א
הפוגם או פוחת שטרו או עד אחר מעיד שהוא פרוע ובו ה סעיפים:
הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה אע"פ שלא טען הלוה השבע לי כיצד הרי ששטרו אלף זוז וטען הלוה פרוע כולו ומלוה אומר לא נפרעתי אלא מקצתו לא יפרע את השאר אלא בשבועה כעין של תורה אפי' היו עדים בשעת הפרעון או שכתב לו שובר במה שפרע ולא אמרינן אם איתא דפרע טפי בעדים הוה פרע ליה כדפרעיה מעיקרא או היה כותב לו שובר ואפי' דקדק לצרף בחשבונו אפי' פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא קאמר ואם יש בו נאמנות אע"פ שלא פירש בין בכולו בין במקצתו נוטל בלא שבועה:
ב
בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה אא"כ טען הלוה ישבע לי:
ג
כתוב בו פרעון ביני שיטי לא חשוב כפוגם שטרו לחייבו שבועה (וע"ל סי' מ"ד ס"ו וסוף סי' מ"ה) שטר שכתוב בו פרעון ביני שיטי ת' זהובים על הגרר וטוען הלוה שפרע יותר והמלוה גרר מקום הפרעון וחזר וכתב מה שרצה אם כתב הפרעון הוא כתב יד הלוה הדין עם המלוה:
ד
(כפול לעיל סי' מ"ז ס"ב) הפוחת שטרו נפרע שלא בשבועה כיצד היה שטרו אלף זוז וטוען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אבל אינך חייב לי אלא ת"ק ומה שנכתב אלף אמנה היתה בינינו אע"פ שאין בו נאמנות נפרע שלא בשבועה אא"כ יאמר הלוה השבע לי טען המלוה לא נתפרעתי כלום אבל אין החוב אלא ת"ק והעדים טעו וכתבו אלף זוז הרי מודה שהעדים העידו שקר ונשבע הלוה היסת ונפטר.
ה
עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו נפרע שלא בשבועה אא"כ טען הלוה ישבע לי עד א' מעיד על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע אין יורשין גובין אותו והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע:
באר היטב חשן משפט
פ״ד
א
בשבוע'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה צ"ע כו' והאריך בזה ומסקנתו דאף כשפגמו בנו צריך לישבע ע"ש (ועמ"ש הט"ז בדין זה):
ב
השבע. לשון הש"ס משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מ"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי סמ"ע:
ג
השאר. וכתב ב"י בשם הרשב"א הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלוה שטרו או משכונו עכ"ל וע"ל סימן נ"ט וסי' ע"ב סכ"ד וסי"ד שם בהג"ה. שם:
ד
טען. כתב הסמ"ע דדין זה תמוה דהא נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפי' במלו' ע"פ והוא תוך הזמן והלו' אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מגא"ש דא"צ המלו' לישבע משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכתב שם הב"י דכ"מ מהרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו ומיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ אפי' לאחר זמנו גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם ואף שיש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם כו' שהרי המלו' עצמו מוד' שפרע לו קצת תוך הזמן מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבס"ה בעד א' מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו וטוען השבע לי כתב ג"כ דצריך לישבע וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני לי' אפי' תוך זמנו לענין דאם א"ל השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה וגם הש"ך השיג בזה וכתב דאי כשטוען השבע לי צריך לישבע אמאי גובין מיתמי אם הוא תוך הזמן נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מה דמצי אבוהון למטען כו':
ה
שיטי. הטעם דה"ל כאלו נכתב השטר מתחל' על סך הנשאר חייב לו כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק רק בטור מתשו' הרא"ש ואלו הוי ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בכך וגם נ"ל דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלו' מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי אבל כשהלו' טוען שהמלו' מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי הוה לי' שפיר פוגם כו' ע"ש שמביא ראי' לזה ועיין בתשובת מהרי"ט ח"מ סי' קכ"ג:
ו
נאמנות. דהמלו' נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון דשט"ח בידו. סמ"ע:
ז
מוד'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוציא כ"כ התוס' והרא"ש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי בס"ס פ"ג נאמן כאן המלו' ולפי מ"ש שם דהוי ספיקא דדינא ואי תפס לא מפקינן מיני' ה"ה כאן וע"ש. ש"ך:
ח
בשבוע'. גם בזה אנן טענינן לי' שצריך לישבע ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ נאמן הוא נגד ע"א וכמ"ש בר"ס ע"א כ"כ הסמ"ע וכבר השבתי עליו שם וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד א' עכ"ל הש"ך [ועמ"ש שם ס"ק ג'] וכתב עוד הסמ"ע דכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאורייתא דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות:
ט
טען. עמ"ש לעיל ס"ק ד' ע"ש:
י
יורשיו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשובת הרא"ש עצמו קשה וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דמיירי כאן דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקי' ועוד ק' דא"כ בלא עד ובלא פוגם נמי אין היורשים גובין מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהב"ח ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהלכתא ועמ"ש בסי' ק"ח סי"ד כי שם מקום ביתו של דין זה עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
משנה כתובות דף פז ע"א
ב
כדא"ל רב אשי לרב אחא בריה דרבא שבועות דף מ"א ע"א
ג
שם במשנ' ☜ואם פגמו בנו לא ישבע בה"ת מהירו' מס"ב
ד
מפיר' שם בגמ' ע"ב דשבוע' מדרבנן הוא
ה
בעיא שם ובעי למפשט' ודחי לה וכתב הרי"ף דמסקנת הגמ' דלא תפרע אלא בשבועה והרא"ש כתב ולא איפשטא הלכך לא תפרע אלא בשבועה
ו
טור כ"כ בה"ת שער כ"א
ז
בעיא שם ועלתה בתיקו וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע
ח
מבואר בסי' ע"א
ט
טור וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל פ"ז סי' ה' וכ"כ בה"ת שער כ"א
י
שם בשם הרמב"ם ר"פ י"ד מה' מלוה וכתב ה"ה נתבאר בפ"ק דב"ב (דף ה ע"ב) שאם מת לוה תוך זמן גובה מן היתומים בלא שבועה וסובר רבינו ז"ל דה"ה לכל השאר
יא
כ"כ הטור בדין הפוחת שטרו לסמוך וע"ש
יב
שם בשם ת' אביו הרא"ש כנל פז סי' ה' וכלל ס"ח סי' י"א
יג
שם בכלל הנזכר סי' י"ב מס"ג וד'
יד
בעיא שם בכתובות ונפשטא
טו
כדמפרש רבא שם
טז
טור כ"כ בה"ת בשער כ"א משום דלא גרע מכל שטר דאי טעין ואמר אישתבע לי אמרי' זיל אישתבע ליה וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מה' אישות
יז
משנה כתובות שם
יח
טור בשם הרמב"ם שם ריש פי"ד מה' מלוה וכתב ה"ה בפ"ק דב"ב (דף ה ע"ב) שאם מת הלוה תוך הזמן גובה מן היתומים שלא בשבועה ודעת רבינו ז"ל שה"ה לכל השאר
יט
ת' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ד
כ
ומבואר שם שעדות העד הי' כשתבעו היורשים את הלוה וחייבו הרא"ש מטעמ' דאין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו והקשו ע"ז מגמ' שבועות דף מ"ח ע"ב מסיק הגמ' דלא אמרו זה אלא כשבאין לגבות מן היתומים וכ"פ המחבר לקמן סי' ק"ה ולתי' זה כ' הב"ח משום דהמעשה היה שהש"ח היה על לוי ושמעון ומת שמעון בחיי המלוה ותבע את לוי והם היו ע"ק זל"ז וכל מה שיוציאו מן לוי חוזר וגובה מהיתומים וכו' ע"ש ובכה"ג איירי המחבר דמתלוה בחיי מלוה וקיצר בזה שסמך עמש"ל בסי' ק"ח וע"ש במ"ש שם עוד אי"ה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
כעין של תורה. כמו בכל שבועת המשנה וכמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין:
ב
או שכתב. כמ"ש ב"ב קע"ב א' ניחא ליה למלוה כו' אלמא אע"ג דכ' שובר פוגם שטרו:
ג
ואם יש. מתני' שם ומפ' בגמ' על הפוגמת:
ד
אע"פ שלא כו'. כמ"ש שם במשנה סתם נאמנות ומהני:
ה
בד"א כו'. עבה"ג וחד טעמ' להו ולואי כו':
ו
אא"כ. כס' ראשונה סי' ע"ח ס"ב בהג"ה:
ז
כתוב בו כו'. כמ"ש שם בגמ' אם איתא דפרעיה כו' א"ד איתרמויי כו' ר"ל בפרעון הראשון נזדמן בשני לא נזדמן משא"כ בכה"ג דיכול לעשות בכל עת ועספ"ק דב"מ כ"ב לא מיבעי' כו' אלא אפי' כו' ר"ל דל"ל אתרמי כו':
ח
אא"כ טען. כנ"ל:
ט
ע"א מעיד כו' וה"ה. עש"ך וב"ח וע"ש:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
(ש"ך סק"ד) ועוד נראה לכאורה ראיה כו'. נ"ב יעוין בפרישה סי' נ"ג שע"פ דבריו שם אין מקום לראי' זו:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
סעי' א' (הפוגם שטרו) אודות פוגם שטרו דמוכחינין מזה דלא אמרינן מיגו להוציא ולאפטורי משבועה. יש מקום לומר שלכך לא שייך בזה מיגו כלל כיון שאם יטעון אשתבע לי יתחייב שבועה גם בלי פגימה. לזה אלו הי' מעיז פניו לומר שלא נטל כלום נוטה שהי' אומר אשתבע ועכשיו שאומר שנטל קצת אפשר לדונו לזכות שמצד מלוה ישינה אומר כן או לאיזה טעם או שמצד שעל כל פנים משקל הראשון של הרוח הבריות הוא שיטילו שבועה על הפוגם שטרו כיון דאיתרע סברת שטרך בידי מה בעי. ולזה אינו אומר עכשיו אשתבע. אך במה דסבר רב"ח למימר שבועה דאורייתא לענין היפוך כמ"ש רש"י ז"ל שם הי' שייך מיגו וחזקה אי אדם מעיז לא שייך בזה. וצלע"ע.
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד:א׳
א
תוך זמנו והרב המגיד פ"ד ממלוה מגמגם בזה לומר דכיון דפרע מקצת הרי איתרע חזק' דתוך זמנו ע"ש וע"ש במ"ל דגם הרב המגיד אינו מפקפק אלא לשבוע' אבל חזק' דתוך זמנו לא איתרע במלוה ע"פ והביא עדים שפרע מקצת תוך זמנו ל"א מדפרע תוך זמנו קצתו איתרע חזקתו דליתי' דהא בשטר נמי אפי' ידוע שפרע מקצתו ל"א דישבע הלוה ויפטור כיון דכבר איתרע חזק' דשטרך בידי מה בעי דהא פרע קצתו אלא מה דאיתרע איתרע ומה דלא איתרע החזק' בחזקתו ולשבוע' הוא מפקפק ע"ש ועמ"ש בסי' ע"ח סק"א:
פ״ד:ב׳
א
הרי מודה ובמגו אינו נאמן דהוי מגו להוציא כ"כ תוס' והרא"ש ועי' ש"ך שכתב ולדעת הרמב"ן והרשב"א דאמרי' מגו להוציא נאמן כאן המלוה ודלא כבעל גי"ת שרצה לומר לדעתם שכיון שאינו טוען שטר אחר הי' לי גם הם מודים דאינו נאמן ולא דק ע"ש וכן מוכח כדברי הש"ך פ' חז"ה דף נ"ב גבי ההיא ערבא כו' א"ל פרעתיך א"ל לאו הדרת שקליתינהו מנאי שלחה רב אידי בר אבין לקמי' דאביי כה"ג מאי שלח לי' לאביי מה תיבעי לי' הא איהו דאמר הלכתא כוותי' דרבה בארעא והלכתא כוותי' דר"י בזוזי והתם לא טען שטר אחר ואפ"ה תלי לה בפלוגתא דרבה ור"י וא"כ לרבה דס"ל מגו להוציא נאמן וכיון דלהרמב"ן והרשב"א אמרי' מגו להוציא נאמן אפי' לא אמר שטר אחר ולפי דברי גי"ת אפשר דהיינו ספיקא דשלח רב אידי כה"ג מאי משום דלא טען שטר אחר אפשר גם לרבה ל"א מגו אחר ואהדרי' אביי מה תיבעי לי' הא איהו דאמר הנכת' כוותי' דר"י בזוזי וא"כ בזוזי אפי' טען שטר אחר נמי אינו נאמן וק"ל:
פ״ד:ג׳
א
עד אחד. בפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) אמר ר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמוך סהדא קמא אסהדא בתרא ומוקים להני קמאי במלוה מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידי היכי סמוך סהדא קמא אסהדא בתרא אלא יהיב כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקי להני קמאי במלוה ולכאורה תיקשי לפי ס"ד דיהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך סהדא קמא אסהדא בתרא למה אמר ומוקים להנך קמאי במלוה טפי מזוזי בתראי דהא כיון דיש לו ב' עדים ע"י צירוף דפרע לה שני פעמים א"כ תובע חד פרעון במלוה ה"ל למימר ומוקים לחד במלוה דלמסקנא דיהב לה באפי תרי לא מצי כפר בפרעון באפי תרי ומוקים להני קמאי אבל לפי הס"ד אין הכרח לתבוע קמאי במלוה טפי מהני זוזי בתראי דהוי נמי באפי חד. ונראה לפמ"ש תוס' שם מאי נ"מ בש"ד כיון דאידי ואידי בנק"ח ותירצו דנ"מ בחשודה דבשבועת המשנה שקל' בלא שבועה ולכי מייתי לה לידי ש"ד שכנגדו נשבע ונוטל וע"ש והראב"ד כתב דל"א בחשוד שכנגדו נשבע אלא אם לא ידע בשעת העסק עמו דהוא חשוד אבל ידע שהוא חשוד לא דכל א' ישא ויתן עם החשוד ולהיות נשבע ונוטל הובא בשטה מקובצת פ"ק דמציעא גבי ההיא רעיא ובסי' ל"ב ברמ"א ע"ש וע"ש ש"ך שכ' דגם דעת תוס' כן ומש"ה ניחא דלא מצי לתבוע פרעון בתרא במלוה כיון דכבר ידע שהיא חשודה דהא מש"ה יהיב לה פעם אחרת דליהוי בדין חשוד אבל פרעון הראשון שפיר משכחת דלא ידע שהיא חשודה ולפ"ז יש לתרץ שם קושיות התוס' מה שהקשו שם מאי פריך היכי סמיך כו' הא הלואה אחר הלואה מצטרפין ודו"ק:
פ״ד:ד׳
א
תוך זמנו ואיכא למידק כיון דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה וכיון דשנים יכול לומר על שטר שהוא תוך זמנו שהוא פרוע למה לא יוכל ע"א להעיד תוך זמנו שהוא פרוע ומה ענין חזקה לעדים וה"ה ע"א לשבועה ואע"ג דבאיסורין קי"ל דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא או היתרא היינו דוקא באיסורין אבל בממון נגד חזקה נמי מעיד דהא אפי' מעיד על חפץ כבחזקת חבירו כמה שנים שהיא גזולה מחייבו שבועה דאפי' הוא נגד חזקה דכל מה שיש ת"י הרי הוא שלו ומשום דע"א לשבועה הוא כשנים ונראה דכיון דמדינא ל"ש שבועה דע"א גבי שטר דה"ל שעבוד קרקע ועוד ליטול אלא שהוא כדי להפיס דעתו ומש"ה בתוך זמנו הקילו וכיוצא בזה כ' בהג"מ בפי"א מהל' שבועות בשבוע' דע"א לא בעי נק"ח כגון דאינו אלא להפיס דעתו של בעל וע"ש) (וירא' לי דהיכא דהוא פקח ומייתי לה לידי ש"ד כגון דיהיב ליה באפי סהדא קמא ובתרא גם בתוך זמנו איכא ש"ד דמה מהני חזק' נגד העד כיון דהוי כשנים לשבוע' ואע"ג דבאשר"י רפ"ק דמציעא דהוכיח דעד המסייע פוטר משבוע' הביא ראי' מהא דאמרי' גבי סלעין דינרין מלו' אומר חמש ולוה אמר שתים דפטור אפי' למ"ד הילך חייב משום דמסייע ליה שטרא אלמא מסייע פוטר ע"ש וא"כ ה"נ חזק' דתוך זמנו מסייע פוטר ליתי' דהיינו דוקא בשבועת מוד' מקצת כל המסייע פוטר אבל בשבוע' דע"א לא מצי פטר אלא דוקא עד המסייע דהוא נמי כשנים לפטור וגבי מלו' אומר חמש ולוה אומר שתים נמי נרא' אם יש ע"א המעיד חמש צריך לישבע שבועת התור' כיון דהוא כמו שנים ושנים ודאי מעידים בחמש אע"ג דשטרא מסייע ללוה ול"א שטרא מסייע אלא בשבועת מוד' במקצת אבל בשבוע' דע"א דהוי עד ממש כשנים לממון ע"א לשבוע' וקושיות הראשונים שהקשו בהא דרב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד דמאי נ"מ כיון דאידי ואידי בנק"ח ולפמ"ש נ"מ תוך זמנו משום דרב פפא ס"ל בפ"ק דבתרא עביד אינש דפרע גו זימניה מש"ה הוכרחו לפרש נפקותא אחריתי ודו"ק:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
הפוגם שטרו כו'. וכתב ב"י בשם בע"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל ד"מ א':
ב
אף ע"פ שלא טען הלוה. ל' הגמ' משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מש"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי:
ג
לא יפרע את השאר אלא בשבוע'. וכ' ב"י מחס"ה בשם רשב"א סי' תתקע"ב הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלו' שטרו או משכנו עכ"ל וע' לעיל סי' נ"ט ובסי' ע"ב סעיף כ"ד ובסעיף י"ד שם בהג"ה:
ד
אפי' היו עדים בשעת הפרעון. פי' בשעה שפרע מה שמוד' המלו' שנפרע לא אמרי' כיון שאנו רואין שלא רצה הלוה להאמין למלו' בלא עדים או שובר אם איתא דפרע טפי גם כן הוה פרע ליה דוקא בעדים או בשובר דשמא כשבא לפרוע לו שנית לא נזדמן לו ליקח עדים או לכתוב שובר (טור):
ה
ואפי' דקדק לצרף כו' פי' המלו' דקדק לצרף את מה שמוד' שקיבל ואומר ביום פ' קבלתי כך וביום פ' כך והל"ל הא ליתא בהאי מלוה הטעם שאמרו צריך לישבע משום דהנפרע לא דייק דהרי ראינו דדייק כ"כ:
ו
בין בכולו בין במקצתו. הטעם דסתם נאמנות הוא דמאמינו בכל ענין:
ז
אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ כתב על הרמב"ם שכתב כדברי המחבר דיש לפקפק בהאי דינא ולומר דאיתרע החזק' דאין אדם פורע בתוך זמנו לגבי האי דהרי מודה בעצמו דנפרע המקצת בתוך זמנו וק"ק על מור"ם למה לא כתב אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונ' שחולק ע"ז וא"ל דס"ל למור"ם דרבינו האי לא פליג אזה אלא אמ"ש הרמב"ם דא"צ לישבע אלא בתבעו לאחר זמנו והוא ס"ל דצריך לישבע אפי' בתבעו ביום שנשלם זמנו דפי' זה כבר דחיתיו בפריש' ע"ש:
ח
אלא א"כ טוען הלוה השבע לי. אין זה שם ברמב"ם פי"ד דמלו' ולא בטור בשמו וגם הוא תמוה דכבר נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפילו במלוה ע"פ בתוך זמן שקבע לו והלוה אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מיג"ש דא"צ לישבע משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכ' שם הב"י דכן משמע לו מדברי הרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו מיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ מאי איריא תוך זמנו אפי' לאחר זמנו נמי גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם. ואף שזה יש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי המלו' בעצמו פוגם שטרו ומודה שפרע לו קצת תוך זמנו וכנ"ל מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבסמוך ס"ה בעד אחד מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו והוא טוען השבע לי ג"כ כ' דצריך לישבע מנ"ל להמחבר זה וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני ליה אפי' בתוך זמנו לענין דאם אמר ליה השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה:
ט
לא חשיב כפוגם שטרו לחייבו שבוע'. פי' עד שיטעון הלוה בעצמו שישבע לו וכדין שטר דעלמ' שלא נפגם והטעם דכל שכתוב הפרעון ביני שיטי ה"ל כאילו נכתב משעה ראשונ' השטר על סך כזה שנשאר חייב לו:
י
הדין עם המלו'. פי' דהוי ליה כנכתב ביני שיטי שלא ע"ג הגרר דא"א לומר שהמלו' זייף וכתב שהרי כתיבת יד הלוה הוא:
יא
אמנה הית' בינינו כו'. דדוק' בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אמרי' בס"ס מ"ו דאין נאמנים משום דאמנ' לא נתנה לכתוב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא ה"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלו' נאמן במיגו ואין זה מיגו להוצי' כיון דשטר חוב בידו:
יב
והעדים טעו כו'. כיון דמוד' דעדים טעו שטרא חספא בעלמ' הוא דה"ל כתובעו ע"פ:
יג
לא יפרע אלא בשבוע' גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע ומיירי שאינו כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוה נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש. וכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאוריית' דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין הן ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות ועפ"ר:
יד
אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש:
טו
אין יורשיו גובין אותו כו' שם סיים בטעמו משום דאין אדם מוריש לבניו ממון שלא היה יכול לגבותו כי אם בשבוע' ומהתימ' הלא כתב הטור לקמן בסי' ק"ח סעיף כ"ט וגם המחבר כ' שם ז"ל דוק' גבי שבוע' שה"ל למלו' לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מוריש' לבניו אבל שאר שבוע' מוריש לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע"פ שהוא הי' צריך לישבע בניו נשבעין שלא אמר להם אביהן פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין וכגון שהלו' קיים (פי' בחיי המלו') אבל אם מת לוה בחיי המלו' היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש שבוע' לבניו וכן הוא בגמ' בהדיא בפ' כל הנשבעין (הבאתי בסמ"ע שם בסי' ק"ח) ומוכח שם דדוקא כשמת הלוה בחיי המלו' דאז הי' חל השבוע' על המלו' להוציא מיתמי הלוה בשבוע' כזו דוקא החמירו שאם אח"כ מת גם המלו' שאינו מוריש ממון כזה שאינו יכול לגבות כי אם בשבוע' לבניו אבל בפוגם שטרו ומת המלו' בחיי הלוה אע"ג דאח"כ מת גם הלוה ובאין יורשי המלו' לגבות מיורשי הלוה נשבעין ונוטלין כיון דשבוע' הראשונ' שנתחייב אביהן לא הי' כדי לגבות מיתומים כי אם מהלו' עצמו ול"ד לפוגם שטרו לחוד הנזכר בגמ' בהדי' אמרו כן אלא בכל אינך דאתני' שם בהדי' במשנ' דר"פ כל הנשבעין כתבו הפוסקים דינו כן כבפוגם שטרו וילפי' לה מדאמרו שם בגמ' הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל דאמרו דינא דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ביתומים מיתומים וכמ"ש כל זה בארוכ' בסמ"ע בסימן ק"ח סי"ד וגם כתבתי שם תמי' מזה לג' תשובת הרא"ש דמנגדין זה לזה א' מהן ההיא דעד א' הנ"ל ועוד ב' תשובות בכלל פ"ו ס"ד וי"ב ע"ש ועל הב"י והמחבר יש לתמוה יותר שכ' שהדין כן גם בפוגם שטרו והוא מפורש נגד הגמ' וכנ"ל וגם מ"ש הרי"ו נכ"ו ח"ג לחלק בין לא עמד המלו' בדין עם הלוקחים ונתחייב שבוע' דע"ז אמרו בגמ' דאדם מוריש שבוע' לבניו בכל הנך זולת אם מת הלוה בחיי מלוה ובין אם עמד בדין ונתחייב שבועה דאין אדם מוריש ולפ"ז י"ל דגם הב"י בכה"ג איירי דעמד בדין ונתחייב שבועה וכתבתי שם דמשמעות הגמ' וגם סתימת דברי הב"י לא משמע כן וגם בתשו' הרא"ש הנ"ל בהדי' אינו כן והארכתי בישובים וסתירות בסי' ק"ח ע"ש ודו"ק:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
הפוגם. וכן הדין בבנו אפי' פגם האב חייב הבן לישבע אפי' אין טוען הלוה ישבע לי רק דלא אמרי' אין אדם מוריש. ש"ך דלא כהסמ"ע:
ב
אלא בשבועה. ואם הלוה טוען ברי על קצת פרעון והמלוה טוען א"י מחויב המלוה החזיר השטר או המשכון כמבואר לעיל סי' נט:
ג
ת"ז. הסמ"ע והש"ך הקשו דהא רב האי חולק ומחייב שבועה וגם בהא שפסק המחבר בטוען השבע לי דמחייב לישבע הקשה דזה לא מצינו בטור ורמב"ם:
ד
ביני שיטי. דכיון שנכתב על השטר ה"ל כאילו לא נעשה השטר על המותר כלל ודוקא שנכתב הפרעון ביני שיטי בידיעת הלוה ואם טוען הלוה פרעתיך עוד הרבה קודם הפרעון שנכתב ביני שיטי צ"ע או"ת:
ה
אא"כ יאמר השבע לי ואין זה משיב אבידה משום דדילמא אערומי קא מערים כדי לפטור משבועה:
ו
ונשבע הלוה. כיון דהשטר היא חספא הוי מגו להוציא ולמ"ד דאמרי' מגו להוציא בשטר מקויים מיירי הכא בשטר שאינו מקיים רק שאפשר למצוא קיום ש"ך:
ז
אין יורשין גובין. דין זה צ"ע כי לא אמרי' זה רק בשבועה שכנגד יורשין כמבואר בסי' ק"ח וע"ב בסי' ק"ח מ"ש ליישב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
לא יפרע אלא בשבועה. עש"ך סק"ז שכ' ע' בכ"מ כו' דהיינו דוקא כשהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נ"ל כו' ע"ש ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הש"ך בשם הכ"מ דדוק' כשהלוה טוען ברי נ"ב וז"ל וכן מבואר דעת תוס' רי"ד קידושין בסוגי' דהן הן שלוחיו הן הן עדיו במ"ש שם דקודם דתקנו שבועת היסת אם שלח חוב ע"י שליח נוטל המלוה בלא שבוע' ואינו מחוייב לישבע להכחיש העד דה"ל נשבע ונוטל ע"ש הרי דא"צ לישבע שבועת ע"א מעיד שהוא פרוע והיינו ע"כ כיון דטוען שמא ומדכ' הטעם דהוא דנוטל משמע דליפטר כה"ג צריך לישבע אף בטוען ע"פ העד וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש להדי' בכתובות פ"ט בסוגי' דאבימי ברי' דרבה בר אבהו דף פ"ה ע"א וכן מוכח מת' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"ב ומה שתי' הש"ך לעיל סי' נ"ו סק"ה ד"ה והשתא א"ש ע"ש לענ"ד תמוה כמ"ש בגליון שם (הבאתיו שם סק"ב) ודו"ק וע' בס' כתוב' סי' נ"ו סעי' ח' עכ"ל:
ב
אין יורשין. עבה"ט ובה"ג וע' בת' ב"י סי' כ"ב ובת' ושב הכהן סי' פ"ז וע' ח"ס בת' אה"ע ח"ב סי' קס"ד מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
[שו"ע] אפי' הי' עדים בשעת הפירעון. נ"ב בזה וכן דקדק לצרף חשבונו היא בעי' דלא איפשטא ונ"מ בתפס:
ב
[שו"ע] ואם יש בו נאמנות אע"פ שלא פירש. נ"ב בת' הר"א ששון סי' פ"ב כ' דיכול המוחזק לומר ק"ל כהפוסקים דאם לא פירש חייב לישבע בפוגם:
ג
[ש"ך אות א בד"ה וא"כ] צריך לישבע שלא פקדנו אבא. נ"ב לענ"ד הא התו' הקשו דכל פוגם ליהמין בלא שבועה במגו דלא הי' פוגם ותרצו כיון דהטעם דמפרע לא דייק ולא חשדי' לי' לשקר אלא דס' שכן הוא ל"ש מגו. וא"כ הכא לגבי השבועה שלא פקדנו על יתר הפירעון הוי מגו שלא (שאמרו) [יאמרו] דפגם אביהם:
ד
[שו"ע] בד"א בשעבר זמנו. נ"ב וכן ביומא דמשלם זמנא פרישה וע' ב"ח וכתב עוד הפרישה דכשעבר זמנו אפי' אם הלוה טוען שפרע כולו ת"ז אפילו הכי צריך לישבע במגו שהי' יכול לומר פרעתיהו אח"ז ע"ש. אבל בבית שמואל אה"ע סי' צ"ו סק"ח דקדק מדברי תשו' הרי"ף שבבעה"ת שי"ו ח"ב דל"א מגו לחייב שבועה וכ"כ הגד"ת שם:
ה
[ש"ך אות ד] אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב. נ"ב ואף דיש להלוה מגו שהי' אומר שלא הי' בידיעתו דהי' בב"ד משביעים אותו צ"ל דמגו לחייב שבועה ל"א כמש"ל בשם הב"ש:
ו
[שו"ע] עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה. נ"ב ב' עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואחד מהן אומר פרוע עיין הר"ן וברא"ה פ"ב דכתובות בסוגי' דב' אומרים מת וכו' דדעת קצת הפוסקים דא"נ אבל דעת הר"ן שם דנאמן במגו עי"ש וע' ב"ש באה"ע סי' קנ"ב ס"ק ט':
ז
[ש"ך אות ז] ואין דבריו נראין לי. נ"ב וכן מבואר דעת התו' רי"ד דקידושין בסוגי' דהן הן שלוחיו במ"ש שם דקודם שנתקנה שבועת היסת אם שלח חובו ע"י השליח נוטל המלוה בלא שבועה ואינו מחוייב לשבע להכחיש העד דהו"ל נשבע ונוטל עיי"ש הרי דא"צ לשבע שבועת ע"א מעיד שהוא פרוע והיינו ע"כ משום דהוא טוען שמא ומדכתבו הטעם שהוא נוטל משמע דלפטר כה"ג צריך לשבע אף בטוען עפ"י עד וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה להדי' בכתובות בסוגי' דאבימי ברי' דרבה בר אבוהו עיי"ש וכן מוכח מתשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"ב ומה שתירץ הש"ך לעיל סי' נ"ו ס"ק ה' ד"ה והשתא אתי שפיר לענ"ד תמוה כמ"ש בגליון שם ודו"ק ועיין בספר כתובה סי' צ"ו ס"ח ואולם מדברי תוס' שבועות מ"ג ד"ה אתרע שטרא וכדבריהם כ' הרא"ש כתובות פ' הכותב מדלא תירצו כפשוטו דמיירי שהלוה לא טען רק עפ"י עד משמע דס"ל דמ"מ צריך לישבע ודו"ק:
ח
[ש"ך שם ד"ה עד אחד מעיד] א"כ הו"ה הכא. נ"ב ואני מצאתי תנא דמסייע לדעת הכ"מ. דעת הרא"ה בחי' לכתובות בדף פ"ה בעובדא דאבימי ברי' דרבה בר אבוהו כתב לתרץ קושיות התוס' דשם ד"ה מגו וכו' דאי הוי טען להד"ם לא הי' צריך לשבע להכחיש השליח כיון דהוא אינו טוען ברי ובעובדא דבקרא הנזכר שם כ' הרא"ה להדיא דאם הי' לבקרא דין ע"א הי' זה צריך לשבע להכחיש אף שזה טוען השמא דע"כ דשאני שבועות ע"א מעיד שהוא פרוע משאר שבועות ע"א. גם מבואר כן דעת התוס' רי"ד בקידושין פרק האיש מקדש דף מ"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
בש"ע ס"א הפוגם שטרו כ' ב"י בשם בע"ת אבל בפוגם בע"פ ודאי נשבע היסת ונפטר דהא ל"ל שטרא והמע"ה עכ"ל וכ' ב"י ופשוט הוא ובאמת ראוי לפרש מה צריך בעה"ת להשמיענו בזה ונלפענ"ד דקמ"ל דלא תימא שהלוה לא נפטר ליה בזה בהיסת אלא בשבועה כעין דאוריית' כדרך שחייב המלוה לישבע כשהוא נוטל קמ"ל דסגי בהיסת ומוחז"ל הוקשה לו קו' זאת וכ' דקמ"ל דוקא בשטר בעדים הוי דין פוגם שטר' ונשבע ונוטל אבל בכת"י שאין טורף ממשועבדים אין בזה פוגם שטרא לישבע וליטול המותר אלא לוה נשבע היסת ונפטר אפי' לרמ"ה דסי' ס"ט דס"ל בכת"י אין נאמן לומר פרעתי מ"מ לענין זה לא הוי כשטר ודברים תמוהים כ' דהא לבעה"ת בכל כ"י נאמן לומר פרעתי והוה כמלוה ע"פ אפי' בלא פוגם כמ"ש ב"י בשמו סי' ס"ט שס"ל כהרמב"ם ולא כהרמ"ה ותו דלהרמ"ה הוי כת"י לענין פרעתי ממש כשטר דהא לענין שלא יטרוף ממשעבדי נתן טעם כיון של"ל קלא ממילא נגד הלוה עצמו הוי כשטר גמור בכל מילי וכיון דלא יכול לומר פרעתי הוה כשטר גמור דלא כתוב בו נאמנות ונשבע המלוה ונוטל המותר וכן בכ"מ שאין יכול לומר פרעתי הוה כשטר גמור ביד המלוה ונשבע ונוטל ומטעם זה נ"ל בממרני? אפי' לא נכתב בפי' אין שייך פוגם שטרא וחייב לשלם לו ואח"כ יתבעני שפרעו ב"פ וישבע המלוה היסת ואם הוא במקום שאין לו נאמנות רק אם נכתב בפירוש אז ודאי ברור שיש לו דין פוגם שטרו ממש וכן בכל כת"י בלא נאמנות במקום שאין יכול לטעון לומר פרעתי שפסק רמ"א סי' ס"ט דהוה לפי ראות הדיין אם פוגם המלוה הכת"י נשבע ונוטל המותר כנלע"ד:
אורים ותומים, תומים
פ״ד
א
הפוגם הב"י הביא בשם בעה"ת דאם פגמו בנו לא ישבע שתקנה שהתקינו בו ולא בבנו עכ"ל והביאו ד"מ וסמ"ע והש"ך הקשה היכי דמי דאי טוען שפרע לבן המלוה והוא מודה שקיבל קצת מה לי מלוה מה לי בנו כללא הוא דפרע דייק שפיר דמיפרע לא דיייק ואם טוען אמר לי אבא שפרעו מקצת הא כתב רי"ו דמ"מ צריך לישבע שלא פקדנו ולכן פי' הש"ך דבעה"ת העתיק זה בשם ירושלמי ובירושלמי פרק הכותב לא נאמר רק שאם פגם שטרו ומת דלא נימא ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דברי הגמרא בשבועות הבו דלא לוסיף עליו דרב ושמואל בפוגם שטרו ומת ולכך לא הביאו הפוסקים דאין בו חידוש דבר כלל. וע"ש שהאריך ואמת כי בירושלמי בפ' הכותב שלפנינו אין סובל פי' אחר רק כמ"ש הש"ך דהוא דלא נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו אך בבעה"ת א"א לכוונו דבעה"ת בשער ב' כתב שבועת הגאונים לישבע הלוה שבועה שאין לו אי מת הלוה ובנו טוען שלא הניחו לו כלום מורישו א"צ לישבע כי הגאונים תקנו בו ולא בבנו כמ"ש ירושלמי בפוגם בו תקנו ולא בבנו וכו' ע"ש ואי הכוונה כמ"ש הש"ך מה ראיה יש דשם השבועה שיכולים היתומים לישבע צריכין באמת לישבע רק דנימא הואיל וא"י לישבע שלא נפרע אביהם יפסידו השטר זו לא אמרינן דאלי' כ"כ התקנה דאם א"א לישבע שיפסידו אבל השבועה שסיפק בידם לעשות הא צריכין לעשות ואף בשבועת אין לי הא סיפוק ביד היורשים לישבע שלא ירשו ממורישם כלום ומה ענין זה לפוגם שטרו דאמרי' דלא יפסידו במות אביהן הואיל ואי אפשר לישבע של אביהם. ועוד מה צורך לבעה"ת להביא דברי ירושלמי הלא גמר' ערוכה היא בפוגמת הבו דלא לוסיף עליו ואם אמרינן דבירושלמי לא נאמר טעם זה הבו דלא לוסיף רק דלא תקנו התקנה בבנו חדא א"כ דבבלי פליג הלכה כוותיה. ועוד הא בשבועת יתומים תקנו אף בבנו כדקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ומה חזית דילפית מהך יליף מהך. ולכן היה נראה כך פירושו (ואם כי בירושלמי שלפנינו לא נמצא כן אין ראיה כי כמה נוסחא' שונות נמצאים וכמה דברים הביאו פוסקים בשם ירושלמי ולא נמצא בירושלמי שלפנינו דבר. ועיין תשובת חות יאיר בהא דמקבלין עדות מיושב דכתב ג"כ דאין להביא ראיה מנוסח' ירושלמי שלפניו) דאם מת לוה ובנו טוען שהוא פרע הכל והמלוה מודה שפרע קצת בהא לא תקנו חז"ל שבועה כי ודאי מה בכך דפרע דייק ה"ל ליקח שובר או שטרו רק עבד לוה לאיש מלוה כי גמלו טוב וא"י להעיז בו לבקש שובר או שטרו כי המלוה דוחהו כי אין השטר מוכן לו וכדומה מהדחיות ובין כך בא הסכסוך הזה וזהו בלוה גופי' שגופו משועבד למלוה ואכתפיה דידיה רמי' לפרוע למלוה אבל בנו שאינו משועבד המלוה ולא אכתפי' דידי' רמי' כלל לפרוע רק נכסים שהניח מורישו הם אחראים לשלם ולא שייך בו כלל עבד לוה וא"כ לא תקנו חכמים דין דפוגמת ואם הוא פרע יהיה נזהר בלקיחת השטר או עכ"פ שובר ואם לא עשהו אפסיד אנפשי' ולא תקנו בו חכמים. ואף זהו כמוהו דבשלמא בלוה דעבד לאיש מלוה תקנו הגאונים שבועה אין לו כי עליו מוטל חוב פרעון משא"כ לוה שמת ובנו אינו עבד כלל ואין עליו חיוב תשלומין כלל רק אם הניח מורישו נכסים חייב לפרוע ואם לאו לא א"כ למה נטיל שבועה עליו כיון דאינו בגדר עבד לוה ואם לטובתו לא תקנו איך נתקן לחובתו ואת הרע יקבל וטוב לא יקבל ולכן לא תקנו בו כלל והדברים נכונים לענ"ד בפשוט בכוונת הבעה"ת ולק"מ מכל מה שהקשה הש"ך. כן י"ל בהבנת דברי בהע"ת. אבל מ"מ לדינא הואיל והך דינא לא נזכר בשום מחבר לחלק בפוגם בין אב לבן וגם בעה"ת גופי' לא זכרו במקומו בדיני פוגמת כמ"ש הש"ך וגם הב"י וד"מ לא הביאו לדינא בש"ע ואדרבא בא"ע סי' צ"ח ס"ד משמע להדיא דאם פגמו יורשים לאחר מותה הכתיבה לולי הפטורי' יכול להשביעם וכן הוא בהרא"ש בפ' הכותב וע"ש בב"ש ס"ק ז' דהקשה ג"כ ע"פ הסמ"ע בהא דס"ל דפגמו בנו אין נשבע ע"ש וגם בירושלמי שלפנינו ליתא רק דלא אמרינן בפוגם אין אדם מוריש שבועה וכו' אין לנו לחדש דין והכי נקטינן דאין חילוק בשום דבר לאב ולבן רק דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש כו':
ב
אפילו היו עדים וכו' הך דפרע בעדים וכן הך דדקדק לצרף בפרוטה הוא איבעיא דלא איפשט' בגמרא וכתבו הר"ן והרא"ש דלא יפרע אלא לאחר שישבע. ומ"מ יש לתמוה בסתימת דברי מחבר דלפמש"ל בסי' פ"ב ולקמן בסי' פ"ז וק"ח דכל הנשבעין ונוטלים אם תפסו ואינם רוצים לישבע לא נחתינן לנכסים אבל מ"מ מנדין אותם וא"כ בכה"ג דפרע בעדים או דקדק לצרף החשבון דהוא איבעיא דלא איפשט' אי תפס המלוה אין לנדותו על שבועת פוגמת דיכול לומר קי' ליה כהך דאין כאן חיוב שבועה ובפרט לדעת מחבר דס"ל אפילו תפיסה לאחר ספק מהני וצ"ל דס"ל לש"ע דלא אמרינן קי' ליה בשבועה ועיין לעיל בכללי קים לי' דהעליתי דעת רוב מחברים דאמרינן ולכן צ"ע קצת
ג
אא"כ טוען וכו' הרב הסמ"ע הקשה שני קושית חדא דלמה סתם כרמב"ם דתוך זמנו לא ישבע נגד דעת ר"ה גאון שהביא הטור באחרונה וקושיא שני' מ"ש דאם טוען השבע לי אפילו תוך זמנו צריך לישבע דמנ"ל למחבר זה כי לא נמצא בטור וברמב"ם מזה דבר. ובקושיא זו הסכים הש"ך נמי. ונראה דחדא בחברת' מתורצת דס"ל להב"י דמ"ש הטור דהגאון ר"ה ס"ל דצריך לישבע אפילו תוך זמנו דא"כ קשיא דברי ר"ה אהדדי דבעה"ת הביא בשמו בסוף שער כ"א דדוקא הבא לפרוע מנכסים משועבדים צריך לישבע אפילו ת"ז ונתן טעם דהא אפילו לוה מודה מ"מ צריך לישבע דחוששין לקנוניא וא"כ אף בת"ז יש לחוש לקנוני' הרי בפוגם ודכוותיה מקום דמועיל הודאת הלוה אמרינן חזקה אין אדם פורע לפטור משבועה וקושיא זו הקשה הגי"ת וכן הש"ך ולכן ס"ל להב"י לישב דכי אמר ר"ה גאון בטוען השבע לי דאף דאין אדם פורע ת"ז מ"מ כיון דחזינא דפרע מקצת איתרע חזקה כמ"ש המ"מ והוא טוען השבע לי משביעין אותו כמ"ש הסמ"ע ומכ"ש דאיתרע חזקה בע"א מעיד כן שפרע אבל מעצמו אין משביעין דאזלא חזקת פוגמת מחזקת אין אדם פורע ת"ז ולכך ר"ה גאון דנתן טעם בלקוח' הוא בדלא טען השבע לי ובהכי א"ש דבריו דכתב דלכך משביעין אותו תוך זמנו הואיל ולא מהני הודאת הלוה לגבי לקוחות דלכאורה אין לזה מובן דמה נ"מ אי מהני הודאתו של לוה הלא אנן מטעם חזקה קאתינן דאמרינן ברור דלא פרע ת"ז אלא ס"ל לר"ה גאון כל שבועת המשנה אי טען השבע לי אפילו ת"ז חייב לישבע ובנפרע ממשעבדי אף דלא טען אנן טענינן דמה נ"מ בטענתו הא חיישינן לקנוניא ואי לא טען אנן טענינן משא"כ בפוגמת ואינך בעינן דלטעון השבע לי ואז משביעין ודברי ר"ה גאון אינן סותרים זה לזה כלל ודבריו מובנים. ומעתה מאחר שדברי ר"ה דברי קבלה וברמב"ם לא מצינו להדיא ההיפוך דברמב"ם לא נזכר כלל מאם טוען השבע לי בפוגם וע"א רק סתמא הכריע כר"ה ופסק כוותיהו כרמב"ם ורבינו האי יחד. והנה בעמדי על העיון בדברי הגמרא נראה כי לכל הנ"ל יש ראיה דגופו של הדין במ"ש רמב"ם בפוגמת אין ת"ז זקוק לשבועה הוא ממ"ש על מילתא דר"פ דאמר אי טען השבע לי משביעין אתו וכי מה בין זה לפוגם שטרו וקשה הא משנה סתמא בפוגמת כתובה ת"ז איירי דלא ניתן לגבות מחיי' וקודם גירושין ובהשבע לי אין משביעין ת"ז כמ"ש הרמב"ן ורא"ש ויתר פוסקים דאי משביעין אף ליתמי משביעין דשבועת יתומים היא הך שבועה דר"פ דטענינן ליתמי מה דאבוהון טען. וא"כ נ"מ טובי דזה הוא בת"ז נמי וכ"כ הט"ז ול"ל דקושיא היא לר"פ דאמר כך ור"פ ס"ל בריש ב"ב כאביי ורבא דאדם פורע תוך זמנו ובזה מיושב קושית התו' שם שבועות דף מ"א ד"ה וכי וכו' דה"ל להקשות משניות אהדדי די"ל נ"מ תוך זמנו והקושי' רק לר"פ דס"ל כרבא דהא כתבו התו' שם דהיכי דאיכא למימר שלא יבא לידי פרעון כלל אף לאביי ורבא אין פורע ת"ז משנה פוגמת בכתובה נשנית ואולי תמות ולא יהיה בכלל גבי' ואין מקום לקושי' שלו וגם מ"ש הט"ז דקושית הגמרא דה"ל למתני במשנה שבועה זו מלבד דכבר כתבו דגם זה הוא נשנה במשנה מנכסי יתומים וכמ"ש הבעה"ת שער כ"א ע"ש אף גם י"ל כמ"ש דעיקר כתיבה תוך זמנו ולכך לא נקט רק פוגמת ועכצ"ל דאף בפוגמת ת"ז א"צ שבועה ושפיר קשאל מה בין וכו'. אך לעומת זה יש לדקדק בכתובות דף פ"ז נדר ושבועה אין לי עליך וכו' דפריך הגמרא האי שבועה מה עבידת' א"ר יהודא א"ר על אפטרופס שנעשה בחיי בעלה ופירש"י מפוגמת לא פטרה דכי פטרה משבועה דקאתא ממילא אבל שבועה דקגרמא לה לא ור"נ אמר על הפוגמת ופירש"י אף על הפוגמת ופריך הגמרא בשלמא למ"ד פוגמת דמסקא אדעתא דילמא מצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובה וא"ל כתוב לי דלא משתבעת לי אלא למ"ד על אפטרופסים וכי ידעה דמותיב לה אפטרופסים וכו' ומכח קושיא זו אסיקנא כמ"ד פוגמת וקשה למ"ד פוגמת ומכ"ש למ"ד אפטרופסים דמוקי למשנה בדוחק כקושית הגמרא מי ידעה דמותיב לה לאפטרופס והיינו משום דס"ל על פוגמת דקגרמא לנפשה לא פטרה נימא כפשוטה דפטרה משבועה דאי יטעון השבע לי דלא התפסתי לך צררי ולא פרעתיך דלא יהיה רשאי להשביעה וזה לא קגרמא כלל וע"ז קאי נאמנות וזה יותר מרווח מכל וא"צ לומר כלל דמסקי אדעתה דאולי תצטרך למעות וגם קגרמי מעשי' ומכ"ש למ"ד אפטרופס ועיין בעה"ת שער כ"א ח"ד דכתב בזה להדיא דהך שבועה היא שבועת משנה. ועכצ"ל דכל נאמנות הוא בגרושה דהא לא פטרה נגד יורשיו וא"כ אימת יש לחוש בפרעון וצררי אחר גירושין ע"ז א"צ להתנות בעת נשואין דמשנה איירי בעת נשואין כמ"ש התו' שם ולמה לה אז תנאי בשעת גירושין תאמר תן לי כתובתי תיכף או פטרני משבועה או אל תפרעני אלא בב"ד וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"מ בשמעת' דהטוען אחר מעשה ב"ד ע"ש להדיא דלאחר גירושין מצי' לעשות כן וע"כ דכל הטענה בעת גירושין ואז הוי בתוך זמנו וא"צ לשבועה כלל ולכך ליכא למימר דפטרה מכך וצ"ל אוקומתא אחריני וא"ש. אך עדיין קשה איך מוקי ליה משבועת פוגמת דג"כ ע"כ הכל מקודם גירושין כמ"ש דבעת גירושין והלאה תוכל להתרות כנ"ל ולא ע"ז תבקש פטורים מעת נשואין והא ה"ל תוך זמנו וכן הלשון דגמרא דמסקי אדעתה דלמא מצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתי משמע דעדיין לא הגיע זמן כתובה לגבות וקשה הא ה"ל תוך זמנו וצריך לומר דלכך חוששת אולי תפגום והוא יטעון השבע לי וצריכה לישבע אפילו ת"ז ולכך ביקשה פטורים מן בעלה כנ"ל ודברי הש"ע מוכרחים. ובהכי ניחא מה שטען הבעה"ת בשער הנ"ל להנך רבוותא דס"ל במתן נאמנות סתם ולא פרט בין בכולו ובין במקצתו דאינו מועיל לפוגמת רק לשבועה סתם השבע לי דהא במשנה נאמר סתם נדר ושבועה אין לי עליך ומ"מ אמרינן דפטרה משבועת פוגמת והדבר צ"ע לכאורה לדעתם ולפמ"ש שם א"א לומר דקאי על שבועה סתם כמ"ש דה"ל תוך זמן ולאחר גירושין א"צ להתנות בעת נשואין ולכך מוקי ליה דפטרה מפוגמת דלא סגי בלא"ה וא"ש. זאת ועוד אחרת יש להרב ב"י ראיה מהא דאמרינן שם כתובות דף פ"ז ע"ב איבעיא להו פוחתת כתובה מהו מי אמרינן היינו פוגמת וכו' ופירשו התו' ומהרש"א דאף דגבי פוגמת הטעם משום דמפרע לא דק כולי האי וזהו לא שייך בפוחתת משום די"ל דבאמת היא פוגמת רק אערומי קמערים לפטור משבועה. וקשה מה ערמה יש כאן לומר דבר כזב ותרמית שניכר לבעל ששקר הוא כי הוא יודע שכתב כתובה בכל הסך ופרעו א"כ מה ערמה יש כאן להפקיע שבועה אף הוא הנתבע יתחכם ויאמר השבע לי ותהיה צריכה לישבע כמו בפוגמת ומה אהני לה בכל ערמה שלה וכ"כ ולעיל ריש כללי מגו אלא שאני מוסיף שמפס ד' ע"י ערמה זו דאם באמת כתובתה מאתים ולדברי הבעל פרע לה כל ר' והיא מודה שק' נפרעת בק' מכחשת. ומערמת לומר שלא נפרעתי כלל רק גוף הכתובה אינו רק ק'. א"כ כשיטעון הבעל השבע לי שלא פרעתיך כל הר' מה תעשה אי האמת אתה ותשבע כדבריה א"כ ודאי לא תשבע לשקר ותשבע שק' קבלה וא"כ הרי כתובה נפרע שע"כ תודה שקבלה ק' והיא מודה בב"ד שאין כתובתה רק ק' והודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי כל כתובתה נפרעת והרי מפסדת ק' ואי אי אפשר לה להשבע שבאמת קבלה מאתים א"כ הרי מגלגל עליה אם לא קבלה מאתים תמור ק' שמגיע לה לפי מאמרה וא"כ אף שתרצה להפסיד הק' מ"מ צריכה לישבע אף על הק' השני'. כמבואר לקמן בסי' צ"ד וכמ"ש שם ואם תודה תצרך להחזיר מאה לבעלה שקבלה הימנו בטעות כמ"ש הודאת בע"ד כמאה עדים כי מודית דכתובה רק ק' וקבלה לפרעון מאתים כפי הנכתב בכתובה ובאמת שקר הוא. ומה ערמה יש כאן. ערמתה להזיק ולא להועיל ואין לומר בזה דמפטור לפטור טוען וחוזר וטוען דמלבד דלא שייך אף גם די"ל דמודה דרך הודאה גמורה ובהא ליכא לחזור ולטעון כמ"ש ש"ך לעיל סי' פ' ומה קושיא דאתיא לערומי. בשפוחתת צריכה להודו' בהודאה גמורה ועיין מש"ל ריש כללי מגו בזה ועכצ"ל דכל הספק הכל בתוך זמן כמש"ל דסתם פוגמת איירי בתוך זמנו ומ"מ אי טען השבע מחויבת לישבע כמ"ש הב"י בש"ע וכמש"ל וא"כ בפוחתת דליכא שבועה דפוגמת אין כאן שבועה כלל ושפיר י"ל הערמה וא"ש ובזה י"ל קושי' התו' דהקשו כפי מה שפי' מהרש"א דלמה באמת בפוגמת בפחות מפרוטה אמרי' אתא לאערומי ובפוחתת ל"א אתא לאערומי דלפמ"ש ניחא דהכל איירי בתוך זמנו דלאחר זמנו מה חשש ערמה יש הא מצי לטעון השבע לי רק מיירי מתוך זמנו ואעפ"י דיש חזקה אין אדם פורע ת"ז הא איתרע חזקה דחזינן דפרע כמ"ש המ"מ וא"כ בשלמא באמת בפוגמת רק בפחות פחות מש"פ שפיר אמרינן ערמה יש כאן ובאמת פרע ואי דיש חזקה הא איתרע דפרע באמת משא"כ אם היא אומרת שלא נפרעתי כלל רק פוחתת והוא בת"ז איך נימא דבאמת נפרעת ומערמת הא חזקה אין אדם פורע ת"ז מסייע לה דודאי האמת כדברי' שלא נפרעת היותו ת"ז רק מתחילה בטעות נכתב וא"כ איך נחוש לערמה נגד חזקה והלא על חזקה סמכינן ומוציאין מעות ע"פ ואפי' מיתמי ואיך נכריח אותנו לומר שמשקרת וסיתה נפרעת מול חזקה כזו וזה פשוט ולאחר זמנו בלא"ה ליכא למיחש לערמה. וקושי' התוס' מיושבת היטב והא אין לדקדק א"כ בפחות מש"פ ולאחר זמן לא תהיה שבועת פוגמת דהא לא שייך ערמה דיכול לטעון השבע לי כנ"ל. דחדא לא פלוג עבדי רבנן וכיון דנחתו לתקן בכל גווני תקנו ועוד שם ליכא פסידא בערמה אבל בזו יש פסידא ודוק. ודברי הב"י וש"ע בנוי' על אדני התורה כראי מוצק והראיות הנ"ל הנכונים הם יתנו עדותן ויצדקו. וגם יש קצת ראיה דבהשבע לי יכול להשביעו אפילו ת"ז בפוגמ' וע"א דאל"כ שטרי מאוחרים אמאי כשרים הוא לוה בניסן וקצב זמן מיום ההוא ג"ש והעדים אחרו לתשרי וא"כ בהגיע ניסן שנת ג' באמת כבר עבר זמן הלוה פורע בפוגם או בע"א כי הוא חושב היותו אחרי זמנו ופרע א' לאחת. ואח"כ יוציא זה שטרו המאוחר ואין בכל טענתו של הלוה ממש כי נעשה הכל בת"ז לפי השטר שנכתב בתשרי ולא כלו ג"ש ועכצ"ל דאם טען השבע מ"מ ישבע וא"כ אין כאן טעם לפסול השטר כי מי סגר פי הלוה לתבוע השבועה ודוק. והנה יש לספק במלוה ע"פ בעדים לזמן ופרע קצת גו זמנא אי נאמן ג"כ על הנשאר דפרע תוך זמנו דבזה שייך בודאי סברת המ"מ דאזלא חזקה דהא חזינן דפרע תוך זמנו ואם ס"ל לרמב"ם דמ"מ לא ישבע הוא בשטר דמסייע ליה שטרא וכל טיבו של שבועה הוא רק להפסת דעת א"כ בסברא כל דהוא דחינן הך תקנתא ואוקמינן אדינא דגובה בשטרו אבל במלוה ע"פ להוציא ממון מיד מוחזק צריך חזקה גמורה וכאן הרי איתרע חזקה כמ"ש המ"מ א"כ איך נוציא ממון ודבר זה צריך תלמוד. כי דברי בעה"ת שכתב בשער ך"א ח"ב ד"ד דכתב ופוגם ליתא אלא במלוה בשטר שנשבע ונוטל אבל במלוה ע"פ ופוגם חובו ודאי לוה נשבע היסת ונפטר דהא לית ליה שטרא דקמסייע והממע"ה עכ"ל ותמהו כל המחברים הא בלא"ה מלוה ע"פ נשבע הלוה היסת וכי בשביל שפגמו המלוה יוגרע כח הלוה. והרב בב"י פתר ליה בקנין בלי שטר וכבר השיגו הד"מ והב"ח והב"ח תי' בכת"י למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי וכבר השיג הט"ז דבעה"ת ס"ל דנאמן על כת"י פרעתי ולמ"ד אינו נאמן הוי ליה דין שטר ואפילו בפוגם אין נשבע היסת ונפטר ולפמ"ש ניחא דאיירי במלוה לזמן וטוען פרעתי תוך זמן דבמלוה בשטר אף דמלוה מודה דקיבל מקצת פרעון מ"מ חזקה במקומו ואינו זקוק לשבועה שאני התם דמסייע לו שטר אבל במלוה ע"פ אי המלוה מודה דקיבל מקצת פרעון ת"ז א"כ תו אזדא החזקה ואין להוציא הממון מיד לוה והממע"ה ופשוט. ואין לפקפק הא דטרחינן בריש ב"ב לשנויא הא דתנן עד ארבע אמות בכותל חצר בחזקת שנתן ופרכינן אי בזמנו פשיטא ואי בתוך זמנו אמאי ולא משנינן דאיירי דפרע קצת על הבנין ולכך נאמן לומר שפרע כל הבנין אעפ"י שהוא בתוך זמנו הואיל וחזינן דפרע קצת בת"ז די"ל חדא דדוחק לאוקמי בהכי משנה דסתמא קתני ועוד אפשר כי אמרינן הך סברא בחוב ברור דלא אלים כ"כ החזקה דאין אדם וכו' אבל בדבר שיכול להיות שלא יגיע החיוב כלל חזקה דאינו פורע ת"ז אפילו דפרע קצת מ"מ כ"כ אלים להוציא ממון כי אין אדם מניח ממון מספק ובשביל שפרע קצת לא נימא כן על הכל ושם הא א"ל שלא יתחייב כלל כמ"ש התו' דהמ"ל ולטעמך שמא לא יבנה ולכך לא משני כן וא"ש:
ד
פרעון ביני שיטי וכו' הרב הש"ך ביקש לפרש דברי תשובת הרא"ש איירי דלוה מודה דבידיעתו נכתב ביני שיטי אז בעת הפרעון אבל אם הלוה טוען כי בלי ידיעתו כתב המלוה ביני שיטי לבלי יפגום שטרו לא מהני כי הלוה יטעון שעשה כן בערמה להפקיע דין פוגם שטר. וכתב שיש לכאורה ראיה מהך דפ' ג"פ דף קע"ב וכוונתו דאמרי' אם המלוה ביקש לעשות משט"ח של ק' תרי בר חמשין דלוה מעכב עליו שיפגום שטרו בפרעו חמשים זהובים ולשיטת הרא"ש עדיין כשהשטר בר ק' כשיפרעו חמשים יכתוב ביני שיטי. ויפה הקשה אלא שאין תירוצו מועיל דעדיין אם המלוה לכך עומד להמנע עצמו מפוגם שטרו אף בשטר גדול כשיפרעו חמשים יכתוב ע"ג בידיעתו ויעמיד עדים בכך שלא יכול לכפור ועוד אפילו בלי עדים אי מודה דנעשה בידיעתו תו ליכא פוגם וא"כ עבדי רבנן תקנה ללוה דלפגום שטרו דהיינו שיכחיש האמת ויאמר שלא ידע במה דידע באמת ויהיה האמת נעדרת. ומה נ"מ בלא"ה בזה וגם המעיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ח די"ו. יראה בבירור דלא הזכיר כלל שידוע שנעשה בידיעתו רק סתם אמרינן דלא הוי פוגם שטרו. ובאמת בזה הייתי אומר דאם יש ללוה שובר על הפרעון ואותו פרעון הנכתב בשובר נכתב ג"כ ביני שיטי בזו שפיר יכול לטעון הלוה כי מעצמו כתבו המלוה כדי למנוע פגימת שטרו. דאל"כ תרתי ל"ל ביני שיטי ושובר ולכך עיקר תלוי בשובר ואין ביני שיטי מועיל אפילו נכתב בידיעתו דהוא יתר כנטול דשוברו מוכיח אבל אם אין שובר ביד הלוה וכתב הפרעון ביני שיטי חזקה דנעשה בידיעת לוה דמהכ"ת יפרע בלי ראיה כלל ואולי ימות המלוה ויפסיד הפרעון ח"ו דסמיך אפרעון ביני שיטי והוא העיקר וזה פשוט ולכך בתשובת הרא"ש דלא היה שובר ביד לוה רק נכתב ביני שיטי פשיטא דאמרינן דהיה בידיעת הלוה ולא הוי פוגם שטרו משא"כ בגמרא דב"ב אם ירצה הלוה דוקא שובר צריך ליתן לו כי יטעון אין אני סומך על ביני שיטי אולי תגרר שאין ניכר הגרר ומכ"ש לדעת המכשירים גרר ביני שיטי וכהנה כמה חששות ואם יתן לו שובר תו לא יועיל כתיבת ביני שיטי ואין מעלה ומוריד כלל ושפיר יפגום שטרו. דאם שובר ביד מלוה כתיבת ביני שיטי לא מועיל כלל ולק"מ. אלא אי קשי' הא קשי' הא דאמרי' פוחת' אי דינה כפוגמת והטעם דנסתפק הגמ' הוא כמש"ל בשם התו' ומהרש"א די"ל אערומי קמערים וקשה מה ערמה יש כאן הא יש בידה לכתוב הפרעון ביני שיטי ושם ליכא שובר ביד הבעל דאי איכא שובר איך אפשר להכחיש הפרעון ולפחות הכתובה וע"כ דליכא שובר וא"כ הא יועיל דיכתוב ביני שיטי ושוב לא יהיה בגדר פוגמת. ומה שנר' כי הרא"ש בתשובה כתב הטעם בכתב ביני שיטי לא הוי כפוגם דבשלמא בעדים י"ל בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפעם השניה לא נזדמנו עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות וכו' ויש להבין א"כ פוגם שטרו איך משכחת ליה איך מצי למימר דפרע ולא לקח שובר מי מעכבו להניחו למלוה לכתוב הפרעון ביני שיטי וצריך לומר ודאי אם לא נכתב כלל ביני שיטי יכול להתנצל לא אסיקי אדעתא לכתוב ביני שיטי כמ"ש בתשובת רמב"ן סימן ק' ע"ש. אבל כשנכתב ביני שיטי א"כ שפיר כבר אסיק אדעתא וא"כ אף פרעון השני ה"ל לכתוב וא"כ ודאי אם פרע בניסן ונכתב הפרעון ביני שיטי וטען הלוה שגם באייר אחר כך פרעו והמלוה מכחישו בזו שפיר י"ל אלו פרעו גם פרעון דאייר היה נכתב ב"ש. משא"כ אם טען הלוה קודם ניסן פרעתיך באדר ולא הייתי מסיק אדעתי לכתוב ביני שיטי ולא הזדמן לי עדים רק כשפרעתיך בניסן כחשת בפרעון הקודם ולכך לא רציתי לשלם עד שתתן שובר ונתרצתי שיכתוב ע"ג השטר וכן נעשה ולא נכתב פרעון המוקדם כי כחשת וכפרת בו (וכצ"ל בשובר בעדים והוא טוען פרעתיך מקדם בלי שובר וכי איני בכלל פוגם שטרו הלא סתמא דברו הפוסקים ולמה לא נימא כשלקחה שובר אח"כ למה לא כלל בו פרעון הראשון ועכצ"ל גם כן כמ"ש כי יאמר בפעם השני כבר כפרת בפרעון הראשון ולקחתי שובר בעדים עכ"פ על הפרעון אחרון) ואם כן א"ש דבעובדא דרא"ש דטוען דפרעו אחר שנכתב ביני שיטי יפה כתב הרא"ש דאינו נאמן דאף זו ה"ל לכתוב אבל בפוחתת היא מערמת דחושבת אף שאכתוב פרעון על הכתובה אולי אף הוא יערים לומר דפרע קודם לזה הזמן ג"כ ואהיה מחוייב לישבע ולכך מערמת לפחות כתובה וא"ש. זהו מה שנראה בישוב דברי הרא"ש מ"מ צ"ע. כי המעיין בתשובת הרא"ש שם יראה שכתב כי הסופרים הנוהגים לכתוב הפרעון מ"ג השטר שנתן המעות למלוה בתורת הלואה ולא בתורת פרעון כדי שלא יהיה נדון כפוגם וכתב הרא"ש דא"צ והוא רק הרווחה למילתא כי פרעון הנכתב ב"ש לא הוי פוגם וכו' ואלו דעתו כמ"ש הא מועיל שלא יכול לטעון מקדם לזה פרעתיך ואינו מועיל ב"ש אלא ש"מ דאין הבדל ולכך חוזרני למ"ש מקדם דאין הבדל רק אם יש בידו שובר או בלי שובר והך קושי' דפוחתת לא ס"ל כפי' התו' דכל הספק משום אתא לאערומי רק כמ"ש הריטב"א דלא פלוג עבדי רבנן דכל היכי דאין תובע כל השטר ישבע או י"ל דודאי הא דצריך הגמרא לומר טעם דפרע דייק ולא אמרי' בפשוט מדחזינן דלוה האמין למלוה ולא לקח שובר כלל ממנו אולי פרעו יותר ולא לקח שובר דפוגם בעדים ובשובר מא"ל דלא האמין ליה ולכך צ"ל דפרע דייק וכו' משא"כ בפוחתת דאמרינן אמנה היה והרי האמין לה בעלה דאם תרצה תוכל לתבוע כל הסך א"כ י"ל אף בפרעון האמין לה ולא לקח שובר וזהו ספיקא של גמ' וא"צ לאערומי כלל. אך מדברי תוס' דפי' טעם הערמה מוכח כמ"ש ובלא"ה לא מצינו שום מחבר מסייע להרא"ש וכמ"ש הש"ך ולכן הך דינא צ"ע:
ה
מכתב יד הלוה משמע כתב ידי אחר פסול וקשה דברים אלו הם מתשובת הרא"ש והרא"ש לשיטתו דס"ל גרר ביני שיטי פסול דחיישינן שהיה כתוב עליו ומחקו וגררו ולכך מצריך שיהיה כתב יד הלוה דתו ליכא חששא. משא"כ לפי מ"ש המחבר לעיל סי' מ"ד דגרר ביני שיטי כשר ולא חיישינן דהיה כתוב דבר וגררו א"כ אף כאן לא היה לו להצריך דוקא כתב יד הלוה. וצ"ל לרבינו המחבר הא דמכשירין לגרר ב"ש הטעם דלא שכיח לכתוב פרעון ב"ש אבל כאן דחזינא דנכתב פרעון ב"ש אם כן שפיר יש לחוש דלמא אף מקדם היה פרעון יותר מזה הסך וגררו וכתב פרעון קטן ועיין תשובה המיוחסת לרמב"ן סי' ק' מ"ש בזה ולכך בעינן כ"י הלוה דוקא:
ו
והעדים טעו וכו' ויש להבין דבגמרא אמרינן אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ומשני הגמ' דקאמרה אמנה היה בינינו ויש להבין לפי מ"ש הר"ן פ"ב דכתובות דמ"ש תנאי ומ"ש אמנה היינו אמנה שהאמינו בקיום תנאי וזולתו לא משתעבד ותי' לחלק דשם ביד הלוה אם ירצה אינו מקבל מעות ולא משתעבד אבל תנאי ע"כ אם המלוה מקיים אין ביד הלוה לעכב ולבטל ע"ש כללו של דבר תנאי רשאים העדים לכתוב ואינו בכלל אל ותשכן באהליך עולה. א"כ קשה לישני בכך דהיא אומרת דכתוב אלף היינו בתנאי ואם לאו אינו רק ת"ק ולא נתקיים התנאי ולכך אין לה רק ת"ק מ"מ העדים עשו כהוגן ולא פעלו עולה כמ"ש הר"ן ואין השטר חספא כלל. ובחדושי אמרתי דקשה קושית התוס' וכמ"ש מהרש"א למה באמת פוחתת ליכא שבועה ולא חיישינן לערמה כדחיישינן בדקדקה בפחות מפרוטה וכו' אלא ודאי דלא חיישינן לערמה שהיא פוגמת ותהיה פוחתת שא"כ שויה נפשה רשעה דהשכין באהלה עולה וכמבואר בגמרא פ"ב דכתובות וכ"כ הפרישה דמשויה נפשה רשע וזהו לא שכיח כדאמרי' בקידושין דף נ' ע"ש ועיין מש"ל בכללי מגו. וא"כ ל"ל דמיירי בטוענת כה"ג דהא לא משויא נפשה רשע דלא ה"ל עולה, וא"כ קושי' התוס' במומו דהא יש לחוש לערמה. אך אף שישר בסברא מ"מ קשה עלי לחדש דין בטוענת כה"ג דלא הוי בכלל פוחתת רק כדין פוגמת וצריכה שבועה ואם כן הדבר ה"ל לפוסקים להביאו דבטוענת תנאי ולא נתקיים תנאי דצריך שבועה דחיישינן לערמה וצ"ע:
ז
עד אחד מעיד וכו' כתב הכ"מ ברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות דוקא בטוען ברי והביא עד מסייע לדבריו הוא דיכול להשביע אבל אם א"י דפרע רק עפ"י העד דאמר דפרע א"י להשביע שבועת המשנה והש"ך השיג דכיון דקיי"ל דתביעה עפ"י עד הוי טענת ברי וזוקק לש"ד א"כ ה"ה שבועת המשנה וכן מוכח מתשובת הרשב"א שהעתיק הב"י סי' ע"ב מחודש כ"ב דאף בשמא צריך לישבע. ובאמת מרשב"א אין כל כך ראיה דעיקר טעמו של רבינו הב"י כפי מה שנראה הוא דיש כאן שטר המסייע לו וא"כ מה יועיל ע"א נגד שנים רק חז"ל תקנו להפיס דעתו של בעה"ב וכי בעינן הפסת דעת בטוען ברי אבל לא בהוא עצמו א"י אם פרע א"צ להפסת דעת וזהו מה שנראה בטעמו של הב"י וא"כ אין כאן ראיה מתשובת רשב"א דשם לא היה שטר רק שומר שלא ידע שוי החפץ שנאבד המינו והמפקיד אמר שהיה שוה דינר והשואל א"י דהיה שורת הדין מתוך שאיל"מ רק ע"א מעיד שלא היה שוה רק שקל בזו פסק דישבע ושם ליכא שטר דמסייע להמפקיד ופשיטא דטענת עד משויא ליה ברי וצריך לישבע להכחישו אבל כאן שטרו בידו דמסייע דלא פרע והו"ל כשנים מעידים ואין לדבריו של א' במקום ב' כלל. ולכאורה נראה דדבר זה במחלוקת הפוסקים שנוי דבעה"ת שער ך"א ח"ה ד"א הקשה למה לי שבועה דע"א הא בלא"ה יכול לטעון השבע לי ותי' תי' הגמרא דאף דלא טען וכו' ואלו כדעת הש"ך אין כאן קושי' כלל מע"א רק מפוגמת כמבואר בגמרא דהא שבועת ע"א איצטריך היכי דלא טען ברי א"כ איך יכול לטעון אשתבע לי כיון דלא טוען ברי אבל משבועת ע"א דתקנו חז"ל יכול להשביע. ונוסף על זה דעת התוס' והרא"ש דפי' בפרק הכותב בהא דאמרינן בע"א מעיד שהוא פרוע דהיא שבועה דרבנן אי פקח מייתי לידי ש"ד וכו' ופירשו התוס' והרא"ש דנ"מ לענין היפוך שבועה שלא תהיה יכולה להפכה עליו וקשה מה לו לזה לפורעה ואח"כ להשביעה וקשה להוציא ומי יודע מה יולד יום אדם חציר ינתן יטעון איני יודע אם פרעתיך ואף דכבר טען בברי יכול לחזור ולומר איני זוכר על בורי' אם פרעתי או לא רק הנני תובע עפ"י העד לישבע וא"כ איך תוכל להפך שיהיה נשבע במה שטוען א"י (מיהו לפי מה שהקשה הר"ם ברש"י דאמאי לא פירש בהך דאם פקח דהוא משום היפוך לשיטתו דס"ל באם שאינו יכול לישבע דמשלם צריך שכנגדו לישבע א"כ אף בש"ד היא תאמר א"י ויהיה משאיל"מ וישבע שכנגדו ועדיין לא פליט מהיפך שיצטרך לישבע. ועכצ"ל דס"ל למהר"ם כיון שכבר אמרה בב"ד יודע אני אינה נאמנת לומר נזכרתי ואני מסופק וא"כ אף בבעל כן ולק"מ) וזה עצה עמוקה יותר ממה שיפרע תחילה ועכצ"ל כמ"ש הכ"מ דבכי האי גוונא ליכא שבועה דע"א כלל. ודוחק לומר דבשלמא בתביעת ברי ועפ"י העד לא תשבע דחוששת דאח"כ יבא הוא והעד לעשותה חשודה כמ"ש התוס' ב"ב בנסכא דר"א ולכך תהפך השבועה ואי פקח הוא וכו' תובע אותה אח"כ ולא תשבע מטעם הנזכר ולהפוך א"א אבל אם יטעון שמא רק עפ"י העד באמת לא תהפוך ותשבע להכחיש לעד. דסתמא דלישנא דתוס' ורא"ש לא משמע כן ובפרט דזה גופיה אם הבע"ד ועד הם מצטרפים לפסול צ"ע לדינא כדלעיל סי' ל"ד באריכות והרי מורים דברים כמ"ש הב"י. וכן לשון הרמב"ם כפי נוסחא' הטור שאין יכול להשביע אשתו בגביית כתובה שזינתה עפ"י דברי אחר רק בטוען שהוא ראה מורה בבירור כפי' הכ"מ. ואף שהרב בית שמואל בא"ע סי' קט"ו ס"ק ל"ב פי' אותו דברי אחר היינו קרוב ופסול לשון עפ"י דברי אחר משמע דרך כלל יהיה האחר מי שיהיה דהא סתמא קתני וגם אי קרוב או פסול פשיטא והרב בית שמואל תמה על רמ"א דס"ל בח"מ דיכול להשביעה בהוגד לי עפ"י קרוב או פסול דהיה ליה להגיה שם דיכול להשביעה ולק"מ כי יכול להשביע לאחר פרעון היסת אבל קודם פרעון ושטר בידה לכ"ע א"י להשביעה עפ"י קרוב או פסול כי אם עד כשר ואף זהו אמרו חז"ל להפיס דעתו של בעה"ב והבו דלא לוסיף בקרוב או פסול ושם איירי קודם פרעון על כתובה והיטב עשה רמ"א שלא הגיה כלום. והדברים מורים בבירור כמ"ש הכ"מ בדברי רמב"ם והעתיקו הטור וש"ע ולא עינה הב"י מלבו אך לעומת זה מוכח מדברי הרמב"ן בפרק חזקת הבתים ובבעה"ת שער י"ט ותו' והר"ן וביחוד הריטב"א למס' כתובות שהקשו במעשה דאבימי דטען סטראי הא עד אחד מעיד שפרע והו"ל נסכא דר"א משאיל"מ ותי' הריטב"א דהואיל שטרו בידו לא הוי רק שבועה דרבנן ע"א מעיד שפרע ובדרבנן לא אמרינן משאיל"מ וכן דעת הרמב"ן בבעה"ת שער הנ"ל ועיין לעיל סימן נ"ח מ"ש באריכות לדבריו. והא בהך עובדא לא היה הלוה רואה הפרעון כמ"ש הרמב"ן בפרק חזקת להדיא כי אם נשען עפ"י העד ומ"מ העלו כולם דהוי שבועה דרבנן ע"א מעיד שפרוע אף דלוה טוען שמא וזהו ראיה מכרעת בדעתם נגד הכ"מ וכן נראה דהיה דעת רש"י במה שנתקשה בו מהרש"א אבל כבר קדמו א' קדוש מדבר מהר"ם מרוטנבורג כמ"ש בהגהת מיימוני פי"א מהלכות שבועות אות ה' דעל סברת רמי ב"ח לומר ש"ד פירש"י נ"מ לענין היפוך שבועה ואלו בהך אי פקח מייתי לידי ש"ד פירש"י נ"מ לאנקוטי חפצא ומהר"ם דחק כמש"ל בסי' פ"ז באריכות ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דודאי בדעת רמב"ח דס"ל הנך שבועות פוגמת וע"א מעיד שפרוע דאוריי' ונשנים במשנה בחד בבא עם מנכסי יתומים מנכסים משועבדים ושלא בפניו שכולם צ"ש וזה דוחק גדול דיהיה הך שבועה הנאמר בפוגמת וע"א והך שבועה דנשני' באינך לאו בחד גוונא זהו בלי נק"ח וזהו דוקא חמורה בנק"ח ואיך כללן המשנה כחדא אם טיב שבועה שונות זו מזו אלא ש"מ דטיב שבועה וחומר ענינם שוים ולפ"ז דגם שבועה דרבנן צריך נק"ח דהא פוגמת וע"א צריכין לרמב"ח ודאי נק"ח היותם של תורה ואינך הם ודאי דרבנן לכ"ע ובחדא בבא נשנים ועכצ"ג לרמב"ח דאף דרבנן בעי נק"ח ולכך הוצרך רש"י לפרש דלא נ"מ בטיב שבועה רק להמסתעף ממנו בהיפוך וזה לא איירי ולא שייך כלל באינך ביתומים ולקוחות ושלא בפניו ההיפוך ול"ק איך כללן כחדא. וכן בע"א מעיד דחשב רמב"ח ג"כ דהוא תורה לא פירש רש"י מה נ"מ וסמיך אמש"ל דנ"מ להיפוך דלנק"ח א"א במלתא דרמב"ח ולא קשה קושי' הנ"ל הא יוכל לטעון שמא רק לתבוע עפ"י העד וא"י תו להפך דבאמת אם חכם לבו ועשה כן יפה עשה רק רמב"ח דינא קאמר דאם לא תבעו שמא רק ברי וע"א מסייעו ה"א דיכול להפך וקמ"ל דהיא ש"ד ואינו יכול להפך. אבל בהך מילתא דר"פ דאמר אי פקח וכו' דמשיא לו עצה קשה שפיר כנ"ל אם ליועץ נתנך השיא לו עצה ההוגנת כנ"ל לטעון שמא עפ"י העד ויתנצל מהיפוך ולכך פירש"י דלא נ"מ להיפוך רק לנק"ח דהשתא דליתא לדרמב"ח וכל המשנה איירי בשבועה דרבנן וליכא כלל בהו ש"ד שפיר אמר לן דרבנן א"צ נק"ח וכל טיב שבועה במשנה אינה בנק"ח וכוללן כחדא כי דינם שוה להיותם כולם דרבנן ודברי רש"י ברורים ומזוקקים באר היטב. ולכן לדינא נראה כי מחלוקת הפוסקים הוא ואין להכריע ובפרט כי בא"ע סי' קט"ו והטור וש"ע פסקו כרמב"ם הנ"ל:
ח
אין יורשיו גובים וכו' רוב מחברים הניחו דברי תשובת הרא"ש ומחבר בצ"ע דאיך פסק בע"א מעיד שפרוע או פוגם שטר ומת דאין מוריש שבועה לבניו ולכך לא יהיה נפרע הא קיי"ל בגמרא פוגם שטרו ומת הבו דלא לוסיף עליו וכ"כ מחבר גופיה לקמן סי' ק"ח והרא"ש בפסקיו וכבר טרח הסמ"ע לקמן בסי' ק"ח לישבו בדוחק והאריך אשר ע"ז כתב הש"ך מוטב להניח דברי הרא"ש ומחבר בצ"ע משנכריח עצמנו בדחוקים גדולים כאלה. ואני ראיתי כי לא על הרא"ש לבד התלונה הזה כי קדמו בעל עיטור סופרים כמ"ש בעה"ת שער י"ד ח"ב ד"ו אשר כתב לא מצינו פוגם שטרו שנשבע שבועת יורשים וגובין אלא ביתומים מיתומים עכ"ל וזה לכאורה זר ותמוה דנהפך הוא בפוגם שטרו אמרינן הבו דלא לוסיף עליו משא"כ ביתומים מיתומים היינו דרב ושמואל אין אדם מוריש וכו' וכן בתשובת הריב"ש סי' תפ"ג כתב דרבים ס"ל אף בפוגם שטר וע"א מעיד שפרוע אמרינן ג"כ במת דלא יגבו וכבר תמה ע"ז מהרא"ש בתשובה סימן פ"ב דהא גמרא ערוכה הבו דלא לוסיף עלה וע"ש שדחק בזה: ובתשובת מהר"ם דפוס פראג סי' ת"ז הביא בשם בה"ג מלוה שמח ויורשיו מוציאין שטר נשבע הלוה ונפטר דאין אדם מוריש שבועה לבניו ור"ת תמה עליו דהך שבועה דר"פ אשתבע לי אינו בגדר דנימא ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד הא אפי' בפוגם אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. ועם כל תמיהתו חובה עלינו לטרוח ליישב דברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה שלא יהיו סותרים להדיא נגד גמרא ערוכה בטענת ר"ת ולכן עיינתי בדברי הרא"ש בפסקיו וגם בדבריו יש מקום עיון דשם בשבועות בהך מילתא דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו אמרינן בגמרא דתליא במחלוקת נסכא דר' אבא אי אמרי' מתוך שאיל"מ או לא דאם אמרינן משאיל"מ ליתא לדרב ושמואל ע"ש בגמרא תמהו התוס' מה ענין זה לזה ופי' התוס' דר"א ס"ל בש"ד משאיל"מ אבל בנשבע ונוטל שהוא שבועה דרבנן דנימא גביה מתוך שאינו יכול לישבע יפסיד ולא יטול ל"א היותו דרבנן ולכך לא שייך מילתא דרב ושמואל אין אדם מוריש וכו' אבל רב ושמואל ס"ל בדרבנן מפסיד רק למה יפסיד כולו אף הלוה אין יכול לישבע דהא תרווייהו יתומים נינהו ואף יתמי לוה יפסידו החצי וצ"ל דס"ל לרב ושמואל מתוך שאיל"מ לא אמרי' רק מפסיד היותו בא ליטול ולכך מפסידין יורשי המלוה הכל ע"ש. והנה לפ"ז אם היה החשוד בשטר שדינו להיות נשבע ונוטל לפי דקי"ל כר' אבא אין שכנגדו נשבע ונפטר דהא מבואר בתוס' כתובות דפ"ח ד"ה מייתי וכמ"ש מהרש"א דהך דינא תליא בדר' אבא ע"ש ואם אין מפסיד למה יפסיד החשוד שיהיה שכנגדו נשבע ונפטר הא לרבי אבא מפסיד לא אמרי' בשבועה דרבנן וזהו פשוט וא"כ יקשה אי הרא"ש ס"ל כתי' התוס' איך פסק בפ' הכותב כפי מ"ש הרמזים שם כהרי"ף בחשוד בשטר שכנגדו נשבע ונפטר וגם קשה לפי מ"ש הרמזים בחשוד שכנגדו נשבע ונפטר ובשניהם חשודים גובה החשוד שטרו ועיין במהרש"א דגם התוס' בכתובות ס"ל כן וקשה להבין לכאורה בממ"נ אי אמרי' הואיל וא"י לישבע שבועה דרבנן מפסיד אף בשניהם חשודים יפסיד וכמו דאמרי' בעלמא בשניהם חשודין משלם אף כאן הל"ל מפסיד ואי לא אמרי' מפסיד אף בחשוד התובע לבד למה יפסיד הא אין דינו כמשלם ונ"ל דלכך בחשוד על שטר שכנגדו נשבע לא מהדין רק מכח קנס להחשוד אבל בשניהם חשודים לא שייך קנס דמנלן זה דכיון דקי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם מנלן דקנסוהו במקום שאין הדין שיפסיד ובמשנה היה שורת הדין כיון שאיל"מ ולכן ברור דהרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל דלא כתי' התוס' הנ"ל רק ס"ל כמ"ש בפסקיו בשבועות תי' אחר דהקשה ג"כ אי רב ושמואל ס"ל דמתוך שאי"ל מפסיד מכ"ש בש"ד דמשלם ותי' דעיקר שבועה מוטל על הלוה לישבע שלא חייב ופרע וא"כ ביתומים שא"י לישבע שפרע אביהן א"כ נאמר מתוך שאינו י"ל משלם ולא שיפסיד זה שטרו כי אנו אומרים ליתומים עליכם השבועה ואם א"א לישבע תשלמו וזהו לר' אבא אבל רב ושמואל לא ס"ל מתוך שאיל"מ ולכך אף דאין יתמי הלוה יכולים לישבע אינן מחוייבים לשלם ולכך זה ששטרו בידו מפסיד כי אין יכול לגבותו בלי שבועה הרי דס"ל להרא"ש דאף לר' אבא הוה אמרינן מפסיד רק הואיל ועיקר שבועה ללוה ובניו משאיל"מ ולפ"ז צדקו דברי הרא"ש בחשוד דאם הלוה חי ויכול לישבע אף בדרבנן אמרינן מפסיד דהא הלוה חי ונשבע דפרע ולכ"ע אף לר"א אמרי' כן משא"כ בשניהם חשודים כיון דעיקר שבועה על הלוה והוא א"י לישבע דינו דמשלם ולא מפסיד זה שטרו ונכון וברור. ועיין לעיל סי' פ"ב דכתבתי דאין כ"כ מוכרח ברא"ש דס"ל כמ"ש הרמזים בשמו דיסבור לחלק בין חשוד לשניהם חשודים. ולפמ"ש ניחא דהטור הכריח כן מדברי אביו בפרק כ"ה דנתן הטעם לר"א לכך אין מפסיד הואיל יתמי הלוה א"י לישבע וכמ"ש וזה ברור. אך לפ"ז קשה איך אמרי' בפוגם שטרו ומת הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל והיינו משום דהלכתא כר' אבא דפליג הא לפי דברי הרא"ש לכך פליג ר' אבא ארב ושמואל משום דעיקר שבועה ביורשי הלוה וא"י לישבע ולהם לשלם וכאן הלוה חי ומבקש לישבע א"כ אף לר' אבא שייך הך דינא דמפסיד התובע הואיל וא"י לישבע כמו חשוד והנתבע יכול לישבע וא"כ איך שייך הבו דלא לוסיף במה דר' אבא גופיה מודה לרב ושמואל וקושי' זו צ"ע לכאורה לשיטת הרא"ש. ולכן צ"ל הא דקאמרינן בפוגם שטרו ומת הבו דלא לוסיף היינו מענין וסיג מחלוקתם דאין הלוה יכול לישבע כגון שמת אח"כ קודם גבייה והגמרא קיצר בל' פוגם שטרו ומת המלוה דה"ה הלוה מת אח"כ רק הגמ' לא נקט ליה בלישנא דהוא מוסב על מחלוקת רב ושמואל ור"א והם לא מיירי רק באופן הזה דהלוה מת ויורשי' א"י לישבע כי בעודנו הלוה חי לית מחלוקת ולכ"ע נשבע ונפטר ולכך נקט הגמרא סתם פוגם שטרו ומת שהוא בענין מחלוקתם וממילא מובן כי הלוה מת אח"כ וזהו תליא במחלוקת דר"א דס"ל מתוך שאיל"מ יורשי הלוה דאין יכולים לישבע משלמים ולרב ושמואל דלא ס"ל משאיל"מ אף בזה יורשי המלוה מפסידי' וע"ז קאמרינן הבו דלא לוסיף וכו' דהדין עם ר"א רק ביתומים החמירו והיינו שבועת יתומים כי שבועה זו אלי' עד שלדעת אבא שאול אפי' נאמנות אינו מועיל כנגדו אבל זולת זה הלכה כר"א דפליג וס"ל דהואיל אף יורשי לוה אי"ל ישלמו וא"ש וקיצור לשון יש בגמרא פוגם שטרו ומת והל"ל ואח"כ מת הלוה ג"כ רק סמך כי זה מובן מענינו וזה פשוט בלישנא דגמרא ודברי הרא"ש נכונים ומכוונים לדינו של חשוד ג"כ דאם יכול הלוה לישבע דמפסיד ובאם לאו חייב הלוה לשלם וזהו שכוון אליו הבעל עיטור סופרים דכתב דלא מצינו פוגם שטרו שנשבע שבועת היורשים וגובים אלא ביתומים מיתומים והוא הדבר שכתבתי דאם הלוה חי פוגם שטרו אין יורשים גובים בשבועת יורשים כי הלוה נשבע ונפטר הואיל ויכול לישבע רק במת אח"כ שבאים לגבות מיתומים. בזו דשניהם א"י לישבע בזו אמרי' הבו דלא לוסיף וקי"ל כר"א והם משלמים וזהו אמרו יתומים מיתומים ואין כוונתם מת לוה בחיי מלוה רק מת אח"כ ועכשיו בעת גבי' הם יתומים מיתומים. וא"ש וזה ברור וכן דעת בעל ה"ג ולכך פסק דלוה נשבע ונפטר ולא קשיא ליה מפוגם שטרו דשם שניהם מתים ואין ביד הלוה לישבע מה שאין כן כאן דהלוה חי וזה ברור ונכון מבלי פקפוק ואליהם נתכוון הריב"ש שכתב בפוגם שטר וע"א ומת אמרינן אין אדם מוריש והיינו שלוה חי וא"ש. וגם תשובת הרא"ש מיירי הכל דהלוה חי ומבקש לישבע וצועק ככרוכיא כי פרעו וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש ולכך לא שייך הבו דלא לוסיף ונשבע ונפטר וזהו שנתכוון אליו המחבר דהלוה חי ולקמן בסי' ק"ח מיירי כמש"ל דפוגם שטרו ומת ואח"כ מת הלוה ג"כ בזו אמרינן הבו דלא לוסיף ולק"מ והן דברים ברורים למעיין ולענ"ד מקום הניחו לי המחברים בזה להתגדר:
אורים ותומים, אורים
פ״ד
א
הפוגם כו' כתב הסמ"ע בשם ב"י דתקנה שהתקינו בו אבל פגמו בנו לא תקנו שבועה ועיין תומים מה שכתבתי בזה ולדינא הסכמתי עם הש"ך דאין חילוק בפוגם בין אבל בן כלל רק דלא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו כדלקמן סימן ק"ח ע"ש:
ב
לא יפרע אלא בשבועה משום דפרע דייק דמפרע לא דייק לכך רמו רבנן שבועה עליו כי היכי דלידוק גמרא:
ג
אלא בשבועה ואם טוען הלוה פרעתיך ג' פעמים כל פעם דינר והמלוה אמר פעמיים ומשלישי אינו זוכר הדין עם הלוה ואם יש לו שטר או משכון חייב להחזיר ב"י ורשב"א סמ"ע ופשוט ועיין לעיל סימן נ"ט:
ד
קושטא קאמר עיין תומים מ"ש דאם תפס המלוה דנראה דאין לנדותו שישבע בהך דפרעו בעדים ובהך דדקדק לצרף פרוטה פרוטה ע"ש:
ה
בין בכולו כו' דסתם נאמנות מועיל להכל ובפרט דאין להשביע מספק ועיין בעה"ת שער כ"א ח"ד:
ו
אבל אם הוא תוך זמנו וכו' הסמ"ע הקשה דהא רבינו האי גאון חולק ומחייב שבועה וכן הקשה בהא דפסק מחבר דאי קטען השבע לי דמ"מ מחויב לישבע דזה לא מצינו בטור ורמב"ם וכן הק' בש"ך ועיין מ"ש בתומים ישוב לזה באריכות:
ז
תוך זמנו וכן כת"י למ"ד דאין נאמן לומר פרעתי אם פוגם צריך לישבע דלא עדיף משטר ות"ז אין צריך לישבע כן העלה הט"ז ונכון כמ"ש בתומים ועיין תומים במלוה ע"פ תוך זמנו דא"נ לומר פרעתי אם פגם החוב דפרע מקצת תוך זמנו אזלא החזקה והממע"ה ואי החשש דאפשר שלא יתחייב כלל לפרוע צ"ע:
ח
פרעון ביני שיטי דהואיל דנכתב על השטר ה"ל כאלו לא נעשה שטר יותר סמ"ע ובתשובת הרא"ש נאמר טעם אחר בשלמא בשובר בעדים יש לומר פ"א אתרמי ופ"א לא אתרמי משא"כ ע"ג השטר תמיד מצוי ליה ואם א"י לכתוב מצוים הרבה לכתוב ועיין תומים מ"ש הש"ך דבעינן דמודה הלוה שבידיעתו נכתב ביני שיטי. ואני כתבתי לחלק כשיש שובר ביד הלוה אז לא מהני אף שנכתוב הפרעון גם כן על השטר אבל כשאין שובר בידו רק נכתב ב"ש אזי לא הוי פוגם כמ"ש הרא"ש ולא מ"ל דנכתב בלי ידיעתו ע"ש. ועוד הנחתי בתומים בצ"ע אם פרעון הנכתב ב"ש הוא בניסן והוא הלוה טוען מקדם פרעתיך באדר והאמנתיך רק אחר כך בניסן ראיתיך מכחישני לא פרעתיך עד שכתבתי ב"ש אי הוה בכלל פוגם או לא וצ"ע:
ט
כפוגם וה"ה אם כתוב שזה שפרע היה בתורת הלואה ולא בתורת פרעון ג"כ לא הוי כפוג' כן משמע מהרא"ש בתשובה עיין תומים:
י
הוא כתב יד הלוה דתו ליכא למיחש לזיופי ועיין תומים שכתבתי דצריך כת"י הלוה אפילו לדעת מחבר דמכשיר לעיל גרר ביני שיטי ואם בא לטרוף מן הלקוחות אפשר דאפי' כת"י הלוה אינו מועיל דחוששין לזיוף וקנוניא וצ"ע:
יא
אמנה היתה בינינו וא"כ העדים לא פעלו עולה כלל וכתב הסמ"ע והמלוה נאמן במגו ואין לזה מגו להוציא כיון דשטרו בידו עכ"ל ודבריו בלתי מובן דמה צורך למגו כאן הא במה שאמר שחייב לו שטרו בידו ואי לומר דאולי ידעו העדים מן אמנה ונפסל שטר חזקה על עדים שכשרים הם ולא פעלו עולה ואי דאין צריך שבועה ג"כ לא מטעם מגו רק חז"ל לא תקנו שבועה רק בפוגמת ולא בפוחתת ודבריו קשה להבין:
יב
אא"כ יאמר השבע לי ואין זה משיב אבידה דקי"ל לא ישבע דא"כ אתא לאערומי דמתיירא שיטיל הלוה עליו שבועה וא"י לישבע יאמר על מקצת שטר אמנה ובפרישה כתב לחלק בין תובע לנתבע ולא הבנתי דבריו ופשוט כמ"ש:
יג
ונשבע הלוה וכו' ולא מהני מגו דהוה מגו להוציא דשטר חספא בעלמא. ולמ"ד דאמרי' מגו להוציא בשטר מקוים צ"ל דהך דהכא באינו מקיים רק אפשר למצוא קיום ומ"מ פסול ועיין מש"ל בכללי מגו:
יד
היסת ועיין תומים אם אמר ת"ק היה ע"ת ולא נתקיים התנאי מה דינו ע"ש:
טו
ע"א וכו' עיין תומים שהארכתי במחלוקת הפוסקים אי טענו ע"פ העד כי הוא א"י אם פרע אם יכול להטיל שבועת המשנה ע"ש שהארכתי:
טז
אחד היינו עד כשר אבל קרוב או פסול אף דסבירא ליה לרמ"א דיכול להשביע ע"י הוגד לי היינו היסת אבל נגד שטר בשביעת המשנה בעינן לכ"ע כשר ועיין תומים ודלא כבית שמואל:
יז
אלא בשבועה אפילו לא טען השבע לי אנן טענינן ליה ואי מהני נאמנות עיין מש"ל בסימן ע"א באריכות:
יח
אא"כ טען וכו' עיין מש"ל גבי פוגם שטר באריכות בתומים כי הכל חד דינא אית ליה:
יט
אין יורשיו גובים וכו' דין זה צ"ע כי קי"ל דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו רק בשביעה הבא לפרוע מנכסי יתומים ועיין תומים שהארכתי ליישב דברי רא"ש דכאן איירי דהלוה חי ורוצה לישבע דפרעו אבל אם גם הוא מת אחר כך לכ"ע יורשי המלוה גובים שטרם בשבועת יתומים ע"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ד
א
סמ"ע ס"ק א' נ"ב עיי' ח"מ סי' צ"ח סק"י וב"ש סק"ז (מהגאון כ"ס):
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט -ב׳
פ״ד:א׳:א׳-ב׳
א
הפוגם כו'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו. עכ"ל ד"מ עכ"ל סמ"ע. ולפי ענ"ד דין זה צריך עיון דהיכי מיירי אי מיירי שטוען שפרע לבנו ובנו אומר פרעת לי קצתו א"כ מה לי פגמו הוא מה לי פגמו בנו דהא טעמא דפגם הוא משום דפרע דייק דמפרע לא דייק וא"כ מה לי הוא ומה לי אבוה ולכאורה הי' נרא' דמיירי שטוען שאביו אמר לו שנפרע קצת (דא"צ לישבע שלא פקדנו אבא אלא א"כ טוען הלוה אשתבעו לי כאלו לא פגמו שלא היו צריכים לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ טען הלוה אשתבע לי וכדמוכח להדי' בש"ס פרק הכותב ופרק כל הנשבעין ונתבאר לקמן סי' ק"ח ס"ה וא"כ ה"ה בפגמו בנו) אך בר' ירוחם נתיב כ"ו ח"ג כתב דאף בכה"ג לא יפרעו היורשים אלא בשבועה ומביאו ב"י בקצרה לקמן סימן ק"ח סוף סעיף ח' ואביא לשונו לקמן:
ב
אבל המעיין בבעה"ת יראה שלא כתב דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם רק בשער שני ח"א גבי מה שהיו יש מהמורים רוצים לומר דיורשים צריכים לישבע ג"כ שבוע' אין לי כתקנת הגאונים גבי לוה עצמו וכתב הוא עליהם וז"ל והאי סברא ודאי ליתא דכיון דשבועה זו תקנת' דבתראי הוא למאי דתקון תקון ולמאי דלא תקון לא תקון כדגרסי' בירושלמי גבי פוגם שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו הלכך כו' עכ"ל ואם איתא דס"ל לבעה"ת שאם פגמו בנו ואומר נפרעתי קצתו או אבא אמר לי שנפרע קצתו לא ישבע ה"ל להביא דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם וגם עיינתי בירושלמי פ' הכותב גבי פוגם וליתא שם רק שאם פגמו ומת לא הפסיד בנו מטעם שתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו ומשמע שם דר"ל לאפוקי דלא נימא כיון שפגמו אביו ומת יפסיד היורש או ישבע שיודע בבירור שלא נפרע השאר קמ"ל דלא אבל מזה שאם פגמו בנו לא מיירי בירושלמי שם כלל ע"ש לכך נלפע"ד דגם הבעה"ת מיירי בהכי ולא הביא אלא ראיה שתקנה שהתקינו בבנו לא התקינו ולכך לא הביא דין זה בשער כ"א משום דכבר כתב כן בשם ש"ס דילן דפוגם שטרו ומת יורשיו נוטלין שלא בשבועה. וז"ל ירושלמי שם תני יורש שפגם אביו שטר חובו הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה ואב אינו גובה אלא בשבוע' אמר ר"א ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצינו שטר זה בין שטרות פרועים רבי הושיעא בעא מתניתא דב"ש דב"ש אומרין נוטלת כתובתה ולא שותת א"ר יוסי תמן טעמא דב"ש הביאו בעלי ואני שותה ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע תקנה תקנו בו שישבע בו התקינו בבנו לא התקינו כיון שמת העמדת על ד"ת ע"כ בירושלמי ונ"ל דה"פ דר' הושיעא בעא דהך מתני' דתני הבן גובה שלא בשבועה וכי ב"ש היא ולא ב"ה דגבי סוטה פליגי ב"ש וב"ה גבי מת בעלה עד שלא שתת דסברי ב"ש נוטלת ולא שותת דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא אע"ג דשמא זינתה גובה מספק דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולב"ה התם אינה נוטלת כתובתה וה"נ קאמר בש"ס דילן בשבועות ס"פ כל הנשבעים מת מלוה בחיי לוה הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו מטעמא דפרישית וכמו שפירש רש"י שם להדי' ע"ש ומשני רבי יוסי התם טעמא דב"ש משום הביאו בעלי ואני שותה ושטר העומד לגבות כגבוי דמי ובהא פליגי ב"ה וסברי דכיון דחייבת מן התורה אינו גובה מספק ולא כגבוי דמי ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע ולכן אפי' ב"ה מודו דתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו כן נלפע"ד פי' הירושלמי וא"כ כיון שבירושלמי לא הוזכר שום חילוק כשפגמו בנו שלא ישבע וגם לא נמצא בשום פוסק לחלק בכך וגם כתבתי דגם הבעה"ת לא עלה על דעתו לפסוק כן ע"כ נלפע"ד דאף כשפגמו בנו צריך לישבע בין כשטוען הלוה פרעתי לך הכל והוא אומר פרעת לי קצתו צריך לישבע כדין פוגם שטרו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי ובין שטוען הלוה פרעתי לאביך הכל והוא טוען אבא אמר לי שפרעת לו קצתו צריך לישבע שלא פקדנו אבא אע"ג דאלו לא פגמו לא היה צריך לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ בדא"ל הלו' אשתבע לי (וכדמוכח בש"ס פ' כל הנשבעין ופ' הכותב דאין היתומים צריכים לישבע שלא פקדנו אלא כשבאין לגבות מן היתומים אבל לא ילוה עצמו) עכשיו שפגם שטרו צריך לישבע שלא פקדנו אבא גם נגד הלוה עצמו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי וכ"כ ר' ירוחם במישרים נכ"ו ח"ג וז"ל יתומים שבאו ליפרע מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' שלא פקדנו אבא ושלא אמר כו' ואם באו יתומים ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו אמר לנו אבא שנפרע קצת או עד א' העיד אחר מיתת אביהם שהוא פרוע או שבאו ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין ויתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין עכ"ל וכן עיקר:
פ״ד:ב׳
א
אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ פקפק בהאי דינא וק"ק על מור"ם למה לא כ' אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונה שחולק ע"ז עכ"ל סמ"ע ול"נ עיקר כדברי מור"ם ואדרב' איפכ' קשי' לי על הטור אנה מצא כן בשם רבינו האי ואדרב' המעיין בבה"ת שער כ"א ובה' המגיד פי"ד מה' מלוה ומביאו ב"י לעיל סי' ע"ח יראה דמשמע דר' האי לא פליג רק בלקוחות אבל בפוגם שטרו וע"א מודה וע"ש:
פ״ד:ג׳
א
אא"כ טען הלוה ישבע לי וכ"כ עוד המחבר לקמן סעיף ה' גבי עד אחד ולא נהירא לי דכיון דקי"ל דתוך זמנו גובה אפי' מיתמי א"כ כ"ש כאן ועוד דאי כשטוען הלוה ישבע לי צריך לישבע אמאי גובה מיתמי נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מאי דמצי אבוהן למטען טענינן ליתמי אלא ודאי תוך זמנו נפרע שלא בשבועה בין בפוגם בין בע"א מעידו שהוא פרוע אפי' אומר ישבע לי וגם בסמ"ע השיג על המחבר בזה:
פ״ד:ד׳
א
כתוב בו פרעון ביני שיטי כו'. דין זה אף שהוא בטור מתשובת הרא"ש מ"מ חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק אחר ואלו הוה ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בהא. וגם נלפע"ד דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון בין שיטי ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ז סי' י' [ס"ח סי' ט"ז] וז"ל דדוקא פרעון בע"פ דהורע כח בעל השטר דאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בע"פ והניח השטר אצלו ולא חש לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה אבל אם נכתב פרעון ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כי איננו תובע אלא מ"ש בשטר וכי היכי שהלוה כתב פרעונו בשטר אנן סהדי אם פרע לו יותר היה כותבו וראיה מהא דאמרינן בפרק הכותב אבעי' להו פוגמת כתובתה בעדים מי אמרינן אם אית' דפרעי' בעדי' הוה פרע לה או דילמ' אתרמויי אתרמי לי' ועד כאן לא קמבעי' אלא פוגמת בעדים דאמרינן בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפרעון השני לא מצא עדים ופרע בלא עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות ואף אם הלוה והמלוה אינם יודעים לכתוב בקל ימצאו מי שיכתוב הפרעון ביני שיטי ולא שייך הכא אתרמויי אתרמי הלכך דבר פשוט הוא דאמרינן אם אית' דפרעיה ביני שטי הוה כתב ליה הלכך לא מיקרי פוגם שטרו עכ"ל הרי דעיקר טעמיה דכיון דבקל יוכל לעשות לא שייך לומר אתרמויי אתרמי ליה והלכך אם אית' דפרע טפי נמי הוה כתב ליה וזה ל"ש אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי ואז נראה דאין חילוק בין נכתב הפרעון ביני שיטי או מאחורי השטה או בקצתו אחר חיתום שטרו אע"ג דאי בעי מלוה גייז ליה מ"מ כיון דחשוב פרעון וכמ"ש לעיל סי' ס"ה סעיף כ' ס"ק ע"א שייך האי טעמא אם אית' דפרע לי' טפי הוה כתב לי' כמו שכתב זה דזהו דבר קל לעשות אבל כשהלוה טוען שהאמינו הכל ולא כתב שום פרעון על השטר רק שהמלוה מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי ה"ל שפיר פוגם ולא יפרע אלא בשבועה ועוד נראה לכאורה ראיה לזה מש"ס פ' ג"פ (דף קע"ב ע"א) ע"ש:
פ״ד:ה׳
א
הרי מודה שהעדים כו'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוצי' כך כתבו התוס' והרא"ש פרק הכותב וכ"כ הע"ש וע"ש ולדעת הרמב"ם והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי לעיל ס"ס פ"ג ס"ק ז' נאמן כאן המלוה (ולפי מ"ש שם בס"ק ט' דהוי ספיק' דדינ' ואי תפס לא מפקינן מיניה ה"ה כאן וע"ש) וכן הוא להדי' בחדושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים שם ודלא כבעל ג"ת דף פ"ט שר"ל לדעתם שכיון שאינו טוען שטר אחר היה לי גם הם מודים דאינו נאמן ולא דק ואישתמטתיה דברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש:
פ״ד:ו׳
א
ונשבע הלוה היסת ונפטר אע"ג שיש בו נאמנות בשטר בכולו ובמקצתו אינו כלום שמאחר שהשטר חשיב כחרס הנאמנו' שבו לא מעלה ולא מוריד כך כתב הבה"ת שער כ"א סוף ח"ב וכך כתב המחבר לעיל ס"ס מ"ז.
פ״ד:ז׳
א
עד אחד מעיד כו'. לא יפרע אלא בשבועה עיין בכ"מ פכ"ד מה' אישות מה שפי' בדברי הרמב"ם וכתב דהא דתנן ע"א מעידו שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה היינו דוקא שהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נראין לי דכיון דקי"ל בטוענו ספק ע"פ העד צריך שבועה דכמו ששנים מחייבים ממון אף בשמא ה"ה באחד לענין שבועה וכמ"ש הרי"ף והמחבר לעיל סוף סי' ע"ה א"כ ה"ה הכא וכן משמע להדי' בתשובת הרשב"א שהביא הב"י לעיל סימן ע"ב מחו' כ"ד דלהרי"ף ה"ה בעד א' מעידו שהוא פרוע אף בשמא צריך לישבע וע"ש וכן עיקר:
פ״ד:ח׳
א
לא יפרע אלא בשבועה גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע (כלומר אף שלא אמר הלוה ישבע לי) ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוא נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר השגתי על הסמ"ע בזה לעיל ר"ס ע"א ס"ק ב' וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד. ע"ש:
פ״ד:ט׳
א
אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר כתבתי לעיל סק"ב דק"ל על דברי הטור אנה מצא כן בשם רב האי דאדרבה מדברי בעל התרומות והרב המגיד בשם רב האי משמע כהרמב"ם והמחבר וכן נראה עיקר:
פ״ד:י׳
א
אא"כ טען הלוה ישבע לי. כבר כתבתי לעיל ס"ק ג' דזה לא נהירא אלא אפי' טוען הלוה ישבע לי א"צ לישבע תוך זמנו:
פ״ד:י״א
א
אין יורשיו גובין אותו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשוב' הרא"ש עצמו ק' וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דתשו' הרא"ש והמחבר מיירי דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקים ועוד קשה א"כ בלא עד ובלא פוגם שטרו נמי אין יורשים גובים מ"מ לענין דינ' נראה עיקר כמ"ש הב"ח ואין לבדות חלוקים שאינם נכונים לדינא ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושי' משנמצי' סברות זרות שאינן אליב' דהלכת' ואין כאן מקום להאריך בדין זה ועמ"ש לקמן סי' ק"ח סעיף י"ד כי שם ביתו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5