א
דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם. ובו ב סעיפים:
הבא לגבות חובו בשטר מהלוה ולא הספיק כל הנמצא לו כנגד שטר חובו ה"ז טורף מקרקעות שהיו לו בשעה שלוה מזה ומכרם או נתנם אח"כ אבל קרקעות שקנה אחר שלוה מזה ומכרם או נתנם אינו טורף מהם ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו נכסין דקנינא ודאנא עתיד למקני גובה גם מהם אבל המטלטלים אין עליהם אחריות אפי' מטלטלים שהיו לו בעת שלוה שמכרם או נתנם לשעתו אין ב"ח טורף אותם ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי (ע' לעיל סי' קי"ג ור"ב) ה"ז טורף מהמטלטלים שהיו לו כשלוה כשם שהוא טורף מקרקעות ואם כתוב בשטר ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דקנינא ודאנא עתיד למקני דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא טורף אף ממטלטלים שקנה אחר שלוה ומכרם או נתנם כשם שהוא טורף מהקרקעות זהו דין הגמרא ועכשיו אע"פ שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק ואפי' למנהג זה אם היה ללוה שטר חוב על אחר ומכרו בעל חוב גובה ממנו דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח וכן אם נתן כל נכסיו לאחר ולא שייר לעצמו כלום אומדנא דמוכח הוא שלהבריח עשה ולא שייך ביה תקנת השוק (וע"ל סי' צ"ט ס"ו):
ב
המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים (או שלא נתן קצבה לשנים) (ב"י בשם הרשב"א) אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן (וע' לקמן סוף סי' ר"ז):
ג
המחייב לזון את חבירו הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות הדין עם מקבל המתנה ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית: הגה מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב"י בשם הריטב"א) ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב"י ס"ס ר"ז בשם הריטב"א פ' הנושא) וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ר"ן פ' מי שאחזו וב"י בטור אה"ע סי' קי"ד בשם הרשב"א) וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו (תשובת הרא"ש כ"ו סי' כ"ד) המקבל עליו לזון חבירו לפי כבודו ב"ד ישיימו כפי מה שהיה נוהג קודם לכן (תשובת הרא"ש כלל ע"ה וטור סי' ר"ז) ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל פרנסה (ב"י בשם הרשב"א) מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב לתת לו ק' דינרין אלא לתשלום מזונות עד ק' דינרין ולא יותר דודאי לא כיון אלא אם לא יזונו כלל (ב"י בשם הרשב"א) ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו והתחיל לזונן ומתה אשת שמעון פטור ממזונותי' ואפי' קצב סך לצורך מזונותיה אפ"ה פטור מחלקה (תשו' הרשב"א סי' תתק"ע):
ד
המתחייב לזון את חבירו סתם או לזונו על שלחנו ומת המתחייב חייבים היורשים לזונו כמה שהיה חייבו מורישו (דשלחנו לאו דוקא):
ה
שנים שנתחייבו לזון לאחד דינו כדין שנים שלוו מאחד (וע' באה"ע סי' קי"ד ס"ז):
ו
המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו ואפי' נתן לו משכון אינו כלום אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד) והוא שקנו מידו ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי לו כל נכסי לגבות' מהם (אבל לא שעבד עצמו להתחייב) (ב"י) וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אין נושאים ונותנים במדינה באותם זהובים נקנים בחליפין (וע"ל סי' רי"א ס"ו) אלא שצריך שיהיו ברשותו בשע' קנין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה: הגה ואם טוען התובע ברי שהיה ברשותו והנתבע כופר צריך לישבע (טור בשם הרי"ף) ונאמן לומר נתתי במגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו (ב"י בשם הרי"ף) מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבוותא אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הוי הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי ואין מדקדקים כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה (טור בשם הראב"ד והרא"ש סוף כלל ל"ו ותו' ר"פ אע"פ וע' בב"י):
ז
ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהם ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא:
ח
ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את (מאחר שאין לך הרשאה מלוי) (טור) אם הוד' לוי לראובן ששלוחו היה אם אינו חב לאחרים בהודאתו כופין את שמעון שיפרע לראובן ואם בא לוי למחול לשמעון אינו מחול:
ט
ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו (העדים) השטר על שם שמעון אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בעל דברים דידי את הדין עם ראובן ואם תבע ראובן לשמעון שיעשה לו שטר מכר מהשטר הזה שנכתב על שמו אין כופין אותו ואפי' הודה לו שמעון שיעשה לו שטר מכר יכול לחזור בו אבל אם אמר ללוה בשעת הלואה ע"מ כן אני מלוה לך שתעשה לי שטר בשם שמעון ולכשארצה תחזירנו לו על שמי כופין אותו על כך אפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים בפני הלוה עוד שטר אחר תכתבו לי על הלוא' זו מחייבין אותו לכתוב שטר אחר על שמו שטר שהי' כתוב על שם ראובן וכתוב בסופו (קודם חתימת העדים) ואלו המעות הם מחכירות הקהל וטוען ראובן שכיון שכתובים על שמו שלו הם שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל והקהל מכחישין אותו הדין עם הקהל:
י
שמעון שהי' חייב מנה לראובן ונתפשרו ביניהם שיעש' שמעון שט"ח ללוי מעשרים דינרים ואח"כ עשה ראובן (לשמעון) שטר מחילה מכל תביעות ממון ועכשיו טוען שמעון שכיון שלוי לא הלוהו אלא ראובן כיון שמחל לו כל תביעת ממון גם זה בכלל הדין עם שמעון:
יא
המלו' את חבירו על משכונות קרקע וצוה לכתוב הקרקע בשם בנו הקטן ועכשיו טוען הלוה למלוה לאו בעל דברים דידי את אין בדבריו כלום:
יב
אשה שטוענת על הקרקעו' שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה ואם כתובים בשמה לבד והיא טוענת שכולם שלה כולם שלה:
באר היטב חשן משפט
ס׳
א
עתיד. ע"ל סי' קי"ב כת' הרמ"א די"א דגם באחריות דאקני אמרינן שהוא טעות סופר מיהו היינו דוקא בדלא כתוב בשטר שום אחריות אבל אם כתוב בו אחריות ולא דאקני אמרי' מה דלא כתב לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני עכ"ל הסמ"ע:
ב
מהם. כתב הסמ"ע דמסקנת הש"ס בפ' מי שמת אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל יכול לשעבדו דאלמוהו רבנן לשעבוד כדי שלא תנעול דלת כו' וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשעבוד וכתבו מור"ם בד"מ בסי' ק"ד וקי"ב ורי"ט ובג' מקומות הללו כת' דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ"ע מודים דא"י לחזור בו וקנהו למפרע משעת השיעבוד אבל אם בא לחזור בו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא כו' וע"ש בסי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל והש"ך כת' דהעלה שם דא"י לחזור בו וע"ש:
ג
לשעתו. פי' הסמ"ע דר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה והש"ך כת' דזה דוחק הוא לפרש כן ופי' הוא דה"ק אפי' מכרן לשעתו ולא ממכר עולם אינו טורף מהן לאפוקי ממה שמחלק בסי' קי"א סי"ט וע"ש:
ד
השוק. כת' הסמ"ע דוקא להני איכא תה"ש דא"כ לא יקנה שום אדם מטלטלין אבל אם היו ללוה זה ב' בע"ח שלוה מהם זא"ז ושיעבד לכל א' אג"ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלין המוקדם לו מוציאן מידו כ"כ הב"י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי ראוי לסלקו מהדיינות וכ"כ המחבר בס"ס קי"ג ומש"ה נמי נוהגין לכתוב בשטרות שמשעבד לו מטלטלי אג"ק ודלא כהרשד"ם בתשוב' ח"ג סי' ק"ח שחלק בדין זה עכ"ל והש"ך כת' דבכל פוסקים ראשונים ואחרונים לא נזכר מנהג זה אדרב' הרשב"א והריב"ש ושאר אחרונים כתבו כמה פעמים הלכ' למעש' לטרוף ממטלטלים רק הרא"ש בתשוב' כת' שבארץ ההיא נהגו כך כו' אבל מוכח מדבריו דוקא היכא שנהגו לכתוב בכל השטרות שעבוד אג"ק הוא דאין נוהגים לטרוף מטלטלי משום דמלתא דשכיחא הוא ואין לך אדם שקונה חפץ מחבירו אבל בשאר מקומות שאין ידוע המנהג בבירור גם במקום שאין כותבין כן בכל השטרות רק כששיעבד לו בפירוש וצוה לכתוב כן פשיטא דטורפים ממטלטלים א"כ לא שייך תה"ש וא"צ לחקור כלל על המנהג דודאי לא נהגו בהיפך מדין תור' ובתשובת מהרשד"ם כת' באשה שלות' ונשאת גוב' מבעל' ממה שהכניס' לו ולא שייך בזה תה"ש ע"ש עכ"ל וע' עוד שם מה שהשיג על הב"י בענין בע"ח מאוחר וס"ל דגם בזה עשו תה"ש ומה שגבה גבה וסיים דכך ראוי להורות ע"ש באריכות:
ה
בשטרות. כתב הש"ך דכאן מוכח דשטרות משתעבדי באגב ותימא שלא הביא בב"י מחלוקת בזה שהרי הרשב"א בתשובה חולק וס"ל דשטרות אינם משתעבדי באגב כלל א"כ לפי דעתו אין הבע"ח יכול לגבות מהשט"ח שמכר אפי' לדינא דש"ס ומיהו אף להרשב"א נ"מ בזה דבשטרות לא שייך תה"ש לענין אם מכר תחל' השט"ח באג"ק או שאר קנין המועיל כמ"ש בסימן ס"ז וחזר ומכרו לאחר. הלוקח ראשון מוציא מהלוקח שני בחנם דלא שייך בשטרות תה"ש כיון דלא שכיח עכ"ל:
ו
חמש. הש"ך הביא כמה פוסקים דס"ל דזה נקרא דבר קצוב הואיל והשנים קצובים ע"כ כתב דצ"ע לדינא וכת' עוד דמ"ש הרמ"א או שלא נתן קצבה לשנים צ"ע מנ"ל דהרי הרשב"א בתשובה כתב בהדיא איפכא דמי שנתחייב לחבירו בקנין לתת לו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב וכן הוא ברבינו ירוחם עכ"ל ועיין שם:
ז
נקטינן. כתב הש"ך דבתשובת ן' לב כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם וכ"כ הרשד"ם ומהרש"ך ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו כו' ע"ש שדחה כל הראיות מה שמביאים לדברי הרמב"ם וכתב דמיהו כל זה לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע:
ח
פירות. ר"ל מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה בזה רק להתפרנס בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דוקא במתנה עמו בפירוש כו'. סמ"ע:
ט
הבית. פי' הסמ"ע שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאילו אכלו כל א' בפ"ע ונותנין לזה לפי ערך שהיה מגיע להוצאתו אם היה אוכל עמהן וע"ל סי' קע"ז ס"ד:
י
מיהו. ע' בא"ע סי' קי"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ח:
יא
בריא. ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בס"ס קע"ו וקע"ז גבי שותפין בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ובין חולי הבא באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד או לאו עכ"ל הסמ"ע:
יב
שצריך. כתב הסמ"ע מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה על כל ימי חייו וצ"ע עכ"ל (והט"ז הקשה על דין זה דמ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרי' אע"פ שיש לה מזונות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות ע"כ והגאון ח"צ בהגהותיו שם כ' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא דמחייב עצמו סתם כו' ע"ש):
יג
אחת. בס"ס קס"ג גבי קהל שפטרו א' ממס כתב הרמ"א ג"כ דיכולין לומר שלא פטרוהו רק משנה א' והנה ב' הי"א שכתב רמ"א כאן פליגי אהדדי י"א הראשון דהמקבל עליו כו' כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והשני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש וכן מוכח מהב"י וד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ודלא כע"ש שכתב דל"פ והא דכתב הרמ"א בסימן רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפי' שעה א' במשמע נראה דה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא היה רק לשעה א' והמע"ה ומה דפסק כאן דעכ"פ שנה א' צריך לזונו והתם בשעה א' סגי הכא שאני דגילה דעתו לשנה א' מדאמר או יתן ק' זהו' לשנה אבל בסתם ס"ל לדעת הרא"ש דאפי' בשעה א' סגי וא"ל לפ"ז למה פסק בס"ס קס"ג גבי מס דנפטר בשנה א' עכ"פ צ"ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגלת דאינו נגבה כי אם פעם א' בשנה א"נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם א' כן נראה ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב רק שקשה על שסתם הרמ"א בג' מקומות הללו ולא פי' אפי' במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני עכ"ל הסמ"ע וע"ש:
יד
קצב. כתב הש"ך דלכאורה משמע מדברי הרב דבקצב סך נמי פטור לגמרי מחלקה וא"א לומר כן דבתשובת הרשב"א שמשם מקור דין זה מבואר להדיא דאין הדין כן וכ"כ הרמ"א בא"ע ס"ס קי"ד ע"ש וע"כ צריך לפרש גם דברי הרב כאן כן דבמזונות סתם לזמן פטור לגמרי אפי' מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשים אלא שפטור מבעלה זה נ"ל ברור עכ"ל (* ועיין בט"ז במעשה שאירע לפניו בא' שכ' לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנישואין ותובעת כלתה חלקה כו' עיין שם באורך ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ק"נ שפסק במי שקיבל עליו לזון בנו וכלתו שמחויב ליתן לה בימי לידתה מאכלים יקרים וקלים כדרכן של בנות ישראל והשיג על הב"ח שלא פסק כן עיין שם).
טו
אחריות. כתב הש"ך אע"ג דהב"י כתב בשם הרמב"ן דאם קבל עליו אחריות חייב להעמידה בידו צ"ל דהוא מיירי שחייב עצמו בכך הלכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ חל החיוב על גופו עכ"ל:
טז
משכון. ובמרדכי כתב דהרבה גאונים חולקין וס"ל דלא יתן המשכון עד שיתן לו המתנה עכ"ל ד"מ ותמיה לי על שסתם הרב ולא הגיה כלום וע"ל סי' ר"ז סי"א וסי' של"ג ס"א. ש"ך:
יז
חייב. מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל ממשועבדים אפי' כתב לו שטר ע"ז לא מהני אף בדבר קצוב כגון בית זה או סך זה שאירש מאבא כו' דכיון שלא היה בעולם בשעת כתיבה אין הקול יוצא כן מתבאר מדברי רש"י ותוס' אכן להרמב"ם וסייעתו משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב בשטר אף שלא היה בעולם ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' כ"ג. שם:
יח
שקנו. כתב הש"ך דזהו דוקא למאן דס"ל דא"א לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי וא"כ קשה על המחבר דבר"ס מ' פסק כהרמב"ם דאם אומר אתם עידי חייב וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר דס"ל דבדבר שאינו בעולם או אינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ"ע אבל לא נ"ל לחלק בכך וצ"ע עכ"ל וכ' הסמ"ע דאפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש הרמ"א בסי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה קנה לכ"ע:
יט
התובע. וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש והמחבר כת' שם פלוגתא בזה ובס"ס ר"ן סתם המחבר דעל היורשים להביא ראי' שלא הי' לו בשעת מית' וזהו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב ונ"ל ליישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא הי' לו המטבע בשעת הקנא' מש"ה אמרי' המע"ה משא"כ בס"ס ר"ן דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחום לכך אזלי' בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצא כו' ואף דבסי' קי"ב איירי ג"כ ביורשים וסתמא אין טענתם במילי דאבוה בברי י"ל דשאני התם דאיירי בקרקעות ובהן לא שייך לומר כאן נמצא כו' דקרקע במקומה עומדת ואף שיוצא' מרשות לרשות מקומה לא תזוז ודוקא במטלטלים הנמצאים בבית בעליהן שם אמרינן כאן נמצאו בביתו וכאן היו בשעת מתנ' ואע"ג דכאן איירי ג"כ במטלטלין מ"מ כיון דהנתבע טוען ברי המע"ה עכ"ל הסמ"ע ובש"ך תירץ דבסי' ר"ן כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו אבל הכא המטבע אינה בעין ומה שהקש' מסי' קי"ב נ"ל עיקר לדינא מאחר דשם הוא דברי הגאונים ואנן קי"ל שם דלא כהגאונים ה"ה דלא קי"ל כהך דס"ס ר"ן וכ"כ הב"ח דהפוסקים סותרים זא"ז ולעולם על המקבל להביא ראי' וכן עיקר עכ"ל (וז"ל הט"ז ע' בסי' ר"ן ורפ"א שם הוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ' עכ"ל) וע' בתשו' מהרש"ך ס"ב סי' ט' ובמהרשד"ם סי' ש"ט ובתשובת הרמ"א סי' צ"ב ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ח:
כ
בקנין. כת' הסמ"ע נרא' דלאו דעש' לו קנין בפ"ע דא"כ פשיטא דקנ' ואפי' גוף השד' קנה אלא ר"ל שכת' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראי' לחוד דאינו קונ' עד שיתן דמי הקני' וכמ"ש הט"ו בסי' ק"ץ וקצ"א ע"ש מש"ה קאמר דאפ"ה זכה זה במשכונא עכ"ל ועי' בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' מ"ט:
כא
כופין. והש"ך כת' דדין זה צ"ע דאע"פ שלוי שלוחו של ראובן הי' מ"מ כיון דמעות להוצא' ניתנו נעש' שמעון לוה של לוי ולוי לוה של ראובן וההוא שטרא דלוי הוא ולא מהני הודאתו עד שיקנהו לו בכתיב' ומסיר' וצל"ע וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ד וקצ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"ב עכ"ל. (וע' בט"ז מ"ש בדין זה ע"ש):
כב
למחול. פי' אע"פ דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כמ"ש בסי' ס"ו שאני הכא דמעות שט"ח מעולם לא היו שלו. סמ"ע:
כג
אין. ומהרש"ל כת' שצריך ליתן טעם לדבריו דאל"כ כופין אותו על מדת סדום וע"ל סי' קפ"ד ס"ב ובתשובת מהרש"ך ח"ב סי' קע"ד. ש"ך:
כד
לעדים. כתב הסמ"ע דה"ה אם אמר כן ללו' אע"פ שלא פירש דבריו אלא אורחא דמלתא נקט דבפני העדים מסתמא אינו מפרש כדי שלא להשביע דאל"כ למה כתבו מתחל' על שם שמעון משא"כ בפני הלו' דהוא יודע האמת שהמעות הן שלו ואז מסתמא מפרש שיכתוב שטר אחר על שמו עכ"ל:
כה
הקהל. המחבר קיצר במקום שהי' לו להאריך דבתשובת הרא"ש מבואר דדוקא בנדון דידיה שמנהג הקהל' הי' לכתוב שטרי הכנסתם ע"ש היחיד כדי שלא יהא עסקם כקדיר' דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה עשו כן הא בלא"ה נאמן זה לומר שהמעות הן שלו ובשביל שלא להשביע את עצמו כת' בסוף שהן של הקהל ודלא כע"ש שנתן טעם לדין זה מסברא דנפשיה דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בהקהל משום שלא להשביע עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי הע"ש וכת' דמ"ש הרא"ש שמנהג הקהל הי' כך לרווחא דמלתא כ"כ וע"ש:
כו
שמעון. כת' הסמ"ע דגם כאן קיצר המחבר בהעתק' כי ז"ל שם ואח"כ כת' לוי לראובן שטר הרשא' לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבעו וטען כו' והשיב אע"פ שכת' ראובן השטר ע"ש לוי לא הקנ' המעות ללוי כו' משמע דוקא באופן זה שלא בא השטר ליד לוי הא בא לידו י"ל שזיכ' הממון ללוי ע"י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו מחול כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג וזה ברור עכ"ל והש"ך כת' דאפי' בא השטר ליד לוי אם הוא בענין שלא הקנ' לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי ועיין בתשובת רשד"ם סי' צ':
כז
כלום. כי נמצא שהי' אפוטרופוס של בנו בשעת הלוא' לכן גם עתה צריך לפרוע לו ועוד שביד האב למנות אפוטרופוס לבנו כ"ש שמינ' את עצמו כו' כ"כ הרא"ש שם וע' עוד שם כלל צ"ו סי' ג' עכ"ל הש"ך:
כח
האש'. כת' הסמ"ע דהיינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית כמ"ש בסי' ס"ב ס"א דשם חזר וכ' הרמ"א דין זה והש"ך כ' דבמקור הדין בתשובת הרא"ש משמע אפי' בנושאת ונותנת כו' כשהבעל עצמו כת' השטרות וכ"כ הסמ"ע גופיה בסי' ס"ב לדעת הטור בא"ע סי' פ"ו מיהו לענין דינא כתבתי שם שהעיקר כהרשב"א שחולק על זה עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
א) רמב"ם ריש פ"ח מה' מלוה
ב
ב) ה"ה שם וכרבנן דאמרי אחריות טעות סופר ואף ע"ג שלא נכתב כמי שנכתב (ב"מ דף י"ד ע"א)
ג
ג) כלו' כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן ההוא דיינא דאחית למלוה בנכסי ערב מקמי' דליתבעי ללוה וסלקוהו וכו' (ב"ב קע"ד ע"א) כ"מ שם
ד
ד) סובר רבינו דאחריות דאקני אינו טעות סופ' וכ"כ בעה"ת וכן מוכח מדאמרי' ליחוש דלמא דאקני אמר ליה (שם דף מ"ד ע"ב) אבל מיני' גובה אפי' מגלימא דעל כתפיה ב"ב שם ה"ה
ה
ה) מסקנת הגמרא שם
ו
ו) מימרא דרבא שם
ז
ז) מימרא דרב חסדא שם
ח
ח) טור ס"ה בשם ת' הרא"ש כ' פ'
ט
ט) לרבותא של החולקים כתבו הרמ"א כמ"ש ג"כ הסמ"ע וכ' הרשב"א בת' שאף חייב עצמו בדבר קצוב כגון מנה לכל שנה אע"פ שאין קצבה לשנים ה"ז הקוצץ חייב לדעת הרמב"ם וכ' הרמב"ן שאם קצב לו מדות כו"כ של חטים לכל שנה עד ה' שנים דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטים הרבה מס"ו.
י
י) רמב"ם בפי"א מה' מכירה ושכן הורו רבותיו וכ' הראב"ד לא ידעתי מאין הורו וגם ה"ה כתב שא"י ראיה לדין זה ובב"י ובכ"מ כ' שנ"ל שלמד מדבעי לאשכוחי בנות בשעת קנין והיכי דמי כגון משגרשה והדרה פסק עמה לזון בתו שילדה לו קודם שגרשה (כתובות דק"ב ע"ב) ומדלא מוקי לה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו ש"מ דקנין ל"מ שלא בשעת הקידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב
יא
כ) הראב"ד שם בהשגות וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הטור בשמם והריטב"א ובה"ת שער ס"ד
יב
ל) הריטב"א מהירו'
יג
מ) שם ממשנה אם אמרה א"א לזוז מבית אבא וכו' שם דף ק"ג ע"א
יד
נ) כ' הרב ב"ח ☜ כגון שבני ביתו מחרחרים עמו ריב ומדון ואצ"ל אם המתחייב בעצמו מראה לו שנאה או מרגיל עמו קטטה ושזו כוונת הרב בהגה שכ' בסתם דלמשמע כל צד עכוב שבעולם
טו
ס) שם בת' הריטב"א
טז
ע) אלא שהתנה כן כדי שלא יתחייב לתת לו דמי מזונות שלימים בכל מקום שהוא שם אם לא ירצה לאכול שם כדרך שהי' חייב אם נתחייב לו סתם וע' י"ד בטור אה"ע סי' קיד ולק' סי' רז
יז
פ) ג"ז שם
יח
צ) טור סעי' י' וי"א כ"כ בה"ת בשער ס"ד
יט
ק) למד כן מדאשכחן דמשעבד לחובו מה שיקנה כמ"ש לעיל סעיף א'
כ
ר) וביאר שם אע"ג דליתיה ל' הודאה מחייב דלא גרע מערב דלא מקבל מידי ומשעבד נפשיה בקנין אפילו לאחר מתן מעות
כא
ש) שם ושם בשם תשו' להרי"ף
כב
ת) ל' הטור הרי הם פירות ונקנים
כג
א) אבל ☜אם אמר אני נותן לא קנה וכמ"ש הב"ח:
כד
ב) טור סט"ז כ"כ בה"ת שם
כה
ג) וביאר שם בה"ת דכיון שהי' שם קנין וקרקע נקנה בחליפין מהא דאמרינן בכולהו קנו לבר מאשה (קידושין דף ו' ע"ב) דלא אמרי' מלו' להוצא' ניתנה וכשם שאין המלו' קונה כך אין השעבוד שלו חל כדאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן שם דף ח' ע"ב
כו
ד) שם ושם בשער נ"א
כז
ה) וביאר שם שלא הוצרכו כתיב' ומסיר' אלא למי שבא לזכות ממונו למי שלא הי' לו בו שום זכות עד עתה
כח
ו) כיון שיש כאן מסיר' והודאה:
כט
ז) שם ושם בשער נ"ב למדוהו מברייתא הלוקח שדה לשם חבירו אין כופין וכו' ב"ק דף קב ע"ב וכדמפרש לה שם בגמ' ובריש דף ק"ג
ל
ח) ומפ' הטעם שהרי לא עשה מעש' שיתקיים התנאי ביניהם
לא
שם בגמרא
לב
ט) תשובת הרא"ש) כלל ו' סעיף ט"ו מס"ג:
לג
י) הרשב"א בסי' תתקנ"ז מחודשים סי' ד'
לד
פירוש שריצוי המחיל' הי' ג"כ אח"כ וכן הוא בתשובה שם
לה
כ) תשובת הרא"ש כלל צ"ו ס"כ מס"ד
לו
ל) ג"ז שם ושם ומיירי באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית כמ"ש בסי' ס"ב סעיף א' ובהג"ה שם
לז
מ) דין הקונה ☜קרקע הלוה מעות על שם בניו הקטנים והשטרות נכתבו על שמן והפקידם ביד נאמן ואמר שאם ימות יהא לבניו אחריו ואח"כ נשא אשה ומת שזכו בניו בקרקע ובשטרות ההם תשוב' הרא"ש כלל נ"ז סי' ג' וע' עוד בריב"ש סי' ר"ן שהאריך בזה סמ"ע ☜ דין הוציא כ' ידו על חבירו שנשבע ש"ד לתת לו איזה דבר והלה טוען שלא נשבע רק כתב כך והתובע מודה לו ע' בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
הבא לגבות חובו בשטר כו' ה"ז טורף. ב"ב מתני' קע"ה א' המלוה כו':
ב
ולא הספיק. גטין מתני' מ"ח ב' אין נפרעין כו'.
ג
אבל קרקעות כו'. ב"ב מ"ד ב' וליחוש דלמא דאקני א"ל מ' דבסתמא לא:
ד
ואם כ' בשטר. כן הוא המסקנא שם קנז ב' את"ל משתעבד כו':
ה
אבל המטלטלים כו' אפי'. שם מ"ד ב' ומטלטלי לב"ח כו':
ו
(ליקוט) לשעתו ר"ל אפי' שלא נתנם אלא לשעתו והכריחו ממ"ש בב"ב שם עשה עבדו אפותיקי כו' וע"כ לשעתו דאל"כ אינו מכור כלל כמ"ש בסי' קיז ס"א להרמב"ם וא"כ שורו אפותיקי כו' אף בכה"ג (ע"כ):
ז
ואם כתוב כו' ואם כ' כו'. שם:
ח
ועכשיו כו'. ואפי' למנהג כו'. תשו' הרא"ש וכמ"ש בב"מ פ"ג א' ב' ועמ"ש הרא"ש בשם הירו'. וענין תקנת השוק. ב"ק קטו א' ע"ש ומ"ש במכרו שט"ח כו' דלא שכיח. שם זבינא כו' שוי מאה במאתן רש"א לא עשו בו תקנת השוק והטעם משום דלא שכיח ואע"ג דאיפסיק הלכתא שם דלא כוותיה היינו משום דס"ל דג"ז שכיח וכמ"ש בב"מ ק"ח א' זבן במאתן כו' ע"ש:
(ליקוט) ועכשיו כו'. עש"ך שחולק ע"ז (ע"כ):
ט
וכן אם נתן. שם מהא דכתובות ע"ט א' אם יבא שטר מברחת כו' וע"ש ברא"ש שם ס"ג כ' ר"ש כו' ול"נ כו' ע"ש:
י
המחייב עצמו כו'. למד זה מהירו' הביאו תוס' והרא"ש בר"פ הנושא במה הוא מתחייב לזון את בת אשתו לא כן כו' וכדי שלא יחלוק הירו' על הגמ' שלנו שאמרו דר"י ור"ל פליגי בזה מוקי הרמב"ם את הירו' במתחייב דבר שאינו קצוב דומיא דמתני' ובזה מודה ר' יוחנן ותירצו בירו' שם בשטרי פסיקתא וכ"כ הרמב"ם שם בה' מכירה פי"א הי"ז ומפני מה הפוסק עם אשתו כו':
יא
חמש שנים. מתני' שם והקשו כנ"ל והטעם דמזונות עצמו דבר שאינו קצוב כמ"ש בפ' אע"פ נ"ט א' מידי דקייץ כו' דלא כרש"י ותוס' בפ' הניזקין כ"א א'. רמב"ן ועבסה"ת:
יב
(ליקוט) או שלא כו'. ר"ל כמ"ש הטור ובה"ת בשם הרמב"ן והביאו ב"י ג"כ שאומר אתן לך כו"כ חטים בכל שנה דשמא יתייקרו החטים ועד"מ סק"ג אבל בלא"ה הוי קצוב וכמ"ש ב"י במחודשים א' בשם הרשב"א להדיא. ונ"מ בזה לענין גבייה ממשועבדים כמ"ש בר"פ הנזקין לפי שאינו קצובין ועבא"ע סי' קי"ד ס"ד (ע"כ):
יג
אע"פ שקנו מידו דאוקמי' בגמ' בכתובות שם ובגטין שם מתני' דהנושא בשקנו מידו ואפי"ה אוקמוהו בירו' בשטרי פסיקתא:
יד
וחלקו עליו מסוגיא דשם לפי שאין קצובין אלמא מב"ח משתעבד וכן בגמ' דפ' הנושא פריך לר"ל ממתני' דשם תנן הנושא כו' לא בשטרא פסיקתא מ' דלר' יוחנן א"צ לאוקימתא דשטרי פסיקתא:
טו
המחייב לזון כו'. ירו' שם פסק לזון כלתו כו' הדין עמה וכן מוכח ממתני' לא יאמר הראשון כו' וכן לא יאמרו שניהם כו' נשאת כו':
טז
ואם התנה עמו כו'. שם ק"ג א' אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין כו' מסייע לר"ה וליתבו לה כו' ה"נ וכ"ז משום שכ' לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא כו' שם נ"ג א':
(ליקוט) המחייב כו' ואם כו'. עהג"א פי"ב דכתובות ס"ו ד"ה ופריך בגמ' כו' וברא"ש שם ס"א ומסתבר דנותנין לה כו' ול"ד לאלמנה כו' (ע"כ):
יז
מיהו אם אין. שם ואם היתה טוענת כו':
יח
ואם חלה. ירו' שם חלתה כמי שנשאת ר"ל דהבעל חייב ברפואתה והוא אין נותן לה אלא דמי מזונות וע"ש ברא"ש:
יט
וי"א דהמקבל. גטין ע"ה ב' ומי בעינן כו' רבא אמר ל"ק כו' וערש"י שם ד"ה כמה כו' ופ' הרא"ש ורמב"ם כרבא. וכן המקבל לזון כו' ואפי' לרב אשי י"ל דוקא בגט כמ"ש שם בתי' דרב חסדא מתני' רשב"ג וברייתא רבנן וע"ש תוס' ד"ה מתני' כו' וכיון דציערה כו' כיון דלא להרוחה קא מכוון ולכן אמר רב אשי כו' סתם כו' כיון דקיי"ל כרבנן אבל בשאר דלהרוחה הא מכוין כמ"ש שם ע"ד ב' ורבה א"ל אנא כו' אפי' רב אשי מודה ר"ן. ועד ראיה מנדרים כ"ח א' כיון דאמר יאסרו אתסרו כו' באומר היום כו' וע"ש בר"ן:
(ליקוט) י"א כו'. נדרים ט"י א' (ע"כ):
כ
וי"א דאם. דיד בעה"ש על התחתונה וראיה ממנחות ק"ד ב' מנחו' או מיני מנחות מביא שתים וכן כל ההיא דג"פ ובשאר מקומות יד בעה"ש כו' ול"ד להא דרבא בגטין כנ"ל דהתם משום דלצעורא קא מכוין דנין לשונו להחמיר וכמש"ש מתני' רבנן כו' וע"ש ע"ד ב' ע"כ כו':
(ליקוט) וי"א דאם כו'. וכן סתם הרב בס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ובס"ס קס"ג כ' שנה א' במקום שגובין כל השנה בפ"א וכן כאן שקבע לשנים משא"כ בר"ש רי"ב. וסברא הראשונה נראה עיקר כמ"ש מההיא דגטין ונדרים וההיא דס"ס קס"ג הוא התשו' הרא"ש שכ' כאן וכן ההיא דר"ס רי"ב היינו לפי פי' דלכך ידור לא אמר כלום דלמא שעה א' קאמר אבל רש"י וש"פ מפ' משום כו' ורמב"ם פ' משום שאין בו ממש וכמש"ש בש"ע (ע"כ):
כא
המקבל עליו לזון. כתובות קג א' ת"ר משתמשת במדור כדרך שמשתמשת כו' והטעם משום דעולה עמו ואף לאחר מיתתו משום שכ' לה ואת כו' כמ"ש שם שכך כתב לה כו' מ' כמו כבודו מקדם בחייו מ"ח א' מי שהלך למ"ה כו' לפי כבודו כו' הקמ"ל דעולה כו' ושם:
כב
ואין מלבושים כו'. שם ס"ח א' לא אידי ואידי כו' הא כו':
כג
ראובן שקבל. ירו' דכתובות שם מתה כבר מתה:
כד
ואפי' קצב. משום דאין בעל יורש במלוה כמ"ש בב"ב קכ"ה ב' אר"פ הלכתא אין הבעל כו' ואין הבכור כו' וע"ש בתוס' ד"ה אר"פ. וה"ה נמי דלא כו' והוכיח תוס' שם מב"ק מ"ב ב' ע"ש:
(ליקוט) ואפי' קצב כו'. אבל ליורשיה חייב (ע"כ):
כה
המתחייב לזון. מתני' דפ' הנושא מתו בנותיהן כו':
כו
או לזונו על כו'. שם נ"ב ב' בנן נוקבן דיהוי ליכי כו' ואף בלא מדרש ראב"ע ניזונית לאח"מ ולא חידש אלא מחיים לא:
כז
שנים שנתחייבו. ירוש' דפ' שבועת הפקדון והביאו הרי"ף שם:
כח
המחייב כו' בדבר כו' או כו' אע"ג כו'. יבמות צ"ג א' ב' דארנב"י רב הונא כרב כו' האומר לחבירו שדה זו כו' והוא שאין מצוי. המוכר פירות דקל כו' והוא שלב"ל:
כט
ה"מ בל' מכר כנ"ל. או בל' מתנה. שם לכשאקחך הרי עצמך כו' ובב"ב ש"מ שאמר ידור כו':
ל
ואפי' כתב לו כו' ואפי'. כמ"ש בקדושין ח' ב' זבון ההוא אמתא בפריטי כו' וכ"ש שיעבוד שהוא גרוע ממשכון כמש"ל בסי' ס"ז ס"ב וסי"ב וסי"ג:
(ליקוט) ואפי' נתן כו'. עסי' ר"ז סי"ז (ע"כ):
לא
אבל בל' חיוב. כנ"ל בס"א ואם כ' כו' ודאנא עתיד למקני אע"ג דבמכר כה"ג לא קנה כמש"ל שדה זו לכשאקחנה כו':
לב
כגון שאומר הוו. לא מיבעיא באומר נתחייבתי לפ' כו' דא"צ לזה דהודאת בע"ד כו' כמש"ל הרמ"א:
לג
והוא שקנו מידו. כמו ערב לאחר מתן מעות דצריך קנין כיון שמשתעבד בלא מעות:
לד
אין מטבע. ב"מ ט"ו א':
לה
ואם אין. שם ב': ואם. דהמע"ה:
לו
(ליקוט) על התובע כו'. עס"ס ר"ג שפ' בהיפך והוא דעות חלוקות כמ"ש בסי' קיב ס"ג וכ"כ הרב ס"ס ר"נ וע"ל כו' וכ"כ ב"ח וט"ז וש"ך (ע"כ):
לז
ונאמן לומר. א"ל שטרך בידי כו'. ב"ב ע"ב:
לח
אבל רבים. מהא דאודיתא. ב"ב קמט א' אע"ג דידעי' שלא חייב לו ועבתוס' כתובות נ"ד ב' ובב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא כו':
לט
ראובן כו' זכה במשכונה. ב"מ ס"ה ב' הלוהו על שדהו כו' ופי' הגאונים דאחר הלואה משכן לו השדה וכן שם בגמ' ס"ו א' ור"ן אמר אפי' לאחר כו' ואע"ג דהדר ביה משום דאסמכתא כו' הא אם אמר מעכשיו קנה:
מ
שטר בקנין. אבל בלא"ה מחמת מלוה לא נשתעבד כמ"ש בקדושין מ"ז א' ותיסברא אימא סיפא ושוין כו' ושיעבוד הוא שכירות ואמרי' בב"ק עט ובב"מ צ"ט כשם שקרקע כו' אבל בשטרא אמרי' דלזוזי כו' כמ"ש בב"מ נ"א א':
מא
ראובן הוציא כו'. מהא דאודיתא שנתחייב רבא לרב מרי וכ"ש כאן שאפשר שהאמת אתו:
מב
אם אינו. דבחב אינו נאמן כמש"ל בסי' מז ס"א:
מג
ואם בא לוי כו'. דטעמא דאודיתא משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כנ"ל:
מד
ראובן הלוה כו'. ב"ק ק"ב ב' א"ר ששת ה"ק כו' מכלל דאקנה כו' ואין הלכה כבני מערבא וקניא ללוקח בכל ענין וה"ה כאן למלוה:
מה
ואם תבע. שם א"ר ששת כו' אין כופין כו':
מו
ואפי' הודה כו'. שם אלא אימא סיפא ע"מ כו' ופי' הראב"ד שאמר הלוקח לריש גלותא ע"מ והודה לו ואע"פכ פריך ולימא ליה כו' ועבה"ג דלפרש"י ק' מאי ס"ד דליכוף לריש גלותא:
מז
אבל אם כו' אפי' כו'. שם קג א':
מח
שטר שהיה כו'. ב"ב קעג א' דתניא א' מן האחין כו' ואפי' לרבא שם ה"נ כיון שהיה מונח בידו:
מט
(ליקוט) קודם חתימת העדים. כ"ה שם דגוף השטר נכתב על שמם ועדים חתומים עליה לא מיבעיא לדעת הרב בסי' פ"א סט"ו בהג"ה אלא אפי' לדעת ש"ע שם דוקא באמר אתם עידי ושתק אבל באמר הן לא וכ"ש כה"ג אבל לאחר חתימת העדים אפי' בכת"י אינו כלום כמש"ש סי"ח סי"ז בהג"ה וסי' ס"ה סכ"ב ועש"ך (ע"כ):
נ
שמעון. כנ"ל מהא דב"ק מכלל דמקנא כו' והוא של ראובן וכמ"ש בס"ט ועמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג בהג"ה ואפי' לא:
(ליקוט) שמעון כו'. ר"ל כמ"ש בס"ט שיכתוב ע"ש לוי אבל לא הקנה ללוי אבל אם כ' בשבילו אין יכול למחול וכנ"ל ס"ח ועסי' ס"ו סכ"ג בהג"ה ולעיל סי' ס' ס"ח כו':
נא
המלוה. דמ"מ אפוטרופוס שלו הוא כמו יתומים שסמכו כו' גטין נ"ב א' ושם או שמינה כו' וכיון שיכול למנות כ"ש שהוא עצמו ואמרי' שם לזכות אמאי לא:
נב
אשה שטוענת כו'. ב"ב נ"ב ב' וכן אשה שהיא נושאת. דוקא נו"נ הלא"ה נאמנת:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
(מחבר ס"ק א') דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח. נ"ב יעוין לעיל סימן נ' בש"ך ס"ק ז' דבממרנות שכיח טובא שקונין זה מזה ושייך בהו תקנת השוק:
ב
(ש"ך ח') בסה"ד כ"ש לענין בע"ח מאוחר שקדם וגבה. נ"ב צ"ע מה דעתו באם לא הגבהו הלוה רק הבע"ח בעצמו קדם ותפס:
ג
(נה"מ ס"ק יא) מטעם זה כתב הבעה"ת בשער מ"ז. נ"ב ליתא שם בבעה"ת ועיקר כוונת הבעה"ת להוכיח דהמעות אינו פקדון רק מלוה דלאפקינהו יהבינהו ניהלו ודמי מקח נינהו היכא דחזר הגזלן ולקח מבעלים הראשונים ויעו"ש שכ' בסוף דבריו והיכא דאמר ללוקח תא שקול זוזך כו' אית לי לקבולי כו' יעו"ש שנרא' לכאורה שזה סתירה למ"ש תחלה ועכ"פ אין כוונת הבעה"ת שיהיה שם מכירה וקנין מגוף הקרקע מצד הקניה מהגזלן:
ד
(נה"מ ס"ק י"ד) דהכא מיירי שאין המטבע. נ"ב כך ל' הש"ך מה שא"כ הכא שאין המטבע בעין עכ"ל ולכאורה תמוה מאד מאי פסיקא להש"ך לומר בפשיטות דהכא אין המטבע בעין. וכך הו"ל לומר להש"ך דהכא מיירי שאין המטבע בעין ע"כ נ"ל דכוונת הש"ך דבהקנאת מאה זהובים אף אם היה המטבעות בעין ונקנו להמקבל מתנה מ"מ כיון שכתוב בשטר. משעבדת לו כל נכסי לגבותם מהם נראה שהמקבל מתנה השאיר הק' זהובים ביד הנותן להוציאם ועליו יהיה לשלם בעת שיתבע בעהש"ט ולזה שעבד לו הנכסים על גביי' חוב זה. וא"כ אף כשנמצא עתה ביד הנותן מאה זהובים אין לנו לדון לחייב הנותן ליתן לו אותן מאה זהובים דהא מה שהקנה לו כבר זקפה עליו במלוה ובידו לסלקו אף בשוה כסף וכיון שאין לדון על גוף המטבע הנמצא עתה לא אמרינן כאן נמצא לענין קיום התחלות ההקנא' משא"כ לקמן סי' קי"ב ור"נ שהדין על הנכסים עצמם שנמצאים כעת ואי אמרינן כאן נמצא כו' המה עצמן שייכים להמקבל מתנה ואף אם הש"ך לא נתכוון לזה יש לענ"ד מקום לו' סברא זו לחלק בין הך דהכא להך דבסימן קי"ב ור"נ וקצת און לדברי ממ"ש מהרי"ל בתשו' סי' קי"ב בדיני חזקה בד"ה ועוד צ"ע אם מהני חזקה דהך חתיכה לאידך כו' יעו"ש. ובלא"ה אם נשאר המאה זהובים ת"י המקבל להוציאם בהוצאה ודאי תו לא שייך לו' כאן נמצא כאן היה דהא המאה זהובים שנקנו אף שהיו אז בעין מ"מ נשאר ברשות המקבל להוציאם ולשלם אחרים תחתיהם:
ה
(נה"מ ס"ק י"ט) בחידושים. דמ"מ נאמן במגו. נ"ב צ"ע דאם יטענו נאנסו היה מחויב שבוע' וכשטוען שלא היה לו אז המעות אם אין בעהש"ט מכחישו בברי א"צ לישבע וליכא אלא חרם סתם:
ו
(מחבר סעיף ט) שטר שהי' כתוב כו'. נ"ב בתשובת הרא"ש מבואר שהשאל' הי' שראובן טען תחלה כיון שכתוב על שמו שלו הם ועוד אמר שהקהל נתנו שטר זה לגבות ממנו מעות שהיה לו אצל קהל. והשיב הרא"ש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון בטענתו הראשונ' דשלו הם אינו נאמן כיון שכתוב בשטר שהוא מחכירות הקהל וגם המנהג לכתוב חכירות הקהל על שם היחיד ע"כ לאו כל כמיני' לומר כל המעות שלו הם. וטענתו השני' שהקהל נתנו שטר זה לגבות ממנו מעות שהי' לו אצל הקהל. זו אינה טענה כי הי' צריך כתיב' ומסיר' כו' יעו"ש ובש"ע כאן לא מיירי רק מטענ' השני' שאו' ששלו הם מחמת שהקהל נתנו לו שטר זה על המעות שהי' לו אצל הקהל ולכך לא הוצרך המחבר להזכיר הטעם הראשון שברא"ש דהא הוא עצמו מודה שהשטר היה שייך להקהל רק שנתנו לו שטר זה שיגבה לעצמו המעות על חובו. וצע"ג על הסמ"ע והש"ך שהקשו אמאי אינו נאמן לומר שהמעות שלו הם ושלא להשביע כתב השטר על שם הקהל למה העלימו עיניהם מלשון הש"ע שמורה להדיא שהוא בעצמו מודה שהשטר הי' של הקהל רק שנתנו לו על חובו ואין רמז בש"ע מטענ' הראשונה המוזכר בתשובת הרא"ש שטען תחלה ששלו הם ולסתור טענה זו הוצרך הרא"ש לדבריו הראשונים שם כיון שמנהג הקהל הוא כו':
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
סעיף ג' בהגה (כל דמי המזונות) בכתב ליתן מזונות לזוג על שלחנו וקטטה ביניהם [בגרם הנותן] משלם כל המזונות ודירה ולא רק כברכת הבית אם קטטה בין זוגות שכתב לכל או"א מסברא זוג ב' נדחה מפני א' גם שבגביית חוב מטלטלין אין קדימה מ"מ בכך הרי זה גבי מקרקע אודות גוף המקום לדור. ואולי שייך בכך אונס רחמנא פטרי' ואולי לא הו"ל לאסוקי אדעתי' לאתנויי. ובמה דלא הי"ל למידע לא האי ולא האי המוציא מחבירו עליו הראי'. ועי"ז אין החיוב על שלחנו רק אם שלום מה שאין כן בקטטה יש לומר שמשלם לזוג ב' כברכת הבית: ועי"ז גם אם הזוגות הושוו ביניהם והראשון נדחה יש לומר שאינו משלם לו רק כברכת הבית ובנכתבו ב' החיובים לב' הזוגות ביום א'. יש לומר דשייך בכך מעין גוד או איגוד. ונלעע"כ היטב:
ב
(ועש"כ סקי"ז) הש"כ ז"ל בח"מ סי' ס' סס"ג כתב שבקצב סך חייב ליורשים וכ"כ באורו"ת ז"ל ובבאה"ט ז"ל באה"ע קי"ד. והנה לשון הדרכי משה ז"ל במה שהעתיק לשון הרשב"א ז"ל בח"מ ר"ז משמע דדוקא קצב והזמן פרעון מבואר קודם מיתת האשה כ"ה שכיון שבזמן הפרעון היתה יכולה לתבעו לא שייך לשון הירושלמי מתה כבר מתה שהרי החיוב נגמר קודם מיתתה. אך הנה לשון השואל בשו"ת הרשב"א תתק"ע הוא שמתה האשה קודם זמן פרעון שבהשטר שכ' בו מפורש למזונות ומ"מ כ' שחייב רק הבעל אינו יורש ראוי. והי' תמי' בעיני על שלשון התשובה היא כעין המועתק בדר"מ ז"ל כנ"ל ורציתי לומר שהלשון מסורס שם וקאי אם הי' הזמן פרעון בזמן שקודם שמתה האשה. וה"ה הרבני השנון מ' שמואל כ"ץ מפה יצ"ו אמר לישב שהלשון נכון ואינו נגד לשון השאלה רק הסברא היא שכיון שהי' ביד האשה ללוות לה למזונות על סמך הסך שחייב את עצמו לוי במעכשיו (וכ"ה מדויק לשון הרשב"א ז"ל שכ' ע"י שחייב א"ע במעכשיו) הו"ל כאלו. הי' הזמן פרעון מקודם. והלשון סובל כן קצת שם בהשי"ת וכצ"ל לשון הש"כ ז"ל שכתב סתם כנ"ל. אך מסברא צלע"ע שהרי גם במזונות בלא סך קצוב שייך כן כיון שהברירה ליקח כברכת הבית ממון ועל סמך כך היתה יכולה ללות לה. גם הרי יד בעהש"ט עהת"ח ומנ"ל להטיל החיוב ע"י שתלוה לה ותאכל הממון קודם זמן פרעון ומנ"ל שעשתה כן וצלע"ע היטב: ובמחייב עצמו סך לזמן נשואי בת אשתו משמע דכ"ע מודו שכשמתה פטור גם שאין מבואר כן בלשון האחרונים הנ"ל:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳:א׳
א
הי' ללוה שט"ח. ומשמע מדברי השלחן ערוך דס"ל דשטרות משתעבדי אג"ק ואף על גב דלא הקנה השטרות בכתיבה ומסירה דהא לא כתב לי' קני לך איהו וכל שעבודי' ומשום דלא בעינין כתיבה ומסירה אלא במכירה דוקא אבל שעבוד עדיף מקנין דהכי אשכחן דשבל"ע לא מהני במכירה ובשעבוד מועיל כ"כ הרא"ש בתשובה כלנ ע"ה בסימן ג' ועמ"ש בזה סימן ס"ד סק"ה ובסימן ס"ו סק"א ובסימן נ"ט סק"ח:
ס׳:ב׳
א
אף על פי שקנו מידו. והקשו על הרמב"ם ממשנה ערוכה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבת קרקעות מנכסים משועבדי' הא מב"ת גובה הרי דיכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה: ובמשנה למלך פי"א מהל' מכירה הביא בשם מוהרש"ח דע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא במתחייב בדבר שאין לו קצבה בלא כסף ומחיר אך אם נתן לו שום דבר כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב ס"ל דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם אלא במתחייב בכדי וכו' ובזה תקנתי מה שהקשה הרמב"ן להרמב"ם מהא דפרק הנזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים עיין שם ומוהר"ש הלוי שיבח וקילס דבר זה עיין שם בחלק ח"מ סימן פ': ועדיין לא הועילו חכמים בתקנת' דהרי הרמב"ם כתב פ' כ"א מהל' מלוה גבי מתנה וז"ל ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי זה בעל חוב גובה את השבת כדרך שגובין מן הלקוחות עיין שם והיינו משום דיש לו על מי לחזור והרי מבואר דאפילו בכדי בלא כסף ומחיר נשתעבד באחריות השבח דהוא דבר שאין לו קצבה ונראה ליישב דברי הרמב"ם שם דז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת המתנה וגובה ואם שיבתה מאליו בעל חוב גובה את כולה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי זה בעל חוב גובה ממנו כדרך שגובין מן הלקוחות ע"כ והוא שיטת הרי"ף דאין חילוק בין מכר למתנה אלא לענין הוצאה דהיכא דיש לו על מי לחזור כגון במכירה גובה כל השבח ואין הבע"ח צריך להחזיר הוצאה והיכא דאין לו על מי לחזור כגון במתנה צריך הבע"ח להחזיר לו הוצא' ומשום הכי ניחא דאם קיבל הנותן אחריות מהני דהוצא' ודאי מחויב להחזיר כיון דקבל עליו ואף על גב דאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה הוצאה ודאי מחויב להחזיר וכמ"ש מוהרי"ט בחלק ח"מ סימן ק"ג וז"ל ומה שטענו עוד מדין אסמכתא ודבר שאינו קצוב אין ענינו בזה כלום דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדבר שאין לו קצבה אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בבתים שליחותי' קא עביד בכל מה שבונ' וסותר וסומך על אמונתו שמרשיהו בכך ועיין שם ואם כן הכא שנותן קיבל עליו אחריות נהי דאין צריך להחזיר כל השבח אבל הוצא' ודאי מחויב הנותן להחזיר ואם כן יש לו על מי לחזור ושבח היתר על הוצאה אף על גב דאין לו על מי לחזור בעל חוב גובה לפי שטת הרי"ף והרמב"ם. ועוד נראה כיון דטעמא דהרמב"ם בדבר שאין לו קצבה הוא משום אסמכתא וכיון דאסמכתא דלא קניא היינו משום דלא גמר בלבו להקנות וכיון דקיימא לן אחריות טעות סופר גבי מכר ואפילו לא פי' לו את השבח וכיון דהוא ידוע שבלבו להקנות תו ליכא משום אסמכת' ודברי הרמב"ם גבי מתנה שכתב ואם קיבל הנותן אחריות נתיישב דהוי משום אחריות הוצאה. עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן פרק עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מא"ל. ומאי פריך לר' מאיר הא אפילו לר' מאיר לא מצי יהיב כל נכסיו שנפלו לאחר מיכן משום דהוי דבר שאין לו קצבה. ובעל התרומות תירץ דלר' מאיר דס"ל אדם מקנה דשבל"ע יכול להקנות נמי דבר שאין לו קצבה ועיין שם וביאור דבריו נראה דכיון דסוף הדבר להתוודע ולהגלות קצבת הדבר ואז יבא לידי הקנאה אלא לשעתו הוא דבר שאין לו קצבה ומשום דלא חל לשעתו גם אח"כ לא חייל ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל וכדאמרינן בפ' אף על פי וכיון דלר' מאיר חייל כה"ג דהא אומר לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי חיילי קידושין לאחר שנתגיירו ומשום הכי לדידי' בדבר שאין לו קצבה לשעתו חייל לאחר זמן כשיבואו הנכסים לידי קצבה ובתומים הקשה על דברי בעל התרומות דהא גם לרבנן יכול להתחייב בדשבל"ע ואפילו הכי בדבר שאין לו קצבה לא מצי מחייב ואינו קושיא דהא דאדם יכול לחייב עצמו בדשבל"ע היינו משום דהחיוב חייל על גופו והגוף בעולם אף על גב דהדבר שנתחייב אינו בעולם מה שאין כן בדבר שאין לו קצבה גם על הגוף לא חייל החיוב וגרע מדבר שלבל"ע דשם הגוף בעולם ואינו מחוסר אלא הדבר שנתחייב אבל דבר שאין לו קצבה גם על הגוף לא חייל השתא כיון דהוא דבר שאין לו קצבה וכיון דלשעתו לא חייל גם לאחר זמן שנתוודע קצבת הדבר לא מהני ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל וכו' מה שאין כן לר' מאיר דס"ל דלא אזלינן בתר השתא דהא בלאחר שאתגייר ודאי השתא לא חייל ואפילו הכי מהני הקידושין לאחר שנתגייר ומשום הכי בדבר שאין לו קצבה נמי נהי דהשתא לא מצי חל לא על גופו ולא על הנכסים חייל לאחר שיבואו לידי קצבה ומשום הכי מצי מקני לר' מאיר הנכסים שיבואו לו לאחר זמן אף על גב דאין לו קצבה ודו"ק: . עוד ראיתי שם בתומים כתב ליישב הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן לר' מאיר יכיר למה לי דהא הוי דבר שאין לו קצבה וכתב עפ"י מ"ש בג"ת דאם מכר דבר שכבר עלתה מצודתו אלא שלא נודע כמה אין זה דבר שאין לו קצבה דהא קצבתו כבר אלא שמחוסר ידיעה ע"כ ומשום הכי ניחא לר' מאיר דאין הקנין נגמר אלא לאחר שבא לעולם ובשעה שהקנין חל כבר יש לו קצבה דקודם שבא לעולם יכול לחזור לר' מאיר מה שאין כן במתחייב בדבר שאין לו קצבה דחל החיוב עכשיו ואז הוי דבר שאין לו קצבה וע"ש. וליתי' דהא כתב הרמב"ם בערב שנתערב לכל מה שילוה ל"מ דהוי דבר שאין לו קצבה והא לשטתו דאין אדם מחייב עצמו בדשבל"ע ועיין בית יוסף סימן קל"א ובשלחן ערוך שם. וגבי ערב ודאי יכול לחזור קודם שינוה ואין הערב נתחייב אלא לאחר שילוה ואפילו הכי הוי לי' דבר שאין לו קצבה ולא מהני אלא ודאי כיון דלשעתו הוי דבר שאין לו קצבה לא מהני הקנין אף על גב דבגמר הקנין יש לו קצבה וז"ב והעיקר כמ"ש בעל התרומות וכמ"ש ביאור דבריו דלר' מאיר לא אזלינן כלל בתר השתא אלא חייל לדידי' אחר שיבא לידי קנין ולדידן כל דלא חייל השתא אף על גב דבגמר הקנין יכול לחול לא מהני ומשום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל וכמ"ש וז"ב:
ס׳:ג׳
א
לא נשתעבד. וכתב הטור דכשם שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה כך אין אדם יכול למחול דבר שאינו קצוב ועיין בטור סימן רל"ב. ואיכא למידק בהא דאמרינן פ' אף על פי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר"מ ר' יהודא אומר בדבר שבממון תנאו קיים יכתב הרשב"א בחידושין דטעמא דר"י דתנאו קיים משום דודאי הכוונה הי' ע"מ שתמחלי לי שאר כסות דאי באומר ע"מ שאין לך דין שאר כסות ודאי גם ר"י מוד' דלא מהני ועיין חידושי הרב הגאון מוהר"ר בצלאל אשכנזי פ' אף על פי שם וכיון דשאר כסות ה"ל אינו קצוב היכי מהני המחילה: ונרא' דכי היכא דאגב חיתון גמר ומקני דבר שאינו קצוב בפוסק מזונות לבת אשתו ומחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ה"נ אגב חיתון גמר ומחיל דבר שאינו קצוב. ☜עיין בתומים שהקשה על הרמב"ם מהא דתני השוכר את הפועל כו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכ' וכו' שאם אתה עושה סעודת שלמה ומה כל החרדה הא הוי לי' דבר שאין לו קצבה דמזונות אינו קצוב ואין כאן חיוב ועיין שם ול"נ דודאי בפועל צריך ליתן דמים שנתחייב הן בדשבל"ע הן בדבר שאין לו קצבה דשכירות נקנה בדבור ועיין סימן של"ב ובמ"ש שם:
ס׳:ד׳
א
והכי נקטינן. והיינו לגבות מב"ח אבל ממשעבדי כ"ע מודי דאינו גובה מפני תיקון העולם לפי שאינו קצובין וכן העלה הש"ך וכ"כ בכהאי גוונא בשם הרשד"ס חלק אבן העזר ז"ל ולמדנו שאפילו לדעת החולקין מכל מקום לא מהני אלא לחייבו לדידי' דוקא לא למיגבו ממשעבדי:
ס׳:ה׳
א
המחייב עצמו. בעל התרומות בשער ס"ד למדו מהא דאשכחן במשעבד לחובו מה שיקנה כהא דקיימא לן דאקני משתעבד ועיין שם ובס' בני שמואל הקשה מהא דאמרינן פ' עשרה יוחסין ובפ' מי שמת יכיר ל"ל הא אי בעי יהיב לי' כולי נכסים ומשני בנכסים שנפלו לאחר מיכן הניחא לרבנן אלא לר"מ דחמר אדם מקנה דשבל"ע מאי איכא למימר ותקשו גם לרבנן דאית לי' מגו דמצי מחייב לי' ובלשון חיוב מהני אפילו בדשבל"ע ועיין שם ויותר תמוה דברי הכסף משנה פי"א מהל' מכירה וז"ל ומראי' זו אין השגה לרבינו שכבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפים דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלין אג"ק שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהי' לו נכסים יותר שאם כן אין לדבר סוף אלא כיון דיכול לשעבד עצמו בממון רב אמרינן מגו עד כאן לשונו והוא בא ליישב שם הקושיא שהקשו להרמב"ם בהא דאמרינן לר"מ יכיר ל"ל הא ה"ל דבר שאינו קצוב עיין שם וכיון דקשיות הש"ס לר"מ דיכול לחייב בסך ידוע ולשעבד נכסיו שקנה ושיקנה אם כן גם לרבנן מי ניחא כיון דקיי"ל דאקני משתעבד וכבר התפלא בזה במ"ל ע"ש. ☜אבל נראה דלא קשה מידי דהא דקיימא לן דאקני משתעב.ד אינו אלא מדברי סופרים ומדין תורה כי היכא דאין אדם מקנה דבר דבר שלא בא לעולם כך אינו משעבד דבר שלא בא לעולם וע"כ מדרבנן הוא וכ"כ הרשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) בהא דמיבעי' דאקני מהו שישתעבד וכתב שם דשעבוד עדיף מקנין משו' דאלמוהו רבנן שעבוד משום נע"ד עיין שם וכ"כ נמ"י שם דשעבוד מהני בדשבל"ע משום נע"ד עבדי תקנתי' לבע"ח עיין שם וכיון דאין אדם משעבד דשבל"ע מן התורה דברי הכ"מ נכוני' דלר"מ יכול לחייב עצמו בסך אלף אלפי' ולשעבד נכסיו שקנה ושיקנה בשעבוד מטלטלי אג"ק דהוי לי' דבר קצוב אבל לרבנן אף שיוכל לחייב עצמו בסך רב אין השעבוד מועיל בנכסים שיקנה דהוי דשבל"ע ומה"ת ל"מ ולאחר מיתה אין היורשין יצטרכו לשלם כיון שאין לו שעבוד בנכסיו ובזה ניחא נמי ליישב מה שהקשה בס' בני שמואל דהא לרבנן נמי יוכל לחייב עצמו בדשבל"ע דנהי דהחיוב על גופו חייל ומשום דהגוף בעולם אבל על כל פנים אם לא ישתעבד נכסיו אם כן לאחר מיתה אין היורשין צריכין לשלם חוב אביהם אלא אם נשתעבדו הנכסים ויחול השעבוד על גוף הנכסים וכיון דהנכסים ליתי' בעולם אם כן כי היכא דליתי' בהקנאה גוף הנכסים כן ליתי' בשעבוד גוף הנכסים מן התורה כיון דהוי דשבל"ע ומשום הכי לרבנן ניחא אבל לר"מ קשיא וזהו ברור ועמ"ש בסימן ער"ט ס"א:
ס׳:ו׳
א
ואפילו נתן לו משכון. והיינו משום דאמרינן מנה אין כאן משכון אם כן ונראה דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אלא אם נתחייב גופו קודם ואז נכסוהי דבר אינש ערבין בי' וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דקידושין עיין שם ויש עוד טעם בזה בנימוקי יוסף פרק קמא דמציעא משום דמשיכה אינו מועיל אלא היכא דקונה אותו לגמרי אבל לשעבוד אינו מועיל משיכה ומשום הכי משכון ל"מ אלא או בשעת הלואה וקונה בכסף הלואתו או שלא בשעת הלואה ובגוביינא דב"ד אבל היכא דליכא כסף ולא גוביינא דב"ד ל"מ משיכ' לקנין המשכון ועמ"ש בסימן פ"ז סק"ב:
ס׳:ז׳
א
אבל בלשון חיוב. כתוב בכנסת הגדולה ז"ל ועיין מוהר"א ששון סימן קל"ב ז"ל דאפילו בלשון חיוב אם מת הנותן קודם שיבואו הפירות לעולם זכה מקבל מתנה ואפשר שזה תלוי בפלוגתא דפליגי רבוותא בשעבוד דאקני אם קודם שבא לעולם יכול לחזור בו אלא כו' עיין שם ולענ"ד נראה דגבי חיוב לכולי עלמא אינו בחזרה והגע בעצמך תתן שמחייב עצמו במא' ליטרין ואין לו לשעתו היוכל לחזור בו אח"כ ודאי לא ועיין תוספות פ' אע"פ ואם כן הוא הדין מי שמחייב עצמו בכך וכך מדות חטין ואין לו לשעתו או בפירות דקל כיון דחיוב חל על גופו וגופו הא איתי' בעולם ודאי ליתי' בחזרה ומחויב ליתן החטין או הפירות דקל ואם אין לו החטין נשתעבדו נכסיו לשלם דמי החטין או דמי הפירות דקל ולא איפלגי בחזרה אלא בשעבוד הנכסים נגד לקוחות דאינו גובה אלא אם כן נשתעבדו נכסימן ממש דאין ללוקח לשלם דמי החוב שנתחייב המוכר אם לא שנשתעבדו הנכסים ומשום הכי כיון דהנכסים לא באו לעולם אין השעבוד חל על הנכסים ויכול לחזור כמו לר"מ בדשבל"ע אבל גוף הלוה אם הוא חי נתחייב וגובין מנכסיו אפילו מגלימא דעל כתפיס' לשלם מה שנתחייב ואינו יכול לחזור כיון דהגוף איתי' בעולם ואם מת ולא באו הפירות דקל לידו מחוייבין היורשין לשלם מנכסיו דיורשין לא בעי שעבוד דאקני ועיין בשלחן ערוך סימן ק"ח וכן החתן שמחייב עצמו במאה ליטרין אם מת ולא באו לידו הליטרין חייבין היורשין לשלם משאר נכסיו דמי הליטרין והוא כמו שאר חוב כיון דהגוף איתי' בעולם וז"ב: ושוב ראיתי בתומים שכתב בטעמא דכנה"ג דיש חילוק בין אומר אם לא אתן לך פירות דקל אתן לך כך וכך דמים מתחייב תיכף בדמים דהוי דבר שבא לעולם אלא שתלה תנאו בדשבל"ע ובין אומר סתם סריני מתחייב בפירות דקל אם כן אימת חל חיובו בשעה שבאו הפירות דקל לעולם ואז כבר מת וחיובו ספו תמו מן היורשין ודבר זה נלמד מתשובת מוהר"ם במרדכי פרק קמא דמציעא בא' שאמר אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב מעכשיו לתת לך עשרה זקוקים ומת קודם שלקת הבן והבן לא לקח ועלה בדעת מוהר"ם לחייבו ליתומים דאף שתלה בדשבל"ע מכל מקום כיון דהמקבל והמתחייב בעולם אף על גב דתלה תנאו בדשבל"ע קנה והביא ראי' מפ' המפקיד דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמיני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו דמשמע דקנה ומדטרת להביא ראי' מפ' המפקיד ולא אמר משום דבחיוב אפילו רבנן מודי דמתחייב אפילו בדשבל"ע אלא ודאי דבמת פקע חיובו עד כאן לשונו. והעיקר כמ"ש דכיון דהגוף. בעולם אם כן לא הוי דשבל"ע כלל כיון דהחיוב על גופו וגופו בעולם ומשום הכי אפילו אחר שמת לא פקע חיובו אבל אם תלה תנאו בדשבל"ע אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב אי נימא דתנאי בדשבל"ע הוי כמו דשבל"ע אם כן על גופו נמי לא חייל דמה בכך דהגוף בעולם כיון דתלה בדשבל"ע דבשלמא במתחייב בדשבל"ע הגוף עכשיו הוא בעולם אלא שהדבר לא בא לעולם אבל אי נימא דתנאי בדשבל"ע הוי דינא של דבר שלא בא לעולם אם כן גופו נמי לא נתחייב כלל וכמו לאחר שאתגייר דגם על הגוף לא חייל כלל לכן הוכרת להביא ראי' דתנאי בדשבל"ע לא הוי דינא של דבר שבל"ע אבל מתחייב בדשבל"ע החיוב על גופו וגופו הא איתי' וזה ודאי ליתי' בחזר' וכמ"ש ודו"ק:
ס׳:ח׳
א
שקנו מידו. כתב הש"ך ז"ל שהמחבר הוציא כן מבעל התרומות אבל לענ"ד נראה דבעל התרומות לטעמי' אזיל דס"ל שם דאי אפשר לאדם להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עדי אבל הרמב"ם דפוסק באומר אתם עדי נמי מתחייב אם כן הוא הדין הכא כיון שאמר אתם עדי שאני מתחייב חייב אפילו בלא קנין וכו' ודעת המחבר צל"ע ע"כ וכבר הארכנו בישוב קושיא זו בסימן מ' ושם העליתי דיש חילוק בין אומר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה והוא מטעם אודיתא דהוי קנין אבל באומר הוו עלי עדים שאני מתחייב שהוא לשון עתיד אינו יכול לחייב עצמו באמירה בלא קנין ועיין שם והוא ברור:
ס׳:ט׳
א
ראובן הוציא שטר. כתב הש"ך וז"ל דין זה צל"ע דמסתבר כהחולקין בבעל התרומות ונהי דמ"ש החולקין דהך דאיסור גיורא מיירי דוקא בשכ"מ ולא בבריא ליתא וכל הפוסקים חולקין ע"ז מכל מקום כאן יכול להיות דהדין עמהם דכיון שנכתב כבר השטר על שם לר אם כן ממונו של לוי הוא ואע"פ שלוי שלוחו של ראובן הוא מכל מקום כיון דמעות להוצאה ניתנה נעשה שמעון לוה של לוי ולוי לוה של ראובן וההיא שטרא דלוי הוא ולא מהני הודאה דילי' עד שיקנה בכתיבה ומסירה וכו' והיינו דלא מצינו בשום מקום בפוסק הקנאה לשטר רק בכתיבה ומסירה ולא הוזכר שיודה שהמעות שלו ועיין שם שהניח ב צריך עיון. והנה מ"ש דכיון שנכתב השטר כבר על שם לוי אם כן ממונו של לוי הוא כיון דמעות להוצאה ניתנה אין זה קושיא דהיכא דאדם עושה שליח להלות מעותיו ואחריותו על המשלח אם כן ממונו של המשלח הוא ולא נפיק כלל מתחות ידי'. אמנם בעיקר הדין שהניח הש"ך ב צריך עיון נראה לענ"ד דאדם יכול להקנות שטר חוב באודיתא דהיינו במה שמודה שזה השטר הי' של פ' והוא לא הי' אלא שליח קנה אותו מדין אודיתא שהוא קנין אע"פ שאותו פ' יודע בעצמו שזה המעות מעולם לא הי' שלו קנה השטר באודיתא ואף על גב דמבואר אצלינו בסימן קכ"ג דחוב אינו נקנה באודיתא היינו דוקא חוב ע"פ משום דליתא בהקנאה והוא דבר שאינו רשותו אבל חוב שבשטר דאי' בהקנאה ע"י כתיבה ומסירה וכיון דאיתא בהקנאה איתא נמי באודיתא כיון דהוא קנין המועיל. מיהו לענין מחילה דצריך להקנותו שיעבוד גופו ושיעבוד הגוף ליתא בקנין ליתא נמי באודיתא. אבל אם שכנגדו טוען אמת הוא שהשטר שלי אם כן אפילו במחילה ליתא כיון דכבר הודה דשל לוי הוא ומזה מיירי בשלחן ערוך כאן שכתב דלא מהני מחילה אך אם שניהם מודים שאינו שלו אלא בא לגבות בתורת קנין אודיתא אם כן כיון דשיעבוד הגוף ליתא בשום קנין ונשאר ת"י מלוה האמיתי אם כן יכול למחול מיהו מהני קנין אודית' אם לא מחל שלא יצטרך כתיבה ומסיר' ועיין באורך בסימן קכ"ג:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
הרי זה טורף מקרקעות כו'. ואפי' לא כתב לו אחריות דאחריות ט"ס הוא כמ"ש לעיל ריש סי' ל"ט וע"ל סי' קי"ב דכ' מור"ם די"א דגם באחריות דדאקני אמרי' שהוא ט"ס מיהו כתבתי שם דהיינו דוקא בדלא כ' בהשטר שום אחריות אבל אם כתב בו אחריות ולא כתב בו דאקני אמרינן מאי דלא כ' לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני:
ב
דקנינא ודעתיד אנא למקני בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) מסקנת הגמ' דאפי' רבנן דפליגי אר"מ ואמרי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לשעבד דבר שלב"ל ופי' רשב"ם והנ"י הטעם דאלמוהו רבנן לשיעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וע"ש מ"ש עוד וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשיעבוד ע"ש וכתבו מור"ם בד"מ סי' ק"ד ובסי' קי"ב ובסי' ר"ט ובכל ג' מקומות הללו כתב דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ"ע מודים דשוב אינו יכול לחזור בו וקנוהו למפרע משעת השיעבוד אף שלא הי' אז בעולם אף דבקנין גמור בכה"ג קי"ל כרבנן דאמרי דיכול לחזור אף לאחר שבא לעולם (אם לא שכבר שכבר שמטו ותפס בו דקאמר רב נחמן בפרק איזהו נשך בשמעתתא דמוכר פירות דקל דמודו בה רבנן דאין מוציאין מידו) בהא השיעבוד עדיף מקנין דאינו יכול לחזור בו וכמסקנת הגמ' הנ"ל דפ' מי שמת אבל אם בא לחזור משיעבודו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא דהרמב"ם [דהרמב"ן] ס"ל (הביאו הנ"י בפ' ח"ה בשמעתתא דמוכר פרה וטלית) דאינו יכול לחזור בו והרשב"א כתב (הביאו הנ"י ג"כ שם) דיכול לחזור בו וכת' מילתא בטעמא והוא דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ דס"ל דאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם ומפרשו רב הונא דהיינו לאחר שבא לעולם ובש"ע ר"ס קי"ב ובסי' ר"ט כת' מור"ם בהג"ה ג"כ פלוגתתם בקיצור וע"ש בסקי"ב בסמ"ע מ"ש עוד מזה:
ג
אבל המטלטלים אין עליהם אחריות ל' אחריות נאמר לענין טירפא וכדמסיק שאם מכרם או נתנם לאחר אינו טורף אותם ול' זה מצינו בכמה מקומות ומקור ל' זה הוא משנה במס' קדושין (ריש דף כ"ו) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' וז"ל הערוך בערך אחריות אחריות פי' נכסי קרקע כמ"ש ואחריתך תאכל אש ותרגומא ושפיר ארעך תתוקד בנורא אין אנו אחראין לרמאין ע"ש נראה דפי' בו ב' פירושים פי' הראשון דאחריות הוא מל' אחריו או אחרית ור"ל שבטוח בנכסי קרקע שישאר אחריו ולא יוכל לשומטם מלהפרע מהם משא"כ במטלטלים ובפי' השני פי' אחריות מלשון אחראין שהוא מלשון ערבות שבטוח בנכסי' דקרקע שהן ערבין לו וכדאמרי' בעלמא נכסוהי דאינש אינהו ערבין ליה:
ד
ומ"ש או נתנם לשעתי כן הוא שם ברמב"ם בפי"ח ממלוה וכן הוא ל' הרמב"ם בכמה מקומות וכאן ר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ ר"ל בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה:
ה
דלא כאסמכתא כו'. כן צריך למכתב בהקנאתו לו מטלטלים אג"ק וטעמיה מפורש בטור לקמן סי' קי"ג ס"ר ע"ש גם שם בסמ"ע ס"א כתבתי מילתא בטעמא ע"ש:
ו
נהגו שאין טורף. ומ"מ כותבים כן משום הני תרי ענינים דמסיק המחבר וכתב דהיינו אם כתב כל נכסיו לאחר ולא שייר לנפשו כלום או אם מכר שט"ח וגם איכא נ"מ בזה לענין ב"ח מאוחר וכמ"ש אחר זה בשם ב"י:
ז
שמכר או נתן או משכן כו'. דוקא להני איכא תקנת השוק (דא"כ לא יקנה שום אדם מטלטלים כמ"ש הטור) אבל אם היו ללוה זה ב' בעלי חובין שלוו זא"ז ושיעבד לכל א' אג"ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלים המוקד' לו מוציאו מידו וכ"כ הב"י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי אינו דיין וראוי לסלקו מהדיינות וכ"כ המחבר לקמן ס"ס קי"ג (ע"ש דשם כתבתי הישוב למה כ' שם הדין בדכתב לשניהן דאקני) ומה"נ נוהגין לכתוב בשטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ולא כר"ש מודינה ז"ל בתשובותיו סי' ק"ח בחלק ג' שחלק אדין זה וס"ל דגם בשני לווין שקדם המאוחר וגבה מטלטלים אין מוציאין מידו ועד"ר שם כתבתי דנלע"ד להסכים עם דברי הב"י:
ח
וע"ל סי' צ"ט סעיף ו'. ר"ל דשם כת' מור"ם בהג"ה דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה אלא למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שנתנו לו להפקיע חובו ע"ש:
ט
או לכסותו ה' שנים. דאף דהשנים קצובין הכסות והלבוש אינו קצוב שמא יתייקרו ועד"ר:
י
או שלא נתן קצבה לשנים להרמב"ם כ"ש הוא ולא כתבו מור"ם אלא בשביל החולקים עליו ללמדינו דאפי' לא נתן קצבה לשנים ס"ל דקנה א"נ ה"ק או שהקנה לו דבר הקצוב בענין שאין לחוש שיתייקר אלא שלא נתן קבצה בהשנים אבל הרשב"א כ' והביאו בד"מ דזה מיקרי דבר קצוב אפי' לדעת הרמב"ם ע"ש:
יא
לתת לו פירות כו' פי' מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה להתפרנס אלא בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דדוקא בהתנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו צריך לאכול עמו וכן מוכח בריטב"א ע"ש:
יב
הדין עם המקבל המתנה. הטעם דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם:
יג
לפי ברכת הבית. פי' ברכת הבית הוא במרובים שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאלו אכלו כל אחד בפני עצמו ונותנין לזה לפי ערך מה שהי' מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהן וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' קע"ז ס"ד באחד מהאחין או השותפין שרצה לילך ללמוד כו' ע"ש:
יד
ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו. ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בשותפין ל' ס"ס קע"ו וקע"ז בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ובין חולי דבא לו באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב (והביאו רבינו בא"ה בס"ס קי"ד) שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד ללא נתפרנס בתנאי ב"ד ע"ש:
טו
כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע. מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך (ודוחק לומר דכ"כ משום דנסתפק בו אי משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שהוא צריך) אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו הי' כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אכל ימי חייו וצ"ע:
טז
וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו. ע"ש בתשו' הרא"ש דנשאל על מעשה שהי' כן וכתב שם טעם בצדו משום דהמע"ה וכ' שמה"ט קהל שפטרו ליחיד ממס סתם וחזרו בהן בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור דהדין עמהם דמאחר שהוא הי' חייב ליתן מס עמהן רק שבא בטענה שפטרוהו יכולין לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה (וכתבו מור"ם לקמן בס"ס קס"ג דיכולין הקהל לומר שלא פטרוהו אלא משנה ע"ש) והביא הרא"ש שם ראי' לדבריו וא' מהראיות הוא דאפי' לגבי גבוה אמרינן כן כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר נדבה הקטנ' שאדם מביא מאותו המין ע"ש ונלמד ממ"ש דבל' פלוגתא כ' מור"ם השני י"א זאח"ז דהי"א הראשון דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והי"א השני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש הנ"ל וכן מוכח ממ"ש הב"י והד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ע"ש ולא כע"ש דכ' דל"פ דל"ק הי"א השני דבשנה אח' סגי אלא משום דאמר בסוף דבריו או יתן ק' זהובים לשנה דמדהזכיר לשנה לא מחשב קיבל עליו לזון סתם דז"א דהא בפטרוהו ממס ובקיבל עליו נדב' הנ"ל הי' הפטור והקבל' סתם ואפ"ה כ' דסתם כזה הוה על המעט ומשוה שם שלשתן יחד וכנ"ל. וגם בשאלות הרא"ש שם מייתי פלוגתא דרבא ורב אשי דרבא אמר סתם הוה לעולם ורב אשי אמר אפי' ליום א' ושיש פוסקים כרבא ויש כרב אשי ע"ש. והא דכתב בהג"ה מרדכי וכתבו מור"ם בהג"ה לקמן בסי' רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפילו שעה א' במשמע נרא' דהיא ג"כ מה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא הי' אלא לשעה א' והמע"ה. והא דפסק כאן דנפטר בשנה א' ומשמע דשנה א' עכ"פ צריך לזונו הוא מטעם דגילה דעתו דשנה א' רוצה לזונו מדאמר או יתן מאה זהוב לשנה. ונלמד מזה דפליג אהי"א קמייתא פלוגת' רחוקה דהוא ס"ל דצריך לזונו בסתם כל ימי חייו והרא"ש ס"ל דבסתם אפי' בשעה א' סגי דומיא דדירה ובפטרוהו ממס סתם דכתב מור"ם בס"ס קס"ג דנפטר בשנה א' האי כל שנה אחד נפטר נרא' דלא בכל ענין איירי דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא כיון דאותו דין למדו מתשובת הרא"ש הנ"ל וכמ"ש בד"מ שם. ובתשובת הרא"ש סתם וכתב דהדין עם הקהל ושיכולים לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה וא"ל דס"ל דסתם זמן אינו פחות משנה דא"כ בדירה נמי ולמה כתב מור"ם והוא מהגמ' דנפטר בשעה א' וכנ"ל. אלא נרא' דמור"ם דכתב דנפטר ממס שנה אחד איירי ממס פרטי דומיא דמס דאיירי שם בתשובת הרא"ש דקאי שם אמי שפטרוהו ממס דגלגול' דהוא אינו נגבה כ"א פעם אחת בשנה אי נמי במקום שגובים מס דכל השנה בפעם אחת כן נרא' ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ומוכרח הוא ע"פ מ"ש הרא"ש בתשוב' הנ"ל דלמד מינייהו מור"ם דין המקבל עליו לזון או לפטור ממס וכנ"ל. וא"כ קשה דלא ה"ל למור"ם לסתום בג' המקומות הנ"ל אלא לפרשו לפחות במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני ודו"ק:
יז
חייבים היורשים כו'. דלא כתב על שלחנו אלא לאפוקי שיתחייב לזונו בפ"ע במקום שהוא שם:
יח
ה"מ כשהקנה לו בל' מכר או בלשון מתנה. עיין דרישה שדקדקתי מדכתב בלשון כו' משמע שהכל תלוי בלשון ומש"ה אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך כו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם והבאתי עוד ראיה לזה ע"ש ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכן משמע מהגהת מור"ם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' ז"ל אבל לא שיעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב היה חייב אפי' בל' נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוה כמו אתן וק"ל ועד"ר ודו"ק:
יט
ואפי' נתן לו משכון אינו כלום כו'. הטעם מפורש בהטור דכל דהקנין אינו חל זולת המשכון גם המשכון אינו מועיל לו כלום ועל כיוצא בזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן אם לא שא"ל קנה לך מגוף המשכון כך וכך וכ"כ לק' בסי' ר"ז ובא"ע ס"ס נ' ע"ש:
כ
על התובע להביא ראיה. וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש. והמחבר כתב שם פלוגת' בזה בס"ס ר"ן סתם המחבר וכתב דעל היורשים להבי' ראיה שלא הי' לו בשעת מיתה והיינו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב. גם מור"ם לא כתב שם כלום רק כ' ז"ל וע"ל סי' ס' סעיף ו' עכ"ל ורימז לזה שכתבתי דכאן כתב היפך מ"ש שם. ונ"ל לישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא היה לו המטבע בשעת הקנאה מ"ה אמרינן דעל המוצי' להביא ראיה משא"כ בס"ס ר"ן דשם כ' דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחם וכמ"ש שם מ"ה אזלינן בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואף דבסי' קי"ב איירי גם כן ביורשים וסתם יורשים אין טענתם במילי דאבוה בברי וגם סתימתו כפירושו דמי דאיירי גם בשמא דומיא דבבא דלפני זה דאיירי גם בטוען הלוקח שמא וכמ"ש בטור בהדי' י"ל דשאני התם בסימן קי"ב דאיירי בקרקעות ובקרקעות לא שייך למימר כאן נמצא וכאן היה דהקרקע במקומה עומדת ואף שיצאה מרשות לרשות מקומה לא תזוז. ודוק' במטלטלים הנמצאי' בבית בעליהן בהן כ' שם בסי' ר"ן כאן נמצאו בביתו כאן היו גם בשעת המתנה וכאן אף דאיירי במטלטלים מ"מ כיון דטוען הנתבע ברי המע"ה וכנ"ל ודו"ק:
כא
ואחר זמן כ' לו שטר כו'. פי' אע"ג דקי"ל דבהלואה אפי' לא הוציאה עדיין כיון דמלוה להוצאה נתנה ה"ל כאלו כבר הוציאה ואין כאן דמים לקנות בו גוף הקרקע וכמ"ש הטור לקמן בסימן ר"ד בשם הרא"ש מ"מ כאן קנה במשכונא אפי' כבר הוציא המעות כיון שלא בא לקנות גוף הקרקע אלא לאכול ממנה הפירות עד שיתן לו דמיו ה"ל כמלוה ע"פ ונותן לו משכון עליה דאינו יכול להוציא מידו המשכון עד שיתן לו דמיו טור ע"ש:
כב
שטר בקנין כו'. עד"ר שם כתבתי דנראה דמיירי דלא עשה לו קנין בפני עצמו אלא ר"ל שכ' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראיה ובשטר לחוד אינו קונה עד שיתן ג"כ דמי הקנין אם לא במוכר שדה מפני רעתה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ץ וקצ"א ע"ש ומ"ה הוצרך לכתוב דאפ"ה זכה בזה במשכונא דאלו עשה לו קנין סודר בפ"ע פשיטא דקנה ואפי' גוף השדה קנה ומ"ה דקדק הטור וכ' בשטר ובקנין ולא כתב קנין ושטר שהרי קנין גמור הוא קודם לשטר וק"ל:
כג
ואם בא לוי למחול כו'. פי' דאע"פ דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחילתו מחילה וכמ"ש לקמן בסי' ס"ו שאני הכא דמעות שט"ח מעולם לא היה שלו ועיין בטור:
כד
ה"ג שיכתבו העדים השטר בשם שמעון אך שיתנו השטר כו':
כה
אין כופין אותו ל' הטור דא"ל לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא עכ"ל ור"ל שיש לו זילותא בזה דנרא' כאלו צריך למכור משטרותיו:
כו
ואפי' הודה לו שמעון כו'. ל' הטור דהרי לא נעשה מעשה שיתקיים התנאי ע"י משא"כ כשהתנה כן עם הלוה דהלוא' נעשה על תנאי זה וה"ל דומה לנאמנות ולאל תפרעני אלא בעדים דמהני כשהתנ' בשעת הלואה וכמ"ש בסי' ע' וע"א ור"ז:
כז
ואפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים כו'. כל' זה כתב ג"כ הטור ושם כתבתי דה"ה אם אמר כן ללוה אע"פ שלא פי' דבריו אלא אורחא דמלת' נקט דכל שאמר כן בפני עדים מסתמ' אינו מפרשו כדי שלא להשביע את עצמו דאל"כ מתחל' מאי סבר לכתבו ע"ש שמעון משא"כ כשמדבר עם הלוה דהלוה הי' יודע האמת שהמעות של הלואה הן שלו ואז מסתמ' מפרש ואו' שטר אחר תכתוב על שמי:
כח
שטר שהי' כתוב ע"ש ראובן כו'. המחבר קיצר כאן בשאלות ותשובות דין זה במקום שהי' לו להאריך כי ז"ל השואל קהל שהי' מנהגם לחכור חכירת הכנסתם וכשכותבים השטר כותבים אותו בשם אחד מהקהל ובסוף השטר קודם חתימת העדים כותבין דזה הממון הוא מהחכירות כך וכך של הקהל ועכשיו ראובן הוציא שטר כזה וטוען כו' והקהל מיחו בהחוכר שלא ליתן לראובן אע"פ שכתוב ע"ש כיון שכן מנהגם תשו' כיון שמנהג הקהל כך הוא לאו כל כמיני' דראובן ועליו להבי' ראיה שהמעות הן שלו ואינו יכול לטעון שהקהל נתנו לו שטר זה בחובו דא"כ היה בידו שטר דכתיבה ומסיר' עכ"ל בקיצור הרי לפנינו דלא כ"כ אלא במקום שמנהג הקהל' לכתוב שטרי הכנסתם ע"ש היחיד (כדי שלא יהא עסקם כקדירה דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה כותבים כן) הא לא"ה נאמן זה לו' שמעות אלו שלו היה וכדי שלא להשביע את עצמו כתב בסוף שהמעות הן של הקהל גם בס"ס ס"ה יתבאר דאם כ' בגוף השטר חוב שהוא של פלוני אין לאותו פלוני טענה עליו דיכול לו' שלא להשביע כו' כתבתיהו. ולא כמ"ש בע"ש טעם לדין זה מסברא דנפשיה והוא דאין היחיד דרכו לתלות מעותיו בהקהל משום כדי שלא להשביע עכ"ל הרי מתשוב' הנ"ל דכפל ושלש לתלותו במנהגן משמע דדוק' בכה"ג קאמר וכנ"ל ודו"ק:
כט
ה"ג וכתב בסופו קודם חתימת העדים ואלו כו':
ל
ועכשיו טוען שמעון כו'. גם כאן קיצר המחבר בהעתקה כי ז"ל שם ואחר כך כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבע לשמעון וטוען שמעון כו' והשיב אף על פי שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכו' משמע דדוק' באופן זה דמיירי שלא בא השטר ליד לוי הא בא השטר ליד לוי איכא למימר שזיכה הממון ללוי ע"י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו יכול למחול אחר ששינה הלוה השטר לכתבו בשם הלוקח או הזוכה כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג וזה ברור וכ"כ בע"ש ע"ש: (הג"ה עיין בטור בס"ס זה מ"ש בשם הרמב"ם שאם אמר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו כו' ע"ש והמחבר השמיט ולא כתבו כאן בש"ע דסמך עמ"ש בס"ס י"ו גם משום דס"ל מ"ש הטור כאן בשם הרמב"ם הוא סותר למ"ש הטור בס"ס י"ו בשם הרא"ש (וכמ"ש הב"י בהדיא כאן גם מור"ם כ"כ בד"מ ע"ש) ועיין בסמ"ע מ"ש שם ובפרישה ודרישה כאן דל"פ אהדדי ודו"ק עכ"ה):
לא
אין בדבריו כלום וכ' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' על אחד שקנה קרקע והלוה מעות על שם בניו הקטנים והשטרות נכתבו על שמן והפקיד השטרות ביד נאמן ואמר שאם ימות יהא לבניו אחריו ואח"כ נשא אשה ומת ופסק דזכו בניו הקטנים בקרקע בשטרות שנכתבו על שמן עכ"ל וע' בריב"ש סי' ר"נ שהאריך בדין זה באם מכר הקרקע אח"כ לאחר ונתחייב לכוף את בנו כשיגדל לכתוב השטר על שמו וכשגדל הבן לא נתרצה לכתוב השטר ועיין שם:
לב
הדין עם האשה היינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית וכמ"ש בסי' ס"ב ס"א שם חזר וכתבו מור"ם ע"ש:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
נהגו שאינו טורף עסמ"ע סק"ו עד אם כתב כל נכסיו לאחר ולא שייר לנפשו כלום וכו' לכאורה קשה כיון דאומדנא הוא דלהבריח עשה כמו שסיים המחבר אפי' לא כתב בו שיעבוד מטלטלי אגב קרקע כמבואר בסי' צ"ט סעיף ו' דאפי' מלוה על פה גובה אמנם הסמ"ע סק"ח יישב זה וכוונתו שם דלא תקש' אהמחבר שכ' דלא שייך ת"ה והא בלא"ה גובה דאינ' רק להבריח וע"ז ציין רמ"א וע"ל סי' צ"ט פי' דשם מבואר דאם נראה לב"ד שהוא למתנ' גמורה דקנה המקבל ואשמועינן כאן דאפ"ה לא שייך תק"ה כיון שעיקר עשייתו משום הברחה הי' וגם לא שכיח:
ב
שט"ח עש"ך סק"ט עד אם מכר מתחל' השט"ח וכו'. ולפענ"ד יש לפקפק בו הרב' דמה ענין לדמות תקנות השוק שהוא מדינא דש"ס וכל כמה דלא מצינו חילוק בש"ס אין לחלק מסברא משא"כ הכא דרק תקנות הגאונים בעלמא הוא:
ג
לא נשתעבד להרמב"ם (ועש"ך סק"י ויש שם ט"ס וצ"ל דמאי פסקא הא לאו מילתא ותיבת מאי נ"מ הוא ט"ס) ועש"ך סקי"ב שהביא השגת הראב"ד מהא דר"פ הנושא דפליגי ר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר ופריך הש"ס ממתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים מאי לאו כה"ג ומשני לא בשטרי פסיקתא ומשמע דלר"י ניחא אף בלא שטרי פסיקתא ולהרמב"ם דס"ל דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כ"א בשטרי פסיקתא א"כ אף לר"י צ"ל דמיירי בשטרי פסיקתא. ונראה לפענ"ד ליישב גם קושיות המהרש"א שהקשה על תוספות ד"ה חייב לזונה וז"ל התוספות דאי בשטר גמור מאי חידוש דחייב ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא וכתב המהרש"א וז"ל יש לעיין בזה דמשמע להו דהך רישא דחייב לזונה היינו דגובה ממשעבדי וסיפא דנזונית מנכסים משועבדים ארישא קאי דחייב לזונה וכו' וא"כ מאי מקשה הכא לר"ל הא איהו גופי' סבירא ליה בפרק הניזקין דכתובין בעינן ואליבי' לא מתוקמי התם אלא בקנו מידו כמ"ש התוספות לעיל וכו' ע"ש ותירוצו ז"ל קשה מאוד למעיין דקשה ל"ל לאוקמי בשטרי פסיקתא דע"כ צריך לאוקמי אליבא דר"ל דסבירא ליה לפי שאין כתובין דמיירי בקנו מידו וע"כ צריך לשנויי קושיא דאמאי למימרא דקמ"ל דלא חיישינן לצררי כמו בבתו לישני ליה בפשיטות דמיירי בקנין או בשטר גמור ואי משום קושית רש"י דאמאי למימרא לישני דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן לצררי ולישב כל זה נראה דהנה יש להבין בדברי הרמב"ם דאף בשטרי פסיקתא אינו אלא בשעת אירוסין מכל מקום בשעת אירוסין נגמר בדיבור ובשעת נשואין אף דלא שייך ביה הא דרב גידל מ"מ מהני ביה קנין או שטר כמבואר בדברי הה"מ בפי"א מה' מכירה הלכה י"ז ע"ש ואף שבדבר שאינו קצוב לא מהני קנין מ"מ בשעת נשואין מהני קנין וכתב הטעם משום דדומה לדברים הנקנין באמירה ודברים אלו אין להם הבנה ולהסביר דבריו נראה דהנה בכסף משנה פי"א מה' מכיר' כתב הטעם בהא דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב נלמד מאודיתא דאיסור גיורא והנה לפרש"י שפי' דפלוגתא דר"י ור"ל מיירי בהודא' ופריך הש"ס ממתניתין דהנושא את האשה כתב המהרש"א בתוס' ד"ה אליבא דב"נ דבמתניתין דהנושא דשם גם כן מטעם הודא' הוא שמודה לה שנתחייב לה באופן המועיל ואם כן להכ"מ דבכל מה שאדם יכול לחייב עצמו הוא מטעם כיון דאמר אני חייב לך הוי כמודה שהוא חייב לו מכבר וקני מטעם אודיתא הרי החילוק מבורר דבחייב עצמו לזון לחבירו דשם כיון דבחבירו ליכא אופן המועיל כלל להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב א"א לומר בו דקני מטעם אודיתא שהרי ע"כ הודאתו בשקר הוא משא"כ בהנושא את האשה ואמר לה בשעת נשואין הריני חייב לך לזון את בתך חמש שנים כיון דאם מחייב עצמו בשעת אירוסין חייב מדינא מטעם שטרי פסיקתא א"כ בשעת נישואין כיון שאמר אני חייב לזון את בתך חמש שנים הרי הוא כמודה לה שנתחייב לה באופן המועיל משעת אירוסין וקני' מטעם אודיתא והא דבעינן קנין או שטר נראה הטעם דהש"ך בסי' מ' כתב בהא דכתב הרמב"ם המחייב עצמו בלא תנאי דאם נתחייב עצמו בתנאי כיון דדמי קצת לאסמכתא בעינן קנין דוקא ועיין בביאורים שם דה"ה שטר ג"כ מהני אלמא אף דבכל חיוב להרמב"ם משום אודיתא הוא כמ"ש הכ"מ מ"מ בתנאי שהוא דומה לאסמכתא קצת בעינן קנין או שטר א"כ בדבר שאינו קצוב כתבו הפוסקים ג"כ דדמי לאסמכתא בעינן גם כן קנין או שטר וזה נ"ל ברור בדברי הרמב"ם. ולפ"ז ל"ק מה שהקשה הראב"ד ולא מה שהקש' המהרש"א דכללא הוא דבמקום שא"צ הקנין לגוף התחייבות כגון בהלוא' וכיוצא כשיש קנין מועיל הקנין להיות גובה ממשעבדי אפי' בלא שטר משא"כ בדבר דבעינן קנין לגוף התחייבות אינו גובה מכח הקנין ממשעבדי דלא שייך לומר ביה כיון שייפ' כוחו כל כך שקנו מידו כמאן דאמר להו כתבו דמי דהא היו צריכין הקנין לגוף התחייבות ומש"ה ערב שלא בשעת מתן מעות אף שקנו מידו אינו גובה רק מבנ"ח ולא ממשעבדי כמבואר בסימן קכ"ט והטעם שכתב הכ"מ שם הוא דחוק והארכתי בזה במקום אחר ומבואר ג"כ סברא זו בתומים סימן קט"ו סק"ה ע"ש וכן הוא בכנה"ג סימן מ"ג ע"ש. ולפ"ז נתיישבו כל הקושיות דכך הוא ריהטא דהש"ס דמתניתין לא מיירי מפסיקתא דשעת אירוסין רק משעת נישואין כדקתני הנושא את האשה ופסק עמה משמע דבשעת נישואין מיירי ולזה אף דידע דינא דרב גידל דבשעת אירוסין מהני באמיר' ובשעת נישואין מהני קנין ושטר מכל מקום קשה לר"ל דקתני חייב לזונה אפי' ממשועבדים בשלמא לר"י דס"ל בשטר גרוע ג"כ מהני לגוף התחייבות י"ל דס"ל דדינו אפי' בשטר גמור דמועיל אפי' בדבר שאינו קצוב יהא דאמ' ר"י אלימא מילתא דשטרי כמאן דא"ל אתם עידי דמי פידושו כמו שפירש הר"ן לשיטתו דס"ל דאתם עידי אינו מועיל לגוף התחייבות רק שטר ומפרש כמאן דאמר להו אתם עידי דמי וז"ל כלומר כאילו הודה שהוא חייב ואמר אתם עידי ובודאי טפי הוי שייך לומר כמאן דקנו מידו אלא משום דמעיקרא מדכרינן הודאה שאתם עידי וכו' וה"נ יפרש הרמב"ם דלר"י אף מיירי בשטר גרוע דאי בשטר גמור מאי קמ"ל מ"מ האי שטרא כשטר גמור דמועיל אפי' בדבר שאינו קצוב כמו באתם עידי בחייב אני לך מנה וכיון דהשטר מועיל לגוף התחייבות מועיל הקנין למשעבדי משא"כ לר"ל דשטר גרוע לא מהני מידי ובעינן הקנין לגוף התחייבות אמאי גובה ממשעבדי ומשני דמיירי בשטרי פסיקתא גופייהו דהיינו בשעת אירוסין דגוף התחייבות נגמר בדיבור ומועיל הקנין לגבות ממשעבדי כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם עוד הקשה על הרמב"ם הביאו הש"ך מהא דיכול לחייב עצמו באחריות שבחא ופירי אף שהוא דבר שאינו קצוב ובמ"ל תירץ דע"כ לא קאמר הרמב"ם רק במתחייב עצמו בחנם אבל במחיר כסף חייב ובקצה"ח הקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות מלוה דאם קיבל הנותן אחריות המתנ' הרי בע"ח גובה השבח והיינו משום דיש לו על מי לחזור הרי מבואר דאפי' במתנה שהוא בחנם נתחייב באחריות השבח ותי' דשם בשבח מחמת הוצא' מיירי דבזה ודאי מחויב להחזיר מטעם שכתב המהרי"ט בחלק מ' סימן ק"ג וז"ל ומה שטענו עוד מדין אסמכתא דדבר שאינו קצוב אין עניינו כלום דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדבר שאינו קצוב אבל מוכר שכ' לקונה לפרוע כל מה שיוציא בכת"י שליחותי' קא עביד וכר שמרשיהו בכך עכ"ל א"כ ה"נ מחייב להחזיר השבח שמחמת הוצא' ושבח שיתר על ההוצא' בלא"ה גובה לשיטת הרי"ף והרמב"ם עכ"ל ולא ידעתי מה קאמר דרק דעת הרי"ף הוא בשבח שיתר על ההוצא' אבל הרמב"ם כתב בהדיא דאפי' שבח היתר על היציא' אינו גובה ממקבל מתנה כמבואר בסי' קט"ו סקכ"ט גם מה שהבין בדברי מהרי"ט שהוא משום פסידא דהוצא' דציוה להוציא קשה דאי כוונת מהרי"ט כן יקשה על דבריו מהא שפסק בערב שנתערב לכל מה שילוה דל"מ דהוי דבר שאין לו קצבה אף דבערב ג"כ שליחותי' קא עביד והוציא על פיו ואפ"ה פטור. ולפענ"ד נראה דכוונת מהרי"ט על מה שסיים שם בתשוב' וז"ל ואפי' קיבל עליו על כל אונסא דמתייליד דחייב דבהאי הנאה דנקיט זוזי גמר ומשעבד נפשיה והיינו כסברת המ"ל ומה שהקש' בקצה"ח מהא שפסק הרמב"ם כן במקבל מתנה נראה דל"ק כלל כיון דשם מיירי בבע"ח ובבע"ח ודאי גובה כיון שמסלק החוב של המוכר בשבח שרו ומעיקרא כשקיבל אחריות הוי כאומר ערביני לשלם וכהרשוהו לשלם דמי דודאי חייב להחזיר מה שישלם עבורו ואפשר דבאחריות הבא מחמת הנגזל אין גובה השבח ועוד נראה דבמתנ' שכתב בו אחריות אמרינן דודאי מכר הוי כמה שכתב הסמ"ע בסימן קע"ה סק"ל ע"ש ומה שהקשו עוד ממכירת פירות דקל לר"מ אף דהוי דבר שאינו קצוב ל"ק כלל לפמ"ש הרשב"א בתשובה ובהרבה תשובות שהביא הכנה"ג דדוקא במחייב עצמו דמי לאסמכת' דסובר בדעתו שלא יהיה כל כך אבל אם הקנה לו כל מה שיהיה בין רב בין מעט לא שייך בזה אסמכתא וכ"כ בתומים והנה לפמש"ל דכל שיש אפשר לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מהני ביה אודיתא אם כן בכל דבר שאינו קצוב כשכתב בשטר שהוא חייב בדבר שאינו קצוב חייב דהא כיון דאפשר שיתחייב במחיר כסף כמ"ש המ"ל מהני בי' אודיתא ולא משכחת דינו של הרמב"ם רק כשמפורש שהוא במתנה גם מה שמפרש בקצה"ח תי' הבעה"ת הקושיא מהא דפ' י"נ הוא תי' התומים שהביאו בעצמו מהא דערב וה"נ קשה אם נפרש כן דהא בערב לא חל החיוב עד שילוה ואז יתוודע הדבר בקצבתו:
ד
והכי נקטינן עסמ"ע סי' רל"ב ס"ק ט"ו שדחק עצמו למצוא חילוק בין אונאה למום ע"ש ואישתמיטתי' דברי הרמב"ן שהביא ר"ב ס"ק ט"ז הבעה"ת שער ס"ג שכ' הטעם וז"ל התם טעמא רבה איכא דבסתם ליכא מחילה דהא כל דרך מו"מ כל אחד שיודע שהכירו מעל' בדמים כל מה שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תיהוי מחילה בכדי שיראה וכו'. ולפ"ז החילוק פשוט בין אונאה דשייך בי' הטעם שכתב הרמב"ן משום דכל אחד יודע כנ"ל מה שאין כן במום דבסתם ודאי יודע דליכא מום דמש"ה בטל וכיון שמפרש שיש בו מום אפי' לא פירש לו איזה מום איכא למימר דמחיל והרמב"ם ס"ל דמום גם כן בכלל לא תונו הוא וכל שהוא באיסור אונאה רחמנא אמר דלא ודהוי מחילה כל זמן דלא ידע דמחיל ונלמד מק"ו מאונא' וכמו שפי' הסמ"ע:
ה
הדין עם מקבל מתנה עסמ"ע סקי"ב הנה הבית שמואל באה"ע סי' קי"ד סק"ד כתב דאין צריך ליתן מעות רק כשיש לו מזונות במקום אחר אבל כשאין לו מזונות ממקום אחר אין צריך ליתן רק מזונות ולא דמים ומוכיח זה מכתובות דף ק"ג דאמר התם הטעם משום דחדא כרסי' אית לה וכו' עיין שם אמנם נראה דדעת הסמ"ע עיקר דלשון לזונו משמע שיתן לו מעות שיקנה לנפשו מזונות כרצונו כמבואר בירוש' דאם הלה אומר פירות והלה אומר מעות הדין עם מקבל מתנה ולפענ"ד נראה מוכח מהירוש' דאפי' בבת הדין כן ודלא כהח"מ כאה"ע שם דהא לומד דין זה מהא דתנן דנותנין לה דמי מזונות דקתני גבי בת אשתו מוכח דשוין הן וכמו שהוכיח הב"ש והא דדייק הכ"ש מש"ס דילן להיפך כיון דאמר הטעם חדא כרסא אית ליה. ולפענ"ד לא ירד הב"ש לעיין לעומקו מחמת גודל חריפותו ונעתיק הש"ס כתובות ק"ג בקיצור האי דאוגר ליה רחיא לחברי' לטחינ' (רש"י לא התנה השוכר מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו) לסוף איעתר (משכיר) זבין ריחיא א"ל עד האידנא הוי טחנינא גבך הב לי אגרא א"ל מטחן טחנינא לך סבר רבינא למימר היינו מתניתין אחד זנה ואחד ניתן לה דמי מזונות א"ל ר"ע מי דמי התם חד כרסא אית לה הכא מצי למימר טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמין אלא דלית ליה (לשוכר) טחינא לרחיא אבל אית ליה טחינא לרחיא כופין אותו על מדת סדום (טוחן בשכר ונותן לזה דמים) תוס' בד"ה ולא אמרן תימה הואיל והאי עובדא בדלי' טחינא אמאי איצטריך למימר תרתי כרסתא לית לה הכא טחין וזבין הא אפי' אי לא הוי משכח משכיר למיטחן ולמזבן דהוי חד כרסי לא הוי דמי למתניתין דהתם ליכא פסידא לבעל כי יהיב דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה פסידא כי יהיב שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואומר רבי דבלאו האי טעמא דטחין וזבין הוי מצי לבטולי המקח נהי שלא יצטרך ליתן ליה אגרא ואית ליה פסידא מ"מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר דהויא שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן וכו' אבל השתא דמצי למימר טחין וזבין ולית לך פסידא ע"כ תניח לי הרחיים עד הזמן שהרי יש לי פסידא ולך אין פסידא עכ"ל הש"ס ותוס' בקיצור ולכאורה קשה אתוס' דאי כפרושם דהוי ס"ד דרבינא לבטל המקח א"כ מאי מדמה לי' למתניתין ע"כ נראה בפירושא דשמעתא דודאי גם ש"ס דילן סבר כירושלמי דחייב ליתן דמים אפי' כשאין לו מזונות ממ"א מטעם שכתב הסמ"ע סקי"ב דלזונו משמע שיתן לו מעות שיקנה לעצמו מזונות כרצונו ואי תקשה אם כן מאי קמ"ל מתניתין בניסת דנותנין לה דמי מזונות הא אפילו לא ניסת צריך ליתן לה דמים זה אינו קושיא דסד"א דלא חייב עצמו ליתן דמים רק למזונות שתצטרך דהא לזונ' קאמר דהיינו שלקח המעות ותשא ותתן לפיה אבל כשאינה צריבכ המעות ולישא וליתן לפיה רק שתתן המעות לכיסה פטור מכל דלזונ' משמע כשתהיה צריכה למזונות וכעין מה שמבואר בהג"ה דהמקבל עליו לזונו כ"ז שצריך משמע ה"נ דכוותי' אף שפירש חמש שנים י"ל כוונתו המזונות שיהיה צריך באותן ה' שנים דקמ"ל מתני' דלא אמרי' כך רק דלשון לזונו חמש שנים משמע אף שתקבל דמי המזונות כפי השומא ותתן לכיסה מחמת שאין צריך למזונות וכעין שכתבו התוס' ד"ה והן נותנין וכן היא באמת הדין בחלת' דא"צ רק למזונות מועטין דמקבלת דמי שומת המזונות הצריכין לבריא ונותנת לכיסה כמו שאבאר לקמן בזה והשתא א"ש בהא דאוגר רחייא לטחינ' דאי לא הביא רבינא המתניתין הוי ס"ד דלשון לזוני משמע דוקא כשתצטרך ליתן לפיה וכשלא תצטרך פטור א"כ ה"נ כשיאמר לטחינא משמע דוקא כך וכיון שא"צ פטור והי' הדין פשוט ואפי' אם הי' רוצ' ליטחון וליזבון לא הי' מניחו דכשא"צ לביתו פטור מכל ולזה הביא מתני' דלשון לזוני משמע שיתן הדמים אף שלא תצטרך למזונות רק שתתן לכיסה דלשון לזונו לא משמע רק שיתן שומת דמי מזונות אף שתתן אותה לכיסה א"כ ה"נ לטחינ' הכוונה שומת דמי הטחינ' אף שיתן אותו לכיסה וע"ז הקש' התוס' דלא דמי למתני' דבמתני' י"ל דכוונתו הי' כך שיתן מעות כשלא תהיה צריכה למזונות כיון שלא יבא לידי פסידא במה שאינה צריכה יותר ממה שהיתה צריכה אבל כאן א"ל שכוונתו הי' שיתן דמים כשלא יצטרך לטחינ' ושיבוא לידי פסידא בזה לא אסיק אדעת' וכדאמרי' אטו אתרקבא דדינרי בעי למיתב ובכל מקום שלא מחמת התנאי לידי הפסד ממון חשיב לי' כאונס דלא סליק אדעתי' וע"ז מתרץ התוס' שפיר נהי דחשבינן לי' אונס לגבי שוכר מ"מ נבי משכיר ג" כ נמי נחשוב לי' לאונס דלא אסיק אדעתיה כיון שיבא לידי פסידא אבל השתא דאמר טחון וזבין וכו' שאין המשכיר בא לידי פסידא כלל ע"כ דעתי, הי, לטחינא ממש כדי שלא יבוא השוכר לידי פסידא ול"ד למתני' דשם אמדינן דעתי' דכוונתו על דמים אף כשלא תצטרך כיון שאינו בא לידי הפסד בכך משא"כ בכאן איכא אומדנא להיפך כיון שלהמשכיר אין פסידא ולשוכר יש פסידא והא דאמרו חדא כרסא א"ל היינו שלא יקשה כיון דמדמה לשון לזונה ללשון לטחינא לענין דחייב אפי' כשא"צ לביתו א"כ נדמהו ג"כ לזה שיתן מעות לזה חילק הש"ס דש"ה דאפשר לסיים לשון לטחינא בדוקא בטחון וזבין משא"כ לזונה א"א לתלות בדוקא דהא תרתי כרסתא ל"ל ובודאי לא הי' דעתו שיתן מזונות והיא תמכרם שאין דרך לעשות כן וע"כ לשון לזונה הוא רק דמי מזונות ולכך אף שצריכ' נותן דמים משא"כ לטחינה תלינן בדוקא כיון דרוב העולם טוחנין ומזבנין כך בירור הדברים אבל במקום שצריכה המעות למזונות לית מאן דפליג דהכוונה הוא כמ"ש הסמ"ע שיתן דמים לקנות לעצמו מזונות כפי רצונו ולהב"ש קשה טובא כיון דלשון לזונו לא משמע רק פירות דהיינו מזונות ממש מה"ת יהי' פסידא לבעל במה שניסת שיש לה מזונות ממקום אחר מה בכך יאמר לה הבעל אני אתן לך מזונות כפי חיובי ואתה מכור המזונות וקח המעות ותן לכיסך לכן העיקר כהסמ"ע ונהי דגבי בת אשתו כיון דהח"מ והב"ש שניהם מסכימים דא"צ ליתן רק כזונות מ"מ בהא דלזון לחבירו העיקר כהסמ"ע אף שהב"ש אחרון דעת תורה נוטה כהסמ"ע ועי' עוד מ"ש בזה בס"ק שאחר זה:
ו
אלא מכח המתחייב עש"ך סקי"ג עד אינו בדין שיתחייב מחמת גרם בני ביתו וכו' ולכאורה קשה דהא דין זה דאם העיכוב מכח המתחייב במזונות על שלחנו כתב הב"י דנלמד מהא דאלמנה המבואר בכתובות דיכולין היורשים לומר אם אין אתה אצלינו אין לך מזונות א"כ קשה הא שם במתניתין מבואר דאם בא בטענת מחמת שהיא ילדה והן ילדים דחייבים לזונה במקום שהיא וא"ל דשם היי כבא האונס מחמת המתחייב חדא דזה דוחק דמסתבר דאפי' טוענת שיש להם בנים ילדים הדין כך ועוד הא מבואר בסי' ע' סי"ב דאם האשה טוענת שא"י להיות אצל בעלה מחמת שהשכינים מוציאים עליה שם רע בשכונ' זו דחייב ליתן לה מזונות במקום שהיא והוא נלמד ממתניתין הנ"ל אלמא דאין חילוק כלל ומ"ל גרם שכנים ומ"ל גרם ב"ב ונרא' לחלק דשאני גבי אשה דאוכלת בתנאי ב"ד וחז"ל חייבוהו בכל האונסין דהא אפי' חלתה חייבין ליתן לה מזונות כפי הראוין לחול' עש"ך סקי"ד ומשום ה"נ אם אירע לה אונס מעלמא הנראה לב"ד שא"א לה ליזון על שולחנו מחויב ליתן לה מזונות במקום שהיא מה שאין כן במקום שאינו מתחייב בתנאי ב"ד רק שהתחייב מעצמו דאינו מתחייב באונסין דחברי' ובחלה א"צ ליתן רק כפי מזונות הראוי ליתן לברי' עיין בסמוך בהג"ה ובש"ך סקי"ד ה"נ אם אירע לו אונס מעלמא אמרינן דאונסא רחמנא לא חייביה ואינו חייב יותר מכפי מה שהתחייב דהיינו על שולחנו דוקא מחמת אונס שבא להמקבל כמבואר בש"ך סי' כ"א סק"ג וכן הדין בחלה הניזון ואינו יכול להיות בביתו ג"כ אינו נותן לו רק כפי ברכת הבית מטעם הנ"ל דאונס רחמנא לא חייבי' רק כשהעיכוב מכח המתחייב יכול לומר לו אתה התחייבת לזוני ואם אין אתה רוצה לזוני על שולחני זון אותי בפ"ע אמנם נראה בדין זה דאם העיכוב מחמת הניזון דהדין דנותן לו לפי ברכת הבית דאם הנותן אומר שרוצ' ליתן מזונות דוק' ולא דמים והמקבל אומר דמים דהדין עם הנותן וכן כשהעכוב מכח המתחייב דנותן לו הכל מ"מ אינו מחוייב רק ליתן מזונות ולא דמים דהא אפי' במתחייב לזון סתם דעת הב"ש דאם אין לו מזונות ממקום אחר דאינו נותן לו רק מזונות ולא דמים רק שהסמ"ע חולק והוא מטעם דלזונו משמע שיהי' ניזון ברשותו ויקנה מה שירצה משא"כ הכא דלא התחייב רק לזון על שלחנו מאיזה סברא יתחייב לו דמים הא לא התחייב עצמו בדמים כלל דלשון לזונו על שולחנו ודאי לא משמע דמים שיקנה לעצמו כרצונו דהא על שולחנו קאמר ליה ואם כתב בשטר על שולחנו דוקא נראה דדרשינן לישנא יתירה דאם אין המקבל רוצה ליזון על שולחנו פטור אכל כשהעיכוב מכח המתחייב ודאי דחייב לשלם כל דמי המזונות ועוד נראה דיש חילוק בין לזונו סתם ובין לזונו. על שולחנו דהמתחייב לחבירו לזונו סתם מחייב ליתן דמים כפי שומת מזונות הראויות לערך הניזון דהא לזונו משמע שיקנה כפי רצונו ואם התחייב לזונו על שולחנו השומא הוא כפי מזונות הראוין להנותן דהא על שולחנו קאמר:
ז
כמו שהי' בריא וה"ה אם מחמת שהוא חולה א"צ רק למזונות מועטין פחות ממה שהי' צריך למזונות אם הי' ברי' מ"מ צריך ליתן לו דמים כפי שומת המזונות של בריא וכן מוכח מהירושלמי דקאמר חלתה כמו שניסת אלמא דאם מחמת חלי' א"צ למזונות מדמה אותו לניסת דצריך ליתן לה הדמים:
ח
כל זמן שצריך משמע עסמ"ע סקט"ז והנה הב"י באה"ע סימן קי"ד הביא בשם רשב"א ראיה דסתם לעולם משמע דהא דנדרים דקאמר התם כיון דאמר יתסרו כל פירות דעלמא עלי איתסרו כל פירות עלמא עילויי' ופרקי' דאמר סתם אלמא כל סתם כלעולם דמי וראיה זו לכאור' חזקה הוא וצריך ליישב דעת הרא"ש דהי' דעת בתרייתא שהביא הרב דסתם לאו לעולם משמע. ולפענד"נ ליישב דהא קיי"ל דבשטרות דנין כמו בנדרים כמה שכתב הש"ך בסימן מ"ג סקמ"ה היינו בדבר שהוא מבואר בש"ס דבנדרים להכי אסור או מותר משום דהל' ב"א הוא כך. בודאי כגון עד הפסח דבנדרים טעם ההיתר הוא ע"כ משום דבלשון בני אדם היא בודאי עד ולא עד בכלל דא"א לומר דההיתר הוא מטעם ספק ומשום דס"ל דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא דהא אפי' ר"י דס"ל דמעייל אינש נפשיה לספיקא מודה הוא בהא דעד הפסח דעד ולא עד בכלל עיין בנדרים דף ס' וס"א וכיון דמטעם ודאי הוא דהיינו דל' ב"א הוא בוודאי כך שפיר שייך למילף שטרות מנדרים אבל במקום דבנדרים הטעם הוא משום דמעייל אינש נפשי' לספיקא לא ילפינן שטרות מנדרים בכה"ג וראי' זה מנדרים דף י"ח ע"ב דהקדיש חיתו או בהמתו הקדיש את הכוי והוא משום דמעייל אינש נפשיה לספיק' והא דמעייל אינש נפשי' לספיק' ע"כ הפי' הוא דדעתו דאינש כשנודר שיהיה נתפס כל חומר משמעות הל' שיש לספק בהלשון תדע דבכל מקום שמצינו בנדרים ונזיר הסברא דמעייל אינש נפשיה לספיקא הוא נזיר ודאי וכן בנדרים הוא ודאי ולוקין עליו וע"כ הוא מטעם שכתבתי דדעתו כך שיהיה נתפס בודאי כל חומר הלשון שיש לספק וכן בהקדיש חיתו אי בהמתו דאמרינן הקדיש את הכוי ע"כ הוא הקדש ודאי ולא ספק דאילו היה ספק לא הי' הכוי הקדש דהא המוציא מחבירו עליו הראיה דבהקדש ג"כ אמרי' הממע"ה כמבואר לקמן סימן ר"נ גבי' שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אלא ע"כ דכל שהוא מטעם דמחית אינש נפשיה לפסיקא מטעם ודאי הוא ומטעם הנ"ל הוא ובסו' ביכורים מבואר דאף אם הקדיש חיתו או בהמתו הקדיש את הכוי הכותב חייתו או בהמתו לא כתב את הכוי וכ' הר"מ שם הטעם דהמע"ה אלמא דכל שהוא בנדרים משום דמעייל אינש נפשי' לספיקא לא ילפי' ממון מנדרים וא"כ ה"נ י"ל הא דאמר בש"ס בנדרים דסתם לעולם משמע הוא מטעם דבנדרים מחית אינש נפשיה לספיקא וכיון שיש לספק בלישנא דסתם אי משמע ולעולם או שעה אחת אמרי' דדעת הנודר שיהי' נתפס בכל מה שאפשר לספק בהלשון ועיין בי"ד בט"ז סי' ר"ח סק"א אבל בממון דלא שייך הך סברא דמעייל אינש נפשי' לספיקא כדמוכח מהא דביכורים גבי הכותב חיתו או בהמתו הנ"ל אמרי' בסתם דאפילו שעה אחת במשמע מטעם דהממע"ה תדע דבגיטין פ' מי שאחזו גבי ע"מ שתניקי את בני פליגי רבא ורב אשי בסתם או משמע כ"ז שצריך והכא בנדרים אמר סתמא דש"ס דלעולם משמע אלא ודאי דשאני נדרים וכמ"ש ומהא דגיטין אין ראי' לנ"ד דשאני התם כיון דאמרי' להרווחה קא מכוין כל הרווח' שצריך כמ"ש הרשב"א בחי' שם א"נ לצעורי קא מכוין וכמ"ש הרא"ש בתשוב' וכן הרשב"א והר"ן שם בגיטין לא למדו מהתם רק בנותן מתנה לחבירו ומתנה עמו שיזון אותו כיון דהתנאי לצרכו ולהרווחה דידיה אבל במחייב עצמו לחבירו אמרי' דכוונתו היה על החיוב הפחות שאפשר ואף שכ' הר"ן בנדרים כ"ה דהלשון של סתם משמע טפי לעולם מהיום היינו כיון דרוב ב"א אומרין לישנא דסתם וכוונתן לעולם ובנדרים אזלינן בתר הרוב ולא מהימן לפרש דבריו נגד הרוב כמבואר בי"ד סי' ר"ח סעיף א' אבל בממון לא אזלינן בתר הרוב וכיון דאיכא גם כן מיעוט' דאומרין אזמן מועט ג"כ לישנ' דמסתמא אין יכולין לחייבו כדאמרינן בב"ק פ' המניח וכן הוא בפוסקים:
ט
ואפי' קצב סך לצורך עש"ך סטי"ז מה שתמה על הרב ונרא' ליישב' דהרב מיירי שקצב הסך וקצב גם כן זמן המזונות כגון שאמר הריני מתחייב עצמי סך מאתים זוז לצורך מזונות של חמשה שנים דאז בודאי פטור אפי' מיורשים כשמת' תוך הזמן וכמה שכתב הח"מ באבן העזר סקי"ג עיין שם וזה פשוט:
י
המחייב עצמו בדבר שלב"ל כתב הכנה"ג דלמאן דסבירא ליה בסי' קי"ב דבשיעבוד יכול לחזור בו קודם שב"ל ה"נ בחיוב דהא הבעה"ת למד דין דחיוב משיעבוד ותלוי בפלוגתא דשיעבוד: אמנם אם מת הנותן קודם שבא לעולם לכ"ע היורשין פטורין ע"ש וכן הסכים עמו בתומים ע"ש ובקצה"ח הקשה מתוס' כתובות ריש פ' אע"פ שכתבו דכשהחתן מחייב עצמו מאה ליטרין ואין לו דנקרא דשלב"ל ואפ"ה חייבין היורשים כיון שהגוף בעולם והחיוב חל אגופו מיד וגם א"י לחזור בו והוא קושיית התומים. אבל באמת לא קרב זה אלא זה דשם כיון דחייב עצמו בדמים או אפילו פירות המצוין דכל דבר המצוי בשוק כדבר שבידו דמי ואינן ידועין כגון ליטרות כסף החיוב חל תיכף על גופו לשלם רק דהוי כלא הגיע הזמן פרעון עד הזמן שקבע דהא א"א לו לסלק חיובו מעל גופו כלל. ואם התחייב עצמו בדבר ידוע שאינו שלו ואו' אם לא אתן לך דבר פלוני הנני מחייב לו בדמים כך וכך הוי רק כתולה תנאי בדבר שלב"ל כמ"ש בתומים וזה פשוט: אבל אם אמר לו שדה זו כשאקחנ' הריני מחויב ליתן לך וכ"ז שלא קנהו ליכא שום חוב על גופו דהא בידו שלא יקנהו וכן אמר פירו' שיוצי' הדקל אני מחויב ליתן לך כיון דליכא שום חיוב על גופו קודם שהוציא הדקל רק שמחייב עצמו ליתן כשיוציא הדקל ודאי דלא עדיף חיוב לרבנן מקנין לר"מ דהא גוף הדין דחיוב לא למד הבעה"ת רק משיעבוד ודיו לבא מן הדין וכו'. וכשמת פטור לכ"ע דהא גוף הפירות נעשים להיורשים קודם שחל חיובו והשיעבוד נכסים ליכא בהא אי נאנסו הפירות תיכף כשיצאו מהדקל או גזלן גזל הדקל קודם שיצאו הפירות ודאי דהי' פטור הנותן והכא שזכו בו היורשים אפי' קודם שיצאו מהדקל ודאי דנפטר הנותן מחיובו ואין זה צריך לפנים לפענ"ד. ובקצה"ח רצה לחלוק מסברא על הגאונים שקטנם עבה ממתגיר לכן לא תשמע אליו ואליהם תשמעון ואלו לא אמרן ראוים הדברים לאומרן ואם אמר הריני מתחייב עצמי לקנות לך בית פלוני ודאי דאין הב"ד יורדים לנכסיו להוציא ממנו תרקב' דדינרי ליתן לחבירו בעד ביתו דדוקא כשמתחייב עצמו וכשיבוא לידו מהני החיוב אבל במתחייב עצמו בדבר שאין בידו לגמרי ודאי דלא מהני החייב והא אין בידו לגמרי דאולי לא ימכור לו חבירו בעד כל הון וכיון שלא חל החיוב במקצת לא נתחיי' כלל דהא חיוב לא נלמד רק מהשיעבוד ולא מצינו שיעבוד רק שמשעבד כשיבוא לרשותו וא"כ ה"נ בחיוב לא מהני רק שמחייב עצמו ליתן כשיבוא לרשותו ואם אמר הריני מתחייב לך במנה אם לא אקנה לך בית פלוני ודאי שנתחייב רק צריך שיהיה באופן המועיל שלא יחיה בו דין אסמכתא דהא הוא לאו בידו וגזים אכן אם אותו פ' אינו רוצה למכור כי אם בעד תרקב' דדינרי הוא תשובת ריב"ש סי' ר"ן שמביא בכיוצא בזה והביא על זה מ"ש הרמב"ן מהאי עובדא דגיטין ל' דאמר התם מי יהיב לה תרקב' דדינרי וכ' עלה רמב"ן וז"ל שמעי' מהא דמאן דמקבל עליה דחברי' דעבידנ' לפ' הכי ואי לא מחייבנ' לך מעכשיו מאה מנה וכו' עד דאונס בעלמא הוא וצ"ע בזה. אח"כ הניע לידי תשובת הראנ"ח סי' כ"ו כ' בהדיא כדברי וז"ל דחיוב זה אין בו ממש כיון דהבית לא הי' ביד שמעון וכו' ול"ד משעבד עצמו וכו' מ"מ בנידון דידן שהחיוב בא ע"ד פרטי ידוע לא משעבד עצמו בהכי וכו' ע"ש שהאריך וכ' ממש כדברי והנאני:
יא
או קיבל אחריות. עש"ך סק"כא דקיבל אחריות גריד' דהיינו אחריות שכותבים בכל השטרות אנא איקו' ואשפי זביני אילין ועמליהון אינו מועיל דקנין אין כאן אחריות אין כאן אם לא שקיבל עליו אחריות בחיוב בע"פ להעמיד' בידו ובתומים הקשה דהא מבואר בסי' שע"ג במוכר שדה שאינו שלו והכיר בו שאינו שלו דחייב באחריות אם פי' לו ה"נ נימא כיון דקנין אין כאן דהא הוא אינו שלו אף אחריות אין כאן וע"ש שמחלק דבמקבל אחריות על השבח הוי כחיוב בפ"ע ולדבריו במתנ' באחריות ולא פי' לו את השבח ונמצא שאינו שלו פטור מאחריות ובנידון דהכא אם קיבל אחריות ופי' לו את השבח חייב והוא נופל מאיליו א"צ לראי'. ומה לי עיס' שהנחתום מעיד עליה שהוא בעצמו סיים הדבר בצ"ע. ועיקר קושייתו לק"מ דהא בב"מ דף ט"ז מבואר דבמוכר שדה גזול' וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקנאה ומקשה הש"ס מ"ש ממוכר שאירש מאבא ומשני התם סמכ' דעתי' ומוכח התם דהלוקח קנא' בקנין הראשון שעשה בשדה ע"ש ובש"מ ואף דבשאר דשלב"ל לא מהני הקנין הכא מהני מטעם דסמכ' דעתי' ע"ש בדף ט"ז ובדף ע"ב (") ומטעם זה כ' הבעה"ת בשער ע"ז דהגזלן בעצמו א"צ לבטל הקנין עד דאתי נגזל וטריף ליה והגזלן חייב ליתן להלוקח השדה הגזולה כשעשה קנין ומוציא אותו ממנו בב"ד קודם שבא הנגזל דמקח גמור הוא נגד הגזלן ומטעם זה כ' שם המעות שקיבל הן דכי מקח וחייב באונסים ע"ש בבעה"ת ובמ"ל פ"ט מה' גזילה ומטעם זה נראה דהלוקח א"י לבטל המכירה ולתבוע מעותיו מהמוכר שמברר ששדה גזולה מכר לו בעדים דאמרי' ליה אחוי טרפך כמבואר בסי' רכ"ו ע"ש. ובסמ"ע סקי"א והוא מטעם הנ"ל וכיון דהמכיר' קיים בין הלוקח והגזלן כל זמן שלא בא הנגזל יש כאן מכירה ויש כאן אחריות משא"כ במוכר דבשלב"ל דאין כאן מכירה כלל דשניהם יכולין לבטל המכיר' דהמוכר אם רוצה אף אחר שעשה קנין מחזיר המעות ומחזיק לעצמו וכן הלוקח יכול לתבוע מעותיו ולבטל המקח אף אחר הקנין והוא מטעם דלא סמכא דעתי' האמור בש"ס שם וכיון דאין כאן מכירה כלל אין כאן אחריות ואף דבהכיר בה שאינו שלו ג"כ דעת הריב"ש שמביא הרב בסי' שע"נ דמהני אחריות אף דלא מהני גבי' בחזר ולקח' מבעלים הראשונים ועכצ"ל גם כן דלא סמכה דעתיה כמבואר בסי' שע"ד סעיף ב' מ"מ שאני הוא ממוכר דבר שלא בא לעולם דהא בהדיא מבואר שם בבעה"ת ובמ"ל שם דאפי' בהכיר בה שאינו שלו אין הגזלן יכול לבטל הקנין וחייב ליתן השדה ללוקח אחר שנעש' הקנין עד דאתי נגזל וכן אין הלוקח יכול לבטל המכר ולתבוע מעותיו עד דמחוי טירפא וכיון דהמכר קיים בין הגזלן והלוקח עד ביאת הטורף אף האחריות קיים דהעיקר האחריות של אנא איקום ואשפי הוא להצילו מביאת הטורף משא"כ בדבר שלב"ל דהן בעצמם יכולין לחזור בהם אין כאן שייכות אחריות דעיקר כוונת האחריות דאנ' איקום ואשפי הוא רק נגד ביאת הטורף ולא נגד מה שהוא חוזר בו מדינא ודע דלא מיקרי שדה גזולה רק כשגזל' ועשה בה חזקה וישב בה אז כשמכר' המכיר' קיים בין הגזלן והלוקח וגם מהני בי' חזר ולקח' דגזלן לא נקרא גזלן עד שנעש' קנין של גזיל' ואף דקרקע אינה נגזלת היינו דלא ניקנה לו ביאוש וש"ר ושאר קנינים כיוצא בהם אבל ודאי דלא נקרא גזלן כלל עד שגזלה ולזה אם לא גזל השדה כלל רק הראה לחבירו שדה שאינו שלו ומכר' לו בחזקת שלו לא מיקרי גזלן כלל לשום דבר וכטעות במקח דמי ושניהם יכולים לבטל המקח וכמוכר דבר שלא בא לעולם דמי רק לענין חזר ולקח' דאפ'י במוכר דבר שאינו ברשותו או שלא בא לעולם מהני חזר ולקח' משום דניחא ליה דליקום בהמנות' אף דלא שייך ביה דלא ליקרי גזלנא כמבואר בסי' ר"ט סעיף ה' בהג"ה אמנם גם בזה אינו רק באופן המבואר בט"ז שם סי' ר"ט אבל לענין שיהא המכר קיים בין המוכר והלוקח ודאי דאינו רק בגזל שדה ומכר' כמבואר בבעה"ת ולזה לא מועיל אחריות ג"כ רק בגזלן שמכר דאחריות דאנא איקום ואשפי אינו אלא במקום שהם בעצמן א"י לבטל הפקח רק נגד ביאת הטורף אבל במקום שהמוכר והלוקח בעצמם יכולין לבטל המקח לא מהני אחריות לקיים המקח וממילא גם האחריות בטל כמ"ש הש"ך ומה שהוכיח התומים דאפי' במוכר שדה גזול' לא מהני אחריות דאנא איקום ואשפי מהאי דב"מ דף ט"ו גבי חזר ולקחו דפריך התם במאי קנה ושם באחריות מיירי וכיון שהגיע הדבר לרשותו זכה בו מטעם אחריות ולמה ליה לטעם דלא ליקרי גזלנא אלא ודאי דמכיר' אין כאן אחריות אין כאן ומאוד תמי' לי לפענ"ד אגב שיטפי' אמר כן דודאי יש אחריות במוכר שדה גזולה כמבואר בכל הש"ס רק דמ"מ גוף השדה אינו קנוי' לו אפי' בחיוב בפירו' לא זכה בגוף הדבר ואם מכר' המתחייב המכיר' קיימת רק שהמתחייב מחויב לשלם דמי שווי' ושם רוצה לו' דגוף הדבר קנוי' לו ועל זה פריך במאי קניא. והנה במוכר דבר שלא בא לעולם דהדבר פשוט דאם הכיר הלוקח שהוא אינו ברשותו דאף שכ' שטר המעות אינו אלא מלוה על פה כמבואר בב"מ ע"ב ע"ג דדוקא בשדה גזול' דמהני חזר ולקח' המעות הן מלוה בשטר ואם לא הכיר בו הלוקח שאינו ברשותו והיא באופן המבואר בסי' ר"ט סעיף ה' בהג"ה דמהני חזר ולקח' ועבט"ז שם המעות הן ג"כ מלוה בשטר: עוד יש למעיין במוכר דשב"ל אי המוכר חייב על המעות באונסין. והנה בבעה"ת שם כ' דחייב באונסין ואף בהכיר בה שאינו שלו אמנם שם כ' הטעם משום דמהני בחזר ולקח' והוא לטעמי' אזיל דסבירא ליה דמהני חזר ולקח' אף בהכיר בו ואנן לא קימ"ל כוותי' בהכיר כמבואר בסי' שע"ד מ"מ נראה בהא דחייב באונסין מטעם האחר דכתב הבעה"ת שכ' שם כיון דאדעת' דמקח קיבלם ואף דבמכירת מטלטלין בכסף כתבו התוספות בב"מ מ"ג דפטור על המעות מהאונסין מ"מ בפוסק על השער מודו מטעם שכתבו שם כיון דמקדים המעות ע"כ דעתו הי' שישתמש בהם משמע מדבריהם דבקנין מעות אסור להשתמש במעות די"ל דדעת הלוקח הי' דלא ישתמש הלה במעות עד שימשוך כיון שידע שאין קנין במעות אבל בפוסק על השער ומקדים מעות ע"כ דעתו הי' שישתמש בהם וא"כ הכא נמי אם הכיר בו שאינו ברשותו והוא הקדים מעות שניתנ' לו ודאי דעתו הי' שישתמש בהן כמו בפוסק על השער ומקדים מעות ע"כ דעתו הי' שישתמש בהן ואם לא הכיר בו שאינו ברשותו הרי לפי דעתו עשה קנין גמור אדעת' שישתמש בהן כמו בדמי מקח והוא גם כן קיבל המעות אדיע' זו דהרי לא גילה לו ואדעתא שיהי' המעות שלו כמו בדמי מקח ומש"ה חייב באונסין וכ"כ הנ"י בב"מ בסוגיא דבשבח ע"ש והנה אם חייב עצמו בחיוב בפ"ע על האחריות וחייב עצמו באחריות שבח עבסי' שע"ג בסמ"ע סק"ו כ' דמיחזי כריבית כיון דקרקע אין לו אם לא בקנו מידו או ביש לו קרקע ע"ש. ונרא' דג"כ הדין כן דבהכיר בה שאינו לרשותו אינו גובה שבח ובלא הכיר גובה כמו התם לענין אי גוב' ממשעבדי בחיוב דשלב"ל מחמת שהשיעבוד נכסי אינו מתחיל מיד רק עד שבא לעולם ואם מועיל כתב או קנו מידו יתבאר אי"ה בסי' קט"ו ע"ש:
יב
ואפי' נתן לו משכון. יתבאר אי"ה בסי' פ"ז. והנה מ"ש בספר קצה"ח שעבוד דאקני הוא רק מדרבנן לא ידעתי מאי קאמר דאי שיעבוד' לאו דאוריית' כל השיעבוד נכסים דרבנן ואינו גובה כלל מן היורשין. ואי שיעבוד' דאוריית' אפי' דאקני דאוריית' דלא בשיעבוד' דידי' תליא רק רחמנא שיעבדי' דהא מוהוא יוציא אליך העבוט נפקא לן ושם שלא בשעת הלוא' מיירי וכ"כ בתומים בסי' ק"ד סק"ז אמנם לבסוף כתב בשם הרשב"א דס"ל דשיעבוד דאקני הוא רק מדרבנן ע"ש שהוא מחלוקת הפוסקים:
יג
שקנו מידו עש"ך דבאתם עידי סגי וכו' יפה תמה בתומים. והעיקר כדבריו דהא אפי' בחיוב על תנאי כ' הש"ך בסי' מ' דבעינן קנו מידו וכ"ש בחויב דבר שלא בא לעולם דאין לך תנאי גדול מזה דהיינו אם יבואו לעולם:
יד
על התובע להביא ראיה. עסמ"ע ס"ק ך' שהקש' דבסי' ר"ן כ' להיפוך ובסי' קי"ב כתב פלוגת' ולא הכריע ומתרץ דכאן מיירי שטוען ברי ובסי' ר"ן מיירי כנגד היורשין שטוען שמא. ואני תמה בדבריו דא"כ תקשה מהא דאה"ע סי' ק"ח סעיף א' שכ' בהדיא דאפי' נגד היורשין צריך להביא ראיה שהיו המטלטלין בשעת צוואה ועוד מדנקט ואם אין הדבר ידוע משמע דאפי' אין כאן טוען ברי דהיינו ביתומים הדין כן ועוד דאין בה סברא כלל דהא טענינן ליתמי טענת ברי כמ"ש הרא"ש ר"פ האשה שנתארמל' גם מה שתי' הש"ך הוא תמוה מאוד דמתרץ (") דהכא מיירי שאין המטבע בעין ק' דא"כ לישני כשהתובע מביא ראיה שראו בידו פעם אחת מטבע אחר המתנה הוי כראיה שהיו בידו בשעת מתנה משום דכאן נמצא כאן היה כמבואר בכתובות ע"ה דמהני כשמביא ראיה שהיה המומין משתתארס משום דכאן נמצא כאן היה ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין כאן קושי' כל עיקר דהנה יש לעיין בהא דסי' ר"ן באחד שנתן מטלטלין מעכשיו לאחר מותו והיורשין טוענין שלא היו מטלטלין אלו ברשותו שאין בדברי היורשים כלום דאטו מי גרע מאילו כבר מסר המטלטלין ליד המקבל מתנה והמקבל חזר והפקידן ביד נותן ובפקדון הדין מבואר דאין המפקיד יכול לגבות עד שיביא עדים ויכירו המטלטלין בט"ע שהוא שלו ואי לא מביא ראיה יכ"ל שלך נאנסו ואלו אחרים הם וכן אם מת טענינן ליתמי נאנסו כמבואר בסי' ק"ח ס"ד דקאמר התם ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק הרי מבואר דבעינן עדים שהם דוקא מאותו עסק אך באמת ל"ק כלל דגבי פקדון ל"ש כלל כאן נמצא דאדרב' מכח כאן נמצא איכ' הוכחה דאותן מטלטלין הנמצאים הן שלו ואותן של פקדון נאנסו אבל בנותן כל מטלטלין ועכצ"ל שלא היה אותן בידו בשעת מתנה ונגד זה אמרי' כאן נמצא כאן היה ולפ"ז אם נתן לו חלק מטלטלין כגון שנתן לו מאה מדות דגן ועכשיו נמצא ק' מדות אמרי' דאותן ק' מדות דגן היה תמיד אצלו משום כאן נמצא כאן היה אך שהיה עוד ק' מדות דגן בשעת מתנה ונאנסו דפטר ממנו דשור משורי ונאנס דמראהו מת. ולפ"ז א"ש דהכא מיירי שלא נתן לו רק ק' זהובים ומחולקין אם הי' ברשותו או לא ונאמן הנתבע שלא היה ברשותו ואפילו נמצאו ק' זהובים ובוודאי הי' ג"כ בשעת מתנה משום כאן נמצא מ"מ הא אי בעי אומר שהיה עוד ק' זהוב ונאנסו ואפילו שיעבד עצמו להתחייב באונסין ג"כ פטור דנגד חיוב לא אמרינן כאן נמצא כמו שאבאר לקמן. והנה הא דסי' ר"ן דאמרי' כאן נמצ' כאן היה ידוע דהיא דוק' בנתן מטלטלין דמבואר בסי' רמ"ח סעיף י' דמטלטלין אינו אלא כלי תשמיש ולא סחורה ומש"ה שייך לו' בו כ"נ כ"ח אבל בסחורות וחטי ושערי ודאי דלא שייך לו' כ"נ כ"ה דכ"נ כ"ה לא שייך אלא בדבר שיש לו' שלו ושל אבותיו מעולם כמבואר בסי' קי"ב סעיף ב' וכן כ' מהרי"ט בהדיא בחלק א' סי' קכ"ח לחלק בין סחורה ובין מטלטלין לענין כ"ג כ"ה ע"ש וכ"כ בתומים ולפ"ז בסי' קי"ב סעיף ג' שם הדין בנותן נכסיו דהיינו חטי ושערי וסחורות כמבואר בסי' רמ"ח סעיף י' ע"ש וע"כ טעמ' דמאן דס"ל דהכל בחזקת מקבל מתנה לאו משום חזקת כ"נ כ"ה הוא דבהו לא שייך זה כמש"ל וע"כ הוא מטעם שכ' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט והיינו משום כיון שהוחזקו פעם אחת שכל הנכסים שהוא נושא ונותן בהם שהם של מקבלי מתנה ואינו אלא כמתעסק בהם שא"ל אלא מה שנותן לתוך פיו כל מה שתח"י בחזקת מקבלי מתנה דחזקה שאין לו כלום כמו שלא היה כלום ול"ד לאשה שאינה הנו"נ שאע"פ דלא הוחזק בירה להיות לה נכסים משל' מ"מ הא לא הוחזקה בידה ג"כ נכסים משל בעל משא"כ הכא שכל הנכסים שביד זה הוחזק שהן רק של מקבל מתנה זה אמרי' תמיד שהן בחזקת זה שהוחזק עד עתה עכ"ל בשינוי לשון קצת. ואין להקשות הא קיי"ל בסי' ס"ב דדוקא באשה הדין כן אבל בבן בית מוקפי' הנכסים בחזקת ב"ב דז"א דעיקר הטעם שיש חילוק בין האשה לבן ב"ב דאשה הוחזקה שאין לה כלום משא"כ ב"ב י"ל דגם מתחלה היה לו נכסים דיש מתרושש והון רב כמ"ש הש"ך שם ועמ"ש בחידושי וא"כ בכאן שנתן כל נכסיו והוחזק שאין לו כלום רק נכסי המקבל מוקמי' הנכסים בחזקת המקבל וגם רשותו הוא רשות המקבל כיון שנתן כל נכסיו והוי כנמצאו ברשות המקבל (וטעם מחלוקת הפוסקי' שם בסי' קי"ג כתבתי בסי' ס"ב סקט"ז) משא"כ בא"ח סי' ק"ח דאמר תטול אשתי חלק בנכסי כיון דגבי נכסים לא שייך כ"ג כ"ה כנ"ל וגם לא שייך סברת מהרי"ט הנ"ל כיון שלא נתן לו רק חלק מש"ה על האשה להבי' ראיה ואתיין כל פסקי הש"ע על נכון. אמנם עדיין צריך לברר בדין דכאן אם נתן לו המאה זהובים והתחייב עצמו ג"כ באונסין דאז ליכא מיגו דנאנסו על מי להביא ראיה ונראה דמ"מ על המקבל להביא ראיה דהנה יש לעיין דמה"ת יהיה מועיל חזקה דכ"ג כ"ה נגד חזקת ממון הא חזקת הגוף עדיף מחזקת כ"ג כ"ה כמ"ש התוס' לכתובות ע"ו ד"ה חדא במקום תרתי ואפ"ה אינו מועיל נגד חזקת ממון רק בברי ושמא ובשמא ושמא אינו מועיל נגד חזקת ממון כמבואר בכתובות ל"ו וא"כ בחזקה דכ"ג כ"ה מה"ת יהי' מועיל נגד חזקת ממון אמת שהסמ"ע כ' דג"כ כאן לא מהני רק בברי ושמא אך מדברי הש"ע משמע דמיירי אפי' בשמא ושמא כמש"ל ועכצ"ל דהטעם הוא דמוכח מהתוס' בב"מ ק' ד"ה וליחזי דבמקום שיש דררא דממונ' דהיינו שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם במטלטלין שאנו מסופקים של מי הם אינו מועיל חזקתו מספק רק שכתבו באחד שהפקיד טלה חי אצל הרועה והיה לרועה ג"כ טלה חי ומת אחד מהם דאזלי' בתר חזקה כיון שהיא מוחזק בטלה חי מעיקר' ע"ש. ואם הספק הוא בענין דלא הי' מוחזק בטלה חי מעיקרא כגון שנולד ספק אם הולד נולד קודם משיכת הפרה או אח"כ אין מועיל חזקתו מספק וא"כ ה"ה ברועה הנ"ל שמסופק כמה טלאים היה לו אם חמשה אם עשרה והפקידו אצלו עשרה טלאים ומתו טלאים אצלו וא"י כמה ועכשיו נמצאו עשרה טלאים דודאי הדין שהרועה נוטל רק חמשה שהיה מוחזק בהן בודאי מעיקרא ובחמשה הנשארים שלא היה מוחזק בודאי מעיקרא אין מועיל חזקתו מספק וא"כ בסי' ר"ן דמסופק אם אותן המטלטלין היו ברשותו והן של המקבל בודאי או שבאו לו אח"כ והן שלו והמטלטלין של המקבל נאנסו בספק כי האי דלא היה מוחזק בהם בודאי מעיקרא ודאי דלא מועיל חזקתו מספק כמ"ש התוס' לעיל וכאן לא שייך שנטען ליתמי ברי דלא טענינן ליתמי רק להחזיק והכי לא חשיב להחזיק תדע דהא המחליף פרה בחמו' הנ"ל דאינו מועיל החזקה מספק ודאי דאף ליתומים אינו מועיל וכיון דחזקת ממון של הנותן לא חשיב אזלי' בתר חזקת כ"ג וכ"ה כיון דליכא חזקת ממון כנגדו משא"כ הכא גבי זהו' חדא דהא טוען ברי והרי מועיל חזקת ממון שלו כמ"ש התוס' הנ"ל ונגד חזקת ממון לא מועיל חזקת כ"נ כ"ה ועוד דהא אין אנו יכולין לומר מחמת הזקה דכ"נ כ"ה שאותן הן שלו משום דאימר היה עוד ק' זהו' בשעת מתנה ונאנסו והרי אין אותן הק' זהו' שלו דמרייהו מת רק שבא לתובעו נהי דעוד אחרים היה ונאנסו הרי התחייבת את עצמך באונסין ז"א כיון שלא בא עליו רק מכח התחייבות הגוף שחייב את עצמו ואיכא שיעבוד נכסים והרי כיון שאנו מסופקים דילמ' לא היה כלל ולא נתחייב כלל וכשיש ספק בחיוב הגוף ודאי דחזקת ממון בזה חזקה טובה מאוד הוא דהוי ממש כא"י אם נתחייבתי לך דפטור מטעם חזקת ממון וכדאיכ' חזקת ממון טוב ודאי לא מועיל חזקת כ"נ כ"ה כנגדו כמ"ש התוס' כתובות ע"ו ד"ה חדא במקום תרתי ועוד דדמי קצת להא דסי' מ"ט דכל שאינו יכול לבוא על שיעבוד הגוף א"י לבוא כ"כ על השיעבוד נכסים מכח ממ"נ. ולפ"ז אפי' ביתומים המסופקים אם היו ברשותו בשעת מתנה ג"כ על המקבל להביא ראיה דהא טענינן ליתמי נאנסו והוי רק כספק בחוב דאינו גובה אפילו מיתומים שטוענין שמא כיון דבזה חזקת ממון טובה ולא חשיב חזקת כאן נמצא כנגדו כנ"ל. ולפ"ז כשהנותן חי וטוען ספק הדין כן דאם היא מסופק אם אותן הק' זהובים היו ברשותו או לא ויודע שלא נאנסו לו אחרים ודאי דאין מועיל לו חזקתו מספק ואמרי' כ"נ כ"ה אבל אם טוען שנאנסו ת'י ק' זהוב ומסופק ג"כ אם היו ברשותו ק' זהובים בשעת מתנה הרי הספק נגדו אם נתחייב בחייב הגוף ודאי דא"י להוציא מידו מספק כנ"ל. ולפ"ז מ"ש הש"ך בס"ק כ"ח דלמאי דקיימ"ל בסי' קי"ב דלא כהגאונים ה"ה דלא קיי"ל כהך דסי' ר"נ לית' מטעם שכתבתי (") ומהתימה שנשמטו דברי מהרי"ט מהש"ך שמביאו תמיד וכן בהך דהכ' העיקר כמ"ש:
טו
דכל האו' נתתי. באו"ת הקשה כיון דקיי"ל בסי' קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הן ועיקר ראיית הדין מהא דהשולח דף מ' דאו' נתתי שדה פ' לפ' היה שלו וקאמר התם דכולן בשטר ובשלמ' אי פי' דל' נתתי ל' מתנה וקנין לכך בעי שטר דמילי לא מיקני אבל אי נתתי ל' הודאה מה צורך לשטר וכיון דהרב פסק בסי' קצ"א כהמחבר וע"כ משום ראיית הר"ן אלמא דנתתי לאו ל' הודאה הוא. ואני תמה על תמיהתו דהא הרמ"א בתשו' סי' צ"ב הקשה להנך דס"ל דנתתי ל' הודאה הוא דלמ' לי שטרא בהא דגיטין ותי' דמיירי שידוע או שהמקבל מודה שלא הקנה לו מקודם רק שהקנה לו עכשיו בל' זה וכו' וכן מוכח מדברי הר"ן פ' השולח עכ"ל הרי מוכח מדברי רמ"א בתשו' דל' נתתי מהני ג"כ מטעם קנין במקום דא"א לו' מטעם הודאה דנתתי שני לשונות משמע ע"ש בתשו' שכ' בהדי' כן ואי"כ י"ל דגם כוונ' הר"ן הוא כך להוכיח דבלשון נתתי מועיל ג"כ בשטר לקנות בו עכשיו אף במקום שא"א לו' בו לשון הודאה כגון שידוע או שמודה שלא הקנה לו מקודם ומוכיח זה מהא דגיטין באו' נתתי שדה וכו' דקאמר וכולן בשטר וע"כ מיירי התם בידוע או שמודה שלא הקנה מקודם דאי לאו הכי הא מועיל מטעם הודאה ול"ל שטר וכמ"ש הרמ"א ועכצ"ל כמו שתי' הרמ"א דמיירי בידוע שלא הקנה קודם ומקנ' לו עכשיו בלשון זה אלמא דמהני נתתי ג"כ ללשון קנין משום דשתי לשונות כך משמע כמ"ש רמ"א בתשו' וא"ש ההוכח' דשטרי דידן שטרי קנין הן ומ"מ היכא דאפשר למיתלי ל' נתתי ללשון הודא' תלינן וכמו שכ' רמ"א בתשוב'. אך הא קשי' לי דמשמע מדברי רמ"א בתשוב' דכשמוד' המקבל או שידוע שלא הקנה מקודם לא מהני הודא' זו ובעינן דוקא במקום דמהני שטר קנין אבל במטבע וכיוצ' בו במקום דלא מהני שטר קנין לא מהני שטר בל' הודא' כשידוע או שמודה ולכאור' הוא תמוה דאפי' הוא מודה או שידוע שלא הקנה מקודם מ"מ יהיה מועיל הודאה לקנות בו מטעם אודית' כמו באודית' דאיסור גיור' בב"ב דרב מרי ודאי היה מודה דהני זוזי לאו דילי' וכן הוא בש"ס ומבואר בפוסקים דיכול להקנות באג"ק אע"ג דידוע שאין לו קרקע מטעם אודית'. ונ"ל ליישב דהנה הא דמהני אודית' אף דהעדים מכחשי לי' הוא משום דהודאת הבעל דין הוא יותר ממאה עדים ולחייב נפשו מהימן יותר מעדים אבל במקום דנוכל ליישב אמירת העדים שלא יהיו מכחישין את דבריו ודאי מיישבים כדי שלא יהיו מוכחשים וכיון דנתתי ב' לשונות משמע כמ'ש הרשב"א הביאו ב"י בפי' זה והרמ"א בתשוב' הנ"ל דנתתי משמע לשעבר ולהבא רק שלא שכיח הוא שיהיה כוונתו על להבא כמ"ש הרמ"א בתשוב' ומש"ה דכל שלא מכחיש להעדים או להודאת המקבל תלינן לשון נתתי בלשון עבר שהוא לשון הודאה אבל כי מכחיש להו להעדים או להודאת המקבל תלינן לשון נתתי בלשון להבא אף דלא שכיח בכדי שלא יכחיש להעדים אף במידי דלא שכיח ובמקום דא"א לישב דברי עדים עם הודאת הנותן ודאי דאזלי' בתר הודאת הניתן דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואם הודאת הנותן מכחיש להודאת המקבל וא"א ליישב דבריהם אזלי' בתר הודאת התובע כמו בחטין והודה בשעורין וכמ"ש הרשב"א בגיטין דף מ' גבי נתתי וזה אומר לא נתת לי אם לא במקום שנוכל ליישב דברי שניהם כגון בההיא דגיטין שאומרים שמא זיכ' לו ע"י אחר והמקבל א"י וגבי איסור גיור' אלו הי' מכחיש רב מרי לאיסור בפירוש והי' אומר לאו דידי הן הי' אזלי' בתר הודאת רב מרי כיון שא"א לומר שמא זיכ' לו ע"י אחר כיון שהמעות הי' ת"י רבא ולא היה אפשר להקנות המעות כלל לרב מרי רק שרב מרי הוה שותק אמנם נראה גבי רב מרי דמהני הודאת איסור כיון די"ל שמא זיכה לו ע"י אחר קודם שנתן המעות לרבא וכ"ז ברור לפענ"ד וכ' עוד בתשוב' רמ"א דאם כ' בשטר שני לשונות דהיינו ל' נתתי ולשון אני נותן דאזלי' בתר האחרון כמו בספל וקפל ע"ש:
טז
זכה במשכונ'. עסמ"ע סקכ"א וסקכ"ב ומדבריו כאן ראיה למ"ש הט"ז בי"ד סי' ע"ב סקיט שכ' דאף דמשכונת' בנכיית' בחוב קדום אסור מ"מ אם עשה לו קנין בפ"ע מותר ע"ש דהא כאן ג"כ מיירי שהמשכונ' הוא לאכול פירות כמ"ש בסק"א וע"כ הוא בנכיית' ומוכח דמותר אף שהוא בחוב קדום אך הא קשה אמ"ש הסמ"ע דאם הקנה לו גוף השדה דאינו קונה מחמת שהשטר אינו קונה בלא מעות כמבואר בסי' קצ"א והוא תמוה דהא בסי' קצ"א בסמ"ע סק"ה כתב דאם מקנה לו גוף השדה בחוב קדום דקנה בשטר לחודי' איכ' הדר' קושית הסמ"ע לדוכתי' אפילו אי מיירי בשטר קנין דהא קנה אפילו גוף השדה בכה"ג וליישב דבריו נראה כוונתו דבמכר אף שקונה בשטר לחודי' כשמקנ' לו בחוב קדום מ"מ בעינן שהחוב יהי' כל דמי השדה שאין כאן חסרון דמים אבל כשהחוב הוא פחות מכדי דמי השד' דיש כאן עדיין חסרון דמים שוב אינו קונה השדה בשטר לחודי' משא"כ במשכונת' אף שהשכיר לו שדה שוה מאה מנה בעד מנה לאכול פירות של כל השדה אף דבמשכנת' אוכל הפירות מטעם דהוי השדה כמכור' לו כמ"ש התוס' בב"מ ס"ד ד"ה ולא ישכור וזה כוונת הסמ"ע אף דבמוכר גוף השדה לא קנה בכה"ג בדמים מועטים מ"מ במשכנותא כה"ג קנה והוי כל השדה כמכור' לו והטעם לזה דלשיעבוד המשכונ' אין כאן חסרון דמים עוד משא"כ במכר:
יז
ראובן הוציא. עש"ך סקל"ג עד אפי' אומר ששליח הי' בעינן (תיבת בעינן ט"ס וצ"ל בענין) שלא יצאו המעות מרשותו וכוונתו דלא מיבעי' אי איירי כאן באופן הב' שכתב הש"ך בסי' מ"ו סק"ז הרי נעשה שמעון לוה של לוי וכו' ואפילו בענין שלא הוציא המעות מרשותו כלל מ"מ קשה מאן לימא לן וכו' עד ואף ע"פ שי"ל שהן מדברים בכ"מ שידוע שהמעות מתחלה של בעל השטר היה וכו'. משמע מדבריו דכאן מיירי שיכול להיות שהודאתו אמת דשלוחו היה ואפ"ה מסתבר לי' להש"ך שאין השטר נקנה בההודאה זו וכדעת החולקין בבעה"ת ומאוד תמוה לי דמה"ת לא יועיל הודאתו לא מיבעי' לענין שלא יהיה המודה יכול לחזור בו נראה בפשיטות דודאי דא"י לחזור בו דהא קיי"ל בכל דוכתי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכן מוכח בגיטין מ' גבי האומר שדה פלוני לפלוני ובכמה דוכתי ואף החולקין בבעה"ת דס"ל דלא מהני הודאתו ע"כ מיירי במוחזקים בו שהמעות שלו היה רק שבא עכשיו לקנות בהודא' זו אבל במקום שיכול להיות שהודאתו אמת ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים תדע דהא סתר ההוכחה מאיסור גיור' ב"ב דף קמ"ט דשם מיירי בשכ"מ אבל בברי' לא מהני ע"ש ושם בב"ב בודאי לא איבעי' להו התם משכ"מ שהוד' רק במוחזקין בו שאין לו כמ"ש התוס' ד"ה שכ"מ שהוד' אבל במקום שיכול להיות שהודאתו אמת אין מקום לאיבעי' זו דודאי מדיני כמבואר בב"ב קע"ה רק סוגי' דהתם מיירי במוחזקים שהודאתו בשקר רק שרוצה להקנות בהודא' זו. ולפ"ז המחלוקת בבעה"ת ג"כ בכך מיירי דהא עוקר פילפולם מסוגי' זו וא"כ אם בכאן מיירי ביכול להיות שהודאתו אמת מי איכ' למ"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואין המודה יכול לחזור מהודאתו וא"ל דכוונתו דלא מהימן לענין תביעתו שאין ראובן יכול לתבוע לשמעון מחמת הודאת לוי ושמעון יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דנגד תביעת שמעון ל"ש לומר הודאת בע"ד כמא' עדים דמי לחייב את שמעון לעמוד בדין עם ראובן דנגד זה הוא חב בהודאתו לשמעון ולאו כל כמיני' לחוב לשמעון בהודאתו ז"א דאמאי לא יהי' לוי מהימן במיגו דאי בעי יהיב לי לשמעון שטרא בכתיבה ומסירה כמו דאמרינן בב"ב קכ"ז באומר זה בני דנאמן מטעם מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ואפי' אי מחיל ליה אח"כ שוב לא מהני ואף דבהך מיגו דאי בעי יהיב ליה בכומ"ס מצי מחיל מ"מ בכאן שאמר דשלוחו הוא כיון דנאמן הוא שוב א"י למחול כדאמר התם דנאמן לר"מ במיגו דאי בעי יהיב לי' אף בדבר שלב"ל הואיל וס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל וכשאומר זה בני א"י לחזור בו כדמוכח גבי בני וחזר ואמר עבדי וא"כ קשה הא בעינן יכיר לענין זה אלא ע"כ כיון דנאמן הי' בשעת אמירתו שבנו הוא במיגו הוי כאילו שוב יש עדים ע"ז וממילא א"י לחזור בו וה"נ בנ"ד לענין כיון דנאמן ששלוחו הוא ממיל' א"י למחול דשליח לא מצי מחיל ומכ"ש להפוסקים דס"ל בסי' ס"ו דבקנין אגב א"י למחול אם כן יש לו מיגו דאי בעי הקנ' לו באגב לכן נראה דהפוסקים שהביא בעה"ת דפליגי אי מהני הודאתו מיירי במוחזקי' בו שהמעות שלו רק שרוצה להקנות עתה באודית' והנך פוסקים והמחבר מכללם סברי דאודית' הוי קנין גמור וכדעת התוס' בב"מ מ"ו בתוס' ד"ה וניקנוהו דמקשי דליקני ליה המעות בהודא' וכו' ועכצ"ל דסברי דאודית' הוי קנין דאורייתא דאילו הוא משום הודאת בע"ד לא הי' מועיל לפדות בו המעשר כמ"ש התו' בב"ק ק"ד ד"ה אגב ועיין בפ"י דב"מ וה"נ ס"ל להפוסקים והמחבר ס"ל נמי דאודית' הוא קנין אפי' לענין שלא יהי' יכול למחול והחולקין שהבי' הבעה"ת ס"ל דאודית' לאו מטעם קני' הוא רק מטעם הודאת בע"ד הוא והודאת בע"ד אין מועיל לחייב הלוה כיון שמוחזקים להיפך:
יח
אם אינו חב לאחרים עט"ז שהקשה דהא אין שמעון צריך לשלם כ"ז שאין מחזירין לו השטר כמ"ש הב"י כשם הבעה"ת סי' ס"ו מחו' י' ע"ש ובתומים תירץ דכאן צריך ראובן להחזיר גוף השטר דמיירי דבעה"ח מוקדם לשטרו של ראובן וכתב להבע"ח מטלטלי אג"ק וא"כ נהי שלוי מבר לראובן השט"ח טורף ממנו גוף הנייר והוא דוחק דהא המחבר סתם לה ועוד דהא ראובן טוען ששלוחו הי' ולא נשתעבד מעולם השטר לבע"ח. ולפענ"ד נראה דקושי' מעיקר' ליתא דהב"י בסי' ס"ו מיירי בידוע שמסר ולא כתב וס"ל דאף לבעה"ח דאינו קונה גוף החוב מ"מ הנייר קנה וא"צ להחזיר גוף הנייר וממיל' יכול הלוה לו' כיון שהכנסת שטרי ביד אחר אתה מחויב להוצי' משם משא"כ כאן שאינו נאמן על מה שאומר ששלוחו הי' נגד גוף החוב אף על הנייר אינו נאמן כמ"ש הבעה"ת בעצמו הביאו הש"ך בסי' ס"ו סקל"ט ע"ש כתבו זה בבעה"ת ע"ש ועוד נרא' דגם בגוונא שכתב הב"י דוקא להמלוה א"צ לשלם מטעם הנ"ל אבל כשהמלוה חייב לאחרים צריך הלוה לשלם לבעה"ח ע"י שובר שנותנין הב"ד דהבע"ח יכולין לומר מה אנחנו חייבין שהמוכר הכניס השטר ביד אחר ולו יהא אפי' הי' השטר ביד המוכר ואין רוצ' להחזיר להשט"ח וא"י להוציאו מידו דאפ"ה צריך הלוה לשלם ע"י שובר ב"ד כיון דהחוב משועבד להם מדר"נ חוב דידהו הוא והשטר הוא כת"י גזלן וכל זמן שאין אותו האיש שגוב' המעות חייב בדבר השטר כותבין ב"ד השובר וזה פשוט ובאו"ת כתב דאפי' יש לו מיגו דאי בעי קלתי' לשטרי' או לומר פרוע א"נ כשחב לאחרים דלא אמרינן מיגו מגברא לגברא דכשקלתי' היה נשכר הלוה וזה כוונתו לטובת האיש שהודה לו ששייך לו השטר עיין שם ואף שאנו חושדין אותו למשקר שעוש' זה רק להפקיע חוב ממי שחייב לו מ"מ נוכל לומר שמחזיק פ' לנאמן וירא לסמוך עצמו על הלוה:
יט
אין כופין אותו בטור סיים אם עשה עניינו בסתם ושמעון מערער ואמר אע"פ שלא היה הממון שלי מ"מ זכיתי בו מאחר שצוית לעדים לכתוב השטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו דכו' ע"ש והקשה בתומים דהא דין זה נובע מהא דב"ק ק"ב גבי הלוקח שדה בשם ר"נ המבואר בסי' קפ"ד ובדין זה דקנה שדה בשם חבירו מבואר בתשובת הריב"ש סי' ר"ן ובתשו' הרא"ש סי' צ"ו ובחי' הרשב"א בב"ק שם ובשיטה מקובצת שם מבואר דאם חבירו מערער ואומר שזכ' בו ואומר שקנ' בשמו וכתב השטר על שמו שהוא של המערער ואם כן קשה מ"ש הך דהכא דא"י לומר כך כיון שהאי דינא נלמד מהא דהתם דתי' כתומים דש"ה במקח שקנ' בשטר דמיירי בשטר קנין וכשמצוה לכתוב שטר קנין בשם לוי הרי הוא כמזכה לו בשדה משא"כ בשטר הלוא' שהוא רק שטר ראי' ואינו קונה בשטר ע"ש ולא יכולתי להולמו כלל דאי מיירי בשטר קנין דהיינו שקונה בשטר הא בעינן דלימטי השטר ליד הקונה וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם דלוי לא קנה שלא הבי' השטר לידו והמוכר לא אמר לו זכה בשטר בשביל פלוני וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו דבשטר קנין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו ועכצ"ל דמיירי התם שקנ' בכסף והשטר הוא שטר ראי' ובאמת שסיים בעצמו בצ"ע ופה לי לעיס' שהנחתום מעיד עליה. ולפענ"ד נראה דהקושי' מעיקרא ליתי' דש"ה בלוקח שדה בשם חבירו כיון דאומר הילך מנה והשד' יהי' קנוי לשמעון קונה שמעון השד' באותו כסף שנותן ראובן כמבואר בסי' ק"צ באומר הילך מנה ויהי' שדה מכור לפלוני דקנה פלוני כו' ומיירי במקום שקונה קרקע בכסף לחוד בלא שטר ואף שמבואר שם בהג"ה דבעינן שיהי' אותו פלוני חפץ בזה התם מיירי שנותן לו המנ' רק בתורת קניית כסף והקרקע שדה הרב' וחבירו יהיה הקונה וישלם כל המעות אבל אם אומר שנותן מעותיו במתנ' וחבירו יקנה השדה באותן המעות ודאי דזכין לאדם שלא בפניו ועיין בש"ך סי' קפ"ג בשם הב"י דאם קנה במעותיו ומתכוון לזכות לחבירו והודיע למוכר דקנה חבירו וכיון דזה הוי קנין לחבירו א"י לומר שלא להשביע עשיתי כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו סקנ"ד בשם הטור דא"י לטעון במעמד שלשתן טענות השטא' והשבע' משום דהוי קנין דבקנין א"י לטעון טענות אלו וה"נ אין לך קנין לחבירו גדול מזה ודאי דא"י לטעון שום טענה ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בב"ק ק"ב וכן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש ובש"פ בלוקח שדה על שם בניו או ע"ש חבירו דזוכין בו חבירו ובניו וכיון דקנ' חבירו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו אף שצוה אח"כ ליתן השטר ראי' לידו אין בכך כלום שכבר זכה בו משא"כ בהלוא' דלא אמר רק כתבו שטר בשם שמעון דאפי' אם אמר בפי' הריני נותן מעותי במתנה לראובן והריני מלוה לך המעות שאני נותן במתנ' בשמו וכתבו השטר בשם שמעון ותנו השטר לידו אין ראובן זוכה בהמעות דאין אדם יכול לזכות בשלו לאחר אם לא בזיכ' לו ע"י אחר ואמר זכה ובתן איה פלוגתא אי הוי כזכי וכאן שלא אמר רק הריני מלוה מעותי בשם ראובן שאני נותן לו במתנה ודאי דלא הוי כזכי ובמה שאמר כתבו השטר בשם ראובן ודאי דלא זכה כיון שאמר תנו לידי. ולפ"ז אפי' שמעון אומר שהמעות היה באמת שלו שהרי הוד' א"כ יכול לטעון טענות השבעה כיון דלאו קנין כמו בכתב שהמעות הם מחכירות הקהל ועסמ"ע סקכ"ח ואף דבש"ך הי' פ"א סקי"ח כתב דבאומר כתבי א"י לטעון שלא להשביע היינו באומר כתבו ותנו לו אבל באומר תנו לידי ודאי דיכול לטעון ומכ"ש כשמוד' שאין המעות שלו רק שזכה בו ודאי אין ממש בדבריו כיון שאמר תנו השטר לידי אבל אם אמר תנו לידו הוי כזכי למאן דס"ל דתן כזכי כיון דהשטר נכתב על שמו ובקנין שדה ג"כ הדין כן דאם בשעת קנין קנה סתם לעצמו רק שאח"כ אמר כתבו ע"ש פלוני יכול ג"כ לומר שלא להשביע כיון שלא הי' קנין ע"י הודאתו ובהכי מיירי הא דסי' קפ"ד שדקדק וכתב ללוי קניתי אותו דמשמע שקנה כבר סתם רק שבשעת כתיבת השטר אומר ללוי קניתי אותו מש"ה לא קנה לוי ודע דהא דנאמן ראובן לומר על השטר שתח"י וכת' בשם שמעון שהוא שלו רק שכתבו ע"ש שמעון לפנחיא בעלמא דוק' כשיש עדים שהוא הלוה המעות אבל אי ליכ' עדים אז הדין כך לא מיבעיא אם הלוה מת ושמעון טוען שהשטר שלו וע"י פקדון בא ליד ראובן שמעון נאמן כיון שהשטר נכתב על שמו אמרינן מסתמ' הוא הלוה המעות וגובין המעות מיורשי הלוה ונותנין לשמעון וגם השטר חייב ראובן להחזיר דאלת"ה קשה הא דמבואר בסי' ס"ו סי"א דא"נ לטעון לקוח אמאי להימני' במיגו דאי בעי אמר דידי הוא וכתבתי השטר ע"ש שמעון לפנחי' וכן בעובדא דמלוגא דשטרי דכתובות פ"ה ומבואר לקמן סי' ס"ד דא"נ לטעון משכון במיגו דלקוח כיון שאין לו כומ"ס מ"מ להימנ' במיגו זה אלא ודאי דאינו נאמן בטענה זו ואפי' כתב בשטר שקודם החתימה שהמעות הן מחכירת הקהל פסק הש"ך סקל"ה דאינו נאמן מכ"ש כאן ואפילו להסמ"ע שם היינו דוקא התם שגוף השטר נכתב על שמו רק שקודם החתימה כתוב כך אבל כשכל השטר כתו' ע"ש האחר ודאי דא"נ לכ"ע וכן אם הלוה חי ומודה לראובן שמעותיו הלוה לו רק שצוה לכתוב השטר ע"ש שמעון לפנחי' ושמעון מכחיש וטען שבפקדון הגיע לראובן והשטר איתחזק בב"ד דלא מהימן לא ראובן ולא הלוה דהא אפי' בשליש כתב הש"ך בסי' נ"ו דלא מהימן כשטוען האחר טענות נפילה ופקדון כשהשטר איתחזיק מב"ד מטעם דאיתחזיק בשטר' מעליא ע"ש ועיין מה שכתבתי בחידושי לקמן סי' ס"ו בסמ"ע סקל"ג כנ"ל ברור:
כ
כופין אותו על כך הא פשיט' דאין כותבין רק מזמן שני אף שהי' קנין כשעת הלוא' כיון דלאו על קנין הראשון כותבין דהא כ"ז שאינו מצוה אין כותבין דהא כופין את הלוה לצוות לעדים לכתוב וצריך שליחות שלו לכתיב' ואין בידו לעשותם שלוחים על שיעבוד למפרע כמ"ש הש"ך בסי' פ"א סק"ד ושם אפי' בקנין הדין כך וכ"כ באו"ת בהדי' והוא פשוט והך כופין היינו דמשמתים אותו כדין כל מי שאינו רוצ' לקיים ציווי ב"ד אך הא קשה דלמ' להו לב"ד למיכפי' נביא העדים לב"ד ויעשו הב"ד בעצמם קיום כמו בריש סי' מ"א כיון דהדין הוא דראובן יכול לגבות גם עכשיו בשטר זה מלוי וא"כ אמאי לא יכתבו לו לראי' שיהי' יכול לגבות בכל פעם ויכתבו איתברר לנא דהאי שטר' דראובן הוא רק שנכת' לשמעון לפנחי' וירויח שיגב' מזמן ראשון כמו בסי' מ"א ונרא' דדוק' בסי' מ"א שברור הוא שרואין שטר כשר בידו משא"כ הכא דאין ברור דהאי שטר' דראובן הוא רק משום דאין שמעון מערער או שאינו נאמן בעירעורו כמ"ש הטור כ"ז שאין מביא ראיה ואפשר שבשביל ששמעון רוצה להפקיע חובו מפי שחייב לו אינו רוצה לברר מש"ה אין הב"ד כותבין לו רק שכופין את הלוה ואומרין לו כיון שע"פ הודאתך נשתעבדת לראובן עשה לו שטר ואם יתברר להיפך שלא עשה זה רק להפקיע חובו ניזל בתר הבירור משא"כ כשהב"ד יכתבו דיתברר להם לא יועיל הבירור שאח"כ והנה לא קשי' דאמאי ניכפי' לכתוב שטר הא מבואר בסי' ל"ט ובסי' רמ"ג דחוזר דש"ה דעדיין לא נכתב שטר ויכול לו' לא ניח' לי באפושי קולות ושטרות משא"כ הכא דכבר יצא הקול שנכתב שטר ומה לו שטר זה או זה אך הא קשה שהתוס' בב"ק דף ק"ב ד"ה כגון הקשו דיכתבו לו העדים שטר' אחרינ' ותירצו כגון שאין העדים רוצים משמע אם העדים רוצים יכולים לכתוב שטר אחר וע"כ הטעם דהוי כנכתב בפסול כיון שלא נכתב בו שם המלוה או שם המוכר האמיתי שהודיע בשעת מעשה ותימ' על המחבר שהשמיט דעתם ונראה דהתוס' לא כתבו זה רק משום דשם איירי בשטר מכר שאין בו אחריות כמו שמשמ' מדברי רש"י שם בד"ה אין כופין וז"ל דה"ל להתנות כ' שטרי בשם ר"נ שאם יצאו עסוקין ארא' להם שהוא של ר"נ וכ' לי שטר אחר וכו' ואי בשטר שיש בו אחריות אסור לכתוב שני שטרות וכיון דמיירי באין בו אחריות מקשה התוספות שפיר דיכתבו לו שטר' אחרינ' דבאין בו אחריות לא שייך לו' עשו עדים שליחותן כמבואר בב"ב קע"א ובש"ך סי' מ"א סק"י אבל בשטר שיש בו אחריות אסורים העדים לכתוב משום דעשו עדים שליחותן דדוק' כשהוא פסול מבואר בסמ"ע סי' מ"א סק"ה מטעם דלא אמר כתבו חספא כמבואר בגיטין ס"ג גבי כתבו תפאת' אבל האי שטר לא חספ' הוא דהא כשר למיגבי' ביה ועוד אפי' בפסול גמור אם אמר להם לכתוב שטר זה ממש ודאי עשו עדים שליחותן ואף שהמלוה אמר להם עוד שטר אחר תכתבו מ"מ לא הוי שליחות מהלוה ובזה י"ל הא דקשה מסי' קפ"ד דשם פסק דאם הודיעו שקונה אותו לעצמו שכופין אותו וכאן הצריך להתנות דוקא מכתיבת שטר אחר ונראה דדעתו לחלק דדוק' במכר שא"ב אחריות דאפי' בלא הודיעו היה ס"ד דהש"ס שם ב"ק קי"ג לו' דכופין מטעם מידע ידעת דזוזי בכדי לא שדינ' רק מטעם דמצי למימר מימר אמרי ענינ' הוית לה בהאי וכו' ע"ש וכיון שהודיעו מצי למימר ע"כ מש"ה הודעתיך אדעת' דכתבית לי שטר' אחרינ' דאי ענינא לי עבדית לי בהדי האי פי' שאותו פלוני יכתוב לי שטרא ערש"י שם א"כ למה היה לי להודיעך כיון שכבר נסתלק' במכירתך ושוב אין לי עסק עמך כלל בהאי מכירה דהא שלא באחריות הוי וע"כ משום כתיבת שטר אחר הודעתיך משא"כ בהלוא' מצי למימר מימר אמרי מש"ה הודעתני למען לא אפרע להאחר רק לך וגם בכדי שלא אומר לאו בע"ד דידי את ולא משום כתיבת שטר אחר כלל צריך תנאי גמור בכתיבת שטר אחר:
כא
הדין עם הקהל עש"ך ס"ק כ"ח וש"ך סקל"ח ובאו"ת סקי"ט משמע דאפי' בשטר שכ' כולו ע"ש האחר והאחר טוען שבפקדון בא לידו נאמן הלה שהשטר יוצא מת"י והא ודאי לית' כמש"ל סקי"ט ע"ש:
כב
הדין עם שמעון עסמ"ע סקל"ו עד דאם הוא בענין שלא הקנה לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי וכו' עיין שם בכוונתו דהיינו שאגמר כתבו השטר ע"ש לוי ותנו השטר לידי כמ"ש הטור לעיל ס"ח ועמ"ש ס"ק י"ט ומש"ה אף שבא השטר ליד לוי לא זכה לוי אבל אם אמר כתבו ע"ש לוי ותנו ליד לוי זכה לוי כדמוכח מהטור לעיל ס"ח וכדמוכח בסי' ס"ו סעיף כ"ג וכוונת הסמ"ע במ"ש שבא השטר ליד לוי היינו מתחלה ואין כאן מחלוקת בין הסמ"ע להש"ך:
כג
אין בדבריו כלום עסמ"ע סקל"א עד דזכו בו בניו הקטנים כקרקע ובשטרות הנכתבים ע"ש וכו' והיינו דוקא שאמר בשעת נתינת הכסף שקונה אותו לבניו או שאמר תנו השטר לידם אבל אם הלוה וקנה סתם וצוה לכתוב השטר בשם ואמר תנו השטר לידי לא זכו בהם בניו ועמש"ל ס"ק י"ט:
כד
הדין עם האשה עיין מה שכתבתי לקמן סי' פ"ב בס"ד:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
עתיד. ע"ל סקי"ב די"א דגם בדאקני אמרינן ט"ס ודוקא בדלא כתוב בו אחריות כלל אבל אם כתוב בו אחריות ולא דאקני אמרינן מה דלא כתוב לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני סמ"ע:
ב
מהם. ואם בא לחזור קודם שב"ל עיין בסי' קי"ב דיש פלוגתא בזה והש"ך העלה דא"י לחזור בו:
ג
לשעתו. פי' אפי' לא מכרו ממכר עולם ש"ך:
ד
השוק. ואפילו בא אחר המכירה ליד הבע"ח מ"מ כבר זכה בו לוקח. ש"ך ואם לותה וניסת דקיי"ל בעל לוקח הוי מ"מ ליכא בהו תקנת השוק ש"ך. ואם מכר המטלטלין רק במעמד ג' דעת הרב אלשיך הביאו הש"ך סי' קכ"ו בסופו דלא שייך בי' תק"ה. והש"ך השיג עליו ובתומים הסכים דלית ביה תק"ה כיון דמעמד שלשתן רק תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ומתנ' שכ"מ בירושה שויא רבנן ואפילו מלוה על פה גובה ממנו ובע"ח מאוחר שקדם וגבה בע"ח מוקדם דאית ליה שיעבוד מאג"ק מוציא ממנו ואם הגבהו הלוה מעצמו בלי גביית ב"ד הוי כמו מכר ונתן:
ה
בשטרות. הרשב"א בתשובה חולק וס"ל דשטרות לא משתעבדי באגב כלל. ויש עוד נ"מ אם מכר תחלה השט"ח באג"ק או בשאר קנין המועיל וחזר ומכרו לאחר הלוקח הראשון מוציא מהלוקח השני בחנם דלא שייך בשטרות תק"ה דלא שכיח:
ו
חמש. הש"ך הביא כמה פוסקי' דס"ל דזה מיקרי קצוב הואיל והשני' קצובים. גם מ"ש הרמ"א או שלא נתן קצבה לשנים צ"ע דברשב"א מבואר להיפוך ע"ש:
ז
נקטינן. ולא מצי למימר קים לי כהרמב"ם ודוקא לטרוף מבנ"ח אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע ש"ך וע"ב סק"ב באיזו אופנים שגם הרמב"ם מודה אך לא נ"מ לדינא כיון דלא קיי"ל כהרמב"ם כלל:
ח
פירות. ר"ל מזונות. ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הלה לומר דוקא מעות סמ"ע דלא כהב"ש באה"ע סי' קיד וע"ב) (דחייב ליתן לו דמים כפי שומת המזונות הראוי לערך הניזון ואם חייב עצמו לתת מזונות לבתו או כלתו וילדה מחויב לתת לה כל ימי לידתה מאכלים הראויים לה כפי מנהג המקום ת' שבו"י:
ט
הבית. פי' שרבים האוכלים אין מוציאין כ"כ כאילו כ"א אוכל בפ"ע ונותנין לזה לפ"ע מה שהיה מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהם) (והשומא הוא כפי ערך המזונות הראוין להנותן) (וגם אין יכול לכופו על דמי' ויכול ליתן לו מזונות דוקא ואפי' כשהעיכוב הוא מכח המתחייב שנותן לו הכל מ"מ יכול ליתן לו פירות דהיינו מזונות ולא דמים וע"ב סק"ו:
י
מיהו אם אין. כגון שמרגיל קטטה הוא או ב"ב ויש בידו למחות ואינו מוחה והכל לפי ראות הדיינין אם המתחייב חייב בדבר:
יא
בריא. דהואיל ולאו בתנאי ב"ד אכלה אין לה רפואה אפי' שאין לה קצבה) (וה"ה אם מחמת חולי א"צ רק למזונות מועטין צריך ליתן דמים כפי שומת מזונות בריא וע"ב סק"ז:
יב
כ"ז שצריך. אפשר דה"ק דאם נדר לו בשעה שצריך כוונתו כ"ז שצריך ואם נדר לו בשעה שא"צ כוונתו לעולם סמ"ע:
יג
א' מנדרו. ובסי' רי"ב פסק גבי ידור פ' בבית דנפטר בשעה א'. שאני הכא דגילה דעתו שהוא לשנה כיון שאמר או יתן ק' זהו' לשנה. וגם בסי' קסג דנפטר בשנה א' צ"ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגולת דאינו נגבה כ"א פ"א בשנה סמ"ע:
יד
קצב היינו אם קצב סתם לזמן פטור מיורשים: ואם קצב להיפך חייב לשלם ליורשים אלא שפטור מבעל' ש"ך) (ואם קצב הסך וגם הזמן כגון שהתחייב מאה זהובים לצורך מזונות של ה' שנים ומתה פטור מיורשים וע"ב:
טו
אחריות. היינו סתם אחריות שכותבין בכל השטרות דהיינו אנא איקום. ואשפי זביני אילין והוא אינו מועיל כיון דמכירה אין כאן אף אחריות אין כאן אבל אם התחייב עצמו בפי' והעמידו בידו חייב דהחיוב חל על גופו ש"ך) (ובמוכר שדה גזולה דהיינו שגזלה ועשה בו חזקה ומכרה וקיבל אחריות המכר קיים בין הגזלן והלוקח ואין שום אחד יכול לחזור מהמכירה עד שיבוא הנגזל ויטרפנו וכיון דיש כאן מכר יש כאן אחריות לענין שבח ופירות אבל אם לא גזלה רק שהראה לו שדה שאינו שלו ומכרה דינו שוה למוכר דבר שלא ב"ל) (ולענין המעות אי הוי מלוה ע"פ או מלוה בשטר יש חיליק דאם הכיר בו לא הוי רק מלוה ע"פ ואם לא הכיר בו הלוקח שהוא דשלבל"ע הוי המעות מלוה בשטר) (והמוכר חייב באונסין על המעות אפילו בהכיר בו הלוקח וע' כ"ז בביאורים:
טז
משכון. והרבה חולקין וס"ל דא"צ ליתן לו המשכון עד שיקיים דבריו ולכן צ"ע ש"ך:
יז
חייב אם כתב הריני מחייב עצמי ליתן לך כך וכך חייב אף שהוא אינו מצוי ולא הוי קנין (אין דהחיוב) (מ"מ החיוב) חל תיכף על גופו סמ"ע) (ואם מת המתחייב קודם שבא לעולם היורשין פטורין אבל אם מתחייב עצמו במנה ותלה תנאו בדשלב"ל אע"פ שמת קודם שבא לעולם חייבים היורשים) (ואם אמר הריני מתחייב עצמי לקנות לך בית של פ' לא חל החיוב ואם אמר הריני מתחייב במנה אם לא אקנה בית של פ' ונעשה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכתא כמבואר בסי' ר"ז חייב ואם אותו פ' רוצה בעד הבית תרקבא דדינרי אי הוה אונס עי' בריב"ש סי' ר"ן ועיין כ"ז בביאורים סק"י:
יח
שקנו. ואפילו למאן דס"ל בסי' א' דמהני כשמתחייב עצמו באתם עידי' הכא לא מהני וע"ב:
יט
התובע. ובסי' ר"ן פסק דעל היורשי' להביא ראיה שא"ה שטוען הנותן ברי ושם היורשין טוענין שמא ובסימן קי"ב סעיף ג' שכתב פלוגתא מיירי בקרקע דלא שייך כאן נמצא כאן היה והקרקע לא תזיז סמ"ע. והש"ך תי' דבסימן ר"ן מיירי שהמטלטלין בעין וכאן מיירי שהמטבע אינו בעין ול"ש לומר כאן נמצא וכאן היה ולבסוף מסיק שלא קיי"ל כהך דסימן ר"ן וע"ב ס"ק י"ד שחלקתי) (דבסימן ר"ן דמיירי במטלטלין דהיינו כלי הבית כמבואר בסימן רמ"ח סעיף י' דבהו שייך לומר כ"נ וכ"ה מעולם ומיירי שנתן לו הכל משא"כ הכא דלא נתן לו רק מאה זהובים לא שייך לומר כ"נ וכ"ה דמ"מ נאמן במיגו דאי בעי אמר שהיו לו עוד מאה זהובים ונאנסו ואפילו אם חייב עצמו גם באונסין לא מהני חזקת כ"נ כ"ה לשלם מביתו דדוקא כשמסופק במטלטלין אם הם שלו ליכא חזקת ממון מש"ה מועיל חזקת כ"נ כ"ה אבל נגד לשלם מביתו דאיכא חזקת ממון לא מהני חזקת כ"נ וכ"ה. ובסימן קי"ב מיירי בנכסים דהיינו חטי ושערי וסחורות כמבואר שם בסי' רמ"ח ובהו ל"ש כלל כ"נ כ"ה רק שם איכא חזקה אחרת כיון שהוחזקו כל הנכסים בחזקת מקבל מתנה מש"ה כל מה שנמצא מחזיקים בחזקת מקבל מתנה ובחזקה זו פליגי הפוסקים בסי' קי"ב מש"ה בא"ה סי' ק"ח דמיירי שנתן רק חלק מנכסיו כ"ע מודים דעל מקבל מתנה להביא ראיה וע' כ"ז בביאורים אמנם הרמ"א מסיק דמאחר שכתוב לשון נתתי אמרי' דודאי נתן באופן המועיל) (אכן כשהמקבל מודה שלא הקנה לו מקודם באופן המועיל לא מהני לשון נתתי וא"נ לטעון שהיו ברשותו במיגו דהיה באופן המועיל דהוי מיגו להוציא) (ואם כתוב בשטר ב' לשונות דהיינו ל' נתתי ול' אני נותן אזלינן בתר בתרא וע"ב:
כ
בקנין. לאו דעש' קנין בפ"ע דבכה"ג אפי' מכר גוף השד' נקנה אלא מיירי בשטר קנין דהיינו שכ' בשטר שדה ממושכן לך ולאפוקי שטר ראיה דבמכר כה"ג אינו קונה עד שיתן ג"כ דמי הקנין (כ"א) (אם לא) במוכר שדיהו מפני רעתה כמ"ש הט"ו בסי' ק"צ מ"מ במשכונא זכה סמ"ע. וע"ב) (ואם החוב עולה כנגד דמי כל השדה דאפי' מכר גוף השדה קנה:
כא
ראובן הוציא. והש"ך כתב ומסתבר דלא מהני אודיתא במכירת שט"ח וסיים בצ"ע) (וע"ב דדוקא במוחזקין שהמעות אינן שלו והודאתו בשקר לא מהני הודאתו לקנות בו אבל כשהב"ד מסופקים אולי הודאתו הוא באמת מהני ההודא' אף לענין שא"י למחול:
כב
כופין את שמעון. והש"ך חולק וס"ל כיון שהשטר נכתב על שמו א"נ ובאמת מסיק דהעיקר כש"ע (וד"ע) (ובעה"ת) וע"ב) (דאפי' ידוע שהודאתו בשקר) (ואם הוא חב לאחרים וא"נ צריך להחזיר אף גוף השט"ח) (ואם א"א להוציא מידו השט"ח מ"מ חייב הלוה לשלם וע"ב. וכשחב לאחרים דא"נ אפי') (יש לו מיגו דאי בעי קלתיה לשט"ח דאין אומרים מיגו מגברא לגברא וע"ב:
כג
למחול. אף דבמוכר שט"ח יכול למחול שא"ה שמודה שמעולם לא הי' שלו סמ"ע:
כד
אין כופין. וצריך ליתן טעם לדבר דאל"כ כופין אותו על מדת סדום ש"ך. ואם טוען מאחר שכתבת על שמי זכיתי בו אין ממש בדבריו הואיל וצוה שיתנו השטר לידו טור. וזהו דוקא בשטר הלוא') (אבל בשטר מקח הדין כך אם בשעת נתינת הכסף דמי המכר אמר שקונ' אותו בשם חבירו זכה חבירו ואם קנה סתם ואח"כ צוה לכתוב השטר ע"ש חבירו דינו כמו בשטר הלוא' דאם צוה ליתן השטר ליד חבירו זכה חבירו ואם ציוה ליתן לידו לא זכה חבירו. והא דנאמן ראובן על שטר שהוא תח"י ונכתב ע"ש שמעון שהוא שלו רק שנכתב ע"ש שמעון לאיז' טעם דוקא כשיש עדים שהלו' מעותיו. אכן אם הלוה מודה אינו נאמן אם איתחזיק השטר בב"ד וע"ב:
כה
לעדים. וה"ה אם אמר כן ללוה סמ"ע) (ובסיפא כשאמר שטר אחר תכתבי לי דכופין אותו היינו דמשמתין אותו לקיים צווי ב"ד שיצווה לעדים לכתוב) (ואז כותבין השטר מזמן שני אבל העדים עצמם אי הב"ד אין להם לכתוב וע"ב) (ובמכר בסי' קפ"ד אין צריך רק להודיע שקנה לעצמו וא"צ להתנות בכתיבת שטר אחר וע"ב:
כו
הקהל. דוקא במקום שהמנהג הי' לכתוב שטר הכנסתם ע"ש היחיד אבל בלא"ה נאמן לטעון שלא להשביע כתבתי סמ"ע. והש"ך חולק דאפי' במקום שאין מנהג א"י לטעון שלא להשביע דאין דרך היחיד לכתוב ע"ש הקהל:
כז
שמעון.) (והיינו כשאומר תנו השטר לידי דאז אף שבא השטר אח"כ ליד לוי לא זכה לוי אבל אם אמר תנו ליד לוי וע"ב זכה לוי:
כח
כלום. שהאב יכול למנות עצמו אפוטרופוס על בנו וע"ל סקכ"ג אימת זכו בניו הקטנים בהקרקע הנכתב על שמם:
כט
האשה. היינו באינה נותנת ונושאת בתוך הבית סמ"ע. והש"ך כ' דמיירי אפי' בנו"נ ומיירי שכתב בעצמו השטרות על שמם וע' בסי' ס"ב ושם יבואר:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
וע"ל סי' צ"ט ס"ו. כתב הסמ"ע ר"ל דשם כתב מור"ם בהגה דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה אלא למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שנתנו לו להפקיע חובו עכ"ל וע' בדגמ"ר שכתב עליו דבריו תמוהים דשם מיירי במקום שלא היה גובה ע"פ דין מטלטלין שנתן כגון מלוה ע"פ או אף במלוה בשטר ולא שעבד לו מטלטלי אג"ק ואפ"ה פסק המחבר שאם כיוונו לערמה גובה בע"ח ועל זה כתב רמ"א שם שאם כוון למתנה גמורה אף שהיה כוונתו להפקיע חובו קנה המקבל אבל כאן מיירי בהקנה לו אג"ק שבע"ח גובה מצד הדין רק משום תקה"ש אינו גובה א"כ במקום שנתן להפקיע החוב לא שייך תקה"ש וגובה מצד הדין ואולי גם כוונת הסמ"ע כן וזה כוונתו שהיה קשה לו למאי הלכתא כתב הש"ע כאן דין זה בהקנה מטלטלין אג"ק והלא אפי' מלוה על פה גובה ממתנה כזו כמבואר בסי' צ"ט ועל זה כתב הסמ"ע דשם נתבאר דאם נראה לב"ד שכיוון למתנה גמורה קנה להכי כתב כאן דלא שייך בזה תקנת השוק וא"כ אע"פ שקנה מקבל מתנה מ"מ הבע"ח גובה ממנו מצד השעבוד עכ"ל גם בנה"מ מפרש דברי הסמ"ע כן בפשיטות:
ב
וחלקו עליו. עש"ך סקי"ב עד ומה שהקשו התוס' והרשב"א כו' לפע"ד לק"מ דע"כ לא קאמ' עולא לעיל הכי אלא במזונות דהוי ככתובים משום תנאי ב"ד כו' אבל הכא דהוי טעמא משום סתם קנין לכתיבה עומד וככתוב דמי כו' עכ"ל וע' בס' ק"נ בכתובות פ' הנושא אות ט"ו שסתר דבריו וכ' דהאמת יורה דרכו שא"א לו' דכתיבה ממש מהני לענין משעבדי כו' עש"ב:
ג
והכי נקטי'. עבה"ט וע' במל"מ פי"א מה' מכירה שכ' דהרב פ"מ ח"ב סי' ל' הביא בשם ת' בני שמואל דע"כ לא סבר הרמב"ם אלא במתחייב בדבר שאינו קצוב בלא מחיר אך אם נתן לו דבר מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב מודה דחל החיוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ומעולם לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא במתחייב בכדי ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן מסוגיא דהנזקין כו' והוא ז"ל פקפק בזה מחמת דבחי' הריטב"א ר"פ הנושא הכריח דהרמב"ם אינו מחלק בכך ע"ש וע' בתומים ובקצה"ח מזה וע' בת' ב"ש אחרון ס"ו שכ' דהעיקר כהש"ך דלא מני המוחזק לו' קים לי כהרמב"ם בדין זה ואף דבס' ג"פ (בכללים שבסוף הס') כ' דיכול לו' קים לי בזה מ"מ מאחר שלא הביא דברי הש"ך ולא ראה דבריו בזה להש"ך אנו שומעין ועוד דבנ"ד ובעובדא דשם) גם הרמב"ם מודה כמ"ש המל"מ בשם הפ"מ דדוקא במתנה כו' ואף דהמל"מ דחה דבריו מ"מ האו"ת כ' שכל חכמי פראג הסכימו לזה וא"כ בנ"ד ששילם לו שכר השליחות יכול להתחייב אף לשיטת הרמב"ם עכ"ל. ובת' בית אפרים חח"מ סי' ע"ה כ' דכל בתי דינים שהיו בישראל פוסקים לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב לענין ב"ח ע"ש:
ד
הדין עם המקבל. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב כ' ב"ש אה"ע סי' קי"ד סק"ב דדוקא כשיש לו מזונות ממקום אחר עכ"ל:
ה
אינו חייב ברפואתו כו'. ע' בתשו' רע"א ז"ל סי' ק"ן דהרב השואל רצה לחלק במחייב לזון לעולם חייב ג"כ ברפואה דדוקא היכא שנתן קצבה לשנים כמו גבי בת אשתו אין רפואה בכלל מזונות דלא אסיק אדעתיה שתחלה תוך זמן זה אבל במחייב לזון כל ימיו דודאי יארע שיחלה לפעמים חייב ברפואה והוא ז"ל השיב דאינו משמע כן מדברי הרא"ש שכתב לחלק בין בת אשתו למזונות אלמנה כיון דהוא תנאי ב"ד ולא חילק כיון דאלמנה יש לה מזונות לעולם משמע להדיא דאף במתחייב לזון בת אשתו לעולם אינו חייב ברפואה. וע"ש עוד בא' שהי"ל שט"ח על חתנו וחתנו התחייב ליתן לו דמי מזונות כל ימי חייו חנם ואחר שנפטר רוצה חתנו לנכות מהשט"ח מה שהוצרך חמיו בימי חליו מזונות קלים שעולים יותר מדמי מזונות בריא ערך מ' ר"ט ודן הרב השואל שאינו יכול לנכות כיון דנתחייב לתת לו מזונות חייב ג"כ במזונות כאלו כמ"ש השבו"י ח"א סי' ק"ן (הובא קצת בבה"ט סי"ד) והוא ז"ל השיב דזה אינו כי מפשטות לישנא דהרמ"א סי' ס' שכתב חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כשהיה בריא מדלא כתב סתם אינו חייב ברפואתו והא פשיטא דחייב במזונות משמע שבא למעט דא"ח רק מזונות בריא ולא מזונות חולה אף דבאמת גם בהיפך אם מזונות חולה מועטים מ"מ צריך ליתן כשיעור מזונות בריא כדאי' בירו' ר"פ הנושא חלתה כמי שנשאת וכ"פ בהגהת ש"ע אה"ע סי' קי"ד ס"ה מ"מ מל' הרמ"א דאינו חייב רק משמע דבא למעט שאינו חייב רק מזונות בריא ולומר שכוונת הרמ"א רק דא"ח ברפואתו רק כשיעור מה שמרויח במזונות ע"י שהוא חולה היכא דמזונות חולה מועטים דכשיעור מזונות בריא חייב ברפואתו הא גם א"צ לרפואות מ"מ צריך להוסיף וליתן כדי מזונות בריא דהא הירושלמי מדמי לה לנשאת אע"כ דכוונת הרמ"א כנ"ל וכן מוכח במקור הדין בריטב"א כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל לזה לענ"ד בנ"ד יכול חתנו לנכות מחובו אותן מ' ר"ט שהמזונות קלים עודפים על מזונות בריא זולת אם התנאי היה לזונו על שלחנו כמ"ש בתשו' ב"ח סי' מ"ו דבכה"ג בודאי צריך ליתן בימי חליו מזונות הקלים הן שמרובים ממזונות בריא הן שמועטים ממזונות בריא נותן לו מזונות חולה עכ"ל ולפ"ז גם בנדון דהשבו"י שהביא הבה"ט סקי"ד במי שקיבל עליו לזון בנו וכלתו כו' דוקא בקיבל לזון על שלחנו כפי הנהוג עכשיו משא"כ בנתחייב ליתן להם דמי מזונות וע' באה"ע סי' קי"ד ס"ו ובח"מ וב"ש שם:
ו
לזון חבירו סתם. ע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ע"ה אודות שטר שכתוב בו שנתחייב שמעון לזון לראובן כמה שנים וכתב שעכ"פ צריך ליתן לו ג' שנים דלישנא דכמה שנים לטפויי אתי ואפי' טובא משמע אלא דיד בעל השטר על התחתונה ואינו יכול להוציא ממנו יותר מג' אבל עכ"פ ג' צריך ליתן לו כו' ע"ש:
ז
וי"א דאם קבל עליו כו'. ע' בתומים שכתב דנ"ל דאין כאן מחלוקת כי דעה ראשונה שהיא תשו' הרשב"א שהביא ב"י באה"ע סי' קי"ד מיירי בקיבל לזון את עני דהוא בתורת נדר דבפיך זו צדקה וסתם נדרים להחמיר לכן חייב לזונו כל ימי חייו אם הוא עני תמיד או כ"ז שצריך היינו אם נתעשר תו פסקה הצדקה ואין כאן נדר אבל הי"א אלו שהוא דעת הרא"ש בתשו' מיירי בסתם במקום דל"ש נדר והממע"ה בכל אופן וזה נכון לדינא ע"ש (וע' בנה"מ מ"ש בזה) וכ"כ בתשו' ח"ס חח"מ סי' ט' והוסיף לבאר מה דהרשב"א בחידושיו פ' מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב) ובר"ן שם מספקא להו בהאי מלתא ולא החליטו דהממע"ה היינו משום דהא לא מיירי בנתחייב מעצמו לזון את חבירו אלא שזה נותן לו ביתו ע"מ שיזון את בנו או את אביו כו' (כמפורש בדברי הר"ן שם) וא"כ בהא לאו בדידיה תליא מלתא אלא אומדין דעת הנותן קרקע זו בודאי ל"ש לומר הדמים מודיעים שהרי לא בתורת מכר נתן לו אלא עשה לו חטיבה ויהיב ליה מתנה והוא יעשה עמו חטיבה לזון בנו בהא איכא לספוקי ולדינא נראה דהוה ס"ס אי הלכה כרבא (שם) דאפי' בגיטין כ"ז שיצטרך קאמר א"נ הלכה כרב אשי מ"מ דילמא בממון שאני ובשגם כיון שנתן לו הקרקע על תנאי א"כ קרקע בחזקת בעלים הראשונים קיימת וכל שלא מקיים תנאי לא יחזיק בקרקע ול"ש לומר על חיוב מזונות הממע"ה אדרבה החזקת הקרקע י"ל הממע"ה. והאריך עוד בדברי הסמ"ע וש"ך לקמן ר"ס רי"ב גבי בית לדור בו ומסיק וכתב היוצא מזה לדינא בדבר שבממון הנודר לחבירו סתם אם הוא עני חייב כ"ז שיצטרך ואם הוא בתורת התחייבות שלא בתורת נדר לעני הממע"ה וסגי בשעה א' לכ"ע ואם אמר בית לדור בו פלוגתא דרבינו האי ורב נחשון גאון וקיי"ל כרבינו האי דסגי בשעה א' ואם איננו מתחייב מעצמו ברצונו אלא שחבירו נתן לו מתנה (ר"ל קרקע או אפי' מטלטלין רק עדיין ברשות הנותן או אפוטרופסין) ע"מ שיזון בנו אע"ג שאינו מתנה לעני מ"מ איכא ספיקא והעלינו לעיל דהוה ס"ס ואוקמא המתנה בחזקת בעלים הראשונים ולא יזכה בהקרקע אם לא יזון כ"ז שיצטרך הבן ע"ש. וע' בת' מים חיים חח"מ סי' ו' שכ' אודות קהלה א' שקיבלו איש א' להיות שו"ב וכתבו ונתנו לו שטר סתם בלי קביעות זמן לכאורה תליא בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' ס' סיג דלהרשב"א כל ימי חייו או כ"ז שצריך משמע ולהרא"ש נפטר בשנה א' וא"כ המע"ה אבל נ"ל דע"כ לא קאמר הרא"ש רק בקיבל לזון לחבירו או שידור בביתו או בקהל שפטרו לא' ממס אבל בקיבלו לא' להיות שו"ב דהמנהג הוא כל שלא נמצא בו פסול שאין מעבירין אותו וכן משמע מהש"ע א"ח סי' נג סכ"ו בזה גם הרא"ש מודה דשכרו אותו על כל ימי חייו או כ"ז שצריך ע"ש ועמש"ל סי' של"ג ס"ב סק"ג:
ח
לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין. ע' בת' בית אפרים חח"מ סי' ע"ה שנשאל בשטר שכתוב בו שנתחייב שמעון ליתן לראובן מזונות או סך כו"כ לשנה הברירה ביד מי אם ביד המתחייב או ביד מי שנתחייב לו והשיב שראה להלכה למעשה מדודו הג' מוה' סענדר ז"ל בעובדא שרופא א' עשה התקשרות בכתב עם נער משרת ומשכורתו או מחצית שכר הגילוח או סך כו"כ וככלות השנה היו מדיינים הברירה ביד מי ורצו הדיינים לדון בדין המע"ה כי לא ידעו פתח לדין זה והג' ז"ל האיר עיניהם שדין זה מבואר ביו"ד סי' קעז סכ"ו בשם הרמ"ה באם התנו הנותן והמקבל שיהיה פלגא באגר ובהפסד היכא שהוא אדם גדול דדיינינן ביה להיתרא אז אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלג' באגר ובהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מלתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה ואי כתיב למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מלתא למשקל מאי דבעי כו' ומזה נקח בנ"ד שכתוב בשטר שנתחייב לתת לו מזונות או דמיהם דבמתחייב תליא מלתא שאם ירצה לזון רשאי ואם רצה נותן סך הקצוב ונראה בהך דינא דהרמ"ה אם לא הוזכר בשטר מהנך לישנא למיתב או למשקל רק סתם שעשו ביניהם שיהיה פלגא באגר ובהפסד אז המע"ה ובנ"ד הדבר פשוט דכל המתחייב דבר נגד חבירו במתחייב תליא מלתא אם לא לשון השטר מורה להדיא שהתנאי היה שהענין תלוי ביד השני עכ"ד ע"ש:
ט
ואפי' קצב. עבה"ט עד וע"כ צריך לפר' כו' ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה כו' וע' בנה"מ שכתב ונראה ליישב דהרב מיירי שקצב סך וקצב ג"כ זמן המזונות כיון שאמר הריני מתחייב סך מאתים זוז לצורך מזונות של ה' שנים דאז בודאי פטור אפי' מיורשים כשמתה תוך הזמן וכמ"ש הח"מ באה"ע שם ס"ק י"ג וזה פשוט עכ"ל. וכ"כ בת' ושב הכהן סי' ס"ו לחלק בכך דהכא מיירי שקצב סך לצורך מזונותיה לזמן ומה שלא ביאר הרמ"א ז"ל י"ל סתמו כפירושו דומיא דמ"ש תחלה ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו כו' דודאי מיירי שקבל לזונם על זמן ולה כתב ואפי' קצב סך הכוונה ג"כ לצורך מזונותיה לזמן ולכן פטור לגמרי מחלקה וכתב עוד דהגם דמסתימות דברי הרמ"א משמע דאיירי בכה"ג בקצב זמן מ"מ לדינא יש להסתפק גם בלא קצב זמן אלא שאמר שיתן סך לצורך מזונותי' ומתה אם חייב או לא דאפשר דבדברי הרשב"א בתשו' העיקר היה משום שחייב עצמו מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו אע"פ שלא קבע זמן לפרעון אפ"ה פטור דאף דאם א' חייב א"ע לחבירו איזה חיוב ולא הזכיר זמן חל החיוב מיד אבל הכא שחייב עצמו לצורך מזונותיה י"ל אפי' לא הזכיר זמן כלל אמרי' דמן הסתם החיוב אינו חל ליתן כל הסך מיד רק כל פעם כשצריכה למזונו' ולכן אם מתה תוך הזמן י"ל דפטור וע' בסי' רנ"ג סט"ו עכ"ד. וע' שם עוד שבא בשאלה בא' שהתחייב א"ע ליתן ליתמי פ' כל שנה סך קצוב ותוך הזמן מת א' מהם וכהיום טוען המתחייב שמה שהתחייב א"ע ליתן היה לצורך מזונות שלהם וכהיום שמת א' מהם אינו רוצה ליתן רק החצי איך דינו אם מחוייב ליתן כל מה שהתחייב או לא והשיב דין כיו"ב מבואר בח"מ סי' ס' בהג' כו' והאריך שם בביאור דברי הרמ"א הנ"ל ומסיים בזה"ל ואין להאריך כאן יותר כי בנדון דידן ודאי דחייב עכ"ל. ולכאורה ט"ס הוא וצ"ל ודאי דאינו חייב כיון שלא נזכר בשאלה שהתחייב מעכשיו וא"כ לא מבעיא אם יש אומדנא דמוכח שהתחייב לצורך מזונות שלהם כפי טענת המתחייב דודאי פטור כיון שקצב זמן שאמר שיתן בכל שנה אלא אפי' אם לא היה המובן לצורך מזונות נמי י"ל דפטור דלא נתחייב ליתן ליורשים ע' בסי' רמ"ז ס"ג ברמ"א דלה ולא ליורשיה ע"ש וע' בסמ"ע בסי' רמ"א ס"ק י"ח ודו"ק. ומ"ש הבה"ט וע' בט"ז במעשה כו' עד ותובעת כלתה חלקה כו' ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' קי"ד סק"ב וע' עוד בת' ח"ס חח"מ סי' ז' מענין זה. ומ"ש הבה"ט בשם שבו"י עד והשיג על הב"ח שלא פסק כן. וע' בס' ק"ן בכתובות פ' מציאת האשה אות כ"ג וע' בת' רע"ק איגר סי' ק"ן הובא קצת לעיל סק"ה:
י
חייב כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ודוקא שמחייב בעצמו ליתן הפירות דקל ומקבל אחריות באם ישתדפו קודם שיתנם לו שמחוייב ליתן לו דמים אבל במחייב ליתן פירות דקל ומתנה שלא יתחייב באחריותם לא חל כלל התחייבות מהרי"ט בת' חח"מ סי' פ"ד וע' בקצוה"ח סי' ר"ג וע' בשו"ת הראנ"ח ח"א סי' ס"ו עכ"ל ועמש"ל דו"ק י"ב:
יא
או קבל אחריות. עבה"ט בשם ש"ך וע' בת' נו"ב מסי' כ"ה עד סי' כ"ח שפלפל בזה עם חתנו הג' מוה' יוסף ז"ל בפי' דברי הרמב"ן בזה כי פירושו של הש"ך בדברי הרמב"ן לכאורה הוא תמוה דאם כן מה ענין אחריות לכאן שאינו מעלה ומוריד רק מחמת החיוב על גופו עש"ב:
יב
אבל. עיין בת' נו"ב סימן כ"ז וכ"ח שדעת חתנו הגאון מו"ה יוסף ז"ל במכר דבר שלב"ל באופן שחייב את נפשו בכך בזה בודאי אמרינן אחריות ט"ס ואפילו אחריות דאקני ואפילו להחולקים בסי' קי"ב דס"ל דאקני לאו ט"ס היינו משום שמסתמא לא יהיב דעתיה על הנכסים שיקנה אח"כ כי שמא לא יקנה וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אבל כאן עיקר התחייבות על מה שיקנה ואם לא יקנה אין כאן התחייבות כלל א"כ מסתמא דעתו על מה שיקנה והוא ז"ל כתב לו הגם שהוא מלתא דמסתבר עכ"ז אינני מסכים לסברא זו ואני אומר ההיפך שבזה אפילו אחריות סתם לאו ט"ס הוא שהטעם דאמרינן אחריות ט"ס דמסתמא לא שדי המלוה זוזי בכדי וכן הלוקח אינו קונה בכדי וכל זה בדבר שקונה ודאי א"כ רוצה להיות בטוח בקנינו ואינו מתרצה לקנות בלי אחריות אבל במקנה דבר שלב"ל שמקנה לו כשיקחנו והתחייב נפשו ע"כ הלוקח מכניס עצמו בספק כי שמא לא יקנה וכיון שמכניס עצמו בספק מכניס עצמו גם בספק זה לקנות בלא אחריות ובעינן שיכתוב לו אחריות בפי' אפילו על הנכסים שישנם בידו וק"ו על דאקני ע"ש וע"ל ס"ק יו"ד:
יג
בל' חיוב. עיין בכנה"ג בהגה"ט סל"ו הביא בשם הר"ש הלוי ז"ל דלא מיקרי לשון חיוב אלא מודה אני שאני חייב כו' אבל האומר אני מתחייב שאתן לפלוני כו"כ לא הוי ל' חיוב עכ"ל ומדברי הסמ"ע ס"ק י"ח לא משמע כן וע' בנו"ב סי' כ"ה בת' חתנו הגאון מו"ה יוסף ז"ל שכ' הגם דלכאורה יש להביא ראיה לדברי הר"ש הלוי מגמרא ב"ב דף קמ"ט בהא דהוצרך איסור לעשות קנין אודיתא כו' אך מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל מוכח כדעת הסמ"ע דאם אמר הנני מחייב א"ע ליתן לפלוני זכה הלה כו' (ומבואר עוד שם דל' קבלתי עלי בחוב גמור היינו כמו שאומר חייבתי את נפשי כו' ע"ש) . ושם בסי' כ"ו בת' הגאון המחבר רוצה לומר דגם הר"ש הלוי מודה אם לא אמר אני מתחייב ליתן אלא סתם אני מתחייב לפ' בכך וכך שחל החיוב וחזר וכתב לו חתנו הגאון הנ"ל דכפי שמועתי תשובת ר"ש הלוי בספר כנה"ג מבואר שכוונתו היינו או שאומר מודה אני לך שאני חייב לך דזה ודאי הוי הודאה ממש שחייב לו כבר אז שאומר לעדים הוו עלי עדים שאני מתחייב היינו אף שהעדים יודעים שאינו חייב לו כבר רק שהוא מחייב עצמו עתה בל' הודאה. בגוף הראיה מגמרא ב"ב הנ"ל האריכו בפלפול שם ע"ש:
יד
על התובע. עבה"ט עד דשאני התם דאיירי בקרקעות דבהן ל"ש לומר כאן נמצא כו' וע' בת' ח"ס חח"מ סי' קפ"ו שתמה על הסמ"ע בזה מדברי הרא"ש פרק המדיר סי' ט"ו והאריך בזה עש"ה וע' בש"ע לקמן סי' רכ"ד ס"א וגם באה"ע סי' קי"ז בב"ש ס"ק ט"ו ובספר בית מאיר שם ודו"ק וע' בנה"מ מ"ש בזה:
טו
אבל רבים חולקים. עיין בת' כנ"י סי' צ"ח בענין אחד שמת והניח יורשים בני הבן ובני הבת מכח שטר חח"ז וגם ביד בני הבן שטר מתנה שנתן אבי אביהם לאביהם על סך ג' אלפים ר"ט קוראנט בל' שיקנה בני כו' ולא כתב במה יקנה וסתמא בק"ס ואין מטבע נקנה בק"ס רק למטה בשטר כתוב נ' נתתי כו' וגם נמצא אצל השטר מתנה בלאנקי בח"י הנותן הנ"ל שנראים הדברים שבזה הבלאנקי שיעבד עצמו להתחייב ע"ש באורך. ושם כתב סברא דאף דאין מטבע נקנה בחליפין דדעתא אצורתא מ"מ בנ"ד שאמר ג"א ר"ט נקנה כי רייכש טאליר אינו כעת מטבע כו' ע"ש:
טז
הודאת בע"ד כו'. עיין בס' ארעא דרבנ' אות קנ"א דפשוט הא דאמרו הודאת בע"ד כק' עדים דמי הוא מדאורייתא וראיה מקידושין דף ס"ה ע"ב וברש"י שם ע"ב ובהגהות עפרא דארעא שם כתב עוד הוכחות לזה:
יז
ראובן הוציא כו'. עש"ך ס"ק ל"ב שכתב דמ"ש החולקים בבעה"ח דהך דאיסור גיורא מיירי דוקא בש"מ ולא בבריא ליתא כו' ועמ"ש בזה לקמן סי' ר"ג ס"ט ס"ק ג':
יח
הדין עם ראובן. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אף אם מערער שמעון ואומר אע"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו כו' אין ממש בדבריו כו' ע' בטור עכ"ל וע' בתומים ובנה"מ מזה וע' בתשובת ושב הכהן סי' מ"ו מענין זה באריכות:
יט
אין כופין אותו. עבה"ט דמהרש"ל כתב שצריך ליתן טעם לדבריו כו' ועמ"ש לקמן סי' רע"ו ס"א בנ"צ שם:
כ
ואפי' הודה לו שמעון. כתב בדגמ"ר וז"ל לכאורה היה נלע"ד דהיינו שהודה לו כן אחר ההלוא' דבמה משתעבד אבל אם בשעה שהלוה ללוי הודיע לשמעון שמלוה ללוי מעות על שמו ושהוא יעשה לו אח"כ שטר מכר והודה לו שמעון לעשותו משתעבד בלא קנין כיון שעל אמונתו הלוה ללוי ולא גרע מערב בשעת מתן מעות דמשתעבד מהאי טעמא אמנם בטור בשם בעה"ת מבואר בפי' אפי' הודיע לשמעון בשעה שכתבו על שמו שע"מ כן כתבו כו' ואע"פ שהודה לעשותו אינו אלא כמפליגו בדברים ויכול לחזור בו ואם נרצ' לדחוק דמ"ש הטור שהודיע בשעה שכתבו על שמו מיירי אחר שכבר הלוה רק שעדיין לא נכתב השטר מלבד שהוא דוחק קשה ג"כ למה כתב הטור אחר זה שאם התנה עם הלו' בשעת ההלואה כו' הי' לו לחלק כן לענין שמעון עצמו שאם הודיע לו בשעת ההלואה מהני והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל וע' בתומים ובנה"מ:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
[שו"ע] מטלטלי אגב מקרקע דקנינא. נ"ב ואם הי' ללוה קרקע מאחרים במתנה ע"מ להחזיר ושעבד להמלוה מטלטלין אג"ק זו לא מהני כיון דאם שיעבד לו הקרקע עצמו אין הבע"ח גובה ממנו. שט"מ ב"ב ד' מ"ד ד"ה דאיקנו בשם עליות דר"י:
ב
[שו"ע] שקנה אחר שלוה. נ"ב ומ"מ טוענים ללוקח שאחר נתן להמוכר המטלטלין ע"מ שלא יחול עליו שעבוד מלוה. כן נראה מדברי תשו' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ה וצ"ע:
ג
[שו"ע] שמכר או נתן או. נ"ב וכן מן ההקדש ע' בארוכה בתשו' בעי חיי להכנה"ג סי' קצ"ו:
ד
[ש"ך סוף אות ח] וכן ראוי להורות. נ"ב בתשו' מקור ברוך סי' מ"א הסכים להב"י וע' בתשו' מוצל מאש ס"י:
ה
[ש"ך אות ט] שלא הביא בב"י מחלוקת בזה. נ"ב ע' תשו' מהרמ"ט ח"א סי' קכ"ח ובח"ב חח"מ סי' ח':
ו
[ש"ך אות יב בתחלתו] השייכים לס"א סי' כ'. נ"ב וסי' ע"ה והיכי דמנהג הסוחרים למחול או להקנות דבר שאינו קצוב לכ"ע מהני כמו אסתומתי' תשו' רדב"ז סי' קל"ו וע' ת' רש"ך ח"א סי' ע"ה:
ז
[שו"ע] הדין עם המקבל מתנה. נ"ב בב"ש באה"ע סי' קי"ד סק"ב כ' דוקא שיש לו מזונות ממקום אחר:
ח
[שו"ע] או שאינו מצוי אצלי. נ"ב ודוקא שמחייב עצמו ליתן פירות דקל ומקבל אחריות באם ישתדפו קודם שיתנם לו שמחיוב ליתן דמיו אבל במחייב ליתן פירות הדקל ומתנה שלא יתחייב באחריותם לא חל כלל ההתחייבות מהרי"ט בת' חח"מ וע' קצה"ח סי' ר"ג וע' בת' הראנ"ח ח"א סי' ס"ו:
ט
[הגה] ואין מדקדקים כיצד נתן. נ"ב ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותו ע"י אחר ונשאר החפץ בידו ונעשה שומר עליו עכ"ל הטור בשם הראב"ד ועמ"ש בגליון לקמן רס"י רצ"א:
י
[ש"ך אות כח] וכן עיקר. נ"ב ע' בת' פני משה ח"א סי' ל"ד:
יא
[שו"ע] הדין עם ראובן. נ"ב אף אם מערער שמעון ואומר אע"פ שלא הי' הממון שלי זכיתי בו וכו' אין בזה ממש ע' בטור וע' בת' רש"ך ח"ד סי' ס"ח:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳:א׳
א
הרי זה טורף כו' אע"פ שלא כ' לו אחריות דאחריות ט"ס הוא כדלעיל ר"ס ל"ט ולענין דאקני אי אחריות ט"ס עמ"ש לקמן ר"ס קי"ב בזה ועיקר דיני טריפה נתבארו לקמן מסי' קי"א עד סוף סימן קי"ד וע"ש:
ס׳:ב׳
א
ודעתיד אנא למקני כו'. בסמ"ע ס"ק ב' הביא מחלוקת הרשב"א עם הרמב"ן דבשעבוד. דאקני יכול לחזור בו ולקמן ר"ס קי"ב העליתי כהרמב"ן דא"י לחזור בו ומ"ש:
ס׳:ג׳
א
לשעתו כתב בסמ"ע דר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ ר"ל בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה עכ"ל והוא דוחק גם קשה א"כ איזה צורך כתב כלל לשעתו אלא נראה משום דהרמב"ם שם אח"כ מיד גבי אפותיקי מחלק בין מכר לשעתה למכרה ממכר עולם והעתיקו המחבר ל' ר"ס קי"ז כתב כאן דאפי' מכרן לשעתו ולא ממכר עולם אינו טורף מהם וכ"כ הטור ל' סי' קי"א סעיף י"ט דאם נתן מתנה לזמן ידוע אין הב"ח יכול לטרוף עד שיגיע זמנה וע"ש:
ס׳:ד׳
א
זהו דין הש"ס ועכשיו אין טורפין מטלטלים וקשה שהרי בהרמב"ם וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נזכר מנהג זה ואדרבא הרשב"א והריב"ש ושאר אחרונים כתבו כמה פעמים בתשובותיהם הלכה למעשה לטרוף ממטלטלים ולא הזכירו שום מנהג (וגם מדברי התוס' והגהת אשר"י פ' ח"ה מבואר דאף בזמנם היו טורפים ממטלטלים והבאתי דבריהם לעיל סי' ל"ז סעיף ט"ז ס"ק כ"ד) וגם הרא"ש בפסקיו לא הזכירוהו רק בתשובתו כ' שבארץ ההוא נהגו כך וגם באותו תשו' הי' מסופק אם נהגו כך וכ' שיש לעמוד על המנהג ואם אי אפשר לברר המנהג יעמיד הדבר על דין התורה ויטרוף הבעל חוב מטלטלים והביאו הטור. ועוד נ"ל דהרא"ש לא קאמר אלא דוקא בארץ ההוא שהיו נוהגים לכתוב שעבוד מטלטלים אגב קרקע בכל השטרות וכן משמע להדיא מדבריו שכ' וז"ל ודאי מדינא דש"ס יש לטרוף ממטלטלי אמנם מיום בואי לארץ הזאת תמהתי על כי ראיתי הכותבים בשטרות שעבוד מטלטלי אג"ק שא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו ורציתי לבטלו ואמרו לי אע"פ שכותבים כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ הזאת שאין מגבין לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן הלוה מפני תקנת השוק. ומביאו הטור משמע להדיא דר"ל בשלמא לדינא דש"ס שלא היו כותבים כן בכל השטרות לא הי' שייך תקנת השוק דלא שכיח לכתוב שעבוד מטלטלי אג"ק ומי שקונה אינו חש למלת' דלא שכיח אבל כיון שבארץ הזאת המנהג לכתוב שעבוד מטלטלי אג"ק בכל השטרות א"כ מלת' דשכיח הוא ואין לך אדם שקונה חפץ מחבירו דשמא לוה המוכר משום אדם בשטר ות"כ מטלטלי' אלו משועבדים הן וא"כ מוכח מדברי הרא"ש וטור דדוקא היכא שנהגו לכתוב בכל השטרות שעבוד מטלטלים אג"ק הוא דאין נוהגין לטרוף ממטלטלים הא לאו הכי טורפים ממטלטלי ונראה דגם המחבר מיירי דוק' במקומות שלו שהי' המנהג פשוט כן שלא לטרוף ממטלטלי' והיינו נמי משום שהיו נוהגים לכתוב שעבוד מטלטלי אג"ק בכל השטרות חבל בשאר מקומות שאין ידוע המנהג בבירור אין לזוז מדין תורה וגם היכח שאין נוהגין כן לכתוב שעבוד מטלטלים אג"ק בכל השטרות פשיטא דטורפים ממטלטלים וא"צ לחקור כלל על המנהג דכיון שאין כותבים שעבוד מטלטלי חג"ק רק במקצת שטרות כששעבד לו בפירוש וצוה לכתוב כן א"כ לא שייך תקנת השוק ודאי דלא נהגו בהיפך מדין תורה:
ס׳:ה׳
א
נהגו שאינו טורף כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קפ"ט דבאשה שלותה ונשאת גובה מבעלה ממה שהכניסה לו ולא שייך בזה תקנת השוק ע"ש:
ס׳:ו׳
א
שמכר או נתן כו' עמ"ש לקמן ס"ס קנ"ו דאפי' בא אחד המכירה ליד זה הב"ח ששיעבד לו מטלטלי אג"ק צריך להחזירם לו להלוקח או להמקבל מתנה כיון שכבר קנהו אותם לפי קנינם וע"ש:
ס׳:ז׳
א
או נתן כו'. כתב ב"י וד"מ משמע דס"ל להרא"ש דבמתנה נמי איכא משום תקנת השוק ואין כן דעת הרשב"א כמ"ש בסי' שנ"ו כו' ולקמן סי' שנ"ו השגתי על הב"י וד"מ בזה והוכחתי דהרשב"א והרא"ש לא פליגי. וכתב עוד בד"מ דבתשו' הרא"ש כלל ע"ט סי' ה' משמע כדברי הרשב"א ע"כ ונ"ל דלא כיון יפה דז"ל הרא"ש שם בתשו' וטעמא שאין גובים ממטלטלי שמכר היינו משום תקנת השוק כו' אבל בנתינת שט"ח לא שייך תקנת השוק דמלתא דלא שכיחא היא כו' והבין הד"מ דר"ל דמתנה מילתא דלא שכיח' היא וזה אינו שהרי כ' לעיל מיניה בסמוך דגם בנתן מטלטלים אין מוציאין ממנו משום תקנת השוק וכמ"ש הטור כאן ס"ד בשמו אלא רצה לומר דנתינת ש"ח מילת' דלא שכיחח היא וכ"כ הטור להדיא בס"ס קי"א שחלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' אע"ג דשאר מטלטלים שנתן ראובן לא הוי גבי מיניה היינו משום תקנת השוק אבל בנתינת ש"ח לא שייך תקנת השוק דמלתא דלא שכיחא היא כו' וכן משמע להדי' בטור כאן סעיף ז' בשם תשובת הרא"ש ואם כן אפי' במוכר שט"ח דינא הכי וכ"כ הטור וכן המחבר:
ס׳:ח׳
א
מפני תקנת השוק. שאין לך אדם שקונה חפץ מחבירו. ועיין בתשובת ן' לב ספר ב' סי' נ"ה ובתשובת מבי"ט ח"א סימן רי"ח וח"ב סימן קע"ז וסימן ר"ל: וכתב ב"י דדוקא מטלטלי שמכר או נתן אבל לענין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מאי תקנת השוק איכא הלכך דיינינן ליה כדיניה שנתבאר בסי' ק"ד כו'. והיצרכתי לכתוב כן לאפוקי מדיין א' שטעה כו' גם בסמ"ע ס"ק ז' כתב שנ"ל כדברי הב"י ולא כמהר"ש די מדינה ז"ל בתשובותיו (סי' ע"א) וסי' ק"ח (וסי' ר"י) בחלק ג' שחלק על הב"י בדין זה וס"ל דגם בשני מלוין שקדם המאוחר וגבה מטלטלי אין מוציאין מידו ע"כ ואמת ראיתי בתשו' מהר"י ן' לב ספר א' ס"ס נ"ז דף פ"ד ע"ד ובתשו' מהר"א ן' חיים סי' נ"ד כתבו ג"כ כדברי הב"י גם בתשו' מה"ר שלמה כהן ספר ג'. סי' פ"ג כתב וזה לשונו דמילת' דפשיטא היא מה שכתב הב"י בסי' ס' דלענין ב"ח מאוחר דיינינן ליה כדיניה דאם איתא דשעבוד מטלטלי אג"ק לא מהני מידי אם כן אמאי כותבים אותו דבשלמא אי מהני לב"ח מאוחר ניחא אלא אי אמרת דלא מהני לב"ח מאוחר למאי אהני ליה כיון דלענין מכירה ומתנה לא מהני עכ"ל ודבריו תמוהין אצלי דהא שפיר מהני לענין אם הם ביד הלו' גיבה המוקדם וגם יש לומר דמהני לענין שטרות וכהאי גונא. אמנם הדיין ההוא שחשב הב"י לטוע' לאו קטיל קני באגמ' הוה כי ראיתי והנה הוא הבעל תשובת מבי"ט בח"א סי' ה' שפסק כן וכ"כ בתשו' מהר"ר יוסף טראני סי' קכ"ד שהוא מחלוקת גדולי הדור וע"ש עוד בר"ס קכ"ח שדעתו ג"כ כהמבי"ט ואחר שראה המבי"ט דברי ב"י השיג על הב"י וכתב דב"ח מאוחר לא גרע ממתנה ואף שהר"ב ב"י בספרו בדק הבית חזר והשיג על המבי"ט בזה וכתב עליו דשאני מתנה דאי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה מתנה וה"ל כמכר מ"מ זה דוחק ועוד דהכא נמי ה"ל הנאה מיניה שהלו' לו תחלה תדע דאל"כ מנ"ל להרא"ש דעשו תקנת השוק בכה"ג ובפרט לפי מה שהוכחתי לק' סי' שנ"ו דהרא"ש מודה דבמתנ' לא שייך תקנת השוק דלא עדיף מגנב ופרע בחובו ועוד דהכא משמע מהרא"ש דעשו תקנת השוק במכר ומתנ' דהלוקח והמקבל מתנה א"צ להחזיר גוף החפץ כלל אף כשיתן לו הב"ח הדמים והא בהך תקנת השוק דלקמן סי' שנ"ו צריך הלוקח עכ"פ להחזיר גוף החפץ אלא ודאי הרא"ש קאמר כיון דאין מוציאים המטלטלים שמכר א"כ ע"כ נהגו לעשות תקנת השוק במטלטלי ונהגו דאף בשטר שעבוד מטלטלי אג"ק לא יועיל לענין טריפה רק לענין אם הם ביד הלו' שאז גובה המוקדם וא"כ כיון דכמאן דלא כתיב דמי לענין טריפ' א"כ ה"ה נתן במתנה אין טורפין וא"כ ה"ה בב"ח מאוחר שגבה כיון דלענין טריפ' הוי כמאן דלא כתיב שעבוד מטלטלים אג"ק א"כ אין מוציאין מידו. וראי' ברורה לזה ממה שכתבתי לקמן סי' שנ"ו בשם ראבי"ה ובית חדש בי"ד ושאר פוסקים דלמדו דגבי גנב ונתן במתנ' לא עשו תקנת השוק דגרע מגנב ופרע בחובו והוכחתי שם שגם הרא"ש מודה לזה א"כ טפי מסתבר לומר דלא עשו תקנת השוק במתנ' מפרע בחובו וא"כ כיון דבכאן כ' הרא"ש דבמתנ' עשו תקנת השוק כ"ש בפרע חובו ולא מסתבר לחלק בין פרע בחובו לגבה ב"ח עצמו בחובו אלא נרא' כיון דהכא במתנה איכא תקנת השוק מטעמא דלענין טריפה כמאן דלא כתב שעבוד מטלטלים אג"ק דמי כל שכן לענין ב"ח מאוחר שקדם וגבה כך נ"ל וכך ראוי להורות:
ס׳:ט׳
א
שטר חוב כו' ומכרו כו'. מוכח מכאן מדברי הרא"ש והטור והמחבר ושאר אחרונים דשטרות משתעבדי באגב ותימא שלא הביא בב"י מחלוקת בזה שהרי הרשב"א בתשובה סי' תתקי"ד חולק וס"ל דשטרות אינם משתעבדי באגב כלל ומביאו ב"י לקמן סי' ק"ד מחודש ד' בקצרה א"כ לפי דעת הרשב"א פשיטא דאין הב"ח יכול לגבות מן הש"ח שמכר אף לפי דינא דש"ס ולקמן סי' ס"ו ס"ק כ"ה כתבתי שנ"ל כדברי הרשב"א ומ"מ צ"ע כיון דהאחרונים לא כתבו רק דברי הרא"ש וטור בסתם. ומיהו אף להרשב"א נ"מ בזה שכתב הרא"ש דבשטרות לא שייך תקנת השוק לענין אם מכר מתחלה השט"ח במכירת אג"ק או בשאר קנין המועיל כדלקמן סי' ס"ו וחזר ומכרו לאחר הלוקח הראשון מוציא מיד הלוקח השני בחנם דלא שייך בשטרות תקנת השוק כיון דלא שכיח:
ס׳:י׳
א
ה' שנים ולפי פירש"י בהניזקין דף נ"א ע"א מזונות וכסות ה' שנים הוי דבר שיש לו קצבה כיון שיש קצבה לשנים והרמב"ן בתשובה שהביא הבעה"ת שער ס"ד חולק עליו מדאמרי' בכתובות פ' אע"פ (כתובות ריש ד' נ"ט) דמזונות לא קיצי ומביאו ב"י מחודש ו' וכ"כ הרשב"א בחדושיו פ' הניזקין ולפע"ד ל"ק מידי דלא קאמרי' התם אלא דתקנו מזונות תחת מותר ולא תחת מעשה ידיה אלא מעה כסף תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה קיצי דהיינו משקל ה' סלעים ומעה כסף קיץ אבל מ"מ כיון שהשנים קצובות מיקרי דבר שיש לו קצבה לענין חיוב. ועוד נ"ל דהתם גבי אשתו לא חשיבי קצבה משום רפואה שאין לו קצבה דבכלל מזונות של אשתו היא (דדילמא תהי' חולה ביותר ויצטרך הרבה לרפואת') וכדאיתא בתו' פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ' ע"ב) ובהרא"ש פ' מציאת האשה גבי עישור נכסי (וז"ל הרא"ש ונ"י נ"ל דמזונות אין להם קצבה בשביל רפואה ולא תקשי מההיא דהנושא שפסק לזונה חמש שנים דהא דאמרינן דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות היינו בבתו דניזונית בתנאי כתובה מידי דהוי אאשה אבל אם אדם קבל עליו לזון איש נכרי לא מסתבר כלל שיתחייב ברפואתו ע"כ) אבל רש"י מיירי התם להדיא בפסק לזון את בת אשתו דאינו חייב לרפאותה וכדאיתא בירושלמי וכמ"ש לקמן ס"ק י"ד א"כ ה"ל דבר שיש לו קצבה כן נ"ל ברור ליישב פירש"י. גם שאר הקושיות שהקשה הרשב"א שם על פירש"י אינם כלום לפע"ד למעיין שם. ואדרבה לפי מ"ש הרשב"א שם דאכולה פריך קשה דא"כ מה מותיב הכא ה"ל לאקשויי בלאו הכי אגופ' דמתני' דפרק הנושא רישא אסיפא אהדדי מ"ש רישא ומ"ש סיפא (ויותר הי' נרא' לפרש אם באנו לומר דה' שנים הוי דבר שאין לו קצבה דהוה משמע ליה למקשה דמתני' דהנושא בכתב לה מיירי וכדס"ל להמקש' בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב ע"ב) וכדפירש"י התם להדיא וא"כ פריך שפיר לר' חנינא דהא בכתיבה לחוד מהני ומשני שקנו מידו או דקנין אלים טפי מכתיב' כמו שפירשו התוס' והרשב"א או דקנין בהדי כתיבה מהני וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב לדעת הריטב"א ואין להקשות היכא הוה ס"ד דמקשה דמתני' מיירי בדכת' לה א"כ לדידיה נמי תקשי אי הכי בנות נמי ומאי נפקא מינה הא לאו מלתא היא דהא בהדיא קתני במתני' הנושא את האשה ופסק לזון את בתה והיינו משום דמסתמא כותב לה לראייה לזון את בתה אבל בנותיו בסתמא אינו כותב אבל קנין לא אדכר במתני' כלל ומלתא יתירתא היא ומאי פסק' וזה ברור ובעל כרחך צ"ל כן להמקשה דפ' הנושא לפי פירש"י שם: וכן מפרש בירושלמי ר"פ הנושא הלכה ב' מתני' דהנושא מפני שהיא כבעלת חוב כיון שכתב לה שטר ע"ש. כן היה נ"ל לפרש הסוגיא דפ' הנזקין ג"כ ואדרבה קשה לי על רש"י דפרק הניזקין למה לא פי' כמו בפ' הנושא וצל"ע) וכן מבואר להדיא בתוס' פ' הנושא (כתובות דף ק"א ע"ב) ד"ה והיא ניזוני' כו' שכתבו למ"ד בהנזקין קצובים לחוד טרפה ל"ק מידי דהכא משום קצבה כו' וכן בדף ק"ב ע"ב ד"ה הב"ע כו' כתבו וז"ל ולפי מאי דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעי אלא קצובים אתי שפיר הך דהיא נזוני' מנכסים משועבדים אפי' דלא קנו מידו מצינו לאוקמא ההיא דחמשה גובים מן המחוררין כשאין שם קצבה עכ"ל הרי להדיא דס"ל כפירש"י דמזונות ה' שנים הוי קצובים. וכ"כ עוד התוס' להדי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ' ע"ב) וכן הרא"ש פ' מציאת האשה גבי אי אזלי' בתר אימדנא דאב להוסיף על עישור נכסי דחשיב קצבה בפ' הנזקין ובפ' הנושא כשפסק לזונה חמש שנים דקתני נזוני' מנכסים משועבדים כו' עכ"ל. וגם הבעה"ת ריש שער ס"ד כתב דאיכא דבעי מימר דה' שנים נקרא דבר קצוב וכפירש"י כו' ע"ש וע"כ צ"ע לדינא:
ס׳:י״א
א
או שלא נתן קצבה לשנים. צ"ע מנ"ל להרב הא והרי בתשו' הרשב"א שהביא ב"י מחודש א' איתא להדיא איפכא דמי שנתחייב עצמו בקנין לתת לחבירו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב אף להרמב"ם וכן היא בר' ירוחם נתיב ט"ו ח"ג ע"ש:
ס׳:י״ב
א
וחלקו עליו כו'. והכי נקטינן. עיין בתשובת ן' לב ספר או סוף כלל י"ב שכתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם. וכה"ג כתב בתשובת מהרשד"ם סי' פ"ב ובסי' קכ"א וקכ"ד וקע"ז וכן משמע בתשובת מהרש"ך ע"ש בתשובת השייכים לספר א' סי' כ' ובספרי ג' סס"ז וסי' ל"ד וכ"כ בספר גדולי תרומה שער ס"ד סוף ח"מ ריש ד' שמ"ח וז"ל ולענין פסק הלכה בזה כבר הסכימו האחרונים מהר"י ן' לב ז"ל בח"א ומהרש"ך במקומות הרבה שלא להוציא מיד המוחזק כנגד סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל עכ"ל ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' קכ"ג והרי כאן חולקים הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ובעל התרומות וטור כאן וכן הרא"ש וטור לקמן ס"ס ר"ז ורבותיו של הריטב"א והריטב"א עמהם וכן דעת הר"ן פ' עשרה יוחסין וכן מסקנת ה' המגיד וכן נראה דעת הריב"ש סי' שמ"ה ור' ירוחם נט"ו ח"ג וכתבו הרמב"ם ובעה"ת שם שכן היו נוהגים כל בני דורם להתחייב כל אחד במזונות לחבירו ובדבר שאין לו קצבה וכ"כ הרשב"א והריטב"א שכן עושים מעשים בכל יום שלא כהרמב"ם. וכן בש"ס משמע בכמה דוכתי דלא כהרמב"ם (ובפרט בגטין פ' הנזיקין דף נ' ונ"א גבי הא דאמרי' התם דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובים וכן בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט"ו ע"א) גבי הא דאמרינן התם והא א"ל שמואל לרב חיננא בר שילת אמליך וכתוב שבחא ופירי ע"ש וכן בכמה דוכתי בש"ס) ועיין בבעל התרומות ריש שער ס"ד תשובות הרמב"ן שהאריך בראיות לסתו' דברי הרמב"ם ומה שהעתיק ב"י סוף סעיף י"א מבעה"ת שער מ"ג ח"ד תשובת הרמב"ן שכתב בסוף אלא שיש. לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ע"כ לא הועתק יפה כי בבעה"ת שער מ"ג שם איתא בזה"ל אלא שיש לחוש לדבר לדעת האומר שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ויפטור לדעתם שהרי אינו ידוע מה שיקנה אבל אנו אין דעתינו שוה עמהם ע"כ ובשער ס"ד איתא תשובות הרמב"ן באריכות שסתר דברי הרמב"ם בכמה ראיות ומביא באותה תשובה בסוף דבריו השגת הראב"ד וכתב אלו דבריו ועליו אנו סומכין בזה וע"ש: גם מ"ש בב"י וכ"מ ראיה לדברי הרמב"ם מפ' הנושא (כתובות דף ק"ב ע"ב) מדלא אוקמה בילדה כו' אינה ראיה כלל דהא צריך לאשכוחי שהקנין מועיל לאשה ולא לבת והיינו ע"כ שקנו בבת א' בשעת נישואין ואדרבה המדקדק שם בסוגיא יראה דמשמע דלא כהרמב"ם: גם מ"ש בספר גידולי תרומה ריש דף שמ"ח ראיה להרמב"ם מריש פרק הנושא כי פריך אמתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו כו' ל"ל לתרוצי בשטרי פסיקתא לימא כי היכי דר' יוחנן מוקמא לה בכה"ג דאמר חייב אני לך ק' בשטר ה"נ לר"ל מיירי שנתחייב באופן מספיק לדידיה דהיינו באתם עידי אלא דהתרצן לא בעי לשנויי הכי משום דידע האמת דלקושטא דמלתא בין לר' יוחנן בין לר"ל קשי' מתני' משום דבר שאינו קצוב הלכך צריך לאוקמה לכ"ע בשטרי פסיקת' וממילא מיתרצא בהכי לריש לקיש עכ"ל לאו מילתא היא דבשלמא לרבי יוחנן אשמעינן רבותא לאפוקי מר"ל אבל באתם עדי מאי קמ"ל דה"נ ליכא למימר דמיירי בשחייב בשטר דא"כ מאי קמ"ל וכמ"ש רש"י ותוספות. ואדרבה בש"ס התם משמע דלא כהרמב"ם דהא משמע דלר' יוחנן ניחא אפילו בלא רב גידל בשטרי פסיקתא. ומ"ש הרב המגיד דהמ"ל ולטעמיך הוא דוחק גדול: גם מ"ש הבית חדש באבן עזר ריש סימן קי"ד לתרץ דברי הרמב"ם דלר' יוחנן מתני' דמזונות בת אשתו מיירי דמוסר לה שטר בפני עדים ולא מיירי בשטרי פסיקתא לר' יוחנן אלא מיירי דוקא שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין ואפ"ה חייב בדבר שאינו קצוב היינו טעמא דבבת אשתו סגי בקנו מידו או בשטר בההיא הנאה דמיתחתני כו' עכ"ל לא נהירא לי דהא הרמב"ם כתב בפי"א מה' מכירה ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזינה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברי' הנקנין באמיר' עכ"ל אלמא דאי לאו הכי אפי' בבת אשתו לא סגי בקנו מידו ואם כן הדר' קושיא לדוכתא דהא לרבי יוחנן מהני שטר אלא העיקר בש"ס כהראב"ד וסייעתו והכי מוכח נמי בש"ס פרק הניזקין סוף (גיטין דף נ') ונ"א ע"ש. גם מדברי הרמב"ם ס"פ כ"ג מה' אישות מוכח כן דיכול אדם לחייב עצמו אף בדבר שאין לו קצבה אלא שבב"י בא"ע סי' קי"ד ובכ"מ שם דחק ליישב דבריו דהלכות אישות דלא סתרי לדבריו שבכאן וע"ש שדבריו דחוקים. וכן נראה דעת המחבר כאן ולקמן סוף סי' קל"א סעיף י"ג דלא קי"ל בהא כהרמב"ם כלל וכ"פ בדרכי משה ובעיר שושן וכן פסק הב"ח כאן ואע"פ שמ"ש הב"ח שמ"ש הר"ן פרק י' יוחסין שכן פסק הרב בתשובה הוא הרי"ף ליתא דכשתדקדק בהר"ן ובעה"ת שער ס"ד תרא' שר"ל הרב הרמב"ן בתשובה מ"מ הדין דין אמת וכן המנהג פשוט: מיהו היינו לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע דאע"ג דכ' הטור סעיף ט' וז"ל הרי זה כשאר חוב לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים עכ"ל נראה דהטור ס"ל כמ"ש הרי"ף והרא"ש פ' הנזקין כעולא משמי' דריש לקיש וכר' יוחנן דטעמא דמתני' שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים משום שאין כתובים וכן פסק הרשב"א בחדושיו שם אבל הרמב"ם בפי' המשנה כ' הטעם כר' חנינא לפי שאין קצובין וכן פסק עוד בחבורו ריש פ' כ"א מה' מלוה וז"ל אבל השבח אינו גובה אלא מבני חורין שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאלו דברים שאין להם קצבה עכ"ל וכן כ' הסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ה ע"א וכן פסק הבעל התרומות ריש שער ס"ד וכן כ' הברטנור' ריש פרק הנזקין וכן כ' רש"י פ"ק דבבא מציע' דף י"ד ע"ב הרי שכל הפוסקי' אלו ס"ל הלכה כר' חנינא דטעמ' הוא לפי שאין קצובין וכתובין בדבר שאין לו קצבה פשיטא דלא מהני לרבי חנינא לטרוף ממשעבדי וכדמוכח בש"ס וכן כ' הרשב"א בחדושיו להדי' ע"ש. וכן נראה דעת הרמב"ן בתשו' שהביא הבע"ת שער מ"ג חלק ד' ומביאו ב"י סי' זה סעיף י"א (ע"ש דמוכח מדבריו דאף בשטר לא טריף ממשעבדי אלא בקנו מידו ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור לפיכך כו' הוא ל' עצמו ולא ל' הרמב"ן או אפשר הטור היה מפרש דלהרמב"ן שטר הוי כמו קנין או שהי' לו נוסח אחר בדברי הרמב"ן): והתוס' י"ט ר"פ הניזקין תמה על הרב ברטנור' שכ' טעמ' שאין להם קצבה שהרי לפני זה כ' הר"ב שגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרו לו באחריות וכ' לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ע"כ והיינו כדברי ר"ל עכ"ד ול"ק מידי דהא קמבעי' לי' בש"ס לר' חנינא אי כתובים וקצובים בעי ולא איפשיטא וא"כ יפה כ' הר"ב בתחלה שהקרקע הוא מלוה בשטר דדלמאלא מהני קצבה לחוד ואת הפירות מנכסי' בני חורין אע"פ שהם כתובים כיון שאין קצובים אבל קשיא לי דל"ל להרב ברטנורה לטעמא שכ' לו שטר הא אמרינן בפ' ח"ה ריש דף מ"ב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפי' בלא שטר דמאן דזבין בפרהסי' זבין ומוסכם מכל הפוסקים וכדלקמן ריש סי' רכ"ה ואפשר כ' כן לרבותא דפירות דאפי' כתובים אין גובים מנכסים משועבדים וכמ"ש וצל"ע: ונראה טעם לדברי הרמב"ם ופוסקים אלו שפסקו כר' חנינא משום דמסתמא דש"ס שקיל וטרי אליבי' דבעי אי ר' חנינא קצובים וכתובים בעי או דלמא קצובים ואע"פ שאין כתובים כו' ושקיל וטרי טובא בסוגי' התם אליבי' ע"ש אלמא דהלכת' כותי'. ועוד דבירושלמי פ' הניזקין קאמר אין מוציאים כו' מנכסים משועבדים אמר רבי חנינא מפני שאין להן קצבה ע"כ הרי דר' יוחנן גופי' שחבר הירושלמי לא כ' רק דברי ר' חנינא. ועוד יש טעם לפסוק כר' חנינא דרש"י פרק הניזקין והתוס' סוף דף נ' כתבו מטעמא שאין כתובים דאע"ג דבפרק קמא דבבא מציע' (דף ט"ו ע"א) אמרי' שכותב ללוקח אלא אוקים ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהו מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא היה עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה כו' ע"ש שדחקו בזה בכמה דחוקים ולהפוסקים כר' חנינ' ניחא די"ל דלעולא ס"ל דבאמת טעמא דמתני' הוא כשאין כתובים ולא נהגו לכתוב כן ובפ' קמא דמציע' רבא הוא דקאמר הכי תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא אוקים כו' ורבא פליג אעולא וס"ל כרבי חנינ' וא"כ קי"ל כרבא דבתרא הוא וגם סוגי' דפ"ק דמציע' הכי אזלא. אך קשה דהא כ' הרמב"ם סוף פ' כ"ג מה' אישות וז"ל מתו אלו שפסקו לזון אותם (בת נשותיהן ה' שנים) אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל החוב בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדי' עד סוף הזמן שפסקו ואם פסקו בשעת הקדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו לכתוב ואינה טורפת במזונותי' עכ"ל ואמאי כשחייב עצמו בשטר טורפת ממשעבדי הא מזונות שלה' שנים אינם קצובים (ולהרמב"ם לא טריף ממשעבדי לפי מאי דפסק כר' חנינא וכמ"ש לעיל וכמ"ש ג"כ ה"ה פ' כ"א מה' מלוה לדעתו ע"ש) ואי אפשר לדחוק ולומר דפסק לבת אשתו בשעת נישואין שאני דא"כ מאי מותיב רב הונא בר מנוח בפ' הנזקין דף נ"א ע"א ע"ש. מיהו מ"ש הרמב"ם קנו מידו ניחא וכמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו שם דהא דמשני התם הב"ע בשקנו מידו היינו דקנין אלים טפי מכתיבה ונראה שאיזה תלמיד הוסיף בדברי הרמב"ם שטר ואינו מדברי הרמב"ם וכן משמע להדי' ממ"ש ה"ה שם וז"ל מתו אלו כו' במשנה מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדי' מפני שהיא כבעלת חוב ע"כ והעמידוה בש"ס דוקא בשקנו מידו וכמ"ש רבינו אבל אם לא קנו מידו אפי' כתב לה אינו גובה מן המשועבדים עכ"ל. והכי מוכח מל' הרמב"ם גופי' מדנקט בסיפא ולא הי' שם קנין ולא נקט שטר ודלא ככ"מ שם שגורס בהרמב"ם או שחייב עצמו בשטר וכך פסק בפשיטות בש"ע בא"ע סימן קי"ד סעיף ד' ואלו ראה דברי הרמב"ם דלעיל וכל הנך פוסקים שהבאתי לא הוה פוסק כן. וגם בקנו מידו צ"ע לדינא דבע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' וסייעתם דלעיל סק"י דקנין אלים מכתיבה אבל לפרש"י התם קנין לא אלים מכתיבה אלא דפריך לעולא ומשני כשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד והוי ככתיבה אבל עכ"פ לא עדיף מכתיבה א"כ הא דקנין מהני התם היינו דוקא בה' שנים לפרש"י דחשיבי דבר של קצבה א"כ להפוסקים כר' חנינא דאין טורפים משועבדים בשטר בדבר שאין לו קצבה ה"ה בקנין אין טורפים. וכן הבעה"ת ריש שער ס"ד הביא פרש"י וכ' שלפי פי' זה יהיה דין זה ברור שלא יועיל קנין לדבר שאינו קצוב כו' וע"ש. ומה שהקשו התוס' והרשב"א בחדושיו שם על פרש"י דא"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא אינו מיעיל כתיבה דבנות כדאמר עולא לעיל דכתובים הן אצל בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים אלמא לאו משום דלא כתיבי אלא משום דעיקר תקנתא הכי הוה עכ"ל לפע"ד לק"מ דעד כאן לא קאמר עולא לעיל הכי אלא במזונות דהוה ככתובים משום תנאי ב"ד שתקנו חכמים כך דאמרינן תקנת' הכי הוה אבל הכא דהוי טעמ' משום סתם קנין לכתיבה עומד וככתוב דמי היכי נימא דהוה ככתוב לענין בני חרי ולא לענין משעבדי וכיון דהוי ככתוב בדבר שיש לו קצבה אף לענין משעבדי ה"ה באין לו קצבה דאין טעם כלל לחלק בזה כיון דקנין הוי ככתיבה מטעם דסתם קנין לכתיבה עומד כנ"ל ברור. וכן מוכח להדי' דעת הריטב"א בתשו' דקנין לא מהני שכתב וז"ל כך דעתי ודעת רבותי שכל המחייב עצמו בקנין לזון את חבירו זמן ידוע חייב לזונו ואע"פ שלא נתן קצבה למזונות ואם החיוב הזה בשטר גובה מנכסים משועבדים כו' עכ"ל ומביאו ב"י מחודש ו' ולכאורה קשה על דבריו דהא משני בש"ס הב"ע שקנו מידו. ונראה דהריטב"א ס"ל כפי' רשב"ם בפ' ח"ה ויש פוסקים ומביאם ב"י לעיל ריש סימן ל"ט דקנין אפי' בעלמ' אינו טורף וא"כ הא דמשני בשקנו מידו היינו קנין בהדי כתיבה דאלים טפי כיון שכ' שטר ושעבד נפשיה בקנין ג"כ אז מועיל אף לר"ח אלא דהוה פריך לרבי חנינא דאמר כתובים לא טרף בדבר שאין לו קצבה וכדפי' לעיל סק"י ומשני הב"ע שקנו מידו ג"כ והיינו דוקא לר' חנינ' והריטב"א ס"ל דקי"ל כעולא וא"כ לדידי' כתובים אפי' בדבר שאין לו קצבה טריף אף בלא קנין ובקנין לא טריף משום דבעלמ' נמי לא טריף ועוד י"ל בדעת הריטב"א דאפי' נימא דס"ל בעלמ' דקנין טורף היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד והוי כשטר מ"מ הכא לא הוי קנין כשטר וכדמוכח בש"ס פ"ק דמציע' (דף ט"ו ע"א) גבי הא דא"ל שמואל לרב חיננא בר שילת אמליך וכתוב שבח' ופירי ומשני דהיינו כשקנו מידו וכ"כ התוס' שם וז"ל כשקנו מידו וא"ת א"כ אמאי אמליך הלא סתם קנין לכתיבה עומד וי"ל ה"מ כגון שקנה לו דבר שהוא בעין עכ"ל אלא שקשה לי בדברי התוס' למה המציאו סבר' חדשה לחלק בדבר שאינו בעין הל"ל סברת הש"ס ה"מ בדבר שיש לו קצבה ונראה דה"נ קאמרינן ה"מ בדבר שהוא בעין שיש לו קצבה ועכ"פ משמע בש"ס פ"ק דמציע' דקנין בדבר שאין לו קצבה לא הוי כשטר א"כ הריטב"א מפרש דפריך בפרק הניזקין לרב חנינ' דאמר כתובים לא טריף בדבר שאין לו קצבה וכדפי' לעיל סק"י וא"כ הא דמשני שקנו מידו לא בעי לשנויי דקנין אלים טפי מכתיבה דהא מוכח בפ"ק דמציע' דבדבר שאין לו קצבה לא הוי קנין כשטר אלא ודאי משני שקנו מידו ג"כ וכמ"ש. כנ"ל לדעת הריטב"א ודוק. ועכ"פ מוכח מדבריו דקנין הכא לא טריף. וע"כ צ"ע לדינא לטרוף ממשעבדי בשטר ובקנין כיון דבלאו הכי הרבה אחרונים ס"ל דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה וכמו שהבאתי לעיל. ואף שכתבתי שם שאין דבריהם נראין היינו לענין בני חרי מטעם שהרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם ודבריהם נראין עיקר בש"ס אבל לענין משעבדי לא מצינו הרבה פוסקים חולקים עליו ואדרבה נראה כן ג"כ דעת שאר פוסקי' וגם משמע לכאורה כן בש"ס וכמו שכתבתי למעלה:
ס׳:י״ג
א
אלא מכח המתחייב כו'. כ' הב"ח נרא' דהיינו כשאינו רוצה לזונו וה"ה עכבה אחרת כגון זו דהעיכוב הוא מבני ביתו דמחרחרים עמו ריב ומדון ואצ"ל אם המתחייב עצמו מרא' לו שנא' או מרגיל עמו קטטה דכל זה בכלל עכבה שהוא בא מהמתחייב וחייב לתת לו כל דמי מזונות ואע"פ שאומר בפיו שרוצה לזונו על שלחנו מכל מקום לבו בל עמו וזה תלוי לפי ראות עיני הדיין וכן נרא' מדברי הרב בהגה עכ"ל ומ"ש כגון דבני ביתו מחרחרים עמו ריב ומדון נרא' דהינו דוק' שנרא' שהוא ברצון המתחייב או שיש בידו למתית בבני ביתו ואינו מוחה וכיוצ' בזה הא לאו הכי אין בדין שיתחייבי מכח גרם בני ביתו וע' בח"ע סימן קי"ד. עיין בתשו' מהרשד"ם סימן כ"ח:
ס׳:י״ד
א
אינו חייב ברפואתו כו'. ומדברי התוס' פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ' ע"ב) סוף ד"ה ומאי עלייה כו' נרא' דחייב לרפאותו ודברי הריטב"א עיקר כדמוכח בירושלמי ריש פרק הנוש' גבי פסק לזון את בת אשתו והביאוהו הריטב"א והרא"ש שם וכתב הרא"ש גבי פסק לזון את בת אשתו דאם חלתה אינה חייב לרפאותה ואע"ג דאמרינן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות הני מילי באוכנת בתנאי ב"ד שהוא מחוייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפיא' בכלל עכ"ל וכ"ב הטור. בא"ע ס"ס קי"ד ע"ש וכן המנהג:
ס׳:ט״ו
א
כל ימי חייו או כל זמן שצריך כו'. אפשר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך מסתמ' הי' דעתו כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אבל ימי חייו וצ"ע ע"כ לשין סמ"ע:
ס׳:ט״ז
א
וי"א דאם קיבל עליו כו'. י"ח אלו פליגי אסבר' ראשונ' וכן מוכח בתשובת הרא"ש שם ובדרכי משה ודלא כע"ש והא דכאן חייב שנה אחד ולקמן סימן רי"ב ס"א בהג"ה נפטר בשעה אחד היינו משום דכאן גילה בדעתו שנה אחר משא"כ התם דלא אמר רק ידור סתם ולקמן ס"ס קס"ג דנפטר ממס שנה אחת מיירי ממם פרטי א"נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם אח'. כל זה כתב הסמ"ע וע"ש שהאריך:
ס׳:י״ז
א
פטור כו'. אפילו הכי פטור מחלקה. דברי הרב והע"ש כאן סתומים דלכאור' משמע מדבוי הר"ב דבקצב סך נמי פטור לגמרי מחלק' מטעמא שלא נתחייב אלא לזונה כל זמן שתהא צריכ' למזונות וכ"מ יותר בע"ש ע"ש ואי אפשר לומר כן דבתשובת הרשב"א סימן תתק"ע שמשם מקור דין זה מבואר להדיא דאינו פטור אלא מבעל' מטעם דאין הבעל יורש מלו' של אשתו דאין הבעל נוטל בראוי ומלוה ראוי' הוא אצלו (וכמו שנתבאר בא"ע ר"ס צ') וכ"כ הרב בהגה בא"ע ס"ס קי"ד אם כתב לו ולאשתו אינו יורש חלק אשתו וכן מסיים בלבוש בא"ע שם דאינו יורש חלק אשתו שהוא ראוי. וע"כ צריך לפרש גם דברי הרב והע"ש כאן כן ולפ"ז קבל עליו לזונם לזמן וקצב להן סך אין דינם שוה דבמזונו' סתם לזמן פטור לגמרי אפי' מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה. זה נ"ל ברור:
ס׳:י״ח
א
בדשלב"ל או שאינו מצוי כו'. עיין מזה לקמן סי' ר"ט ס"ד ה' ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ר"ח:
ס׳:י״ט
א
ה"מ כשהקנה כו'. עיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סימן קס"ג:
ס׳:כ׳
א
ואפילו כתב לו שעבוד כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שע"ג:
ס׳:כ״א
א
או קבל אחריות כי' בס' גי' תרומה שער מ"ג ח"ד סוף דף קצ"ד הקשה שהרי מדברי תשובת הרמב"ן שהביא הבעה"ת שם בשער מ"ג ומביאו ב"י עצמו בסמוך תכף ומיד מבואר שחולק וס"ל דאם קבל עליו אחריות חייב להעמיד' בידו. ולי נרא' דהרמב"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו והלכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמיד' בידו וזה מוכרח בדברי בעה"ת שם דאל"כ היאך הי' מביא שם מיד דברי הרמב"ם שהם סותרים דבריו שכתב מתחל' דמסתבר' דלא מהני כו' וכ"כ עוד הבעה"ת בסת' בשער ס"ד ח"ב ושכ"כ הרי"ף בתשו' ולא הביא שם דברי הרמב"ן כלל אלא ודאי כמ"ש. כן נ"ל:
ס׳:כ״ב
א
ואפי' נתן לו משכון אינו כלום וכ"כ במרדכי ריש פ"ק דקדושין אמנם כתב שם דהרב' גאונים חולקים וס"ל דלא יתן המשבון עד שיתן לו המתנ' וכן הוא בתשובת מיי' לספר משפטים סי' ס"ז עכ"ל ד"מ וכן הוא באמת שם ותמי' לי על מה שסתם הרב כאן כדברי הטור ולא הגי' דיש חולקין. וע"ל סי' ר"ז סעיף י"א וסי' של"ג ס"א ומ"ש שם:
ס׳:כ״ג
א
אבל בלשון חיוב כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' כ"ג:
ס׳:כ״ד
א
שאני מתחייב כו'. כלומר שחייב נפשו ואפינו לדעת האומרים לקמן סימן רמ"ה ס"א בהג"ה דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים מודים כאן שחייב נפשו כ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח:
ס׳:כ״ה
א
חייב. מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל לגבות ממשעבדי אף שכתב לו שטר ע"ז לא מהני אפילו הוא דבר קצוב כגון שכתב לו בית זה או סך זה שאירש מאבא אני מחייב עצמי ליתנו לך דכיון שלא הי' בעולם בשעת כתיבה אין קול יוצא לאותו כתיבה כן מתבאר מדברי רש"י והתוס' פרק הנזקין סוף דף נ' להפוסקים דפסקו כמ"ד שאין כתובין והבאתי דבריהם לעיל ס"ק י"ב אכן הרמב"ם וסייעתו שהבאתי שם משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב עצמו בשטר אף שלא היה בעולם וע"ש ודו"ק:
ס׳:כ״ו
א
והוא שקנו מידו. נרא' שהמחבר הוציא כן מבעה"ת שער ס"ד וכן נרשם בסמ"ע אבל לפענ"ד נרא' דבעה"ת לטעמיה אזיל דס"ל שם בסוף שער ההוא מביאו ב"י לעיל ס"ס א' דאיאפשר לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי אבל להרמב"ם דפסק דבאומר אתם עידי חייב א"כ ה"ה הכא דכיון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב כו' חייב אף בלא קנין וא"כ קשה על המחבר דלעיל ריש סי' מ' פסק כהרמב"ם וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר ס"ל להמחבר דבדבר שאינו בעולם או שאינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ"ע אבל לא מסתבר לי לחלק בכך ודעת המחבר צל"ע:
ס׳:כ״ז
א
מחמת שנתתי כו'. עיין בתשו' מהר"ש כהן ס"ב סימן ט' ובתשו' מהרשד"ם סימן ש"ט:
ס׳:כ״ח
א
על התובע להבי' ראיה בסמ"ע ס"ק כ' הקשה מלקמן ס"ס ר"ן ודחק בזה ולי נראה דשאני התם כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו משא"כ הכא שהמטבע אינה בעין. מיהו קשה בהך דס"ס ר"ן מהך דלקמן סי' קי"ב ס"ג. ומה שמחלק בסמ"ע בין מטלטלי לקרקע לא נהירא גם מנ"ל להמחבר לחלק בכך והעיקר לדינא דלקמן הוא מתשו' הרשב"א משמן של גאונים והם דברי הגאונים שהביא הטור לקמן סי' קי"ב וא"כ נפי מאי דקי"ל לקמן סי' קי"ב דלא כהגאונים שם ה"ה דלא קי"ל כהך דלקמן ס"ס ר"ן וכ"כ הב"ח ס"ס זה דהפוסקים סותרים זא"ז ולעולם על המקבל להביא ראיה וכן עיקר:
ס׳:כ״ט
א
לסברת הרי"ף וקצת רבוותא. בב"י כ' שגם דעת הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה כהרי"ף ועוד כתב בב"י וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן ולזה לא הביא כאן בש"ע רק דברי הרי"ף אבל באמת אין מהרמב"ם ראי' כלל דלא קאמר התם אלא לענין שצריך שיהא ברשותו אבל יכול להיות דמודה דלשון נתתי הוא באופן המועיל גם מ"ש הב"י והרשב"א בתשובה הסכים לדברי הרי"ף דאם לא הי' לו באותו שעה לא עשה כלום כו' לא ידענא מאי קאמר דפשיטא דגם הראב"ד אינו חולק בזה על הרי"ף דאם ידוע שלא הי' לו באותו שעה לא עשה כלום אלא דאלשון נתתי פליג. גם הרב בתשוב' סי' צ"ב רשיגעל דברי ב"י בזה. וע"ש עוד בתשו' הרב מדינים אלו. ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ח:
ס׳:ל׳
א
דודאי נתן באופן המועיל. כיון שהודה על עצמו וכתב נתתי אבל לקמן סי' קי"ב ס"ג בהג"ה שכ' אני נותן צריך המקבל להביא ראיה שהנכסים היו בידו באותו שעה וכן פי' הב"ח וע"ש:
ס׳:ל״א
א
שטר בקנין כו'. קנין הוא לאו דוקא דאפי' לא עשה לו קנין בפני עצמו דינא הכי סמ"ע. ועיין בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' מ"ט:
ס׳:ל״ב
א
ראובן הוצי' כו'. דין זה צ"ע דמסתבר' כהחולקים בבעה"ת ונהי דמ"ש החולקים דהך איסור גיור' מיירי דוקא בש"מ ולא בברי' ליתא וכל הפוסקי' חולקים ע"ז מ"מ כאן יכול להיות דהדין עמהם דכיון שנכתב כבר השטר על שם לוי א"כ ממונו של לוי היה ואע"פ שלוי שלוחו של ראובן הי' מ"מ כיון דמעות להוצאה נתנו נעשה שמעון לוה של לוי ולוי לוה של ראובן וההוא שטר' דלוי הוא ולא מהני הודא' דיליה עד שיקנהו לו בכתיבה ומסירה ועוד דאפי' אומר ששלוחו הי' בענין שלא יצאו המעות מרשותו כלל וכגון הך דלקמן סימן ס"ו סעיף ה' ס"ק י"ז מאן לימא לן דלוי נאמן בכה"ג כיון שהשטר כבר נכתב על שמו והיינו שלא מצינו בשום מקום בפוסקים הקנאה לשטר רק בכתיבה ומסירה ולא הוזכר שיודה לו שהמעות שלו הי' ואע"פ שי"ל דהם מדברים בכ"מ כשידוע שהמעות מתחלה של בעל השטר הי' מ"מ לא ה"ל לסתום בכל המקומות וצל"ע ועי' בתשו' מהרשד"ם סי' ס"ד וסי' קצ"ב ובתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"ב:
ס׳:ל״ג
א
אם אינו חב לאחרים דלעיל סי' מ"ו ע"ש:
ס׳:ל״ד
א
ואם תבע כו' אין כופין כו' ומהרש"ל כ' בפ' הגוזל קמא סי' ל"ג שצריך ליתן טעם לדבריו שאל"כ כופין אותו על מדת סדום וע"ש וע"ל סי' קכ"ד ס"ב. ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קע"ד:
ס׳:ל״ה
א
שטר שהי' כתוב ע"ש ראובן כו'. שמנהג הקהל הי' לכתוב על היחיד ולכך הדין עם הקהל כן כתב הסמ"ע ס"ק כ"ח דמוכח מתשו' הרא"ש שם והשיג על הע"ש ע"ש ול"נ עיקר בזה כהע"ש והסמ"ע לא העתיק ל' תשו' הרא"ש כהוייתו והמעיין בהרא"ש שסיראה דעיקר טעמו כיון שכתוב בסוף ואלו המעות הם מחכירות הקהל ומ"ש הרא"ש שם שמנהג הקהל כך י"ל דלרווחא דמלתא כתב כן וכן נראה נהדיא דעת המחבר שלא העתיק זה בב"י ולא כאן בש"ע וכן נראה בדין דכיון דכתב הרא"ש דאינו נאמן כיון שאין לו כתיבה ומסירה א"כ כיון דכתוב שאלו המעות הם מחכירות הקהל הרי מוכח שהשטר של הקהל הוא והיאך יוכל זה לטעון ששלו הוא בלא כתיבה ומסירה ומה שהקשו הע"ש והסמ"ע דאמאי אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמו כתבתי וכדלקמן סי' ס"ה סעיף כ"ב נ"ל דשאני הכא כיון שכתוב כן בשטר עצמו קודם חתימת העדים דזה ודאי נכתב בתחלה בשעת עשיית השטר וכולי האי לא עבדי שלא להשביע מה שאין כן לקמן סי' ס"ה דמיירי שכ' בכתב ידו בעצמו לאחר חיתום השטר כן נ"ל:
ס׳:ל״ו
א
וכתוב בסופו קודם חתימת העדים ואלו כו' גרסי'. כ"כ הסמ"ע וכן הוא בתשו' הרא"ש להדי' ואף חי לא גרסינן בדברי המחבר כך משמעו כך וק"ל:
ס׳:ל״ז
א
הדין עם שמעון. מיירי כשהחוב עדיין של ראובן רק שכתב השטר על שם לוי לאיזה טעם וכן מוכח להדי' בתשו' רשב"א שם ופשוט הוא דאם הי' מקנה המעות ללוי שוב אין ראובן יכול למחול ובע"ש וסמ"ע ס"ק ל' פירשו שהשטר לא בא ליד לוי עדיין ולא היו צריכים לזה אלא אפי' בא ליד לוי אם הוא בענין שלא הקנה לו מעות דק שכתבו על שמו לא זכר בו לוי כדלעיל סעיף א' וק"ל. ועי' בתשו' מהרשד"ם סי' נ':
ס׳:ל״ח
א
אין בדבריו כלום וצריך הוא לפרוע לראובן שהלוה לו המעות בשם בנו כי נמצא שהיה אפטרופס של בנו בשעת ההלואה לכך גם עתה נמי הוא אפטרופס שלו וצריך לפרוע לו ועוד ביד האב תלוי למנות אפוטרופס לבנו כדתנן מנהו אבי יתומים ישבע כ"ש שמינה את עצמו אפטרופס ועוד לא גרע מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיש לו דין אפטרופס כדאי' בפ' הניזקין כ"ש הסמוך על שלחנו של אביו שהאב הוא אפטרופס שלו עכ"ל הרא"ש שם ועיין עוד בתשו' הרא"ש שם כלל צ"ו סי' ג' ובריב"ש סי' ר"ן:
ס׳:ל״ט
א
הדין עם האשה היינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית וכמ"ש בסי' ס"ב ס"א שם חזר וכתבו מור"ם ע"ש עכ"ל סמ"ע אמנם במקור דין זה בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סי' ד' משמע אפי' בנושאת ונותנת תוך הבית כשהבעל עצמו כתב השטרות וכמ"ש לקמן סי' ס"ב ס"ק ז' וכ"כ בסמ"ע גופי' שם ס"ק ו' לדעת הטור א"ע ס"ס פ"ו ובע"כ שהטור הוציא דבריו מתשו' הרא"ש זו וכמ"ש שם. מיהו לענין דינ' כתבתי שם שהעיקר כתשו' הרשב"א סי' תתקנ"ז שחולק ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
(בש"ע ס"ג או כ"ז שצריך משמע) צ"ע מ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמר' פ' הנושא דאע"פ שיש נה מזינות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות (א"ה לע"ד אין כאן קו' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא מיירי במחייב עצמו סתם כמבואר וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר דשאני הנושא את אשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא אלא ג"כ בדעת האשה והיא דעתה אפי' אם לא תצטרך הבת למזונו' משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן אבל אין צורך לזה כי העיקר כמ"ש לחלק בין קוצב למתחייב סתם והיא גופ' אצטריך לאשמועי' דאע"פ שנתחייב סתם א"א לו להפטר בשנה א' וכיו"ב אלא מחויב לזונו כ"ז שיצטרך למזונותיו אבל בקוצב כ"כ שנים לית דין ולית דיין וז"ב ע"כ):
ב
(שם כפי מה שהיה נוהג וכו') כ' הרא"ש בפ' הנושא דמי שקיבל עליו לפרנס אדם א' צריך ליתן לו כדרך שנותן לאנשי ביתו:
ג
(שם ראובן שקבל עליו לזון שמעון ואשתו כו') ומבואר שם אפי' אותו סך שהגיע בחיי אשתו פטור דהוה כמלוה של אשתו כיון שלא הספיקה לגבות' ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:
ומעשה אירע במקומינו בא' שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנשואין ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כ"ז שהיתה כלתו וראייה מנדונית חתנים באה"ע סי' נ"ב כשמתה בתו דקי"ל מספר אין מוציאין ממון נגד ר"ת שכתבו התוס' בשמו פ' נערה שנתפתתה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא כדי שתתנה בתו מזה ה"נ כאן ולעד"נ דאין זה דומה לזה כלל והדין שלכנינו הוא מפורש במשנ' ר"פ הנושא דשנוי שם הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה אף שאשתו נתגרשה ממנו אפי' לאחר מיתתו חייבים היורשים לזונה ולא אמרי' שלא קיבל עליו אלא כ"ז שתהיה בת אשתו ולא עוד אלא אפי' כ' בשטר בהדיא בל' שאני חייב לזון בת אשתו אין לו אח"כ טענה מדכתב בת אשתו ש"מ כ"ז שאת אשתי דוקא דאל"כ אמאי אמרי' בסיפא שם הפקחים היו כותבין כ"ז שאת עמי כו' ש"מ שאין מועיל פטור בזה אלא כתובת ל' זה דוקא אבל לא מהני מה שנזכר בת אשתו וה"נ בדין זה אע"פ שכ' בשטר שיתן להזוג אין לו' כ"ז שהזוג קיים דלא עדיף ל' זה מל' בת אשתי שזכרנו ותו דאין יפוי כח בל' זה טפי מאומר פו"פ בעלמא כמ"ש רשב"א סי' תתק"ע והוא אותו הדין שזכר רמ"א כאן ובא"ע סי' קי"ז בא' שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו כו' דקאמר התם בא' שנתן לראובן מזונות אם ישא פלונית כו' ומתה האשה ורוצה הבעל לתבוע גם חלקה ופסק שם דהך קבלה שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו ה"ל כשנים דעלמא וממילא היה לכל אחד חוב על הנותן ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' וזה טעם הדין שהביא רמ"א כאן למדנו בבירור מזה דעכ"פ חייב לתת לו חלקו ולא מהני כאן אומדנא דהא לא קיבל עליו לזונו אלא אם ישא פלונית דוקא וא"ל מ"ט באמת לא הוה כאן כמו בנדוניית חתנים דלעיל דאין זה דומה לזה כלל דכאן נתברר החיוב שלו על כל אחד מהם בפני עצמו בשעה שכתב שיתן מזונות לשניהם וכן קיבל עליו לזון את בת אשתו וכיון שנעשה מעשה הנשואין נעשה החיוב חוב גמור משא"כ בנדוניית חתנים דהוה החיוב מדידה לדידיה שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה (אמר המגיה קשה לי מההיא דכתבו התוספת פרק נערה שנתפתתה דר"ת מוקי לברייתא דת"כ ששנו בה ותם לריק כחכם זה הפוסק לבתו ממון הרבה ומתה בתוך שבעת ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו דמיירי שהחתן מוחזק בה ואם כדברי הרב ז"ל טפי הוה ליה למימר דמיירי שלא כתב ל' זה שיבואו עמה מבית אביה אלא פסק סתם וכבר היה אפשר לדחוק ולומר דלישנא דבריית' משמע להו שכתב ל' זה מדתני' הפוסק לבתו אלא שראיתי להרב מהרא"י בס"ס שכ"א דעדיפא מיניה דייק מהכא שאפי' אם זקף הנדוניא במלוה ולא הוזכר בשטר כלל שהוא ממון הנדוניא לא זכה בה הבעל דאזלינן בתר טעמא דאומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ומוכח לה מדמשני התוספת לההיא ברייתא דת"כ דמיירי כשהחתן מוחזק ולא מוקמי לה בזקפן עליו במלוה דהוי ניחא טפי דסתם פסיקא משמע שעדיין לא גבה ואי ס"ד דלישנא דהפוסק לבתו לא משמע אלא בכותב שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ע"כ לא מוכח מידי א"ו דגם זקיפא במלוה על שם החתן דהיינו נדון מהרא"י מיקרי ג"כ פסיקא לבתו א"כ כ"ש כשכ' סתם שנותן נדוניא להזוג דזה ג"כ בכלל פסיקא לבתו וא"ל דהתם מיירי בשכתב בשעת פסיקא שיבואו עמה מבית אביה אף שאח"כ בשעת כניסה לחופה זקפן עליו במלוה לא מהני דבתר עיקר שעת פסיק' אזלינן שאף דשטרא אשתני גופיה לא אשתני דינא דהא לא הוזכר בדבריו ז"ל שום משמעות היאך היה כתיב בשטר תנאים הראשונים גם מדכתב וז"ל אבל בנ"ד דבטעם תליא מילתא לפי' ר"ת דלא זכה הבעל מכח אומדנא דדעתא דכל זמן שלא גבה אמרינן שלא זכה לו האב אלא על מנת שתהנה בתו משמע בבירור אע"פ שכתובים בכל ל' לא זכה בהן הבעל וא"כ טעמו של הרב בט"ז צ"ע וכן הרב רמ"א כתב באה"ע סי' כ"ב הפוסק מעות לבתו או לחתנו ועל זה מייתי פלוגתייהו דרש"י ור"ת משמע דאפילו בפוסק לחתנו נמי ס"ל לר"ת דלא זכה והיינו מטעם אומדנא כאמור ולא מטעם דקדוק הל' ואפשר הי' לקיים דברי הר"ב ז"ל מצד הענין לא מצד הלשון דדוקא בנדוניא הוא דאמרי' לא זכה הבעל בדברים הללו שאין עיקרן מתנ' לבעל אלא להבת והוא מקבל עליו אחריות מש"ה לא זכה בה כ"ז שלא הגיעו לידו לאפוקי מזונות וכיוצא שעיקרן מתנה ומיד שכונס זכה אלא שמדברי הרב מוהר"א מזרחי בראשונות סי' מ"ז נ' קצת דאין לחלק בזה שהרי כמה יגיעות יגע להחזיק החתן במתנות שכבר באו לידו ומטעם מוחזק ואפשר דלרווחא דמילתא נקיט התם מוחזק כדי לסתום פי החולקים כנרא' מתשובתו וגם הוא ז"ל גילה דעתו באותו התשו' לחלק בין מתנות לנדוניא מטעם האמור. אמנם לפי מה שכתב הרב רמ"א שם דאף באב הפוסק לבנו נמי אמדינן דעתיה שלא כתב אלא על מנת שיהנה בנו אם כן אין לחלק בהכי שהרי האב הכותב לבנו מתנה גמור' היא וזוכה בה מיד בכל מכל וכבר תפס עליו הרב בעל חלקת מחוקק שם ובספר בית שמואל לא תיקן כלום כי מה שכתב דהרמ"א מסברא דנפשיה קאמר היא גופיה קשיא דלא דמי להדדי כי עוכלא לדנא והנלע"ד דמקום הגה' זו אח"ז בענין דתקנת ר"ת והקהלות ואיך שיהיה נלע"ד דינו של הרב בט"ז ז"ל אמת מתרי טעמי חדא דהפרש גדול יש בין נדוניא למזונות דבנדוניא יש שינוי בין שעת הכתיבה לשעת מיתת הבת דבשעת כתיבה לא זכה בגוף הנכסים שהרי הוא חייב באחריותן וגם אינו יכול למכרם משום שבח ב"א ובשעת מיתה הוא בא לירש את הכל בזה שייך למימר כיון שבשעה שהוא בא לזכות בנכסיה אינן ברשותו לא יזכה דאדעתי' דהכי לא כתבן האב לאפוקי במזונות ומתנות וכיוצא בהן שכבר משעת הכתיב' זכה בכל מכל מה"ת להפקיע ממנו בשעת מיתת האש' ממון שכבר זכה בו זכייה גמורה ואף שבנדונית האב לבנו לא שייך האי טעמא דלעיל מ"מ סברא גדולה ונכונה הוא לע"ד ועוד דמתני' ר"פ הנושא את האשה הויא סיעתן ועוד כיון דדינא דר"ת חידוש הוא אף בנדוניא גופא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ודוקא בנדוניא אמרו דלכל יש נדוניא דאמדינן דעת כל אדם שוה לאפוקי זה יצא מן הכלל להוסיף אמרי' בעין יפה נתן וגם הוא הפסד מרובה משא"כ במזונות ומתנות ובקל יש לחלק בדיני אומדנא כמ"ש התו' בכמה דוכתי הנה כי כן תבנא לדינא והדין דין אמת כמ"ש הרב בט"ז זלה"ה ע"כ הגהה) וכן ל' הברייתא שם בפרק נערה שנתפתת' כתב לה האב כסות וכלים שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה בזה דוקא אמרי' אומדנא הוא דוקא שתהנה היא מזה כיון שעיקר הנתינ' תתיחס על שמה ובשביל זה מקבל הבעל נצ"ב שלה מה שא"כ בחיוב מזונות ודיר' שהאב נותן במתנה לזוג או כדי שישא פלונית כיון שנשא חל החיוב. שוב כשזכיתי ללמוד השמעת' דנדוניית חתנים עיינתי בסוגיא אליבא דר"ת שהעיקר לרבנן דר' נתן דס"ל דלא זכה החתן בנדוניא היינו מטעם שכתב האב פסיקתו שיבאו הנכסים עם בתו מבית אביה לבית בעלה מש"ה אף ע"פ שכנס' כל זמן שמחוסר מעשה דהיינו ההבאה מבית אביה לבית בעל' לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנא דרבנן מדמי מחוסר זה המעש' לההיא מחוסר מעשה דר"א בן עזרי' התם שמחוסר כניסה לחופ' ורבי נתן מחלק בין מעש' דההבאה למעשה דכניס' נמצא לפי ההלכ' דקי"ל כרבנן דר' נתן דלא זכה החתן דוקא כשמחוסר דבר אחד ממה שהתנ' דהיינו הבאת הנכסים לרשות הבעל וע"כ לענין מזונות בת אשתו דשם לא מחוסר מידי אף דנתגרשה האם אח"כ מחוייב לזונה וזה ברור ואמת גמור וע"כ נר' שצריך לשלם חלק כלתו במזונות ודיר' לפי הדין:
ד
(סעיף ו' ועל התובע להביא ראיה) ע' בסי' ר"ן ורפ"א דהוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ':
ה
(שם דודאי נתן באופן המועיל) ולפ"ז א"צ לחלק בין מקום שנושאין ונותנין בנכסים דאפילו במקום שנושאין כו' אמרי' דזיכה לו ע"י אחר זה מהני אפילו במטבע וזה כוונת הראב"ד בדברי רבינו הטור:
ו
(סעיף ח' אם אינו חב לאחרים) משמע אם יש עליו חובות לאחרים ואינו בידו לשלם אינו נאמן לו' דעיקר החוב הוא של ראובן כיון שחב לב"ח ותמוה לי מאד דאף אם יאמר דעיקר החוב של לוי מ"מ לא ישתלמו בעלי חובות של לוי מזה השטר דהא השטר ביד ראובן ונהי דאין לו כח לגבות בלא כתיב' ומסירה מ"מ גם לוי לא יוכל לגבות כל שאין השטר בידי דאין שמעון חייב לשלם ללוי אף אם יתן לו לוי שובר כיון שהשטר ביד אחר כמ"ש בב"י סימן ס"ו מחוד"י ולפי גרסת הטור כאן ניחא שכתב שם הואיל ואינו חב לאחרים משמע שדבר ברור הוא שאינו חב לאחרים דאין בעלי חובות יכולים לגבות מזה כמ"ש וכ"ה הלשון בתשו' הרא"ש כמו בטור והמחבר לא דק כאן בהעתקות לשון זה שכתב אם אינו חב וכו' כאלו הוא מועיל אם הי' חייב וזה אינו ובסי' ס"ה סעיף י"ח תמצא פי' לזה בדברונו בס"ד:
אורים ותומים, תומים
ס׳
א
או נתן ואם ב"ח מאוחר קדם וגבה זה המוקדם דאית ליה בשעבודו מא"ק גובה ממנו דבזה דלא שכיח לא תקנו תקנת השוק כן החליט רבינו ב"י בספרו ובבד"ה עד שכתב על המבי"ט החולק רב הטועה והסכימו עמו רבים מחכמי דור כמ"ש הש"ך גופי' ואולם הש"ך הכריע נגד הרב ב"י ולא עשהו אפילו ספיקא דדינא ובכל דבריו אין ראיה ברורה כל דהוא דמ"ש דהואיל דחזינא לענין מתנה מהני ש"מ דאמרינן דהך דכתב בי' מא"ק כאלו לא נכתב כלל אם כן אף לענין ב"ח מאוחר נימא כן דבריו אינם דא"כ אף נגד שטרות נימא כן אלא ברור דבמילתא דשכיח תקנו ובלא שכיח לא תקנו ולכן גם מ"ש דלקמן לענין תקנת השוק בסי' שנ"ו גרע מתנה מן גנב ופרע בחובו פשיטא דיש חילוק אם הוא עצמו פרע לב"ח מאוחר זה שכיח למאוד דבא ב"ח מאוחר ולוקח מן הלוה דבר בפרעון אבל שיגבו ב"ד לב"ח מאוחר ומעשה ב"ד אית ליה קלא ולא יבא לטרוף המוקדם לא שכיח כלל ובמילתא דלא שכיחי לא תקט ומ"ש הש"ך לדוחק אין זה דוחק כלל כי אם פשוט דכל כוונת הב"י בהגבו ב"ד אבל לא בהגבה ליה בעצמו דהיינו מכר או נתן ולא איירי רק בהגבהו ב"ד דאין כאן מכירה גמורה עד שרבים מחברים סבירא להו אפילו במטלטלין שומא הדרא עיי' לקמן סי' ק"ג ועדיין יד הלוה מעורב בי' וטורף ממנו ב"ח מוקדם ואמת כי לפי מ"ש התו' בריש פרק מי שהיה נשוי בהא דס"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה ואסקינן דלא גבה והקשו התו' דע"כ בקרקע איירי דמטלטלין לא משתעבדי כלל ואם כן איך ס"ד דיהיה מה שגבה גבה לו יהיה דמכרן בהחלט ב"ח מוקדם טורף ותי' דאף דטורף מן לוקח ס"ד מן ב"ח מאוחר אין לטרוף דיותר נעילת דלת בלוים מן לוקחים דיהיה נמנע מלהלות יותר משיהיה נמנע ליקח ואם כן כיון דיותר נעילת דלת בכה"ג אם כן אף לענין תקנת שוק נטעון כן אם תקנו בשביל לוקח למה לא תקנו בשביל ב"ח מאוחר דאף למסקנא דקי"ל דלא גבה היינו דשקולי' הם ולא חילקו חז"ל בין לוקח לב"ח אבל מכל מקום הסברא לא זז דאין ליפות כח הלוקח מב"ח מאוחר וכ"כ בכה"ג דמהך יש הוכח' רק ביקש לדחות דהמלוה לא יחוש להלות בשביל כך הואיל ולא כתבינן בכל שטרות מא"ק ואין בזה ממש דא"כ גם הלוקח לא יחוש לקנות דמ"ש סוף כל סוף ב"ח מאוחר עכ"פ שקול כלוקח אבל באמת הך תי' בתו' דחוק והעיקר כמ"ש הרא"ה וריטב"א והר"ן שם בפ' הנ"ל דהך אי קדם וגבה גבה או לא תלי' במחלוקת אי שיעבודא דאורייתא או לא דאי דאוריי' ודאי לא גבה אבל אי לאו דאורייתא אם כן שורת הדין דאף מלוקח אין לו לטרוף רק מפני תקנת המלוי' תקנו חכמים לטרוף וכאן שיש שני מלוי' מה חזית דאזיל בתר תקנ' של זה אזיל בתר תקנה של זה ע"ש ואם כן אף כאן הסברא הא שורת הדין דקי"ל ש"ד וכתב לי' מא"ק דיטרוף רק חז"ל תקנו מפני תקנת הלוקחים דלא יטרוף אבל כאן מה חזית דאזלת בתר תקנת' דהך מלוה זיל בתר תקנת' דהך מלוה ונעמיד הדבר על שורת הדין וביותר לפי מ"ש הרא"ה דגבי לוקח הוצרכו חז"ל לתקן שיטרוף ב"ח מוקדם דאל"כ תמיד ימכור הלוה נכסיו ויצא המלוה בפחי נפש משא"כ בב"ח מאוחר מי ילוה מאוחר לב"ח מוקדם על סמך הלזה דלא יבא ב"ח מוקדם ויעכב הגבי' בב"ד ולכך לא חששו ע"ש ואם כן אף כאן איך נבטל שעבוד מא"ק הכתוב בשטר מפני תיקון עולם דימנע ב"ח מאוח' להלות דזה לא שכיח ועדיין לא תקנת' דמי הוא השוטה שילוה על סמך זה דלא יבא ב"ח מוקדם לעכב גביתו בב"ד כמ"ש הרא"ה וריטב"א להדיא ואם כן הדברים ברורים ומבוארים כדעת רבינו ב"י ואפילו הדבר ספק בתקנה אוקמינן אד"ת וא"ש ונכון:
ב
או משכן בתשובת חות יאיר סי' ר"ב פסק אם תפס משל בעל בחייו ואח"כ במות הבעל באה האשה לגבות מה שתפס בכח כתובתה דנשתעבד לה מח"ק דאין כח ביד האשה להוציא הואיל ולא מטי זימנ' אז בעת התפיסה לגבות ולא ידעתי מנין לו זה מה שכתב הגיע זמן או לא הגיע זמן סוף כל סוף דשעבודה של אשה חל עלי' ואם רוצה להשוות תפיסה למשכן אף בבא זמנו נמי לעולם יש בי' תקנת שוק איברא דזה אינו דהא משכן תנן ולא תפס ומי גרע זה מב"ח מאוחר שקדם וגבה הא אין לך תפיסה גדול מזה ומכל מקום כבר בררנו כדעת רבינו ב"י ואף המבי"ט החולק מודה בתפיסה ומה בכך דהגיע זמנו או לא זמנו וכי אינה טורפ' מן קרקעות שמכר הבעל בחי' וכיון דמשתעבד מא"ק חזר הדבר להיות בשוה ולכן דבריו בזה צל"ע ואגב ריהט' כתב:
ג
דלא שייך בשטרות וכו' הש"ך הוכיח מכאן דסבירא ליה למחבר כרא"ש ודלא כרשב"א דשטרות משתעבדי באגב ואפשר לומר אף דלא משתעבד מ"מ אם גבה השני קרקעות הראשון גובה הימנו מדר"נ מוציאין מזה וכו' רק אלו היה גבית שטרות ג"כ תקנת השוק אף מכח דר"נ לא היה סיפוק ביד ב"ח מוקדם לגבות דמ"ש סוף כל סוף ת"ה איכא ולכך קאמר דלא שכיח ולית בהו ת"ה ועיי' לקמן ס"ס קי"א מ"ש שם באריכ':
ד
או שלא נתן קצבה לשנים הש"ך הקשה דהא ברשב"א בתשובה מבואר דכה"ג מיקרי דבר קצוב וכבר קדמו הסמ"ע בס"ק יו"ד ולכן נראה מפי' הסמ"ע דמ"ש רמ"א או שלא נתן קצבה לשנים פי' תרתי דלא נתן קצבה לשנים וגם מה שיתן לו בכל שנה וקמ"ל רמ"א דמ"מ רוב אחרונים חלקו על הרמב"ם וס"ל אפילו בכה"ג דהוי דבר שאינו קצוב מצדי צדדים מ"מ יכול להתחייב עצמו בכל אופן איברא מ"ש הרשב"א בסוף תשובה המתחייב ליתן לכל שנה מעשר מפירות שיעלו משדה זו מיקרי גם כן דבר קצוב צ"ע כי א"כ אף המתחייב ליתן כל פירות שיעלה שדה זו בכל שנה מיקרי דבר קצוב דמ"ש מעשר ממנו או כולו משפט אחד לחלק כמו להכל ואם כן איך יובן הא דאמרי' דאין מוציאי' לאכילת פירות ממשעבדי וקאמר ר"ח משום דאינם קצובים הא קצוב לשלם כל הפירות היוצא משדה שיטרוף הנגזל או ב"ח אם מעט או הרבה וברי"ו לא העתיק סוף תשובת הרשב"א הנ"ל כי נר' דלא ס"ל וצ"ל דס"ל לחלק אם מתחייב ליתן דמי הפירות שיעלו בשדה בשנה זו מיקרי דבר בלתי קצוב כי א"י בכמה מכניס עצמו לחיוב אבל אם אומר גוף הפירות של שדה זו שיעלו אני חתן ולא דמיהן רק מה שיגדלו עלי לתת לך אם רב או מעט הוי דבר קצוב כי מה איכפת ליה הוא לא מתחייב רק מה שיוציא השדה זו והשדה ידוע ולכך באכיל' פירות כי א"א לתת גוף הפירות רק נתחייב שאם יטרפו לשלם דמיהן ה"ל דבר בלתי קצוב ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד במתחייב לתת כ"ב כור חיטין לשנה ה"ל דבר בלתי קצוב כי זה מתחייב לקנות מכיסו משוק כ"ב כור חיטין ואינו ידוע שער המקח ה"ל דבר בלתי קצוב ואין כאן סתירה מרשב"א לרמב"ן כלל וא"ש:
ה
אעפ"י שקנו מידו וכו' על דינו של הרמב"ם צוחו קמאי וכבר בררתי הדברים באריכ' בחדושי לא"ע בפלפול רב בגפ"ת אמנם מה שנוגע לכאן בקצרה הוא באמת פשוטן של דברי' ברמב"ם בהלכות מכירה פי"א דכתב המתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בת אשתו שחייב לזון מפני שפסק בעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל ודייק הכ"מ הואיל וקאמר דברים הדומים לדברים הנקנים באמירה ולא קאמר כי הן הן הדברים הניקנים באמירה אלא דלא מיירי בפסיקה בעת קדושין ואירוסין רק בעת נשואין ולכך בעי קנין או שטר ולא נקנים באמירה כרב גידל ומכל מקום מתחייב דבר שאינו קצוב הואיל דומה לדברים הנקנים באמירה היותו עדיין קודם גמר נשואין ויפה דיבר ואין פקפוק וספק כלל בפירושו לדברי הרמב"ם אלא דהיא גופה קשיא דהרמב"ם נתן טעם דלכך מהני קנין הואיל ודמי לאירוסין והיא גופה קשיא למה באירוסין מהני קנין ואמירה לדבר שאינו קצוב ומה בכך דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכי עדיף מקנין גמור דאין מועיל לדעתו בדבר בלתי קצוב ויותר מסתבר שלא יועיל בו אמירה ולכן היה נראה ע"כ סבירא ליה לרמב"ם דמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין חיובו חל היינו כשאין מתחייב לו הזוכה בחיוב דבר כנגדו ולכך לא נחית לחיוב אבל כשכנגדו מתחייב למולו דבר אחר הרי זה מכניס עצמו בחיוב בכל אופן אפילו בלתי קצוב ולכך כתב הרמב"ם שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו לו במתנה הרי דכל ענין דבריו במתנה מוחלט ואעפ"י שאמרו בלשון חיוב הואיל הוא בלתי קצוב לא מכניס עצמו בכך אבל בשכנגדו מתחייב עצמו למולו מה תואר מתנה שייך כאן וארווח לן בזה לא לבד קושית הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד על הרמב"ם מן מה שאירש מאבא ומן שבח קרקעות וכו' דהן הכל בגדר מכר ולא במתנה אף גם הקושי' שיש לי כאן לזון ה' שנים לרמב"ם ה"ל דבר בלתי קצוב ה"ה ה' ימים אם כן הא דקתני בפ' השוכר את הפועלים וכו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכה וכו' שאם אתה עושה סעודה שלמה וכו' מה כל החרדה הזה הא ה"ל דבר בלתי קצוב דלרמב"ם כללא הוא מזונות הוי בלתי קצוב ואין כאן חיוב וקנין חל כלל ולעולם הרשות בידו לחזור וא"צ זריזות לומר להם עד שלא יתחילו וכו' אלא ודאי הואיל ואין כאן גדר מתנה שהרי הם מתחייבים למולו לעשות מלאכתו של בעה"ב וחלף שכר טרחם אוכלים לא שייך בי' דבר בלתי קצוב כלל ומעתה סבירא ליה לרמב"ם בפוסק בעת קדושין דע"י הפסיקה והחיוב נתרצית לקדש לו והרי זה כמו מכר וקונה האשה לעצמו פשיטא דמהני ולכך לא שאל כלל למה בפוסק בעת קדושין לזון בתה ה' שנים דמתחייב דהוי כמו מכר רק שאל הפוסק בעת נשואין בקנין דמהני למה הא אז הוי כמתנה דכבר נתקדשה לו מקדם וע"ז תי' הואיל והוא עוד בעת נשואין הרי הם דומי' עדיין לדברים הנקנים באמירה כי עדיין לא נגמר הפסיקה מאירוסין עד גמר הנשואין ולכך מהני בי' איברא הואיל ואינו בעת אירוסין ממש צריך קנין כמ"ש לקמן ודברי הרמב"ם מדוקדקים למאוד. ובהכי ניחא ליה מה שהריב"ש בסי' שמ"ה תמה על דמצריך הרמב"ם בהל' מתנה בדברים הנקני' באמירה שיהיה ברשותו דאם מועיל לדבר שאינו קצוב אף דלשיטתו לא חל בו קנין בעלמא למה לא יועיל לדבר שאינו ברשותו נמי והגמי"י באמת בשביל כך דעתו לומר ברמב"ם דבשעת אירוסין א"צ שיהיה ברשותו וזה אינו דמלבד דלישנא דרמב"ם אינו מורים כך אף גם בש"ע סי' נ"א בא"ע מבואר להדיא דלעולם בעינן דבר שיהיה ברשותו אבל לפמ"ש לק"מ דבשביל הן דברים הנקני' באמירה לא תקנו חז"ל שיחול הקנין על דבר שאין מועיל בו קנין כלל רק בדבר שאינו קצוב שורת הדין כך דבעת אירוסין ה"ל כמכירה דמועיל לדבר שאין קצוב קנין ובשעת נשואין הואיל ועדיין לא נגמר הטיב קדושין ה"ל כמו דברים הנקני' כנ"ל והוסיפו הואיל ואין ממש בעת קדושין להצריך קנין אבל בדבר שאינו ברשותו דאין מועיל אפילו במקח וממכר מה טעם יש בו דיהיה מועיל בדברים הנקני' באמירה ולק"מ. גם בזה מיושב השגת וטענת הראב"ד ז"ל בהא דפרכינן לר"ל דסבירא ליה האומר חייב אני לך מנה בשטר דאינו חייב מהך משנה הנושא אשה ופסק לזון בתה דחייב לזינה ומשני בשטרי פסיקתא והקשה הראב"ד לשיטת הרמב"ם בלא"ה אף לר' יוחנן צ"ל בשטרי פסיקת' דאל"כ הא ה"ל דבר שאינו קצוב (ובחידושי לא"ע אמרתי בו ישובים רבים) ולפי הנ"ל לק"מ דלא ידע בס"ד הך דר' גידל דהן הן הדברים וכו' ומ"מ לא קשי' ליה מדבר שאינו קצוב דהוא מוקי' ליה למשנה בעת קדושין וה"ל כמקח וממכר ומועיל ולק"מ אבל לר"ל פריך דהא אין בחיובו ממש וע"ז משני דאיירי הן בעת קדושין ונקני' באמירה או בעת נשואין וקנו מידו וכרב גידל וכו' וכנ"ל ילק"מ. כך היה נראה ברור ברמב"ם בלשונו וכך יפה לנו למעט במחלוקת ולומר במקח וממכר מודה הרמב"ם לרוב חז"ל החולקים עליו. איברא דאין כן דעת הרמב"ן בבעה"ת שטר ס"ד שהבין כן ברמב"ם כנראה מטענתו שטען על הרמב"ם ע"ש וביחוד מצאתי לריטב"א כתובות פ' הנושא דדחה סברא זו בשם רבותיו דהא בנשואי אשה איכא מו"מ וגם דעת הרמב"ם דערב אינו משתעבד בדבר בלתי קצוב וערב הוי כמו"מ בהאי הנאה דהימנו' ובאמת אם לדין יש תשובה גבי קדושין באמת הוי כמו"מ כמ"ש ומן ערב פשיט' דל"ק כמ"ש הסמ"ע לקמן בסי' קל"א ס"ק כ"ה דשאני ערב דאפילו הראב"ד מודה שם דיש מקום לומר דלא מתחייב ע"ש ומ"ש שם שוב מצאתי במשנה למלך שכתב בשם מחבר ח' ג"כ סברא זו והמ"ל הביא דברי ריטב"א הנ"ל ובאמת דברים אלו שכתב' כראי מוצק מכמה ראי' וביחוד מהך ראי' דהשוכר את הפועלים ותמהני שלא הרגישו בו המחברים מ"מ בטלה דעתי נגדם: ולכן נראה עוד דיליף ליה הרמב"ם הך דינא מהך שמעת' דגיטין דנחלקו ר"י ור"ח בהא דאמרינן אין מוציאין למזון וכו' מפני ת"ה דר"י אמר מפני שאינם כתובים ור"ח אמר שאינם קצובים ופריך הגמ' מהך דנושא ופוסק לזון בתה ה' שנים דס"ל דבר שאינו קצוב ג"כ ומשני בשקנו מידו וקשי' לרמב"ם אי הטעם הואיל ואין לו קצבה אין הלוקח יודע ליזהר אף דהוא יודע מהשעבוד אם כן מה מהני קנו מידו סוף כל סוף אין לו קצבה ולא סמיך הלוקח דעתו להזהר ולכן סבירא ליה לרמב"ם הא דאמרינן שם דר"י ור"ח כתנאי דתנן אין מוציאין וכו' מפני שאינם כתוב' ור' יוסי אמר מה תיקון עולם יש בזה הלא אינם קצובים ופירש"י מהדין בלי ת"ה אין לגבות ממשעבדי דהא אין קצובים ותפס הרמב"ם פי' רש"י רק סבירא ליה אם באמת ס"ל לר"י גופי' דגוף החיוב על ב"א חל אפילו בבלתי קצוב רק ממשעבדי אין לו לגבות מפני תקנות הלקוח' דלא ידעו להזהר היינו תיקון עולם דקתני במשנה ובריי' תקנת הלוקחים דאל"כ לא יקחו דבר דא"א להם להזהר מבלתי קצוב ומה זו שאלת ר"י וגם קשה קושי' התו' אם כן דר"ח כר' יוסי איך קאמר דבריו על המשנה דקתני להדיא מפני ת"ה אלא סבירא ליה כך שורת הדין דאפילו מב"ח אין כאן חיוב וגבי' כלל דלא נתחייב בדבר שאינו קצוב רק תקנת חכמים ותנאי ב"ד היה במזון אשה ובנות וכ"כ בשבח היה תקנת חכמים כדי שיהיה אדם לוקח שדה דאל"כ ימנעו ליקח אם יפסיד שבחו ואם כן כיון דנחתו חז"ל לתקנה היה ראוי לתקן שיחול על משעבדי נמי והפקר ב"ד הפקר רק שם נהפך דאיכא תיקון עולם להיפוך דימנעו שאר לוקחים ליקח ולכך הניחו והעמידו על ד"ת לגבי לוקחים דלא חל שעבודא כלל וזהו שנחלקו בו ת"ק ור' יוסי דת"ק סבירא ליה דשורת הדין היה לגבותו מן לקוחות רק מפני ת"ה עקרוהו חכמים שאינו כתוב' ואמר ר"י מה ת"ה יש בזו אדרבא שורת הדין דאינו מתחייב כלל אפילו מב"ח רק חכמים תקנהו ומפני ת"ה הניחו לגבי משעבדי על עיקר הדין ומה דאינו גובה ממשעבדי הוא כדינא ולא מתקנה וא"ש ואם כן בדברים הנקני' באמירה דקים להו לחכמים מפני חיבת נשואין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בשקנו מידו כמ"ש הרמב"ם אף ממשעבדי גובה דלא עקרהו חכמים לגבי משעבדי הדין תורה רק מפני תקנתם הניחו על ד"ת וכאן הדין דיחול החיוב וא"ש וברור ומיושב התמי' הנ"ל וגם טענת הראב"ד מהך דפ' הנושא דפרכינן לר"ל ור"י כנ"ל דכל זהו לר"ח דסבירא ליה כר"י מפני שאינו קצובים וכמ"ש אבל ר"י ור"ל דסבירא ליה הטעם מפני שאינו כתובי' סבירא ליה דמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב וזהו היא המחלוקת בינם ובין ת"ק ור"י ובזו נחלקו ואם כן שם דסובב הכל לר' יוחנן ור"ל פשיטא דמהני לדבר שאין קצוב ולק"מ והראב"ד דכתב דלא ידע מאיזה מקום הורו לענ"ד הוא המקום הראוי ללמוד ממנו דין הנ"ל ונראה דאף הרמב"ם לא אמרה אלא בתורת חיוב דמתחייב עצמו לדבר בלתי קצוב בזו לא סמכה דעתו כלל הואיל ולא קצוב לא מכניס עצמו בחיוב אבל אם אמר כל מה שתעלה מצודתי מכור לך למ"ד אדם מקנה דשלב"ל פשיטא דחל המקח דכיון דאינו מכניס עצמו לחיוב רק מקנה מה איכפת לי' אם מעט אם הרבה יאכל וכבר בררנו בס"ק קודם דעת רשב"א בכיוצא בזה באמרו מה שיוצא השדה אם אין מכניס עצמו בחיוב דמיהן אינו בגדר דבר שאין קצוב וה"ה בכזה דלא אמר הרמב"ם רק החיוב אינו מכניס עצמו להתחייב בדבר שאין קצוב אבל מקח חל ולכך לא קשי' ליה לרמב"ם מכל הטענות שטענו עליו מן מה שתעלה מצודתו וכו' וכן בהא דאמרינן יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב מתנה יהיב ומשני בנכסים שנפלו לאח"כ ופריך לר"מ מא"ל והקשה הרמב"ן אף לר"מ הא הוי דבר שאין קצוב (כי דחיק' לי' דברי בעה"ת דהך דבר בלתי קצוב הוי כמו דשלב"ל ולר"מ באמת קנה דהא בחיוב דמתחייב עצמו אף רבנן מודים לר"מ דיכול להתחייב בדשלבל"ע ומ"מ סבירא ליה לרמב"ם דאינו מתחייב ואם כן ש"מ דלא תלי' זה בזה ונכון) ולפמ"ש הכל ניחא דבמקח ומתנה דאין מתחייב עצמו לשום דבר לא משגיחין בי' בדבר בלתי קצוב ולכך המקדיש מעשה ידי אשתו דתלי' בדשלב"ל ולא נימא בי' דהוי דבר בלתי קצוב וא"ש ואמת כי בגוף הקושי' לפי מ"ש הגי"ת דאם מכר דבר שכבר העלתה מצודה אף דלא נודע מה בתוכו אם רב או מעט אינו בגדר בלתי קצוב דהרי קציבתו לפניך ואינו מחוסר רק הידיעה והוא דבר נכון ואמת בלא"ה י"ל דלק"מ לר"מ דכיון דסבירא ליה לר"מ דיכול לחזור בו קודם שבא לעולם ש"מ דסבירא ליה דקנינו פורח באויר ואין חל עד שבא לעולם ואז תיכף ברגע שבא לעולם חל קנינו מבלי למהדר בי' ואם כן אז שחל הקנין דכבר בא לעולם כבר קצוב הוא ואם שאינו נודע לו מה בכך מכל מקום באותו רגע שחל הקנין באותו רגע כבר הוא בעולם ולא שייך דבר בלתי קצוב אבל במתחייב שהחיוב יחול עכשיו על עצמו ולא מצי למהדר בי' כלל מעת חיובו והלאה ואז הוי בלתי קצוב ולא סמכ' דעתו וא"ש ושניהם אמת ונכון:
ו
וחלקו עליו וכו' וכן הנכון וזהו לגבות מב"ח אבל ממשעבדי כתב הש"ך דרמב"ם פסק בהל' מלוה פכ"א כר"ח דלכך אין גובה משום שאין קצוב ואם כן יש מקום לומר דאין גובה ממשעבדי ובפרט כי דעת רש"י ורמב"ן בתשובת בעה"ת שער מ"ג גם כן פוסק כר"ח ויפה כתב ומיהו הש"ך פקפק אם כתב שטר אי מהני אף דרמב"ם בפ' כ"ג מהלכ' אישות כתב אלו שפסקו לזון בת נשותיהן ה' שנים אם קנו מידם או שחייב עצמו בשטר הרי זו כב"ח בשטר וגובה ממשעבדי וכו' ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתן ליכתוב ואינה טורפת ממשעבדי עכ"ל ומזה נר' דכתיבה בשטר מהני כתב הש"ך דצ"ל דתלמיד טועה הוסיף לכתוב או שחייב עצמו בשטר דהא ה"ל אינו קצובי' ול"ל פיסוק בשעת נשואין שאני דא"כ מה פריך הגמ' בנזיקין וכ"כ המ"מ והעמידו בניזיקין בשקנו מידו אבל אם כתב ליה אינו טורף ממשעבדי וכן מורה דסיי' הרמב"ם סוף דבריו ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין וכו' ולא כתב ולא היה שם שטר אלא ש"מ דשטר לא מהני וכו' עכ"ל ודבריו בלתי נכונים דאיך אפשר לתלות מ"ש או שחייב עצמו בשטר בטעות הא לעיל מיני' בהלכה י"ז כתב אבל שלא בעת קדושין עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר ואם סבירא ליה במה דמשנינן בגיטין בשקנו מידו קנין דוקא ולא שטר מנ"ל דכתיבה מהני כלל לדבר שאינו קצוב במה דבעלמא אינו משתעבד לשיטתו רק בזו בטשא אמרינן בשקנו מידו ואי קנין דוקא לא מצינו דיהיה שטר מועיל כלל אלא ברור דלרמב"ם מוכרח דשטר מועיל דהא מפרש הא דמספקא לן בפ' הטשא אי ניתנו ליכתוב היינו אי מועיל כתיבה לגבות ממשעבדי או לא תקנו חכמים בי' כתיבה ואף דנכתב כאלו לא נכתב דמי כמ"ש רש"י ורי"ף ועיין טור א"ע סי' ל"א ע"ש וע"ז פשטינן מהך דהנושא דחייב לזון בתה ה' שנים ממשעבדי ודחינן בשקנו מידו וקשה הא אף דניתן לכתוב מכל מקום בלא"ה צ"ל דקנו מידו דאל"כ הא ה"ל דבר שאין קצוב ואין גובה מב"ח ומכ"ש ממשעבדי אלא ודאי דשטר מועיל גבי חיבת נשואין דגמר ומקני אף לדבר שאין קצוב לדעתו כמו קנין ולכך מספקא לן אי תקנו חז"ל בי' כתיבה ואי היה מועיל בי' כתיבה היה מועיל לענין דבר שאינו קצוב כמו דמועיל קנין דחיבת נשואין שאני וזה פשוט וברור ואם כן לפי דקי"ל דלא ניתן לכתוב לא מועיל כתיבה דלא ניתן לכתוב רק קנין מהני בחיבת נשואין אפילו לגבות ממשעבדי כמש"ל וכדמוכח לדעת רשב"א בגיטין (ואדרבא לשיטת הרמב"ם כתבתי בס"ק הקודם טעם נכון למה מועיל לענין משעבדי ולק"מ) אך זהו דלא ניתן לכתוב סבירא ליה לרמב"ם דוקא בעת קדושין דאז לא תקנו חכמים כתיבה כדאמרינן אבל אח"כ דלא היה תקנת חכמים ניתן לכתוב ומהני כמו קנין כדמוכח מהך איבעיא ניתן לכתוב וכן רש"י דמפרש הך איבעיא כמו רמב"ם סבירא ליה דכתיבה מהני כמו קנין ופירש בגיטין דקנו מיני' סתם קנין לכיתבה עומד ואף דרש"י סבירא ליה דהוי דבר קצוב מכל מקום נלמוד מיני' דסבירא ליה דמ"ש קנין ומ"ש כתיבה והן דברי הרמב"ם בדקדוק דכתיב בהלכה י"ז אבל שלא בעת קדושין עד שיקנו ממט או שיכתוב שטר דשלא בעת קדושין ניתן לכתוב ומהני לכתיבה וכ"כ אחר כך אלו שפסקו וכו' דמיירי בעת נשואין דבעי קנין לרמב"ם כמש"ל הואיל ורק דמי לדברים הנקני' באמירה וכמ"ש הכ"מ כנ"ל כתב אם קנו מידו או כתבו שטר דאז ניתן לכתוב ולכך גובה ממשעבדי וסיים ואם פסקו בעת קדושין ולא היה שם קנין ושם לא כתב הרמב"ם ולא היה שטר דבעת קדושין אף דהיה שטר אין מועיל כלום דלא ביתן לכתוב אז ולכך כתב כיון דלא היה קנין לא ניתן לכתוב ואף דהיה שטר דמה בכך בשעת קדושין לא מועיל שטר ודברים פשוטים ולרמב"ם הא דפריך הגמרא בגיטין מהך דניזונת ממשעבדי אף דידע דחיבת נשואין שאני דאל"כ בלא"ה לא מתחייב כלל מכל מקום נר' דסבירא ליה כמו שפירש"י דהקושי' הוא למ"ד מפני שאינו כתובין דאין לו קול ולכך פריך שפיר דמה בכך חיבת נשואין הא ל"ל קלא ול"ל בדכתב לי' דהא איירי בעת קדושין ולא ניתן ליכתוב ומשני בשקנו ממנו והוי ליה קול וא"ש ודברי רמב"ם פשוטים ושגגה יצא מלפני השליט דביקש להגיה בדברי רמב"ם. ולפ"ז אף דלרמב"ם זהו הכל בחיבת אירוסין ונשואין היינו משום דסבירא ליה בעלמא דבר שאינו קצוב לא נשתעבד כלל מכל מקום מן רמב"ם נשמע לדידן דלא סבירא ליה לחלק בין פסיקא לשאר דברים וסבירא ליה מהך דכתובות דבכל דוכתין מתחייב בדבר שאינו קצוב כמו בשטרי פסיקת' אם כן אף לדידן בכל דוכתין מהני כתיבה כמו קנין וכמ"ש רש"י סתם קנין לכתיבה עומד. איברא די"ל דמגמרא דקשאל לר"ח כתובים וקצובי' בעינן או קצובי' אעפ"י שאינו כתובים ולא קאמר איפכא נמי וכתובים אף בלא קצובים נמי מועיל בשלמא לרמב"ם הך איבעיא בעלמא זולת שטר פסיקתא קאי ואם כן ל"ל. כתובים אעפ"י שאינו קצובים דבאינו קצובים לא משתעבדי כלל אבל להחולק על רמב"ם וסבירא ליה דמ"מ מהני א"כ הל"ל כתובים אף בלא קצובים א"ו דלא מהני כתיבה וכן ס"ל לפירש"י דמספקא לן אי קצובי' אעפ"י שאינו כתובי' דס"ל מלוה ע"פ גובה ממשעבדי א"כ לדידן דקי"ל אינו גובה ע"כ תרתי בעינן כתובים וקצובים ולא מהני כתיבה כלל וכ"כ הרשב"א לשם דבעינן דוקא קנין ולא מהני שטר וה"ה בשם ר"ח דדוקא קנין ולא כתיבה ואעפ"י שכתב הרשב"א דר"ח ס"ל בכתובות סתם קנין לכתיבה עומד התם לא מיירי כגון דבר שאינו קצוב רק מחמת ניתן לכתו' ופי' ר"ח אי הוי כמו שטר או בעינן דוקא שטרא וע"ז שפיר משני דקנו מיני' וה"ה שטר דהא ע"ז סיבב כל האיבעי' לשיטת ר"ח אבל לר"ח דבעינן דבר קצוב יפה כתב ר"ח דמהני דוקא קנין ולא שטר כלל. אך רבינו בא"ע נראה דדעתו נוטה להכריע גבי שטר הנעשה בעת נשואין כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם מבואר דמהני שטרא וכן מוכח כמש"ל לפי דפוסק בסי' נ"א שם כמ"ש רמב"ם ורש"י דלא ניתן לכתוב אפילו נכתב שטרא לא מהני דלא תקנו חכמים שטרא וקשה א"כ מה פשיט לי' מהך דהיא נזונו' מן נכסי' משועבדים דהתם הא בלא"ה צריך קנין דאל"כ ה"ל דבר בלתי קצוב וצ"ל דכתיב' מהני רק י"ל אולי בס"ד ידע מקורבא דנשואין דה"ל שטר פסיקת' מהני כתיבה ולא בעלמא ולכך שפיר פריך וכמש"ל לדעת הרמב"ם אבל בעלמא בלי שטר הנעשה בעת נשואין ס"ל כרשב"א ור"ח דוקא קנין ולא שטר וכדמוכח מהך דקצובים אעפ"י שאינו כתובי'. ולכך בא"ע סי' קי"ב סעיף ה' דמזון הבנות דאין נזונות ממשעבדי הביא דעת רמ"ה שהביא הטור דאם לאחר נשואין קנו ממנו על מזון הבטת טורפת מן משעבדי ואלו הטור בהביאו דברי רמ"ה כתב או כתב לי' שטרא באפי' נפשי' והש"ע השמיטו משום דס"ל הטור לא פסק כר"ח רק הטעם משום כתובים וא"כ בשכתב טורף ממשעבדי אבל הוא נמשך אחרי דברי רמב"ם כדרכו תמיד דקי"ל כר"ח משום שאינו קצוב ופי' לא מהני כתיבה רק קנין ולכך. השמיט הך דכתב שטר בפ"ע דשטרא לא מהני אבל בסי' קי"ז במזון בת אשתו דפוסק בעת נשואין הביא דטורף ממשעבדי אי קנו מיני' או כתבו עליו שטר הרי דס"ל בחיבת נשואין לכ"ע מהני כתיבה או קנין ודברי הב"ש שם קצת מעורבום והעיקר כמ"ש. והב"ש הקשה איך יועיל שטר הא קי"ל בסי' נ"א דלא ניתן לכתוב ומכח זה רצה לחלק בין שטר לשטר ובאמת מ"ש נכון דבעת קדושין הוא דלא ניתן ליכתוב ולא מהני שטר אבל אח"כ בעת נשואין ניתן לכתוב ומהני שטר ולק"מ ובהכי ניחא דבעינן למפשט דניתן ליכתוב מהא דאין כותבין שטר אירוסין ונשואין אא"כ מדעת שניהם ודחינן לא בשטר קדושין וק' שטר נשואין מה מפרשינן ואי כפירשב"ם כתוב' כבר הקשה הריטב"א בקידושין דמה צריך דעת שניהם הא כותבין שטר ללוה וכו' ותי' הריטב"א דמיירי בלי קנין ומדעת שניהם היינו במעמדה דחוק וגם עכ"פ קשה לאביי דס"ל עבחז"ל אבל לפי הנ"ל דמיירי פסיקת בעת נשואין וזהו לכ"ע ניתן לכתוב: ובזו יש ליישב בדוחק דברי המ"מ דפי' בדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' מלוה אין כותבין שטר אירוסין וכו' שטרי פסיקת' וצ"ע לכאורה הא לא ניתן לכתוב וצ"ל פירוש שטר קדושין ולפי הנ"ל י"ל דכוונתו על שטר נשואין ודוק: כלל היוצא דקנין מהני לדבר שאין קצוב לטרוף ממשעבדי כמ"ש הש"ע בסי' קי"ב בא"ע אבל לא שטר אבל בשטר הנעשה בנשואין דכיון דאיכא חיבת נשואין אפילו בחיבה גרידא מהני כמ"ש בא"ע סי' קי"ד ס"ה ע"ש:
ז
אינו חייב ברפואתו כתב הש"ך דהתו' כתובות דף נ' ע"ב ד"ה ומאי וכו' נראה דחולקים וס"ל דחייב במזונות ודברי ריטב"א עיקר כדמוכח בירושלמי. ואני תמה ומסופק מאוד להחליט הדין הלזה דכל טעמו של הרא"ש הוא דמחלק בין מזונות דתנאי ב"ד או מזונות דקיבל מעצמו משום דס"ל כפי' רש"י בגיטין דמזונות חמש שנים ה"ל קייצי ולא פריך לר"ח כלל וקשי' לי' קושי' התו' הא מזונות לא קייצי ולכך נחית לחלק דשם רפואה בכלל משא"כ במתחייב לזון בת אשתו דאינו חייב ברפואה. וזהו הכל אי אמרינן דאין הקושי' לר"ח אבל לדעת הרשב"א ורמב"ן וסייעתו דסוברים דגם לר"ח הקושי' משום דמזונות חמשה שנים מיקרי אין קצוב א"כ לא זו דאין כאן ראי' כלל אף גם דנהפוך הוא דכל ראי' הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד סוף ח"א ורשב"א בחדושיו לגיטין דהקו' הוא לר"ח ג"כ דמזונ' מיקרי דבר שאין קצוב מהא דאמרינן בכתובות מזונ' לא קייצי ואי ס"ל חילוק הנ"ל הא לא דמי' אהדדי דשם פשיטא דכיון דחייב ברפואה דמיקרי דבר שאין קצוב משא"כ במזונו' דעלמא דאין חייב ברפואה. ועוד לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל להלכה כר"ח דאמר שאין קצובים הא דמשני הגמרא בכתובות בפ' הנושא על הך איבעיא ניתן לכתוב דמשנה איירי בקנו מידו ופריך הגמ' אי הכי בנות נמי וכו' וקשה מה קושי' דלמא קנין לא מהני לדבר שאינו קצוב כמ"ש רש"י והרא"ש להדיא ולכך בת אשתו דאין חייב ברפואה ה"ל קצוב וגובה ממשעבדי אבל מזון הבנות דחייב ברפואה דאכל בתנאי ב"ד וה"ל שאין קצוב ולא טריף ממשעבדי ועכצ"ל דאף זה אין קצוב או קצוב כמו זה ואין הבדל ביניהם כלל ואי דבנות לא קצובים דמי יודע כמה יהיה לו בגירשה ואהדרה לא שייך זה דיש להם מזונ' עד בוגרת והירושלמי דמייתי ריטב"א אין בו ראי' כלל דאינו חייב ברפואה שאין לו קיצבה ולכך הרא"ש דמעתיק ירושלמי בשביל כל זה כשחולק עם התו' לא מייתי ראי' מהך ירושלמי רק כתבו מסברא דבירושלמי לא נאמר רק חלתה כמו שנשאת והיינו דחייב ליתן לה כל מזונתה כאלו היתה בריאה ומיירי בשאינה מעלה לה רפואה דא"צ או שהוא רפואה הקצובה דאינו חייב וריטב"א גופי' לא מייתי לה בכתובות על זה דזה דאין חייב ברפואה דהיכי מוכח משם וכן הב"י בא"ע קי"ד לא פי' דיש ללמוד מזה דאין חייב רק לומד מירושלמי דאף זה בלא"ה אצלו ליתד שלא תמוט דאין חייב ברכואה מכל מקום חייב לתת לה דמי מזונות כמו בריאה וזהו שלמד הריטב"א מירושלמי אבל גוף הדין אין לו ראי' כלל מירושלמי. ולכן ברור דדין זה ספיקא דדינא היא דהתו' ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל הך דינא.
ח
וי"א דאם קיבל לזונו סתם וכו' ולענ"ד אין כאן מחלוקת כלל כי דעת הראשון שהוא דעת של רשב"א נראה דמיירי בנדר שקיבל לזון את עני דה"ל בתורת נדר דפיך זו צדקה וסתם נדרי' להחמיר ולכך הוא חייב לזון כל ימי חייו אם הוא עני תמיד או כל ימים שצריך היינו בנתעשר בנתיי' דתו ליכא מצוה צדקה ולא קריני' בי' בפיך וכו' ובזו מיושב קושי' הט"ז דהקשה אפילו א"צ יהיה חייב לזונו כמו הפוסק לזון בת אשתו דחייב לזונה אעפ"י דנשאת ע"ש ולפמ"ש ניחא דכאן משום בפיך זו צדקה אתינא עליו וכשאין צריך פסק נדרו והראי' דמביא הרשב"א שם בתשובה כפי שהעתיקו הב"י בא"ע סי' ק"ט הוא דאמרינן בפ"ג דנדרי' באומר יאסרו פירות עלי ופריך הגמ' כיון דאמר סתם לעולם משמע איירי בנדר ואלו אין כוונת רשב"א בנדר מה ראי' משם דבנדרים סתם נדרים להחמיר ועי' בר"ן בנדרים דף ד' דסתם נדרים לא קייצי וכתב הר"ן הטעם משום דיש בהו קדשי מזבח וקדושתן קדושת עולם ולכך הנודר סתם אסור לעולם ועיי' י"ד סי' רי"ח אלא ודאי דגם הרשב"א מיירי כאן בנדר ועוד ראי' דהרשב"א גופי' בחדושיו לגיטין בפ"ב מ"ש ע"מ שתשמשי אבא או שתניק בני כתב לענין ממון הדבר ספק באומר סתם אי כוונתו כל חודש או יום אחד במשמע והניחו בספק וצ"ע וכ"כ הר"ן ומ"מ בשמו וא"כ איך החליט כאן לחייבו הא הממע"ה חלא ברור דכאן מיירי מנדר ולכ"ע לעולם משמע כמבואר בי"ד סי' רי"א. אבל הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן י"ח נראה ברור דלא מיירי מתורת נדר אעפ"י שכתב לשון יפטור מנדרו כי הלא כל ענין התשובה סובב בראי' דאמרינן יד בעל השטר ע"ת ושם הטעם משום המוצא חבירו ע"ה וזה לא שייך בנדרים שסתמן להחמיר וספק איסורא לחומרא ומכ"ש בנדר שיש טעם הנ"ל גבי' ועיי' מ"ש הרא"ש סוף פרק שבועות שתי' ואף דרא"ש בתשובה הנ"ל הביא ראיה מן הנודר עשרין וכדומה דאזלינן בתר הפחות שם טעמא אחריני משום דהוא אמר דלא נתכוון לשום דבר וגם שם הטעם משום תפסת מרובה לא תפסת דא"א לומר דנתכוון לדבר מרובה א"כ אין לו סוף וזהו המדה ממדות שבתורה אבל בנדרים סתמן להחמיר ולא הביאו הרא"ש רק להתלמד דאמרינן אזלינן בתר פחות אבל מ"מ לא איירי בנדר אבל בנדר סתמא להחמיר ואין כאן סתירה במחברים וכן נכון:
ט
ראובן שקיבל וכו' עיין אורי' דפי' כפי מ"ש הש"ך ופשוט אך הרב בעל ט"ז הקשה דמשמע דחלקו של בעל צריך ליתן ואמאי לא יהיה כנדוני' חתנים בא"ע סי' נ"ג דאפילו כתב ופסק דאמרינן מ"מ פטור דאומדנ' דלא כתב אלא אדעת' שתהנה ממט הנשואה לו והוסיף להקשות על משנה דכתב לזון בת אשתו ה' שנים ומתה אשתו דמ"מ מחויב לזון חורגתו ולא אמרינן אומדנ' דר"ח ולכן ביקש הוא לחלק דר"ת איירי בפוסק שנכתב דהיא הכניסה לו אבל בפוסק סתם מזונות לא מצי לטעון כן והגאון מהר"ן בהגהותיו דחק בחילוק אחר דנדוני' עיקרה לבתו רק נצ"ב הן באחריותו של בעל אבל עיקרן לאשה משא"כ כאן הא גמר אומר לזון שניהם אך כתב לפי פסק רמ"א בא"ע דאף באב הפוסק לבנו שייך נדוני' חתני' אין מקום לחלקו מ"ש ועכ"פ שניהם שוין לדון באחד הפוסק מזונות לבנו ולכלתו או בתו וחתנו ומת בנו או בתו דמ"מ מתחייב לזון זמן הנפסק ממנו לכלתו או חתנו ע"ש ודבר זה זר ורחוק בסברא למאוד וכבר צווחו בי' קמאי והרב ב"ש בסי' נ"ב סק"ט ביקש לתרץ על הך משנה הנושא את האשה ופסק לזון את בתה דהתם שאני דבתה חי משא"כ הכא הבת מת וכל זה דוחק דאם זקפו במלוה על החתן מא"ל ואני לא הבנתי הקושיא שלהם כלל דהא בגמרא מדמי אומדנא דר' נתן שהוא לפי' ר"ת אפילו לאחר נשואין לאומדנא דראב"ע דס"ל מן אירוסין לית לאשה תוספת אבל מן נשואין אית לי' אפילו נשאה רק שעה אחת וכתבו התוספו' שם כתובות דף מ"ז ד"ה כתב לה וכו' דגבי' שאני דכותב לה בשביל חיבת חופה והא הוה להו חופה וכ"כ כל המחברים לשיטת ר"ת ולפ"ז בכותב לה כתובה ותוספת אפילו אלפים דינרי' והיה שעה א' לאחר נשואין אפילו לא נבעלה כלל זכתה מדינ' בהו דאומדנא שלו היא כשתכנס לחופה ולפ"ז מ"ש דכתב לה תוספת אלף דינרי' או דכתב לה להספיק בתה במזונות אף זו בכלל תוספת כתובה דמ"ש זו מזו ואי בשביל דכתוב' בלתי נגבית במות אשה בחיי בעלה וזה נגבית מה בכך סוף כל סוף איכא אומדנ' דכתב בשביל חיבת חופה והא היה לו ואף כתובת בנין דכרין יש אם מתה תיכף אחרי חתונה שנה א' וכיון שנשאת אפילו שעה א' כבר פסקה אומדנ' כל מה שהתחייב הבעל לתת לה וכ"כ הח"מ להדיא והשיג על רמ"א דס"ל באב הפוסק לבן ומת דאין לאשה בכתובה בו דלא פסק אלא ע"מ שיהנה בו והשיג הח"מ דכיון דהבעל נתחייב תיכף לאשתו לאחר חופה אף במה שביד אב זכתה דשוי יד הבן והאב ולא שייך ביה אומדנא והב"ש הסכים עמו וכן מהר"ן ואם כן באבי הבן אף דאיכא אומדנא מכ"ש בבן עצמו דלית ביה אומד' ותמהני מחכם צבי דהסכים לח"מ וא"כ מה קשיא ליה ואמת אף דמסתבר כן לא היה מלאני לבי לומר דאולי יש לחלק בשלמא בכתובה דכל עצמותו הוא לגבות באלמנותה או בגירושין ומ"ש מת תיכף או זמן מרובה ומי ישום גבול וקץ לזה אבל בכותב מזונות לבת אשתו אף דהוא בכלל תוספת כתובה נימא דלא נתכוון רק בחיי אשתו ואף דנכלל בכלל תוספת כתובה וטובת הנאה בשביל זה כבר קיבל בעת החופה כמ"ש מ"מ אולי יש לחלק אלא שראיתי הדבר מוכרח לפי' בעל עיטור שפי' באות המחאה דף ק"ה ע"ב על הא דפרכינן בירושלמי בהא דהנושא אשה וכו' ולא כן אר"י ור"ל הכותב שטר לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב דפטור ומשני עשהו כתוספת כתובה ופי' הב"ע דר"י ור"ל בירושלמי אין פי' דמתחייב במה שאינו מחויב כמו שהבין הרי"ף והתו' דהיינו הך דחייב אני לך מנה בשטר הנזכר שם בגמרא דידן רק שם פי' דטעה דסבר דהוא חייב ובאמת אינו חייב כהך עובדא דגינאי ולכך פטור ולפירש"י צ"ל הא דפריך מזה על הנושא וכו' במה יתחייב לזון דהא התם ליכא טעות וצ"ל דהקושי' הוא קושי' הט"ז דהרי כאן טעות דאלו ידע דאשתו ימות לא היה מתחייב עצמו כלל והרי זה ממש דמי' לעובדא גנאי וכ"כ הב"ע כסבור הוא לזון את אשתו כבתו והרצון כך כמ"ש דסבור אם יהיה אשתו עמו דיזון שניהם אבל במות אשתו לא היה דעתו לכך וזהו הקושיא וכן הקשה בריש אעפ"י דלא יהיב חייב דאלו ידע דהוא ימות תיכף לא היה מוסיף לה כ"כ ומשני ירושלמי עשהו כתוספת כתובה והוא הדבר שכתבתי דזהו בכלל תוס' וכמו דתיכף חל שעבוד תוספת וכמ"ש בירושלמי ריש פרק אעפ"י דמוסיף לה כמה בשביל שתבעל אף זה חל תיכף וכמש"ל והדבר מבואר ואפילו לשיטת הרי"ף וסייעתו דלא פי' כן בירושלמי כמ"ש ב"ע רק מפרשי דס"ל לר"י ור"ל דאפילו אינו טועה מ"מ לא מצי להשתעבד במה דאינו חייב מ"מ סברת ב"ע במקומו ומה שהוא מבאר ומפרש בירושלמי י"ל כן מסברת חוץ ובפרט דאף לפי' הרי"ף צ"ל כן בירושלמי דהקשו הא אינו חייב לזון ומה יועיל להתחייב עצמו לזון ותי' דנכלל בכלל תוספת כתובה וחד דינא אית ליה וע"י דנבעלת לו מכניס עצמו לחיוב א"כ אין כאן מקום לקושי' הנ"ל וזה ברור ומעתה מה שהקשו אהך תשובת רשב"א היינו לשיטת רמ"א שהעתיקו דלרשב"א גופי' בלא"ה לק"מ דהוא לא ס"ל בנדוני' חתנים כר"ת רק כרי"ף ורמב"ם ורש"י אף גם לרמ"א לא קשה חדא די"ל דלרמ"א קמ"ל דפטור מחלקה לכ"ע אפילו לשיטת רש"י החולק אר"ת דאין יורש בראוי ונ"מ אי תפסו דמפקיני מיני' משא"כ מזונות שלו תלי' במחלוקת ואי תפס החתן ל"מ מיניה כמ"ש הרמ"א א"ע סי' נ"ב אף גם הא בררתי בא"ע דדוקא בפוסק לבתו לנכדו אמרינן כן לדעת ר"ת אבל בפוסק ליתומה אחרת לא דאל"כ הך דנחלקו בי"ד סי' רנ"ג בנדר מעות ליתומה והיא מתה מי יורשי' ומדברי כולם נלמוד במתה אחר נשואין דיורשי' זוכי' במעות ועיין תשובת מ"ב וקשה הא הוי נדוני' חתנים דר"ת אלא ברור דלא נאמר אלא בפוסק לבתו דכל דעתו שתהנה בתו אבל הנודר להשיא יתומה דעתו למצוה והא אתקיים מצותו וזהו ברור ומיושב מ"ש הב"ש בסי' הנ"ל סוף ס"ק ח' להקשות על מהרש"ל וב"ר דהפוסק לבתו ומתה דלא זכו יורשים דמ"ש מהנודר ליתומה דנחלקו בו חכמי דור ולק"מ דביתומה ליכא אומדנא ובבתו איכא אומדנא וא"כ אף כאן לק"מ דכאן לא מיירי בבתו כמ"ש בתשובת רשב"א להדיא וכדמשמע מש"ע וא"כ לא שייך אומדנא כלל ואחר שבררנו כן הדרן לסברא ודעת נוטה דאף במזונות שייך אומדנ' ובפרט לפי מש"ל בב"ע הדבר מוכרח מירושלמי דעל זה סובב קושי' ירושלמי דנימא ביה אומדנא ולכן ברור לדינא דאין לחייבו במזונות ואומדנא חזקה היא ומ"מ למעשה אני חוכך הואיל וכבר הורה זקן הט"ז והסכים עמו חכם צבי הגאון ז"ל והב"ש ז"ל ולכן רואה אני תמיד לפשר כפי אפשרי ונראה דכל זה לאחר שנת חזרה אבל תוך שנת חזרה דתקנת' הוא משום ותם לריק כחכם ואפילו בא ליד החתן מוציאין מכ"ש דאין לחייב במזונות והיש יותר עגמת נפש ממנו ובלי ספק דהיה בכלל תקנה ובזו אין כאן ראיה לט"ז כלל דשם לא מיירי מתקנת שום וכמ"ש במשנה.
י
המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם כתב הכה"ג בהגהת ב"י אות ס' דהמתחייב עצמו ליתן כל מה שיוציא הדקל דבריו קיימים אם מת המתחייב קודם שבאו הפירות לעולם פטורים היורשים לכ"ע אפי' למ"ד בדאקני דא"י לחזור קודם שלקח הקרקע עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דהא התו' והרא"ש בריש פרק אעפ"י כתבו דכתובה הוי שעבוד לדבר שלב"ל דהא אין משתעבד אלא לכשתתאלמן ותתגרש ואין מחויב עכשיו כלל וגם אין לו נכסי' דנימא דיחול שעבוד על נכסים ומ"מ גבינן והביאו ראיה מהא דש"ח מתחייב אם יגנב או יאבד אף דהוי שלב"ל ואין לו נכסים ע"ש הרי דמתחייב לדבר שלב"ל ומ"מ אם מת מחויב' היורשים לשלם אלא ברור דיש הבדל אם אומר אם לא אתן לך פירות דקל שיצאו אתן לך כך וכך דמים א"כ מתחייב בדמים תיכף והוי דבר שבא בעולם רק תלי' בתנאי שלב"ל בפירות דקל ודבר זה מתחייב להדיא בחיוב גמור ואף יתומים מחוייב' לשלם והיינו כתובה וש"ח דאמר אם אמות אתחייב לך מהיום הרי חיובו תיכף חל וזהו רק תנאי שתלה בדבר שלב"ל אבל אם אמר סתם הריני מתחייב ליתן לך פירות דקל א"כ אימת חל בשעה שיצאו פירות דקל לעולם ואז כבר מת וחיובו ספו תמו והיורשים פטורים ודבר זה נלמוד להדיא מתשובת מהר"מ במרדכי פ"ק דב"מ בא' שאמר אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב מעכשיו לתת לך עשרה זקוקים ומת קודם שגדל הבן והבן לא לקח בת הנ"ל לאשה ועלה בדעת מהר"מ לחייבו ליתומים דאף שתלה בדבר שלב"ל מ"מ כיון דהמתחייב והמקבל בעולם רק תלה התנאי בדשלב"ל קנה והביא ראיה מריש פרק המפקיד דאמרי' נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלם לי הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו דמשמע דקנה אפילו לרבנן דפליגי אר"מ ש"מ הואיל והכל בעולם רק תלה בתנאי שלב"ל קני' ע"ש ולבסוף נתן טעם לפטור יתומים משום דאנוס משמע לולי זה היו מתחייבים יתומים אף דהיה מתחייב ותלה הדבר בדשלב"ל ומדטרח להביא ראיה מהך דמפקיד דכה"ג הוי דבר שבא לעולם ולא אמר בפשוט דבחיוב אף רבנן מודים דיכול להתחייב אף בדבר שלב"ל אלא ודאי דבמת פקע חיובו רק הואיל והתחייב בעשרה זקוקים ותלה רק תנאו בדבר שלב"ל בזו נתחייב וחל אבל באמר סתם חיוב על דבר שלב"ל במותו פקע חיובו וא"ש ואין מהר"ם סותר כלל הפוסקים דיכול להתחייב בדשלב"ל ודינו של הכה"ג נלמוד ממנו והיינו כפי שחלקתי דיש חלוק בין מתחייב להדיא או תלה תנאו בו ולכך הוצרך מהר"ם להביא ראיה מפרק המפקיד דלולי כן לא היה מועיל במה דמתחייב דבמותו בכה"ג פקע חיובו וא"ש והכל מסכים לדברי תו' בפרק אעפ"י ועיין תו' ריש פרק נערה שנתפת' ד"ה רבי שמעון וע"ש:
יא
חייב בכה"ג הבי' קושיא וכן ראיתי בשארי מחברים דאם כן הא דאמרינן בבבא בתרא ובקידושין יכיר למה לי הא אי בעי ליתן מתנה הא מצי יהיב ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא מצי לומר בלשון חיוב הריני מתחייב לך חלקך פי שנים כפי שיגיע בנכסים שיהיה לו שעה אחת קודם מותו ויתנה דיפטרו היורשים מאונסים כאלו היה יורש וכדומה ועיין שם שדחק ולא קשה מידי דאם הוא אין לו רק מטלטלים אם יאמר בלשון חיוב הרי עליו רק חיוב בעלמא והרי הוא כב"ח דעלמא וא"כ אם ימות לא יתנו לו יורשי' דבר דמטלטלין דיתמי לא משתעבדו לב"ח משא"כ באומר שהוא בכור וקושית הגמרא ממתנה ושוה הוא במקרקע ובמטלטלין והא ל"ק דהרי יכול לשעבד לו מא"ק דהתורה דברה בכל אדם ואפילו לית ליה קרקע כדמשנינן בגמרא בכמה דוכת' ואולי קושיתם לשיטת רשב"א בקדושין דסבירא ליה מדאורייתא אף מטלטלין דיתמי משתעבדי' כמו קרקעות מיהו לשיטתו בלאו הכי לא קשה מידי דרשב"א סבירא ליה בשעבוד דאקני יכול לחזור בו קודם שבא לעולם ויש לומר דסבירא ליה כרמב"ן לקמן בסי' קי"א דאף לגבי יורשים בעינן דאקני ואם כן אלו לא כתבה התורה יכיר דנאמן לומר זה בני בכור רק ה"א דמהימן מתורת מגו דמתחייב עצמו נגדו אם כן באין לו נכסי' אז רק נכסי' שנפלו אח"כ הרי מתורת חיוב יכול לחזור מדאקני וא"כ אין היורשים מחוייבים לשלם לו חיובו דהא בעינן דאקני ואף דאמר דאקני הרי חזר בו וא"כ באמר זה בני בכור ג"כ יכול לחזור בו ולומר שקר הגדתי דהא כל נאמנותו מתורת מגו דמתחייב עצמו ובמתחייב עצמו הרי יכול לחזור בו כיון דאין לו נכסים רק דאקני והרי יוכל לחזור ואין היורשים משועבדים כלל להתחייבות שלו ואף באמר זה בני בכור יכול לחזור ולכך איצטרך יכיר דנאמן וכיון שאמר זה בני בכור לאו כל כמיני' תו לחזור בו ולומר שקר הגדתי ולק"מ מיהו נראה דיש לכה"ג ראיה דצ"ל כמ"ש התו' בכמה דוכת' דאין לך אדם שאין לו קרקע דאל"כ מה פריך הגמרא והא בעי ליתן ליה מתנה דלמא איירי דיש לו מטבע מופקד ביד אחר ומכ"ש הא דפרכינן לר"מ בנכסים שנפלו אח"כ דלמא נפל מטבע ובמה יקנה אותו במשיכה ליכא דלימשוך ליה ובקנין הא אין מטבע נקנה בק"ס ואי א"ק הא לי' לי' קרקע או אפילו למ"ד מטבע נקנה בק"ס כיון דקי"ל קונין בכליו של קונה א"כ אם בנו קטן דלית לי' דעת לזכות בעצמו הסודר לאביו ולאחרים א"א דאין שליחות לקטן כמבואר בש"ע סי' קכ"ג גבי גוי במה יזכה ומכ"ש לר"י דד"ת משיכה אינו קונה ואפילו במתנה ועכצ"ל. דאין לך אדם שאין לו קרקע ודברי כה"ג במקומו מיהו נראה דבלא"ה לק"מ דיש להקשות לריב"ב דיכול לומר על מי שראוי ליורשו שיטול פי שנים אפילו פשוט ל"ל קרא יכיר הא בלא"ה אית לי' מגו דיכול לומר דירש ועכצ"ל דאיצטרך להיכי דאין מוחזק בבנו כלל וכ"נ מפירשב"ם והא דקי"ל דנאמן לומר זה בני היינו השתא דכתיב יכיר וילפינן פשוט מבכור אבל בלא"ה אף על בן פשוט א"נ ולפ"ז דאיצטרך קרא אף על בן פשוט קשה מה פריך הגמרא הא איצטרך כגון ראובן שאביו יעקב חי והוא ראובן מת וקודם מותו אמר בנו לוי בנו וזה א"א ליתן נכסי אביו יעקב במתנה דקי"ל בן שמכר בנכסי אביו בנו מוציא מיד לקוח' אבל השתא דאמר בנו נאמן דיורש בראוי כבמוחזק ועכצ"ל דהיינו תי' הגמרא כשנפלו לו שהוא גוסס ומכ"ש בנכסים דלאח"כ ולפ"ז אין מקום לקושי' הכה"ג דמה בכך דמחייב עצמו אפילו אלף חיובי' אינו מועיל לראובן נגד בנו לוי שיטול בנכסי אביו יעקב כי היורשים יאמרו אנא במקום אבוה אבא קאתינא כדלקמן סימן ק"ד בסופו ושפיר איצטרך יכיר ודו"ק.
יב
או קיבל אחריות וכו' הרב הש"ך בס"ק כ' דדעתו בקיבל אחריות גרידא ולא אמר בפי' באחריות שמתחייב בחיוב גמור להעמיד המקח דאז מחויב מכח חיובו אין מועיל האחריות דקנין אין כאן אף אחריות אין כאן ובאמת דדבר מוכרח מגמרא דב"מ דף ט"ז בחזר ולקחה מבעלי' ראשוני' דפריך הגמרא במה קניא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הא איירי שם באחריות כדאמרינן שם דף ע"ב ע"ב ע"ש ואם כן הרי מחויב להעמיד לו המקח אף דמכר מה שאינו ברשותו ואם כן כיון דהגיע הדבר ברשותו פשיטא דזכה בו הלוקח מכח אחריות שלו ומה צורך לטעם דניקו' לי' בהמנו' או דלא ליקרי' גזלנא הא מחויב להעמיד מקחו א"ו דמכירה אין כאן אחריות אין כאן ושפיר פריך במה קני' וכו' והדבר מוכרח אבל הא קשיא לי דא"כ דקבלת אחריות בלשנ' הנזכר בגמרא אנא איקום וכו' והן ועמליהן ושבחן וכו' לאו דקבל חיוב גמור בפ"ע הוא רק דינו כסתם אחריות דאמרינן בי' מתנה אין כאן אחריות אין כאן ולכך אם נתן לו קרקע מה שירש מאביו וקיבל אחריות כנ"ל אינו מחויב להעמיד לו ואם כן במכר לו שדה בק' וקיבל אחריות על השבח שנתייקר השדה בר' דחייב לשלם לו הר' אפילו נמצאת שדה אין שלו והכיר בו שאינו שלו לקמן בסי' שע"ג דעת רמ"ה וריטב"א ולמה נשתנה הק' הנשארים מן מתנה דמ"ש ואף בזה נימא קנין אין כאן דהא הוא אינו שלו אחריות אין כאן ואפילו החולקים על רמ"ה לקמן הטעם משום דמחזי כרבי' אבל לא מהטעם הזה דאין כאן שעבוד אחריות כיון דגוף הקנין בשטר והשטר חספא בעלמא ואולי יש לחלק בשלמא במה שמזכיר במתנה דאמר הריני נותן לך ק' זהו' וקיבל עליהם אחריות אין שאחריות חיוב בפ"ע רק הוא סובב על המתנה ואמרינן מתנה אין כאן כו' משא"כ בנתן לו ק' או שדה שוה ק' ומקבל אחריות בעד ר' א"כ הנך ק' זהו' הנותרים לא היו נכללים במתנה רק באחריות והן ענין בפ"ע ולא שייכי למתנה ולכך חייב לשלם דהא יש עליהן חיוב בפ"ע ואין ענינם למתנה ולכך גובה שבח דשבח לא נזכר במכר דהא מכר רק השדה ופירש לו אחריות בשבח הרי מתחייב בשבח ואף דריב"ש בתשובה סי' ר"נ כתב להדיא דדמי מי שנתן קרקע של בנו להך דפי' לו את השבח ע"ש צ"ל דשם היה באחריות התחייב' גמור כמבואר שם ויליף אהדדי כי היכי דאמרי' בסתם אחריות דשבח דחייב אף דאינו שלו ה"ה דאמרינן דחיוב' במתנה נשאר אף דאין הקרקע שלו רק התחייב לסלק ערעור בנו מעליו ועל אופן זה הקישן הריב"ש אהדדי וצ"ע:
יג
חייב כתב הש"ך דאף דהוא קצוב דאמר אני מתחייב ליתן לך בית זה שאירש מאבא מכל מקום אינו גובה ממשעבדי למ"ד דלכך אין מוציאין מזון האשה וכו' מפני שאין כתובים ופי' רש"י ותו' דהואיל דאין באותו זמן לא מיקרי כתוב ולא כתב זה אלא לשיטתו דסבירא ליה דקנו מינ' לא דוקא אבל לפי מה שכ' בש"ע דקנו מיני' פשיטא דגובה ממשעבדי דהא פרכינן עליו מהא דהיא נזוני' מנכסי' משועבדים ומשני בדקנו מיניה וכתבו התו' בד"ה בשקנו אפילו לבנות לולי טעם צררי אתפס' היה קנין מועיל למשעבדי דקנין אלי' מכתיבה ובטור א"ע סי' קי"ב דאי כתב שטר לבנות גובה ממשעבדי ש"מ דאפילו כתיבה גרידא מהני משמע שם אפילו לא היו בנות בעת כתיבה כלל הרי דסבירא ליה דכתיבה מהני וצ"ל דסבירא ליה לחלק בשבח אין שטר מיוחד על כך ועיקר השטר משום קרן ולכך אין לו קול אבל בבנית דכתב לי' שטר בפ"ע יש לו קול ואולם הש"ע בסי' קי"ב השמיט הך דכתב ליה שטר אבל נקט בשקנו וכבר כתבתי דהשמיטו משום דסבירא ליה מפני שאינו קצובים אבל עכ"פ נלמוד דסבירא ליה בקנין מהני שעבודא לטרוף משעבדי ולכן בקנין ודאי דגבה ממשעבדי אבל בכתיבה לחוד צ"ע כי מדברי טור ורמ"ה הנ"ל משמע דבשטר מיוחד אף בכה"ג גובה ממשעבדי ועיי' סי' קי"ד בא"ע ובב"ש שם:
יד
והוא שקנו מידו הקשה הרב הש"ך למה צריך קנין הא המחבר פוסק בסי' מ' כרמב"ם דיכול להתחייב אעפ"י שאינו חייב לו כדקי"ל חייב אני לך מנה בשטר והבעה"ת לשיטתו אזיל דפוסק בסוף שער ס"ד דא"י להתחייב בלי קנין ולכך מצריך פה קנין אבל למחבר קשה והניחו בצ"ע ואני תמה אנה מצא זה בבע"ת דיסבור חייב אני לך מנה בשטר בעי קנין ואיה מקומו והא כתב להדיא שער ס"ד ח"ד וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפילו לא אמר א"ע חייב וכ"ש אי אמר א"ע דבהא אפילו ר"ל מודה וכ"ש אי קנו מידו וכו' הרי דמשוה ליה לכ"ש אבל באמת אפילו בלי קנין מתחייב לר"י דקי"ל כוותי' ואולי הגי' שלפנינו בסוף פסקא הנ"ל דנאמר ואע"ג דלא אמר א"ע ואי קיבל על נפשי' לאו חיובי מחייב בקנין ע"כ אטעתי' צ"ל ומזה פי' דלאו חייב עד שיהיה קנין והיא שגגת המדפיס כי כך ואי קיבל' על נפשי' לאחיובי מתחייב כקנין והיינו כמ"ש דאי קיבל להתחייב מתחייב כאלו עשה קנין וזה פשוט ובגוף הקושי' למה צריך קנין תמהני הלא הש"ך גופי' בסי' מ' הנ"ל הסכים בישוב הפוסקים דס"ל דמחייב עצמו בלי קנין בהא דאסקינן גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דוקא קנין ותי' הואיל ואינו חיובו בהחלט כי אם בדרך תנאי אם תגנב או תאבד אתחייב לא מתחייב רק בקנין ועיימש"ל בזה כי ברור ופשוט בדעת הלזו וא"כ כאן הלא הוא רק בדרך אפשרי אם יבא הדבר לרשותי אתחייב ליתן לך והוי כמו מתנה ש"ח וצריך קנין וכן משמע ברא"ש ובתו' פרק אע"פ דבכה"ג בעי קנין כמ"ש ראי' מהך דמתנה ש"ח וכו' וטרחו לחלק דלא הוי קנין דברי' ע"ש ומבואר דבעו קנין.
טו
דכל האומר נתתי וכו' צ"ע על הרמ"א דהביא דין זה מה דנראה דלא קיים להלכה דהא לקמן בסי' ק"צ הביא הב"י דעת הר"ן דהך שטרי דידן שטרי קנין הם ולא שטרי ראיה ואע"ג דכתבינן בשטרא שנתתי ושמכרתי אינו לשון הודאה אלא לשון שנותן עכשיו כדכתיב נתתי השדה וכו' וראיית הר"ן מהא דאמרינן בהשולח דף מ' ע"ב האומר נתתי השדה לפלוני ר"מ אומר קנה אר"י וכולן בשטר בשלמא אי פי' לשון מתנה לכך בעי ר"י שטר דבמילי לא מקני אבל אי נתתי לשון הודאה מה צורך לשטר זהו עיקר הוכחת הר"ן ולכך פסק המחבר לקמן בסי' ק"צ דהני שטרי דידן שטרי קנין הם והרמ"א לא הגיה עליו ולא הזכיר דעת החולקים כלל וא"כ ליתא להך דינא דכיון דהוא לשון קנין א"כ בעינן כל אופנים הנזכרים במחבר דיחול עליהם הקנין והראב"ד החולק ס"ל כדעת הרא"ה וי"א דשטרי דידן שטרי הודאה נינהו ומהך דגיטין דבעינן דוקא שטר צ"ל לדעתם או כמ"ש הר"מ בתשובה סי' צ"ב דמיירי שם דידוע דלא נתכוון להודאה רק לקנין או די"ל דלולי השטר יכול לטעון משטה הייתי או שלא להשביע הודיתי כדלקמן סי' פ"א ע"ש אבל לפי דלא ס"ל הך וקי"ל דהוי שטרי קנין ליתא להך הנ"ל ול"ל כיון דמתפרש בי' גם לשון הודאה א"כ לא שייך בי' יד בעל השטר עהת"ח משום דע"כ מתבטל השטר ובכל מקום דהשטר בטל לגמרי לא דנין בי' יד בעל השטר עהת"ח דהא מבואר לעיל במקום דיש לחוש דלא ידע הדין אמרינן אפילו דנתבטל לגמרי וכאן לאו כ"ע גמירי דאין מטבע נקנה בחליפין ועיי' לעיל סי' מ"ב סק"ו מ"ש בתומים וא"כ דין זה צל"ע. כי נראה ברור דלא קאי להלכה וגם בס' בני יעקב עמד בזה והניחו בצ"ע:
טז
אם אינו חב לאחרי' וכו' הא חב לאחרי' אינו נאמן ואין בידו ליתן השטר בכומ"ס דהא לא עשו בשטרות תקנות השוק א"כ אף דיהיה ביד ראובן בכומ"ס מ"מ יבאו ב"ח המוקדמי' לגבות בשטרן והק' הט"ז דמה פסידא איכא לב"ח שלו דהא השטר ביד ראובן ואין להוציא מידו וא"כ מהכ"ת יפרע הלוה דיאמר החזר לי שטרי וזה א"א שלא ברצון ראובן וא"כ סוף כל סוף לא יגבו ב"ח של לוי ועיי' לקמן בסי' ס"ו בב"י שהביא בשם הבעה"ת מחודש יו"ד ע"ש ולק"מ דמלבד דמ"מ חב לאחרי' דאולי יפייסהו הב"ח של לוי ללוה לשלם להם כנגד פסק ב"ד ולא ישגיח אם השטר ביד ראובן וא"כ איכא צד חיוב לב"ח של לוי אף גם דבאמת בנדון זה דחייב לאחרים לכ"ע מוציאין השטר בע"כ שלא בטובתו מיד ראובן דבשלמא לקמן בסי' ס"ו הנ"ל טוען ראובן לקחתי ואלו האמת כדבריו היה זוכה בשטרו רק דאין לו ראי' ואינו נאמן א"כ לגבי שטרו שתופס נאמן לומר כומ"ס היה לי ואבד ולכך אין מוציאין מידו משא"כ כאן דשטר נכתב על שם לוי ואף דנימא דלוי מכרו לראובן מ"מ מוציאין מידו דהא ב"ח מוקדם ואיירי שכת' להם מא"ק א"כ אין לראובן שום טענה ובע"כ מוציאין מידו ליתנם ללוה כדי שיפרע לב"ח של לוי המוקדמי' לפי טענת של ראובן ששלו שלקחו ולק"מ דבנדון כזה מוציאין השטר:
יז
אין כופין אותו בטור הוסיף אם עשה ענינו בסתם ושמעון מערער ואמר אעפ"י שלא היה ממון שלי מ"מ זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וצוית לעדי' לכתוב שטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון גילה בדעתו שהוא שלו וע"ד אמנה כותב על שם שמעון והש"ע השמיטן ולא ידעתי טעמו והגי"ת בשער נ"א חלק ט' כתב דריב"ש בסי' ר"נ דכתב במצוה לכתוב שטר ע"ש בנו הקטן דיכול לטעון כשיגדל שזיכה לו חולק על דינו של הטור ומריב"ש אין ראי' דכל הטעם של הטור הואיל וצוה ליתן שטר בידו ושם לא סגי בלא"ה וכי ימסור לקטן ובחנם דחק הבני שמואל אבל מ"מ האמת דריב"ש נמשך אחרי דעת רשב"א דמצאתי בחדושי רשב"א לב"ק בפרק הגוזל קמא הביא דעת התו' בקנה שדה וכתבן בשם ר"ג אם בא ר"ג לערער ולומר שזכה בו הואיל וכתב השטר בשמו אם לא הודיע לעדים מתחיל' שהוא כתב רק שלא להשביע טענתו טענה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל שם בחדושיו וא"כ הדבר במחלוקת שנוי' ואולי הם מיירי דלא אמר לעדים שימסרו השטר לידו אבל באומר כן לעדי' ה"ל כאומר להם להדיא דשטרא שייך לו ולא לר"ג דאל"כ מה מקפיד על מסירת שטר לידו וצ"ע כי זה דוחק בלישנ' דרשב"א שם בב"ק ולכן נראה דמטעם זו השמיטו הש"ע אמנם אחרי כותבי זה ראיתי דברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ו ה' דהאריך הרא"ש לומר הא דאמרינן אם בא לכתוב אין כופין מהכ"ת נכוף אולי הלוקח כבר זכה בשדה דזכין לאדם שלא בפניו ואפילו הלוקח מודה חיישינן לקנוני' ומפרש הרא"ש דבריית' איירי דבא הלוקח והודה שהוא של ראובן ולא היה סיפוק בין הכתיבה וההודאה כדי לעשות קנוני' ע"ש והרי מבואר דלא ס"ל טעם הטור הואיל ושטר נמסר לידו לראובן אין טענה ללוקח שזכה בו וא"כ צ"ע טובי איך סתם הטור דלא כדעת אביו ז"ל בתשובה ואולי ס"ל לטור לחלק במקח כיון שקרקע ניקני' בשטר א"כ במצוה לכתוב שטר בשם לוי הוי כמזכה לו בשדה משא"כ בשטר הלואה דהוא רק שטר ראי' ועיקר הוא המעות וא"כ צריך זכי' על המעות ולא מהני בזיכה השטר ובמעו' לא אמר שמזכה לו לא אמרינן דזכה לו ומ"מ צ"ע:
יח
אפילו לא פירש וכו' מקור דין זה הוא בב"ק דף ק"ב ע"ב דאם לקח שדה וכתבו לו שטר בשם ריש גלותא דקתני בברייתא אין כופין אותו למכור ואם אמר לו ע"מ כופין ומפרש אביי דאין כופין המוכר לחזור ולכתוב לו שטר אחר על שמו ופריך הגמ' ואם א"ל ע"מ פשיטא ומשני כגון דאמר לעדי' קמי דידי חזו שטרא אחריני קא בעינא מהו דתימא מצי א"ל שטרא מהאיך דשקלת בשמי' קאמר קמ"ל זהו המקור שהדין הנאמר בסעיף זה נובע ממנו ואולם הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין הלכה ה' כתב כנ"ל דאין כופין וסיים ואם התנה עמו בתחיל' ואמר לו לעצמי קניתי וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה ה"ז כופהו לחזור ולכתוב שטר אחר בשמו עכ"ל והשמיט הך דאמר לעדים חזו שטר אחרינ' וכו' הנאמר בגמ' והכ"מ כתב רבינו סתם הדברים או דמשמע לי' בכלל הלשון הוא או שלא היה נוסח שלו כן בגמ' ובב"י לקמן סי' קפ"ד הניחו בצ"ע ואולם בש"ע סי' קפ"ד ס"ג הביא דעת רמב"ם כנ"ל דאם אמר כן למוכר דאינו כותב בשם אחר רק שלא ידעו שהוא הקונה חייב לכתוב לו שטר אחר וכאן כתב דינו כפי הנזכר בגמ' ופוסקים דאם אמר לעדים וכו' וכאן לא הביא דינו של רמב"ם כלל דאם אמר ללוה שהשטר שכתוב בשם אחר הוא רק שלא ידעו כי הוא המלוה דצריך לכתוב ש"א וצ"ע למה השמיטו בכאן ועיין ביש"ש לב"ק דטרח לישב דברי רמב"ם ע"ש ואולי ס"ל למחבר דמה בכך דאמר כן ללוה או למוכר וגילה דעתו דאין המקח והלואה של פלוני הכתוב על שמו רק לו לבדו וכי בכך יתחייב בשטר אחר הלא אפי' אמר לעדים כתבו לו שטר יכול לחזור בשטר כדלעיל בריש סימן ל"ט ומכ"ש פה דלא אמר להדיא כתבו לו שטר וצ"ל דלעיל שייך לאפושי דשטרי משא"כ כאן דמ"ש דתמור זה השטר יחליפו לו בשטר ראשון ואין כאן אפושי דשטרי וכ"כ הגהת הרא"ש בפ' הספינה תי' על קושי' התו' מהך דנמחק ע"ש אך זהו במקח דעדים מוציאין קול בשטר פלוני מכר שדה פלוני דודאי מוציאין קול איזה שדה הנמכר כדאמרינן לקמן בהל' חזקת לגבי מחאה דהוי מכירה שטר מחאה ש"מ דקול יוצא להשדה הנמכר וא"כ ליכא אפושי שטרא ואפושי קולות מ"ש דיוצא קול פ"א או פעמים הכל על שדה אחד וידעו כי הכל אחד הוא כי א"א למכור שדה א' פעמים וכיון דליכא קפידא בגלוי דעת כל שהוא כופין כמ"ש מהרש"ל דבלי טעם הוא בכלל כופין על מ"ס וה"מ במכר אבל בשטר הלואה אם עדים יוציאו קול שלוה מנה ועוד יוציאו שני' קול פלוני לוה מנה וכי ידעו העולם שזה מנה הראשון וזה מנה אחרון והרי זילי נכסי' וא"כ איכא קפידא גמור ואין לכוף אותו בגילוי דעת בעלמא עד שיהיה מתנה בעדי' בפי' ולכך נראה דהשמיטו המחבר כיון דלא נזכר ברמב"ם גבי שטר הלואה. אמנם בגוף ישוב לרמב"ם נראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפוסק כרבא בב"ב דאותיות א"צ ראי' והיינו לגבי מלוה א"צ ראי' דנאמן לומר שטר כומ"ס היה לי ואבד רק לתבוע מלוה יכול הלוה לומר אייתי ראי' דמכר לך ואל"כ לאו בעל דברי' דידי את כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה ועיי' סי' ס"ו סי"א ע"ש רק י"ל ה"מ בשבא להוציא מלוה אבל בלקח שדה ומוחזק בו ושטרו הכתוב על שם אחר בידו בזו אם בא המוכר לערער מה בעית בארעאי הלא יכול לומר לו לאו בעל דברי' דידי את הרי מכרת הקרקע ומה איכפת לך והריני מוחזק בקרקע ואם יבא הפלוני שהשטר כתיב בשמו ויטעון לי' היתה מזכה בשטרך שכתבתי על שמי הלא נאמן במגו דלקחתי ממך ושטר כומ"ס היה לי ואבד ואם כן אין כאן חשש דיבא השני לטעון עליו ואין צריך שטר מהשני ואם כן קושי' הגמ' במקומו באמר לעדים עוד שטר אחר תכתבו בשמי מה קמ"ל ול"ל דה"א דיכתבו לו שטר מן אותו שנכתב שטר על שמו הא לא צריך כמ"ש וא"כ מה אמר לעדים הללו שיכתבו מן הלוקח שטר אחד והרבה עדים איכא בשוקא ואי דאמר להם למען ידעו ולא יוכל אותו פלוני לטעון שלי הוא דהא נאמן במגו ועכצ"ל דנתכוון דיכתבו לו שטר אחר בשמו האמיתי ואין כאן רבותא כלל. וכמו כן לא קשי' על דינו של הרמב"ם באמר למוכר דלכך כותב אותו על שם פלוני שלא להשביע דה"ל כהתנה שיכתוב שטר אחר על שמו ולא אמרינן דלכך א"ל דיעיד לעת הצורך שלא זיכה בשטר ההוא לפלוני הנכתב על שמו דזה א"צ דבלא"ה נאמן במגו הנ"ל אך זהו לפי דקי"ל כרבא דאמר כן ב"ב דף קע"ג דא"צ להבי' ראי' אבל הסוגי' בב"ק אזלא לאביי כדאמר התם אמר אביי והוא ס"ל צריך להביא ראי' וא"כ שפיר י"ל בדינו של רמב"ם דלמא אמר לי' כדי שיעיד שלא זיכה לפלוני בשטר דהא צריך לראי' וגם לא קשי' בגמ' פשיטא די"ל כהנ"ל דלשטר מהלוקח נתכוון ובכוון אמר להך עדי' שידעו כי לא זיכה בו וטובא קמ"ל וא"ש ודוק. ולפ"ז גם בזה יפה עשה המחבר שלא הביא דין זה בנדון דשטר הלואה דכאן שפיר י"ל דלכך אמר כן ללוה כדי שאם יתבע מעותיו לא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את דהא הוא בא להוציא המעות מיד הלוה ולזה א"נ לומר כומ"ס היה לי ואבד ולא דמי למקח שדה דהוא מוחזק בשדה ולגבי הלוקח נאמן כנ"ל ויהיה איך שיהי' לדינא נראה ברור דכאן בשטר הלואה לא מהני הך אמירה ללוה ובלא"ה הרמב"ם יחיד בדבר הזה ולא מצינו לו חבר במחברי' קדמונים והבו דלא לוסיף:
יט
הדין עם הקהל הסמ"ע כתב דעיקר הטעם משום דכך מנהג שם שכותבי' על שם יחיד חכירות הקהל ולכך הקהל נאמני' אבל בלא"ה התופס שטר נאמן ויכול לטעון שלא להשביע הייתי מכוון. ואולם הש"ך חולק וס"ל מסתימת הש"ע משמע דאין טעם משום דכך מנהג רק הואיל וכתב בי' מחכירות הקהל ולא שייך שלא להשביע הואיל ונכתב קודם חתימת עדים ולי נראה דתלי' במחלוקת הפוסקים בס"ק י"ז דאי אמרינן דנאמן שהם שלו אף דכתב ע"ש אחר הואיל ושטרו בידו צ"ל כאן כל נאמנו' של קהל תלוי במה שכך המנהג דאל"כ נאמן על שטרו בידו וכי עדיף מ"ש בתוך השטר שהוא מחכירות הקהל מאלו כל שטר נכתב על שם אחר. משא"כ לדיעו' דס"ל דאינו נאמן ויכול האחר לטעון שלי הוא וזכיתי בו א"כ ודאי אין צריך לומר הטעם פה משום דכך מנהג העיר רק זולת זה טענינן לבני קהל' דשלהם הוא הואיל וכתוב בי' על שם חכירות הקהל ושלא להשביע לא שייך הואיל ונכתב קודם חתימת העדי' בכל אופן. ולכך הש"ע דהשמיט לעיל הך דינא ונמשך כמש"ל אחרי דעת רשב"א וסייעתו נמשך פה ג"כ שהשמיט הך טעמא דהואיל ומנהג הוא כך וא"כ במחלוקת שנוי:
אורים ותומים, אורים
ס׳
א
הרי זה טורף מקרקעות אפי' לא כתב לו אחריות קי"ל אחריות ט"ס הוא ואי גם בדאקני אמרינן ט"ס הוא ע"ל סי' קי"ב:
ב
ודאנא כו' ואי יכול לחזור קודם שקנאם בזו ג"כ מחלוקת רבוותא ועיין לקמן בסימן קי"ב מ"ש בזה באריכות:
ג
לשעתו פי' אפילו אינם ממכר עולם מכל מקום אינו גובה מהם ש"ך ועיין לקמן סי' קי"ד מ"ש שם:
ד
נהגו שאין טורף וכו' והש"ך האריך לפקפק על זה מנהג וכתב כי במקום דלא נהגו נכתוב בכל השטרות מא"ק רק בקצתן אין לסמוך על מנהג הרא"ש הואיל ולא הביאו שארי מחברים וכבר נהגו בכל בתי דינ' לסמוך אהרא"ש בכל אופן ומעולם לא שמענו וראינו לגבות מן מטלטלים הנמכרים אף דכתב בשטר מא"ק ובפרט לפי הרא"ש בלא"ה עכשיו כל מטלטלין בכלל השעבוד ומכל מקום לא גבינן דסמכינן אתקנת שוק ומיני' אין לזוז. וכמו כן אין להשגיח בדברי נחלת שבע' דכתב באשה שיש לה בכתובה מא"ק לא שייך תקנת שוק ודבריו בלתי נכונים ואין לך יותר תקנת השוק מזה דלמי שהוא נשוי אשה לא יקחו ממנו שום דבר וחפץ דלמחר תגבה האשה בכתובה ודבריו אין בהם ממש:
ה
שמכר וכו' ואפי' בא אחר מכירה ליד הב"ח מכל מקום כבר זכה בו לוקח ש"ך וכתב מהרשד"ם אם לותה ונשאת דקי"ל בעל לוקח הוי מכל מקום ליכא בהו תקנת שוק וב"ח גובה ממנו ש"ך וכתב בתשובת מהר"ם אלשיך אם מכר המטלטלין לא בקנין משיכה וכדומה רק בקנין מעמד שלשתן שהיו החפצים ביד אחר והמחה הלוקח אצלו הואיל ולא שכיח לא תקנו בהו תקנת שוק והשפתי כהן לקמן בסי' קכ"ו בסופו השיג עליו ואין דבריו מוכרחים להשיג על רב גובריה כוותי' ובפרט כי קנין מעמד ג' בלא"ה תקנ' דרבנן גם כן מפני תקנת שוק ותקנ' לתקנ' לא עבדינן והבו דלא לוסיף על התקנה:
ו
או נתן ה"ה הקדיש לענים ודוקא במתנת בריא אבל במתנת ש"מ כיורש שויה רבנן ואפילו מלוה ע"פ בלי שעבוד מא"ק גובה מהם מהרי"ט חלק י"ד סי' נ"ד ע"ש:
ז
או משכן אבל ב"ח מאוחר שקדם וגבה בב"ד ב"ח מוקדם דאית ליה מא"ק טורף ממנו אבל אם הגבהו הלוה בעצמו בלי גביית ב"ד הוי כמו מכר ונתן ואין ב"ח גובה עיין מ"ש בתומים באריכ'. ואם תפס ב"ח מאוחר פשיטא דב"ח מוקדם גובה הימנו ואפילו בעת תפיסת ב"ח מאוחר לא מטא זימנא דב"ח מוקדם כגון תפס בחיי בעל ומת ועכשיו באה האשה בכח כתובה הדין עם אשה עיין תומים:
ח
לכסותו ה' שנים דאף דיש קצבה לשנים מ"מ אין קצבה לפרנסה ולכסות אם יוזיל או יתייקר והש"ך האריך כי רבים פוסקים חולקים ודעת הש"ך לחלק באם דגם רפואה בכלל פרנסה מיקרי א"ק ובאם לאו מיקרי קצוב ע"ש:
ט
או שלא נתן קצבה פי' תרווייהו לא נתן קצבה לשנים ולא למזונות וקמ"ל רמ"א דמכל מקום רוב פוסקים חולקים וס"ל דאפי' בכה"ג מהני קנין סמ"ע. ואם אמר בכל שנה אתן לך מנה דעת רשב"א דמיקרי קצוב אף שאין קצבה לשנים וה"ה אם אמר פירות שדה זו כולו או מעשר מה שיוצא בכל שנה אתן לך הוי דבר קצוב ועיין תומים דבררתי דוקא בפירות בעין ולא נתחייב בדמיהן וליקח מביתו ומכיסו אבל בנתחייב בדמיהן או ליקח מביתו ה"ל דבר שאינו קצוב דלא נודע אם יזלו או יתייקרו ע"ש:
י
לא נשתעבד לרמב"ם עיין תומים דבררתי דברי' באריכ':
יא
והכי נקטינן וכן העלו רוב מחברים דלא מצי למימר כלל קים ליה כרמב"ם וביחוד נראה במי שכתב שטח"ז כנהוג ולא כתב ביה סכום כנהוג שאם לא ירצה ליתן לו כחצי ח"ז ליתן לו סך מה רק כתב בו שמתחייב עצמו בחיוב גמור שכל מה שיהיה ביכולתו שעה א' קודם מותו שיהיה מחויב בחיוב גמור ליתן לבתו כפי ערך חלק חצי המגיע לזכר אלו יתחלק והרי זה עליו בחוב גמור ונזכר בו שהוא קיבל מבתו תמורתו וגם נעשה בשעת אירוסין ונשואין בכלל שטרי פסיקתא דהוי שטר מעליא ואין בו פקפוק ואף דהתחייב בדבר שאין קצוב דהא רוב פוסקים חלקו על הרמב"ם וגם כיון דהוא בכלל שטרי פסיקתא ואף הרמב"ם מודה דבכה"ג אף דבר שאינו קצוב מועיל ובפרט בשטר וקנין ובפרט אם נכתב דקיבל תמורתו והדברים נוטים כמ"ש בתומים באריכות דבכה"ג אף הרמב"ם מודה דמתחייב ולא אמרו אלא במתנה וכן עשינו מעשה בהסכמות חכמי דור בפראג אצל שטח"ז שהיה להמנוח המופל' כהר"ר דוד ווייזל ז"ל על הקצין ר' ליב פינטי ז"ל:
יב
נקטינן ולענין לטרוף ממשעבדי כתב הש"ך דהוי ספיקא דדינא די"ל כרמב"ם דס"ל להלכה כר"ח דאינם קצובים אינו טורף ממשעבדי ועיין תומים דהעליתי דמ"מ אם קנו ממנו ודאי גובה אבל לא שטר לחוד אבל בשטרי פסיקתא הנעשים בעת נשואין לכ"ע מהני שטר גרידא לטרוף ממשעבדי אפילו דבר בלתי קצוב:
יג
פירות ר"ל מזונות או מזונות על שלחנו והלה אומר מעות ואין רוצה להיות נזון על שלחנו הדין עמו סמ"ע:
יד
לפי ברכת הבית כי רבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ לפי ערך כמו יחיד האוכל כי הרבה הוצאות שצריך ליחיד כמו רבים ולכך אין לו ליתן אלא לפי ערך אלו היו הרבה אוכלים כמה מגיע על יחיד בחלקו:
טו
מכח המתחייב כו' כגון שמרגיל קטטה הוא או בני ביתו ויש בידו למחות ואינו מוחה וכהנה דברים והכל נמסר לדיין לפי ראות עיניו ב"ח וש"ך:
טז
ואם חלה הניזון וכו' דהואיל דלאו בתנאי ב"ד אוכל אין רפואות אפילו רפואה שאין לו קצבה בכלל ולא דמי למזונות אשה דאכלה בתנאי ב"ד ועיין תומים דהעליתי דרבו החולקים ולא ס"ל דין זה ולכן הוי ספיקא דדינא:
יז
מזונות כו' אפי' אין עוסקים ברפואה ואין לו הוצאה כלל על רפואות שלו מ"מ חייב לזון בדמיה כפי שהיה ברי:
יח
או כל זמן שצריך כתב הסמ"ע דצ"ע לפרשו ואפשר דה"ק אם בשנדר היה נצרך אמרינן כל זמן שצריך ואם לא אמרינן כוונתו לעולם ולפמ"ש בתומים דמיירי מנדר דפיך זו צדקה ולכך אם לא נצרך כגון שהעשיר אז תו פסקה הצדקה ואין כאן נדר אבל אם לא העשיר תמיד חל נדרו וזה נכון:
יט
וי"א דאם קיבל וכו' עיין תומים דכתבתי דלא פליגי דהרשב"א מיירי באומר לעני דהוי נדר בפיך זו צדקה ולכך פסקו להחמיר כל ימי חיו משמע והרא"ש בעל י"א זו מיירי בסתם במקום דלא שייך נדר והממע"ה בכל אופן וזה נכון לדינא:
כ
נפטר בשנה הואיל ואמר ק' זהובים לשנה ואם כן א"א לומר בפחות אבל באומר סתם יזון יכול לומר סעודה אחת בעלמא סמ"ע ונכון ופשוט:
כא
ב"ד שיימין וכו' עיין ברא"ש פ' הנושא דהמתחייב לזון א"י לשנות מכפי אינשי ביתו שיהיה להם אוכלים בשר ושותים יין ויתן לו זרעונים ומים וכתב בתשובה שבות יעקב סי' ק"נ המתחייב לזון כלתו או בתה וילדה דמחויב לתת לה כל ימי לידתה מאכלים הראוים לה כפי מנהג המקום והשיג אתשובת הב"ח ע"ש:
כב
פטור ממזונתיה הכוונה אפילו הניחה יורש דאוריי' מכל מקום פטור דלא התחייב עצמו במזונות רק כל זמן שהיא חיה:
כג
פטור מחלקה הטעם דודאי חייב לשלם אפילו מתה כיון דקצב רק הואיל הבעל אין יורש בראוי וזה ה"ל ראוי ולכך אינו נוטל הא אלו היה לו יורש אחר זכה בו היורש וחייב הוא לשלם:
כד
מחלקה מזה דעת הט"ז להוכיח הפוסק מזונות לבנו וכלתו או בתו וחתנו איזה שנים ומתה בתו או בנו מ"מ מחויב לזון כלתו וחתנו והסכים עמו הב"ש והגאון ח"צ ועיין תומים כי בררתי כי אין להם ראיה כלל ובנדון זה איירי דלא היה בתו אבל היה בתו ונכדו אין חייב מזונ' כלל לא להחי ולא ליורש הבת דקי"ל כאומדנ' דר"ת כמ"ש בא"ע סי' נ"ג ע"ש ומ"מ טוב לפשר הואיל והורה זקן וזהו לאחר שני חזרה אבל תוך שני חזרה תקנת שום נראה דלכ"ע אין לחייבו במזונות דהיה התקנה מפני עגמת נפש והיש לך עגמת נפש גדול מזה:
כה
דשלחנו ל"ד רק כתב שלא יהיה מחויב לזונו במקום שהוא סמ"ע:
כו
המחייב וכו' אם כתב הריני מתחייב ליתן לך כך וכך אף שהוא דבר שאינו מצוי מ"מ מחויב ליתן מתורת חיוב ולא הוי קנין אתן כלל דחיובו חל תיכף אף שהוא באמת רק מתנה סמ"ע ועיין תומים דאם מתחייב ליתן לחבירו פירות דקל כשיגדלו ומת קודם שבאו לעולם פטורים היורשים אבל אם אמר הריני מתחייב ליתן לך מנה אם יגדלו פירות דקל ולא אתן לך פירות דקל כשיבאו בעולם הרי הוא מתחייב ואם ימות מחויבים יורשים ליתן ולקיים כפי התחייבותו ע"ש:
כז
או קיבל אחריות עיין תומים דאם קיבל סתם אחריות לא משתעבד אבל אם קיבל בפי' דמתחייב להעמיד לו וקיבל על עצמו חיוב גמור הרי זה מתחייב מתורת חיוב ומהני כל קבלת אחריות ועוד צדדתי לומר דאם נתן קרקע במנה מה שירש מאביו וקיבל אחריות בקרן ושבח אף דלגבי קרן וגוף המתנה אין אחריות כלום דהוי בכלל מנה אין כאן וכו' משא"כ על השבח דלא נזכר במכירה הוי התחייבות חדש וע"ש כי הדבר צל"ע:
כח
ואפי' נתן לו משכון כו' ובזה הרבה מחברי' חולקים דאין צריך ליתן משכון עד שיקיים דבריו כמ"ש הש"ך וד"מ ולכן צ"ע:
כט
חייב ודעת הש"ך דאין גובה ממשעבדי אף עפ"י שהוא דבר קצוב כגון דאמר בית זה שאירש מאבא מכור לך בחיוב מ"מ הואיל ואינו בעולם בשעת חיובו לית ליה קלא ואין טורף ממשעבדי ועיין תומים דבררתי בקנין ודאי דטורף ואפילו שטר גרידא ג"כ נראה מדברי הטור בא"ע דטורף:
ל
והוא שקנו מידו הש"כ כתב דקנין לאו דוקא ועיין תומים מ"ש דדוקא צריך קנין:
לא
על התובע להביא ראיה בכאן לא קשה דנימא כאן נמצאו וכאן היו כדלקמן סי' ר"נ די"ל דמיירי דעכשיו אינו ברשותו מטבעות כאלה ואנו דנין אם באותו זמן היו ברשותו ולא שייך כאן נמצא אך מה שיש להקשות מן סי' ר"נ על סי' קי"ב וק"ד עיין מש"ל בסי' קי"ב כי שם מקומו:
לב
הוי הודאה וכו' עיין תומים דבררתי דדין זה לא קאי להלכת' דיש בלשון נתתי לפרש דמעכשיו נתן כדכתיב כסף השדה נתתי ויד בעל השטר עהת"ח ע"ש:
לג
שטר בקנין וכו' בטור נתן טעם דאין זה להחזיק בו לגמרי רק להיות מוחזק בו ולאכול הפירות מזה דייק הסמ"ע דע"כ בקנין דנקט לאו קנין גמור מיירי דאל"כ אפי' לגוף שדה מועיל לקנותו דדל זוזי מהכא דבמלוה לא קנה מ"מ בקנין קנה אלא דמיירי בלי קנין וא"כ בשטר לחודא לא קנה כי אם במוכר שדהו מפני רעתה ונראה דאף זו הוא לרווחא דמילתא לשיטת בעה"ת לקמן בסי' קצ"ב דגם חזקה לחודא לא מהני כי אם במוכר שדהו מרעתו אבל לפי דקי"ל דחזקה לחוד מהני אם כן דל הכל הא החזיק במשכנתא ואוכל פירותיה וקנה בקנין גמור:
לד
אם הודה וכו' והש"ך חולק די"ל הואיל דשטר נכתב על שמו לאו כל כמיניה לומר דאינו שלו ובעי כומ"ס ואין דבריו מוכרחים כלל והנכון כמ"ש בעה"ת:
לה
אם אינו חב לאחרים כדלעיל סי' מ"ז ואם אין בשטר נאמנות נראה דמ"מ אינו נאמן אף דיש לו מגו דפרוע והיה מפסיד הב"ח שלו דלא אמרינן מגו מגברא לגברא דבאומרו פרע או קלתי' היה נשכר הלוה וזה כוונתו לטובת הפלוני שהודה ששייך לו השטר ועיין קונטרס המגו:
לו
חב לאחרים הא חב אינו נאמן וכופין הלוה לפרוע לב"ח ההם ואפילו שגוף השטר ביד ראובן מוציאין מידו ונותנים ללוה כדי שיפרע לב"ח של לוי עיין תומים:
לז
ואם בא וכו' דלא דמי למוכר שט"ח דיכול למחול דהתם נשאר לו שעבודו אבל בזו שהודה א"כ אין כאן שעבוד כלל דנשאר גביה דהא מעולם לא הלוהו משלו ולכך א"י למחול:
לח
אין כופין אותו דאמר הוא לי לזילות' דצריך אני למכור שטרי לאחרים וכתב מהרש"ל דצריך ליתן טעם הנראה לב"ד שהוא טעם ואם לאו כופין על מדת סדום יש"ש ב"ק:
לט
כופין אותו ואם בא וערער ואמר מאחר דכתבת שטר על שמי כוונתך לזכות לי במעות והשטר על שמי זכיתי בו כתב הטור דאין ממש בדבריו הואיל וצוה לעדים שיתנו השטר לידו ועיין תומים שכתב' דלכך השמיטו הש"ע כי פלוגתא דרבוות' היא ע"ש:
מ
ואפי' הודה שמעון וכו' דהוי דברים ואינו מעשה שנאמר שלא יכול לחזור מדבריו משא"כ באומר ללוה וע"ת כן הלוהו הוי מעשה וא"י לחזור וצריך ליתן שטר סמ"ע:
מא
כופין אותו ע"כ וכותבין שטר מזמן שני דא"א מזמן ראשון דה"ל מוקדם אם לא בקנין דאפשר לומר קנין שעשה הלוה היה על כל שטרות שיכתבו עדים וא"כ לא ה"ל מוקדם ואין להקשות מה בכך דאמר לו בשעת הלואה הא מבואר לעיל דאפי' אמר כתבו ותנו לו יכול לחזור בו ואפי' בקנין כמבואר לעיל ריש סימן ל"ט ואפשר דבאמת הכפי' כאן החזיר לי מעות כנ"ל סי' ל"ט או כאן דמחזיר לו תמורתו השטר שהיה על האחר לא שייך אפושי שטרי דיכול לכופו ועיין תומים מ"ש בזה:
מב
אפילו לא פי' דבריו כו' וה"ה אם אמר כן ללוה סמ"ע ועיין תומים דאם לא אמר ללוה רק זה המעות שייך לי ושלא ידעו ששטר שלי אני מעלה השם על אחר אם חייב לכתוב שטר אחר עיין מ"ש וחלקתי בין שטר הלואה לשטר מכר ובשטר הלואה בכה"ג א"י לכופו:
מג
הדין עם הקהל עיין תומים דתליא במחלוקת השנוי' לעיל ס"ק ל"ט כי לדעת דס"ל דאין הלוקח יכול לטעון שלי הוא וזכיתי במ"ש השטר על שמי א"כ אף הקהל א"י לטעון אם לא דאיירי כמ"ש הרא"ש בתשובה דמנהג הקהל היה כך משא"כ לדעת דס"ל דלוקח יכול לטעון אף פה הקהל נאמנים אף דאין מנהג בעיר ולא יכול לומר שלא להשביע כתבתיו שהוא מחכירות הקהל הואיל והוא קודם חתימת עדים כמ"ש ש"ך:
מד
הדין עם שמעון ומיירי באופן שנודע שהשטר עדיין שייך לראובן או שלא בא השטר ליד לוי או דנודע בלא"ה שלא שייך ללוי רק לראובן ולכך הוא בכלל מחילה אבל אם הוא באמת שייך ללוי אינו בכלל מחילה סמ"ע וש"ך:
מה
אין בדבריו כלום שלו יהיה דהוא רק אפטרופס יכול לתבוע מכ"ש אביו הרא"ש וש"ך מי שהלוה מעות והעלה השטרות על שם בניו הקטנים ומסרן ליד אחר שאם ימות יהיה לבניו ומת זכין בו בניו הקטני' ואין לאשה בכתובתה המאוחרת זכי' בו הרא"ש בתשובה הביאו הסמ"ע ועיין בריב"ש סי' ר"נ במי שהקנה בית לבנו הקטן ואח"כ מכרו ונתחייב שאם יגדיל בנו שיודה במכירה ע"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
ס׳
א
ש"ך סק"ח וכ' ב"י נ"ב ובתומים הכריע כב"י וכ"כ בתשו' מח"א ה' גבית חוב סי' ב' וע"ש בפנים היטב (מהג' כ"ס)
ב
סעי' ג המחייב לזון נ"ב עש"ך לקמן סי' רמ"ו סק"ט וצ"ע לדינא יע"ש סק"י:
ג
שם בהג"ה מיהו נ"ב עמ"ש על הגליון לקמן של"א סעי' ב':
ד
בסמ"ע ס"ק ט"ו שם רה"ס שצריך נ"ב ע' גיטין ע"ד ע"ב והא לא צריך ומ"ש חידושי רשב"א שם:
ה
שם ט"ז בד"ה ומעשה אירע נ"ב עיין תשובותי ח"ס חו"מ סי' ז':
ו
שם בהג"ה סעיף ג' וי"א דהמקבל נ"ב עיין תשובותי:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ס׳
א
סעיף ו' על התובע להביא ראי'. נ"ב עיין בסמ"ע וש"ך שהאריכו בזה והנה מפרש"י מס' ב"ק די"ד ע"ב ד"ה ביתמי שכתב דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאן וכו'. והן אמת שדברי רש"י תמוהין דאטו אם יש עדים שקנאן אביהם מחיים יגבה ממטלטלין דיתמי והוא נגד המפורש בכמה דוכתא ובמקומו דלמ"ל שתפש מחיים אף בלא תפס אם רק ידוע שקנאן מחיים יועיל ועוד הרי בש"ס בכתובות קאמר שם הש"ס דתפיסה לא מהני רק בתבעינהו מחיים ול"ש תבעינהו מחיים בל"ז כיון שהם בידו ובודאי קנאן מחיים למה לא יגבה. ועוד תמיהות הרב' מכמה דוכתא מ"מ מוכח מפרש"י דלא אמרינן כאן כמצא כאן הי' במטלטלין אף בטוענין היורשין שמא ל"א כנכ"ה כדעת הסוברי' כן. מיהו להיפך אין ראי' מרש"י לומר דמוכח בקרקעות אמרינן כנכ"ה די"ל דכוונתו דבקרקע מסתמא יש עדים שיש להם קול ויודעין מתי קנאן משא"כ במטלטלין אבל עכ"פ במטלטלין מוכח שפיר וכעת אין להאריך יותר:
שם בריש הסעיף . המחייב עצמו בדשלב"ל או שאינו מצוי אצלו וכו' נ"ב נלפע"ד דהיינו דוקא אם יכול אותו המתחייב להשיג אותו הדבר. אבל אם יש לו אונס בדבר כגון ע"ד משל מי שמכר חטין לחברו ואמר לו חטים של פלוני אני מוכר לך בכך וכך כל מדה והתחייב א"ע בחיוב גמור להעמיד לו' החטים. הנה אם יכול להשיג החטין הללו בדמים הללו שמכרו לחברו או במעט יותר אז חייב הוא לקנותן מחברו וליתנו להלוקח כיון שחייב א"ע בחיוב גמור חייב. אבל אם אין יכול לקנותן רק בהוספת דמים הרבה יותר מה שלקח הוא אצל הלוקח. א"כ כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטרי והמתחייב לחברו איזה דבר ואירע אונס פטור ע' בסי' כ"א וסי' נ"ה וכמה דוכתא. גם קיי"ל ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה דאונס ממון הרב' הוי אונס. והיינו שיעור שיש אומדנא שאדעתא דהכי לא נשבע עיי"ש. א"כ ה"נ אם יש הפסד להמוכר כ"כ עד שיש אומדנא שאדעתא שיצטרך להפסיד כ"כ משלו לא הי' מתחייב א"ע להעמיד המקח הזה אז פטור מכח דאונס רחמנא פטרי' ואף אם יש מין חטים אחרים כאלו לקנותם בשוק. מ"מ כיון דעל מה שיתחייב יש לו אונס והוא פטור וא"כ הוי כאלו לא חל החיוב עליו ואינו מחויב לקנות לו חטים אחרים כן נלפענ"ד ברור ונכון לדינא:
שם סעיף ו' בהג"ה אבל רבים חולקים ע"ז וכו' נ"ב עיין באו"ת מה שהקשה ע"ז וע' בהשמטות לקונטרס כינויי נדרים מ"ש ליישב בכמה אופנים עיי"ש בת"ש נ"ז:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5