א
דין מלוה שהודה בשטר שהוא מזוייף ובו ד סעיפים:
אם המלוה מודה שקבל ממנו דמי השטר אלא שאמר שקבלם בשביל מלוה על פה שהיה לו עליו ואין הלוה מודה באותה מלוה נתבאר בסי' נ"ח:
ב
אם הלוה מודה בשתי הלואות ושתיהן עבר זמנן ונתן לו מנה סתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך ובאחרת יש לו כח יותר כגון שיש לו ערב והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כי אומר שלאותה נתכוין אין שומעין לו (טור ס"ג בשם בעה"ת) ואפי' אומר בפי' לא אפרע לך אלא מחוב פלו' והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר הדין עם המלוה: הגה אפילו שתק כשקבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ולא אקבלם רק על חוב אחר (ר"ן פ' הכותב) וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי ומה ששתקתי כדי שתתן לי המעות (ב"י סי' נ"ח בשם הרשב"א):
ג
אם הלוה אומר מחוב פלו' שפלו' ערב בו נתתים לך ועל מנת כן קבלתם והמלוה אומר לא נתרציתי לקבלם אלא מחוב פלו' שאין לי בו ערב אם החוב שאמר הלוה שפרעו דהוא מלוה על פה נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב אפי' אם היה קבלן ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במגו דלא היו דברים מעולם ונשבע ונוטל ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ואפי' אם פרעו בעדים ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים מאיזה שטר נאמן לומר שקבלם בשביל החוב שאין לו בו ערב ונשבע וגובה חובו מהלוה או מהערב ואם יש בו נאמנות גובה בלא שבועה:
ד
הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזוייף או אמנה ואמר המלוה כן הדבר אבל שטר כשר היה לי ואבד נשבע הלוה היסת ונפטר:
באר היטב חשן משפט
פ״ג
א
המלו'. לשון הטור דעבד לוה לאיש מלו'. סמ"ע:
ב
שתק. כתב הסמ"ע דהטור לא כתב דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי עכ"ל ולא נהירא וכן משמע להדיא בב"ח ושאר אחרונים דהטור אינו חולק ע"ז וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה. ש"ך:
ג
שלח. משמע אפי' יש עדים בשע' שקבלם וא"ל הולך או תן מנה זו לפ' ואף ע"ג דבסי' קכ"ה ס"ג משמע דבכה"ג לכ"ע אין השליח יכול לעכבם לעצמו כיון דלית ליה מגו ע"ש נרא' דשאני התם דמיירי כשאומר אחר כך אמת קבלתים מתחל' להוליכם לפלוני אבל לא אעשה כן רק אעכבם לעצמי והלכך כיון שמתחל' זכה בהם לפ' שוב א"י לעכבם לעצמו אבל הכא מיירי שאמר מעולם לא כונתי לזכות בהם לפ' רק מתחל' כונתי לזכות לעצמי מיהו דוקא בשידוע שחייב לו אז יכול לעכבם אפי' קבל בעדים דאל"כ א"י לעכבם לעצמו אא"כ קבלם שלא בעדים או שהוא בענין שי"ל החזרתי מטעם מגו אי נמי כשלא א"ל אלא צא ופרע לפ' בעל חובי דבכה"ג לא הוי כזכי. שם:
ד
לעצמי. וכתב הע"ש אבל אם שלח שליח לשלם להרב' מלוין שלו ונתנם השליח לא' מהם או תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקין ביניהם ומביאו הסמ"ע וכ"כ הב"ח וכתב הטעם דמיד שאמר הלו' תן לזה כך ולזה כך קי"ל דתן כזכי וזכה השליח בשביל כל אחד ואחד. שם:
ה
קבלתם. מוכח מזה דאם המלו' מוד' שע"מ כן קבלם תו לא מצי למטען סטראי וכ"מ מתשובת הר"ן הביאו הב"י בסימן נ"ח ע"ש וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סימן ל"ו וסימן קי"ב וכתב עוד שם דאם פרעו לוה ע"י שלוחו דמלו' נאמן הלו' בלא שבוע' שפרע על חוב זה אם אין השליח בפנינו כיון דהמלו' טוען שמא וע"ש ונרא' דמיירי כשמוד' המלוה שעשאו שליח לגמרי לקבל על איז' חוב שירצ' אבל אם אומר שלא שלחו רק סתם לקבל מעותיו יכול לומר לא הייתי מתרצ' רק על חוב שאין בו ערב והשליח שקבלו על חוב שיש בו ערב שינה מדעתי ולתקוני שדרתי כו' וכמ"ש ר"ס קפ"ב ונאמן המלוה בכך כיון שיש שטר בידו נ"ל ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' רכ"ז. שם:
ו
פה. והערב ג"כ נשתעבד בע"פ בשעת מתן מעות ובקנין. סמ"ע:
ז
הערב. דהא הלוה יש לו מגו ואפי' לוה בעדים מ"מ יכול לו' פרעתי גם חוב זה דקי"ל המלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים וא"כ גם הערב פטור אפי' נתערב בקנין דבמקום דהלו' פטור גם הערב פטור כמ"ש בס"ס מ"ט וסי' קכ"ט ס"ח. שם:
ח
קבלן. ק"ל דהא בסימן קכ"ט סט"ו פסק דקבלן חייב וי"ל דשאני הכא כיון שהמלוה מודה שקבל מעות ודוחק וגם בעה"ת שממנו מקור דין זה ס"ל גם בעלמא כן וכמ"ש בסי' קכ"ט ע"ש וצל"ע. ש"ך:
ט
בעדים. בזה שלא פרעו בעדים א"צ שיהיה לו ב' שטרות אלא בשטר אחד סגי רק משום סיפא דפרעו בעדים כתב שיש לו שני שטרות ועיין מדינים אלו בסימן נ"ח ס"ב. סמ"ע וש"ך:
י
ונפטר. כתב הסמ"ע דאפילו להיש חולקין שאומרים מגו להוציא וכמ"ש הרמ"א בסימן פ"ב סי"ב מודה הכא דאין המלוה נאמן לומר שטר אחר היה לי ואבד במגו דאי בעי שתק ותבעו בשטר מקויים זה דכיון דמודה המלוה דתחלת ביאתו לב"ד בא לתבעו בשטר פסול ולא אמרי' מגו אלא להוכיח מיניה שטענתו שטוען מתחלה היא אמת וכ"כ התו' ודלא כהע"ש כו' והש"ך כתב דיפה כוון הע"ש ודברי הסמ"ע תמוהין דע"כ לא כתבו התוספות הכי אלא לרב יוסף אבל להמסקנא ע"כ לא קאי האי טעמא אלא הטעם משום דאין אומרים מגו להוציא וכ"מ לקמן סימן קמ"ו סכ"ה וכ"כ התו' להדיא פ' ח"ה דף ל"ב ע"ב וכ"מ להדיא בהרא"ש שם וכן הוא להדיא בפסקי מהר"מ רקנטי סימן רמ"ח ע"ש וגם הי"ח שבסימן פ"ב בע"כ ס"ל דלא מבטלינן מגו משום שהיה מוכרח לשקר תחלה כו' ע"ש שמביא עוד ראיות לדבריו וסיים וכתב ולענין הלכה אין בידי להכריע בין אבות העולם ונ"ל דבכל גונא הוי ספיקא דדינא ונ"מ דאי תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיניה כדין כל ספיקא דדינא ואפי' השטר אינו מקוים כשיקיימנו אח"כ נאמן על מה שטען כבר שהיה נאמן במגו כיון שעתה הוא מוחזק וכן אי עבד הדיין עובד' והגבה להמלוה חובו מה דעבד עבד וכ' הרמב"ם בפירוש המשנה סוף שביעית אם טען הלוה שהשטר הוא אמנה והמלוה אומר שאינו אמנה אלא מוקדם נשבע הלוה היסת ונפטר ולא מהימן המלוה במגו דלא אמרינן מגו להוציא ומביאו הב"י בסימן פ"ב ונראה דמיירי בהנך מוקדם דהשטר פסול לגמרי אבל במוקדם ממש כיון דס"ל להרמב"ם דגבי מבני חרי א"כ לדברי המלו' השטר כשר לגבות מהלו' עצמו ונאמן במגו. כן נלפע"ד עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
ג"ז שם סעיף ד' מבואר במ"ש שם
ב
דין אם השליח תופס לעצמו המעות שנתן המשלח ליתן לאחרים עיין בסימן קכ"ה סעיף ג'
ג
טור כ"כ בה"ת שער כ' מסבר' בלא ראיות
ד
מעובד' לקמיה דרבה ורב יוסף ואיפסקא שם הלכת' כוותיה דרב יוסף דהאי שטרא חספא בעלמ' הוא והיכא דקיימי זוזי לוקמי ב"ב דף ל"ב ע"א
ה
וכן פירשו הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה ולוה וכ"כ הטור וכ' ה"ה שכ"נ דעת הגאונים וכ"פ ה"ר יונה והא דלא מהימן במגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא כתבו התוס' שם בשם ריב"ם דלא אמרי' מגו להוציא ומבואר במ"ש בסי' דלעיל סעי' י"ב ובשם ר"י כתבו התוס' שם טעמים אחרים
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
אם הלוה כו'. כן מוכח מעובד' דסטראי דלא הוצרך למיגו אלא משום דלא מודה בהלואה שניה וכן מוכח שם צ"א ב' בעובד' דקטינ' דארע'. ושם ולא אמרן כו' ודוקא משום דאין חייבין לפרוע וע"ש רש"י ד"ה דמי כו' כשאר מכר כו' הא בכה"ג אפי' אמר וז"ש כאן ואפי' אומר בפירוש כו':
ב
ואפי' שתק כו'. כמ"ש בקדושין י"ג א' דתני' א"ל כנסי כו' לא רצתה דאישתקה כו' אין שקלי כו' תה"א סי' ל"ז ע"ש וסי' ק"ג:
ג
וכן אם כו'. כמ"ש בב"מ ט' ב' היה רוכב כו' זכה בה:
ד
נאמן כו'. עסמ"ע:
ה
ונפטר הערב. עסמ"ע וכמ"ש בבכורות מ"ח:
ו
אם לא פרעו כו'. דאפי' היה כופר במלוה שניה והיה ע"פ מהימן כמ"ש בכתובות שם בעובד' דסטראי:
ז
ואפי' אם כו'. דדוק' בסטראי הצריכו למגו שלא היה ידוע ואינה טענה טובה משא"כ כאן וערא"ש בפ' הדיינים מ"ב א' סי"ט ג"ז אינה ראיה דאע"ג דלא כו' ודתיקשי לך כו' וצ"ל דטעמ' כו' משא"כ כאן ולכן הכריע כאן הטור במה שנסתפק בעה"ת משום דטור לטעמיה אזיל שפ' בסי' נ"ח כרא"ש שם:
ח
מקויים. דאל"ה ל"פ רבה שם:
(ליקוט) שטר מקויים. הרא"ש שם דאל"כ נאמן לומר אמנה כמ"ש בפ"ב בכתובות וכ"ש מזוייף (ע"כ):
ט
(ליקוט) מזוייף כו'. דר"ה גאון ור"ח ורי"ף כ' דוקא אמנה אבל הרא"ש שם הסכים לפרשב"ם דה"ה מזוייף (ע"כ):
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
(ש"ך סק"ב) דבכה"ג לא הו' כזכי. נ"ב צ"ע דגם כה"ג אם אין לו מגו דהחזרתי אינו נאמן שזה המשלח חייב לו:
ב
(ש"ך סק"ז) וכ"ה בחדושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים להדיא. נ"ב אמנם מדברי הרמב"ן שמבואר באס"ז ריש ב"מ בד"ה והאומר חצי שלי אי' בזה"ל והדין שאמרו שאין אמרי' מגו לאפוקי ממונא אפשר הוא. אבל יש לי לדקדק עליו ובפ' ח"ה מתבאר בס"ד עכ"ל. ונשמע עוד שם מדברי הרמב"ן דאף אי אמרי' מגו להוציא מ"מ יש גוונא דלא אמרי' עד"מ כשא' טוען לחבירו שמגיע לו ממנו חוב ממון והלה כופר וביד הנתבע יש כלים עשוין להשאיל ולהשכיר שקנאם מהתובע וביד התובע הי' לטעון על אותן הכלים שהשאילם לא היה נאמן להוציא בטענ' זו הכלים ממנו עכ"ז אינו נאמן על תביעת חובו במגו שהי' יכול לטעון שקר שלא מכר לו אותן הכלים ומגו להוציא כזו וכדומה לזה בודאי לא אמרי' זה תורף כוונת הרמב"ן יעו"ש:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
סעי' ב' (הדין עם המלוה) במה שאמרו חז"ל עבד לוה לאיש מלוה. צל"ע אם שייך כן רק בהלואה ולא בפקדון או שכר שכיר או הקפת כיון שאינו סגנון מלוה ממש אם כן לא שייך עי"ז צד עבדות ולא שייך עי"ז ההיא דמו"מ סי' פ"ג שכתבו הטעם רק משום עבד לוה לאיש מלוה ולולי זאת הי' שייך פרעון בעל כרחו שמי' פרעון וכן מסתבר. וגם דזקפו במלוה ועשו שטר חוב סתם כיון שמ"מ תחילה לא הלוה כדי לעשות גמילות חסד עם הקונה הסחורה ועסקא שחציו מלוה משמע ששייך בה עבד לוה לאיש מלוה בין עב"י כיון שלהיתר עסקא צ"ל בחי' המלוה בפ"ע מהריוח שמבחי' הפקדון. והרי המלוה כהלואת חן לגמילות חסד מה שאין כן בסחורה שהמוכר עושה לטובת עצמו. ובפרט בזבינא דרמי על אפיה שהמוכר נהיה יותר מהלוקח בהקפה וכביו"ד רכ"ז. ומ"ש בסי' נ"ח מהש"ס מעות שורו אין משם ראי' כי אולי חוב שבעל פה סי' מלוה גמילות חסד. גם אולי שם בזבינא חריפא וגם בזקף במלו' דלגבי שביעית הו"ל כמלוה בכך כיון דלא מצינו תקנת חז"ל לומר שהשוו בלא פלוג יש חילוק כנ"ל: הקונה סך תבואה מערימה גדולה והי' ב' מקחים בשני אופנים יד המוכר על העליונה לומר שנותן על מקח שרוצה ובפרט שאין פרטיות התבואה מסוימת בהכרי גדול באורו"ת ז"ל בשם הרדב"ז ז"ל שבתוך זמן פרעון אין יכול לומר שקיבל חוב ההוא משמע דאיירי בהכחשה ביניהם היאך פירשו וכ"ש בסתם שאין יכול לומר שמקבל על חוב שלא הגיע זמן פרעון. ואולי כיון שבאו לב"ד אחר זמן פרעון יכול לומר תפסתי אצלי הממון עד הזמן פרעון ואז קבלתם על חוב ההוא. גם שלכתחילה אסור לעכב ממון חברו בחנם מ"מ לעשות כן כדי לגבות חובו וכשהי' צד קלקול בטחון על הלוה י"נ שיכול לתפוס על חוב שרוצה גם אם הוא לפני זמן פרעון. וגם בהכחשה על מדובר מפורש אולי כשהמלוה מוחזק יכול לומר נתת לי לפני זמן הפרעון וגם שהוא נגד חזקה אולי חזקה ההיא אינה מועלת נגד חזקת מוחזק גם שמוציאים מהלוה ע"י חזקה ההיא מ"מ מיגו הרי קיימא לן שמועלת נגד חזקה ההיא. וכ"ה כשהמלוה מוחזק ויש לו מיגו: אם שותפו קיבל ואין מגיע חוב אחר [להשותפות] אין יכול להטות על חוב אחר ושותפו שלח על חוב שותפות כן י"ל מסברא: מה שבחו"מ פ"ג מצד עבד לוה כו' מסברא כן הוא רק על פי תקנת חז"ל ולא שייך לגבי נכרי. ובפרט דהו"ל הפקעה ואין חילול השם. וכל שכן אם כפי דיניהם מקבל רק על מה שנתן בידו:
ב
שם בהגה (וקבלם בשתיקה) אחד הי' לו מקח עם אחד על יי"ש. ואמר הלוקח לאחד תקבל יי"ש מיד המוכר לביתך על מנת שאפטר מהיי"ש המגיע לך ממני וקיבל עי"ז השני היי"ש לביתו ואח"כ טוען המקבל מגיע לי מהמוכר יי"ש כל כך. או על כל פנים מעות ועכשיו אני תופס היי"ש בשבילי ולא בשבילך. כראה שהרי זה כדססי' רס"ט וקפ"ג מצד מה שאמרו חז"ל ששתיקה של המגבי' מכרעת שהגבי' כמו שאמר לו חברו להגבי' בשבילו וכן הוא בזה שאין מועיל שום אמתלא בזה כמו במציאה שגם שהי' מוכרח לשתוק שאם הי' צווח הי' חברו קודם להגבי' לקנות לעצמו. מכל מקום מועלת ההגבהה לקנות לחברו וכ"ה בזה שמסתמא זכה בשביל חברו וצלע"ע היטב: ואם לא אמר להלוקח מאומה. רק אמר למי שקיבל ממנו היי"ש שהוא רוצה לקבל יי"ש ממנו על מה שמגיע ממנו יי"ש לפ' שמכר יי"ש לי נראה שאין הכרע כלל עי"ז כי יכול לומר אלו הייתי אומר לך שמקבל היי"ש על שמגיע לי ממך. אולי לא היית נותן לי וחברו קשה ממנו לשימהר בעל היי"ש ליתן על המגיע ממנו לו ממה שיתן על המגיע ממנו להמקבל ממנו. ומועיל בזה אמתלא לומר שלא זכה לחברו רק לעצמו וי"ל דהו"ל מחשבתו ניכרת וצלע"ע היטב: וכן משמע ברס"י פ"ג בשם תשובות הרשב"א ז"ל. וע"ש באורות ז"ל וי"ל ג"כ שיש חילוק בין אמירת זכה לי לאמירת הלוה זכה למלוה. כי המלוה באמרו זכה לי כיון שיש לו עי"ז טובה מסתמא כוונתו בדרך דוקא שיזכה בשבילו שלזה קיימא לן שבזה שתיקה כהודאה. גם במוצא שלל רב שהי' חברו יכול ליטלו כל ששתק למה שאמר חברו זכה לי והגבי' קנה חברו ומשמע ממילא שגם כשהי' חברו יכול להגבי' כוותי' אינו יכול לומר לכך שתקתי לאמירתך זכה לי כדי שלא תקדים אתה לתפוש ולהגבי' וכל זה מצד שמה שגילה דעתו זכה לי הי' בדרך דוקא כיון שהוא טובתו. מה שאין כן מה שאומר הלוה זכה להמלוה שהדברים נוטים שהם רק דרך רשות אם תרצה לזכות זכה. והרי זה כאלו פירש כן בדרך אם תרצה כיון שאין להלוה תועלת במה שיזכה להמלו' כי כל שלא עשאו המלוה שליח אינו מוטל על אחריות המלוה. וכיון שלא הי' אמירתו דרך פיוס ובקשה כלל רק דרך רשות אולי הרי זה כאומר למי שהוא מקבל ממנו כנ"ל גבי מעשה דהיי"ש והיינו טעמי' דהרשב"א ז"ל שם. כן י"ל באולי וצל"ע. מו"ח נ"י אמר שאולי אמתלא זו ששתק דאם לא כן הי' חברו תופס מבטלת השתיקה וצלע"ע בזה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג:א׳
א
הדין עם המלו' ואם החוב שיש עליו ערב כבר עבר זמנו והחוב שאין עליו ערב עדיין לא הגיע זמנו אין המלו' יכול לומר מחוב שאין עליו ערב קבלתי כיון דעדיין לא הגיע זמנו ובע"כ צריך לקבלם על החוב שעבר זמנו וכן כתוב בטור וש"ע ושתיהם עבר זמנו. ובכנה"ג כתב ז"ל מלשון רבינו בעל הטורים יש להוכיח דוקא כששתי הלואות עבר זמנם וה"ה אם שתיהם לא עבר זמנם אבל אם חוב א' הגיע זמנו וחוב האחר לא הגיע זמנו פשיטא שאין המלו' יכול לו' מחוב שלא הגיע זמנו קבלתי דלא שביק אינש מלו' שהגיע זמנה ופורע מלו' שלא הגיע זמנה וכן מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' קכ"א ולי נרא' מדנקט הטור ושתיהם עבר זמנו משמע דוקא שתיהם עבר זמנם אבל אם שתיהם לא עבר זמנם לא אלא דיש חילוק בין בבא דרישא ובין בבא דסיפ' והוא דאם הלו' פרע בסתם אע"ג דשתיהם לא עבר זמנם מצי המלו' לו' אח"כ מחוב אחר קבלתים כיון דהלו' נתנו בסתם ולא פי' אלא אם חוב א' תוך זמנו וחוב אחר הוא אחר זמנו אפי' בסתם אמרינן לא שביק אינש מלו' שהגיע זמנה וכמ"ש בכנה"ג אבל בבא דסיפא שהלו' או' בפי' על חוב זה והמלו' או' לא אקבלם אלא על חוב אחר בזה הדין עם הלו' דכיון דשתיהם תוך זמנו אין המלו' יכול להכריחו לפרעון כיון דעדיין לא הגיע זמנו אבל הלו' יכול להכריחו לפרעון על החוב שאומר אפי' תוך זמנו ומשום דפרעון בע"כ שמי' פרעון אפי' תוך זמנו כמבואר בסי' ע"ד אמנם אם פרעו בקרקע דיש בו דין קדימ' נרא' כיון דמבואר בש"ע סי' ק"ד גבי מוקדם ומאוחר דאם הגיע זמן המאוחר קודם שהגיע זמנו של המוקדם גובין למאוחר ואחר שיגיע זמנו של מוקדם טורף מן המאוחר וא"כ ה"נ אם החוב שיש עליו ערב הוא מאוחר והגיע זמנו והחוב שאין עליו ערב הוא מוקד' ועדיין לא הגיע זמנו א"כ נהי דהוכרח לקבלו על החוב שיש עליו ערב שהגיע זמנו מ"מ השתא שהגיע זמן החוב שאין עליו ערב גוב' הקרקע שנתן לו הלו' מתחל' הרי הוא גוב' על החוב המוקדם והחוב שיש עליו ערב נשאר בחובו כיון דבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה א"כ הרי הוא טורף מעצמו מה שגבה בראשון על חוב המאוחר ויוכל לגבות חובו מן הערב וע' בערכין דף ז' אמר רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכו עלי ונתן ד' סלעים לשנים וא' לראשונ' יצא ידי שתיהם מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה בעידנ' דיהיב לשני' משעבד לראשונ' בעידנ' דיהיב לראשונ' תו לית לי' והקשו בתוס' ר"פ מי שהי' נשוי דהא מסקינן בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ותי' דגבי ערכין כיון דהכל להקדש ודאי מה שגבה גבה וע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דהכל לעצמו מה שגבה גבה וא"כ החוב שיש עליו ערב כבר נפרע מיהו לפי תירוצי' שתי' שם בתו' דהך דערכין מיירי במטלטלין או במלו' ע"פ א"כ אין לחלק בין היכא דהכל לעצמו או לא. וז"ל דהרמב"ם פ"ג מערכין נתן ד' לשני' וא' לראשונ' יצא ידי שתיהן שהערכין לאו כחובות נינהו והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"כ ע"ש ונרא' מלשונו דמיירי מדברים שיש בהם דין קדימ' דאי מיירי במטלטלין למה כתב שהערכין לאו כחובות הא בכל חובות נמי מה שגבה גבה אלא ודאי מיירי שיש בהם דין קדימ' ובשאר חובות מה שגבה לא גבה והערכין לאו כחובות וע"כ צ"ל משום דהכל להקדש וכמ"ש תוספות ובלחם משנ' שם הקש' דהא בגמ' אמרו מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ומשמע דבכולהו חובות דינא הכי וע"ש ואין זו קושיא על הרמב"ם אלא גם על פי' תוס' שפי' כיון דהכל להקדש אע"כ דמה שאמרו בגמ' מ"ט בע"ח מאוחר היינו בע"ח דהקדש והיכא דהכל להקדש: אמנם לענ"ד נרא' כוונ' אחרת בדברי הרמב"ם שכתב והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והוא דהרמב"ם לשטתו פ"ז מערכין דהקדש דמים נמי מפקיע מידי שעבוד אלא דבע"ח גוב' מן הפוד' והא למה זה דומ' ללוקח שכתב לו המלו' דין ודברים אין לי עמך וחזר ומכר לאחר טורף מהשני ע"ש וא"כ הכא דתנן ד' לשני' יצא ידי שני' אע"ג דחייב לראשונ' כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד ומש"ה אפי' מן הפוד' לא מצי הגזבר ליטול בעד ערך הראשון כיון דבשע' שנתן ד' לשני' וא' לראשונ' עדיין לא נפד' השד' וא"כ נתן לראשונ' כפי אשר תשיג ידו דהא מהקדש לא גבי דהקדש מפקיע מידי שעבוד ותו אינו צריך ליתן אפי' העשיר כיון דכבר נתן כאשר תשיג ידו ומש"ה מן הפוד' אינו גובה כיון דכבר יצא וזה שכתב הרמב"ם שהערכין אינו כחובות והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דבשאר חובות גובה מן הפוד' והערכין אינו כחובות דכיון דכבר יצא אפי' יש לו אח"כ א"צ ליתן וכמ"ש והוא נכון ולפי מ"ש בדברי הרמב"ם אין הטעם משום דהכל להקדש וגם מדברי תי' שני שבתו' ר"פ מי שהיו נשוי דערכין מיירי במטלטלין א"נ בחוב ע"פ א"כ אפי' הולך אל מקום אחר נמי מה שגבה לא גבה והכא בשני חובות נמי אם יש בהם דין קדימ' כגון בשטר ובקרקע מה שגבה לא גבה וצריך הערב לפרוע דחוזר וגוב' מה שיגבה על המאוחר בתחל' עתה חוזר וגוב' על המוקדם וכמ"ש:
פ״ג:ב׳
א
אקבלם לעצמי. ע' ש"ך שכתב דאפי' מסרו בעדים וא"ל הילך לפ' או תן לפ' ואע"ג דבסי' קכ"ה משמע דבכה"ג לא מצי השליח לעכבו לעצמו דשאני התם דמיירי שאומר השליח אמת קבלתים מתחל' להוליכו לפ' אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי וכיון שמתחל' זכה לפ' שוב א"י לעכב לעצמו אבל הכא מיירי שאומר מתחל' כוונתי לזכות לעצמי ומעולם לא כוונתי לזכות לפ' וכן משמע מהרשב"א כו' גם מהראי' שהביא הרשב"א שם מפ"ק דמציעא בדאמר תחל' משמע כן עכ"ל ובתומים השיג עליו בזה כיון דקי"ל הולך כזכי והלה קיבלם בשתיק' היאך נאמן לומר אני זכיתי בה תחל' וילפינן לה מהך דראה את המציא' ומבואר בטור וש"ע סי' רס"ט דאם אמר זכה לי במציא' ונטל' בשתיק' ואמר אני זכיתי בה אינו נאמן דשתיק' כהודא' כו' ובפרט שהרשב"א למד כל דינו מהך דאני זכיתי בו תחל' ושם מבואר דבאומר זכה לי אינו נאמן עכ"ל ונעלם ממנו דברי הש"ך בסי' רס"ט סק"ד בהא דכתב בש"ע דאם אמר זכה לי אין המגבי' נאמן לומר לצורכי הגבהתי וז"ל הש"ך שם ואע"ג דמעיקר' בש"ס הוי ס"ל דתנה כזכי והוי ס"ל דבתנה נאמן מ"מ לענין נאמנות אף מעיקרא ס"ל לש"ס דזכה עדיף דאינו נאמן לומר כוונתי לעצמי דמסתמ' עשה כדעת חבירו רק היכא שכוון באמת לצורך חבירו הם שווים עכ"ל והרי מבואר להדיא מש"ס שם לפי ס"ד דתנה כזכי ואפ"ה בתנה נאמן לומר לצורכי הגבהתי וזה הוא נמי ראיית הרשב"א מש"ס ומוכח לפי הס"ד דתנ' הוי כזכי ולענין נאמנות נאמן לו' לעצמי כוונתי כיון דלא אמר זכה בפי' וא"כ ה"נ אע"ג דהולך כזכי לענין נאמנות אינו כן רק היכ' שכוון באמת לצורך חבירו הוי כזכי אבל לענין נאמנות לעולם בכל הלשונות דהוי כזכי נאמן לו' לעצמי זכיתי אלא דוקא באומר זכה אינו נאמן וז"ב ודוק:
פ״ג:ג׳
א
ואינם יודעים מאיז' שטר וקשה מ"ש מהא דאמרינן סוף ב"ב האומר לחבירו שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע אלמא כיון דאתחזיק שטרא דפרוע ולא ידוע אם קטן הגדול פרוע ולמה יהי' הכא המלו' נאמן ואפשר דכיון דאם קיבלם בסתם הרשות ביד המלו' לקבל על איזו חוב שירצה והלו' שטוען שהמלו' קיבלו בפי' על חוב זה עליו להביא ראי' ואכתי צריך ישוב:
פ״ג:ד׳
א
אבל שטר כשר עיין מ"ש בסי' קמ"ו ס"ק ט"ו:
פ״ג:ה׳
א
נשבע הלוה היסת כתב הרמב"ם בפי' המשניות סוף שבועות וז"ל וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון והוציא שטר בסך הממון אשר זכר ואמר שמעון שלהד"מ ואמר שאין לו אצלי כלום והשטר ההוא היה בידו בנאמנות והודה ראובן ששטר מוקדם הוא על הדרך שזכרנו יהיה דין שישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן אצלו כלום ולא נאמר כאן מגו דיכול לו' שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם ויש לו אצלו החוב שאין לו' מגו אלא לפטור האדם מחוב לא שיגבה מאחרי' בטענתו כשיזדמן לטעון מגו כמו שיזדמן בזה הדין אשר זכרנו וזה עיקר אמת ומועיל עכ"ל ועייך ש"ך שהקש' דכיון דהרמב"ם סובר דמוקדם כשר למיגבי מב"ח תו לא הוי מגו להוציא כיון דאיכא שטרא ובכנה"ג כ' קושיא זו בשם מוהר"ש יפה דצ"ל דהרמב"ם סבר דמוקדם פסול לגבות מב"ח ואלו בפ"ה ממלו' פסק הוא ז"ל דלא פסיל אלא למיגבי ממשעבדי וכתב שם ז"ל אמר המאסף מתפלא אני מהרב ז"ל איך שפט שדעת הרמב"ם בפי' המשנה דמוקדם פסול אפי' לב"ח ודברי הרמב"ם מחייבים ההיפך שאם דעת הרמב"ם שפסול מכל וכל היכי קאמר ולא אמרינן ניהמני' במגו דאי בעי אמר שטר כשר והלא אין זה מגו דלא אמרינן מגו אלא היכא שאם מהימנין ליה בטענ' שאומר עכשיו זוכ' באותו טענה אבל אם אפי' מהימנין ליה במ"ש מוקדם מה בכך שטר מוקדם פסול ואינו זוכה באותו טענה וכמו שמוסכם מכל בעלי הוראה וכו' ע"ש ואני איני מבין פליאה זו דודאי גם במוקדם אם היה הלוא' אמת דל שטרא מהכא ואפי' אומר בע"פ חייב לי אם יש לו מגו דאי בעי אמר שטר כשר אי לאו משום מגו להוציא מהימן וזה פשוט ובעיקר קושיא שהקשו מוהר"ש יפה והש"ך הנה לפי מ"ש בסי' פ"ב סק"י בדעת תלמידי ר"י דאפילו במקום דאיכא שטרא ל"א מגו להוציא וההיא דסטראי אינו מוכח ע"ש א"כ אפשר דגם הרמב"ם סובר הכי ועוד דע"כ ל"מ מגו להוציא היכא דאיכא שטרא אלא היכי דגם לדברי הלוה איכא שטרא מעליא וכגון בטוען פרוע דגם הלוה מודה דהוי שטרא מעליא ואמרינן מגו להוציא דהוי כגבוי לענין מגו להוציא אבל היכא דלפי דברי הלו' א"כ שטר אע"ג דלפי המלוה יש כאן שטר כיון דבזה הם נדונים אם יש לו שטר או לא תו ל"מ המגו להוציא וה"נ כיון דאומר הלוה אמנה דלא ניתן לכתוב ואפי' מב"ח לא גבי כשטוען פרעתי וכמ"ש בסי' פ"ב סק"א מזה ע"ש) (ועוד נראה לענ"ד דלא מהני מגו להוציא בשטר אלא בשטרא דגבי ממשעבדי דאית ביה אחריות נכסים דזה הוי כגבוי ואע"ג דאנן קי"ל כב"ה דלאו כגבוי מ"מ כ' הרמב"ן בתשובה סי' ק' דלענין זה הוי מגו להחזיק כיון דהוי כגבוי עיין כנה"ג בכללי מגו ס"ק נ"ז מה שמחלק ג"כ בזה דאע"ג דקי"ל כב"ה אפ"ה היכא דאיכא מגו הוי כגבוי אבל בשטר שאין גוב' בו ממשעבדי אפי' לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי אפ"ה בשטר שאין בו אחריות נכסים לא הוי כגבוי כדמוכח פ' השולח (גיטין דף ל"ז) דשטר בין יש בו אחריות בין אין בו אחריות משמט והתניא שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט ההיא ב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי ע"ש הרי מבואר דגם לב"ש דאית ליה כגבוי אינו אלא בשטר שיש בו אחריות וא"כ ה"ה לענין מגו להוציא אינו אלא בשטר שיש בו אחריות דהוי כגבוי וכיון דמוקדם ממשעבדי אינו גובה ה"ל כשטר שאין בו אחריות והוי מגו להוציא והוא נכון. אבל קשה בהא דאמרינן פ' מי שמת בהא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובע"ח אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן ובש"ס דף קנ"ז בעי למיפשט מיני' דאקני משתעבד דאי ס"ד לא משתעבד נהי דאב מיית ברישא דאקני הוא אמר להו ר"נ זעירא חברין תרגומא מצו' על היתומים לפרוע חובת אביהם מתקיף לה ר"א מע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ותיפוק ליה דאם אינו אלא מלוה ע"פ ולא גבי מלקוחות דהוי דאקני היכי קאמרי ב"ש יחלוקו דהא טעמא דב"ש אינו אלא משום דסברי שטר העומד לגבות כגבוי כדאמרינן פ' החולץ (יבמות דף ל"ח) ע"ש וכיון דדאקני לא משתעבד תו לא הוי כגבוי דכי נמי מיית אב ברישא דאקני הוא ואפשר דאתקפתא דרב אשי אלימא דהוא גם לב"ה ובזה יש ליישב קושיית תוס' פ' החולץ (יבמות דף ל"ח) ד"ה בית שמאי אומרים נוטלת כתובת' ולא שותת וז"ל והא דתנן בריש פרק ארוסה (סוטה דף כ"ד) ארוסה ושומרת יבם לא שותת ולא נוטלת כתובתה ולא פליגי ב"ש ע"ש. ולפי מ"ש דבשטר שאין בו אחריות נכסים גם לב"ש ל"ה כגבוי והרמב"ם כתב בפ"י מאישות המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גירשה גובה עיקר מבני חרי ועיין ברא"ש פרק נערה שכתב שכן דעת רב שרירא גאון דאם כ' לה כתובה מן האירוסין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דלא טרפה ממשעבדי ומש"ה לא פליגי ב"ש שם דבארוס' גם לב"ש ל"ה כגבוי כיון דאין בו אחריות נכסים למיגבי ממשעבדי ואכתי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה צריכין ביאור דנהי דמגו ל"מ ביה דהוי להוציא למה לא יהא בעל השטר נאמן בלא מגו כיון דאית ליה שטרא ואע"ג דמוקדם הוא מ"מ כיון דמוקדם כשר למיגבי בי' ע"כ לא מצי טעין על מוקדם שהוא אמנה דא"כ גם פרעתי יהי' נאמן במגו דאמנה וע"כ כיון דשטר כשר הוא למיגבי מב"ח אין הלוה נאמן. לומר שהוא אמנה ולמה יהיה כאן הלוה נאמן לומר אמנה ולכן נראה דודאי שטר דלית ביה ריעותא כלל וכגון שטר שהוא למשעבדי ואין בו ריעותא למשעבדי או שטר שעומד לב"ח ולית ביה ריעותא לב"ח לא מצי לוה אמר אמנה לארועי שטר שהוא בחזקת כשר לפנינו ומש"ה שטר מוקדם שידוע בעדים שהוא מוקדם כיון דכשר למיגבי מב"ח אע"ג דאית ביה ריעותא דהא נכתב גם למשעבדי והוא פסול למשעבדי משום ריעותא זו אינו יכול להוסיף עוד ריעותא ולומר שהוא אמנ' ג"כ נוסף על ריעותא דמוקדם אבל הכא דשטר יצא לפנינו בחזקת כשרות אפי' למשעבדי והמלו' בעצמו מודה שהוא מוקדם ומרע כחו למשעבדי עכ"פ והלוה אומר אינו מוקדם אלא פעולה אחרת והוא אמנה בזה אמרינן כיון דהשטר לדברי המלו' נמי יצא מחזקתו חיישינן לטענתי' דלו' דאפשר אינו מוקדם אבל אמנה ובמגו אינו נאמן דהוי להוציא אבל אם ידוע שהוא מוקדם אין הלוה יכול להוסיף עוד ריעותא ולומר שהוא אמנה ג"כ ודו"ק ובכנה"ג ראיתי שכ' ז"ל אמנם צריך לדעת מה הוא דעתו של הרמב"ם בשטר מוקדם אם נאמן הלוה לומר פרעתי ולכאור' נראה דנאמן במגו דאמנ' וליתי' דלא דמי אמנה לפרעתי דפרעתי איכא למימר שטרך בידי מה בעי ע"ש ודבריו תמוה דהכא אנן קי"ל דאמרי' מגו נגד חזקה דשטרך בידי מה בעי כדאמרי' במפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכן במוד' בשטר שכתבו דצריך לקיימו גם בעיקר החקיר' אם נאמן לומר פרעתי במוקדם הוא מבואר בש"ע סי' מ"ג דבמוקדם א"י לטעון פרעתי אלא נראה כמ"ש דהיכא דידוע שהוא מוקדם ויטעון הלוה שהוא אמנה גם כן ולהוסיף על פסול מוקדם אין אנו חוששין לו דכי משום שנפסל למשעבדי תוסיף עליו עוד פסול אחר ולומר שהוא נמי אמנה והרי הוא ככת"י דכשר לב"ח דא"י לומר אמנה למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י אלא היכא שאין הדבר ידוע אם מוקדם כדברי המלוה או אמנה ולא מוקדם כדברי הלוה בזה אנו חוששין כיון דהריעותא לפנינו שהוא נגד חזקתו למשעבדי דאפשר הוא פסול לגמרי וכדברי הלוה וכמ"ש וז"ב:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
הדין עם המלוה. לשון הטור דעבד לוה לאיש מלוה:
ב
ואפי' שתק כשקבלם כו'. הטור לא כ' דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה ע"ש:
ג
אקבלם לעצמי. ע"ל סימן קכ"ה ס"ג שם כתב מור"ם דין אם השליח תופס לעצמו המעות שנתן לו המשלח ליתן לאחרים ואומר שזה שנשלח לו חייב לו ע"ש ובע"ש כ' ע"ז ז"ל ונרא' לי דהיינו דוקא בזה ששלח הלוה דיכול לומר מתחל' כונתי היתה לזכות בו לעצמי משא"כ אם שלח המעות עם אחר שישלם עבורו להרב' מלוין שלו (וידוע שדעת השליח הי' מתחל' לעשות כן) ונתנם השליח לאחד מהם דלא יכול לומר אותו המלו' שנתנם לו אקבלנו כולו על חובי שכבר זכה השליח במעות גם בשביל אחרים וצריך לתת לכל א' חלקו ואפילו אם תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקים ביניהם עכ"ל ע"ש והנה מ"ש בסוף ואפי' אם תפסם הא דכ' תפיס' לאפי' משום דכתב הריטב"א בתשוב' והביאו ב"י במחסי"ב בסי' זה ז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון ובא לוי ותופסן מיד שמעון שלא מדעתו ואומר שראובן חייב לו תפיסתו תפיסה ושמעון חייב לשלם לראובן לפי שפשע בשמירתו עכ"ל (ומדכתב שפשע בשמירתו מוכח דס"ל דה"ה אם תפס מיד שליח או מיד שומר נמי הוי דינא הכי דאל"כ מאי אריא פשע אפילו לא פשע נמי דהא שואל חייב באונסין ומה"ט כתב מור"ם להאי דינא לענין פקדון בסי' נ"ח ס"א וכמ"ש בסמ"ע שם ע"ש) ודוקא שתופס מידו זכה בה ולא כשבא ליד לוי מיד שמעון בתורת פקדון וכמ"ש ריב"ש והביאו מור"ם שם ואף דשם זכה בתפיס' ס"ל לבעל ע"ש לחלק דדוק' התם דאין באותו פקדון זכות כ"א לראובן המפקיד לכן אין מוציאין אותו מיד לוי התופס האומר שראובן ח"ל ואף אם יבא לשמעון הפסד על ידי תפיסתו ה"ל גרם היזק במקום שלא נתכוון להזיק כ"א להציל את שלו (ובזה נתבאר בסי' ס"ו ובסי' שפ"ח בדין הגורם היזק) דהפקדון בכל מקום שהוא ברשות ראובן הוא עומד ואפילו בשואל אף שנתחייב השואל באונסין היינו אם יאבד או ישתבר אבל כל שהוא בעיני' ברשות ראובן המשאיל הוא משא"כ בזה שמיד כשנתנו ראובן לשמעון יצא מרשות ראובן כי שמעון זכה בשביל כולם וכאלו קבלו כל אחד את חלקו וק"ל:
ד
הוא מלוה ע"פ. והערב גם כן נשתעבד בע"פ בשעת מתן מעות ובקנין:
ה
נאמן הלוה. דהא יש לו מיגו ואפילו אם לוה בעדים ולא פרעו עתה בעדים מ"מ יכול לומר פרעתיהו גם זה החוב בפעם אחרת ביני לביני דהא קי"ל המלו' בעדים א"צ לפרעו בעדים ואפילו לוה בקנין ואין העדים לפני הב"ד לקצת רבוותא כמ"ש לעיל ר"ס ע':
ו
ונפטר גם הערב אף שנתערב בקנין דבמקום דהלוה פטור גם הערב פטור כמ"ש בס"ס מ"ט וקכ"ט ס"ח:
ז
ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות. בפריש' כתבתי שאם פרעו שלא בעדים א"צ שיהיו לו על שניהם שטרות אלא אם יש לו שטר על הלוא' א' שהמלו' אומר שלא פרעוהו נאמן המלו' להוציא בשטרו מהלו' אפי' אם מלוה השני' היא בע"פ אלא משום סיפא דפרעו בעדים כ' שיש לו על שניהן שטרות דשם בעינן שיהיה להמלו' בירור על החובות והיינו דוקא בשטר וכבר כתבתי בסמ"ע בסי' שלפני זה סי"ב דכשיש בידו שטרא מעלי' ל מיקרי מיגו להוצי' ע"ש:
ח
ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו. המחבר אזל לשטתו שפסק בסי' נ"ח ס"ב דאם לא ידעו העדים אם נתנו לו בתורת פרעון או בתורת מתנה יכול לטעון סיטראי נינהו אפילו אינו מברר שחייב לו עוד חוב וגם הטור כתב כאן כן אף שחולק שם ללמדינו דאפ"ה נחמן המלו' כיון שיש בידו שטרות על שני החובות:
ט
שטר מקוים ואמר הלוה שהוא מזוייף. בטור לא כתב טענת מזוייף כי לא שכיחי לטעון מזוייף אשטר שכבר הוא מקוים אלא כתב טענת אמנה או פרוע ועפ"ר:
י
נשבע הלוה היסת ונפטר. אפילו להיש חולקין שאומרים דאמרינן מיגו להוציא וכמ"ש מור"ם בסי' פ"ב סי"ב מודה הכא דאין המלו' נאמן לומר שטר אחר הי' לי ואבדתיהו במיגו דאי בעי שתק ותבעו בשטר זה המקויים דשאני הכא כיון דהמלו' מוד' דתחילת ביאתו לב"ד הי' לתובעו בשטר פסול ואין אומרים מיגו אלא להוכיח מיניה שטענתו שטוען עליו מתחל' הוא אמת וכ"כ התו' ומהתימ' על ע"ש שכתב כאן טעם שנשבע הלוה ונפטר משום דלא אמרינן מיגו להוציא וכבר נתבאר בסי' שלפני זה סי"ב דיש פלוגת' בזה ודין זה הוא דינא דגמרא וכמ"ש בדריש' לשון הגמרא ואף שבע"ש לא כתב דעת החולקין גם זה יותר תמוה וכמ"ש ע"ש ודו"ק:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
וכן אם שלח. עיין ש"ך ס"ק ב' עד הולך כזכי וכו' כוונתו להקשות כיון דהולך כזכי מת"ת יהי' נאמן לומר שזכה לעצמו כיון דלית ליה מגו עם כל זה הלשון דחוק ועיין תומים שהקש' לקמן סי' רס"ח גבי מציאה דאם אמר זכה לי שאינו נאמן לו' לעצמי כוונתי היכא דלית לי' מגו. ולק"מ דש"ה דיכול לומר להכי שתקתי כדי שתתן לי המעות, אמנם זה דוקא בשליח שעשה הלוה אכל שליח שעשאו המלוה בעדים או שאמר ללוה תן לזה השליח שעשיתי לקבל המעות מידך ואחר שקיבלם אומר לעצמי קבלתים מחוייב להחזיר להמלו' שקיבלם בשבילו והטעם כיון דע"י שקיבלם בשתיק' נפטר הלוה מהמלו' הראשון כיון שמסרו לשלוחו ע"פ ציוויו נמצא השליח הזה ששתק כשקיבלם פטר הלוה מחובו דהא המלו' שוב אינו יכול לתובעו הרי זה בפוטר חובותיו של חבירו דחייב לשלם כמבואר בסי' ע"ו ועוד דדמי קצת להא דסי' נ"ח שיכול לו' מה לי ולך שהרי בתפיסתך תביא אותו לידי היזק ועל פי טעם הראשון שכתבתי אפי' מברר השליח בעדים שחייב לו ג"כ אינו יכול לתפוס:
ב
נשבע הלו' היסת. עש"ך ס"ט מ"ש בפי' המשניות להרמב"ם עד נאמן במגו ולכאור' תימה דאם השטר כשר אין צריך למגו דבלא מגו יהי' נאמן ועוד קשה מ"ש בריש דבריו דמיירי בכתב ללות ולא לוה וקשה דהא הרמב"ם מכשיר בכתב ללות ולא לוה כמבואר לעיל סי' מ"ג. לכן נרא' דכוונתו במ"ש ללות ולא לוה ברישא דמילתא היינו שכ' ללות ומסרו להמלו' דהרמב"ם לא מכשיר בכתב ללות ולא לוה רק במסירה להלו' אבל כשמסרו להמלוה שטר אמנה הוא ופסול, ומ"ש בסופו דמיירי במוקדם ממש שהשטר כשר מיירי שהעדים מסרו השטר להלו' והלוה מסרו להמלו' קודם ולא לוה והאמינו והעדים לא ידעו מזה וטוען המלו' שאף שמסרו לו קודם הלוא' מ"מ אחר כך הלו' לו על שטר זה ובאופן זה השטר כשר כמבואר לעיל בסי' מ"ג והלוה טוען שעדיין לא לוה לו כלל ועדיין שטר אמנה הוא ובזה ודאי דצריך המלו' מגו כיון שמוד' שהשטר הגיע לידו בלא הלוא' אינו ראי' ממה שהשטר תח"י שהלו' לו אח"כ מש"ה אינו נאמן אלא כשיש לו מגו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
ושתיהם עבר זמנן. אבל אם שתיהן תוך זמנו אז אם הלו' פי' לו שנתן לו על החיב שישלו ערב אין המלוה יכול לומר שקיבלם על חוב אחר כיון שאין יכול לכופו על זה הפרעון אבל אם נתן לו סתם יכול המלו' לומר שקיבלם על חוב אחר אבל אם החוב שיש עליו ערב הוא תוך זמנו והחוב אחר הוא עבר זמנו אפילו נתן לו סתם א"י לומר על חוב אחר קבלתי ואם סילק אותו בקרקע והחוב שאין עליו ערב הוא מוקדם כשמגיע זמן הפרעון יכול לטרוף הקרקע על החוב המוקדם ועל החוב השני יכול לתבוע הערב אף שקיבל הקרקע מקודם על חוב זה והטעם דהא יכול למכור השט"ח מוקדם לאחר וכשיטרוף הלוקח ממנו ודאי יתחייב הערב וכ"ה בקצה"ח ונכון. ונידון שליח שעש' המלו' אם יכול לתפוס עיין ביאורים:
ב
אקבלם לעצמי. אם אמר בלי דהוי כזכי צ"ל דטוען תיכף כשהי' נותן לו לזכות למלוה אחר לא נתרציתי בלבי רק דעתי היה לזכות לעצמי ומה בכך שאת' אמרת לזכות לאחרים אבל אם מודה שבשעה שקיבל הי' דעתו כמו שאמר המשלח רק אח"כ חזר בו לא מהני דכבר זכה הנשלח לו אבל אם לא אמר ל' דהוי כזכי כגון צא יפרע לו לפלוני וכדומ' כל כמה דלא יתנם לידו יכול לעכבם לעצמו בחובו וא"צ שיהי' דעתו מתחלה לכך כ"כ הש"ך ואפי' מסר לו בעדים נאמן לומר לעצמי כוונתי:
ג
קבלתם. ואם המלו' שלח שליח לקבל מעות פרעון על חובותיו ופירש להשליח שיקבל הפרעון על איזה חוב שירצ' ופרע לו והשליח אינו כאן והלוה טוען שבפי' קבלם על שיש לו בו ערב וכדומ' אין המלו' יכול לערער דהא טוען שמא ואולי האמת עם הלוה אבל אם טען המלו' ששלחו סתם לקבל מעות א"כ יכול לטעון לתקוני שדרתיך ונאמן המלוה שכך הוא כיון שיש שטר בידו ש"ך:
ד
אפי' אם הי' קבלן. הש"ך תמה דבעה"ת לשיטתו דס"ל דמלוה ע"פ בטוען הלוה פרעתי נפטר הקבלן ואף כאן הרי המלוה טוען ע"ז החוב שנעשה קבלן פרעתיך אבל לפמ"ש הש"עסי' קכ"ט סט"ו דמלוה ע"פ וטוען הלוה פרעתי לא נפטר הקבלן אף כאן הדין כן דהא המלוה טוען לא נפרעתי ופרעון שקבלתי סטראי נינהו. ודוחק לחלק בין טוען לא נפרעתי או טוען נפרעתי רק סטראי נינהו דמ"ש סוף כל סוף לא נפרע על חוב זה:
ה
אם פרעו שלא בעדים. בזה א"צ להיות ב' החובות בשטר דאפי' א' בשטר וא' בע"פ נאמן לומר על חוב בע"פ קבלם במגו דלא קיבל כלל פרעון כדלעיל סי' נ"ח רק בפרעו בעדים סתם צריך האי דינא דשני חובות בשטר דאל"כ לאו כל כמיניה לומר שחייב לו בעל פה כיון שהעדים מעידין על הפרעון סמ"ע וש"ך ופשוט:
ו
נאמן לומר. כ' הכנה"ג בשם תשו' הרדב"ז דאם חוב א' תוך זמנו וא' לאחר זמנו אינו יכול לומר על חוב תוך זמנו קבלתי דלא עביד אינש דפרע גו זימני' ונכון הוא אלא שספק בהלואה סתם דקי"ל דהלואה סתם הוא ל' יום אין יכול לטעון כיון דהלוה נאמן לומר פרעתי ולא אלים בזה הך חזקה. עוד כ' הרדב"ז בשם ריטב"א דאם הוא חייב לו בעצמו וחייב בערבות מחמת אחר ופרע לו אינו יכול לומר בעד החוב שנתערב קבלתי דלא שביק חוב דידי' ופרע מה שנתערב בעד אחר והוא תמוה דהא ביד המלוה לקבל כל מה שירצה.
ז
נשבע הלוה היסת. ולא הוי מגו דהוי מגו להוציא כ"כ הש"ך ונכון דלא כהסמ"ע שכתב הטעם הואיל והצריך לשקר תחלה דזהו סברא לא למסקנא) (וע"ב דאם המלוה מודה על השטר שהוא מוקדם ולוה אומר שלא לוה אז אם המלוה אומר שמן העדים בא לידו קודם ההלואה לא מהני מגו כיון שמודה שהשטר פסול ואם אומר שמן הלוה בא לידו בשעה שהלוה אף שאומר שהוא מוקדם נאמן לומר שלוה אף שאין לו מגו אבל אם אומר. שהלוה מסר לידו קודם ההלואה ואח"כ לוה לו אם יש לו מגו נאמן ואם לאו א"נ:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
וכן אם שלח. עיין באר היטב עד והלכך כיון שמתחלה זכה בהם לפלוני שוב אינו יכול לעכבם לעצמו כו' ובס' דגמ"ר כתב בזה וז"ל וצ"ע דא"כ אפי' יש לו מגו דלהד"ם נמי לא יועיל שהרי מודה שכבר קבלם וזכה בהם לצורך פ' וע' בסי' קכ"ה בש"ך סקנ"א עכ"ל. וע' בתומים ובנה"מ מזה וע' בתשו' ושב הכהן סי' נ"א מענין זה באריכות:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ג
א
[שו"ע] ושתיהן עבר זמנן. נ"ב ע' בב"ש אה"ע סי' כ"ח סק"ט ובט"ז שם:
ב
[ש"ך אות ב] שוב א"י לעכבם לעצמו. נ"ב זה תמוה דא"כ מאי מהני מגו דלהד"ם הא אף דמאמינים לו דהמשלח חייב לו הא כבר זכה לאחרים ובעיקר קו' הש"ך נלפע"ד כיון דאם ידוע בעדים דחייב לשליח מהמנינן לי' דנתכוין מיד לזכות לעצמו דמזה מיירי הך דהכא. ה"נ אם יש לו מגו דמאמיני' (אי) דחייב לו נאמן לומר דתפס תחלה לעצמו ועדיף מדהכא דגם ע"ז דנתכוין לזכות לעצמו מכח המגו אבל אם באמת אינו חייב לו בודאי נתכוין לזכות להמלוה שנשלח לו וא"כ ההיא דלקמן דמיירי בא"י דחייב לו משו"ה ביש לו מגו דלהד"ם נאמן במגו דחייב לו ושנתכוין תחלה לזכות לעצמו. אבל במסרו בעדים א"נ במגו דהחזרתי (דאינו) [דאנו] דנין דאינו חייב לו וזכה להמלוה ואם [כן] חייב השליח לשלם להמלוה ודו"ק:
ג
[ש"ך אות ה] וי"ל דשאני הכא כיון שהמלוה מודה. נ"ב עדיין קשה דלהימן המלוה לגבי ערב במגו דלהד"ם וכיון דהוא טוען ברי והערב שמא אמרי' מגו להוציא כמ"ש בש"ך בכללי מגו אות ט"ו:
ד
[ש"ך אות ז] דברי הסמ"ע תמוהים. נ"ב לפענ"ד כיון דלהדי' חזינן דטעמא דר"י דלא הוי מגו היכא דמוכח לשקר תחלה א"כ בפשוטו ראו לומר דמאי אמרי' הלכ' כר"י בזוזא היינו מטעמא דר"י ומה"ת לומר דהלכתא כר"י ולא מטעמי' אלא כיון דדחיק להו לתוס' לומר כהרשב"א דרב אדא דמחלק בין ארעא לזוזא היא מטעם דמספקינן לי' אי הלכה כרב או כר"י א"נ מדפסקי' הלכה כרבה בעי ע"כ היכא דמוכרח לשקר תחלה הוי מגו א"נ הא דהלכה כר"י בזוזא הוי הלכתא ולא מטעמא אלא משום דהוי מגו להוציא וכיון שכן להי"ח דאמרי' מגו להוציא דהוכיח לו' דהחילוק בין ארעא לזוזא משום דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כרבה או כר"י וכמו דהוא להש"ך דס"ל דהי"ח ס"ל כהרמב"ן דאיירי באינו מקויים א"נ הא דמחלק בין ארעא לזוזא היינו דהוי ספק אי הלכה כרבה דגם באינו מקויים הוי מגו או כר"י דאינו מקויים לא הוי מגו וכמו דכתב הש"ך להדיא בס"ק ט' בסופו. א"כ י"ל ג"כ הי"ח ס"ל כר"י דטעמא דר"י היינו דבמוכרח לשקר תחלה לא הוי מגו ורב אדא מחלק בין ארעא לזוזא היינו דהוי ספק אי הלכה כרב או כר"י דהך ספק אם במוכרח לשקר תחלה מקרי מגו ומש"כ הסמ"ע כ"כ התוס' היינו דתו' כתבו דזה טעמא דר"י וכיון דלהי"ח מוכח דהוי ספק בהלכה אי כרב אי כר"י דבענין אחר אין מקום לחלק בין ארעא לזוזא א"כ הא דק"ל בזוזא א"נ היינו מטעמא דדלמ' הלכה כר"י דמוכרח לשקר תחלה לא הוי מגו דברי הסמ"ע נכונים וכמו דס"ל להש"ך דמספקינן (אם) באינו מקויים. ה"נ י"ל להסמ"ע דמספקי' להלכה אם במוכרח לשקר תחלה הוי מגו ודו"ק:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ג:א׳
א
ואפילו שתק כו'. כתב בסמ"ע הטור לא כתב דין זה ומשמע דלא ס"ל הכי עכ"ל ולא נהירא וכן משמע להדי' בב"ח ושאר אחרונים דהטור אינו חולק על זה ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה:
פ״ג:ב׳
א
וכן אם שלח כו' משמע דמיירי אפי' יש עדים בשעה שקבלם שליח וא"ל הולך או תן מנה זו לפלוני ואעפ"י דלקמן סימן קכ"ה ס"ג משמע דבכה"ג לכ"ע אין השליח יכול לעכבם לעצמו כיון דלית ליה מגו וכמ"ש הבעה"ת והטור שם וכמ"ש שם בס"ק כ' ע"ש וליכא למימר דשאני הכא דידוע שהיה חייב לשליח דס"ס זיל בתר טעמא דהתם דאינו נאמן במגו דהחזרתי כיון דהולך כזכי אלא נרא' דשאני התם דמיירי כשאומר אח"כ אמת קבלתים מתחלה להוליכם לפ' אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי והלכך כיון שמתחל' זכה בהם לפ' שוב אינו יכול לעכבם לעצמו אבל הכא איירי שאומר מעולם לא כוונתי לזכות בהם לפלוני רק מתחל' כוונתי בהם לעכבם לעצמי ומה ששתקתי שתתן לי המעות וכן משמע מל' תשובת רשב"א שמביא ב"י לעיל סי' נ"ח מחו' ה' שכ' וכשתבעו יודא אמר לא זכיתי מחמתך אלא מחמת חובי כו' וגם מהראי' שהביא הרשב"א שם מפ"ק דמציעא בדאמר תחל' משמע כן ע"ש מיהו דוקא בשידוע שחייב לו ואז יכול לעכבם אפילו קבל בעדים וכן משמע בלשון תשובת רשב"א שמביא ב"י לעיל סי' נ"ח ולקמן סימן קכ"ה וד"מ כאן שהיה ידוע שחייב לו דאל"כ אינו יכול לעכבם לעצמו אלא א"כ קבלם שלא בעדים או שהוא בענין שיכול לומר החזרתי מטעם מגו ודו"ק א"נ כשלא א"ל אלא צא ופרע לפלוני בעל חובי דכהאי גוונא לא הוי כזכי וכמ"ש לקמן סקכ"א ס"ק מ"ב בשם ראב"ן ע"ש:
פ״ג:ג׳
א
אקבלם לעצמי כו'. וכתב הע"ש אבל אם שלח ע"י שליח לשלם להרבה מלוין שלו ונתנם השליח לא' מהם או תפסם א' מן השליח מוציאים מידו וחולקים ביניהם ומביאו הסמ"ע וכ"כ הב"ח וכ' הטעם דמיד שאמר הלוה תן לזה כך ולזה כך קי"ל דתן כזכי וזכה השליח בשביל כל א' וא': עוד כתב הסמ"ע בביאור דברי הע"ש ע"פ תשו' הריטב"א שהבי' הב"י כאן בסי' זה דזכה אותו התופס בתפיסה והוא ללא צורך לפי מה שנתבאר לעיל סי' ל"ח סעיף א' ס"ק ו' ז' דליתנהו לדברי הריטב"א וע"ש:
פ״ג:ד׳
א
נתתים לך וע"מ כן קבלתם כו'. מוכח מזה דאם המלוה מודה דע"מ כן קבלם תו לא מצי לטעון סטראי וכן מוכח מתשו' הר"ן ומביאו ב"י לעיל סי' נ"ח ע"ש וכ"פ בפשיטות בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ו וסי' קי"ב ע"ש וכ' עוד שם דאם פרעו לוה ע"י שליח המלוה דנאמן הלוה בלא שבועה שפרעו לשליח על חוב זה אם אין השליח בפנינו כיון דהמלו' טוען שמא עיין שם ונרא' דמיירי כשמודה המלוה שעשאו שליח לגמרי לקבל על איזה חוב שירצה אבל אם אומר המלוה שלא שלחו רק סתם לקבל מעותיו יכול לומר אני לא הייתי מתרצה רק על חוב שאין בו ערב ואיהו שנתרצה וקבלו על חוב שיש בו ערב שינ' מדעתי ולתקוני שדרתי ולא לעוותי וכדלקמן ריש סי' קפ"ב ונאמן המלוה בכך כיון שיש שטר בידו נ"ל ודו"ק ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' רכ"ז:
פ״ג:ה׳
א
אפי' היה קבלן קשה לי דהא לקמן סי' קכ"ט סעיף ט"ו פסק דקבלן חייב וי"ל דשאני הכא כיון שהמלוה מודה שקבל מעות ודוחק וגם הבעה"ת שממנו מקור דין זה ס"ל גם בעלמא כן וכמ"ש בסי' קכ"ט שם ע"ש וצל"ע:
פ״ג:ו׳
א
אם לא פרעו בעדים כו'. בזה שלא פרעו בעדים א"צ שיהי' לו שני שטרות אלא בשטר א' סגי אלא משום סיפא דפרעו בעדים כ' שיש לו שני שטרות:
פ״ג:ז׳
א
הוציא עליו שטר מקוים כו'. נשבע הלוה היסת ונפטר כתב בסמ"ע וז"ל ואפי' להיש חולקין שאומרים דאמרינן מגו להוציא וכמ"ש מור"ם בסי' פ"ב סעיף י"ב מודה הכא דאין המלוה נאמן לומר שטר אחר הי' לי ואבדתיהו במגו דאי בעי שתק ותבעו בשטר זה המקויים דשאני הכא כיון דהמלוה מודה דתחלת ביאתו לב"ד הי' לתבעו בשטר פסול ואין אומרים מגו אלא להוכיח מיני' שטענתו שטוען עליו מתחלה היא אמת וכ"כ התוספות ומהתימה על הע"ש שכתב כאן טעם שנשבע הלוה ונפטר משום דלא אמרינן מגו להוציא וכבר נתבאר בסימן שלפני זה סי"ב דיש פלוגת' בזה ודין זה הוא מן הש"ס ואף שבע"ש שם לא כתב דעת החולקין גם זה יותר תמוה וכמ"ש ע"ש ודוק עכ"ל ואני אומר יפה כוון הע"ש ודברי הסמ"ע תמוהין דע"כ לא כתבו התוס' בשם ר"י הכא טעמא דלא הוי מגו משום שמוכרח לשקר תחלה אלא לרב יוסף אבל לפי מה שפסק רב אידי בר אבין הלכתא ע"כ לא קאי האי טעמא אלא טעמא הוא משום דאין אומרין מגו להוציא דאי לא הוי מגו כיון שמוכרח לשקר תחלה א"כ אמאי פסק הלכתא כרבה בארעא וכ"פ כל הפוסקים וכמו שנתבאר לקמן סימן קמ"ו סכ"ה וכן כתבו התוספות שם להדיא (פ' חזקת הבתים דף ל"ב ע"ב) ד"ה והלכתא בשם ר"י וז"ל ונראה לר"י דהיינו טעמא דהלכתא בארע' כרבה וכרב יוסף בזוזי משום דאמרי' מגו לאוקמי ממונא כו' וכ"כ הגהת מיי' פט"ו מטוען וע"ש וכן מוכח להדיא בהרא"ש שם ובפ' הכותב גבי פוגמת ופוחתת כתובת' ע"ש וכן הוא להדיא בפסקי מהר"מ רקנטי סי' רמ"ח ע"ש. וגם היש חולקין שבסי' פ"ב בע"כ ס"ל דמשום שהי' מוכח לשקר תחלה לא מבטלינן מגו דהא היש חולקין הוא הריב"ש סימן של"ו בשם האחרונים דס"ל דאמרינן מגו להוציא והם הרמב"ן והרשב"א ומביאם ה' המגיד פי"ד מה' מלוה במסקנתו דמפרשים הך עובדא דהכא בש"ס בשאין השטר מקויים אלא שיכול לקיימו אחר כך ונחלקו רבה ורב יוסף אי מהני מגו כשאין מקויים עכשיו אבל כשהוא מקוים עכשיו ס"ל בהדי' דמהני מגו אף להוציא מן הלוה אע"פ שהי' מוכרח לשקר תחלה ע"ש ומוכח כן בה' המגיד להדיא וכן הוא בחדושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים להדי'. וא"כ גם מה שהקשה הסמ"ע על הע"ש שהרי דין זה הוא מן הש"ס ל"ק מידי דבש"ס לא הוזכר שהשטר מקוים ויש חולקים מפרשים באינו מקוים (וע"כ השמיט בע"ש בסי' פ"ב היש חולקין משום דהיש חולקין ודאי פליגי ג"כ על הט"ו כאן וכאן הא סתמו המחבר והר"ב דלא כהיש חולקים ולדעת הר"ב צ"ל שסמך עצמו כאן אלעיל וכן כתב בד"מ להדיא דהרמב"ן והרשב"א חולקים על הטור והרמב"ם ע"ש) אבל הרמב"ם וט"ו דמפרשו לה במקוים ע"כ ס"ל דטעמא הוא משום מגו להוציא לא אמרינן וכמ"ש וכמבואר בתוס' והרא"ש והגה' מיי' שם וכן הוא להדיא בבעה"ת שער י"ז טעמא הכא משום דלא אמרינן מגו להוציא ולא הוזכר כלל שם האי טעמא שהי' מוכרח לשקר תחלה ע"ש. וכן משמע בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שהבאתי לקמן בס"ק ט' ואין לישב דברי הסמ"ע דס"ל דגם למסקנת התוס' קאי האי טעמא שהי' מוכרח לשקר תחלה רק דמסקינן בהאי טעמא ובעלמא אמרינן מגו להוציא רק הכא כיון דאיכא נמי טעמא דמוכרח לשקר תחלה לא אמרי' מגו להוציא דא"כ אמאי השיג הסמ"ע על הע"ש כיון דגם לדידיה צריך לומר הכא טעמא דמגו להוציא לא אמרינן א"כ גם דעת הע"ש יכול להיות כן (ועוד דיש לדקדק עליו מלעיל סי' פ"ב ס"ב ולקמן סי' פ"ד סעיף ד' ודוק) ועוד דמוכח בתוספות ובהגה' מיי' שם כתבו דדוחק לומר דמשום ספיקא פסק רב אידי הלכה כרבה בארע' וכרב יוסף בזוזי אלא משמע דלגמרי פסק כרבה ולא מספק ואפי' עבד עובדא כרב יוסף לא עביד ונראה לר"י דהיינו טעמא דהלכתא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרי' מגו לאוקמי ממונא כו' וא"כ כיון דלא מספקא לרב אידי מידי בע"כ דהאי טעמא שהי' מוכרח לשקר תחלה לאו טעמא הוא כלל דאל"כ אמאי הלכתא כרבה בארעא דהא ליכא למימר דמספקא ליה לרב אידי אי טעמא מעלי' הוא ולכך לא מפקי' ארעא אלא ודאי פשיטא ליה לרב אידי דאע"ג שמוכרח לשקר תחלה הוי מגו מעלי' ולא איכפת לן בהאי טעמ' כלל אלא מטעם אחר פסיק בזוזי כרב יוסף משום דאין אומרין מגו להוציא ועוד דהא כתבו התוס' שם בשם ר"י וכ"כ הגה' מיי' שם וכן הבעה"ת שם והא דאמרינן בסטראי מגו להוציא שאני התם דאיכא שטרא מעלי' כו' ואם כדברי הסמ"ע הא מעיקרא לק"מ דהתם אינו מוכרח לשקר תחלה אלא ודאי כמו שכתבתי דלמסקנ' לא הוי טעמ' אלא משום דמגו להוצי' לא אמרינן וכ"כ הרא"ש שם להדי' במסקנ' דטעמ' הוא משום דלא אמרינן במגו לאפוקי ממונא ונמצא עלו דברי הע"ש כהוגן ושלא כדת השיג עליו הסמ"ע ולבי אומר לי שהסמ"ע לא עיין בתוספות והרא"ש רק בב"י שמביא כן בשם ר"י אבל באמת לא הועתק בב"י רק תחלת דברי ר"י אליב' דרב יוסף אבל למסקנ' דש"ס לא ס"ל לר"י הכי וכמו שכתבתי:
פ״ג:ח׳
א
או אמנה או פרוע. כן הוא בטור:
פ״ג:ט׳
א
נשבע הלוה היסת ונפטר. כבר כתבתי בסמוך דלהרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים המלוה נאמן כאן במגו כיון שהשטר מקויים דמגו להוציא אמרינן ולא נחלקו כאן רבה ורב יוסף אלא כשהשטר אינו מקוים רם יועיל כשיקיימנו אח"כ כיון שמורה עכשיו שהשטר פסול: וראיתי בספר גידולי תרומה דף צ"ט כתב וז"ל וקשה לי טובא לסברת הרמב"ן והרשב"א שהבי' הרב המגיד כיון דבשאינו מקויים מיירי דבשעת הודאתו לא הי' שם מגו א"כ היכא מסקינן דבארע' הלכת' כרבה שהרי אין מקום לחייבו כלל שהרי כשהודה לא היה מקוים כו' ותו תמיה לי מילת' טובא דהא בפ' הכותב מוכח איפכ' בההיא דפוחתת כתובתה ופרכי' במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמ' ומשני באומרת אמנה היתה ביני לבינו כו' עד ומכל מקום דבריהם ז"ל צ"ע עכ"ל וכל דבריו תמוהין ולא ירד לסוף דעתם דמה שהקשה היכא מסקינן בארע' הלכתא כרבה שהרי כשהודה לא היה מקוים כו' תימה דאמאי מקשה ממסקנ' ה"ל לאקשויי ארבה גופיה מאי טעמיה הרי אין כאן מגו אלא ודאי לק"מ שאף על פי שעכשיו אינו מקוים מ"מ יכול לקיימו אחר כך וס"ל לרבה דכשיקיימו יהא נאמן על מה שטען כבר במיגו וכן מבואר להדיא בחדושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים ע"ש: ומה שהקשה מפוחתת נמי לק"מ דהתם למסקנא דפ' ח"ה פריך (ולא פריך במקיימת עתה דהא פשיטא דנאמן להרמב"ן והרשב"א דאית לה מגו אלא) קס"ד דמיירי שכתובתה אינ' מקויימת ויכולה לקיימה אח"כ דליכא למימר שכתובתה היא אמת דא"כ היאך נעשה מכתובה ת"ק אלף זוז וע"כ פריך במאי גבי חספא בעלמ' הוא כיון שאינה מקויימת אי נמי ס"ד דבאומרת כתובתה מזוייפת וא"א לקיימה אח"כ ופריך אליב' דכ"ע משום דודאי א"א לו' דכתובת' היא אמת דא"כ היאך נעשה מת"ק אלף זוז להכי מוקי לה באומרת אמנה היתה ביני לבינו ולא בעי לאוקמי שהעדים טעו דא"כ היו עדים שקרים וניחא לי' לאוקמי דהעדים כשרים וכן מבואר להדיא בחדושי הרמב"ם פ' ח"ה שאחר שפירש שם פלוגת' דרבה ורב יוסף דמיירי שלא הי' מקוים ויכול לקיימו אח"כ כתב וז"ל והא דאמרי' בפ' הכותב גבי פוחתת כתובת' אמאי קא סמכת אהאי שטרא חספא בעלמ' הוא הכי נמי בכה"ג הוא ואליב' דהלכת' מקשינן אי נמי אליבא דכ"ע מקשה דקס"ד דקאמר' כתובתי מזוייפת היא ואין עדים מצויין לקיימה דליכא מגו ואוקימנ' באמנה ביני לבינו ולא בעינן לאוקמ' במקויימת ופוחתת ממש דעבדו סהדי שקראי עכ"ל הרי כוונתו כמ"ש ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל גידולי תרומה דברי הרמב"ן אלו וה"ה דהוי מצי לאוקמי במקויימת לפנינו ואומרת מזוייפת היא ולא היתה אלא ת"ק דנאמנת במגו אלא דאוקמה באמנה וה"ה בהך דחד דינא הוא ועוד לא שכיח שיהא שטר מזויף מקוים ממש להכי אוקמ' במלתא דשכיח. נמצא גם מה שכתב הבעל גידולי תרומה בסוף דבריו לדעת הרמב"ן והרשב"א דגבי פוחתת לא מהני לה מגו אף שהשטר מקוים כו' ליתא ואישתמיטתי' דברי הרמב"ן הנ"ל דמוכחי להדיא איפכ'. ולענין הלכה אין בידי להכריע בין אבות העולם ונראה לפע"ד דבכל גווני הוי ספיק' דדינא ונ"מ דאי תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיניה כדין כל ספיק' דדינא ואפי' השטר אינו מקוים כשיקיימנו אח"כ נאמן על מה שטען כבר שהי' נאמן במגו כיון שעתה המלוה מוחזק וכן אי עבד הדיין עובדא והגבהו למלו' חובו מאי דעבד עבד וכן לקמן סי' קמ"ו סכ"ה גבי קרקע דאין מוציאין מיד הלוקח אפי' אין השטר מקוים לא מפקינן מיניה כשיקיימנו אח"כ כפי שיטת הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הרב המגיד פט"ו מה' טוען וכ"כ הטור לקמן ס"ס קמ"ו אם הוא בענין שיכול לקיימו שהעדים שחתמו לו שקר יקיימוהו כו' ואע"ג דהטור מפרש הך עובדא במקוים נראה דס"ל דבין שהוא מקוים ובין שיקיימנו חד דינא אית להו וכ"מ בהרא"ש פ' חזקת הבתים ע"ש. וכן אי עבד הדיין והחזיק את המערער בקרקע או שהחזיק המערער מעצמו בקרקע והוא תחת ידו אע"פ שהי' השטר מקוים לא מפקינן מיניה. ואע"ג דהתוס' כתבו דמהדרינן עובדא היינו לפי פירושם שכתבו דלאו מספיק' פסק רב אידי הכי אבל אין פירושם מוכרח דנהי דבקרקע לא מהני תפיסה בספיק' דדינא ומוקמינ' לה בחזקת מרא קמא וכמ"ש בספרי תקפו כהן באריכות י"ל דהכא הי' נרא' לרב אידי סברתו של רבה יותר אלא שלא הי' בידו להכריע לכך פסק בקרקע כרבה ולא רצה לעשות מעשה להוציא מהלוקח נגד סברתו של רבה וזה דעת רשב"ם שכתב דמספקא לרב אידי הלכתא כמאן כו' וכן מוכרח לומר לדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאמרי' מגו להוצי' וא"כ אמאי פסק רב אידי בזוזי כרב יוסף אלא ודאי היינו משום דמספק' ליה הלכת' כמאן ודו"ק וכן הוא להדי' בחדושי הרמב"ן וז"ל ונסתפק לבעלי הש"ס דין זה ואמרו שלא לעשות מעשה אלא היכי דקיימא תיקום כו' כן נראה לפע"ד: כתב הרמב"ם בפי' המשנה סוף שביעית אם טען הלוה השטר הוא אמנה והמלו' אומר אינו אמנה אלא מוקדם נשבע הלוה היסת ונפטר ולא אמרי' שהמלוה יהא נאמן במגו משום דמגו להוצי' לא אמרי' ומביאו ב"י לעיל סי' פ"ב מחו' ח' וכתב דהיינו עובדא דפרק ח"ה דרב ורב יוסף ונראה דמיירי בהנך מוקדם שהזכיר הרמב"ם שם מקודם כגון כתב ללות ולא לוה או פרוע וחזר ולוה בו או נמחל שעבודו דבהך גווני פסל ליה הרמב"ם נמי שם משום מוקדם דבהנך השטר פסול לגמרי והשת' הוי כמו עובדא דפ' ח"ה אבל במוקדם ממש כיון דס"ל להרמב"ם דגבי מבני חרי וכדלעיל סי' מ"ג סעיף ז' א"כ לדברי המלוה השטר כשר לגבות מן הלוה עצמו ונאמן במגו כן נראה לפי עניות דעתי:
אורים ותומים, תומים
פ״ג
א
יכול לומר אחר כך וכו' עיין אורים ס"ק ג' מ"ש בשם הש"ך והאמת אתו שכך דעת הרשב"א בתשובה באמת דהלוה יטעין אני זכיתי בה תיכף ולא היה דעתי לזכות להנשלח לו ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן רכ"ז שהעתיק תשובה זו באריכות וע"ש אבל דעת הש"ך שאפי' מסרו בעדים וא"ל הולך לפלוני וזהו אינו נראה כלל דהא כיון דקי"ל הולך כזכי וה"ל כאומר זכי לפלוני והלה קבלם בשתיקה איך נאמן לומר אני זכיתי בה תחילה וילפינן ליה מהך דראה מציאה וכו' הא שם מבואר בטור וש"ע סימן רס"ט דאם אמר זכה לי במציאה ונטלה בשתיקה ואמר אני זכיתי בו א"נ דשתיקה כהודאה וע"ש בב"ח ומה לי שהוא אומר זכה לי או שראובן אמר זכה ללוי ונטלו שמעון בשתיקה הרי זה זכה לו ואינו נאמן לעצמי זכיתי ובפרט שרשב"א למד כל דינו מהך דאני זכיתי בו תחילה ושם מבואר דבאמר זכה לי דאינו נאמן ועיין תשובת מהר"א ששון סימן רכ"ז הנ"ל שפקפק גם כן בהך דינא של תשובת הרשב"א הנ"ל אבל לא נתעורר במ"ש מדברי הטור הנ"ל והש"ע ולכן נראה דכיון דכתב הטור דאינו נאמן משמע דמכח נאמנות אתינן עליו סבירא לי' לרשב"א ס"מ כשנעשה המעשה בעדים דליכא מגו בזו אמרינן שתיקה כהודאה ולא מהני אמתלא כלל משא"כ עובדא דרשב"א מיירי בנתנו בלי עדים דיש לו מגו דלהד"ם ואם כן נאמן לומר דעתי היה לזכות בו תחילה במגו דלהד"ם ולא הוי חזקה אלימתא דנימא ביה מגו במקום חזקה ל"א ועיין בכנה"ג סימן קכ"ה בהג"ת ב"י אות ה' שהביא להדיא בשם תשובת הגאונים דאם נתנו בעדים דא"י לזכות לעצמו כי כבר זכה בו ליהודה והדברים מבוארים כמ"ש וכל דברי הגאונים דברי קבלה:
ב
נשבע הלוה היסת וכו' הקשה הש"ך לפי מ"ש הרמ"א בסימן הקודם די"א דאמרינן מגו להוציא והוא דעת הרמב"ן וסייעתו דהך הלכה כר"י בזוזי היינו בשטר בלתי מקוים אבל במקוים אף להוציא אמרינן ואם כן לא ה"ל לרמ"א לסתום פה בדברי מחבר רק לפרש לדעת י"א דוקא בשטר בלתי מקוים. ונראה דודאי דברי הרמב"ן ודעתו דחוק למאוד כמש"ל בריש כללי מגו רק לעיל הביא דעתו לצירוף וסניף דבתנאי בלא"ה יש לפקפק כיון דשטר מעליא מסייע ליה וכמש"ל באריכות ולכך בצירוף הך סברא וסברת רמב"ן משויה ליה ספק ולכך הביאו לספק אבל כאן השטר ודאי חספא בעלמא אין סברת הרמב"ן לחוד מספיק להביאו כי הוא דחוק וכמש"ל בכללי מגו באריכות:
ג
הלוה היסת כתב הרמב"ם בפי' המשנה מס' שביעית במשנה מוקדמים פסולים פירושו של מוקדמים שלוה בשטר ופרעו וחזר ולוה בו וא"כ הרי הוא מוקדם שיגבה מזמן ראשון וכו' וכתב לבסוף ויש לך לדעת ראובן שטען על שמעון בשטר ושמעון משיב אמנה הוא וראובן אומר לאו אמנה אלא מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו ישבע שמעון היסת ויפטר ואין לראובן מגו שהיה אומר מאוחר הוא דאין אומרי' מגו לאפוקי ממון וכו' עכ"ל והקשה הש"ך הא הרמב"ם ס"ל בחיבורו דמוקדמים כשרים לגבות מב"ח ולמה ישבע ויפטור ותי' דמיירי הרמב"ם בהך דלוה בשטר שנמחל שעבודו וא"כ פסול לגמרי עכ"ל והכניס עצמו בדוחק דלדבריו צריכין לומר במ"ש הרמב"ם מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו ולא כל דרך דהא מ"ש הרמב"ם מקדם דפי' בשטר שנמחל שעבודו ע"כ מיירי שלוה בע"מ באופן מחמת שנמחל שעבודו לית ביה חשד רק מחמת מוקדם וכ"כ הש"ך גופיה לעיל סימן מ"ג באריכות ע"ש א"כ הקושי' במקומו וצ"ל דכאן מיירי לא כמו שכוונתו לעיל רק שלא מסרו בע"מ וע"ז יאמרו כולם וכי הוא זה הדרך שזכר. ועוד יש להבין מה ביקש הרמב"ם בפירושו למשנה בדין זה וכי דרכו להביא דינים מה שאין צורך בו לפי' המשנה אלו היה עושה כן יאריך החיבור אלא ברור שרצונו לפרש המשנה בישוב קושיא ירושלמי שטרי מוקדמים פסולים מאן מודיע דהא עדים שוב אינן נאמנים לפסול שטר ואפי' נודע בבירור שבו ביום של השטר לא היה במקום ההוא אולי אחרוהו. ועיין מש"ל סימן מ"ג באריכות ולכך מפרש הרמב"ם דאיירי דמלוה גופיה מודה דהוא מוקדם והודאת בע"ד לחובתו מועיל יותר מכל עדים ולא קשה א"כ יהיה נאמן במגו דחייב לו אם מפיו של מלוה אנו חי' וע"ז תי' דה"ל מגו להוציא וזה ברור בכוונה של הרמב"ם וא"כ מוכח ע"כ דהך מוקדם היינו מוקדם הנאמר במשנה ולא איירי בשטר שנמחל שעבודו ולכן אין לדברי הש"ך קיום ויותר טוב לומר שרמב"ם בפי' משנה ס"ל כהנך פוסקים שטר מוקדם פסול לגמרי ואם כי בחיבורו חזר בו אין זה מהתימא כנודע כי מצינו כן בכמה דברים וכ"כ הרב המובהק בס' בני יעקב ע"ש:
אורים ותומים, אורים
פ״ג
א
הדין עם המלוה דעבד לוה לאיש מלוה סמ"ע:
ב
ואפילו שתק וכו' והטור לא הביאו ש"מ דלא סבירא ליה כן סמ"ע והש"ך כתב דאף הטור מודה לדינא וכן אמת ועיין מש"ל בסימן נ"ח מזה באריכות:
ג
אקבלם לעצמי וכו' אם א"ל בלשון דהוי כזכי כמש"ל סימן קכ"ה ס"ג באריכות צריך לומר דטוען תיכף כשהיה נותן לו לזכות למלוה אחר לא נתרציתי בלבי רק דעתי היה לזכות לעצמי ומה נ"מ אם אתה אמרת שאזכה לאחר כוונתי היה לזכות לעצמי ולא לזכות לאחרים. אבל אם מודה שבשעת קבלה היה דעתו כמ"ש המשלח רק אחר כך חוזר בו לא מהני דכבר זכה בו הנשלח לו. אבל אם לא אמר לו לשון דהוי זכי כגון צא ופרע לפלוני וכדומה כל כמה דלא נתנו להנשלח יכול לעכבם לעצמו בחובו ואין צריך שיהיה דעתו מתחלה לכך כ"כ הש"ך ועיין תומים ס"ק א' דהעליתי דווקא בא"ל שלא בפני עדים דאית לי' מגו דלהד"ם אבל במסרו בעדים וא"ל הולך דהוי כזכי תו אינו נאמן לומר לעצמי זכיתי כיון דל"ל מגו ע"ש:
ד
לעצמי ואם ראובן מסר לשמעון לשלם לב"ח הרבה וראובן קבלם על דעת כן הרי זכה שמעון להם ולכך אם טעה שמעון ונתן לב"ח אחד יותר מכפי הראוי לו או תפס בעל חוב ההוא מעצמו חייב בעל חוב ההוא להחזירו דכבר זכה שמעון בשביל בעלי חובות אחרים והרי הוא שלהם ע"ש ואין צריך לטעם של סמ"ע מדברי ריטב"א כי הטעם מבואר דהרי הוא גזל גמור בידו ופשוט וכך כתב הש"ך:
ה
וע"מ כן מזה מבואר דאם נתרצה המלוה לקבל בחוב זה הרי החוב תיכף נמחל וא"י אחר כך לחזור ולומר אקבלו בחוב אחר ש"ך ופשוט:
ו
קבלתם ואם המלוה שלח שליח לקבל מעות פרעון על חובותיו ולא פרע לו על איזה חוב שקיבל פרעון ופרע לו והשליח אינו כאן והלוה טוען שבפירוש קבלם השליח על חוב שיש בו ערב וכדומה אין המלוה יכול לערער דהא טוען שמא ואולי האמת עם הלוה אבל אם טוען המלוה בפי' אמרתי לו לקבל פרעון על חוב שאין בו ערב אם כן מה נ"מ בדברי שליח יכול לטעון לתקוני שדרתיו וכו' ולכך זוכה המלוה ונאמן המלוה בכך כיון שיש שטר בידו ש"ך:
ז
הוא מלוה ע"פ ונשתעבד הערב גם כן בע"פ בשעת מתן מעות ויש לו ללוה מגו דלהד"ם או פרעתי אפי' כשלוה בקנין כשלא נעשה בעדים דהרי יש לו מגו דכפר בקנין:
ח
אפילו היה קבלן הרב הש"ך תמה דבעה"ת לשיטתו דסבירא ליה במלוה ע"פ בטוען הלוה פרעתי נפטר קבלן ואף כאן הרי הלוה טוען על זה חוב שנעשה קבלן פרעתיך אבל לפי מ"ש הש"ע לקמן סימן קכ"ט סט"ו דבמלוה ע"פ וטען הלוה פרעתי לא נפטר הקבלן אם כן אף כאן הדין כן דהא המלוה טוען לא נפרעתי ופרעון שקבלתי סטראי נינהו. ודוחק לחלק בין טוען לא נפרעתי כלל או שטוען נפרעתי רק סטראי נינהו דמ"ש סוף כל סוף לא נפרע על חוב זה וצע"ג:
ט
אם לא פרעו בעדים כו' בזה אין צריך להיות שני חובות בשטר דאפילו אחד בשטר וא' בע"פ נאמן לומר שעל חוב בע"פ קבלם במגו דלא קיבל כלל פרעון כדלעיל סימן נ"ח רק בפרעו בעדים סתם צריך הך דינא דשני חובות בשטר דאל"כ לאו כל כמיניה לומר שחייב לו בע"פ כיון שעדים מעידים על הפרעון סמ"ע וש"ך ופשוט:
י
נאמן לומר וכו' כתב הכה"ג בשם תשובת הרדב"ז דאם חוב אחד ת"ז ואחד לאחר זמנו א"י לומר על חוב ת"ז קבלתיו דלא עביד אינש דפרע גו זימנא. ונכון היא אלא שיש לספק בהלואה סתם דקי"ל למ"ד יום אם גם כן א"י לטעון או מצי לטעון כיון דלוה נאמן לומר פרעתי ולא אלים ביה הך חזקה ועיין מש"ל סימן ע"ח. וכתב הרדב"ז בשם ריטב"א דאם הוא חייב לו בעצמו וחייב בערבות מחמת אחר ופרע לו א"י לומר בעד החוב שנתערב קבלתי דלא שביק חוב דידיה ופרע למה שנתערב בעד אחר וצ"ע בקבלן:
יא
שטר מקוים עיין תומים דכתבתי דאפילו דכתב הרמ"א לעיל סימן פ"ב די"א דאמרינן מגו להוציא והיינו בשטר מקוים מ"מ כאן לא הגיה על דברי מחבר דלא הביאו לעיל רק לסניף לסברא אחרת וכמ"ש שם:
יב
נשבע הלוה היסת ולא הוי מגו דהוי מגו להוציא כ"כ הש"ך ונכון ודלא כסמ"ע דנתן הטעם הואיל הוצרך לשקר תחלה דזהו סברא לא קאי למסקנא ועיין בכללי מגו מ"ש בזה באריכות ע"ש:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
פ״ג
א
סעיף א'. אם המלו' מודה שקבל ממנו דמי השטר וכו'. הנה נסתפקתי בראובן ושמעון שהיו שותפין ועשו חובות אצל אחד וגם היה לראובן חוב אצל הלוה הזה משלו לבד ובא הלו' לפרוע לראובן החוב השייך לשותפות וקבלו ראובן ואומר אחר כך שקבלו על חוב שלו ולא של שותפות ומתוך כך נפסד החוב של השותפו' דהלו' העני ואין לו לפרוע אי נימא דהדין עם ראובן דכמו דלוה דעלמא הבריר' ביד המלו' לקבלו לאיז' חוב שירצה כן ה"נ הבריר' בידו לקבלו על חוב שלו ושל השותפות נפסד או נימ' דשאני שותף כיון דשותף חייב בשמירו' ממון השותפו' ולא להזיק השותפות או לפרוע בו. והכא כיון שהלו' רצה לפרוע של שותפו' רק שהשותף קבלו על שלו ומתוך כך נפסד השותפות אם כן הוי פושע שמתוך מעשיו נפסד של השותפות והוי כמזיק להשותפות. מיהו אף שלא מצאתי גלוי לדין זה. מ"מ נרא' ראיה לזה ממ"ש לקמן סי' קע"ו שאם גבה השותף חלקו מחוב השותפות יכול לומר לעצמי הצלתי במקום פסידא ואם כן אם מחוב שותפות יכול לומר לעצמי הצלתי וגביתי חלקי אף שהשותף רצה לפרוע לשותפות ומן הסתם הוי שייך להשותפו' מ"מ אם גבה לעצמו מהני ולא נחשב השותף כמזיק ופושע להשותפות. כן ה"ל מכש"כ אם גובה חוב שלו ממש שאינו של שותפות ומן הדין יכול הוא לטעון שגובה לעצמו ולא נחשב בזה כמזיק כיון שמתכוין להציל את שלו. ואף דהתם בסימן קע"ו הוי דוקא במקום פסידא היינו כיון שהוי של השותפות ממש אין בידו לחלוק מעצמו בלי רשיון חבירו רק במקום פסידא אבל הכא שגוב' משלו אף שלא במקום פסידא יכול לומר כן ולא הוי בזה כמזיק להשותפות כן נלפענ"ד נכון וברור ובזה נרא' שא"צ שיאמר כן בפני עדים לעצמי הצלתי רק די אם טוען שבלבו כוון כך דדוקא אם גוב' משל שותפות רק שטוען שגבה חלקו בזה לא נחשב כחלוק' רק באומר בפני עדים אבל בזה שטוען שגבה שלו ממש א"צ עדים ואמיר' ודי בכוונ' בלב וז"ב ודוק היטב:
ב
סעיף ב הדין עם המלו'. נ"ב ולכאור' קשה ע"ז מדברי הרא"ש בכתובו' פ"ט בסוגיא דאבימי שכתב שם דבלא מגו לא מהימן לומר סטראי דיותר אדם פורע ברצון המלו בשטר ממלו' ע"פ עיי"ש וק' מה בכך שהוא פורע על מלו' בשטר. אמת הוא שהוא פרע על מלוה בשטר רק שהמלו' טוען אף שאתה פרעת על השטר אני קבלתי על מלו' ע"פ והדין עמו. וא"כ למה לא יהי' נאמן בלי מגו. ולכאור' יהי' מוכח דהרא"ש לא ס"ל הדין הזה וא"כ יסתור הטור דעת אביו הרא"ש ולא יזכירו. אך נראה דא"ש דהמעיין בהרא"ש שם כתב בתחלה גבי האי בקרא ובלא מגו לא מהימן לומר בחיים תפיסנא לי' דכל טענ' שטוען שבא לידו בלא דעת הבעל לאו טענ' מעליותא הוא. ולא מהימן עלה בלא מגו עיי"ש א"ש הכא דברי הרא"ש שכוונתו ממ"נ אם המלו' טוען שהלו' נתנו לו על השטר והוא עצמו קבלם על בע"פ א"כ הוי כתופס בעלמא בע"כ של חברו שהרי חברו לא נתנם אדעתא דהכי רק הוי כתופס בע"כ ונהי דבידו לעשות כן מ"מ אם אינו יודע אינו נאמן רק במגו כיון שתופס שלא ברשות רק שהי' קשה דלמה לא יהי' נאמן שהלוה בעצמו נותן לו על בע"פ ואז הרי טוען שתופס ברשות ומדעת בעלים ובזה הי' ראוי שלא להצריך מגו על זה שפיר כ' דזה הוי טענ' גרועה דיותר אדם פורע תחלה מלו' בשטר וכו'. ולתפוס בעצמו שוב צריך מגו כנ"ל ודו"ק היטב והדין דין אמת והכל מתוקן:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5