שולחן ערוך, חושן משפט קמ״ה: הביא המחזיק עדים ולא כיוונו עדותם בשנים ובו ז' סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

הביא המחזיק עדים ולא כיוונו עדותם בשנים ובו ז' סעיפים:
עידי החזקה שהעיד האחד שאכלה חטים שני החזקה והשני העיד שאכלה שעורים עדותן קיימת שאין העד מדקדק בזה:

ב

העיד הא' שאכלה שנה ראשונ' שלישית וחמישית והשני העיד שאכלה בד"ו אין מצטרפין שבשנה שמעיד זה אינו מעיד בה זה ותחזור הקרקע והפירות:

ג

לא מצא עדים אלא על ב' שנים צריך להחזיר הקרקע והפירות שאכל בין ששנים מעידים על השני שנים בין שעד אחד מעיד עליהם ומיהו פירות של שנה שלישית אין צריך להחזיר שאם נאמין לו שאכלם נצטרך להחזיקו בקרקע וכן אם הביא עד א' שאכלה ג' שנים מחזיר הקרקע ולא הפירות מהאי טעמא ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות.

ד

בכל אלו ישבע המערער שלא מכר ולא נתן לו כלום ותחזור לו הקרקע וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל ויפטור:

ה

ג' אחים כל א' מעיד על שנה אחת ואחר עמו הוי עדות ועלתה לו חזקה:

ו

כל המתחייב להחזיר הפירות שאכל אם לא היו ידועי' ואין בית דין יכולים לשער אותם כשכר הבתים שהוא ידוע אלא היו פירות שדה ואילן שאינם ידועים הואיל ואין כאן טענה ודאית ישלם מה שמודה בו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם:

ז

כל המחזיר קרקע מתחת ידו אם שכרו לאחרי' כשהיה מחזיק בו והיה השוכר קיים מוציאין ממנו השכר פעם שנית ונותנים לבעל הקרקע וחוזר השוכר ותובע לזה ששכר לו מקום שאינו שלו ונטל ממנו שכר:

א

מדקדק. המחבר השמיט מ"ש הטור באחד אומר חטים ואחד קטנית כו' לפי שכת' בבד"ה די"ל כיון דהוי מלתא דלא רמיא כו' כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים ע"כ והתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו כהטור ונראה סברתם נכונה דלא שייך מלתא דלא רמיא שהרי מכחישים זא"ז אלא שצ"ל שאח' מהן טועה ובין חטים לקטנית אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' ס"ב והב"ח כתב דמפרשב"ם משמע דלהכי אמרי' בין חטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטים לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטים וקטנית אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שהרשב"ם כת' שאין מבינים בין קמת חטים לקמת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה ע"פ השדה כשאינו מדקדק ואם כן אדרבה מוכח כהתוספות והרא"ש דבחטים וקטנית אפילו בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה. ש"ך:

ב

והפירות. כת' הסמ"ע י"ל דר"ל הפירות הנמצאים עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה וע"ש מ"ש עוד בזה:

ג

מעיד. הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א להכחישו דהא עיקר תביעתו הוא על פירות התלושין (וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפי' בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא קמא ועל כזה אמרו דה"ל משואיל"מ. סמ"ע:

ד

נאמין. משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפ"ז אם טוען אכלתי רק ב' שנים וזבינתא ממך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצאת מתחת ידו וכן הוא בהג"א להדיא וכ"מ בתוספות אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש בס"ס ק"מ ע"ש. ש"ך:

ה

כלל. פירוש אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם. סמ"ע:

ו

עדות. אע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אחת מ"מ מהני חזקה כדין ג' כתות עדים דעלמא שמעמידים כל כת על שנה אחת. שם:

ז

המחזיר. עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ח:

א

מימרא דרב יהודה ב"ב דף נ"ו ע"ב והביאו טור בסעיף ד':

ב

כדא"ל רב יהודה לרב נחמן שם וכתב הטור לפיכך א' אומר חטין וא' אומר קטניות אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי כ"כ התוס' שם ריש דף נ"ז:

ג

פשוט שם בגמרא מתקיף לה רב נחמן אלא מעתה וכו':

ד

כדא"ל רב יהודה שם.

ה

עובדא שם דף ל"ג ע"א לקמיה דרב נחמן:

ו

טור ס"ה כ"כ התוס' שם סוף ע"א הדין והטעם:

ז

עובדא שם לקמיה דאביי וכדאמר להו אביי לרבנן שם דף לד ע"א:

ח

טור שם ס"ז כ"כ שם התוספות:

ט

שם וכתב הב"י שבועות אלו שבועות היסת הן ופשוט הוא וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות טוען.

י

משנה שם דף נ"ו ע"ב:

יא

טור סי"א בשם הרמב"ם בסוף ה' טוען דין ז' וכתב ה"ה דברי רבינו ברורים ופשוטים:

יב

שם ושם דין ח' וכתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא ריש פ' חזקה דף [כ"ט ע"א] הני נוגעין בעדותן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא:

יג

דין מי שהחזיק בקרקע והראה שטר מכירה והלה אומר שנעשה באסמכתא ואינו כלום. עיין בתשו' הרשב"א סי' תקי"ז עיין בתשובות הרא"ש בסוף כלל נ"ט:

א

והפירות. של כל הששה שנים כמ"ש בס"ג בין שע"א כו':

ב

בין שע"א. שם לד א':

ג

ואצ"ל. רשב"ם שם ד"ה והדרי כו':

ד

בכל אלו ישבע. כנ"ל סי' קמ ס"א:

ה

וישבע. רשב"ם ד"ה הנ"ל ונלמד ממתני' דריש ב"מ זה ישבע כו' וזה ישבע כו' דכ"א נשבע בדבר שמוחזק בו כמ"ש שם דמאי דתפיס כו':

ו

וחוזר השוכר. ב"ק כ"א א' ופי' מעלה השכר שמעלה מראובן:

א

[ש"ך ס"ק ב'] ולפי"ז אם טוען אכלתי רק שני שנים כז'. נ"ב י"ל דבטוען שאכל ג' שנים ליכא רגו דאפשר שמפני שרוצה בגופה של קרקע וצריך לאמתלא למה אין לו שטר זביני ע"כ בא בטענה זו שכבר אכל שלש שנים ולכך לא נזהר עוד בשמירת השטר. אבל כשהוא בעצמו אומר שלא אכל רק שני שנים שבדברים אלו אינו כמחזיק טענתו ותביעתו על גופה של קרקע שאין זה לו לאמתלא על אבידות השטר והוי כמילי דכדי שפיר יש לפוטרו על הפירות במגו שלא הי' אומר שאכל שני שנים. וע"כ צ"ל כן כשיטות המאו' שדבריו כאן כדברי הש"ע ולקמן בסי' קמ"ו סל"ח כתב שלכך אין מועיל מגו שם כיון שהעדים מכחישים אותו והוא מדברי הרא"ש בפ' חז"ה דין י"ט נשמעיניה דהיכא דאין עדים מכחישים מועיל מגו על הפירות אף היכא דהדרא ארעא. אבל בסמ"ע בסי' קמ"ו תפס לשון הרמב"ם וצ"ע על הש"ך:

ב

[שם ס"ק הנ"ל וכן משמע בתוס' כו']. נ"ב כוונתו על דברי התוס' במס' ב"ב דף קל"ג ע"א ד"ה לסוף אודי ליה לפי גירסת ר"ח שנראה לר"י עיקר כו' יעו"ש. אבל שם ע"ב בד"ה ואי טעין כו' וא"ת כו' במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי כו' יש סתירה לדין זה של הגהות הרא"ש:

א

שאין העד מדקדק בזה. עיין ט"ז סי' ל' שהקשה בדברי הטור שכתב בזה אומר מנה שחור וז"א מנה לבן דמצטרפין והוא שיהי' תובע שניהם ובסי' קמ"ה באחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין דהוי חזקה דבין חטי לשערי טעי אינשי ואינן אלא הכחשה בבדיקות ולמה לא הוצרך הטור שיאמר המחזיק כדברי שניהם והעלה דגם בזה צריך המחזיק לו' כדברי שניהם אלא דמיירי שהמחזיק אינו יודע אם יודע אם שעורין ואם חטין ע"ש וסתימת דברי הטור לא משמע הכי דכל כה"ג ה"ל לבאר ולפרש שהמחזיק טוען אינו יודע או שאומר כדברי שניהם וכמ"ש בסי' ל' וישוב לקושית הט"ז עיין מ"ש בזה בסי' פ"ב סקי"ט:

א

שאין העד מדקדק בזה. הטור מסיק וכתב על זה וז"ל לפיכך אם אחד אומר חיטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל:

ב

העיד האחד שאכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית וכו' עד שבשנה שמעיד זה לא העיד זה כ"כ הרמב"ם פט"ו דטוען דין ב' וכתב המ"מ על זה וז"ל מפורש בסוגיא שם ופרשוהו כגון במקום שמוברין שנה וזורעין שנה שנתבאר בפ"ב דעולה להן חזקה אע"פ שאינן רצופין שאל"כ מאי אריא מכחישין אפילו שניהן מעידין שאכלה אג"ה אין חזקתו כלום וזה ברור עכ"ל. ולכאורה קשה דתלה תניא בדלא תניא שדייק ומוכיח דאיירי במוברי דאל"כ מאי אריא מכחישין כו' דלמא באמת איירי הרמב"ם באינן מכחישין זא"ז אלא כל א' מעיד מה שראה זה ראהו אוכל אג"ה וזה בד"ו באתרא דלא מוברי וקמ"ל הרמב"ם רבותא דאע"ג דכל אחד מעיד על ג"ש ואינן מכחישין זא"ז וקי"ל דבדיני ממונות מצטרפין העדות וכמ"ש הטור בסי' ק"מ סי"ב דאם אחד מעיד על אב"ג ואחד על דה"ו מצטרפין וגדולה מזו כתב שם דאפילו ו' עדים כל א' מעיד שראה אוכל שנה זאח"ז מצטרפין והו"ל כאלו היו ב' עדים שכל אחד מעיד על ג' שנים מ"מ ס"ל להרמב"ם דבכה"ג אין מצטרפין כיון דלדברי עדות כל א' בפני עצמו היה הפסק בשני אכילתו ובאתרא דלא מוברי בעינן עדים שיעידו שאכל רצופין וכ"כ הטור בסי' זה ס"ג בהדיא וז"ל ואם אינן מכחישים זא"ז אלא זה מעיד אג"ה וזה בד"ו לא הוה חזקה באתר' דמוברי כיון דלדברי שניהן יחד אכלן רצופין (כיון דאינן מכחישין זא"ז) ולא באתרי דלא מוברי כיון דאין שום אחד מעיד על חזקת ג"ש רצופין עכ"ל. וי"ל דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לסיים בטעמא משום שבשנה שמעיד זה לא מעיד זה דהא באתרי דלא מוברי אין זה חסרון העדות אפילו ו' עדים שמעידים כל אחד על שנה מיוחדת זא"ז מצטרפין וכנ"ל אלא ה"ל לסיים בטעמו כיון דאין שום אחד מהן מעיד על ג"ש רצופין וכמ"ש הטור בטעמו כנ"ל. אלא ודאי איירי באתרי דמוברי ואז צריכין לעדים שיעידו דאכלן ג"ש ולא היו רצופין. מ"ה הוצרך לסיים בטעמו דבשנה שמעיד האי לא מעיד האי דאלו העידו שניהן על אג"ה אז בד"ו הוה חזק'. וגם כוונת המ"מ מוכיח דהרמב"ם איירי באתרי דמוברי דאל"כ אפילו שניהם מעידים אג"ה כו' כוונתו הכי ור"ל למה סיים הרמב"ם בטעמו דבשנה שמעיד זה כו' הא אפילו שניהן מעידין שוה אג"ה לא הוה חזקה ואגב שיטפא קרי ליה עדות מוכחשת כשזה מעיד אג"ה וזה בד"ו ודוק:

ג

ותחזור הקרקע והפירות. בטור וגם בגמרא פח"ה (דף נ"א) לא הזכיר תשלומי הפירות והמיימוני והמחבר דכתבוהו צ"ל דאיירי באתרי דמוברי ולא הכחישו זא"ז ולכן כתבו דצריך לשלם הפירות דכיון דאכלי רצופים באתרי דמוברי ולא חשש למחות בו צריך לשלם ע"פ העדים פירות דכל הששה שנים והא דכתב המ"מ דמיירי כשמכחישין כבר כתבתי דל"ד קאמר אלא ר"ל נראין כמכחישין כיון דאשנה דמסהיד האי לא מסהיד האי אבל אי הכחישו העדים זא"ז בפי' א"צ לשלם הפירות ממ"נ דאי תחשוב עדותם כאילו אינו נמצא דאין כאן עדות על אכילת הפירות דאף א"ת שהמחזיק מודה שאכלן רצופין באתרי דמוברי מ"מ לא גרע מטוען קניתיה ממך ואכלתי פירותיה שני שנים דכתב הרי"ף פ' חזקת הבתים בסוגיא זו דאין מוציאין מידו הפירות דהא הוא אומר אכלתי' מפני שקניתיה וה"ל הפה שאסר כו'. ואי לא תחשוב עדותן כאילו אילו אלא שאינן מצטרפין יחד מ"מ לא גרע מעד אחד המעיד על ג' שנים רצופין באתרי דלא מוברי דאין מוציאין ע"פ הפירות כמ"ש הטור והמחבר בסמוך. דומיא דהכי הוא כשמעיד עד אחד על שנה אג"ה באתרי דמוברי וק"ל גם י"ל דמ"ש ותחזור הקרקע והפירות ר"ל הפירות הנמצאי' עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה:

ד

בין שעד אחד מעיד עליהן הטעם דכל אדם צריך לישבע ש"ד נגד ע"א לומר שאינו כדבריו (דהא עיקר תביעתו הוא על הפירות שהן תלושין. וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפילו בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא דארעא קמא ועל כזה אמרו ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכבר נתבאר זה לעיל בסי' ע"ה ובכמה מקומות:

ה

ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת פירות. פי' אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג"כ אמר שאכלם ג"ש והחזיק בהם:

ו

בכל אלו ישבע המערער. פי' היסת דהא קרקע ברשותו עומדת ואין זה בכלל נשבע ונוטל:

ז

וישבע המחזיק שאינו חייב לו כו'. אבל לא תקנו שישבע שמכר לו כדי שלא יכחישו זא"ז בהדיא בשבועתן:

ח

ועלתה לו החזקה. דאע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אח' מ"מ מהניא חזקה כדין ג' כתות עדות דעלמא שמעיד כל כת על שנה אחת והמחבר קיצר בסי' זה בדינים הללו ולא כתב דין הזמה כיון שאין דנין אותן בזמן הזה וכמו שלא כתבו ג"כ בסי' ל"ח ע"ש ועיין בטור ושם הם מבוארים ועפ"ר בס"ס ל' ול"ח וגם שם בסמ"ע כתבתי הטעם למה מצטרפין הג' כתות לענין חזקת קרקע ולא אמרי' בהו דבר ולא חצי דבר:

א

שאין העד מדקדק בתומים נסתפק אם שני העדים שזה אומר חיטין וזה שעורים מעידין על שנה אחת ומצטרפין לשאר עדים שראו עוד אכילת שתי שנים אי נימא כיון דבשעת ראייתן היה עדותן לענין הפירות והיה להם לדקדק כיון דיש הבדל בתשלומין והוי עדות מוכחשת דהא אפי' במנה לבן ומנה שחור בעינן שיתבע שניהם ע"ש ולפמש"ל סי' ל' דאפי' במנה ומאתיים דהדבר נוגע לממון אפ"ה עדותן קיימת דאמרינן לא דייקי רק כשהבע"ד מכחיש לבעל המאתיים ואינו תובע אלא מנה אז בטל העדות מטעם כיון דחזינן דהעד המאתיים לא דיקדק וטעה לאו עד הוא כלל דכמו שטעה בין מאתיים למנה א"כ אפשר שטעה עוד יותר ולא היה אלא חמשים אבל הכא אפילו טעה העד של חטין טעות גדול שבגדולים שלא אבל רק איזה מין גרוע שבגרועים כיון שעכ"פ אכל דהא לא חשדינן ליה במשקר חזקתו קיימת ולכך מצרפין העדות:

ב

ראשונה שלישית וחמישית עסמ"ע סק"ב עד דאפילו ו' עדים וכו' לכאורה הוא תמוה דאמאי לא יהיה חזקה בשאחד מעיד אג"ח וא' בד"ו הא אם הי' ששה עדים שכ"א מעיד על שנה אחת מצטרפין עכשיו מפני שאותו שמעיד על שנה הא' מעיד ג"כ על שנה הג' העדות בטל ולא יהא עד זה גרוע מעד אחר המעיד על שנה הג' וכי משום שכבר העיד על עדות אחת יפסול לעדות אחרת ומ"ש מאם אח' אומר מנה בניסן ומנה בסיון ומנה באב וא' אומר מנה באייר ומנה בתמוז ומנה באלול דמוציאין ממנו נ"מ ונראה טעם לזה דשני עדים בעדות מיוחדת אינן נאמנים רק באופן שאם נאמר שאינו חייב בע"כ נהי צריכין לומר ששני עדים משקרין כגון באחד אומר מנה בניסן ואח' אומר מנה באייר והוא תובע שניהן דאי נאמר שאינו חייב כלל ע"כ שני עדים משקרין וזה לא אמרינן והוי עכ"פ מוכחשת משנים משא"כ באחד אומר בגבה וא' אומר בכריסה חשיב לה חצי עדות בש"ס מטעם דאפילו אם לא נחשוד רק עד אחד למשקר היא קטנה ולפ"ז א"ש הכא דבשלמא באחד אומר אג"ח וא' אומר בד"ו כיון דמפוזרות לא הוי חזקה א"כ אף אם נחשוד רק אחד למשקר אין כאן חזקה והרי אין המערער מוכחש משנים ול"ד לאחד אומר אב"ג וא' אומר דה"ו שלפי דברי כל אחד החזיק והמערער שאמר שלא החזיק המחזיק הרי מוכחש משנים משא"כ בששה שכל אחד מעיד על שנה אחת א"א שנאמר שלא החזיק רצופין אם לא שנאמר ששני עדים משקרין וזה לא אמרינן הרי המערער מוכחש משנים ואין להקשות דא"כ בששה עדים שכ"א מעיד על מנה ובזמן אחד יתחייב הלוה לשלם חמשה מנים כיון דאין אנו חושדין לשני עדים משקרין דז"א דכל שני עדים הן צירוף א' וחשבינן תמיד שני עדים לעדות אחד ותיכף כששני עדים העידו על שני מנים נגמר צירוף עדות על חיוב מנה וכן בשני עדים השניים נגמר צירוף עדות על מנה שניה וכן בשני עדים על מנה שלישית ובכל צירוף עדות חשבינן לעדות בפני עצמו וחשבינן עד א' למשקר ולא נתקיים בכל צירוף עדות ועדות רק מנה בכדי שלא יהיה שניהם משקרין בכל עדות וה"ה כאן חשבינן כל שני עדים צירוף א' ומצרפינן עד הא' עם עד הו' ועד הב' עם עד הח' ועד הג' עם עד חד' ומקיימין אחד מכל שנים והרי יש עדות על ג"ש רצופין דכל מה שנוכל לקיים עדותן מקיימין כמבואר בסי' ל' סעי' ג':

ג

שבשנה שמעיד ובתומים כתב שאם שנים אומרים שאכלה אג"ה והוביר בד"ו ושנים אומרים שאכלה בד"ו והוביר אג"ה באתרא דמוברי דהוי חזקה כיון דאפי' אם כת אחת אומרת אמת הרי החזיק כו' ולבבי לא כן ידמה דממ"נ אם יאמר המחזיק שאכל כל הששה שנים הרי מודה שלא החזיק כיון שאכלה רצופים באתרא דמוכרי ועוד שהרי פוסל כל השני כיתות שהרי הוא מכחיש שניהם והודאות בע"ד כק' עדים ואם המחזיק אומר כדברי הא' דהיינו שאכלה אג"ה הרי פסל העדים שאומרים שאכלה בד"ו והעדים שאומרים שאכלה אג"ה מוכחשי' מהעדים שאמרו שאכלה בד"ו דלחובתו א"נ לפסול העדים ואפי' בהכחשת בדיקות כגון במנה ומאתים בעינן שיהיה תובעו שניהם בסי' ל' עיין שם ואפשר דמיירי שמת המחזיק והיתומים א"י וע"ש בביאורים במ"ש לתרץ מה שהקשה בכאן מהכחשת חקירות:

ד

ותחזור הקרקע והפירות עיין סמ"ע ס"ק ג' שכתב דצריך לשלם כל הששה שנים וחתומים תמה ע"ז כיון דכ"א מעיד על שלשה שנים אחרים אינו מחוייב לשלם רק פירות של שלשה שנים כמו בא' אומר מנה בניסן וא' אומר מנה באייר דא"צ לשלם רק מנה אחת ודבריו תמוהין דממ"נ אי המחזיק אומר רק כדברי האחד דהיינו שלא אכל רק אג"ה והוביר בד"ו והוא באתרי דמוברי א"כ אם היה שני עדים כדבריו שאכל אג"ה ומבד"ו א"י אם הוביר אם לא ובא עד א' ואמר שאכל ג"כ בד"ו ולא הוי חזקה כיון שאכלה רצופות באתרא דמוברי ודאי דהדין נותן דהמחזיק נשבע להכחיש העד שאמר שאכלה בד"ו והוי העד כמאן דליתא כיון דנשבע להכחישו והוי כאילו אין כאן רק שני עדים שאכלה אג"ה אף דלא ידעו אם הוביר בד"ו דהוי חזקה כמ"ש התומים בעצמו דלא חיישינן שאכל ג"כ בד"ו כיון דהוא אתרא דמוברי ודאי לא שינ' מהמנהג ולפ"ז ה"נ כיון שאם היה רק העד א' שמעיד כדבריו שאכל אג"ה לא היה משלם כלל הפירות כמבואר בסעיף זה שאם הביא ע"א שאכל שני חזקה שאין משלם הפירות א"כ אף שיש ע"א שאמר שאכל בד"ו ולא החזיק מ"מ הדין נותן דהמחזיק ישבע להכחיש העד שאמר שאכל בד"ו והוי העד שאמר שאכל בד"ו כמאן דליתא והוי כאלו אין כאן רק עד אחד שאמר שאכל אג"ה דאין משלם הפירות ואי מיירי שהמחזיק אמר שאכל כל הששה שנים הרי מודה בעצמו שלא החזיק כיון דאכלה רצופות באתרי דמוברי רק שאם לא היה עדים כלל אף שלא החזיק לא הי' צריך לשלם הפירות כיון שאמר שמ"מ קנה השדה נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי אבל כאן שיש על כל ג' שנים עד א' הוי משואיל"מ ושפיר כ' הסמ"ע דצריך לשלם הפירות של כל הששה שנים ואם נגד היתומים ודאי דטוענין להם שאכלה רק אג"ה ופטורין מלשלם כל עיקר:

ה

ישבע המערער מבואר ברמב"ן הובא בתומים כאן ובסי' קמ"ו ס"ק דאפי' אם המערער אמר שאכל ג' שנים רק שלא מכרו לו ובגזל אכלה נאמן המערער שבגזלה אכלה אף שמודה שהחזיק כיון שאמר שלא כדין החזקת או שמחיתי לא הוי הודאה הואיל ושוברו בצדו עמ"ש בסי' קמ"ו:

א

שאין העד מדקדק בזה אבל אם א' אומר חיטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי [סמ"ע וש"ך] וע"ב ☜ דאפי' אם אותן עדים המכחישים זה את זה לא העידו רק על שנה אחת ונצטרפו לשאר המעידים עוד על שנתיים אף שהעדות הראשונים לא היה רק נגד הפירות ויש הבדל ביניהם לענין ממון אפ"ה מצטרפין כמו באחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים דלעיל בסי' ל':

ב

העיד האחד שאכלה מיירי אפי' באינן מכחישים רק שזה לא ראה רק אג"ה וזה רק בד"ו ומש"ה לא הוי חזקה דאם הוא באתרי דמוברי הרי לפי שני העדים לא עשה חזקה כיון שאכל רציפות באתרי דמוברי ואם היא אתרי דלא מוברי הרי כל אחד אינו מעיד שעשה חזקה כיון דלא ראה רק אכילות מפוזרות דלא הוי חזקה סמ"ע וע"ב:

ג

ותחזור הקרקע והפירות ☜ וע"ב דאם המחזיק אומר כדברי האחד שאכל אג"ה והיא באתרי דמוברי א"צ לשלם כלל כמו בעד א' שמעיד על אכילת פירות של ג' שנים ונשבע להכחיש העד שאמר בד"ו ואם המחזיק אומר שאכל כל הששה שנים הרי מודה שלא עשה חזקה כיון שאכל רצופות באתרי דמוברי רק שאם לא היה עדים כלל היה פטור מלשלם כמו במודה שאכל שתי שנים וטוען שקנה השדה דנאמן במגו דלא אכלתי לענין הפירות וכאן שיש ע"א על כל השנים הוי מחוייב שבועה ואיל"מ ואם המחזיק מת טוענין להם שלא אכלו רק אג"ה ופטורין מלשלם ובאתרי דלא מוברי וא' אומר אג"ה וא' או' בד"ו והמחזיק אומר כדברי א' מחוייב לשלם הפירות של ג"ש ונשבע נגד האחר ואם אומר כדברי שניהם א"צ לשלם כלל ואם העדים מכחישים זה את זה שזה אומר אג"ה ולא בד"ו והשני להפוך הרי שנים העדים כמאן דליתנייהו וא"צ לשלם הפירות [סמ"ע] ואם יש שני כיתי עדים שאחת אומרת אג"ה ולא בד"ו ואחת אומרת להיפוך אם הוא נגד יתומים החזיק כיון דממ"נ כת אחת אומרת אמת ואם המחזיק חי אז אם אומר שאכל כל הששה שנים הרי פוסל בעצמו שני הכתות ואפי' הוא מכחיש רק כת אחת אז אותו הכת מוכחשת מפיו והכת השניה מוכחשת מפי הכת האחרת ונתבטל עדותן ואין חזקה ועיין תומים שכתב דבאתרי דמוברי אם כת אחת אומרת שאכל אג"ה אין צריכין להעיד דוקא שהוביר בד"ו דמסתמא לא שינה מהמנהג אבל אם הוא באתרי דקצת מוברי וקצת לא מוברי צריכין להעיד דוקא שראוי שהוביר בד"ו דבלא"ה יש לחוש שמא זרע ולא אכל הפירות ודינו צ"ע:

ד

בין שע"א מעיד ואין נאמן לומר שקנא' ודידי' אכל במגו דלא אכלתי כיון דאם היה טוען לא אכלתי היה מחויב שבעה להכחיש העד ה"ל מחוייב שבועה ואי"ל משלם [סמ"ע עש"ך] ואי ליכא עדים כלל ג"כ א"נ על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו [תוספות] אבל הרמב"ן ונ"י והומב"ם ושאר פוסקים חולקים וכדבריהם נראה עיקר [ש"ך]:

ה

ואין צ"ל הוא ג"כ מה"ט דאם נאמין לו שאכל ג"ש הרי החזיק [סמ"ע] ואפילו אם המערער מודה שאכל ג"ש רק שטוען שבגזל אכלה אפ"ה נאמן המערער בשבועה:

ו

בכל אלו ישבע היסת דהא קרקע ברשותו עומדת ואין זה נשבע ונוטל [סמ"ע]:

ז

שאינו חייב לו אבל לא ישבע בלשון שמכר לו כדי שלא יכחישו זא"ז בהדיא בשבועתן [סמ"ע].

ח

ועלתה לו חזקה ואע"ג דג' אחין אין מצטרפין לעדות אחת מ"מ מהני כדין ג' כתות שמעיד כל כת על שנה אחת [סמ"ע]:

א

ראשונה שלישית וחמישית. עסמ"ע סק"ב עד דאפי' ו' עדים כו' ועיין בנה"מ ביאור דבריו בזה ועיין בשו"ת שבסוף אבני מלואים סימן ד' בהגה שם מענין זה שדבריו נכונים יותר:

א

[שו"ע] העיד האחד. נ"ב בטור כתב באחד אומר אב"ג ולא דה"ו וא' אומר דה"ו ולא אב"ג הוי עדות מוכחשת ובטלה החזקה. ועיין דרישה דלאו דוקא ששניהם מכחישי' זא"ז אלא דאף אם א' אומר סתם אב"ג והב' אומר לא כי אלא דה"ו ע"ש. ולדידי יש לעיין בזה דלהימן להב' במגו דלא הי' אומר לא כי והי' אומר סתם דה"ו. וע' הר"ן פ"ב דכתובות בסוגי' דתרווייהו בא"א קמסהדי דע"א במגו נאמן כמו הבע"ד וע' בריטב"א שם. וע' בפ"י כתובות דף י"ט ע"ב בההי' דע"א אומר תנאי דכתב בדעת הר"ן דע"א אינו נאמן במגו רק בדרך הפה שאסר והכי נמי לכאורה כן הוא דלמאי הוצרך לומר ולא אב"ג והוי בזה מגו דאי בעי שתק מזה ועיין:

ב

[ש"ך אות ב] לעיל סי' ק"מ. צ"ל קל"ט ס"ק ב':

ג

[שו"ע] מה שמודה בו. נ"ב קשה לי דמה שמודה יותר מהפחות יהא נאמן במגו דלא אכלתי ומכ"ש בע"א על ב' שנים דיש לו מגו על כל הפירות לומר לא אכלתי אלא דלגבי עדות דע"א לא מהני המגו דאין יכול לשבע משלם ועל השאר שאין העד מעיד דודאי אכל מהני המגו וצ"ע:

א

שאין העד מדקדק בזה כו'. הטור מסיק וכתב על זה ז"ל לפיכך אם אחד אומר חטין ואחד אומר קטנית אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל וכן העתיקו בסמ"ע אבל המחבר השמיטו לפי שכתב בבדק הבית דיש לדחות ולומר כיון דהוי מילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים עכ"ל וכדברי הטור כתבו התוספו' והרא"ש ור' ירוחם נתי"א ח"ב ונראה סברתם נכונה דלא שייך מילתא דלא רמיא שהרי מכחישים זה את זה אלא שצ"ל שאחד מהן טועה ובין חטים לקטניות אין אדם טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע"ל סי' ל' סעיף ב' ודוק. והב"ח כתב דמפירוש רשב"ם משמע דלהכי קאמרינן בין חיטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטין לקמח שעורים א"כ לפ"ז אף בחטין וקטניות אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ"ל וטעה בין קמ"ת לקמ"ח שרשב"ם כתב שאין מבינים בין קמ"ת חטים לקמ"ת שעורים ור"ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה על פני השדה כשאינו מדקדק וא"כ אדרבה מוכח כמ"ש התוס' והרא"ש דבחטים וקטניות אפי' בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה וק"ל.

א

שאם נאמין לו כו' משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפי זה אם טוען אכלתי רק שני שנים וזבינת' מינך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו וכן הוא בהגהת אשר"י להדיא וכן משמע בתוס' אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ"ש לעיל ס"ס ק"מ ע"ש:

א

כל המחזיר קרקע. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ח:

א

שאין העד מדקדק בזה עיין ש"ך ס"ק א' דבין חיטין וקטניות לא טעו והוי הכחשה וכ"כ התוס' להדיא ורא"ש והטור ומי יחלוק עליהם בסברא. אלא שיש לי ספק ודאי אם שני עדים כל אחד מעיד על אכילת ג"ש בזו שפיר י"ל בין חיטין לשעורים טעו אבל אם כת אחד מעיד על שנה אחת דקי"ל דמצטרפין לשארי עדים המעידים על ב"ש בזו י"ל דאף אם אחד מעיד על חיטין ואחד על שעורים יש כאן עדות מוכחשת דהתו' כתבו בדף נ"ו ד"ה אלא וכו' דלכך לא דייקי דאין נ"מ לענין תשלום ממון דבכל ענין שיאכלנה הוי חזקה. וא"כ הם שראו שאכל שנה אחד א"כ מחויב לשלם הפירות לבעל קרקע דכי ידעו הם שיהיה עוד עדות אחרות על שנים שאח"כ להחזיקו בקרקע. וא"כ כיון דע"פ מחויב המחזיק לשלם ה"ל למידק בין חיטין לשעורים דיש הבדל רב בתשלומיו. ובכת אחת על כל ג"ש נמי לא קשיא דעכ"פ בשנה ראשונה לאכילתו ה"ל למידק דכי ידעי הם דעוד יחזיק אח"כ ב"ש ויהיה פטור מלשלם הפירות די"ל דבאמת אז דקו רק אח"כ כאשר ראו שאוכל ג"ש ולא נ"מ עוד בין חיטים לשעורים לא שמו עוד על לב לזכור וטעו אבל כשמעידים רק על שנה אחת. יש כאן מקום ספק כנ"ל. ואמת דהתו' הקשו כן מן מנה שחור ומנה לבן והיינו רב יהודא הוא דאמר אחד אומר אכלה חיטין ואחד שעורים ורבא ס"ל אליבא דרב יהודא בפרק ז"ב דאם הוכחשו במנה לבן ושחור עדותן בטלה ולכך הוצרכו התוס' לחלק בין מה שהעדים צריכין לדקדק כמה יפרעו ובין דבר שאין צריכין לדקדק. אבל לפי דקי"ל כנהרדעי דאף במכחישין בין מנה שחור ללבן עדותן מתקיימת. א"כ א"צ לחילוק זה דהא התם נ"מ בפרעון ומ"מ לא מדקדקים וא"כ ה"ה בין חיטין ושעורים מיהו מהגה"ת הרא"ש דמביא הך תירוץ דתוספת וחילוק בין פרעון לאינו פרעון ש"מ דס"ל דאף לדידן שייך הך תירוץ ולהלכתא נאמר. וצריך לומר דלפמ"ש הטור לעיל בסימן ל' דאף במנה שחור ומנה לבן בעינן תבעו שניהם ש"מ דצריך שלא יכחישן וע"כ דגם בזו דייקי וצ"ע:

ב

אין מצטרפין וכו' עיין מש"ל בסימן קמ"א דאם איכא קצת מוברים וקצת אינו מוברים לכ"ע אם הוא לא הוביר דהוי חזקה דהא יכול לומר אנא מאותן שלא מוברין ולא שייך דברי הטור דלא אכל כדאכלי אינשי ועיין מש"ל בזה ויש לפ"ז קצת לספק דלמה סתם הרמב"ם דהא לא כתב דמיירי דאמרו לא כי א"כ באתרא דמקצת מוברין וקצת אינו מוברים להוי חזקה דהא לדברי שניהם הוי חזקה ויכול להיות דשניהם אומרים אמת דהוא לא הוביר כלל. ולכן נראה לי דאם אתרא דקצת מוברים קצת אינו מוברים והעד שאכל אג"ה אינו מועיל עד שיעיד גם כן שהוברה בשנת ב' ד' דאל"כ יטעון המערער הוא לא הוביר הקרקע דהיה מאותן אנשים שאינו מוברים ולא אכל הפירות בשנת ב"ד ולכך לא מחיתי דלא אכל הפירו' קרקע רצופין וע"כ צריך שיעיד דידע דבשנת ב"ד הובירה וא"כ אכלה רצופין וא"כ אי אתה מוצא שזה יעיד על שנת אג"ה וזה על בד"ו ויתקיים עדותן דאם לא מעיד שהיה בורה בשנת ב"ד אין כאן חזקה כלל כמ"ש דאולי זרעה ולא אכלה ואין כאן רצופי' ואם מעיד דהוברה בשנת ב"ד הרי כאן עדות מוכחשת דהשני אומר דאכל בשנת ב"ד ולכך בכה"ג אי אפשר רק כי כ' הטור בשם י"א דבאתרא דמוברי הוי חזקה היינו דמוברי לגמרי וא"כ במעידין דאכל אג"ה אף דלא מעיד דהי' ברה בשנת ב"ד עדותו עדות דא"י לטעון דלמא גם בזה זרעה ולא אכלה דכיון דדרך כל העיר להוביר מסתמא לא שינה ועליו למערער להביא ראי' ששינה וע"ז השיג הטור דלדברי עדי' לא אכל כדאכלי אינשי' וא"כ אין כאן קושי' על הטור דלמא מיירי באתרא דקצת מוברים וקצתן לא דבזה פשיטא דלא הוי חזק' וא"ש דברי הטו' וכן סתימת לשון הרמב"ם ומחבר כמש"ל ודברי הב"ח דפי' דמיירי באתרא דקצת מוברים וקצת אינן מוברי' לא ס"ל לטור כמ"ש וכן נכון וברור:

ג

שבשנה שמעיד וכו' ואם כת אחת אומרת שאכל אג"ה והוביר ב"ד באתרא דמוברי וכת שני' אומרי' שהובי' אג"ה ואכל בד"ו אע"פ שמכחישין מ"מ יש לו חזק' דהא על כל פני' יש כת אחת שאומרים אמת ולדברי כל כת הרי החזיק כראוי אבל באתרא דלא מוברי וכת א' אומר שאכל אג"ה ושני' אומרת לא כי רק בד"ו פשיטא דלא הוי חזקה דהא לדברי כולם לא אכל רצופין ואין כאן חזקה אבל אם אינם מכחישין וזה מעיד על אג"ה וזה על בד"ו בזו יש הבדל בין עד אחד לכת אחת. דעד א' מ"מ לא הוי חזקה דאף דאין אומר לא כי מ"מ אין כאן חזק' דהא אף דנימא דשניהם אומרים אמת ואכל כל השני' מ"מ על אכילת השנ' א' אין כאן רק עד א' ומה תאמר דיצטרפו כמו הלואה אחר הלואה זה לא שייך כאן דלדברי כל עד לא החזיק דהא כל א' מעיד על אכילת סירוגין באתרא דלא מוברי משא"כ בכת אחת אומר' דאכל אג"ה ואחת בד"ו אף דלא מוברי כיון דאין מכחישין הוי חזקה דהא על שנה ראשונה יש כאן כת א' ועל שנה שני' כת שני' ועל שנה שליש' כת הראשונה ולו יהא ג' כתי עדים בג' שני' מצטרפין הא אין מכחישין זא"ז ובזו יובנו דברי רשב"ם דמוקי להך דאחד אומר דאכל אג"ה ואחד אומר בד"ו דמעידין באתרא דלא מוברי וה"ל עדותן בדילוג כנראה מדבריו ומדברי התו' ומפרש בגמ' א"ל ר"י מי דמי הכי השתא התם וכו' וכיון דליכא אלא עד א' לשנ' חצי עדות הוא. ולכאורה קשה דכיון דמעידי' על אכילת סירוגין מה איר' ע"א אפי' כת אחת נמי דהא אכל בסירוגין אבל לפמ"ש ניחא דלא מיירי דהכחישו זה את זה ואמרו לא כי כנראה מסתמא דגמרא וא"כ בכתי עדים מהני זולת בעד אחד לא מהני וא"ש דברי רשב"ם ומהרש"א בדף הנ"ל כתב ולפי' רשב"ם יש להסתפק בזה בשני כיתות שאמרו בדילוג עכ"ל וכוונתו כי לשון הרשב"ם הנ"ל דכתב דכיון דליכא אלא ע"א קשיא ליה כמש"ל וכו' אבל לפי מ"ש ניחא וברור:

ד

ותחזור הקרקע והפירות עיין סמ"ע ס"ק ג' שהאריך וכבר כתבתי לעיל סי' קמ"א וכן לעיל דלא מיירי באמרו לא כי דלא נזכר בדברי רמב"ם לא כי רק מיירי באתרא דמוברי א"כ ממ"נ לית ליה חזקה דהא לא אחזוק כדאחזקי אינשי ולכך מוציאין הפירות דאין אנו דנין העדים במכחישין רק שניהם אמת ואין כאן חזקה וחייב לשלם וזה פשוט ואין צריך לאריכות הסמ"ע. אבל מ"מ א"צ לשלם רק שלשה שנים אף דכל א' מעיד על שלשה שנים אחרים כדלעיל בסי' ל' אחד אומר מנה בניסן וא' בתשרי והוא תובע שניהם דמ"מ א"צ לשלם רק מנה דמצטרפין ואין כאן ב' עדים רק על מנה וכן הדין כאן דמ"ש ובסמ"ע נאמר דמשל' מכל ששה שנים הפירות וזה אינו:

ה

בכל אלו ישב' המערער וכו' וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלו' מספירות וכו' יש לספק מה טוען המערער עליו באכילת פירות אם טוען שלשה שנים אכלת בגזל כדמשמע מלישנא דרמב"ם פרק ט"ז הלכה ח' א"כ הודאת בע"ד כק' עדים הרי הודה דהחזיק ג"ש ולמה יחזיר קרקע ול"ל דהואיל ואין עדים על חזקה א"כ יש לו מגו דלא מכר לו הקרקע במגו דהיה כופר ואמר לא אכלת כל ג"ש דהא קי"ל כוותי' דרבה בארעא דהיכי דאית' תיקום ש"מ דהמחזיק קרוי מוחזק בקרקע וא"כ ה"ל הך מגו גבי מערער מגו להוציא וצ"ל דהוא טוען לא אכלת רק ב"ש וע"ז מגיע לו שבועה אבל לא על אכיל' שנת ג' דהא מודה המערער דלא אכל ואיך יזקיקו לשבועה ואי קשה א"כ בהך בבא דע"א מעיד דאכל ג"ש איך ישבע הא ע"א מסייעו דלדברי העד החזיק בקרקע כראוי. דמה בכך וכי העיד העד שלקחה. העד העיד שאכל ג"ש והמערער טען טענת ברי לא מכרתי לך וא"כ על הפירו' אין כאן עדות כלל לסייעו ויש כאן היסת ופשוט וכ"כ הב"ח והכה"ג ע"ש. ונ"ל הך בכל אלו דנקט הטור והמחבר אינו מוסב על הך בבא דפירות דשנה שלישית אינו מחויב לשלם דבזה אפי' היסת א"צ כמ"ש ודוחק בלשון בכל אלו. ולכן יותר ג"ל דאף דאמרינן הלכה כוותי' דרבה בארעא דלא הוי מגו להוציא הואיל ומוחזק בשדהו אין זה מוחזק בהחלט דהא על זה אנו דנין אם חזקתו חזקה ולראשון יש חזקת אבות ודאי רק מ"מ הואיל ומוחזק בשדה לא קרוי מגו להוציא ומהני מגו אבל מכ"ש דאם יש למערער מגו דלא הוי מגו להוציא דהא הוא מוחזק ועומד מחזקת אבות בודאי ועל חזקתו של המחזיק יש ספק ופשיטא דהוי מגו ובכה"ג מגו דשניהם הן של מערער והן של מחזיק אינם בגדר מגו דלהוציא דזה מוחזק בקרקע וזה מוחזק בחזקת אבות וא"כ א"ש דאף הוא מצי להשביעו על שנה שלישית דכיון דטוען אמת אכלת. אבל הפירות הם בגזל ומ"מ אין שני זוכה בקרקע דיש למערער מגו ודוחק לפקפק על האי מגו דהא הוא רוצה להשביע למחזיק על פירות משנה הג' וא"כ אם יאמר להד"ם לא אכל ג"ש הרי אין כאן שבועה דמ"מ לגבי קרקע שיהיה הוא המחזיק זוכה בה מל ידי המערער מה שהמערער טוען בגזל אכל הוי מגו כמ"ש הרמב"ן דהוי פה שאסר פה שהתיר. וגם בממ"נ אם משקר אף המחזיק ישבע לו ומה מרוויח בטענתו ודוק:

א

שאין העד מדקדק בזה הטור כתב ע"ז לפיכך אם א' אומר חיטים וא' אומר קטניות אין מצטרפים דבהכי לא טעו אינשי עכ"ל והש"ך כתב דהמחבר השמיט דלשיטתו אזיל מ"ש בב"ה כיון דהוי מילתא דלא רמיה יש לטעות ג"כ כמו חיטים ושעורים וכדברי הטור כתבו תוס' והרא"ש ורי"ו ודעת הש"ך להסכים ולהשיג על הב"י דל"ש מילתא דלא רמיה דכיון דמכחישים זא"ז אלא שצ"ל שא' מהן טועה ובין חיטים לקטניות אין טועה וא"כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה ע"ש ועיין תומים דנכון עם הש"ך ואין בו פקפוק דגבי קטניות וחיטין דהוי עדות מוכחשת עד שתמהני מהב"ח שנסתפק בו מה שמפורש בתוס' ורא"ש וטור ורי"ו ומי יכריע נגדם אך אני מוסיף ספק עצום אפילו גבי חיטין ושעורים אם יש ב' כתי עדים דקיי"ל דמצטרפים אם מכחישים הב' עדים המעידים על שנה א' וז"א שעורים וכו' אם לא הוי עדות מוכחשת דכל הטעם שכתבו התוס' ב"ב דכיון דאינם על תשלומין מעידים אינם מדקדקים ובזה הוא על תשלומין ובאמת בתוס' יוכל לדחוק דלא כתב כן להלכה אבל מהגה' אשרי קשיא דהעתיק כן להלכה ע"ש באריכות:

ב

אין מצטרפין כו' עיין תומים שכ' דלפמש"ל סימן קמ"א דאם איכא קצת מוברין וקצת אינו מוברים לכ"ע אם הוא לא הוביר דהוי חזקה דהא יוכל לומר אנא מאותן שלא מוברים ע"ש ולפ"ז צ"ע דלמה סתם הרמב"ם דהא לא כתב דמיירי דאמרו לא כי א"כ אם קצת אינו מוברים להוי חזקה דהא לדברי שניהם הוי חזקה ויוכל להיות האמת עם הב' דהוא לא הוביר כלל ועמ"ש שם כי אין רצוני להכפיל אבל זה ברור בטור וברמב"ם ומחבר דבאתרא דמקצת מוברין ומקצת וכו' דאינו חזקה וכן כתבתי לעיל וכן דעתי כאן ודלא כב"ח דפי' לעיל דאיירי דמקצת מוברין אבל הנכון כמש"ל ע"ש ועיין ג"כ מ"ש הסמ"ע בזה באריכות:

ג

שבשנה שמעיד וכו' עיין תומים דכ' אם כת א' אמרה שאכל אג"ה והוביר ב"ד וב' אומרי' שהוביר אג"ה ואכל בד"ו אע"פ שמכחישין אם הוא באתרא דמוברי מ"מ איכא עכ"פ עדי חזקה אמנם באתרא דלא מוברי אם מכחישין אין כאן חזקה אבל אם אינם מכחישים אף דכת א' אומרים דאכל אג"ה וכת ב' אומרי' בד"ו אף דלא מוברי כיון דאין מכחישין הוי חזקה דהא על שנה ראשונה כת א' ועל שנה ב' כת ב' ועל שנה ג' כת הראשונה ולא יהיה ג' כיתו' בג' שנים מצטרפין משא"כ בע"א אומר אג"ה וא' אומר בד"ו אף דלא מכחיש אין על שנה א' רק ע"א כן העליתי פי' מספיק ברשב"ם ב"ב דף נ"ו ונפשוט הספיקא של המהרש"א שם ע"ש בתומים באריכות:

ד

ותחזור הקרקע והפירות בטור וגם בגמרא פ' ח"ה לא הזכיר תשלומי הפירות והמיימוני והמחבר דכתבוהו נ"ל דאיירי באתרא דמוברי ובלא הכחישו זא"ז כתבו דצריך לשלם הפירות דכיון דאכלו רצופים באתרא דמוברי ולא חשש למחות בו צריך לשלם ע"פ העדים פירות דכל ששה שנה והא דכתב המ"מ דמיירי דמכחישין כבר כתבתי דל"ד קאמר אלא ר"ל נראים כשמכחישין כיון דאשנה דאסהיד האי לא וכו' אבל אי הכחישו זא"ז א"צ לשלם הפירות ממנ"פ אי תחשוב עדותן כאילו אינו אין כאן עדות על הפירות וכו' גם י"ל דקאי על הפירות בעין כ"כ הסמ"ע ועיין תומים בגוף הדבר הנכון עמו רק שאין צריך לאריכות דזה ברור דלא איירי דמכחישין רק באתרא דמוברי וכמש"ל באריכות ועיין לעיל סימן קמ"א וכאן מ"ש אבל מ"ש הסמ"ע דצריך לשלם כל הפירות מששה שנים זה ל"נ לי וכמו שהוכחתי בתומים מלעיל סימן למ"ד ע"ש:

ה

שאם נאמין לו וכו' משמע דוקא מה"ט אבל משום מגו לא מהימן ולפ"ז אם טוען אכלתי רק ב' שנים וזבינתא מינך ואין עדים כלל בדבר א"נ על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצא מת"י וכן הוא בהגהת אשרי וכן משמע בתוספתא אבל הרמב"ן ונ"י והריב"ש ושאר פוסקים חולקים וכדבריהם עיקר וכמ"ש ס"ס ק"מ ע"ש ועמש"ל בזה:

ו

בכל אלו ישבע כו' עיין תומים דיש להבין כיון דהמערער טוען כל ג"ש אכלת בגזל הודה דאכל ג"ש והוי חזקה וצ"ל דיש לו מגו דלא אכל כלל וא"ל דהוי מגו להוציא ז"א דכיון דיש למערער חזקת אבות לא הוי מ"ל ע"ש:

ז

ועלתה לו חזקה דאע"ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות א' מ"מ מהני חזקה כדין ג' כיתות עדות דעלמא ועיין בס"ס ל' ול"ח שם כתבתי הטעם למה מצטרפים הג' כיתות לענין חזקת קרקע ול"א בהו דבר ולא חצי דבר סמ"ע ועמש"ל בזה ע"ש:

ח

כל המחזיר קרקע וכו' עיין תשובת רש"ך סי' פ"ח ש"ך: