א
דין המחייב עצמו לחבירו ובו ב' סעיפים:
המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכ"ש כשכותב לאחד קבלתי ממך כך וכך על החוב שיש בידך דהוי מחילה אע"ג דידעינן דלא קבל (ב"י סי' ע"ג בשם הריטב"א):
ב
לוה שכתב בכ"י והעיד בו עדים ונתנו למלוה ה"ז שטר כשר וכן אם כתב שטר אף ע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים ה"ז מלוה בשטר והוא שיהי' כתב ידו שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם:
באר היטב חשן משפט
מ׳
א
כלום. היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל אם מחייב עצמו מחמת שסבור שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה אפילו מסר לו שטר בעדים אינו כלום והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי"ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר. ש"ך:
ב
האומר. כתב הסמ"ע דרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני מה שאומר בע"פ כ"א בהודא' שכבר חייב לו אבל אם בא להתחייב לו עתה בדיבור לא מהני כ"א כשכתב לו בשטר כן או באמר אני חייב לך מנה בשטר ומן התימא על המחבר והרמ"א שכתבו סתם בלי חולק עכ"ל וע"ל סי' ל"ט מ"ש שם בס"ק ג':
ג
שכתב. כתב הב"ח דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת"י ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני עדים אפי' מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והש"ך השיג ע"ז וכתב דכיון דעידי מסיר' כרתי מה בכך שאינו כתב ידו כיון שמסרו לו בפני עדים הם מפקי לקלא וגובה אפילו ממשעבדי ולא שייך משטה אני בך בכה"ג כו' ע"ש באריכות:
ד
הערב. פירוש כשקודם שחתמו העדים כתב בשטר פ' לוה מפ' ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אפילו לא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר כמ"ש בסי' קכ"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונתם כאן לומר כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב גם הלו' יכול להשתעבד כן עכ"ד (* א"ה לדעתי החלוש' אין זו השג' כ"כ דאף שבדברי הרמב"ם אין לפרש כך דהוא סובר דצריך קנין אפילו קודם חיתום שטרות מ"מ להט"ו יש לפרש כן דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קכ"ט דקודם חיתום שטרות אם כתב ופלוני ערב א"צ קנין וגם המחבר כתב שם בס"ד דיש פלוגת' אפילו בלאחר חיתום שטרות י"א דא"צ קנין ואחר כך כתב ולהרמב"ם אפילו קודם חיתום צריך קנין וע"ש בס"ז בסמ"ע וט"ז וק"ל):
ה
כשכותב. ע"ל סי' פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ"ל הסמ"ע (ובש"ך שם ס"ק ע"ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע"ש):
ו
והעיד. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו כ"כ הסמ"ע. והש"ך פירש שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימ':
ז
כשר. לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אח"ז ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב בלבד. סמ"ע:
ח
ונתנו. היינו כמ"ד עידי מסיר' כרתי אבל יש חולקין כמ"ש ס"ס נ"א וע"ש. ש"ך:
ט
ידו. כתב הסמ"ע דבהרמב"ם והטור ליתא תיבת ידו ונרא' דהמחבר ה"ק והוא שיהי' כתוב בכ"י הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים שיהי' כתב שא"י להזדייף דאילו שטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וע"ל ר"ס מ"ב והש"ך כתב דא"צ לדוחק זה אלא דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו יש לחוש שיזייף ויכתוב עוד אבל ביש בו עדים תו לא מצי למיכתב מידי בתר החתימ' ולכן בעינן כתב שא"י להזדייף שלא יכתוב עוד שום דבר יותר עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
א) הרמב"ם בפי"ח מהלכות מכירה וכתב הכ"מ שהוא נלמד מהא דאמרינן ולודי איסור דהני זוזי וכו' וליקנינהו באודיתא ב"ב דף קמ"ט ע"א
ב
ב) כ' ה"ה שפסק כר' יוחנן וכאוקימתא דגמרא שם כגון שאמר בפני עדים חייב אני לך מנה בשטר כתובות דף ק"י ע"ב וכפי פירושו שבא להתחייב בלא הלואה וכיון שהזכיר מלת שטר ה"ז כמי שבא להתחייב ואמר אתם עידי ומכל שכן אם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה ומסרו לו בעדים במ"ד דעידי מסירה קונים א"נ שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים בני חורין וכו' וכתב שדעת ההלכות נראה כדע' המחבר
ג
ג) ל' הרמב"ם בפי"א מה' מלוה ולוה וכת' ה"ה זה מוסכם בפ' המגרש (גיטין דף פו ע"א)
ד
ד) כשמואל דאמר הל' כר"א אף בשאר שטרות כדעת רבותינו הצרפתים וכן מוכח עובדא דהנהו תרי גיסי וכו' סנהדרין (דף כ"ח ע"ב) וסוגיא שבסוף גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע ע"א) ושזה דעת בעה"ע ורובי המפרשים ה"ה
ה
ה) מעובדא דשטרא דפרסאה גיטין דף י"א ע"א ושכ"כ הרי"ף בפ' המביא תניין וש"פ כר"א:
ו
ו) כתב ה"ה נראה טעם סברא זו כדי שיהיה לזה קול ושזו היא סברת רב האי ורב שרירא ז"ל כתובה בעיטור:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
(ליקוט) המחייב כו'. כפי' הרי"ף ור"ת כמו שהוכיח הרי"ף שם מדפריך מהנושא ומפדיון הבן אע"ג שאינו פדוי ומערב אלמא בכה"ג איירי וז"ש כמו שישתעבד הערב (ע"כ):
(ליקוט) המחייב כו'. כפי' הרי"ף דלא כרש"י שמפ' בשטר הודאה והוכיח הרי"ף ממש"ש תנן הנושא כו' כ' לכהן כו' כתנאי ערב כו' ובכ"ז אין חייב כלום ועבה"ג וכפי' תוס' שם וז"ש הרמב"ם וש"ע כמו שישתעבד הערב (ע"כ):
ב
(ליקוט) כיצד כו'. שם אי דאמר כו' (ע"כ):
(ליקוט) כיצד האומר כו' כפי' הרי"ף דא"ל חייב כו' שא"ל כן בע"פ וכ"ש באומר הוו עלי כו' דאף ר"ל מודה כמש"ש ומ"ש או שכתב כו' שם ת"ש כתב לכהן כו'. אבל הרמב"ן ורשב"א פי' כפי' ר"ת דוקא בכתב לו בשטר אבל באומר חייב כו' או אתם עדי לאו כלום דאין מתחיי' בדברים וכמ"ש בב"ב קע"ג ב' בההוא הנאה כו' משא"כ כאן ולכן לאחר מתן מעות לא קנה בדברים אלא בקנין וכן כאן דוקא בקנין או בשטר וכן בב"מ צ"ד א' אפ"ת כו' בההוא כו' ומ"ש בכתובו' שם ה"ד אי כו' ס"ד. כפירש"י בהודאה וזה דקא' מ"ט דר"ל דלפי' הרי"ף האיך פשיט' להו כ"כ אבל הרמב"ם נזהר מזה דאין ראיה מערב דלה"ק שם בההיא משום דאסמכת' היא כמ"ש בגמ' שם וכן בש"ש בב"מ שם ג"כ אסמכת' היא כמש"ש ס"ו ב' כל דאי כו' וז"ש בלא תנאי וכ' ברמב"ם שם ואינה אסמכת' כו' (ע"כ):
ג
או שכ'. או שאמר. כ"ז ל' הרמב"ם וכל' א' כ' ר"ת וכל' ב' כ' רי"ף:
ד
(ליקוט) אע"פ ששניהם כו' מהא דאודית' קמ"ט א' וכפי' תוס' שם ד"ה ש"מ ונראה לר"י כו' וכמ"ש תוס' שם מ"ד ב' בד"ה דלא כו' ונראה לר"ת כו' (ע"כ):
ה
שהרי חייב. ערי"ף שם:
ו
וכ"ש. נדרים ס"ג ב':
(ליקוט) וכ"ש כשכותב כו'. דבזה אף רש"י מודה (ע"כ):
ז
לוה. גיטין פ"י א' כתב בכת"י כו' הא יש עליו עדים כשר לכתחלה ושם רא"א אע"פ שאין כו' מ' כ"ש אם יש עליו עדים שגובה ממשועבדים לד"ה:
ח
(ליקוט) והעיד בו. ר"ל על גוף הענין כמ"ש בסי' ס"ט ס"ג (ע"כ):
ט
(ליקוט) וכן אם כו'. כר"א דאמר אף בשטרות מהא דסנה' ד"ח ב' ה' כר"א וגטין י"א א' וכתובות צ"א ב' דר"נ ס"ל דשודא דדייני והוא כר"א כמ"ש שם. רא"ש פ"ב דגטין (ע"כ):
י
והוא. ויקראו. גטין י"ט ב':
יא
(ליקוט) כת"י. ל"ד וע"ש (ע"כ):
יב
ויש. כגי' בב"ב קע"ו א' שאני התם דאיכ' כתיבה וכגי' הגאונים ופי':
יג
(ליקוט) חתמו והעידו כו'. וא"צ שיחתמו על השטר עצמו דוקא. ב"י (ע"כ):
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
סעיף א' (שכתב לו בשטר) מ"ש בחו"מ בסי' מ' התחייבות ע"י שכותב בשטר התחייבות אין החיוב חל רק על ידי מסירה ליד מי שנתחייב לו וכן הוא לשון הש"כ ז"ל והאורו"ת ז"ל שם: וגם אם מסר השטר ליד נכרי אין חיוב חל עי"ז. וגם אם מסר ליד יודי אין חיוב חל רק אם אמר לו שמוסר ומזכה על ידו שיחול החיוב: לשון שבין גוים מורה על חיוב ובלשון עם בני ישראל אינו מורה חיוב כגון לשון התקשרות ששמעתי שבלשון גוים הוא חיוב. גם שהכתב ולשון של גוים מ"מ כיון שיודי חתם את עצמי על השטר יש לומר שאינו מורה חיוב: כתבתי במק"א שתקיעת כף הנהוג בתורת סיטומתא יש לומר שאין בו כח להטיל חיוב כי קנין סודר שסתמו לכתיבה עומד הרי זה כחייב אני בשטר שלשון זה יכול לגרום חיוב חדש באודיתא מה שאין כן סיטומתא שאין סתמיותה עומד לקנין שטר בכתיבה אולי אין בה כח להטיל חיוב וכשנהגו להתחייב בזה מ"מ אין בו כח באולי ובמקום שלא נהגו כלל בזה רק לקנין ולא נודע מנהג להתחייב בזה כנראה דפשיטא דלא שייך בזה צד סיטומתא לחיוב וצלע"ע:
ב
(עש"ך סק"ד) הש"כ כתב בסי' מ' דלהרמב"ם דס"ל דבחייב אני לך מנה חייב בדברים בעלמא. ע"כ טעמא דערב דלא משתעבד אחר מתן מעות ובשעת מתן מעות אי לאו הנאה דהימני' היינו משום דהוי אסמכתא כמ"ש הר"ן ר"פ הנושא לדעת הרמב"ם. ועיין סמ"ע סי' קכ"ט וש"כ שם. וכתב עוד דגם במתנה ש"ש להיות כשואל דפריך במאי בדברים ומסיק בשקנו או בהנאה דהימני' היינו ג"כ משום דהוי אסמכתא שמחייב א"ע באופן שיאנס. והנה בר"ן גופי' שם סיים וכ' דה"ה דהוי מצי לאוקמי שם בב"מ נ"ח באמר חייב אני אך דמוקי בקנין הרגיל ע"ש. והוא נגד דברי הש"כ הנ"ל דלדבריו הרי לא מהני שם כלל חייב אני לך מנה. אך סברת הש"כ ברורה מאד. דכמו דערב כתב הר"ן גופי' דהוי אסמכתא משום שאינו מחייב א"ע בהחלט כן בשומרים ג"כ. והי' נראה לענ"ד לפום רהיטא לומר דטעמי' דהר"ן שנדחק לתרץ בזה היינו משום דקיי"ל דבהקדש אין דין אסמכתא כלל כמבואר בססי' ר"ז ברמ"א וביו"ד סי' רנ"ח ס"י. והוא מוסכם באין חולק ולכך התם בב"מ נ"ח דלפי פירש"י שם פריך מכח דהוי של הקדש. וע"כ הוצרך לכתוב דלאו דוקא דלא כמשמע משטחיות לשון הש"כ דלא צריך לזה כלל. אך לא נחה דעתי בזה דהרי הסמ"ע שם העתיק לשון המרדכי וכ"ה במרדכי גופי' דהוא מטעם נדר מאי דלא הוי אסמכתא ומשום נדר אין זה ענין דברי הרמב"ם דבודאי אפילו מאן דפליג על הרמב"ם בזה מודה דמחייב א"ע מצד נדר בפיך זו צדקה והי' משמע לכאורה דהר"ן מפרש הגמרא שם לענין זרעים מחוברים כמ"ש הא"ז ועיין או"ת סי' ס"ו. והוי א"ש דבריו וליתא למ"ש לעיל להסכים דעתו לסברת הש"כ מאי דאית בי' נ"מ לדינא. דבקרקעות ודומיהן ס"ל להר"ן לפ"ז דמתחייב לדעת הרמב"ם דקיי"ל בדברים בעלמא. אך יש לעיין לפירש"י באמת קשה לכאורה למה מוקי בקנו מידו יתחייב מדין נדר. וע"כ לומר דלא בעי לאוקי מדין נדר דמשמע לי' שהוא חיוב על השומר או דלא להוי לי' התרה או דלתחייבו יורשיו ג"כ או דלא יצטרך למסרם לציבור יפה יפה. רק הוא חייב בעצם וראשונה מצד השמירה ע"י קנין או באיזה צד ועפי"ז א"ש דברי הר"ן. דמרדכי שם הביא בשם הר"ן מקנין שכ' דלהכי מהני אסמכתא בהקדש דמדאורייתא כל אסמכתא מהני עיי"ש שהביא ראי' וגבי הקדש לא תקינו רבנן כמו בכ"ד. ולפי"ז גבי הקדש לדברי הרמב"ם משום חייב אני מתחייב בחיוב גמור כמו בקנין מדאורייתא ואסמכתא גבי הקדש לא תקינו רבנן. ולכך צריך למשכוני נפשין לפרש דלאו דוקא קנו: מ"ש באו"ת שם דאין לצייר קנו מידו לגבי הקדש ע"ש ליתא דהוא שפיר בסודר של עדים ומצד עבד כנעני כמ"ש הרמ"א בסי' ק"צ ע"ש. והיטב דבר בזה בעל קצות החושן [אות ה'] ליישב דברי הט"ז בסי' קכ"ג עיי"ש:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳:א׳
א
הוו עלי עדים. בר"פ הנושא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דפטור אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דחייב לעולם דלא קאמר אתם עדי והבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ונשנו ונאמרו בזה שלשה שיטות פירש"י שמחייב עתה בשטר שמסרו לו בפני עדים ולא חתם בו רק שכתב בכת"י אני חייב לך מנה בשטר ומיירי בהודאה כו' ור"ת פי' כולה סוגיא בלא הודאה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור ורצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה בהא פליגי ר"י סובר אלימא מלתא דשטרא לאקנוי בי' בשטר זה כמי שהודה בפני עדים ועיין שם בתוספות שכתבו צ"ל ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דא"ל אתם עדי נקט נמי הכא כמאן דא"ל אתם עדי ואין לתמו' היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלי נקנין בשטר די"ל הואיל וטרח לכתוב שטר גמר ומשעבד נפשי' וע"ש. והרי"ף והרמב"ם פי' דמיירי דא"ל כן בעל פה חייב אני לך מנה בשטר ואלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי הואיל ואמר תיבת בשטר וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שמשתעב' הערב וכבר נתקשו בדברי הרמב"ם כל האחרונים דאיך מתחייב בדיבור בעלמ' בלא קנין ובלא שטר ועיין בר"ן הקש' וז"ל דהא בערב נמי בעי קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן לי' ובפ' הזהב אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידו וכן בפ' השואל גבי מתנה ש"ח להיות כשואל פריך במאי בדברים ואיצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה אלמא בדברים בעלמא לא נתחייב ונראה לענ"ד דודאי בדברי' בעלמא לא נתחייב וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי דאפילו חפץ יוכל להקנות באודיתא וכמה שכתבו תוספות בפ' מ"ש גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכ"מ והוא קנין מעליא אע"פ ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פ' קונה הוא אותו באודיתא של הנותן כמו שקונה במשיכה וכסף וקנין אודיתא מבואר אצלינו באורך בסימן קצ"ה עיין שם ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפ' מנה אע"פ שאינו חייב זכה בו חבירו משום אודיתא כאלו נעשה בקנין ובשטר ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כ"מ שירד לאמיתו של דבר וז"ל כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה וכו' זה נלמד מדאמרינן פ' מ"ש דף קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עד כאן לשונו וכן מצאתי כתוב בנימוקי יוסף פ' מ"ש ז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פורבנצי' והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה אף על גב דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כ"כ בפ'. הנושא הריטב"א ז"ל עד כאן לשונו ואם כן דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא וכמ"ש בכסף משנה שם פי"א מהל' מכירה: ובזה יאיר לך נתיבות השלחן ערוך דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסימן ס' כתב בסעי' ו' ז"ל המחייב עצמו בדבר שלא בל"ע חייב אף על גב דאין אדם מקנה דשלבל"ע כו' אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכך וכך חייב והוא שקנו מידו ע"כ והוא לכאורה תמוה דהא דעת הרמב"ם דבחיוב אין צריך קנין אלא מתחייב בדיבור בעלמא וכבר הניח בש"ך דבר זה שם ב צריך עיון. ולפי מ"ש דודאי חיוב בעי קנין כמו כל המשאות והמתנות דבעי' קנין כל חד כפי קנינו אלא משום דאודיתא הוי קנין בכל הדברי' הנקנין בין בקרקעות בין במטלטלין ולהכי מהני גם בחיוב משום אודיתא ואם כן דוקא כשאומר הוו לי עדים שאני חייב לפ' מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אע"פ ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא אבל בסימן ס' דאמר הוו לי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה אם כן ודאי אינו מתחייב בלא קנין וכה"ג בחפץ נמי אם אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פ' נקנה הוא לו באודיתא ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפ' ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא. וניחא בזה הא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשם גם כן ליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב כשואל וכן בערב נמי דבעי קנין משום דליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב להבא ונראה דאפילו הערב רוצה לחייב עצמו לאחר מתן מעות בלשון אודיתא וכגון שיאמר הריני מודה בפניכם שאני ערב נמי אפשר דלא מהני כיון דדעת הרמב"ם דערב קודם חיתום שטרות בעי קנין ואף על גב דבשטר ודאי מתחייב אפילו אינו חייב אלא ס"ל להרמב"ם דערב דהוי אסמכתא בעי קנין דוקא ואם כן כי היכא דשטר לא מהני לי' ה"ה אודיתא לא מהני אבל במקום דשטר מהני אודיתא לא גרע. וכל זה ברור והארכנו בזה יען משמע מדברי הש"ך וכל האחרונים טעמא דהרמב"ם דחיוב הוא קל להתחייב בדיבור בעלמא והוא נגד הסברא ונגד כמה סוגיות בש"ס וכן משמע בהא דאמר רב גידל הן הן הדברים הנקנין באמירה ומשמע דשאר דברים אין נקנין אפילו בחיוב ולפי מ"ש הכל ניחא דהרמב"ם לא מיירי אלא מלשון הודאה והוא קנין מעליא כמו שטר דאודיתא הוי קנין: ☜אמנם צריך אתה לדעת דזה הקנין דאודיתא אינו נגמר בלא עדים ואם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר אתם עדי לא מהני כלום ואף על גב דבכל הקנינים לא איברי סהדי אלא לשיקרא היינו משום דהקנין נגמר בפ"ע בלא עדים ולכן לא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל קנין אודיתא אף הוא אינו נגמר אלא בפני עדים ולא אמר אתם עדי ובינו לבינו לאו כלום הוא אף על גב דלא טען משטה דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודה בחוב שחייב אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא כ"ז שאין האודיתא בפני עדים ובאתם עדי לאו אודיתא ואינו זוכה באודיתא כזו דאודיתא אינו אלא בעדים ואתם עדי וז"ב והארכתי בזה לאפוקי מדברי פני יהושיע בר"פ הנושא דמשמע מיני' דגם בזה לא איברי סהדי אלא לשקרי והוא לשיטתו נמי ס"ל דחיוב הוא קל לחייב עצמו בדיבור בעלמא אמנם לפי מ"ש דהוי משום אודיתא ודאי אינו אודיתא בלא עדים ואתם עדי: ובזה ישבתי קושיות תוספות פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) בהא דתנן היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית והקשו תוספות דליקני לי' באודיתא המעות כמו שקנה רב מרי מרבא ע"י הודאתו של איסור פ' מי שמת אף על פי שהיינו יודעין שלא היה שלו מתחלה וה"ה בבריא וכו' ולפי מ"ש ניחא דהתוספות כתבו פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') ד"ה קנין בפני שנים וז"ל אומר ר"ת דלא אתי למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים דהא אמרינן בקידושין לא איברי סהדי אלא לשיקרא ואמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) גבי היה עומד בגורן וכו' ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקני' ניהלי' אגב סודר ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישני דליכא עדים ע"כ ואם כן כיון דאודיתא אינו קנין בלא עדים אם כן לא קשה ליקני באודיתא דמצינו לומר דמיירי דליכא עדים וכמה שכתבו תוספות ועמ"ש עוד מקנין אודיתא בסימן קצ"ה:
מ׳:ב׳
א
מנה בשטר. עמ"ש בסימן ע"ט סעי' ה' ובסימן פ"א סעיף י"ט:
מ׳:ג׳
א
למלוה בפני עדים עמ"ש בסימן נ"א סעיף ז':
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
האומר לעדים הוו עלי עדים כו'. ועד"ר שם כתבתי מאין יצא להרמב"ם דין זה ושרבים חולקים עליו בזה וס"ל דלא מהני לזה שאומר בע"פ כ"א בהודאה שכבר חייב לו אבל בזה שבא להתחייב לו עתה בדיבור זה לא מהני כ"א כשכתב לו כן בשטר או באמרו אני חייב לך מנה בשטר וכדס"ל להרמב"ם ג"כ וגם הטור שהעתיק ל' הרמב"ם השמיט דין זה שכ' הרמב"ם שם בריש דבריו משום דלא ס"ל כותיה בהאי וא"כ מן התימה מהמחבר וממור"ם ז"ל שכתבוהו סתם בלי חולק וע"ל ר"ס ל"ט מ"ש בסמ"ע בשם הג"א:
ב
כמו שישתעבד הערב. פי' כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפלוני ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קכ"ט וה"נ דכותיה גבי לוה שיכול להתחייב נפשו אף שאינו חייב ועפ"ר:
ג
וכל שכן כשכותב לא' כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' ע"ה סעיף י"א וכמ"ש בהגד"מ ע"ש וע"ל סימן פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוה מחילה:
ד
והעיד בו עדים. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו. ונתנו למלוה שלא בפני עדים ומ"ש וכן אם כתב שטר כו' מיירי שאין חתומין בו עדים אלא שנתנו בפני עדים וה"ה אם כתב בלשון חתימת מטה ומסרו בפני עדים דג"כ הוה מלוה בשטר דעידי מסירה כרתי:
ה
הרי זה שטר כשר. ר"ל לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אחר זה ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות בו ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב לחוד ודו"ק:
ו
והוא שיהיה כ"י שאינו יכול להזדייף שם ברמב"ם ובטור שהביאו ליתא תיבת ידו וידוע דכתב ידו אינו נוח לזייפו ככתיבת יד סופרים אחרים כמ"ש המחבר בסי' מ"ד ס"ב ובס"ס מ"ה. ועוד דהל"ל והוא שיהיה על דבר שאינו יכול להזדייף וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס מ"ב לכן נראה דהמחב' ה"ק והוא שיהי' אותו שטר כתוב בכתיב' ידי הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים אלא שנמסר בעדים דיהיה כתב דאינו יכול להזדייף דאלו בשטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וק"ל וע"ל ר"ס מ"ב בדברי הטור והמחבר:
ז
חתמו והעידו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם וכתב הב"י נראה דאינו ר"ל שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר שיכתוב בו השטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתום ע"ז וה"ק חתמו על עדות כן שנמסר לפניהם שטר זה עכ"ל ב"י ועפ"ר מה שכתב עוד פירוש אחר:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
הוו עלי עדים עסמ"ע וש"ך דהרבה פוסקים חולקים בהנך תרתי דהיינו בא"ע וחייב אני לך מנה בשטר וס"ל דלא מצי להתחייב כ"א בשטר גמור או בכת"י ונראה דדוקא כשגילה בהדיא בלשונו שאינו הודא' שחייב לו מכבר רק שמתחייב עצמו מעכשיו אבל כשאמר בסתם א"ע שאני חייב לפלוני מנה לא מיבעיא אם זה טוען שבאמת הוא חייב לו מכבר לא יכול הלה לחזור בו ולומר לא הייתי חייב לך כלל רק שרציתי להתחייב לך בלשון זה ועכשיו אני חוזר בי לא מהימן דבסתם אמרינן דהודא' הוא וכ"כ הר"ן ר"פ הנושא בהדיא וז"ל במי שבא עכשיו להתחייב וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודא' הוא וכו' אלמא דמסתמא אמרינן דהודאה הוא. ולפ"ז אפי' מודה או שנתברר בעדים דלא היה חייב לו מקודם מ"מ חייב כיון דבסתם אמרינן דהודאה הוא ובאודיתא כ"ע מודים דיכול להקנות כדמוכח בב"ב דף קמ"ט גבי איסור גיורא וש"מ שהודה. וכ"כ הנ"י פ' מי שמת גבי איסור גיורא בהדיא דאפי' ידוע שאינו חייב מהני כשאמר בלשון הודא'. להא שכתב הש"ך סק"א דאם מודה שאינו חייב דפטור היינו שמודה ג"כ שהודאתו בטעות היה אבל בסתם אמרינן שרצ' לחייב עצמו באודיתא וחייב לכ"ע דבאודיתא לכ"ע יכול להקנות וכ"כ התומים בהדיא. ובתומים הקשה על רש"י שפי' שאין אדם יכול לחייב עצמו אפי' בשטר גמור מהא שפי' רש"י בב"מ י"ג בשטר אקנייתא שהוא בין ילוה בין לא ילוה אלמא דיכול לחייב עצמו ע"ש. ולפענ"ד לק"מ לפי מש"ל בסי' ל"ט סקי"ד דהכונה בהא שכתב רש"י בין ילוה בין לא ילוה דהיינו שמשעבד נכסים מיד והמלוה נתחייב להלות לו והלואת המעות הן מלוה על פה על המלוה. ולפ"ז אין הלוה משעבד עצמו בחנם רק בעד החוב שנתחייב לו המלו' ליתן ההלואה שהבטיח לו ובזה מודה רש"י שיכול לשעבד נכסיו בשטר. דמיחשב כחליפין דחליפי השיעבוד נתחייב המלוה להלות לו משא"כ כשמחייב עצמו בחנם סבר רש"י דאין יכול לחייב עצמו בשטר גם מ"ש התומים דלהרא"ש בפ' גט פשוט שכתב דלר' אליעזר דס"ל עידי מסירה כרתי ומהני עדי חתימ' מטעם דאמרינן שבודאי היה שם ע"ח ממילא נם כתב ידו לא מהני לחייב עצמו בלא עידי מסירה דכתב ידו לא עדיף מעידי חתימה וכו'. לפענ"ד לא נראה כן דודאי הרא"ש לא יחלוק על התוס' שכתבו בגיטין דף ב' בד"ה דקיי"ל ובדף י' בד"ה חספא דבממון אף דליכא עידי מסירה מהני מטעם הודאת בעל דין. ונרא' דהרא"ש לא כתב זה רק לענין משעבדי דלא מהני הודאת בע"ד מטעם דחב לאחריני דהא בקידושין אמרי' דמה"ט לא מהני הודאת בע"ד משום דחב לאחריני כמבואר בקידושין דף ס"ה ע"ב וממון דחב לאחריני דמי לקידושין. ושפיר כתב הרא"ש דלא מהני בלא ע"מ אבל שטר שאינו מועיל רק נגד הבע"ד כגון לחייב עצמו בשטר או בשטר מתנה מודה הרא"ש דמהני בע"ח בלא ע"מ מטעם דהודאת בע"ד חשוב כע"מ וכמ"ש התוס' ובאמת במקום שמגיע מזה חוב לאחריני כגון בשטר שעיקר השטר הוא בא לשעבד נכסין כשימכרו רמיני' אפילו מגלימא דעל כתפו ואפי' בלא שטר וה"ז נכתב רק נגד לחוב לאחריני צריך ע"מ דוקא ובס' קצה"ח כ' דאודית' אף דהוי קנין מ"מ לא מהני בלא עדים וכ' זה מסברא ולא ידעתי היאך מיל' לבו לחלוק מסברא על התו' והתו' שהביא בעצמו שכתבו דמהני כשמוד' בהודאה גמורה אפי' בלא עדים וכ"כ התומים בכמה דוכתי בפשיטות וכן נראה' דבכ"מ דאתם עידי מהני הודא' גמורה ג"כ מהני דבמקום דחשיב הודא' נגד טענת השטאה חשוב ג"כ קנין:
ב
שאני חייב עש"ך סק"ד שכ' דכל שנתחייב על תנאי דמי לערב ולא מהני רק בקנין וכו' זהו לדעת הרמב"ם דס"ל בערב אפי' שטר לא מהני רק קנין אבל להחולקים שם ס"ל דערב דמי לשאר מתחייב עצמו וכמו שיכולין לחייב עצמו בשטר בלא תנאי כמו כן כשנתחייב עצמו בתנאי או ערב מתחייב ג"כ והנה כל המפרשים תמהו אהרמב"ם שפסק לחלק בין ערב ובין שאר מתחייב וגם כתב דבערב אחר חיתום שטרות דבעי קנין וכ"כ הנ"י דמתניתין דערב אחר חיתום שטרות מיירי בקנין. ולפ"ז תמוה הסוגיא דר"פ הנושא בכתובות דאמר אפלוגתא דר"ל ור"י לימא כתנאי ומייתי מתניתין דערב היוצא אחד חיתום שטרות ואמר דר"י ס"ל כר' ישמעאל ור"ל ס"ל כב"נ. ולפי הנ"ל תמוה דר"ל מצי סבר גם כר"י והא דמתחייב בערב הוא משום דמיירי בקנין ור"י מצי סבר כב"נ והא דפטר ב"נ דערב הוא מטעם אסמכתא דהא אפי' בקנין פוטר ב"נ עיין שם שדחקו עצמם מאוד. ולפעד"נ דאף דדעת הרמב"ם והנ"י בסוף ב"ב דמיירי מתני' דערב היוצא אחר חיתום בקנין מ"מ ע"כ לא מיירי דאיכא עדים שקנו מידו דא"כ למה ליה למינקט היוצא אחר חיתום הא בלא"ה איכא עדים אלא ע"כ דגם הא שהיה בקנין כתב אחר חיתום דהיינו שכתב אחר חיתום שמודה שנעש' ערב בק"ס ופליגי בתרתי כעין שכ' התו' לשיטתם שם ע"ש דר"י סובר דמהני קנין אחר מתן מעות וגם הודאה שלו מה שמודה בכת"י אחר חיתום בלא עדים שנעשה ערב בקנין מהני הודאתו דאלימא מילתא דשטרא דלהרמב"ם מועיל לענין חיוב שטר גרוע כמו לענין הודא' ובן ננס פליג בתרתי וסובר דפטור משני טעמים דערב לאחר מתן מעות לא מהני קנין ואפי' אם ת"ל דמהני קנין מ"מ הודאה דלאחר חיתום לא מהני וכן פי' התו' בד"ה אליבא דבן ננס אליבא דר' ישמעאל דמחייב משני טעמים ע"ש ומוכח דפליג בהודאה דאלת"ה רק שסובר דלא מהני קנין היה לו לב"נ לומר רבותא גדולה מזו דאפי' קודם חיתום לא מהני א"ו דמש"ה נקט גם ב"נ מחלוק' שלו לאחר חיתום לאשמעינן פלוגת' השני' דפליג ג"כ לענין הודא' ובהודאה לאחר חיתום לאו כלום הוא אפי' את"ל דמהני קנין ומ"מ בהודא' דלאחר חיתום דהיינו שמודה שנעש' ערב בשעת מתן מעות דלאו כלום הוא לב"נ ובנידון דפליגי ג"כ לענין הודא' אי אמרינן אלימא מילתא דשטרי ממילא מוכח ג"כ דפליגי אי אמרינן אלימא מילתא דשטרי לענין אי יכול לחייב עצמו בשטר כזה דלענין חיוב ולענין הודא' שוה כמ"ש התו' והפוסקים דבשטר דמועיל לענין הודא' מועיל ג"כ לענין חיוב והשתא א"ש מה שתלה הש"ס מחלוקת דר"י ור"ל בפלוגתא דר"י וב"נ כן נלפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם שלא יהיו מוקשין כל כך:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
המחייב עצמו בממון לא' וכו'. דוקא בלא טעה אבל אי טעה שחשב שהוא חייב) (ונתברר ע"פ עדים שטעה הודאתו בטעות היה או שהמלוה מודה שהודאתו היה ע"פ טעות פטור ואי נאמן לטעון טעיתי במגו דפרעתי ע"ל בסי' פ"א וע"ב:
ב
הוו עלי עדים. ואינו גובה רק מב"ח כיון שלא כתב שטר:
ג
שאני חייב ורבים חולקין וס"ל דאין יכול להתחייב בדבר שאינו חייב רק בק"ס או בשטר המוחזק יכול לומר קים לי) (ודוקא שאמר לו בלשון שהוא מתחייב לו עכשיו אבל אם אמר בלשון הודאה שהוא מודה שחייב לו מכבר קונה לכ"ע באודיתא וע"ב:
ד
או שאמר לו. ודוקא למתחייב בלי תנאי אבל אם מתחייב עצמו בתנאי כגון מתנה ש"ח להיות כשואל שהוא תלוי אם יוגנב וכיוצא בזה דמי לערב ובעי קנין או שטר ש"ק ואין חילוק בין שכיב מרע לבריא או"ת דלא כהמבי"ט:
ה
והעיד בו עדים. פירוש שמעידין העדים על הענין ולא על קיום החתימה לבד:
ו
כתב ידו שאינו יכול להזדייף. שיש להם סי':
ז
חתמו והעידו. פי' שחתמו עדות זה שנמסר שטר כזה בפניהם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
לו כלום. עבה"ט עד ואח"כ נודע שטעה כו'. ובפנים בש"ך מסיים בה ויתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה כו' וע' בתומים ובנה"מ בביאור דבר זה. ובעיקר דברי הש"ך הנה כ"כ בעל התרומות סוף שער ס"ד הביאו מרן בב"י ס"ס ועי' בט"ז בהגהה ממהרש"ק שכ' על דברי בעה"ת הנזכר ולא משמע כן ברי"ף ורא"ש דא"כ למה כתבו דהירושלמי חולק אש"ס שלנו הא הירושלמי איירי באר היטב שטעה כו' ע"ש וע' בס' בר"י שהשיג עליו דנעלם ממנו דברי בעה"ת בספרו כו' ע"ש עוד:
ב
האומר לעדים עבה"ט עד ומן התימא על המחבר כו' ועי' בתשו' עבוה"ג ס"ס קי"ז שכ' ליישב תמיהתו והניח דברי הסמ"ע בצע"ג. וע' בס' בר"י אות ב' מ"ש בזה:
ג
שישתעבד הערב. עבה"ט ועי' בתשו' עבוה"ג סי' קי"ז מ"ש בזה. ועי' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קמ"ה שכ' אודות ראובן שתובע לשמעון עם כ"י שיש בו נאמנות שחייב לו סך כך וכך ושמעון משיב שמעולם לא לוה הימנו רק שערב לו בעד לוי לאחר מתן מעות וכיון שלא עשה קנין לא חל הערבות הנה אם ראובן מודה לו אע"ג דלכאורה נראה דמשתעבד כמבואר בח"מ סי' מ' דאם כתב לו בשטר חייב אני לך מנה מתחייב אפי' בלא קנין מדין ערב אע"ג שלא קיבל מעות כי אלימא מלתא דשטרא מכ"ש היכא שעשה כן בשביל ערבות ממש ברם ראיתי בתשובות רמ"א סי' ע"ב ובתשו' חו"י סי' ל"ו (צ"ל קל"ז) שפסקו להיפך היכא דידעינן שחיוב זה בא בשביל ערבית לאחר מתן מעות בלא קנין אינו כלום לכן אין להוציא מידו עכ"ד ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב סי' ל' אות ו' וזה שכתב על נדון דידיה וז"ל מ"ש הרב מהר"ג שאין ביד אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב רק במה שאין בו שום ספק אבל כאן שיש בו כמה ספיקות כו' הגם שזה נכון לדינא שיש חילוק בין חיוב ברור שמחייב עצמו עכ"פ ובין דבר הדומה לאסמכתא כאשר הוכיח הר"ן בר"פ הנושא מערב לאחר חיתום שטרות אך אינו ענין לנ"ד דמה ספק יש בכאן כו' ולבד זה הלא עיקר הראיה דלא מהני חיוב בדבר שיש בו ספק הוא מהוכחה דערב והרי ערב מעצמו עכ"פ קנין מועיל בו והרי כאן נזכר קנין בשטר התקשרות שכתוב בו וכל הנ"ל קבלו הצדדים עליהם בקנא"ס כו' ואפי' יודעין בודאי שלא נעשה קנין ואפי' אם הודו היורשי' שלא נעשה הקנין בפועל מ"מ הודאת בע"ד שהודה בשטר שקיבל בק"ס כמאה עדים ואמרינן שזיכה להם בק"ס ע"י אחר וכל זה לרווחא דמלתא כי לגוף הדין אני אומר שאפי' לא זזה יד היורשים מיד ר' וואלף מעולם והם יודעים בודאי שמעולם לא קיבל ק"ס עכ"ז כיון שהודה ר' וואלף שקיבל ק"ס ההודאה עצמה הוא הקנין וכן נלע"ד מלשון הגמ' בב"ב גבי איסור גיורא דקאמר ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקני באודיתא משמע שהודאה הוא' הקנין בעצמו ולא מטעם שכיון שהודה אמרינן שכבר הקנה לו אלא שזהו הקנין בעצמו כאשר לדעתי הודאה הוא הקנין הגדול שבכל הקנינים ואפי' דבר שאינו נקנה בשום קנין נקנה בהודאה ונכסי איסור יוכיחו ועיין בתשו' ח"צ סי' ט"ז (יובא לקמן סי' ר"ג ס"ט ס"ק ג' ועמ"ש שם) עכ"ל ע"ש. וכתב עוד אך גוף הדמיון שדימו דין זה למ"ש בח"מ סי' מ' שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אין הנידון דומה ששם מיירי במחייב עצמו איזה התחייבות ממון אבל כאן נתחייב ר' וואלף בעבודת הגוף שמחוייב להשתדל עבורם וזה אין עניינו לסימן מ' רק לדין פועל שמשכיר עצמו אצל בעה"ב שיכול לחזור בו בחצי היום כמ"ש בסי' של"ג ואף שר' וואלף מקרי קבלן הרי גם קבלן יכול לחזור בו אלא שידו על התחתונה כו' אלא שכיון שכבר זכינו לדין שהודאת בע"ד כמאה עדים והוי כאן ק"ס ושוב אין הקבלן יכול לחזור בו כמבואר בש"ך שם סק"ד כו' ע"ש עוד ויובא לקמן סי' של"ג ס"א ס"ק ב':
ד
והעיד בו עדים. עבה"ט מ"ש והש"ך פי' כו' ובש"ך מסיים כדלקמן סי' ס"ט סעיף ג'. ועי' בתשו' חות יאיר סי' ע"ח שכ' דיש לדחוק ולפרש גם דברי הסמ"ע כך ור"ל דתרתי בעינן כדי שיהי' לו דין שטר מקויים. וע"ש עוד שהוא היה נוהג כשהלוה מעות והלוים רחקו מקבלת קנין וכ"ש נשותיהם הי' כותב הכ"י בכא"ה בנאמנות ב"כ על ב"כ לעולם בכל טענה שבעולם וחתמו עליה האשה תחלה ואח"כ בעלה ואחריהם העדים בזה"ל בפנינו נעשה הלואה הנ"ל ובפנינו חתמו האשה והדר בעלה הנ"ל ומסרו לפב"פ המלוה ויהי' לכ"י זה כל תוקף שטר בקנין באוה"ב יום פלוני נאום פב"פ ופב"פ ובכח כ"י זה יכולים לטרוף לקוחות. גם קודמת לגביית כתובת אשה החתומה מכ"ש לענין טענת פרעתי או טענת מחילה וכהאי גוונא כו' וזהו דרך נכון ועצה טובה למלוים כי הרבה ב"ב ונשותיהן מתרחקים מאד מקנינים ואינם מתרחקים מזה. ואף כי אם בא לידי כך לטרוף לקוחות היה דבר זר ומלתא דתהו בהו אינשי מכל מקום הדין דין אמת כו'. ואם מלוה בא בכתב יד חתומה מהלוה ומבקש מעדים שהיו אצל ההלואה וראו שחתמו אוה"ב שיכתבו זה ויחתמו תחת הכ"י אין בכוחם לעשות זה כי לא יעשה ממלוה ע"פ מלוה בשטר שלא מדעת הלוה כבסי' ל"ט ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
מ׳
א
[שו"ע] הוו עלי עדים שאני. נ"ב דעת הש"ך לקמן סי' פ"א ס"ק מ"ט דאף בהודה דרך הודאה גמורה דלא שייך השטאה וגם הי' ההודאה בפניו דל"ש השבע' מ"מ א"י לחייב עצמו בכך אא"כ אמר א"ע ומכ"ש היכי דיכול לומר משטה אם מודה שכוון בהודאה להתחייב עצמו באמת דלא מהני וכ"כ להדיא בסמ"ע ס"ק ב' ואו"ת שם חלק עליהם דאין א"ע מעלה בזה לענין החיוב אלא העיקר כל שכוון להודאה גמורה בלא השטאה יכול לחייב עצמו עיי"ש:
ב
[ש"ך אות א] או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו. נ"ב ע' או"ת דכתב דוקא שזה הודה בטעות. אבל בלא"ה יכול לומר שזה רוצה להקנות לו באודית' דהוי קנין גמור כדמוכח באיסור גיורא. ונ"ל דבלא"ה הי' הדין דצריך לשלם לו כדאיתא סי' רמ"ה ס"ד האומר נתתי וכו' דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר וכו' והוא בסוגי' גיטין מ' ע"ב. א"כ ה"נ י"ל שמא זיכה לו להתחייב ע"י אחר בדבר שאינו חייב. ואף לר"ל עכ"פ בקנין יכול להתחייב:
ג
[ש"ך אות ד] שמתחייב עצמו מיד בלי תנאי. נ"ב ועיין לקמן סי' פ"א ס"ק ו':
ד
[ש"ך בא"ד] משא"כ בשומר קרקעות. נ"ב לפי"ז י"ל דבשומר לא מהני להתחייב בשטר כיון דדמי אסמכת' כמו בערב לדעת הרמב"ם ובעי' קנין. וע' אורים העתק בשם רש"ך במתנה ש"ח להיות כשואל כיון דדמי לאסמכתא לא משעבד אלא בקנין או בשטר ולא ידעתי מנ"ל:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
מ׳:א׳
א
המחייב עצמו כו' היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל מי שמודה לחברו בחזקת שחייב לו ואח"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום אפי' מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים בו כמ"ש הטור והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר:
מ׳:ב׳
א
כיצד האומר לעדים כו'. כ' בסמ"ע שרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני כשבא להתחייב עתה כ"א כשכתב לו כן בשטר או באומר אני חייב לך מנה בשטר כו' ולא דק דה"ל לכתוב דחולקין וס"ל דאף באומר אני חייב לך מנה בשטר לא מהני רק כשכתב לו כן בשטר כמ"ש ה"ה פי"א מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים להדיא ע"ש וכ' עוד ה' המגיד שם וז"ל ולפי שטה זו אין שום צד שיהיה. חייב אלא כשכתב לו שטר ונמצא שהם חולקין על המחבר אשני חלוקין משלשה שכ' עכ"ל וכן משמע בר"ן ריש פ' הנושא לפי שטה זו שכ' דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין או בשטר כו' ע"ש ולרש"י בכל גווני לא מהני כשמתחייב עכשיו וכמ"ש ב"י לדעת רש"י וכ"פ בשלטי גבורים ר"פ הנושא בשם ריא"ז ז"ל וז"ל הבא להתחייב בדבר שאינו מחויב בו במקום שאינו חובת ממון כגון שאמר הריני מחויב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עדי ואע"פ שכ' לו שטר חתום ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב אא"כ קנו מידו כב"ה עכ"ל ועיין בריטב"א ר"פ הנושא וע"ל ס"ק ה':
מ׳:ג׳
א
האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה כו'. בזה וכן בחילוק הג' שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אינו גובה אלא מבני חורין אבל בחילוק האמצעי כשכתב לו בשטר אני חייב לך מנה ומסר השטר בפני עדים גובה ממשעבדי למאן דאמר עידי מסירה כרתי אפי' אינו כת' ידו וכשלא מסר לו בפני עדים גובה מבני חורין אם הוא כת' ידו וכמ"ש לקמן ס"ק ה' ובחילוק האמצעי מודים הרמב"ן והרשב"א וכן דעת הר"ן וה"ה וכן דעת התוס' בשם ר"ת והרא"ש וטור ושאר פוסקים וכן כ' הריטב"א ר"פ הנושא ששטת ר"ת נכונה היא וכן עיקר ודלא כשלטי הגבורים שהבאתי בסמוך ס"ק ב' וה"ה כשכתבו עדים שטר וכתבו בו שהתחייב עצמו וצוה לכתוב שטר מהני אף להרמב"ן ורשב"א ופוסקים הנ"ל וכן מוכח בהר"ן ר"פ הנושא ע"ש גם מ"ש ולר"ל אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני כו' ע"ש ודו"ק:
מ׳:ד׳
א
הוו עלי עדים כו'. ה"ה כ' שהרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים חולקי' והביאו ראיות שאין אדם מתחייב בדברים אפי' באתם עדי בלא קנין ובלא שטר כו' ואולי הם ראיות שהביא הר"ן ר"פ הנושא וז"ל דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"א) נמי אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידן וכן בפ' השואל גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה כו' וכ' שם הר"ן בסוף דבריו דלדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דכי איצטריך לאוקמא בשקנו מידו לאו דוקא דהוא הדין באומר אתם עדי מהני דהא על כרחך ה"ה דמצי לאוקמא בשחייב עצמו בשטר כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהיא ההקנאה היותר רגילה ובערב היינו טעמא דלא מהני ביה אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא זה [ולי] נראה לדעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא הכא מהני כשחייב עצמו בשטר או באתם עדי כיון שמתחייב עצמו מיד בלי תנא' מה שא"כ בשומר קרקעות ושואל כיון שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב שכ' הר"ן גופיה דדמי לאסמכתא ולא מהני רק בקנין וכן מדוקדק למעיין בלשון הרמב"ם שהתחיל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל כו' חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים כו' (והביאו ר' ירוחם נתיב ט"ו ח"ג ע"ש) דלאיזה צורך כ' בלא תנאי כלל כו' ואינו אסמכתא כו' אלא כוונתו כמ"ש כנ"ל ברור:
מ׳:ה׳
א
או שכ' לו בשטר כו'. כ' הבית חדש דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כת' בכתב ידו ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני העדים אפילו מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגה אשר"י עכ"ל ותמיה לי' דכיון דעדי מסירה כרתי מה בכך שאינו כתב ידו וכיון שמסרו לו בפני עדים ועדי מסירה מפקי לקלא גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת' ידו ולא שייך משטה אני בך בכה"ג ואפי' לגירסת הסמ"ע בהמחבר לקמן סעיף ב' והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף כו' היינו משום דיכול לזייף וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ו' הא לאו הכי גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת"י הלוה וכ"כ הטור ס"ס ס"ט בהדיא בפשיטות דאפי' אינו כתב ידו עדי מסירה כרתי וא"כ ה"ה הכא דלא מסתבר לחלק כלל בין חייב לו כבר בין מתחייב עתה לענין זה וכן משמע להדיא בב"י שכ' בס"ס זה וז"ל ונראה שגם הרמב"ם יודה בדין זהשכ' הטור בשם ר"ת שאם כ' בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומסר לו השטר בפני עדים חשיב מלוה בשטר דמשום דהוי כתב ידו לא גרע ואע"ג דלא הוי כלשון שטר כיון שכתוב בו ההודאה ומוסרו בפני עדים סגי עכ"ל משמע להדיא דבכל ענין הוי מלוה בשטר משום עדי מסירה (ואפשר משמע ליה להב"ח כן מדהקשו המרדכי והגה' אשר"י שם אפי' רש"י שלא חתם תחתיו לימא משטה אני בך ומאי מקשי' הא התם מסר לו בפני עדים אלא ודאי סבירא להו דאף בהודאה יכול לומר משטה אני בך אף שמסר לו בפני עדים וא"כ כ"ש במתחייב עצמו אין זה מוכרח די"ל דס"ל דמסתמא הסוגי' לפירוש רש"י מיירי אף למ"ד אין עידי מסירה כרתי דאי למ"ד עדי מסירה כרתי מ"ט דר"ל דפטר אבל לפי' ר"ת ניחא דכיון דעכשיו הוא דמתחייב פטר ר"ל ועוד דכבר סתרתי לקמן סי' פ"א סעיף י"ט ס"ק מ"ט דברי המרדכי והגהת אשר"י מכח דברי רש"י ותוס' ושאר פוסקים ע"ש): ומ"ש הב"ח והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגהת אשר"י ליתא דהמעיין במרדכי והגה' אשר"י שם יראה להדיא דלא הזכירו כלל שם שיש עדי מסירה אלא כתבו בשם ר"ת שמתחייב עצמו בכתיבת השטר שכותב לו בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה וחתם תחתיו והיינו לענין לגבות מבני חורין וכמ"ש בטור לר"ת. וכן נראה נמי לפרש דברי ר"ת שבתוס' והרא"ש ר"פ הנושא ובזה מיושב לפע"ד מה שכתבו התוס' שם (דף ק"ב סוף ע"א) וז"ל קשה לפי' ר"ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמתחייב שום דבר יתחייב לו שעבוד נכסים נמי ע"י מסירה כמו אם לוה ממנו דעדי מסירה מפקי לקל' עכ"ל ולפמ"ש לק"מ דהך דערבות לא מיירי שמסר לו בפני עדים אלא שכ' לו בכת"י ואני ערב ושוב מצאתי בחכמת שלמה ובחדושי מהר"ש אידלש שהרגישו בזה: וכן מ"ש הטור וז"ל ור"ת פי' דלא מיירי בהודאה שמודה בדבר שחייב בו אלא מתחייב לו עתה מנה וכותב בכתב ידו אני פלוני חייב לך ומוסר לו השטר ובמסירת זה השטר מתחייב לו עתה במנה אם מוסרו לו בפני עדים גובה ממשעבדי ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי עכ"ל לא כמו שהבין הב"ח דלענין עדי מסירה בעינן כתב ידו אלא משום דלעיל מיניה כ' הטור פירש"י דמיירי שאינו כתב ידו דאי הוה כתב ידו בלאו הכי היה חייב בהודאתו אפי' לא מסר לו השטר בעדים ולא הוו פליגי ר"ל ור' יוחנן דהא מתני' היא הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין כתב שר"ת פי' דלא צריך לדחוקי בהכי אלא אפי' מיירי שהוא כתב ידו מ"מ פליגי שפיר כיון שאינו מודה שחייב לו כבר ומתחייב לו השתא בכתב זה פליגי אפילו לענין משעבדי כשמוסרו לו בפני עדים או לענין בני חרי כשמוסרו לו בינו לבינו וגם משום דכ' הטור ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי הוצרך לכתוב שהוא כתב ידו אבל אה"נ דאם מוסרו לו בפני עדים לא בעינן שיהא כ' ידו אלא בכל ענין שנכת' שלא יוכל להזדייף גובה ממשעבדי למאן דאמר עדי מסירה כרתי: וראי' ברורה לדברי ממ"ש ה' המגיד פי"א מה' מכירה וז"ל וממילא ראם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים בשטר הרי זה קנה וזה שכ' המחבר או שכ' לו שטר כו' ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עידי מסירה קונים אי נמי כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו לגבות מנכסים בני חורין אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ ואע"ג דכ' שם כן להרמב"ם וכ' שם שהרמב"ן והרשב"א חולקין על הרמב"ם פשיטא דאין חולקין אלא בשני חלוקים דס"ל להרמב"ם דאף בלא שטר כגון באתם עידי או שאמר הריני חייב לך בשטר אבל בחילוק הזה שכתב לו שטר כתב ה' המגיד שם להדיא דמודה ליה וא"כ גם ר"ת ס"ל הכי. ומזה שכתבתי נלמד דאם כתב לו בכתב ידו ומסרו בינו לבינו גובה מבני חרי אף להרמב"ן והרשב"א וכדמוכח מדברי ה' המגיד להדיא וכן מוכח בטור שכת' כן לשטת ר"ת והרי ר"ת ס"ל להדי' בתו' פרק הנושא כהרמב"ן והרשב"א דאינו יכול להתחייב באתם עידי עיין שם גבי מה שכ' התוספת בשם ר"ת כמו שהודה בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר אתם עידי כו' אלא ודאי ס"ל דמה לי שמחייב עצמו בשטר בעדים לגבות ממשעבדי או שמחייב עצמו בכתב ידו לענין בני חרי כיון שכותב כן בכתב ידו: ובזה ניחא הא דכ' הטור לקמן סי' ס' ס"ט המחייב עצמו כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים עכ"ל שהוצרכו הב"י והב"ח ובעל גי' תרומה שער ס"ד חלק א' דף שמ"ו ע"ד ושאר אחרונים לדחוק שאין זה מלשון הרמב"ן אלא מלשון הטור עצמו שהרי ה' המגיד כ' פי"א מה' מכירה שלדעת הרמב"ן א"א להתחייב שלא בשטר בדבר שאינו חייב בו ע"כ דבריהם ולפי ע"ד בחנם דחקו דלא בא ה' המגיד בשם הרמב"ן אלא לאפוקי אתם עידי או כשאמר לשון זה אני חייב לך מנה בשטר אבל כשכ' לו כתב ידו להתחייב משמע להדיא מדברי ה' המגיד שם דאף להרמב"ן גובה מבני חרי ע"ש א"כ הטור לקמן סי' ס' מיירי כשחייב עצמו בכתב ידו וכן עיקר:
מ׳:ו׳
א
שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. נראה דכונת הרמב"ם בזה להוכיח דסוגיא דר"פ הנושא מיירי במחייב עצמו בדבר שלא הי' חייב מדפריך התם מערב וכמ"ש בהרי"ף ראיה זו ע"ש:
מ׳:ז׳
א
כמו שישתעבד הערב כו'. כתב הסמ"ע פירוש כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפ' ופ' ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו כיון דכתב ליה בשטר כו' ולא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונת הרמב"ם והט"ו כאן לומר שהרי חייב עצמו אע"פ שאינו חייב כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב וק"ל:
מ׳:ח׳
א
והעיד בו עדים. כלו' שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימה הלכך הרי זה שטר כדלקמן סי' ס"ט ס"ג:
מ׳:ט׳
א
ונתנו למלוה בפני עדים כו'. כשר היינו למ"ד עדי מסירה כרתי אבל יש חולקין וכמ"ש לקמן ס"ס נ"א וע"ש:
מ׳:י׳
א
והוא שיהיה כתב ידו כו'. ברמב"ם וטור ור' ירוחם נתיב ו' ריש ח"ו שהביאוהו ליתא תיבת ידו ונראה דגם המחבר לא בא אלא לפרש דברי הרמב"ם דבעינן כתב ידו או כתב "ידוע שאינו יכול להזדייף דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו איכא למיחש שיזייף ויכתיב עוד אבל אם עדים חתומים בו ליכא למיחש דתו לא מצי למכתב מידי בתר חתימת העדים ולא כמו שדחק בסמ"ע ס"ק ו' משום דבשטר שיש בו עדים מירתת לזייף אלא כמ"ש ולכך בעינן כתב ידו שאינו יכול להזדייף ולכתוב עוד שום דבר יותר. ודו"ק וע"ל ר"ס מ"ב:
מ׳:י״א
א
שצריך לומר כו'. כתב הרב המגיד הטעם כדי שיהיה לזה קול שאם לא אמר להם כן לא היו כותבין ולא היה לו קול ומביאו ב"י בס"ס נ"א:
מ׳:י״ב
א
חתמו והעידו כו'. וא"צ שיחתמו כן על שטר זה אלא ה"ה בכתב אחר ועיין בב"י ובב"ח:
אורים ותומים, תומים
מ׳
א
אעפ"י שלא היה חייב כלום וכו' כתב הש"ך בסק"א אבל אם הודה בטעות דחשב דחייב ואינו חייב ונתברר בעדים או שהוד' לו המלוה שאינו חייב לו הרי זה פטור וכו' ויפה כתב אלא דהיה לו לבאר במ"ש שהוד' לו המלוה שאינו חייב לו דהיינו דהוד' ג"כ דהודאתו בטעות היה אבל אם לא הוד' רק שלא היה חייב מה בכך הא יוכל להתחייב אעפ"י שאינו חייב כלל רק ברור מ"ש הטור אם נתברר הדבר בעדים או שהוד' לו המלוה שאינו וכו' היינו דמודה ג"כ שהיה הודא' בטעות אבל זולת זו לא ולאו כל כמיני' לומר טעיתי אם לא שיש לו מגו ואף בזו נחלקו לקמן סי' פ"א ופשוט אלא שהסמ"ע בדרישה רצה לפרש במ"ש הטור או שהוד' המלוה היינו לשיטת רש"י אבל לשיטת ר"ת לא מהני מ"ש דמלוה מוד' רק מוכרח להביא עדים ולכך לא כ' בע"ת דנמשך אחר שיטת ר"ת רק דאתברר בעדים ומזה נראה דהבין במ"ש הטור אם הוד' היינו שלא הוד' רק דאינו חייב לו אבל לא אמר דטעה ולכך תלה אותו במחלוק' רש"י ור"ת וסבירא ליה לשיטת רש"י כל שאינו חייב א"י להתחייב בלי קנין אף דלא טעה ומלבד דעדיין לא הועיל דבממ"נ אם פי' בעדים דאמרו דידעו דטעה ובטעות הודה זה יתכן אף בהודאת בע"ד דמוד' דהודה בטעות ואי לא אמרו העדים כן דידעו מהטעות רק דידעו דאינו חייב לו זה אינו מועיל לשיטת ר"ת כמש"ל אף גם דברור דגם לרש"י אם הוד' דרך הודא' שחייב לחבירו מנה והוא באמת אינו חייב לו כלום דמ"מ מתחייב אם לא היה טעות בדבר דאל"כ מה הביא ר"ת ראי' לפי' שלו מהך דירושלמי מודים ר"י ור"ל במודה שחייב לחבירו מנה בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו דפטור הא אדרבא מכאן סיוע גדולה לפי' רש"י דלפי' ר"ת צ"ל דירושלמי מחולק עם בבלי דבש"ס דילן ר"י מחייב ושם בירושלמי ר"י פוטר ואילו לשיטת רש"י הרי כאן שלום בתלמודים דכאן בגמרא לא נחלקו אלא בטוען המלוה באמת אתה חייב לי ובהא מחייב ר"י אבל אם באמת נמצא דאינו חייב לו לכולי עלמא פטור כמו שכתב בדרישה והרי מירושלמי ראי' מכרעת לרש"י אלא ברור דמוד' רש"י בזה דחייב ולכך מביא ראי' מירושלמי דפי' דבריהם היינו בידוע שאינו חייב אבל וודאי לדינא מוד' רש"י דהודא' בע"ד כמו מאה עדים דמי וכן צ"ל דאל"כ מ"פ הגמרא מהך כ' לכהן שהוא חייב ה' סלעים חייב ליתן וק' ולר"י מי ניחא הא כאן הכהן מודה דאינו חייב כלום זולת הפדיון ואם כן כיון דבנו אינו פדוי למה יתחייב ליתן ולפי הנ"ל לא נחלקו ר"י ור"ל כלל אם מודה דאינו חייב כלום ואם כן הקו' לכ"ע. וכן משמע מהך אודיי' דאיסור גיורא וש"מ שהוד' ב"ב דף קמ"ט דמשמע בלי קנין כלל דאי בקנין פשיטא דמהני ומה מספקא ליה ופשיטא דאם עמד דאינו חוזר כיון דהיה מתנת ש"מ במקצת בקנין ובפרט שאין ראיה מרב מרי דיש לומר דאיסור גיורא עשה קנין בכל אופן המועיל ועכצ"ל דלשון אודיית' אינו סובל כלל לשון קנין ואם כן הדבר מוכרח וכן הביאו כל הפוסקים ראי' מהך דאיסור וברור דסבירא ליה לרש"י בהא כר"ת ולכך הטור דכ' דין זה לרש"י הוא איידי דאיירי בהודא' מפ' דאם הוא הודא' בטעות לכ"ע לא מהני וכ"כ הב"ח ונכון והא דלא מפרשו הרי"ף ור"ת הא דירושלמי דהיינו דסבר דחייב ונמצא דאינו חייב ולכך לכ"ע פטור ואין כאן סתירה לגמרא דידן דא"כ מ"פ מהך על הנושא אשה ופסק לזון בתה וכן בפרק אעפ"י על התוספת כתובה דשם ליכא טעות כלל א"ו דלא מיירי בטעות ואמת כי העיטור מפרש לי' בטועה ועל סי' ס' דנפרש בי' משנ"ל בדעתו אבל אם אמר בלשון חיוב הריני מתחייב עצמי לתת לך כך וכך ולא בדרך הודא' בזו יש מקום ספק אן דעתו של רש"י נוטה כי לפי מ"ש הש"ג בשם ריא"ז אם אמר הריני מחויב ליתן לך מנה אע"פ שמסרו בשטר חתום אם אינו חייב לו אינו כלום עד שיהיה קנין עכ"ל והביאו הש"ך סק"ב וכן משמע בתוס' כמ"ש הדרישה שכ' לשיטת ר"ת ואין לתמוה איך ישתעבדו מטלטלין בשטר כו' ש"מ דלרש"י ל"ק זה והיינו משום דלס"ל דין זה ול"ק אם כן ערב דסבירא ליה לתו' תרתי קאמר הודא' ומשתעבד נפשי' וק' אם כן ר"י דמוקי לי' כר' ישמעאל עדיין קשה למה במשעבד נפשיה יתחייב הא לא מצי משעבד נפשי' במה שלא חייב ולשיטת רש"י לא נחלק ר"י בזה י"ל דבזה ידע תי' הגמרא דאית' לשעבודי אבל לענין הודא' דאנן אמרינן באמת חייב רק טעמא דר"ל דפוטר דמצי למימר משטה הייתי זהו סבירא ליה לגמרא בס"ד אף הערב יכול לטעוו מה שאמרתי שאני ערב משטה הייתי בך ומה איכפ' לי במה שלוה ממך ואף כי זה דוחק מנ"ל להגמרא להקשות דבשלמא דבמקום דשעבוד חיוב מועיל אם כן גם הודא' מועיל ולכך בערב דאילו היה מתחייב לערב מועיל ה"ה להודא' דלא גרע מחיוב חדש משא"כ התם דאילו התחייב אינו מועיל אף הודא' אינו מועיל ול"ק לר"ל דשם אפילו הודא' אינו מועיל מ"מ י"ל כן דמשמע להו לגמרא דהנך ב' פלוגתא לא תלי' זב"ז דאל"כ עדיין ה"ל לפלוגי בערב שלא בשעת מ"מ לחוד דהא בהא תלי' אלא ש"מ את"ל דלא משתעבד מכל מקום סבירא ליה הודא' מהני ואם כן ר"ל דלא כר' ישמעאל וא"ש ועיין מש"ל לדעת רש"י בסק"ג אך אעפ"י שכן דעת הריא"ז מ"מ ק' לומר כן שיהיה דעת רש"י כן במסקנא דרש"י כ' בכתובות שטרי אקנייתא דכ' בין ילוה בין לא ילוה ומשמע מלשונו דלא היה בקנין כלל ובמה יתחייב אם לא ילוה ואפילו אם נדחוק דמיירי בקנין מה נימא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל במה יחול השעבוד השתא לרש"י במוסר שטרו לידו ואומר אני חייב לך מנה לא מתחייב ואם כן לא חל שעבוד' עד שעת מתן מעות מכ"ש בישנו ביד עדים דלא חל שיעבוד ואיך שייך עבחז"ל וכן במ"ש רש"י בכתובות בשטר אמנה הבאתי לעיל סי' ל"ט דמשתעבד מעכשיו אם לא ילוה עד לאח"ז ג"כ ק' במה חל שיעבוד הא אין כאן מעות כלל ובמה יחול חיובו ושעבודו תיכף ול"ל דמיירי בקנין אם כן אין להר"ן ראי' דכה"ג כותבין ולי' בי' משום מוקדם בדלית בי' קנין ועמש"ל סי' ל"ט ועוד עדיין ק' במה דאמרי' שם לאביי דאית ליה עבחז"ל שטר שנפל למה לא יחזיר ואי דכ' ללות ולא לוה הא עבחז"ל ופי' רש"י אע"ג דבעינן מטו לידו היינו מטו לידו דעכשיו נמסור לידו וק' מה קו' הא חיישינן דעושה קנוני' ואמרי' דאף דמצוה למסרו ביד מלוה דילמא לא ילוה כלל כי מהכ"ת ילוה על שט"ח מוקדם ושמעו רבנן ומפסדו לי' רק מצוה למוסרו בשביל קנוני' ואם כן ל"ש עבחז"ל דהא ל"נ מעות כלל והשתא במטו לידו שטר חיוב מתחילת כתיבה סבירא ליה לרש"י לשיטתו דלא משתעבדו אם לא קיבל מעות מכ"ש בהגיע לידו רק לבסוף ולא לוה כלל דליכא שעבוד כלל ויטרוף של"כ אלא ברור דכיון דמסר לידו שט"ח הרי הוא משעבד נכסיו מעצמו אעפ"י שלא קיבל כלום וא"ל כי רש"י לשיטתו דסבירא ליה אין כותבין שטר ללוה אפי' מלוה עמו עד שיראו נתינת המעות והך שטרא אקניית' באמת פי' תרתי קנין ובין ילוה ובין לא יטה ומעבחז"ל ל"ק די"ל דסבירא ליה כמ"ש תו' דהיה רק תקנה ואין טעם לתקנה והא דלא עשו תקנ' כשמלוה עמו דא"צ לראות הלוא' דזה נח ללוה לעשות שילוה בפני עדים אם הוא שם בלא"ה אבל שיבא תמיד לפני עדים לקבל שטרו קשה עליו ולכך תקנו תקנה זו דזה הכל דוחק וכן מורים דברי תוס' כמש"ל דכ' לר"ת מסייעי' דברי ירושלמי כהנ"ל וק' אדרבה סיוע לרש"י דירושלמי איירי במתחייב ולא במוד' כמ"ש מהרש"א שם ולרש"י לכ"ע מודים דלא מתחייב והן הן דברי ירושלמי ואין כאן סתירה בשני תלמודים אלא ברור נראה דוודאי במתחייב בשטר אשר נעשה בעדים דהם משווי' שיעבוד פשיטא דיוכל להתחייב ואם כן לרש"י דסבירא ליה דלא נחלקו ר"י ור"ל בזה לכ"ע חייב כדמוכח מהך דעבחז"ל הנ"ל אם כן שפיר ק' בגמרא יהא משמע דלכ"ע חייב ובירושלמי לכ"ע פטור איך יהיה מחלוקת בב' תלמודים מהיפך להיפך משא"כ לר"ת דנחלקו בגמרא דידן אין כאן תימא דשם מודים ר"י ור"ל ובגמרא נחלקו דזה שכיח מתחילה הוד' ולבסוף נחלק וא"ש ודוק ובזה אין מקום ספק וכי יש ספק בכותב כת"י ואין עליו עדים אם סבירא לרש"י דהוא אלים לחייב במה שאינו חייב כיון שהוא רק כת"י בעלמא ועיין תוס' ס"פ ג"פ דדעתם בהלווא' בלי עדים אין כאן שעבוד דאורייתא הרי דלא אלים במעשה עדים לשויה שעבוד נכסים ומכ"ש לחייבו ומהכ"ת כיון דברש"י אצ"ל כן דהא לרש"י פליגי בהודאה מהכ"ת נימא דבכת"י יתחייב דהא תו' גופי' כ' לפי' ר"ת במה יתחיייב וכו' ואם כן ברש"י דאצ"ל כן ומערב יוצא אחר חיתום ל"ק אף דבתרתי פליגי כמ"ש א"כ פשיטא דלא יתחייב אבל לר"ת דפליגי במתחייב א"כ אפי' בכת"י יוכל להתחייב אע"פ שאינו חייב דלר"ת צ"ל דפליגי בכת"י דהא הגמ' מדמה לערב ש"מ דאין לחלק בין סתם שיעבוד לשיעבוד ערב וערב לאחר חיתו' היינו בכת"י חייב אני לך דאל"כ הוי משתעבד ושעבודו בעדי' וזהו נרא' מה שיש הבדל בין רש"י ור"ת וכ"כ הרא"ש להדי' בפי' ר"ת דלא איירי בהודא' אלא שכ' לו בכת"י וכו' וע"ז כ' ואין לתמוה איך מתחייב בשטר זה הא אין מטלטלין נקנה בשטר וכו' ודייקו בשטר זה והיינו כת"י שהוא שטר גרוע אבל לא שטר בעדי' דאלימו וזהו דוקא לר"ת דלרש"י באמת י"ל בכת"י בחיוב לא משתעבד וא"ש וכן מצאתי בחדושי מהר"ם שיף דפי' דאין לתמוה הוא על שטר גרוע כת"י ונכון וברור וי"ל טעם דס"ל כמ"ש תוס' בב"ב דבכת"י בלי עדי' לכ"ע שיעבוד' ל"ד ולכך קשי' לי' איך ישתעבדו מטלטלין וכו' משא"כ בשטר הא משעבדו קרקעות וקרקעו' הם נקני' בשטר וזהו עיקר שעבודו ודוק וא"כ י"ל גם בריא"ז הנ"ל דכוונתו בכת"י אבל לא בשטר בעדי' וכן משמע בטור שהביא מחלוק' רש"י ור"ת הכל בכת"י וזה ברור ודלא כב"ח דס"ל דלא נחלקו רש"י ור"ת כללי וחתרו למצוא נ"מ בדוחק ולענ"ד ברור כמ"ש דיש הבדל בכ"י ולא בשטר גמור וזה בדרך התחייבות ולא בדרך הודא' דבדרך הודא' אפילו בכת"י מתחייב לרש"י דהא בכתב לכהן ולתי' רש"י איירי בכת"י גרוע מ"מ מתחיי' לר"י אעפ"י שאינו חייב והא דמביא תוס' ראי' מירושלמי ולא אמרינן לרש"י איירי בכת"י ולכך אף לר"י פטור דא"כ ל"פ מיני' שם בירושלמי ר"פ אעפ"י על תוספ' כתובה דשם הוא בעדי' ופשוט:
ב
הוו עלי עדי' וכו' באומר הוו עלי עדי' או הריני חייב לך מנה בשטר אין כאן שעבוד קרקעות וכמ"ש הש"ך אך ק' לכאורה לשיט' זו דהא בגמ' פרכינן מהנושא אשה וכו' ואמרינן מאי לאו בכה"ג והייט לשיטת הרמב"ם דאמר חייב אני לך לפסוק בשטר וק' א"כ למה גובה ממשעבדי ואי דכ' לה בהדי' אין כאן קו' וכן הק' גי"ת שער ס"ד וצ"ל דס"ד כמו דאמרי' במוכר שדהו בעדי' גובה ממשעבדי משום דאי' לי' קלא ול"ש בי' מאן דיזיף בצנעה יזיף ואף זו ליכא כאן בצנעה וא"ל קלא ולכך גובה ממשעבדי כ"כ תוס' גיטין דף נ"א הך סבר' ע"ש ויותר נרא' דהא דקתני סיפא מתו וכו' היא נזונית מנכסי' משועבדי' פי' יש במציאות דנזונית ממשועבדי' אבל בנותיה' אינו במציאות כלל והיינו דגבי בת אשתו יש במציאות בשקט מידו אבל לבנותיו אין שייך קנין כדאמרי' שם בגמ' אבל ל"א דוודאי נזוני' ממשעבדי רק יש במציאות ואפשרי שניזון ממשעבדי אבל מסתמא גבי' רק מן המחוררי' היינו באומר א"ע וכ"כ תוס' שם בכתובות דף ק"ב ד"ה הכא דכ' להדי' ומשני בשקנו מידו כלומר דבלי כתיבה יכולי' לגבות מן המחוררי' והכא כך אירע הדבר שקנו לה עכ"ל והיינו כמ"ש דיכולות לגבות ממשעבדי וכ"מ ברמב"ם פי' המשנה וע"ש מהרש"א וע"ל מ"ש בסי' ס':
ג
או שכ' לו כו' הנה המרדכי הובא בהגה"א כת' לפי' רש"י דפי' בשלא חתם תימא במאי משתעבד לימא משטה אני בך וכו' הלכך פי' ר"ת דכל הסוגי' דמודה דלא חייב לו כלום ובא להתחייב ודקאמר מנה בשטר היינו שחתם שטר גמור להתחייב בו אעפ"י דלא היה חייב וכו' עכ"ל ומזה רצה הב"ח ללמוד הא לא חתם בשטר אע"פ שמסרו בעדים לפי' ר"ת אינו כלום דהא זה הדחק שלחצו לזוז מפי' רש"י כנראה במרדכי ע"ש והש"ך השיגו דמהכ"ת לפי דקי"ל ע"מ כרתי ומסרו בפ"ע אפילו לא חתם עליו ואפילו אינו כת"י כלל אם הוא רק כתב שא"י לזייף הרי הוא שטר גמור לגבות ממשעבדי ומ"ש המרדכי ריש לתמוה ברש"י דלטעון משטה אף דהוי ע"מ צ"ל דוודאי רש"י קאי אליבי' דר"מ דאמר ע"ח כרתי דלר"א פשיטא דהוי שטר מעלי' ואם כן לשיטת ר"מ שפיר הקשו אך זהו דוחק דיהיה כל מחלוקת ר"ל ור"י אליבי' דר"מ אבל אליבי' דר"א מודה ר"ל דכשר אם כן מ"פ מכל הנך משנה לימא הא מני ר"א היא וא"ל דמה קמ"ל דטובא קמ"ל דע"מ מהני ולא מצי למימר משטה אני וגם יהיה כל מחלוקת ר"ל ור"י שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל כר"א ובסוף ב"ב הוחזק כת"י בב"ד מהו וכו' משמע דסבירא ליה לר"י ע"מ כרתי בשטרות ועיין בחדושי רשב"א לגיטין ועוד מה כל החרדה שהחריד הגמרא כתנאי בערב לאחר חיתום שטרות כו' הא בלא"ה תנאי היא ר"א דלא סבירא ליה כר"ל ואם כן אי ר' ישמעאל לא סבירא ליה כר"ל היינו דסבירא ליה כר"א ומה קו' אלא דוודאי זהו ליתא ובאמת כבר עמדו התו' בזה בשמעתי' הנ"ל ד"ה אליבא וכו' דכתבו וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר בע"מ וי"ל דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי בי' כיון דלא כתב בי' שם הערב אלא כתיבתו לא חשוב לאשתעבודי בי' עכ"ל והן הן סדברים במחלוקת ר"י ור"ל דכיון דכ' חייב אני לך ולא נזכר שם המתחייב אף דניכר מתוך כת"י אין לזה תורת שטר גמור ולכך סבירא ליה לר"ל דלא מתחייב כלל אפילו בע"מ ור"י סבירא ליה דמ"מ מועיל והא דלא העמידו תו' דבריהם תיכף לעיל במחלוקת ר"ל ור"י תיפוק לי' דהוי ע"מ הוא דסבירא להו לתו' הך תי' רק הא דהק' כן בערב משום דקשי' לי' קו' הב' דא"כ מגרע גרע אף קודם חיתום שטרות נמי ופשוט כדרך התו' דחד קושי' בחברתה שייך כשלהבת בגחלת קשורה וכן משמע שם במהרש"א דכל הטעם דהוי לשון גרוע (ובזו דסבירא ליה דר"י ור"ל פליגי בין לר"מ בין לר"א ולא נחתו בזה בפלוגתא דר"מ ור"א יש ליישב לרש"י דאמר מאי לאו בכה"ג המשנה דאיירי בדרך הודא' שפסק לה לבתה מזונות ה' שנים ולר"י מהני אבל לר"ל קשי' ע"ש במהרש"א וקשה אם כן למה נזוני' מנכסים משועבדים דל"ל כמ"ש תו' דאית ליה קלא כמו במכר דהא רש"י בגיטין דף נ"א ד"ה קצובי' לא סבירא ליה כן וע"ש בתו' וכי נימא דתנא דמשנה סבירא ליה מע"פ גובה ממשעבדי דהא לר"י ור"ל דסבירא להו כתובי' מוכח דס"ל מע"פ אין גובה ממשעבדי ועכצ"ל דאף דהוא לשון גרוע מכל מקום גובה ממשעבדי וק' אם כן ערב לאחר חיתום שטרות למה לא יגבה ממשעבדי דהוא ג"כ לשון גרוע כמו במשנה וגם ק' לס"ד דלא ידע מהך תי' דשטרי פסיקת' וסבירא ליה דבעינן כתיבה דוקא א"כ הא דתניא בברייתא חמשה גובי' מן משוחררי' הפוסק לזון בת אשתו איך מתוקמי בלי כתיבה הא לא מתחייב כלל לס"ד ובכותב הא גובה ממשעבדי ודוחק לומר דאמרי' ר"מ סבירא ליה בזה כר"י בגיטין דף נ"א דסבירא ליה בעינן קצובי' ושם ה"ל אינו קצוב אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי לר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי פשיטא דגובה ממשעבדי ואי דהוי לשון גרוע מה בכך דלר"י אין נ"מ בלשון גרוע אבל הך ערב כו' אתי' כר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי רק הואיל ומסרו בעדים ה"ל הודא' דלא מצי למימר משטה אני אף דזהו לשון גרוע ומכל מקום אין כאן שיעבוד כלל דליכא ע"ח לשווי' שטר לגבות ממשעבדי והוי כמו כת"י דלא גבה משעבדי וא"ש וכן הך חמשה גובה מן משוחררי' ר"מ היא כנודע ולק"מ אך לפ"ז יש להבין לפי דהעלו תוס' בתרתי פליגי ופליגי בשעבוד לר"מ דסבירא ליה ע"מ לא משווי' שטרא כלל אם כן הרי הן הדברים כמו בע"פ דהא ע"מ לא משווי' שטרא כלל אם כן במה ישתעבדו וצ"ל דבאמת לשיטת רש"י לר' ישמעאל אפי' לאחר מתן מעות מ"מ בחנק ערב משתעבד בדברים בעלמא וכס"ד דתו' ב"ב דף קע"ו ד"ה והלכה ע"ש במהרש"א ואם כן במסרו לפנינו בע"מ אף דלא הוי שטרא מכל מקום משתעבד לר"י ולפ"ז שפיר הק' שם תוספת כתובות בשמעתי' הנ"ל מהך דגיטין דקאמר הגמרא הא בעינן ספר מקנה דלרש"י הא הוי רק הודא' והק' מהרש"א הא בתרתי פליגי ולק"מ כמ"ש תו' בגיטין ע"ש דלפי' רש"י אין תירוץ זה מועיל דמה בכך דפליגי בשעבוד נמי בשלמא דאין שעבוד חל בע"פ רק מכח שטר דאלים אז בעינן ס' מקנה אבל כשע"פ נמי מהני ואין כאן באמת תורת שטר דהא ליכא ע"ח לר"מ מה צורך לס' מקנה והק' תו' שפיר על רש"י משא"כ תו' בגיטין הוא לשיטת ר"י דסבירא ליה לכך גובה ממשעבדי דאית ליה קלא כמו במכר דלא שייך בי' מאן דיזיף אם כן י"ל לולי כן אף לר"א הואיל והוא לשון גרוע לא גבה ממשעבדי כמ"ש תוס' אבל באמת לענין ב"ח תורת שטר גמור עליו ואם כן אם אמרי' בתרתי פליגי י"ל כי מהני לר' ישמעאל שעבוד לאחר מתן מעות היינו בשטר כמ"ש תו' בתי' בסוף ב"ב ע"ש ושפיר הקשה הגמרא הא בעינן ס' מקנה לשיטת ר"י ועיין במהרש"א דכ' לרש"י לא אמרינן בתרתי פליגי ע"ש ואולי נתכוון לדברי ועכ"פ הם דברי אמת וצדק ועיין מש"ל בהלכות ערב) אך המרדכי נראה דלס"ל זה דא"כ לא הוי מקשה לר"י דלטעון משטה אני די"ל ר"י סבירא ליה דאין גרוע לשון כזה נ"מ בי' שלא יהיה ע"מ כרתי אבל נראה דמרדכי סבירא ליה כמ"ש רשב"א בגיטין ס"פ המגרש דבהא דאמרי' בשילהי ב"ב לחלק בין הוחזק כת"י בב"ד למסר כת"י בע"מ ואמרינן שאני התם דמשעת כתיבה נשתעב' ופי' רשב"א דהתם כיון שכ' לו הריני חייב לך מנה שלוויתי ממך בשטר זה והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהיו עדים שלוה ממנו שעבד נפשי' משא"כ הוחזק כת"י בב"ד לא העיד על עצמו בזה שלוה שלא על מנה שבשטר הם מעידי' עכ"ל הרי אף דהוד' בב"ד שלוה כמ"ש הרשב"ם מכל מקום הואיל ולא יחדינהו לכך לא הוי ע"מ ובעינן בע"מ דיחדינהו לכך כמ"ש דהעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהיו עדים אבל במסר בפני עדים בהזדמן שהיה שם במעמד הענין אבל לא העמידם ולא יחדם בשביל כך אין אלו בגדר ע"מ ודעת הרבה מרבוות' דסבירא להו שצ"ל חתמו והעידו וכו' כמש"ל בס"ב ואם כן אף החולקים מודים דבעי יחוד לכך ולכך לא שייך ע"מ בהך דמסר בפני עדים דמיירי דלא יחדן כלל רק מסר בפניהם בהזדמן באקראי בעלמא ובאופן זה נחלקו ר"י ור"ל ולכך הק' המרדכי דלמה לא יטעון משטה הייתי זה הנ"ל בכוונת דברי המרדכי. אך נראה כי התו' לא סבירא להו כן כמ"ש מתוך קו' הנ"ל אף גם ממה דהקשו וקשה לפי' ר"ת דמוקי לי' להאי ערב לשטר גמור ובו מתחייב נמי שעבוד נכסים דע"מ כרתי וכו' ובזה עמדו מהרש"ל ומהרש"א והש"ך דחה דברי תו' לגמרי דלא איירי דנמסר בע"מ רק איירי דכתב בכת"י אני ערב וחתמו וא"כ ליכא כאן ע"מ. ונראה בכוונת דברי תוס' בשני אופנים או דנימא כמש"ל בסי' מ"ג וס"ה דאף בכת"י יש חשש שמא כתב ללות בניסן וליתן בתשרי כמ"ש הסמ"ע דמלו' ע"פ מוקד' קוד' למלוה מאוחר לענין ב"ח אם כן דהא דקתני ערב קודם חיתו' שטרות גובה משעבדי היינו דכתב ופלוני ערב אבל אם נכתב בלא ויו פלוני ערב היינו לאחר חיתום שטרות כמבואר שם בגמרא ותו' ועכצ"ל דהכל מיירי בלי קנין מהערב דאל"כ אף לאחר חיתום יגבה ממשעבדי דהא יש לו קול וכמ"ש המחברים ולפ"ז דלא איירי בקנין הא קיי"ל בריש ב"מ ולעיל סי' ל"ט דשטר בלי קנין אין כותבין ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויהיה נמסר ביד מלוה דחיישינן דילמא כ' ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי ויגבה מלקוחות שלא כדין ואם כן בשיש ערב בשטר והערב לא לקח קנין אף דהלוה עשה קנין מכל מקום אין העדים רשאים למסור השטר ליד לוה דאולי יהיה אצלו נכתב בניסן ולא ילוה עד תשרי ואף דנכסי הלוה תיכף משועבדים מכל מקום במה ישתעבד נכסי הערב הא קנין לא עשה ואם כן לא נשתעבדו רק בשטר ואימת בדמטי שטרו ליד מלוה דלא סבירא ליה עבחז"ל ואם הגיע השטר למלוה בתשרי אז חל שעבודו של ערב ולא מקודם והוא יגבה מהערב אם לא יהיה ללוה לפרוע מניסן ונמצא טורף שלא כדין וע"כ הם עדים מוכרחים למסור שטר כזה ביומו ליד מלוה ואם כן אין לך ע"מ גדולה מזה דהעדים מוסרים השטר ליד מלוה ולפ"ז קשה אם כן דע"כ איירי בכה"ג אפילו לא כתב רק פלוני ערב ולא ופלוני ערב נמי יגבה ממשעבדי דהא איירי בעדי מסירה אם כן פלוני ערב נמי משתעבד וא"ש אף גם אי נימא דערב לא עמד שם מ"מ ע"מ יוכל להיות ע"י שליח אף שאין הלוה במעמד כשנמסר למלוה בע"מ דגט יוכיח שנמסר לאשה והבעל במ"ה א"כ בתוך השטר נכתב פלוני ערב והשטר לא סגי' רק דנמסר מעדים למלוה דהא אין כותבין שטר עד שיהיה המלוה עמו וימסרו לידו אפי' ראו נתינת המעות כמבואר לעיל סי' ל"ט וא"כ דמסרו השטר אף זה דנכתב בתוכו פלוני ערב תיכף נמסר ואם כן הרי ע"מ דהא נמסר במעמד עדים למלוה ומה בכך די"ל דערב לא היה שם רק כתב פלוני ערב בכת"י ומסרו לעדים הן הן שלוחי' והן הן ע"מ וה"ל ע"מ ממש ול"ל דילמא מיירי בשטר אקנייתא או לאביי עבחז"ל דהא כבר בררנו בס"ק א' אי אמרי' דא"י להתחייב בשטר לא מהני שטר אקניית' ולא עבחז"ל וכאן הקו' לבן ננס דסבירא ליה כר"ל וא"כ אי אתה מוצא דיתחייב רק במסירת השטר לידו וראו נתינת המעות דהא בך ננס כר"ל דא"י להתחייב במה שאין חייב. ובהכי ניחא מ"ש התו' בכתובות דף ק"ב ד"ה כתנאי דקו' הגמרא בגיטין הא בעינן ספר המקנ' הוא לב"נ דע"כ ל"פ ב"נ אלא בשלא חתם אבל בחתם מודה בן ננס והא בעינן ספר המקנ' ע"ש במהרש"א וק' מי דוחק' לתו' ולא נימא דקו' הוא לר"י דלפי הנ"ל ניח' דכל הקו' דלאחר החתימה כבר נמסר השטר למלוה ותו לא הוה ספר המקנ' וקשה מנ"ל הך לאביי דעבחז"ל או שטרי אקניית' אין השטר נמסר למלוה רק ללוה ואם כן יוכל הערב לחתום אחר כך ומ"מ הוי ספר מקנה אבל לבן ננס דסבירא ליה כר"ל שפיר קשה דאליביה לא מהני עבחז"ל וגם אקניית' בין ילוה ובין לא ילוה רק צריך להלואה מעות ותו מהכ"ת יכתבו בין לא ילוה דהא צריך ללות ואם כן בעינן דמטי שטר לידו ודוק עכ"פ קו' התו' מקודם חיתום לבן ננס לשיטת ר"ת קשה מאוד ועוד י"ל דבלא"ה יש לדקדק בתו' דהקשה לרש"י דמפרש דלכך לאחר חיתום פליגי בהו משום דהוא לשון גרוע דא"כ בלשון כי האי אפילו קודם חיתום נמי יפלגו ותי' התו' דאין רגילות לכתוב קודם חיתום לשון גרוע משא"כ לאחר חיתום משום דכבר נעשית הלוא' ויש להבין השתא דאתינא דקודם חיתום סתמא בזמן הלואה ולא לאחריו וכ"כ תו' להדי' אח"כ בתי' על ר"ת אם כן בלא"ה לק"מ דאף דהוא לשון גרוע מכל מקום ודאי בשעת מתן מעות משתעבד הן בלשון שעבוד או הודא' שנעשה לו ערב דבשביל כך הלוהו ואפילו נימא דלשון הודא' לא מהני דיכול לומר משטה אני מכל מקום בלשון שעבוד מהני ובן ננס פליג בתרתי ולכך פליג באחר חיתום דשייך בי' שני מחלוקת וכמ"ש התו' לפיר"ת ולמה בחרו התו' לומר ברש"י תי' אחר ונראה דקו' התו' דשם סוף ב"ב אמרינן דר"י אמר שמואל סבירא ליה הלכה כר' ישמעאל בערב לאחר חיתום רק בחנק בעי קנין ע"ש והנה שמואל סבירא ליה הלכה כר"א דע"מ כרתי אף בשאר שטרות וכן כתבנו דמשמע סוף ב"ב דר"י סבירא ליה הלכה כר"א אף בשטרות וסבירא ליה לתו' כמ"ש הרא"ש להדיא בפ' גט פשוט דלמ"ד ע"מ כרתי בעינן ע"מ ולא מהני ע"ח רק דאנן סמכינן מסתמא היה ע"מ אבל ודאי בלי ע"מ לא מועיל ואם כן א"ש דהקשו לרש"י אי הוי לשון גרוע אפילו קודם חיתום נמי ול"ל דהיה בשעת מתן מעות דאמת הך מהני שיחול ערבות שלו אבל מכל מקום במה יגבה ממשעבדי אי בשטרא הא ע"ח לחוד לא מהני ככל שטרות כר"א ואי דהיו ע"מ הא בלשון גרוע לא מהני ע"מ וא"כ אף דמשתעבד מכל מקום ע"מ ליכא ואין כאן תורת שטר לגבות ממשעבדי ולכך תי' התו' דקודם חיתום אין רגיל ליכתוב לשון גרוע ומהני ע"מ וגובה ממשעבדי ולפ"ז דר"י סבירא ליה ע"מ כרתי יפה הקשה לר"ת דלר"א עדים שחתמו שטר לא משוי שיעבוד כלל אם אין ע"מ והוי כחספא בעלמא רק בשטר ראיה מהני דלא איברי סהדי אלא לשקר' ואם כן ר"ת דפליגי בשעבוד דמשעבד עצמו לאחר חיתום שטרות שיהיה ערב ובאמירה בע"פ לא משתעבד רק בשטר דאלים מילתא דשטר' להשתעבד ואם כן לר"א אפילו חתומים עליו עדים לא מהני לשויה שטר ולשעבד בו דאין ע"ח עושי' קנין כלל וגם לא שיעבוד והא זה שטר קנין ולא שטר ראי' ולכך מצריך ליה גמרא שיהיה ספר המקנה כמ"ש התו' ואם כן דאין ע"ח מועיל מכ"ש דאין כת"י מועיל דלא עדיף כת"י מע"ח וכן בגט לר"א כתב בכתב ידו ואין ע"מ אין מועיל עיין בא"ע סי' ק"ל ס"כ ובאחרוני' וע"כ צריך ע"מ לשויה ליה שעבוד ואם כן דישנו ע"מ אף ממשעבדי יגבה וקו' התו' דבממ"נ אי לא היה ע"מ אין כאן שטר כלל ולא משוי ליה שיעבוד כלל דע"ח לא משוי שטר כלל ואפילו מב"ח לא יגבה דהא לא נשתעבד כלל והוי כמילתא דע"פ ומכ"ש בכת"י בלי עדים ואי דישנו לע"מ אם כן מה בכך דכת בו בכת"י יגבה ממשעבדי בע"מ וקו' חזקה היא לר"ת דכתוב בכת"י ומסרו בעדים גובה לר"א ממשעבדי ועי"ל בסי' קכ"ע מ"ש לישב קו' זו ותמהני מן חכמים הנ"ל שהעלימו עין מדברים אלו ומהרש"ל שלח ידו להגיה בתו' דקו' הוא לפירש"י וזה אינו כמ"ש דלרש"י לשון גרוע לא מהני ע"מ ומ"מ אף להב"ח יש מקום לדבריו במרדכי ול"ק קו' הש"ך דהוי ע"מ כמ"ש אך מכל מקום לדינא מסתימ' כל הפוסקים לא משמע כן דבעי יחוד לע"מ אף דכתבתי לעיל כן בשם הרשב"א אולי יש לחלק ובקושי' התו' על ר"ת הנ"ל עמש"ל בסי' נ"א וסי' קכ"ט אי בעינן דוקא ע"מ לר"א ועמש"ל בסי' פ"א בתומים ס"ק כ"ה דבמעשה לא חיישינן להשטאה ולק"מ ע"ש ולכך אין מקום לדברי הב"ח:
ד
חתמו והעידו כו' ונתן המ"מ הטעם משום דזולת זה לית ליה קלא משמע לגבי גט נשים וכדומה או לגבות מב"ח דלא שייך טעמא דקלא א"צ לזה ונראה ראיה מדאמרינן בפ' השולח דר"ג התקין דעדים חותמים בגט מפני תיקון עולם דזימנין דמייתי ע"מ או הלכו למד"ה וק' מקודם תקנת ר"ג דהכשירו בע"מ הא לשיטת הגאונים הנ"ל הא היה הם צריכי' לחתום דכך נמסר בפניהם ואם כן מה חשש יש דימותו או ילכו למד"ה הא כבר חתמו והעידו דנמסר בפניהם ועכצ"ל דבגט א"צ זה ואין להקשות בשארי שטרות למ"ד דע"מ כרתי רק סמכינן דמסתמא אם עדים חתומים מסתמא היה עידי מסיר' איך אפשר דהיה ע"מ דנחזי אנן אם כתבו והעידו על מסירתם או לא וד"ל דהנך רבוות' סבירא להו כדעת אף ע"ח כרתי לר"א אבל לחולקים ליתא לדינם ולכן נראה דאם הם הן ע"ח והן ע"מ א"צ לכתוב דהא הם המוציאים קול ותרתי ל"ל ולכך סמכינן דאמרינן הן היו ע"ח וכן מוכח מכתובות דף צ"ד בשמואל דסבירא ליה שודא דדיינא הואיל וע"מ כרתי וקשה הא לא כתבו שנמסר בפניהם ועוד הא לא כתבו שעות כלל ואין מוכח מתוך ע"מ כמו שאינו מוכח מן ע"ח וכמ"ש ועכצ"ל דלענין גוף הקנין א"צ כתיבה כלל ודוק:
אורים ותומים, אורים
מ׳
א
המחייב וכו' דוקא בדלא טעה אבל אי טעה דחשב דהוא חייב ובאמת אינו חייב לכ"ע אין הודאתו כלום והן שנתברר ע"י עדים או שהודה המלוה דהי' בטעות ובזו ליכא מחלוקת כלל ואם אין המלוה מודה רק הוא אומר טעיתי ויש לו מגו דפרעתי ע"ל סי' פ"א ועיי' תומים מש"כ בזה בדעת רש"י ותוס':
ב
הוי עלי עדים וכו' גובה רק במנ"ח דכל כמה דלא כתב שטר ולא מסרו לו שטר בע"מ לכ"ע גובה רק מבנ"ח ועייו תומים מ"ש בישוב דברי הרמב"ם:
ג
שאני חייב כו' דעת רבים מפוסקים תוס' ורא"ש ורמב"ן ורשב"א חולקים בזה וס"ל כיון דאינו חייב והמלוה מודה דאינו חייב א"י להתחייב הן שאמר לו אתם עדים או שאמר לו חייב אני לך מנה בשטר מ"מ לא מתחייב עד שימסור לו שטר הן שטר בעדים חתומים או שטר בע"מ או בכת"י וחתום עליו ודלא כסמ"ע דס"ל באמר מנה בשטר אני חייב לך משתעבד לכ"ע וזהו אינו דלדעת הפוסקים הנ"ל גם זו לא מועיל עד שימסור שטר כמ"ש וכמ"ש הש"ך והסמ"ע כ' דהטור השמיט הך דינא באומר א"ע שאני חייב והוא אינו חייב משום דלס"ל כרמב"ם בזה ולא דק דבסי' סמ"ך הביאו הטור ולכן האמת דלרמב"ם בכל גווני חייב ולשיטת החולקים אינו מתחייב רק בשטר ולא זולתו וכבר תמה הסמ"ע על המחבר ורמ"א שלא זכר דעת החולקים הנ"ל והמה גדולים וכו' ופשיטא דיכול המוחזק לומר קי' לי' כוותי' וז"ל הואיל ומ"מ והר"ן כ' שדעת הרמב"ם בלישנא דגמ' סובל יותר ולכך הכריע כוותי':
ד
או שאמר לו חייב וכו' העלה הש"ך דהא דסגי' לרמב"ם באמירה וא"צ שטר היינו כשהוא מתחייב בהחלט בלי תלי' תנאי דגמר ומשעבד אבל במתנה ש"ח להתחייב כש"ש שהוא בתלי' אם יגנב וכדומה ישלם דהוא כעין אסמכת' דחשב דלא יקרה אסון כלל בזה לא משעבד בפיו אלא בקנין או שטר אף לרמב"ם ובזה מיושב מה שטען עליו מהך מתנה ש"ח וכו':
ה
הואיל ואמר בשטר וש"מ דאמר מנה חייב אני לך ולא אמר א"ע ולא הזכיר שטר דעת המבי"ט ח"א סימן שכ"ב הואיל ודברי ש"מ ככתובין דמי מתחייב ע"ש ודבריו צ"ע כי לפמש"ל סי' רנ"ה משמע דאף בש"מ כל זמן שלא אמר תנו או דמסר כת"י יכול לומר שלא להשביע א"ע וטענינן לבניו ולכן דבריו צל"ע:
ו
כמו שישתעבד הערב פי' כמו דלא קיבל הערב מעות ומ"מ מתחייב אף זה אף דלא נתחייב מ"מ הרי יכול להתחייב א"ע והא דבעי בערב גופי' קנין ומה שקשה בזה מסוגית הגמרא עמש"ל סי' קכ"ט בישוב דברי הרמב"ם באריכות:
ז
והעיד בו עדים פי' שמעידים על הענין ולא על כת"י לבד:
ח
כתב ידו ה"ה כתב אחר שא"י לזייף שיש להם בהם סי' ומחבר חדא מנייהו נקט ש"ך:
ט
חתמו והעידו פי' שיחתמו עדות זה שנמסר שטר כזה בפניהם ועיין תומים דלענין גביות ב"ח מודים דאין צריך וגם אם המה הם ע"ח ג"כ א"צ:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5