו'. כדין גרמא בניזקין ב"ק ס' ודייקי מדקא' משמתינן כו' עד דמקבל כו' מ' דבלא"ה פטור ועבה"ג רק משמתינן לסלק היזקו דגרמא אסור כמ"ש בפ"ב דב"ב וס' הראשונה ס"ל דהוו כמו גיריה דיליה ועסקנ"ה ומשמתינן ליה לסלק היזקא אע"ג דחייב משום דאמר איני רוצה לטרוח עמו אח"כ בדין וכמ"ש בב"ק ט"ו ב':

צד

ואם בא. שכבר נתחייב אביו:

צה

אבל אם. כמ"ש במ"ק וגטין ובכורות:

צו

בד"א. כ"מ בב"ב ך"א א': (ליקוט בד"א כו'. עתוס' דב"ב ך"א א' ד"ה ולא לסופר כו' ונראה לר"י כו' ור"ל באותן הדמים דבפחות ימצא הרבה ועתוס' דב"ק קי"ד א' ד"ה עד כו' ובב"מ שם (ע"כ):

צז

ואי חזינן. שזה היזק ברור וכדין כל נזקי':

צח

וי"א דה"ה. כן פי' למזוני:

צט

ואפילו לכתחלה. כן פי' לית בה כו' והטעם שלא לשהות:

ק

וי"א דהמצרן. כנ"ל לית בה ח' דאין בה דין דב"מ לסלק הלוקח:

קא

טען. כנ"ל:

קב

אפי' היה. ב"מ ק"ב ב' דאין מוציאין ממוחזק:

קג

וכן במקום. ב"ק צ"ט ב' ופטריה לטבח כו':

קד

מיהו. דלר"נ דאמר ואי משום כו' לפי' רב האי משום דהוי מצרן ספק ודוקא לא מסליקינן אבל לכתחלה משמע דלא:
(ליקוט) וכן במקום כו' מיהו כו'. כמ"ש בכתובות ס"ד א' השתא כו' וש"מ (ע"כ):

קה

יד הלוקח כו'. ב"מ ע"ז ב':

קו

וחייב לשלם. שם ס"ו אר"נ השתא דאמור רבנן כו' למימרא דסבר כו' וע"ש בתוס' ד"ה התם ומפ' ר"ת כו':

קז

ואם הנגזל. כנ"ל סל"ב ושם ס"ז א':

קח

אבל יתומים. דיתומים מ' קטנים דגדולים הן ככל אדם. ריב"ש:

קט

או קטנים. מדקא' יתומים דוקא:

קי

לפי שהוא. כנ"ל סמ"ה:

קיא

ודוקא. כנ"ל בסך"ח:

קיב

קנתה היא כו'. כיון דאין יכול לסלק חלקה ובעל בנכסי אשתו מצרן כמש"ל בסי"ד אין יכול לסלק ג"כ חלק דבעל שהוא ג"כ מצרן וכמש"ל סי"ג אחד שלקח כו' ובנכסי אשתו ידו כידה ועדיף כו':

קיג

הקונה. שמפ' לאשה ג"כ אם מכרה וע' מהרי"ו סי' צט ועוד משום הפסד דידה כנ"ל:

קיד

דשותף עדיף. כמש"ל:

קטו

קטן שהוא. גטין נב א' לזכות אמאי לא:

קטז

אם הלוקח. מהא דאמרי' ליתמי כו' ומב"ב בעובדא דרוניא כפרש"י. הרז"ה:

קיז

ויש חולקין. דל"ד ליתמי כמ"ש הרמב"ן עליו ועתוס' דפ"ק דב"ב שם:

קיח

ודוקא שהלוקח כו' אבל. דל"ש טעם הנ"ל:

קיט

קדם אחד מהן. דלא אמרו אלא קודמים:

קכ

י"א דלא. מדאמרי' טוב שכן קרוב וזהו דוקא בכה"ג:

קכא

ויש. מדאמרי' שם שכיני העיר ושכיני שדה כו':

קכב

היה כו' אם יש. רי"ף משום דדמי לשותפין דמסלקין ללוקח מדר' נחמן:

קכג

אפי' הוא מצרן. כנ"ל ס"א:

קכד

(ליקוט) אלא כ"ז שירצה כו'. דוקא בכה"ג ועבה"ג דאל"כ לא גרע ממשכנתא ואף שבמשכנתא פליגי בסנ"ז אם עדיף ממצרן כה"ג שקנוי לו לגמרי כ"ע מודי (ע"כ):

קכה

הבית והעליה. דהקרקע משועבד לעליה ואית ליה לבעל העליה חלק בגוף הקרקע כמ"ש בב"מ קיז ב' לפיכך דין שותף יש לבעל העליה כ"כ בתשו' הרא"ש וכ' ב"י לפ"ז בעל העליה מסלק למצרן אלא שאין ל' תשובתו מ' כן ור"ל דהשאלה היתה אם המצרן יכול לסלק לבעל העליה אבל דבריו צ"ע דהמעשה שהיה כך היה ואין לך חלק בקרקע כזה וכנ"ל אפי' כו' ועסמ"ע:

קכו

וכן אם. כן פי' מצי מעכבי בין לאותה קרקע בין קרקע הסמוך לה וכנ"ל בסי"ב:

קכז

בכל הקרקעות. ונתנו כלל בזה כל שיש לו דין חזקת קרקעות חוץ מעבדים דל"ש מצרן אלא בדבר הקבוע:

קכח

(ליקוט) במטלטלין כו'. מס' שקדם אבל אם אין כו' כ"ז שירצה כו' (ע"כ):

קכט

ומחובר לקרקע כו' לכן. מדאמרי' מרי בתי לא מצי כו' משום דאין לו חלק בגוף הקרקע אבל אם היה שלו היה מעכב:

קל

ולכן. ר"ל דלא כר"ת שכ' דאין מצרנות בבתים מדאמרי' אפסיק משוניתא כו' ודחו דבתים עשוין להתערב ע"י פתחים:

קלא

וה"ה. דג"כ יש לו חזקה וכ' ריב"ש דכ"ש הוא שדרכו להקפיד יותר:

קלב

י"א דהמוכר. נלמד ממוכר קברו וכמש"ו:

קלג

ויש חולקין. דל"ש בזה פגם:

קלד

המלוים יחד. דאין שייך זה לגוף הקרקע והוא כמו מטלטלין:

קלה

או השותף. מיהו אם כו' וכן בכל כו'. דמהרי"ק כ' אע"ג שאין למטלטלין דין מצרנות מ"מ שותף מסלק הלוקח דעדיף ממצרן כנ"ל וב"י דחה דבריו והכריע רמ"א לפי ראות ב"ד דכל הענין משום ועשית הטוב כו':

קלו

(ליקוט) והוא כו' אבל כו'. כמו שאין נאמן במתנה שיש בה אחריות לומר ומתנה היא אפי' בשבועה משום חזקה דאין אדם מקבל אחריות כו' ה"נ וז"ש ג"כ היה כתוב בשטר כו' ג"כ משום חזקה דאין מקבל אחריות יותר ממה שלקח וכ"כ ברח"ש ועבה"ג (ע"כ):

קלז

הקדש. כמו מתנה ואע"ג דאית בה אחריות דכאן ל"ש הערמה ועוד כמו ליתמי כמו שדימו אותם בב"ק לו ב' אין יד כו' דחמר כו':

קלח

היתה. כפי' ראשון ברא"ש:

קלט

אבל אם. כנ"ל דקא' לית בה כו':

קמ

וי"א דאפי'. שם ס"ח לדינא דב"מ וערש"י שם וכן מפרשין דכל דין מצרן יש לו ומסלק אפי' למצרן כמו שותף:

קמא

והוא. כנ"ל סך"ח:

קמב

המלוה לעכו"ם. תוס' שם עג ב' ד"ה נטר כמו בישראל:

קמג

המלוה. כמו מרי בתי דלא מעכב כו' לפי שאין לו חלק ה"נ וע"ש בנ"י שמסופק בדין זה לי"א הנ"ל שהוא פרש"י ע"ש:

קמד

אם. אמנם. כנ"ל:

קמה

אם שדה. שם מרי ארעא כו':

קמו

ואם אין. דאין לו דין מצרן רק לאותו שדה בלבד דשכונה גביה:
(ליקוט) ואם אין הלוה כו'. ובסעיף ס' מי שי"ל בית כו'. ע"ל סל"ה לפיכך אם כו' (ע"כ):

קמז

וי"א. כנ"ל בס' שקדם:

קמח

השוכר בית. דשכירות אינה משתלמת כו' והוי כמוכר בהמתנה וגם פעמים שמנין בני בית של מצרן מרובים כמ"ש סי' שטז ע"ש. ומ"ש כאן בבה"ג בשם מ"מ טעות הוא ועכ"מ שם:

קמט

מי שיש לו. ואם קדם. כמו במשכון בסנ"ח כיון שאין גוף הקרקע שלו:

קנ

ויש מי. אזיל לטעמיה כמו במשכון שם:
(ליקוט) ויש מי שחולק כו'. כמ"ש בפ"ד דשכירות ממכר הוא ליומיה (ע"כ):

קנא

כיון שהוא. ר"ל אפי' לדבריו שפ' בס"ס דאינו יכול לזכות כו' שותף עדיף כנ"ל אבל הרא"ש עצמו ס"ל דיש לו דין מצרן כנ"ל:

קנב

השכיר ביתו. רמב"ם פי"ב הל' ח' וכפי' המ"מ וכ' ק"ו ממשכונא וע"ש בכ"מ:

קנג

היה כו'. אפי' לי"א דס' ס' מ"מ שותף עדיף ממצרן כנ"ל:

קנד

השכיר ביתו. כנ"ל גבי משכונא בסנ"ח לפסק הש"ע:
(ליקוט) אין השוכר כו'. כמו במשכנתא וכשיטתו בסנ"ז אבל להי"ח שכ' שם בהג"ה הה"נ דמוציא אפי' ממצרן וכמ"ש הרא"ש דדינו כמו שותף (ע"כ):

קנה

ראובן כו' אם כו'. כיון שגוף של ראובן לכ"ע שייך ועשית:

קנו

ואם לא. דאז דינו כמטלטלין וע"ל סנ"ג ובהגה:

א

(מחבר סעיף מ"ד) ואם לא הביא ראי' ישבע הלוקח היסת. נ"ב יעוין באס"ז ?ס' כתובות דף מ"ד ע"א בד"ה פשיטא ראשון בדבר כו' ז"ל שם ואף דכיון דמצרנות אינו אלא משום הישר והטוב אין לנו עליו כלום אלא בדבר מבורר בעדים או בשטר וכאן שאין שם ראיה אין להשביעו ולא להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב וכן היה אומר מורי רבינו בשם הרמב"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם יראה שמשביעין אותו כולי יעו"ש:

א

סעי' ח' (בהמתנה לית בה כו' שאין המוכר מקפיד) אם המוכר אומר שזה וזה שוים אצלו יש דינא דבר מצרא גם שהשכיר או מכר אחר שבר מצרא אמר שהוא רוצה גם כן בסך זה. ואולי אם אומר שאז הי' ה"ב נוח בעיניו והבן מצר קשה לגבות ממנו. רק עתה בוחר בו. י"ל שאחר שהפקיע המצרנות על ידי ממשות. אינו חוזר וניעור אחר כך. ואם אחר כך נתן בן המצר ממשכון או העמיד ערב בטוח י"ל שהמצרנות לא הופקע מעיקרא על דרך כן. רק אם לא הי' יכול למצוא ערב או משכון בעת המכר. לא עדיף בכך ממה שהממון צריך להיות ביד בן המצר מובא באין שום עיכוב. ואם הי' יכול למצוא משכון או ערב רק לא פירשו לפניו המכוון לכך כח המצרנות אליו היטב: נראה דלא שייך בכך קבלה אולי שניהם שווים גבך. גם כשכדי לייקר מקחו ביקש אחר ומכר או השכיר אליו. ומתבייש שיודחה זה שייקר השער ומילא בקשתו. מכל מקום מסברא וכן הוא הנהוג שאין בכך קבלה. כי הבחירה לפניו לבחור בה"ב: מצרן הדחוי על ידי מאמר זה נוח לי כו' אם היה פסק דין בכך בסגנון צא תן כו' אינו יכול לחזור בו ולומר גם זה נוח ובסגנון חייב אתה ליתן יכול לחזור בו ולומר גם זה נוח והמצרנות למפרע חל גם אחר זמן מרובה תיכף שפייס להמשכיר. ומכל מקום מהתחלת המשך י"ל דלא שייך עוד: בהבטיח השוכר להמצרן שיהי' שותפות ביניהם ואחר כך חזר בו גם כן שייך אז מצרנות אחר זמן מרובה. ובכך גם אחר כמה מהמשך כל שהמצרן הי' סובר שותפות. וכן בהבטיח לו טובת הנאה אחרת וחזר בו כשמבורר כן הו"ל מצרן היטב: מצרנות במה שקורין אורנדא הרבה גדרים שייכים לומר בכך פלוני נוח לי כי הרבה חששות כנגד השר והמלכות יר"ה. ומכל מקום אם שניהם נוחים לו בשוה המצרנות קיים:

ב

סעי' יג בהגה (שתי שדות) מי שקנה שני קרקעות בסך מסוים והמצרן הוא שכן רק לאחת. ואינו רוצה לקנות רק אחת [לפי מ"ש הש"כ שיכול לסלקו] צל"ע אם יכול הלוקח לומר לדידי שוה לי רק שדה שבשכנותך סך מרובה. ובלי שדה זו לא הייתי קונה שדה האחרת גם בתכלית הזול. ואולי יעריכו בקיאים כמה עולה ממעות המקח לשדה של המצרנות וגם שאין אונאה לקרקעות מכל מקום יעריכו לפי המעות לפי דעת הבריות וצל"ע:

ג

סעי' כג (בכעין מעותיו) מצרן שבא לסלק בזמן שהוזלה מטבע שנתן. בערך מטבעות כסף שהיא טבעה. או נתיקרה נראה שגם שהלוקח הוא כשלוחו של המצרן. מכל מקום אין זה כמלוה מטבע סתם שיכול לסלק בה גם שהוזלה או שנפסלה וצל"ע בזה היטב:

ד

שם בהגה (פסידא למוכר) אם המוכר קנס את עצמו שאם יהיה ביטול מכר או שכירות יתן סך פלוני על ידי זה י"ל ביטול מצרנות כי אין בכך הטוב כו' שישלם קנס. והיינו אם הי' הקנס באופן המועיל לסילוק אסמכתא ואם השליש ממין כיון שבסי' נ"ו בהגה בשם תשו' הרא"ש ע"ה שיעשה השליש כמו שהושלש בידו. כשיתן הממון כפי הקנס יהי' טענת קים לי שבשלישית לא שייך אסמכתא. ומכל מקום צלע"כ כי י"ל דהיינו רק קודם שבאו לבדה"צ. מה שאין כן כשבא השליש אל הבדה"צ קודם נתינתו הרי אינו רשאי ליתן בלא רשות ב"ד וכמו בממרני שכשהובא אל הב"ד לפני כתיבה עליו יפוי כח אינו יכול לכתוב עוד ודנים רק כמו שהוחזק לפנינו וכיון דכתב המ"ב ע"ה שהשליש ידו כיד המשליש אולי המשליש כמוחזק על ידי בדה"צ וכעין דרך עיקול עפ"י בדה"צ או אולי יהא מונח לעולם ביד השליש או אולי שייך חזקת מרא קמא וצלעע"כ: וגם אם הופקע המצרנות על ידי קנס הקנס מכל מקום שייך שבועה או קבלת חרם שלא הי' קנוניא. ואם בערמה הפקיעו שלא מצד קנוניא צלעע"כ אם בדיעבד מופקע השכירות ומ"ש בש"ע שלא יהי' ערמה כו' אולי יש חילוק בדיעבד היטב: ואם הי' מקודם הקנאה במכר או בשכירות על הקרקע על ידי קנין סודר במכר הקרקע או בתקיעת כף סיטומתא שמועיל בשכירות קרקע ואחר כך השלישו קנס מכיון דהי' הקנין סודר הו"ל שליחותי' דהמצרן וקנה המצרן אין מועיל מה שאחר כך נעשה קנס שמפקיע המצרנות גדר ועשית הטוב. והיינו בקנין שאינו בגוף הנקנה צ"ל אחר עסקם באותו ענין שמכיון שנגמר הקנין קודם הקנם בלא יכולת לחזור בהם אין הפקעה על המצרנות. אך אם הי' גלוי דעת בהשכירות על מנת קנס י"ל דקנה היטב ואם נצרף הקנין שהי' קודם הרי לא הי' רק על אופן הקנס ואין מצרנות:

ה

(עוד מצאתי) במצרנות והמוכר סבר שלא יתן המצרן תיכף הכל נגד סגנון הפשוט וכמו בשכירות שמשלמים הכל בסוף וכוותי'. והקנה לאחר ובתוקף קנס י"ל שעל ידי שעתה פסידא על ידי מצרנות ועשה שלא בהערמה על ידי זה בטל המצרנות:

ו

סעיף כ"ה (שילך ויביא) מצרן הדר בריחוק נותנים לו זמן למעות למקומו שילך ויביא ובבזבוז הונאות ושכיחות שכירות מסע כראות עיני הבד"צ:

ז

סעיף כ"ז (רכב דקלים) על ידי זכות דריסת הרגל אצל מקום הנמכר הו"ל מצרנות כמו מי שהוא סמוך ממש לביתו היטב שהרי יכול להרחיב גבולו שם בכל מקום השייך לו לדריסת הרגל לבנות בנינים שם. וגם אם יש לו שם חלונות יכול לומר שיסתום לעצמו חלונות שלו ויבנה. וגם אם יש לחברו חלונות שם כנגדו אם יכול להנמיך בנין מהצד שלא יהי' היזק ראי' הו"ל הצטרפות ואינו כהפסק רכב דקלים. ואם הדריסת הרגל מיחד לרבים או לשכנו עמו שימחה בנינים שם ע"י זה אינו מצרן ובפרט נגד מי שכותלו סמוך:

ח

סעי' ל"א (זיל זבן לעלמא) נראה פשוט שאין נפקע דין בעל מצרא על ידי אמירה לך חפש שוכר או קונה עד שיאמר השכר או מכור כי יכול לומר כוונתי הי' שכשתמצא שוכר תודיעני ואין להפקיע מצרנותו כי אם על ידי בירור גם אם יש לו צד טובת הנאה על ידי אחר שאולי ילוה לו מעות וכדומה גם שהוא קרוב לודאי כל שאיננו בכלל קנין השכירות בהחלט נראה דלא שייך בזה לבטל המצרנות: אולי גם אם אמר איני קונה עכשיו י"ל שכוונתו שממתין עד שיפורסם המכירה:

ט

סעי' ל"ב בהגה (אם שתק מכח טעות) בעל משכנתא שסבר שיגיע לו הרבה מעות כי נאבד שטרו ולא טען מצרנות בשעת חכירה ואחר שנודע שמגיע לו מעט טוען מצרנות. הרבה ימים אחר המכירה אם המעות המגיעות לו לפי סברתו הי' יותר משווי קרקע שנמכרה יכול לומר שכיון שמגיע כל כך אמרתי שלא תפדו ותשאר שלי ועכשיו שנודע לי שמגיע מעט הרי זה כאלו עכשיו נודעה לי המכירה. ואם גם סך שסבר הוא פחות משווי הקרקע או כשווי' אינו יכול לטעון עוד מצרנות:

י

סעי' ל"ד (הי' בן המצר במדינה אחרת) אחד מכר חלקו בקרקע משותפת עם יורשי אחיו. ואחד מהם הוא רחוק ו' פרסאות בערך ואחד מהם הוא חוץ למדינה ולא מכר לפני הש"צ ושמש כנהוג ולא הוכרז נראה דהו"ל ממש כדסעי' מ"ט בטורסי' קע"ה. ובב"י ע"ה שם בשם תשובות הרשב"א ע"ה שכתב להדיא דגם שלא הוכרז הו"ל פרהסיא ע"ש ורחוק לומר שבזמן הזה הוקבע יותר להכריז מכפי שהי' המנהג אז שבתשובה שם משמע שנהגו להכריז ולא הכריזו. ומכל מקום כתב דהו"ל פרהסיא. וגם כעת לפעמים קונים בלא הכרזה כשיודעין שלא יהי' ערעור ולא בעל חוב אינם מכריזים כלל וכשם דלא קפדינן אהכרזה במקומות שמכריזים כן נראה שאין קפידא גם כן על מה שלא הי' הקנין סודר בפני הש"ץ ושמש כנהוג. שהרי לפעמים עושים קנין סודר בפני עדים דעלמא ואח"כ כשכותבים הקנין סודר עושים קנין סודר מחדש לפני הש"צ ושמש או שחותמים עדים הראשונים והרב מקיים חתימתן ומשלמים לש"צ ושמש מאומה מצד שעיניהם נשואות לקבל פרס מזה ואין קפידא והעדים אמרו שהמכר הי' בדרך פרסום ולא הי' שום העלמה בזה ואדרבא הם פרסמו והמוכר פירסם בלי חשש. ומ"ש בש"ע דלכתחלה מודיעים לקרובי המצרן בפני הב"ד. ובב"י שם הועתק בפני הקהל ע"ש. נראה שאין זה רק לכתחלה ועכ"פ כל שידעו הקרובים ושתקו אין פתחון פה ובנדון הנ"ל ידעו כפי שאומרים העדים מרוב הפרסום. גם גיסו של המצרן אומר שבא אחר כך לב"ד לעכב כתיבת קנין סודר עד שיהי' לו ידיעה מגיסו של היורש אם יש בידו איזה כתב שידם שולטת ביותר מחצי בקרקע ההיא ובש"ע כתוב מדינה כלשון הרמב"ם ע"ה. ובתשובת רב פלטוי גאון ע"ה שבב"י ע"ה כתב שכל שלא הי' בעיר אין מצרנות. ואין טענה מצד שסברו הקרובים שהיורשי' יש להם כתבים על העדפת חלקם יותר מחצי והקונה גם כן הי' מסופק בזה ועשה תנאי במכירה שכשלא יהי' כתבים ליורשים על קדימה אז יחול קנינו. ויאמרו נא הקרובים שלכך לא מיחו ולא טענו שהם יהיו מצרנים בכח היורשים כי סברו שמסתמא יש כתבים ואין כאן מכר כי על כל פנים אחר שהי' שהות להתוודע ליורשים ממקח זה ולא מיחו שוב לכ"ע לא שייך עוד טענה זו. והיורשים שידעו שאין בידם כתבים כמו דאיגלאי מלתא בסוף. וידעו שמכר דדודם הוא בתוקף מדוע לא טענו הם מצרנות זה ערך ב' שנים. והי' פה היורש שבמדינה והיורש שחוץ למדינ' נתן שטר מתנה לאחיותו על חלקו אחר המכירה הנ"ל אשר האחיות מפה נסעו אליו ונתן להם המתנה ובכהאי גוונא נרא' שמודה גם הסובר שכשכבר קנה לא שייך סברת הרמב"ם ע"ה דאם כן לא יוכל למכור ע"י שהמצרן חוץ למדינ'. שכיון שכבר קנה ולא שאל לחכמים לא עבדי לי' חכמים תקנתא לעקור מצרנות והרי הוא בקנייתו שלוחו דהמצרן ע"ש בב"י ע"ה בזה שדחה סברא זו בב' ידים. אך בכהאי גוונא שנודע להמצרנים גופייהו ועבר זמן רב ולא טענו מצרנות פשיטא שאבדו דין מצרנותם לגמרי לכ"ע. והאחיות מקבלי מתנה מהיורש אחר המכירה ג"כ אין להם מצרנות כיון שלהנותן להם לא הי' לו זכות מצרנות וכנ"ל וכבש"ע סעי' ט"ו (וגם שבמק"א כתבתי שלגבי גוד או איגוד לא שייך מה מכר ראשון לשני כו' ויש ללוקח זכות גוד או איגוד גם שהמוכר לו לא הי' יכול לטעון גוד איגוד ע"ש. מ"מ נראה שבכאן כ"ע מודו דכל שהראשון לא הי' יכול לטעון מצרנות אין לבא מכחו זכות זה וכמו גבי חלוקה שכשהמוכר היו יכולים לכופו לחלוקה גם ללוקח ממנו כופין גם שלקח רק פחות מכשיעור ע"ש [בסי' קע"א סעי' ג' בהגה] וגוד או איגוד שאני. שרק משום דרכי שלום נתקן לטעון לפנים משורת הדין וגם כשהמוכר לא הי' יכול לטעון שייך ג"כ דרכי שלום מה שאין כן חלוקה ומצרנות. וגם שמצרנות הוא משום ועשית הישר והטוב מ"מ אין זה כדרכי שלום) גם טען הלוקח שהודיע להיורש מהמקח זה יותר משנה שעברה והיורש הכחישו. והנה לולי שהי' בגדר פרסום צ"ע אם מהני הודעה בינו לבינו כי יכול לומר לא הייתי מאמינך. ונרא' נוטה שכל שהודיעו איבד זכותו וכן משמע בטור בשם הרא"ש ע"ה עמ"ש דאם סייעו ע"ש. גם הי' בנדון הנ"ל טענה מצד שהמוכר פירש ואמר לאחר לא הייתי מוכר בסך זה רק לזה שאני אוהבו גם נתן לו חדש מזונות על שלחנו אחר המכר וקודם מכר נתן לו כמה ימים מזונות. ונראה דבכהאי גוונא הו"ל כדשוה ר' בק' שבסעי' ז' גם דשם כתוב שוה וכאן לא נודע אם הי' שוה. אין צריך לברר גם דעבידא לגלויי בנקל מ"מ גם אם אינו שוה יותר כיון שאמר להדיא שלא הי' המוכר לאחר בסך זה הו"ל כאומר לדידי שוה לי הרבה. והו"ל כמו שוה הרבה על פי שומא וכנרא' שלא אמר כן דרך הערמה להפקיע ממצרנות רק מצד שכן הוא אצלו בהחלט. ובכל הספיקות הרי הלוקח מוחזק עשו"ת מוהר"מ אלשיך ע"ה סי' פ"ד. ובכהאי גוונא נראה דלא שייך לשום שכר המזונות שנתן לו כיון שאמר ג"כ שאוהבו מלבד שווי המזונות. גם נרא' שכיון שבשעת המכר לא הי' שייך מצרנות שיכול המוכר לומר לא ניחא לי לאכול על שלחן איש אחר בזמן זה כי אם אצל הקונה תו לא שייך מצרנות אח"כ כלל. רק שאם נימא שהודעה לקרוב הוא דוקא גם לדיעבד משום דכשלא הודיע נתרצה הלוקח לקנות על ספק שיודחה ע"י המצרן גם לאחר זמן וכיון דלא שייך בזה א"כ לא יוכל למכור שעי"ז הפקיעו המצרנות. וכנ"ל לפי השו"ת שדחה הב"י לפי זה הי' מקום לומר דלא מהני מזונות. והעדים אמרו שאמר שגם בשליש יותר מכפי שניתן לו לא הי' מוכר לאחר הי' בזה מקום לומר שעל כל פנים יהי' זה כאלו שוה שליש יותר ומעט יותר. בטורים הנדפסים מחדש עם הגהות הגי' בשו"ת הרשב"א הנ"ל. לכל המרבה ליתן יותר וליתא וכוונת הרשב"א פשוטה כי י"א שהזמן רק ליזל לביתי' לאתויי זוזי וי"א יום א' ולכל המרבה בזמן על כל פנים יומים ולא יותר יומשך וזה פשוט. ומרבה ליתן איננו שייך כלל לגבי מצרנות וכ"ה בשו"ת מוהר"מ אלשיך ע"ה הנ"ל הגירסא לכל המרבה והיינו כנ"ל: שוב מכרה האחות אחת לחברתה. ורצה השותף להיות הוא מצרן ולהיות האשה נשואה נרא' דשייך בזה מצרנות דלא שייך הטעם שאין מי יטריח את עצמו עבורה. וגם שבעלה כעת הרחיק מכאן על זמן מסוים. מ"מ לא פליג בנשואה וזה פשוט. ועשו"ת מוהרמ"א ז"ל הנ"ל בזה אך הנה בני האשה המוכרת שהי' לה מבעלה שמת הי' להם זכות לגבות מקרקע זו שטר תנאים אחרונים שנשאר חייב אביה מזונות לה ולבעלה שנה וחצי כהסך שניתן עכשיו עבור הקרקע. והו"ל כקונה מיתומים דליכא מצרנות גם כשיש להם אפוטרופוס. אך בשותף כנרא' משמעות הש"כ ע"ה דעדיף ממצרן בזה. והתנאים אחרונים הנ"ל יש בהם ג"כ התחייבות מלבושים להאשה הנ"ל שווים כמה מאות וכתוב שם נאמנות מפורש והיא אומרת שלא נתקבלה. אך אומרת שהי' לה מבעלה שמת תוספות כתובה כנהוג וא"כ הי' שייך לה שייך לגופה ואין שייך ליתומים רק עבור המזונות כנ"ל וגם שהכתובה איננה לפנינו נרא' דנאמנת גם שאמרה כן אחר כמה שעות שהחזיקה בב"ד התנאים אחרונים ואח"כ היא שאמרה שהי' לה תוספת כתובה. בזמן דליכא מיגו מ"מ כיון שאי אפשר לגבות בהתנאים אחרונים כי אם על פי נאמנות שלה. ובזה לא שייך כיון שהגידה כו' והייתה יכולה לומר נזכרתי שנפרעתי התנאים אחרונים והרי זה מיגו טוב שתוכל לוותר על כל השייך לגופה ולא יגיע ליתומים כי אם עבור המזונות כנ"ל. ולכ"ע נאמנת:

יא

סעיף ל"ז (לבן אותו שקנאה) בן המוכר הוא כסגנון מצרן. בת אם אינה נשואה ואינה ע"ש אבי'. גרושה או אלמנה וכוותה. י"ל דהו"ל כבן ומ"מ י"ל דדוקא בן דסגנון נחלה עליו שם. ואם נשואה נוטה יותר שגם שהיא נושאת ונותנת מ"מ הכל של אישה. וגם שאין נמנע מלקרוא לחתנו בנו מ"מ י"ל שאינו כמצרן ואב או אח כשידוע שאין יורש אחר רק ספק מי ימות קודם אולי כבן הוא בכך. וצלע"ע:

יב

סעיף מ' (המוכר לעכו"ם כו' משמתין כו' עד סו"ס מ"א) פעם אחת נשאלתי. מאחד שרצה למכור ביתו שברחוב אשר הוא בין בתי עם בני ישראל לנכרי. ולא הי' לו למי למכור מעם בני ישראל דשם בשוויו והי' נחוץ למעות. והשבתי לו תחילה להיתר ועל כל זה אמרתי לו שלא יעשה מעשה אם לא בהסכמת שכנגדו שכינו. כי הי' מעיר אחרת ולא רציתי בתחילה להזדקק כלל לזה. רק שהפציר בי ואמרו עליו בעירו שיש בזה ח"ר. וכתב לי גם צד שכנגדו שאגלה דעתי. כי לא הי' נכון בעיניהם לשאול ממו"ח נ"י. וכתבתי שעם היות שאין איסור בזה על כל זה לא יעשו שום עשי' כי אם כשיהיו לפני כל הצדדים לפשרם. ומה שכתבתי ההיתר הי' בכדי שלא יעכב צד שכנגד המוכר בחנם מלפשר. ואח"כ מכר הבית לנכרי לא ידעתי מאין הי' העכוב מלהתפשר. ומלהודיעני כלל ועם היות שהדבר פשוט להיתר בלי שום חשש כל שלא הי' אפשר למכור לישראל בשוויו כמ"ש בסי' קע"ה סעי' ת"א יעו"ש. על כל זה בכדי להסיר כל פתחון פה דפקפוק. גם אם הי' אפשר למכור לישראל בשוויו. מ"מ אין בבתים דידן שאינם פתוחים זה לזה וגם לא למבוי אחד או לחצר א'. רק לרחוב העיר המפולש לרבים. ויש לכל בית גבול מסוים שטח שלו בלי שום נטי' דהשגות שום גבול בזה. ולכל בית יש לו חצר שלו שלפניו הפתוח לרה"ר. לא שייך בזה כלל לכ"ע דררא מההיא דסעי' מ' הנ"ל כי דברי חז"ל הם רק בשדות המפולשות זל"ז שיש בזה הרבה עניני השגות גבולים ושנויים וגזילות. וכידוע מהפוסקים שהחליטו דלא שייך כלל שום דין מצרנות בבתים. כי דברי הש"ס הם רק בשדות. ולדידן שנוהג דין מצרנות גם בבתים. היינו רק מטעם שיוכל לבנות בנין אחד מכל שני הבתים ויוכל להרחיב לו גבולו. מה שאין כן לענין הנ"ל כל שהבית הוא מסוים בפני עצמו אין כאן שום (חסר שיטה) שכל הבתים הם מסוימים בגבוליהם ויסודותיהם אי אפשר שיומשך בהם שום השגת גבול דמשהו גם אם ח"ו יהי' שריפה על שני הבתים. אשר לא מצאנו כלל שיהי' טענה עי"ז כיון דלע"ע אין היזק רק שאולי יהי' ח"ו שריפה ויהי' היזק עי"ז. זו לא שמענו ולא ראינו שיהי' שום פתחין פה דטענה כל דהיא עי"ז. וכבר הי' לפני טענה כזו. בענין סמיכת בתים זה לזה. שרצה אחד לעכב חבירו מלבנות אצל ביתו. משום שעי"ז יש אחריות יותר בשריפה ח"ו כידוע שעל ידי קירוב בתים זה לזה האחריות יותר וקשה יותר להציל ולא ראיתי ליתן מקום לטענה זו כלל. וכמו שמעשים בכל יום שבונים בתים זה אצל זה בסמיכות ולא ראינו שיהי' שום עכוב בדבר בשום אופן בעולם. ואין צריך לומר שאין זה בכלל גרמי כי לא ברי היזיקא ולא נעשה מיד. גם בכלל גרמא איננו כלל והוא גורם רחוק מאד ולית דחש לי' כלל. וכה"נ בנד"ד פשוט שאין להמציא היזק מצרנות שע"י שריפה. רק גם אם הי' מקום לומר שזהו בכלל כל אונסא דאתי מחמתי'. על כל זה הרי גם אחר שריפה אין חשש השגת גבול בבתים כלל בשום אופן שהם מסוימים ביסודותיהם. ואפילו בי דינא דמגיזותא והיותר גרוע בעולם לא ישנה בזה מכפי היסודות המסוימים. מכל שכן שלפי משפט הערכאות בדורות אלו ע"פ דינא דמלכותא. אין לזה שום פתחון פה דחשש כל דהוא בשום אופן. ומ"ש בסמ"ע שם. ובש"כ בשם מוהרש"ל ז"ל. לענין בתים ג"כ ענין סילוק ההיזק. הנה בסמ"ע שם ובמקור דבריו. הרי מבואר בהדיא דהיינו שהיו פתוחים למבוי א' ודברי מוהרש"ל שבש"כ הסתומים פשוט ג"כ שהם ג"כ רק באופן זה אין בידים של שלמה לעיין בו ובשו"ת מורמ"א ז"ל. שרשם הש"כ שם העתיק רק הגמרא ואין משם שום גלוי מלתא. ובשארי שו"ת שבש"כ שם לא עיינתי כעת אך הדבר פשוט אין צריך לפנים כלל שאין הדברים אמורים כלל בבתים כי אם כשהם פתוחים זה לזה ויש עי"ז הגרמא דגזל שבסמ"ע שם. או שיש ראי' זה לזה או איזה השגת גבול. באופן ששייך גורם היזק בזה מה שאין כן בנד"ד כנ"ל אין שום ספק שאין שום פתחון פה ליגרם היזק כל דהו כפי ציור הבתים של השאלה שהם חלוקים זה מזה לגמרי ופתוחים כל אחד רק לרחוב רשות הרבים כנ"ל. ובענין המזיגה דמשקים שעושים בב' בתים ההם. גם בזה אין שום דררא דהיזק עי"ז. כי לקרות הקונים אצלו שיקנו ממנו גם עם בני ישראל אינם מונעים את עצמם בכל הסחורות וכן במשקים וכל שלא נכנס הקונה עדיין בבית חברו גם אם ימצאנו על מפתן ביתו בתוך חצרו ויקראנו לבית אחר לקנות לא יהי' על זה שום מניעה. וכשכבר הקונה בבית בעיני בעל הבית. גם נכרי לא יוכל עשות דבר זה כלל. וידחפנו מביתו שלא יכנס בו כלל לכדרך זה. ולענין חשש הוזלת השער. מלבד מה שכבר הי' בעיר ההוא מוזגים נכריים אחרים ברחוב ההוא לא רחוק הרבה. מלבד זה אנו רואים שגם בין עב"י אין טענה כלל על הוזלת השער וכל אחד מוכר כמו שהוא רוצה. אין בידי כעת ספר שו"ת פנים מאירות ז"ל. ראיתי בהם פלפול ארוך בזה מהא דהש"ס בפלוגתא דלא יחלק חנוני קליות לתינוקת וחכמים מתירים. ואמרו בש"ס משום דאמר לי' אנת פלג שוויסקי כדפליגנא אמגוזי אינני נזכר כעת מסקנתו בזה. ועל כל פנים אנו רואין בסוגיא דעלמא שפשט להיתר ואין מוחה כלל. ומסתמא לא יתפשט מנהג נגד דברי קדשו. גם הי' שם במחילה בית הכסא בין ב' הבתים. וכותלי החצרות היו כותליו. ובזה יש חשש שאולי הנכרי לא יניח שיהי' כותל חצרו כותל הבה"כ גם שמן הדין אין לו פתחון פה כלל. שהרי לא קנה רק זכות שהי' לראשון מ"מ הי' חשש בזה שיעשה עולה ויגרום היזק. אך אין היזק זה רק חשש דבר מועט. ויוכל לעשות כותל קטן לצד חצר הנכרי בהוצאה קלה מאד ב' או ג' זה"ו פ"ו. והי' יכול לקבל המוכר על עצמו חשש היזק זה בנקל. וכעת נפטר המוכר לבית עולמו וחיים לנו ולכל ישראל שבק. זה כמה שנים וכפי הכרעות הסמ"ע וט"ז שם לא קנסו בזה בניו ובאי כחו גם כשקבל על עצמו כל אונסא. מכל שכן בנדון הנ"ל שלא קבל על עצמו. ועל כל פנים בעזה"י לא יצא שום תקלה לא בדברי ולא עפ"י מה שהי' שנוי מכפי דברי ומכר. כי עד כה לא נשמע בעזה"י שום דררא דהיזק כל דהו בזה כלל:

יג

[מצאתי תשובה מאא"ז הרה"ג הק' בעהמ"ח שו"ת נטע שעשועים זצ"ל לחתנו אא"ז הה"צ הק' בעהמ"ח זצ"ל ולפי הנראה שייכה לענין זה והנני מעתיקה פה]

יד

בעזה"י יום ג' י"ד טבת תקס"א לפ"ק.

טו

שלום וי"ר לאהובי חתני חביבי כנפשי ה"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם נ"י ע"ה פ"ה מוהר"ר אברהם דוד נ"י ויזרח לעד: גי"ק הגיעני. והנה בקש שאודיעך גופא דעובדא מה שכתבתי אשתקד להנגיד המפורסים מוהר"ר מרדכי מלאנטשין. שלא ימכור בית אשר לו פה לנכרי אחד הידוע. תוכן הדבר שכתבתי לו שאותה המכירה היא לאבן נגף וציר מכשול לשני בתי ישראל המקודשים לשמים ה"ה בהכנ"ק ובהמ"ד דפה בכמה דברים אשר לא תעשינה ויש למנוע מלעשותם על פי דין ודת תוה"ק. והנכרי באלמותו יעשה אותם. ומלבד זה הנכרי העלה בדמים ומגמתו הי' בזה מה שירויח במה שבעלי ההינטר שטיבליך דשם על כרחם שלא בטובתם יוכרחו למכור לו השטיבליך בחצי דמיהם כי לא יוכלו שאת לדור עמו מפני כמה הזיקים אשר יעשה שלא כדת. וגם שיבטל זכותם שבפיר הויז דשם כללו של דבר שהי' מחשבת הנכרי ניכרת שהיא לגרש בעלי השטיבליך הנ"ל להונותם מאחוזתם ויתשם מעל אדמתם. ובר מן כל דין נודע בבירור שהנכרי הנ"ל אומנתו בורסי ובשטוח העורות שהוא מעבד נפשו של אדם קצה לעמוד על כל פנים בקרוב מקום. מבלתי יכולת לסבול הריח וזה משורת הדין השכנים מעכבים מלמכור לנכרי כזה עיין ריש סי' קנ"ו ודו"ק. וגם הדבר הי' ברור שישטוח העורות בשעת עבודם באותו השטח שבין ביהכנ"ק לביתו מאין שום מקום אחר סביב אותו הבית. והוא מקום שהכל מתאספין במקום הזה לקדש הלבנ' ולחופה וקרוב הי' לשמוע שח"ו הי' אסור להתפלל בביהכ"נ בשעת עבוד אותן העורות. הן כל אלה ראתה עיני הנגיד מוה' אליעזר ומוה' יוסף משולחיו של הנגיד המפורסם מוה' מרדכי הנ"ל בהיותם פה. ואמרו שבודאי חלילה להנגיד הנ"ל למכור לאותו הנכרי אפילו אם הי' הדבר לפנים משורת הדין וכל שכן אחרי שומעם מפי שעל פי שורת הדין אין בידו למכור. זה הי' מעשה אשתקד. ועתה יראה כל רואה היש מקום לקרוא תגר עי"ז נגד מעלתך בהנידון שבא לפניך שלא קרב זה אל זה. והנה האומרים אמור שמ"ש בש"ע חו"מ סי' קע"ה אי חזינין שהנכרי מתכוין להשחית נחלת ישראל היינו אפילו בעשותו דבר שאין לעכב על ידו משורת הדין ודת תוה"ק. וכתבת להם שהוא דרך עקש. אני אומר גדולה מזה כי לא ידעו ולא יבינו אפילו שטחת לשון האמור עם הספר דאם לא כן היו יודעים מה שהתחיל בש"ע משמתין עד שיקבל כו' כדיני ישראל ואם אנסו הנכרי שלא כדין ישראל משלם המוכר כו' במה דברים אמורים כשיכול למוכרה לישראל בדמים שנותן הנכרי כו' ואי חזינין כו' להשחית נחלתו הכל לפי ראות עיני הדיין. והדבר מובן בעצמו דאי חזינין הכי חזר הדין כבתחלה דמשלם המוכר מה שאנס הנכרי שלא כדין ישראל. ולכן לא אוכל לידע מי חסר לב יפרש אפילו יעשה הנכרי דבר שאין לעכב בידו ע"פ דיני ישראל. וגם לפרש להשחית נחלתו ובפ' המקבל כתב הרא"ש הלשון לגרש מנחלתו דהיינו שיעשה דבר שרשאי ע"פ דין תוה"ק דעתא שגושתא היא והסתירות אשר לזה מן המושכל והסברא הישרה. וכן הראיות שלדעתי מדברי הפוסקים בביטול אותו השבוש רבים המה אלא דלא ניחא לי להאריך בדברים כאלה. ומעלתך שהשבת בתחלה להמוכר בבואו לשאול כשואל בדין האסור והמותר. ושוב אח"כ כשהתרעם שכנגדו לפניך באגרתו כתבת להמוכר להזהר בזה כל האפשר. אין על מעלתך שום תלונה כי אם ממי שמבקש תואנה. וליתן דופי כי תחת יופי. ותמהני על שאתה זקוק להשיב על דברי שטות כהנה ובפרט שלדעתי אותן הדברים יצאו מבטן המשובש הידוע. ולדידי לא ניחא לי להעלות על לבי מהותו בחכמתו ובמוסרו. מפני רובי טרדותי כתבתי על נייר מחוק בחפזון נמרץ. ושלום מאדון השלום ומנאי חותנך דו"ש בלונ"ח ואהבה רבה. נאום הק' צבי הירש קראה חופ"ק בוטשאטש:

טז

סעי' מג בהגה (למזונות עצמו) מוכר לפרנסת עצמו י"א שאין בו דין בר מצרא מסברא שכן הוא גם לפרנסת אשתו וגם לפרנסת בני ביתו המוטלים עליו בחיוב ולא רק מצד בושה נגד הנהוג כ"ה ומ"מ גם בזמן דהחיוב אינו קבוע רק מביישים באסיתא בציבורא אולי הו"ל ג"כ כפרנסת עצמו שאמרו חז"ל מאה מיתות ולא קנאה וכ"ה בושה. ומ"מ הכוונה רק בצמצום פרנסה דלא סגי גם בדוחק בלאו הכי ולא במה שהוא לרווח ביתא. ולשון פרנסה כולל גם מלבושים כבסי' ס'. ואולי גם מצד רפואה ל"ש דין בר מצרא. דמ"מ אולי יש חילוק בכך בין יש לה קצבה לאין לה קצבה כבאה"ע ומוכר כדי לפרוע מה שלוה לפרנסת עצמו י"ל שג"כ אין בו דין בר מצרא:

יז

סעי' מה (אפי' הי' בדבר ספק) ספק ספיקא למצרנות חזקת מרא קמא [ר"ל הלוקח] עדיף כי ספק ספיקא כרוב ורוב אין מגרע חזקת ממון:

יח

סעי' מז בהגה (מן האשה י"א דלית בו משום דד"מ) קונה מאשה אין בו דין בר מצרא בספק פלוגתא. כ"ה גם קודם שכירות או מכר גם שכתבו הטעם שיהי' עשייתה קיים מ"מ אם יהי' שייך דין בר מצרא לא תוכל לעשות כרצונה ומעוכבת מלבקש שוכר או קונה: ובשוכר י"א דהו"ל כשותף לגבי אשה שקנתה מ"מ בספק וגם בספק ספיקא כנ"ל חזקת מרא קמא עדיף. ואולי גם שותף גם שבקנתה עדיף מבן מצרא בקונה מאשה אולי גם שותף אינו מפקיע שיהי' עשייתה קיימת:

יט

סעי' מט בהגה (רק להרווחא) קונה להרחבה ובשביל פרנסתו מגרעין עי"ז הו"ל מצרן ורק לתוספת ריוח נדחה (המצרן) מפני [הלוקח] שאין לו דירה. וכן בשביל קטטות בשכינות י"ל שאינו נדחה. אם המצרן אין צריך כהקונה רק שהבית שאצלו גורם קלקול לגגו. כשהקונה רוצה לתקן הקלקול אין להמצרן לדחותו:

כ

סעי' נא (אלא כ"ז שירצה אומר לו עקור אילוניך) נשאלתי בחו"מ סי' קעה סעי' נא שהרמב"ם ס"ל דכל שאינו יכול לומר לו בתוך הזמן סתור כו' הו"ל כשותף. ומצרן. והרא"ש ע"ה והטור ע"ה ס"ל דכל שאין לו זכות עולמית בזה אין לו דין שותף ע"ש. וגבי שכירות נהפוך הוא שהרמב"ם ע"ה ס"ל דלא אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא לגבי מצרנות. והרא"ש ע"ה ס"ל שכירות ליומא ממכר הוא (ע' לקמן סעי' ס') והשבתי בלי עיון שבין שכירות לקנין לזמן ההפרש ידוע וכמ"ש בססי' רי"ב סעי' ד' וגבי שכירות הרי מודה הרא"ש ע"ה שאיננו יכול לדחות למצרן שקנה כבר או לכל אדם שקנה. וטעם הפלוגתא בכאן. נראה שהרמב"ם ע"ה ס"ל שמצד סברת אין לך אלא מקומו ושעתו. יכול קנין לזמן לדחות קנין החלטי. והרא"ש ע"ה ס"ל שגם שבאשר הוא שם הוא בדרך קנין מ"מ קנין לזמן אינו יכול לדחות קנין החלטי וגם אם קנין פירות כקנין הגוף הוא מ"מ בעל קנין הגוף איננו נדחה. ומ"ש בסהס"י בסמ"ע ע"ה [ס"ק קיב] דלהרא"ש ע"ה שכירות ליומא ממכר ויכול המצרן לדחות השוכר כדי שישכור הוא. הכוונה היא דאם אין שכירות ליומא ממכר בזה ל"ש כלל ועשית הטוב כו' לגבי שכירות כיון שאיננו בגדר מכירה איננו כלול בלשון חז"ל בתקנתם גבי מכירה. ומסברא הרי יש מקום לחלק דלגבי קנין החלטי הוא שיש צער להמצרן כשיודחה משא"כ בשכירות וכיון דכל ספק בתקנה אנו מפרשים בדרך תפסת מועט תפסת אין לנו לכלול בכלל לשון חז"ל דמצרנות גם לגבי שכירות משא"כ להרא"ש ע"ה דס"ל שכירות ליומא ממכר הוא לגבי מצרנות גם כן יש לנו לכלול בלשון חז"ל בזה גם שכירות כיון שהוא בגדר שם ממכר. ובמק"א כתבתי לגבי היתר מכירת מקרקעי או מטלטלי שהיו נוהגים שע"י סברת שכירות ליומא ממכר הוא ההיתר הוא מתישב ביותר. ובפרט מה ששמעתי מרו"ח נ"י להורות שכשנשרף הבית שהי' עליו היתר המכירה משלם לו הקרן וע"י בחינת שכירות ליומא ממכר הוא ניחא. ולהרמב"ם ע"ה מתישב עוד יותר ע"פ הנ"ל וגם שהש"כ ע"ה כתב בסי' שיג חלוקים גבי שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ בזה דהוי מכירה לזמן ממש עדיף טפי. ודבר הצ"צ ע"ה גבי היתר מכירה שפסק שכופין שיופדה כפי המנהג. וכעין מ"ש במ"ב ע"ה לגבי מכירת חמץ ע"פ סברת הרא"ש ע"ה כנ"ל יתישב יותר כי בחי' מכירה לזמן אי אפשר לו להיות בו כח יותר מהקנין החלטי שיש לבעל החפץ. וכבר כתבתי במק"א שבזה לא שייך בחי' הערמה בדאורייתא שאסור כמ"ש בבכור שור ע"ה בפסחים. כי אין זה רק לגבי גוי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין בו דעת לקנות החמץ. מה שאין כן ב' מעם בני ישראל ששייך ביניהם חזקה לא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא ושניהם עושים בודאי על דעת מכירה לזמן בלי ערמה. וכן גבי מכירה דבכור שאני דדי רק ביד גוי באמצע על פי צד כל דהו כידוע וכן גבי מכירה לסירוס. יש צד קולא שבלאו הכי עושים רק בדרך לפני דלפני. ומהתוה"ק אין שליחות לנכרי. גם אולי יש מקום הפרש. בין מה שמחשבת הגוי ניכרת מתוך מעשיו גבי חמץ ביותר שאינו קונה בלב כלל. מה שאין כן מכירת בהמה אחת לגבי בכורה. אולי אין ניכר כל כך מחשבתו כי דרך כל נכרי לקנות בהמה. וכ"ה גבי סירוס ולפי"ז בשעת הדחק הי' צד היתר גם גבי חמץ למכור הבהמות לנכרים שדרכם לקנות בהמות ואין מחשבתם ניכרת כלל שאין קנין נכון בזה. ועי"ז יוכלו לשתות חמץ שהוא בעצם של גוי כגון בהבתי יי"ש דשרים. ואני הזהרתי להיהודים בעלי מלאכות שם בזה. ושמעתי שלא צייתוני בזה איזה פעמים. ויש בדיעבד צד זכות בזה כנ"ל. רק מ"מ יש צד קפידא בזה מצד הערמה בדאורייתא כמ"ש בבכור שור שם. כי גם שאסרו חז"ל הערמה גם גבי מה שהוא מדרבנן גבי סירוס דנגחין ארמאין גם שמהתוה"ק אין שליחות לגוי על כל זה על ידי מכירה אזלא להצד הערמה ביותר כיון דעל כל פנים חל המקח כי דברים שבלב אינם דברים. לגבי דברים שבין אדם לחברו. וגם שעל כל זה יש בזה צד הערמה. הערמה כזו לא מצאנו שאסרו חז"ל בדרבנן. מה שאין כן בדאורייתא שאסרו חז"ל הערמה ביותר. אולי שייך בזה צד איסור ביותר על ידי מה שהגוי אין כוונתו לקנות מה שאין כן גבי רבית מצד לא שביק היתירא ואכיל איסורא. כוונת כל אחד ואחד מהם בלב שלם גמור לזמן ואיננו בגדר הערמה כלל. מה שאין כן מכירת חמץ כיון שהישראל יודע בלבבו שמצד הלב של הגוי אין כאן קנין כלל. וגם שאם נבא לדינא ודיינא יופסק שדברים שבלב אינם דברים. מ"מ לבבות דורש ה'. מה שאין כן ב' מעם בני ישראל גומרים בלבבם הם שיהי' ההיתר על צד היותר טוב: כתבתי לעיל אההיא דסעי' נ"א. ליישב שלא יהי' דברי הפוסקים בזה להיפוך ממ"ש גבי שכירות ע"ש. ונשאלתי עוד לפי מ"ש לחלק בין מצרנות דשכנות למצרנות שעל גוף מקום ההוא. שהרי בכאן הוא מצרנות שעל גוף מקום ההוא וסבירא לי' להרא"ש ע"ה דלא שייך בזה מצרנות. והשבתי לפום רהיטא. שגם כאן הו"ל מקום האילנות טפל לגבי השדה כולו ויש לדון לפי העיקר. ע' גבי אונאה היאך דנין בב' דברים מצורפים. וכן בדוכתי טובא. אך תינח באילנות בבית מאי איכא למימר שהמכר הוא על גוף השדה. אך נרא' דלגבי שכירות שיפקיע מכר דצמיתות עולם ליכא מאן דיאמר כן להרא"ש ע"ה וצלע"ע:

כא

סעי' נ"ג (בכל קרקעות) בשכירות רחיים דכפרים. צל"ע אם שייך בהם מצרנות. אתמול לפום רהיטא טעיתי בזה מצד טרדא ואמרתי שיש בזה מצרנות כי לא הבחנתי רק אודות מצרנות בהקפה שלא הי' שייך בהשאלה ההיא כי המצרן הי' מי שהשכיר להמשכיר בהקפה כנהוג. ולפום רהיטא מצד שיש מעולה לגבי מצרנות במכר למי שקנה ממנו טעיתי עי"ז ונסעו מכאן השואלים ובעזה"י כבר שלחתי להודיע להם שמה ששמעו ממנו יהי' כלא שמעו ממנו מאומה בזה ולא אמרתי גם אתמול בסגנון פסק דין רק דרך עצה לפי רהיטא של סברתי. וכעת אני מסופק בזה גם ברחיים שהם זה אצל זה ממש. כיון שאין בזה סגנון הרחבת גבול כבבתים אולי לא שייך בזה מצרנות. אך נוטה ששייך כיון דקיימא לן שיש מצרנות בבתים לא פלוג בזה. ובכל מיני בנינים שייך מצרנות. וגם שההכנסה של רחיים איננה שייכת כל כך למה שהם קבועים בבנין ויש רחיים של יד וכדומ' שאינם קבועים מ"מ כיון שהם בבנין נרא' ששייך בזה מצרנות וצלע"ע. אך יש ג"כ צד סברא ששייך מעין מצרנות מצד ההכנסה של הרחיים. שלפעמים מולכים הטחינה מכאן לכאן ועפי"ז הי' מקום לומר שגם אם הרחיים יש ביניהם בנינים אחרים אין הבנינים מפסיקין והרחיים הם כשכנים זה לזה. כיון שמצד הטחינה הנהוגה (שאי אפשר לה להיות ברחיים של יד כפי הנהוג) אין עסק שנוי ע"י הבנינים מכאלו היו שכנים זה לזה ממש. והי' מקום לומר שגם ברחיים דשני כפרים כל שאין רחיים אחרת מפסקת ביניהם יהי' שייך מצרנות כאלו הם שכנים זה לזה ממש כיון שמוליכים טחינות מכפרים אלו לאלו כנהוג. וגם אם יש מצד הרחיים ההם רחיים של נכרי. לא שייך בזה ההיא דסעי' ל"ט כי לא שייך בזה כל כך בחי' ארי' אמצרא. כיון שכתב הגאון בעל פנים מאירות ז"ל בבחינת את פלגת אמגוזי כו' שאין השגת גבול בהקורא סוחרים שרוצים לקנות מחברו שיקנו אצלו ואין הנכרי עושה קלקול בזה ביותר. כן הי' מקום לומר אך מ"מ נוטה שבריחוק מקום לא שייך בזה מצרנות. והבו דלא לוסיף על מצרנות בבתים:

כב

שם (ומחובר לקרקע) ברפתים יש צנורות שמשקים בהם הבהמות. וקצתם עוברים מחדר לחדר או לחוץ דרך נקב שבכותל כדי לשפוך בחדר זה ויהי' המשקה יוצא לחוץ. אחד שכר מחברו חלק ברפת והעמיד שם צנור שלו. ומכר אח"כ הצנור לא' ובא המשכיר לטעון מצרנות על צנור זה. נרא' שגם אם מהודק הרב' דרך הכותל ע"י עצים ומסמרות ויתדות. מ"מ אין לבטל מכירה של הקונ'. כיון שהסמ"ע ז"ל כתב דליכא דפליג ביתדות שאינן חיבור. ע"ש בה' מכירו' בית סי' רט"ו והרמ"א ז"ל כתב וי"א בזה מצד שאין מפורש כל כך. וכמו ששם ע"י פלוגת' או ספק שבש"ס כבזה אין מוציאין מהמוכר כן מספק תקנ' אין לבטל מכירה ברורה ע' בפוסקים ז"ל בזה. ואולי יש לדמות זה לפתח שבדלת שאין כמחובר גם בקבוע גבי מכירה שגם דקיי"ל שכתלי בית כמחובר כבסי' צ"ה בש"ך ז"ל ובאורו"ת. ודלת הקבוע בכותל בית כמחובר לגבי מכירה. מ"מ פתח הקבוע אל הדלת איננו כמחובר כיון שאפשר לעשות פתח זה לכל דלת שירצה גם יתדות דאיבעיא בש"ס נראה שהם יותר קבועים מיתדות המהדקים הצנור לכותל שמכל מקום אינם קבועים כל כך. ומשומירה דגבי כרם לגבי מכירה יש גם כן ללמוד באולי לגבי קביעות שעל ידי תחיבה בארץ או בכותל ע"ש. ומכל מקום מסתבר שגדר העשוי מקנים שקיומו על ידי תחיבה בארץ כנהוג שהוא בכלל מחובר לכ"ע וכמו גבי טיט על השומירה וצלע"ע. וע' בט"ז ז"ל ביו"ד מ"ש אודות המדרגות שנעשים קבועים על ידי המים שע"ג וע' במוהרמי"ט ז"ל סי' ט"ז בהכוללת. גבי מים שפסק שהם כתלושים. והי' שייך גם כן לחלק במים שעומדים בקביעות למים הניגרים כההיא דשו"ת מוהרמי"ט ז"ל הנ"ל. וגבי צנור הנ"ל גם כן הי' שייך לומר שהוא כעומד לתלוש שבסי' צ"ה בחי"מ. אך כיון שאנו דנין על המכירה אם היתה בשליחות של המשכיר כדין מצרנות ולגבי המשכיר הרי איננו עומד כלל להתליש. ומצדו הוא עומד בקבע בחזקתו היטב:

כג

שם (מקומות ביהכ"נ) מבית הכנס"ק ישנה. מצרנות לגבי מקומות לביהכנ"ק חדשה. אם היא במקום אחר ודאי לא שייך מצרנות וגם אם סתרו על מנת לבנות החדשה גם כן לא שייך בכך מצרנות. אך גם אם בנו על מקום הראשונה ממש ובשיעור מקומות שוה ממש ועל מנת לבנות מ"מ נוטה דלא שייך בכך מצרנות רק יש לפשר היטב:

כד

סעיף ס' בהגה (דיש בשכירות דין מצרנות) לגבי מצרנות צל"ע אם הל' ימים של הודעה שאחר שכירות סתם כבסי' שי"ב אם נדונים כשכירות שעל ידי זה יהי' חברו מצרן בזה או כיון שכלה גוף עצם השכירות אולי לא שייך כן. ומצינו בזה חילוק לגבי נפל ביתו של המשכיר שבל' יום ההם יכול לדחותו ולא בתוך השכירות ואולי כ"ה בזה וצלע"ע. אך כשקבעו ביניהם זמן לסילוק דמי המכירה וכשלא יסלק יהי' עד אז בדרך שכירות וכשהגיע הזמן לא נחצו אחד על חברו ונשאר ביניהם סתם. נראה דלא שייך בזה זמן הודעה אח"כ ל' יום ועכ"פ הרי הלוקח ראשון הי' בידו להסתלק מהבית כל אימת שירצה. ועכ"פ בזמן שקבעו ביניהם לפרעון שכר הבית בדרך מכירה כשלא סילק אז הי' בידו לשלם שכירות עד אז ולצאת גם באמצע ימי גשמים. ובלי שום הודעה כלל ואם אח"כ נשאר' שם סתם בזה גם הש"ך ז"ל מודה להסמ"ע ז"ל דלא שייך בזה לא אוגיר אינש ביתא על פחות מל' יום שהרי זמן זה הוא רק טפל לזמן שלפניו. ואם כן לא שייך כלל הודעה ל' יום לכ"ע. וכן המשכיר יכול לסלקו מהבית אימת שירצה ולא שייך מצרנות עכ"פ אחר ההתראה. וההשלשה של המעות שקיבל ממנו בתחלת המקח כנהוג ליתן קצת כסף וגם התראה בלי השלשה מהני: מ"ש לעיל שכל שהי' ביניהם זמן קצוב לשלם ואח"כ נמשך סתם ביניהם שאין זה כשכירות סתם נראה דליתא כי מה ששהו סתם הוא אדעתא דשכירות הראשון וכבסי' שי"ב סס"ט. והרי גם השכירות הראשון הי' רק כפי שיהי' השווי וכנ"ל וכ"ה מה שנמשך ביניהם סתם שהכל נדון כפי השווי אז וכעין ההיא דס"ט שם לגבי יוקרא וזולא ע"ש ואח"כ הו"ל כשוכר על זמן סתם. וגם לסמ"ע ז"ל שצ"ל שכירות על חודש. מ"מ כששהו ביניהם סתם יותר מחודש הו"ל כשכירות סתם לחודש או שנה שיש ל' יום של ההודעה. אך נשאר הספק של' יום הללו אולי לא שייך בהם מצרנות וכנ"ל. והרי אישתני דינם גם לגבי יוקרא וזולא כנ"ל. גם נראה דגם דקיימא לן שיש צד מצרנות בשכירות על כל זה מי ששכר והשכיר זכותו אין לשוכר הראשון דין מצרנות כלל דכיון ששאלה או שכירות ליומא ממכר הוא ממילא השוכר או השואל שהי' דר בהבית הוא העיקר ולא הראשון. ואם שכר לשנה והשכיר רק לחצי שנה הראשון ובית שבצדו נמכר בזה יש לצדד אם השוכר הראשון הוא מצרן. השוכר השני פשיטא שהוא מצרן וכנ"ל אך הראשון אם נדון לפי שעת המכירה אינו מצרן ואם נדון משום צד הישר והטוב אח"כ שייך גם בזה מצרנות והכי מסתבר שהרי כל הישר והטוב שבזה על שם סופו. ומצד זה נראה שלהרא"ש ז"ל גם המשכיר ראשון יש לו דין מצרנות שהרי על שם סופו יהיה גם בו צד הישר והטוב. ואולי האחרונים נדחין מפני ראשון ראשון בזמן הישר והטוב הלזה וצלע"ע. אך בנדון הנ"ל שלא הי' זכות שכירות להקונה על תנאי רק שמה שעובר מהזמן בדיעבד קודם הסוף שביניהם מגיע ממנו שכירות כהשווי וזכות זה אין לומשך זמן ידוע רק שיש ל' דהודעה והרי מי שהושיב הוא בהבית במקומו לו שייך זכית זה של ההודעה ל' יום. וא"כ רק הדר יש לו צד מצרנות אם נאמר שהל' יום דהודעה שייך בהם מצרנות ולא מי שקנה על תנאי כנ"ל ומצד אפושי פלוגתא לא מפשינין יש לומר דכ"ע מודו דלא שייך בזה מצרנות כיון שגם ששכירות ליומא ממכר הוא לכמה מילי מכל מקום ל' יום דההודעה הרי אינם שכירות שהרי ליוקרא וזולא ולגבי נפל בית המשכיר איננו כשכירות וכנ"ל. והרי קיימא לן דהמוציא מחברו עליו הראיה והקונה מוחזק לגבי המצרן גם הרי בלאו הכי מסקנת הסמ"ע והט"ז ז"ל שאין בזה מצרנות בשכירות להוציא מהלוקח אך גם אם הוא בשכירות לגבי מי ששכר על להבא ואותו הבית ממש מכל מקום כדאי לסמוך את עצמו מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין כנ"ל. אך לכאורה משמע דגם במשכנתא באתרא דמסלקי שייך מצרנות להרא"ש ז"ל כיון שכ' סתם ואתרא דמסלקי שוה לל' יום של הודעה וצל"ע: מצרנות שע"י שכירות כן הוא כשהוא דר שם בחנם שאלה ליומא ממכר היא רק שמוותר לו שכירות. אך אם לא השאיל לו לזמן ויכול להוציאו משם בכל יום לא שייך מצרנות על ידי דירתו גם שהיה דר' שם כמה שנים. וגם שהמצרן תמיד הלוקח ידו על העליונ' נגדו. לגבי ספק והמכר בחזקתו מ"מ בהנ"ל אם טוען המצרן שהשאיל לו לשנה גם שהוא בנו ורגילות ליתן כן דירה בלא זמן מסוים. אולי מ"מ שייך חזקה שאינו דר בכדי ובלא קביעות וגם אם בבנו אולי לא שייך כן מ"מ באחר י"ל כן כמו בחזקה דג' שנים שאין אומרים אולי בשכירות או בחנם בלא זמן מסוים הי' שם ושייך מעין חזקה מה שביד אדם הוא שלו. שמסתמא הי' דירתו מצד הקנאה. ואולי כ"ה בהנ"ל. ואולי כמו שבסתם שכירות אינו יכול להוציאו בלא הודעה קודם כבשי"ב כ"ה בהשאלה בלא זמן מסוים והיינו כבסמ"ע ע"ה בשי"ב כשהזכיר לחודש ועי"ז תוך הזמן יש לו קביעות כשכירות ליומא והו"ל מצרן ואם המצרן אין לו במה לקנות רק רוצה לקבל ממון מחברו שיהי' בידו לסלקו עד זמן פ' ויוקנה לו הכל או חלק. כיון שהוא רק זפק מצרנות אולי אינו יכול לבטל מקח הלוקח גם אם על שנה הסמוכה יש לו דירה שם ודאי אם יקנה בממון חברו. מ"מ אולי אינו יכול לבטל מקח קבוע ע"י זכות דירה לזמן. וכל שכן אם חברו גם כן רוצה ליתן לו דירה שם משך ההוא שבכך בטל טענת מצרנותו ודאי היטב. וגם לפי מ"ש הש"ך ז"ל [בס"ק ב'] סברא לחלק בספק מצרנות בין ספק לספק. שייך בספק הנ"ל שכל שספק מצרנות הלוקח בחזקתו ולא שייך בכך ברי ושמא ברי עדיף כי הו"ל ספק בכל עיקר המצרנות שאם לא יהי' לו לשלם לפ' לא יוקנה להמצרן המקח ושניהם בספק גם שייך מה שאמרו חז"ל שמא יתעשר לא חיישינן ונוטה שלא יושאר המקח להמצרן. וכיון שמפורש בש"ס שאין מועיל ערמה למצרנות וכפי גוף המעמד הרי אין לו עתה מה לשלם עבור המקח. וכיון שחברו נותן לו רק באפותיקו מפורש בתנאי שאין בו מקום שנוי ששקול או נוטה שרק לחברו יוקנה המקח. ומה שיאכל פירות לפי שעה עד זמן בירור התנאי אינו מכריע נגד מכירה לעולם ואינו מצרנות ע"י שכירות לעתיד לבטל מקח עי"ז מוכרע שאין מצרנות בכך וכ"ה למסקנת הש"כ ז"ל שם. שבכל ספק לא שייך מצרנות כששניהם בספק. ולא שייך כן במי שהוא קב רשו והאומדנא ודאי שהבעלי חובות יטלו ממנו המקח אם לא יתעשר. כי אין זה ספק בגוף המצרנות רק מצד אחר גם אולי יפייס הבעלי חובות ולא ינגשו וכמו שאמרו חז"ל בפ רע חוב של חברו שלא מדעתו מה שאין כן כשגוף המעות שנותן על מנת לקנות אינם שלו ולא נתנם חברו לידו רק מצד שיודע שהמקח יוקנה לו במעותיו בתנאי מפורש שביניהם: לפי מ"ש הט"ז ז"ל שהמצרנות לשוכר על הבית גופי' הוא ודאי שותף שהשכיר חלקו אם שייך מצרנות על חלק חברו שם להשוכר. אולי שייך להפלוגתא ריש פרק השותפין בנדרים שלפי מ"ש הר"ן ז"ל שם שבזמן שכל אחד ואחד מהם מחזיק שם כולו שלו לפי ההלכה שייך מצרנות כי הו"ל על גוף המקח וצלע"ע:

א

ואח"כ בא אח. כת' בהגהת אשר"י פ' הכונס וז"ל אריסא דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסא והי' לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והורה ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב להני בר זיזא הגדולים והחצי יהיו מונח עד שיגדלו הקטנים וכשמת ר"י ברבי יוסי בא המעשה לפני ר' חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שעפ"י ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל ובש"ך העלה דהוי ספיקא דדינא שהוא מחלוקת ירושלמי בזה ואם תפשו הקטנים אין מוציאין מידם ע"ש וקשה לי כיון דקי"ל דשותף חולק לעצמו במקום פסידא וכת' בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ה דאם הי' לשותפין חוב מקולקל אצל עכו"ם ואומר לעצמי אני מציל רשאי ע"ש. וה"נ החוב מקולקל ועפ"י ב"ר נתן לגדולים חלקם והיכי יכולין הקטנים לתבוע מן הגדולים ונהי שהי' ע"פ ב"ד בטעות דסברי שחצי חוב יהי' לקטנים כשיגדלו אלא כיון דלעצמו חולק אפי' בלא ב"ד כל היכא שהחוב מקולקל ואין לך חוב מקולקל גדול מזה ולמה אינו מציל לעצמו והיכא מהני אח"כ תפיסת הקטנים ותיקשי נמי למ"ר בירושלמי דאית להו חולק לטלייא. ונרא' דכיון דלשיקול הדעת לא מהני תפיסה וכמ"ש מוהרי"ק ובתקפו כהן סי' כ"ג ועמ"ש בסי' ק"ה סק"ד כיון דסוגיא דעלמא אזלא כאידך אלא דוק' היכא דנעשה עפ"י הדין הוא דקם דינא. מש"ה כיון דהוראת הדיין לא הי' אלא במחיצתן ולא קם דינא דר"י ברבי יוסי אלא במה שעשה מעש' ונתן לגדולים והרי הוא כמי שאין כאן אלא מחצית החוב והיכא דאין החוב אלא במחצית אין לו לשותף כח ליטול כל החוב לעצמו והתם בעובדא דר"י ברבי יוסי ה"ל שיקול הדעת כמבואר באשר"י פ' ז"ב ועמ"ש בסי' כ"ה סקט"ו: ולפי"ז נרא' דהיכא דלא הי' שיקול הדעת אלא ספיקא דדינא ממש ותפס האחד מן היורשין חלקו בו לא מצו אינך יורשין לתפוס מזה שתפס דכיון דספיקא דדינא הוא ה"ל כמו חוב מקולקל כיון דלדברי אינך יורשין מגיע להם החוב מצי חולק לנפשיה ולומר לעצמי אני מציל:

א

ודוקא בשדה אחת. כת' הסמ"ע וז"ל לכאור' נרא' דוקא כשקנאה משנים אבל קנה שתי שדות מאחד אין המצרן יכול לסלקו אפי' משניהם יחד וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ל"ו במוכר כל שדותיו כו' אבל לשון המחבר שכת' לקמן סעיף ל"ו שהרי היא והאחרת קנה כאחד משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נרא' דבסעיף ל"ו מיירי שהמצרן אינו אלא לשדה אחת ולא לשדה האחרת וכיון שמכר היא והאחרת שאינו מצרן לה לפיכך אין בעל המיצר יכול לסלקו אפי' משדה שהוא מצרן לה שהרי קנה היא ואחרת שאינו מצרן לה ואפי' יאמר המצרן שקונה גם האחרת אין שומעין לו דאין המוכר צריך להמתין ולשאול את פיו בזה כיון דאינו מצרן לה אבל כאן שהוא מצרן לשני השדות יוכל המצרן לסלקו משני השדות:

א

מי שיש לו בית בשכירות. בט"ז פסק דגם בשכירות יש דינא דמצרנות דהיינו שהשוכר שיושב בה הוא מצרן נגד השני שבא לשכור ע"ש. ומיהו נרא' דהיינו דוקא אם אין בני בית של ראשון מרובין מן השני אבל אם בני ביתו מרובין משל השני לא שייך בזה דין מצרן כיון דאפי' השוכר אינו רשאי להשכיר למי שבני ביתו מרובין כמבואר בסי' שי"ז סעיף א' ולא הוי בזה שלוחו וגם לא שייך בזה ועשית הישר והטוב כיון דהבעלים אומרים אין אנו נוחין להשכיר לזה שבני ביתו מרובין וקפידא גדולה בדבר זה:

א

וכולם מטבע אחת ושווים לאפוקי מקצת טבי ומקצת תקולי ופרש"י יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצא בהוצאה והורגלו בה יותר מצורת זוזי אחרת אף שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל מנה או פרס במאזנים:

ב

נותנים להם חלקן כו' ע"ל סי' ע"ז מ"ש הטור והמחבר בס"ט מזה:

ג

לבטל החלוקה שאיגלאי מלתא למפרע שחלוקה בטעות היתה:

ד

נפל חלקו באותו כו'. כגון שכתבו השלשה שדות בשלשה קלפים ונטל האח הבא עתה א' מהקלפים והיה כתוב בו השדה שנחלק ביניהם לא אמרי' הרי נסתלק זה בשדה זו וישאר כ"א בשלו דכאן שבאו ליטול מה שירשו מאביהם שאני.

ה

כגון שעשאו אפותוקי כו' כ"כ ג"כ בטור ור"ל דאי לאו הכי לא הוה גובה כל חובו מהא' לבד ודין האפותיקי נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ז ע"ש מיהו בלא אפותיקי מצינו נמי שגובה כל חובו מאחד כגון שלא הגיע לחובך אלא כשיעור שדה אחד ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ק"ז. א"נ כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הב"ח מחויב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"א והטור והמחבר קצרו כאן וסמכו אמ"ש במקומות הנ"ל שהוא מקום מקור דינ' ועפ"ר:

ו

דין מצרנות אחד מן האחין או שותפין שמכר חלקו כו' כלל טעם דמצרנות שבסי' זה הוא מדכתב רחמנ' ועשית הטוב והישר למדנו ממנו שחפץ הש"י שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין כגון זה דאף שקדם הלוקח וקנה שדה א' כיון שאפשר להאי לוקח לקנות במקום אחר ובעלי שדות שסביב אותה שדה הנמכר יש טיבות' וניחות' בקנייתם לנפשם כדי שיהיו שדותיהן סמוכות זו לזו מ"ה תקנו חז"ל שיכולין א' מבעלי השדות שסביב' לסלק הלוקח והן נקראים מצרנים מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה זו הנמכר והתחיל הטור והמחבר דינו בא' מן האחין כו' וכוונתו דל"מ כשיש לשני אחין או לשני שותפין שדה א' ומכר א' מהן חלקו לשלישי בזה פשיטא דיכול השותף או האח השני לסלקו דהא כשיחלקו יחד יהי' חלקו סמוכ' לזה החלק שמכר השני אלא אפי' הן ג' ד' שותפין או אחין בשדה זו ומכר א' חלקו א' מהנשארין מסלק להלוקח ואין הלוקח יכול לומר לו שמא כשתחלקו יפול חלקך רחוק מחלק זה שקניתי ממנו נמצא שאינך מצרן דמ"מ השתא דלא חלקו שם מצרן עליו בכל השדה ולא עוד אלא אפי' אם זה הלוקח הוא מצרן לזה השדה שיש לו שדה סמוכה לזו שהיא של שותפין מסלקו השותף דעדיף כחו ממצרן דעלמא מפני שכל זמן שלא חלקו יש לכל א' חלק בכולו והרי מה שמכר הא' כאלו מכר חלק של זה שבא לסלקו. ויש לתמוה על המחבר למה כתב האי דינא בשם י"א דלא מצאתי מי שחלק ע"ז ועד"ר:

ז

בעל כרחו של המוכר והיינו דוקא בדלית ליה פסידא למוכר במכירתו להמצרן שהוא רוצה לקנותו בכל ענין כמו הלוקח דאל"כ אין זה בכלל עשיית הטוב והישר ואפי' בדלית ליה פסידא לא תקנו דין מצרנות על המוכר אלא על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו וממילא יצטרך המוכר למכור לזה המצרן וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בסמוך מסעיף כ"ג והלאה ע"ש:

ח

אם חפץ בה. דזה פשוט דאין הלוקח יכול לכפות להמצרן שיצטרך לחזור ולקנותו ממנו הן שהוזלו או לא הוזלו:

ט

וידו על העליונה. פי' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ח ועפ"ר:

י

מנכה לו מן הדמים. ואף שקלקל קודם שבא המצרן לסלקו ולא דמי לפירות שאכל קודם שבא המצרן שכתב אחר זה. דהתם לא קלקל השדה והשדה עומדת לאכול פירותיה למי שהשדה בידו משא"כ זה שקלקל משווי' ואין המצרן צריך ליתן לו טפי מדמי שוויה:

יא

אין שיעבוד הב"ח כו'. עפ"ר שם כתבתי דאפי' אם כבר נתן המצרן מעותיו להלוקח וכ"ש כשעדיין המעות ביד המצרן דאז אין פסידא לבע"ח דיכול ליקח דמי הלוואתו מהמצרן מהדמים שהכין ליתן להלוקח:

יב

על המצרן להביא ראיה. דהלוקח הוא מוחזק בה ובזה נראה דכ"ע מודים אף להחולקים בכיוצא בזה כמ"ש הטור סעיף ל"ו ש"ה דאין דרך העולם למכור בפחות משוייה ובודאי משום חיבובו דזה הלוקח בעיניו הוא שמכרה לו בזול ועפ"ר:

יג

בהמתנה ליתבהי כו' משום דיכול המוכר לומר הלוקח נוח לי ובוודאי יפרע לי לזמנו שקבעתי עמו משא"כ זה המצרן וזהו שסיים מור"ם וכתב ז"ל או שאין המוכר מקפיד כו' ואף כשמוכר מפני רעתה אינו עושה בשביל זה חובות שקשה להוציא מידם ועפ"ר:

יד

קנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה כו'. הטור מסיים בזה וכתב ז"ל ולא אמרי' דהמצרן יאמר לו שלוחי אתה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותתי ויתבטל המכר (כדין שליח שטעה כמ"ש לקמן בסי' קפ"ב) שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו בה כל המאתים עכ"ל ועפ"ר שכתבתי פרושו וגם כתבתי שם דהאי קנאה במאתי' ואינו שוה אלא מנה ל' גמרא הוא ולהתוס' והרא"ש והטור שכתבו שבכפל יש ביטול מקח גם לקרקעות וכמ"ש הטור בשמם בס"ס ס"ו ובסי' רכ"ז צ"ל דקנא' במאתים ל"ד קאמר אלא ר"ל במעט פחות ממאתים וכן נדפס בטורים המדוייקים והמחבר דעת הרמב"ם והרי"ף דפסקו דאין להם אונא' אפי' ביותר מהכפל נקט אבל מור"ם כתב שם דעת חולקים ועמ"ש בסמ"ע בפי' דברי המחבר ומור"ם שם:

טו

והוא יודע בודאי כו'. לכאורה נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטוען המצרן שיודע בודאי שקנוניא הוא דאל"כ לא היהמתקנים להשביעו מספק והטור והמחבר כתבו כאן שטען שיודע בודאי ללמדינו דאע"פ דיש לפנינו עדים שמעידים שנתנו לו ק"ק וה"א דלא מצי להשביעו אפי' אחר הסילוק קמ"ל מיהו אין זה מוכרע די"ל דדוקא בכה"ג דיש עדים להלוקח נוטל ממנו כל הדמים תחל' בלא שבועה אלא שאחר זה יכול לתבעו ולהשביעו היסת וכבר נתבאר בסי' ע"ה ובשאר דוכתי דלא תקנו היסת כ"א אטענת ברי מ"ה כתבו דמיירי דטוען טענת ודאי משא"כ ברישא דמיירי שאין עדים והלוקח בא ליטול מהמצרן כפל והוא נגד הסברא ודרכי הקניי' י"ל דאפי' אם אין המצרן טוען ברי אפ"ה תקנו חז"ל שלא יטול ויוציא מהמצרן כ"כ עד שישבע וכמו שתקנו שבוע' בנק"ח אטענ' שותפין ואריסין וכיוצא בו אף שאינן טוענין ודאי דחששו דמורי לנפשם היתרא כמ"ש בסי' צ"ג ה"ה זה הלוקח נמי י"ל דג"כ מורה לנפשו היתרא כיון שהוא לקחו תחלה וכדי שישאר השדה בידו ועפ"ר:

טז

כפי שומת ב"ד. דדרך העולם לקבל בחוב מטלטלין וכ"ש קרקע ביותר משוויה ול"ד לקנאה במאתים שוה מנה הנ"ל דהתם איירי דנתן לו מזומני' דאז אמרינן אין אונאה לקרקעות וכמ"ש כ"כ ריב"ש שם בסי' תפ"ג ע"ש אלא דקשה לי דמשמע שם דלא כ"כ כ"א אנדון שבא לפניו שאיירי שהלוה כבר מת ולא הניח אלא קרקע זו ולא היה יכול הב"ח לגבות ממקום אחר חובו משא"כ כשהלוה עדיין חי דניחא ללוה דהוא המוכר שישאר הקרקע ביד המלו' שגבאה בחובו שעי"ז יפטר מכל חובו וכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ד דאם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותו דאין שומעין להלוקח מטעם דכתיבנא (ויש לדחוק וליישב דכאן מיירי שגבה המלוה הקרקע מתחל' בשומת ב"ד ולא אמר שרוצה לקחנו בכל חובו ע"כ צריך ליתן בשומא זו) וצ"ע:

יז

בין שהתנ' הלוקח. פי' והמצרן רוצה לסלק הלוקח ע"פ אותן התנאים:

יח

עד שיתקיימו התנאים משום דיכול המוכר או הלוקח לומר שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי:

יט

ויחלקוה באלכסון כו' כזה:

כ

מיהו לכתחלה כו' וי"ח. עיין בב"י ובד"מ תמצא מוכח ומבואר דלדע' תלמידי רשב"א כל שבאין כאחד אפי' אין המוכר רוצה למכור אלא לאחד אין האחד רשאי לקחנו לנפשו עד שיתן חלק גם להאחרים עמו ובע"כ של המוכר וע"ד שכתב מור"ם לפני זה בהג"ה דכשאינו רוצה המוכר למכור למצרן ואפ"ה קנאו בע"כ ולפי זה מ"ש מור"ם כאן ומיהו לכתחלה כו' ר"ל לאפוקי אם כבר קדם וקנה א' מהן ומ"ש וי"ח הוא דעת האית דמפרשי דמייתי שם בד"מ ע"ש ודוק:

כא

וה"ה שאם קנאו אינש דעלמא כו' בטור כתב ז"ל ואצ"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' והמחבר דכתב וה"ה לטעמיה אזיל משום דכתב בב"י דאצ"ל זה ל"ד קאמר דברישא לא קאמר אלא דאין המצרן יכול לסלק לאחד מהשותפין שכבר קנאו אבל לא נלמד מיניה האי דינא דכשקדמוהו אינש דעלמא וקנאוהו דיכול א' מהשותפין לסלקו אלא בה"ה מתני' דכמו שנחשב השותף למצרן ברישא שהרי אין המצרן יכול לסלקו ה"ה דנחשב למצרן לענין זה דיכול הוא לסלק להלוקח שקדמוהו וקנאו וכדין מצרן גמור ועפ"ר שם ישבתי ל' ואצ"ל דכתב הטור:

כב

אבל שני שדות יכול לסלקו כו' לכאורה נראה דמיירי דוקא כשקנאן משנים דעלי' קאי אבל קנה שני השדות מאחד אין המצרן יכול לסלקו אפי' משניהן יחדיו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף ל"ו במכר כל שדותיו לאחר דאין בעל המצר יכול לסלקו אפילו אם גם הוא רוצה לקנות כולן מיהו אינו מוכרע דיש לחלק בין כל שדותיו לשני שדות דזיל בתר טעמא דנתבאר שם דהוא מפני דאינו מצוי להיות א' קונה שדות הרבה בפעם אחת ולא תקנו לעשות טובה להמצרן במקום שיש פסידא להמוכר ע"ש דבשני שדות מצוי היא שיקנה אחד יחד אבל ל' המחבר שכתב לקמן בסל"ו ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע:

כג

אפי' אם קנו מידה כו' דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ונחשב שלו ואין לה כח למחול המצרנות:

כד

וגם הלוקח שקנה כו' שהרי הלוקח הראשון זכה בהשד' קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה:

כה

אע"פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות בפרישה כתבתי הרבותא דאע"פ שהוא עצמו מצרן לא כ' אלא משום סיפא דא"י לסלק להלוקח וה"ק אע"פ שהשליח מצרן והדין נותן שאינו רשאי מתחלה לקנות לעצמו משום חשד וה"א דאחר שמכר' יכול השליח לחזור על הלוקח ולסלקו ולא יהא נחשב המכירה למחילה להלוקח קמ"ל:

כו

אינו רשאי לקנות הטור מסיים בזה וכ' כדאמרי' גבי אפטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכרה לעצמו עכ"ל והטעם משום חשד וע"ל סי' קפ"ה ס"ב דכ' הטור בשם הרשב"א אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך דאפי' במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע"ה ואין דבר יוצא מרשות אחר נראה דהיינו דוקא התם דהמוכר בא לחזור בו משא"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ"מ וגם שם בסי' קפ"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דלא שייך חשדא מ"ה קאמר שם טעם דלא יצא מתחת ידו ועפ"ר:

כז

אינו יכול לסלק להלוקח הרמב"ם מסיים בזה ז"ל שהרי מכר ואין לך מחיל' גדולה מזו ור"ל דהיה לו למנוע מלילך בשליחות זר למכרו לו מטעם שלא יאמרו מחלת מצרנותך כיון שאתה בעצמך מכרתיהו לו ואף שהטור כ' בשם גאון דלא כהרמב"ם מ"מ רבוות' הסכימו לדברי הרמב"ם וכמ"ש הב"י ומ"ה סתם ופסק כוותיה:

כח

וכן מי שחתם על שטר כו' הטעם ג"כ דאמרינן דמחל לו דהרי ידע ומחל ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' קי"א דאם חתם המלוה אשטר מכירה שקנה לוקח מהלוה דיכול אח"כ לטרוף ממנו דשאני התם דאין להמלוה עליו אלא שיעבוד בעלמא ויכול לומר סברתי שיפרע במעות או בדברים אחרים אבל זה דומה למערער על השדה והמערער חתום בעד שכ' הטור והמחבר דינו בר"ס קמ"ז דאין שומען לו ע"ש:

כט

א"י לסלק ליורש דזיל בתר טעמא דתקנו לסלק הלוקח דמדקנה זאת יכול לקנות במקום אחר ולעשות טוב עם המצרן וזה לא שייך ביורש ובמקבל מתנה מהלוקח דלא נחית לקנות השדה ולא הצריכוהו חז"ל לקבל מזה מעות ולמכור לו שדה שזכה בו משמיא בירושה או במתנה ולטרוח נפשו ולקנות במקום אחר (משא"כ בלוקח שקנה מיורש או ממקבל מתנה כיון שהוצרך למוכרו ואי לא יקנהו זה יקנהו בן המיצר ולוקח זה יקנה במקום אחר) וזה טעם מ"ד דס"ל דאינו יכול לסלקו ביורש ובמקבל מתנה בשני הסעיפים וכתב כן הטור בשם הרמ"ה וכתב עליו ז"ל ואיני מבין למה אין המצרן יכול לסלקו והלא אין הלוקח יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה עכ"ל. וזהו טעם החולקין שבשני סעיפים וכתב עלייהו מור"ם שכן נ"ל עיקר:

ל

שלא באחריות פי' דאלו באחריות אמרי' דמכרה לו דאין דרך נותן במתנה לקבל עליו אחריות וכדי שתשאר בידו כתבה לו בל' מתנה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סנ"ד:

לא

מכרה הלוקח כו' וכן אם כו'. בזה כ"ע מודים ומטעם שכתבתי לעיל ובטור הוסיף וכ' ז"ל ואפילו היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון מסלק ללוקח שני עכ"ל ול"מ לוקח שני לומר למצרן אי שתקת שתוק ואי לאו מהדרינא שטרא ללוקח הראשון דכיון דאין לו ריוח בהחזרה אמרי' לכי תהדר וכמ"ש לעיל בסי' קי"ח ובי"ט ע"ש:

לב

טרפו ב"ח בחובו כו' פי' ב"ח של בעל השדה:

לג

תחזור שדיהו לעולם אהגבהו אב"ד לב"ח קאי אבל בהגבה הלוה מעצמו לב"ח בזה קי"ל דאין השומא הדרא. מהב"א ללוה וכמ"ש הט"ו לעיל סי' ק"ג ס"י א"כ גם זה המצרן שסילק לב"ח אינו צריך להדר השדה להלו' מאחר שנתן מעצמו להמלו':

לד

שאין דין המצרן עם הלוקח כלל הוסיף המחבר וכ' תיבת כלל מה שלא כ"כ הטור בשמו דהרמב"ם משום דנמשך המחב' אחר מ"ש בב"י דל"פ הרמב"ם ואמר דהמצרן חוזר ונוטל מהלוקח אלא כשיש להמוכר במה לשלם דאז מסתבר ליה דהמצרן יקח מעותיו מה שנותן לו דהיינו ללוקח והלוקח חוזר על המוכר ולא המצרן על המוכר דיאמר לו המוכר לאו בעל דברים דידי את והרמב"ן ס"ל דאפי' בכה"ג דיש להמוכר ולא יהיה הפסד להלוקח אפ"ה אין צריך הלוקח לטפל בתביעתו להמוכר ונמשך המחבר אחר אותן דברים וכ' כאן דחלקו עליו כו' "עד כלל וק"ל. ולפ"ז מ"ש מור"ס ע"ז וכן נראה עיקר טעמו דכיון דקי"ל כהרא"ש דאמר עדים שראו הקנין כותבין השטר להמצרן בשם המוכר א"כ פשיטא דלא מצי לומר המוכר להמצרן לאו בעל דברים דידי את ואפי' לא כתבו השטר בשם המוכר להמצרן מ"מ בעל דברים דידיה הוא דהא איבעי הוה כ"כ בשמו ודוק:

לה

לאחותי לאינש אחריני כו' עפ"ר שם הוכחתי דר"ל אפי' לשלחו וליתן לו הרשאה שיעמוד במקומו לסלק הלוקח ויהיה השדה להמצרן אינו יכול להעמידו אם לא שיקנה לו חלק באות' שדה עצמה הסמוכה שבא המצרן מכח' לסלק להלוקח ואע"ג דכבר נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי' קכ"ב וקכ"ג דלא בעינן אלא שירשהו אגב קרקע איזה שיהי' שאני התם דלא עדיף קרקע מקרקע לומר שיקנהו דוקא בזו ומסיק וכ' ה"מ לאפוקי כו' אבל למהוי בדוכתי' כי' פי' אם המצרן הוא טרוד ואינו פנוי להשתדל מעות או לילך מיד לסלק הלוקח וירא לנפשו פן יאבד זכותו בעברו הזמן שנתנו לו חז"ל לסלק בו הלוקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסמוך ומעמיד זה במקומו שלא יאבד זכותו ויניח מעותיו להלוקח בב"ד ואח"כ יבא בעצמו לסלקו בכה"ג אפילו לא הקנה לו שום קרקע אלא עשאו שליח בעדים סגי ליה בהכי לעמוד במקומו וע"ד שנתבאר לעיל ר"ס קכ"א וכן הוא פירושו דדברי המחבר כאן אבל אין לפרש דברי המחבר דר"ל אם בא להעמיד אחר במקומו שיסלק הלוקח ויקחנו האחר לנפשו בזה צריך להיות לו חלק בגוף השדה של המצרן אבל אם אינו מעמידו במקומו לקחנו לנפשו אלא שיעמוד השדה ביד המצרן יוכל להעמיד במקומו בלי הקנאה בגוף השדה דהא כבר כ' הטור והמחבר בסט"ו דאם קודם שסלקו המצרן מכר השדה העומדת על המצר דאין להלוקח דין מצרן (אלא שיש לדחוק וליישב דשאני התם דמיירי שמכר לאחר לחלוטין) ועיין בפרישה ודרישה הוכח' דא"א לפרש דברי הרמב"ם בעל דין זה כפי' זה:

לו

הביאו המצרן והלוקח כו' הטור הקדים הנחות לדינים הללו וכתב הואיל ודינא דמצרנא לא תקנוהו חז"ל אלא כדי לעשות טוב וישר עם המצרן לא שייך האי תקנ' אלא היכא דליכא פסידא להמוכר בהאי סילוק לפיכך אם יש לו צד פסידא כגון שהביאו כל א' מעותיו כו' לא תקנו בזה אלא אם ירצה המוכר ימכריהו להלוקח כו' ע"ש:

לז

או שאלו צרורין וחתומין כו' בטור מפורש דמיירי דאומר להמוכר שלכך נותן לו צרורין וחתומין לפי שאין בידו רשות לפותחן כו' וכיון דאין המוכר רשאי לפותחן והוא צריך למעות ויהיה לו פסידא בהמתנה זו עד שיבא בעל המעות למנותן מ"ה נסתלק בזה זכות המצרן ועד"ר שם כתבתי פי' אחר אהאי צרורין כו':

לח

אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו. ל' זה משמע דס"ל דאפי' אם לא יהיה לו הפסד בשינוי המטבע אלא יהיה לו קצת טירחא יותר במעותיו שאינן כ"כ חריפין אפ"ה אינו יכול לסלקו עד שיתן לו כעין מעותיו ממש ועיין בטור שחולק בזה ואמר שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם והרא"ש והב"י דחה דברי הטור וכ' שאין כוונת הרמב"ם הוא כן ועד"ר שם הוכחתי שראיות הטור הן שרירין וקיימין וא"כ נראה שהדין עם הטור בזה ודוקא בהמוכר אמרו כן משום דתקנת הטוב והישר לא ניתקן אהמוכר מצד עצמו דהא יכול לומר אי בעינא לא אמכרנה כלל ועד"ר:

לט

כיון שהיא קרקע בקרקע כו' פי' דבקרקע דרך העולם לדקדק וחפץ בזו יותר מבזו לפיכך שומעין ללוקח ואין המצרן יכול לסלקו הן שירצה לסלקו במעות הן שירצה לחזור וליתן לו חצר אחר תחת זה שנתן להמוכר די"ל ניחא לי בשלי יותר אלא שזה של המוכר היה חביב בעיני טפי משא"כ כשנתן בעד חצר של המוכר בהמ' ומטלטלין דמצויין הן לקנות בשוק ואין קפידא בהם מ"ה כשרוצה לסלקו בשווין צריך לקבלן:

מ

אע"פ שיש מי שחולק. נראה שכוון למ"ש הטור בסעיף ס"ב אדברי הרמב"ם הללו שבתשובה לגאון מוכח שאם החליף הלוקח עמו כרם בשדה והמצרן רוצה ליתן להלוקח כרם אחר שהוא טוב כמו כרמו שהדין עם המצרן ומסיק הטור וכתב ז"ל ואפשר שגם הרמב"ם מודה בזה שהוא לא כ' אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ"ל וכתבתי שם טעמו משום דבחצר שהוא בית תשמישו איכא קפידא טפי לכן אף שהוא טוב כמו הראשון י"ל דוקא בשלי אני חפץ מה שא"כ בשדה וכרם ☜ וזה חולק אמ"ש המחבר שגם בהחליף בשדה וכרם א"י לסלקו ומשמע אע"פ שרוצה ליתן לו שדה או כרם טוב כמו שלו משום די"ל דוקא בשלי אני חפץ ועמ"ש ב"י בסי' ס"ב ומ"ש שם בדרישה עליו:

מא

תן לי כמו שלקחתי כו' פי' תן לי דוקא בהמה או מטלטלין וזהו ערמה דהא כשיהי' לו דמי שוויה יכול לקנות אחרים תחתיהן כשירצה וכמ"ש לפני זה:

מב

אם הוא אמוד שיש לו כו'. בטור לא כתב שיש לו וכתבתי בפרישה ג' פירושים ויש בהן נ"מ לדינא והמחבר תפס ל' הרמב"ם:

מג

משום ישוב הארץ כו' דכל שיש קבוע וקיום בהקרקע טפי יש בו ישוב טפי והבתים בר קיימא טפי מזרעים ואילנות קבועים ונשרשים בהקרקע טפי מבתים ודין זה נוהג אפי' בח"ל דאף דלא מצינו דחששו לישוב דח"ל האי משום ישוב דקאמר ל"ד אלא ר"ל כיון שיש בו לזה לעשות דבר שצריך קיום ועומד טפי מהאידך מ"ה הוא קודם ועפ"ר:

מד

ויש מי שאומר כו' רוצה לנטעה יכול לסלקו פי' לסלק הלוקח אפי' אם רוצה לבנות עליה בתים וכן מסיים הטור ז"ל לפי שחשובה הנטיעה טפי מבתים עכ"ל ונר' דהוא משום דהאילנות מושרשים ועומדים בקרקע טפי מבתים ומינה דאם הלוקח בא לנטע' והמצרן בא לבנות עליה בתים דאין בה דינא דב"מ דומיא דזריעה ובתים והשתא א"ש דכתב הטור הנ"ל שהנטיעה חשובה טפי מבתים ונ"מ אם לוקח רוצה לנטוע בה אילנות דלית ביה משום דינא דב"מ אף שהמצרן רוצה לבנות בה בתים דאל"כ ק' הא אף אם שווים הם המצרן יוכל לסלק להלוקח וק"ל ועפ"ר:

מה

רכב דקלים. כשהדקלים תכופים וסמוכים עד שזה כמו שוכב ע"ז נק' רכב דקלים:

מו

או גומא עפ"ר שם כתבתי דגרסי' גמא בלא וי"ו והגימ"ל נקוד בקמץ והוא מל' קנה וסוף קמלו דמתרגמי' גמא דבמקום ביצה ורטיבא גדלים הקנים ושם אינן יכולין לזרוע ולצרפו לשדות שבצדם לאפוקי אם היה ביניהם גומא ושחת דיכול למלאותן עפר ולצרפן יחד:

מז

מכר לו קרקע מעט באמצע כו'. כלל דין זה הוא דראובן שקונה מעט קרקע באמצע שדותיו של שמעון ואח"כ קנה גם השדה שסמוכה לאותו המעט שקנה תחלה וכשבא המצרן לסלקו מאותו שדה שקנה לבסוף או' הלוקח הריני מצרן כמותך מכח אותו מעט קרקע שקניתי תחלה בזה אמרו חז"ל דרואין אם אותו מעט קרקע שקנה תחלה אינו דומה להשדה שקנה לבסוף אז יוכל הלוקח לומר מתחלה לא רציתי לקנות אלא זה המעט משום שינוי שבו מה שאינו בשדה הסמוכה לו ואז הוא ג"כ יחשב מצרן אבל אם אין באותו מעט שום שינוי אזי נתכוון להערים בקנייתו הראשונה שיהיה מצרן לשדה שיקנה אח"כ ולא יועיל לו ערמתו:

מח

מהשדה שקנה בסוף אבל בהמעט שקנה תחלה ס"ל דהמקח קיים וכדעת הרא"ש שכ"כ הטור בשמו ואפי' אם קנאו ביוקר לא אמרי' דנקנס להמוכר שעשו קנוניא יחד ולבטל המקח הראשון או להכריח להמצרן שיקנה אותו המעט בדמים שלקחו לוקח אלא הלוקח צריך לעמוד במקח דאותו המעט והטור הוסיף וכ' דאפי' שתק המצרן מתחלה ולא התרה בהלוקח ואמר אל תקנה המעט כדי להיות מצרן בשדה הסמוכה כי אסלקך אלא שתק אפ"ה יכול אח"כ לסלקו מהנשאר וגם נראה דאם אין שינוי באותו המעט וניכר ערמתו יכולי' המצרני' לבא מתחלה לסלקו גם מאותו המעט אע"פ שעדיין אינם מצרני' וכן מדוקדק מלשון הטור ועד"ר:

מט

ואם יש כו' כאן צ"ל הג"ה זו ודלא כב"י שכ' הג"ה זו בסכ"ה:

נ

דלא ביטל זכותו כו' דיכול המצרן לומר לכך אמרתי לו לקנותו כדי שימכרו לו בדמים הראוים דאם קניתי אני מהמוכר היה מעלה עלי בדמים כיון שאני מצרן וחביב עלי:

נא

אלא א"כ קנו מידו וקנין מיהו מהני ולא הוי כקנין דברים דהקנין חל על הזכות שיש להמצרן בסמיכות השדה לשדיהו ואותו זכות מסלק בקנין אשר"י:

נב

כדין בקנין וה"ל כשאר הודאות שאדם מודה בפני עדים ואומר אתם עדים וכמ"ש בסי' ל"ב ופ"א אלא דכאן שצריך קנין משום אמתלא הנ"ל אמרי' דקנה מידו כדינו ועפ"ר:

נג

דאין נעשה שלוחו בעל כרחו שם במרדכי מסיים בזה וכתב דה"ל כאלו אמר בפני שלוחן אינני חפץ בפלונית וקדשה דאינה מקודשת וה"נ הרי אמר לא בעינא ליה וצ"ע הא מדכתב הטור והמחבר בסמוך בסל"א בנמלך המוכר בבן המצרן כו' וא"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה ל"צ קנין משמע דוקא באימלך ביה מוכר דינא הכי הא אימליך ביה הלוקח אפי' אמר זיל זבין דלא בעינא ליה לא הוה מחילה בלא קנין (ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוה קנין דברים ולא קי"ל כהמרדכי באותו הדין ובד"מ משמע דלא קי"ל כהמרדכי גם בדין זה ע"ש) ומהתימא על מור"ם שכתב כאן סתם ונראה דכוונת מור"ם הוא כאן בזה דאם א"ל הלוקח אני אקנהו ואתן לך והמצרן השיבו לא בעינא ליה קנהו לעצמך מ"ה זכה הלוקח דהרי בכאן אין לו התנצלו' לומר לכך אמרתי שתקנהו כדי שימכור לך בדמי שווי' שהרי הלוקח רצה לקנותו בשם עצמו ולתנו להמצרן אח"כ ומור"ם אפשר דמ"ה שינה ל' המרדכי וכ' לקנות ור"ל לקנות ואח"כ ימסרנה לו ואפשר דגם כוונת המרדכי הוה הכי וא"ש:

נד

אבל אם מחל כו' כגון שבא כו' בפרישה כתבתי דכ"ש אם מחל לו בפירוש אלא בא ללמדינו דאפי' בהאי גוונא דלא מחל בפירוש הוה מחילה.

נה

ומשתמש בו עפ"ר שם הוכחתי דהאי ומשתמש ה"ל כאלו אמר או משתמש:

נו

למכור לו באותם דמים דקדק וכתב דא"ל המוכר למכור לו באותם דמים והיינו כמו שקנאה בו הלוקח אבל כשא"ללמכור לו סתם לא מהני מטעם הנ"ל:

נז

אם שהה המצרן כו' דהא ידע ומחל מדלא בא לתובעו:

נח

שיגיעו למצרן שלו הוא המוכר שמכר ללוקח שדה זו שהיה בן מצרן שלו שהרי היא סמוכה לשדיהו ומיירי שהיה לזה המצרן ערעור וטענה על אותו שדה שקנה הלוקח וסבר שהדין עמו והוא יקבל דמי המכירה לנפשו ואח"כ יצא הדין או נתברר לו בראייה שאין לו זכות בו ובא לסלק וק"ל:

נט

שזה איים לבן המצר כו' ע' לעיל סי"א דכתב מור"ם כעין האי דינא בהג"ה:

ס

שיודיעו לאוהבי כו' אם רוצה לקנות ז"ל התשובה ילך לפני ב"ד ויאמר פלוני חפץ לקנותו בכך אם המצרן או אחר במקומו מקרוביו או מאוהביו חפצים לקנותו בכך מוטב ואם לאו תו לא משהינן ליה לאודועי' ויזכה הלוקח במקחו עכ"ל ומשמע מתשוב' זו דאם אין המצרן בעיר אין צריך לשהות עד שישלחו אליו ויודיעוהו אלא שאם אין קרוביו ואוהביו שבעיר המוכר רוצים לקנותו לבעל המצר מיד אבד המצרן זכותו ולפ"ז ה"ל למור"ם לסיים לכתוב אם רוצים לקנותו בל' רבים דהא אקרוביו קאמר שהם יקנוהו במקום המצרן וכוונת מור"ם יש ליישב דר"ל אם רוצה א' מהן לקנותו בשביל המצרן אבל "בע"ש כתב ז"ל שילך המוכר לפני הב"ד שיודיעו לאוהבי או לקרובי המצרן והם יודיעו לו אם רוצה לקנות עכ"ל. וזה ודאי ליתא דהא כתוב בהדיא בתשובה הנ"ל דתו לא משהינן ליה.

סא

ומכר א' מהן זכותו ללוקח קמ"ל בזה דאע"ג דמכר זכותו לזה הלוקח שקנאו כבר אפ"ה יכולין האחרי' לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן קאי כיון שמכר לו זכותו ויהיה כא' מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו עכ"ל והטעם כיון דמ"מ זה הלוקח אינו מצרן צריך לעשות הטוב והישר עם המצרנים האחרים:

סב

מכר כל נכסיו לא' כו' לעיל סי"ו בהג"ה כתבתי דנראה דאם אין לו אלא ב' שדות ומכרן לא' דיש בו דין המצרן דשכיח הוא דהמצרן ג"כ יקנה אותן ולפ"ז מ"ש המחבר ז"ל שהרי היא והאחר' קנה כאח' האחרת ר"ל כל האחרות והל' לא משמע הכי ועמ"ש שם עוד:

סג

ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה כו' הטור מסיים בטעמו ז"ל לפי שאינו מצוי שיקנה אדם כל נכסיו יחד לפיכך כשיזדמן אחד אין לו להודיעו למצרן דשמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו טוב וישר למצרן להפסיד למוכר עכ"ל אבל לולי ה"ט היה המוכר שואל להמצרן אם ירצה לקנותו ואע"ג דכבר נתבאר דלא נתקן דינא דבר מצרא על המוכר יעשה כן בשביל טובתו דנפשו כי אין המוכר יכול למכור בטוב עד שישאל פי המצרן דאינש דעלמא ירא לקנותו כי יבא המצרן אח"כ לסלקו ועפ"ר שכתבתי ג"כ לפני זה בדינים הנ"ל וכן צ"ל בדברי המחבר הנ"ל כמה פעמים:

סד

א"י ☜ לסלקו וכתב בהג"א דלפירש"י אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקי' ללוקח ואם המוכר מתרצה אע"פ דלא יבואו כל המצרנים כ"א מצרן א' מהם נמי מסלקינן ליה הואיל שהוא בעבור המוכר והרי הוא נתרצה עכ"ל ד"מ ב"ד:

סה

למי שקנאה הוא ממנו פי' ראובן שקנה שדה זו משמעון ואחר זמן חזר ומכרה לשמעון דכיון דהיתה שלו מתחלה לא רצו חז"ל לאפקועי מידו דגם מה שישאר ביד הבעלים הראשונים אית בה קצת עשיית הישר והטוב ואפי' בבן בעלים הראשונים אם כבר קדם וקנאו ודוקא כשקדמוהו וקנאוהו אבל אם באים יחד לקנותו המצרן קודם ואפי' לאיש אחר א"י לעכב ואפי' קדם וקנאו היינו דוקא כשקנאה מיד זה שלקחו מידו תחלה משא"כ כשחזר וקנהו מהלוקח דאותו הלוקח וכמ"ש כל זה מור"ם בהגהתו ועד"מ וב"י שהביאו דעות החולקין ע"ז:

סו

אין המצרן יכול לסלקו דא"ל אריה אברחית לך ממצרך ☜ וכתב נ"י פרק המקבל דלוקח כותל והיא רעועה יש בו משום דינא דבר מצר' ולא י"ל ארי' אברחי' כו' דאם לא קניתי היה הכותל נופל על ביתך והיה מזיקך ול"ד לזבן מעכו"ם כו' ע"ש ד"מ:

סז

עכו"ם לאו בר דינא כו' ר"ל דהישראל המוכר לו לא תקנו בו דינא דבר מצרא כמו שנתבאר לעיל דלא תקנוהו על המוכר ובלוקח זה שהוא עכו"ם ג"כ לא שייך דינא דבר מצרא לפיכך אין למצרן עליו אלא להחרים למוכר עד שיקבל עליו כו' וכדמסיק בסעיף שאחר זה:

סח

הקונה בצד עכו"ם כו' שם בת"ה מבואר שראובן קנה בית מלוי ומצר שמעון לאותו בית הוא בדרומו ומצד צפונו של אותו בית דר בו העכו"ם ונמצא שבית זה שקנה מלוי עומד באמצע בין בית שמעון לבין ביתו דעכו"ם ובא שמעון לסלק לראובן וראובן טוען אנכי מגן לך מהעכו"ם:

סט

המוכר לעכו"ם כו' ☜וכב"י מחס"ג בשם רב נטרונאי על א' שמכר ביתו לעכו"ם במבוי ובאים בני מבוי וטוענים עליו שהעכו"ם הזיקן ואנס אותן ואין להם עדות והשיב דמאחר שהמוכר אינו יכול לישבע דלא ידע בדבר וסתם עכו"ם אנס הוא אית טעם לטענתייהו וכיון דבני מבוי כולם תבעי ליה לא אמרי' דכולהו באים לגוזלו ולשתבעי מה דגזל עכו"ם מהם ולשתלם עכ"ל:

ע

ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל. פי' אע"פ שבדיני כותים לא הוה שלא כדין:

עא

ודוקא ששמתוהו תחלה כו'. עיין בדברי הראב"ד והנמשכים אחריו בדין זה והביאם הב"י והד"מ דמוכח מדבריה' דלא בשמתוהו תליא מילתא כ"א בקבלו עליו תחלה לסלק היזיקו מהכותי ומפני שמסתמא מכח השמתא מקבל עליו לשלם הזיקותיו מ"ה סתם מור"ם וכתב דשמתוהו תחל' וע"ל סי' נ"ה ס"א ולקמן סי' שפ"ו ס"ג מ"ש מור"ם מדין זה:

עב

שלא קנסו בנו אחריו ואף שקבל עליו בחייו לשלם היזקותיו שיבואו לו מכח הכותי מ"מ כיון דקבלה זו קנס היא לא קנסוהו לבנו אחריו בחוב כזה שנעש' אחר מיתת אביו כי הממון נקרא על שמו מיד אחר מיתת אביו:

עג

בדמים שנותן לו הכותי כו' עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי השווים או יותר מעט ולא כשהכותי מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל בדמים השווים והב"י פי' כן מ"ש הטור ואי חזינן שמכוון לקנות במצר ישראל כו' דהיינו שראינו שמוסיף דמים הרבה ע"ש ועמ"ש בסמוך:

עד

כדי להשחית נחלתו. כגון שיש להכותי לקנות בשכונת הכותיים וכוון לקנות בשכונה זו דישראל במקום שאין בו כותים:

עה

המוכר שדה כו'. כן הוא לשון הגמר' והטור ובב"י הביא דפירשו בעל העיטור דרע ויפה דקאמר ר"ל דניכר לכל שהוא רע או יפה אבל רע לזה ויפה לזה או איפכא לא עכ"ל ונראה דליכא מאן דפליג ע"ז:

עו

אין בהן דין בן המצר מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות ואין שהות להודיעו להמצרן ומ"ה אף שכבר לוה א' לצורך דברים אלו כשבא לפרוע לו דינו כאילו בא לפרוע חובות הללו עתה ואין צריך לשהות להודיע להמצרן ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' ק"ט לענין שמוכרין נכסי יתומים בלא הכרזה לשלם חובות כאלו:

עז

דה"ה למזונות עצמו. פי' ולא אמרינן דהוא היה יכול לשאול על הפתחים:

עח

או שלוה מחבירו לפרוע המס בטור כתב או שהלוה לו חבירו לפרוע מס וכתבתי דמ"ה נקטה לבבא בפני עצמו ללמדינו דאף ע"פ שהלוה לו חבירו מעצמו ופרע המס עבורו אפ"ה לית ביה מדינא דבר מצרא ודוקא במס דינא הכי משום דאדם נתפס על חבירו במס משא"כ בשאר חובו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח:

עט

אפי' היה בדבר ספק כו' כ"כ הרמב"ם שם בפי"ב דשכנים והמ"מ ציינו ולא כתב עליו שום דבר ונראה דאדסמוך לי' לפניו קאי וקאמר דאפי' אם טען הלוקח בספק שמא המוכר מכרה משום מס או כדי לפרוע למה שלוה לצורך מס ומזונו' וקבור' דג"כ צריך המצרן להביא ראייה:

פ

ומ"ש לפיכך אם טען הלוקח כו'. ענין בפני עצמו הוא ואדלעיל קאי וקאמר לפיכך כיון דנחשב הלוקח מוחזק ואין מוציאין מיד הלוקח בלא ראיה מה"נ אפי' טוען הלוקח גזלן אתה כו' ג"כ אין כח ביד המצרן להוציאו מיד הלוקח בלי ראיה ובירור שהשדה היא שלו:

פא

צריך בה"מ להביא ראיה כו'. פי' ואי לא מייתי ראיה נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת א"צ לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן גם בטור לא נזכר בזה שום שבועה וק"ל:

פב

והיה יכול לסלקו בעידנא כו'. היינו שהיה לו לבא לב"ד ולו' להן שדה זו שלי הוא אלא שזה גזלה ממני ואני אסלק הלוקח ואתן לו מעותיו מהיום ועפ"ר:

פג

לאשה או ליתומים קטנים כו'. משום דלא שייך למימר בהו דהן ימצאו לקנות במקום אחר דלאו בר הכי הם:

פד

קטנים שאינם יתומים דיכול אביהן לטרוח עבורם לקנות להן במקום אחר:

פה

נכסים ידועים. פי' שידוע שיש להממון שאין לבעלה רשות בה דמצי למימר לנפשי קניתיהו דאל"כ מה שקנתה היא כאלו קנה בעלה:

פו

קנתה היא ובעלה ביחד כו' פי' וידוע שיש לה ממון בפני עצמה שאין יכולין לסלק אותה מ"ה גם לבעלה אין יכולין לסלק כיון שבמקח אח' קנאוהו ביחד:

פז

הקונה מן האשה כו' הטעם מפורש שם דלפי שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חז"ל שיהיה מעשיה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה אבל במהרי"ו סי' צ"ט פסק דיש בזה משום דינא דב"מ ע"ש ובד"מ:

פח

אע"פ שאינו שותפו בקרקע. והיינו דוקא אם קדם להמצרן וקניהו אבל אם המצרן קדם וקנוהו אין השותף יכול לסלקו אא"כ הוא שותף עמו באותו שדה וכמו שכתב לעיל בס"ה:

פט

ודחיקא ליה שעתא כו' האי דינא ילפי' לה ממ"ש דאם מכר לאשה וליתמי לית ביה דינא דב"מ משום דדחיקא להו לטרוח ולזבן במקום אחר ומ"ה נר' דהג"ה מור"ם זו אין מקומה כאן כ"א קודם ס"ז דשם כ' המחבר לאשה או לקטן לית ביה משום דינא דב"מ ועוד כ' מררא"י שם טעם אחר בשם א"ז ז"ל כיון דכל בר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר וכה"ג אינו ישר וטוב שזה יקנה על השובע וזה יטלטל אנה ואנה וכ' וכיון דאיכא בזהפלוגתא דרבוות' הדין עם הלוקח שהוא נקרא מוחזק כיון שקנינו קנין מן התורה וכ' עוד די"ל דאפי' הג"מ החולקת על א"ז וכתבו דלא נהגו כוותי' היינו דוקא כשיש להלוקח בית דיר' או שדה ולא בא לקנות אלא מפני שדחיקא ליה שעתא ורוצה להתפרנס ממנו וכההיא דרוניא לפירש"י ע"ש דבזה איכא למימר דפליג הג"מ משום דבזמן הזה אין אנו בקיאין שפיר באומדן דדחיק' ליה שעתא אבל היכא דלית ליה להלוקח בית כלל איכא למימר דגם הג"מ מודים דלית ביה משום דינא דב"מ ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהיה הלוקח יכול לקנות בית במקום אחר אף שאותו בית היה קטן וצר ובא לקנות זה שהוא מרווח כפי צרכו אית ביה משום דדב"מ ומהרי"ו סי' צ"ט מחלק עוד בין אם הלוקח הוא בן עיר או לא וכל א' הביא ראיה לדבריו ע"ש ועד"מ וז"ש בהג"ה זו ודוקא כו' ולא יוכל למצוא כו' ודוק:

צ

אם הי' אחד מיושבי העיר כו' ל' הגמ' והטור שכני העיר ושכני השדה כו' וזה משמע שהא' דר אצלו בעיר סמוך לו והשני יש לו שדות אצל זה המוכר אלא שאינו מצרן לזה השדה שמוכר עתה אלא אצל שדות אחרות ול' המיימוני והמחבר משמע שאפי' אינו דר אצלו בעיר סמוך ממש אלא דר עמו בעיר והשני אינו דר בעיר כלל ג"כ שכן העיר מיקרי:

צא

קדם אחד מהן וקנה זכה כו' הב"י וכ"מ כתבו בשם העיטור דת"ח מסלק להשכן וכ"כ הגהות וצ"ע למה השמיט דעתן בעל הש"ע:

צב

אבל מה שדר אצלו אינו כלום וכ"כ הטור לקמן בסי' רנ"ג בסט"ו ז"ל כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות ביחד אלא שכן ר"ל חבירו ורגיל עמו במשא ומתן:

צג

אפי' [הלוקח] הוא מצרן מפני שאלו נחשבים כשותפים בקרקע זו יחד ושותף באותו הקרקע מסלק להמצרן כמ"ש לעיל ס"ה:

צד

אלא כל זמן שירצה א"ל עקור אילניך כו' כן הוא ל' הרמב"ם ומשמע מיניה דאם יש לו זמן לעמוד שם בנינו או אילונו כיון דאינו יכול לו' תוך הזמן עקור אילניך כו' גם הוא נחשב כשותף לסלק למי שבא לקנותו באותו זמן וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל הרא"ש והטור לא כ"כ אלא כל שאין לבעלהאילן או לבעל הבנין זכות בהקרקע להיותם שם עולמית (אף אם יבשו אילנות הללו יכול ליטע אחרים במקומם וכן בבנין) לא מיקרי שותף ובדרישה כתבתי שכן היא דעת הרי"ף ומ"ה סתם הטור וכתב דעה זו לחוד ומהתימ' שלא הזכיר המחבר ומור"ם לדעתם כלל:

צה

הבית והעליי' כו' עד דלא מיקרו שותפין עיין בב"י מחס"ב שהביא תשובות הרא"ש סי' נ"ז דין ג שכ' דאם מכר בעל הבית ביתו לבעל העלי' דאין המצרן הדר בצד הבית יכול לסלק לבעל העלייה מהבית שקנה דמחשב כשותף וכתב הב"י דנראה לו לומר דאף אם קדם המצרן וקנה הבית דבעל העלייה מסלקו למ"ד שותף מסלק להמצרן אלא שאין ל' התשובה מוכיח כן עכ"ל ב"י וז"ש מור"ם כאן דאם קדם המצרן וקנה הבית דאין בעל העלייה יכול לסלקו ולא עמדתי על דעת הרב ב"י ומור"ם ז"ל בזה דהלא בהדיא כ' בתשוב' דמחשב כשותף ואף שכ' דינו אכשקדם בע"ה וקנאו נראה דלאו בכה"ג ס"ל הכי אלא משום דמעשה כך היה השיב עליה ורימז במ"ש דמחשב כשותף דה"ה אם קדם המצרן וקנאו דבע"ה יכול לסלקו (אבל אין להקשות מדברי הב"י ומור"ם דלפני זה פסקו דבעל בנין שיש לו זכות בקרקע לעמוד שם עולמית עדיף ממצרן ויכול לסלקו די"ל דס"ל דבעל העליי' אף שיש לו כח להיות ביתו על הקרקע עולמית מ"מ אין לו דין שותפות להבית רק כאלו הבית והעלייה שניהם סמוכין זה אצל זה בנוין ע"ג הקרקע ובא"כ הוא דין מצרן יש להן אהדדי ולא דין שותף משא"כ בבית או אילן העומדים נטועים וקבועים ע"ג הקרקע דמחשב בעל הבית ובעל הקרקע שותפים גמורים) ואפשר דס"ל להב"י ומור"ם ז"ל דמה שסיים הרא"ש הנ"ל וכתב דהוה עמו כמו שותף לא כ"כ אבעל העלייה אלא דכתב שם לתרץ דל"ת ממה שפסק דאין המצרן יכול לסלק לבעל העלייה מהא דאמרינן ארעא דחד וביתא דחד דאין בעל הבית נקרא מצרן ואזה כתב שם בתשובה דהרי"ף פירשו דהיינו דוקא שאין כח לבעל הבית לחזור ולבנות שם כשיפול זה אבל כשיש לו כח הוה כמו שותף כו' ע"ש וס"ל דדוקא אארעא דחד ובתי דחד כ"כ ולא אבעל העלייה אלא דנלמד מיניה דלכל הפחות בעל העליי' מחשב כמצרן לענין שאם קדם וקנה דאין המצרן שבצדו יכול לסלקו וכמעש' שהיה שם גם בד"מ הקשה אהא דכתב הב"י דאם קדם המצרן וקנה הקרקע דבעל הבית יכול לסלקו מהא דאמרי' בהבית והעלייה של שנים ומכר בעל בית ביתו למצרן דאין בעל העליי' יכול לסלקו ומסיק ז"ל ומיהו אפשר לחלק עכ"ל. ונראה דר"ל דיש לחלק בין בית שקבוע ועומד בקרקע טפי מעלייה וכמ"ש מיהו צ"ע אהא דכתב מור"ם בפשיטות בשם הרא"ש בהבית והעלייה דאין בעל העלייה יכול לסלק למצרן וזהו לא נזכר בתשובת הרא"ש בהדיא ואדרב' פשט לשונו שם משמע דיכול לסלקו וכמ"ש וצ"ע:

צו

בכל קרקעות שבעולם כו' ל' הטור בשם ר"י אברצלוני בכל קרקעות שבעולם יש בו דין מצרנו' כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין בורות שיחין ומערות והדומה להן והמחובר לקרקע כללא דמילתא כל דבר שיש בו חזקה יש בו דין מצרנית חוץ מהעבדים דיש להן חזקה ואין להם מצרנות עכ"ל ועפ"ר:

צז

אבל במטלטלים ועבדים אין בהן דין מצרנות. פי' אם יש לו מטלטלים או עבד בשותפות עם א' והשותף רוצה למכור חלקו לאחר אין ביד זה ששותף עמו לסלק האחר דדוקא בקרקע שהוא קנין עולם תקנו דין מצרנות משום ועשית הטוב והישר ולא בהני אם לא שאין דעת זה נוחה עם הלוקח שקנאה דבזה מסיק מור"ם וכתב בסוף הג"ה דסעיף זה דאם נראה לב"ד ממש בטענתו דשומעין לו ומצי מסלק ליה:

צח

יש דין מצרנו' בבתים. כ"כ לאפוקי ממ"ש ר"ת דדוקא בשדות דמצוי לקנות במקום אחר יש בו משום הישר והטוב משא"כ בתים דאינן מצויים לקנות כ"כ ועוד עשיר צריך לשדות הרבה והקדימו הלוקח משא"כ עשיר שיש לו דירה יפה ומסלק הלוקח כדי להשכירו לאחרים ועוד דהרי בהפסק סלע או ריכבא דדקלא נסתלק דינא דב"מ והבתים ג"כ מובדלים בחומות עכ"ל וכ' עליו הרא"ש ז"ל דברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן עכ"ל והביאו ג"כ הטור וכתב עליו דברי הרי"א הנ"ל דכתב דלכל דבריש חזקה כו' והטעם דהחומה שבין הבתים יכולין לפתחו ושיכנס מזה לזה:

צט

וה"ה במקומות שבב"ה כו' ז"ל הטור ובמקומות שבב"ה כתב הראב"ד מן הדין יש בהן דין מצרנות שהן כקרקע (ר"ל שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע) אע"פ שאין מתקבל על הדעת אבל זה אנו רואין שאם היתה אצטבא דחוק שרבו יושביה ואחד מבני האצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למוכרה לבני האצטבא עכ"ל ופירש ב"י דבריו דמ"ה כתב דאינו מתקבל על הדעת דדי לאדם אחד במקום אחד בב"ה כו' ע"ש ☜ והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל למה שעיניו רואות ולפסוק שהדין עם הלוקח עוד יש חילוקי דינים דבר מצרא במקומו' שבבית הכנסת כתבם הב"י וד"מ והשמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ועיין שם בד"מ: (הגה וכתב הריב"ש סי' שנ"ז דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק ואי אפשר לחבר המקומות יחד אין בהן משום דד"מ משום שאין ישיבתן שוה רק א' למעלה מחבירו ועיין בתשובת רשב"א סי' אלף כ"ב עכ"ה):

ק

וכמו שאמרו לענין המוכר קבר וכו' דין זה נתבאר בי"ד ר"ס שס"ו ובח"מ ס"ס רי"ו:

קא

הנותן מתנה אין בה כו'. הטעם דניחא ליה להנותן להיות להמקבל זכרון במתנתו שנתן לו שעשה עמו טובה וכן ניחא ליה להמקבל להיותו לו לשם שמפני עבודתו הטוב' נתן לו מתנה זו וב"י כ' עוד טעם אחר:

קב

שאחריו' מתנה זו כו' מפני שאין דרך הנותנים לקבל עליהן אחריות על מה שנתנו לאחרים חנם ובודאי ערמה הוא ביניהן וע"ל סי"ח מ"ש שם:

קג

דמים שהן ראויין כו' עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דהאי דמים ראויים אינו כמו שווים דוקא אלא מעט יותר ומ"ש או יותר מעט ר"ל עוד מעט יותר דהא לפני זה כתב דנוטל כדי שוויה אפילו בלא שבועה ואפשר לומר דדוקא התם דא"א לו לישבע בכמה לקחה דהא אינו מודה שלקחה אלא עומד בטענתו שניתן לו במתנה וגם שם אינו ברור לנו כ"כ שלקחה מ"ה נוטל כדי שווי' בלי שבועה משא"כ בזה שמודי' דהערמה היה ביניהן מ"ה אינו נוטל אפי' כדי שווי' אלא בשבועה מ"מ מדשינה הל' וכ' ונוטל דמים שהן ראוים ולא כ' דמי שווי' כמ"ש לפני זה משמע דמים שראוי להאמין לו עליהם שקנאם בכך ובכלל זה הוא אף אם אומר מעט יותר מכדי שוויה ומשום דאין דרך העולם רגילין לדקדק כ"כ בקניות קרקע והשתא א"ש דסיים וכ' אבל אם אמר על שוה מנה ק"ק אינו נאמן דמשמע דוקא בהפליג מדרך העולם הוא דאינו נאמן וק"ל:

קד

היה כתוב בהשטר מתנה כו' ל' הטור ואם פי' בשטר המתנה שקיבל האחריו' בכך וכך ואינו מודה שלקחה אלא שאמר מתנה היא צריך המצרן כו' וכב"י הטעם דממ"נ אי מתנה היא לית ביה דינא דב"מ ואי לקוחה היא אין דרך המוכרים לקבל עליהן אחריות יותר ממה שקבלו מהלוקח ואע"פ שאינו שוה כ"כ פעמים שאדם קונה שוה מנה במאתים עכ"ל אלא שהב"י כתב שם דאין חילוק בין הודה שנעשה בערמה או שעומד בטענת הנתינה ומ"ה נמי סתם המחבר כאן ומשמע דבכל ענין איירי ובפרישה כתבתי דהטור דקדק וכתב ואינו מוד' כו' דס"ל דדוקא בכה"ג הוא דנוטל אפילו יותר מכדי שוויה כל מה שמפורש בשטר כיון דאין ערמתו ידוע משא"כ כשבעצמו מודה שהערים וזה נגד הסברא שלקחו בכפליים משוייה מ"ה אין מאמינים לו ע"ז ע"ש:

קה

היתה שדה שאצל המצרן כו' כגון שדות של מלך ושרים שניחא להו שיבואו אנשים ויחרשו ויזרעו אותן ויתן להם מס מהן בכל שנה כפי מנהגיהן וז"ש אם ימצא כמוהו במקום אחר ועפ"ר:

קו

יכול המצרן לסלקו פי' אפי' בלא דמי שוויה אלא נותן המסוהחוק לבעל השד' כמו שקיבל עליו ליתנו לו:

קז

ומ"ש ואם לאו אין יכול כו' פי' בלא נתינת דמי שויה אינו יכול אבל בנתינת דמי שוויה נראה דיכול לסלקו דלא יהא אלא לוקח דאמרי' ליה קבל דמיך וקנה במקו' אחר ודוקא בנותן מתנה אמרינן לפני זה בסנ"ד דלית ביה משום דדב"מ מטעם דנתבאר שם ואותו טעם לא שייך כאן ועפ"ר ומיהו אינו מוכרע כ"כ די"ל דהואיל דמתחלה החזיק בה בהיתר כיון דלא נמצא כמוהו להחזיק בה בחנם במקום אחר ואי לא החזיק בה לא היה זה המצרן נותן לו דמי' תו לא מצי לסלקו בע"כ אפי' בדמי שווי':

קח

אין המצרן יכול לסלקו דלכך נקרא משכנתא דהוא שוכן בכולהו עדיף ממצרן דאינו שוכן אלא מן הצד ובצד א' לחוד:

קט

ואם קנה המרתף המצרן מסלקו שם בנ"י כ' דאפי' למ"ד דהמלוה שממושכן הבית בידו מסלק המצרן שקנה הקרקע שבצד אותו הבית וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסוף סעיף שאחר זה שכן נ"ל עיקר מודה בזה דדוקא התם שהבית הממושכן בידו עומד על הקרקע שבצדה וכאלו הכל אח' הוא משא"כ המרתף שתחת הבית או בית אחר עומד ע"ג קרקע שלא הלוה עליו שאין לזה המלוה שייכות בה כלל ע"ש וגם בד"מ כתוב דין זה דמרתף אחר זה שפסק תחלה דיש למלוה דין מצרן ע"ש:

קי

וי"א דלמלוה דין מצרן עיין ב"י שמשוה דין סילוק המלוה לאחר לדין קדם המלוה וקנאו שאין בעל המצרן יכול לסלקו ולפ"ז האי י"א גם אשלפני זה קאי דס"ל דאם אין הלוה חפץ לקנותה וקנאה אחר שהמלוה מוציאה מידו כדין מצרן ואף שהטור כתב ז"ל ואם קדם המלוה וקנה זכה דמשמע דוקא שקדם וקנה ה"ט משום דהטור לא איירי שם לפני זה בקניית אחר וס"ל פשוט דהמלוה עדיף כחו מאחר ע"ש אבל בדריש' הוכחתי ממ"ש הטור בסעיף ס"ה והמחבר סעיף מ"ה (וכמ"ש בסמוך בסי' ס') דס"ל דאם קדם אחר וקנאו דאין המלוה שהוא ממושכן בידו יכול לסלקו ע"ש:

קיא

וכן נ"ל עיקר עמ"ש לעיל בסמוך:

קיב

והמצרן רוצה להוציאו מידו כו' עד"ר שכתבתי שלהרא"ש יש בו דינא דב"מ דשכירות דיומא ממכר הוא:

קיג

דיש לשכירות דין מצרנות. ממ"ש המחבר בסעיף מ"ה דאם טוען הלוקח למצרן שדה שבאתה מכחה לסלקני שכורה או ממושכנ' היא בידך כו' מוכח דס"ל להמחבר (וגם למור"ם שלא כתב שם עליו כלום) וגם הטור סתם וכ' אותו הדין בסס"ה דאין שכיר או מלו' שממושכן היא בידו יכולין לסלק להלוקח בזקנה בצד אותה שדה כנ"ל ומ"ש מור"ם דיש בשכירות דין מצרנות היינו לענין אם קדם השכיר או הממשכן וקנאו דאין המצרן יכול לסלקו והמחבר ס"ל דכשם שאין לו דין בן המצר לענין שאין יכול לסלק לאחר כך אין לו דין מצרן לענין שהמצרן יכול לסלק להשכיר אף אם קדם וקנאו וכ"כ בב"י ועמ"ש לפני זה בס"ס נ"ח:

קיד

כיון שהוא שותף להי"א שכתב מור"ם לפני זה דיש בשכירות משום דינא דב"מ בלא ה"ט דהוא שותף הוא קודם לכתחלה לאחר בל שלא קדמו האחר וקנאו והמחבר כ"כ לשטתו וק"ל:

קטו

אין בן המצר יכול להוציאו מידו עמ"ש בסמוך בס"ס זה:

קטז

אין השוכר יכול להוציאה מידו. לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה ובדרישה דשכירות ומשכנתא דין א' להן א"כ במ"ש מור"ם בסעיף נ"ז דאפי' קדם המצרן וקנא' יכול הממושכן להוציא' מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציא' מידו והמחבר כ"כ לשטתו דלשם:

א

עד שיתקיימו התנאים עסמ"ע ס"ק י"ח משום דיכול המוכר או הלוקח לומר אין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי עכ"ל ותמוהין דבריו דא"כ אמאי פסק באחר שיתקיימו התנאים שהמצרן יכול לסלק והא נסתלק הדין מצרנות מכל וכל כמו בסעי' ח' גבי מוכר בהמתנה דהמצרנות נתבטל מטעם זה דודאי אין סברא לומר דהלוקח יהי' מחוייב לקיים התנאי והמצרן יקח השדה וכיון שהמוכר צריך למכור עכשיו וא"א לו למכור רק בקיום התנאי של הלוקח ולא באיש אחר היאך המצרן יהי' יכול לדחות להלוקח מהשדה ומ"ש עוד שהלוקח יכול לומר שאין המצרן נוח לו בקיום התנאי משמע דמיירי שהלוקח התנה שהמוכר יעשה טובות הלוקח וטוען הלוקח כיון שתסלק אותי מהשדה שוב לא אוכל לכפות את המוכר בקיום התנאי ואם המצרן יאמר אני אקיים התנאי יאמר הלוקח אין המצרן נוח לי הוא תמוה דכיון שמסלק אותו המצרן מהמכירה ממילא שייך קיום התנאי של המוכר להמצרן דהלוקח שלוחו של המצרן הוא לכן נ"ל דודאי אם המוכר מתנה טובתו עם הלוקח כגון ע"מ שתתן לי ר' זוז או ע"מ שתדבר עלי לשלטון כיון שהמוכר טוען אין המצרן נוח לי בקיום התנאי נסתלק דין מצרנות כמו במוכר בהמתנה דסעיף ח' רק דכאן מיירי דמתנה תנאי שאינו לטובתו כלל כגון תנאי דאם לא באתי או אם אלך או תלך וקמ"ל דהלוקח יכול לומר כיון דעדיין אין המכירה ברורה אין אתה יכול לכפות אותי לקבל ממך דמי המכירה שיהי' המעות באחריות עד אותו הזמן דשמא יתבטל המכר ונ"מ להלוקח אולי בשעה שיתקיים התנאי לא יהי' לו מעות לסלק או ירע לו איזה אונס וכ"כ הב"ח ע"ש:

ב

כשיסורו אונסים יכולין לסלקו מחלקם והטעם כתב הרשב"א דדוקא בסתם הוא דקדם אחד וקנה זכה דאמרי' לא רצה לקנות בשעת המכירה אבל כשגילו דעתן בשעת המכירה שרוצין אזי יש לכל או"א דין מצרן נגד חבירו ונראה דא"צ למסור מודעא דהוי לי' כמו תלוהו ויהיב שנותן לו במתנה זכות שלא מחמת אונס:

ג

ומניח לו אחת ונראה אף דאילו הב' שדות סמוכות אינו יכול הלוקח לומר כיון שאתה מניח לי אחת הריני מצרן כמותך כיון דבשעת מכירה לא היה מצרן וזהו דוקא כשקנה שניהם כא' אבל קנה בזו אחר זו אינו יכול לסלקו רק משדה שקנה ראשונה ולא משדה שקנה שני' כשהן סמוכין דמחמת הראשונה הוא מצרן לשני' כמותו:

ד

וסילק את הלוקח עש"ך ס"ק ט"ו יכול הלוקח לומר לא תסלקו דשמא לא יתרצה הבעל והאדון וכו' לכאורה נראה דכאן מיירי דהלוקח רוצה להמתין עד שיבוא הבעל אבל אם אינו רוצה להמתין אזי מסלקין אותו מיד כמו בסעיף ל"ז בהג"ה דהקרובין מסלקין אותו מיד אבל קשה דא"כ יאמר הלוקח מה לי לצרה הזאת שאח"כ יבוא הבעל אם יוזל הקרקע ויהיה רשות בידו להחזיר כמבואר כאן ואם יוקר יקיים המקח ולא ירצה הלוקח לקנותו ואין כאן טוב וישר נגד המוכר שיצטרך להמתין עד ביאת הבעל לכן נראה דדוקא בקרובים שיש להם מעות עצמן וקונים אפילו לא יתרצה המצרן ואין כאן ריעותא למוכר אז מסלקין הלוקח דתלינן דודאי יתרצה המצרן כיון דהוא טובתו משא"כ באשה ועבד דאין להם מעות עצמן ואין יכולין לקנות רק על הספק אם יתרצה וכשלא יתרצה אזי יתחייב המוכר להחזיר המעות ודאי אין כאן טוב וישר נגד המוכר ואין יכול לסלק הלוקח כלל כנ"ל:

ה

מכרה לוקח ראשון עסמ"ע ס"ק ל"א כיון דאין לו ריוח בהחזרה וכו' אין טעם זה עיקר דנראה דאפי' לדעת האומרים דאפי' אין לו ריוח כלל יכול לטעון אי שתקת בכאן א"י לטעון דלא יהא הלוקח זה רק כאילו היה שדה זה שלו מעולם ומכרה דהמצרן יכול להוציא מידו דמה טענה הוא זה דמהדר שטרא למריה והיינו דיניחנה ביד המוכר הראשון מ"מ כיון שהמוכר הראשון צריך למוכרו וכיון שאין שום אדם יכול ליקח אותה מחמת מצרנות אני אקח אותה וזה עיקר תקנת עשיית הטוב והישר במצרנות שכל אדם ימשוך ידו ממנה ויניחנה ביד המוכר הראשון ויקחנה המצרן דאל"כ כל לוקח יאמר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה לבעלים הראשונים ויתבטל דין מצרנות וא"ל דבכל לוקח כשיחזור וימכרנה לבעלים הראשונים אזי יהיה הוא מצרן אף נגד הבעלים הראשונים כמבואר בסעיף ל"ז בהג"ה דלכתחלה מוכרין להמצרן משא"כ כאן דביטל נגדו דין מצרנות דז"א דאף אם ביטל נגד מכירה זו דין מצרנות נגדו לא ביטל על מכירה שנייה דנגד מכירה שנייה דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם יכול למחול דבר שלא בא לעולם ועוד דלא פירש שמסלק עצמו לעולם ועוד נראה דלא מצי לומר אי שתקת דכל לוקח הוי כשליח מצרן ובשבילו קנאה:

א

נותנין להן חלקן. עמש"ל בסי' ט"ז סעיף ט' בזה:

ב

שומעין לו לבטל. דין זה תלוי במחלוקת שהביא בסי' קע"ד סעיף ה' אם יכול לבטל חלוקת הגורל ע"י עילוי דמים (ש"ך) הש"ך פסק דאם מקצת יורשין היה להם דין עם אחד לפני דיין א' וזיכה אותו ואח"כ באו מקצת יורשין האחרים לפני דיין אחר וזיכם הבעל דין והוא באופן שאין היורשים הראשונים חייבים להחזיר שזכו בו מכח תפיסה יש מחלוקת אי חייבין הראשונים להחזיר להשניים אם לומר דהוי אצל הראשונים כמציאה או כמתנה שניתן להם ואין חייבין להחזיר או דדמי למתנה שניתן לי' האב וחייבין ליתן חלק להאחים השניים ואם תפסו השניים מן הראשונים חלקם אין מוציאין מידם:

ג

שעשאו אפותיקי דבלא"ה אינו גובה חובו מאחד לבד כמש"ל בסי' קי"ז ומשכחת לה ג"כ בלא אפותיקי כגון שאין בכדי חובו רק שיעור שדה אחד א"נ שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הבע"ח מחוייב לגבות חובו במק"א (סמ"ע):

ד

אחד מן האחים. כלל דין מצרנות תקנו חז"ל משום ועשית הטוב והישר (סמ"ע):

ה

אין שעבוד הבע"ח אפילו כבר נתן הדמים להלוקח (סמ"ע):

ו

על המצרן להביא ראיה דהלוקח הוא מוחזק ובזה אף החולקין בטור סל"ו מודים משום דאין דרך העולם למכור בפחות משויו ובודאי משום חביבותיה דהלוקח מכרה לו בזול (סמ"ע):

ז

בהמתנה לית בה. משום דיכול המוכר לומר הלוקח נוח לי (סמ"ע):

ח

קנאה במאתים ואינו שוה אלא ק' ל"ד ק' אלא יותר מעט מק' דבאונאת פלגא להנך פוסק דס"ל דיש אונאה לקרקעות עד פלגא יכול לבטל המקח (סמ"ע):

ט

נשבע בנק"ח אפילו טוען שמא כמו בשותפים בסי' צ"ג דה"נ מורה היתירא כדי שישאר השדה בידו (סמ"ע) והש"ך חולק וס"ל דדוקא שטוען ברי:

י

כפי שומת ב"ד הקרקע ואף דקנאה בר' ושוה ק' נותן ר' דשא"ה דנתן מזומנים משא"כ הכא דאינו שוה רק ק' אלא דקשה דהריב"ש מיירי ביתומים שלא הניח רק קרקע זו ואין החוב שוה יותר משא"כ כשהלוה חי שהמלוה אומר שמקבלו בכל חובו ויש הפסד ללוה המוכר כשהמצרן לוקח בשויו ודמי למ"ש המחבר בסי' קי"ד דאם אומר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי דאין שומעין להלוקח ויש לדחות דמיירי שלא אמר המלוה מתחלה שמקבלו בכל חובו דהש"ך פסק דכ"ז שהשט"ח קיים ביד המלוה ודאי דלא עדיף המצרן מאילו היה הוא בעצמו הלוקח שיכול הבע"ח לגבות ממנו ולומר לדידי שוה כל חובי להרבה פוסקים כמבואר בסי' קט"ו אם לא שכבר קיבל השדה וקרע השט"ח דאז בבוא המצרן שוב א"י לומר לדידי שוה לי כיון שאין לו שוב השט"ח דדמי להחליף קרקע במטלטלין אמנם מ"ש הש"ך דאם השט"ח הוא שוה פחות מהקרקע דא"צ ליתן לו ג"כ רק שיווי החוב תמוה בעיני דהא כיון דהקרקע של לוה הוא שוה יותר ע"כ הא דהחוב אינו נישום רק בפחות הוא מטעם אלמותו של הלוה וכיון שכבר גבה והטריח עצמו הוי כאילו החוב שוה יותר כיון דכשעת גוביינא שוה שוב כדי כל שומת הקרקע אם לא דמיירי שהשט"ח נישום בפחות מחמת שלא הגיע הזמ"פ עדיין:

יא

עד שיתקיימו התנאים ע"ב דדוקא בתנאי שאינו לטובת המוכר כגון אם לא באתי אבל תנאי שהוא לטובת המוכר אפי' נתקיימו התנאים בטל דין מצרנות שיכול המוכר לומר המצרן אין נוח לי בקיום התנאי:

יב

מיהו לכתחלה ולדע' זו אם באו ביחד להמוכר מחוייב למכור לכולם ביחד ואפי' אם עבר ומכר לאחד האחרים מוציאין מידו חלקם ומה שסיים ואם קדם אחד וכו' מיירי אפי' כשקנה מהמוכר ואפי' לדע' הא' כשטוען שהמוכר רצה למכור לי ג"כ רק שאתה גוזם לי ומנע אותי ומה שסיים היו קצתם במדינה אחרת קשה מאי קמ"ל הא דין זה הוא להמחב' אפי' נגד לוקח אחר כמבואר בסעיף ל"ד עיין שם:

יג

אבל שתי שדות. ואפילו קנאו מאחד כיון שלא קנה כל שדותיו ל"ד להא דלקמן סעיף ל"ז ומה שסיים שם המחבר שהרי היא והאחר' וכו' ר"ל כל האחרות (ש"ך) וע"ב דאפי' אותן שתי השדות הן סמוכות:

יד

אפי' קנו מידם דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ואין לה כח למחול המצרנות:

טו

וסילק את הלוקח ומתחלה כשבא הלוקח לסלק יכול הלוקח לומר לא תסלקו דשמא לא יתרצו הבעל והאדון (ש"ך) וע"ב:

טז

א"י לסלק ליורש הטעם דדוקא נגד לוקח איכא ישר וטוב כיון שיכול לקנות במק"א משא"כ ביורש ומקבל מתנה דסעיף י"ח והחולקין ס"ל דאין הלוקח יכול להוריש וליתן במתנה אלא מה שיש לו בה:

יז

שלא באחריות דאלו באחריות מכר הוא כדלקמן סעיף כ"ד:

יח

מכרה לוקח ע"ב:

יט

תחזור שדהו לעולם אהגבוהו ב"ד קאי אבל בהגבהו הלוה עצמו קיי"ל לעיל בסי' ק"ג דבזה שומא לא הדרא:

כ

שאין דין המצרן עם הלוקח כלל אפי' יש להמוכר וליכא הפסד להלוקח:

כא

לאחותי אינש אפי' ליתן לו כח והרשאה א"י אם לא שמקנה לו בגוף שדה זו שבא לדון מחמתו מצרנות ול"ד לשאר הרשאה שיכול להקנות אג"ק שירצה שא"ה דלא עדיף קרקע מקרקע אבל אין לפרש שיעמיד אחר במקומו שיקחנו האחר לנפשו דהא מבואר בסעיף ט"ו דאם מכרה המצרן לאחר דאין המצרן יכול לסלקו:

כב

בכעין מעותיו ודוקא שיש קצת הפסד במטבע:

כג

כיון שהוא קרקע דרך העולם להקפיד בקרקע משא"כ בבהמה ומטלטלי שמצויין לקנות בשוק כשרוצה לסלק בשויין צריך לקבלן:

כד

מהשדה שקנה בסוף אבל בהמעט שקנה תחלה המקח קיים ואפי' שתק המצרן ולא התרה בהלוקח בשעה שקנה המעט אפ"ה יכול לסלקו מהנשאר ונראה דאם אין שינוי באותו המעט וניכר ערמתו יכולין המצרנים מתחלה לסלקו אף מאותו המעט:

כה

לא ביטל זכותו דהמצרן יכול לומר אם קניתי אני היה מעלה עלי בדמים ולכך אמרתי לו לקנותו:

כו

שלוחו בע"כ וקשה הא בסעיף לא כ' דדוקא בנמלך המוכר במצרן וא"ל זיל זבין משמע אי אימליך ביה ליקח לא וצ"ל דמיירי שאמר להמצרן אקניהו ואתן לך ואמר המצרן לא בעינא ליה מש"ה זכה הלוקח:

כז

ומשתמש כלומר או משתמש וכ"ש אם מחל בפי':

כח

באותן דמים שקנאן הלוקח אבל א"ל סתם לא מהני:

כט

היה אנוס. ודוקא שלא הי' אנוס בשעת מכירה רק אחר שקנה הלוקח נאנס בהבאת המעות אבל אם היה אנוס בשעת מכירה להלוקח מבואר בסעיף ל"ד דבטל המצרנות:

ל

שיגיעו למצרן שלו דהיינו המוכר שהיה מצרן שלו ומיירי שהיה להמצרן ערעור על שדה הנמכר ואח"כ נתברר שאין לו זכות לא נתבטל המצרנות (סמ"ע) ונראה דאם נתברר ע"פ עדים שבשקר טען לא הוי אנוס ואם נודע להמצרן בחוה"מ והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד כיון שאין ב"ד קבוע בחוה"מ:

לא

שיודיעו לאוהבי ואצ"ל לשלוח להודיעו לו רק אם קרובי המצרן רוצין לקנותו טוב ואם לאו אבד המצרן זכותו וע"ב דדוקא כשקרובי המצרן רוצין לקנותו וליתן מעות אף אם לא ירצה המצרן לקנותו ובלא"ה בטל דין המצרנות:

לב

ומכר אחד מהן זכותו הטעם כיון דמ"מ זה הלוקח אינו מצרן צריך לעשות הטוב והישר עם המצרנים האחרים:

לג

כל נכסיו דוקא כל נכסיו אבל שני שדות לא ומה שסיים שהרי היא והאחרת ר"ל כל האחרות:

לד

ואפי' אם המצרן הטעם שאין מצוי שיקנה אדם כל שדותיו ויהיה ההפסד להמוכר ובמקום הפסד המוכר לא תקנו מצרנות ואם באו המצרנים כולם לקנות מסלקין ללוקח ואם המוכר מתרצה יש דין מצרנות (סמ"ע):

לה

מכרה לבן וצ"ע באב שמכר לבנו אם המצרן יכול לסלקו דאפשר שזה גם כן ישר וטוב שהבן יחזיק בנחלת אבותיו (ש"ך):

לו

הקונה מעכו"ם דיכול לומר אריה אברחיה לך מחצרך ואפילו חוזר ומשכירה להעכו"ם יכול לומר ארי' אברחי' לך מהג"י והקראי"ם דינם כעכו"ם (ש"ך) ואם קנה כותל רעוע אף שיש חשש שיפול על בית המצרן מכל מקום לא יכול לומר אריה אברחיה לך ויש בו דין מצרנות:

לז

בצד עכו"ם פי' שאחד קנה בית שעומד בין בית ראובן לעכו"ם א"י הלוקח לומר אנכי מגן לך מהעכו"ם ויש בו דין מצרנות:

לח

יש צד אחד דהיינו שהיה עמו שותף בחובות אף שזה לבד לא מהני לסלק דין מצרנות מכל מקום בצירוף שניהם בטל דין מצרנות:

לט

המוכר לעכו"ם ואחר שמכר בית לעכו"ם במבוי וקיבל עליו נגדם כל אונסא דמתייליד (כן) הוא בב"י ובסמ"ע שהעתיק חסר זה ואח"כ טענו בני מבוי שהעכו"ם הזיקו כיון שכל בני מבוי טוענים אותו לא חשדינן להו למשקרי כיון דהמוכר א"י בדבר משתעבדי אינהו ושקלי:

מ

ודוקא ששמתוהו לאו דוקא ישמתוהו דרק בקיבל עליו תליא מלתא כיון שאין דרך שיקבל עליו בלא שמתא לכך תפס שמתוהו:

מא

שלא קנסו בנו ואף שקיבל עליו מ"מ כיון דקבלה לא היה רק מטעם קנס לא קנסו בנו:

מב

בדמים שנתן ואם העכו"ם נותן יותר משויו מחויב למכור להישראל בשויו:

מג

להשחית נחלתו כגון שהעכו"ם יכול לקנות בשכונת עכו"ם בית כזה וקונה דוקא בשכונת ישראל:

מד

שדה רע דוקא שניכר לכל שהוא רע (סמ"ע) וה"ה באחד שמוכר מחמת שעקר דירתו ג"כ בטל דין מצרנות ש"ך:

מה

בדבר ספק כגון שטוען הלוקח שמא מפני המס מכר: (סמ"ע) והש"ך הניח בצ"ע כיון שזה מצרן ודאי אפשר שא"י לבטל המצרנות מספק ודוקא בטוען ספק אריס שגוף המצרנות מספק מפני טענת ספק ומפרש הדבר ספק היינו שטוען שמא גזלן או אריס אתה ונראה דאם היה בידו שלשה שנים דא"צ להביא ראיה יותר:

מו

בעל המצר להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה אפי' טוען ברי א"צ לישבע כיון שגם בטענת שמא היה יכול לפטור עצמו ולא דמי למה דחייב לישבע בטוען ברי אף שהיה יכול ג"כ לפטור עצמו בספק מ"מ כיון שהוא מצר ודאי וביטול המצרנות הוא ספק חייב לישבע:

מז

והיה יכול לסלקו פי' שהיה לו לבוא לב"ד ולומר אני הוא המצרן ששדה זה שלי הוא:

מח

לאשה דעיקר טעמא הוא דהן ימצאו לקנות ממקום אחר והן לאו בר הכי הוא משא"כ בקטנים שאינן יתומים אביהן מטריח בעדן אבל יתומים אפי' יש להן אפוטרופס לית דינא דב"מ וכן אפי' אם המצרן ג"כ אשה לית דינא דב"מ שם:

מט

נכסים ידועים היינו שאין לבעלה רשות בהן (שם):

נ

היא ובעלה כיון שהיא יש לה נכסים ידועים וא"י לסלק אותה מש"ה גם בעל א"י לסלק (שם):

נא

מן האשה וה"ה מן היתומים ואפי' יש למצרן היזק ראיה מבית זה (סמ"ע) (שם):

נב

דשותף עדיף אבל שוכר לא (סעיף מ"ט):

נג

במשא ומתן דוקא אם קדם השותף וקנאה אבל אם קדם המצרן וקנהו אין השותף במו"מ מסלקו (סמ"ע):

נד

מיושבי העיר אפי' אין דר אצלו רק שהוא דר בעיר וכן אם האחר דר סמוך לו בעיר ואינו מצרן והשני יש לו שדה סמוכה לשדות שלו שכן העיר קודם:

נה

כ"ז שירצה ואם יש לו זמן שיעמיד שם בנינו הוא מחלוקת הפוסקים אם נקרא יש לו זכות בקרקע:

נו

אין בעל העליה והאחרונים חולקים וס"ל דבעל העליה נקרא שותף בקרקע ויכול לסלק המצרן (סמ"ע):

נז

במקומות שבהכ"נ ואם עין הדיין רואה שיש ישר וטוב שלא לסלקו יכול לסמוך על דעת האומרים דאין דין מצרנות במקומות בהכ"נ (סמ"ע) והש"ך חולק ואם א"א לחבר שני המקומות להיות אחד לית בי' דדב"מ:

נח

מיהו אם נראה והש"ך חולק בזה וכן מי שמוכר שט"ח לא' בפחות אין המלוה יכול לטעון שימכרנו לו:

נט

דמים שהן ראויין ראויין כלומר אפי' מעט יותר משויין רק שראוי להאמין לו דאלו דמי שווין נוטל בלא שבועה (סמ"ע):

ס

הפקר כלומר שקונין מן השרים בעד המס שנותן:

סא

וא"ל א"י לסלקו. אפי' נותן לו כדי שוויה (סמ"ע):

סב

ואם קנה המרתף ואף דנגד בית שבצדו חשיב מצרן מ"מ נגד המרתף שתחת הבית גרע ואין לו דין מצרן (סמ"ע):

סג

דלמלוה דין מצרן לענין שאם קדם המלוה וקנה אין המצרן יכול להוציא מידו אבל אם קדם אחר וקנאה אין המלוה יכול להוציא מידו (סמ"ע וט"ז):

סד

והמצרן רוצה להוציא והרא"ש חולק וס"ל דיש בשכירות משום דדב"מ:

סה

דיש בשכירות דין מצרנות היינו לענין אם קדם השוכר וקנאו אין המצרן יכול להוציא מידו אבל השכיר ג"כ א"י להוציא מלוקח וזהו דוקא בשדה הסמוכה לשדה שהשכיר אבל באותו בית עצמו מסיק הט"ז להלכה שהשוכר הראשון מוציא מיד השוכר ששכרו לאחר ימי שכירותו ועיין בית יוסף שאם השוכר השני שכרו אחר שכבר כלה ימי שכירתו של ראשון ועדיין לא השכירו לו המשכיר שאין בו דין מצרנות:

סו

ולמה שהוא דר בו ואפי' קנה חבירו את חלקי מסלקו אידך מחלקו (ב"י) ודבריו סותרין שמקודם כתב דאין השוכר יכול לסלק לאחר ויש ליישב בדוחק (ש"ך):

סז

אין השוכר יכול להוציא מידו והסמ"ע פסק דאפי' כבר קנאה המצרן השוכר יכול להוציא מידו:

א

בטלה החלוקה. עיין בתשו' חות יאיר סימן ס"א במעשה שהטילו י"ב אנשים גורל על כוס כסף ונתן כל אחד א' ר"ט וזה מעשה הגורל מניחים י"ב פתקים שכתוב על כל א' שם א' מהם לקלפי אחת. ובקלפי השניה מניחים י"א פתקים חלק ופתק א' שכתוב עליו מז"ט ותינוק לוקח א' מקלפי זו וא' מקלפי זו ועם מי שיצא מז"ט זכה בכוס ואירע שיצא מז"ט בהעלאת שניהם והיה פלא שיצא מהר ובדק א' מהם וראה כי היה רק י' פתקים חלקים ועל שנים היה כתוב מז"ט. והשיב בזה פשוט שבטל הגורל דקיי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת בבא להם את ממה"י בתס' ב"ב דף ק"ו. ובח"מ סי' קע"ה וחזרו להטיל גורל מחדש וזכה א' מהם בהעלאה ששית וא' מן הנשארים בקלפי לפי תומו פתק פתקים הכרוכים הנשארים וראה שחסר שם א' מנותני מעות שלא נזרקו לתוך הקלפי רק י"א פתקי אנשים ואמרו בני חבורה לבטל גם פייס זה וזה שזכה טען נגדם דאין טעם לתלונתם דאדרבה ע"י גרעון שם א' מהם היו קרובים לשכר ואודות זה שהיה חסר ביקש להפשר עמו והוא ז"ל השיב דגם בזה בטל הגורל שהרי חזינן גבי שני אחים שחלקו ואח"כ בא להם אח ממה"י שאפילו היה להם ג' שדות שוות בערך ונטל אחד מהם שדה ומחצה ואחר שבא להם אח ניסו וכתבו ג' פתקים ורשמו עליהם ג' שדות ולקח האח השלישי פתק א' ועלה בידו שדה שחלקו ונתרצה אח השלישי בו מ"מ יכול כל אחד משני האחים לבטל גורל הראשון לגמרי כמ"ש בש"ע שם אע"פ שאין שום טעם וסברא מצד השכל לערער שום אחד מהם מ"מ גורל הנעשה שלא כהוגן בטל מכ"ש אם הטעות במעשה הגורל בעצמו כו' וגדולה מזו נ"ל אם הערים אדם והטיל לקלפי ב' פתקים ששמו כתוב עליו וזכה אחר בפתק מז"ט ואח"כ נתגלה הדבר יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו ע"ש וכן פסק בתשובת ושב הכהן סי' ע"ג בעובדא כיוצא בו וכ' שם דמ"ש החו"י בסוף דבריו יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו אין לשון זה מדוקד דאדרבה הוא עצמו פשיטא שיכול לבטל משום דהוה כאילו לא הניחו אותו כלל כיון שלא היה יכול לזכות בגורל אלא אפילו אם הוא אינו רוצה לבטל הגורל אפ"ה אחרים יכולים לבטל מהאי טעמא דהוה כאילו לא הניחו אחד בגורל שבעל הגורל ע"ש:

ב

השותפין מסלקים ללוקח עבה"ט ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סי' קס"א שנשאל מרב א' אודות דמרגלא בפומי דאינשי לפשיטות מי שמכר ביתו שא' מבני משפחתו הן קרוב הן רחוק בקורבא יכולים לסלק ללוקח מהיכן יצא להם כן וכבר בא מעשה כזה לפניו באלמנה אחת שמכרה מקום בבהכ"נ שהיה שייך לבעלה וניתן לה לכתובתה ובאו בני משפחה לסלק ללוקח והוא ז"ל השיב דאין להשגיח כמה דמרגלא בפומי דאינשי ובודאי אין כאן דין מצרנות כלל כיון שאינו מצרן כלל וראיה ברורה מהא דמוסכם בש"ס פ' המפקיד דשומא הדרא אפ"ה זבנה אורתה או יהבה במתנה אינו חוזר אף לבע"ח עצמו וכ"ש לקרוביו כו' ובנדון שלפנינו אם היה המקום עדיין בידה והגבי הב"ד המקום להאלמנה בעל כרחם של היורשים אז היה מקום לומר דשומא הדרא כמבואר בסימן ק"ג ס"ט אע"ג דשם בבע"ח מיירי ה"ה כתובת אשה כו' (עמ"ש בסי' ק"ג ס"י ס"ק ז') אלא דאם הגבו הב"ד להאלמנ' מדעתם דהיינו שלא שמו הב"ד בעל כרחם של היורשים פשוט בש"ס ופוסקים דלא הדרי אכן אם המקום כבר מכרה לאחד אפילו הגבוה הב"ד בעלי כרחם פשוט הוא דלא הדרי כסתמא דש"ס זבנה או אורתה כו' והוא כהסכמת כל הפוסקים גבי בע"ח וה"ה לכתובת אשה עכ"ד ע"ש וע"ל סעיף נ"ג בהגה וגם בסעי' מ"ז בהגה:

ג

מסלקו השותף. עבה"ט מ"ש ומעשה בא לפניו כו' ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו כו' ועיין בתשו' נאות דשא ס"ס כ' שכ' דמבואר מדברי הש"ך דאם היה קנין לא הועיל טענה זו להחזיק לעצמו דסברא זו לא הועיל להם רק לבטל השבועה אבל לא לבטל קנין דכל שנסתלק כחו של מוכר מהשדה ע"י קנין תו הו"ל כאיש נכרי ופשיטא דאין לחלק בין נתן לו קנין קודם הערער של מצרן או אח"כ כו' ומסיים דעדיין צריך לעיין בזה עש"ה ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ו:

ד

רוצה לפרוע מיד. עיין בתשובת חות יאיר סימן פ"ז בתשובת הגאון מהר"ג דאפילו אם המצרן רוצה ליתן משכון טוב ויפה באופן שיהיה המוכר בטוח מאד מ"מ יכול המוכר לומר הלוקח נוח לי להמתין בלא משכון מאשר אמתין לך במשכון. ואם המצרן מבקש שהמוכר ישבע על זה שאינו בטוח בעיניו כמו הלוקח אין בדבריו כלום ואינו יכול להשביע בזה את המוכר ואף לא להטיל חרס עליו כי אין כאן הערמה ניכרת דאפשר שהאמת עם המוכר שהלוקח נוח לו בלא משכון כי באמת במשכון יש טרחא בשמירתו ואם נאבד אפילו באונס צריך למיקם בדינא ודיינא. אך חרס סתם שמחרימין על מי שעשה ערמה שיודה לפני ב"ד אין כאן בית מיחוש ולא הקפדה בדבר. וגם אם המוכר מחוייב שבועה למצרן בלאו הכי יכול המצרן לגלגל עליו כי גלגול שבועה דאורייתא היא ע"ש:

ה

אם המצרן חפץ בה כו'. עיין בס' שער משפט לקמן סמ"ב לאחר שהאריך לקיים דברי הש"ך באחד שעקר דירתו כו' (יובא לקמן סעיף מ"ב ס"ק ט"ז) כ' וז"ל אך יש להקשות לפ"ז מהא דמבואר לעיל בס"ט בקנה הלוקח שדה שוה מנה במאתים דצריך המצרן ליתן לו ר' ומשמע דאם נותן לו ר' יכול לסלקו משום דדב"מ ואמאי להוי כמוכר כל שדותיו ונימא דרעה היא למוכר דאם יצטרך להודיע למצרן שמא יחזור לו הלוקח וזה ודאי לא שכיח מי שיקנה שוה ק' בר' ונראה דכיון דדף דאין אונאה נקרקעות מ"מ אסור לכתחלה להונות ובכלל לא תונו הוא כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק נ"א ולשיטת הרא"ה בס' החינוך בשם הרמב"ן עובר בלאו גמור אלא שא"צ להחזיר האונאה (עמ"ש בזה בסי' רכ"ז סכ"ט ס"ק כ"ב) ולכך בכה"ג לא עבדינן תקנתא למוכר שיאנה את חבירו לעשו' איסו' אך לפ"ז אם הלוקח יודע שאינו שוה אלא מנה ונותן לו ר' מפני שחביבה עליו אין המצרן יכול לסלקו אף שנותן לו ר' וכן מי שקנה שדה שלא באחריות אין בו דינא דב"מ אף שגם המצרן רוצה לקנות שלא באחריות מ"מ כיון דלא שכיח מי שיקנה שלא באחריות דהא מה"ט אמרינן אחריות ט"ס הוא א"כ רע הוא למוכר אם יצטרך להודיע להמצרן דילמא יחזו' בו הלוקח ילית בה דינא דב"מ וע' בתשו' הרשב"א בספר תולדו' אדססי' שנ"ה כן נ"ל עיקר עכ"ל וע' נצ"צ מ"ש בזה:

ו

שעשו קנוניא ביניהם כו'. כתב בספר שער משפט וז"ל מלשון הט"ו שעשו קנוניא ביניהם משמע שהמוכר אומר ג"כ שקנה ממנו במאתים וקשה לפמ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ס"ו דאף בנשבע ונוטל מהני עד המסייע לפטור משבועה ונוטל בלא שבועה א"כ למה לא יחשב המוכר כעד המסייע כמבואר בסי' רכ"ב כו' ויותר נראה דהכא מיירי שהמוכר הוא פסול לעדות או קרוב להלוקח אבל אם הוא כשר לעדות באמת נוטל הלוקח מאתים בלא שבועה עכ"ל ע"ש:

ז

נשבע הלוקח. עיין בתשו' חו"י סי' פ"ז ופ"ח בענין אם הלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אם בכה"ג מחוייב המוכר לישבע ודעת הגאון מהר"ג שאין למוכר עסק כלל עם המצרן. דע"פ שלא קיבל עדיין המעית רק המוכר תובע את הלוקח שיקיים מקחו ויתן לו מעותיו והלוקח מחוייב ליתן לו ואח"כ יש דין בין הלוקח והמצרן והגאון בעל המחבר תמה עליו דאין הסברא נותנת זה דמי מכריחו ללוקח לחזור אחר מעות בטרחא חנם להיות שלוחו של מצרן אחר שיודע שהבית של מצרן אם כבר נעשה שלוחו בקניה בלא דעת וכי משום הכי נכריחו לטרוח עוד ולחייבו אח"כ שבועה ללא תועלת ודאי דעל המוכר לישבע ומכ"ש באם מכר בהמתנה שנזכר בסעיף שלפ"ז דהמוכר אינו רוצה להמתין למצרן והלוקח יש לו זמן שנה או יותר לפרעון מעות דלא שייך לומר דהמוכר יתבע ללוקח ולוקח יפרע למוכר שאין מקום לומר שישבע לוקח לתועלת המוכר שיטול מאתים רק המוכר ישבע אך נראה דבהא סגי בשבועת היסת כו' ע"ש:

ח

אבל שתי שדות. עבה"ט בשם ש"ך וע' לקמן סל"ו בבה"ט ס"ק נ"ה שדעת הט"ז אינו כן וכ' דכן משמע מסקנת הסמ"ע ע"ש ועמ"ש שם ס"ק י"ב:

ט

וגם הלוקח שקנו ממנו. עבה"ט וע' ספר דברי משפט שכ' דמ"מ אין הלוקח ראשון יכול לסלק ללוקח שני דקנה ממצרן לומר דהוא עתה מצרן לשדה שקנה לוקח שני ממצרן דזה אינו כיון דבשעה דקנה לוקח שני השדה ממצרן אין לוקח ראשון מצרן דהא אדרבה מצרן יכול לסלק ללוקח ראשון ומצרן לא איבד זכותו רק אחר דמכר שדה שלו ללוקח שני ומשו"ה אף אחר דקנה אין לוקח ראשון יכול לסלקו דדין מצרנות אינו אלא אם בשעת הקניה הוא מצרן כו' ע"ש:

י

בכ"ד שיש פסידא למוכר. עיין בתשובת מים חיים חח"מ סי' ט' דרב אחד פסק כשהמוכר רוצה להערים לבטל דין מצרנות יכתוב בשטר מכירה קנס ללוקח אם יבטל המכירה וכשיבא המצרן אזי יתבע להמצרן שיחזור לו הקנס כי במקום פס דא למוכר לא תקנו זכות למצרן והוא ז"ל כ' דזה טעות לא מבעיא בכה"ג שמערים לבטל זכות המצרן הא כ' הרמ"א בסעיף כ"ח ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה כו' אלא אפי' אם לא היה כאן ערמה אין יכול לבטל בזה מצרנות כלל דבאמת ליכא פסידא כלל למוכר דהא מבואר בש"ע ס"ו דהלוקח חשוב שלוחו של מצרן לכל דבר ועל הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן כו' א"כ ממילא דהמוכר פטור מקנס דהא הוא אינו מבטל המכר רק הלוקח בעצמו דדין מצרנות אינו חל על המוכר רק על הלוקח כמ"ש בסמ"ע סק"ז וזה ברור וליתר שאת אביא עוד ראיה ברורה מדברי הש"ך סק"ה: (בבה"ט סק"ח) שכ' מעשה בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו לימכור לו קרקעו כו' ופסקנו כיון שלא היה קנין בדבר יכול לחזור בו כו' ומשמע להדיא דאם המוכר אינו רוצה לחזור יכול המצרן לסלקו אע"פ שהמוכר נשבע ללוקח ואין לך פסידא גדולה מזו ע"י שבועתו אלא ודאי דאף שהמצרן מסלק ללוקח מ"מ אין המוכר עובר על שבועתו כיון דהמצרן בא מחמת הלוקח א"כ ה"ה לענין קנס ע"ש:

יא

נמלך המוכר כו'. ע' באה"ג אות ו' עד דלא גרע מהני צרירי ושרי ואיזל ואטרח כו' ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ח' שכ' דאף בנמלך המוכר וא"ל לא בעינא ליה ומכר לאחר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן יכול לסלק ללוקח כיון דעיקר טעם הדין דנמלך המוכר הוא דהוי כמו אטרח ואייתי זוזי שהוא משום טובת המוכר שם פשוט שאם המוכר אומר שרוצה להמתין ואינו מקפיד ע"ז דלא איבד המצרן זכותו כיון דהטעם הוא רק משום טובת המוכר א"כ גם בדין זה דנמלך המוכר דילפי' מהתם נמי הדין כן דאם המוכר אומר שעכ"ז רוצה בהמצרן אין להלוקח טענה עליו ואפילו אמר המוכר להלוקח שהמצרן אמר לא בעינא בכל זאת לא אבד המצרן זכותו אם המוכר מרוצה. ואף דלכאורה יש לחלק דבהנהו צרירי והנהו שרי ובאיזל ואטרח נתחדש הענין אחר המכירה ובשעת המכירה היה זכות המצרן בשלימות שפיר יש לומר דתלוי בדעת המוכר משא"כ הכא שקודם המכירה נסתלק דין מצרנות יש לומר שכבר זכה הלוקח. זה אינו דהא מבואר בגמרא ובש"ע ס"ס ומכר כל נכסיו אין בו דינא דב"מ וכ' הסמ"ע שם ס"ק בשם הג"א דלפי' רש"י דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מתרצה אפילו יצא מצרני א' מסלקין ללוקח כו' א"כ מבואר להדיא דאף בלקח בהיתר שלא היה בו דין דב"מ אפ"ה כיון דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן זוכה המצרן וק"ו בנ"ד דגוף הדין דנמלך המוכר יש בו חולקים (כמ"ש בב"י) פשוט לדינא דאם המוכר אומר שחפץ בהמצרן יוכל לסלק ללוקח ע"ש שפסק כן הלכה למעשה בנידון שנשאל עליו בעסק שכירות בית וחנות ומסיים שם בזה"ל ולהיות כי שורש דין דב"מ הוא תקנת חז"ל מצד עשיית הישר והטוב המוטל על כל אדם לזאת מהראוי לפי דעתו אחר שעכ"פ השוכר השני לא כוון להשיג גבול השוכר הראשון ע"כ אם היה לו איזה הוצאות ראוי ג"כ מצד הישר והטוב ולמען השלום שיחזיר לו ההוצאות עכ"ל ולכאורה א"י למה תלה זה בלמען השלום דנראה כי עיקר הדין כך הוא שמחוייב להחזיר ההוצאות אחרי שהשני חשיב כשלוחו של ראשון לכל דבר כמו שכתבתי לעיל ס"ו ואפשר דר"ל אף אם הוציא יותר מהראוי וצ"ע:

יב

שהרי היא והאחרת. עבה"ט עד ודעת הט"ז שאין חילוק בין שנים או יותר וכו' ועיין בנה"מ שדעתו כהש"ך אולם בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ה פסק כהט"ז ונמשמעות הסמ"ע וכ' דלא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסימן קי'. ורוצה להגיה אחרות במקום אחות דליתא ע"ש. עוד מ"ש בענין ב' מקומות בבהכ"נ אחד בעז"א ואחד בעז"נ אי שייך דין זה ויובא לקמן סנ"ג ס"ק כ"ג:

יג

אם מכרן לבן. עבה"ט שכתב צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו כו' עד ולזה הדעת נוטה ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סימן י"א שכתב דמסברא נראה היכי דליכא בן הרוצה לקנות ברתא נמי הוי כבן לענין זה דנוח לה בנחלת אביה ולענין גאולת קרובים לא מצינו חילוק בין קרוב זכר או נקבה כו' ולא יהא אלא ספיקא כל היכי דאיכא ספיקא יד הלוקח על העליונה כמבואר בכל הסימן עכ"ד. ועיין בשיטה מקובצת ב"מ ק"ח העתיק שם תשובת הרי"ף ז"ל שכ' סברא זו דיותר ישר וטוב שמחזיק אחוזת אבותיו ומבואר שם דאמרי' הכי אפילו בבני בניו ע"ש בעובדא ביעקב שהיה לו בירה גדולה ונתן ממנה בית אחת לשמעון בנו ואח"כ מת שמעון ונשאר הבית לבתו ונשאת לחנוך ואח"כ מתה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפ' ופ' בניו של בני ראובן ולפ' בן בני לוי כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטען חנוך הנז' לי משפט בן המצר בכלל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות והשיב הרי"ף ז"ל טענת חנוך היא טענה בטילה ועל כיוצא בו יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כי העיקר בדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצר אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד הישר והטוב כו' ע"ש והש"ך לא ראה ס' ש"מ לכך נסתפק בו. ואפשר דט"ס הוא בש"ך מ"ש בא' שמכר קרקע שלו לבנו כו' וצ"ל לבן בנו ומיושב בזה תמיהת הבע"ט וכי גרע זה מאם מכרה לבן אותו שקנאה ממנו כו' וע' בנ"צ מ"ש בזה:

יד

עד שיקבל עליו. עיין בתשו' שמן רקח ח"א סימן ס"א שכ' לכאורה קשה שמתא זו למה היה להם לחז"ל לתקן בפשיטות שמחויב מטעם קנס להכשיר כל נזקו אך באמת לק"מ כו' עש"ה ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ה סק"ז:

טו

בדמים שנותן העו"כ. כ' הסמ"ע וז"ל עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי שווים או יותר מעט ולא כשהעו"כ מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל השווים כו' עכ"ל. ועיין עוד בטור ובפרישה מבואר דאם אין מוצא למכור או להשכיר לישראל בדמי שווים יש שלשה מחלוקת בזה להגאונים אסור בכל ענין למכור או להשכיר לעובד כוכבים אפי' אם הוא עני ומוכרח למוכרו לפרנסתו ואפי' אם הוא רוצה לקבל עליו כל אונסא לא מהני לעשות כן לכתחלה ולהיש מחלקים זה דוקא במוכרו להרויח אבל לצורך פרנסתו מותר לכתחלה באם מקבל עליו כל אונסא ולהרא"ש והטור חפי' במוכרו להרויח מותר לכתחלה ואפי' אינו מקבל כל אונסא כיון שאינו מוצא למכור לישראל ונקטינן כהרא"ש כמ"ש בב"י ובב"ח עש"ה. מיהו נראה דאם מוצא למכור או להשכיר לישראל בשוויה בזה לא פליג הרא"ש ואסור לכתחלה אפי' במקבל עליו כל אונסא ודוק:

טז

שדה יפה. עבה"ט מ"ש בב"י הביא בשם בעל העיטור כו' אבל רע לזה ויפה לזה כו' ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ומ"ש וכ' הש"ך מכאן נראה בא' שעקר דירתו לעיר אחרת כו' עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ד שתמה מאד על הש"ך בזה וכתב שדבריו נפלאו סשלמא בסי' ק"צ דבעינן רק שמוכר מפני רעתו אבל כאן בעינן שימכור ברע כדי לקנות ביפה אבל במוכר שדהו מפני רעתה לא לקנות ביפה לא מהני כדכתבו רש"י והרי"ף וכל הפוסקים שאם יושהה הדבר אזי בין כך יקנה אחר אותו שדה יפה שרוצה לקנות וא"כ מה בנך שמה שעקר דירתו מקרי מוכר מפני רעתו מ"מ הא ליכא לקנות ביפה כו' ואם יש מקום לקיום דברי הש"ך היינו ביוצא מכאן לדור במקום אחר שיש מספר למחוזקים שמה ואינם יכולים לקבל איש זר כ"א החסר מהמספר שג"כ מתיירא להשהות פן בין כך יקדימנו אחר שם להתיישב במקום ההוא וזה דומה למוכר ברע לקנות ביפה וכמו כן שיוצא מכאן לשכור איזה חזקה למכור י"ש או שיוצא מכאן להתקבל לרב ומורה במקום אחר שבכל זה יש חשש שמא יקדמנו אחר. אמנם כל זה כשזה תלוי בזה שאם לא ימכור הבית לא יצא מזה אבל מי שעכ"פ יוצא מן העיר להיות רב או להחזיק איזה חזקה במקום אחר בין ימכור הבית ובין לא ימכור אך הואיל ויוצא מוכר ג"כ הבית אם יזדמן לו קונה אבל אין זה מעכב יציאתו א"כ בהא ל"ל פן יקדמנו ובודאי דשייך דין מצרנות בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש. ועיין בס' שער משפט שהזכיר ג"כ תמיהת הנו"ב הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואני אומר דדברי הש"ך נכונים וברורים שכדבריו כ' הרא"ש להדיא פ' המקבל (סי' כ"ז) גבי מכר כל נכסיו לאחד דמדמה הא דמכר כל נכסיו לאחד לההוא דלמכור ברחוק ולגאול בקרוב אף דליכא כאן לגאול בקרוב דכללא הוא שלא תקנו לעשות הטוב והישר להמצרן שיהא רע למוכר וא"כ במי שעקר דירתו כיון דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה ואם יצטרך להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח בכה"ג לא תקנו דדב"מ והא דבעינן שיהא מוכר ברע כדי לגאול ביפה היינו טעמא משום דשדה רעה שכיחי הרבה קונים לקנותה בשויה כדמשמע פ"ק דב"ק ז' ע"ב כו' ולנך בשדה רעה אית בה ג"כ דינא דב"מ דאינו רע למוכר כיון דשכיחי הרבה קונים לזה אבל אם רוצה לקנות יפה אם יצטרך להודיע למצרן רע למוכר שמא בין כך יומכר השדה יפה ולא שכיח לקנות שדה שאין אדם מוכר קרקעותיו אם לא ע"י דוחק כמ"ש התוס' פא"נ דף ס"ו ע"ב כו' וא"כ במי שעקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה מפני שצריך לעקור ממקומו ודאי לח שכיחי ב"א שיקנו הבית תיכף ואם יחזיר בו הקונה רע למוכר בכה"ג לא תקנו חז"ל דדב"מ כמו במוכר כל שדותיו גם שאר החילוקים שחולק הרב בעל נו"ב שם לשיטת הש"ך לא נ"ל אלא העיקר תלוי באם שיחזור בו הלוקח לא יוכל זה לעקור דירתו או אף שכבר עקר דירתו לא יצטרך לבא לכאן להמתין עד שיזדמן לו קונה אחר ה"ז רע למוכר ובכה"ג לא תקנו חז"ל דינא דב"מ והכל לפי הענין עכ"ל וע' בנ"צ מזה:

יז

למזון האשה והבנות. ע' בתשו' גאוני בתראי ס"ס נ"ז שכ' דה"ה מוכר לצורך נדוניית בתו שהי' נחוץ להשיאה להמשודך ולא היה לו לסלק הנדן הוי כמו למזון הבנות כו' ע"ש וצ"ע:

יח

למזונות עצמו. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' צ"ה שכ' דהיינו לוקח בדמים אלי מזונות אבל לישא וליתן כדי להרויח פרנסתו אין זה בכלל מכר למזונות דגם אי נימא שימתין מלמכור עד שישאו להמצרן אין בכך כלום ואם לא תאמר כן כפל מצרן בבירא דהאידנא כ"ע מוכרים לישא וליתן בהני זוזי ע"ש:

יט

מיהו לכתחלה יש למכור למצרן. כ' בס' שער משפט ונרא' דאם באו שני מצרנים והאחד מצרן ודאי והשני ספק שא"י אם כקרקע בחזקתו או שהוא ספיק' דדינא יש למכור למצרן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ודמי לספק ויבם בנכסי סבא בפ' החולץ כו' וכן משמע בסי"ב וזה פשוט ע"ש:

כ

חבל שותף יכול לסלקה. עבה"ט דבתשובת ראנ"ח כתב דא"י לסלק האשה כו' וכ"פ בתשובת שבו"י ח"ג סימן קס"ה וכ' דכן פסק בחידושיו הרש"ך פ' המקבל ויכול הלוקח לומר קים לי וכן בכל ספיקא דדינא וכן עשינו הלכה למעשה ע"ש:

כא

אבל בלא"ה המצרן קודם לכ"ע. עיין בתשו' רשמי שאלה סימן נ"ה שכ' דמדברי תה"ד סימן ש"מ מקור הך דינא מבואר דדוקא בידוע בודאי שהיה הלוקח יכול לקנות בית אחר במקום שאין לו מצרן כלל אבל אם אין ידוע בודאי בזה עכ"פ לסברא הראשונה ואפשר דלכ"ע אין בו דינא דב"מ ולפ"ז מה שכ' הרמ"א ודוקא כו' ולא יוכל למצא בית במקום אחר כו' אין הפי' דודאי לא ימצא אלא אפילו בספק אם ימצא בית שאין לו מצרן נמי אין בו דד"מ לסברא הראשונה עכ"פ וכתב עוד דיש לדייק מדברי הסמ"ע (שהובא בבה"ט) במ"ש וכ' עוד די"ל אפילו לדעת החולקין היינו דוקא כו' ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהלוקח יכול לקנות בית במק"א אף שהוא קטן וצר כו' דהא דאמרן דאם ידוע שבודאי יש לו למצא בית שאין בו מצרן במק"א אפילו בית קטן יצר יש בו דדב"מ זהו דוקא בהך ציור דמייתי הרמ"א וי"ח אלו היינו באופן שיש לו ללוקח בלא"ה בית אמר דדחיקא ליה בהא י"ל שפיר דסברא היא כיון דבלא"ה ג"כ יש לו בית עכ"פ אלא שדחיקא ליה וכיון שיוכל למצא עוד במק"א בית קטן וצר א"כ קרוב הדבר שיהא די לו בזה הצירוף דהנך ב' בתים שיוחשב לו מקום דירה לכך המצרן קודם אבל היכא דלית ליה ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דבזה כ"ע מודים דלית ביה דדב"מ אפילו אם ודאי גמור הוא שיוכל הלוקח למצא בית אחר קטן מהכיל והוא מלתא דסברא לפע"ד וצ"ע בזה. ועפ"ז העלה בעובדא בראובן שקנה מקום בבהכ"נ בעירו משמעון בקנין כסף ולוי בא בטענת מצרנות נגד ראובן אך ידוע שלא היה לו לראובן שום מקום בבהכ"נ בעירו וגם נראה לפי אומדנא שרחוק מאד שימצא עוד מקום בבהכ"נ שיהא במדרגת המעלה כמקום זה שקנה עתה משמעון ומסיק דהדין עם ראובן הלוקח דהכא במקום בהכ"נ דנ"ד פשיטא דעכ"פ מידי ספק לא נפיק אם ימצא מקום אחר דהא כל המקומות סמוכין זה לזה ולכל מקום בפ"ע ימצא בו מצרן רק אפשר שימצא מקום שהמצרן ימחול לו על טענת מצרנות וא"כ לפי הנ"ל אין כאן דין מצרנות כלל ובפרט לפמ"ש לעיל דהיכא דלית ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דכ"ע מודים אפילו אם ודאי גמור הוא כו' והכא לית ליה ללוקח שום מקום אחר כלל וא"כ אפילו אם היה ודאי גמור שיוכל להשתדל לו מקום אחר קטן במדרגה נמי לא היה בו דדב"מ ומכ"ש בנ"ד שאפילו זהו גופא נמי ספק הוא אם יוכל להשתדל לו שום מקום שאין בו מצרן כלל כו' ובפרט שכל דברי הרמ"א והסמ"ע הנ"ל מיירי לענין בית ומכ"ש לענין מקום בב"ה דיש לצרף נמי דעת הראב"ד שהובא בסמ"ע ס"ק צ"ט (בבה"ט ס"ק צ"ד) שכתב דבמקומות ב"ה אין מתקבל על הדעת שיהא בו דין מצרנות כו'. וע"ש עוד שכתב דלכאורה יש לפקפק בנ"ד כיון שראובן הלוקח קנה המקים הנ"ל רק בקנין כסף לחוד ומבואר בסי' ק"צ ס"ז דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר וא"כ לא זכה ראובן עדיין בהמקום והרי הוא כאילו לכתחלה עומד למכור ומהכ"ת לא נימא דלוי המצרן עכ"פ שוה הוא לקנות לכתחלה כמו לוקח דעלמא ואפשר דהוא קודם לענין לכתחלה וכמ"ש הרמ"א לעיל סמ"ה לענין ספיקא דדינא כו' אך באמת אין בזה מן הגמגום כלל לפי המבואר בד"מ סי' ק"צ דמדברי הרי"ף נראה דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן כתב דאם נתן כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאוריית' כו' (עמ"ש בזה לקמן סי' ר"ד ס"א סק"ב) ולפ"ז שעכ"פ קניות ראובן הלוקח בנ"ד הוא קנין מדאוריית' אפילו בכסף לחוד א"כ פשוט לע"ד דלא שייך תו בזה דין מצרנות כלל והלוקח קודם כו' וגם יש לצדד בנ"ד דלפי מנהג העיר פה אין מנהג קבוע בקניית מקום בבהכ"נ לכתוב דוקא שטר אחר כסף רק לכתוב בטאבעלי של הקהל ולפע"ד זה ודאי לאו שטר קל והוא נחשב (ע' לעיל סי' ק"מ ס"ח בסוף הגה בביאור הגר"א ז"ל שם) רק שטר העומד לראיה בעלמא כיון שלא נכתב בו רק שם הלוקח תחת שם המוכר כידוע ובשטר העומד לראיה בלא"ה יש דעות בב"י סימן ק"צ כו' ע"כ בנ"ד הדין עם הלוקח עכ"ד ע"ש:

כב

הבית והעליה. עבה"ט ועיין בתשובת רע"ק איגר סי' ק"מ שכתב ע"ד ב' אנשים שיש להם בית א' ומוגבל חלק כאו"א זה מימין וזה משמאל ואך הדריסה בחצר לשניהם בשוה ולאחד מהם יש לו מרתף בחלקו ובו תנור האופים וזה איזה שנים השכיר תנורו לאיש אחד ועתה ככלות זמן השכירות רוצה שותפו בבית הנ"ל לשכור המרתף והמשכיר בא לשאול אחרי שאצלו שניהם שוים רוצה לידע ע"פ הדין למי הקדימה לשכור הנה אין האחר יכיל לזכות מדין שותף כיון דבמרתף אינו שותף ואף שדריסת הרגל בחצר לילך למרתף הוא של שניהם מ"מ אין לו זכות במרתף והכי מוכח מפסקא דהש"ע סנ"א בהגה בבית ועליה של שנים ומכר האחד ביתי למצרן אין בעל העליה יכול לסלקו דלא מקרי שותפי' זה לזה רק מצרנים הרי אף דריסת הרגל להבית גם לבעל העליה זכות בו מ"מ כיון דאין לו זכות בבית אין לו דין שותף ואף למה שערער על זה הסמ"ע שם היינו מכח קושייתו כיון דהקרקע שתחת הבית משועבד גם לעליה הוי כמו שיש לו זכות בקרקע הבית ממש משא"כ הכא במרתף. וכיון דאין לו דין שותף רק דין מצרן ממילא הדרן לדינא לדעת הסמ"ע ס"ס זה דשוכר עדיף ממצרן ואף דיעבד אם מכר להמצרן השוכר מוציאו ולהט"ז שם עכ"פ באותו מקום עצמו אם לא מכר לאחר רק השכיר השוכר קודם להמצרן וגם להרש"ל בתשובה דבשכירות אין כלל דין מצרנות הא ס"ל שם דגם לענין זה אם המצרן רוצה רק לשכור ולא לקנות יכול להשכירו לאיש אחר דלענין שכירות ליכא כלל דין מצרנות וא"כ דלדעת הרש"ל אין שום זכות למצרן לשכור אף נגד אחר ולסמ"ע וט"ז השוכר עדיף ממצרן א"כ עכ"פ לכתחלה בבא לשאול בודאי השוכר עדיף עכ"ד:

כג

במקומות ב"ה. עבה"ט עד שאין לצרף דעת ר"ת כו' ועיין בתשובת רשמי שאלה סי' נ"ה שכתב דמה דהש"ך חולק על הסמ"ע בזה היינו רק לצרף דעת ר"ת שפסק דאין בבתים דין מצרנות כלל אבל לענין לצרף דעת הראב"ד בענין מקומות בהכ"כ בזה לא פליג הש"ך כו' ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ה נידון מי שמכר מקומותיו בבהכ"נ הקדושה אחד בעז"א ואחד בע"נ והמצרן רוצה לסלק הלוקח והוא רק מצרן למקום שבעז"א. וכ' מ"ש הרב השואל מטענת קים לי (ר"ל דהלוקח יטעון קים לי כר"ת או כהראב"ד דל"ש בר מצרא במקומות בהכ"נ) לפע"ד אין כאן מקום לטענה זו כו' (עי' בנ"צ מ"ש בזה) גם מדברי הריב"ש שבהגהה סמ"ע ס"ק צ"ט שכתב דאם דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק וא"א לחבר המקומות יחד אין בהן דדב"מ) אין עזר להלוקח. דבריב"ש שם מבואר שהיה הכותל המפסיק יותר מט' טפחים גובה ועובי טפח ואין זה ענין לכאן ולא מבעיא אם המצרן ירצה להסיר הדף המפסיק בין מקום למקום ולהרחיב ישיבתו דשפיר דמי דלצורך תיקון מותר כמו מוחק השם לצורך תיקון ועט"ז א"ח סי' קנ"א סק"ג אלא אפי' אינו רוצה להסיר הדף אלא רוצה שיהיו לו ב' מקומות סמוכים כדי שישבו בני משפחתו סמוכים לו נמי שפיר דמי כיון דנהיגין דבני משפחה עומדים סמוכים זה לזה כמ"ש רמ"א סעיף נ"ג אך בנד"ז יש זכות ללוקח מטעם שזה קנה ב' מקומות יהוא אינו מצרן רק למקום שבעז"א וכדעת סמ"ע סעיף י"ג וט"ז סל"ו מיהו נ"ל מסברא אם מנהג מקומו שכל מקום בעז"א יש לו כנגדו מקום בעז"נ ושייכים זל"ז ונמכרי' ונקנים זע"ז א"כ ב' המקומות הו"ל כשדה אחד גדולה והמצרן סמוך לה מצד אחד דמ"מ זוכה בכולה ע"כ ה"נ אם המצרן רוצה ליקח ב' המקומות הוא דוחה את הלוקח אבל אם אין ב' המקומות שייכים זל"ז אזי אפילו ממקום בעז"א נמי אינו יכול לדחותו ולא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז כנ"ל מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסי' קי"ג ורוצה להגיה אחרות במקום אחרת דליתא עכ"ד ע"ש:

כד

אם נראה לב"ד. עבה"ט דהש"ך חולק וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ד שדעתו כהרמ"א ז"ל וכ' על נדון דידיה דאם השותף הראשון עשיר יותר מהשני א"כ י"ל דניחא ליה בראשון יותר מהשני כדאמרי' בפסחים קי"ב והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו ואפילו למיזבן מיניה ועוד כ' שם דעיקר מסקנת הב"י להשיג על מהרי"ק הוא משום דמצרן הוי מיציא ועליו הראיה משא"כ אם השותף השני הוא מוחזק בהמטלטלין כמו בנידון דשם ודאי דאין להוציא מידו וכדעת מהרי"ק והוא פשוט וברור ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכ' בתשובת המבי"ט כו' עד ומן הסברא נר' שא"י לכופו שיוכל המלוה. לומר לפלוני אני רוצה להניח כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ז:

כה

הממשכן שדהו. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' י"א שכ' דזהו אפי' אינו דר בו ואינו אוכל פירותיו רק שהלוה על קרקע זו נקרא משכנתא דשכונא גביה וכן מבואר בלשון כסף משנה פי"ב דשכנים סוף הלכה ח' ע"ש. וכ' עוד דאין חילוק בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה וכ"ש אם משכנו לו ב"ד קרקע שלא בשעת הלואה ועמד כך זמן זמנים ואח"כ באו להחליט לו הקרקע דאין בעל המצרן יכול לסלקו בשעת החלטה משום שכבר שכונא גביה ונלמד בק"ו ממשכן הלוה שלא בשעת הלואה ומסברא נראה כי האיין טאבילאטציאן הנהוג עתה ע"פ דינא דמלכותא שהנושה הראשון הוא המוקדם ואין הבעלים יכולים למכור או להשכין הקרקע לאחר כי הוא ממושכן על חוב של זה עדיף טפי משכונא גביה דהנ"נ ובהגיע שעת החלוטה אין בעל המצר יוכל לסלקו אז ובפרט היכא דאיכא עוד טעמים כו' ע"ש עוד:

כו

ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו. עיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס נ"ט שכ' דכאן מיירי שהמלוה היה דר במשכנתא וכן איתא להדיא במרדכי פרק המקבל סי' שכ"ד דהשיב מהר"ם דאי לא דר בו המלוה לא מצי לסלק ליה (עמ"ש בס"ק שלפני זה ויש לחלק) ועמ"ש לקמן סי' נ"ד ס"ב סק"ד:

כז

מי שיש לו בית בשכירות כו'. עי' בטורי זהב שהאריך ומסיים וז"ל ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה גם הרמב"ם מודה עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ וע' בס' קצה"ח שכ' ומיהו נראה דוקא אם אין בני בית של ראשון מרובין מן השני אבל אם בני ביתו מרובין משל השני לא שייך בזה דין מצרן כו' ע"ש וע' בנה"מ שכתב דבב"י מבואר שאם השוכר השני שכרו אחרי שכבר כלה כל ימי שכירתו של ראשון ועדיין לא השכירו לו המשכיר שאין בו דין מצרנות:

כח

אין השוכר יכול להוציאה מידו. עסמ"ע שכ' לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה דשכירות ומשכנתא דין א' להם א"כ במ"ש מור"ם בסנ"ז דאפילו קדם המצרן וקנאה יכול הממושכן להוציאה מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציאה מידו כו' עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ. וע' בס' שער משפט שכ' עליו אולם מהרש"ל בתשובה סי' מ"ג כתב להדיא דאף דבמשכנתא יכול המלוה להוציאה מיד המצרן מ"מ בשכירות אינו כן ואפילו מכרה המשכיר לאחרים אין השוכר יכול להוציאה ממנו ופסק כן הלכה למעשה וע"ש והביאו הש"ך בקצרה (בבה"ט ס"ק ק"ח) וכ"פ הב"ח בתשובה סי' ס"ט (הובא במסגרת ובס' מאמר קדישין) וכ' שכן דעת הרב רמ"א בהגה דיש חילוק בין שכירות למשכנתא בזה וע"ש ומספיקא אין מוציאין מיד הלוקח כמבואר בסמ"ה בהגה ע"ש. ובתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ה תשובה בענין מצרנות בשכירות ומשכונא וז"ל אכתוב לך הדרך אשר בררתי לעצמי לפי הכרעת אחרונים בספיקא דדין מצרנות בשכירות וזהו באם מכר לאחר אין השוכר יכול לסלקו ללוקח שיכול הלוקח לומר קים לי דאין בשכירות דין מצרנות כלל אכן אם בתחלה כשרוצה למכור באו הלוקח והשוכר השוכר קודם. וכשהשוכר והמצרן באים יחד לקנות. המצרן קודם שהוא ודאי. ואם קדם השוכר וקנאו אין המצרן יכול לסלקו כי יוכל לומר קים לי דיש בשכירות דין מצרנות ומ"מ יוכל להשביעו שלא עשה כן משום רמאות שהשכיר לזה כדי להוציא מיד בן המצר. ואם המשכיר רוצה להשכיר אחר זמנו של ראשון לאחר אין השוכר הראשון יכול להכריחו להשכיר לו דוקין. כיון שגוף הקרקע למוכר יכול לומר שניחא ליה להשכיר לאחר ולא לזה שהשני ישגיח יותר על קרקע זו ואדם יכול לעשות בשלו מה שירצה אם כלה זמן שכירות הראשון אם לא שהתנה בפי' שיהיה לשוכר הראשון דין קדימה לזמן מה כו' ובעל משכונא עדיף משותף ואין יכול לסלקו מ"מ אם באים שניהם יחד השותף קודם ועדיף שיש לו חלק בגוף הקרקע וכן איש ואשה שיש להם בית ומת. האשה קודמת ליטול ביתה בפרעון חוב כתובתה כול' או מקצתה שהיא מקרית בעלים ראשונים כל זה נ"ל ברור והסכימו עמי בי דינא וכמו שהדין לענין שכירות כך הדין לענין משכנתא עכ"ל:

א

[ש"ך אות ד] הר"ם אלשיך. נ"ב ובקונטרס עוללת הכרם שבסוף ספר תורת חיים למוהרח"ש סי' י"ד ובשו"ת דבר משה סי' ס"א:

ב

[ש"ך אות ה] מעשה בא לפנינו. נ"ב עיין תשובת הראנ"ח ח"ב סי' ק"א ובס' בני חיי' בטור אות ד':

ג

[שו"ע] על המצרן לה"ר. נ"ב ועיין סמ"ע לעיל סי' ק"ג ס"ק ט"ו:

ד

[סמ"ע אות כב] כשקנאן משנים. נ"ב וכן הוא להדיא במוהריק"ש דכתב בדקדוק לשונו קנה ב' שדות משני בני אדם מסלק איזה מהם שירצה:

ה

[סמ"ע בא"ד] נמי דינא הכי וצ"ע. נ"ב משמע דק"ל להסמ"ע דאף אם הי' להמוכר יותר שדות ומכר ב' מהם לאדם אחד הכי הוא דלית בי' דינא דבר מצרא:

ו

[שו"ע] לא ביטל זכותו. נ"ב עיין מ"ל פרק כ"ג מהל' אישות ד"ה מעשה בא לידי:

ז

[ש"ך אות כה] דחש ליחידאה. נ"ב עיין תשו' נחלה ליהושע סי' מ"ב:

ח

[שו"ע] ודוקא משעה. נ"ב כ' מהריק"ש מכרה ללוקח ואח"ז רב נמצא בטל המכר וחזר המוכר וכתב שנית שטר באופן שהמכר קיים להבא כיון שבן המיצר הי' חושב מקודם שהמכר מכר ולא מיחה. אע"פ שמיחה עכשיו בשניים אין שומעין לו כיון שהמוכר מעשה הראשון הוא שהחזיק וניחא לי' דליקו בהמנותי' עיין סי' שע"ד ס"א עכ"ל:

ט

[ש"ך אות כו] ובתשובת נ' לב סי' ס"ג. נ"ב דמ"ש הטור והמחבר שנתגלה המכר והחזיק בה י"ל דדוקא הוא ותרווייהו בעי' ועיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"ב:

י

[ש"ך אות כז] וס"א באריכות. נ"ב העתק דבריהם בשו"ת משאת משה סי' ס"ו באריכות דהו"ה היכי דהמוכר והקונה במקום אחד. והמצרן במקום שהבית שם דג"כ לית בי' דינא דבר מצרא וז"ל הריק"ש אם בן המיצר הוא בעיר שהקרקע בו והמוכר והקונה הם בעיר אחרת כתב מהרי"ל ז"ל שיכול בן המיצר לסלק להלוקח וחלקו עליו ואפי' בשותף וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא לא מפקינן מני' דהקונה עכ"ל:

יא

[ש"ך אות ל] וצ"ע. נ"ב עיין תשו' מגן שאול סי' ד':

יב

[שו"ע] הקונה מעכו"ם. נ"ב נלענ"ד לדון דאפשר דוקא כשאין המצרן כאן לא חייבו רז"ל לאשהויי מלתא ולשאול את המצר דדלמא בתוך כך ימכרו לנכרי אחר. אבל אם בתחלה כשבא לקנות גם המצרן כאן. י"ל דהמצרן קודם ועיין לקמן ס' מ"ג בהגה:

יג

[הגה] י"א דפטור. נ"ב עיין לעיל סי' קל"א ס"ז והוא משו"ת הרא"ש הובא לשונו בב"י ודו"ק:

יד

[ש"ך אות לח] ודוק. נ"ב עיין בתשו' נודע ביהודה סי' כ"ד:

טו

[שו"ע] המוכר לאשה. נ"ב בתשו' הראנ"ח ח"א סס"י קי"ט כתב כיון דמכרו לנדונית אחותם הוי כמו אשה שמכרה דאין בו דין מצרנית. ע"ש ממילא מכ"ש אם הלוקח קנה וייחד הקרקע לקנותה ליתנה לנדן בתו להכניס הקרקע להמשודך לה דהוי כמו אשה שקנתה דאין בו דין מצרנות:

טז

[ש"ך אות מז] ובתשו' מהרא"ן. נ"ב עיין ספר קרית מלך רב בתשו' סי' א':

יז

[שו"ע] במקומות בהכ"נ. נ"ב עיין תשו' מהר"י בי רב סי' נ"ב:

יח

[ש"ך אות נה] דברי ב"י נכונים. נ"ב ע' תשו' משאת בנימן סס"י כ"ז ובתשו' שבות יעקב ח"ג סי' קס"ד:

יט

[סמ"ע אות צח] לאפוקי ממ"ש ר"ת. עיין תשובת מהר"י לבית לוי סי' ס"א:

כ

[שו"ע] אין המלוה יכול. נ"ב מדברי תוס' בב"מ דף ע"ג ע"ב ד"ה נטר מבואר דהמלוה יכול להוציא. וקצת יש לדייק דאפי' ממצרן יכול להוציאו מדלא תרצו דרבא הי' מצרן:

כא

[הגה] יוכל המלוה לסלקו. נ"ב ומהרש"ל בשו"ת סס"י מ"ג כתב להכריע דממצרן א"י להוציא אבל מאחר יכול להוציא:

כב

[ש"ך אות סה] ויש לישב. נ"ב עיין תשו' לחם רב סי' ק"ן ובתשו' פרח שושן כלל ו' סי' א' ובתשו' הראנ"ח ח"ד סי' קנ"א:

כג

[שו"ע] אין השוכר. נ"ב ובתשו' רש"ל סס"י מ"ג כתב דשוכר גרע ממשכנתא והמצרן יכול לסלקו. ועיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' ק"א:

א

שומעין לו לבטל החלוק' כו' וזה אתי כדעת הא' שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת היש חולקין ועיין בב"י בל' הרא"ש וצ"ע ודו"ק:

א

שני אחים שחלקו כו' כ' בהגהת אשר"י ס"פ הכונס אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והור' ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב לבני בר זיזא הגדולים והחצי יהא מונח עד שיגדילו הקטנים וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שע"פ ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל והמעשה הזה הוא בירושל' הובא ברי"ף סוף פ' הכונס וז"ל שם מהו דיימרון דקיקי' לרברבי' נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציא' מצאנו אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא שניתן לו מתנה עכ"ל ומשמע לי דר' יצחק פליג וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בירושלמי לשון א"ר פלוני דהוא פלוגתא וקאמר דאין חילוק בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו לבר זיזא מתנה וא"כ צריכים הגדולים לחלוק עם הקטנים ואפשר גם הגה' אשרי הבינו כן רק שפסקו דהגדולים לא יתנו כלום כיון דהוי פלוגתא בירושלמי א"כ ה"ל הגדולים מוחזקים וא"צ ליתן כלום לקטנים ולפי זה היכא דתפסי הקטני' בגוונ' דמהני תפיס' בפלוגתא דרבוות' אין מוציאין מידם החצי ומהרש"ל כתב בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל ובנים קטנים של בר זיזא אין להם דין עם הגדולים בעבור החצי' שהרי הוא כאילו ניתן להם מתנה או כמו שמצאו מציאה עכ"ל נראה שהבין דלר' יצחק נמי לא זכו הקטני' ומפרש לית בין דקיקיא לרברביא אין להם דין עם הגדולים או שהגיה לית דין במקום לית בין וכן הוגה באלפסו' החדשי' שנדפסו מקרוב אבל בכל ספרי האלפסו' הישנים איתא לית בין גם בהגהת מיימוני פי"ד מהל' נזקי ממון וכן בבעל העיט' בדיני פקדון דף מ"ח ע"א הובא הירושלמי הזה כן לית "בין כו' בבי"ת וכן הוא בירושלמי עצמו בפ' הכונס לית בין כו' וכן בירושלמי פרק כל הנשבעין אין בין כו' בבי"ת ומשמע כדפי' ועוד דאי כוונת ר' יצחק ג"כ לומ' דלא זכו הקטנים מאי חידש בזה ועוד דהל"ל בקצור הרי כמי שניתן להם מתנה ולאיזה צורך אמר לית בין דקיקיא לרברביא הלא מעיקרא נמי קאמר הירושלמי דלית לקטנים זכיה בממון של הגדולים ועוד דלשון כמי שניתן לו מתנה שבכל ספרי הרי"ף משמע כדפי' היינו שניתן לו לבר זיזא מתנה והיורשין חולקין בשוה דאל"כ הל"ל כמי שניתן להם מתנה ואע"ג דבאמת בירו' עצמו איתא להן ודאי דלשון להן יש לפרשו על היורשים ור"ל שאין זה כמו מציאה רק כמו שניתן להם להגדולים מתנה שיש גם לשאר האחין חלק בה אבל לשון לו אי אפשר לפרשו על הגדולים לבד רק על אביהן של היורשים שכוונת ר' יצחק לומר שמאחר שממון זה בא להגדולים מכח ירוש' אביהן הרי הוא כאלו ניתן לו לאביהן מתנה וא"כ גם הקטנים זכו בחציה ואם כן כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשי' גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכים ליתן לקטנים וכדפי' ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מנייהו (ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ס"ב) וכן בכל דוכתא היכא דאירע כה"ג כן נ"ל:

א

יכול לבטל כל החלוק' וע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה: $דין מצרנות

א

אחד מן האחין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ט ועיין מדיני מצרנות בתשובת ן' לב ספר ב' סי' מ"א וסי' ד' דף ס"ג ועיין מדיני מצרנות בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב וק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:

א

אם הוא מצרן מסלקו השותף כו'. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפירש"י שכתב הרא"ש משמו דדוקא אם באו כאן לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ לא יכול לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע ודוק נ"ל: מעש' בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנ' כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ט):

א

על המצרן להביא ראיה עיין בסמ"ע ס"ק י"ב והיינו דלא כב"ח:

א

נשבע הלוקח בנק"ח כו'. והא דכתב לקמן סעיף נ"ד אבל אם אמר על שוה מנה בר' אינו נאמן עיין בב"י שכתב דיש לחלק וסבר' נכונ' הוא ובא"א ד' צ"ב ע"א כתב דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בק"ק והוא טוען שעשו קנוניא:

א

והוא יודע בודאי כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד אין זה מוכרע והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענ' ברי משביעו וכ"נ:

א

גבאה בחובו כו' כפי שומת ב"ד הקרקע כו' דברי הר"ב והסמ"ע בכאן אינם נכונים לפע"ד דמה ענין שומת הקרקע לכאן וכשתעיין בריב"ש שם תראה שפסק אפי' בלוקח שקנה כבר קרקע והיא תחת ידו ובא בעל חוב לטורפה והקרקע אינו שוה כדי כל החוב א"י לסלקו הלוקח בכדי שומת מה ששווה הקרקע כי יכול הב"ח לומר או תן לי כל חובי או תן לי הקרקע שהיא שוה בעיני כדי כל חובי וכל זמן שאינך משלם לי כל חובי היא שלי ואע"פ שאין בזה תועלת ללוה כגון שהלוה כבר מת ולא הניח נכסים מ"מ יוכל הב"ח לומר כן. כן מבואר שם בריב"ש בתשוב' להדיא וא"כ א"א לומר כאן שיתן לו כפי שומת הקרקע משום דהוא מצרן דודאי מצרן לא עדיף מלוקח שכבר קנה קרקע והיא תחת ידו שיכול הב"ח לטרוף הקרקע ממנו א"ל שישלם לו כל חובו ונהי שיסלקו משום דינא דב"מ ויחזיק הקרקע תתת ידו יטרוף הב"ח אח"כ הקרקע ממנו אם לא ישלם לו כל חובו ועוד דבריב"ש היה שם מעשה שהלוקח היה מצרן ואפ"ה פסק שם שהב"ח יכול לטרוף ממנו הקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו אתן לך כפי שומת ב"ד הקרקע כי הב"ח יכול לו' או תן לי שיעור כל חובי או אקח הקרקע ע"ש מבואר כן להדיא אך מ"ש הריב"ש בסוף התשובה ומביאו ב"י אין הפי' כמו שהבינו הר"ב והסמ"ע דבריו דא"כ קשיא כל הא דאמרן ועוד שהרי כ' הריב"ש וז"ל ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקי"ל דשויה מנה וזבין בר' דצריך ליתן לו ק' [ר'] דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין כו' א"ו בסוף התשובה מיירי מענין אחר דהיינו אם אירע שכבר קנה הב"ח מן הלוה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ונותן לו מה שהיה שוה החוב ואין רואין מה שהיה שוה קרקע דמה ענין שומת קרקע לכאן הלא כל מצרן צריך ליתן מה שנתן הקונה בעד הקרקע וכאן שנתן הב"ח בעד הקרקע ש"ח צריך המצרן לחזור וליתן לו מה שנתן הוא ולכך שמין מה שהי' שוה או [אז] שטר חוב שלו בין פחות מהקרקע או יותר וכך צריך ליתן לו מהשתא ולא שייך כלל לו' שהב"ח יאמר לו או תן לי שיעור חובי או הקרקע שהרי עתה אין הלוה חייב לו כלום שכבר נפרע ש"ח שלו שהרי קנה הקרקע בדמי חובו ואלו היה הקרקע עתה ביד הלוקח לא היה יכול לטורפה שהרי אין לו שום חוב על הלוה והמצרן הוא כלוקח רק שצריך לחזור וליתן לו מה שנתן הוא והיינו הש"ח שלו וע"כ שמין החוב מהשהיה שוה החוב והיינו דכ' הריב"ש ואע"ג דקי"ל דשויא מאה כו' כלומר וה"נ הרי הש"ח היה חוב של ר' ויאמר אע"פ שהקרקע אינה שוה רק ק' אני קניתי כפי סך הש"ח שלי שהוא ר' ואין אונאה לקרקעות זהו אם קנא' במעות בעין דהיינו אם היה נותן בעדה ר' מזומנים שהוא ברור שנתן בעדה ר' אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלים ששמין המטלטלים ה"נ שמין הש"ח מה שהיה שוה כל זה נ"ל ברור כוונת הריב"ש והוא ברור ונכון לדינא ודלא כהר"ב והסמ"ע ואילולי דברי הר"ב בד"מ והסמ"ע היה אפשר לדחוק ולומר דהרב לא כתב דבריו ע"פ דעת הריב"ש אלא ע"פ דעת הרא"ש והט"ו לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' דאין הב"ח יכול לו' תן לי כל חובי או הקרקע רק יכול לסלקו היורש או הלוקח בכדי מה ששוה הקרקע וא"כ הרב כאן בהגהה מיירי שהשט"ח עדיין קיים אך מדברי הסמ"ע ס"ק ט"ז לא משמע כן דמשמע בסמ"ע שהרב הוציא כן מהריב"ש שם וכ"כ בד"מ להדיא וז"ל כתב בתשובת בר ששת סי' תפ"ג שאף בטורף בשומת ב"ד אית ביה משום דינא דב"מ ובעל המיצר אין חייב ליתן לטורף אלא כפי מה ששמו ב"ד הקרקע אע"פ שהחוב הוא יותר מזה ואע"ג דקיימא לן דשויה מאה כו' דשאני התם כו' משא"כ כאן דאע"פ שחייב לו יותר מדמי הקרקע לא טריף רק בעד שומת ב"ד הקרקע עכ"ל ד"מ והא ליתא דאין כוונת הריב"ש כן אלא כמ"ש ולפמ"ש לעיל ר"ס ק"ט סעיף א' דהעיקר כהראב"ד והרמב"ן ובעה"ת ודלא כהרא"ש והט"ו א"כ גם כאן אם בא הב"ח לטרוף והש"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כל חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר:

א

וי"ח כו'. פי' דאפי' לכתחלה יכול הכל למכור לאחד:

א

היו הרבה שותפין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ע"א:

א

ודוקא בשדה אחת כו'. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשני שדות ואפי' לקחן מאחד יכול לסלקו מאחד ומ"ש המחבר אחד שלקח משנים לרבותא כתב משנים דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ז שהרי היא והאחרת קנה כאחד ר"ל כל האחרו' והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחר' (מס"ק י"א ע"כ מצאתי בכתביו שכתב בימי חורפו)

א

אבל המוכר קרקע כו'. לרבותא כתב המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו קרקע לשנים יכול לסלק לאחד מהן אלא אפי' א' מכר קרקע לשנים יכול לסלק אחד מהן וק"ל:

א

בעל בנכסי אשתו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ר:

א

וסילק את הלוקח כו' וכתב הב"ח ונראה דמתחלה כשבאו האשה והעבד להסתלק מלוקח יכול הלוקח לו' להם לא תסתלקו דשמא לא יתרצה בעל ואדון עיין בתשו' ן' לב ספר ד' דף ע"ז:

א

אינו רשאי לקנות כו' ע"ל סי' קפ"ה ס"ג [ס"ב]:

א

וכן נ"ל עיקר כו' והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא וע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פי' מור"ם ודלא כב"ח:

א

וי"ח כו' ועיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג:

א

יש מי שאומר דמצרן כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונר' כוונת הרמ"ה דא"י המצרן להרשות לאחר אפי' שיהיה להמצרן וכמ"ש הסמ"ע וכן משמע ממ"ש בסיפא אבל למיהוי בדוכתא לאזמוני זוזי כו' משמע דוקא לאזמוני זוזי הא לאו הכי לא ולא כהב"ח שפי' דדוקא שיהיה של המורשה הא להמצרן יכול להרשות וכתב דלישנא דאורכת' הכי משמע ונקיט לישנא דתלמודא ע"ש ואדרבא לישנא דאורכתא בש"ס שם משמע שיהיה של המרשה ע"ש ואין להקשות דהא כתב הטור לעיל סי' קכ"ב בשם הרמ"ה דאפי' אינו מקנה לו גוף הדבר יכול להרשות עליו י"ל דס"ל להרמ"ה דכיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוייה וכדאי' בפוסקים ובר מצרן נמי תקנת' היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן וע"ש בסמ"ע עד דהא כבר כתב הטור כו' והב"ח תירץ דשאני הכא דלא מכר לו כל השדה אלא חלק ששית וכיוצא בו ע"ש:

א

ואי"ל תן לי כמו שלקחתי כו' המחבר לטעמיה שכ' בב"י סל"ט שהרמב"ם אינו חולק אהרמ"ה ולכן כ' לעיל סכ"ג וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו (ג"ז כ' בימי חורפו):

א

הי' רוצה הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך והי' קכ"ה:

א

מכר לו קרקע מעט כו'. ע' בס' א"א דף צ"ב ע"ב:

א

רואין אם מכר לו אח"כ ביוקר כו' פי' דאם לא הבליעו אף שהמתנ' היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו אבל אם אינו שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר ואינו יכול לסלקו ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

בא הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה:

א

דאינו נעשה שלוחו בע"כ עיין בסמ"ע ס"ק נ"ג עד ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוי קנין דברים וכו' עכ"ל והא דאמרי' בש"ס צריך למיקניה מיניה היינו בשכבר קנה הלוקח ויש עכשיו זכות למצרן בקרקע לכך מהני קנין דעכשיו ולאו קנין דברי' הוי ולכך כשעדיין לא קנה וא"ל זיל זבין לנפשך כי לא בעינ' יוכל להסתלק אף בלא קנין כיון שאמר כן לא נעשה הלוקח שלוחו בע"כ ומ"ש בש"ס זיל זבין לא אבד זכותו היינו כשלא אמר לא בעינא ליה ואין במשמעות הל' ביטול שליחות וכך פי' דברי המרדכי בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה ועפ"ז הוכיח דליתא לדברי המרדכי לדע' הפוסקים בסל"ב דס"ל דאחר שקנ' ושתק המצרן איבד זכותו א"כ ל"ל קנין דהא בשתק ומחל סגי אלא מוכח דלא ס"ל הא דהמרדכי ובודאי דברי מור"ם בז' תמוהין דחש ליחידאי:

א

שיעו' שילך ויביא מעות כו'. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאף על פי שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בח"ה כשאר ימים כן כתוב בתשו' מבי"ט סי' ס"ו עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשוב' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סס"ג:

א

היה בן המצר כו'. עיין בתשו' מהר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשו' מבי"ט סי' כ"ו מדינים אלו וח"ב סי' קס"ח גם בתשובת רא"ן ששון סי' ר"ה ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ז:

א

שיודיע לאוהבי כו' אם רוצה לקנות פי' דשמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע לאוהבים קרובים דמצרן לשאול את פיהם אם רוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה ל' יחיד וכן כוונת הע"ש דמ"ש והם יודיעו לו ר"ל המוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה ל' יחיד (גם זה כתב בימי חורפו):

א

מכרה למי שקנה הוא ממנו עיין בטור ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו:

א

וה"ה אם מכרו לבן כו' צ"ע לדינא באח' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לו' דזהו יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע:

א

ואם בא אדם אחר ליקח כו' נ"ל שהוא כמו ואם בא אפי' אדם אחר ליקח לכתחלה אין הבעלים הראשוני' יכולים לעכב ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

א

המצרן יכול לסלקו הטע' דלא מיקרי בעלי' ראשוני' אלא כשמכר' המוכ' לאות' שקנו ממנו דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:

א

אין המצרן יכול לסלקו כו' אע"ג דחוזר ומשכיר' אפי' לאותו עכו"ם דמ"מ יכול לו' ארי' אברחא מהגוף כ"כ הב"י בסנ"ז ע"ש המרדכי בשם תשובו' מהר"ם ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשוב' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה צדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש:

א

אא"כ יש צד א' כו' בת"ה צירף לזה הטעם שהקונה היה שותף להמוכר בחובות ומור"ם כ' סתם שיש צד אחר בדבר שאין לסלקו משום דס"ל כהב"י בסע"ב דמטעם שהיה שותף עמו לבד לית משום דינא דב"מ וכמ"ש בסמ"ע וכן עיקר ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

א

המוכר לעכו"ם כו' עיין בתוספות פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א ע"א) ד"ה ולא לסופר ארמאי ובהרא"ש שם ובמע"מ פ' הגוזל בתרא:

א

כל אונס שיבא כו' ואם קנה מהעכו"ם בית שאצל ישראל יוכל להשכיר לעכו"ם אבל לא למכור. מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' ק"ד וע"ש דאזיל לטעמי' ועיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ח ובתשו' רמ"א סי' פ"ו ד' קס"ט ע"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"ג ורפ"א:

א

כדי להשחית נחלתו פי' ומתוך כך שכרה ומעלה רי"ו הביאו ב"י בס"ס:

א

המוכר שדה רע כו'. מכאן נרא' בא' שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהיה לו בעיר שהי' דר בו כבר לא' מבני אותו עיר דאין בן המצר של אותו בית יכול לסלקו ללוקח דהא בסי' ק"ץ סי"ב כ' הט"ו דבזה מיקרי מוכר שדהו מפני רעת' ודוק:

א

טען הלוקח כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' רכ"ח:

א

לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה כו' פי' וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך צריך המצרן להביא ראיה ופשוט הוא רק שבסמ"ע ס"ק פ"א לא הבין כן (ג"ז כ' בימי חורפו):

א

אריס אתה לשדה זו כתב הב"י במחודש ל"ג שנראה מהעיטור וכ"פ התו' והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בו מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסעיף נ"ח דלוה מעכב על המלוה דבאריס בתי אבו' מיירי דכיון דא"י לסלקו הוה ליה כשותף:

א

צריך בעל המצר להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראי' נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת אינו צריך לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן עכ"ל סמ"ע משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהיה יכול לטעון כן מספק וגם מדכ' שם גם בטור לא נזכ' שום שבועה בזה משמע דס"ל דאפי' בברי אצ"ל והוא תמוה דמאי איכפת לן במאי שהיה יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לו דהי' יכול לטעון שמא מפני המס מכר לי וכמ"ש הוא בעצמו ס"ק ע"ט ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע כמו שמבואר בטור ורמב"ם ומחבר אבל האמת יורה דרכו דהט"ו והרמב"ם סמכו אמ"ש בסמוך דאם לאהביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי צ"ל ולית דין צריך בשש דאין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס מכר לי דבברי הכא והכא נשבע ובשמא אצ"ל ויותר מזה צל"ע אם טוען שמא מפני המס מכר לי אם צריך ג"כ המצרן להביא ראיה דנרא' כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי ומ"ש אפי' היה בדבר ספק היינו כדמפ' ואזיל שטוען שמא אריס אתה שזכות המצרן בעצמו הוא בספק שהרי הוא בא להוציא מכח השדה שעל המצר ושדה זו בעצמה בספק אם היא שלו משא"כ בטוען שמא מפני המס מכר שהמצרן הוא ודאי רק שבא עליו מצד אחר אפש' לומ' דאין המצרן צריך להביא ראי' וכן משמע מהרמב"ם שכתב אפילו היה בדבר ספק כו' לפיכך כו' וע"כ האי לפיכך קאי אאפי' היה בדבר ספק וכדפי' דאי כהסמ"ע האי אפי' בדבר ספק קאי אמס ולא היה להמחבר לעשות סעיף בפני עצמו וא"כ אי אמרת דבטוען שמא מפני המס מכר לי צריך המצרן להביא ראיה ל"ל להרמב"ם לאשכח גוונא אחרינא הל"ל הך גוונא דטוען שמא מפני המס מכר לי א"ו הכא א"צ המצרן להביא ראיה והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנות המלך או למזונות וכה"ג דברים הרבה ויצטרך להביא המצרן ראיה על כל אלא דוקא כשטוען ברי ודוק ויש ליישב ולדחוק שכוונת הסמ"ע ס"ק ע"ט ג"כ כמ"ש (ע"כ כתב בימי חורפו) שוב מצאתי כ' במקום אחר וז"ל סמ"ע ס"ק פ"א ואפילו שבועת היסת א"צ כו' אע"ג דבטענ' מס כ' בס"ק ע"ט דנשבע היסת הלוקח אע"ג דהוי נפטר בספקו וכמ"ש שם יש לחלק בין היכא דבא לטעון עליו על שדה שלו שאינו מצרן שלו או בין היכא דידוע שהוא מצרן ודאי וטוען שלקחה מפני מס כו' כן נ"ל לפ' דעת הסמ"ע בזה אמנם צ"ע לדינא כי מנ"ל לחלק בזה ומה שלא כתבו הרמב"ם וטור שבוע' בזה י"ל דסמכו אתחילת דבריהם בטענת מס ודוק עכ"ל:

א

לאשה או ליתומים אפי' יש להם אפוטרופסים ר"א ן' חיים סי' קי"ד ופשוט וע"ש:

א

אין בו משום דינא דב"מ אפי' המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"ם ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד:

א

הקונה מן האשה כו הקונה מן היתומים ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב שכ' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ה וסי' ק"ו וסי' קי"ד וקי"ט וקכ"ה:

א

ודוקא מצרן א"י לסלקו לאש' ואפי' יש למצרן היזק ראיה מבית זה כ"כ בתשו' רא"ן חיים סי' י"ט ע"ש שהאריך:

א

דשותף עדיף ממצרן וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשובת ר"א ן' חיים שם שכ' שהריב"ש סי' ס"ט חולק ע"ז ומסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה ולוקח חשיב מוחזק ע"ש עיין בתשובות ר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' כ"ז ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו דף קל"ח ע"ב:

א

ויש מי שחולק צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פ' המקבל ליתא (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

והיה הקרקע של א' כו' ע' בתשו' סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך:

א

או לבעל הבנין זכות בקרקע כו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשו' ן' לב ח"ב סי' י' וי"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים:

א

הבית והעליי' של שניהם כו' עיין בסמ"ע ס"ק צ"ה וגם בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח הקשה אדברי ב"י כהסמ"ע ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים:

א

בכל הקרקעו' כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ו:

א

וה"ה במקומות ב"ה ע' בסמ"ע ס"ק צ"ט שכ' ז' להטור ובמקומו' שבב"ה כ' הראב"ד מן הדין יש בהן מצרנות אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' עד והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל עכ"ל היינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראי' דהרי לא כ' שפשט המנהג שלא כר"ת גם לא היה בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת דכיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינן כותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת להלכ' למעשה רק לפלפול בעלמ' ע"ש:

א

המלוים ביחד כו' עמ"ש לקמן שנ"ט:

א

מיהו אם נרא' לב"ד כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטי' דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל בתשו' מבי"ט ח"א סי' קמ"ד כ' שמי שרוצה למכור ש"ח שלו לא' בפחו' קודם הזמן יכול הלוה לכופו למכרו לו בזה הסך והביא ראיו' מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל וכמ"ש בספרי ומן הסברא נראה שא"י לכופו שיוכל המלו' לו' לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ודוק ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג ובתשו' ן' לב ספר ד' ד' ס"ג:

א

הממשכן שדה וכו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח ובתשו' ן' לב ספר ד' דף ס"ג ודף ע"ג:

א

ולא הלו' לו על המרתף כו' וע"ל ר"ס רצ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם היה שלו לגמרי וצ"ע:

א

אם בתחלת המשכונתא כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב ותמצא נחת מדף קכ"ה ואילך וסי' ק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח:

א

אין המלוה יכול להוציאו מידו כו' הב"י לטעמיה שכ' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' וליתא דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנו' השדה שעל מצר שלו וזה דעת מור"ם שכ' לעיקר דלמלוה דין מצרן ולעיל בסמ"ה הסכים לדברי המחבר ודוק (גם זה כ' בימי חורפו:

א

השוכר בית מחבירו כו' עיין בס' א"א דצ"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:

א

אין שומעין לו והעלה בתשו' ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזק' חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשובות דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהרא"ן ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ח וע' ע"ש בסי' רע"ז ורצ"ו ורצ"ט וע' בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' השוכר את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא ממכר הוא ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד:

א

ויש מי שחולק וס"ל דיש בשכירות דין מצרנות ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב ע"פ מ"ש בסנ"ח ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

כיון שהוא שותף בו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ז וקע"ח וקע"ט:

א

השכיר ביתו כו' עיין בתשובות ן' לב ס"ד דף ע"ג:

א

שהוא דר בו ואפי' קנה חברו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כן כתב ב"י ולדעת מור"ם א"ש אבל דברי ב"י סתרי אהדדי דהא פסק בתשו' מחו' כ"ח והוא מ"ש בסעיף ס"ג דאין השוכר מסלק לאחר ובתשו' זו כתב דאחד מסלק לחברו אף אם קנה כבר את חלקו ויש ליישב בדוחק ודוק:

א

(סעיף א' אלא שנים לראיה בעלמא) ק"ל למה צריך ראיה דאי בשביל שאם יהיה הכחשה ביניהם לא היה צריך לכתוב דבר זה ותו דאפילו בעד אחד המסייע די לפטור מן השבועה וכמ"ש סימן ע"ה דהא כאן אין עליו בלא עדים רק שבועה וכמ"ש רמ"א סי' קפ"א ס"ב לענין לעצמי אני מציל ממילא עד אחד המסייע פוטר מן השבוע' ויש לתרץ ע"פ מ"ש הרמ"א ס' פ"ז ס"ו דבמקום שצריך מגו לא מהני עד אחד המסייע והכי נמי כיון דשותפים הם ואין להם חזקה וע"כ באם יש הכחשה ביניה' אינו נאמן אלא מצד מגו דלא היינו שותפים או מגו דהחזרתיו וע"כ לא סגי באן בע"א המסייעו:

ב

(סעיף ד' וכן אם בא ב"ח כו') בפ"ק דב"ק דף ט' פליגו רב ושמואל רב סביר' ליה בטלה החלוק' ושמואל סבירא ליה ויתר האח' חלקו דאחים שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות ואפסקא הלכה כרב ונ"ל מדנקט תלמודא וכן הפוסקים הך דינא באחים שחלקו ולא בשני לקוחות שלקחו ממוכר א' ב' שדות ובא ב"ח דמוכר וגבה חלקו של א' מהם דחייב הלוקח הב' לתת מחלקו החצי להלוקח האח' אלא ע"כ בזה אין צריך ליתן לו דדוקא באחין הוה הטעם משום דיורשים במקום אביהם קיימי דהא פי' רשב"ם בפרק בית כור דלשמואל כלקוחות הוה וכלוקח שלא באחריות ואף על גב דסתם אחריות ט"ס הוא היינו דוקא היכא דמכר א' לחבירו דיהיב זוזי דלא שדי איניש זוזי בכדי מה שאין כן כאן דלא יהבו זוזי אהדדי עכ"ל ואע"ג דלא קי"ל כשמואל בהא מ"מ אנו למדין בלקוחות ממש שחלקו אם נלקח חלק א' מהם אין הב' חייב באחריותו דהא לא שקיל זוזי מן הלוקח הב' וזה מבוא' בגמ' דאמר רב ס"לאחין יורשין הן ושמואל ס"ל לקוחות הן משמע דבלקוחות מודה רב לשמואל וראיה עוד מדברי הרא"ש פ"ק דב"ק דכתב בכל דוכתי קי"ל כשמואל אלא דסברא הכא יש לפסוק בב"ח שנטל חלקו של א' למפסק כרב לענין זה הוויין כיורשים דיתמי כרעי דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה עכ"ל וכתב רש"ל בפ' מרובה בתחילת דיני ברירה כתב דין זה מטעם דברא כרעא דאבו' כו' משמע פשוט שבשאר שותפין שקנו ממוכר וחלקו אין לא' על חבירו כלום ואפילו באחים שחלקו אין להם זה על זה כלום כמ"ש סי' קע"ג רק לענין פריעת ב"ח נתחייבו כבר כ"א לפרוע בעדאביהם אבל בשאר מילי הויין כלקוחות ממש פשיטא שאין לזה על זה כלום אפי' לענין ב"ח דאל"כ למה הוצרכו לומר דהאחים הויין כיורשים. אלא שבעל הסמ"ע כתב בסי' ל"ז סכ"א [ס"א] דגם בשותפין שקנו הוה כדין כמו בב' אחים לענין בב"ח דאמרי' החלוקה היתה בטעות והלוקח השני צריך לתת מחלקו לחבירו רק דהתם לענין עדות שאני כיון שכבר הוא פסל אותם ותמהתי על הרב שיאמר כן דא"כ למה כתבו רש"י והרא"ש הטעם דעל שני האחים מוטל עליהן לפרוע חובות אביהן תיפוק ליה מטעם דחלוקה בטעות היתה וכן למה הוצרכו לומר ברא כרעא דאבוה בזה ותו דבריש פ"ק אמרי' לענין אחים שחלקו ונטל א' כספים וא' נטל קרקעות ובא ב"ח ונטל הקרקע ללשנא קמא התם ס"ל פשיטא דצריך בעל הכספים דאמר האי ברא והאי לאו ברא פי' דהא שניהם חייבים לשלם ולא אמרי' התם מטעם חלוקה בטעות היתה וכ"ש ללישנא בתרא דהתם אין לא' על חבירו כנלע"ד ברור דאין השותפין דומים לאחים בזה:

ג

(סעיף ה' או השותפים) פי' בגוף השדה שלא חלקוהו:

ד

(סעיף ו' בהג"ה ואפי' אם) אומר משמע שם בתשובת מיימון דאם תלה הקנין בכך תחלה ואח"כ בא המצרן לסלק הדרא ארעא למריה ירצה אם:

ה

(סעיף ט' אם המצרן חפץ) כו' בד"ר כתב דהו"א דיתבטל המקח מכח שליח שעוות קמ"ל שאין זה עוות כו' ולמד זה ממה דאי' בגמ' זבין בר' ושוה ק' סבור מיניה דהמצרן מצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות ופי' הרא"ש דמיירי שהלוקח הי' חפץ להחזירו ולבטל וקש' הא לפי מה שלא ידעו בני הישיב' דאין אונאה לקרקעות יכול הלוקח מצד עצמו לחזור כיון שנתאנה ואי לאו דברי רבינו והרא"ש הייתי מפרש דהיו בני הישיבה סבורים שהלוקח יצטרך לשלם למצרן כמו קלקל בשדה בס"ו וה"ק לתקוני שדרתיך כו' ואתה קלקלת בעצמך ע"כ תשלם וכן משמע מרמב"ם שכתב כאן אינו יכול לסלקו עד שיתן לו ר' ולפ"ז נוכל לומר דגם בני הישיבה היו יודעים שאין אונאה לקרקעות אלא שהיו סבורים דכאן הוה הלוקח בע"ד של מוכר וחייב להפסיד ק' מכיסו והמצרן יחזיק הקרקע רק בק' ועל זה הביא דברי רב נחמן דאפילו בכה"ג אמרי' אין אונאה והמצרן יקחנה דוקא בר' וכעין שכתב הרא"ש וז"ל וקאמר רב נחמן על מעשה כזה כו' ולפי ד' רבינו והרא"ש צ"ע דאי הוה ה"ל אין אונאה לקרקעית למה היו סבורים דהמקח בטל מ"מ המקח קיים דהא כל לוקח קונה על הספק אם ירצה המצרן ליקח יקח ואם לאו יחזיקנו לעצמו כיון דכאן אין המצרן לוקח בסך זה ממילא לא נעשה זה שלוחו וחייב לשלם ר' דהא אין אונאה לקרקעות:

ו

(ע"ש והוא יודע בודאי) המ"מ נסתפק כאן אם משביעין אותו אפי' על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נראה עיקר דכבר פסק רמ"א כן בסי' ע"ה ס"ג בכ"מ שיש רגלים לדבר:

ז

ע"ש בהג"ה כפי שומת ב"ד הקרקע האי פסקא תמוה לי מאוד מלבד מה שהקשה לסמ"ע דהאיך פסק שישימו הקרקע ובריב"ש כתב דישומו החוב כמו שהיה שוה וטעמו דאין לב"ח הפסד בזה משא"כ כאן דישומו הקרקע יהיה נב"ח הפסד לא מבעיא אם יש למוכר הזה עוד קרקעות אלא דהתפשר עמו ולקח זאת בסך חובו מחמת שהיתה חביבה עליו וע"כ מוותר כנגדו קצת פשיטא שיהיה לו עכשיו הפסד דלא יוכל לתבוע אותו במותר עד כדי חובו כי כבר התפשר עמו אלא אפי' אם היה לו רק קרקע זאת מ"מ אם היה זה מוכר שטר שער חוב שלו היה נותנין לו עכ"פ דמי הקרקע וקצת יותר אולי יתעשר עוד או ימצא לו איזה נכסים במקום אחר וזה נכלול בריב"ש בכתבו ששמין החוב כמה היה שוה דהיינו קצת יותר על שויו הקרקע אבל מה שהקשה הסמ"ע בסקט"ז דהא יהיה הפסד למוכר שיהיה פטור מכל החוב לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עכ"פ המקח קיים בינו לבין ב"ח והמוכר פטור ממנו אלא שהמצרן שרוצה נסלק הלוקח צריך שיתן לו הסך שנתן הוא דהיינו שמין כמה היה שוה החוב לימכר בשוק וחשבי' כאלו נתן לו אותו הסך במזומן וזה שנותן לו המצרן וזה מבואר בדברי הריב"ש סי' תכ"ג [תפ"ג] וז"ל נראה שהלוקח יכול לסלק בדינא דב"מ בכדי מה שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואע"ג דקי"ל קנה בר' ששוה ק' צריך ליתן לו ר' היינו אם נותן מעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כהחליף קרקע במטלטלין ששמין המטלטלין כו':

ח

(סעי' י"א בהג"ה מיהו לכתחלה) כו'. פי' כשבאים כול' יחד קנו ביחד ויש חולקים סבירא להו דלאו בביאתם תליא מילתא ויכול המוכרן לברר א' מהם למכור לו אבל כל שאינם באים ביחד כ"ע מודים דיכול למכור לא' מהם ומלשון רמ"א משמע שאפילו לדעה הא' אם עבר המוכר ומכר לא' אין השאר מסלקין אותו אף שבאו ביחד ואין מחלוקת רק לכתחלה כיצד יעשה:

ט

(סעיף י"ב וה"ה שאם קנאו) וכו'. ובד"ר כתב כאן ואצ"ל ותמה ב"י על לשון זה וכתב לשון וה"ה ול"נ ליישב לשון רבינו דה"ק ברישא יפה כח הספק אפי' נגד הודאי ואצ"ל דמועיל הספק נגד אחר אף שהוא מוחזק דהא לית ליה לרבינו סברא דמועיל ספק נגד ודאי מסברא דמוחזק ואינו מוחזק:

י

(סעיף ט"ז אינו רשאי לקנות) כו' רביני מדמה זה לאפטרופס כמו שהעתיק סמ"ע ופשוט לפ"ז שאם עבר השליח וקנאו דלא מסלקינן ליה וק"ל למה כתב רבינו דין זה כאן הלא בסי' קפ"ה הוא מקומו בדין השלוחין ונ"ל דכתב זה לחרץ מ"ש אח"כ בשם גאון דלא מתבטל המצרנות בשביל זה דקשה דהא אנו רואין שמחל בפי' כיון שלא קנה הוא עצמו לזה כתב שחשש בשביל חשד שיאמר שלקחתי בזול ע"כ עשה פרסום כדי שיודע מה שיתנו בעדה ואפי' [ואפ"ה] ס"ל לגאון דיש לעיין שלא יוזל לגבי לוקח דהיינו אפי' אחר תקנה זו יש חשש שמא לא ידקדק כל הצורך אלא מי שבא ראשון ויעשה קצבה יסכים עמו לטובתו ומה שהקשה סמ"ע סי' ט"ו [ס"ק כ"ו] הא מן הדין אין יכול לקנו' י"ל דמיירי אפי' בהקנה לשליח כבר והרשוהו לעשות כל מה שירצה ואין כאן רק חשד ובזה ניחא מ"ש המחבר אין יכול לסלק כו' וכתב רבינו הטעם שהדי מכר ואין לך מחילה כו' והא בע"כ הוצרך למכור לאחרים דאין השליח יכול לקנו' וכמ"ש סי' קפ"ח [קפ"ה] ומש"ה הוצרך הסמ"ע סקט"ו [ס"ק כ"ז] לפרש דה"ק ולא היה לו לילך בשליחות ולא ידעתי מה תיקן בה דיאמר השליח הרי הכל יודעים דאסור לשליח לקנות ואינו עושה רק שליחות וכמ"ש ניחא:

יא

(סעיף כ"ב אלא היכי דאקני ליה כו') קשה ממ"נ אי כבר הקנה לו קודם קניות הלוקח שדה שלו פשיטא שיכול לסלקו ואי אח"כ הא פסק סט"ו דהלוקח שקנה שדה של המצרן א"י לסלקו ונ"ל דכל שמא הלוקח ממצרן לסלק המקח מצד עצמו א"י כי כבר קדם הלוקח מבעל השדה וכאן המצרן מקנה לו בפי' אדעתיה דהכי שיהא הוא במקומו לענין במ"צ ואע"ג דאין המצרן יכול למכור זכותו היינו כשמכר דבר זה לחוד דאין הקנין חל על שום דבר ומזה מיירי רבינו בסכ"ט אבל כי מכר לו גוף השדה ואמר לו אני מוכר לך שדה שלי ואעמידך במקומי לענין המצרנות של זה מהני וזה מבואר בלשון הרמ"ה דכתב אלא היכי דאקני ליה כו' מלשון אלא משמע דקאי אדסמיך לי' דהיינו מכירת זכות:

יב

(סעיף כ"ג אלא בכעין מעותיו) רבינו חולק ע"ז וס"ל דדומה להחליף שדה במטלטלין שנותן לו דמיהן וה"נ כן הוא והב"י דחה זה דמעות לענין טבי ותקולי הויין כמו קרקע בקרקע בסס"ב דיש קפידא בזה משא"כ במטלטלין דמצוי לקנות ואין קפידא בזה והעיקר כד"ר דבשלמא לענין החילוק בין קרקע לקרקע או מטלטלין אזלינן בתר דעת המוכר דאין אדם רגיל למכור קרקע אלא אם מקבל קרקע אחרת אבל לא בשביל מטלטלין משא"כ לענין טבי ותקולי דנהי דאם יש לפני המוכר טבין ותקולין חפץ לפעמים באחד מהם יותר מחבירו מ"מ אדם שמכר קרקעו אינו מונע המכירה בשביל טבין ותקולין וזה נכלל בדברי ריב"ש שהבאתי בסק"ה [בס"ט] גם בסמ"ע סקל"ח כתב דהדין עם הטור אלא שלא גילה כאן טעמו וכן עיקר להלכה:

יג

(סעיף כ"ו) משום יישוב הארץ בסמ"ע כתב בסקמ"ד דמדכתב הטור דלנטוע חשוב טפי מבתים קמ"ל אם המצרן רוצה לבנות והלוקח רוצה לנטוע אין שם דין מצרנות ודבר תמוה הוא לענ"ד דודאי לא היה שתיק רבינו מלפרש דין זה בפי' ותו לא מצינו שחשו חכמים אלא ליישוב עדיף מדבר שאינו יישוב אבל בשני דברים של ישוב אלא שאחד עדיף מחבירו לא בטלו מש"ה דין מצרנות דאל"כ למה אמר בגמ' בתי עדיף משום ישוב הארץ נגד זרעים דאין בהם ישוב כלל היה לו לומר רבותא דאפי' בישוב יש חילוק בין נטיעה לבתים ותו דא"כ בטלה דין מצרנות דכל לוקח יאמר אני רוצה לנטען והמצרן לא ירצה לנטוע אלא לבנות וא"כ בטלת ישר וטוב וד"ר נ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש וז"ל אבל לנטוע אילנות יראה דחשיב טפי מבתים כדאמר בהשואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב העולם עכ"ל מבואר כוונתו דנקט החשיבות לרבותא דבעלמא מצינן דחשיב טפי וה"נ כוונת רבינו לראיה בעלמא שאין נטיעות בכלל זרעים דהא מצינו שחשוב אפי' מבתים אבל כל שהלוקח רוצה לנטעה והמצרן לבנות אין נראה כלל לבטל מש"ה דין מצרנות דהא גם הוא עוסק בישובו של עולם כנלע"ד:

יד

(סעיף ל' ומשתמש) כתב סמ"ע סקנ"ג או משתמש ותמהני למה לא כתב כך על בונה וסותר דאו סותר קאמר:

טו

(סעיף ל"ב אם שהה המצרן כו') בד"ר בשם הרא"ש כתב דמשמע מרמב"ם דכל שלא ראוהו סותר ובונה מסלקו אפילו לזמן מרובה אלא שהרא"ש חולק וס"ל כמ"ש המחבר כאן ומשמעות הרא"ש ברמב"ם הוא כיון שזכר דוקא סותר ובונה כו' וא"ל דהא כתב הרמב"ם שאל"כ אין אדם לוקח קרקע כו' י"ל דכאן יש לו תקנה שיתרה לו המוכר במצרן אם ירצה ליקח בדמים אלו כמ"ש סי' ל"א:

טז

(ע"ש משעה שנתגלה כו') כתב ב"י תשובת הרשב"א דאפילו לא נעשה כרוז עדיין מכל מקום כל שנמכר בקנין ועדים קלא אית ליה אם לא שנתכוונו להעלים הדבר:

יז

(סעיף ל"ו מכר כל כו') מדכתב שהרי היא ואחרת כו' משמע דאין לו אלא שנים או יש לו הרבה ואין רוצה למכור אלא שנים הוה נמי כן דאפשר שלא ירצה המצרן לקנות גם אותו השני ובתוך כך ימלך זה הלוקח ולא ירצה ליקח שני השדות ביחד ויהיה פסידא למוכר וכן משמע מסקנת סמ"ע סקס"ב [סקכ"ב] וא"ל ממ"ש ב"י ס"ס זה במחל"ז מעשה בא לידי ז"ל הלכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם כמה דמי הבית כמה הם דמי החנות עכ"ל ש"מ דלא מועיל להא' שקנה הבית והחנות להחזיק שניהם אע"פ שאין השני מציין אלא לא' מהם התם שאני דלא קנה עדיין שום א' מהם אלא רוצים עכשיו לקנות משא"כ אם כבר קנה הא' שניהם אין המצרן לא' מהם יכול לסלקו כנלע"ד ברור:

יח

(סעיף מ' שלא קנסו בנו). כו' בב"י נסתפק אי מיירי דוקא בלא קיבל עליו או אפילו בקיבל עליו ופסק בסמ"ע ס"ק ע"ב כסברא בתראה ותמהני שהרי כתב הרא"ש הא דאין ממתינין עד שיבואר ההיזק וידונוהו אז עד שיפרע שהחמירו חכמים לקנסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעכשיו עכ"ל ומשמע דאפי' מלקוחו' טורף משעת הקבלה וכ"ש מיתמי וכיון שנשתעבדו מהיום ודאי אף אם הוזק אחר מות המוכר יפרע נזקו מן הנכסי' וא"כ רבינו מסתמא אזיל בתר שיטת הרא"ש אביו ואח"כ הביא דברי הגאון שלא קנסו בנו ע"כ הגאון לא מיירי מנדון הרא"ש ע"כ צ"ל דמיירי שלא קיבל עליו וס"ל דלענין תשלומין א"צ קבלה כמ"ש הרא"ש וא"ל למה לא תי' הרא"ש קושייתו בזה דמ"ה משמתינן ליה כדי שיצטרך גם בנו לשלם וי"ל דרבותא קמשני דאפילו לקוחות נשתעבדו משעת קבלה ואף ע"ג דגבי מלשינות כ' בסי' ק"ח ס"ב לא קנסו בנו אחריו אע"פ שכבר עמד אביו בדין מ"מ הכא דמקבל עליו בשטר משעבד נפשי' טפי אלא דק"ל מסי' שפ"ה במטמא ומדמע דלא קנסו בנ' אחריו אף על פי שנעשה ההיזק מחיים של אביו וכאן מחייב הגאון אם נעשה בחיי אביו והא הכא עדיף מהתם דלא ברי הזיקא כלל דהרבה פעמים שהעכו"ם דר אצל ישראל ואינו מזיקו ע"כ צ"ל דמיירי הכא דקבלו עליו לשלם ואפ"ה פטור הבן דלא נשתעבדו הנכסים אלא למה שיהיה היזק בחיים:

יט

(סעיף מ"ב אין בהם דין המיצר) כתב בסמ"ע סקע"ג אפי' אם לוה לצורך א' מאלו כו' הוא תמוה מאוד דלא כתבו התוס' ורבינו דאפי' לוה כו' אלא בכרגא ומזוני וקבורה שהם מהדברים הכרחים לאדם משא"כ לענין רע ויפה שאין שם אלא הפסד ממון קצת וזה פשוט וכן משמע מדברי ב"י שכתב ומשמע לרבינו דבכרגי ומזוני הוו דומיא דקבורה עכ"ל ש"מ דלא אמרי' כן בשאר דברים וראיה עוד מדלא כ' רבינו כן אלא באלו דוקא ואף שברמב"ם נחשבי' אלו דברים בחד בבא מ"מ אין ראיה שהוא לא מיירי אם לוה לצורך אלו ונלע"ד פשוט שט"ס יש בסמ"ע ושייך בדין שלאחריו:

כ

(סעיף נ' ואין חבירו שראוי לקדם כו') . מה שהקשה סמ"ע סקצ"א למה לא הביאו שת"ח יכול לסלק ונ"ל דעכשיו אין לנו דין ת"ח כמ"ש ס"מ מ"ח לכתחלה ימכור אפילו בזמן הזה לת"ח:

כא

סעיף נ"א א' אם מכר א' מהם חלקו) הקשה ב"י לדעת הרא"ש ורבינו דאפילו אם יפול הבית יבנה אחר במקומו מקרי יש זכות כל שהוא לזמן ידוע האיך אמר הרי"ף שבעל הבנין מעכב על בעל בעל הקרקע הא בעל הקרקע א"י למכור כלום דמה זכות נשאר לו ותי' דהבנין הוא על קצת הקרקע והחצי הא' נשאר לו וק"ל דאמאי כתב רבינו דמקרי שותף ועדיף ממצרן דע"כ לא אמרינן ריש סימן זה דשותף עדיף אלא היכא שאין גבולו ניכר וכל פסיע' ופסיע' שייך בשותפות משא"כ כאן לא היה באותו השאר רק מצרן לחוד:

כב

(שם הבית והעליה). הנה תמה הסמ"ע דהא כתב בראשונה דהוה כשותף והנלע"ד עיקר דהא יש לבעל העלי' שליש בקרקע כמ"ש וזימן קס"ד ס"ה הוי שותף גמור:

כג

(סעי' נ"ב בקרקע) כמו שנתבאר משמע אפי' יש לו זכות על איזה זמן לחוד כמ"ש המחבר בסעיף נ"ח והוא דעת הרמב"ם וכמ"ש הסמ"ע סקצ"ד וצ"ע דהא לא עדיף ממשכנתא דאין למלוה זכות בקרקע הסמוכה לקרקע הממושכנת כמ"ש לקמן המחבר בסכ"ח (א"ה לנ"ד הרב ז"ל גדולה מזו היה ליה להקשות לעיל סנ"א דמשמע דאפי' אם מכרה לבן המצר אם יש לבעל הבנין זכות בקרקע על זמן מה הרי הוא מסלקו וכמ"ש הסמ"ע סשצ"ד ולקמן סנ"ו פסק דאפי' אם מכר הממשכן את השדה לאיש אחר שאין מצרן אפ"ה אין המצוה מסלקו ונלע"ד דעיקר קושי' אין כאן דודאי לא דמי משכנתא להכא והכא עדיף דיש לו זכות וקנין בגוף הקרקע כל משך הזמן ההוא ויכול לעשות בו כל מה שירצה דשלו הוא לגמרי לאפוקי משכנתא דאינה אלא משכון בעלמא וזהו ברור עכ"ה):

כד

(סעיף נ"ג בהג"ה יש דין מצרנות בבתים) נ"ל דאם אינם סמוכי' ממש אלא יש קצת דרך הילוך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות וכן משמע בב"י לפי הטעם שכ' בשם הראב"ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחי' וזה אין שייך כאן כנלע"ד.

כה

(סעי' נ"ד נותן לו בן המצר כו'). דממ"נ אי מתנה היא הא לית בה מצרנית ואי לקוח' היא אין דרך המוכר לקבל אחריות יותר ממה שקיבל מהלוקח כך כ' ב"י:

כו

(סעיף נ"ז בהג"ה אין לו שייכות במרתף) לא ירדתי לסוף דעתו כיון שפסק סנ"ח לענין שדה הסמוכה דמקרי המלוה מצרן כ"ש לזה שתחתיו ומ"ש הסמ"ע ס"ק ק"ט דהא גרע כו' הוא תמוה מאוד דהאיך יהיה מצרן טפי בקרקע שבצדו מקרקע שתחתיו ממשותו דהא כ' ב"י בזה וה"ה אם יש בית א' שאינו ממושכן אצל זה הממושכן שאין למלוה עליו זכות משום בר מצרא ומש"ה פסק גם במרתף זה שאין למלוה עליו זכות וא"כ כיון דפסק סימן נ"ח דבצדו יש זכות כ"ש בזה שתחתיו ואין בידי אלא לומר דכתב רמ"א לאותן דיעות דס"ל בשדה הסמוכה שאין למלוה דין מצרן אבל למאי דפסק רמ"א בסמוך שיש למלוה דין מצרן כ"ש בזה:

כז

(סעי' נ"ח וכן נראה עיקר) נ"ל דלא הכריע כן אלא לענין שאם קנה המלוה השדה הסמוכה לשדה הממושכן שאין המצרן מסלקו אבל לא לענין שמלוה יסלק הא' שקנה כיון שיש הרבה גדולי' בחכמה ובמנין נגד זה וכבר נפסק לעיל שאין להוציא מלוקח במקום מחלוקת משמע ג"כ מדעת רבינו שכתב דאם כבר קנאה המלוה שאין המצרן מסלקו משמע דוקא בזה מש"ה לק"מ ממש"ר בשם הרמב"ם בסעי' מה או שכיר או ממושכן כו' דמשמע שבשניהם אינו מסלק את הלוקח ובנ"י נכתב עוד מזה ומ"מ לענין מרתף שתחת המלוה נלע"ד שיכול להוציאו וכמ"ש בסמוך:

כח

(סעיף נ"ט השוכר בית מחבירו כו'). זה הפי' של דברי הרמב"ם שכתב השכירות אין בו דין המצר מה שהבין בו רבינו לפי דעת ב"י והביא ע"ז דעת הרא"ש שחולק ע"ז וכ' דשכירות ליומא ממכר הוא ולפ"ז חולק ג"כ על מ"ש המחבר בשם הרמב"ם תחילת סעי' ס' דאם נשכר בית אצל זה בשכירות דגם בזה ס"ל להרא"ש דשוכר דוחה את הלוקח וזהו שכ' שם רמ"א יש מי שחולק כו' ר"ל גם ארישא וק"ל אמאי כ' רבינו בשדה הסמוכה לממשכן דאם קדם המלו' וקנאה שאין המצרן מסלקו הל"ל רבותא אפי' קנאה אחר כבר שהמלוה מסלקו ותו דהרא"ש בעצמו כתב בכלל נ"ד דין ג' הלכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן קצוב אין לו קרקע דהוי כמו שכירות ואין בו דין מצרנות וכאן כתב רבינו שחולק על הרמב"ם וכבר השאיר ב"י את זה בצ"ע ע"כ נלע"ד דאין יפה כח למלוה או שוכר אלא שאם קדם מלוה וקנאה לשדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו כיון שבאותה שעה היה לו ג"כ ישר וטוב משא"כ כשבאים אלו להוציא מן הלוקח שקנאה דהלוקח קנאה קנין עולמית והוא מצרז עראי ומ"ש רמ"א בס"ס יש מי שחולק היינו אסיפא דקדם המלוה וקנה שדה הסמוכה שאין המצרן מסלקו (א"ה כן הם דברי הסמ"ע ע"כ) והא דכתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם בשכירות שיש בו דין מצרנות היינו לענין שכירות דוקא בשדה הסמוכה לשדה השכירות שעומדת ג"כ להשכיר דאינו יכול השוכר לומר אני בר מצרא לשכור גם זה והרא"ש ס"ל דיכול לומר כן דשכירות ליומי' ממכר הוא אבל דאי אין יפוי כח לשוכר בשדה הסמוכה להנמכרת לסלק את הלוקח וזהו דברי הרא"ש בתשובה נמצא להרא"ש לענין הלואה ושכירות דהוה השוכר והמלוה מצרן גמור לענין לשכור בית שאצל שדיהו אבל לענין קנין אין לו זכות רק שלא לסלק אותו המצרן אבל לא יסלק הוא את הלוקח וחולק גם על סנ"ט ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה מודה גם הרמב"ם (בטור סס"ח וכתב הרמ"ה אף על גב דאתידע כו'. ק"ל מאי אע"ג הל"ל אבל אי אתידע ליה כו' ונראה דה"ק לא מבעיא אי לא ידע עד בתר דהוציא השדה שלו מגזלן פשיטא שלא הפסיד אלא אפילו ידע תכף אחר סילוק גזלן ללוקח והנגזל לא הזכיר כלום רק משדה שלו עד שזכה בשדהו לא הפסיד שהרי הוא אומר המתנתי עד שאוציא שלי תחלה:

א

מחבר ססעי' נ"ג בהכ"נ נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' צ"ה:

ב

שם סמ"ע סוף הסי' נמי יכול נ"ב ואין כן דעת רש"ל וב"ח שבש"ך ס"ק ס"א וע' ט"ז סעיף נ"ט ולכן אין להוציא מיד מי שקדם ולקחו אפי' אחר מכ"ש בעל המצר:

א

סעיף ל"א נמלך המוכר בבן המצר וכו' לא צריך וכו'. נ"ב מעשה בא לידי באחד שהיה דר בחנות בתורת שכירות ואח"כ בא אחר אצל הבעלים לשכרה והעלה בדמים. והלך בעל החנות והודיע להשוכר מכבר שכך וכך נותנין לו אם אתה רוצה תן אתה כך והשיב השוכר שאינו רוצה ליתן לך ושכור לאחר. והלך בעל החנות ושכר לאחר אך לא נתן ערבון כסף רק נתן לו משכון גם עשו ת"כ ואח"כ נמלך השוכר העבר ורוצה להיות מצרן ליתן זה הדמים ובאו לפני לדין. והנה אם יש בשכורות דין מצרנות כיון שהוא פלוגתא דרבוותא ובעל החנות אינו מקפיד יהי' נשאר בחנות מי שיהי' ואיזה שירצ' לכך כיון דשוכר העבר דר בחנות מכבר אמרי' היכא דקיימא ארעא תיקום. אך בזה היה רעותא כיון דכבר נמלך המוכר היינו הבעל החנות ואמר לא בעינא א"כ הפסיד דין מצרנות שלו כמבואר בסעיף זה. אך כך דייקינן אעפי"כ נרא' דזכה המצרן כיון דלא נתן השוכר כסף רק משכון וכבר קיי"ל בכמה דוכתי דמנה אין כאן משכון אין כאן. א"כ ליכא כאן כסף כלל רק סטימותא לבד. והן אמת שבסי' ר"א מבואר שבסטימותא לבד צריך לקבל מי שפרע אך הביא שם הש"ך בשם הב"ח דהיינו דוקא במטלטלין אבל לא בקרקעות אף לפי מה שמסיק שם הש"ך עכ"פ הב"ח גלה מנהגנו עכשיו דבקרקעות ל"ש סטימותא וא"כ ליכא כאן קנין כלל להשוכר החדש וכל דליכא עדיין קנין ודאי קודם שקנה הלוקח יכול עדיין המצרן לחזור בו ולומר עדיין שרוצה הוא דמידי הוא טעמא שא"צ למיקנא בי' היינו מכח דאינו נעשה שלוחו בע"כ וזה הוי דוקא כשכבר קנה הלוקח אבל כל שלא קנה יכול לחזו' בו עדיין והוא קודם. ואף אי נימא דכוונת הב"ח והש"ך שדוקא לענין קנין גמור לא הוי סטימותא קנין גמור גבי קרקעות אבל לענין מי שפרע שייך אף בקרקעות. הנה חוץ מה שציון של לשון הש"ך לא משמע כן רק אף לענין מי שפרע ל"ש בקרקעות מיהו בל"ז אף אי נימא דמי שפרע שייך אף בקרקעות מ"מ הכא לא שייך מי שפרע כיון דהקונה לא קנה עדיין בדין ממילא לא שייך לומר שאינו נעשה שליחו בע"כ כיון שעדיין לא קנה וא"כ כיון שהדין שהמצרן יכול לחזור בו והדין נותן שהמצרן קודם שוב אין על המשכיר לקבל מי שפרע כיון שהוא אינו משנ' מרצונו רק שהדין נותן שהמצרן קודם א"כ ל"ש בזה מי שפרע כלל כיון שמשנה מכח הד"ת והדין לא מרצונו ומכח ועשית הישר והשיב לך לא שייך בזה מי שפרע כלל ויכול לחזור בו והוי המצרן קודם זה נראה לפענ"ד ברור לדינא והכי פסקתי ודוק היטב כי די ברור הוא בעז"ה ועיין בתשובתי לחו"מ סי' ע"ב לק' קאזליב מהדורא ג' שכתבתי שם דבר חדש דאף אם אין המצרן בידו לקנות לבדו יכול ליקח שותף עמו ואין יכול הלוקח לומר לו כי הוא יהי' שותף עמו כי יכול לומר לו זה נוח לי והשני קשה ממנו עיי"ש כי דבר נכון הוא ובילדותי ממש בהיותי בן כ"ב שנה בק"ק ראווא הייתי בורר בעסק גדול עם הרב הגאון אשר היה אבד"ק אוהנוב ואח"כ בק' טיסמניץ ועם הרב הגדול מוה' ארי' מזאמישץ ז"ל אבי הגאון מוה' צבי הירש העלליר ז"ל. והמה היו אז כבר ישישים באו בימים. ופסקנו אז דגם בשענק שייך לומר בחלקי הייתי משתמש. וכן אני מורה תמיד. והן אמת דאם השותף משכירו לאחר ומקבל דמים בזה מודינא דשייך לשניהם וכן פסקתי אני מסברא טרם ידעתי מספר נתיבות המשפע. אך זה שאני דהתם הוי הריוח מגוף הקרקע ולכך כיון דשותפין הם שלוחין זה לזה וידו כיד שותפו הוי כאלו אנן סהדי שכוונתו היה לקבל בעד שניהם ולא גרע משותף שהציל דהוי לאמצע מכש"כ בזה אבל במחית הבית הנה ז"א ריוח מגוף הקרקע רק מן המו"מ שמרויח בי"ש ויגיע כפו ואינו הנאה מגוף הקרקע רק שצריך לדירה בעלמא לעשות שם זה והוי כשאר דירה דיכול לומר בחלקי הייתי משתמש והרי הוא בידו לשכור לו בית אחר ולעשות מו"מ זה רק שהיה צריך לשלם שכר דירה אם כן עתה שדר בבית המשותף יכול לומר בחלקי הייתי משתמש וזה ברור ונכון. אך בזה אני מסתפק באם קודם שהשכיר אמר בפירוש שמשכיר לו רק לדור בחלקו ובמקומו לבד כאילו הייתי אני דר ולי יגיע השכירות בזה י"ל אף קבל דמים א"צ להחזיר. ולא אמר הנתיבות המשפט רק בסתם אז שייך השכירות לשניהם וצ"ע בדין זה. אבל אם דר לבדו אף אם עשה בו כל המו"מ אין מנכין לו מחלקו. ולו יהא דהוי ספק המע"ה וכל דבר השותפין הוי בחזקת שניהם כמ"ש בחו"מ סי' צ"ג. א"כ הדין עם השותף שיכול לומר גם בזה בחלקי הייתי משתמש. כן השבתי להרב מהרימלוב הנ"ל: