שולחן ערוך, חושן משפט נ״ט: שטר מקוים והלוה טוען פרוע והמלוה אומר איני יודע ובו סעיף א': – עם 18 מפרשים

א

שטר מקוים והלוה טוען פרוע והמלוה אומר איני יודע ובו סעיף א':
מלוה שהוציא שטר חוב מקוי' וטוען הלוה שהוא פרוע והמלו' אומר איני יודע אינו גובה בו ואם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בברי שאינו פרוע חוזר וגובה בו:

א

בו. לשון הטור צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"כ ור"ל דאם הלו' תובע למלו' שאינו רוצ' שיעוכב השטר אצלו דילמא ימות ויגבו בו היורשים או איזה חשש אחר צריך המלו' להחזיר לו שטרו. עכ"ל הש"ך:

ב

וגובה. כת' הסמ"ע דטורף אפי' ממשועבדים דמשום דאמר איני יודע לא איפסול שטרא והש"ך כת' דהיינו דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל מלקוחות שאח"כ אינו טורף דיכולים לומר אנן אדיבוריה סמכינן וזבנינן כו' ואפשר דכל זמן שהשטר ביד המלו' ה"ל ללקוחות להזהר וצריך עיון לדינא עכ"ל:

א

א) טור וכן הכריע בה"ת כסברא זו בשער כ"ג דדמו לחשוד דאפיק שטרא אחבריה וא"ל אידך שטרא פרוע הוא דפקע שטריה אף ע"ג דהתם לוה נשבע היסת הכא אינו נשבע מכיון דהמלוה אינו טוען ברי

ב

ב) נ"י בפ' גט פשוט בשם רבינו מאיר הלוי בשם הריטב"א דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא מפסיל שטרא לגמרי

א

מלוה שהוציא. ב"מ כ"א מצא שטר כו'. ופי' הראשונים דקאי על המלוה דלפירש"י שם צ"ל דואם יש עמהם צ"ל מילי מילי קתני כמ"ש רש"י שם מדקא' בגמ' שם תנן אם יש עמהם כו' אבל לפיר' קאי הכל אמלוה ומקצת הגאונ' אוקמוהו ביורש המלוה משום דמ' מגמ' שם דמצא בין שטרות קרועין אבל במלוה א"צ בין שטרות קרועין שפשע במה שאין זוכר וכמ"ש הרמב"ן על מתני' דשם ל"ו א' אביו של א' הפקיד כו' דוקא אביו אבל א' מכם א"צ ליתן להם כיון שהודה מעצמו והם פשעו שאין זוכרים:

ב

שטר מקויים. דאל"כ בלא"ה נאמן כמש"ל בסי' מ"ו ס"א:

ג

ואם חזר ואמר. דנאמן לומר נזכרתי כמ"ש בכתובות כ"ב א"ל מי דכור כו' לסוף אדכר כו' א"ל מי סברת כו' אנא הוא כו':

א

(נ"ט נה"מ ס"ק ב') והב"ד פסקו להחזיר השטר כו'. נ"ב לכאורה מה שפוסק בעה"ת שאם הלוה תובע מהמלוה שיחזיר לו שטרו צריך להחזיר צ"ע דהא לענין חיוב החזרת השטר אף דהלוה טוען ברי והמלוה שמא הרי השמא של המלוה היא כא"י אם נתחייבתי דאם לא נפרע אין עליו חיוב החזרת השטר ואין לומר דהוי בכלל אל תשכן באהלך עולה כיון שא"א לגבות בהאי שטרא דשמא יפול קמי יתמי ויגבו בשטר זה דא"כ אף כשאין הלוה מתעורר לתבוע החזרת השטר מחייב בהחזר' כמ"ש הש"ך לקמן סי' ס"א ס"ק ט"ז ולמה לא יהי' כאן על הב"ד לומר להמלוה שלא ישכן באהלו עולה ויחזיר ואפשר דהטעם דהוי כזה נהנה וזה לא חסר דכופין על מדת סדום וכיון שכן אף כשכבר פסקו הבית דין שיחזיר את השטר אינו כקם דינא להאמין בהחלט דברי הלוה דהא באמת אי אפשר להאמין ברי של הלוה להוציא מהמלוה אף שטוען שמא אלא כיון שעכ"פ אין לו לגבות בהאי שטרא עליו להחזיר מפאת טעם הראשון או השני הנ"ל וא"כ אין לדמות כה"ג לדינו של מהרש"ל בטוען א"י אם פרעתי ונתחייב בב"ד לשלם הן אמת דלשיטת הפוסקים דהשטר שביד המלוה אינו אלא כמשכון ביד המלוה ועיקר שייך ללוה אף קודם פרעון החוב לא צריכין להטעמים הנ"ל כי דמי ממש לדין המוזכר בסי' ע"ב סעיף י"ד גבי משכון כשהמלוה טוען א"י צריך להחזיר המשכון דאין אדם מוציא מאחר בטענת ספק והוא מתשובת הרשב"א סי' אלף מ"א ובסי' תתקע"ז הוסיף עוד בזה"ל וכן הדין גבי שטר שצריך להחזיר לו שטרו והרשב"א לשיטתי' שכ' להדיא בחדושיו לכתובות דף פ"ה דגופו של שטר של הלוה הוא ואינו אלא משכון ביד המלוה כו' יעו"ש שדבריו נראים כסותרים זא"ז כמדומה לי שהחידושים לכתובות אף שמיוחסים להרשב"א אינם כן כ"א להרמב"ן אמנם לפ"ד המחבר הזה והקצה"ח בסי' ס"ו דהשטר ביד המלוה הוי כמתנה ע"מ להחזיר כשפרע לו הלוה החוב י"ל כדברי הראשונים באם המלוה מסופק אם כבר נפרע אין לחייבו בשורת הדין להחזיר השטר. אמנם יסודו של הקצה"ח מחמת דבעי' שטר מקנה ובחידושי הרשב"א או רמב"ן הנ"ל מזכיר מזה ועכ"ז כ' דאין השטר אלא משכון. ויעוין מ"ש המחבר מזה לקמן סי' ס"ו ס"ק ל"א. ומ"ש הקצה"ח בכוונת הרשב"א הנ"ל הוא זר ודוחק דהרי מדברי הרשב"א בסי' תתקע"ז נראה שמדמה הרשב"א דין נייר השטר למשכון:

א

אומר אינו יודע. בבעל התרומות הביא שני דיעות בזה והכריע דאינו גובה משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא משום שא"י לישבע אבל אנן קיימא לן דאינו גובה ולאו מטעמי' כיון דקיימא לן דחשוד גובה בלא שבועה אלא הטעם הוא משום דברי ושמא סברי רב הונא ורב יהודה ברי עדיף אלא דאנן קיימא לן דפטור ומשום דחזקת ממון עדיפא מברי ושמא והכא דמסייע ברי לחזקת ממון דלוה ברי ושמא ברי עדיף והכי מוכח מפ"ק דכתובות דף י"ב גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף ופריך שם לרב נתמן ממתני' דנאמנת ומשני שאני הכא דקא מסייע לה חזקה דגופא אלמא היכא דהוי חזקה מסייע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו להוציא ומכ"ש הכא דלוה טוען ברי והמלוה שמא אף על גב דאיכא שטרא כיון דחזקה דממונא מסייע לברי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לאורועי שטרא ועמ"ש בסימן צ"ב סק"י ונראה ראיה דאין המלוה גובה בטוען שמא מהא דאמרינן פ' הכותב בטעמא דפוגמת צריך שבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק והתם ודאי למשקר במזיד לא חיישינן וכמו שכתבו התוספות שם דלא מהימן במגו דאינו פוגם משום טעמא דלא דייק עיין שם ואם כן מוכח דהיכא דהמלוה הוא מסופק בפירעון חינו גובה דאם גובה בספק נהי דלא דייק ויאמר בפני הבית דין דאינו יודע נמי גובה ושבועה זו מה טיבה וק"ל:

א

אינו גובה. ומעשה בא לידינו במלוה שהוציא שטר חוב וטען הלוה יש לי בידך כנגדו ואמר המלוה אינו יודע. ורצו קצתם לומר דהוא הך דינא דלוה טוען ברי ומלוה שמא. אבל נראה דהוא אינו דומה לזה דכאן טעמא הוא משום דהמלוה גופי' מסופק בפירעון ושטרא עומד לפירעון ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכמ"ש סק"א אבל טענת יש לי בידך כנגדו מצד עצמו לאו טענה היא כלל ואף על גב דמבואר אצלינו בסימן פ"ב סעי' ד' דצריך לשבע בטענות יש לי בידך היינו משום דהלוה נאמן להשביעו על ידי מגו דפרעתי ואם כן להפקיע כח המלוה לגמרי לא שייך מגו דפרעתי דהא אם יטענו פרעתי יגבה המלוה בשבועה כיון שיודע בברי שלא נפרע דחזקת ממון לא שייך הכא דהא בטענת יש לי בידך לא נפטר מחובו אלא זה גובה וזה גובה כמבואר בסימן פ"ה וכיון דעדיין לא נפטר מחובו חזקת ממון דלוה לא שייך הכא דאכתי חייב הוא אלא שהוא בא לתבוע את המלוה חוב אחר והדרא לכללא דאינו יודע אם נתחייבתי פטור וז"ב:

א

אינו גובה בו. דכיון דהלוה טוען ברי והמלוה שמא מוקמינן ממונא בחזקת מריה:

ב

חוזר וגובה בו. דמשום דאמר א"י לא איפסל שטרא ומשום הכי טורף בו אפי' ממשועבדים:

א

אינו גובה בו עסמ"ע ס"ק א' הטעם דברי ושמא ברי עדיף מוקמינן ממונא בחזקת מריה ואם מת הלוה וטוען נגד היורשין שמא ג"כ פשיטא דאינו גובה דא"ל כיון דעיקר הטעם הוא משום דריי ושמא ברי עדיף והתו' בכתובות דף י"ב ד"ה ר"ה כתבו דבעינן ברי טוב ושמא גרוע והרא"ש בתשו' כלל פ"ו סי' א' כ' הטעם בהא דטענינן ליורש משום פתח פיך לאלם ומ"מ הא לא הוי ברי טוב דברי טוב לא הוי רק במקום שהיא העזה נגד חבירו וביתומים כשאנן טוענין ברי ליכא העזה דז"א כיון דלא מצי לישבע נגד היורשין שבועת המשנה כיון שטוען אינו יודע א"י לגבות בו כמו בחשוד שהוציא שטר על היורשין שאינו גובה בו כמבואר בסי' צ"ב סעיף י"ב ע"ש ואפי' כתב בו נאמנות דבטענות א"י לא שייך נאמנות אך בהא חילק בין כשהלוה חי ובין שהוא נגד היורשין דכשהוא חי מוציאין השטר מיד המלוה ומחזירין ללוה ואפי' אם יאמר המלוה אניח השטר ביד ב"ד אולי אזכיר את עצמי אין שומעין לו כמבואר בבעה"ת ואף דברי ושמא אין מוציאין ממון מ"מ נגד שטר מוציאין דמה שמוחזק בשטר לא חשיב כי חזקת ממון כיון דאין גופו ממון כמ"ש הש"ך סי' מ"ז ס"ק ו' ודוקא כשיש להטוען שמא חזקת ממון מנגד להברי לא אמרי' ברי עדיף ואף דהסמ"ע כתב בלשונו ואוקי ממונא בחזקת מרי' משמע דבעי' להטוען ברי חזקת ממון לא דק בלשונו ומש"ה מוציאין השטר מידו כיון דחזקת השטר לא חשיב כחזקת ממון מש"ה ברי עדיף אבל ביורשין של הלוה נראה דאין מוציאין השטר מיד המלוה דהא להוציא לא טענינן ליתמי וא"כ נגד להוציא השטר כיון דלא טענינן להו הוי טעניתייהו כטענות שמא כמ"ש הש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט וגם הוא ברי גרוע אך אף שאין מוציאין השטר מידו היינו שאין מחזירין אותו ליורשי הלוה אבל מ"מ צריך להניח אותו ביד ב"ד ואין מניחין אותו בידו מחשש שכתב הבעה"ת שמא יפול קמי יתמי ויגבה בו וראי' לדברי מהגאונים שפירשו מתני' דב"מ דף ך' נמצא שטר בין שטרותיו וא"י מה טיבו יהי' מונח דמיירי במלוה וקשה לדבריהם דאמאי יהי' מונח דהא בכה"ג מחזירין השטר ללוה עכצ"ל דכשמת הלוה יהי' מונח ומוקי לה במת והא דאינו גובה מהיורשין בטוען שמא דוקא במקום דהו"ל למידע אבל במקום דלא הו"ל למידע כגון שצוה המלוה להלוה לפרוע ליד שליח ולא מסר השטר לידו וטוענין היורשין שמא פרע אבינו ליד השליח וגם המלוה מסופק בזה אפ"ה גובה ואף דאז הי' הלו' חי והי' טוען ברי שפרע ליד השליח פטור כמ"ש הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"א מ"מ היורשין חייבין ולא טענינן עבורן ברי דהא דהלוה פטור כשהוא חי כ' הש"ך דדמי לחנוני על פנקסו ובחנוני אם מת ודאי דאין היורשין גובין והא דכתב הש"ך בסי' ק"ח ס"ק כ"ז דהיורשין נוטלין היינו כשנשבעין שכך אמר להן אביהן דאז הוי כאילו אביהן קיים וטוען ברי אבל כשלא אמר להן אביהן אינן נוטלין כמו כל היורדין ברשות שאין היורשין נוטלין בשמא דלהוציא לא טענינן להו ואף דהכא הוא להחזיק דטענינן ליתמי מ"מ כיון דהש"ך מדמי להו לחנוני על פנקסו לגמרי דמי והטעם אף דטענינן ליתמי להחזיק והוי כברי מ"מ כיון דהשמא הוא טוב דלא ה"ל למידע לא אמרינן ברי עדיף דאפי' בא"י אם פרעתיך הרבה פוסקים סוברין דבמקום דלא ה"ל למידע פטור מכ"ש הכא כנ"ל והא דאמרי' דכשמלוה טוען א"י דאינו גובה היינו דוקא שמסופקין בפרעון אם פרע לו משום דאז הוי כמסופק בשטר דהא אם נפרע השטר בטל וכשמסופק אם נפרע הוי כמסופק אם נתבטל השטר אם לא אבל כשמודה שלא נפרע השטר רק שהלוה טוען שמגיע לו חוב אחר מהמלוה כנגדו כיון דהדין הוא בשנים דיש להם חוב זע"ז דזה גובה וזה גובה א"כ לא נתבטל השטר אף אם אמת הדבר ואין כאן ספק בשטר כלל והדרינן לכללא דהמלו' נשבע שא"י אם נתחייבתי לך ופטור מחובו וכ"כ בקצה"ח והוא פשוט והנה אם המלו' מת והיורשין טוענין א"י הדין פשוט דהיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין אכן נ"ל שאם היורשין מודים שאביהם פרע וא"י אם כולו או מקצתו הוי כאומר המלו' מקצתו פרוע וא"י כמה דאינו גובה בו אפי' הלו' ג"כ מסופק דאיתרע שטרא ובזה נסתר הראי' שהביא בקצה"ח מפוגמת ע"ש בדבריו אמנם אם עדים מעידין שראו שהרע וא"י כמה אין בעדותן ממש ולא מהני עדותן רק מה שאומרים שפחות אי אפשר והטעם לזה דכל שלא ראו כל מה שיכולים לראות הוי חצי דבר וכמ"ש בכללי תפיסה ע"ש:

ב

עיינתי בחשבוני ואם טוען נזכרתי והשטר שוב אינו ת"י רק שמביא עידי שריפה באונס על השטר דאם לא הי' טוען מעיקרא א"י ודאי דגוב' בעידי שריפה כמבואר בסי' מ"א מ"מ הכא כיון דטען מעיקרא א"י נראה דאינו גובה דאלת"ה א"כ אף כשהוציאו הב"ד מידו השטר כשאמר א"י דהא הדין הוא דכשתובע הלו' השטר דמוציאו מידו א"כ יהא נאמן לטעון אחר שכבר הוציאו מידו נזכרתי שפרעתי ומהש"ך סק"ב מוכח דאינו גובה שכתב שם דהלו' אפסיד אנפשי' שלא תבע שטרי' משמע דאילו תבע שטרו והב"ד הוציאו ממנו דא"י לטעון שוב נזכרתי ואין לך אונס מבורר כזה שהוציאו הב"ד בע"כ אכן קשה טעמא מאי הא עידי אונס כמאן דנקט שטרי' בידי' דמי ולזה נ"ל דכל שתבע שטרו בב"ד והב"ד פסקו להחזיר השטר ויצא מב"ד דשוב א"י לטעון נזכרתי דבכ"מ שחייבוהו הב"ד ויצא מב"ד א"י לחזור ולטעון אפי' לפרש דבריו כמבואר בסי' פ' עש"ך שם סק"ג משום דילמא טענתי' אגמרי' וכ"כ הש"ך בסי' ע"ה סקכ"ט גבי א"י אם פרעתיך בשם רש"ל ואף לדעת הרב שם דנאמן לטעון נזכרתי נראה דמודה כשכבר חייבוהו ביד לשלם ויצא מב"ד מטעם הנ"ל והא דנאמן הכא לטעון נזכרתי אף שיצא מב"ד מיירי בלא תבע שטרו כמ"ש הש"ך דאז אף שפסקו הב"ד דאין גובין בו לא הוי כחייבוהו הב"ד דהב"ד לא מטעם ודאי פסקו בו רק דטענת שמא על המלוה הוי כלא תבעי' לי' וכמ"ש הבעה"ת שם והוי כלא נזקקו לטענתיה מש"ה יכול לחזור ולטעון אבל כשחייבוהו ב"ד להוציא השטר הוי כספק דין מכח ודאי דברי ושמא ברי עדיף וכיון שחייבו ב"ד אינו יכול לחזור ולטעון. ולפ"ז באם לא תבע שטרו דיכול לטעון נזכרתי אפי' אין השטר תח"י ומביא עידי שריפה באונס ג"כ יכול לטעון נזכרתי ומזה יש ללמוד בטוען טענות ספק על הלוה בתביעת בע"פ ופטרו ב"ד הלוה משבועה ואח"כ כשיצא מב"ד טען נזכרתי דמחייבין הלוה שבוע' דמה שפטרוהו ב"ד לא הוי כפס"ד רק דהוי כלא נזקקו לטענותו דומיא דהכא דאף שפסקו הב"ד דאין גובין בו יכול לטעון אח"כ נזכרתי וגובה בו וה"נ דכוותי' כנ"ל ברור. ולפ"ז ביורשים שמניח השטר ביד ב"ד כמ"ש בסק"א יכול לטעון ג"כ אח"כ נזכרתי אפי' כבר מונח ביד ב"ד:

א

בו. דברי ושמא ברי עדיף כיון דלא שייך הממע"ה. ואפי' יש נאמנות בשטר כיון דאמר א"י ואם יש בידו משכון חייב להחזיר. תשובת הרשב"א תתקע"ו. ואם גם הלוה טוען שמא גובה בו בלא שבוע') (ואם מת הלוה גם כן אינו גובה כשטוען שמא אבל במקום דלא הו"ל למלו' למידע כגון שעשה המלו' שליח ולא מסר לו שטרו ומסופק אם פרע לשליח גובה מיורשי הלו') (ואם הלו' חי ותובע השטר מהמלו' צריך להחזיר לו וכשמת הלו' והיורשין תובעין השטר א"צ להחזיר להן אבל מ"מ צריך שיניח השטר בב"ד מחשש דשמא ימות ויגב' בו וע"ב סק"א ואם הלוה מודה שלא נפרע רק שטוען יש לי בידך כנגדו והמלו' מסופק נשבע שא"י וגובה חובו שבשטר וכשמת המלוה ודאי דהיורשין נשבעים שבועת היורשין ונוטלין אכן כשמודים שפרע הלוה וא"י אם מקצתו או כולו אינו נוטל:

ב

וגובה. אפי' ממשעבדי ודוקא מלקוחות שקנ' מקודם שאמר פרעתי אבל מלקוחות שקנו אח"כ אינו גובה דיכלו למימר אנן אדבורי' סמכינן ואפשר דכ"ז שהשטר ביד המלוה הו"ל להלקוחו' ליזהר וע"ב הק"ב) (דכשכבר פסקו הב"ד להוציא השטר מידו להחזיר ללוה א"י לטעון נזכרתי ואם לא תבע שטרו יכול לטעון נזכרתי אף כשאין השטר תח"ו כשמביא עדים שנשרף באונס) (וכן ביורשים כשמניח השטר בב"ד יכול לטעון נזכרתי אף שהשטר מונח בב"ד) (וכן כשא' יש לו תביע' בע"פ בספק ופטרוהו הב"ד משבוע' יכול לטעון נזכרתי ולחייבו שבוע') (ואם המלו' מסופק אם יכול לנסות הלו' לתובעו אולי יודה פסק הבעה"ת דאם לא נמצא בין שטרותיו קרועים יכול לנסות אבל כשנמצא בין שטרות הקרועים אסור לו לתבוע אפילו כדי לנסות:

א

וטוען הלוה שהוא פרוע. עש"ך סק"א שכתב אבל אם טוען שמא כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובספיקא דדינא אם מקרי פרעון או לא יכול הלוה לומר קים לי דהוי פרעון. ש"ך לקמן סי' קכ"ו ס"ק מ"ג:

ב

והמלו' אומר א"י כו' בגש"ע דהגרע"א ז"ל נ"ב ואם נשתט' המלו' ע' בט"ז אה"ע סי' צ"ו דגובה בשטרו וע' בקצות החשן סי' פ"ב סק"ה שפקפק בזה עכ"ל:

ג

אינו גובה בו. כתב בקצה"ח מעשה בא לידינו במלו' שהוציא שט"ח וטען הלוה יש לי בידך כנגדו ואמר המלו' אינו יודע ורצו קצתם לומר דהוא הך דינא דלוה טוען ברי ומלו' שמא אבל נרא' דהוא אינו דומה לזה כו' עד דהא בטענת יש לי בידך לא נפטר מחובו אלא זה גובה וזה גובה כמבואר בסימן פ"ה וכיון דעדיין לא נפטר מחובו חזקת ממון דלוה לא שייך הכא דאכתי חייב הוא אלא שהוא בא לתבוע את המלו' חוב אחר והדרא לכללא דאיני יודע אם נתחייבתי פטור וזה ברור עכ"ל. והסכים עמו בנה"מ דבנד"ז נשבע המלו' שאינו יודע וגובה חובו וכתב דהוא פשוט ע"ש אך בספר דברי משפט הקשה ע"ד קצה"ח הנ"ל והניח דין זה בצ"ע עי' שם ועיין בתשובת ושב הכהן סי' ס"ז שכתב ג"כ כדעת הקצה"ח ונה"מ הנ"ל והאריך בזה ומסיק דברור הוא דצריך הלוה לשלם למלו' שטרו ומה שטוען הלוה על המלו' שחייב לו אם טוען ברי צריך המלו' לישבע שאינו יודע אם חייב לו ואם הלוה טוען שמא אפילו שבועה אין צריך המלוה לישבע עיין שם ועמ"ש לקמן סי' ע"ה סעיף ט' ס"ק יו"ד:

א

[שו"ע] והמלוה אומר א"י. נ"ב ואם נשתטה המלוה ע' בט"ז אה"ע סי' צ"ו דגובה בשטרו וע' בס' קצה"ח סי' פ"ב ס"ק ה' שפקפק בזה:

ב

[ש"ך אות א] אבל אם טוען. נ"ב ובספיקא דדינא אם מקרי פרעון או לא יכול הלוה לומר קי"ל דהוי פרעון ש"ך לקמן סי' קכ"ו ס"ק מ"ג:

ג

[שו"ע] אינו גובה בו. נ"ב לענ"ד כך מבואר בהדי' ברי"ף פ' הכותב דאהא דאמר שם המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כ' הרי"ף יש מרבוואתי' דאמרי הטעם משום דיכול לומר וכו' א"נ מסתפק לי אם פרוע ומספיקא לא מגבי' בשטרא עכ"ל ואף דהרי"ף שם דחה הטעם זה מ"מ מגוף דין זה לא דחאם:

א

וטוען הלוה שהוא פרוע כו'. בתשובת מהרשד"ם סי' מ' ד' ל"ב ע"א דקדק דדוק' כשהלוה טוטן ברי אבל אם טוען שמא אע"פ. שגם המלוה טוען שמא לא מבטלינן שטרא מספק ויפה כיון בדינא ולא הוצרך להביא ראי' מכאן שכן מבואר להדיא לקמן סי' פ"ב סעיף ב' ע"ש ועמ"ש לק' סי' ע"ה ס"ק נ"ז:

א

אינו גובה בו כו'. ל' הטור צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"כ ור"ל דאם הלוה תובע למלוה שאינו רוצה שיעוכב השטר אצלו דדילמא ימות ויגבו בו היורשים או איזה חשש אחר צריך המלוה להחזיר לו שטרו וכן הוא בבעה"ת שער נ"ד דאם הלוה תובע למלוה צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע"ש:

א

חוזר וגובה בו. כתב הסמ"ע דטורף אפי' ממשועבדי' ונראה דהיינו דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל לקוחות שאחר שאמר פרוע אינו טורף מהן דהא יכולים לומר אנן אדבוריה דידי' שאמר פרוע סמכינן וזבנינן ואלו הוה לוה בעי לשטרא הוה צריך לאהדורי ליה ואיהו דאפסיד אנפשי' שלא תבעו שטרו עד שנזכר ואפשר דכל זמן שהשטר ביד המלוה ה"ל ללקוחות להזהר וצ"ע לדינא:

א

אינו גובה בו בבעה"ת שער נ"ג הביא שני דיעות והכריע הוא דאינו גובה בו מידי דהוי חשוד דאינו יכול לישבע על שטרו דאינו גובה בו ולפ"ז לפי דהכריע הטור לקמן בסי' פ"ב דחשוד גובה בשטרו ליתא להך הכרעה וצ"ל דמ"מ ס"ל לטור אף בלי טעמא דבעה"ת אין מקום לגבות דהא בלא"ה ס"ל לר"י ברי ושמא ברי עדיף רק ר"נ דפליג הוא משום דס"ל הממע"ה אבל במוחזק הטוען ברי והמוציא שמא לכ"ע ברי ושמא ברי עדיף. ובזה מיושב קושית מהרש"א בבבא קמא דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה מדסיפא וכו' דהקשו בניזק אומר שמא ומזיק ברי נימא ברי ושמא ברי עדיף והקשה מהרש"א בגוף שמעת' ה"ל להקשות דמוקי רישא בניזק ברי ומזיק שמא דה"ל ברי ושמא ברי עדיף ולק"מ דאם כן לר"ן לק"מ דס"ל הממע"ה אבל בניזק שמא ומזיק ברי דהוי ניזק המוציא לכ"ע אף לר"נ ברי עדיף ופריך התו' לכ"ע ודוק:

ב

גובה בו ואם הלוה תובע שיחזיר לו שטרו חייב להחזיר לו ואין לו עליו אלא חרם סתם ש"ך והנה הש"ך קיצר בזה כי נחלקו בבעה"ת שער נ"ב הבע"ת עם הר"י אלברצלוני כי הרב בעה"ת דעתו ודאי אם הלוה תובעו להחזיר לו שטרו פשיטא דצריך להחזיר אבל באין תובעו מותר להשהותו אולי יהיה נזכר אבל לתובעו להלוה ולנסותו אולי יודה בהחוב בזה יש הבדל אי אינו מונח השטר בין שטרות הקרועין מותר לתבוע הלוה לדעת אם יודה בחוב אבל במונח בין השטרות הקרועים אסור למלוה לתובעו דאולי בשגגה יודה הלוה שחייב לו והוא שקר וכך פי' הוא במשנה מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהיה מונח עד שיבא אליהו ומוקמינן ליה בגמרא שנמצא בין שטרותיו הקרועים והיינו כמ"ש דיהיה מונח עד שיבא אליהו אם המלוה מצא שטר ואינו יודע מה טיבו אם פרוע או לא ואין רשות בידו כלל לתבוע הלוה בו למען דעת מה יאמר בו והוא שנמצא בין שטרותיו הקרועין אבל זולתו הרשות בידו לתבוע הלוה לנסותו אולי יודה וכמש"ל. וצריך ביאור לדבריו דהא בגמרא לא מוקמינן כלל שנמצא בין שטרות קרועים רישא דמצא שטר בין שטרותיו רק סיפא דקתני ואם יש סימפון עמהם יעשה מה שבסמפונות ופריך הגמרא הא סימפון היוצא מתחת יד המלוה פסול ועל זה משנינן בנמצא בין שטרותיו הקרועים וצ"ל דלס"ל כדפי' רש"י דהך ואם יש עמהן סמפון לא מוסב אדלעיל רק הוא ענין בפני עצמו כמ"ש בעה"ת גופיה בשער נ"ב מקודם ומילי מילי קתני רק ס"ל לבעה"ת לבתר דשני הגמ' דנמצא בין שטרות קרועים וקשה קרועים מאן דכר שמיה במשנה ואיך נאמר במשנה סתם מצא סמפון וכוונתו על שנמצא בין שטרות קרועים מאן דכר לו במשנה כלל אלא ברור דרישא דמשנה דקתני דנמצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו וכו' פירוש' בין שטרות קרועים דאל"כ מה נ"מ אי נמצא בתוך שארי שטרות או בפני עצמו אלא הפשט בתוך שטרות קרועים ולכך קתני יהיה מונח עד וכו' וע"ז קתני ואם נמצא עמהם דהך שטרות קרועים סמפון יעשה מה שבסימפונות ומדויק היטב הכל במשנה וא"ש ואם כן אף דבס"ד ס"ל דלעולם יהיה מונח עד וכו' מכל מקום השתא חדי' לי' התרצן דרישא וסיפא דעלה קאי איירי בשטרות קרועים וזהו פירוש בין שטרותיו ולכך יהיה מונח וכו' ולא בדלא נמצא בין שטרות קרועים וא"ש. אבל הר"י אלברצלוני חולק שם וס"ל דבמלוה חי ואינו יודע מה טיבו אף דאין הלוה תובעו מכל מקום אסור להשהותו דאולי יפול קמי יתמי ויתבעוהו והמשנה דקתני יהיה מונח וכו' היינו ביתומים שמצאו השטר בין שטרות קרועים ואינם יודעים מה טיבו אין גובים בשטר עד שיודה הלוה ויהיה מונח וכו' דאולי יתברר מה טיבו והקשה הגי"ת המקשן דהקשה על הא דאמרינן סמפון היוצא מתחת יד המלוה אינו אלא לצחק מהא דקתני אם יש עמהם סמפון וכו' ומשני בשנמצא בין שטרות קרועים דקארי ליה מה קארי ליה וקשי' ליה רישא אי במלוה חי הא חייב להחזיר ואסור להשהותו ואי ביורשים אי בלתי נמצא בין שטרות קרועים יגבו בו וע"כ נמצא בין שטרות קרועים ואם כן מה קשיא ליה והניחו בצ"ע ונראה ליישבו בשני אופנים או דבאמת בס"ד דס"ל סמפון היוצא מתחת יד מלוה כשר א"כ שפיר י"ל דמשנה מיירי במלוה ומותר לו להשהות השטר אולי יהיה נזכר ואי דחיישינן דאולי ימות ויפול קמיה יורשים הלא יכול להניח בצדו סמפון ולא יגבו יתומים בשטר אבל בתר דאסיק דסמפון היוצא מתחת יד המלוה פסול באמת מצי להקשות ארישא רק עדיפא פריך דקתני להדיא ואם יש עמהם סמפון וכו' ומשני תירוץ לכל הקושיות דבין רישא ובין סיפא איירי בנמצא בין שטרות קרועים וכמש"ל דבין שטרות פי' בין שטרות קרועים ועלה קרי אם יש עמהם סמפון כנ"ל וא"כ איירי ביתמי ומכל מקום אינן גובים הואיל ונמצא בין שטרות קרועים וא"ש.. ויותר נראה דס"ל לר"י אלברצלוני דודאי ידע בס"ד דאיירי ביתומים ובין שטרות קרועים רק ס"ל מדרישא ביתמי סיפא ואם יש עמהם סמפון נמי ביתמי וקשיא לי' אי איירי דשטר נמצא בין שטרות קרועים בלא"ה אינם גובים ופשיטא בנמצא סמפון דיעשו מה שבסמפון ואי דלא נמצא מה יועיל הסמפון הא ביוצא מתחת יד המלוה פסול וע"ז משני דלא מיירי בשטר בין שטרות קרועים דהיינו רישא רק איירי שהסמפון בין שטרות קרועים ומכל מקום הסמפון כשר כפירש"י דאלו היה עדיין צריך לו לא היה מניחו בין הך שטרות קרועים וא"ש ולק"מ אך הך פי' של הר"י אלברצלוני דשטר הנמצא בין שטרות הקרועים דאין ליתומים לגבות בו לא קי"ל לדינא כמבואר לקמן בסי' ס"ה סח"י ע"ש ואם כן ליתא לפירושו והדרן לפי' של בעה"ת ואף דבאמת רוב מחברים גם פירושו לא פירשו במשנה רק מוקי לי' בשליש וכמ"ש הבעה"ת גופי' מ"מ כיון דלא מצינו חולק אדין שלהם ויש לדבריהם פנים בהלכה פשיטא דשומעין לדברי רבוותא הקדמונים ז"ל והכי קי"ל:

א

אינו כו' כיון דהלוה טוען ברי והמלוה שמא בזו לכ"ע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כיון דלא שייך ביה הממע"ה ואפילו יש נאמנות בשטר דבאמת הימני' והא אמר א"י כה"ג ואם יש בידו משכון מחויב להחזיר ללוה משכנו תשובת הרשב"א בסי' תתקע"ו ואם גם הלוה טוען שמא יבואר לקמן בסי' פ"ב דגובה בו אפילו בלי שבועה:

ב

גובה בו ואם הלוה תובעו מחויב להחזיר לו שטרו. ואם אין תובעו אז אם מצאו בין שטרותיו הקרועים אסור למלוה לנסות לתובעו להלוה לברר הדבר אם יודה או לא כי אולי ע"י תביעתו ישכח הלוה ויודה לו ואולי שגגה היא ביד הלוה אבל אם אין נמצא בין שטרות הקרועים הורשה לו לתבוע הלוה ואם יודה יקבל בתשלומין ואם יאמר פרוע הוא יחזיר לו שטרו כן בררתי בתומים ע"ש: ואם יורש טוען א"י פשיטא דגובה בו דלגבי יורש לא אתרע כלל ופשוט:

ג

חוזר וגובה בו כתב הסמ"ע אפילו ממשעבדי וכתב הש"ך ה"מ אותן לקוח' שקנו אחר הזכירה אבל קודם לכן יכולים לומר אנן סמכינן עליך דאמרת דא"י דפרוע הוא והיינו הלקוח' שקנו בינו לבינו בין הזמן שאמר שא"י שפרוע הוא ובין הזמן שאמר שנזכר אבל הלוק' מקדם ולאח"כ פשיטא דגובה וכתב הש"ך דמכל מקום צ"ע ועיין מש"ל בסי' ס"ז: