א
אומן שטוען בדבר שהוא אומן שקנאו מבעליו ובו ו"ס:
האומן בדבר שהוא אומן אין לו חזק' בכלי' שתחת ידו אחד כלים העשוים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהם יודעים שהכלים שלו הוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו אע"פ שמסרו לו שלא בפני עדים ואפילו אם שהה ביד האומן כמה שנים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הכלי היסת על טענתו ואם לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען כלי פלוני נתתי לו לתקן והאומן אומר החזרתיו ומכרתו או נתתו לי במתנה (או לקוח הוא בידי) (טור ס"ב) האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד"מ:
ב
ואפי' מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בע"ה מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אף ע"פ שמסרו לו שלא בעדים.
ג
אע"פ שמסרו בעדים אם העדי' שראו החפץ בידו אין מכירים בודאי שזהו של המערער אלא שנדמה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי מעולם נאמן אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך אינו נאמן: הגה דאין כאן מיגו טוב שירא לומר להד"ם כיון שהעדים ראו כיוצא בזה בידו (טור ס"ב):
ד
אם הטלית יוצא מתחת ידי אחר ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן במיגו שהי' אומר אתה מכרתו לי אבל כשטוען שהאומן מכרו לו שאמר אתה מכרתו לו אינו נאמן:
ה
ירד האומן מאומנותו הרי הוא כשאר כל אדם ונאמן אפילו בכלי שבא לידו בעודו אומן וי"א דדוקא שנשתהא בידו אחר שירד מאומנותו זמן שאין דרך להניח כל כך זמן כלים בבית האומן אחר שנודע שירד מאומנותו:
ו
בן האומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אומר שירשו מאביו הרי הוא כאביו ואם אמר בפני הודה לו יש לו חזקה ויש אומרים דהיינו דוקא כששהה אחר מות אביו זמן שאין דרך להניח כל כך זמן כלים בבית האומן אחר שמת אביו: הגה ונ"ל דוקא לאחר מות אביו די"ל דירשו מאביו ולכן אינו נאמן עליו אפילו אמר לקוחה בידי אם לא שנשתהא בידו הזמן הנזכר דאז הוי כאומן שירד מאומנותו אבל בחיי האומן אם הבן טען שלקחו נאמן בכל ענין דהוי כאיש אחר לגמרי אם אינו סומך על שלחן אביו וכמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט:
באר היטב חשן משפט
קל״ד
א
אומן. (עיין בהרשד"ם חלק א"ע סי' קס"ג וקס"ד ובחח"מ סימן רי"ג ובתשובה דשייכים לס' משפטים סימן י"ז ובמשפט צדק ח"ב סי' כ"ז ויש לפקפק באומן שרגיל לקנות ולמכור אם דיינינן ליה כשאר בני אדם או לא. מהר"א ששון סימן ק"ט. כנה"ג):
ב
ראה. כתב הסמ"ע נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סי' פ"ד:
ג
לתקן. נראה דאם טען השאלתי או השכרתי כלי זה לאומן והוא אינו מכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דאין יכול להוציאו ממנו ואע"ג דאית ליה עדי ראיה ולא מהימן במגו דאי בעי אמר נתתיו לו לתקנו דלא אמרי' מגו להוציא כמ"ש בסי' פ"ב סי"ב ועמ"ש שם דפעמים אמרינן מגו להוציא. סמ"ע:
ד
לקוח. פירוש לקחתיו ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן. שם:
ה
הוציאו. היינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מגו דאי בעי לא הוציאו. שם:
ו
בעדים. הקש' הסמ"ע איך מסיק המחבר אם טוען לא נתתו לי מעולם גם הרמ"א כתב בהג"ה שירא לומר להד"ם כו' הא בלא"ה לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים כו' והש"ך כ' דמיירי שעדי המסיר' ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פירש בב"ח ע"ש ומ"ש הסמ"ע עוד ואפשר דהמחבר שיטפת לשון הטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו ע"כ כ' הש"ך דכן מצא בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות ואח"ז ואם העדים כו' (וכ"כ הט"ז ע"ש) עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ק"ט:
ז
שירא. ומה"ט אפילו מסרו לו שלא בעדים ג"כ אין האומן נאמן. סמ"ע:
ח
שאמר. כתב הסמ"ע דמיירי דיש עדים שראוהו ביד זה מש"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופיה אינו נאמן לומר שקנהו היכא דראוהו בידו (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
ט
חזקה. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכ"כ הטור בסי' קנ"ב ע"ש. סמ"ע:
י
כששהה. עמ"ש הסמ"ע והט"ז ליישב תמיהת הב"י על הטור בזה ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
ל' הרמב"ם רפ"ט מה' טוען ונטען וכתב ה"ה פ' חזקת משנה אומן אין לו חזקה (דף מ"ב ע"ב) ובגמ' (דף מ"ה מו) יש שקלא וטריא הרבה ומסקנת הגמ' שאע"פ שלא מסר לו בעדים כל זמן דאיכא ראיה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ודעת רבינו כדעת כל הגאוני' ורבו הרב אבן מאגש ז"ל דכל היכא דאיכא מגו הרי האומן נאמן וכו' חוץ מהרי"ף וכו' ודברי רבינו והגאונים ז"ל עיקר כן כתב הטור והרא"ש שם כן כתבו התוס' שם בדף מ"ה בד"ה אי הכי.
ב
לשון הטור ס"א
ג
לשון הרמב"ם שם
ד
שם דין ג' וכתב הרב המגיד שכל הדינין שכתב רבינו בדין האומנין כולם מתבארים שם בסוגיא ואין צורך להאריך בביאורו
ה
כמימרא דרבא שם דף מ"ו ע"א
ו
טור ס"ב כן כתבו התוספת שם בד"ה שפיר קאמר וכו' ומטעם שהביא רמ"א בהג"ה
ז
שם ס"ג הדין והטעם ברייתא וגמרא שם ע"ב
ח
שם פ"ד ברייתא שם דף מ"ז ע"א וכן כתב הרמב"ן שם דין ג'
ט
טור כן כתבו התוספת שם והרא"ש שם בפסקיו
י
שם ס"ה מימרא דרבי יוחנן וכדמפרש בגמרא שם
יא
ב"י בשם התו' שם בד"ה ירד מאומנותו והרא"ש שם בפסקיו
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
אחד כלים. מדקא' שם מו א' הא אחר כו' וע"ש ברמב"ם במתני' ד"ה אין להם חזקה ומ"ש בדבר שהוא אומן. כ"השם בגמ' מ"ה ב' עבדו ביד אומן וטליתו כו':
ב
והביא עדים. כנ"ל בסי' קלג ס"ה מהא דכתובות ע"ש:
ג
אלא במכירה או. שם אתה מכרתו כו':
ד
או שטען. שם ביוצא מתחת ידי אחר כו'. מ' דבאומן כה"ג אין נאמן:
ה
אע"פ שמסרו. שם מו א':
ו
ואפילו אם. מדכללן במתני' עם איש בנכסי אשתו כו' ושם דוקא נתגרשה כדקא' בגמ':
ז
וישבע היסת. כדין מנה לי בידך כו' ואר"נ משביעין כו' בפ' הדיינין וכל כל היסת הנא' בענין זה:
ח
ואם לא ראה. שם ראה עבדו. ושם שפיר קאמר ליה ראה תניא וע"ש תוס' ד"ה אי דאיכא עדים כו':
ט
החזרתיו ומכרתו כו'. שם מתוך שיכול לומר החזרתיו כו':
י
או לקוח. ר"ל מתחלה כשבא לידי: שם מתוך כו' כי אמר לקוחה הוא כו':
יא
מתוך שיכול. שם מתוך שיכול לומר להד"ם כו':
יב
ואפילו מסרו. שם א"ה אפילו בעדים נמי כו' לעולם דאיכא עדים והוא דראה כו' וכדקי"ל בשבועות מא ב' הלכתא המפקיד כו':
יג
ואם הוציאו. שם ואי חכים משוי כו':
יד
אע"פ שמסרו. כנ"ל כמסקנא דרנב"י:
טו
אבל כשטוען. שם בפני אמרת כו' מיגו כו'. דוקא בפני וכמ"ש שם ל"ו א' ואי אמר ישראל לדידי אמר לי כו' מי איכא כו' אלא כו':
טז
וי"א דדוקא. עבתוס' ב' א' ד"ה לפיכך כו' דבשותפין אף בשותפתם אם שהו הרבה שאין רגילין כו' יש לו חזקה ועסי' קעט וצ"ע ועש"ך שם:
יז
אם אינו סומך. שם מז א' בן שחלק כו':
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד:א׳
א
לא ראה הכלי ביד אומן. ודעת הרי"ף דאומן לעולם אינו נאמן במגו דשקלוה לנאמנות דידיה אפי' במגו וע' בחידושי הרמב"ן מה דמותיב עלה הרב רבי יהוסף הלוי. ועמ"ש בסי' ס"ט סק"ז:
קל״ד:ב׳:א׳-ג׳
א
אתה מכרתו לי. ז"ל הש"ך כ' הסמ"ע מיירי בדאיכא עדי ראיה עכ"ל ואז הלוקח יודע שהוא של התובע אע"פ שאין לו עדים מוציאין מידו דהוי כחד סהדא והוי האומן משאויל"מ וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק צ"ג והוכחתיו כן מדברי התו' פ' חז"ה דף ל' ועמ"ש שם דלתשובת הרשב"א אפי' ליכא עדי ראיה שהלוקח עומד במקום עדי ראיה וא"כ יש לפרש כאן דברי הטור כפשוטו ומ"מ העליתי שם דלא כהרשב"א עכ"ל. וע"ש בש"ך שכ' דלוקח לא הוי כחד סהדא משום דנוגע בעדות הוא שהרי אלו רצה היה טוען החזרתיו לתובע ומכרו לך והוי נוגע שמוכרח הלוקח לומר שלא החזירו שאלו היה טוען גם הלוקח החזרתיו לתובע היה צריך לישבע נגד התובע שיודע בברי שלא החזירו וכל עד הצריך שבועה לא הוי עד כדמוכח בפ' האיש מקדש וע"ש:
ב
ולע"ד נראה דלא הוי נוגע בעדות בענין זה דהא כ' בטור סי' קכ"א בשם בעה"ת דהיכא דהלך המשלח עמהם וראה מרחוק שעשה שליחותן ה"ל עדים וכ"כ בש"ע שם וה"נ כיון דהמערער יודע בבירור שלא מכרו ללוקח וגם לא מסרו לו א"כ ה"ל לוקח כחד סהדא כיון דהמערער יודע האמת שלא מכרו לו ועוד הא כ' הרשב"א בחידושיו פ"ב דקידושין דהיכא שהמלוה מודה שנתן לו ונסתלק הגורם כי אמר סטראי נינהו הוי ליה משואיל"מ עיין דבריו בסי' נ"ח סק"ד. וא"כ ה"נ כיון שהאומן מודה שלא החזירו נסתלק הגורם וה"ל לוקח חד סהדא ודברי הרשב"א נכונים דחשיב ליה ללוקח כחד סהדא:
ג
אמנם לענ"ד נראה דהא דמשמע מדברי תוס' פ' חז"ה דלוקח הוי עד דתליא בשני תירוצים שבתוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף ל') שהקשו גבי נסכא דר"א דיהיה נאמן במגו דלא חטפתי וישבע שדידיה חטף כמו שנאמן בשבוע' בשטר פקדון בטענת החזרתי במגו דנאנסו ותירצו דלא הוי מיגו דלא חציף אינש להכחיש העד ולישבע נגדו ועוד כתבו בשם ריב"ם דודאי מגו הוי אלא שכן גזירת הכתוב או לישבע או לשלם ע"ש: ויראה דלדברי ריב"ם דמגו הוי אלא שכן גזירת הכתוב וא"כ אינו אלא בין שניהם ולא בין היורשין וה"ה באי כחו דלא הוי גזירת הכתוב ושפיר נאמן במגו ואע"ג דאלו בא העד בעודו ביד המוכר היה צריך להחזירו ומשום גזירת הכתוב אפ"ה כל שלא בא העד בין שניהם אלא בין היורשין או באי כחו לא הוי בהו גזירת הכתוב וכה"ג נמי אם המוכר חשוד ואתי עד אחד בין שניהם היה צריך להחזיר ואם בא העד בין היורשין ה"ל העד כמאן דליתיה וה"ה בדין נסכא דר"א לא הוי אלא בין שניהן אבל לפי תי' ראשון שבתוספו' דלא הוי מגו כלל תו לא מצינן לטעון בעד ב"כ או יורשי טענתיה דמוריש או דמוכר כיון דלא הוה מגו כלל וכלל וא"כ נראה דתוס' פ' חזקת והרשב"א בתשובה אזלי בשטת תוס' דלא הוי מגו כלל אבל לפי' ריב"ם דמגו הוי אלא דכן גזירת הכתוב א"כ אינו אלא בין שניהן דוקא וכמ"ש דכל דלא אתי סהדי בפני המוכר אלא בפני לוקח שפיר טענינן ליה טענתיה דמוכר במגו ומצד גזירת הכתוב לא מחייב ב"כ ויורשיו וכבר כתב בש"ך סי' ע"ה דעיקר כדברי ריב"ם ודוק ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ה:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
כיצד ראה כליו כו'. נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימני' הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין וכדין ראה הנז' בסי' שלפני זה ול' ראה דגמ' נקט הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר וכן מוכח בטור שכ' שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש ובאשר"י ובטור כ' בהדיא ראו עתה בעדים וכמ"ש ברא' באינש דעלמא ועד"ר:
ב
הוא טוען ואומר לתקן נתתיו כו' נראה דאם טען הבע"ה השאלתי כלי זה לאומן או השכרתיהו לו והוא אינו מהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר דאינו יכול להוציא מיד המחזיק ואע"ג דאית ליה עידי ראיה ולא מהימן במיגו דאי בעי הוה אומר נתתיהו לידו לתקנו דמיגו להוציא לא אמרי' כמ"ש הטור ומור"ם בסי' פ"ב סעיף י"ב וכ"כ התו' ועד"ר בר"ה קל"ח בדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי שם הבאתי ל' התוס' ועמ"ש שם דפעמים אמרי' מיגו להוציא:
ג
או שטען אתה נתתו לי אחר כו'. עפ"ר שם כתבתי דיש בזה צד רבותא טפי מאשר טען קניתי מידך מתחל' ביאתו לידי ואפי' שהיה בידי כמה שנים משום דאיכא למימר דוקא בהא אינו נאמן משום דחזקה הוא כל מה שבא ליד האומן לתקן בא משא"כ כשטוען קניתי אח"כ והא ראי' ששה' בידי כמה שנים קמל"ן א"נ משום סיפא נקטי' בהאי סדרא דבלא ראה אפילו בכה"ג אין מוציאין מידו:
ד
ואפי' שהה בידו כמה שנים. כ"כ הטור ובזה נמי שווים לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כמבואר בסי' שלפני זה ס"ה ולאפוקי מהרי"ו שכ' בשם הרשב"א דס"ל דאם החזיק בה כמה שנים נאמן האומן ועד"מ ס"א:
ה
ה"ג והאומן אומר "החזרתיו ומכרתו כו' ובמיימוני כתב החזרת ומכרת כו' וא"ש נמי וק"ל:
ו
או לקוח הוא בידי פי' לקחתיה ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן והן הן הענינים שנקט בבבא קמייתא:
ז
ואין מחייבין אותו להוציא כן אמר רבא על רמאי דפומבדיתא בפרק חזקת הבתים:
ח
ואם הוציאו הואיל ונראה כו' דהיינו קודם כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מיגו דאי בעי לא הוציאו וכמ"ש בסי' שלפני זה בסמ"ע סעיף א' ב' (ולשון הגמרא נקט גם בזה ועד"ר שם כתבתי לשון הגמרא) דהא גם באומן כל היכא דליכא עידי ראייה כדינו האומן נאמן וגם באחר דאינו אומן אלו הוציאו הוי דינא הכי מיהו שם דוקא במסרו בעדים ובאומן אפי' לא מסרו בעדים וק"ל:
ט
אף ע"פ שמסרו בעדים כו'. קשה אם מסרו לו בעדים איך מסיק המחבר וכתב על זה אם טוען לא נתתו לי מעולם גם מור"ם בהג"ה כתב שירא לו' להד"ם כו' הא בלה"נ לא מצי לטעון להד"ם שהרי מסרו בעדים. ואין לפ' דר"ל להד"ם שנתתי לי זה אלא אחר ואותו החזר לך דהא מדכתב אם העדים שראו החפץ אין מכירים כו' ולא קאמר נמי שעידי מסירה אין מכירין אותו משמע דאע"פ שהן מכירין אותו אלא שהעדים שראוהו עתה קודם ביאתם לדין אין מכירין אותו היטב וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבע"ה עידי מסירה המכירין אותו ויצטרפו לעידי ראיי' ואז לא יהיה לו מיגו דלהד"ם ולא מיגו דחזרה וגם א"כ הל"ל אם טוען החזרתיו לך נאמן כיון דבאיכא עידי מסירה צריך לטעון לנאמונתו החזרתיו ואפשר דהמחבר שיטפת לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע"פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו אבל בדברי המחבר אי אפשר לומר כן שהרי בסעיף שלפני זה סיים וכתב אע"פ שמסרו לו שלא בעדים וצ"ע:
י
אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב כו'. ה"ה או כ"ש (לסברות שכתבתי בס"ק ג') אם טען לקחתיה מתחלה:
יא
שירא לו' כו' ומה"ט אפי' מסרו לו שלא בעדים ג"כ אינו נאמן האומן ועפ"ר:
יב
אתה מכרתו לו. מיירי בדאיכא עידי ראייה שראוהו ביד זה ומ"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו מ"מ האומן גופו אינו נאמן לו' שקנהו היכא דראוהו בידו ולא הוצרך הטור והמחבר לפרשו דבעידי ראייה מיירי דפשוט הוא ממ"ש לפני זה דבלא ראו בידו קודם לכן אפילו האומן עצמו נאמן נגד הבע"ה וכ"ש כשהוא ביד אחר:
יג
ואם אמר בפני הודה כו'. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע"ה מכרו לו דהיה נאמן וכן כתב הטור לקמן בסי' קנ"ב ע"ש:
יד
וי"א דהיינו דוקא כששהה אחר מות אביו. כ"כ התוס' והרא"ש והטור השמיטו כאן. והב"י תמה על הטור למה השמיטו ובדרישה כתבתי שנ"ל דהטור ס"ל דהתו' והרא"ש לא כ"כ כ"א אבן אומן דקרקע דאין הבן מוחזק בהשדה ואי הוא טען אני לקחתיה מהמערער לא הוי נאמן בלא שטר או חזקת ג' שנים ומ"ה בעינן בהאי טענה דבפני הודה נמי אשתהה ור"ל אשתהה ג"ש אבל בבן אומן דמטלטלים לא בעינן אשתהה דס"ל לסברא פשוטה דבאמר אני קניתי מהמערער דהוה נאמן בלא אשתהה כיון דהוא מוחזק בו וא"כ ג"כ בפני הודה כו' נאמן במיגו אפי' בלא אשתהה ואע"פ שהזכירו התוס' והרא"ש בלשונם שם כלים נ"ל דס"ל דלא נקטו בלשונם כלים אלא בשביל האומן עצמו שירד מאומנתו מיהו ל' הרא"ש וקיצור ל' פסקי הרא"ש לא משמע הכי: ועוד דלפ"ז לא יהיה פי' דאשתהה דאב ובן שוין דבאב האומן דאיירי בכלים יהיה פי' זמן מה ובבן דאיירי בקרקע יהיה פי' ג' שנים ועד"ר מ"ש עוד מזה והא דכתבו המחבר בשם י"א דבעינן אשתהה (והי"א הן התוס' והרא"ש) משום דבאמת פשטא דגמ' ולשון הרי"ף והרמב"ם והטור לא משמע הכי והא ראיי' דהטור סיים וכתב ז"ל ואם אמר שירשה מאביו הרי הוא כאביו עכ"ל דמשמע דוקא באומר "שירשה הא אמר שקנאה מסבע"ה אפילו אחר מות אביו נאמן ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל ונ"ל דוקא כו' נמי לשיט' הי"א דוקא כ"כ אבל לא לשיטת הטור אבל בד"מ מוכח דכתב זה ליישב תמיה' הב"י עלהטור והוא דוחק כמ"ש: מיהו זה קשה איך נאמר שפליג הטור על אביו הרא"ש והתוספות ולא יזכירם ולפי מ"ש ראשונה ניחא ועד"ר כאן ולקמן סי' קנ"ב מ"ש עוד מזה:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
אע"פ שמסרו לו בעדים עסמ"ע ס"ק ט' עד יביא בעה"ב ע"מ המכירין אותו ויצטרפו לעידי ראיה ואז לא יהיה לו מגו דלהד"מ ולא מגו דחזרה והוא תמוה נהי דמיירי הסמ"ע שמראה החפץ עכשיו בב"ד וע"מ מכירין אותו מ"מ הוצרך הרמ"א להטעם דלאו מגו הוא משום דירא וכו' דבלא"ה נאמן במגו דלא היה מראהו דאז היה נאמן שהחזיר לו החפץ שמסרו לו ומה שראו העדים היה אחר דסמנים לא מהני לכופו להראותו ואפשר שכוונת הסמ"ע כשהע"מ מכירין ויודעין שחפץ היה לו סי' מובהק וגם העידי ראיה ראו אותו בסי' מובהק זה דאז מצטרפין להוציא מידו דסי' מובהק מהני להוציא כמ"ש הש"ך בסי' רצ"ז. ולפ"ז לא קשה קושית הש"ך בסעיף ג' שהקשה דבל"ז הוי מגו במקום עדים דהא מכירין וכו' דהא איירי שאין מכירין רק שאמרו סימנין:
ב
אתה מכרתו לי עש"ך ס"ק ד' (ויש שם ט"ס וכצ"ל ואם הלוקח יודע ותיבת ואז ט"ס) דאם הלוקח יודע שהיה של תובע דהלוקח אינו עומד במקום עידי ראה מטעם שכ' בסי' ע"ב ס"ק צ' דהלוקח הוי נוגע בעדות ובקצה"ח כ' דלא הוי נוגע כיון דהמערער יודע שלא מכרו לו דמי להא דסי' קכ"א דאם המשלח הלך עם השליח דלא הוי נוגע ע"ש ושותא דמר לא ידענא דהא הכא ודאי הוי נוגע דהא האומן יכול לטעון שהחזיר להמערער ואף דעתה רואין אותו ביד המחזיק א"י אם מכר לו המערער או שנגנבו מידו והלוקח המחזיק שלא החזיר שהרי לקחו אותו מהאומן בזה הוה נוגע שאם לא יאמר כך יתבע אותו המערער ויאמר מה טיבו אצלך כיון שלא בא לידך בתורת לקיחה משום אדם ויוציאו ממנו בלא דמים ולכך טוען שלקחו מאומן כדי שיקח דמים או מאומן או מבעה"ב משום תק"ה וא"ל דיהיה הלוקח נאמן להעיד במגו דהחזרתי כמו בשליח נעשה עד בקדושין דהא מסיק התם דלאחר שתקנו רבנן שבועת היסת הוי עד הצריך שבועה דאינו עד ונידון מה שכ' הש"ך דאם הלוקח לא יהיה נוגע הוי האומן משואיל"מ כ' בקצה"ח דלוקח דמי ליורש וכמו דהיורש לא הוי משואיל"מ משום דאמר קרא בין שניהם ולא בין היורשים וה"נ לא הוי הלוקח משואיל"מ דבין שניהם ולא בין באי כחו וליתא דבשלמא ביורשים אף שאביהם חייב מ"מ יורשים הנכסים והן שלהם וכיון שמת אביהם אין אנו יכולין לחייב היורשין בחוב אביהם משיעבוד גופה ומנכסיהם שירשו כיון דגזירת הכתוב הוא דלא מחייבין היורשין ע"י מתוך שאיל"מ משא"כ בתובע ללוקח או ליורש מטלטלין שלו שאין להם שום זכות וחזקה במטלטלין שלו כגון אומן או דברים העשויין להשאיל דבטענת שמא לקוח הוא א"י לזכות במטלטלין דטענת שמא דידהו לאו כלום הוא רק שטוענין להו מה שהמוכר יכול לטעון וכיון שאם היה המוכר או היורש טוען לקוח לא היו נאמנין במגו דהחזרתו משום דמשואי"ל אף הלוקח והיורש הבאין מכחו ודאי דלא עדיפא מדידהו וכיון שאין אנו מחייבין אותם מנכסיהם לא שייך כאן לומר דלא בין היורשים ולא עדיפא ממי שבאין מכח דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:
ג
דווקא כששהא הנה לדעת הרב בהג"ה אפי' טוען בן האומן אני לקחתי לית לי' חזקה דכלי מה שת"י אדם הוא שלו בלא אישתהי כיון די"ל דמן האומן בא לידו אפילו ליכא ע"מ שנתנו להאומן לתקן והמחבר ס"ל דבליכא ע"מ להאומן הוי חזקה להאומן בירד מאומנתו או בכן האומן כשטוענין לקוח אבל בדאיכא ע"מ וע"ר אף המחבר מודה דלא הוי חזקה בלא אישתהי דהא כללא הוא דבעדים וראה מוציאין מה"ת נאמר כשירד מאומנותו יום א' שיהיה נאמן וכן כתב התומים:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
ראה כליו כל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראו בידו סמוך לתביעה כדין ראו שבסי' שלפני זה [סמ"ע]:
ב
לתקן נתתיו אבל אם טוען השאלתי או השכרתי להאומן והוא דברים שאינן עשויין להשאיל א"י להוציאו מיד המחזיק בעידי ראה ולא מהימן במגו דלתקן נתתי לו דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בסימן ע"ב (סמ"ע) ובתומים חולק דמהני מיגו וכן עיקר: (שם)
ג
החזרתיו ומכרתו צ"ל החזרת ומכרת (סמ"ע): (שם)
ד
לקוח הוא בידי פי' לא בא לידי לתקן רק לקוח הוא משעה ראשונה (סמ"ע):
ה
ואם הוציאו הואיל ונראה היינו כשהוציאו קודם שבאו לדין דאם הוציאו בב"ד יש לו מגו דאי בעי לא הוציאו כמו בסי' שלפני זה. (סמ"ע):
ו
אע"פ שמסרו בעדים כ' הסמ"ע דהמחבר שיטפא דלשון הטור נקט ובאמת בהטור הך אע"פ שמסרו בעדים קאי אמ"ש שם למעלה בטור ולא אבבא זו וכאן מיירי שמסרו לו שלא בעדים ובזה א"ש מ"ש בסעיף זה אם טען לא נתתו לי מעולם דכשמסרו בעדים א"י לטעון כן ופי' דברי הסמ"ע והש"ך ע"ב: (שם)
ז
ושוב לקחתיו ממך וה"ה או כ"ש אם טוען לקחתיה מתחלה (סמ"ע): (שם)
ח
שירא לומר ומה"ט אפי' מסרו לו שלא בעדים. (סמ"ע):
ט
אתה מכרתו לי מיירי בדאיכא עידי ראה ביד הלוקח דאז האומן גופיה א"נ מש"ה יכול להוציא גם מהלוקח אבל בדליכא עידי ראה אפי' האומן עצמו נאמן: (סמ"ע) והלוקח אינו עומד במקום עידי ראה כיון שהוא נוגע במה שאמר שלא החזירו האומן שהוא לקחו מידו שאם לא יאמר כן ויאמר שלקחו מהמערער יתחייב שבועה והוי עד הצריך שבוע' דאינו עד אבל אי ליכא עידי ראיה וליכא עדים שהיה שלו והלוקח מהאומן יודע שהוא שלו הלוקח הוי כחד סהדא דאז אין האומן נאמן במיגו שלא היה שלך מעולם דהוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם ומוציאין עוד הלוקח (ש"ך וע"ב):
י
דדוקא שנשתהא ע' בסמוך סעיף ו' מ"ש בזה:
יא
ואם אמר בפני הודה יש לו חזקה דעת המחבר דלא בעינן אישתהי וכתב הסמ"ע והתוס' והרא"ש שכתבו דבעינן אישתהי מיירי בבן אומן דקרקע ולכך בעינן דאישתהי ביד הבן ג' שנים דאז דווקא יש לו מיגו דאנא זבנתם אבל בבן אומן דמטלטלין דיש לו חזקה מיד לא בעינן אישתהי אך דל' התוספת והרא"ש משמע דאפי' במטלטלין בעינן אישתהי ☜ וע"ב דאפי' להמחבר דס"ל דלא בעינן אישתהי מ"מ כשיש ע"מ שמסרו לאביו לתקן מודה המחבר דבעינן אשתהי וכן לעיל בירד מאומנתו:
יב
דוקא כששהה ☜ וע"ב דאפי' טוען לקחתי אפי' ליכא ע"מ לאביו ג"כ בעינן אישתהי דליכא גביה חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו דאימר מאביו ירשו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
[הגה] שירא לומר. נ"ב לכאורה נראה דהרא"ש בשו"ת כלל נ"ו ס"ב שכתב דבהראה חוץ לב"ד ואמר ממושכן בידי דאינו נאמן. דחוץ לב"ד ל"ש מגו. והביא ראי' מסוגיא דראה עיי"ש. והוא דינא דהש"ע לעיל סי' קל"ג ס"ג מוכח דלס"ל הך דינא דהכא שהוא פירושו של תוס' בההי' דראה דא"כ אין ראי' לדינו של הרא"ש וצ"ע:
ב
[שו"ע] אפי' בכלי. נ"ב אף לדיעה א' בסי' ק"נ בס"ג וצריך לחלק בין קרקע למטלטלים מהרח"ש סי' כ"ג ובסי' כ"ז דהחילוק דבמסכנתא בודאי לא נחית בתורת מקח. אבל באומן מכח ששהא בידו נאמן שבא לידו בתורת מקח:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד:א׳
א
האומן בדבר שהוא כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"ה. ובתשובת מהרשד"ם סי' פ"ד:
קל״ד:ב׳
א
ואפי' מסרו לתקן. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ט ודבריו צ"ע ועיין עוד בס"ס קס"ד ורי"ג:
קל״ד:ג׳
א
אע"פ שבמסרו בעדים. עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד וא"כ קשה למה יהא האומן נאמן יביא הבעה"ב עידי מסירה המכירין אותו כו' לפי מה שהבין דעדי מסירה מכירין אותו לא ה"ל להקשות דיצטרפו דהא בלא"ה אפי' אית ליה מגו ה"ל מגו במקום עדים אבל פשוט שמיירי שעידי המסירה ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פי' בב"ח ע"ש עוד שם דהמחבר שיטפיה לשון דהטור העתיק וא"כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אף ע"פ שמסרו בעדים שכתבהטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו עכ"ל וכן מצאתי בטור ישן על קלף אע"פ שמסרו לו בעדים ולא ואע"פ והיה כתוב אח"כ ב' נקודות והיה כתוב אחר כך ואם העדים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"ט:
קל״ד:ד׳
א
אתה מכרתו. כתוב הסמ"ע מיירי בדאיכא עדי ראייה עכ"ל ואם הלוקח יודע שהיה של התובע אע"פ שאין לו עדים מוציאין מידו דהוי כחד סהדא והוה האומן משואיל"מ וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק צ"ז והוכחתי כן מדברי התוס' פ' חז"ה דף ל' ע"א בשם הרשב"א ע"ש ודוק ועיין מ"ש שם דלתשובת הרשב"א אפילו ליכא עדי ראיה שהלוקח עומד במקום עדי ראיה וא"כ יש לפרש כאן דברי טור כפשוטו ומ"מ לענין דינא העליתי שם דלא כהרשב"א ע"ש:
קל״ד:ה׳
א
וי"א דהיינו דוקא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ובדרישה כתבתי כו' משם עד סוף הסעיף קטן הכל לע"ד אינו נכון והעיקר כמ"ש הב"ח דגם הטור סובר כהי"א שכתב המחבר וכמה שכתב מור"ם עיין שם:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ד
א
סעיף ג' אף על פי שמסר לו בעדים כאשר הגיה הסמ"ע דהאי אע"פ קאי אשל מעלה כן משמע בטח"מ של קלף דשם הגירסא בזה"ל ואם העדים שראו החפץ וכו' ממילא הוה כאן התחלת דין אחר ומיירי באין עדים שבא לידו:
ב
(סעיף ד') אבל כשטוען שאומן כו' צ"ל לדעת הרמב"ם שזכרתי לעיל ס"ס קי"ג דמיירי כאן ביש עדי ראיי' ביד האומן וכן משמעות הברייתא בפ' ח"ה דף מ"ה ראה עבדו ביד האומן וטליתו ביד הכובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי לא אמר כלום בפני אמרת למוכרו לי נאמן ומוקמינן הסיפא ביוצא מתחת יד אחר וכעין שכתב רבינו כאן ומשמעות הסיפא דקאי נמי אראה טליתו ביד הכובס ומש"ה כי אמר בפני אמרת לאומן למכרו נאמן מגו דמינך זבנתה והאומו נתנו לי במצותיך אבל כי אמר זה האחר האומן שמכר' לי אמר לי כן אנן סהדי דלא כדין זבנה ליה והשתא עולה יפה הפירוש שכתבתי להרמב"ם בסוף סימן קל"ג דהיכ' דאין עידי ראייה באותו שאין לו חזקה רק באותו הבא מכחו יכול לומר אלו היה כאן היה נאמן ואני יש לי זכותו דטוענין ללוקח ומדברי רבינו אין הכרע לזה ומכאן יש סתירה למ"ש ב"י הבאתיו בסימן קל"ג ס"ד דטענות המחזיק שפלוני עשה גזל ומכרה לזה הוה כטוען גנובים ולאו טענה היא קשה דהא כאן גם כן הוי הכי לפי טענת המערער כאן לדברי הרמב"ם:
ג
(סעיף ו') ואם אמר בפני הודה וכו' רבינו לא הביא זה והיא גמר' ערוכה והך י"א דהיינו דוקא כו' הוא דברי התוספת והרא"ש ורבינו לא הביא כל זה ותמה ב"י כאן על מה שהשמיטו ומש"ה כתבו כאן דרך י"א אבל נלע"ד דאין כאן מחלוקת דרבינו לא הוצרך להביא זה דזה פשוט דהודה בלא נשתה' דאינו נאמן דכבר למדנו רבינו זה במ"ש ואם אמר שירשו מאביו דהוה כאביו ולא הוה חזקה דבכלל זה כל הבא מחמת אביו בשום טענה הן שהודה לו הן שאר זכיות מכח אביו ובמ"ש הרי הוא כאביו למדנו כמו שמועיל אצל האב מה שירד מאומנתו ובזה אין צריך הבן לומר בפני הודית לו לאבי דכי היכא דאם היה האב קיים וירד מן אומנותו ונשתהא אצלו היה מהימן לי' לקוחה היה בידו ה"נ אם נשתהא ביד הבן אחר מיתת אביו די בכך לומר אבי אמר לי שמכר לו דלמה יגרע מאביו שהיה נאמן ומ"ש התוספת בפ' מ"ה דף מ"ז וז"ל ונראה דבן אומן נמי דאמר לעיל שיש לו חזקה כי אמר בפני הודה היינו אחר ששהא כו' כתבו כן לרבותא דאפי' באמר בפני הודה בעינן אשתהא אבל באשתהא סגי באמת אפי' באומר אבי הגיד לי שמכרתי לו ובגמרא לא הוצרך לומר הך דינא דהודה בפני אלא משום גזלן דקמ"ל דשם לא מהני הודה בשום פני' דמחמת מורא הודה כמ"ש סימן קנ"ב כ"ז נ"ל ברור ובסמ"ע נכנס בחלוקים דחוקים בזה והוא עצמו נ"ל דלא העמיד דבריו בזה ע"כ לא העתקנוהו בחדושינו:
אורים ותומים, תומים
קל״ד
א
נתתיו לך כתב הסמ"ע דאם טען השאלתיך והם כלים שאין עשוים להשאיל אינו נאמן במגו דנתתי לתקן דה"ל מגו להוציא. ולפמש"ל בסי' צ' דלכך בכלים העשוים להשאיל וטוען גנובים הם דנאמן לדעת ר"ת אף דמגו להוציא לא אמרי' משום דהכלי בחזקת המשאיל א"כ אף כאן הכלי בחזקת הבעה"ב ולא שייך כאן מגו להוציא. וזהו אפשר טעמו של הרי"ף דסובר באומן אפילו ליכא עדי ראה הבעה"ב נאמן אע"ג דאית ליה לאומן מגו החזרתי משום דהכלי בחזקת בעה"ב והוי מגו להוציא וא"כ אף דבהא לא קי"ל כהרי"ף מ"מ בזה דלא יהא מגו של בעה"ב קרוי מגו להוציא אפשר דכ"ע מודים ולכן דינו של הסמ"ע צל"ע:
ב
אם הטלית יוצא מיד אחר וכו' עיין מ"ש ש"ך ומש"ל בסימן ע"ב בקיום דברי רשב"א ביוצא מתחת ידי אחר הוה ליה ראה דלא ישקר האחר לכפור במה שתחת ידו וא"כ א"צ לומר כמ"ש הסמ"ע דיש כאן עדי ראה ועיין שם:
ג
וי"א דוקא שנשתהה בידו וכו' וצ"ל אע"ג דהוא מגו דטען עכשיו מסרת לי ולקחתי ממך והוא אפשר הטעם של דעה הראשונה דס"ל דלא בעינן שיהוי משום דאית ליה מגו אפשר דהוי מגו במקום חזקה דחזקה מסתמא הגיע לידו בהיותו אומן ודוחק:
ד
ואם אמר בפני הודה וכו' וי"א דהיינו וכו' והנה הטור כתב שאם אומר שקנאו מבעליו הרי בן אומן כשאר כל אדם אבל באומר שירשה מאביו הרי הוא כאביו לכל דבר וזה נגד דעת התוס' והרא"ש דכתבו להדיא אפילו באומר שקנאה מבעליו אינו נאמן אם לא שנשתהה והב"ח פי' דמ"ש הטור אם בא בטענת עצמו היינו בבא בחיי אב דאין לו אז שייכות עם אב אבל לא במות האב והש"ך הסכים לפירוש שלו ואין פי' שלו מתיישב כלל בטור דהטור חילק בין טענה לטענה אם בא בטענת מקח או בטענת ירושה ולא חלק בזמן דאם טוען בחיי אב או לאחר מותו ואיך כתב הטור סתם בטוען שקנאה מבעליו דנאמן דמשמע אפילו במות האב ויותר טוב ה"ל לחלק בין חייבא למותו דאז כלל אינו נאמן אפילו בשהה. ולכן נראה דס"ל לטור מש"ל לדוחק דלמה לא יהא האומן נאמן בשלא נשתהה דהא ה"ל מגו דעכשיו לאחר שירדתי מאומנותי לקחתי ומש"ל דוחק וגם למה לא יהא היורש נאמן אני לקחתי ממך אפילו בלא נשתהה הא הוא גופיה כתבו התוס' דנאמן לומר לאחר שירד מאומנותו לקח ולמה לא יהא הבן נאמן לומר לקחתי ומ"ש הוא ומ"ש בנו אלא ס"ל לטור דודאי אי ליכא עדי מסירה ליד אומן פשיטא דנאמן אפילו בלי שיהוי במגו דעכשיו לקחתי רק בעדי מסירה ליד אומן בעודנו אומן וראה ג"כ עכשיו בידו דתו ליכא מגו (דע"כ מיירי בראה דאל"ה אף בעודנו אומן נאמן וא"כ דל אומן מהכא בכל אדם אינו נאמן ומכ"ש אומן) רק מ"ז כתבו התוס' הסברא הואיל ונשתהה ביד אומן ואין רגילים להשהות כ"כ בבית אומן איתרע ליה הך דמסרו ליה בעדים לתקן ואמרינן מסתמא החזירו ואח"כ לקחו הימנו כשהיה כבר מתוקן. וזהו לשון התוס' אי נמי אפילו אותן כלים שנתנו לו בשעה שהיה עדיין אומן פירושו דידוע ומבורר זה בלי ספק דמסרו לו בעודנו אומן והיינו בעדי מסירה ולא קשה מנלן לתוס' לסברא זו לומר דהואיל ונשתהה דאיתרע ואפינו בעדים וראה מהימן דלמא מיירי בלא עידים וא"כ יש לו מגו כנ"ל די"ל דקשיא ליה לתוס' לרבה ורבא דס"ל כוותיה כדאמרינן מתיב רבא לסייע לרבה וכו' דבעי דוקא באומן עדים שמסר לו וראה ג"כ א"כ הך ברייתא ירד מאומנותו איך מתוקמא אי ליכא עדים דמסרו ליה מה אריא ירד אפילו לא ירד נמי ואי איכא עדים שמסרו לו ניחזי מה קאמרו עדים אימת מסרו לו אי קודם שירד א"כ לא מהני ירידתו ולאחר שירד א"א שנתנו לו לתקן דהא אינו אומן עוד. ולכך כתבו התוס' דאמת דמסרו לו בעודנו אומן ועל זה יש עדים וראה ומ"מ אתרע בשהיתו הואיל ואין דרך להשהות וכו' כנ"ל. ואם הך סברא היא לרבה ולרבא אף לדדן קאי דבהך סברא לא יחלקו ודברי התוס' א"ש ובזה יובן ג"כ מ"ש אח"כ דהא דתנן בן אומן יש לו חזקה באומר בפנינו הודה היינו ששההאחרי מות אביו דבלא"ה אף בטוען לקחתי הימנו אינו נאמן היינו במכירו לאומן בעדים ולאחר מותו הוה ראה ביד יורש וא"כ מהיכי תיתי דיהא נאמן בכל אדם במוסר לו בעדים ולאחר מותו ראה ביד יורש אין היורש נאמן דמה לי ראה ביד אב או ביד יורש היינו כמו אב והא נמסר לו מאב בעדים והוא ראה בידו דאין כאן מגו דהחזרה ולכך מפרש ליה כששהה ביד יורש וא"כ אתרע ליה הך דמסרו בעדים ונאמן לומר לקחתי. וגם זה מוכרח בגמרא דהא רבא דקאמר ליה פעמים שאפילו בן בן גזלן וכו' וא"כ לרבא ע"כ הך מילתא דר"י בבן אומן היינו בע"מ ודברי התוס' מוכרחים ונראה דהתוס' בד"ה ירד הוא דחידש התוס' הך סברא דהך בן אומן היינו בששהה ואיתרע כמ"ש אבל בד"ה פעמים לא אסיקו התוס' עדיין הך סברא לומר דאף דיש עדי מסירה וראה מ"מ איתרע הואיל ושהה. ולכך בקושית התוס' דבן גזלן לטעון ליורש דאם היה אביו קיים היה טוען הוא זבנא ותי' ר"י דמלתא דלא שכיח לא טענין ליתמי וכתבו הא דאמר לעיל בן בן גזלן בן אומן יש לו חזקה היינו דוקא משום דקאמר בפנינו הודה ואדרבא משם יש להוכיח דמשמע הא לאו הכי אין לו חזקה כיון דמעיקרא בתורת אומנו' ואריסות וגזלנות אתא לידיה. ע"כ ולכאורה קשה מאין ההוכחה אי מבן בן גזלן על זה לא נזכר בגמרא דמיירי דהודה ולא על זה סובב קושית הגמרא מ"ש דזהו אביו גזלן וזהו אביו אינו גזלן וע"ז אנו דנין אם בעינן דוקא בבן בן גזלן הודאה דוקא או לא רק קושית הגמרא מ"ש מאומן ואריס ומ"ש גזלן וע"ז משני הגמרא דמיירי שטוען בפני הודה ובאומן ואריס לא שייך דלטעון ליורש דהא אומן ואריס גופיה לא הוה מצי טעון כן וכי יהיה יפה כח יורש מכח אומך גופיה. ודוחק לומר דס"ל לתוס' דמסתמא הואיל בן אומן ואריס דתנא רישא איירי בהודה ה"ה בן בנו של גזלן דקתני סיפא ג"כ בהודה דוקא איירי ומיניה דייק התוס' דמלבד דזה דוחק לעשות ממנו הוכחה אף גם דא"כ הך מ"ש התוס' הואיל דמעיקרא בתורת אומנות ואריסות וגזלנות אתא לידיה אומן ואריס מיותר דמהך ל"ק דהא ל"ק לטעון ליורש דגם האב לא הוה נאמן ולא ה"ל לתוס' לומר יותר רק הואיל בתורת גזל בא לידו ומה ביקשו מהך דאומן ואריס. ולכן נראה דס"ל לתוס' באם איירי דמסרו לו בפני עדים וראה ג"כ א"כ אף בטוען יורש האומן בפני הודה מה מגו אית ליה הא למ"ל לקוחה דהא יש כאן עדים וראה. ומהך סברא דהואיל ושהה איתרע הך מסירה דעדים לא אסיק התוס' עדים אדעתיה ועכצ"ל דמיירי בלא עדים שנמסר ליד אומן וא"כ שפיר יש לבנו טענה מה לי באבא אני לקחתי ממך וקשה א"כ לרבה ולרבא מה איריא דטוען בן אומן בפני הודה הא אלו הוה האומן קיים היה טוען לקחתי נאמן אף ליורשו נטען כן. ועכצ"ל כסברת הר"י דאף דהאב נאמן בטוען ברי כן להדיא מ"מ לבנו לא טענינן מילתא דלא שכיחי כלל והוא לא שכיח שיקח הואיל בתורת אומנות בא לידו כמו באמת קיל כאביי אפילו בעדי ראיה לבד לא מהימן אומן דלא שכיח שיקנה. וא"ש אבל בד"ה שלאחריו כתבו ונראה לומר דהך לעיל אין הכרח דלעולם דאיכא עדים ומ"מ יש לו מגו דמיירי ששהה וכו' כהנ"ל. ואפשר ליישב דברי התוס' בדרך אחר והוא דאי ס"ד בן בן גזלן ג"כ יש לו חזקה דטענינן דאביו קנאו א"כ בן אומן יש לו חזקה היינו בהודה אבל בלא הודה לא אבל בן בן אומן יש לו חזקה אפילו בלי הודה דטענינן דאביו קנאו א"כ אדמחלק בגזלן בין בנו לבן בנו אף באומן ואריס ה"ל לחלק בין בנו לבן בנו בכה"ג דלא טען בפני הודה א"ו דבלא הודה אף בן בן אין לו חזקה דלא טענין ליתמי מילתא דל"ש הואיל באריסות ואומנו' בא לידו כהנ"ל. ודברי התוס' מוכרחים אך זה דוחק בכוונת לשון התוס' וגם הדוחק מבואר דמ"ש כיון דנקט בן בן גזלן יש לו חזקה ה"ה בן בן אומן בלי הודאה דהודאה לגבי גזלן לאו כלום הוא כדאמרינן בגמרא. יהיה הפירוש בדיבור ההוא איך שיהיה אבל במ"ש דהא דבעינן לבן אומן שישהה בידו לאחר מות אביו היינו ביש עדים שמסרו לאביו ובזה דברי הטור כהוגן. דבאומן שירד מאומנותו כתב דנאמן אפילו בכלים שבאו לידו בעודו אומן והוא שנשהה וכו' הרצון כמש"ל דידוע בעדים שבאו לידו בתורת אומנת ואז לית ליה מגו אבל בלא"ה לא אבל בנשתהה אף דאיכא עדים וראה מ"מ אתרע כהנ"ל ולכך כתב אח"כ בבן אומן אם טוען שלקחו הרי הוא כשאר כל אדם והיינו אי ליכא עדים וראה נאמן בלקוח ואי איכא עדים וראה אף בכל אדם אינו נאמן אם מסר דבר לאב ומת ואצל יורש ראה אין יורש נאמן לקחתי ומכ"ש בבן אומן דאינו נאמן ואי ליכא עדים אף בן אומן נאמן. ולכך הרי הוא ככל אדם ולא הוצרך הטור דאם שהה דנאמן דכ"ש הוא דהא באומן גופיה ואיכא עדים וראה נאמן בשהיה. מכ"ש בנו דאינו אומן כלל. אבל אם אמר שירשו מאביו הרי הוא כאביו ואביו בשלא ירד אינו נאמן אף הוא אינו נאמן דמה מהני שהיה לאח"כ דהא הוא לא טוען שקנאו אחרי מיתת אבא רק טען שאביו קנאו ובזמן האב לא היה שהיה דהא לא ירד מאמנותו ואיך נאמר דלקחו בשלמא בטוען אני לקחתי הוא דיש הבדל בין שהיה דאמרינן ודאי אמת שהחזירו האומן דאין דרכו להניח אצל אומן א"ו החזירו ואח"כ לקחו הבן משא"כ במודה דלא לקחו רק טען אביו לקחו והא אצל אביו לא נשתהה ואיך נימא שאביו קנאו ולכך סתם וכתב דהרי הוא כמו אב ולא מצי לטעון שאביו לקחה. והשמיט הטור הך מילתא דהודה דמהני דמילתא דפשיטא היא כיון דאמר בטוען אני לקחתי נאמן ופשיטא באומר בפני הודה דנאמן דהא יש לו מגו. וזה הוא כלל גדול בטור פעמים רבים ומה לו לשנות הדבר ובפרט בסימן קנ"ב מבואר הדין בהך עובדא בענין קרקעות. וזהו ברור ונכין בטור ולכן הרמ"א ומחבר שסתמו כאן דלעולם בעינן שהוי אינו לפי דעת הטור רק בעדים וראה אבל לא זולתי וכן נ"ל ברור להלכה וכמ"ש הסמ"ע דלמה לא יהיה נאמן לומר לקוח בידי וכמש"ל. וגם נלמוד ממ"ש לעיל בישוב דברי התוס' בדרך אחר דאם לא אומר בפני הודה אפילו בן בן אומן לא מהני דלא טענינין דאביו לקחה דלא טענין מילתא דל"ש ועיין מש"ל בסימן קנ"ב. ובירושלמי פ' חזקת אמרי ר"י ור"ל אף ארים ובן ארים אין לו חזקה דאמרינן נחת רוחיה מאביה ושבק לבריה ולכאורה סותר תלמודא דידן דר"י ס"ל בן אריס יש לו ולפי הנ"ל ניחא דגמרא מיירי בטוען בפני הודה או אני לקחתי אבל ירושלמי מיירי בבא מחמת ירושה אפילו שהה בידו מ"מ אינו נאמן דאמרינן מחמת נחת רוח שיהיה לו מאביו הניחו לבנו ולא מיחה. והן דברי הטור דלענין ירושה לא מהני שהה ודוק:
אורים ותומים, אורים
קל״ד
א
ראה כליו וכו' נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין וכדין ראה הנזכר בסימן שלפני זה ולשון ראה דגמ' נקט הרמב"ם ואחריו נמשך המחבר סמ"ע:
ב
הוא טוען ואמר וכו' כתב הסמ"ע וז"ל נראה דאם טען הבעה"ב השאלתי כלי זה לאומן או השכרתיהו והוא אינו מכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דאינו יכול להוציא מיד המחזיק ואע"ג דאית ליה עדי ראיה ולא מהימן במגו דאי בעי הוי אומר נתתיהו לידו לתקנו דמיגו להוציא ל"א כמ"ש הטור ומהר"ם סימן פ"ב וכ"כ תוס' וכו' ע"ש ועיין בתומים ס"ק א' דכפי שהארכתי לעיל סימן צ' דכלים העשוים להשאיל דכלי בחזקת המשאיל א"כ לא ה"ל מגו להוציא דהכלי בחזקת הבעה"ב וע"ש שדעתי לסייע מדברי הרי"ף והנחתי דינו דסמ"ע בצ"ע ע"ש:
ג
או לקוח הוא בידי פי' לקחתי ממך משעה ראשונה ולא בא לתקן והן הן הענינים שנקט בבבא קמייתא סמ"ע:
ד
ואין מחייבים אותו להוציא כן אמר רבא על רמאי דפומבדיתא בפרק חז"ה:
ה
ואם הוציאו הואיל וכו' דהיינו דוקא כשהוציא קודם שבאו לדין דל"ל מגו דאי בעי לא הוציא סמ"ע:
ו
אע"פ וכו' בעדים וכו' בסמ"ע הקשה איך מסיק המחבר אם טוען לא נתתו לי וגם הרמ"א כתב בהג"ה שירא לומר להד"מ הא בלא"ה לא מצי לטעון שהרי מסרו בעדי' וע"ש מ"ש והש"ך כתב דמיירי שעדי המסירה ג"כ אין מכירין אותו או שהלכו להם ע"ש וכ"כ הב"ח ונכון:
ז
שירא וכו' ומה"ט אפילו מסרו לו בלא עדים ג"כ אין האומן נאמן סמ"ע:
ח
שאמר אתה וכו' כתב הסמ"ע דמיירי שיש עדים שראוהו ביד זה משום הכי אף אם נאמין להאי שאומן אמר לו שקנהו מ"מ האומן גופו א"צ לומר שקנהו היכא דראוהו בידו ועיין מ"ש הש"ך ועיין תומים דלפי מ"ש לעיל סימן ע"ב אין צריך לומר כמ"ש כאן הסמ"ע דיש כאן עדי ראיה ע"ש:
ט
וי"א דוקא וכו' עיין תומים שצריך לדחוק דהוא חזקה שבשעת אומן היה מוסר לו ודוחק וצ"ע ועיין תומים מ"ש דהטור לא ס"ל כן:
י
ואם אמר בפני הודה וכו' דאי בעי לשקר היה אומר דבעה"ב מכר לו דהיה נאמן כמ"ש טור לקמן סימן קנ"ב סמ"ע ונכון ועיין תומים מ"ש בזה וע"ל בסי' הנ"ל:
יא
וי"א דהיינו כששהה וכו' כ"כ התוס' ורא"ש והנה הטור כתב שאם אומר שקנאו מבעליו הרי בן אומן כשאר כל אדם אבל באומר שירשה מאביו הרי הוא כאביו לכל דבר והשמיט החילוק בקנאו בין שנשתהה כמ"ש תוס' ורא"ש וב"י וד"מ תמהו עליו והסמ"ע ס"ק י"ז כתב דדעת המחבר ורמ"א הוא שלא כדברי הטור ועיין בב"ח דפי' דדברי המחבר ורמ"א קאי ג"כ לשיטת הטור ופי' דמ"ש הטור אם בא בטענת עצמו היינו בבא בחיי אב דאין לו שייכות עם אב אבל במות האב לא עיין שם והש"ך השיג על הסמ"ע והסכים עם הב"ח ועיין תומים כי דברי ופי' הב"ח קשה להולמן ובררתי ת"ל פי' מספיק בתוס' ופי' מספיק בטור והוא דבאומן שירד מאומנותו כתב דנאמן אפילו על כלים שיש עדים שבא לידו בעוד שהיה אומן ואם כן ל"ל מגו מ"מ נאמן בנשתהה אבל בלא נשתהה אי ליכא עדים וראה גם כן נאמן במגו אבל באיכא עדים וראה צריך דוקא נשתהה אבל בבנו כתב הרי כשאר בן אדם והיינו אי איכא עדים וראה א"נ דהא בכל אדם אם מסר איזה דבר לאב וראה אצל יורש א"נ היורש לקחתי ומכ"ש בן אומן ולא הוצרך הטור ליכתוב דאם שהה נאמן דהא נלמד מכ"ש דאם גבי אומן גופא נאמן מכ"ש בנו דכאחר דמי ונכון וקצרתי בהעתקה והרוצה להבין על בוריה עיין בתומים באריכות ולכן לדינא ברור כסמ"ע דמחבר ורמ"א חולקים על הטור דהוא מצריך שהה רק בעדים וראה והמה מצריכים שהה לעולם וגם העליתי שדברי הטור מפורש בירושלמי שלענין ירושה ל"מ שהה וכן נכון גם העליתי לפי' א' שכתבתי בדברי התוס' נלמוד דאם לא אמר בפני הודה אפילו בן בן אומן ל"מ דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש וע"ש ועמש"ל סימן קנ"ב ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5