שולחן ערוך, חושן משפט קמ״ו: מחאה מבטלת החזקה ובאיזה לשון ובמה ומתי. ובו כ"ה סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

מחאה מבטלת החזקה ובאיזה לשון ובמה ומתי. ובו כ"ה סעיפים:
מחאה מבטלת החזקה אפי' מיחה המערער שלא בפני המחזיק אפילו הוא במדינה אחרת אם שיירו' מצויות ביניהם ובלבד שתהי' בפני עדים ודי בפני ב' ואפי' זקנים או חולים אע"פ שאינם יכולים לילך ולהודיע למחזיק שהם יאמרו הדבר לאחרים ואחרים לאחרים עד שישמע למחזיק:

ב

אין מחאה בפחות משנים אבל באחד לא אפי' מיחה בפני המחזיק ואפי' שמודה במחאה דמתוך שיכול לומר לא מחית בי נאמן לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שעד א' מכחישו ויש מי שחולק:

ג

אפי' אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם לא הגדנו לשום אדם אפי' הכי הוי מחאה לבטל החזקה כיון שהוא מיחה כראוי וסמך עליהם שיאמרו אותו לאחרים ואחרים יאמרו לו ואפי' שאמר לעדים כשמיחה בפניהם אל תאמרו לו או שהם אמרו מעצמם לא נאמר לו הוי מחאה שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו ואפילו אמרו לא נוציא דבר זה מפינו הוי מחאה דמילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה אבל אם הוא אמר לא יצא דבר זה מפיכם לא הוי מחאה.

ד

כיצד לשון המחאה אומר בפני ב' פלוני (שהוא) משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין (וי"א שא"צ לומר אתבע אותו בדין) (טור בשם הרא"ש וב"י בשם רשב"ם ותוס') וכן אם אמר להם שכורה היא בידו או משכונא ואם יטעון עלי שמכרתי או נתתי אני תובע אותו בדין וכן כל כיוצא בזה ה"ז מחאה אבל אם אמר להם פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה שהרי המחזיק אומר כששמעתי (זה) אמרתי שמא חירף אותי בלבד ולפיכך לא נזהרתי בשטרי: הגה ולא מהני אלא מחאת המערער שידוע שהקרקע היתה שלו אבל אם נתנה לו (למערער הזה) הקרקע בסתר ולא נתגלה שהיא שלו אין מחאתו כלום דהמחזיק יכול לומר לא חששתי במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו (ב"י בשם הרשב"א):

ה

מחאה בפני ב' כותבין אע"פ שלא אמר להם כתובו: הגה ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו על עצמו ליכתוב לו שמיחה אבל לא יכתבו שמענו שמיחה דהוי עדות מפי כתבם (נ"י פ' חזקת הבתים) וכיון שמיחה בשנה ראשונה א"צ לחזור ולמחות בכל שנה ושנה אבל צריך שלא יהא בין מחאה למחאה ג' שנים גמורות שאם שהה בין מחאה למחאה ג' שנים לא עלתה לו מחאה:

ו

בד"א במחאה על פה אבל אם מכרה המערער לאחר בשטר תוך ג' שני' א"צ למחו' עוד וצריך המחזיק ליזהר בשטרו לעולם:

ז

ערער וחזר וערער אם מחמ' טענה ראשונ' ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה:

ח

לא אמרו למחות בסוף כל ג' וג' אלא כשעמד בתוכו אותו הראשון אבל כשמכרו הראשון א"צ למחות בלוקח לפי שהלוקח הזה אינו בא אלא מכח הראשון וכבר מיחה זה בראשון:

ט

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים ובא המערער ואמר לו מאין לך שדה זו שלי היא השיבו איני יודע של מי הוא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה שהרי לא טען שלקחה ולא שנתנה לו ולא שירשה (וכ"כ המרדכי פח"ה) ואעפ"כ אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו הביא עדים תחזור לו השדה ומוציאין ממנו כל הפירות שאכל ואין פותחין לזה המחזיק תחלה לומר שמא שטר היה לך ואבד עד שיטעון מעצמו (ואז שומעין לו ואין זה חוזר וטוען) (טור סי"ו) וכן האוכל שני חזקה מחמת שיש שטר בידו ונמצא השטר בטל בטלה החזקה ותחזור השדה עם כל הפירות לבעלי':

י

הבא מחמת ירושה שטוען אני ירשתי ממורישי א"צ טענה אחרת: הגה ודין לוקח ובעל חוב שגבה קרקע כדין יורש (רא"ש סוף כלל נ"ח) ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היתה שלהם (הרא"ש כלל צ"ט סי' ד') ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש או נשתמש בה אפי' יום א' וכיון שאכלה הוא ג' שנים מחמת מורישו מעמידין אותו בידו וה"ה אם החזיק המוריש ג' שנים (טור) אע"פ שהוא לא [דר בה] (כלל) (ב"י) אבל אם לא הביא ראיה שדר בה מורישו כלל תחזור השדה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהוא שלו הביא ראיה שנראה בה מורישו אינה כלום שמא בא לבקר אותה ולא קנאה אם היתה שדה והביא עדים שנרה מורישו ה"ז בחזקה שקנאה (המ"מ פי"א מה' טוען): הגה אשה שהחזיקה בקרקע בעלה לאחר מותו ואח"כ החזיק בנה ג' שנים ובאו יורשי הבעל ואומרים שקרקע זו של הבעל ובנה אומר שנפל לאמו בכתובתה בנה נאמן במגו דאי בעי אמר מכם קניתיה והרי אכל שני חזקה אבל אי לא אכל שני חזקה שאין לו מיגו אע"פ שמורישו החזיק ג' שנים לאו כלום הוא דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה (מרדכי פרק חזקת) ודוקא יורש וכיוצא בו אבל מי שלקח הקרקע מן האשה ומכרה בפרסום מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח דאילו לא היו הקרקעות של האשה לא היו מניחין היורשין לאשה למכרם בחזקתה בפרסום וכל כיוצא בזה (ב"י בשם הרשב"א):

יא

הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה טען המערער ואמר היאך תטעון שלקחת ממני היום ג' שנים ובאותו זמן לא הייתי במדינה זו מצריכין זה שבתוכה להבי' ראיה שזה פלוני שמערער היה עמו במדינה בזמן הזה שטוען שמכר לו אפילו יום אחד כדי שיהא אפשר שימכור ואם לא הביא מסלקין אותו:

יב

ויש מי שאומר דדוקא כשמזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום א"צ להבי' ראיה שהיה כאן ביום שקנאה ואפי' אם יאמר המערער אמור באיזה יום קנית אותו אין מזקיקין אותו לכך וי"א דדוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אף על גב דאמר ליה זבינית מינך ביום פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה (דדילמא מכר לו על ידי שליח) (טור בשם הרמ"ה והרא"ש):

יג

הרי שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער וא"ל מה לך ולשדה זו הודה וא"ל יודע אני שהיתה שלך אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואמר לו המערער פלוני שמכר לך גזלן הוא הואיל והודה שהיא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער אע"פ שאין לזה המערער עדים שהיא שלו ואין המחזיק יכול לגבות מעותיו מהמוכר מפני שיאמר לו אילו לא הודית לו שהיתה שלו לא היו מוציאין אותה מידך:

יד

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפי' יום אחד (או אפילו שעה אחת) ודוקא שיש עדים שדר בו המוכר בתורת דירה אבל אם אינן מעידים על הדירה רק שראוהו נכנס בו למדדו לא מהני (טור) או שאמר ליה בפני לקחה ממך ואח"כ מכרה לי מעמידין אותה בידו שהרי יש לו טענה עם חזקתו ואילו רצה טען ממך לקחתיה שהרי יש לו שני חזקה ואם לאחר שטען קניתיה מפלוני שאמר שקנאה ממך חזר וטען קנאה ממך בפני אין שומעין לו אבל אם מתחלה אמר מפלוני קניתיה סתם ושוב הוסיף ואמר שקנאה ממך בפני שומעין לו:

טו

אם עמד המוכר בדין עם המערער קודם שמכרה למחזיק ונפטר ממנו כיון שלא היו לו עדים שהיתה שלו אע"פ שלאחר שמכרה לזה המחזיק ערער עליו המערער והודה לו שהיתה שלו על פי המוכר שאמר לו שהיתה שלו וקנאה הוא ממנו לא הפסיד בזה כיון שכבר יצא זכאי מב"ד המוכר שמכרה לו:

טז

הביא המחזיק עדים שדר בו המוכר יום אחד ואחר כך הביא המערער עדים שהמחזיק רצה לקנותה ממנו וטוען אילו קניתיה מפלוני כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אינה טענה שאומר רציתי לפייסך במעט מעות כדי לסלק תרעומתך (אבל אם לא טען הוא לא טענינן ליה) (ב"י בשם הרמב"ם בסו' ה"ט):

יז

אם לא הביא המחזיק עדים. שדר בו המוכר יום אחד וטוען המערער שהמוכר גזלה או אפי' יש לו עדים שדר בו המוכר יום אחד אלא שיש למערער עדים שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו וגזלן אין לו חזקה והביא המחזיק עדים שנתייעץ עם המערער אם יקחנה ויעצו לקנותה וטוען זה אלו היתה גזולה ממך למה יעצתני לקנותה אינה טענה שיאמר המערער אתה נוח לי להוציאה מידך יותר ממה שאוציאנה מיד הגזלן אבל אם כופר ואומר מעולם לא יעצתיך לקנותה וזה מביא עדים שיעצו מחייבים למערער:

יח

אם הביא המחזיק עדים שא"ל המערער לקחתה לו מיד המוכר אינה טענה לומר לו אם הוא שלך למה רצית לקנות דעביד אינש דזבין דיניה: הגה מי שקנה קרקע אחת שני פעמים ותובע המוכר במעות השניים אם טוען המוכר שחזר ולקחה מן הלוקח ולכן חזר ומכרה לו שנית נאמן ואם אינו טוען כך צריך הלוקח לברר למה קנאה שני פעמים אם אמר שטעה נאמן ואם אמר שידע ולקחה שני פעמים הדין עם המוכר דודאי נתן לו המעות לשם מתנה (ב"י בשם הרשב"א):

יט

טען המחזיק מפלוני קניתיה וחזקתי בה שני חזקה ויש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד השיב המערער והלא יש בידי שטר מקויים שאותו פלוני מכרה לי מהיום ד' שנים וקדמה קנייתי לקנייתך חזר המחזיק וטען שני חזקה שאמרתי לא בשביל ג' שנים בלבד אלא שנים רבות יש לי שקניתיה ואני קדמתיך הרי טענת המחזיק טענה שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה לפיכך אם הביא המחזיק עדים שאכלה שבע שנים שנמצא שאכלה שני חזקה קודם שקנאה המערער מעמידין אותה בידו אבל אם אכלה פחות משבע שנים מוציאין אותה מידו שאין לך מחאה גדולה מזו שהרי מכרה בשטר קודם שנגמרה החזקה והיה לו ליזהר בשטרו לעולם ואם לא עשה לו שטר אלא מכרה לו בעדים אין לו קול ולא חשיב כמחאה ודי לו בחזקת ג' שנים:

כ

בד"א כשאמר תחלה שני חזקה סתם אבל אם פירש שלש שנים ואח"כ הוציא המערער השטר של ד' שנים אפילו הביא המחזיק עדים שהחזיק בו שבע שנים אינו כלום וי"א דהוא הדין אם אמר אכלתי ג' שנים שיכול לחזור ולטעון שני חזקה טובא קאמינא כיון שלא אמר ולא יותר:

כא

אם היו הטענות בענין שנודע למחזיק קודם שיטעון טענתו שיש למערער שטר עליה אם טען המחזיק השתא מקמי דזבנה לך זבנה לי חד יומא נאמן במגו דאי בעי אמר מנך זבינתה:

כב

ב' שהיו עוררים על שדה זה אומר שלי וזה אומר שלי ואין לאחד מהם ראיה או שהביא כל אחד מהם עדים שהוא שלו או של אבותיו או שהביא כל א' משניהם עדים שאכלה שני חזקה והשנים שהעידו בהם אלו הם השנים עצמם שהעידו בהם אלו אם היה א' מחזיק בה מקודם תשאר בידו ואם לא היה אחד מחזיק בה מניחין אותה בידיהם על המתגבר וכל המתגבר ירד בה ויהיה האחד מוציא מידו ועליו הראיה ואם בא שלישי ותקף עליהם וירד לתוכה מסלקין אותו ממנה:

כג

הביא האחד עדים שהיא של אבותיו ושאכלה שני חזקה והרי היא תחת ידו והביא האחד עדים שאכלה אלו השנים עצמם (והרי היא תחת ידו) נמצא עדות החזקה של שניהם מוכחשת מעמידין אותה ביד זה שהעידו עליו עדי החזקה שהיא של אבותיו ומורידים אותה לתוכה חזר השני והביא אף הוא עדים שהיא של אבותיו שהרי נמצאת גם עדות זו מוכחשת חוזרים ב"ד ומסלקים ממנה אף הראשון ומניחים אותה ביד שניהם וכל המתגבר ירד בה (ואם היתה תחלה ביד אחד מהן מחזירין אותה לידו כמו שהיתה תחלה (טור):

כד

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו מעולם) וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפירות שאכל אפי' אין עדים שאכלם אלא על פיו שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום: הגה אבל אם לא העידו העדים רק סתם שהיה של אבותיו ואין מעידין שלא מכרוה אם אפשר לפרש דברי המחזיק שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו שומעין למחזיק אבל אם טען תחלה שהיו של אבותיו מעולם אינו חוזר וטוען ואם אמר המערער של אבותי והמחזיק אומר של אבותי דמשמע ולא של אבותיך אנן לא טענינן ליה ליישב דבריו אלא א"כ מפרש דבריו בעצמו ומיהו אם היו לו עדים שאבותיו דרו בו יום אחד אע"ג דלא טען לפרש אנן טענינן ליה (כל זה בטור) חזר זה המחזיק ואמר כן של אבותיך היתה ואתה מכרת לי וזה שטענתי תחלה שהוא של אבותי כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותי או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זה טענה נכונה שהרי נתן אמתלאה לדבריו הראשונים ומעמידים אותה בידו והוא שטוען כן בעודן בפני ב"ד אבל אם יצא מבית דין וחזר וטען אין שומעין לו דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר ואם טען בתחלה ואמר לו של אבותי ולא של אבותיך אין שומעין לו בטענה זו אחרת אפילו בעודו בפני ב"ד בד"א שאינו חוזר וטוען בשטוען תחלה בפני ב"ד אבל מה שאמר חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון בב"ד ויש מי שאומר שאפילו אמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך יכול לומר בב"ד של אבותי שלקחוה מאבותיך ויש מי שחולק בזה:

כה

הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה והרי שטרי והוציא שטר מקויים טען המערער שהוא מזויף (כ"כ הטור בשם רמב"ם ורא"ש) והודה לו בעל השטר ואמר כן הוא אבל היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת הואיל ואלו רצה היה עומד בשטרו שהרי מקוים הוא ה"ז נאמן ואין מוציאין השדה מתחת ידו וישבע היסת: הגה מי שהחזיק שני חזקה והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח אפי' הכי הוי חזקה דשמא אח"כ חזר וקנאה ממנו ועוד דכתיבה כזו אינה מבטלת המקח עד שיחזור ויקנו ממנו קנין גמור (ב"י בשם הרשב"א):

א

מבטלת. (ושטר שכירות מהני כמחאה מהר"י אדרבי ז"ל סי' רי"א ועיין בתשובת מהר"י הלוי ז"ל סי' ס"ג. כנה"ג):

ב

שמודה. דמצי להשתמט ולומר סברתי דלא כוון במחאתו אלא להשטות בי כיון דלא מיחה בפני שנים ומש"ה לא נזהרתי בשטרי. סמ"ע:

ג

לומר. ואע"פ שאז היה עד אחד מכחישו חשיב מגו כיון שלא היה צריך לישבע ש"ד וע"ל סי' צ"ג ס"ב בהג"ה מ"ש שם ועיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף קי"ז. ש"ך:

ד

שחולק. דאפילו אין כאן עד כלל כיון שמודה במחאה כ"פ רבינו ירוחם ני"א סוף ח"ג. שם:

ה

יאמרו. שהרי לא אמר אלא שלא יאמרו לו הא לאחרים לא הזהירם. סמ"ע:

ו

תובע. כתב הסמ"ע דלהי"א שכתב הרמ"א לפני זה שא"צ לומר אתבע כו' כ"ש בהא דאצ"ל כן וע"ש מ"ש עוד בביאור דין זה:

ז

ב'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר. ש"ך:

ח

כתובו. הטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוספו' אע"פ דשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיחשב עדות לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא למחזיק שעל ידי זה יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה. סמ"ע:

ט

שהה. הטעם דיכול המחזיק להתנצל ולומר כשראיתי דשתק ג"ש לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה. שם:

י

מכרה. כבר נתבאר זה בסוף סי' קמ"ד ויתבאר עוד בסי' זה סעיף י"ט. שם:

יא

בלוקח. מדברי הרשב"א מוכח דהיינו דוקא כשמובטח בלוקח זה שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שמהמערער קנהו והרי יש לי עידי חזקה. שם:

יב

תחזור. בטור כת' ז"ל נשבע ונוטל כו' והביאו הסמ"ע ונ"ל טעם לשבועה זו כיון שבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג"ש חשיב כנוטל ונשבעין אפילו על טענת שמא כמ"ש בסי' צ"א וסי' שנ"ז ושע"ה דליטול נשבעין אפילו על טענת שמא וכן הוא בתשובת מיי' ס' קנין סי' ז' דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא וע"ל סי' רכ"ב בסמ"ע ס"ק י' ומ"ש הסמ"ע דהמחבר סמך עצמו אמ"ש בסי' ק"מ במערער על המחזיק דצריך שבועה ומיהו יש לחלק כו' אילו ראה דברי המחבר בבד"ה לא כ"כ שכתב שם שבועה זו א"י למה ע"ש ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ע"ח. ש"ך:

יג

וטוען. והנ"י כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיו ולא רציתי לטעון כן תחלה שיראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך וכ"מ בגמרא. סמ"ע:

יד

ודין. וא"צ הלוקח או היורש להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג"ש סגי וטענינן ליה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים הה"מ פי"ד דטוען ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קפ"ג ורל"ב ובתשובת מהרי"ט סי' ט' ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רנ"ה ובתשובת המבי"ט סי' רי"א ח"ב דאין טוענין לשוכר. ש"ך:

טו

המוריש. עיין בב"ח ובתשובת מהר"א ששון סי' מ"א ובסוף ספר משאת בנימין. שם:

טז

מוקמינן. מלשון הג"ה זו וסדרו וטעמו משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג"ש מחזקינן הקרקע בידו. סמ"ע:

יז

שליח. ואפילו אמר ממך זבנתי ולא ע"י שליח נאמן במגו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאמר זבינתיה ממך ביום פ' א"צ להביא ראיה במגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כו' עכ"ל וממ"ש ביומא אחרינא הואי בהדך משמע דאף דאיכא עדים דלא הי' כאן כלל י"ל שהוא הי' במקום המערער ושם קנהו מידו. שם:

יח

יודע. הטור מסיק בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל כן מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ו מוכח דגם להמחבר ס"ל כן כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כת' דנ"ל עיקר כהרמב"ם ושאר פוסקים דצריך שיאמר שידע זה בבירור בלי אמירת המוכר ואז ה"ל ספק וע"ש:

יט

לקחה. פי' הש"ך שעדיין אינו טוען ברי אלא שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כונתי תחלה באמרי שהוא לקחה ממך נאמן וכן כת' הרא"ש ובסמ"ע כת' דהתוספות חולקים על זה ולפי עניות דעתי דגם התוס' מודים לזה אלא שקצרו בלשונם כו' ע"ש:

כ

עדים. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כ"כ הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכ"מ בס' המלחמות שם אבל בתוספות ובמרדכי אית' דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהג"א בשם רשב"א וכן מוכח בתוספות להדיא דקמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכ"מ באגוד' ובהגהת מיי' ובסמ"ג וכן נ"ל כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"א עכ"ל הש"ך ועיין שם:

כא

אחד. וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך רק שטוען סבור הייתי שזבנה ממך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בה יום א' והחזיק זה ג"ש או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכ"כ בעל העיטור וכן מוכח בפרשב"ם עיין בתשו' מהרי"ט סי' קי"א. ש"ך:

כב

אין. הטעם כיון דמתחלת דבריו משמע שהוא בעצמו לא ידע מהמכירה אלא שהמוכר א"ל כן איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני משא"כ כשאמר מתחל' מפלוני שקנאה ממך א"צ להוסיף על דבריו אלא תיבת בפני לכך שומעין לו. סמ"ע:

כג

סתם. והש"ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה דזבנה מינך אז י"ל דכונתי הי' דזבנה בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתיה סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי מעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה כו' ע"ש דמסיק שנ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכצ"ל אבל אם אמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הרא"ש שחיבר הטור כו':

כד

שומעין. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור והמחבר בסכ"ד ע"ש. סמ"ע:

כה

אבל. נרא' דה"ט דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי. שם:

כו

מחייבים. נרא' דאפילו אם אחר שבאו עדים הודה ואמר שמפני דהשני נוח לי יעצו לא מהני כיון שכבר כפר ולא אמרינן בזה מילי דכדי לא דכירי אינשי. שם:

כז

הביאו. ע"ל סי' קמ"ב סס"א ובתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ד:

כח

מתנה. כמו שאמרו בפ"ק דב"מ גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובמקדש אחותו דאיפליגו רב ושמואל דהלכ' כשמואל עכ"ל תשובת הרשב"א שבב"י ותמוה לי דהא אסיק רבא שם דהלכתא מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בסי' שע"ג ואע"ג דלגבי מקדש אחותו קי"ל דאין המעות חוזרים וכמ"ש בא"ע סי' נ' והיינו מטעם שכתב הה"מ דקי"ל כשמואל בדיני שאני התם וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדלמא שאני בין אחותו לנוכראה ע"כ וכה"ג מחלקים בש"ס שם ודוחק לומר דשאני הכא כיון דהכיר בה שאינה שלו אלא של עצמו אפי' רבא מודה ועוד דא"כ לא היה צריך הרשב"א לו' דהלכה כשמואל דהא כיון דרבא מודה א"כ גם רב מודה וצ"ע עכ"ל הש"ך:

כט

שדר. לפי מאי דמסיק שטענת המערער הוא שקנאה מהמוכר קודם קניית המחזיק לא היה צריך המחזיק להביא עדים שהמוכר דר בה דהא גם הוא מודה שהיתה של המוכר אלא צ"ל שטען כן קודם שידע במה מערער עליו ולפ"ז צריכים לגרוס ויש לי עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכ"כ המחבר לדינא. סמ"ע:

ל

ודי. וג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפי' יום אחד וסגי בהכי כשאכל משם והלאה ג"ש ומש"ה כתבו הט"ו בחזקת ג"ש ולא כתבו בחזקה ג"ש ודו"ק וע"ל ס"ס קמ"ד. שם:

לא

כלום. הטעם מבואר בטור דהודאת פיו שאמר ג"ש דמשמע ולא יותר פוסל העדים שמעמידים על חזקת ז"ש וא"י לחזור ולטעון אם סותר דבריו הראשונים. שם:

לב

בענין. נ"ל דה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בה המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמה קנייתו במגו דאי בעי הוה טעין שהמוכר חזר ולקחה מהמערער וכ"מ להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש. ש"ך:

לג

נאמן. אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש ולא יותר נאמן אע"ג שמכרה המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וא"כ המכירה היתה שלא כדין ואין לה שם מחאה. שם:

לד

מינך. ובס' ת"ח נראה דלא הוי מגו דהוי העזה ולא דק כדמוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ולקמן (סכ"ה) [כ"ד] וכן בסי' קמ"ט ס"כ ע"ש. שם:

לה

מסלקין. היינו כשיש ראיה לכל א' משניהן ולזה הג' אין ראי' אף שאומ' דשלו הוא קודם שגבר אחד מהשנים דאמרי' דשל אחד משניהן הוא בודאי כיון דיש להן ראיה ולזה אין לו וגם אפי' אם אין לשום א' ראיה אלא שכל א' משניהם טוען שלי הוא וזה הג' תקף בלא טענת שלי הוא אז ג"כ מוציאין מידו כמ"ש בסי' קל"ט ס"ב ע"ש. סמ"ע:

לו

והרי. פי' לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו. שם:

לז

החזקה. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדותן מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינים להם כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הט"ו בר"ס ל"א דב' כיתי עדים המכחישין זא"ז כל א' באה בפ"ע ומעידה בעדות אחרת ע"ש. שם:

לח

חוזרים. ה"ט דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר אמרינן כיון שגבר הא' תו לא מפקי' מיניה אלא בעדות ברור' דלאו שלו הוא משא"כ בזה שהב"ד אסקוהו לא' ולבסוף נתברר שלא ה"ל לאסוקיה כיון שגם להב' יש עדים כמוהו אמרינן הב"ד אסקוהו והם יסלקוהו ויהיו שניהם שוים כבתחלה ויחזור הדין לכל דאלים גבר וכ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי ר"ח והרמב"ן ע"ש. שם:

לט

כלום. ר"ל כיון שמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג"ש והרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה. שם:

מ

לפרש. פי' הסמ"ע דאין טוענין עבורו ומפרשין דבריו כן אע"פ שהוא לא טען לפרש דבריו והש"ך השיג ע"ז ע"ש באורך:

מא

מאבותיך. הא דלא קאמר נמי שאבותי לקחוה ממך משום דבכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראי' שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען אבותי לקחו מאבותיך דא"י המערער לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל הסמ"ע ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהי' של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א'. ש"ך:

מב

תחלה. פי' טענה ראשונה דהמחזיק שאמר של אבותי היה בב"ד בזה אמרו כשיצא אח"כ חוץ לב"ד וחזר ובא ליתן אמתלא אמרינן שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מה שאמר תחלה של אבותי אמר חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאו מאבותיך שומעין לו דאמרי' דאינו משקר אלא דאין אדם מגלה טענותיו אלא בב"ד ומש"ה י"ל דבכה"ג חוזר וטוען אפי' סותר דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא. סמ"ע:

מג

שחולק. דה"ל כאילו מודה בעצמו שלא לקחוה אבותיו והודאת בע"ד אפי' חוץ לב"ד כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות עצמו. כ"כ הטור בשם ר' יונה. שם:

מד

מקויים. לאו דוקא אלא אפי' אם יכול לקיימו עוד. כ"כ הטור ועיין בש"ך:

מה

עומד. פי' אפי' בלא החזיק ג"ש כו'. עיין בש"ך:

מו

ידו. ובשטר הלואה בכה"ג אין הולכין אחר השטר כמ"ש הט"ו בס"ס פ"ג והטעם דלעולם אין מוציאין בכה"ג מיד המחזיק וכל חד לפי ענינו. סמ"ע:

מז

כזו. ע"ל סי' ס"ו סי"ג ולקמן סימן רמ"ג ע"ש:

א

ל' הטור מסקנת הגמרא ב"ב דף ל"ח ע"א:

ב

כדאמר ר' נחמן שם סוף דף ל"ט דהלכתא כוותיה בדיני:

ג

שם דף ל"ח ע"ב משמיה דרב וכפי' רשב"ם שם וכתב הרא"ש אע"ג דשמואל פליג עליה דרב והלכתא כוותיה בדיני וכו' בהא מילתא סברי אמוראי בתראי כרב:

ד

שם בגמרא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

ה

שם ס"ב:

ו

דהכא טענת קרקע הוא:

ז

שם בשם אביו הרא"ש שם בפסקים דלא שייך להזכיר כאן מגו דה"ל ליזהר בשטרו כיון שהוא מיחה.

ח

שם ס"ד כ"כ התוס' ריש ד"מ וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו:

ט

כדא"ר פפא שם דף ל"ט ע"א:

י

ג"ז שם כדא"ר פפא

יא

שם כדאמר בר הונא בריה דר' יהושע

יב

שם כדא"ר זביד הא קאמר לא תיפוק וכו'

יג

לשון הרמב"ם שם פרק י"א מה' טוען דין ז

יד

וכתב הרב המגיד מימרא דרב זביד וכו' שם (דף ל"ח ול"ט) וכדעת ר"ח דאי לא אמר למחר תבענא ליה בדינא וכו' הרי הוא כנותן פגם בחבירו ולא כמוסר עדות ואינה מחאה וכן כתב הטור בשמם ס"ז:

טו

אבל צריך שיאמר משתמש בחצרי בגזל כן הוא ל' הגמרא והפוסקים שהביא רמ"א כנ"ל:

טז

כתב הרב המגיד דבר ברור הוא וכן כתבו ז"ל אבל מחא' דמשכנתא ושכירות ומכירת פירות אינו צריך ☜אלא כל שאמר פלניא אוכל קרקעי בתורת משכון ולמחר אסלקנו הוי מחאה בחידושי הרשב"א ז"ל:

יז

שם ממימרא דרב זביד סוף דף ל"ח

יח

שם דין ח' וכ"כ הטור סי"ג מימרא דרב נחמן שם סוף דף ל"ט:

יט

שם משמיה דרב והוא הדין אם מיחה קודם שנה שלישית

כ

מימרא דר"ל משום בר קפרא שם והכי פסק רבא הלכתא שם

כא

טור ס"ט כן כתב רשב"ם שם דף מ"ב ע"א אהא דאמרינן ואי ס"ד לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו

כב

תני בר קפרא שם סוף דל"ט ופי' הרא"ש שהרי הודה שמחאה ראשונה בסוף ג' שנים היתה שקר וא"כ חזקת ג"ש הראשונים היתה בלא מחאה ומה שפירש הרשב"ם דה"ה אם מיחה תוך ג' שנים ב' מחאות המכחישות זו את זו במחאה שנייה הודה שהראשונה היתה שקר ובטלה וכ"ש שהשניה בטלה שהרי הוחזק כפרן דחה הרא"ש דאין אדם הוחזק כפרן אלא על פי עדים ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה טור

כג

תשובת הרשב"א אלף וכ"ג והביא ראייה מההוא דדר בקשתא בעיליתא וכו' שם דף מ"א ע"ב מחס"א

כד

ל' הרמב"ם בפי"ד מהל' טוען דין י"ב ממשנה וגמרא שם ע"א

כה

שם ברמב"ם וכתב הרב המגיד תוספתא האוכל מחמת אונו וכו'

כו

ל' הטור סי"ז וכן כתב הרמב"ם שם דף י"ג שם במשנה

כז

הכי דייק לה רבא שם ע"ב ממתני' דטענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי וכפירש רשב"ם ואף על גב דדחי ליה התם הכי קי"ל כדמשמע התם:

כח

כצ"ל וכן הוא בב"י:

כט

ל' הרמב"ם שם

ל

מחלוקת אביי ורבא שם וקי"ל כרבא

לא

הרב המגיד שם בשם הרשב"א משום שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא א"כ לקחו:

לב

ל' הרמב"ם שם פט"ו דין י' וכתב ה"ה זהו מעשה דשכוני גואי הנזכר שם בראש הפרק (דף כ"ט ע"ב) וכפי פירוש הנזכר בהלכות.

לג

טור סימן ח' בשם הר"י ברצלוני

לד

כתב הסמ"ע ☜דה"ה אם מזכיר הזמן בחודש פלוני או בקיץ פ' אבל אם אינו מזכיר הזמן אלא אומר קניתי קודם שלשה שנים ואיני זוכר הזמן אין מכריחין להגיד אותו

לה

שם בשם הרמ"ה ושכן כתב אביו הרא"ש:

לו

ל' הרמב"ם שם ספי"ד וכתב ה"ה זה מעשה שם ההוא דאמר לחבריה וכו' א"ר דינא קאמר ליה שם דף ל' ריש ע"ב

לז

ה"ה בשם יש מי שכתב וכו' ושכ"נ מדברי ההלכות ועיקר וכן כתב הטור סכ"ה בשם ה"ר יונה.

לח

שם ברמב"ם וכ' ה"ה מבואם בהל' על זה המעשה בארוכה

לט

מעובדא דדר בקשתא וכו' לקמיה דר' חייא שם דמ"ח ע"ב

מ

שם מימרא דר' הוה יתיבנא וכו' וחזיתא לדעתיה אי אמר וכו'

מא

טור סכ"ב כ"כ הרא"ש שם בפסקיו אעובדא לקמיה דר' חייא דלעיל:

מב

שם סכ"ו

מג

שם סכ"ח עובדא לקמיה דרבא שם בבא בתרא ד"ל ע"ב וכמו שפירשו הרא"ש שם בפסקיו:

מד

שם בגמרא דעביד אינש דזבין דיניה:

מה

שם פכ"ט עובדא שם לקמיה דרבא שם בריש העמוד ובפירש הרשב"ם שם:

מו

כפי' התוס' שם:

מז

כל כה"ג דלא עביד מעשה אבל עביד מעשה לא אמרינן הכי כדאמרינן בריש סימן קמ"ז וכתב הסמ"ע מ"מ נראה ☜דלא שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל ממון שלו בממון חבירו ועל כזה קראו חז"ל הא דכתיב לפני עור לא תתן מכשול ולא תשגה עור בדרך:

מח

שם בשם ה"ר יונה וכן כתב הרב המגיד שם בפט"ו דין ג' בשם הרשב"א

מט

שם סעיף ל' נלמד מדין עובדא דלעיל מ"ש בסיף ט"ז:

נ

פי' לקנות קרקע הראוי לו בדמים מועטים ולא לטרוח ולבא בדין רשב"ם ופי' ר"ח קונה אותם הדינים והמריבות באותם דמים:

נא

שם סל"א ורמב"ם פט"ו דין ז' שם לקמיה דרבא סוף דף ל'

נב

ל' הטור הם:

נג

שם בגמרא:

נד

וכתב ה"ה בשם י"א דאינו די דכשמביא ראיה על ג' האחרונות להאמינו שאכלו ז' במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלתיה שני חזקה דאין כאן מגו שהר"ז כשהשיבו לא היה יודע מאיזה טענה היה מערער עליו וכן מורה נ' רבינו ועיקר וכן כתב הטור

נה

שם ריש דף ל"א:

נו

טור שם סל"ב בשם אביו הרא"ש:

נז

שם בשם ה"ר יונה

נח

בית יוסף שם בשם נ"י בשם הרשב"א וכ"כ ה"ה שם בשם י"א:

נט

טור בשם ה"ר ישעיה

ס

ל' הרמב"ם שם פט"ו דף ד' וכתב ה"ה שם (סוף דף ל"ד) זה אומר של אבותי וכו' ואמר ר"נ כל דאלים גבר

סא

כתב ה"ה דבר פשוט הוא שכל זמן שראיותיהן שוות חזר הדין לאין להם ראיה כלל וכן כתבו ז"ל

סב

כ' הרב המגיד שאם היו השנים מוחלפין ושני חזקה של הא' ראשונים להתחלת שני האחד מעמידים אותה ביד האחרון וזה ברור:

סג

מסקנת דגמרא דרב אשי סבירא ליה הכי שם דף ל"ה ע"א

סד

שם דין ה' וכתב ה"ה שם (דף ל"א ע"א) האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה וכו' ואמר רב נחמן אוקי וכו':

סה

שם ע"ב וא"ר נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסלקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופירש הרשב"ם שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרין את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא:

סו

כ' ה"ה ופירשוה בהלכות בשלא היה אחד מהן מוחזק ועכשיו חזר הדין לכל דאלים גבר וכמ"ש רבינו וכן עיקר ע"כ וכן כתב התוספות שם:

סז

כן כתב התוספת שם וכ"כ ר"ח:

סח

ל' רמב"ם שם פט"ו ד"ו שם (ריש דף ל"א) זה אומר של אבותי וכדא"ל אביי לרבא.

סט

הרב רמ"א הכניס דברי הטור בתוך דברי הרמב"ם אבל הה"מ לא פירש דברי הרמב"ם כן וז"ל שם והא דלא טענינן לזה שיש לו עדי חזקה שאבותיו לקחוה מזה המערער או מאבותיו דהא טענינן ליה ליורש יש מתרצי' דהכא אין לו ראיה שהחזיקו בה אבותיו אפי' יום אחד וי"א שכל זמן שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר ע"כ וכיוצא בזה בתב הטור סל"ט ול' המחבר במ"ש אחר כך או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הם כפי מ"ש ה"ה כנלע"ד

ע

טור סל"ח כ"כ הרא"ש שם בפסקיו.

עא

ל' הרמב"ם שם טור

עב

וכתב הרב ב"י שהוא נלמד מדברי הרשב"ם ומדברי התוספות בעובדא קמא שם.

עג

שם ושם בגמרא

עד

טור סמ"א ושם בגמרא

עה

שם והרמב"ם שם ושם בגמ' ומודה עול' וכו'

עו

טור שם ושם בגמרא:

עז

שם בשם פי' רשב"ם שם

עח

שם בשם ה"ר יונה וביאר שם דהוי כאלו הודה חוץ לב"ד שלא לקחום אבותיו מאבותיו של תובע

עט

ל' הרמב"ם שם פט"ו ד"ח כ' ה"ה שם (דל"ב ע"א וע"ב) ההוא דא"ל לחבריה וכו' אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל שטרא מעליא וכו' ובגמרא פסקו הל' כרבה בדין קרקע דהיכא דקיימא תיקו פירש רבינו בששטר זה הוא מקוים

פ

שם בתשובה מבואר שהביא ראיה שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין:

א

אפי' מיחה כו' אפי'. כנ"ל סי' קמג ס"א:

ב

ובלבד. גמ' שם מ"ד בפני שנים סבר סהדותא בעינן:

ג

ודי. ר"נ לאפוקי דר' אבהו א"ר יוחנן כמ"ש ר"נ שם לט ב':

ד

אין מחאה. כמ"ש שם מחאה בשנים:

ה

אבל כו' אפילו כו'. כ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש:

ו

דמתוך. ר"ל לכך לא חששתי במחאתו:

ז

ואע"פ. קאי אמגו מתוך כו' ועכשיו אין לו מגו כמ"ש בנסכא דר"א מתוך שאיל"מ כאן שאני שאין נשבעין על הקרקעות ואדרבנן א"א משיל"מ כמש"ל סי' עה סי"ד וכ"כ בתוס' ל' א' ד"ה לאו והכא לא הוי מחוייב כו':

ח

ויש. דס"ל דלא אמרו בשנים אלא לאפוקי מדר' אבהו כנ"ל וראיה לדבריו מדאמרי' מ"ד כו' סהדותא בעינן ולא אברי סהדי אלא לשקרי כמ"ש בפ' האומר ועתוס' בב"ב שם ד"ה סהדותא וס' הראשונה דהך סהדותא כו' כי היכי דלא ליהוי ליה מגו כנ"ל מתוך כו'.

ט

אפי' אם. ערשב"ם ל"ט א' ד"ה מחאה ואפי' לא ידע כו' ותוס' מ' א' ד"ה מחאה דהא אפי' יתברר לנו וכן מ' בגמ' שם דפריך ואי ס"ד כו' ליתיב כו' ור"ל ל"ל ויבא הוא או שלוחו כמ"ש רשב"ם שם ואם איתא הא מ"מ צריך שיבוא להודיע למחזיק ומדקא' ל"ל למיתי כו' ליתיב התם כו' מ' דא"ל כלל להודיע דאל"כ הל"ל ל"ל בעצמו די שיודיע למחזיק ע"י שליח:

י

שהוא משתמש. שם דנקיט לה כו':

יא

וי"א. מדל"ק פלניא גזלנא דנקיט כו' וע"ש תוס' ד"ה ולמחר ופי' רשב"ם ב' ר' יעקב.

יב

שכורה. שם ל"ה ב' אי לפירא אחתי' כו':

יג

או משכונא. שם.

יד

שמא חרף. כ"פ רשב"ם בשם ר"ח ואזיל לסברתו דוקא ולמחר כו' כמ"ש שם בשם ר"ח ע"ש:

טו

ולא מהני. לפי' הר' יעקב שם ע"ש ולשיטתו כנ"ל וי"א שא"צ כו':

טז

ויכתבו בלשון. תוס' שם ד"ה מחאה. וא"ת מאי קמ"ל כו' וי"ל כו':

יז

אבל לא ע"ש וא"ת מה כו' ועדות נמי כו' וי"ל דתקנת כו' ר"ל שיחשוב בשטר מדקא' ואצ"ל כתובו ש"מ שהרבותא שכותבין בל' שטר אע"פ שלא אמר כתובו:

יח

בד"א. שם למ"ד ב' אכל שית וערשב"ם ורא"ש שם:

יט

לא כו' אבל. מההיא דדר בקשתא ואם איתא הל"ל למה לא מחית בראשון שמכר לי ור"ל כאן אע"פ שעמד בתוכה הראשון כמה ימים כיון שמיחה הוה כאלו לא עמד בתוכו כלל ועסי"ג וי"ד:

כ

ואעפ"כ. כ"ה ברמב"ם והביא המרדכי ראיה מדאמרי' שם לד ב' והלכתא כו' לא מפקינן וע"ש ברשב"ם וצ"ע דשם הוא ביד ב"ד ושם שנים מעוררים בטענה וכאן ליכא אחר בטענה ואמרי' שם ל"ה ב' אמרי נהרדעי כו' וצריך אף להשיב לכאו"א:

כא

כל הפירות. כמ"ש כלחזקה כו' והוי כמו בתרתי שני דאר"נ כו':

כב

וכן. תוס' שם וירו' פ' הדיינים:

כג

ודין הלוקח. שם ך"ג א':

כד

ובע"ח. שהוא כמו לוקח ועתוס' דב"מ ל"ה א' ד"ה זבנה כו':

כה

ואין המוכר. תוספתא פ"ב דב"ב והביא הרא"ש אצל אבל אכלה שית כו'.

כו

וה"ה אם. רי"ף אצל ההוא עובדא דא"ל לאו קא מודית כו' וכ"כ רש"י ך"ג א' ד"ה טוענין כו' והביא עדים כו' וכ"מ בגמ' שם לוקח כו' לקח חצר כו'.

כז

שגרה. מדקאמרי' נראה בו כו' עביד אינש כו':

כח

אשה שהחזיקה כו' נאמן במיגו. שם ל"א א' ומודו נהרדעי כו' וערשב"ם שם ד"ה ומודו כו':

כט

דאין לאשה. אפי' אחר מותו כמ"ש שם לא א' פשיטא כיון כו':

ל

אבל מי כו'. שם מו ב' אריס שהוריד כו' וצ"ע דשם מ' דוקא בג' שנים וכן בג' לקוחות מצטרפי. שם מ"א ב':

לא

ויש מי. שם ל"ח כדי שיהא באספמיא כו' ות"ק ל"פ עליו בהא כמ"ש שם לט א' איתיביה רבא כו'

לב

וי"א דדוקא. כנ"ל ומדקאמרינן חזקה שלא בפניו שלא בשעת חירום כנ"ל ס"א:

לג

ואע"פ שאין. רי"ף וכ"כ רשב"ם מדקא' ולאו קא מודית כו':

לד

ואין המחזיק. ב"ק ט' א' אחוי טירפך כו' וערש"י שם ותוס' דב"ב מ"ה א' ד"ה דינא. דאפילו כו' ועמ"מ שם:

לה

או אפילו. מדאבעי' להו נראה כו':

לו

ודוקא. כנ"ל:

לז

ואם לאחר. אבל. שם ל"א א' ועבתוס' ל' א' ד"ה לאו כו':

לח

אם עמד. ר"ל אפילו שלא החזיק הלוקח ג"ש דע"כ דר המוכר בו יום א' דאל"כ האיך זכה המוכר:
(ליקוט) אם עמד כו' יבמות פ' החולץ כר' אבא דאמר דקם דינא וקי"ל שם כמותי דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן וכמ"ש הרי"ף שם וע"ל סי' לג סי"ב בהג"ה מיהו כו'. (ע"כ):

לט

אבל אם. שם מ"א א':

מ

אבל אם כופר. כנ"ל סי"ו ואפי' חוזר וטוען אתה נוח כנ"ל סי"ד:

מא

אם הביא. שם כפי' הרשב"ם:

מב

אם טוען המוכר. כתובות פח א' אכתי יכולה כו':

מג

ואם אין. שם כגי' הראשונים דמודה להו:

מד

אם אמר שטעה. כמו לא הכיר בה שאינה שלו דלד"ה מעות יש לו. ב"מ יג ב':

מה

ואם אמר שידע. דהוי כמו הכיר. שם י"ד ב' דלשמואל המעות מתנה וצ"ע דקי"ל שם כרב ועש"ך:

מו

שהרי מכרה בשטר. ואם לא. ע"ל ס"ו וכמ"ש הרשב"ם מב א' ד"ה אין לך וכנ"ל סי' קמד ס"ד לסברא הראשונה:

מז

בד"א. מדקא' עביד אינש כו' וע"ש תוס' ד"ה עבד כו':

מח

וי"א דה"ה. דמפ' עביד כו' דאין אדם אומר אלא מה שצריך:

מט

אם היו. שם ל"א א' תוס' ד"ה אבל כו' ע"ש:

נ

או. שהביא. שם הדר אייתי כו' וע"ש תוס' ד"ה אנן כו' וכמ"ש בב"מ ו' א' בד"א כו' רק שכאן כל דאלים גבר כמ"ש תוס' שם ב' א' ד"ה ויחלוקו וב"ב ל"ד ב' ד"ה ההוא:
(ליקוט) או שהביא כו' אם היה אחד כו'. שם מ"ג ב' ואב"א כו' וערשב"ם שם ד"ה ואב"א כו' ול"ד כו' ועסכ"ג בהג"ה (ע"כ):

נא

או שהביא. שם אוקי אכילה כו':

נב

אפי' אין עדים. שם לג ב' כיון דאודי אודי:

נג

אבל אם. שם ל"א א' תוס' ד"ה מה לי כו' וז"ש רמ"א לעיל מעולם:

נד

אם אפשר. כקושית תוס' שם דטוענין ליורש:

נה

אבל אם. נ"מ בתי' התוס' שם וכ"ה בגמ' ומודי עולא כו':

נו

ואם אמר המערער. תי' התוס' שם:

נז

אא"כ. שם בתוס' עד שיפרש כו' וכ"ה בגמ' שם דלתרץ דבריו טוען וחוזר וטוען:

נח

ומיהו אם. שם ומודו נהרדעי וכפי' תוס' בד"ה הנ"ל ולקמן דנקט כו':

נט

והוא שטען. מ' אפילו בטענה שלקחו וע"ש תוס' ד"ה ומודו:

ס

ויש מי שאו'. וכ"פ בסי' פ':

סא

שהוא מזוייף. כפי' השני ברשב"ם:
(ליקוט) שהוא מזוייף. כפירשב"ם שם בד"ה שלח כו' ול"נ וכ"כ הרא"ש שם אבל בשם ר"ח כ' רשב"ם והרא"ש שם דדוקא דקא' שטר אמנה ולא מזוייף ממש וכ"כ הרי"ף שם וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"ה גאון (ע"כ):

סב

שהרי מקויים. דאל"ה נאמן המערער. כמ"ש שם קנו ב' וכנ"ל סי' קמ ס"ג:

סג

מי. עסמ"ע:

סד

דשמא אח"כ. כמ"ש בכתובות קט ב' וע"ל סי' קמז ס"ג חזר כו' או כו':

סה

עד שיחזיר. ב"ב קסט א' רשבג"א כו' וחכ"א כו'.

א

[מחבר ס"ק א'] ודי בפני שנים ואפי' כו'. נ"ב צ"ע היכא שאין עידי המחאה לפנינו להעיד רק עדים אחריה מעידים שעידי המחאה אמרו לפניהם. ויעוין מ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה בסוגיא דרבא בר שרשום במס' ב"ב דף ל"ג:

ב

(רמ"א י') מן האשה ומכרה בפרסום. נ"ב בב"י מביא דברי הרשב"א בזה"ל אלא שי"ל דכל שהיה שמעון במקום שידע במה שמכרה האם לראובן אחיו ושהכריזו בבהכ"נ שמכרה לאחיו הבתים שלה זהו ראיה בחזקה לא היה שמעון שותק ומכחו אוכל שני חזקה מחמת מכירה זו. וכ"ש אם יש תקנה ביניהם ככל מי שלא יוציא זכותו תוך זמן ההכרזה שיהיה זכותו מופקע כו'. ויעוין בכנה"ג ס"ק כ"ו:

ג

(מחבר ס"ק כ"ד) @33יכול לחזור ולטעון בב"ד. ויש מי שאומר. כו". נ"ב. יעוין לעיל סימן ע"ט ס"ט ובע"זו ותומים שם.

א

סעי' י' (א"צ טענה אחרת) אחד ערער על בית אחד שזה ב' שנים לפי דבריו הי' פה עם אביו כשישב בהבית אחות אביו אֵם אֵם המחזיק ואמרה שתשלם שכירות ואחר כך ערך כ' שנים עתה הי' פה עם אביו כשישב בבית אבי המחזיק וערערו ולא ציית דינא זה דברי המערער והמחזיק בא בירושה מאביו ואביו החליף עם גיסו מביתו לבית זה זה ערך נ' שנים דאחר כך הי' צוואה מאבי המחזיק בין בניו ואחר כך נכתב מעשה ב"ד והוחלט להמחזיק והמערער ערער גם כן על מקומות בביהכ"נ שנשארו מאבי אביו והמחזיק ההוא טען שראה כ' בחתימת ידי יורשי הזקן הנ"ל ג' או ד' החלטה לאביו על המקומות וגם המקומות נכללו בהמעשה ב"ד הנ"ל וגם לפי דברי המערער נשארו מאביו ג' יורשים ומאבי אביו נשארו ד' יורשים וכולם היו סמוך לפה במדינה זו ולא ראיתי שום צד חוב על המחזיק על פי ערעור הנ"ל כי הבא מחמת ירושה אין צריך טענה כבקמ"ו סעי' י' ואין חשש מצד שאולי בקרובים כאלו לא שייך קפידא שהיא הייתה אחות ד' יורשים הנ"ל ובסימן קמ"ט סעיף ו' מבואר שהיא לפי ראות עיני הדיינים ואי אפשר להבחין עתה בזה על כל זה לפי דברי המערער גופי' הי' קפידא ועל כל זה לא הי' מחאה בכל ג' שנים כמו שהוא הצורך ועכ"פ כל ימי חיי הזקנה הנ"ל וגם שהרי הי' מכירה בפרסום ב' פעמים ובמעשה ב"ד פשיטא דשייך פרסום וכמ"ש באור"ות שם בקמ"ו סעי' י' דלאו דוקא כרוז בביה"נ ונראה שכל שהוא במדינה ששיירות מצויות הו"ל כהי' שם ממש גם לענין הפרסום והרי לפי דברי המערער גופי' הי' גדול וידע מהערעור ולא עשה מחאה:

א

לא יצא דבר זה מפיכם. ז"ל הש"ך אפי' אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם עכ"ל ונראה מדבריו דאם אמרו לו שמיחה ולא סיימו קמיה שאמר לא יצא הדבר מפיכם דהוי מחאה דה"ל ליזהר בשטרו כיון שאמרו לו שמיחה מחאה גמורה. אמנם נראה דכי היכי דאם לא היה מחאה כלל ובאו שנים ואמרו לו למחזיק שמיחה המערער ונתברר הדבר שלא מיחה דהוי חזקה כיון שלא הי' מחאה אע"ג דהמחזיק סבור שעשה מחאה ה"ה בזה כל שאמר לא יצא הדבר מפיכם דה"ל כאלו לא עשה מחאה כלל א"כ אם לא סיימו קמיה ואח"כ נתברר שאמר להם לא יצא הדבר דהוי חזקה מעליא כיון דסוף סוף המערער לא מיחה כראוי וזה פשוט:

א

שי"ל לא חששתי במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו בב"י סי' ר"ן כ' בשם הרשב"א בתשובה שנשאל על ראובן שעשה שטרי מתנות בריא שנתן לשמעון אחיו בתים וכרמים ונתן השטר ביד נאמן וצוה שיתן לאחר פטירתו שטר זה לאחיו ואח"כ נשא ראובן אשה והוליד בנים ונפטר ואז מסר הנפקד אותו שטר לשמעון והאלמנה והיורשים מוחים ביד שמעון וטענו כי אחר שכתב השטר חזר ראובן ולקח משמעון והחזיק בהם שני חזקה ולא מיחה שמעון והשיב שמעון כי הוא לא ידע במתנה עד עכשיו מפני כן לא מיחה השיב הרב דטענת שמעון יפה הוא ודומה למה שאמרו בפ"ב דכתובות אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל ומיהו דוקא אם היורשין והאלמנה מודים לו שלא בא לידו שטר המתנה עד עכשיו אבל אם אינם מודים לו עליו הראיה כי כל מי שטוען לא הייתי יודע שקרקע זה שלי או שזה החזיק בקרקעי עליו הראיה שהיה במקום רחוק שלא נודע לו או שהיה בענין שלא הי' יכול למחות כגון שהי' בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גוואי ואף ע"פ שהנפקד מעיד לו אינו אלא עד אחד עכ"ל: והנה נרא' מדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דהי' הכחשה בין המחזיק והמערער והמערער טוען שהי' במקום רחוק צריך להביא ראיה כדבריו שהי' במקום רחוק וזה כדעת הרא"ש והוא דעת הש"ע בסי' קמ"ג סעיף ב' אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו אינו נראה כן שמפרש הך דשכוני גואי ושכוני בראי דהיינו מקום רחוק בדרום או בצפון וטען שהי' במקום רחוק שלא שמע את החזקה ע"ש וכיון דבהך דשכוני גואי שם איפסק הלכתא כרב נחמן דאמר זיל ברר אכילתך א"כ מוכח דכל כה"ג על המחזיק להביא ראיה אמנם לפמ"ש בסי' קמ"ג סק"ב בטעמא דהרא"ש משום דהחזקה נשמעת מרחוק וה"ל חזקה ברורה אלא לפי שהמחאה אינה נשמעת מש"ה צריך המערער להביא ראיה שהיה במקום רחוק שהוא כמו מחאה אבל הכא שטוען המערער לא הייתי יודע שקרקע זו שלי א"כ ה"ל חסרון בחזקה דהא החזקה אינו נשמעת אלא לבעלים שחוקרין על שדותיהם וא"כ ודאי צריך לברר אכילתו. ואין להקשות בדברי רשב"א כיון דנרא' דמפרש הך דשכוני גואי כמו שפי' רשב"ם דהיינו בדריסת הרגל דליכא למימר דמפרש כרמב"ן שכוני גואי במקום רחוק דא"כ הוי הלכה כרב נחמן דאמר זיל ברר אכילתך וכיון דמפרש כרשב"ם ושם נא' בהך דשכוני גואי זיל ברר אכילתך ואיך כ' בהך דשכוני גואי דצריך המערער להביא ראיה ונרא' דהיינו דוקא היכא שידוע שהי' דר בבית הפנימי אלא שטוען שהי' דרכו עליו ובזה הוא דאמרי' זיל ברר אכילתך וע"ש פי' רשב"ם אבל בהך דרשב"א לא הי' ידוע אם דר בשכוני גואי א"כ אינו נאמן לומר דרכי עליך הי' וצריך המערער להביא עדים כדבריו ובעיקר הדין היכא דאיכא למימר לא ידע המערער אם זה קרקע שלו הנה כ' בתשובת מוהרי"ק שורש כ' וז"ל וכן מצאתי עוד שם תשובה לרבינו אביגדור כהן ז"ל וז"ל כתבת המחזיק ג' שנים בדבר שאינו יודע בעל דינו שמן הדין אינו יכול לעשותו ולבסוף נודע דשלא כדין עשה אם יכול לערער או לא תשובה ודאי יכול לערער דאין לו חזקה כלל כי מה שלא מיחה לפי שלא הי' יודע שהמוחזק הי' עושה שלא כדין וכו' עד מיהו לא כל הענינים שוים דאם הוא דבר שהדעת מצי טעי הכי נאמר למחזיק זיל ברר אכילתך ואם אין הדעת טועה בו שאין רגילין בני אדם לטעות בכך לאו כל כמיניה לומר לא ידעתי שהייתי יכול למחות לבטל חזקתו של זה עכ"ל. וא"כ נרא' דאפי' אם אין היורשין והאלמנה מודים לו נמי נאמן לבטל חזקתו של זה כל שיכול להיות שלא ידע שהמחזיק עושה שלא כדין ואפי' הרא"ש דס"ל בטוען הייתי במקום רחוק עליו הראיה הכא מודה מטעמא שכתבנו דבמקום רחוק החזקה ברורה וכמ"ש בסי' קמ"ג סק"ב אבל היכא שלא ידע ליכא חזקה כלל ואמרי' ליה למחזיק זיל ברר אכילתך) (:

א

ויכתבו בלשון שליחות. ז"ל הסמ"ע ודוקא בלשון העדנו יכולין לכתוב שהוא לשון שטר ובלשון שטר כ"ע מודים דמועיל עדותן ולדעת ר"ת שכ' הטור כשמו בסי' כ"ח דכל שהעדים ראוין להעיד שולחין עדותן בכתב ה"נ א"צ לשון והעדנו ואפשר מה"ט סתם הטור בכתיבת המחאה ולא כת' באיזו לשון יכתבו ע"ש. ואינו נרא' לענ"ד דודאי לשון שטר ל"ש כלל גבי מחאה אפי' כתבו בלשון והעדנו דלשון שטר ל"ש אלא בשטר קנין או שט"ח והא דצריך לשון והעדנו היינו משום דבתוס' פרק חז"ה דף מ' הקשו בהא דאמרו מחאה בפני שנים ואין צ"ל כתבו דהיכי מהני מחאה ומודעה מפי כתבם דהא כל שטר שנעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר וה"ל מפי כתבם ותירצו דבמחאה הקילו משום דבקל מבטלין חזקתו וכן במודעה הקילו כדי להציל האנוס מיד אונסו וע"ש ובנימוק"י שם ז"ל כתבו האחרונים ז"ל דצריך לכתוב בל' שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיח' אבל כתבו שמענו מפלוני שמיחה כה"ג לאו עדות הוא ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעי' צוואת מקנה דומיא דספר מקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחאה ומודעה אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבו בל' שליחות וכדכתיבנא עכ"ל וזה הוא כשטת רש"י ובעה"מ דטעמא דשטר מהני היינו משום דנעשה מדעת מוכר או הלוה ותו לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו דלוה או דמוכר ועמ"ש בסי' כ"ח סק"ו ומש"ה במודע' ומחאה נמי כשכותבין והעדנו על עצמו בל' שליחות ה"ל כאלו כותב המערער מחאתו שמוחה וה"ל מפי כתבו:

ב

אמנם לשטת הרמב"ן טעמא דשטר בעדים שנעשה מדעת המתחייב דמהני ומשום דה"ל תורת שטר ובשטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ועמ"ש בסי' כ"ח שם וא"כ במחאה ומודעה אפי' נעשה מדעת המוח' נמי הוה מפי כתבם כיון דלא ס"ל טעמא דרש"י ובעה"מ אלא משום תורת שטר וגבי מחאה ומודעה ל"ש כלל תורת שטר וכמ"ש. ומש"ה קשיא להו לתוס' במודעה ומשאה דכיון דליכא תורת שטר בזה ה"ל מפי כתבם והוצרכו לו' מחמת תקנה בעלמא גבי מחאה להפקיע חזקתו וגבי מודעא להציל הנאנס וכמ"ש תוס'. והיינו נמי טעמא דטור שסתם ולא כ' באיזו לשון יכתבו משום דס"ל נמי עיקר כדעת תוס' והרמב"ן דלעולם ל"מ אלא שטר וא"כ ע"כ אינו אלא משום דבקל הפקיעו חזקתו ותו אין לחלק בין לשון שליחות או לא. אבל הנ"י דהביא בשם האחרוני' לכתוב בל' שליחות היינו משום דאזלי בשטת רש"י ובעה"מ ושפיר מהני ל' שליחות וכן הרמ"א נמי אזיל בשטת האחרונים והוא נמי כשטת רש"י ובעה"מ וכמ"ש וז"ב:

ג

אמנם קשה למה כ' הרמ"א כאן לכתוב בלשון שליחות והעדנו על עצמו והוא כדעת האחרונים שבנ"י וכיון דכתבו האחרונים במודעא נמי לכתוב לשון שליחות א"כ הי' לרמ"א לכתוב בסי' ר"ה גבי הודעא לשון שליחות ולא ראיתי מי שירגיש בזה ועמ"ש ישוב לזה בסי' ר"ה סק"א:

א

לכתוב לו שמיחה כ' מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ע"ט ז"ל ונראה בעיני שאע"פ שהמחאה ניתנה לכתוב דוקא כשנכתב בזמן שמועיל המחאה כגון תוך שלשה שנים דאז ודאי לא מיקרי עדות שלא בפני בע"ד שאין בכתיבה זו חובה למחזיק שהרי יכול הוא עדיין למחות בפני אחרים ואינם עכשיו אלא כשעושין שליחותו של מוחה אבל לאחר ג' שבאין עכשיו על חזקתו של מחזיק בעבור זה והם אינם שלוחין עתה שהרי אינו יכול למחות עכשיו אלא שמעידין שזה מיחה בתוך שלשה ואע"פ שהי' כתוב בלשון שליחות ל"מ אם לא שיעידו בע"פ ובפני בע"ד עכ"ל. והנה ראיתי בתומים שכ' עלה ז"ל ודבריו תמוהין כי מה טעם יש בכך דהא ניתן לכתוב להציל העשוק מ"ש בתוך ג' שנים או לאחר ג' שנים ולא מצאתי לו ראיה ועזר בשום פוסק עכ"ל. ול"נ דברי מוהרי"ט נכונים לפמ"ש בנ"י לכתוב לשון שליחות משום דהוי מפי כתבם משום הכי צריך לכתוב לשון שליחות והוי מפי כתבו וכמ"ש בסק"ג ומשום דבמחאה ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו וכמ"ש בנ"י וא"כ היינו דוקא תוך שלש אבל לאחר שלש דתו אין הדבר תלוי בו במערער דהא תו לא מצי מחה אחר שלש ואם העדים כותבין שמיחה תוך שלש ה"ל מפי כתבם אפי' כתבו ל' שליחות אלא דמ"ש מוהרי"ט משום שלא בפני בע"ד לא הי' צריך לזה אלא משום מפי כתבם וכיון דהרמ"א פסק לכתוב לשון שליחות ממילא ל"מ אחר שלש וכמ"ש דלאחר ג' תו אין הדבר תלוי בו במוחה וז"ב:) (ועוד נראה דאפי' לדעת התוס' שכתבו בטעמא דכותבין מחאה ומודעא ומשום דבמחאה בקל הפקיעו חזקתו ע"ש בתו' היינו נמי דוקא תוך שלש דעדיין אין חזקתו של מחזיק ברורה דהא עוד ידו נטויה למחות מש"ה בקל הפקיעו חזקתו וגם חזקת שלש שנים אינו אלא תקנת חכמים וכמ"ש בסי' ק"מ סק"ב אבל לאחר שלש דכבר נתברר חזקתו של זה המחזיק אין אנו מקבלין עדות מפי כ' כמו בשאר עדיות. ומ"ש בתומים מ"ש תוך ג' או לאחר ג' כיון דניתן לכתוב להציל העשוק נראה שנתחלף לו בין מחאה למודעה ובתוס' כתבו גבי מחאה משום דבקל הפקיעו חזקתו ובמודעא כדי להציל הנאנס מיד האונסו ע"ש והיינו משום דבמודעה דהי' אונס אלא דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני ומשום הכי הקילו מפי כתבם כל שידוע לעדים שהי' אונס אבל במחאה הרי הוא כשאר עדיות שבתורה דאם הוא של חבירו הרי הוא עשוק ואפ"ה ל"מ מפי כתבם ומש"ה כתבו תוס' גבי מחאה הטעם משום דבקל הפקיעו חזקתו: וא"כ אפי' לפמ"ש תוס' נראה דלא הפקיעו אלא תוך שלש דעדיין לא החזיק והפקיעו שלא יחזיק אבל היכא שכבר החזיק תו לא הפקיעו חזקתו. מיהו במודעא אפי' כתבו אחר המכירה ומה שמסר לפניהם קודם המכירה מהני ומטעם שנתבאר בדברינו סי' ר"ה סק"א ע"ש:

א

אבל אם מכרה המערער כ' הרמב"ן בס' המלחמות פ' חזקת וז"ל וקרוב אני לו' שאף ביורש אם מיחה אביו ומת היא הדין והוא הטעם דכיון דראשון מוחה וזה אינו בא אלא מכחו בטלה חזקה הראשונה ועל דעת מחאתו של ראשון זה סותר משא"כ במוכר עצמו שלא מיחה שהוא כחוזר בו ממחאתו כדאמרי' במערער שלא מחמת טענתו הראשונה לפיכך אמר אכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו עכ"ל:

א

אלא כשעומד בתוכו הראשון. והוא בב"י בשם תשובת הרשב"א שנשאל בשני אחין שמכר א' מהם קרקע ליהודה שטען שהי' שלו שאביו נתנה לו במתנה ומחה בו אחיו ואח"כ מכרו המחזיק והחזיק הלוקח שני חזקה והשיב שלא עלתה לו חזקה שלא אמרו צריך למחות בסוף כל שלש אלא כשעומד בתוכו אותו הראשון אבל אם מכרה אותו הראשון לאחר אינו צריך למחות בלוקח לפי שהלוקח אינו בא אלא מכח הראשון וכבר מיחה בראשון ויכול לו' לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שמכרתי לך אלא מחמת הראשון וכבר מחיתי בו והראיה דההוא דדר בקשתא בעיליתא ג' שנים וכו' אתא לקמיה דרבי חייא וכו' ואי איתא נימא ליה כיון דלא מחית בי מוכחא מלתא דזבנית להאי דזבני ניהליה וכן מהאי דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה והני מילי דאכלה שבע שנין וכו' וא"כ אפי' שית נמי דהא אחזיק ביה לוקח בתר הכי ארבע שני בפני הלוקח ובלא מחאה אלא שיכול הראשון לטעון כבר מיחה בו ושוב לא חששתי למחות לפי שהוא אינו בא בטענה מחמתו עכ"ל ע"ש. ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' כ' האריך להסתיר ולסתור דין זה של הרשב"א וז"ל ואיכא למידק בה טובא חדא מ"ש מכל לוקח דמייתי ראיה דדר האי מקמי' חד יומא ואכלה שני חזקה דעלתה לו חזקה בכך דחד יומא לא עדיף משלש שנים במחאה ולאחר שאכלה הלוקח ג' שנים בשופי ולא מיחה מוקמינן בידיה ולא מצי מערער לו' לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שאני מכרתי לך אלא מחמת הראשון והראשון לא עלתה לו חזקה וכו' והא דמייתי ראי' מההיא דדר בקשתא בעיליתא שלש שנין דאצטרכינן ר' חייא סהדי דדר ביה חד יומא התם ודאי לא חשיב לוקח אלא א"כ מברר שהי' דר בו אותו שמכרה לו אפי' חד יומא שאל"כ לאו לוקח הוא וכו' וכן פי' רשב"ם אייתי עדים וכו' וע"ש שהאריך וסוף דבריו ז"ל והשתא דאתינ' להכי אמינא שבנדון של הרשב"א וכו' דמחה אחיו בפני הלוקח וכו' והחזיק הלוקח שני חזקה בזה אמר שלא עלתה לו חזקה וכו' ולוקח הוא דאפסיד אנפשיה וכו' כך נראה בעיני לישב דינו של הרשב"א אליבא דהלכתא ואם יש קיצור בלשון או שינוי קצת אין לתמוה וכו' אבל מה נעשה שהרב מוהר"י קארו ז"ל כת' סתם בפסקים לא אמרו למחות בסוף כל שלש אלא כשעמד בתוכו הראשון ולא הזכיר שמכרה בטענה שהי' של אביו דהלה מכחישו דאיהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל וע"ש: ולפענ"ד נראין דברי הב"י במה שהעלה להלכה בד"א שעמד בתוכו ראשון ומה שמפרש מוהרי"ט דברי רשב"א הרואה יראה שאין דבריו עולין כלל וכלל וכמ"ש בעצמו שמורה חסרון בלשון הרשב"א. והנה מה דקשיא ליה למוהרי"ט דמ"ש מכל לוקח כו' דחד יומא לא עדיף משלשה שנים בהמחאה וכו' ודאי חד יומא עדיפא וכמו שנבאר. והוא דבמה שאמרו צריך למחות בסוף כל שלש דעת בעל המאור הוא שלא יאמר חזרתי ולקחתיו אחר המחאה משום וס"ל דיורד שלא ברשות נמי אית ליה חזקה וכן נמי דעת הרשב"א וכן ביורד ברשות אם כלו ימי המשכונא אית ליה חזקה ובנ"י פ' חזקת כ' בשם הרשב"א ותיקשי הא דאמרי' בפ' חזקת בבן אומן דאין לו חזקה כשבא בטענת אביו כיון דהאומן גופיה יש לו חזקה אחר שכלו ימי אומנתו והבן שאינו אומן אמאי אין לו חזקה אלא ברירא דהאי מלתא דאין טוענין ליורש ולוקח אלא כשדר בו המוכר יום אחד וכן המוריש וכיון דדר בו יום אחד הוי קצת אומדנא שקנאו המוכר או המוריש וכן מבואר מדברי הרשב"ם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) אייתי ראיה דדר ביה חד יומא כדי לאמת דבריך ע"ש ומש"ה אמרו שם נראה בו רבא אמר עביד אינש דסייאר ארעא ולא זבין וקי"ל כרבא והיינו כיון דעביד איניש דסייאר ארעא תו ליכא אומדנא כלל ואנן לא טענינן ללוקח וליורש עד דאית אומדנא דמוכח דזבניה ליה המוכר או המוריש. ומ"ש מוהרי"ט דדר ביה חד יומא דמוכר היינו שנדע שזה לוקח הוא דליתיה וכמו שיתבאר בסק"ט ע"ש אלא דר ביה חד יומא דמוכר לאומדנא שקנאו דאע"ג חד יומא לאו חזקה הוא אומדנא מיהא הוית ואז טענינן ללוקח ובלא אומדנ' לא טענינן ללוקח ויורש ומש"ה בבן אומן אין לו חזקה כשבא בטענת אביו כיון דדר ביה חד יומא דאביו לאו אומדנ' כיון שהי' אומן ואין לנו אלא חזקת שלש של הבן וחזקת היורש בעצמו לאו כלום כיון דאין לנו אומדנ' והרי הוא כמי שנרא' בו אביו דליכ' אומדנ' וכמ"ש ואע"ג דכלו ימי אומנתו דאביו שנה אחת קודם מותו נמי לא הוי חד יומא כיון דירד בו ברשות ליכא אומדנ' גבי יורד ברשות ל"מ אלא חזקת שלש וכמו שמבואר מדברי הנ"י פרק חזקת שכתב בשם הרשב"א דאע"ג דמטלטלין יורד ברשות לית ליה חזקה היינו משום דגבי מטלטלין אין הראיה רק התפיס' ולהכי כשירד ברשות ליכא ראיה בתפיסתו משום דעל ידי שאלה ושכירות ואומנות בא לידו אבל חזקת קרקעות דהוי שלש שנים מדלא מיחה שייך נמי ביורד ברשות עכ"ל ע"ש. וכיון דיורד ברשות דהיינו באומנות ליכא ראיה אלא בחזקת שלש שנים מדלא מיחה א"כ דר ביה חד יומא אחר שכלו ימי אומנתו ליכא אומדנ' כלל וחזקת הבן ל"מ בלא אומדנ' דדר ביה חד יומא וז"ב. ולפ"ז ממילא מבואר טעמא דרשב"א דהיכא שמיחה בראשון דשוב לא טענינן ללוקח שקנאו המוכר אחר המחאה כיון דאם קנה אחר המחאה ה"ל יורד שלא ברשות ותו ליכא חד יומא אצל המוכר דכל שירד ברשות או שלא ברשות ליכא חד יומא וכמ"ש ואין לך בו אלא חזקת ג' שנים ול"מ חזקת ג' שנים דלוקח אלא כי דר ביה המוכר חד יומא דהוי אומדנ' שקנאו ובהנך שירד שלא ברשות או ברשות לא הוי חד יומא ראיה ואומדנא כלל ומהרי"ט הבין דדר ביה חד יומא שהוא לראיה שזה לוקח היא אמנם מבואר ברשב"ם דהוא כדי לאמת דבריו שקנאו המוכר כמ"ש בס"ק ט' וא"כ דברי הרשב"א והש"ע נכונים. וכן לדעת הרשב"ם והרמב"ן והרא"ש דהא דצריך למחות בסוף כל שלש היינו משום דתולה המחאה בדברי הבאי היינו היכי דטוען ברי שקניתי ואית ליה חזקת שלש מבורר בשופי תלינן המחאה בדברי הבאי אבל חזקת שלש דלוקח ויורש לאו חזקה הוא עד דאיכ' בהדי' אומדנ' דדר ביה חד יומא בשופי וכיון שמיחה בראשון וא"כ דירת המוכר לאו כלום הוא וכיון דמיחה בראשון שירד בה בתורת בזלנות או בתורת שכירות תו לא מצינן למיתלי מחאתו בדברי הבאי ע"י חזקת שלש שנים דלוקח כיון דעיקר הסיבה של חזקת לוקח אינו אלא חד יומא דמוכר וכל זמן שאינו מבורר שדר ביה המוכר בשופי כיון דמיחה בו ממילא חזקת הלוקח לאו כלום ומש"ה כל שלא מיחה בראשון דאיכ' עכ"פ אצל המוכר חד יומא בשופי אז הוא דמהני חזקת הלוקח וטענינן עבורו כיון דאיכ' אומדנ' שקנאו המוכר אבל כל שמיחה בראשון חד יומא דראשון לאו כלום וממילא תו ל"מ חזקת לוקח ויורש בלא טענה כיון דליכ' אומדנ' שקנאו המוכר וכמ"ש וכל זה ברור. והארכנו בזה לברר דין של הרשב"א ולהוציא מדברי מוהרי"ט והעיקר כדברי הש"ע ודו"ק:

א

אינו צריך למחות בלוקח. כ' הסמ"ע ז"ל מוכח מזה דהא דכ' א"צ לעשות מחאה בלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בלוקח שלא ישקר לטעון כו' דאל"כ צריך לעשות מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שקנה מן המערער ע"ש. והכוונה דאם אינו מובטח בלוקח צריך לעשות מחאה שלא יטעון הלוקח שהוא קנאו אבל אם הלוקח אינו טוען. שקנאו בעצמו אלא בא בטענתי' דמוכר ודאי מוציאין מידו כיון שכבר מיחה בראשון וזה פשוט אלא שראיתי במוהרי"ט סי' כ"ו שהבין כוונת הסמ"ע דדוקא שמובטח בלוקח וכגון שהוד' הלוקח אבל אם לא הודה שלוקח מהני חזקתו ולכן השיג עליו מהא דבא מחמת כותי דאם לא מיחה לא הפסיד ע"ש אמנם הסמ"ע נמי מודה דהיכא דהלוקח אינו בא מחמת עצמו אלא מחמת הראשון דמוציאין מידו אלא דעצה טובה קמ"ל לפי שנראה דא"צ למחות בלוקח לזה כת' דהיכא דאינו בטוח בלוקח יש לו למחות וה"ה בבא מחמת כותי אם אינו בטוח בלוקח יש לו למחות:

א

תחזור לו השדה. בטור כת' נשבע ונוטל ועיין ב"י וסמ"ע מ"ש בזה והב"ח כת' טעם לשבועה זו מדתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינם חזקה ?משמע דחזקה הוא דאינו אבל שבועה חייב דאל"כ ה"ל למיתני כל חזקה שאין עמה טענה אינה כלום והכי דייק בגמ' אסיפא דתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי מדלא קתני הבא משום ירושה אין צריך כלום כמו שפי' רשב"ם ה"נ קתני אינה חזקה להעמידה בידו אבל שבועה מיהא חייב ונשבע המערער שלא הי" מחל לו ע"ש. ואיכא למידק בזה בהא דאמרינן פח"ה ד' ל"א ז"א של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה כו' הדר אמר אין דאבהתך הוא וזבנתי' מינך כו' טוען וחוזר וטוען או אין טוען וחוזר וטוען כו' ומודה עולא היכא דא"ל של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען וכיון דאפי' בחזק' שאין עמה טענה בעי שבועה ומשמע שבועת המשנ' כיון דדייק לה ממשנה וכל היכא דמחוסר שבועה לא הוי חוזר וטוען וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' נ"ה גבי איני יודע אם פרעתיך דחוזר ואומר נזכרתי ולאו חוזר מחיוב לפטור הוא לדעת שערי רב אלפסי דצריך הנוטל לישבע כיון דעדיין לא נשבע ושמא לא ישבע התובע והובא בש"ך סי' ע"ה ועמ"ש שם סק"ז: ונראה דזה שטען של אבותי גרע מחזקה שאין עמו טענה דטעמא דצריך שבועה היינו דשמא מחל לו אבל זה שאומר של אבותי ולא של אבותיך הרי הודה שלא מחל לו אבותיו של המערער ולא המערער כיון דאומר שלא הי' של אבותיו מעולם וא"כ לא היה שום שבועה על המערער אף ע"ג דאכלה שני חזקה ונתחייב חיוב מוחלט ומש"ה אינו חוזר וטוען וק"ל:

א

שדר בו המוריש. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) אייתי סהדי דדר בו המוכר חד יומא ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' כ"ו כת' טעמא דחד יומא משום דלא חשיב לוקח אא"כ מברר שהי' דר בו אותו שמכרה לו יום אחד שאל"כ לאו לוקח הוא ולא ידע שום טענה לטעון תלה עצמו באחרים וה"ל חזקה שאין עמה טענה וכן פי' רשב"ם אייתי סהדי וכו' כדי לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך דטענינן ללוקח ויורש וע"ש:

ב

והוליד מזה חדשות בסי' כ"ז שם וז"ל ובר מדין כיון דאיכא שטרא דזבנא לוי מיהודה סגי משום דהא דבעי לאתויי ראיה דדר ביה המוכר חד יומא היא כי היכא דנדע שהוא לוקח דלאו כל כמיניה שנטעון בעדו דאל"כ מנא לן שהוא לוקח דלמא גזלן הוא ומתוך שאינו יכול להעיז פניו לו' ממך לקחתי אומר לוקח אני אבל כשהביא עדים שהית' ביד הראשון שמכרה לו אפי' שעה אחת רגלים לדבר שהוא לוקח וכ"ש שאם הביא ראיה שמכרה לו אותו פ' בפני עדים בחזקת שהוא שלו דהוא טפי מדר בו יום אחד וחד שעתא עכ"ל. ונפלאתי איך נעלם ממנו ל' הרשב"ם פ' חזקת (בבא בתרא דף ל' ע"ב) ד"ה א"ל מפלניא זבנתי' כו' ומאחר שלא טען ואכלית שני חזקה שטר מכירה שלו עודנו בידו וכו' וגם אין לו עדים שהוחזיק בו המוכר יום אחד ע"ש. והרי מבואר להדיא דאע"ג דאית ליה ללוקח שטר מכירה שלו בידו צריך לוקח להביא ראיה שדר בו המוכר יום אחד אלא עיקרא דמלתא דאע"ג דידעינן שלקחו מהמוכר מכל מקום חזקה שאין עמה טענה לאו כלום ולא טענינן ללוקח עד דאייתי ראיה שדר בו המוכר יום א' דאז הוי אומדנ' קצת שלקחה המוכר דאע"ג דחזקה לא הוי בציר משלש אבל אומדנ' מיה' הוית וזה שכת' הרשב"ם דף מ"א ז"ל אייתי סהדי דדר ביה המוכר יום אחד כדי לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך וע"ש היינו דבזה אנו מאמתין דברי הלוקח שקנאו המוכר מן בעליו כיון דעכ"פ דר בו יום א' בשופי. ולדברי מוהרי"ט הי' לו לרשב"ם לומר לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להבי' עדים שלוקח אתה אלא ודאי כמ"ש. וא"כ אפי' אית ליה ללוקח שטר מכירה מן המוכר לא מהני עד שיבי' ראי' שדר בו המוכר חד יומא וכדמוכח מדברי הרשב"ם דף ל' וכמ"ש וזה ברור ועיין מ"ש בסק"ו:

א

והוא לקחה ממך. עיין ש"ך סק"י שהעלה בטוען מפלני' זבינתי' דזבנה מינך יכול אח"כ לומר בפני לקחה ממך ויכול לומר כך כוונתי מתחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך והסמ"ע ס"ק ל"ז כת' שהתוס' חולקין על זה וכוון למ"ש תו' דף ל' ע"א ולפענ"ד נרא' דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבינתיה דזבנ' מינך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה מינך במגו דמגו למפרע לא אמרינן רצונם לומר שפירשו מפלניא זבינתי' שהייתי סבור או דאמר לי דזבניה מינך דהא קאי התם הש"ס ותדע דגם בעובד' דר' חייא דף מ"א אית' אמר ליה מפ' זבינתיה דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דא"ל דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פי' רשב"ם ע"ש. ואכתי תיקשי בדברי תוס' שם דף ל' וז"ל והא דקאמר רב התם וחזיתי' לדעתי' דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן ליה במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לא קאמר שהי' עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוי טען מעיקרא וע"ש וטפי ה"ל לתו' לפרש דהך עובדא דר' חייא דאמר מפלניא זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך ותו לא א"כ שפיר קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר אפי' עכשיו דזבנה מינך הוי מהימן משום דיכול לו' כך כוונתי מתחילה ומנא להו לתוס' דעובד' דר' חייא מיירי מפלני' זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך כיון דלא נאמר שם הך לישנ' דא"ל אלא סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך וא"כ לא מקשי תוס' מידי ויש ליישב לפי שטת הש"ך דהיכא דאמר סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך דהב"ד עצמם מחויבים לפרש ע"ש וניחא לפ"ז דהוכרחו תוס' לפרש עובד' דר' חייא דמיירי דאמר לי דזבנה מינך דאי מיירי בסתם א"כ היכי קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן הא אפי' לא טען הב"ד טוענין עבורו לפרש הכוונה דאמר קמי דידי זבנה מינך אלא ודאי מיירי עובד' דר' חייא דאמר מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך אלא דמ"ש הש"ך דהב"ד עצמם מחוייבים לפרש דבריו אינו מוכרח. ומדברי הרא"ש נרא' דצריך לטעון כך ע"ש וא"כ מצינו לו' דעובד' דר' חייא מיירי בסתם וכמ"ש ונרא' דאי הוי מיירי בסתם א"כ הוי מהימן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא במגו דאי בעי הוי טען עכשיו קמי דידי זבנה מינך וכוונתי כך בתחלה דמגו למפרע לא הוי כיון דיש לו עכשיו לפנינו המגו וא"כ צריך לו' מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך והא דקאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר קמי דידי זבנה מינך היינו בתחלה אבל עכשיו תו לית ליה שום טענה המזכה וק"ל:

א

שהרי יש לו טענה עם חזקתו. בתוס' (דף ל') ז"ל ובעובד' דידן אי הוי מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נרא' לרשב"א דהוי לאוקמי ארע' בידיה אע"ג דליכ' מגו מ"מ טענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן לו' זבינתה מינך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעולם וכו' וכה"ג מצינו בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואור"י דלא דמי דהכא אם הי' המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' הלוקח מעכבו שהרי יודע הוא שהית' שלו עכ"ל ועיין בפ' י"נ (ד' קל"ה) באומר יש לי בנים דנאמן לפוטרה מיבום במגו דאי בעי אמר גרשתי ודעת רשב"ם דלכהן מיהת אסורה דלכהן ליכא מגו דגרשתי כיון דאסור בגרושה ודעת תוס' שם דגם לכהן מותרת ע"ש וכן דעת הרמב"ן שם בחידושיו דנאמן לגמרי ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ אנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן עכ"ל ע"ש ונרא' דטעמא דהרשב"א דס"ל דטענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן במגו דלא הי' שלך מעולם ויתכן לפי שטת תוס' והרמב"ן דלכהן נמי שרי' ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם לכהן אם לאחר וכיון שהותרה הותרה א"כ ה"נ כיון דהמוכר הי' נאמן במגו לו' לקוח במגו דלהד"מ ולא איכפת ליה למוכר דמוכרה לזה או לזה וכיון שאנו מאמינין אותו בטענת לקוח א"כ ללוקח זה רשאי לעכבו ודעת ר"י יתכן לסברת רשב"ם דאסורה לכהן כיון דלגבי כהן ליכא מגו וה"נ לגבי לוקח זה ליכא מגו כיון דידע שהי' שלו:

א

מפלוני קניתיה סתם ז"ל הש"ך דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאומר מתחלה מפלוני קניתי' דזבנה מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהי' שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנה מינך וכוונתי דזבנה מינך בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ אינו יכול עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהית' שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה וע"ש שהעלה בטעות סופר אמנם לענ"ד נרא' ראיה ברורה לדברי הרא"ש והטור דכה"ג אמרי' מגו מהא דאמרי' פרק חז"ה (דף ל"א) ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר וכו' אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' הדר א"ל אין דאבהתך וכו' טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אין חוזר וטוען וכו' ומודי נהרדעי היכא דא"ל של אבותי שלקחו מאבותיך דחוזר וטוען ולדעת הרא"ש והטור דאינו נאמן הלוקח לו' שהמוכר דר ביה חד יומא אפי' אית ליה מגו ומשום דאין הב"ד טוענין ליורש ולוקח עד דאיכא סהדי דדר ביה המוכר יום א' ועיין בחידושי הרמב"ן א"כ ע"כ הא דמודי נהרדעי בא"ל של אבותי שלקחו' מאבותיך היינו לו' בפני לקחוה מאבותיך וא"כ מוכח להדיא דיכול להוסיף בפני לקחוה אע"ג דמעיקרא לא הזכיר בדבריו כלום מזה. והתוס' דמשמע מדבריהם דאינו יכול להוסיף בפני זבנה וכמ"ש הש"ך ע"ש היינו משום דתוס' סברי לשטתם דנאמן הלוקח והיורש לומר בפני דר ביה המוכר והמוריש חד יומא וא"כ הרי דאמר שלקחוה מאבותיך הוי פירוש דבריו הראשונים דאמר של אבותי והיינו חד יומא א"כ בודאי לקחו' מאבותיך אבל לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאינו נאמן במגו לו' דר ביה חד יומא א"כ הך שלקחוה מאבותיך ע"כ פירושו בפני זבנה וא"כ מוכח דיכול להוסיף בפני זבנה וזה ראיה ברורה:

ב

והנה בש"ך ס"ק כ"ז כתב דהרי עובד מיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ושלא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' ע"ש ז"ל והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעא דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך שהוצרכו בתוס' לדחוק דלאו שצריך לטעון שידע שלקחו דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים דלא דרו אבותיו כלל אפי' יום אחד דהא נהרדעא התם אהך עובדא קאי עכ"ל. וקשי' לן בגוה כיון דלשטתו אינו יכול להוסיף בפני זבנה מינך מאי דלא אמרו בתחל' א"כ היכי יכול לו' שיודע שלקחו' דהיינו בפני זבנה מאבותיך ובמגו אינו נאמן דה"ל מגו דלמפרע:

ג

אמנם לישב דברי הש"ך נרא' כיון דהש"ך מפרש האי אייתי סהדי דאבהתי' היינו שהי' של אבותיו מעולם ולא דרו בו אבותיו של זה אפי' יום א' וא"כ זה שאומר של אבותי ואית ליה סהדי דאכל' שני חזק' דהרי אית ליה סהדי דודאי קושטא קאמר והוא מוכחש מסהדי דאמרי שלא הי' של אבותיו מעולם ואפי' יום א' לא דרו בו וכיון דמגו דאו' הוא אית לן לתרץ דבריו שלא יהי' מוכחש מסהדי כמו שראוי לישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשין זה מזה ואפי' בדוחק כיון דנאמנין הם וכמבואר בסי' כ"ט ע"ש וה"ה בזה כיון דיש לו מגו ודאי קושטא קאמר ולפי שעדים מכחישין אותו וצריכין אנו לפרש דבריהם שלא יהיו מוכחשין ומפרשין דבריו במה שאמר של אבותי היינו בפני לקחו' מאבותיך וע"כ לזה הי' הכוונ' כיון דלאו משקר הוא דהי' לו מגו אבל היכא שאמר בתחלה סתם קניתי' מפלוני דאין הכחש' בדבריו כלל אלא דעכשיו רוצה להוסיף בפני זבנה הוה ליה מגו דלמפרע דשמא לא הי' לזה כונתו כיון דאינו מוכחש מסהדי והיכא דאית ליה מגו ומוכחש מסהדי אנו מיישבין דבריו דברי אמת מכח המגו שדין מגו דאו' שלא יהי' מוכחש מסהדי דע"כ כוונתו בתחלה בפני לקחו' מאבותיך דאם לא הי' לזה כוונתו וטען שקר בתחלה מה לו לשקר אע"כ דמעיקרא נמי סבור לו' בפני לקחו' אבותי ודו"ק: וראיה לזה נרא' מ"ש הב"י בסי' ס"ט בשם תשובת מוהר"א מזרחי לענין כתב יד אם טען בתחל' להד"מ שיכול לו' אח"כ אמנה ולתרץ דבריו הראשונים דמה שאמר להד"מ היינו אמנה ע"ש ואע"ג דאינו נאמן לו' אמנה אלא במגו דפרעתי וה"ל מגו דלמפרע אלא לפי מה דאמרינן מגו א"כ ע"כ במה שאמר להד"מ אינו משקר דהא אית ליה מגו דפרעתי ומוכחש מסהדי בטענת להד"מ ומפרשין דבריו דמה שאמר להד"מ היינו אמנה באופן שלא יהי' מוכחש מסהדי:) ((וכל זה כתבנו לישב דברי הש"ך אבל לשטת הרא"ש והטור דאין הלוקח נאמן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא אפי' במגו וא"כ ז"א של אבותי לא מיירי בדאיכ' עדים להכחישו שלא הי' דר בו יום אחד אבותיו של זה וכיון דבלא"ה אין טוענין ליורש עד דאיכ' סהדי על דירת יום א' א"כ עתה שאומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הוי הוספ' גמורה דהא מעיקרא כשאמר של אבותי יכול להיות הכוונ' על דירת יום א' ובזה אינו מוכחש מסהדי והיכי נאמן להוסיף בפני זבנה אבותי וכיון דנאמן להוסיף בפני זבנה א"כ ה"ה באומר בתחל' סתם קניתי מפ' ואח"כ הוסיף בפני זבנה נמי מהימן ודו"ק:

ד

ובעיקר הקושיא שהקש' בש"ך דאין לך מגו למפרע גדול מזה נרא' דודאי מודו דמגו למפרע לא אמרי' ועמ"ש בסי' פ' סק"ה אלא דהרא"ש והטור סברי דזה שאומר בפני זבנה לאו בתורת מגו אתינן עלה אלא שהוא טענה מחמת עצמ' וכשם שנאמן לוקח בשני חזקה לו' שהוא לקחו ה"נ נאמן בשני חזק' כשאומר בפני זבנה וה"ל חזקה שיש עמה טענה דמהני בעצמ' בלי מגו והא דאמרו בפרק חזקת (בבא בתרא ד' מ"א) בהאי דבפני זבנ' מינך דנאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לאו בתורת מה לי לשקר אתינן עלה אלא פי' מגו היינו כי היכא דאי הוי טען מינך זבינתה הוי מהימן ה"נ מהימן בטוען בפני זבנה כיון דאית לי' חזקה שיש עמה טענה שטוען ברי ואם אמנם מדברי תוס' פ' חז"ה) (דף ל' משמע דבפני זבנה אינו נאמן אלא במגו ע"ש הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וסברי דהיא טענ' מחמת עצמה וכן נראה מדברי רשב"ם (דף ל"א) ד"ה ומודו נהרדעא ע"ש ז"א של אבותי שלקחו' מאבותיך מהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהם וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמי' לי' בידי' דחזקה שיש עמה טענה היא וכו' וסוף דיבור שם וז"ל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא עכ"ל ואע"ג דבאמצע דיבור שם נקט נמי טעמא דמגו כיון דבתחלת דבריו ובסוף דבריו כ' דה"ל חזקה שיש עמה טענה דמור' דה"ל טענה מחמת עצמה א"כ תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ומה דנקט באמצע אינו אלא לרווחא דמלתא וכיון דבפני זבנה ה"ל חזקה שיש עמה טענה ואין אנו צריכין בזה לתורת מגו סרה תלונת הש"ך מדין מגו דלמפרע וכן מורה לשון הש"ע שכ' שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכמ"ש וז"ב:

א

שטר כשר הי' לי ואבד. בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"א) אמר רבה מה לי לשקר ורב יוסף אמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא וכו' ומסקינן הלכת' כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי ובשטת רשב"ם דהא דהלכת' כרבה בארע' וכו' היינו משום דמספק' לי' לש"ס אי אמרינן מגו כהאי וכמו דס"ל לרבה אי לא הוי מגו וכדס"ל לרב יוסף ומש"ה בקרקע מוקמינן לי' בחזק' המחזיק ובזוזי בחזקת הלוה והקשו תוס' דא"כ ה"ל לאוקמי קרקע נמי בחזקת בעלים הראשונים כדאמרי' בכתובות גבי נכסי דבר קשיא וכו' ועוד דהלכתא משמע דלגמרי פוסק כרב' ולא מספק ואפי' עבד עובדא כרב יוסף בדיעבד לא עבד וע"ש שפירש דלאו משום ספיקא הוא אלא דינא הכי דבקרקע אמרי' מגו להוציא מחזקת בעלים הראשונים וכרב יוסף בזוזי דהוי מגו להוציא מחזקת ממון שהוא מוחזק ממש וע"ש. והרמב"ן בחידושיו כ' להוכיח דמהני מגו להוציא ולזה כ' וז"ל ועיינא טובא בהך שמעת' ומשמע לי דהכי פירוש' דהך שטר' לא מקיימי בב' דינא באשרת' וכי אתי לבי דינא א"ל האי שטרא זייפא ממש הוא א"נ שטר אמנה גחין ולחיש לי' לרבה אין זייפא הוא כלו' שטר אמנה הוא ומיהו שטרא מעלי' הוי לי ואמר רבה מה לו לשקר דאי בעי אמר שטרא מעלי' ומקיים לי' בסהדי כלו' אם יכול לקיימו נאמן במגו ואם אין עדים מצויין לקיימו ודאי אינו נאמן דהא ליכא מגו וא"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמא דהא אינו מקוים וכל זמן שלא נתקיים הרי הוא כחרס ואפי' אומר לויתי ופרעתי דמאן משוי לי' שטרא לוה הא אמר פרעתי וא"ת הרי הוא יכול לקיימו וכל זמן שלא נתקיים כחרס הוא ועכשיו אין ב"ד נזקקין לו שיקיימו ויהא אח"כ נאמן במגו שהרי הודה שהוא כחרס הנשבר ואיך ב"ד נזקקין לחרס כדי להאמינו לזה בדין מגו הרי זה שהקדים טענותיו טפש והפסיד ונסתפק לבעלי הגמ' דין זה ואמרי שלא לעשות בו מעשה אלא היכא דקיימא תיקום ובהלכות נמי בדלא מקוים העמידוה ומשום דאי בעי מצי לקיומי בבי דינא עכ"ל. ולפי שיטת הרמב"ן דמפרש לה נמי משום ספיק' שנסתפק לבעלי גמרא איפסק הלכת' כרבה בארע' וכו' מתעורר עליו ג"כ קושיות תוספות שהקשו על פי' רשב"ם:

ב

אמנם נרא' לישב קושיות תוס' לפי פי' הרמב"ן והוא דלפירושו אין בין רבה לרב יוסף אלא אם הב"ד נזקקין לקיים החרס כדי להאמינו במגו וא"כ אם עבר הדיין וקיים את החרס הרי נתוודע שהי' יכול לקיימו ואית לי' מגו ואפי' לרב יוסף נאמן בדין מגו דע"כ לא קאמר רב יוסף דלא מהימן אלא משום דס"ל כיון דמודה דחרס שוב אין ב"ד נזקקין לקיימו וכיון דאינו מקוים ממילא לית ליה דין מגו דאי בעי מצי לקיומי בבי דינא כיון דלא אתברר אם הי' יכול לקיימו אבל אם עבר הדיין ונזדקק לקיימו ומצאו לקיים א"כ גם לרב יוסף נאמן בתורת מגו ומש"ה ניחא דאמרו הלכת' כרב' בארע' ובכל דוכתי אמרי' מספיק' אוקי קרקע בחזקת בעלים משום דכאן אין הספק על הקרקע של מי הוא דהא אם עבר הדיין ומצאו לקיימו לכ"ע נאמן במגו אלא שנסתפקו על הדיין אם יזדקק לזה או לא ומש"ה בארע' טפי ניחא שיזדקקו לקיימו משיזדקקו להוציא הקרקע מידו ואפי' עבד עדיין עובד' כרב יוסף ל"ש בזה דהא מה דעבד הדיין כרב יוסף היינו שלא רצה להזדקק לקיימו ובזה ל"ש עבד דאם ב"ד זה לא יקיימו מצי ב"ד אחר לקיימו ודו"ק:

א

ודי בפני ב'. לאפוקי ממ"ד בגמ' דבעינן ג' דאין גילוי מלתא בפחות מג':

ב

אע"פ שאינם יכולים כו'. ל' הגמרא דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

ג

דמתוך שיכול לומר לא מחית בי. פי' אפילו אם היה עד אחד בהמחא' לא אמרינן בכזה דה"ל מחוייב לישבע ואי"ל ומשלם דבעינן עדות קרקע עד אחד אינו מזקיקו לש"ד ואין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בש"ד כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סי"ד ע"ש:

ד

ויש מי שחולק טעמו מבואר בטור ז"ל דלא מהני בכאן מיגו דמ"מ היה לו לזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה עכ"ל וטעם סברא ראשונ' כתבתי בפרישה דמצי להשתמט ולו' סברתי דלא כוון במחאתו אלא להשטו' בי כיון דלא מיחה בפני שנים ומ"ה לא נזהרתי בשטרי:

ה

שהם יאמרו לאחרי' כו'. שהרי לא אמר להם אלא שלא יאמרו לו הא לאחרי' לא הזהירם:

ו

דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי כו' פי' כל מילתא דלא רמיא עליה ושווה בעיניו שני הצדדים לעשות או שלא לעשות או לאומרו או שלא לאומרו יאמר איזה צד שיזדמן לו בפיו ולאו אדעתיה לשום לבו לאחד מהצדדין יותר מלצד השני ועפ"ר:

ז

ואם יטעון עלי שמכרתי כו'. כן הוא ל' הרמב"ם אבל להי"א שכתב מור"ם לפני זה דס"ל דאצ"ל למח' אתבענו כ"ש דס"ל בהא דאצ"ל דהא בגזילה מסתבר טפי דצ"ל כן כדי שלא יקשה להשומעין מחאתו לומר אם אמת כדבריו שהוא בידו בגזילה למה אינו תובעו לדין כל שכן כשאומר מחאתו שהיא שאולה או שכורה בידו דא"צ לו' אתבענו בדין כיון דלא בא למחות אלא מחמת יראה להבא וק"ל:

ח

אבל אם אמר להן פלוני שמשתמש בחצירי גזלן הוא אין זה מחאה כו' עד שמא חירף אותי בלבד. זהו דוקא לדעת הסוברים דבעי' שיסיים לומר למחר אתבענו בדין אבל לדעת הי"א הנ"ל דכתב מור"ם בהג"ה דסבירא ליה דאינו צריך לסיים לו' למחר אתבענו לדין בכה"ג הוה מחאה וסבירא ליה דלא נאמר האי דינא בגמרא דיכול לומר סברתי שבא לחרף אותי אלא כשאינו אומר אלא פלוני גזלן הוא וכלשון הטור ע"ש בסכ"ז. ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיהו אלא לאפוקי מקצת שרוצין לחלק ולומר דלא פליגי הי"א הנ"ל אלא כשאומר המערער במחאתו "פלוני "משתמש בחצירי גזלן הוא דה"ל כאלו אמר פלוני משתמש בחצירי בגזלנות אבל כאן שאומר פלוני "שמשתמש בחצירי גזלן הוא מודים דבעינן לסיים ולומר למחר אתבענו בדינא דאל"כ יכול המחזיק לומר סברתי שבא לחרף אותי ומה שאומר שמשתמש בחצירי לסימנא בעלמא להכיר לפלוני נקט דז"א דהא גם ברישא ה"ג פלוני שהוא "משתמש בחצירי כו' וכן הוא בהדיא ברמב"ם שהמחבר העתיק לשונו ואפ"ה כתב מור"ם די"א דאצ"ל אתבענו לדין ומה לי שהוא משתמש או "שמשתמש וק"ל:

ט

כותבין אע"פ שלא א"ל כתובו הטעם דזכות הוא להמערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוס' אע"פ ששאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיהא חשיב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא להמחזיק כדי שעי"ז יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה:

י

ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו כו' פי' העדנו הוא ל' שליחות שהעיד אותנו לדבר זה ואף שלא ציוה להם בפירוש לכתוב מ"מ כיון דייחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר מסתמא היה דעתו שיכתוב כי הכתיבה בשטר מוציא הקול ומ"מ לא יכתבו פלוני שלח לנו או עשה לנו שלוחים כיון דבאמת אינם שלוחים ממש שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחא' וכמ"ש בסעיף ג':

יא

דהוי עדות מפי כתבם פי' וכתיב על "פי שני עדים ולא מפי כתבם וכמ"ש הטור בשם רש"י והרמב"ם בסי' כ"ח וכוותיהו פסק המחבר שם סי"א ודוקא בל' העדנו יכולין לכתוב שהוא ל' שטר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ס"א ס"י ע"ש ובלשון השטר כ"ע מודים דמועיל עדותם משום תקון העול' כמ"ש בסי' כ"ט משא"כ כשכותב עדותן בכתיבת ידו ושלחו לב"ד דבזה פסק שם דלא מהני וה"נ כשיכתב בל' "שמענו ודו"ק ומ"מ לדברי ר"ת שכתב הטור בשמו שם סימן כ"ח דכל העדים שראוים להעיד שאינ' אילמים שולחין לכתחלה עדותן בכתב לב"ד דס"ל [ס"ל] נמי בזה דרשאין לכתוב בל' שמענו ואפשר דמ"ה סתם הטור וכתב שיכתבו המחאה ולא כתב באיזה לשון יכתבו משום דבסי' כ"ח הביא דברי ר"ת באחרונה ומשמע שהסכים לדבריו ואף דהמחבר פסק בסכ"ח כהרמב"ם וכאן ג"כ סתם וכתב שיכתבו המחאה י"ל דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם שהעתיק הגמ' כדרכו ובגמ' לא נזכרו חילוקי' אלו משא"כ הטור שכתבן בסי' כ"ח ודו"ק:

יב

וכיון שמיחה בשנה ראשונה כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי דבשנה ראשונה ל"ד קאמר ☜ דה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה שלישית א"צ לעשות מחאה אחרת עד שיחזור להיות ג' שנים ויש בו צד רבותא במ"ש שמיחה בשנה ראשונה דאף דגילה דעתו לעשות מחאה מיד לא אמרי' מדשתק אח"כ כ"כ חזר ממחאתו קא משמע לן:

יג

שאם שהה כו' לא עלתה כו'. הטעם דיכול להתנצל המחזיק לומר כשראיתי דשחק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה:

יד

אבל אם מכרה המערער כו' כבר נתבאר זה בס"ס קמ"ד ויתבאר עוד בסי' זה בסעיף י"ט:

טו

אם מחמת טענה הראשונה ערער כו' כן הוא ל' הגמרא והטור ס"י כתב זה לשונו והרמ"ה חילק בדבר וכתב דהיינו דוקא כשמוכח מתוך השנייה שמבטל הראשונה כגון שטען בשניה שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענה שטען עתה כו' ע"ש ועד"ר שם כתבתי דנראה דגם הרא"ש שהביא הטור יכול להיות דמודה להרמ"ה:

טז

אבל כשמכרה הראשון פי' המחזיק הראשון ולפני זה בסעיף ו' מיירי שמכרה המערער וע' ד"מ:

יז

אינו צריך למחות בהלוקח כו' שם סיים בטעמו וכ' ז"ל שהרי אין הלוקח מחזיק בה בטענה שקנהו מהמערער אלא מהמחזיק כו' מוכח מזה מהא דכ' אין צריך לעשות מחאה בהלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בהלוקח שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות בו מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שמהמערער קנהו והרי יש לו עדי חזקה:

יח

הביא עדים תחזור כו'. בטור כ' ז"ל "נשבע "ונוטל כו' והמחבר העתיק ל' הרמב"ם דלא הזכיר כאן שבועה וגם בדין הנזכר בריש סי' ק"מ במערער על המחזיק שטוען לקחתי' ולא החזיק עדיין בו ג"ש לא הזכיר הרמב"ם שם דישבע המערער ושם כתב המחבר דצריך שבועה ע"ש וי"ל דסמך כאן אמ"ש שם מיהו יש לחלק דשאני התם דטוען המחזיק שהקרקע שלו שלקחו או ירש מאבותיו משא"כ בדין זה ועפ"ר שם כתבתי טעם לחיוב שבועה זו:

יט

ומוציאין ממנו כל הפירות. כ"כ הרמב"ם שם והטעם פשוט דהא אין לו טענה לא בקרקע ולא בפירות ועפ"ר ודרישה שכתבתי שאף שהטור כתב בזה שם בסי"ד ז"ל ודין פירות שאכל פירשתי למעלה "מתי צריך לחזור עכ"ל דלא כתב ל' "מתי משום דלפעמי' א"צ להחזיר אלא בכה"ג דאין לו טענה לעולם צריך להחזיר ושם כתבתי פי' ל' "מתי דכתב ע"ש:

כ

עד שיטעון מעצמו ואז שומעין כו'. כ"כ ג"כ הטור בסי"ד סתם אבל נ"י כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיהו ולא רציתי לטעון כן תחלה כי יראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך וכן משמע בגמרא עפ"ר:

כא

ודין לוקח וב"ח כו'. נראה דבא לומר כמו שטוענין ליורש שדר בו אביו יום אחד והוא ג"ש או איפכא דקנהו מהמערער כך טוענין ללוקח כשדר ביה המוכר ג"ש והוא לא החזיק בו כלל או "כשהוא דר בו ג"ש והמוכר יום אחד וכן לב"ח שגבה מלוה שלו שדר בה ג"ש והא דלא אמרו ג"כ דטוענין לב"ח כמו לוקח נראה משום דהמלוה שגבה השדה מהלו' בחובו ג"כ לוקח מיקרי וסיים וכתב דאפילו אם יאמרו הלוה או המוכר שלא קנאוהו מהמערער אינם נאמנים בהודאתם לחוב לזה המחזיק בו לע"ע:

כב

והביא עדים שנרה כו'. ה"ט דכולי האי לא עבד אם לא שכבר קנהו:

כג

מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח מל' הג"ה זו וסדרה וטעמו משמע דאפי' לא החזיק בה הלוקח ג"ש מחזקינן הקרקע בידו ועיין בהגד"מ מ"ש שם בזה:

כד

ובאותו זמן לא הייתי במדינה כו' ע"ל סי' ק"מ סי"ג שם כתבתי דהרי"ף והרמב"ם פרשו כן ההוא דאמר בשכונ' גואי הואי הנזכר בר"פ ח"ה ושרשב"ם והרא"ש פרשוהו שכונה גואי ר"ל דרתי עמך בבית והנה דעה ראשונה דכתב המחבר כאן דס"ל דצריך להביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן ההוא פירשוהו שכונה גואי כהרי"ף הנ"ל דבגמרא הצריכו להביא ראי' סתם דמשמע בכל ענין ודעת הי"א שכתב המחבר ס"ל דאין פירושו דשכונה גואי כן ומ"ה ס"ל דאם אירע מעשה כן א"צ להביא ראיה אלא כשמזכיר המחזיק מעצמו היום שמכר' לו ולי"א השני דוקא כשהוא בשעת חירום ועפ"ר מ"ש בפי' הטור שכתב ג"כ כל הני דעות ודוק:

כה

דדוקא כשמזכיר היום כו'. נראה דהיום ל"ד קאמר דה"ה אם מזכיר הזמן כגון ☜ בחודש פלוני בימי הקיץ צריך להביא ראיה שהיה באותו זמן פעם אחד במדינה ואם אינו מזכיר הזמן אלא אומר קניתיה קודם ג"ש ולא ידעתי באיזה זמן דאין מכריחין אותו להגיד הזמן אא"כ הזכירו מעצמו דאז צריך להביא ראיה:

כו

ואפילו אם יאמר המערער כו' פי' ל"מ דלא טענינן ליה אנן אלא אפי' אם טוען המערע' עצמו אין שומעין לו בזה:

כז

וי"א דדוקא בשעת חירום כו'. פי' באותו העת שטען שקנאה ממנו היה שעת חירום ולא היו השיירות מצויות לעת ההוא אבל אחר כך במשך ג"ש היו השיירות מצויות דאל"כ פשיטא דלא הוה חזקה דיכול לומר לא ידעתי שהחזיק בנכסי כל הג' שנים כמ"ש לעיל בריש סי' קמ"ג וגם לא שייך מחאה כל שאין השיירות מצויות כמ"ש בר"ס זה וכל שאינו יכול למחות אינו יכול להחזיק ועפ"ר:

כח

דדלמא מכר לו ע"י שליח ואפילו אמר זבנתי ולא ע"י שליח נאמן במיגו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאמר זבינתי ממך ביום פלוני א"צ להביא ראיה במיגו דאי בעי אמר "ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כו' עכ"ל וממ"ש ביומא אחרינא הואי "בהדך משמע דאף כי איכא עדים דלא היה כאן כלל יכול לטעון ולומר שהוא היה במקום שהיה המערער ששם קנהו מידו:

כט

וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו' הטור מסיק וכתב בס"ס כ"ד בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל שהיתה של המערער מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ז מוכח דס"ל להמחבר ג"כ כן שהרי כתב שם והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' "עד נאמן בזה כיון שכבר יצא זכאי מוכח מינה דאם לא יצא זכאי לא היה נאמן ועפ"ר כאן ושם ודו"ק:

ל

לקחה ממך. פי' המוכר אמר לי שלקחה ממך ולא שהוא יודע זה בודאי וכדמוכח בסי"ד:

לא

ואין המחזיק יכול לגבות כו' אלו לא הודית לו שהית' שלו כו' ז"ל הטור בסכ"ה והר"ר יונה כ' שאינו חוזר עליו כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיה מפלוני ולא יותר לא היה המערער יכול להוציאו מידו אפי' לא החזיק בה עדיין כיון שאין לו עדים שהיתה שלו וגם הוא לא הודה לו שהיתה שלו ויאמר לו המוכר פיך הכשילך להודות לו ששלו הוא ואלו בא לדון עמי הייתי פוטר עצמי בטענ' שלך היתה ולקחתי' ממך במיגו דלא היתה שלך מעולם אע"ג דאתה אינך יכול לפטור עצמך בטענה שטענתה עמו כיון שהיה לך טענה לפטור עצמך וברוב דברים נתחייבת לו אין לי להפסיד בזה עכ"ל:

לב

שפלוני שמכר לו דר בה כו'. הטעם דכיון דידוע לנו שדר בה המוכר טוענין לזה הלוקח שהמוכר קנאה מהמערער ובטוען שקנא' ממך בפני הטעם דנאמן במיגו דקניתיהו ממך וכדמסיק:

לג

ודוקא שיש. הג"ה זו צ"ל כאן דקאי אמ"ש המחבר בתחילת הסעיף שהמחזיק מביא עדים שדר בו המוכר כו'. ופשוט הוא:

לד

ואם לאחר שטען קניתיה כו' "עד אין שומעין לו הטעם דכיון דאמר תחלה "שאמר שקנא' דמשמע המוכר אמר לו כן והוא בעצמו לא ידע מהמכירה ואיך יחזור ויאמר שקנאה ממך "בפני משא"כ כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה סתם וכדמסיק ומכ"ש כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה שקנאה ממך שא"צ להוסיף על דבריו הראשונים אלא תיבת "בפני כן הוא דעת הרא"ש אבל התו' ס"ל דבכה"ג אינו יכול לתרץ דיבוריה ועד"ר שם מבואר והמחבר קיצר מאוד ובטור האריך בחילוקי דינים אלו ובפרישה ודרישה ביארתיו בס"ד כל הצורך ע"ש:

לה

שומעין לו. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור בסי' זה בסעיף מ"א והמחבר בסכ"ד ע"ש:

לו

ונפטר ממנו כיון כו'. פי' נפטר בטענת שלך היתה וקניתיהו ממך דנאמן במיגו דלא הי' שלך מעולם וכנ"ל:

לז

אבל אם לא טען לא טענינן ליה נראה דה"ט משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי ומטעם זה נמי בדין שכ' בסי"ח אם הביא המחזיק ראיה שהמערער א"ל לקחנו מהמוכר גם שם צריך המערער לטעון בעצמו עביד אינש דזבין דינא וכמ"ש בפרישה ולא טוענין כן עבורו כיון שרצה המערער להוציא ממון משא"כ במציעתא בהביא המחזיק עדים שיעצו המערער לקנותו לו דשם טוענין עבור המערער דיעצו כן משום דהוא נוח לו יותר מ"ה מסיק הטור והמחבר שם וכתבו דאם כופר ואומר מעולם לא יעצתיך כו' מחייבים להמערער דמשמע הא אינו כופר אף שאינו נותן טעם למה יעצו אנן טוענין עבורו ודו"ק:

לח

אתה נוח לי. דוקא כל כה"ג דלא עביד מעש' אבל עביד מעש' לא אמרי' הכי כדאמרי בר"ס קמ"ז:

לט

נוח לי כו'. כהנה רבות בהתלמוד ובפוסקים דמהני טענ' זו לדינא ☜ מ"מ נראה דלא שפיר עבד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל ממון שלו בממון חבירו ועל כזה יקראו חז"ל הא דכתיב לפני עור לא תתן מכשול ולא תשגה עור בדרך:

מ

אבל אם כופר כו' "עד וזה מביא עדים שיעצו כו' נראה דאפילו אם אחר שבאו עדים הודה ואמר שמפני דהשני נוח לי יעצו לא מהני כיון שכבר כפר ולא אמרי' בזה מילי דכדי לא דכירי אינשי ועפ"ר:

מא

שא"ל המערער לקחת' לו מיד המוכר. בטור כ' לקחנ' לו מיד המוכר:

מב

דעביד אינש דזבין דיני'. וע"ל סי' קמ"ב סס"א מ"ש בזה:

מג

ולכן חזר ומכרו לו שנית נאמן ז"ל התשובה שם "נאמן מאחר שראובן עשה מעש' וקנאו ממנו זו ראיה גמורה שחזר ומכרה לו ול"ד להא דאמרי' דעביד אינש דזבין דיני' דהתם באינו חוזר ותובע המעות מיירי כו' ע"ש:

מד

ואם אינו טוען כן פי' אלא טוען ודאי למתנה כוון הלוקח כיון שנתנה לו שנית וצ"ל דמיירי שידוע שקנא' שני פעמים ודו"ק:

מה

שדר בה כו'. כן הוא ג"כ בגמ'. ובטור ס"א ולפי מאי שמסיק שטענת המערער היה שהוא קנא' מהמוכר קודם קנייתו דהמחזיק לא הי' צריך המחזיק להביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שהרי גם המערער מודה לו שהיא של המוכר אלא שהמעשה כך היה בגמ' שטען כן קודם שידע במאי ערער עליו וסתם ערער הוא ששדה שלו הוא ומ"ה השיב לו המחזיק מפלוני קניתיה ודר בו יום אחד ולפ"ז צריכין לגרוס ויש לי עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכ' כן המחבר לדינא וק"ל וכן הוא בטור עפ"ר:

מו

עדים שאכל' שבע שנים כן לשון הגמרא והטור ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שאם מביא עדים שאכל' ג' שנים קודם הד' שנים שקנאו מהמערער [המערער] כמשמעות שטרו סגי בהכי כל זמן שאין המערער מביא ראיה שדר בה המוכר יום אחד אחר אותן ג"ש שאז היו טוענין להמערער שהמוכר חזר וקנאו מהמחזיק ומכרה להמערער והא דכתבו ז"ש משום דכבר בתחלת ערעור הביא המחזיק עדים שאכלו ג"ש האחרוני' וקאמר דלא סגי בהכי עד שיביא עדים שאכלו למפרע מהיום ז' שנים דאז התחיל לאכול ג"ש קודם קניית המערער ולא הי' הפסק ביניהן יום אחד שדר בה המוכר:

מז

אבל אם אכל' פחות מז' שנים כו'. ל' הטור והא דאין נאמן לומר המחזיק קנייתי קדמ' לקנייתך במגו שהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שקנית אות' והחזקתי בה שני חזק' לפי שאין זה מיגו טוב שהיה ירא לומר שלקח' ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין על כן אם היו הטענות בענין שנודע להמחזיק שיש להמערע' שטר מחזיקין אות' ביד המחזיק וכדמסיק המחב' בסכ"א ע"ש:

מח

שאין לך מחאה גדול' מזו כבר כ' הטור והמחבר זה לעיל ס"ס קמ"ד ושם חילק וכ' דהיינו דוקא אם מכר המוכר שדה זו לבדה ולא אם מכר המוכר שדה זו בכלל שדותיו וגם כתב שם דיש חולקין וס"ל דאפי' אם מכר' בלא שטר אלא בעדים גם כן אמרי' דהיה לו ליזהר בשטרו והמחבר נמשך בזה אחר לשון הטור שגם הוא כתב בס"ס קמ"ד דעת החולקין אי בעינן שטר וסיים בשם הרא"ש דבעינן שטר וכאן לא כתב אלא כמסקנת הרא"ש דבעינן שטר:

מט

ודי לו בחזקת ג"ש. עפ"ר שם כתבתי דג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפי' יום אחד וסגי בהכי כשאכל משם והלא' ג"ש ומ"ה כתב הטור והמחבר בחזקת ג"ש ולא כתב בחזקה ג"ש עכ"ל ודוק:

נ

אפילו הביא המחזיק עדים. הטעם מבואר בטור דהודאות פיו שאמר ג"ש דמשמע ולא יותר פוסל העדים שמעידים על חזקת ז"ש ואינו יכול לטעון ולחזור ולטעון היכי דסתר דבריו הראשוני':

נא

במיגו דאי בעי אמר מינך זבינית. עמ"ש לעיל בסמוך בס"ק מ"ז:

נב

הם השנים עצמן שהעידו בהם אלו כו'. על שנים שהן זה אחר זה הדין נותן שינתן ליד מי שהחזיק בה ג"ש האחרונים אפי' אם הוא עתה ביד השני:

נג

מניחין אותה בידיהן כו' ל"ד בידיהן קאמר דהא באין שום א' מחזיק בו מיירי אלא ר"ל ברשות וחזקת שניהן וכל הגובר כו':

נד

וכל המתגבר ירד בה כו'. היינו דין דכל אלם גבר שנתבאר דינו לעיל בר"ס קל"ט ומ"ש כאן דאם בא שלישי כו' מסלקין אותו כו' היינו כשיש לכל אחד משניהן ראיה ולזה השלישי אין ראיה אז מסלקין אותו אף שבא השלישי ואומ' דשלו הוא קודם שגבר אחד מהשנים דאמרינן דשל אחד משניהן הוא בודאי כיון דיש להן ראיה ולו אין ראיה וגם קאי אכשאין לשום אחד ראיה הנ"ל אלא שכל אחד משניהן טוען שלי הוא וזה השלישי תקף בלא טענת שלי הוא דאז ג"כ מוציאין אותו מידו כמ"ש בסי' קל"ט ס"ב ע"ש:

נה

והרי היא תחת ידו. פי' לפי עדותיו הדין נותן שהיא שלו וברשותו ולפ"ז צריך להגיה גם אחר זה וכצ"ל השנים עצמם והרי "היא "תחת ידו. נמצא כו' וכן הוא שם ברמב"ם:

נו

ושהעידו עליו עידי החזקה כו'. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדות מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינין להן כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הטור והמחבר בר"ס ל"א דשני כיתי עדים המכחישין זה את זה כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת ע"ש:

נז

חוזרים ב"ד ומסלקין כו'. והיינו טעמא דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר אמרינן בזה כיון שגבר הא' ובא לידו תו לא מפקינן מידו כ"א בעדות ברורה דלאו שלו הוא משא"כ בדין זה שהב"ד אסקוהו השדה להאחד ולבסוף נתברר שלא ה"ל לאסקוהו כיון שגם יש להשני עדים כמוהו אמרינן הב"ד אסקוהו והם יסלקוהו ממנו ויהיו שניהן שוין בו כבתחלה ויחזור דינו לכל דאלים גבר וכ"כ הטור סל"ז בשם הרא"ש ולאפוקי ר"ח ורמב"ן שם ע"ש בטור:

נח

זה הביא עדים שהיא של אבותיו מעולם תיבת "מעולם ליתא שם ברמב"ם ומור"ם הוסיפו משום דהטור כ"כ דאם אמרו עדי המערער דשל אבותיו היה מעולם ולא מכרוהו אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק דהא לא מצי המחזיק למטען שאבותיו קנהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק וכתב בריש ההג"ה ז"ל אבל אם לא העידו העדים שלא מכרוהו:

נט

שהרי לא טען כלום כו'. ר"ל כיון שבמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג"ש ולזה אין לו טענ' שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה:

ס

ומ"ש בהג"ה ז"ל אם אפשר לפרש כו'. היינו כגון שטען המחזיק ירשתי מאבותי:

סא

ומ"ש שומעין למחזיק. פי' שומעין לו אפי' לא טען כן המחזיק לפרש דבריו אלא אנן טוענין עבורו ומפרשינן דבריו כן:

סב

ומ"ש אבל אם טען תחלה שהיה של אבותיו "מעולם אינו חוזר וטוען ר"ל ל"מ שאנו אין טוענין עבורו שאבותיו קנאוהו מאבות המערער אלא אפי' אם הוא בעצמו בא לפרש כן אין שומעין לו דזה סותר דבריו הראשונים דאמר שהיה של אבותיו מעולם והטור כ"כ אאם טוען המחזיק מתחלה של אבותי ולא של אבותיך והיא היא ע"ש ואח"כ כתב דאם המחזיק טען של אבותי כו'. בזה אנן אין טוענים לו אא"כ מפרש ר"ל שמ"ש של אבותי שאבותי לקחו מאבותיך שומעין לו כן נ"ל מוכרח כוונת מור"ם והן הן כדברי הטור אות באות ע"ש מסעיף ל"ח עד סעיף מ' אבל תימא על מור"ם שעירב דברי הטור עם דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר והרי א"א לפרש דברי הרמב"ם הללו דמיירי שעידי המערער מעידין שהיו של אבותיו דהמערער מעולם "ולא מכרוהו שהרי מסיק וכתב ע"ז ז"ל או שאמר של אבותי שלקחוהו מאבותיך הרי זה טענה נכונה כו'. וזה א"א לומר כשהעידו מתחלה שלא מכרוהו "מעולם וא"ל דכוונת מור"ם במה שהוסיף תיבת מעולם דאינו ר"ל שלא מכרוהו אלא ר"ל שהיה מתחלה של אבי אבי אבותיו ואח"כ של אבי אבותיו ואח"כ של "אבותיו דז"א חדא דא"כ למה ליה למור"ם להוסיף תיבת "מעולם ועוד דא"כ איך התחיל בהג"ה וכתב ז"ל אבל אם לא העידו העדים כו'. ואין מעידין שלא מכרוה ש"מ דלפני זה מיירי שמעידים שלא מכרוהו וזה אינו מפורש כ"א כאשר נפרש תיבת "מעולם דר"ל שלא מכרוהו וצ"ל דכוונת מור"ם היה דאף דידע פשוט דדברי הרמב"ם המה כשלא הביא המערער עדים שלא מכרוהו אבותיו "מעולם מ"מ כיון דהמחבר לא הזכיר בדבריו שם הרמב"ם לכתוב כן בשמו אלא כ' וסידר הדינים זא"ז מ"ה הוסיף גם מור"ם וצירף דיני הטור לדיני הרמב"ם וכוונתו לכוללם יחד וכאלו הם חסירים בדברי המחבר (המה) נמצא דמ"ש המחבר חזר זה המחזיק ואמר כן כו' "עד או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך קאי אדברי הג"ה המתחלת כשהעידו סתם ולא העידו שלא מכרוה. ואף שאכתי קשה למה ליה למור"ם לערבבם אלא ה"ל לכתוב כמעט בסוף דברי המחבר בל' "בד"א שלא "אמרו עידי מערער "מעולם אבל אם אמרו "מעולם אין שומעין לו להמחזיק שאומר אבותי קנאו מאבותיך מ"מ י"ל דכדי לקצר יותר כתב מור"ם כן ודו"ק:

סג

או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך. הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך משום דכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראיה שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו וק"ל:

סד

כשטוען תחלה בפני ב"ד כו'. פי' טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר של אבותי טען בב"ד בזה אמרו כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחזר ובא לב"ד ליתן אתמלא לומר שכוונתו הי' שקנאו אבותיו אמרי' שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מ"ש תחלה של אבותי לא אמר כן בב"ד אלא חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאוהו מאבות דהמערער שומעין לו ולא אמרינן שלמדוהו בעודו חוץ לב"ד אותו האמתלא ולטעון שקר אלא אמרי' אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ומ"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפי' לסתור דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים וק"ל:

סה

שאפי' אמר חוץ לב"ד כו'. ויש מי שחולק בזה טעם פלוגתתן מפורש בטור ז"ל ור' יונה כ' שא"י לחזור ולטעון שכל האומר של אבותי ולא של אבותיך כאלו אמר לקחוהו אבותי מאבותיך דמי נמצא שהוד' חוץ לב"ד והודאת בעל דין אפי' חוץ לב"ד על חובתו כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לחבירו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו הוא בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בה את עצמו עכ"ל:

סו

והוציא שטר מקויים המחבר ל' הרמב"ם דפט"ו דטוען תפס ושם קאי אהוציא שטר מקויים ומ"ה נקט הרמב"ם גם בזה שטר מקויים אבל בטור כ' דכאן רבותא דאפי' אם אינו מקויים אלא יכול לקיימו כו' ועפ"ר:

סז

הואיל ואלו רצה הי' עומד בשטר וכו'. פי' אף בלא החזיק ג"ש וכ"כ הטור בסס"י בשם רשב"ם והרא"ש ולאפוקי רי"א שם שפי' דמיירי בהחזיק ע"ש:

סח

הרי זה נאמן ואין מוציאין השדה כו'. ובשטר הלואה בכה"ג אין הולכין אחר השטר כמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס פ"ג והטעם דלעולם אין מוציאין בכה"ג מתחת יד המחזיק וכל חד לפי עניינו ועפ"ר:

סט

והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח. ז"ל התשובה והמערער הביא ראיה שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין כו' עד ועוד הואיל וקנו ממנו מתחלה בקנין גמור לא נתבטל אח"כ הקנין במה שכתבו בפנקס שנתבטל הקנין כו' וזהו שכ' מור"ם והמערער הביא ראי' שנתבטל כו' ר"ל ראיה שנכתב בפנקס שנתבטל הקנין וגם סיים וכ' ועוד דכתיבה כזו כו' ור"ל דקי"ל כחכמים דאמרו הנותן מתנה לחבירו בשטר והחזיר לו השטר דלא חזרה מתנתו עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין או במתנה גמורה וכתבו הטור והמחבר לקמן סי' רמ"ג ולעיל סי' ס"ו סי"ג ע"ש:

א

דמתוך שיכול לומר לא מחית עסמ"ע סק"ד שכתב טעם אחר דהוי כי חוכא ולפ"ז אפילו ליכא מגו לא הוי מחאה וכן הרמב"ן בעצמו הביאו בתומים כתב בסוף דאף אם טענתן בפירות דליכא מגו לאו מחאה הוא ע"ש והנה בתומים תמה בדברי הרמב"ן דהאיך אפשר שיהיה תביעתו בפירות ויתחייב שבועה נגד הע"א ויהיה מתוך שאיל"מ היאך אפשר דבגוף הקרקע המחזיק נאמן וישלם תמיד הפירות להמערער והתירוץ פשוט כמו שתי' בעצמו דמיירי דליכא עידי חזקה רק שהמערער תובעו בע"א שמעיד שאכל ג"ש והוא מיחה בו דאז אם יטעון שלא מיחה חייב לישבע נגד העד שלא מיחה ופטור מכח הממ"נ שכתב המחבר בסי' קמ"ה סעיף ג' דאם נאמין לו שאכלה ג"ש הרי החזיק וכשהמחזיק מודה שמיחה רק שטוען שמ"מ מכר לו הקרקע דאז יש לו מיגו לפטור מהפירות דאי בעי אמר לא מיחה וכגון דאיכא ע"א דמיחה ה"ל משואיל"מ ומה שתמה בתומים ע"ז דאם מזקיקי לש"ד ע"כ תובעו בברי שאכל ג"ש וא"כ הודאת בע"ד כק' עדים דמי והרי החזיק בקרקע וכו' לא הבנתי קושייתו כלל דהאיך שייך הודאות בע"ד כשהוא טוען שאכל ג"ש ע"י מחאה ובגזל גמור אכלן והטענה בעצמו טענה מעליותא הוא כאילו טען עליו שאכל ב"ש דכמו שאין חזקה באכילת ב"ש כמו כן ליכא חזקה באכילת ג"ש כשהמערער צווח עליו תמיד ככרוכיא שלא יאכל ועוד דהרי יכול לתובעו ע"י העד בלא טענת ברי ועוד נ"ל לפרש דברי הר"ן דהא ודאי אם טענתייהו בקרקע שהמערער טען שלא מכר לו והעד מעיד שלא מכר לו או שמיחה בו ויש להמחזיק עידי חזקה כיון דטענת המערער ועדות העד נתבטל נגד הקרקע נתבטל ג"כ נגד הפירות דמקרקעי קאתי אבל אם המערער מודה שמכר לו הקרקע או שיש להמחזיק שטר מכירה בלא זמן רק שטוען שמקודם המכירה ג"ש היה הקרקע בשכירות בידו ותובע ממנו השכירו' משלשה שנים שקודם המכירה והמחזיק טוען שמתחילה הגיע לידו בתורת מכירה והא ראיה שלא מיחה לו בתוך הג"ש ואינו חייב לו כלום והעד מעיד כדברי המערער שמקודם היה בידו בשכירות ונתחייב לו מנה או שמיחה בו בתוך הג"ש שאין טענתייהו ועדותו של העד רק נגד חוב השכירו' שהן מטלטלין חייב ש"ד ודיינינן ביה דין דמתוך שאיל"מ כנ"ל ברור:

ב

לא יצא דבר זה מפיכם עש"ך ס"ק ג' כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא' דבר זה מפיהם וכו' יפה תמה בקצה"ח כיון דלאו מחאה הוא אפילו לא אמרו לו לא הוי מחאה דדומה לבאו שנים ואמרו לו בשקר שמיחה והוא באמת לא מיחה דהחזקה קיימת ונכון:

ג

הקרקע בסתר היינו ע"י כת"י כמ"ש התומים ומה שמשמע מדברי התומים דלמאן דס"ל בסי' קמ"ה סעיף ד' דמכירה בלא שטר ליכא קלא משכחת לה ג"כ שמכרה בעדים בלא שטר ודאי ליתא כמו שהוכחתי לעיל בסי' קמ"ה דבמכירה בעדים ודאי מהני מחאת הלוקח כיון דע"י חקירה יתוודע להלוקח היה לו לחקור ע"ש ואין להקשות דאי מיירי בכת"י בלא"ה לאו כלום הוא דהמחזיק יכול לומר אימר עכשיו אחר הג"ש נתן לך הכת"י והקדים הזמן די"ל דמיירי שנתקיים הכתב יד בעדים בקיום החתימה שהעדים המקיימין החתימה א"צ לקרות השטר וא"י מהמחאה בתוך הג"ש קודם שמיחה ובב"י בסי' ר"ן בשם הרשב"א כתב דאם המערער טוען שלא מיחה מחמת שנתן לו במתנה ולא נודע לו מהמתנה עד עכשיו כגון שראובן נתן במתנה לשמעון בית והשליש השטר ביד שליש ושמעון לא ידע מזה ואח"כ מת ראובן וטוענין היורשים שראובן אביהם החזיק שני חזקה אחר זמן השטר ואימר חזר ולקחו משמעון ופסק כיון ששמעון לא ידע מהמתנה לא הוי חזקה ודוקא שהיורשים מודים לו אבל כשאין היורשים יודעין על שמעון המערער לברר האונס שלא הגיע לידו השטר עד עכשיו:

ד

לכתוב לו שמיחה המהרי"ט בתשובת סי' כ"ו כתב דדוקא תוך ג"ש אבל אחר ג"ש א"י לכתוב וכתומים מסיק דאין חילוק וכן מסתבר כיון דמצר תקנ"ח כותבין מ"ל תוך נ' או אח"כ רק בשעת הדין כשיכולין לומר בפה אסורין לכתוב דליכא בזה משום תקנ"ח כיון שהעדים כאן עיין שם בתומים:

ה

מפי כתבם עסמ"ע ס"ק י"א שכתב דלר"ת מהני בכל ענין ע"ש ויפה תמה בתומים דהא כאן מיירי שיכתבו לענין שיועיל אפילו ימותו אח"כ שאינן ראוין להגיד וצריכין לכתוב העדנו אפי' לר"ת ועמ"של בחידושי דאף לר"ת לא נחשב הכתב כהגדה עד שבא הכתב להב"ד ובעינן שיהיה ראוי להגדה בשעה שבא הכתב לב"ד וגם לר"ת אין כותבין המחאה רק משום תקנ"ח וצריך לכתוב העדנו והנה בתומים כתב דכ"ז אינו רק לכתחלה אבל בדיעבד כשר בכל לשון והנה לפי שיטת הפוסקים דסברי דבעינן לשון שטר שלא יהי' מפי כתב יש קפידא שיכתבו הל' העדנו שיהיה נכתב בלשון שטר:

ו

מכרה המערער וה"ה אם הורישה ליורש כיון דלא שייך לומר שחזר ממחאתו וגם שחזר ולקחה אחר מחאתו כיון שכבר מת או מכר ופשוט:

ז

ערער דחזר וערער עיין בבאר הגולה שהביא דעת הרא"ש והטור לעיקר דדוקא כשעירעור השני הי' סוף ג' אבל בתוך ג' מהני עירעור השני אף שסותר להראשון:

ח

אבל כשמכרו הראשון וה"ה אם הורישו והרמב"ן פרק חזקת הובא בקצה"ח ומהרי"ט ובתומים רצו לחלוק על הדין שכתב המחבר והעיקר עם המחבר והטעם כמ"ש הקצה"ח דלא חשוב דר בו יום אחד דכיון שמיחה בהמוכר הוי כידוע שדר בו בגזלנותא ולא חשיב שוב כדר בו יום אחד ומ"ש הסמ"ע בס"ק י"ז דכשאינו מובטח מחלוקת צריך לעשות מחאה ע"ש כתב כן לעצה טובה דשמא יטעון כן המחזיק אבל כ"ז דאינו טוען כן לא הוי חזקה:

ט

אין מוציאין מידו עד שיביא זה המערער לכאורה קשה דהא בסי' קל"ט מבואר בזה אומר של אבותיו זה אומר של אבותי דאם בא אחר והטפח דחייב להשיב לכל אחד אף שאין עדים לשום אחד והוא מהש"ס ומ"ש מהכא דא"צ להחזיר להמערער עד שיביא עדים לכן נראה דשאני הכא שכבר הגיע ליד המחזיק ולכך אף שבא אחד ואמר שלי הוא מ"מ הדין נותן בזה דיהיה מונח כמו בכל אבידות שכשהגיע ליד איזה אדם דאין מחזירין לשום אדם שיבוא ויאמר שהוא שלו עד שיביא עדים שהוא שלו או שיתן סימנים ואף דגבי אבידה אסור המוציא לאכול הפירות הכא מותר כיון דבעל הקרקע אינו כאן ואינו משתדל להשכירו חשוב כחצר דלא קיימא לאגרא כמבואר בסימן שס"ג סעיף ו' דמותר להשתמש בתוכו וע"ש אבל ודאי כשעדיין לא הגיע האבידה ליד אדם ובא שום אדם ואמר שהן שלו ורוצה לקחנה אין הבית דין מוחין בידו דברי ושמא ברי עדיף כל שאין כנגדו חזקת ממון דדוקא כשהוא כבר בחזקת אדם מהמוציאו שתופסו וחזקת מי שהן שלו צריך דוקא להביא עדים כשרוצה ליקח מיד המחזיק משום הכי בסימן קל"ט שהיו מחולקין על קרקע או מטלטלין קודם שהגיע ליד אדם הוא בחזקתן ולא בחזקת שאר בני אדם שכולן טוענין שמא והן ברי משא"כ אם כבר בא הקרקע ליד אדם שאז אין מחזירין לשים אדם עד שיביא עדים:

י

תחזור לו השדה עסמ"ע שכתב דנשבע ונוטל ועש"ך ס"ק ח' ונראה הטעם דחשיב כמו נוטל כיון דאם הוא אינו בעל הקרקע מותר הוא לאכול הפירות כמש"ל ולכך חשיב כמו נוטל:

יא

חבא מחמת ירושה עש"ך סק"ד שהביא בשם המבי"ט דאין טוענין לשוכר והנה במבי"ט שם היה המעשה שהשכיר פתח חלון לאורח כשכבר היה השוכר יושב בהבית ופסק א' דהוי חזקה נגד המערער והשיג עליו מתלת טעמי חדא שלא היה ג"ש ב' שלא היו המשכיר דר בו מקודם חד יומא א"כ אפילו נימא דשוכר דמי כלוקח לא מהני החזקה ג' דשוכר אין דינו כלוקח וכיון שהמשכיר אינו כאן אינו טוענין להשוכר שמא ע"ש וכל דבריו תמוהין וכמה דסיים נפתח דמ"ש דאין טוענין להשוכר קשה הא חזקת המשכיר הוא כדאמרינן ריש פ' חזקת אנן אגרינן ודיירינן וטוענין להמשכיר אף שלא בפניו כיון שעשה חזקה ע"י השוכר שדר בו ג' שנים הועלה על הדעת שאם א' החזיק ג"ש ואח"כ הלך למדה"י שיקח הקרקע לעצמו ודאי דשלא בפניו טוענין כמו ללוקח וליורש כמו לענין מזוייף ופרוע דטוענין שלא בפניו גם מ"ש דלא דר בו המשכיר חד יומא תמוה דהא כתב דנ"י ר"פ חזקת דמשכיר ושוכר אף שלא היה דר בו חד יום ע"ש ומ"ש דלא דר בו ג"ש גם כן אין תמוה כ"כ דאפשר דהיה ס"ל להפוסק כהרשב"ם דא"צ ג"ש כפתיחת חלון רק טענה צריך ולכך כתב דטוענין והיינו שטוענין להמשכיר שלא בפניו לכן לפענ"ד אין לסמוך על דין זה שהביא הש"ך בשם המבי"ט:

יב

א"צ טענה אחרת עש"ך סק"ז דא"צ ראיה היותו יורש או לוקח ודוקא כשהיה ג' שנים ביד היורש או הלוקח וביד המוריש או המוכר יום א' א"צ ראיה דיש לו מיני דמינך זבינתיה אבל להיפוך שהיה ביד המוריש או המוכר ג"ש וביד היורש והלוקח יום אחד צריך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח ובאם לאו יכול המערער לטעון שהמוכר והמוריש היה מודין לו שלפירות הורדתיו וכדומה וכ"פ בתומים.

יג

ודין לוקח ובע"ח ומסיק בתומים דוקא לבע"ח שגבה כבר הקרקע טוענין כמו ללוקח אבל כשלא גבה עדיין רק שבא לגבות הלוה נאמן שלא קנה קרקע ובשכירות הוא אצלו כיון שידוע שקרקע זו היה של אחר קודם והעיקר כדבריו ולא דמי למטלטלין שת"י דאין הלוה נאמן שהוא של אחרים כמבואר בסי' צ"ט דמטלטלין שאני דתפיסה מוכחת משא"כ קרקע שאין לו תפיסה מוכחת רק חזקה מדלא הקפיד יכול לומר שמובטח היה בו שלא יכפור בו והא ראיה שגם עכשיו הוא מודה לו:

יד

ומכרה בפרסום עסמ"ע ס"ק ך"ג דאפי' ליכא חזקת ג"ש ולכאורה תמוה דמ"ש מכל לוקח שלקח בפירסום ואפ"ה בעינן חזקת ג"ש ובתומים סתר מכח זה דעת הסמ"ע וכתב דבעינן דוקא שיחזיק ג"ש אך אפילו החזיק ג"ש קשה כיון דאין חזקה לאשה בנכסי בעלה לא דמי לדר בו יום אחד וכיון שלוקח אין טוען ברי אפי' חזקת ג"ש לא מהני לכן נראה דודאי באריס ואומן אפילו מכרו בפירסום לא מהני דלא אישתמוט שום פוסק לכתוב כן באריס ואומן ואשה שאני כיון שמוכרת שלא בב"ד לכתובתה ואם האשה כאן ואומרת שמוכרת לכתובתה מכירתה מכירה ואפי' היורשין טוענין פרענו א"נ דהטוען אחר מעשה ב"ד לאו כלום ואם כן שפיר אמרינן אפי' כשעכשיו הוא ביד לוקח וא"י לבוא על השדה מכח תביעת הכתובה והאשה אינה כאן ואפילו היא מודה א"נ דאמרינן אלו לא היתה קרקעות של אשה לא היו מניחין אותה היורשים למכור כיון דמכירתו מכירה משא"כ בשאר לוקח אף שמכר בפירסום אין ראיה דיכול לומר לא חששתי למחות דמה לי במכירתך כיון שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו דמי מכירתך לחוכא ולפי"ז גם דברי הסמ"ע אתי שפיר דא"צ לג"ש:

טו

שעת חירום היינו שמברר בעדים שלא היה בזמן זה סמוך ליום המכירה במדינה דלא שכיח שיבוא בזמן ההיא כיון שהוא שעת חירום ולכך לא מהני מגו דלא מהני מגו במקום דלא שכיח כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ה כשאומר שבא ומכר אבל בדליכא עדים כלל ודאי דאין נאמן לומר שלא היה במדינה כמי שאין נאמן לומר לא מכרתי לך כיון שיש לו חזקת ג"ש והוא לא מיחה (תומים) ופשוט:

טז

וא"ל יודע אנו עיין סמ"ע ס"ק כ"ט שכתב שאף ע"פ שאינו יודע רק ע"פ המוכר לכאורה קשה דמה"ת יגיע מכל חזקה שאין עמה טענה המבואר בסעי' י"ט שאין מוציאין מיד המחזיק עד שיביא המערער עדים וא"כ ה"נ שיטעון המחזיק נהי שאין המוכר נאמן שקנה מ"מ ע"ז שאמר שהשדה של מערער ג"כ א"נ דהא אינו רק ע"א נהי דאם היה השדה ת"י המוכר היה נאמן לומר שהוא של אחר מ"מ כשלא היה דר בו בשעה שמכרה מה"ת יהיה נאמן יותר מע"א אמנם נראה דקודם שהגיע ליד המחזיק נאמן אפי' ע"א דהא הר"ן בחולין פ' ג"ח כתב דבאבדה ע"א נאמן ואף יש לפקפק בדבריו מ"מ כשעדיין אינו ת"י שום אדם וליכא שום חזקת ממון ודאי דע"א נאמן ומש"ה בשדה כשאינו ת"י שום אדם ודאי דע"א נאמן ולפ"ז אם היה השדה כבר ת"י לוי בחזקה שאין עמה טענה ואח"כ קונה משמעון דאמר דזבנה מראובן אף לדעת הסמ"ע צריך ראובן להביא עוד ע"א שהוא שלו ובלא"ה אינו יכול להוציא מידו כיון דבשעה שאמר שמעון שהוא של ראובן היה כבר תחת יד לוי ובשדה שהוא כבר ת"י אחר אין ע"א נאמן:

יז

שהיתה שלך עש"ך ס"ק ט' שהסכים לשיטת הסוברים דכשאינו יודע שהיה שלו רק ע"פ המוכר דאינו יכול להוציא מידו כיון דהמוכר היה נאמן במגו ע"ש וכתב התומים דאם אמר המוכר בפני עדים בשעה שמכרה שהוא של המערער ולקחם ממנו דיכול להוציא מיד הלוקח לשיטת הסמ"ע דסבירא ליה בסימן קל"ג ס"ק ד' גבי עדים וראה כשטען אז לקוח דנתבטל המיגו שלו דמקבלין דבריו מה שאמר בפני עדים לחובתו ולא לזכותו וא"כ ה"ג בשאמר בפני עדים שהוא של המערער ולקחה ממנו נתבטל המגו של המוכר ויכול להוציא השדה מיד לוקח ע"ש ולפ"ד באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו המבואר בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דנאמן אם אמר כן בפני עדים קודם שבא לב"ד שוב אינו נאמן לטעון בב"ד שלקחה ממנו והא ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב בן והטעם דדוקא גבי מגו דהחזרתי דמגו גרוע הוא כמ"ש הסמ"ע בסימן ס"ד ובסי' קל"ג ובכמה דוכתא דלא ניחא ליה לטעון החזרתי דלא יהיה יוכל להראותו שוב ולכך מראהו וטוען לקוח שיהיה נאמן במגו ויהיה יוכל להראותו לכך מהני המגו חוץ לב"ד משא"כ הכא דאמרינן בש"ס כתובות שם הטעם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והפה שאסר ודאי דמהני אפי' חוץ לב"ד דהא בש"ס שם מצריך להו צריכי עם הא דאשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני ויליף לה מאת בתי נתתי לאיש הזה ובכל הנך ודאי דמהני אפילו חוץ לב"ד א"כ ה"ה הכא:

יח

והוא לקחה ממך הש"ך כתב דאפילו יצא מב"ד יכול לטעון אח"כ שלקחה ממך בפני דלאו מגו למפרע הוא שהרי הוא אומר שכך כוונתו מתחילה ע"ש ועמ"ש בסמוך סעיף ך"ד:

יט

לגבות מעותיו בתומים כתב דלדעה האומר דמחוייב להחזיר אפי' א"י להמחזיק שהיה שלו כ"א ע"פ הודעת המוכר כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ט נראה דיכול לגבות מעותיו כיון שלא הגיד להמערער רק מה שהגיד לו המוכר והמוכר לא אמר לו בל יאמר ולפעד"נ דליתא דכיון שהמוכר בעצמו נאמן לומר שלקחה במגו רק שהלוקח קלקל בעצמו במה שאמר דברי מותר שיודע שהוא שלו וכי נחייב למוכר מחמת שלא אמר להלוקח שלא יאמר זה להמערער הא גרמא בעלמא הוא:

כ

דר בו המוכר יום א' עש"ך ס"א י"א עד ועוד בטוען על כלי לקחתי לא יהיה נאמן שהיה ביד פ' וכו' ותמוה לי דהאיך אפשר לומר במטלטלי שא"י שהיה ביד המוכר הא עיקר חזקת מטלטלין הוא שמחזיקין המטלטלין שבודאי בתורת מכר בא לידו דלא מחזקינין אותן בגגיבה ואבידה רק בדברים העשוין להשאיל מהימן ודוקא בטענת שאולין ולא בטענה אחרת וא"כ ע"כ מיד איזה מוכר קנה והוי כידוע שדר בו יום אחד דטוענין ואף בדברים העשוין להשאיל והמערער טוען שהשאילן למוכר מ"מ אפילו בדברים העשוין להשאיל ודאי דמ"מ דמי לדר בו יום אחד בקרקע דאלת"ה אפי' ידוע שהיה ת"י המוכר לא נטעון ללוקח אלא ודאי דדמי לדר בו חד יומא וכיון שהמערער בעצמו מודה שלא השאילן להמחזיק רק שאומר שהשאילן להמוכר שלו הוי כידוע שדר בו המוכר יום א' משא"כ בקרקע שלפעמים מניח ביתו ריקן וליכא תפיסה מוכחת וחזקת קרקעות הוא רק מדלא מיחה שפיר כתב הרמב"ן דבעינן עדים דוקא וע"י מגו לא טענינן עבורו והרמב"ן בעצמו הביא ראיה זו ממטלטלין לענין שא"צ ראיה שהוא לוקח או יורש וזה ראיה ברורה הוא מדברים העשוין להשאיל דאיכא למיחש שמא בשאלה בא לידו ואפ"ה נאמן לומר לקוחה בידי מפ' במגו לענין שנטעון עבורו אבל לענין שכתב הש"ך דלא בעינן עדים לדר בו חד יומא לאו ראיה הוא ונרא' דאפי' להרמב"ן אם טוען בפני דר בו שלשה שנים דהוה כטוען בפני לקחה דכיון שטוען שעשה חזקה גמורה הוי כידוע לו שמכורה הוא בידו:

כא

יש לו טענה עם חזקתו עש"ך ס"ק י"ג שהקשה על הך דיעה דס"ל דבלא חזקת ג' שגים אף שהמוכר הי' נאמן לטעון לקוח במגו דלא הי' שלך לא טענינן זה ללוקח והיינו מטעם שכתבו התוס' בב"ב דף ל' בד"ה לאו קא מודית דלאו מגו הוא לגבי לוקח דאי הי' טוען לא הי' שלך לא הי' הלוקח מעכבו וע"ז הקשה הש"ך מהא דטוענין ליורש וללוקח בלא ראה אפילו בדברים העשויין להשאיל לקוח במגו דהחזרתי אף דהיורש והלוקח יודעין שלא החזיר שהרי הוא ת"י ולכאורה הוא תמוה גדולה ולפענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה אינו מן הסברא לטעון ללוקח והיורש טענה שהמוכר והמוריש א"י לזכות בהן רק מכח מגו דהא כשהמוכר טוען כן לא מהימן רק מכח מגו והמגו הוא ראיה והוכחה שאומר אמת דאילו הי' רוצה לשקר הי' טוען טענה מעליותא וא"כ היאך מצינו לטעון טענה זו להיורש וללוקח כיון דליכא טוען ואין לנו הוכחה שהיא אמת וכן הוא באמת דעת המהרי"ט בתשו' סי' ל"ט וז"א דלא טענינן ליורש וללוקח טענה שלא היה נאמן רק במגו ע"ש ונראה הטעם להפוסקים דס"ל דטענינן דהוא מטעם דהלוקח יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר' למרי' כמבואר לקמן בסי' קמ"ח בחד דלקח מד' ועיין במ"ל פ' ט"ו מטוען הלכה י"א שלמד מזה לכל מקום שאינו יכול ליקח אותו מהמוכר שאף מהלוקח א"י ליקח דמצי למימר ליה מאי אפסדתיך וכל דבר שיכול להחזיר דיינינן ליה כאלו כבר מהודר ומה מכר ראשון לשני וא"כ לכאורה קשה אהא דאמר בש"ס את לאו קא מודית הא יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למריה ומהמוכר לא תוכל להוצי' שיהיה נאמן במגו דלא היה שלך ונדון אותו כאילו כבר מהודר וכיון דה"נ אם כבר עמד בדין ונפטר א"י להוציא ממנו כמבואר בסעיף ט"ו וכיון שהן מוחזקין אף דלא עמד בדין הוי כאילו כבר עמד בדין כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"ה ע"ש ולתרץ זה נראה דהא ביבמות דף ל"ז תלה פלוגתא דאדמון וחכמים באבדה לו דרך שדהו בהא דקם דינא וע' בחדושי הרשב"א שם דכיון שהן מוחזקין אפי' שעדיין לא עמדו בדין דנין אותו כאילו כבר עמדו לדין ונפטרו וע' בתרומת הדשן סי' ש"י שכ' דהוא מטעם דהוי ביאוש וא"כ נראה דלא אמרינן אי שתקת רק במקום שלא עבידא לגלויי כמש"ל בסוף כללי תפיסת ע"ש אבל במקום דעבידא לאגלויי לא הוי יאוש ולפ"ז הכא דאין המוכר נאמן רק במגו דלא היה שלך ואילו אתי עדים שהיה שלו מוציאין אותו מידו לא מיאש נפשיה דסבר שימצ' עדים ולפ"ז א"ש דדוקא כשאין המוכר נאמן רק במגו דלא היה שלך וכל אימת דאתי עדים מפקינן ליה לא מתייאש וכיון שזה יודע שהיא שלו ולא נתיאש חייב להחזיר משא"כ במטלטלין וליכ' עידי ראה אם מחזיר זה הלוקח למוכר בינו לבינו והמוכר ילך ויראה אותו לפני ב"ד ויטעון לקוח יהיה נאמן במגו דלא היה מראהו והיה טוען החזרתי והי' נאמן לעולם וא"א שוב להמערער להוציאו לעולם ודאי דיכול זה הלוקח לומר אי שתקת ודנין אותו כאילו הוא כבר מהודר וכן ביורש כיון שאביו היה יכול לטעון וטוענין שאביהם ודאי היה טוען לקוח וכיון דאילו היה טוען לקוח היה נאמן לעולם דיינין ליה כאילו כבר עמדו בדין כיון שהן מוחזקין כמ"ש הרשב"א ומש"ה גם היורשים פטורים מלהחזיר:

כב

קניתי' סתם עש"ך ס"ק ט"ו שהקשה דהא הוי מגו למפרע ע"ש ובקצה"ח משיג עליו וכתב (דבפני) בפני זבנא ממך הוא גופיה טענה מעליותא הוא בלא שום מגו ובדף מ"א דאמר הטעם משום מגו אין הכוונה משום מגו רק הכוונה הוא בלשון מגו לומר דכמו שמהימן כטענה זו כמו כן מהימן בטענה זו ע"ש ומלבד שהוא דוחק נלפענ"ד להוכיח דא"נ רק מטעם מגו דבב"ב דף כ"ט גבי עדות השוכרים פריך הש"ס הני נוגעים בעדותן הן וכו' ולכאורה קשה הא מבואר בדף ל"נ דאם אמר לפירות ירדתי דנאמן א"כ נטעון לשוכרים דילמא אמשכיר מכר לפירות אך זה ל"ק דל"ד ללוקח דטענינן דשאני לקוח דחזקת מי שמוחזק בו מהני ג"כ על להבא משא"כ חזקת פירות לא מהני רק במה שכבר אכל ומטעם תפיסה אך הא ק? דליהימני' השוכרים במגו דאו בעי אמרי השוכרים בפנינו ירד המשכיר לפירות ע"ל ג"ש והשכיר לנו ויהיו נאמנים במגו דלפירות ירדנו ואם נאמר דטענת בפני זבנה צריך מגו דוקא א"ש דכאן ליכא מגו דלפירות ירדנו מהמערער דיראין עצמן מהמחזיק כמ"ש התוס' בד"א הני נוגעין אבל אם נאמר כדעת הקצה"ח דמגו הוא דכמו שנאמנים ע"ז כמו כן נאמנים ע"ז ובפני זבנה בעצמו טענה מעליותא היא קשה דליהמני במגו דבפני זבנה לפירות דאז אין להן לירא לא מהמערער ולא מהמחזיק אלא ע"כ דבפני לא מהני אלא משום מגו וכמש"ל והטעם דכיון שאין המחזיק בא מכח טענת עצמו אין חזקתו מועלת לו דבעינן בחזק' שהמוחזק יבא בטענת עצמו ואז מועיל חזקתו וכיון שבא מכח המוכר שלו צריך דוקא לטענת מגו ומה שהביא בקצה"ח ראיה מדברי הרא"ש והטור מהא דמודי נהרדעא ע"ש יתבאר לקמן בסעיף ך"ד ע"ש.

כג

לא טענינן ליה ונראה דמ"מ ליורשים טענינן דומיא דטענת משטא דסי' פ"א לא טענינן ליה וליורשים טענינן:

כד

אתה נוח לי. עש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב שהביא קושית המרדכי מהא דמרא' דינר לשולחני ונמצא דע דחייב משם דיני דגרמי וע"ש מה שתירץ:

כה

לשום מתנה עש"ך סקי"ז שתמה ע"ז דהא אנן קי"יל כרב דהמעו' פקדון ע"ש ולפענ"ד נראה דדעת הרב הוא דכאן כ"ע מודים דליכא למיחש לפקדון דגרע מהא דאמרינן ביבמות ד' קט"ו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי והיינו משום דיהיה נאמן לטעון שהוא שלו וא"כ הכא כיון דנתן להמוכר המעות בשם מכירה לפני עדים ואז המוכר נאמן על כל טענה שירצה כמ"ש הרב ואפי' שבוע' א"צ וגם אפי' אם יש לו איזה טענה שאינו זוכה בדין יכול הוא לומ' דזבין דיני' ובכה"ג ודאי לא מפקיד גביה וע"כ משום מתנה נתן לו משא"כ בהכיר בו שאינו שלו או במקדש אחותו דבודאי יתחייב להחזיר ושום טענה לא יועיל ואפי' החזרתי לא תהיה אחותו המתקדשת יכולת לטעון כיון שקיבלה לשם קידושין וכיון דשמואל סבר לשם מתנה שייך לומר מי יימר דמחייבי לי רבנן ולכך אמרי' דגמר ונתן לשם פקדון ולבסוף יתבעהו להחזיר לו והנה בתומים כ' דאם קיבל אחריות לא הוי מתנה כמ"ש התו' בב"מ ט"ו ע"ב ד"ה מעות יש לו לענין הכיר בו שאינו שלו וה"נ דכוותיה ולפענ"ד לא דמי כלל דבשלמא בהכיר בו שאינו שלו איכ' חיוב אחריו' על המוכר שאם יטרפו ממני יתחייב לשלם שופר' שבחא ופירי וי"ל שלא נתן לו לשם מתנה רק לשם תועלת האחריות דשבחא ופירי וגם יש לו תועלת להלוקח באכילת פירו' עד שיבוא הטורף משא"כ במכר את אשר הוא שלו לגמרי שאין להלוקח שום תועלת בחיוב אחריו של המוכר וגם בהמוכר אין עליו שום חיוב בקבלת אחריות נגד מי שהשד' שלו לגמרי ולכך סתמו הפוסקי' וכתבו דהוי מתנה בכל ענין ובהא דפסק הרב שנאמן לומר שטעה אף דבכ"מ טעיתי טענה גרועה היא הכא שאני כיון דהמוכר בעצמו מודה שאין לו שום טענה סברא הוא שטעה ולפ"ז אם המוכר אומר שהי' לו איזה טענה אף שאינו זוכה בדין לפי טענה ההיא וטוען שנתן לו המעות מחמת שרצה לקנו' דינו נאמן המוכר ואין הלוקח נאמן לומר טעיתי שהיא טענה גרועה ועסמ"ע סקמ"ד מ"ש דמיירי שידוע שקנאה ב"פ והוא תמוה דאפי' במודה והלה טוען שטעה סגי דל"ש מגו שאין טוען ברי שנתנה במתנה וגם א"ל דקאי ארישא בטוען חזר ולקחה שכ' בס"ק מ"ג טעם למה נאמן ולזה כתב דמיירי בידוע דבמודה בלאו הטעם מהימן במגו אמנם גם בזוז קשה דהא בעינן הטעם לענין דל"צ שבועה דמטעם מגו בעי שבועה:

כו

שאכלה ז' שנים. עסמ"ע ס"ק מ"ו עד כ"ז שאין המערער מביא ראיה שדר בו המוכר יום א' וכו' שלא בדקדוק כ' כן וקיצר בלשונו דהא כיון שכבר החזיק ראובן ג"ש מקודם והוי כידוע שהקרקע של ראובן רק שי"ל שמא חזר ומכרה לשמעון צריך שיהי' שמעון דר בו יום א' והלוקח ממנו צריך שיחזיק ג"ש וע"כ כוונת הסמ"ע הוא ג"כ לזה ?דסיום דבריו שכתב ולא היה הפסק קשה:

כז

חד יומא נאמן. עש"ך ס"ק ך"א ובתומי' הביא בשם הרמב"ן דאם יש עדים על אכילת השש שנים דלית ליה מגו דזבינתיה מינך דא"כ למה אכל הב"ש הקודמי' ואם יאמר שמקודם לפירו' ירדתי א"כ אין לו חזקה כלל כיון שמעיקרא לפירו' ירד ע"ש וע' בסי' ק"ג סעי' ג' מחלוקת הפוסקי' בזה ולפענ"ד נראה דדעת הפוסקי' דלא חילקו בזה דס"ל דכאן שבא ליד אחד וממנו לא בא לידו בתורת שכירות דהוי חזקה נגדו דגרע מנשתנה שמו ועניננו שכ' הסמ"ע שם ס"ק ד' גבי ירד לנכסי א"א ונתגרשה עמ"ש וע' תומים דא"נ במגו דאי בעי אמר לקחתי מהמוכר וגם קניתי מהמערער משום דעביד איניש דזבין דינא ויהי' נאמן אפי' כשלא ידע שיש שטר להמוכר דהא לא יהי' לו שוב שום מורא משניהם משום דהוה מגו גרוע דל"ש שיהי' זבין דיניה ודע שכאן מיירי שעכשיו נודע לו מהשטר אבל אם מודה שכבר ידע מהשטר קודם שכלה אכילת ג"ש הוי כידע ממחאה ותליא במחלוקת שהביא בסעיף ב' אי מהני מגו כשידע מהמחאה וע"ש בסמ"ע ס"ק ד':

כח

וכל המתגבר ירד בה. בתומי' כ' דדוקא כשהעדי' מכחישין זא"ז בשנים ידועים דאז הוא מילתא דעבידא לאגלויי דאפשר שיבואו עדים אחרי' על ג' שנים הקודמי' או המאוחרים אבל כשהעדי אומרים שהיא של אבותיו מעולם ועדי' מכחישין אותן דאז א"א לאגלויי שאם יבואו אלף עדים תרי כמאה ודנין בו דין הלוקח ע"ש ולא ידעתי מציאו' לזה דמ"מ אפשר יבואו עדי' או שטר מכירה שקנו אבות אבותיו דלא יתכחשו מעדים אלו:

כט

אפשר לפרש דבריו. עסמ"ע ס"ק ס' כגון שאמר ירשתי מאבותי ועש"ך ס"ק כ"ג שהקשה כיון דהטור פוסק דלא מהני כשטוען דר בו יום א' בפני אפי' במגו ועכ"צ לפרש דבריו ולומר שבפניו לקחה וא"כ גם בלוקח כשטוען קניתי סתם נטעון עבורו שלקחה בפניו וכו' ע"ש ולפעד"נ דהטור קאי על שטען של אבותי ואמר נמי שירשתי ממנו דהיינו שאמר של אבותי וירשתי מהם וכיון שאמר של אבותי מחשבינן לי' לטענת ברי כאלו אמר יודע אני בברי שהוא של אבותי וכה"ג נמי בלוקח אילו אמר שדה זו של פ' היא ולקחתיה ממנו מהני כמו באמר מפ' זבינתיה דזבנה מינך שכ' הש"ך בסק"י דהב"ד מחוייבין לפרש דבריו ולומר שכוונתו היה שיודע בברי דזבנה מיניה (ומ"ש הש"ך כאן דאין טוענין עבורו סותר מ"ש שם) וה"נ דכוותי' וכוונת הרמ"א הוא כך דאם המחזיק טען תחילה של אבותי שירשתי ממנו מפרשינן דבריו שהיה של אבותיו בשעה שירשה ממנו משא"כ כשהמערער אמר תחלה של אבותי שהי' כוונתו שהי' מעולם של אבותי והמחזיק אמר אח"כ לסתור דבריו של אבותי אמרי' דודאי הי' כוונתו ג"כ שהיה של אבותיו מעולם כיון שאמר זה להשיב על דברי המערער וכ"כ הטור וז"ל דמשמע ולא של אבותיך שהרי בא להשיב על טענת המערער ולומר לא כי וכו' ע"ש ובתומי' כ' ראיה דלשון ירשתי מאבותי לא משמע מעולם ממתני' דהבא משום ירוש' א"צ טענה והיינו שאמר ירשתי מאבותי אף דיש לכשנגדו עידי אבות ואם נאמר דלעולם משמע הרי הוכחש מעדי' ע"ש ודבריו תמוהין דהא שם ע"כ מיירי שיש לו עדים שדרו בו אבותיו יום א' כדאמר התם בדף מ"א א"צ טענה הא ראיה צריך וכשיש לו עדים ודאי מהני כמבואר בהג"ה כאן ומ"ש בתומים דלהסמ"ע ס"ק מ"ג שמחלק דכשטוען המערער ברי בזה כ' הרמב"ן דבעינן דוקא עדים על שדרו בו יום א' אבל כשהמערער הוא יורש וטוען שמא לא בעי עדי' ומהימן המחזיק לומר שדר בפניו יום א' והביא דברי הרמב"ן שכ' בהדיא כן ודאי ל"ק כלל קושית הש"ך וזהו אמת וברור והש"ך לא הקשה זה רק לשיטתו שחולק על הסמ"ע בס"ק כ"ה ע"ש אמנם דהעיקר כדברי הסמ"ע כמבואר ברמב"ן בהדי' כדבריו ולדינא אין נ"מ דהא הש"ך בסקי"ב מסיק דמהני כשטוען בפני דר בה יום א':

ל

והמחזיק אומר של אבותי. עש"ך ס"ק כ"ד ובקצה"ח תמה על הש"ך שמפרש דמיירי בהך עובדא שהעדים העידו שלא דרו בו אבותיו של זוז כלל כיון דהש"ך פסק באומר קניתי מפ' סתם א"י להוסיף ולומר בפני זבנה דה"ל מגו למפרע א"כ היאך יכול להוסיף כאן ולומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הא ה"ל מגו למפרע ולפענ"ד נראה דל"ד דשם לא אמר רק קניתי מפ' סתם ולא יותר ושוב כשאמר בפני אין זה פי' רק טענה מחודשת משא"כ כאן שאמר של אבותי כשאמר אח"כ בפני אין זה מחודש רק שמפרש דבריו מה שאמרתי של אבותי הוא טענת ברי שיודע אני בבירור שהוא של אבותי שלקחוהו בפני ובאמת אם לא אמר מקודם רק ירשתי מאבותי לחוד הוי כאומר זבינתי' מפלוני דא"י להוסיף ולומ' בפני דה"ל מגו למפרע ומ"ש הוא לתרץ דכיון שיש לו מגו והוא מוכחש מעדי' יכול לחזו' ולטעון כדי שלא יהי' מוכחש מעדי' כיון דמגו כעדי' דמיא והוי בב' בתי עדי' המכחישים זא"ז שמיישבין דבריהם לא נהירא לי לומ' דבמקו' מגו יכול לחזור ולטעון כשהטענ' אי מוכחש מעדי' שלא אישתמט שום פוסק לכתוב כן ומ"ש דזבנון מינך בפני בעצמו טענה מעליותא הוא עמש"ל ס"ק כ"ב בזה:

לא

דמשמע ולא של אבותיך עש"ך ס"ק כ"ד עד דנהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ בחד יומא לא הוכחש וכו' ק"ל דהא הוחזק כפרן בממון זה דמבואר בסי' ע"ט סעיף י"א דאפי' באמר לא עברתי בצד עמוד זה והוכחש אי לאו דמילתא דלא רמי' על אינש לאו אדעתיה היה הוחזק כפרן גם מה שכ' דאין בלשון זה משמעות ולא של אבותיך ק"ל דהא הטור כתב הטעם דהמשמעות הוא כך משום שבא להשיב על טענת המערער וכו' ע"ש:

א

שיכול לומר לא מחית אף דאיכא ע"א במחאה לא הוי מחויב שבוע' ואי"ל ומשלם דליכא חיוב ש"ד בעדות קרקע וממילא אינו חייב שבועה גם נגד הפירות כיון דמקרקע קאתי והקרקע הוא שלו ממילא גם הפירות שלו ויש עוד טעם אחר כיון דלא מיחה בפני שנים דמיא לחוכא ויכול לומר מש"ה לא נזהרתי בשטרי ומש"ה אפילו אין טענתייהו רק על הפירות ג"כ נאמן המחזיק [סמ"ע וש"ך וע"ב]:

ב

ויש מי שחולק אפילו ליכא ע"א וטעמם דכיון שיודע מהמחאה היה לו ליזהר בשטרו [סמ"ע]:

ג

שהם יאמרו לאחרים. שלא אמר רק שלא יאמרו לו אבל לאחרים לא הזהירם [סמ"ע]:

ד

לא הוי מחאה ואפי' עברו ואמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם המערער שלא יצא דבר זה מפיהם הוי חזקה ☜ וע"ב דאפי' לא אמרו לו שאמר להם המערער כך כיון דלא הוי מחאה דמי לשנים שאומרים להמחזיק בשקר שמיחה והוא לא מיחה דמיסתבר דהוי חזקה.

ה

ואם יטעון עלי להי"א שכתב בהג"א דאפי' כשאומר שהוא בגזל אבל למחר אתבענו מכ"ש מחאה דשאלה ושכירות דאצ"ל למחר אתבענו [סמ"ע]:

ו

פ' שמשתמש ולדעת הי"א בהג"ה לעיל הוי מחאה ודוקא כשאמר פ' גזלן הוא לא הוי מחאה שיכול לומר סברתי שחירף אותי אבל אם מזכיר החצר שאמר פ' שמשתמש בחצרי או שהוא משתמש בחצרי גזלן הוא הל' מורה שמשתמש בגזלנות והוי מחאה (סמ"ע):

ז

הקרקע בסתר כגון ע"י כת"י רק שנתקיים החתימה בעדים ולא קראו השטר אבל אם מכרו בעדים אף למאן דס"ל בסי' קמ"ה דבעדים ליכא קלא מ"מ מהני מחאת הלוקח כיון דמכר בעדים ע"י חקירה נתוידע הדבר והיה לו להמחזיק לחקור ואם המערער מברר בעדים שלא נתוודע לו כלל מהמכירה כגון שהמוכר השליש השטר ביד אחר ומחמת האונס שלא ידע מהמכירה לא מיחה לא הוי חזקה:

ח

בפני שנים. ואפי' זה שלא בפני זה מצטרפין (ש"ך):

ט

שלא אמר להם כתובו אף דבשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו רק תקנת חכמים הוא לבטל החזקה בעדות כל דהו (סמ"ע):

י

פ' העדנו פי' העדנו הוא ל' שליחות אף שלא ציוה בפי' לכתוב מ"מ כיון שייחד אותן לעדים מסתמא היה דעתו שיכתבו ומ"מ לא יכתבו עשה לנו שלוחים כיון דאינן שלוחים ממש שאם ירצו ישתקו ואפ"ה הוי מחאה (סמ"ע):

יא

מפי כתבם אבל נ' העדנו שהוא ל' שטר מועיל כמו בשאר שטר דמועיל מפה"כ ולר"ת שהביא הטור בסי' כ"ח דעדים שאינן אלמים יכולים להגיד מפי כתבם יכולין לכתוב בנ' שמענו [סמ"ע] וע"ב דאפי' לר"ת צריך דוקא שיכתבו פלוני העדנו משום שמא ימותו העדים ואנן בעינן שיהיה העדים ראוין להגדה בשעה שבא הכתב לב"ד ובתומים כתב דבדיעבד אפי' בלשון שמענו כשר וע"ב דאפי' בדיעבד יש קפידא:

יב

בשנה ראשונה וה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה הג' רק שלא יהיה בין מחאה למחאה ג"ש (סמ"ע):

יג

שאם שהה הטעם דיכול המחזיק לומר סברתי דחזר ממחאה (סמ"ע):

יד

מכרה המערער וה"ה אם הורישה ליורש ועבס"ס קמ"ד ובסימן זה סעיף י"ט:

טו

אם מחמת טענה ראשונה דוקא כשמוכח מתוך הטענה שניה שמבטל הראשונה אבל כל שאינו מבטל טענה הראשונה לא הוי חזקה (סמ"ע):

טז

ואם לאו וע"ב דדוקא כשהמחאה השניה היה אחר הג"ש דאז הוי כהוד' שהמחאה שהי' בתוך הג"ש היה בשקר והרי החזיק ג"ש בלא מחאה אבל כששני המחאות היה בתוך הג"ש אף שהשניה סותרת לראשונה המחאה שניה קיימת דאין אדם הוחזק כפרן בפני עדים רק בפני ב"ד:

יז

כשמכרו הראשון פי' המחזיק והטעם דכיון שמיחה כהמוכר לא חשיב שוב כדר בו יום אחד וע"ב:

יח

אין מוציאין אותה מידו ע"ב דהטעם כיון שכבר הגיע ליד אדם אין מחזירין אותו לשום אדם עד שיביא עדים שהוא שלו אבל בסי' קל"ט בזה אומר של אבותי וז"א של אבותי כיון שמחולקים קודם שהגיע ליד אדם ובא אחר וחטפה חייב לשלם לכ"א אף שאין להם עדים וכן הוא באבידה דקודם שהגיע ליד אדם נאמן כל אחד לומר שהוא שלו:

יט

כל הפירות שאכל וא"צ שבועה אף דבסימן ק"מ כהב המחבר דצריך שבועה דשם טען המחזיק שהקרקע שלו משא"כ כאן (סמ"ע):

כ

עד שיטעון מעצמו והנ"י כתב דצריך לטעון אבדתי שטר ולא רציתי לטעון כן מתחילה כי יראתי שיאמר לי אחוי שטרך:

כא

הבא מחמת ירושה ואין טוענין לשוכר (ש"ך בשם המבי"ט) וע"ב שהוא תמוה דהא מ"מ יש לטעון בשביל המשכיר אף שהוא שלא בפניו:

כב

ודין לוקח ובע"ח וא"צ להביא ראיה שהוא יורש או לוקח דכיון שהחזיק ג"ש סגי (ש"ך) ☜ אבל להיפוך אם היה ביד המוריש והמוכר ג"ש וביד היורש או הלוקח יום אחד דלית להו מגו דמינך זבינתא צריכין ראיה שהם יורשים ולוקחים ובע"ח דוקא כשכבר גבה קרקע טוענין עבורו כמו גבי לוקח אבל כשבא לגבות הקרקע מיד הלוה הלוה נאמן לומר שאינו שלו אף שיש להלוה חזקת ג"ש (וע"ב):

כג

אפי' יום אחד ואותו יום מצטרף להג"ש כמו באכלה האב שנה והבן שנתיים דסימן קמ"ד. תומים:

כד

שכרה מורישו דכולי האי לא עביד אם לא שקננהו [סמ"ע]:

כה

לא היו מניחים ולפי טעם זה אפי' לא החזיק ג"ש [סמ"ע]: ☜ ע"ב דאין טעם זה שייך רק באשה שמוכרת לכתובתה שלא בב"ד ונאמנת אף שאין הכתובה בידה ובודאי לא היה מניחין אותה היורשים למכור אם לא היה מגיע לה כתובתה אבל בשאר אותן שאין להם חזקה כגון אריס ואומן אף שמכרו בפרסום לא מהני:

כו

כשמזכיר היום וה"ה אם מזכיר החודש או קיץ פ' צריך להביא ראיה שהיה באותו זמן שעה אחת בכאן [סמ"ע]:

כז

בשעת חירום. פי' באותו זמן שטען שקנאה היה שעת חירום אבל במשך הג"ש היה שיירות מצויות דבלא"ה לא הוי חזקה כלל [סמ"ע]:

כח

מכר ע"י שליח אפי' אמר ממך זבינתי נאמן במגו אבל כשהוא שעת חירום לא מהימן במגו כיון דהוא לא שכיח ומגו דלא שכיח לא אמרינן:

כט

יודע אני שהיתה שלך ואפי' אינו ידוע לו רק מפי המוכר מ"מ כיון דמה שאמר לחובתו היה נאמן המוכר והוי כודאי ומה שאמר לו שלקחה א"נ והוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי [סמ"ע] והש"ך חולק ופסק דדוקא כשידוע לו מעצמו אבל דכשאינו ידוע לו רק מפי המוכר א"י להוציא מידו ☜ וע"ב דאפילו אם אמר בשעת מכירה בפני עדים שהיא של המערער ושלקחה ממנו לא אמרינן דנתקלקל המגו שלו חוץ לב"ד כיון דמטעם הפה שאסר הוא מהני אפילו חוץ לב"ד דלא כהתומים ואפילו לדעת הסמ"ע אם כבר היה השדה ת"י המחזיק בחזקה שאין עמה טענה ואחר כך קנאה מהמוכר שאמרו לו דזבנה מהמערער א"י להוציא מידו דכל שהשדה הוא כבר ביד אחר אין ע"א נאמן לומר של מי הוא עד שיביא המערער שני עדים שהוא שלו כדלעיל סעיף ט':

ל

והוא לקחה ממך פי' שאמר לי שלקחה ממך ואם אמר סתם דזבנא מינך אפילו יצא מב"ד יכול אחר כך לפרש דבריו ולומר שזבנה ממך בפני ונאמן במגו דמנך זבינתא כיון שעדיין לא נתחייב בטענה זו שהרי הב"ד עצמם היו מחוייבים לפרש דבריו דמה שאמר שזבנה היינו שברור לו דזבנה מיניה (ש"ך):

לא

לגבות מעותיו הטעם כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיה מפ' ולא יותר לא הי' המערער יכול להוציאו כיון שאין לו עדים שהיה שלו ופיך הכשילך להודות לו [סמ"ע]:

לב

דר בה אפי' יום א' הטעם כיון דידוע לנו שדר בה המוכר טענינין להלוקח שהמוכר קנא' מהמערער ובטוען שקנאה ממך בפני הטעם דנאמן במגו דקנתינהו ממך וכדמסיק [סמ"ע]:

לג

ודוקא שיש עדים אבל אי ליכא עדים רק שטוען בפני דר בה המוכר יום אחד אף שיש לו מגו דמנך זבנתי לא מהני המגו שנטען עבורו והעיקר כדעת הפוסקים דאפילו ליכא עדים רק שהוא בעצמו טוען בפני דר בו המוכר יום א' מהני שנטעון עבורו ולא עוד אלא אפילו לית ליה חזקה ג' שנים אי ליכא עדים שהיה של המערער והמחזיק טוען בפני דר בה המוכר יום א' טוענין ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון לקוח במגו דלא היה שלך וטוענין עבורו דדמי למטלטלין העשוין להשאיל שכשטוען לקחתי שאמר לי שלקחה ממך וליכא עידי ראה דטוענין להלוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון לקוח במגו דהחזרתי אף שאינו ידוע שהוא לוקח והלוקח בעצמו יודע שלא החזיר המוכר ואפ"ה טוענין ליה וה"נ אף שהלוקח יודע שהוא של המערער אפ"ה טענינין ליה [שייך וע"ב]:

לד

אין שומעין לו הטעם כיון שאמר תחילה שאמר לי שקנאה משמע שהוא בעצמו אינו יודע איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני [סמ"ע] ואפי' אומר כן קודם שיצא מב"ד א"נ במיגו דאי בעי לא היה הוד' מתחיל' שהי' שלו דהוו מגו למפרע [ש"ך]:

לה

שומעין לו. היינו דוקא קודם שיצא מב"ד אבל לא אחר שיצא מב"ד [סמ"ע] והש"ך מסיק דדוקא שאמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מנך אז דוקא יכול לחזור ולטעון שקנאה ממך בפני אפי' כבר יצא מב"ד כיון דאין זה רק כמפרש דבריו הראשונים אבל אם לא אמר רק קניתי מפ' סתם והודה שהיה שלו שוב א"י לחזור ולטעון ולומר בפני כיון דא"כ באמירת בפני רק מטעם מגו והוי מגו למפרע [ש"ך]:

לו

ונפטר ממנו פי' נפטר בטענת שלך היתה וקניתיה ממך דנאמן במגו דלא היה שלך מעולם [סמ"ע]:

לז

לא טענינן משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי [סמ"ע] וע"ב דמ"מ ליורשים טענינן:

לח

אתה נוח לי כיון דלא עביד מעשה משא"כ בסי' קמ"ז ואפי' לא טען כן טענינן ליה ומ"מ לאו שפיר עבד דעבר אלפני עור [סמ"ע]:

לט

וזה מביא עדים ואפי' אם הודה אחר שבאו עדים וטוען שיעצו משום דהשני נוח לו לא מהני דזה לא הוי מילי דכדי והוחזק כפרן [סמ"ע]:

מ

דעביד איניש דזבין דיניה. ודוקא אם טען אבל אנן לא טענינין כן עבורו [סמ"ע]:

מא

ומכרה לו שנית נאמן מאחר שעשה מעשה וקנאה ממנו זהו ראיה גמורה שחזר ומכרה לו [סמ"ע].

מב

לשם מתנה ותמיה דהא קי"ל בסי' שע"ג גבי הכיר בה שאינו שלו דהלכה כרב דהמעות פקדון ודוחק נומר דשאכי הכא כיון שהוא של עצמו [ש"ך] וע"ב:

מג

ויש לו עדים שדר בה. בכאן א"צ עדים שהרי המערער מודה לו' שהשדה היה של המוכר לו רק שהמחזיק בעצמו טען כן מחמת שלא ידע שיודה לו המוכר [סמ"ע]:

מד

שאכל' שבע שנים וה"ה דסגי רק בעדים שאכל ג"ש קודם הד' שנים דאז צריך המערער להביא ראיה שדר בה המוכר אחר הג"ש יום א' והוא החזיק אח"כ ג"ש דאז אמרינן שחזר ומכרה לו [סמ"ע] וע"ב:

מה

פחות מז' שנים ומיירי שלא ידע המחזיק שיש להמערער שטר דכשידע מבואר לקמן סעיף כ"א דנאמן במגו ע"ש [סמ"ע]:

מו

מחאה גדולה מזו ע"ל סי' קמ"ד דחילוק דדוקא שמכר שדה זו לבדה אבל אם מכר שדה זו בכלל שדותיו לא הוי מחא' וגם כתב שם די"ח דאפי' מכרה בעדים הוי מחאה וכאן סתם כמסקנת הרא"ש דבעינן שטר [סמ"ע]:

מז

בחזקת ג"ש וצריכין שיתחילו הג"ש קודם קניית המערער יום א' עכ"פ [סמ"ע]:

מח

הביא המחזיק עדים דהודאת פיו שאמר מקודם ג"ש פוסל העדים של הז"ש [סמ"ע]:

מט

אם היו הטענות וה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בו המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמה קניתו במיגו דאי בעי הוי טען שהמוכר חזר ולקחה מהמערער [ש"ך]:

נ

חד יומא נאמן ואע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש נאמן דאע"פ שמכרה לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וקניית האחר היה שלא כדין ולאו שם מחאה הוי [ש"ך] ואם יש עדים על אכילת שש שנים ע"פ אי נאמן במיגו וע"ב באם מוד' שידע כבר מהשטר היאך דינו:

נא

הם השנים עצמן אבל אם השנים הם זה אחר זה הוא של המחזיק באחרונה ואפילו הוא עתה ביד השני [סמ"ע]:

נב

בידיהם כלומר ברשות וחזקת שניהם דהא כאן מיירי שאין שום אחד מוחזק בו [סמ"ע]:

נג

וכל המתגבר. ע"ב:

נד

ואם בא שלישי כשיש לכ"א ראיה אף שהג' אמר שלי הוא מסלקין אותו כיון שהוא של אחד משניהם בודאי ולו אין ראיה ואם אין לשום אחד ראיה אז אין מסלקין לג' כ"א כשתקף בלא שענת שלי היא [סמ"ע]:

נה

תחת ידו פי' שהוא לפי הדין שלו וברשותו [סמ"ע]:

נו

מעמידין אותה ביד זה דאף דהוכחשו באכיל' דאבהתא לא איתכחיש ודמי להא דסי' נ"א דיכולין להעיד בעדות אחרת [סמ"ע]:

נז

חוזרים ב"ד דכיון שהב"ד אסקוהו ונתברר דשלא כדין אסקוהו אמרי' דאנן מסקינן ליה ואנן מחתינן ליה סמ"ע:

נח

מעולם דאז לא מצי המחזיק למיטען שאבותיו קנאוהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק בהג"ה כשאין מעידין שלא מכרוהו וכו' [סמ"ע]:

נט

שהרי לא טען כלום כיון דמה שטען שהוא של אבותיו איתכחיש ושוב אין לו טענה על חזקתו כיון שלא טען שלקחה ה"ל חזקה שאין עמה טענה [סמ"ע]:

ס

אם אפשר לפרש כגון שטען ירשתי מאבותי [סמ"ע]:

סא

שומעין למחזיק ואפי' לא טען אנן מפרשין דבריו כך [סמ"ע] והש"ך תמה כיון דהטור פסק דבעינן דוקא עדים שדר בה חד יומא א"כ אפי' טען בפירוש שאבותיו דרו בו ג"כ לא מהני וא"ל דטענינן עבורו שיודע שאבותיו לקחוהו בפניו דא"כ גם בלוקח שטוען זבנתי מפ' דזבנה מינך נטעון עבורו שבפניו קנאה ועוד הקשה דלשון ירשתי מאבותי משמע ג"כ שמעולם ה"ה שלהם כמו בטוען של אבותי וע"ב דלדינא אין נפ"מ בזה כיון דהש"ך פסק בס"ק י"ב דמהני כשטוען בפירוש דדר בה יום א' דלא כרמב"ן.

סב

דמשמע ולא של אבותיך הש"ך תמה ע"ז לכך כתב דמיירי שהעדים העידו שלא דרו בו אבותיו של זה כלל וע"ב:

סג

של אבותי שלקחוהו מאבותיך קאי אאם אמר תחילה סתם של אבותי אבל אם אמר תחילה של אבותי היה מעולם א"י לחזור ולטעון והא דלא קאמר של אבותי שלקחו ממך משום דבזה המערער טוען ברי שלא לקחוהו ממנו ואז צריך דוקא עדים שדר בו חד יומא כדלעיל סעיף י"ד משא"כ כשטוען שלקחה מאבותיו שאין המערער יכול לטעון ברי שלא לקחוהו מאבותיו מהני כשטוען בפני דר בה יום א' [סמ"ע] והש"ך פסק דאין חילוק וע"ל סעיף י"ד בש"ך שמסיק דלעולם מהני כשטוען המחזיק בפכי דר בה יום א':

סד

תחילה בפני ב"ד דאז כשאח"כ יצא מהב"ד וחזר א"י ליתן אמתלא לאמר שכוונתו היה שקנאוהו אבותיו דאמרינן שלמדוהו לטעון שקר משא"כ כשטוען חוץ לב"ד אמרינן אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד מש"ה יכול לסתור דבריו הראשונים ומכ"ש ליתן אמתלא (סמ"ע):

סה

ויש מי שחולק ואע"פ שהמודה שחייב לחבירו יכול לומרמשטה אני בך לשלא אמר אתם עידי שא"ה שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בו את עצמו (סמ"ע):

סו

והוציא שטר מקויים וה"ה אם אינו מקיים רק שיכול לקיימו ואפי' לא החזיק ג"ש [סמ"ע וש"ך] עוד כ' הש"ך דאי עובד הדיין עובדא והחזיק להמערער בקרקע או שהחזיק המערער בעצמו בקרקע אפי' השטר מקוים אין מוציאין מהמערער ובשטר הלואה כה"ג ע"ל סי' פ"ג דאין הולכין אחר השטר והטעם דלעולם אין מוציאין מיד המוחזק (סמ"ע):

סז

שנתבטל המקח ז"ל התשובה בקוצר שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין כו' ועוד הואיל וקנו ממנו לא נתבטל הקנין עד שיחזור ויקנה ממנו כו' וקי"ל דהנותן מתנה והחזיר לו השטר דלא חזרה מתנתו עד שיקנה ממנו וע"ל סימן רמ"ג [סמ"ע]:

א

אפ"ה הוי מחאה. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ח שהסביר יפה בטעם הדבר:

ב

ודין. עבה"ט שכ' וא"ל הלוקח אי היורש להביא ראיה שהוא יורש כו' עד וכן הסכים הה"מ פי"ד דטוען וע' בתומים ובנה"מ דדוקא כשהיה ג"ש ביד היורש או הלוקח וביד המוריש או המוכר יום א' א"ל ראיה שהוא יורש או לוקח כיון דיש לו מגו דמינך זבינתיה אבל להיפוך שהיה ביד המוכר או המוריש ג"ש וביד היורש והלוקח יום א' דלית להו תנו דמינך זבינתיה צריך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח ובאם לאו יכול המערער לטעון שהמוכר או המוריש היו מודין לו שלפירות הורדתיו וכדומה וכן מבואר מתשו' הרשב"א שהביא הב"י מחו' י"ד ע"ש. ועיין בס' לחם משנה פי"ד דטוען ה' י"ג עמ"ש הה"מ שם ויש מי שפירש (הוא הרמ"א שהביא הטור סכ"ז) דבעי ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק יום א' כו' כתב הלח"מ וז"ל אין לפרש דר"ל שהוא בן המת או קרוב שראוי ליורשו אלא אע"פ שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראיה שבא לו בתורת ירושה דאל"כ אפשר שאע"פ שאביו אכלה יום אחד הורידוהו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה. לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב"ן ז"ל סובר דאע"פ דלא ידענו כן כו' עכ"ל. ולפי דבריו יוצא לנו דין חדש דאע"ג דאנן קיימ"ל כהרמב"ן והרא"ש מ"מ הא בהיה ביד המוריש ג"ש וביד היורש יום א' מודה הרמב"ן להרמ"ה כמש"ל וא"כ לפ"ד הלח"מ לא סגי במביא ראיה שהוא קרוב הראוי ליורשו אלא צריך להביא ראיה שהניחה לו הכיורים בתורת ירושה. אולם בתשובת בית דוד חח"מ סי' ב' האריך להשיג על הלח"מ הנ"ל וכתב שדבריו כאן אין להם פנים כלל בהלכה ע"ש גם בש"מ פ' חז"ה דף מ"א ע"ב בד"ה וחזיתיה לדעתיה מבואר ג"כ דלא כהלח"מ אלא דאף לדעת היש מי שפירש סגי במביא ראיה שהוא קרוב הראוי ליורשו דאז הדרינן לכללא טוענין ליורש עש"ה. ומ"ש הבה"ט ובתשו' המבי"ט סימן רי"א דאין טוענין לשוכר ע' בנה"מ ובספר שער משפט מזה:

ג

ובעל חוב שגבה קרקע. ע' בתומים ובנה"מ שכתבו דוקא שכבר מוחזק בו אבל לגבות לא כיון דקיימא לן בע"ח מכאן ולהבא גובה ה"ל להוציא כו' וכן כתב בסוף תשובת מ"ב בחידושי דינים זה לסימן וז"ל צריך להתיישב מ"ש בתשובת הרא"ש סוף כלל צ"ח דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח ובכלל צ"ט סימן ז' כתב דלא דמי בע"ח ליורש ולוקח ואין טוענין לבע"ח ונראה לתרץ דבתשובה הראשונה איירי שכבר ירד המלוה לנכסי הלוה והחזיק בהן ואחר כך בא המערער לערער שאז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בתשובה השניה מיירי שהבע"ח והמערער באין בבת אחת זה רוצה להחזיק וזה גם כן רוצה להחזיק וכה"ג אין טוענין לבע"ח דהא ב"ח בא להוציא דקיימא לן כרבא בפ' כל שעה דאמר בע"ח מכאן ולהכא הוא גובה ולכך א"י להוציא אלא בטענה ברורה ודאית מהשתא יפה פסק מהר"ש לוריא בתשובה סימן א' עכ"ל וע' בתשובת בית דוד חח"מ סי' ב' שכתב דפשוט החזיק ולא החזיק דאמר התומים (והמ"ב) אין כוונתו על חזקת ג"ש רק על חזקת קנין שקנה השדה בחזקה דתו הוי כלוקח וטענינן עבורו ולכן פסק בנדון השאלה שם דמיירי עכבר נעל הבע"ח את הבית במפתח שלו הוי חזקה גמורה כמבואר בסימן קצ"ב ס"ג ותו הוי כלוקח וטענינן עבורו ואי משום שלא החזיק רק בבית ולא בפלאץ מ"מ הא קיימא לן מכר לו עשר שדות והחזיק באחת מהן קנה כולן וה"ה בית ושדה ודין בע"ח הוא כדין מכר כיון שחובו כנגד הכל כמ"ש התוספת קדושין דף כ"ו ובכ"כ סימן קצ"ב וא"כ בנ"ד חזקתו בבית מועיל גם להפלאץ והוי כלוקח על כולי דטוענין עבורו ע"ש עוד:

ד

שיביא עדים שדר בה כו'. ע' במל"מ פי"ד מטוען דין י"ד שהביא בשם מהרי"ט טח"מ סימן כ"ז דאפי' לא הביא עדים שדר בה המוכר יום א' בחזקת שהיא שלו אלא שנודע בעדים או שטר שמכרה לזה המחזיק סגי דאם לא היתה שלו ודאי לא היה מוכרה ועדיף מעדים המעידים שדר בה חד יומא והמל"מ חולק עליו והניח בצ"ע ע"ש גם בספר קצה"ח ובס' שער משפט חולקים על מהרי"ט בזה והסכימו דאפי' אית ללוקח שטר מכירה מן המוכר לא מהני עד שיביא ראיה שדר בה המוכר חד יומא שיש ראיה קצת שהיא שלו ע"ש:

ה

דר בה אפי' יום אחד. עבה"ט וכתב בספר תפארת שמואל להגאון מהרש"ק בחידושיו לטור סימן זה ס"כ וז"ל והמוכר טוען כדברי המחזיק או דליתיה קמן דנשיוליה אבל אם המוכר אומר שלא קנאה מלוי בודאי אינו מועיל שהרי הוא בעצמו מכחישו וכ"כ הרא"ש כלל צ"ט ס"ד ועיין במהריב"ל ח"ב סי' ע' עכ"ל ועיין בספר כתונת פסים על הנמוק"י פח"ה ד' קס"ח סוף ע"ב שהביאו והשיג עליו מהתוספתא הביאו הרא"ש פח"ה סי' ח' הלוקח מן הלוקח אע"פ שממר גזולה היא בידו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וגם בתשובת הרא"ש שם מבואר ההיפוך שלא כדבריו ז"ל [והובא לעיל ס"י בהג"ה וכ"כ הב"י בס"ס זה בשם רבינו ירוחם וגם בב"י לעיל סימן ק"מ מחו' ח' בשם הרשב"א ז"ל שהביא ג"כ תוספתא הנ"ל ע"ש] ובתשובות מהריב"ל שם מתחלה נסתפק בזה אמנם בסוף העלה דחיישי' לקנוניא והביא הרבה ראיות דחיישינן לקנוניא ואח"כ הביא מהדין של התוספתא הנ"ל ועכ"פ הדין דין אמת בלי ספק דאף שהמוכר מכחישו הוי חזקה ודברי מהרש"ק צע"ג עכ"ל:

ו

ויעצו לקנותה. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן מ"ג שכתב דדוקא בדיבור בעלמא לא איבד זכותו אבל אם היה המערער סרסור ביניהם איבד זכותו דהוי כחותם עליה בעד [בר"ס שאח"ז] כיון דעביד מעשה אך דוקא אם יש עדים שנעשה סרסור אבל אם המחזיק טוען שנעשה סרסור והמערער כופר אינו נאמן במגו דמינך זבינתיה כיון שהחזיק ג"ש דטענת היותו סרסור אינו מקנה לו החזקה עד שנאמר שטענתו אמת וזכה בקרקע אלא הוא ראיה שאין לו זכות בה דאל"כ לא היה מסייע בקנין ואין להביא ראיה ע"פ דבריו של בע"ד ע"ש ועי' בס' שער משפט שהביאו וכ' עליו וז"ל ולא הבנתי דבריו דלמה לא יועיל מגו בכה"ג כיון דלפי דבריו שהמערער נעשה סרסור הרי יש ראיה דמסתמא המערער מכר השדה למי שמכר לו ודמיא לההיא דסי' קמ"ט סט"ז בבא מחמת עו"ג ואמר בפני זבנה מינך או היה לו שטר דנאמן במגו דאני לקחתי ממך שוב מצאתי בתשובות מבי"ט ח"ב סימן רי"ד שכתב להדיא כדברי עכ"ל:

ז

אינו כלום. עבה"ט ועי' בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג בראובן שמחזיק בחזקת בית אחת שנים הרבה ושמעון ערער עליו מאי בעית בהאי ביתא וא"ל ראובן מאביך זבנתיה והא שטרא ושמעון הוציא שטר מוקדם משטרו של ראובן איך אביו מכר לו החזקה ההיא ונמצא שמכר לראובן קרקע שאינו שלו וחזר ראובן והביא עדים שזה י"ח שנה לקח הוא החזקה מאביו של שמעון והחזיק בו מאז אלא שאיחר לכתוב השטר עד ה' שנים ונמצא שקנין ראובן קדמה מקנין שמעון והנה זה ודאי דליכא למימר שהשטר מכחיש אותו כי ודאי איכא למימר שהשטר נכתב אח"כ אלא יש לספק אי בכה"ג הוא חוזר וטוען דאפשר אין בכח טענתו זאת אלא שקנהו מיום כתיבת השטר ולא קודם לכן ומעתה אפי' יהיה עדים בדבר לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואינו חוזר וטוען. וכ' דנראה לכאורה דהדין עם המחזיק חדא דלפ"ד הרשב"א [הוא הי"א שבסעיף זה] לא הוי זה חוזר וטוען כי לא חש להזכיר אלא זה שיש לו שטר ראיה מוכרחת ועוד אעיקרא דדינא כיון שלא אמר בפי' קניתיה מאביך זה י"ח שנים אלא מאביך קניתיה והא שטרא אין בכלל דבריו זמן פרטי עד שיחשב חוזר וטוען אלא שאומר קניתיה מעולם והרי שטר ראיה על הקניה ודמי ממש לאכלתיה שני חזקה דקרו אינשי לשני טובא שני חזקה לפי פירושו של רשב"ם ועוד דיש מן הפוסקים שכתבו דההיא עובדא דאתי עלה מטעמא דקרו אינשי לשני טובא שני חזקה מיירי דלא מייתי עדים על אכילת ז' שנים כו' עכ"ד וצ"ע:

ח

נאמן במגו. עבה"ט שכ' אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש שדר בו ולא לא יותר כו' ועיין בדגמ"ר שכ' על זה פי' וגם הוא עצמו אין צריך לטעון ואעפ"כ נאמן שלקחה קודם כו' ע"ש:

א

[סמ"ע אות ד] כתבתי בפרישה. נ"ב ולפ"ז אם מודה לו שמיחה בפני ב' אלא שאין עדים לפנינו בזה לכ"ע אינו נאמן. אולם באמת לא הבנתי סברת הרא"ש דלא מהני מגו דהי' לו לזהר בשטרו. ומ"ש זה ממגו דלקוח במגו דלהד"ם:

ב

[שו"ע] לא אמרו. נ"ב עי' מה שהאריך בזה בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו:

ג

[שו"ע] ואעפ"כ אין מוציאי'. נ"ב עי' ש"ך לקמן סי' רכ"ב בסוף:

ד

[סמ"ע אות כ] אבל נ"י כתב דצריך. נ"ב ודוקא שטוען קודם שיצא מב"ד כן:

ה

[הגה] ודין לוקח. נ"ב עי' תשובת רש"ל סי' א' ובתשו' משאת בנימן סוף הספר בחדושי דינים:

ו

[הגה] או הלוה נאמנים. נ"ב ואף אם טוען המוכר קניתי מפ' ואותו פ' לא דר בו חד יומא וכפי טענת המוכר הוי חזקה שאין עמה טענה וזכה המערער. מ"מ אין נאמן בטענתו לחוב לאחרים. כך מבואר בשו"ת הרא"ש שם ועי' תשו' לחם רב סי' קכ"ח:

ז

[הגה] נאמן במגו. נ"ב וצריך לשבע היסת. אף אם יש עד א' שמעיד שהוא של אמו. שם במרדכי וע"ל סי' פ"ז ס"ו בהגה:

ח

[שו"ע] דר בו אפי' יום א'. נ"ב ובלא דר בי' ח"י והמוכר בא וטען לפנינו לקוח י"ל דהוי חזקה ולא בעי דר ח"י אלא לענין דאנן טענינן לי'. ועי' בנ"י והעתקתי לעיל סי' ק"מ ס"ח בגליון דלא משמע כן. וצ"ע לדינא:

ט

[שו"ע] חוזרי' ב"ד. נ"ב ואם לוי הי' מוחזק בשדה ושמעון הביא עידי אבהת' ומסרו הב"ד לידו ואח"כ הביא ראובן עידי אבהת' כיון דבשעה שהחזיקו הב"ד לשמעון לא הי' ראובן מערער כלל הוי שמעון מוחזק גמור לא מצי ראובן לאפוקי מיני'. כ"כ הרשב"ם ב"ב דף מ"ב ע"ב ובשט"מ שם והביא דברי הר"י בעליות דבכה"ג דהי' ביד לוי אף אם הי' ראובן מערער מיד ולא הי' מביא עדים ונתנו הב"ד לשמעון כשהביא ראובן אח"כ עדים לא מפקי' מיד שמעון דדוקא הכא שלא הי' שום אדם מוחזק בקרקע. אבל כשהי' לוי מוחזק בה קודם ערער זה ובא שמעון בעדיו וביטל חזקה שלו והוציאה מיד לוי בדין נכנס יהודה תחת לוי בחזקה ולא מהני ערער ראובן ע"ש. וכתב עוד שם דאם כשהי' שדה תחלה ביד לוי הי' יהודה מערער בעדי אבהת' ולוי מביא עדים דלאו דיהודה הוא ואח"כ הביא שמעון עידי אבהת' מוקמי' הקרקע ביד שמעון דיהוד' לא מצי לסלק לי' מן הקרקע לומר אם כפי העדים שלי הקרקע שלי הוא ואם כפי עדים דידך ממילא נתקיימו העדים של שמעון ובין כך ובין כך הקרקע לאו שלך הוא והדין ביני ובין שמעון דמצי לוי לומר כיון דלפי דברך עידי שמעון שקר הם אין לך להסתייע ע"י עידי שמעון. אבל שמעון מצי שפיר לסלק ללוי בטענת דממנ"פ לאו שלך הוא דגם עדים דידך מסייעי' לי וממילא קמה הקרקע בחזקת שמעון ע"ש:

י

[שו"ע] דחיישי' שמא למדוהו לטעון שקר. נ"ב בתוס' נסתפקו בזה דאפשר באומר של אבותי שלקחוהו מאבותיך שאין שום קצת הכחשה דבריו הראשונים מהני אף ביצא מב"ד ומלשון הרשב"ם נראה דס"ל בפשיטות דמהני אף בכה"ג ע"ש:

יא

[שו"ע] ויש מי שחולק בזה. נ"ב ע"ל סי' ע"ט ס"ט בט"ז שם:

א

דמתוך שיכול לומר כו'. ואע"פ שאז הי' עד אחד מכחישו חשיב מגו כיון שלא הי' צריך לישבע ש"ד וע"ל סי' צ"ג מ"ש על הסמ"ע ס"ק ט' עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף קי"ז:

א

ויש מי שחולק כו'. דאפילו אין כאן עד כלל כיון שמודה במחאה וכן פסק בר' ירוחם ני"א סוף ח"ג:

א

לא הוי מחאה כו'. אפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם כן נ"ל:

א

מחאה בפני שנים כו'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר:

א

הביא עדים תחזור כו'. בטור כתב ז"ל נשבע ונוטל כו' והביאו ג"כ בסמ"ע ונ"ל טעם לשבועה זו כיון דבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג' שנים חשיב כנוטל ונשבעין אפילו על טענת שמא כדאמרי' לעיל סימן צ"א וסימן שנ"ז ושע"ה דליטול נשבעין אפילו על טענת שמא וכן הוא בתשו' מיי' ספר קנין סי' ז' דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא ע"ש וע"ל סרכ"ב בסמ"ע ס"ק י' ומ"ש בסמ"ע ס"ק י"ח דהמחבר סמך עצמו אמ"ש בסק"מ במערער על המחזיק שצריך שבועה ומיהו יש לחלק כו' אלו ראה דברי המחבר בב"ה לא כ"כ שכתב שם שבועה זו א"י למה ע"ש. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ע"ח:

א

הבא מחמת ירושה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רנ"ה ובתשובת המבי"ט סי' רי"א ח"ב דאין טוענין לשוכר:

א

ודין לוקח ובעל חוב כו'. וא"צ הלוקח או היורש להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג' שנים סגי וטענינן ליה כ"כ הטור סעיף כ"ז בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים ה' המ' פר' י"ד דטוען וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קפ"ג ורל"ב ובתשובת מהרי"ט סימן ט':

א

וה"ה אם החזיק כו'. וע' בב"ח ובתשובת מהר"ן ששון סי' מ"א וע' בס"ס משאת בנימין:

א

וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו'. משמע שידוע לו בבירור שהיתה שלו אפילו בלא אמירת המוכר והלכך ה"ל ספק אם המוכר לקחה ממנו וזה ברי לו שהיתה שלו לכך צריך להחזיר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן משמע בעיר שושן ולא כסמ"ע ס"ק כ"ט ואע"פ שהרא"ש כתב דאפילו אינו ידוע לו שהיתה שלו אלא ע"פ המוכר צריך להחזיר מ"מ אין דבריו נראין עיקר אלא נראה עיקר כהרמב"ם ור' יונה והרמב"ן ונ"י וכ"נ מדברי הרי"ף ומ"ש המחבר בסעיף ט"ו והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר שא"ל ג"כ שהיתה שלו וקנאה הוא ממנו כו' אין ראי' דה"ק והודה לו שהיתה שלו בלא"ה רק ע"פ המוכר שאמר לו גם כן שהיתה שלו ושקנאו ממנו תדע דהא האי דינא דסעיף ט"ו שייך נמי בהודה לו שהיתה שלו בלא המוכר ועוד דהרי בש"ע שנדפסו בשנת שס"ז ליתא בסעיף ט"ו בדברי המחבר והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' ע"ש וכן משמע ל' הרמב"ם והמחבר כאן דאומר יודע אני בבירור שהיתה שלך אפי' בלא המוכר שהרי כתבו שא"ל יודע אני שהיתה שלך ואח"כ כתבו אבל פלוני מכרה לי כו' ומ"ש הרא"ש דלישנא לא מוכח שהודה לו דההיא ארעא בידי' הוה נלפע"ד אדרבה להרא"ש קשה לישנא דא"ל את לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא דהא לא מודי ליה דהאי ארעא דידיה היא רק שהמוכר א"ל כן והכי הוה ליה למימר לאו קמודית לי דאמר לך האי פלניא האי ארעא דידי היא אלא משמע שהמערער ידע שהמחזיק יודע שהקרקע היתה שלו וא"ל לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא והלכך כיון דשתק המחזיק הוי הודאה ופסק רבא דצריך להחזיר נ"ל ודוק:

א

והוא לקחה ממך. פי' שעדיין אינו טוען שברי לו שלקחה ממנו כגון שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כוונתי תחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך נאמן וכ"כ הרא"ש ובסמ"ע ס"ק ל"ד כתב דהתוספות חולקין ע"ז וכיון למ"ש התוס' (דף ל' ע"א) ולפעד"נ דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבנתי' דזבני' ממך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה ממך דמגו למפרע לא אמרינן כיון שכבר הודה שהיתה שלו רצונם לומר שפירש מפלניא זבינתיה שהייתי סבור או דאמר לי דזבנא מינך דהא קאי התם אש"ס (דף ל') דמיירי בהדיא בהכי וקצרו בלשונם ותדע דגם בש"ס בעובדא דר' חייא (בדף מ"א) איתא א"ל מפלניא זבנתי דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דאמר לי דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פירש רשב"ם שם שהייתי סבור דזבנה מינך וא"כ לא עדיפי דברי התוספות מדברי הש"ס אבל כשאמר מתחילה דזבנה מינך לאו מגו למפרע הוא שהרי הוא אומר שכך כוונתו מתחלה במה שטען דזבנה מינך ולכך הודה שהיתה שלו והי' שטר ושוברו עמו שאמר שלך ומפלוני קניתיהו שידוע לי שקנהו ממך וגם נלע"ד דאפי' יצא מב"ד יכול לטעון ולומר מה שאמרתי דזבנה מינך היינו שברור לי שקנאה ממך כל שלא אמר מתחלה לשון שמשמע מתוכו שהוא מסופק שהרי כשיצא חוץ מב"ד עדיין לא נתחייב בטענה זו שהרי הבית דין עצמם היו חייבים לפרש דבריו דמה שאומר דזבנה מינך הוא שברור לו כגון שבפניו קנאו ממנו או שהודה לו שמכרה להמוכר ול"ד לדלעיל סי' פ' ולקמן סעיף כ"ד דהתם כשיצא מב"ד מיהו נתחייב מהשאין כן הכא והכי אמרי' לעיל סי' פ' דהיכא דיכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון אפילו יצא מב"ד כ"ש כאן שהטענה השנייה היא בעצמו הטענה הראשונה ודמי נמי למ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ד דאם אפשר לפרש דבריו שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו ממנו מפרשי' דבריו אפי' לא טען כן ומה שכתב בסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מב"ד נראה לי דלא קאי אלא אטען תחילה קניתיה מפלוני סתם לפי מ"ש המחבר ודוק הטיב:

א

שפלוני שמכר לו דר בו אפי' יום א' כו'. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען הוא שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כן כתב הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכן משמע בספר המלחמות שם אבל בתוספות דף ל' ע"א ובמרדכי שם איתא דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהגה' אשרי בשם רשב"א וכן מוכח בתו' להדיא קמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכן מוכח באגודה שם ובהגה' מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען ובסמ"ג עשין צ"ה ריש דף קפ"ד ע"ש וכן נראה לי והטעם שכתב הבעל המאור דאם איתא דדר ביה חד יומא היו עדים יודעים קשה עליו שהרי יוכל להיות שהעדים שכחו או מתו או הלכו למה"י או לא ראו כלל וכי האי גוונא השיב עליו בספר המלחמות שם וגם מ"ש בס' המלחמו' הטעם משום דכי האי גונא לא טענינן ליה מגו דאין אנו טוענין לו שלקחו הראשון אלא כשיש עדים לו בדירה וכן כתב בחדושיו גבי ההוא עובדא דר' חייא באריכות וכ"כ הנ"י שם וכה"ג כ' בב"ח ואין זה נראה לפי עניות דעתי עיקר דכיון שהוא טוען כן בברי אמאי לא יהא נאמן במגו אלא העיקר כהפוסקים שהבאתי דאף בכי האי גוגא נאמן ועוד בטוען על כלי לקחתיו מפלוני לא יהא נאמן כשאינו ידוע שהי' אותו כלי ביד אותו פלוני והא ודאי דנאמן וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק צ"ז וסי' קל"ג וקל"ד א"ו אמרי' שהוא נאמן שהי' ביד אותו פלוני במגו שהי' אומר לקחתיו ממך או החזרתיו לך ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו מהמערער במגו שהי' יכול לטעון החזרתי והוא הדין הכא נאמן שאותו פלוני דר בו חד יומא במגו שהי' טוען לקחתיו ממך שהרי החזיק בה שני חזקה ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו כיון שהי' זה בכחו ג' שנים. ועוד נראה לי דאפי' לא החזיק בה שני חזקה אם טוען לקחתיו מפלוני שידוע לי שדר בו חד יומא הרי הוא שלו אם אין ידוע שהית' של מערער אם לא ע"פ הודאתו לפי שהוא נאמן שלקחו מאותו פלוני ושדר בו אותו פלוני חד יומא במגו דלא היתה שלך מעולם ושוב טענינן לאותו פלו' שלקחו ממנו שיכול לומר לא היתה שלך מעולם דכי היכא דאם הי' מביא עדים שאותו פלוני דר בו חד יומא הוי טענינן ליה הכי וכמו שכתבתי לקמן דהעיקר בזה כהרמב"ן וסייעתו א"כ הוא הדין בטוען ברי לי שדר בו חד יומא דאל"כ לא תועיל חזק או במטלטלי' כה"ג ודוק וכן כ' בהגה' אשר"י פ' חזקת וז"ל אבל רשב"א אומר אע"ג שלא החזיק ג' שנים אם אין עדים למערער שהית' שלו נאמן לומר קמי דידי זבנה מנך או דר ביה יום א' מגו דאי בעי אמר לא הית' שלך מעולם כו' מא"ז ומהרי"ח האריך יותר עכ"ל וכן הוא בפסקי תוס' שם וז"ל אם אין עדים למערער שהי' שלו נאמן המחזיק לו' קמי דידי זבנ' מנך או דר בה חד יומ' במיגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעול' עכ"ל וכן הוא בהג' מיימוני ס"פ י"ד מה' טוען בשם ר"י וז"ל ור"י אומר דכדבריה' כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע היתה שלו אבל בהאי עובד' שלא הי' לו עדי' אפי' לא החזיק בה ג' שנים כי אמר קמי דידי זבנ' מנך או קמי דידי דר בה חד יומא מהימן במגו דלא הית' שלך מעולם עכ"ל וכן עיקר (ע' בתשוב' מבי"ט ח"א סי' קי"א):

א

דר בה אפי' יום א' כו'. וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך אלא רק שטוען סבור הייתי שזבנה מינך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בו יום אח' והחזיק זה ג' שנים או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכן כ' בעל העיטור דף פ"ו וכן מוכח בפירשב"ם דף מ"א ע"ב (עיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"א):

א

שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי יש לו שני חזקה וכו'. נראה לפי עניות דעתי דלא הוצרך לזה אלא היכא שהביא המערער עדים שהיתה שלו אבל אם לא הביא המערער עדים שהיתה שלו אפילו לא החזיק בה שני חזקה נאמן כשטוען בפני לקחה ממך במגו שהיה אומר לא היתה שלך מעולם או שהיה טוען לקחתיה ממך (ואין לך מגו חשוב מזה ועיין בב"ח שפי' דכיון שהוא ספק אם קנהו מהמוכר וגם יש ספק אם המוכר קנהו מהמערער לא הוי מגו ואין זה כלום דכיון שהמחזיק טוען הכל ברי אין לך מגו גדול מזה הגע עצמך מי שטוען אדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או היכא שיש עדים שהפקידו מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן היכא דליכא עדי ראה במגו דלקחתיו ממך או היכא דאיכא עדי ראה וליכא עדים שהפקידו אצלו וטוען מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן במגו דלקחתיו ממך אע"פ שידוע שהיה של המערער אע"ג דאיכא תרי ספיקא ספק שמא קנאו הוא מהמוכר או שמא קנאו המוכר ממנו מ"מ מהימן כדמוכח להדיא בפרק חז"ה (דף מ"ה) בשמעתא דאומן דמגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא כי א"ל זבינתא ניהליה מאומן וזבנה ניהליה מינך מהימן וכן הוא בכל הפוסקים וטור ומחבר לעיל סי' קל"ד והא נמי דכותה היא ובלי ספק שגם הב"ח לא עיין בפירוש רשב"ם והרא"ש והוה סבור דרשב"ם והרא"ש כתבו כן להדיא ולכן דחק בטעם הדבר ואי הוי ידע דלא אמר כן רשב"ם מעולם ושגם הרא"ש כתב להפך וכמ"ש לקמן לא הוי כתב כן) ולא כבית יוסף שמפרש דברי הרמב"ם אלו אפילו לא הביא המערער עדים דא"כ אין לזה טעם כלל וגם מ"ש הטור בשם הרשב"ם לא ירדתי לסוף דעתו ונראה לפי עניות דעתי ברור דרשב"ם מודה למ"ש שהרי רשב"ם מקשה דיהא נאמן במגו ומתרץ כיון שאין ידוע לו שלקחה המוכר אלא ע"פ המוכר א"כ הוא עצמו אינו יודע משמע להדיא הא אם יודע בבירור נאמן במגו והיינו דמסיים רשב"ם והכא בהאי עובדא אפי' באו עדים שהחזיק בה יום א' אותו המוכר אבל אין יודע אם לקח אותה אם לאו אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק ג"ש עכ"ל ולא מסיים אפי' אמר בפני לקחה ממך כו' (כמ"ש רשב"ם לעיל מיניה בסמוך אם אמר בפני לקחה או דר בה חד יומא וא"כ למה פתח בתרתי ומסיים בחדא אלא) משמע בהא מודה רשב"ם דנאמן ועוד מרכ' רשב"ם והכא בהאי עובדא לאו כו' משמע להדיא הא אם יודע שלקח אות' כגון דטען קמי דידי זבנה מינך מועיל אע"פ שלא החזיק ג' שנים ומ"ש רשב"ם דבעינן שני חזקה מיירי בידוע שהיתה שלו ואשמועינן רבותא דאם אינו טוען בפני קנאה ממך אלא א"ל דזבנה מינך אפי' החזיק בה שני חזקה לא מהני כיון שהוא ספק אצלו ע"ש (והכי מוכח נמי להדיא ממה שכ' רשב"ם מיד בתחלת הדבור א"ל מפלניא זבינתא דזבנה מינך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שהוא לקחה ממך ומאחר שלא טען ואכלתה שני חזק' שטר מכיר' שלו עודנו בידו כו' מדאצטריך לפרושי כלו' שא"ל שהוא לקח' ממך אלמא דבעי למימר דלא תימא דמיירי דאמר דזבנה מינך קמי דידי דא"כ הי' נאמן והא בהך עובדא לא החזיק שני חזק' כמו שכ' רשב"ם ומאחר שלא טען ואכל' השני חזק' וגם בתר הכי כ' שם רשב"ם להדיא טובי זמנא דבהך עובדא לא החזיק שני חזקה ואפ"ה אי הוי טען ידעתי בבירור שלקח' מינך נאמן וע"כ היינו במגו שלא היתה שלך מעולם) וגם התו' נרא' שהבינו כן מפיר' רשב"ם רק שחולקין עליו במה דס"ל לרשב"ם דאם באו עדים דדר ביה חד יומא לא מהני ס"ל לתו' דמהני כיון שלא היה למערער עדים שהיתה שלו וגם חולקין עליו בפירושא דשמעתא ע"ש ודוק וכן מוכח להדיא בהרא"ש שכ' וז"ל ואי הוי טען מינך זבינתה או קמי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתיה מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו כו' ומשמע מדבריו שם שגם כוונת רשב"ם הוא כך שהרי כ' אח"כ פירשב"ם ומשמע דאכולא מילתא קאי ואפי' תימא דכך פירשב"ם לא קאי אתחילת דבריו מ"מ קשה על הטור היאך כ' במסקנת דבריו אבל רשב"ם פי' והוא להדיא נגד דעת הרא"ש (ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו דאין זה מגו טוב לגבי אותו שלקחה ממנו היינו דוקא כשטוען הלוקח ספק דהיינו דא"ל דזבנה מינך) ובפרט שמשמע מדברי הטור דגם הרא"ש מודה בהא לרשב"ם וכן כ' בב"ח לדעת הרא"ש דאינו יכול לטעון קמאי דידי זבנה מינך במגו דשלא היתה שלך מעולם ולפי עניות דעתי זה אינו וכמו שכתבתי וא"א לו' דהרא"ש מיירי בהחזיק שני חזקה דהא קאי התם אעובדא דש"ס דמיירי בלא החזיק שני חזקה ועוד דאם כן ל"ל טעמא שכ' כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אפי' היה עדים למערער שהיה שלו נמי כיון שהחזיק שני חזקה והיה יכול לטעון מינך זבינתא א"ו כמ"ש וגם מחדושי הרמב"ן מוכח שהבין דברי הרשב"ם כמ"ש ע"ש וגם דברי הרי"ף שהם יותר משוני' מדברי רשב"ם מפרש הרמב"ן דס"ל דנאמן וכן נראה עיקר בדעת הרי"ף שהרי כ' הרי"ף טעמא דלא הוי מגו דאין ספק מוציא מידי ודאי משמע הא אם ברור לו מהימן במגו ודוחק לו' דמ"ש הרי"ף אין ספק מוציא מידי ודאי היינו שספק לנו בית דין אם אמר ליה אותו פלוני שלקחה ממנו דמה בכך דכיון שהוא טוען ברי הלא כל מגו כן הוא שהוא ספק לנו והוא טוען ברי ונאמן במגו שלא היה מודה א"ו מ"ש הרי"ף שני חזק' מיירי כשהיה ידוע שהיתה של מערער וכמו שפירש הרמב"ן ומה שכ' הרי"ף ואע"ג דליכא סהדי דהוה של המערער קאי אטוען מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ולא כבית יוסף אבל כשאינו ידוע שהיתה של מערער אם לא ע"פ הודאות המחזיק וטוען מפלוני קניתיו שקנאה ממך בפני או שברור לי באיזו אופן אחר שקנאה ממך אע"פ שלא החזיק שני חזק' נאמן במגו דשלא היתה שלך מעולם וכדמוכח להדיא בהרא"ש וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ד (אלא שהבין דעת הרי"ף כמו שהבין הבית יוסף וע"כ האריך להשיג על הרי"ף ע"ש אבל באמת דעת הרי"ף כמ"ש הרמב"ן ואפי' יהיה דעת הרי"ף כמו שכ' הב"י ודאי דלדינא לא קיימא לן הכי) וכ"כ התו' והגהות אשר"י והגהת מיימוני וכן משמע בסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ג ריש ע"ד וכן עיקר:

ב

מיהו היכא שאינו טוען בפני לקחה ממך רק שמביא עדים שדר בו המוכר יום א' ולא החזיק בה זה המחזיק בהא נראה דעת רשב"ם להדיא דצריך להחזיר השדה אע"פ שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו כיון שזה מודה לו שהיתה שלו וכן כ' המרדכי והאגודה שר"י מסופק בזה וכ"כ הרמב"ן שכן דעת רשב"ם ושכן נראה דעת הרי"ף והיינו משום דבכה"ג צריכין אנחנו ב"ד לטעון לו שמא לקח' המוכר ובכה"ג לא טענינן ללוקח וכן כ' הרמב"ן לדעת הרשב"ם ע"ש וגם הרב המגיד כ' שיש מחלוקת בין המפרשים בזה ויש מי שכ' שצריך שני חזקה (והיינו כדעת רשב"ם) ולזה הסכים הרשב"א וכן נראה מל' הרמב"ם עכ"ל (ואין כוונתו למ"ש הרמב"ם שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי כאן ע"כ מיירי בידוע שהיתה שלו דאם לא כן אפילו בלא שני חזקה נאמן שבפני לקחה ממך וכדפי' אלא כונתו מדכ' הרמב"ם ברישא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקח' ממנו תחזור השדה כו' ולא חילק בין הביא המחזיק עדים שדר בה יום א' או לא משמע דבכל ענין א"צ להחזיר וא"ל דא"כ אמאי לא חילק נמי בטוען בפני קנאה ממך שזהו פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו ודוק) מיהו בתוס' והגהות אשר"י כתבו דרשב"א ס"ל דאם מביא עדים שדר בו המוכר יום א' אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה נאמן וטענינן ללוקח (והוא הרשב"א אחר ולא הרשב"א שהוזכר בהרב המגיד וק"ל) וכן הוא בהגהות מיימוני ס"פ י"ד דטוען בשם ר"י והבאתי לשונם לעיל (ונראה דמשמע להו להגהות מיי' מתוך דברי ר"י שבתוס' שאינו חולק על דין של רשב"א אלא על ראייתו אבל לדינא מודה ליה שמסתמא תחלת דברי התוס' בסתם הם דברי ר"י) והמרדכי והאגוד' משמע להו דכיון דר"י דוחה ראיית רשב"א משמע דמספקא ליה אבל מה שכ' מהר"ש אידלש דר"י חולק אדינו של רשב"א ליתא וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ז ע"ש וכן דעת הרמב"ן בחדושיו וכ' וה"ז דומה להמפקיד אצל חבירו בעדים ומת ותבע המפקיד את היורשים שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן לזה כן מאי דמצי אבוהון למטען חזרתיו ולקחתיו ממך דהוא נאמן במגו דהחזרתיו לך ואע"פ שהם מודים בפקדון עכ"ל והביא הנ"י דבריו וכ' ומיהו מגדולי אחרונים מספקינן גם בדין זה של יורשי נפקד ולפי עניות דעתי נרא' שדין זה של יורשי נפקד אמת וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ז ומ"מ דין דהכא צ"ע דל"ד להדדי דהתם המפקיד מודה שבא להם מאביהם א"כ אנן טענינן להו שמא אביהם לקחו משא"כ הכא די"ל שהמחזיק לא לקחו מפלוני כלל והיכא נטעון אנן ליה כשאין אנו יודעים בבירור שהוא לקחה ואע"ג דהיכא דהחזיק ג' שנים א"צ לברר שהוא יורש או לוקח וכמ"ש הטור סי' זה בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים הרב המגיד פי"ד מטוען שאני התם כיון שהחזיק ג' שנים א"כ טענינן ליה שהמוכר לקח' אפי' בלא מגו שהרי החזיק בה ג' שנים זה הלוקח בכחו ומסתמא לקח' דאם לא לקחה לא הי' מניחו להחזיק ג' שנים וא"כ טענת לקוח טענה מעליותא היא אפי' בלא מגו משא"כ הכא דלא היה המוכר נאמן לו' לקוח אלא במגו הלכך לא טענינן ללוקח זה כל זמן שאינו מברר שהוא לקוח כיון שמודה שהיתה הקרקע של המערער ולפי זה אם מברר שלקח' מפלוני או שהמערער מודה לו שלקח' מפלוני לכולי עלמא טענינן ליה שהמוכר לקחו ממנו במגו שהיה המוכר טוען לא היתה שלך מעולם ודוק. מיהו נראה עיקר כהרמב"ן וסייעתו דאיכא לדמויי למי שטוען את חברו כלי שלי הוא בידך והוא משיבו קניתיהו מפלוני שאמר לי שקנהו ממך והביא המערער עדים שהפקידו אצל אותו פלו' ולא ראוהו עכשיו ביד הנטען מי לא מהימן הנטען שלקחו מאותו פלו' ואנן מי לא טענינן שאותו פלוני לקחו ממנו במגו שהי' יכול אותו פלוני לטעון החזרתי דע"כ לא קאמרי' דאם טוען הלוקח האומן אמר לי שלקחו ממך שצריך להחזיר אלא בדאיכא עדי ראה וכמו שכ' הסמ"ע סי' קל"ד ס"ק י"ב וכן משמע בפוסקים הא לא"ה היה נאמן במגו שהאומן מכר לו ואנן טענינן לאומן שהי' נאמן במגו דהחזרתי שלקחו ממנו אע"ג דאומן אע"פ שלא מסרו לו בעדים דינו כמסרו לו בעדים וכדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' הכי הוה טענינן ליה ועוד דאם לא תאמר כן א"כ אין לך מי שקונ' חפץ מחברו דשמא יבא אחר ויביא עדים שהיתה שלו ושהפקידו פעם א' בידו של מוכר א"ו אפי' יבא אחר ויביא עדים נטעון שחברו לקחו במגו שהיה יכול לטעון החזרתי וכן העליתי לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח ס"ק צ"ז וא"כ ה"ה הכא ואין לחלק ולו' דשאני התם דאין הנטען מודה שבא בפקדון ליד אותו פלו' דמה בכך דכיון שמביא עדים שהפקידו בידו ע"כ מוכרח הוא להודות ואין לך ידיע' ברור' מעדים א"ו העיקר כהרמב"ן וסייעתו. נראה לי ודוק היטב:

א

ואם לאחר כו'. אין שומעין לו אפילו טען כן בפני ב"ד דכיון שכבר הודה שהיתה שלו תו לא מהימן השתא במגו דלא הודה דמגו למפרע לא אמרי' שכבר הודה שהיתה שלו והיה סבור שיזכ' בטענ' שטען שאמר שקנא' ממך והשתא שרואה שלא יזכה בטענה זו חוזר וטוען קנאה ממך בפני לא מהימן דתו לית ליה מגו וכן הוא בתוס' ובהגהות מיימוני:

א

אבל אם אמר מתחלה אמר מפלוני קניתי סתם כו' דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה דזבנא מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהיתה שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנא מינך וכוונתי דזבנ' מינך בפני ולא הוה מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה ולא יוכל לומר מה שאמרתי סתם מפלוני קניתי' כוונתו שקנאו ממך שהרי עיקר הדין תלוי בזה ואיך לא אמר שקנא' ממך והלכך כיון שבתחלה הודה בסתם שהיתה שלו ולא פירש שאותו פלו' לקחה ממנו והשתא הוא טוען כן אינו נאמן אלא במגו שלא הוד' מתחל' והוה מגו למפרע וכמו שכתבו התוס' פרק חזקת הבתי' והגהות מיימוני ס"פ י"ד מטוען ושאר פוסקים והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש התוס' פרק הכותב (כתובות דף פ"ה ע"א) גבי ההיא איתתא דתפסא מלוג' דשטרי ואמר' מחיים תפיסנ' לה דלא מהימנ' לו' שתבעו' ממנו מחיים במגו דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי וז"ל ואומר ר"י דלא חשיב מגו הואיל ועכשיו א"י לטעון לקוח שכבר אמר' מחיים תפיסנא ומשום דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנ' לא מהימנא השתא דבאותו שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבור' היתה שהיא טענה מעול' ולא היתה יודעת שצריכה לטעון דתבעתינהו מיניה מחיים מדלא טענ' בעצמה ומגו למפרע לא אמרינן עכ"ל ואפילו לשאר פוסקים שתירצו הך דמלוגא דשטרא בענין אחר היינו משום דכיון שאמרה מחיים תפיסנא להו יש במשמעות לשון זה דתבעתינהו ממנו מחיים משא"כ הכא שלא טען רק קניתי מפלוני ואין במשמע כלל שאותו פ' קנא' ממנו פשיטא דאין כאן מגו דהוי מגו למפרע ודו"ק (עיין בתשובת מהרי"ט סי' ז' ועיין מ"ש לעיל ס"ס נ"ה) ונ"ל ברור שט"ס הוא בטור וחסר שני תיבות אלו בטור וכך צ"ל אבל אם אמר מתחלה מפלוני קניתיהו דזבנא מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הראש שחיבר הטור ולא כב"י וסמ"ע להדיא מדבריהם שגורסי' כמ"ש המחבר או שצ"ל שהטור מיירי שלא הודה מתחלה שהיתה שלו רק אמר סתם מפלוני קניתי' אבל קשה על זה פשיטא דאם מוסיף שומעין לו שהרי לא הוד' כלל שהיתה שלו לא ע"פ עצמו ולא ע"פ המוכר ועוד דמשמע דדוקא משום שמוסיף שומעין לו ואם איתא הא בלא הוספה כ"ש דאין צריך להחזיר וגם בב"י וסמ"ע לא משמע כן שכתבו דדין זה שכ' הטור הוי רבותא יותר מ"ש הרא"ש ואם איתא אדרבא פשיטא הוא ודין דהרא"ש הוי רבותא דאף דמתחלה הודה שהיתה שלו שהרי אמר קניתי' מפלו' שאמר שקנא' ממך והכי משמע נמי ממ"ש הסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מהב"ד ואם איתא אפי' יצא מב"ד נמי שהרי אפי' לא הוסיף כלום היו הב"ד פוסקים לו שא"צ להחזיר כיון שלא הודה כלל שהיתה שלו א"ו מיירי שהודה שהיתה שלו כגון שאמר היתה שלך אבל מפלו' קניתי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הוה ליה מגו למפרע ע"כ נ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכמ"ש ולא כב"י וסמ"ע ודו"ק:

א

אם הביא המחזיק עדים כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן שכ"ד:

א

לשם מתנה. וכמו שאמרו בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובמקדש את אחותו דאיפלגו רב ושמואל דהלכה כשמואל עכ"ל תשובות רשב"א שבבית יוסף ותמי' לי דהא אסיק רבא בפ"ק דמציעא שם דהלכתא מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכדלקמן סי' שע"ג ואע"ג דלגבי מקדש אחותו קי"ל דאין המעות חוזרים וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בא"ע סי' נ' והיינו מטעם שכ' הרב המגיד דקי"ל כשמואל בדינא שאני התם וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל וכה"ג מחלקים בש"ס שם ודוחק לומר דשאני הכא כיון דהכיר בה שאינה שלו אלא של עצמו אפי' רבא מודה ועוד דאם כן לא היה צריך הרשב"א לומר דהלכה כשמואל דהא כיון דרבא מודה אם כן גם רב מודה וצ"ע:

א

שדר בה המוכר כו'. עיין בספר מאירת עינים ס"ק מ"ה ומ"ש שכך היה מעשה בגמרא כו' אין זה בש"ס ועיין בב"ח מ"ש בזה ודבריו דחוקים:

א

אבל אם אכלה פחות משבע שנים כו' ל' הטור והא דאינו נאמן לומר המחזיק קנייתי קודמת לקנייתך במגו שהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שקנית' אותה והחזקתי בה שני חזקה לפי שאין זה מגו טוב שהיה ירא לומר שלקח' ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין כו' ומביאו ג"כ בסמ"ע ואע"ג שמכרה בשטר ואית ליה קלא מ"מ נהי דאית ליה קול שמכרה מ"מ אין קול שמכרה לזה ודלא כספר תורת חיים ודברי הב"ח בכאן לא מחוורים כלל דאם כן בכל מגו נימא שמא הנטען יודע איזה דבר ודוק:

א

אם היו הטענות בענין כו'. נ"ל דה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בו המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמ' קנייתו במגו דאי בעי הוה טען שהמוכר חזר ולקחה מהמערער וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש:

א

חד יומא נאמן כו'. אע"פ שאין לו עדים רק על שלש שנים ולא יותר נאמן אע"פ שמכר' המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וא"כ שהמכירה [המכירה] היתה שלא כדין ואין לה שם מחא' ובזה אתיא שפיר קושיות התוס' בשם ריב"ם כפשוטו ודלא כמהרש"א שפי' דהקושיא קאי דוקא לפירות רשב"ם ולפענ"ד לא כוון האמת ודוק:

א

במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' כו' ובס' ת"ח נראה דלא הוי מגו דהוי העזה ולא דק כדמוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ולקמן סעיף כ"ד וכן לקמן סי' קמ"ט סעיף כ' ע"ש:

א

אם אפשר לפרש דברי וכו'. באמת כן כ' הטור וז"ל אילו טען המחזיק ירשתי' מאבותי ל' שאינו משמע ממנו שהיתה של אבותיו מעול' ודאי היינו שומעין לו והיינו מפרשי' דבריו שאבותיו לקחו מזה או מאבותיו כו' אבל תמיה לי על הטור מנ"ל הא דאי משום שכתבו התוספות תימ' לרשב"א כו' ותירצו דשל אבותיו מעולם משמע כו' היינו משום דאזלי לשטתם בדף שלפני זה דאם טוען מקמי דידי דר ביה חד יומא והחזיק בה ג' שנים מהני כמו בהביא עדים שדר ביה חד יומא וכמו שהבאתי דבריהם לעיל סעיף י"ד וא"כ שפיר מקשי אמאי הוי מגו במקום עדים דהא נהי דהעדים מעידים שהיתה של אבותיו של האחר מ"מ זה שטען של אבותי פשיטא שכוונתו שאבותי דרו בה ואם כן בחד יומא לא הוכחש שיוכל להיות שאבותיו דרו בה חד יומא ואם כן כיון שטען שאבותיו דרו בה נטען ליה אנן שאבותיו לקחו' וכן מדוקדק להדיא בדברי התוס' שכתבו דהא טענינן ליורש ומהימנינן ליה במאי דקאמר שאבותיו דרו בה יום א' במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו' אבל למאי שפסק הטור לעיל סעיף כ"א דדוקא כשהביא עדים דדר בה חד יומא מהני חזקת ג' שנים אבל כשטוען הוא קמי דידי דר ביה חד יומא לא מהני א"כ ה"ה הכא וליכא למימר דמ"מ נטעון ליה ונאמר שכוונתו שאבותיו לקחוה ממנו דא"כ אמאי לא הקשו התו' בפשיטות נימא שכוונתו שאבותיו לקחוה ולמה להו להקשות דנימא שאבותיו דרו בה יום אחד דמהימנא ליורש במאי דקאמר שאבותיו דרו ביה יום אחד כו' ועוד דא"כ גם בלוקח נטעון ליה שכוונתו שהמוכר לקחו ממנו ואמאי כ' הטור לעיל סעיף כ"א דכשטוען מפלני' זבינת' דזבנה מינך דלא מהני אלא כשמוסיף ואומר קנאה ממך בפני הא אפילו אינו מוסיף נימא שכוונתו היה כך א"ו כל שאינו טוען בפירוש שאבותיו לקחוה ממנו אין אנו אומרים שכוונתו היה כן עד שיפרש אח"כ רק שהתוס' מקשי כיון דמהימנינן ליורש במה דקאמר שאבותיו דרו בו יום א' וטעני' ליה שמא אבותיו לקחוה א"כ הכא כשטען של אבותי ע"כ אמר שדרובה ובחד יומא לא הוכחש ונטעון ליה שמא אבותיו לקחוה כמו שטענינן לכל יורש כן נלפע"ד ברור כוונת התוס' וא"כ דברי הטור צל"ע. ועוד קשיא לי על הטור מנ"ל דל' ירשתי מאבותי משמע שלקחו' טפי מל' של אבותי הא אדרבא ירשתי מאבותי משמע ירושה הוא לי מאבותי שמעולם היה שלהם והתוס' שתירצו דשל אבותי משמע מעולם היא של אבותי לא אתי לאפוקי כשטוען ירשתי מאבותי אלא אתי לאפוקי כשטוען אבותי דרו בה ולשטתם אזלי אבל כשטוען ירשתי מאבותי י"ל דגם להתוס' דס"ל דבטוען קמי דידי דר ביה חד יומא טענינן ליה שאבותיו לקחו' היינו דוקא כשטוען אבותי דרו בה אבל ל' ירשתי מאבותי מעולם משמע כמו של אבותי ולא טענינן ליה וצ"ע:

א

והמחזיק אומר של אבותי דמשמע ולא של אבותיך כו'. כן כתב הטור וז"ל אבל עתה שטען של אבותי שמשמע שר"ל שמעולם היתה של אבותי לפיכך אין מפרשין דבריו כו' והוא מדברי התוס' דלעיל ולפע"ד אין דברי התוס' מוכרחים שכ"כ מכח תמיהת הרשב"א ולפעד"נ דאפילו היה אומר בפירוש של אבותי מעולם אין במשמע בלשון זה ולא שלקחוה מאבותיך דהא יכול להיות שאבותיו דרו בו מעולם ואח"כ בסוף לקחוה מאבותיו וא"כ הדר' קושיות הרשב"א לדוכתא דנהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ חד יומא לא הוכחש ואם כן הרי טען שאבותיו דרו בו חד יומא ונטעון ליה שמא לקחוה אבותיו כמו שטענינן לכל יורש אבל באמת מעיקרא תמיהת הרשב"א לאו תמיהא היא דמיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ולא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' כגון ששכרו העדי' הבית מאבותיו של האחר ודרו בו בכחו עד מות אבותיו של זה המחזיק דהשתא הוכחש נמי בחד יומא והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעי דהיכא קאמר של אבותי שלקחו' מאבותיך כו' שהוצרכו בתוס' לידחק דלאו שצריך שיטעון שידע שלקחוהו אלא של אבותי שדרו בה יום א' ע"כ אני רוצה לזכות דשמא לקחוה מאבותיך במשפט עכ"ל אבל לדידי אתיא כפשוטו שצריך שיטעון שידע שלקחוה דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים שלא דרו אבותיו כלל אפי' יום א' דהא נהרדעי התם אהך עובדא קאי ודוק:

א

או שאמר של אבותי שלקחו'. עיין בסמ"ע ס"ק ס"ג עד משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהיו של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א' ודוק.

א

הביא המערער עדים כו'. ונ"ל דגם הרי"ף ור"ח מודים לזה לדינא אלא לפי שרחוק במציאות לקיים שטר מזוייף פירשוה אאמנה דאל"כ מה טעם לחלק בין אמנה למזויף כן נלפע"ד אע"פ שבטור ושאר אחרונים לא משמע כן ודוק:

א

והוציא שטר מקוי' כו'. ובטור כ' כאן רבותא דאפילו אינו מקוים אלא שיכול לקיימו אח"כ מהני וכן מוכרח לדעת הרמב"ן והרשב"א שהבאתי לעיל ס"ס פ"ג דמפרשים להך סוגיא באינו מקוים ושיקיימו אח"כ ואף על גב דהטור והרמב"ם שם מפרשי לה במקוים נראה דס"ל דבין במקוים ובין שאינו מקוים ויקיימנו חד דינא אית ליה וכן משמע בהרא"ש פ' חז"ה ע"ש ועוד העליתי לעיל ס"ס פ"ג דאי עביד הדיין עובדא והחזיק למערער בקרקע או שהחזיק המערער מעצמו בקרקע אפילו שהיה השטר מקוים אין מוציאים מהמערער ע"ש.

א

הואיל ואילו רצה היה עומד בשטרו כו'. פי' אף בלא החזיק שלשה שנים וכ"כ הטור בס"ס י' בשם רשב"ם והרא"ש עכ"ל סמ"ע ולא נמצא זה בטור בשם רשב"ם ורא"ש אמנם הם מפרשים להדיא דבלא חזקה איירי ע"ש ד"ה שטרא זייפא וגם התוס' כ"כ להדיא והב"ח פסק כדעת רי"א ובטלה דעתו נגד דעת רשב"ם ותוספות והרא"ש והטור ויש לתמוה עליו היאך סמך עצמו עליו נגד כל הנך רבוותא וק"ל וגם אין דבריו נכונים כלל מכמה טעמים ע"ש ודו"ק בש"ס ובחדושי הרמב"ן גם כן הוכיח דבלא החזיק מיירי ע"ש:

א

ואפי' שמודה במחאה דמתוך שיכול לומר וכו' לפי הטעם שנתן משום מגו א"כ במקום דליכא מגו כגון שהיה מודה בפני עדים שמיחה בו ולא טען אז לקוחה בידי ואח"כ בא לב"ד וטען לקוחה א"כ אינו נאמן דהא לית ליה מגו דה"ל מגו למפרע. אמנם ברמב"ן נר' שחזר בו כי מתחילה כתב הטעם משום מגו ואפילו בעד אחד משום דעד אחד דקרקע לא שייך בי' ש"ד וכתב אבל אם טענתן בפירות אין לומר בו מגו זה ואעפ"כ הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה עכ"ל הרי דחזר בו לבסוף מטעמא דמגו ולא משני אפילו במקו' דליכא מגו והטעם כמ"ש הרשב"ם בתשובה דהוא תושב הואיל אתה מוחה בי שלא בעדים חוכא ואטלולא בעלמא הוא ואינו חושש לשמור שטרו וא"כ אפי' דליכא מגו ולכן דברי הש"ע משום מגו שלא בדקדוק דאפילו בלי מגו לא הוי מחאה להך סברא ומיהו גופי' דינא דרמב"ן לא הבנתי דנראה מדבריו דאם טוענו אכלת ג"ש בתוך שדה שלם לי פירות דהא לך עד אחד דמחיתי בך והלה כופ' דהוי מחויב שבועה ודבר זה אינו מובן דכיון דבגוף קרקע המחזיק נאמן דע"ז ע"א לאו כלום הוא וא"כ דמהימנין ליה דקרקע שלו איך יתכן דישלם פירותיו למערער וא"כ כל ג"ש יתבע ממנו הפירו' ע"י ע"א זה הראשון דיעיד דמחה בו ומכאן ואילך ימחה בו בשני עדים וא"כ לעולם צריך זה המחזיק לשלם פירות הקרקע וחזקה זו מה טיבה אם משלם למערער תמיד פירותיו. ולכן נראה דהרמב"ן נמשך בזה אחרי דעת התו' דאם יש עדים שאכל פירות ב' שנים והמחזיק אומר ג' שנים דלכך פטור מפירות של שנה השלישית משום דאם נאמין לדבריו הרי הוחזק וכל הקרקע שלו ולא מטעם מגו דלא שייך מגו הואיל וקרקע חוזרת כמ"ש התו' ולפי זה אם מחה בשני עדים והוא אומר שאכל ג' שנים צריך לשלם בעד שנה שלישית דהא נאמן בדבריו מ"מ ל"ל קרקע דהא הוי מחאה וא"כ אם מוחה בע"א והוא אומר שאכל ג' שנים פירות הרי תובעו עפ"י עד לשלם לו פירות משנה ג' דקרקע ודאי לית ליה דהא אף יכחיש דברי עד ויאמר שלא מיחה מ"מ אין לו קרקע כיון דלא יש עדים שהחזיק בקרקע ג' שנים וע"פ דבורו לא יזכה בקרקע רק דאם מודה דמיחה כמ"ש העד צריך לשלם פירות דאנו אומרין אכלת ומכל מקום לא החזקת ואם מכחישו פטור מן הפירות מכח בממ"נ כמ"ש דהא החזיק הואיל ולא מיחה א"כ כל דברי העד בהודאתו והכחשתו אינו מועיל לגבי קרקע רק לגבי פירות והרי זה תביעת ממון וחייב לישבע שבועה דאורייתא להכחישו ואם מודה רק שאמר שלא כדין מיחה כל מקום שאין מכחיש לעד אחד הרי הוא כשנים ומשאיל"מ ודברי הרמב"ן ברורים. אלא שעדיין לא נח דעתי בקושי' שהערתי בה בסי' הקודם. דאם יזקיקו לש"ד ע"נ דיטעון ברי שאכל פירות ג' שני' וא"נ הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה החזיק בקרקע ואם הוא אומ' דשלא כדין החזיק הרי אין מגו דאי שתק הלא לא יכול לטעון פירו' ולהזקיקו שבועה מה שאין כן אי תובעו באכילת פירות ולא שייך מגו ופה שאסר וכו' וצ"ע לענ"ד דין זה במודה לחבירו שהחזיק ג' שנים ותובעו בשכירות ופירות אי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים וטענתו בפירות ליתא ומגו ג"כ ליכא או לא דנימא בי' פה שאסר וכו' ובאמת מרמב"ן זה מוכח דלא הוה הודאה הואיל ושוברו בצדו באמרו שלא כדין החזקת או מחיתי אבל מ"מ טעמו נסתר מנגד עיני ולא נחה דעתי בטעם ברור ומספיק וה' יגיה חשכי:

ב

ולא מהני וכו' אבל אם נתנה להמערער הזה קרקע בסתר וכו' למ"ד לעיל בסימן קמ"ד דאפילו במכרה בעדים אי' ליה קלא צ"ל בסתר שמכרה בכת"י וכדומה ופשוט:

ג

מחאה בפני שנים כתב הש"ך ס"ק ד' אפילו זה שלא בפני זה מצטרפין הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר עכ"ל ומכריע נגד תשובת רשב"א שהביאו הב"י דלא מצטרפין ואולי תלי' אי הטעם דלכך ע"א לא הוי מחאה משום דיכול לכפור וא"כ בשני' זא"ז לא שייך הך טעמא והנ"י נראה דס"ל הך טעמא כנראה שם במקומו אבל הרשב"א טעמו כמ"ש הב"י בשמו דכל דמוחה בפני עד אחד חושבו המחזיק לחוכ' בעלמא וא"כ מ"ש א' ומ"ש שנים זא"ז וא"כ הש"ע דמביא לעיל הטעם של רמב"ן ולא של רשב"א א"כ דינו של הרא"ה קאי ומזו הטעם נראה דהכריע הש"ך כנמוקי יוסף אבל מכל מקום צ"ע כיון דרשב"א חולק בהדיא ובהך דינא אפשר הרא"ש נמי מודה דבע"א שלא בפני בע"ד אף הרא"ש מודה כמ"ש הרב מהרי"ט ז"ל בתשובה:

ד

ויכתבו בלשון שליחות וכו' עיין סמ"ע דנתן טעם למה השמיט הטור משום דס"ל כר"ת דיכולים עדים לשלח כתבם לב"ד וכו' וכבר כתבתי לעיל סימן ל"ט דאין זה ענין להך דינא דר"ת דאף ר"ת לא אמרה אלא בשעה ששולח לב"ד הוי ראוי להגיד וכל הראוי לבילה אבל אלו שכותבין מחאה למשמרת ובין כך מתי' ושוכחי' העדות והמחאה איך אפשר לפסוק עפ"י כתב הא עדים אינם ראויים לעדות וכמו שנחקרה בבית דין לא שייך כיון דלא הוה עליו דין שטר כלל וכמ"ש הסמ"ע גופי' ועיין לעיל מ"ש בישוב לישנא דתוספת פ' חזקת אבל מ"מ הך סברא נצבה וגם קמה. ומה שהשמיט הטור נראה דתוספת ורא"ש לא ס"ל הך דינא דנ"י דלפי דינא דנ"י ע"כ צ"ל לולי דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו ומסתמא ניחא ליה הוה צ"ל כתבו כדי לעשותן שלוחי' להעיד רק אנן אמרינן דהוי כאומר ואולם הרא"ש כתב דמחאה אפילו שלא בעדים רק בפניו והא דקתני מחאה בפני שנים לאפוקי ממ"ד שלשה. ולעיל מזה גבי קנו בפני שנים ואין צריך לומר כתבו כתב דאף בינו לבין עצמו מועיל והא דנקט שנים משום דבעי למימר ואין צריך לומר כתבו וכו' וק' אף במחאה נימא כן כמו בקנין דמשום דאין צריך לומר כתבו נקט שנים ועכצ"ל דהך במחאה אינו רבותא דמה יתן ומה יוסיף אמירתו בשלמא בקנין וכי המלוה מצוה לכתוב הלוה מצוה לכתוב חובתו אבל כאן שמצוה המערער וכי יש נ"מ באמירתו רק חכמים תקנו משום להציל עשוק כמ"ש התוספת וא"כ אין כאן רבותא דאין צריך לומר כתבו. וזהו דלא כנ"י וכן התוספת טרחו למצוא טעם במחאה משום הצלת עשוק ולא נתנו טעם הנ"י ולכך הטור לא ס"ל כן ונמשך אחרי תוספת והרא"ש ואף הרמ"א מודה בדיעבד אי כתבו בלשון ונוסח אחר דכשר כדעת התוס' ורא"ש דחז"ל תקנהו להציל עשוק רק לכתחילה יש לכותבו באופן המועיל ומוכשר יותר כדעת הנ"י שכתב בשם הר"ן ז"ל. ובתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ע"ט משמע דפוסל דיעבד אם לא נכתב בנוסח הזה. ולענ"ד לא נראה כן דהא מבואר בתוס' ורא"ש דלא נ"מ בזה וגם הטור ומחבר השמיטו והנ"י יחיד בזה נגד כל הפוסקים. גם כתב מהרי"ט שם דאם עבר ג"ש מה שאין יכול למחות עוד דאח"כ אין העדים יכולים לכתוב המחאה הנעשית בתוך ג"ש ודבריו תמוהים כי מה טעם יש בכך דהא ניתן לכתוב להציל העשוק מ"ש בתוך ג"ש או לאחר ג"ש ולא מצאתי לו ראיה ועזר בשום פוסק. איברא דזה אפשר לומר דאם איחרו לכתוב עד שירד המערער עם מחזיק לדין אז אין להם לכתוב דכל טיב הכתיבה שהתירו חז"ל הוא להציל עשוק דאולי ישכחו העדים טיב מחאה או ימותו וילכו למד"ה משא"כ כשהם בעת התביעה ועומדים למשפט פה וזוכרים המחאה ל"ל תקנה זו נעמיד הדת על תלה ויבאו לב"ד להעיד וזו נכון ומסכים לדינא אבל דברי מהרי"ט תמוהים:

ה

אבל כשמכרו הראשון א"צ למחות בלוקח כו' דברים אלו הם תשובת רשב"א והעתיקן המחבר להלכה פסוקה מבלי חולק והדבר צ"ע כי הרשב"א מביא לזה ראיה מההיא דדר בקשתא ד' שנין כו' ואי איתא נימא ליה כיון דלא מחית בהדיא מוכחא מילתא דזבינתא להאי דזבנה נהלי וכן מההיא דאמרינן וה"מ דאכלה שבע שנין אבל שש לא וא"כ אפילו שש נמי דהא אחזיק לוקח בתר הכא עכ"ל ולהבין ראייתו ובפרט ראיה מן ה"מ שבע אבל שש לא דמיירי דמערער מכרה להך עובדא דמחזיק מכרה וגם טעמו של דינו נראה ברור דרשב"א ס"ל כדעת הי"מ שהביא רשב"ם והוא דעת רז"ה ז"ל דלכך צריך למחות בסוף כל ג' כדי שלא יטעון לאחר מחאה מכרת לי (ואפשר דממילא דיכול לטעון זה אם טוען מקדם מכרת לי ומחאתך שלא כדין נעשה נאמן במגו) דכל טעמו של רשב"ם דחולק אי"מ הוא משום דכיון דמתחילה לא נחית בתורת מקח שוב אין נאמן לומר לקחתי ואלו הנ"י הביא בשם רשב"א דס"ל דנאמן לומר לקחתי אח"כ דיש חילוק בין קרקעות למטלטלין דאין נאמן בעדים וראה ע"ש. וא"כ פשיטא דס"ל כי"מ וברור וא"כ כשמחה והמחזיק מכרה לאחר ושהה ביד לוקח עידן ועדנים הלוקח אינו יודע אם המוכר כדין מכר או לא א"צ מחאה כי זה המערער יטעון למה לי מחאה בטוח אני בך שלא תכזב מל פני לומר שאתה לקחת ממני ואהימנותא דידך קסמכינא ומה צריך אני עוד למחאה ולכך הביא ראיה דיכול המערער לומר כן ללוקח בטחתי בכשרותך שלא תשקרי בי. מהך גברא דדר בקשתא בעיליתיה ד' שנים וטען שלקחה מפלניא ואמרו שאם לא יברר הלוקח שדר בו המוכר יוה א' דאבדה חזקתו והא אתרע טענת המערער דאם כדבריו למה לא מיחה כ"ז ד' שנים שזה מחזיק בשדה אלא משום דיכול להשיב מן מוכר שלך לא ידעתי דבר דמעולם לא ישב בתוך ביתי עד שאמחה בו ולך איני רוצה למחות כי בטחתי בך שלא תשקר לומר שקנית ממני. וגם הביא ראיה לדבריו דהפי' בתוך כל שלש ושלש צריך למחות מהך טעמא של י"מ דיטעון אחר כך לקחתי מהך דאמרינן אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו וקשה הא עברו שלש שנים דלא מיחה ועכצ"ל הטעם כי"מ וא"כ לוקח לא היה צריך למחות דהוא לא יטעון דלקחה מן הלוקח כיון דלא ידע משטרו כמ"ש התוס' להדיא וכמ"ש לקמן בש"ע סעיף כ"א דמיירי דוקא שלא נודע משטר קנין וא"כ לא מצי למטען מלוקח לקחתי. ועיין בהרז"ה דמביא להדיא מהך אכלה שית שנין ראיה לדברי הי"מ של הרשב"ם. ודברי רשב"א נכונים וברורים בעצמותן והרב המוסמך מהרי"ט בחלק ח"מ סימן כ"ו נתקשה בדברי רשב"א ונכונים הם למאוד לשיטתו דס"ל כדעת הי"מ והרז"ה. אך מ"מ זהו הכל לדעת י"מ אבל לפי שהעלה רשב"ם והרמב"ן והרא"ש והנ"י דלא כהך י"מ ועל קושיא זו דה"מ שבע אבל שש לא תי' דבמכר בשטר לעולם א"צ למחות והטעם משום דלכך צריך למחות בכל ג' מטעם הרשב"ם דזולת זה חשוב המערער מתחרט על מחאה משא"כ במוכרו לא שייך כן. וכן פסק הש"ע בסימן זה פעמים שונים. וכן התוס' שהקשו מהך דצריך למחות כל שלש על לעיל דאמרינן אבל שש לא והניחו בקושיא ש"מ דלא ס"ל כי"מ דלשיטתם לק"מ דתוס' כתבו גופא לעיל דלא מצי לטעון לקחתי ממך כי לא נודע משטר. וא"כ הך דינא דרשב"א לא קאי לדינא כלל כי אין לו שרש וראיה מגמרא. וצע"ג על המחבר שהעתיקו בסתם אפילו בלי חולק. וכתב הסמ"ע ס"ק טו"ב היינו דוקא שהוא בטוח בלוקח שלא ישקר לטעון שקנאו ממנו כו' וברור דכוונת הסמ"ע לעצה טובה למערער שמא אינו בטוח בלוקח שלא ימנע מלמחות כי אולי יעיז ויטעון ממך לקחתי אבל מ"מ אם לא עשה כן והלוקח לא טוען ממך לקחתי אף הסמ"ע מודה דלא איבד המערער זכותו כיון דהלוקח מודה שלא לקחה ממנו ולמוכר הראשון הרי מיחה ומהרי"ט בתשובה הנ"ל הבין דדעת הסמ"ע דאיבד זכותו ולכך השיג עליו ובאמת לק"מ ועצה טובה קמ"ל הסמ"ע ופשוט:

ו

הביא עדים תחזור לו השדה וכו' ועיין סמ"ע וש"ך במ"ש בטור דצריך המערער לישבע דשבועה זו למה ועיין ש"ך דהשבועה מספק ולא ידעתי מה ספק יש כאן הא עדים שהיא שלו והמחזיק לא טען שלקחה ולכן נראה ברור אפילו לדעת הטור על הקרקע א"צ שבועה דאין כאן נוטל דהא קרקע בחזקת שלו רק נראה דאם יהיה זה מחוייב לשלם כל פירות יש לזה ספק הואיל ולא תבעת זה זמן רב מסתמא מכר הקרקע לאחר והיום או מחר יבוא זה הלוקח ואצטרך לשלם לו הפירות שנית כדלעיל סימן קמ"ה סעיף ז' במשכיר. ואהיה נפסד ובשבועת ספק בזה אפשר דעת הטור להשביעו דהא הוא נוטל הפירות מיד המחזיק ורגלים לדבר לטענת ספק בזה הואיל והניחו לאכול מבלי תביעה ולכך צריך לישבע. דאמרינן איך הנחת קרקע אולי יטעון הוא לקחה ממך א"ו דמכרו לאחר בשטר ולכך לא חשש הוא ולא הלוקח למחות כנ"ל בסעיף ו' וא"כ יש כאן חשש פסידא למחזיק ולכך ישבע וזהו נ"ל ברור דלא נתכוון הטור אלא לפירות ולא לגוף הקרקע ודוק:

ז

א"צ טענה אחרת הש"ך בס"ק ז' כתב דא"צ ראיה היותו יורש או לוקח רק כיון דהחזיק ג"ש ואומר שהוא יורש או לוקח מהימן וכ"כ הטור בשם רמב"ן והרא"ש וכ"כ המ"מ ע"כ. ומדברי תשובת הרשב"א בב"י סי' זה אות י"ד נראה דס"ל דוקא אם הוא החזיק בו ג"ש אבל אם זה שמכרה לו או הורישו דר בו ג"ש והוא בא מחמתו בטענת מקח או ירושה ואינו מברר בעדים לא אמרינן דנאמן ומוקמינן הקרקע בחזקת ראשון ואמרינן אלו היה מחזיק כאן היה מודה דלא הורידהו רק לפירות ודכוותיה. ואם רשב"א ס"ל כן ולא מצינו בו חולק הכי קי"ל והכה"ג הביא בשם מקצת מחברים דס"ל דרשב"א חולק ארמב"ן ורא"ש וס"ל כדעת הרמ"ה והראב"ד וזה אינו דהם ס"ל כן אפילו בהחזיק הך יורש ג"ש כמ"ש הטור והרמב"ן בחדושיו בשם הראב"ד משא"כ רשב"א ס"ל כרמב"ן בזה אבל בלא החזיק הוא רק המוריש לא מצינו לרמב"ן ורא"ש דיחלקו והכי קי"ל דמהיכי תיתי להרבות במחלוקת ובפרט במקום דרשב"א מכריע וברור:

ח

ודין לוקח וב"ח שגבה קרקע כדין יורש הרמ"א כתב במתק לשונו שגבה קרקע דכבר ירד הב"ח ומוחזק באותו קרקע אבל אם לא גבה ואינו מוחזק בקרקע רק בא לגבות מקרקע שהיה מוחזק בו הלוה ואינו ידוע אם הלוה קנהו או לא לא טענינן לב"ח לומר שהלוה קנהו ויגבה חובו דטוענין ליורש וללוקח להחזיק אבל זה ב"ח שבא להוציא דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה לא טענינן ליה. ובהכי ניחא דברי תשובת הרא"ש דכתב בסוף כלל צ"ח דב"ח ויורש חד דינא משום דשם כבר היה הב"ח מוחזק בנכסים משא"כ בכלל צ"ט סימן ז' דלא היה הב"ח מוחזק בנכסים רק בא לגבות מנכסים שהיה מוחזק בהן הלוה שלו בזו פסק הרא"ש להדיא דלא טענינן לב"ח דה"ל להוציא וב"ח מכאן ולהבא גובה ופשוט. וכ"כ המ"ב בסוף ספרו בחדושי טור ע"ש. ומתשובת מהרש"ל סימן א' משמע דאפילו בכה"ג שלא החזיק בהן הב"ח מ"מ טוענין לו כמו דטענינן ללוקח צ"ע כי בתשובת הרא"ש מבואר ההיפוך ואולי לרווחא דמילתא כתב מהרש"ל דאף דנימא דטוענין מ"מ בנדון שלו לא טענינן ולא נחית לדייק שם הדין על בוריה ולשון הרמ"א עיקר בדיוק היטב:

ט

או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היה שלהם דברי רא"ש בתשובה הם בלוקח שאין המוכר נאמן לומר לא הייתי שלי. וכ"כ הרא"ש בפסקיו גבי וה"מ שבע אבל שש לא בשם תוספתא שאע"פ שאמר המוכר גזולה בידי לא כל הימנותא לאבד זכותו של זה ודימה הרמ"א דין דלוה עם דין דמוכר. אמנם המהרש"א בתשובה הנ"ל כתב דנאמן הלוה לומר אין שדה שלי ולא החזקתי בו אף ע"פ שחב לב"ח שלו ואין זה בגדר כל מה שהוא בחזקת אדם בחזקת שלו ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן בהודאתו דכיון דבעי חזקה שיש עמו טענה ואמת שכבר כתבתי דמהרש"ל מיירי דאין הב"ח מוחזק בשדה ההוא ודברי רמ"א מיירי דהמלוה מוחזק. אמנם טעמא של המהרש"ל מהא דאמרינן בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי דלא לסהיד שמעון ללוי נגד יהודה דניחא ליה דהדרא ופריך הגמ' וכיון דאסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק ליה וקשה מה פריך דלמא מעיד להעמידו לב"ח כדאמר שמואל התם דאם יבא ב"ח של שמעון יפיק ליה מלוי בעדי חזקת שמעון והודאת שמעון לא יועיל במקום שחב לב"ח משא"כ אם יהיה הקרקע של יהודא המערער אין כאן מקום לב"ח של שמעון לגבותו. ומזה לכאורה מוכח כמהרש"ל דבכה"ג אף במקום ב"ח נאמן וקושית הגמרא שפיר דכמה תשובות יש בדבר חדא הא כבר חלקנו בין גבה הב"ח או לא גבה. שנית עד כאן אמרינן דאין הלוה נאמן היינו כשהוא או לוקח וב"ח ההוא מוחזק בקרקע עדיין דהוא בגדר כל מה שהוא בחזקת אדם הוא שלו אבל כשאיש אחר מוחזק בו והלוה ההוא יש לו חזקת אבות ומודה דהוא של המחזיק ההוא ודאי דנאמן ואין ב"ח של לוה יוכל להוציאו בחזקת אבות מיד המחזיק דאל"כ בטלת כל חזקות שבעולם אם אחד ימכור ויהיה חייב מלוה ע"פ וימות יבוא הב"ח ויגבה מיד המוחזק דמה שלא מיחה הלוה אין ראיה דלו יהיה דהודה בבירור אין הודאתו מהני במקום דחייב לאחרים. ואף דזה יש אפשר לדחות מ"מ מסתבר מילתא בטעמא דבכה"ג שאין הלוה מוחזק דיכול להודות אף דחייב לאחרים וא"כ שפיר פריך הגמרא דכיון דקרקע מוחזק ביד לוי והוא שמעון מודה לו תו לא מצי ב"ח של שמעון מפיק מלוי והודאה של שמעון הודאה מעליא היא. אך גם דשם קשה בממ"נ קושית הגמרא למה יעיד בשביל ב"ח אי דאית לי' קרקע עליה דידיה הדר ואי דלית ליה מה נ"מ ותי' הגמ' דלא יהיה לוה רשע לא שייך כאן כיון דהוא הודה דקרקע של לוי ולא שלו וב"ח שלו נוטל מלוי בע"כ לפרעון חובו אף הוא חייב לפצות ללוי ולשלם לו כי מן שדהו נפרע ב"ח שלו והרי הוא אצל לוי לוה רשע וכו' וא"ש ולק"מ. ולכן דינו של מהרש"ל צ"ע ונכן נרא' דתלי' כמש"ל אם כבר גבה הב"ח ומוחזק בשדה אין נאמן אפילו הודה הלוה ואם לא מוחזק מלבד דכבר כתבתי דנראה דלא טענינן ליה כליל אף גם אם נימא דטענינן ליה כדמשמע מדברי מהרש"ל מ"מ אם הלוה מודה נאמן כמ"ש מהרש"ל. ובתשובת מהריב"ל ח"ב משמע כמהרש"ל ע"ש ועיין לקמן סי' רמ"ח סעיף ז' וסעיף יו"ד דמסעי' זה משמע כדברי מהרש"ל וע"ש בסמ"ע:

י

נשתמש בו יום אחד וכיון שאכלה הוא ג"ש נראה דהך יום אחד מצטרף לבהדי ג"ש כמו אכלו שנה אב ושנתיים בנו רק דמיירי דאין לו ראיה דהוא יורשו ולכך צריך ג"ש מלבד אכילת אביו דיש לו מגו דלקחה הוא אבל בידוע שהוא יורש אכילת יום של אביו מצטרף לג"ש ופשוט וכ"כ מהרא"ש סימן מ"א ע"ש. אבל בהיפוך אם אכל אב ג"ש והוא יום אחד מ"מ צריך ראיה שהוא יורש דמה מיגו יש לו הא אין לו אכילה רק יום אחד ודלא כב"ח דכתב באוכל יום אחד א"צ ראיה לירושה וזהו ליתא דוקא באכל ג"ש הוא דא"צ ראיה דיש לו מיגו דהוא לקחה אבל לא באכלה יום אחד מה מיגו יש לו וכך כתב מהר"א ששון ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"ט דתחילה עלה בדעתו דצריך היורש עכ"פ לומר אבי אמר לי שלקחה ממך אבל נראה דלבסוף חזר הרא"ש מכל כמו שמביא ראיה מלקח חצר ובה זיזין וכו' הרי זה בחזקתו ולכן לא הביאו הרא"ש כלל:

יא

ומכרה בפרסום מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח כ' הסמ"ע ס"ק כ"ג מלשון הגה וסדרה משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג"ש עכ"ל והיינו דמ"מ האשה החזיקה ג"ש רק דמסתמא אין לאשה חזקה אבל זה ששמע שמכרה ולא מיחה ראיה לדבר שחזקתה חזקה ומה לי החזיק הלוקח ג"כ או לא סוף כל סוף החזקה בא מכח האשה. אבל אם גם אשה לא החזיקה בה ג"ש בזו לא נימא הואיל ושתק הרי היא של אשה כי חשבה לחוכ' ואטלול' כיון דלא החזיקה כלל ואין אדם מוכר דבר שאין שלו והא קי"ל מוכר שדהו בשטר ודאי אית ליה קלא ומ"מ בעינן החזיק האב שנה והבן שנה והלוקח שנה ולא נימא בשנה א' בלוקח סגי דכיון דקלא אית ליה לא ה"ל להניחו למוכרו בפרסום ואף דיש לחלק בין פרסום לפרסום כנראה מתשובת הרשב"א דהיה הכרזה בבה"כ מ"מ דין זו אין לו שרש בגמרא רק הרשב"א אמרה מסברא ואין לנו אלא כפי שאמרה שהיה מחזק' בשנים רבים אבל בלית שני חזקה לא אמרה הרשב"א מעולם וברור:

יב

ויש מי שאומר דוקא כשמזכיר היום וכו' דעת הסמ"ע בס"ק כ"ד דבעל דיעה זו לא ס"ל כפי' הרי"ף ורמב"ם בגמ בשכוני גואי הייתי דפי' דבזמן שאמר שקנאה היה במרחקים וכו' רק כפי' הרשב"ם והרא"ש ולפי דברי הש"ע דמביא לאחר דיעה זו וי"א דוקא בשעת חירום מוכ' דדיעה זו מפרש בגמ' כפי' הרי"ף דאי היה מפרש כפי' רשב"ם פשיטא דאין צריך להביא ראיה רק בשעת החירום דמהיכי תיתי נימא דיביא ראיה אם לא נמצא לו ראיה בגמ' וכי נימא כן מסבר' הא כמה דחקו הרמב"ן והרא"ש בפירוש הרי"ף מה דמפרש ליה בגמרא למה יהיה המחזיק צריך להביא ראיה ומכ"ש כשאין ראיה לו מגמ' דשכוני גואי פירושו כפי' הרשב"ם פשיטא דאין צריך להביא ראיה רק בשעת חירום וא"כ מה ויש אומרים דכתב המחבר הלא אף דיעה זו דס"ל דמייחד לו יום מכל מקום בעי שעת חירום אלא ברור דבעל דיעה זו מפרש בגמרא כפירוש הרי"ף רק ס"ל דאף עובדא דגמרא לא מיירי רק בכה"ג דמייחד לו יום ולכך אמרינן ליה ברר אכילתך אבל אם לא מייחד יום לא. אבל לעולם דלא מיירי בשעת חירום כלל וזה ברור ונכון ודלא כסמ"ע:

יג

ויש אומרים דדוקא בשעת חירום וכו' נראה דמיירי דידוע היה דהמוכר היה במרחקים ולכך אם אינו שעת חירום אמרינן שלח שליח ודכוותיה מה שאין כן בשעת חירום אין שיירות מצויות משא"כ כשלא נודע כלל דהיה במרחקים מה נ"מ בשעת חירום הוא אומר עמך הייתי במדינה אחת ומה מזי' שעת חירום למדינה אחת וזה מבואר בפסקי הרא"ש ע"ש. ובהכי ניחא מ"ש הטור בשם הרמ"ה דכתב שלא בשעת החירום אע"ג דאמר זבינתי ממך ביום פלוני אין צריך להביא ראיה במגו דהיה אומר ביומא אחריני הוי בהדיך וכו' והקשה הפרישה מהמגו הוא זה אם יאמר ביום אחריני יהיה צריך לברר על אותו יום ולעולם לא ינצל מבירור ועיין שם דדחק ולפמ"ש ניחא דכל זה מיירי דידוע דהיה המוכר בארץ מרחק דזולת זה פשיטא שאין בדברי המערער כלום כמה שכתב הרא"ש ומ"מ שלא בשעת החירום אף דמייחד הזמן ובאותו זמן ידוע דהמערער היה חוץ למדינה אין צריך להביא ראייה דיש למחזיק מגו דטען דמכרה ביומא אחריני דהיינו מקדם מימים ימימה טרם שהלך המערער למרחקים דכי לעולם היה במרחקים ואז לכ"ע לא היה צריך ראיה. ולכך נאמן לומר אף בזמן הזה דאתה במרחקי' עמך הייתי וקניתי ממך כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ח משא"כ כשאין שיירות מצויות והוא המערער היה בזמן שאומר שלקחה במרחקים אינו נאמן לומר עמך הייתי בו ביום במגו דהיה אומר מקדם קנהו ממנו דהוי כמגו במקום חזקה דבשעת חירום אין שיירות מצויות וחזקה דלא היה אצלו ולכך צריך לברר דבריו וא"ש ופשוט ונכון:

יד

וא"ל יודע אני שהיתה שלך וכו' עיין ש"ך סק"ט דמפרש דדע' המחבר דלא כרא"ש רק מיירי דמודה בלי אמירת מוכר שהוא שלו אבל אם אינו יודע רק מאמירת מוכר הרי נאמן כמו שהיה מוכר נאמן ויפה כתב כי דברי רא"ש דחוקים וכבר נתקשה בהם הרב בעל משנה למלך בהל' טוען ואמת לפי מה שכתב הפלפלא חריפתא ע"ש מיושב קושי' המ"ל אך מכל מקום כל דבריו דחוקים עיין שם. ואני אומר לענ"ד הא דכתב הטור בשם ר"י וכן נראה מדברי הרי"ף דהמוכר א"צ לשלם ללוקח דיטעון את דאפסד אנפשך הוא לשיטתם דמיירי דלוקח מודה מפי עצמו דיודע דהקרקע של מערער ולא מפיו של המוכר חי וא"כ שפיר קטען המוכר מה לי ולך להוסיף מדלך דאתה יודע בלאו הכי דקרקע של המערער ואפסדתני דלא היה לי עוד מגו וכל המוסיף גורע דההפסד לנפשך ומנוקה אני מזה. אבל לשיטת הרא"ש דאין הלוקח אומר כלל רק הדברים אשר שם המוכר בפיו של פלוני הן ולקחתיו הימנו אותו דיבר בב"ד בלי שנוי וא"כ איך שייך לומ' ללוקח את הפסד' דהא לא שינה הדב' מן דבריו של מוכר והמוכר הפסיד דלא היה לו לומר ללוקח שלקחן מפלוני רק שלי הם או לצות עליו מבלי לומר כזה בפני המערער אבל בלי זה הלוקח ההולך לתומו ואומר הדברים כמו ששמען מפי המוכר יהיה נלקה עד שיהיה מפסיד דמי זבינא מביתו דבר זה אין הדעת סובל ולכן ברור דכל הדין זה לא שייך לדינא של הרא"ש ור"י לשיטתו אמרה דהכל תלוי במה שהוא הודה מעצמו בלי הודאת המוכר כלל ולכך יטעון המוכר אתה הפסדת' על נפשך. ולכך הרא"ש דדרכו להעתיק דברי הרי"ף מה דס"ל להלכה כנודע דרכו השמי' הך מילתא דהרי"ף דאי אית ליה פסידא דהוא הפסיד לנפשיה כמ"ש המ"מ דדעתו כדברי ר"י ז"ל והיינו ע"כ מטעם שכתבתי כי לשיטתו ליתא לדין של הרי"ף ור"ו ז"ל ובהכי א"ש דברי הטור דבאות כ"א כתב סתם דאם אין עדים שדר בו וכו' יחזירנה וישאל מעותיו מהמוכר שמכרה לו אפי' אין עדים למערער שהיה שלו ואחר כך באות כ"ה הביא מחלוקת הרשב"ם ור"י ולמה סתם מתחילה כרשב"ם ולא כרבינו יונה ולא יהיה אלא פלוגתא דרבותא הממע"ה. וכל מפורשי דבריו לא תירץ בזה אבל לפמ"ש ניחא דמחלוקת של רשב"ם ורבינו יונה תלוי בשיטתם וא"כ כיון דפוסק כדעת אביו הרא"ש ז"ל אף גם הא ליתא וחייב המוכר לשלם דמיו וזה ברור ונכון ולכך סתם מתחילה דחייב המוכר לשלם וא"כ דזה ברור ואמת המחבר דכתב להדי' כדעת רבינו יונה והרי"ף דאין יכול לגבות מעותיו מן המוכר א"כ ברור דס"ל כשיטת האומרים דצריך הודאת לוקח בפ"ע ולא אם אמרן בשם מוכר ודברי הש"ך מוכרחים. והנה אם אמרן המוכר ללוקח בפני עדים דלקחן מן המערער נראה אף דלא הודה הלוקח אח"כ דידע דהוא של מערער רק הן הדברים הנאמרים מפי מוכר מ"מ נראה דזכה המערער דהא לית למוכר מגו דהא מבואר לעיל בטור וש"ע סימן קל"ג סעיף ג' אם הראה החפץ בעדים קודם שבא לדין אעפ"י שאמר של פלוני הוא וממושכן הוא בידי בכך וכך באופן שאלו אמר כך בב"ד היה נאמן במגו מ"מ לפני עדים הוה ליה ראה דדבר שהוא לחובתו מקבלין אבל לא דבר שהוא לטובתו והוא נלמוד מדברי גמרא אי פקח משויה ליה ראה עיין שם ועיין סי' ע"ב סעיף י"ח בהגה ואף זה כיוצא בזה כיון שאמר לעדים קרקע זו של פלוני רק לקחתי ממני מה שהודה של פלוני הרי הודאה אבל אמירה דיליה שלקחו הואיל והוא חוץ לבית דין לית בהו חששא. ואמת כי הש"ך לעיל סימן ע"ב ס"ק צ"א מחלק בין טוען ממושכן בידי ובין טוען לקוח הוא בידי עיין שם אבל כבר כתבתי לעיל דליתא ולעולם הודאה חוץ לבית דין מפסיד ממונו וא"כ אף כאן כן וברור. ולפי זה בהודה בינו לבין עצמו של הלוקח הוי לוקח ע"א ואם כן תליא במחלוקת רשב"א ור"י בתוספת דף ל' ד"ה לאו קמודי' וכו' דאם יש למוכר מגו לא היה שלך רק לוקח הוי ע"א אי מהימן במגו או לא. ובהכי יתיישבו דברי מהרש"א דכתב הא דכתבו בתוספת בריש דבריהם דעובדא דגמרא שלא היה למערער עדים אפילו לא החזיק ג' שנים רק שהיה אומר דדר בו מוכר יום אחד הוה נאמן במגו לא היה שלך מעלם היינו לשיטת רשב"א אבל לא לשיטת ר"י ונסתייע מדברי הגהת הרא"ש דכתב הך דינא דאם הלוקח אמר דדר בו המוכר יום אחד אי לית ליה למערער עדים שלו נאמן במגו בשם הרשב"א. ולכאורה קשה על הגהת הרא"ש דעד כאן מחולק ר"י עם רשב"א כשהלוקח ע"א אבל זולת זה לא חולק ר"י כלל עם רשב"א וא"כ בעל הגהה דלא הוזכר כלל בדבריו דלוקח מעיד כדברי המערער וא"כ אין לו לייחם דין זה לרשב"א כלל. מכ"ש דקשה על מהרש"א דהא התוס' בריש דבריהם מיירי מעובדא דגמרא וכתבו דלולי דהוה מגו למפרע היה נאמן ובגמרא לא מיירי דהיה הלוקח ע"א כמ"ש דלוקח רק מילתא דמוכר קאמר כמ"ש הרשב"ם והתוס' לא השיגו בזה עליו וא"כ אף לשיטת ר"י ניחא אבל לפמ"ש ניחא דכיון דיאמרה ללוקח אף דאמרו דזבין בהו מילתא נאמן ובזה אינו נאמן והוי לוקח ע"א דהודאה בפני ע"א הוי הודאה. ולענין זה הוי לוקח ע"א דהודה בפניו דהיא של המערער ומה שאמר לקוח בידו הוי חוץ לב"ד ואינו מועיל וא"כ לעולם הוי לוקח ע"א ולכך נקט רשב"א במילתא אף דהוה לוקח ע"א היינו לא דידע ומעצמו דזה מאן דכר שמיה לשיטת הרשב"ם רק בתורת הודאה הוי ע"א דהא הודה בפניו ודברי הגהת הרא"ש ומהרש"א נכונים לשיטת ר"י לעולם אי אפשר דיהיה למוכר מגו דהא אמירתו ללוקח הוי ע"א. וכן במרדכי כתב דר"י מסתפק אי אית ליה סהדי דדר בו מוכר רק לא אחזיק ג"ש אי במגו דלא היה שלך מעולם וקשה הא ר"י לא נסתפק רק בע"א כמבואר בתוס' אלא ברור כמ"ש דלוקח ע"א. ולפ"ז אי אמר כן ללוקח בפני ע"א הרי כאן עדים שנים לוקח וע"א ולית להו מגו לכ"ע וברור. אך לפ"ז מוכח לכאורה דאף דלוקח לא עינה מלבו דלא דמי רק דאומר מה ששמע ממוכר מ"מ דינו של ר' יונה אמת דהפסיד דמי מקחו דאל"כ איך ס"ד דלוקח יעיד הלא טגע דאולי ירצה לחזור במקחו דנתאנה וכדומה ומעיד דהקרקע של מערער ואף הוא יתבע מעותיו מיד המוכר וזהו שמבקש ועכצ"ל כר"י וא"כ הרי הוא מפסיד במעותיו ומה נגיעה יש כאן. וא"כ אף בזה לכאורה דברי רבינו יונה מוכרחים וצ"ע. אבל מ"מ דעת הרא"ש וטור לשיטתם נראה ברור דלא כרבינו יונה ודוק:

טו

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בו אפילו יום אחד וכו' זהו דעת הטור דעל דירת יום אחד לא מהני מגו מלוקח וע"ז צריך עדים והש"ך בס"ק י"א האריך דרבים חולקים ומסתברא כוותיה דיש לו מגו ונאמן אפילו בלי עדים ע"ש ואני מודה לו בזה במגו דלא היה שלך מעולם אבל כשיש עדים למערער שהיה שלו רק דיש לו מגו דזבנתי ממך בזו נראה אף התוס' מודה דאין נאמן דהא ה"ל מגו דהעזה ואע"ג דבכמה דוכתי במילתא דממון אמרינן מגו דהעזה מ"מ כיון דבלא"ה מגו קלושה כמ"ש בעל המאור והרמב"ן ע"ש שהאריכו א"כ די שנימא אותו מגו במקום דליכא מגו דהעזה אבל מגו דהעזה ל"א ובהך ארווח לן דברי התוס' דכתבו על דברי רשב"ם דכתב דאם החזיק ג' שנים וטוען מפלניה זבינתא דזבנא ממך קמאי דנאמן במגו דאי בעי אמר ממך לקחתי א"נ אם יש לו עדים שדר בו יום אחד וכתבו התוס' כדבריו כן הוא כשיש למערער עדים שקרקע שלו הוא אבל באין לו עדים אי טען קמי דידי זבינא או דר בו יום אחד הוי נאמן במגו דאין שלך אפילו בלא אחזיק ג"ש וכו' עכ"ל וקשה א"כ למה כתבו בדברי רשב"ם כן הוא בישנו עדים למערער שהוא שלו דהא עדיין קשה למה מצריך עדים על דירת המוכר יום אחד ולא מהימן במגו דמינך זבנתי כמו דנאמן באומר קמי דידי. דהא התוס' לא ס"ל כסברת הרז"ה והרמב"ן דהא בדליכא עדים דיש לו מגו דלא שלך הוא כתבו דנאמן על דירת המוכר יום אחד. והמהרש"א עמד בזה וכתב באמת לאו דוקא עדים ה"ה באמירתו וזהו דחוק למאד כנראה מדברי התוס' לכן ברור דס"ל לתוס' בשלמא קמי דידי זבינתא שפיר י"ל מגו דאני זבינתה ממך דמ"ש דמעיד בזה או בזה. משא"כ לומר דדר ביה יום אחד במגו דזבנתי ממך ה"ל מגו דהעזה ולכך אינו נאמן כי אם ביש לו עדים על דירת מוכר. משא"כ באין למערעד עדים כלל שהיה שלו ויש כאן מגו דלא היה שלך מעולם א"כ בזו שפיר נאמן על דירת מוכר במגו דאינו יודע שהיה שלך ואין כאן העזה כלל ופשוט וברור בתוס' ומיניה אין לזוז כמ"ש דבלא"ה הרז"ה והרמב"ן כולם ס"ל דלית ליה מגו בזה. ובזה מובן דפסק הטור דעל דירת יום אחד לא מהני מגו נגד דעת התוס' מה שאין דרך הטור ובפרט במקום דאין הרא"ש חולק. דלפמ"ש הך מגו דמינך זבינתא אין כאן מגו אפילו לדעת התוס' רק הך מגו ס"ל לתוס' דלא היה שלך מעולם ובזו חולק הרא"ש וס"ל דליתא להך מגו דמתיירא דיביא עדים שהיה שלו וניחא ליה למטען טענה דלא יפול בה הכחשה כל כך. וא"כ אין כאן מקום לדברי התוס' ולכך פסק הטור דלא כדעת התוס' וס"ל דבעי דוקא עדים על דירת יום אחד. והב"ח כתב דבטוען לא היה שלך מעולם הוי העזה ולא הבנתי דהא יכול לטעון איני יודע דהיה שלך ומה העזה יש כאן. אך לפ"ז דיש לחלק במגו דלא היה שלך מעולם נאמן ובמגו דממך לקחתי אינו נאמן אף דיש לו שני חזקה יש להקשות במה דפרכינן בגמרא דכתובות ולתני באמר שדה זו שלך היה ולקחתי וכו' ומשני דסיפא אם יש עדים לא מתוקמת דבממ"נ אם יש לו חזקה למה לא ואם לאו פשיטא. וקשה לתני בכה"ג באומר שדה זו שלך היא ולקחתי מפלוני דדר בו יום א' דנאמן דהפה שאסר וכו' אבל אם יש עדים אף דיש לו חזקה מ"מ מגו זו גרוע ואיט נאמן וצ"ע:

טז

שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכו' שהרי יש לו שני חזקה מלשון זה ברור דדוקא ביש לו שני חזקה דיש לו מגו דזבנתי ממך אבל באין לו מגו כזה דלא אכל שני חזקה רק יש לו מגו דלא היה שלך אינו נאמן וכן נראה מדברי הרי"ף והש"ך ביקש לומר דמיירי ביש לו עדים דהוא של אבותיו הוא דחוק דהא עליה דהך עובדא קאי דמיירי רק דמודה דהוא של אבותיו ועדים מאן דכר שמיה כנראה להדיא מדברי הרמב"ם דכתב הואיל והודה שהוא שלו וכו' הרי דמיירי דאין עדים ועל זה כתב או שאמר בפני מכרת לו וכו' הרי דלא מיירי מעדים וכן הדבר יותר מבואר ברי"ף. וכ"כ הטור בשם רשב"ם וטעמו של דבר נראה כי בזה שהמגו תלוי בלוקח שהוא טען בפני לקח ויהיה לו מגו דלהד"מ בזו ודאי צדקו דברי הרא"ש דמגו גרוע הוא דהוא הלוקח מאמין לדברי המוכר דלקחה מן המערער הזה ולכך לא רצה לטעון להד"ם דאמת יש לו רגלים ויבורר הדבר בלי ספק ע"י עדים שהוא שלו משא"כ בפני לקחה א"א להתברר ולכך אומר בשקר ובדדמי דל"ל דגם זה יתברר בעדים דיעידו דלא זז ידו מתוך ידם כמ"ש הפלפלא חריפתא דהא הוא סמך על דברי המוכר שבאמת מכר לו ואם יבואו עדים ע"כ יעידו שמכר שדהו. משא"כ מגו זו דמנך לקחתי ג"כ ליכא מגור מעדים דאם יש עדים שלא זז ידו מתוך ידם יעידו בלי ספק על מכירת שדה למוכר וא"כ מה בכך שיהיה הוא מוכחש מ"מ יוחלט השדה למוכר ומהמוכר יש לו שטר מכירה כמ"ש הרשב"ם ושפיר יש לו מגו וא"ש. רק בהך דהמגו הוא של מוכר דהוא אומר דמוכר אמר לו דזבנא מהמערער ולמערער ליכא עדים כלל רק בהודאת פיו בזו יש מקום טענה הא אלו מוכר בפנינו הוה נאמן במגו דלהד"ם לומר ממך לקחתי דלגבי מוכר לא שייך סברת הרא"ש כמ"ש הפלפלא חריפתא שאם משקר דלא לקחה באמת אף בזו יהא מוכחשת דיבאו עדים ויעידו שלא זז ידם מידי המערער. וא"כ מ"ש זו מטענת להד"מ. וא"כ הטקח שבא בכח מוכר והדברים אשר שם המוכר בפיו אותו אומר בב"ד נטעין ללוקח כל מה שהיה המוכר יכול לטעון דקי"ל טוענין ללוקח וכאן לא שייך סברת הרא"ש דמתיירא הלוקח שיהיה לו מכחישים דהא אנן לא אמרינן דלוקח יש לו מגו רק אמרינן מוכר יש לו מגו וטענין ללוקח כל מה דהוי מוכר מצי לטעון ובדברי הרא"ש צריכים אנו לדחוק ולומר כמ"ש הפ"ח הנ"ל הואיל לגבי לוקח אף דידע לטעון כן לאו טענה היא גביה לא טענין ליה ללוקח כי איך נטעון ללוקח טענת מוכר מה שהוא לא מצי טעון וזהו דוחק בתכלית הדוחק כי אנן אמרינן דל לוקח מהכא הא המוכר נאמן והלוקח בא מחמת המוכר והוי בכלל מה מכר ראשון לשני וכו' ולכך הוצרך ר"י ליישב דמיירי דלוקח מודה בפ"ע שהוא בעצמו יודע שהקרקע של המערער וא"כ ה"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואי קשה הא בטוען קמי דידי זבנא ממך הא נמי ודאי היא לא היא דאנן לא מהימנין ליה דלא מהימן לומר קמי דידי רק במגו וזה ולית ליה מגו כמ"ש וא"כ חזר הדבר בטוען ספק כי הך קמי דידי לא מהימן וה"ל ספק וודאי וזהו מה שנ"ל בישוב דברי הרי"ף ורשב"ם לשיטת הר"י ולהרמב"ם א"צ לזה מטעם ספק וודאי די"ל טעמו כמ"ש התוס' דבמקום ע"א אין לו מגו דלא יתרצה הלוקח בזה ואף דלוקח טוען קמי דידי זבנה מ"מ לית ליה למוכר מגו להד"מ דבזה לא יעכבה הלוקח דיראה לוקח דמשקר אבל בהך קמי דידי זבני כבר אמרינן דלוקח סומך עליו ואומר בדדמי ובאמת א"י וא"כ יעכבה הלוקח אבל אם יטעון להד"ם יראה לוקח בשקרו ולא יעכבה ויהיה ללוקח עליו תרעומת כמ"ש התוס' ועוד דהוי מגו דבי תרי דעל זה מכוונים מילתא לומר קמי דידי זבני ולא על זה לומר להד"ם ודברי תוס' שפיר ודוק. אמנם לר"י דס"ל הטעם משום ספק וודאי צ"ל זה כמ"ש דהואיל דלא מהימן קרוי ספק ודוחק ובפרט דברי רשב"ם מבואר בדברי הרא"ש להיפוך דכתב בשם רשב"ם ואי הוה טעון מינך זבנתיה או קמאי דידי זבנה מינך מהימן שהפה שאסר הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיה שלו עכ"ל וע"כ בלא הוחזק ג"ש דאי החזיק אפילו יש למערער עדים (ואין לדקדק בדברי הרא"ש דכתב כלשון רשב"ם ואע"ג דליכא עדים למערער שהיה שלו לא מהימן ליה במגו דאי בעי אמר מינך זבנתי ואכלתי שני חזקה כו' דלכאורה קשה כיון דמיירי במגו דמינך זבינת מה ענין דליכא עדים למערער אפילו איכא עדים למערער נמי די"ל דודאי דקארי ליה מה קארי ליה מה מגו יהיה כאן הא הוא א"י דלקחה המוכר וצ"ל דקושיא כמ"ש הרא"ש דכיון דמוכר נאמן במגו דהא ליכא עדים למערער נטעון ליה כמו למוכר רק די"ל דאנו לא מאמינין ליה דאמר ליה המוכר שלקחה מן המערער ומגו דלהד"ם לית ליה דכיון דיודע שהיא של מערער בקל ימצא עדים שהיא שלו לכך מתחבל לומר שמוכר אמר לו שלקחה הימנו ולזה כתב רשב"ם כיון דלית ליה עדים למערער א"כ המוכר נאמן נטען ללוקח ולשמא משקר ל"ל דהא יש לו מגו דאכלתי שני חזקה וממך קניתי וע"ז תי' הרא"ש דה"ל ברי ושמא והיינו כמ"ש ר"י ודוק) וכן מוכח מדברי רשב"ם בגמרא בסופו דכתב והכא בהאי עובדא אפילו באו עדים שהחזיק בו יום א' המוכר אבל אין יודע אם לקח אותו או לאו אינו מועיל שלא החזיק ג"ש כו' ע"כ הרי דדייק אבל אין יודע אם לקח או לאו הא ביודע נאמן במגו דלהד"ם דה"ל ודאי וודאי וכמ"ש הש"ך מיהו בגמרא אפשר ט"ס וצ"ל אינם יודעים ועל עדים קאי דאינם יודעים אם לקח או לא ובהכי איירי המשך הלשון מרשב"ם דמעדים מיירי וכל דקדוק ושל הש"ך נדחה בזה אמנם מהרא"ש הדבר מבואר והדבר צ"ע על הטור והדרישה האריך למאוד ולא עלה בידו דבר ברור כלל ומה שצ"ל בישוב דברי הטור הוא דס"ל דזה כתב הרא"ש בדברי רשב"ם להס"ד דס"ל כל תי' של ר"י משום ספק וודאי וא"כ בטוען ודאי קמי דידי זבנא ה"ל ודאי וא"כ פשיטא דס"ל דיש לו מגו בכה"ג אבל לפי מ"ש הרא"ש מילתא דהרשב"ם דאין כאן מגו משום דירא דימצא עדים אף בזה אין לו מגו כמ"ש. ולכך במסקנת הרא"ש אף לרשב"ם אמרינן כן דלית ליה מגו כנראה מתחילה דברי רשב"ם דדוקא מגו דמינך זבינתא דיש לו שני חזקה אבל זולת לא וסוף דבריו כבר כתבתי דצ"ל אין יודעים במקום אין יודע. והנה הש"ך האריך להסכים היכי דיש עדים דדר בו המוכר יום א' אף דאין לו שני חזקה ולא קטעון קמי דידיה זבנא מ"מ נאמן דטענין ללוקח כל מה דטענין למוכר וראית הרמב"ן מהך דמפקיד לחבירו בעדים ומת דטענינן ליורשים כל מה דהוה אבוה מצי לטעון דאבוה נאמן במגו דהחזרתי הש"ך דשם ודאי יבא ליורשים מן אבוהן משא"כ כאן מי יימר דהמחזיק לקחה מן הך דדר בו חד יומא כלל וכלל ואם יש בידו ראיה מודה הש"ך לדינא של הרמב"ן ולא הבנתי דהא יש לו מיגו דלא הוה שלך מעולם וכי אמר אין היה שלך רק לקחתי מפלוני ופלוני החזיק בו יום אחד למה לא יהיה נאמן במגו. ואמת דברשב"ם משמע ג"כ כש"ך דכ' מדלא אמר ואכלתי שני חזקה ש"מ דהיה בידו שטר מהמוכר ולא קאמר מגו דלהד"ם נאמן שלקחה מפלוני ושטר ל"ל וש"מ דלא ס"ל הך מגו מיהו י"ל דרשב"ם אפשר ס"ל או כהרא"ש דאין זה מיגו דלא היה שלך דיכול להתברר או דס"ל מגו דהעזה לא אמרינן וזהו אפשר העזה דמיירי דמערער יודע שהוא יודע שהקרקע שלו וא"כ הוי העזה. אבל הש"ך דלא ס"ל דעת הרא"ש וגם ס"ל בכל דוכתי מגו דהעזה אמרינן קשה דמ"ש דיש לו ראיה ומ"ש דטוען בבירור שלקחה. מיהו באמת הך דינא כבר כתבתי לעיל בסי' ע"ב סעיף א' דיש בו הפוסקים עיין שם ואפשר אפילו החולקים שם דלא אמרו כן רק במטלטלין דהוא בחזקת המחזיק לכל דבר אבל קרקע דבחזקת בעלה עומדת הך תפיסה דתפיס בה הלוקח לאו תפיסה גמורה היא ובפרט כשלא החזיק ג"ש ודמי' קצת למגו להוציא לא אמרו דין זה ולכן אין לדמות דין מטלטלין וקרקע יחד בזה ודין זה ספיקא דדינא הואיל ונחלקו בו מחברים רבי' ואוקמי קרקע בחזקת מרא קמא וזה ברור:

יז

אבל וכו' מפלוני קניתי סתם וכו' הרב הש"ך בס"ק ט"ו דעתו דמתחילה צריך לומר מפלוני זבינתא דזבנא ממך אז יכול לתרץ דבורו ולומר פי' של זבנא ממך היינו קמי דידי אבל באומר סתם מפלוני זבינתי איך יכול להוסיף אחר כך במקום דאין לו מגו ויפה כתב איברא במה דנסייע מדברי תוס' ונראי' דבריו דס"ל דגם התוס' מסכימים לדין זה וזה אינו כי התוס' מחולקים בדין זה עם רשב"ם והרא"ש כי בהך עובדא לא גריס רשב"ם דאמר לו דזבנא ממך רק גירסת רשב"ם מפלוני זבנא דזבנא ממך וכתב הרשב"ם כלומר שאמר לי דזבנתא ממך הרי דלא נזכר בגמ' דא"ל רק סתם דזבנא ממך ולכך כתב הרשב"ם דאם החזיק וטען קמי דידי זבנא דנאמן במגו והיינו דס"ל כרא"ש דיכול לפרש דבריו אבל התוס' אף דהעתיקו לשון רשב"ם וכתבו וז"ל אבל השתא דאמר מפלוני זבינתא דזבנא ממך והודה שהיה שלו לא מצי לטעון קמי דידי זבני ממך וכו' דהוי מגו למפרע והאריכו בזו הרי אפילו בהך לישנא לא מצי לתקן דבריו ובזו שמחולקים עם רשב"ם אם כה"ג הוי מגו למפרע או לא וכן כתבו להדיא אהך עובדא דדר בקשתא בעיליתי' דהא דקאמרינן בגמרא ואלו הוה אמר קמי דידי זבנת' מינך דנאמן לא שעדיין נאמן במגו ובטענה זו אלא אי הוי טוען מעיקרא וכו' וזהו להדיא נגד דעת הרא"ש דלדעת הרא"ש בהך לישנא דאמר מפלוני זבינתא דזבנא ממך ולא דאמר דזבני ממך כמבואר בגמרא וכמו שהעתיקו התו' בעצמן אף עכשיו נאמן דיכול לתרוצי דבריו והתו' כתבו להדיא דאינו נאמן ועל זה האריכו בכל דיבור הנ"ל ובהכי ניחא בכתובת גבי האי סבת' דאמרה מחיים תפיסנא דכתבו התוס' דלא נאמנת במגו דתבסנהו מחיים דהוי מגו למפרע והרא"ש כתב דמיירי דאיכא עדי ראה ועדי פקדון משום דהתוס' ס"ל דלא מצית לתרוצי דבריה ולפרשן באמרה מחיים תפיסנא היינו דתבע מחיים ולא נתתי לו ולכך הוי מגו למפרע אבל הרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל דיכול לפרש דבריו וא"כ אף היא יכולה לומר דאמרי מחיים תפיסנא היינו דתבעני מחיים ולכך הוצרך הרא"ש לומר דליכא לה מגו כלל וזה ברור ונכון וכן כתבתי לעיל בסי' ס"ד ע"ש ויצא לנו מדברים אלו דפשיטא דדברי הש"ך נכונים כיון דבלא"ה התוס' לא ס"ל דברי הרא"ש לתרץ דבריו ולפרשן ואם כן אנן דס"ל כן כהרא"ש הבו דלא יוסיף דדי דנאמר דמפרש דבריו במקום דסובבים דבריו אחרונים דברי ראשונים ולא במקום דסתומים הם בכל ודוק:

יח

אבל אם לא טען הוא לא טענינן ליה הם דברי הרמב"ם ולפי הנראה מדברי המ"מ יליף אותו הרמב"ם מהא דבגמרא אמינא אמר ליה אזבין דינא משמע דוקא דקאמר הכי אבל אנן לא טענינן. אך לפ"ז אף בהאי עובדא הנזכר בסעיף אחר זה דיעצהו ליקח נאמר גם כן בגמרא אמר ליה השני נוח לי והראשון קשה הימנו יהיה ג"כ צריך לטעון וזה לא נזכר ברמב"ם ובדברי הרמ"א כלל וכמ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ג ע"ש. ולכן נרא' דהוציאו הרמב"ם דהך טענה גרוע היא מהא דאמרינן עבידו דקרו לשני טובא שני חזקה דאמרינן וה"מ שבע אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו והקשו התוס' הא יש לו מיגו דזבניה ניהליה מקדם לקניינו במגו דזבנתי ממך ותי' הטור לקמן אות ל"ב דאין זה מגו דלא ידע אם יש לזה שטר אם יאמר שלקחה הימנו יתבענו המוכר לדין עכ"ל וקשה הא יכול לטעון ממוכר אח"כ זבינתי ממך ואכלתי שנין חזקה וא"כ הרי בטוח מכל אם יברר זה שטרו הרי טוען שלקחה הימנו ואם לא יברר מ"מ אין למוכר עליו שהרי טוען שגם מן המוכר לקח. והא לא קשי' איך יתכן שלקחת מן המוכר וכן מן הלוקח הא לא קשיא עביד אינש דזבין דינא וכמו שאמרו כאן וע"כ צריך לומר דזה לקנות הדבר פעמיים טענה גרוע היא ולא שכיח כלל ולכך לא אמרינן בי' מגו דהוי מילתא דלא שכיח ולא אמרינן בי' מגו כנודע ולפי זה אף אנן לא טענינן ליה כיון דהוא גרוע ולא שכיח דלא נימא גביה מגו איך נטעון אנן ופשוט. ודברי הרמב"ם מוכרחים ודוק. ולכך בהך עובדא דיעצהו לקנות והטענה השני נח ליה וכו' כיון דלא מצינו בגמרא ראייה דהוי טענה גרועה אף אנן טענינן ליה ובפרט דיש לחלק בסברא דבשלמא בנדון זה אמרינן אלו היה באמת טעמו למזבין דדינא ה"ל לטעון כן כיון דכך היה מחשבתו מתחילה ומדלא טען ש"מ דלא לזה נתכוון מה שאין כן בהך דיעצהו לקנות וכו' אין ראייה דאם כוונתו היה לכך למה לא טוען בבית דין דבוש הוא לטעון כן בבית דין כי ודאי נבלה עשה כמה שכתב הסמ"ע ס"ק ל"ט עיין שם ובכלל משגה עור בדרך ולכך מערים להסתיר ערמתו וא"ש:

יט

שיאמר המערער אתה נח לי וכו' עיין סמ"ע ס"ק ט"ל דמכל מקום שלא כדין עשה והנה ברמב"ם כתב שאמר לו לך קנה השדה טובה היא וכו' ונראה דהעצה היא אם שדה טובה שמנה או רזה אבל אם העצה היה אם השדה בטוח שהוא של מוכר או לא והלא אמר ליה שהוא של מוכר ולקחה עפ"י דבורו נראה דהוי כמראה דינר לחנוני בא"ל עלי דידך קסמכינא ועיין לעיל סימן קכ"ט סעיף ב' ומ"ש שם. וכך כתב בתשובת מהרי"ט חלק חושן משפט סימן ח"י אלא דהוא נתן טעם גם כן דהודאה הוי כמעשה ובזה יש מקום ספק אבל מטעם זה דהוי כמראה דינר לחטני יש לחייבו אם עליו קסמיך כנ"ל. מיהו הראיה שהביא המהרי"ט דהודאה הוי כמעשה מדברי תו' דכתובות דף ק"ט ד"ה אדמון וכו' דהא דאמרינן ראובן אין מעיד ללוי משום דהשני נח לי' יתכן אף לרבנן דהתם לאו הודאה היא משמע אלו הוי הודאה לא אתי' לרבנן ש"מ דהידאה קרוימעשה לרבנן יש לדחות דהתם דמעיד בב"ד פשיטא דהוי מעשה והא לוקין על עדותו אם העיד בשקר ש"מ דעדותו קרוי מעשה וא"כ זה דהעיד בשביל דהשני נח ליה הוי מעשה גמור ולכך תי' התוס' דלא הוי הודאה אבל הודאה בינו לבין בעל דין שלא בבית דין אפשר דלא היי מעשה ואין מהתו' ראי' כלל:

כ

דודאי נתן וכו' מתנה הש"ך ס"ק חו"ב תמה דהרשב"א יליף זה דהלכה כשמואל דמעות לשם מתנה דהא קיימא לן בהכיר בו שאינו שלו דהמעות פקדון לקמן בסי' שע"ג רק גבי מקדש אחותו קיימא לן בא"ע סימן נו"ן דמעות מתנה ובזו כבר כתב הרא"ש הטעם משום דהוה ליה אחותו עיין שם ונראה דהרשב"א סבירא ליה א"כ הקונה שדה מאחיו והכיר בו שאינה שלו יהיה המעות מתנה מ"ש אחיו ומ"ש אחותו ודבר זה לא שמענו בשום פוסק ועוד דא"כ למה פליגי בקדושי אחותו והכי' בו שאינו שלו ולקח' לפליגי בהכיר בו שאינו שלו ולקח' מאחיו או מאחר דלרב פקדון ולשמואל מתנה וכן בקדושי אחותו דאם נאמר הטעם לכך מתנה משום דהואיל דהיא אחותו א"כ המקדש שארי נשים שאין קידושין תופסין בהו כגון אשת איש ושפחה וכדומה יהיה קידושין לפקדון משום דהם נכרים לו וזהו גם כן דלא מצינו חילוק בהו בפוסקים והרמב"ם פרק ו' מהלכות זכי' כתב שהכל יודעים שאין קידושין תופסין בעריות הרי משמע דבכל עריות דינא הכי וכן נראה מדברי המגיד משנה שם דוקא בקדושי טעות הקדושין חוזרין ולא זולתו וגם בזה א"ל תרתי פלוגתא הל"ל המקדש אחותו או שפחה רב אמר פקדון ושמואל אומר מתנה ושמעינן גם כן תרתי מיניה ול"ל למימר בשני ענינים הפלוגתא אלא ודאי ס"ל לרשב"א דודאי כל היכי דאפשר לומר שלא נתנם לשם מתנה אמרינן דמהיכי תיתי יתן אדם שלו לאחרים ואדם קרוב לעצמו וזהו אמרם דלא יהיבי אינשי מתנות לנכרים וגבי עצמו הכל כנכרים חשיבי ואין הבדל בין קרוב לרחוק רק גבי אחותו אין לנו טעם דנימא ביה למה נתנו ואי משום פקדון הלא הרבה נאמנים בעולם דיוכל להפקיד שלו ואין צריך ליתנם לאחותו בתורת קדושין ולכך ס"ל משום מתנה אבל בזבין שדה והכיר בה שאינו של המוכר שפיר קיהיב בפקדון דהא בין כך הוא אוכל ומשתמש בפירות ובשדה כשלו ואם לא יבא הנגזל לעולם הרי הוא שלו ואין רשות ביד המוכר לסלקו כמבואר בגמרא וברא"ש ואלו בסתם מכר דעת שמואל דזבין איניש ארעא ליומא מכל שכן בזה שהמעות לעולם חוזרין כשיתבע הנגזל שדהו וא"כ לא יפה עושה שמשתמש בשדה ומי יודע מתי יבא הנגזל ואם המוכר טוען במתנה נתנו לי והממע"ה זה אינו דחזקה בפקדון יהיב דלא יהיב אינש מתנה לנכרים וכל אדם רוצה בשלו משא"כ בקידושין דאין לו תועלת בהא במוסרו בתורת קידושין אמרינן ודאי במתנה נתנה וא"ש ואף כי הלשון יהיב לנוכראה דחוק מ"מ הדין אמת מראי' שכתבתי ואיהו דחיק ומוקי אנפשיה והדבר נכון בסברא. ולכך בהך עובדא דזבין שלו גם כן אין לו תועלת בקניתן דבלאו הכי ישב בו לעולם דהרי הוא שלו א"כ דמי' לגמרי כמו קידש אשה שאין בה קידושין דקיי"ל כשמואל דמעות מתנה והיינו מטעם שכתבתי דמה תועלת יש בפקדון ואף זה כמוהו ודברי רשב"א נכונים ומוכרחים בגמרא ובפוסקים:
והנה זהו מיירי בדלא קיבל בפירוש אחריות בשעת מקח דאי קיבל בפירוש אחריות אפילו שמואל דסבירא ליה בהכיר בו שאילו שלו דמעות מתנה בקיבל אחריות מודה וכ"כ התוספות בב"מ דף י"ז ע"ב ד"ה ושמואל וכ"כ הרשב"א גופי' בס' אח"ז ע"ש שהאריך וא"כ אף זה כן איך ס"ד למתנה כיון דקיבל אחריות ועיי' כצ"ל דלא קיבל רק סתם ואע"פ דקיי"ל אחריות ט"ס הוא היינו בלא הכיר בו שהוא שלו אבל בהכיר בו כנ"ל גמר ויהיב לשם מתנה וברור ונכון:

כא

ויש לו עדים שדר בו המוכר יום א' עיין סמ"ע שכ' שא"צ דהא המערער מודה שדר בו דהא לקחה הימנו אלא שמעשה היה כך הי'. ועיין ש"ך ס"ק ח"י שכ' דליתא בגמרא שהיה מעשה כך. ובאמת כוונת הסמ"ע כך דע"כ זה שבא על המחזיק מה בעית בהאי שדה ע"כ דלא בא בשטרו דא"כ הא כתב הטור וכן הש"ע בסעיף כ"א דאם נודע למחזיק שהמערער בא בשטרו א"צ שבע שנים דיש לו מגו ממך לקחתי וא"כ יש להבין באיזה טענה בא עד שהמחזיק נזקק להשיב לו ולא השיבו מי את שאשיב לך ומה איכפת לך בקרקע זו וא"כ ישיב לכל אדם ענינו ועכצ"ל דגם למערער היה חזקת אבות רק האמת דמוכר של המחזיק לקחו מאבותיו והוא המערער בא בשטרו שלקחו אח"כ מיד המוכר ולכך מתחילה בא בעידי אבות וכשהשיב לו שלקחו מהמוכר בא בשטר קנינו וא"כ שזה מתחילה בא בעדי אבות וזהו השיבו דלקחו מהמוכר ע"כ הוצרך להביא עדים שדר בו יום אחד דאל"כ מה יועיל חזקתו ובמגו דממך לקחתי אינו נאמן על דר בו חד יומא כמ"ש הטור והרז"ה ורמב"ן ועיין לעיל סעיף י"ד וכמ"ש הש"ך ומש"ל בזה. ואם המערער מודה דדר בו המוכר יום אחד הרי יש למערער מגו דלא דר בו המוכר וכשאומר שדר רק לקחה הימנו נאמן וא"צ שטר ולמה הצריך דוקא שטר ומגו להוציא לא הוה דכיון דגם הוא יש לו חזקת אבות כמש"ל וא"ש ודוק:

כב

אבל אם אכלה פחות מז' שנים וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ט דמפרש דאף דשטר אית ליה קלא ויודע ודאי דלקחה בשטר אין להשטר קול על פלוני שלקחה רק סתם שלקחה אחד אבל לא נודע לו מי לקחה. ויותר מסתברים דברי הסמ"ע לעיל סי' קמ"ד ס"ק ד' דאף דשטר אית ליה קלא אין זה ודאי ששמעה המחזיק רק הואיל ועשה שלו ומיחה כדינו לא חייבו חכמים יותר ועל המחזיק לחקור ואם לא חקר אפסיד אנפשיה אבל מ"מ מגו לא אמרינן דאולי לא ברור לו כ"כ. ולכך אינו טוען כן ונכון ופשוט. ולדברי הש"ך יש לפקפק במ"ש התוספות דף ל"א ד"ה אבל התי' על קושית ריב"ם כמ"ש הטור וקשה מ"מ יאמן שבאמת אומר שאכל ז' שנים דאל"כ עדיין לא הואיל בטענתו לגבי מוכר דלא יהיה לו נגדו שנין חזקה דהא מיחה דלדעת הש"ך המחאה שמע וא"כ אם אין יודע בנפשו שהאמת שג"ש קודם ששמע המחאה החזיק אף המוכר יוציאנו מידו ול"ל דהא המוכר צריך למחות כל ג"ש ז"א דהא התוספות כתבו בדף ל"ט ע"ב בד"ה וצריך למחות דהך סוגיא לא ס"ל דצריך למחות כל ג"ש ועכצ"ל כסמ"ע דלא שמע כלל אפילו קול דברים וא"כ תושב אם יבא המוכר בזו ג' שנים אחרונים שהחזקתי לא יכול להוציאו מידו כי לא שמע מחאה כלל ודוק:

כג

נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא הרמב"ן בחדושיו וביותר במלחמותיו כתב כי יש לו מגו בדליכא עדים שהחזיק ששה שנים אבל בדאיכא עדים ל"ל מינך זבנתיה דהא אכל ביה מקדם שזבנה הך ולומר בתחילה לפירות ירדתי ואח"כ זבינתא ממך א"נ אא"כ יש לו מגו אבל במקום שאין לו מגו א"נ וכאן לית ליה מגו כלל. ואפשר וקרוב לודאי דהתו' וסייעתם אינם חולקים בדין זה דהא נקטו התוספות בלשונם אפילו לא מייתי סהדי רק דאכל ג' שנים יהא נאמן במגו ולא הקשו בפשיטות באכל שית דאמרינן בגמרא דלית ליה חזקה אמאי יהא נאמן במגו א"ו בכה"ג מודה התוספות לרמב"ן דלית להו מגו רק קושיתם אי לא מייתי סהדי כלל רק על ג"ש יהא נאמן במגו. ולמה הצריך הגמרא להביא עדים על אכילת ז' שנים. דדעת התוס' דלא כי"מ של רשב"ם רק כרשב"ם דצריך עדים על אכילת ז' שנים. וכן דייק המהרש"א דקושית התוספות בשם ריב"ם אינו על הגמרא דלמה בשית שנין אין לו חזקה דבזה י"ל כרמב"ן או כסברת הי"מ שאכתוב מקמן אך קושיתם למה צריך עדים על ז' שנים בהוחזק ג"ש בעדים יהא נאמן באמירתו על ז' שנין ולכך כתב מהרש"א דקושית התוספות לפירוש רשב"ם דלפירוש הי"מ באמת בישנן עדים על ג"ש נאמן באמירתו על ז' שנין ופשוט. והרב הש"ך בס"ק כ"א כתב דמהרש"א לא כיון האמת דקושית התוס' קאי גם לפירוש הי"מ ודבריו תמוהים דהא לשיטת הי"מ דפירשו דיש לו רק עדים על ג"ש רק אנן מהימנינן ליה על ז' שני' הא צריכין אנו לפרש איך אומרים וה"מ שבע אבל שש לא עכ"פ יהא נאמן במגו דקדם קנייתו לקניינו ואי ס"ל תי' התוספת א"כ איך נאמן על שבע. ועכצ"ל דס"ל להי"מ בשש הוי מגו במקו' חזקה דאנן סהדי במיחה בתוך ג"ש דמזהר בשטרא וא"כ כיון דאין לך מחאה גדולה משטר ה"ל להזהר והוי מגו במקום חזקה וזה פשוט. ולפי זה יאמר נא הש"ך מאי קשיא ליה לריב"ם לשיטתם ויפה כתב מהרש"א דאם טוען אכלתי שבע הא נאמן באמת ואם טוען שש הוי מגו במקום חזקה לשיטתם ודברי מהרש"א נכונים:

כד

מניחין אותם בידיהם על המתגבר מסתברא דמ"ש בסעיף זה ובסעיף שלאחריו מיירי דעדים מעידים שראהו בשנה זו היו משתמשים בשדה זו אבותיו של ראובן ועדים אחרים מעידים שבשנה זו היה משתמשים בו אבותיו של שמעון והרי כאן עדות מוכחשת אבל עדיין יש ביד ראובן או שמעון לברר בעדים כי אחרי שנים הללו או' מקודם היו אבותיו דרים בו וא"כ אם יבואו עדים הללו הרי זוכה בשדה כי אין זה הכחשה מעדים הללו שמעידים על אכילת שנה ידוע. וא"כ כיון דאפשר לברורי הדר דינא כל דאלים גבר אבל אם עדים מעידים שמעולם דרו בו אבותיו של ראובן כמש"ל בסעיף כ"ד ע"ש ושמעון הביא ג"כ עדים מכחישים ואומרים שמעולם דרו בו אבות שמעון הרי דבר זה אי אפשר להתברר דאם יבאו אלף עדים מעידים כראובן או כשמעון הרי כאן תרי מכחישים ותרי כאלף וכיון דא"א לברורי לא אמרינן כל דאלים גבר רק שודא או יחלוקו וכ"כ הרמב"ן. ואף דהטור. נראה דחולק ארמב"ן היינו דרמב"ן פוסק כן בסתמא במעידים של אבותיו ובזו שפיר י"ל דהוי מצי לברורי וכ"כ הנ"י בטעם הרשב"ם דס"ל כטור דמי שהדין עמו יחקור אחרי עדים להוכיח שקרם וכו' עכ"ל ואלו מעידים בפירוש על לעולם הלא א"א תו לברר עוד הן על קדימה והן על איחור ודוחק לומר הואיל וחד מהנך כיתות ודאי שקר העידו א"כ יש לברר שיהיה כת אחת מהן נפסל בגזלנותא בהזמה כי קושטא קאי שקרא לא קאי ויהיה זה מוחזק ע"י כת שניה כי דוחק לומר כן ובפרט כי לא נזכר סברא זו כלל ודוק:

כה

אם אפשר לפרש דברי המחזיק וכו' הש"ך בס"ג כ"ג הקשה דהתוספות כתבו כן לשיטתם דס"ל דאם הלוקח טוען ברי שהמוכר דר בו יום אחד דנאמן כאלו יש עדים על דירת המוכר הואיל ויש מגו ללוקח וא"כ ה"ה ליורש אבל הטור דפסק לעיל סעיף י"ד וכן המחבר דלא מהני אמירתו אף דיש לו מגו רק צריך על זה עדים א"כ ה"ה ביורש וא"כ כאן דאין לו עדים דדרו בו אבותיו יום אחד מה מהני מגו שלו ואיך יהיה נאמן ובאמת לא היה צריך להאריך כי היה מקום לחלק בסברא בין לוקח דאפסיד אנפשיה בשעת לקיחתו דה"ל להעמיד עדים דדר בו המוכר יום אחד ואם ליתנהו לעדים לא ה"ל ללוקחו ובין יורש דממילא דמה ה"ל למעבד. ולא גרע ולא איתרע מגו שלו רק היה לו להביא דברי הטור אות י"ז ומחבר סעיף יו"ד דאף היורש צריך להביא ראיה על דירת מורישו יום אחד ולא נאמן בטענתו גרידא אף דיש לו מגו. אבל באמת הפרישה והסמ"ע בס"ק ס"ג דכי לא טענינן ללוקח ויורש עד שיביאו ראיה שדר המוריש יום אחד היינו בטוען המערער ברי שלא מכרתי כלל ובזו אין ספק מוציא ודאי עד שיהי' הדבר מבורר ע"י ובכה"ג איירי הך לעיל סעי' יו"ד וסעיף י"ד אבל בטוען שמא כי כל טענתו יודע אני שהיה של אבותי אבל בשביל זה לא יוכל לטעון ברי שלא דרו בו אבותיו של שממון יום אחד או שלקחהו הימנו וכיון דגם טענת המערער שמא ולהמחזיק יש לו מגו אף עפ"י דבורו בלי עדים טענין ליה ליורש. אפס הש"ך בס"ק כ"ה גם בזה חוכך דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהיא של אבותיו. א"כ זה צריך ראיה שדרו בו אבותיו יום אחד אבל הדבר מוכרח בחידושי רמב"ן על הך פסקא אמר רבה מה לו לשקר וכו' דכתב ואם טענתם סתם (דהיינו דלא אמר בפירוש של אבותי מעולם) למהאינו נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו היה והוא אין יודע מאין באתה לידם שמא מאבותיו של זה. ותי' שהמעשה היה שזה טוען ברי שהיה של אבותיו וזה טוען ברי שהיה של אבותיו ולא דרו בו אפילו אבותיו של זה חד יומא הלכך אי הוה אתא בטענת שמא לא טענינן ליה אנן כלום כו' עכ"ל הרי דהרמב"ן דהוא ס"ל דאינו נאמן במגו על דירת חד יום רק צריך עדים כנודע וכמ"ש הש"ך לעיל מ"מ בכאן הקשה דלמה לא יהיה נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו ואינו יודע איך הגיע להם ואף דאין להם עדים על דירת חד יום ועכצ"ל דהואיל בקושית ס"ד דהמערער טוען שמא טענינן ליה ולכך תירץ דמיירי דהמערער טוען ברי שלא דרו אבותיו אפילו חד יומא הלכך אי אתא בטענת שמא לא טענינן ליה כו' הרי דס"ל להדיא דברי הסמ"ע ותמהני מהש"ך שהעלים עיין מדברי הרמב"ן. אך לפ"ז צ"ל בטור דמיירי דהמערער לא טען היה של אבותיו מעולם אבל אם טען כן לא מהני לפרש דבריו כי לא טענינן ליה בשמא וכמ"ש הרמב"ן וצ"ע דה"ל לטור לפרש כן ואפשר עוד לפרש לפמש"ל בסעיף י"ד דלכך לא מהימן דדר בו יום אחד במגו דמינך זבנתי דה"ל מגו דהעזה דבמגו גרוע כזה לא אמרינן מגו דהעזה א"כ כאן ליכא מגו דהעזה דהרי יוכל לטעון מאבותיך לקחתי וא"כ אין כאן העזה כלל דאטו בכיפ' תליא ליה לאבותיו שלא יהיה רגע אחד זמן ליקח מהם קרקע. אם כן כיון דלא הוי מגו דהעזה נאמן וצ"ע. ויותר מסתבר לדינא עכ"פ כדעת הסמ"ע לחלק בין מערער טוען ברי או שמא כיון דכך מפורש בדברי רמב"ן. ומ"ש להשיג על דברי הטור במ"ש אם אמר לשון ירשתיה מאבותי דאין בלשון זה מובן שהיה של אבותיו מעולם אין דבריו כדאי לדחות דברי הטור ולשון המשנה הבא משום ירושה א"צ טענה משמע דטוען ירשתיה מאבי וקאמר אין צריך טענה הא ודאי יש למערער עדים שהיה של אבותיו דאם לא כן מה טיבו לטעון על זה המחזיק ואפי' אינו בא משום ירושה אין צריך טענה דלאו בעל דברים דידיה וע"כ דיש למערער עדי אבות ואם כן אם הוא אומר ירשתי מאבי הרי אומר דהוא שלו לעולם הרי הוכחש מעדים ואם כן צריך לפרש דבריו דכוונתו שלקחהו מאבותיו וא"כ הרי צריך טענה דהא אנן לא טענינן ליה. ואיך קתני המשנה סתמ' הבא משום ירושה דמשמע דטוען ירשתי' מאבי א"ו הנכון כדברי טור דבלשון כזה אינו במשמע לעולם וברור:

כו

שהוא מזויף כתב הש"ך בס"ק כ"ו דגם הרי"ף מודה לדינא דבכה"ג מהני רק דפירשו אמנה משום דקשיא ליה שרחוק במציאות לקיים שטר מזויף אבל באמת מ"ש אמנה ומ"ש מזויף וכו' עכ"ל ושותא דמרן לא ידענא דהא הרי"ף כתב להדיא וקא מפרשי רבנן כו' כגון שער אמנה כו' אבל שטרא דזייפיה בציורה אפילו רבה מודה דחספא בעלמא הוא ולא אמרינן ביה מה לו לשקר עכ"ל ואם כדברי הש"ך מה צורך לרבה ומה אמרינן ביה מה לו לשקר הא אי אפשר לקיימו ופשיטא דאם יבא איש בשטר והלה טוען מזויף ואינו יכול לקיימו דאינו מועיל השטר וכל דין קיום לכך הוא לברר הזיוף ולכן דבריו בלתי מובנים אמנם יש לדקדק קצת לדברי הרי"ף דטוען אמנה למה שטר חספא בעלמא הא באמת לדבריו נעשה מכירה בשטר א"כ לא היה אמנה כי נגמר הדבר מכירה בשטר בשלמא בזוזי שפיר י"ל דהא מודה דעל שטר זה לא הלוהו כלל רק על שטר אחר אבל זה השטר נשאר אמנה מתחילה ועד סוף ומה טיבו של הלואה בשטר אחר להך שטרא. אבל בקרקע כיון דנזכר בשטר שמכר לו שדה פלוני ואמת כי מתחילה היה אמנה בלי רצון ללוקחו אבל כיון דלבסוף לקחה א"כ הרי הוכשר השטר ובאמת קנאו ואין זה אלא שטר מוקדם דנכתב בניסן ובאמת קנאהו אח"כ זמן מה בתשרי והא הרי"ף ס"ל דמוקדם כשר לב"ח רק לא גובה משעבדי וא"כ הרי השטר כשר ולולי אחריות כותבים אפילו עשרה שטרות על שדה אחת ועוד הא אנו אין מאמינים לו דהיה לו שטר אחר וא"כ כיון דטוען דאותו שדה הנזכר בשטר קנאו אין זה רק שטר מוקדם ולמה הוא חספא בעלמא. וצ"ל כמש"ל בסי' מ"ג דבשטר ממכר ומתנה המוקדמים לכ"ע אפילו לב"ח פסולי' דהא יש כאן חשש קלקול לגבי ב"ח דכתב למכור השדה בניסן ולא מכר ובאייר מכרה לאחר וכשיתן השטר הזה ללוקח שלקחה באמת ממנו בתשרי יגבה ויטרוף השדה מיד הלוקח באייר באמרו קנייני קדמה לשלך מניסן וא"כ דיש חשש בגוף המכירה לכ"ע פסול לגבות מב"ח כמו בשטרי הלואה לגבי משעבדי ולכך הוי חספא בעלמא דפסול לגמרי לכ"ע ודוק:

א

ודי בפני ב' לאפוקי ממ"ד בגמ' דאין גלוי מילתא פחות מג' סמ"ע:

ב

אע"פ שאינה וכו' דחברא חברא אית ליה וחברא דחברא חברא א"ל:

ג

דמתוך שיכול וכו' פי' אפילו אם היה ע"א בהמחאה ל"א בכזה דהוי ליה מחויב לישבע ואיל"מ דבענין עדות קרקע ע"א אינו מזקיקו לש"ד ואין אומרי' משאיל"מ אלא בש"ד כמ"ש הטור ומחבר סימן ע"ה סעיף י"ד סמ"ע והש"ך כתב ואף ע"פ שאז היה ע"א מכחישו חשוב מגו כיון שלא היה צריך לישבע ש"ד וע"ל מ"ש על הסמ"ע ס"ק ט' בסימן צ"ג עכ"ל ועיין מש"ל בזה ע"ש וכאן בתומים העליתי דלכאורה לפי הטעם שנתן המחבר משום מגו א"כ אם מודה היה בפני עדים שמיחה בו ולא טען אז לקוחה בידי ואח"כ בא לב"ד וטען א"נ דה"ל מגו למפרע אך כתבתי דדברי מחבר שכתב מטעם מגו שלא בדקדוק הוא כי מקורו מרמב"ן ורמב"ן פי' אפילו בלא מגו וכן כתבתי שטע' כמ"ש הרשב"א כיון שמיחה בו בלא עדים חשבתי שאחוכא בי בזה ע"ש עוד כתבתי שגוף הדבר הרמב"ן רחוק משכלי להבין והנחתי בצ"ע כי אם תובע הפירות שאכל ג"ש מודה בעצמו בחזקה וצ"ע:

ד

ויש מ"ש וכו' דאפי' אין כאן עד כלל שמודה בהמחאה וכן פ' רי"ו ש"ך ועמ"ש תומים סק"א וצ"ע:

ה

שהם יאמרו לאחרים שהרי לא אמר להם אלא שלא יאמרו לו הא לאחרים לא מזהירם סמ"ע:

ו

לא הוי מחאה אפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם כנ"ל ש"ך ופשוט:

ז

ואם יטעון עלי שמכרתי כו' כן לשון הרמב"ם אבל להי"א שכתב מור"ם לעיל דא"צ לומר למחר אתבענו כ"ש בהא דהא בגזלה מסתבר טפי דצריך לומר כן כדי שלא יקשה להשומעין מחאתו לומר אם אמת כדבריו שגזלה למה אינו תובע מה שאין כן כשאומר שאולה וכו' כיון דלא בא למחות אלא מחמת להבא סמ"ע:

ח

אבל אם א"ל פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זה מחאה כו' עד שמא חירף אותו בלבד זהו דוקא לדעת הסוברים דבעינן שיסיים לומר למחר וכו' אבל לדעת י"א בכה"ג הוי מחאה וס"ל דל"נ בגמרא דיוכל לומר סברתי שבא לחרף אלא רק כשאמר פלוני גזלן הוא וכלשון הטור ופשוט וכתבתיהו לאפוקי מקצת שרצונם לחלק דל"פ הי"א הנ"ל אלא כשאומר המערער במחאתו פלוני משתמש בחצירי גזלן דה"ל כאלו אמר פלוני משתמש בחצרי בגזלנות אבל כאן שאומר פלוני שמשתמש גזלן הוא מודים דצ"ל למחר אתבענו דאל"כ יכול לומר סברתי וכו' ומ"ש שמשתמש וכו' לסימן להכיר אותי לפלוני נקט דז"א וכו' ע"ש סמ"ע:

ט

הקרקע בסתר וכו' עיין תומים שהעליתי להנך פוסקים דס"ל לעיל סימן קמ"ד דמכירה ע"י עדים ג"כ קלא אית ליה צ"ל דאיירי דמכר בכת"י וכדומה ע"ש ופשוט ונכון הוא:

י

מחאה בפני ב' כתב הש"ך אפילו זה שלא בפני זה מצטרפין הנ"י בשם הרא"ה וכן נראה עיקר עכ"ל ועיין תומים דלבבי לא כן ידמה דהב"י הביא בשם תשובת הרשב"א דלא מצטרפין ולכאורה תמהני מהש"ך ששם ידו להכריע ואף שכתבתי טעם להכרעתו בתומים מ"מ דוחק וצריך עיון ובפרט לפי דברי שכתבתי שם דהרא"ש ס"ל כהרשב"א ואם ס"ל דתליה בהך גם בזה לא ה"ל להכריע בפשיטות:

יא

ויכתבו בלשון וכו' פי' העדנו הוא לשון שליחות שהעיד אותנו לדבר זה ואף שלא צוה להם בפי' ליכתוב מ"מ כיון דיחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר מסתמא היה דעתו שיכתבו כי הכתיבה בשטר מוציא הקול ומ"ה לא יכתוב פלוני שלח לנו או עשה לנו שלוחים כיון דבאמת אינם שלוחים ממש שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחאה וכמש"ל סמ"ע:

יב

דהוי עדות מפי כתבם פי' וכתוב ע"פ ב' עדים ולא מפי כתבם וכמ"ש הטור בשם רש"י ורמב"ם בסימן כ"ח וכן פסק המחבר שם ודווקא בלשון העדנו יכולין לכתוב שהוא לשון שטר וכמ"ש הטור ומחבר סימן ס"א ס"י ובלשון השטר כ"ע מודים דמועיל עדותן משום ח"ה כמ"ש סימן ל"ט משא"כ כשכותב עדותן בכת"י ושלחו לבית דין דבזה פ' שם דל"מ וה"נ כשיכתוב בלשון שמענו ומ"מ לדברי הר"ת שכתב הטור בסימן כ"ח דכל העדים שאינם אילמים שולחין לכתחלה עדותן בכת"י לב"ד ס"ל ג"כ דרשאין לכתוב בלשון שמענו ואפשר דמ"ה סתם הטור וכתב שיכתוב המחאה ולא כתב באיזה לשון כיון דהביא לעיל דברי ר"ת באחרונה משמע דס"ל כן והמחבר דלא ס"ל וסת' כאן העתיק לשון הרמב"ם והגמרא סמ"ע ועיין תומים שכתבתי מלבד שדבריו דחוקים למאד אף גם כבר כתבתי לעיל סימן ל"ט דדין מחאה אין ענין לדינא דר"ת דהא אין כאן תורת שטר שיאמרו עליו כמי שנחקרה עדותן ואם אינם ראוים להגדה בשעת מעשה גם ר"ת מודה דהוי מפי כתבם וליתא לדברי הסמ"ע אך כתבתי טעם השמטתן של הטור ומחבר דברי הנ"י שהביא הרמ"א הוא דתוס' ורא"ש ס"ל דכל הטעם דאצ"ל כתבו דחכמים תקנו משום להציל עשוק ע"ש ונכון וגם כתבתי דגם רמ"א מודה דבדיעבד אם כתבו בלשון ונוסח אחר דמהני כדעת תוס' ורא"ש רק כתבו דמתחלה יותר ליכתוב כמ"ש הר"ן בשם נ"י אבל בדיעבד כשר בכל לשון ודלא כמהרי"ט חח"מ סימן ע"ט דדעתו דפסול בדיעבד ע"ש וז"א כי דעת התוס' ורא"ש דיהיה נכתוב באיזה לשון מהני והטור ומחבר השמיטו בשביל כך דעת הנ"י ופשוט גם העליתי מ"ש המהרי"ט הנ"ל דאם עבר ג"ש מה שאין יוכל למחות עוד אין העדים יכולים ליכתוב מחאה שנעשה בתוך ג"ש דבריו תמוהין ופשיטא דל"נ כן לדינא רק את זה נראה דאם איחרו ליכתוב עד שכבר תבע המערער לדין אז אין רשאים ליכתוב המחאה רק צריכים להגיד עדותן בב"ד וזה נכון וברור בלי פקפוק ע"ש:

יג

וכיון שמיחה בשנה ראשונה כן הוא ג"כ לשון הטור ול"ד קאמר דה"ה אם לא מיחה עד סוף שנה ג' ושנה ראשונה רבותא דה"א כיון דגילה דעתו לעשות מחאה מיד ל"א מדשתק כ"כ חזר ממחאתו קמ"ל פרישה וסמ"ע:

יד

שאם שהה וכו' לא עלתה כו' הטעם דיכול המחזיק להתנצל חשבתי שחזר ממחאתו כיון דשתק ג"ש ולכן לא נזהרתי בשטרי סמ"ע ופשוט:

טו

אם מחמת טענה וכו' כן הוא לשון הגמרא וטור כתב וז"ל והרמ"ה חילק בדבר וכתב היינו דוקא שמוכח מתוך השנים שמבטל הראשונה כגון שטען בשנים שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענת שטען עתה כו' ע"ש ועד"ר שם כתבתי דאפשר דהרא"ש שהביא הטור מודה לרמ"ה סמ"ע:

טז

אבל כשמכרם הראשון וכו' אין צריך למחות דברים אלו המה תשובת רשב"א ועיין תומים כי הבאתי דבריו וכל ראייתו שמביא לדינו מגמרא ההיא דדר בקשתא ד' שנין וכו' וכן מהא דאמרי' וה"מ דאכלה שבע אבל שש לא ע"ש באריכות והוכחתי דס"ל כהי"מ דהביא הרשב"ם וכן דעת רז"ה דלכך צריך למחות כל ג"ש כדי שלא יטעון לאחר מחאה מכרת לי ובזה תרצתי לרשב"א על הנכון שלא יקשה עליו הקו' שהק' המהרי"ט ח"מ סימן כ"ו ע"ש באריכות אבל על המחבר צע"ג דהעתיק דינא דהרשב"א הנ"ל להלכה מבלי חולק והרשב"א ס"ל כהי"מ של רשב"ם והמחבר גופיה פעמים שונים בסימן זה סתם דלא כי"מ וכן ס"ל הרשב"ם והרמב"ן והרא"ש והנ"י וכן מוכח מתוס' וא"כ צע"ג שהעתיק להלכה דברי רשב"א:

יז

א"צ למחות כ' הסמ"ע וז"ל שם סיים בטעמא שהרי אין הלוקח מחזיק בה בטענה שקנהו מהמערער אלא וכו' מוכח מזה דהא דכתב א"צ לעשות מחאה בהלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בהלוקח שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות מחאה שלא יטעון שהמערער לקחוהו ויש לו עידי חזקה סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דכוונת הסמ"ע רק לעצה טובה אבל אם עשה כן והלוקח לא טען ממך לקחתי לא איבד המערער זכותו דהא עכ"פ לראשון מיחה והשני מודה שלא לקחו ממנו וזה ברור ונכון ודלא כמהרי"ט בתשובה הנ"ל שהשיג על הסמ"ע שדעתו דס"ל לסמ"ע דאיבד זכותו אבל לא כן הוא:

יח

הביא עדים תחזור בטור כתב נשבע ונוטל והמחבר כתב לשון רמב"ם דלא הזכיר שבועה וגם בדין הנזכר בר"ס ק"מ במערער על המחזיק שטוען לקחתי ולא החזיק ג"ש לא הזכיר הרמב"ם דישבע המערער והמחבר כתב שם דצריך שבועה י"ל דסמך כאן אמ"ש שם מיהו יש לחלק שאני התם דטוען המחזיק שהקרקע שלו משא"כ בדין זה ובפרישה כתבתי טעם לשבועה סמ"ע והש"ך כתב טעם לשבועה זו כיון דבא להוציא קרקע קחשיב כנוטל ונשבעים אפילו על שמא ומ"ש הסמ"ע דהמחבר סמך אלעיל כתב' דנעלם מאתו דברי ב"י בב"ה דכתב שבועה זו א"י למה ע"ש ועיין תומים שגם דברי הש"ך ליתא כי מה ספק או טענת שמא שייך כאן לכן דעתי דגם הטור מודה דא"צ שבועה על גוף הקרקע רק אם רוצה להוציא פירות אמרינן אולי מכרה לאחר וצריך לשלם שנית הפירות להלוקח כמבואר בסימן קמ"ה ס"ז וזה נ"ל ברור ודלא כסמ"ע וש"ך ע"ש:

יט

א"צ טענה כתב הש"ך דא"צ ראיה היותו יורש או לוקח כיון דהחזיק ג"ש ואומר שהוא יורש או לוקח מהימן וכ"כ הטור בשם הרמב"ן והרא"ש וכ"כ המ"מ ע"ש ועיין תומים שהרשב"א הביא הב"י בס"ז מחודש י"ד ס"ל דווקא אם הוא החזיק ג"ש אבל אם זה שמכרה או הורישה דר בו ג"ש והוא בא מחמתו בטענת מקח ל"א דנאמן דאמרינן אילו היה המחזיק פה היה מודה דלפירות הורידו ע"ש שהסכמתי כן לדינא כי לא נמצא חולק ע"ז אף שבכה"ג הביא קצת מחברים דס"ל דרשב"א חולק על הרמב"ן ורא"ש אבל זה ליתא לכן דברי הרשב"א תבנא לדינא וע"ש:

כ

ודין לוקח וב"ח שגבה קרקע וכו' עיין תומים שהבאתי שהרמ"א כתב שגבה קרקע בדקדוק דדוקא שכבר מוחזק בו אבל לגבות לא כיון דקיי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ה"ל להוציא ל"א כן ולכן יפה כיוון הרמ"א בלשונו מצוחצח ואף כי מדברי תשובת המהרש"ל סימן א' משמע דאף שלא החזיק בו הב"ח מ"מ טוענין לו כמו דטענינן ללוקח מ"מ העליתי שכדברי ודיוק הרמ"א הוא הנכון כי בזה מבואר סתירת תשובת הרא"ש מכלל צ"ח לצ"ט ע"ש:

כא

ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היה שלהם ועיין תומים שדברי הרא"ש בפסקיו ובתשובה אשר ממנו מקורו דיבר הכל רק מלוקח אך הרמ"א דימה דין לוה אבל המהרש"ל בתשובה הנ"ל חולק על דמיון זה ודעתו דגבי ב"ח נאמן ובאמת מתחילה חשבתי להביא ראיה לדברי המהרש"ל מגמרא ב"ב ודחיתי אבל מ"מ העליתי דכ"ז אם כבר גבה הב"ח וכמש"ל אבל אם עדיין לא גבה מלבד שכתבתי לעיל דלא טענינן מ"מ אם הלוה מודה נאמן כמ"ש המהרש"ל ודברי הרמ"א מוסב אדיוק שלו דכבר גבה ונכון ובפרט כי בתשובת מהרי"ל משמע כמהרש"ל וכן לקמן סימן רמ"ה ס"י משמע כמהרש"ל ע"ש ובסמ"ע ומ"ש שם:

כב

נשתמש בו אפילו יום אחד וכיון שאכלה הוא ג"ש עיין תומים דאיירי דאין לו ראיה דהוא ירשו ולכך אין מצטרף יום א' דאב לחזקתו וצריך ג"ש שלימים אבל אם יש לו ראיה מצטרף וכ"כ מוהרא"ש סימן מ"א ע"ש וגם כתבתי דאם הוא לא אכל שני חזקה רק מורישו צריך ראיה שהוא יורש ודלא כב"ח דדעתו אם אכל רק יום אחד אין צריך ראיה וזה ליתא וכן כתב מוהרא"ש דלא כב"ח ועיין בתשובת הרא"ש כלל צ"ט דתחילה דעתו דצריך עכ"פ היורש לומר אבי אמר לי שלקחה ממך ובסוף חזר בו ולזאת השמיט הטור ומחבר וע"ל ס"ק י"ט מ"ש בשם הש"ך והרשב"א ע"ש:

כג

ומכרה בפרסום מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח כתב הסמ"ע מלשון הגהה זו וסדרה משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג"ש ועיין תומים פי' לדבריו אבל ודאי סתם בלי חזקה לא מהני מכירה דהוי ליה כחוכא ואטלול' דמכר דבר שאינו שלו וע"ש כי הבאתי ראיה לזה דבלי חזקה כלל לא מהני שום מכירה וזה ברור ונכון ע"ש:

כד

ויש מ"ש דוקא כשמזכיר היום ועיין תומים שהבאתי דעת סמ"ע דבעל דיעה זו לא ס"ל כפי' הרי"ף והרמב"ם בגמרא בשכוני גואי הייתי דפי' דבאותו זמן שאמר שקנאה היה במרחקים וכו' רק פירשו כפי' רשב"ם והרא"ש אבל לבבי לא ידמה כן דהש"ע שהביא אח"כ וי"א דדוקא בשעת חירום משמע ע"כ דדיעה זו פירשו כדעת הרי"ף ורמב"ם רק ס"ל דאף בעובדא דגמרא היה מייחד לו יום ולכך אמרי' ברר אכילתך אבל אם לא מיחד יום לא ודלא כסמ"ע ע"ש מילתא בטעמא:

כה

דדווקא בשעת חירום עיין תומים דמיירי דידוע היה דהמוכר היה במרחקים ולכך דוקא בשעת חירום ואין שיירות מצויות וא"כ לא שייך שלח שליח ודכוותיה משא"כ כשלא נודע שהיה במרחקים אין נ"מ בין בשעת חירום או לא כן מבואר בפסקי הרא"ש ובזה ניחא דברי הטור בשם הרמ"ה ולק"מ קושית הפרישה דהקשה מה מגו יש לו לומר ביום אחד זבינתה ממך הא לעולם צריך בירור ז"א דיוכל לומר מימים ימימה ובעת שלא היה במרחקים ע"ש כי זה נכון ופשוט וכן נוטין דברי הסמ"ע כאשר כתבתי באריכות בתומים ע"ש:

כו

יודע אני שהיתה שלך וכו' כתב הסמ"ע הטור מסיים וכתב ס"ס כ"ד בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שאמר ליה שהיתה של מערער מקרי יודע וה"ל שלו ודאית וקניות המוכר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ו מוכח דס"ל המחבר ג"כ שהרי כתב שם והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' עד נאמן בזה כיון שכבר יצא זכאי מוכח מיניה דאם לא יצא זכאי לא היה נאמן ועפ"ד כאן ושם סמ"ע והש"ך חולק דהמחבר לא מיירי כהרא"ש רק מיירי דמודה בלי אמירת מוכר שהוא שלו אבל אם א"י רק מאמירת מוכר הרי נאמן כמו שהיה מוכר נאמן ועיין תומים כי הנכון עם הש"ך דמלבד דפי' הרא"ש דחוק כי כבר תמה עליו הרב המ"ל בפי"ד מהלכ' טוען אף שכתבתי בתומים דלפי דברי הפלפלא חריפתא יש לתרץ קושית המ"ל מ"מ דחוק למאוד ועוד הבאתי ראי' מדברי המחבר כיון דפסק בפשיטות בסעיף זה כדעת רבינו יונה והרי"ף דאין יוכל לגבות דמי זבינא מן המוכר ע"כ לא ס"ל כדעת הרא"ש ע"ש באריכות וישבתי בזה דברי הטור דבאות כ"א סותם בלי חולק כלל דצריך המוכר לשלם מעותיו והיינו כרשב"ם ואח"כ באות כ"ה הביא מחלוקת הרשב"ם והר"י ע"ש ועוד העליתי אם אמר המוכר ללוקח בפני עדים דלקחן מן המערער נראה אף דלא הודה הלוקח אח"כ דידע דהוא של מערער רק הן דברים הנאמרים מפי מוכר מ"מ נראה דזכה המערער ואין לומר מגו והבאתי ראיה מלעיל סימן קל"ג ס"ג ודלא כדעת הש"ך בסימן ע"ב ס"ק צ"א כי כבר הארכתי לעיל סימן ע"ב בתומים שלא כדבריו ובזה ישבתי דברי המהרש"א ב"ב דף ל' והגהת אשר וכמעט הדין דרבינו יונה מוכרח וקצת צ"ע כי המחבר העתיק שלא כדבריו:

כז

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בו אפילו יום אחד וכו' וזהו דעת הטור דס"ל דעל דירת יום אחד לא מהני מגו מלוקח וע"ז צריך עדים והש"ך ס"ק י"א האריך למאוד וא"צ להעתיק האריכות דברים שלו אבל תוכן דבריו דיש לו מגו ונאמן אפילו בלי עדים ע"ש ועיין תומים שבזה אני מסכים לדברי הש"ך בהך מגו דלא היה שלך מעולם אבל במגו דזבינתה ממך א"נ והטעם כיון דהך מגו קלושה הוא כמ"ש הפוסקים וגם הוא מגו דהעזה וגרוע והעזה ל"א ובזה ישבתי קושי' מהרש"א בסוגיא הנ"ל וגם שהטור אינו סותר דעת תוס' ע"ש ואף כי הנחתי בצ"ע קושיא מכתובות מ"מ לדינא נראה במגו דזבינתה ממך א"נ וע"ש באריכות:

כח

שהרי יש לו שני חזקה מלשון זה נר' ברור דדוקא ביש שני חזקה דיש לו מגו דזבינתא ממך אבל באין לו מגו כזה כשלא אכל שני חזקה רק מ"מ יש לו מגו דלא היה שלך א"נ וכן נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם והש"ך האריך בו ודעתו דמיירי ביש לו עדים דהוא של אבותיו ועיין תומים כי דוחק רק איירי בליכא עדים ושם ביארתי הטעם על נכון וישבתי דברי רשב"ם והרי"ף והרמב"ם ורא"ש על נכון וכה"ג דברי הטור ולפענ"ד יש להגיה ברשב"ם אין יודעים במקום אין יודע וע"ש באריכות. גם מ"ש הש"ך לומר היכי דיש עדים דדר בו המוכר יום אחד אף דאין לו חזקה ולא טען קמאי וכו' מ"מ נאמן דטענינן ללוקח כל כו' ודחה ראית רמב"ן כתבתי בתומים דהוא ספיקא דדינא ואוקמא קרקע בחזקת מרא קמא ע"ש:

כט

אבל אם מתחילה אמר וכו' דעת הש"ך דוקא דאמר מפלוני זבינתי דזבנא ממך אז יוכל לתרץ דבורו ולומר פי' של זבנא ממך היינו קמאי דידי אבל באומר סתם מפלוני זבינתיה איך יוכל להוסיף אח"כ במקום דאין לו מגו ונסתייע מדברי תוס' ואני בתומים בררתי דחוס' לא ס"ל כלל דמפרש לדבורו וכן ס"ל לתוס' בכתובות מ"מ הסכמתי עם הש"ך כי הגם דלא קיי"ל כתוס' רק כהרא"ש עכ"פ ודאי דלא ס"ל רק אם יכול לפרש דבריו הראשונים וכדברי הש"ך ונכון:

ל

לא טענינן ליה כ' הסמ"ע נראה היינו טעמא משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי ומטעם זה נמי בדין שכתוב בסעיף י"ח אם הביא המחזיק ראייה שמערער א"ל לקחנו מהמוכר גם שם צריך המערער לטעון בעצמו עביד אינש דזבין דינא ולא טוענין כן עבורו כיון שרצה המערער להוציא ממנו משא"כ במציעתא בהביא המחזיק עדים שיעצו המערער לקנותו לו דשם טוענין עבור המערער דיעצו כן משום דהוא נוח לו וכו' ועיין תומים דהך דינא הוא דברי הרמב"ם והמ"מ הביא מאין לקוח מש"ס ואני השגתי והעליתי ממקום אחר וגם טעם למה כאן לא טענינן ליה ולקמן סי"ז אם הביא המחזיק וכו' טענינן שב' נח וכו' דהתם אף דאמת כן לא טען בעצמו כי לא טוב עשה בעמו ובוש לומר מה שאין כן כאן יוכל לטעון בעצמו ע"ש כי נכון הוא:

לא

אתה נח לי וכו כתב הסמ"ע כהנה רבות בתלמוד ופוסקים דמהני טענתיה לדינא מכל מקום נראה דלאו שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל ממון שלו בממון ש"ח וע"ז קרו חז"ל וכו' ולא תשגה עור בדרך עכ"ל ועיין תומים דפירוש דא"ל קנה השדה דטובה היא וכדומה אבל אם א"ל קנה השדה שהוא של המוכר אז ה"ל כדין מראה דינר לשולחני באם א"ל עלי דידך קאסמכינא חייב הוא לשלם וכמש"ל סי' קכ"ט ע"ש וכן משמע במהרי"ט ח"מ סימן י"ח רק שהוא נתן טעם דהודאה כמעשה ונסתייע מתוספ' כתובות ועיין תומים שדבריו צ"ע ואין מתוספת ראיה כלל אבל לפענ"ד הדבר ברור שדומה למראה דינר לשולחני וע"ל סימן שפ"ו מ"ש שם:

לב

דעביד אינש דזבין דיניה עמש"ל בס"ק הקודמים ובסימן קמ"ב ע"ש:

לג

ולכן חזר וכו' ז"ל התשובה שם נאמר מאחר שראובן עשה מעשה וקנאו ממנו זו ראיה גמורה שחזר ומכרו לו ול"ד להא דאמרינן דעביד אינש דזבין דיניה דהתם באינו חוזר ותובע המעות מיירי ע"ש:

לד

לשם מתנה וכמו שאמרינן בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחו ובמקדש את אחותו דאיפלגו רב ושמואל דהלכה כשמואל עד כאן לשון תשובת רשב"א שבב"י וכתב הש"ך ותמיה לי דהא אסיק רבא דהלכה מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכדלקמן סימן שע"ג ואע"ג דגבי מקדש אחותו קיי"ל כשמואל כבר כתב הרא"ש דשאני בין אחותו לנכרי וכו' והניח בצ"ע ועיין תומים כי כתבתי פירוש מספיק בדברי רשב"א אף כי הלשון קצת אינו מדוקדק אבל מכל מקום דבריו נכונים ומוכרחים מגמרא לכן יפה עשה הרמ"א דהעתיק דבריו לדינא:

לה

שדר בה וכו' כן הוא בגמרא ובטור סל"א ולפי מה שמסיק שטענת המערער היה שהוא קנה מהמוכר קודם קנייתו דהמחזיק לא היה צריך המחזיק להביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שהרי גם המערער מודה לו שהיה של המוכר אלא שהמעשה כך היה בגמרא שטען כן קודם שידע במאי ערער עליו וסתם ערעור הוא ששדה שלו הוא ומ"ה השיב לו המחזיק מפלוני קניתיה ודר בו י"א ולפ"ז צריכין לגרוס ויש לו עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכתב כן המחבר לדינא וכן הוא בטור סמ"ע והש"ך חולק שלא כך היה המעשה בגמרא וגם שמ"ש הב"ח בזה דחוקים ועיין תומים שכתבתי פי' נכון בסמ"ע ע"ש:
(לה) עדים שאכלם ז' שנים כן הוא לשון הגמרא וטור ועדו"פ שם כתב שאם מביא עדים שאכלה ג"ש קודם הד' שנים שקנאו המערער סגי כ"ז שאין המערער מביא ראיה שדר בו המוכר י"א אחר אותן ג"ש שאז היה טוענין למערער שהמוכר היה חזר וקנה מהמחזיק ומכרם למערער והא דכתבו ז' שנים משום דכבר הביא המחזיק מתחילה עדים על ג"ש אחרוני' וקאמר דל"ס בהני עד שיביא עדים שאכלם למפרע מהיום ז"ש דאז התחיל לאכול ג"ש קודם קניית המערער ולא היה הפסק ביניהם י"א שדר בו המוכר סמ"ע:

לו

פחות מז' שנים וכו' לשון הטור והא דא"נ לומר המחזיק קנייתי קדמה לקנייתך במיגו שהים יכול לומר קניתי ממך אחר שקניתי והחזקתי לבה שני חזקה לפי שאין זה מגו טוב שהים ירא לומר שלקחה ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין על כן אם היו הטענות בענין שנודע להמחזיק שיש להמערער שטר מחזיק אותה ביד המחזיק וכדמסיק המחבר בסכ"א סמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה:

לז

שאין לך מחאה גדולה מזו כבר כתב הטור ומחבר זה לעיל ס"ס קמ"ד ושם חילק וכתב דהיינו דוקא אם מכר המוכר שדה זו לבדה ולא אם מכר המוכר שדה זו בכלל שדותיו וגם כתב שם די"ח וס"ל דאפילו מכרה רק בעדים ג"כ אמרינן דהיה לו ליזהר בשטרו והש"ע נמשך אחר לשון הטור שגם הוא כתב בס"ס הנ"ל בשם רא"ש דבעינן שטר וכאן כ' רק מסקנת הרא"ש דבעינן שטר סמ"ע וע"ל שדעת הסמ"ע אף דלשטר קול מ"מ אין זה ברור דשמעה כמו מחאה כו' והש"ך כאן ס"ק י"ט כתב דאף שטר א"ל קול מ"מ לא נתוודע מי לקחה ע"ש ועיין תומים מלבד שדבריו דחוקים אף גם נדחה דבריו מתו' ב"ב והוכחתי שהנכון עם הסמ"ע לעיל ס"ס קמ"ד ועמ"ש שם:

לח

חד יומא נאמן כ' הש"ך אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש ולא יותר נאמן אע"פ שמכרה המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחו קודם וא"כ המכירה היתה שלא כדין ואין לה שום מחאה ובזה א"ש קושית התוס' ב"ב בשם ריב"ם ודלא כמהרש"א דדעתו דהקושיא קאי דוקא לרשב"ם ולפענ"ד לא כיון האמת ודוק עכ"ל ועיין תומים שכתבתי שהנכון עם המהרש"א בכל אופן ובחנם השיג עליו הש"ך ע"ש:

לט

דאי בעי אומר מינך וכו' עיין תומים שהבאתי שהרמב"ן כתב כי יש לו מגו בדליכא עדים שהחזיק ששה שנים אבל בדאיכא עדים ל"ל מינך זבינתא דהא אכל בי' מקדם שזבנה הך ולומר מתחילה לפירות ירדתי כו' א"נ עד דא"ל מגו וכאן ל"ל מגו ע"ש שדעתי שכן דעת התוס' ב"ב וע"ש:

מ

הם השנים עצמם שהעידו וכו' דאלו העידו על שנים שהן זא"ז הדין נותן שיתנן ליד מי שהחזיק בה ג"ש האחרונים אפילו אם הוא עתה ביד השני סמ"ע:

מא

מניחין אותה בידיהם כו' עיין תומים כי דעתי דבס"ז ובסעיף שלאחריו איירי דעדים מעידים שבשנה זו היו משתמשים בשדה זו אבותיו של ראובן ועדים אחרים מעידים כן על אבותיו של שמעון אבל עדיין יש לברר מי שאבותיו שלהם דרים בו מקודם או אח"ז וא"כ כיון דאיכא לברורי אמרינן ביה כל דאלים גבר אבל אם אין יכול לברר הדבר כמו בסכ"ד ל"א כל דאלים וכו' ע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ן ואין הטור חולק בזה עיין שם:

מב

והרי הוא ת"י פי' לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו ולפ"ז צריך להגיה גם אח"ז וכצ"ל השנים עצמם והרי היא ת"י נמצא כו' וכן הוא ברמב"ם סמ"ע:

מג

שהעידו עליו עדי חזקה כו' אף דהוכחשו עדים הללו במקצת מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינין להן כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הטור ומחבר בר"ס ל"א דב' כתי עדים המכחישים זא"ז כ"א בא בפני עצמו כו' סמ"ע:

מד

זה הביא עדים שהיה של אבותיו מעולם תיבת מעולם ליתא ברמב"ם אבל בטור כתב דאם אמרו עדים דשל אבותיו ולא מכרוהו אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק דהא לא מצי המחזיק לטעון שאבותיו קנאוהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק וכתב בריש הג"ה אבל אם לא העידו עדים שלא מכרוהו סמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה ע"ש:

מה

שהרי לא טען כלום כו' ר"ל כיון שבמה שטוען שהיה של אבותיו כבר אתכחש ואין לו זכות אלא חזקתו שאוכל הוא הפירות ג"ש ולזה אין לו טענת וכו' שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה סמ"ע:

מו

לפרש דברי המחזיק הש"ך האריך בזה והקשה דתוס' כ"כ לשיטתם דס"ל דאם הלוקח טוען ברי שהמוכר דר בו י"א דנאמן כאלו יש עדים על דירת המוכר הואיל ויש מגו ללוקח וא"כ ה"ה ליורש אבל הט"ו דפסקו לעיל סי"ד דל"מ אמירתו אף דיש לו מגו רק צריך עדים א"כ ה"ה ביורש וא"כ מה מהני כאן מגו ע"ש ועיין תומים כי א"צ לאריכות כי כך מבואר להדיא בטור אות י"ז ובמחבר ס"י דאף היורש צריך להביא ראיה דדרו בו אבותיו ול"מ מגו אבל כל הסתירה נתיישב בדברי הסמ"ע ס"ק ס"ג ע"ש ואף כי הש"ך השיג גם שם אבל העליתי כי דברי סמ"ע נאמרים ברמב"ן וברור דלא היה אז למראה עיני הכהן וע"ש בתומים באריכות גם כתבתי בתומים מ"ש הש"ך על הטור במ"ש אם אמר ירשתיה מאבותי דאין בלשון זה מובן שהיה של אבותיו מעולם אין בכל אריכות ממש לדחות דברי הטור אשר מיוסדים על אדני פז והבאתי ראיה לדבריו ע"ש:

מז

או שאמר של אבותי שלקחו מאבותיך הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך משום דבכה"ג אין שומעין לו כ"ז שאין לו ראיה שאבותיו דרו בו יום אחד כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרו לאבותיו מה שאין כן בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יוכל לטעון ברי שלא מכרו אבותיו סמ"ע וש"ך השיג עליו ועמ"ש בס"ק הקודם שכדברי הסמ"ע נראה עיקר בלי פקפוק כי כ"כ הרמב"ן בחדושיו וכן הנכון:

מח

כשטוען תחילה בפני בית דין כו' פי' טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר של אבותי טען בב"ד בזה אמרו כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחוזר ובא לב"ד ליתן אמתלא לומר שכוונתו היה שקנאו אבותיו אמרינן שלמדוה לטעון שקר אבל אם מ"ש תחילה של אבותי היה חוץ לב"ד ובבא לב"ד טוען אבותי קנאוהו מאבותיו שומעין לו וכו' דאמרינן אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ומ"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפילו לסתור דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים סמ"ע:

מט

שהוא מזויף כו' כתב הש"ך דגם הרי"ף מודה לדינא דבכה"ג מהני רק דפירש אמנה משום שרחוק במציאות לקיים שטר מזויף אבל באמת מ"ש אמנה ומ"ש מזויף וכו' ע"ש ועיין תומים שדבריו בלתי ברורים וגם בדברי הרי"ף פלפלתי דס"ל דטוען אמנה האיך שייך גבי שטר מכירה אמנה הא הוא רק שטר מוקדם כיון דבאמת נמכר רק אח"כ ע"ש באריכות:

נ

והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח עיין סמ"ע שהביא מתשובת רשב"א שפירוש שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין לא מהני והיינו דקיי"ל כחכמי' דאמרו הנותן מתנה לחבירו והחזיר השטר דלא חזרה מתנתו עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין או במתנה גמורה וכתבו הט"ו לקמן סימן רמ"ג ולעיל סימן ס"ו עיין שם ועמש"ל בזה באריכות ועיין לקמן מ"ש אי"ה: