א
דין מי שנמחק או אבד שטר חובו ובו ד סעיפים:
מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם עושים לו קיום: הגה וי"א אפי' נמחק לגמרי מאחר שהעדים יודעים מה היה כתוב בו (טור בשם הרמב"ם [הרשב"ם] ונ"י פ' גט פשוט) ועדות זו שמעידין על השטר יכולים להעיד שלא בפני בעל הדבר (ר' ירוחם בשם הרשב"א) אבל עידי השטר עצמם אין כותבים לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניהם אבל באים לב"ד וב"ד עושים לו קיום כיצד מקיימים שטר זה כותבים שטר אחר ואומרים אנו ב"ד פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו וא"צ קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן (ע"כ לשון הרמב"ם): הגה ואם אינן מקיימים הוי כאלו הוציא עליו שטר שאינו מקויים (המגיד פכ"ג) ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר הראשון דאל"כ פסול הוא דחיישינן שמא ילך לב"ד אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה אבל שטר מתנה שנמחק כותבים לו אחר אע"פ שלא נקרע הראשון: הגה וכותבין השטר מזמן הראשון ולא מזמן שכותבין לו ב"ד (ב"י בשם תוס') אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח וממכר צריך לקרוע הראשון או לכתוב בשני שטר זה לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר:
ב
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים לפני ב"ד ועושים לו קיומו ודוק' שיש עדים שנמחק באונס אבל מחקו מלוה מדעת או שהניחו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושים לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק ודאי פרעיה:
ג
מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב"ד שיכתבו לו שטר אחר אין כותבין לו אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו על כן אין לב"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך כי ההיא דמי שנמחק שטר חובו ואם כתבו לאדם טופס שטר ובא לפני ב"ד אין ב"ד גובין בו עד שיוציא גוף השטר אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו כגון שידוע לעדים שאבד אבל אין ידוע לעדים לא יכתבו לו ואפילו נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו אא"כ עדים מעידים שנשרף: הגה ודוקא בשטר הלואה אבל שטרי מקח ומתנה בלא אחריות כותבין לו אחר מאחר שנאבד אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ו וכ"א וכ"ג וכ"ז) שטר צוואה שכתוב בו מתנות לרבים ובא א' לב"ד שיכתבו לו לבדו חלקו במתנה כותבים לו דהא לאו לגוביינא קאי דהרי לאו שטרא הוא והיתומים יכולים למימר פרענו (תשובת הרשב"א סי' תתקע"ח ותשובת הרמב"ן סי' פ"ג) ומיהו אם היה ביד אחר ונאבד משם כותבים לו אחר דליכא למיחש שמא ימצאנו (תשו' הרשב"א סי' תתקע"ח וכפול לקמן ס"ס רנ"ג וע"ש ס"ב) כיון שלא היה בידו ואם הלוה במדה"י והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו שמא יאבד לו בדרך יבא לב"ד וכותבין לו אחר והוא מניח שטרו ביד ב"ד שבעירו וב"ד שבמקום שהלוה שם יודיע לב"ד שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו וקורעים השטר הראשון שביד' ואם נאבד השטר שהטפיס כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע זה בעדים הולך לפני ב"ד ויעידו לפניהם שנאבד ויחזירו לו השטר שבידם: הגה (טור מבעה"ת) והוא מבעל העיטור אות ה' ד' ק"ז ע"ב וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק ואין צריכין בית דין להעתקת שטר אלא אפי' שני עדים יכולין להעתיקו (ואפילו הן קרובין זה לזה) (ריב"ש סי' תי"ג) (זהו הוספה מסמ"ע ואינו נכון כמ"ש בס"ק י"ח):
ד
מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע ה"ז נשבע היסת ואפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו אם טען הלוה פרעתיו נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו ואפי' היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו שלא הפקידו אצלו בעדים: הגה מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו (מהרי"ק שורש קי"ו):
ה
מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע ה"ז נשבע היסת ואפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו אם טען הלוה פרעתיו נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו ואפי' היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו שלא הפקידו אצלו בעדים: הגה: מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו (מהרי"ק שורש קי"ו):
באר היטב חשן משפט
מ״א
א
שלא. כתב הש"ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ"ש סי' מ"ו ס"ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ומדברי תשו' הרשב"א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' כ"ח סי"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל"ע עכ"ל:
ב
עצמם. הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה"ט כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגדול' מזו כתב הרשב"א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה"ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע"כ ור"ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ"י וז"ל ושט"ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ"ל:
ג
עושים. דהפקר ב"ד הפקר. סמ"ע:
ד
אחר. וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ דף ק"ע ב"ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש"ך:
ה
ראי'. ומ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא"י לומר פרעתי משא"כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די"ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ"ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר"ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ"ל הסמ"ע:
ו
ילך. פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב"ד בפ"ע וכתבו לו ב' שט"ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ יש לחוש לשכח' משא"כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הביא תשובת רשד"ם שכתב דאפשר מ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין עכ"ל:
ז
כותבים. פירוש העדים עצמן בלי שום ב"ד כ"כ הרשב"א וכן מוכח מש"ס. ש"ך:
ח
הראשון. הטעם כתב הסמ"ע דחיישינן דלמא אח"כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק"ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל"ט וע"ש וכתב הש"ך ולפ"ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני:
ט
לקרוע. דאל"כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם:
י
חרי. כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח"כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ"ע:
יא
אין. דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט"ח ויחזירנו לו ואח"כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו. עכ"ל הסמ"ע:
יב
ונתנו. דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ"ה אין כותבין. סמ"ע:
יג
בעדים. דשמא ימצאנו ורשב"ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ"מ מהרמב"ם ובעה"ת וראב"ן כו' ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ"ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב"ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ"ל:
יד
שנשרף. וא"ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י"ל דכיון דקי"ל כותבין שובר א"כ ליכא למיחש להכי ולפ"ז צ"ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט"ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס"א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה"ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י"ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ"ל הש"ך:
טו
אחריות. גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור"ל דהתנ' כך דאל"כ ט"ס הוא משא"כ במתנ'. סמ"ע:
טז
שנאבד. כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש"ך:
יז
לאו. בס"ס רנ"ג חזר מור"ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת"י כו' ע"ש וצ"ל דשם מיירי שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ ה"ל להט"ו לפרש וצ"ע ע"ש שהארכתי עכ"ל הסמ"ע (ובט"ז כתב וז"ל נ"ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"נ סכ"א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ"ש בהוכח' סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו עכ"ל):
יח
למיחש. דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ"ע:
יט
בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח"כ בההעתק ומ"מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא"כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח"כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ"ל הסמ"ע:
כ
שמטפיסין. בסמ"ע האריך לפרש הג"ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע"ש (ז"ל הט"ז נ"ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ"ע דהא צריך ב"ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ"ל:
כא
ב"ד. בריב"ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהמעיין בריב"ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע"ל סי' מ"ה סי"ב (וכן השיג עליו הט"ז וסיים וכתב ז"ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ"ל):
כב
זמנו. זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך:
כג
שרפו. כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע:
כד
אחר. פירש הסמ"ע אפילו באחריות:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
א) לשון הרמב"ם בפכ"ו מה' מלוה ולוה ממשנה ב"ב דף קס"ח ע"א מי שנמחק ש"ח וכו' וכפי פירושו שקרוב הוא למחוק ומתיירא שמא ימחק לגמרי ולפיכך מעמיד עליו עדים שיראוהו פן ימחק בטרם הראותו אותו לב"ד ואח"כ בא לפני ב"ד עם העדים שראוהו עתה או עם השטר לבד אם רישומו ניכר ושכן פי' רבו ורוב המפרשים וכן מוכח בתוספתא וכן כתב הטור בשם ר"י וכן כתב הרא"ש ורבי ירוחם נ"ד חלק ד'
ב
ב) כן הוא בטור והב"י כ' שחלוקין בפי' המשנה ובעיקר הדין לא פליגי
ג
ג) מבריית' שם ל"א ע"ב
ד
ד) כתבו התוספת שם ☜שצריך להזכיר גם שם העדים שהעידו על מחיקת השטר שאם ירצה המלוה יוכל לפוסלם וכתב הרא"ש דמה שלא הוזכרו במשנה שמא הכל בכלל פלוני ופלוני עדיו כל העדים הצריכים לדבר
ה
פירוש שעידי השטר בעצמם באו לפניהם וחקרו' ונמצא' עדותן מהכוונת או שהיה מקויי':
ו
ה) טור בשם הרא"ה
ז
פי' על שדה מיוחדת
ח
ו) וכן כתב הטור בשם ר"י
ט
ז) מסוגיא דגמ' שם ובריש דף קכ"ט
י
אבל בשטר הלואה לא שייך למכתב לו כן דהא לא כתבינן לה אלא לזכות בו מה שא"כ שטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו סמ"ע
יא
ח) ל' המשנה שם
יב
ט) טור
יג
פי' כל שאין לו עדים שנמחק באונס אנן תלינן דודאי מדעת נמחק שהיה לו להיזהר בשטרו לשומרו ומדלא שמרו כבר נפרע
יד
י) שם בשם תשובת אביו הרא"ש כלל פ' סימן י"ח
טו
כ) שם בשם תשובה אחרת בכלל כ"ד סי' ה'
טז
ל) שם בשם תשובה אחרת סי' ס' ה'
יז
מ) שם ושם
יח
נ) שם סי"ב בשם בעה"ת בשם יש מהמורים בשער כ"ז:
יט
ע"ש ח"ד שמפורש שם שנותנים לו העתק אחר
כ
(עי' בסמ"ע פי' הגה זו)
כא
ס) ומפרש שם כיון דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא דהא אין גובין בו עד שיוציא גוף השטר:
כב
ע) לשון הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מלוה ולוה וכתב ה"ה זה פשוט בכמה מקומות ואחד מהן בברייתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ח ע"ב) וטעמא משום דלא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי:
כג
פ) שם בשם הורו רבותי אף שהראב"ד השיגו שם הרב המגיד תמה עליו מה ראה הרב על ככה וכתב שכולה סוגיא דפ"ק דב"מ (דף ז' ע"ב) והמשניות (שם דף י"ב ע"ב) מוכיחות דאפי' תוך זמן אם נפל לא מחזירין אותו לא למלוה ולא ללוה
כד
צ) טור וכתב הב"י שבא לבאר דברי רבינו ודברי סברא הם
כה
ק) נאמן הנפקד במגו שהיה מחזירו לו בינו לבינו טור
כו
פי' מצור שביחזקאל מתרגמינן כרכומא
כז
ר) היינו בידוע שהיו שם שטרותיו סמ"ע בשם ד"מ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
(ליקוט) מי שבלה כו'. ל' הרמב"ם וכ"כ הרא"ש וטור בשם ר"י. ורשב"ם פי' שנמחק לגמרי וכמ"ש בהג"ה ואין נ"מ לדינא שלשני הפי' בהביאו לב"ד כבר נמחק אלא במעמידו לפני עדים ע"כ צ"ל רישומו ניכר שידעו מה"כ בה ולרשב"ם מעמיד עדים שכבר קראוהו מקודם וז"ש מאחר כו' (ע"כ):
ב
ועדות זו. ב"ק קי"ב ב':
(ליקוט) ועדות זו כו'. ממ"ש מקיימין השטר ומ' אף בעדים עצמן וכרבנן דעל מנה שבשטר מעידין וכ"ש כאן שאין מעידין אלא על הכתב דעל המנה הוי עד מפי עד וכן במתני' וגמ' שם אמרו עושין לו קיום דמ' דאינו רק קיום ככל קיום (ע"כ):
(ליקוט) ועדות זו שמעידין כו'. דלא אמרו אין מקבלין כו' אלא בכה"ג דר' ירמיה שבא להוציא אבל כה"ג שהלוקח מוחזק במקחו ואין כאן מערער אין חוששין מן הסתם למערער וההיא דאבד שט"ח לא נזכר בו קבלת עדות בפני בע"ד ואדרבה משמע משם דא"צ ממש"ש ק"ע א' א"ר ספרא לפי שאין כו' דלמא כו' ואם אית' הרי המוכר היה שם ואינו טוען ואיך נחוש אנחנו וכן כל הסוגי' שם. תה"א סי' שס"ב (ע"כ):
ג
אבל. ב"ב קע"א א' ועתוס' קס"ח ד"ה ובא כו':
ד
וזמנו. מתני' וגמ' שם ביום פ':
ה
(ליקוט) ופלוני ופלוני עדיו. עבה"ג כ"כ הרא"ש ובתוס' נסתפקו בזה אבל המרדכי כ' דא"צ (ע"כ):
ו
(ליקוט) ואם כ' והוזקקנו כו'. ר"ל לעדותן של מעידי המחק ועל כל עדותן א"צ להפרש שנזקקו אלא על עדותן שמעידין על עידי השטר וז"ש עדותן של עדות (ע"כ):
ז
(ליקוט) ואם לא כו'. ר"ל שתתקיים עידי השטר דהיינו שיביא עדים שראו חתימתן על השטר והכירו חתימתן אז או שהם יעידו על תתימתן בעצמן וא"צ להעיד מחדש על כל השטר דלא כסמ"ע וז"ש המ"מ והרב ואם אינן כו' דקמ"ל דא"צ רק קיום החתימות וכ"כ בעה"ת בשם הר"י מ"ש להדי' ודלא כפירשב"ם. דברי הטור נוטין לפי' הראב"ד שפי' והוזקקנו כו' על עדותן של עידי המחק על כל השטר והראב"ד שהוצרך לפרש כן כפי' שעידי החתימה עדיין קיימין בפני ב"ד (ע"כ):
ח
ואם אינן. זהו פי' על וא"ל צריך כו':
ט
ויש מי. בה"ת שם קס"ט א' כל טירפ' כו':
י
אבל שטר. קע"א א':
יא
וכותבין. תוס' קס"ח ב' גמ' קע"א ב':
(ליקוט) וכותבין השטר כו'. עסמ"ע וכמ"ש בגמ' שם קע"א ב' וכמש"ל סי' מ"ג סי"ב ועסי' רל"ט ס"א וס"ב (ע"כ):
יב
אבל אם. וכן. שם ושם:
יג
צריך לקרוע. שם וכיון דקרעניה כו':
יד
ודוקא כו' אבל. וכ"כ בה"ת אצל נקרע דשם נראה שהוא מדעת אבל כאן מיירי באונס:
טו
מי שהיה. גמ' שם:
טז
ע"כ אין. בה"ת מטעם הנ"ל:
(ליקוט) ע"כ אין לב"ד כו'. ר"ל אע"ג דשם קע"א אמרי' ולא והאמר כו' מ' אבל ב"ד רשאין היינו בכה"ג דנמחק כו' וכיוצא שיש צורך ועתוס' שם ד"ה כותבין כו' (ע"כ):
יז
ואם כתבו. כנ"ל כל טירפא כו':
יח
(ליקוט) ואם לא כתבו כו'. ואע"ג דלב"ד טועין לא חיישי' בכה"ג לשכחה חיישי' כמש"ש קס"ט כל טירפ' כו' (ע"כ):
יט
ואפי' נאבד. שם וכ"מ בכתובות ט"ז ב' סוף סוף כו' באור וע"כ בעדים ש"מ דנאבד אפי' בעדים לא וכ"כ רש"י שם:
(ליקוט) רשב"ם ואפי' נאבד בעדים כו'. תשו' הרא"ש והשיג על רשב"ם שם ד"ה אבד כו' וכ' אף דלישנ' דבא כו' מ' דוקא בלא עדים י"ל אבד באור כמ"ש בכתובות רפ"ב וערשב"ם שם ד"ה בשטרי כו' א"נ כו' דמ' לכאורה שרשב"ם עצמו חזר בו וע' רש"א שפי' דוקא בלא עדים ע"ש (ע"כ):
כ
אא"כ. כתובות שם וב"ק צ"ח ב':
כא
ודוקא. כנ"ל:
כב
אבל אין. כ"כ רשב"ם קע"א א' ד"ה והאמר והטעם דלא ליפשו שטרא כדאמרי' חוזר בשטר כו':
כג
שטר. כנ"ל:
כד
דהרי כו' והיתומים. ב"ב קיג ב' שנים כותבין ערשב"ם שם אע"ג דלא אמר אתם עידי ולא כתובו ואדרבה כתובו מגרע כמש"ש קל"ה ב' וע' בה"ג סי' רנ"ה ס"ק פ' ושם קע"ה א' ש"מ שהודה כו' משום דשם הודאה דכתיבה משוי ליה שטר משא"כ בצואה יכול לומר פרעתי:
כה
(ליקוט) ואם נאבד כו'. ומ"מ נ"מ שטופס אחר נותנין אפי' אם אינו בעדים משא"כ אם היה מוליך השטר ועסמ"ע (ע"כ):
כו
וכל שטר. וכותבין. מטעם הנ"ל וכמש"ש שטרא דנא כו':
כז
וא"צ ב"ד. כנ"ל בשלמא ב"ד אלימי כו' אבל כאן לאו שטרא הוא:
כח
ואפי' הן. צ"ל מהן וכמש"ל סי' מ"ה סי"ב ואם לאו תתקיים כו':
כט
מי שהיה. ב"ב קס"ח מי שבא. ופי' הגאונים והטור משום דנאמן פרעתי ובב"מ ט"ז ב' משום דהוחזק ועתוס' ד"ה משום וה"ה לקנו ותוך זמן:
ל
אע"פ שקנו. ואפי' כו'. כנ"ל בסי' ל"ט ס"ה:
לא
ואפי' היה. ב"מ י"ג א' ב':
לב
אע"פ שהוא. כנ"ל שם:
לג
אבל אם. סנה' ל"א א':
לד
מי שהיו. גטין כ"ח ב' ועל ספינה כו':
לה
ואפי'. כנ"ל עושין לו קיום. ובב"ב קי"ב ב' מקיימין ואפי' כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
(סמ"ע ס"ק כ"ג) וכתבתי לשונו לקמן בסי' רנ"ג. נ"ב יעו"ש בש"ך:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
(שטר מתנה עש"ך סק"ז) בחו"מ סי' מ"א שבשטר מתנה אין צריך ב"ד וכותבין עוד גם שהראשון לא נקרא אולי מ"מ צ"ל בפני הנותן כי חשש שכיח שהנותן כשחוזר ולוקח ממנו די לו בחזרת השטר מתנה וקנין סודר בינו לבין עצמו כי סהדי רק לשיקרא וכשאין עליו שטר מתנה הקרקע בחזקת מרא קמא. וע"י שיהי' להמקבל ב' שטרות יתפשר והנותן יתן ממון ויהי' בטוח בחזרת השטר מתנה ואח"כ יוציא המקבל שטר הב'. רק כשידוע שהי' חזקה ג' שנים על המתנה ולא הי' מחאה [אז לא יסמוך הנותן על חזרת השטר] אך רחוק לידע כן שלא בפני הנותן. ואולי אמרינן שמוטל על הנותן ליקח שטר שהשדה חזרה אליו מצד שיחשוש אולי להמקבל כמה שטרות כיון דנותנים כמה שטרות כמפורש בש"ס הק' וכשאין השטר בידו רק העדים זוכרים מזמן המתנה חשש יותר שאולי החזיר השטר כנ"ל והי' [הנותן] בטוח ע"י שלא הי' השטר עומד להקרע או להמחק [בידי המקבל] עי"ז אמר מסתמא בכך לא נתנו עוד שטר. כי רק כשעומד שטרו להתקלקל יש לו מקום לומר שיתנו לו עוד שטר. ומ"מ יש לומר שהטילו שהנותן יקבל שטר [חדש] ומוטל עליו לחשוש אולי לא הראה שטר ונתנו אם נימא שההלכה שבכך גם כן נותנים. וצלעע"כ:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א:א׳
א
החוב לזמן. כ"כ הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' מלוה והראב"ד השיג וכתב שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמנו למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפ' י"ד כתב הראב"ד על דברי הרמב"ם אין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהא יטול והרב המגיד האריך לתמוה על הראב"ד וכתב שכל הסוגיו' פרק קמא דמציעא והמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמנו אין מחזירין שטר שנפל כו' עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולומר דדון נפילה אינו תוך זמנו שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמנו הוא ע"ש. ובג"ת שער כ"א כתב דטובא קמשמע לן הוראת רבותי' אפילו תוך זמנו ומשום דבש"ס אינו מוכח תוך זמנו די"ל דנפל לאחר זמנו ועיין שם ובש"ך האריך להשיג והביא הראיות המוכיחות דמיירי אפילו תוך זמנו עיין שם אלא דבכל ראיותיו איני מכיר אלא הראי' שהביא מפ"ק דמציעא בסוגי' דשנים אדוקים בשטר דף ז' דפריך בהא דתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר ומשמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא ואפילו בכתובה דהוא תוך זמנו דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים כ"ש בשט"ח וע"כ ל"פ אלא בכתובה דלא ניתנה לגבות כלל מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי ועיין שם בש"ך שהעלה דגם הראב"ד מודה בשטר שנפל אפילו תוך זמנו חיישינן לפרעון ואינו משיג על הרמב"ם אלא במ"ש פי"ד והרי העדים קיימים וכו' ובזה משיג דכיון שהעדי' קיימים אם כן דל שטרא מהכא לא יהא אלא מלוה חבירו בעדים דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו וכל הסוגיות דפרק קמא דמציעא לא מיירי אלא דאיתרע שטרע היכא שאין עדים לפנינו שמעידים על ההלואה ועל הזמן ולא בא לזכות אלא מכח השטר ועיין שם ולא אתברר לנא דברי הש"ך דמה לי אם העדים עומדים לפנינו מגידים בע"פ או שאנו רואים את ההלוואה והזמן מתוך השטר דהא השטר לא נפסל אלא דחיישינן לפרעון ואם כן הרי אנו רואין הלוואה והזמן שודאי אמת ואפילו הכי חששו בו לפרעון מחמת ריעותא דנפילה אם כן אם העדים העידו בע"פ נמי ניחוש ועוד ממקומו הוא מוכרע דהא תני עודה תחת בעלה ואם כן הרי אנן סהדי על הכתובה והזמן שעודה תחת בעלה ואפילו לית לה כתובה כלל גובה משום תנאי בית דין דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ואפילו ממשעבדי אע"כ ריעותא דנפילה מרע לחזקה דתוך זמנו ולמעשה בית דין שהוא לפנינו ואם כן הוא הדין לעדים שבע"פ דלא מהני: אבל לי נראה דמעיקרא לא קשה דמצינו לומר דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון. והא דגבי כתובה חיישינן לפרעון אפילו עודה תחת בעלה דהוא ודאי תוך זמנו היינו משום דגבי כתובה לא מהני כלל חזקה דתוך זמנו דהא קיימא לן דתוך זמנו נפרע שלא בשבועה ואפילו מיתומים והקשה באשר"י פרק קמא דבתרא וז"ל וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפילו בתוך זמנו דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום צררי אף על פי שלא הגיע הזמן דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים י"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי בית דין אית לה חיישינן לצררי אפילו בתוך זמן כדאמרינן פ' הנושא בנות כיון דבתנאי בית דין קא אכלי אימר צררי אתפסינהו וכ"כ תוספות שם ובפ' השולח ע"ש. ואם כן לפי זה גבי כתובה לא שייך כלל דין דתוך זמנו כיון דחיישינן לצררי גבי כתובה אבל בשאר מלוה דלא חיישינן לצררי וכמ"ש אשר"י שם דכי היכי דלא פרע אינש גו זימני' ה"נ לא מתפס צררי והא דאשה גובה בכתובתה לאו משום חזקה דתוך זמנו דחזקה ליתי' דחיישין לצררי אלא משום שטרא דנקט או מעשה בית דין דהוי כמאן דנקט שטרא וכיון דאינו אלא משום שטר ונפילה מרע לשטרא להכי אינו גובה אפילו עודה תחת בעלה לרבנן אבל בהלואה דחזקה דתוך זמנו מועיל מצינו לומר דנפילה לא מרע לחזקה דתוך זמנו דאם אמרו בשטר לא אמרו בחזקה דתוך זמנו דאלים טובא דגובה אפילו מיתומים קטנים ומשום הכי דוקא בכתובה פליגי רבנן ור' יוסי אבל בעלמא מודה רבנן דתוך זמנו גובה ואף על גב דמוהרש"ך כתב בח"ג סימן מ"א בכתובה שחתם בה הבעל בלא עדים דגובה מן היורשין כל שהוחזק כת"י ולא טענינן ליתמי פרוע משום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עיין שם אלמא ס"ל גם גבי כתובה דין דתוך זמנו וצריך לומר לדבריו אף על גב דשבועה בעי ובעלמא תוך זמנו א"צ שבועה היינו משום חשש צררי הצריכוה שבועה אבל בשבוע' על כל פנים נסתלק חשש צררי "קאי חזקה דתוך זמנו ואם כן אין האשה גובה מחמת השטר לחוד אלא גם החזקה דתוך זמנו אית לה אלא דצריכה שבועה אבל אין דברי מוהרש"ך מוכרחין וכבר השיב עליו המשנה למלך פ' י"א מהל' מלוה ז"ל מ"ש מוהרש"ך דכתובה שחתם עלי' הבעל כו' דחזקה לא עביד אינש דפרע גו זימני' והרב גייז לי' כאלו קיבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוספות הקשו כו' וכיון דלענין שבועה פקעה החזקה דריש לקיש גבי כתובות אשה ה"ה לענין פרעון ונשאר ככת"י דעלמא עד כאן לשונו ועיין שם במ"ל שכ' דסמוך למיתה אתפס לה צררי אבל הוא תליא במחלוקת הפוסקים ובשני תירוצים שבתוספות ודעת כמה פוסקי' דאפילו מת פתאום נמי חיישינן לצררי ואם כן לא קשה מידי מכתובה על דברי הראב"ד וגם הרמב"ם הוכרח להביא דין המחודש הזה בשם רבותיו משום דגבי כתיבת אשה פקעה חזקה דתוך זמנו לגמרי וכן משמע מלשון הש"ס שם דאמרו ר' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר כו' אלא לדידכו אודי לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה דלאו בת פרעון ואמרי לי' רבנן אימר צררי אתפסימן ועיין שם ולמה הוצרכו רבנן לצררי הא נהי דעודה תחת בעלה לאו בת פרעון מכל מקום בנפילה מרע לכל החזקות והשטרות ולדברי הראב"ד ניחא דתוך זמנו לא מרע ולכך קאמר ר' יוסי אודי לי מיהת בעודה תחת בעל' דלאו בת פרעון וקאמרי לי' רבנן בכתובה לא שייך חזקה דתוך זמן דאימר צררי אתפסימן אבל בהלוואה דליכא למיחש לצררי וכמ"ש באשר"י גם רבק מודה דיחזיר ויש ליישב לדעת הרמב"ם וק"ל:
מ״א:ב׳
א
אם טען הלוה פרעתיך. כתב הטור אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"ם ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. והוא מש"ס פרק קמא דמציעא דף ט"ז שבתי ברי' דר' מרינום כתב איצטלא דמלתא לכלתי' בכתובתה וקיבלה עלי' ואירכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי אסהידו בי' דכתב לה א"ל ר' חייא זיל הב לה הדר אמר פרעתי א"ל ר' תייא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא זיל שלים וכתב הבית יוסף שם ופשוט הוא שדין הכתובה ודין השטרות שוין בדין זה עיין שם ועמ"ש בסימן ס"ה סעי' ו' ולפי מ"ש שם בשם חידושי הגאון מוהר"ב אשכנזי ליכא ראי' מהאי ועיין שם שהעליתי לפי דעת הטור תרי גווני הוחזק כפרן איכא דהוחזק כפרן שנאמן בטענתו אם יש לו עדים כדבריו וכמבואר בסימן ע"ט אם כן בנפל דאיתרע נאמן בדיבורו בלבד אפילו לית לי' עדים והיכא דאפילו באו עדים כדבריו אינו נאמן וכגון לא לויתי וחזר ואמר פרעתי דכבר הודה דלא פרע בזה גם בנפל אינו נאמן ועיין שם ואיני יודע למה השמיט בשלחן ערוך דין הכתוב בטור היכא דאינו נאמן:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
מעמיד עליו עדים. פי' בין אותם עדים החתומי' על השטר בין עדי' אחרי' וכמו שיתבאר:
ב
ובא לב"ד כו'. היינו כשכבר נמחק וז"ש המחבר אח"כ הוציא פלוני ב"פ שטר נמחק לפנינו דאל"כ למה לי עדי' הא הב"ד יכולין לראות השטר כשעדיין לא נמחק:
ג
וי"א אפי' נמחק לגמרי עפ"ר שם כתבתי דמוכח מדברי הרא"ש והטור דגם ר"י מודה בזה אלא דאורחא דמילתא נקט שהולך למחק דבנמחק לגמרי אינו שכיח שימצא עדים שידעו מה הי' כתוב בו ומה"נ י"ל דסתם המחבר וכתב בסמוך בס"ב ז"ל מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו עדי' כו' אלא משום דאיכא למימר דהמחבר נקט שם ל' הגמרא והטור ור"י כתב אלשון הגמרא שנמחק ל"ד קאמר אלא ברישומו עדיין ניכר איירי וכמ"ש הטור מ"ה כ' מור"ם די"א אפילו נמחק לגמרי ועמ"ש עוד בר"ס ב':
ד
אבל עידי השטר עצמם כו' ר"ל אפילו כשעידי השטר עצמן לפנינו ומכירין חתימתן והשטר שנמחק אפ"ה לא יכתבו הן אלא באין לפני ב"ד ומ"ה חזר וכתב באין לפני ב"ד משום דברישא איירי מעדי' אחרים וק"ל:
ה
אין כותבין לו הטעם מפני שכבר עשו שליחותם ומה"ט כתב הרא"ש והטור המחבר הביאו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרין וכותבין וחותמין העדים עצמן שנית:
ו
אבל באים לב"ד כו' דהפקר ב"ד הפקר:
ז
ומ"ש ופלוני ופלוני עדיו פיר' עדי' החתומי' בשטר ובטור כתב דבעינן להזכיר בקיום ג"כ עדי' שהעידו לפניה' מה הי' כתוב בהשטר הנמחק והטעם כדי שיוכל הלוה לעמוד עליה' ולפוסל' באם הוא שהעידו שקר וכ"כ התוס' והרמב"ם והמחבר לא כתבו אלא מה שצורך לכתוב בהקיום עכ"פ והיינו עידי השטר משא"כ עידי המחיקה בשעידי השטר עצמן באים לפני הב"ד דאז הן עידי השטר ועידי המחיקה אבל במרדכי פ' ג"פ דף נ"ח פסק דא"צ לכתוב מי הן עידי המחיקה ועד"מ ר"ס זה ועפ"ר:
ח
והוזקקנו לעדותן של עדים כו' פי' בין שהעידו עידי השטר עצמן על חתימתן בין שהעידו אחרי' עליהן כנ"ל כל חד לפי ענינו וק"ל:
ט
צריך להביא ראייה כו' מ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא עליהם ראייה גובה אפי' ממשעבדי ואינו יכול לומר פרעתי מה שא"כ אם לא הי' לו אלא ראייה האחרונה דהיינו שנעשה הלואה או מקח לפני עדי' ושכתבו וחתמו לו שטר דיכול לומר אח"כ פרעתי כיון שאין בידו שטר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ד וכ"ש דאינו גובה ממשעבדי וק"ל:
י
על העדי' הראשוני' עד שתתקיים עדות' כל' הזה כתוב ג"כ ברמב"ם שם פ' כ"ג ממלוה דין י"ב ודו"ק בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימתן אלא עד שתתקיי' עדותן ור"ל שתתקיי' כל דברי העדות הכתוב בשטר כי אף שהעדי' הראשוני' באו ואמרו שחתמו ע"ז השטר והי' כתוב בו כך וכך ובשטר דעלמא דסגי באמרם זהו חתימתינו וכמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו והרי הוא כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' וא' בפני עצמו ולהוודע אם דבריהן הן מכווני' וכמ"ש הטור בסי' כ"ח מסי"א והלאה ומ"ה כתב המחבר כל שלא נכתב בהקיום שחקרו ועמדו על דבריהן הרי הקיום כאלו אינו עד שיביא ראיה על העדי' הראשוני' (ר"ל על מ"ש בקיום בשם עדי' הראשוני') ויתקיים עדותן שכן הי' המעשה כדבריהן ואז מועיל הקיום לענין לגבות בו ממשעבדי ושלא יכול לומר פרעתי וכמ"ש וכ"ש אם הקיום נעשה ע"פ עדי' אחרי' שאף שאמרו שמכירין החתימו' הראשוני' וגם ראו הכתוב בהשטר מ"מ צריכי' דרישה וחקירה על כל מה שהי' כתוב בו כיון שאין השטר לפנינו שכבר נמחק (ואינו דומה לקיום שטר אחר שסגי באומרם שמכירין חתימות העדי' דכיון שהשטר כתוב לפנינו וחתימות העדי' מקויימי' אמרינן ביה כל שטר שבא לב"ד כאלו נחקרה עדותן דמי) וכ"כ בטור בהדיא דאם לא כתוב בהקיו' שעמדו על דברי העדי' שצריכין ראיה על מ"ש בשטר וזהו ג"כ פי' דברי בע"ת שכתב ז"ל דאם לא כתבו דנזקקו לעדותן כו' דצריך המלוה להביא ראיה על העדי' הראשוני' שהעדותן אמת והם חתמוהו עכ"ל ר"ל בעינן ראיה על החתימה וגם על העדות ואזי יש לו דין שטר גמור וק"ל:
יא
דחיישינן שמא ילך כו' פי' שיעמיד שני כיתי עדים על השטר שידעו מה הי' כתוב בו וילך עם כל כת אל ב"ד בפני עצמו ויכתבו לו ב' שט"ח משא"כ עתה שצריך לקרוע השטר הראשון דאז לא יכתבו לו קיום אחר כשלא יראו בידו השטר הראשון והא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ לשכחה חיישי' שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהי' נקרע וק"ל:
יב
אבל שטר מתנה כו' דלא שייך ביה חשש שיגבה בו שני פעמי' כיון שהמתנה היא בשדה מיוחדת אם לא שכתב בו אחריות וכדמסיק:
יג
מזמן הראשון כו' הטעם דחיישינן דילמא אחר המתנה חזר המקבל ומכרה או נתנה להנותן בקנין גמור ואח"כ יוציא שטר קיום זה ויאמר חזר ונתנה לי במתנה אח"כ וק"ל. וכ"כ הטור והמחבר בהדיא ה"ט לקמן בסי' רל"ט ע"ש גם כאן בדריש' הארכתי בזה בסייעתא דשמיא ע"ש ודו"ק:
יד
במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' עד"ר שם כתבתי לשון הגמרא דחיישינן שמא שדה זו גזולה היא ביד המוכר או הנותן ויעשה זה המקבל המתנה או הלוקח קנוניא עם הנגזל לטרוף או לגבות ב"פ כיצד מתחלה יבא הנגזל עם עידי אבות שהוא שלו ויוציא מיד זה הלוקח והלוקח יטרוף עם שטר הלקיחה שבידו מהלקוחות שקנו מהמוכר אחריו או יגבה מבני חרי שביד המוכר ואח"כ יאמר הלוקח להנגזל הניחני לישב בשדה זו זמן מה ותחזור ותוציאנו מידי בעידי אבהתיך ויחזור הלוקח לטרוף שנית מהלקוחות או מהמוכר בשטר קיום שבידו:
טו
שטר זה לא נכתב לטרוף בו כו' אבל בשטר הלואה לא שייך למכתב לו כן דהא לא כתבינן לה אלא לגבות בו משא"כ בשטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו וק"ל:
טז
ולא מבני חורין צריכין לכתוב ג"כ זה כדי שלא יגבה בהאי קיום מבני חרי דהמוכר ואח"כ יחזור ויגבה בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא עפ"ר:
יז
מי שנמחק שט"ח לעיל בריש הסימן העתיק המחבר לשון הרמב"ם וכאן התחיל לכתוב ל' הטור ואגב גררא כתב ג"כ מי שנמחק שט"ח כו' אע"ג דהוא כפל דהא כבר כתבו וכלומר הא דאמרי' לעיל דבנמחק והעמיד עליו עדי' דכותבין לו קיום דוקא שיש עדים וכו' וק"ל ועמ"ש עוד בר"ם זה ס"ק ג':
יח
אבל מחקו מלוה מדעת וכו' פי' כל שאין לו עדים ע"ז שנמחק שלא מדעת הוי דינו כאלו נמחק מדעת דהי' לו לשמור שטרו ומדלא שמרו אמרינן כבר נפרע:
יט
אין כותבי' לו דשמא לא אבדו ויגבה תחלה בשטר חוב ויחזרו לו ואח"כ יחזור לגבות ממנו או מלקוחות בהקיום וכבר כתבתי דלא שייך לומר בזה דיכתבו לו ויכתבו בו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו:
כ
ומעידים שכתבו ונתנו לו פי' דאז ליכא למיחש ביה שכתבו ללות ולא לוה והא דלא כתב כאן רבותא דאפי' אמרו עדים שאבדו כו' דכאן אכתי לא איירי מחשש זו דיחזיר וימצא מה שנאבד עד אחר זה וכ"כ בטור בשם שני תשובת הרא"ש זא"ז ע"ש ועפ"ר:
כא
אם לא יראו כו' כי ההיא דנמחק כו' פי' וה"ה אם יש לו עדי' שאבדו וכדמסיק ואזיל ואז כותבין בהטופס שמ"ה כתבוהו לו וזהו שמסיק וכ' שאם טעו ב"ד או מאן דהוא וכ' לו טופס ולא כתבו בו שמשום צורך כתבוהו דלא יגבה לו בו עד שיוציא גוף השטר דחיישינן שהוא עדיין בידו ויחזור לגבות ג"כ בו:
כב
ה"ג אבל שטר מתנה ומקח בלא אחריות כו' דגבי מקח הוצרך לו' בלא אחריות ופי' דהתנה כן דאל"כ אחריות ט"ס משא"כ במתנה:
כג
דהא לאו לגוביינא קאי כו' וכ"כ בתשובת רמב"ן סי' פ"ג והביא כמה ראיות לזה וכתבתי לשונו לקמן בסימן רנ"ג בסמ"ע כי שם חזר וכתב מור"ם האי דינא ע"ש וגם כתבתי לתרץ דל"ת מדבריהן אמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש בסי' רנ"ה דשטר צואה מחשב שטרא מעליא לטרוף בו אפי' ממשועבדי' כל זמן שהשטר צוואה בידו ואין לחלק בין העתקת שטר צואה לגוף שטר צואה שהרמב"ן והראב"ד ג"כ מגוף השטר איירי ע"ש וגם אין לחלק ולו' דלא כתב מור"ם כאן דלא לגוביינא קאי אלא כשהב"ד כותבין זכותו משא"כ כשהעדי' בעצמן כותבין לו זכותו דהא הרשב"א והרמב"ן כתבו האי דינא ג"כ אכשהעדים כותבין לו זכותו בין בגוף הצואה בין אח"כ בהעתקה ע"ש וכתבתי דצ"ל דהרא"ש והטור בסי' רנ"ה איירי בשטר הודאה שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו ודאי מחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להרא"ש והטור לסתום אלא לפ' וצ"ע ע"ש שהארכתי:
כד
דליכא למיחש שמא ימצאנו דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהיה בהם בשעת אבידה שייך למיחש שיחזור וימצאנו אחר החיפוש:
כה
וידוע זה בעדי' הולך כו' אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק וילך ויגבה בראשונה בגוף השטר ואח"כ יגבה שנית בהעתקה אבל מ"מ נותנין לו העתק שני משטר הראשון דהא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשתי ההעתקות דכל מי שבא לגבות בהעתק אינו גובה אא"כ יתן להלוה שובר וכשיש בידו שובר תו לא מצי לגבות בו עוד. ומה"ט מניח השט"ח ביד ב"ד שבאם לא יהיה לו עידי אבידה יכול לחזור וליקח העתק שני משא"כ כשהיה הולך עם השט"ח והיה נאבד ממנו בלא עדים וק"ל ועפ"ר שכתבתי שם עוד נ"מ בזה שמניחו ביד הב"ד:
כו
ויעידו לפניהן שנאבד ויחזירו כו' הטעם דבהא לא חששו שמא ימצא העתקה ויגבה ראשונה בהשטר ואח"כ שנית בהעתק דכל שאבדו בדרך מסתמא תו לא חפש אחריו:
כז
וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין כו' דברים הללו א"א להולמן אם לא שתגיהם דהתחיל וכת' וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין ולא סיים וכת' מה דינו. ויש מגיהין ומוחקין וי"ו דומעתיקן ופרשוהו דבא ללמדינו שכל שטר שמטפיסין יטפסוהו בענין זה שיעתיקוהו אות באות כו' וקשה לדבריהן כיון דצריך לעשות כן לכל שטר שמטפיסין א"כ למה סיים וכתב דא"צ ב"ד כו' דזה סותר למ"ש המחבר לפני זה דהב"ד יטפיסוהו דומיא דנמחק שטרו ומדברי ע"ש נראה שהגיה ומחק וי"ו דואין צריכי' ב"ד כו' וה"ק וכל שאר שהטפיסוהו בענין זה שהעתיקוהו אות באות כו' אז א"צ ב"ד כו' וגם הג"ה זו אינה נכונה בעיני דא"כ ה"ל לסיים ולכתוב א"צ ב"ד להעתקתו אלא כו' ולא הל"ל להעתקת שטר דהא אהעתקת שטר קאי לכן נלע"ד להגיה ולמחוק השי"ן של שמטפיסין וה"פ וכל שטר ר"ל אפי' שטר מכר ומתנה שיש בה אחריות דמבואר לפני זה דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה היינו דוקא כשמטפיסין בל' שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא העתק מגוף השטר אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים ולא יגבהו שום ב"ד עד שיוציא גוף השטר וליכא החששה שיגבה בו ויחזור ויגבה ואח"כ כתב עוד חידוש דלהעתקה כזו א"צ ב"ד וראיה לפרושו זה דהא דברי מור"ם בהג"ה זו המה מתשובת ריב"ש סי' שי"ג ושם מפורש בהשאלה והתשוב' כמ"ש וז"ל התשובה שם ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא נתנה לכתוב באחריות תשובתי זו היא כשעושין שטר ממש כמו השטר הראשון אבל בהטפס' כיון שאומרי' בפי' שהטפיסהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו וליכא למיחש דטריף והדר טריף שהב"ד לא יטריפהו עם ההטפסה אחריות עכ"ל וכן הוא שם ג"כ בטענת השואל ע"ש והביאו ג"כ בד"מ ומסיים וכ' עליו ז"ל והא דאמרינן דבשטר מכר שיש בו אחריות אין עושין לו שטר אחר היינו שטר גמור אבל הטפס' שכתוב בו שהוא טופס בעלמא מותר אם הוא לצורך דבר מה כו' עכ"ל מוכח מל' דאפי' לכתחלה מותר להטפיס אפי' כשיש בו אחריות ואע"ג דכ' שם בד"מ אם הוא לצורך דבר מה ולא הזכירוהו מור"ם כאן בהג"ה יש לומר דכאן בהג"ה נמשך אחר ריב"ש הנ"ל דגם כן לא כתבוהו שם בל' כנ"ל ובד"מ שכתבו היינו משום שמביא שם תשובת רשב"א שכתב בל' לצורך דבר מה כתבוהו ג"כ אדברי ריב"ש וס"ל דדעת ריב"ש ג"כ כן וסתמא כפרושו דמסתמא אין אדם טורח ומוציא ממון על הטפסת השטר אם לא ביש לו לצורך מה ודוק:
כח
וא"צ ב"ד כו' שם בריב"ש כתב עוד ז"ל ואפי' שנים החתומי' על שטר הטפסה קרובים לזה לזה כשרה וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא (וזה שהוספתי בפנים אפי' כו') ע"ש:
כט
ולפיכך קרע השטר וכתב ב"י ס"ג בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרי' כן משא"כ בשטר מתנה שכ' לו ליתן לאחר זמן ונקרע תוך הזמן יעידו העדים שנקרע השטר ויעשה לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעון ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל ד"מ י"ב:
ל
אין הלוה נאמן כו' ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו מ"מ נאמן במיגו דהיה מחזירו לו בינו לבינו ועפ"ר שם כתבתי דל"ת מזה אמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' מ"ח סי"ד:
לא
מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר. פירוש אפי' באחריות והיינו שידוע שהיה שם שטרותיו ואף הרשב"א (הביאו הב"י) מודה בזה ומ"ש הרשב"א שהעדים כותבין בלא אחריות היינו כשאין ידוע שהיו שם שטרותיו כ"כ בד"מ ס"ס זה ע"ש:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
ואפילו נמחק לגמרי. עסמ"ע סק"ג והנה מדברי הרבה פוסקים משמע דהר"י חולק וס"ל דבנמחק לגמרי לא מהני ובאמת הוא תמוה מאוד כמו שתמה בתומים דהא אפי' נשרף לגמרי מהני. ומה שתי' בתומים דס"ל בנשרף לגמרי בעינן עידי השטר דוקא דעדים אחרים ה"ל עד מפי עד ומש"ה ס"ל דנמחק ורישומו ניכר יכולים להעיד ולא הוי עמפ"ע דהוי מלתא דעבידי לגלויי הואיל ועדיין יכולין ב"ד בעצמן לראותו. והוא תמוה מאוד לפענ"ד דהא עכשיו כשבאין לב"ד הוא נמחק לגמרי כמ"ש הסמ"ע סק"ב רק שראוהו העדים בעוד רישומו ניכר וא"כ להך דיעה דס"ל דבנשרף לא מהני עדים אחרים אף שהעדים ראוהו שהיה שלם לגמרי וכ"ש דלא מהני כנמחק שראוהו העדים שכבר נמחק רק שהי' רשומו ניכר ולפענ"ד נראה לפרש בטעם (הרשב"ם) דעיקר המחלוקת הוא (שהר"י) ס"ל דלא מהני עדים רק אם ראו השטר בשעה שהולך לימחק אבל אם כבר נמחק והביא עדים שראו השטר בשעה שהיה שלם לא מהני והחולקים ס"ל דאף בכה"ג מהני מטעם (הרשב"ם) דס"ל דבעינן דוקא ראוהו כשרישומו ניכר דהרמב"ן בחי' הקשה מה מועיל מה שהעדים מעידים דילמא היו בו לשונות מסופקין בשטר שאין העדים בקיאין בהן לזה ס"ל דכשראוהו בשעה שהולך להימחק שאז נתכוונו להעיד שאז ודאי דקדקו בטוב כדי להעיד על כל הלשונות שראוי להסתפק אבל כשראהו בשעה שלא הי' (הולך) להימחק כלל דאף שראוהו הא לא נתכונו להעיד והוי מילתא דלא רמיא עלי' דאינשי ובודאי לא היו אדעתייהו לדקדק בכל הלשונות והספיקות שבשטר מש"ה לא מהני עדים אחרי' ובנשרף ס"ל באמת כהנך דס"ל דבעינן עידי גוף ההלואה דוקא או דמיירי שראוהו ביד החוטף לשרפו ונתכונו להעיד:
ב
יכולין להעיד שלא בפני בע"ד. עש"ך סק"ב שתמה בזה. ולפענד"נ כיון שכתב בתומים דהמחבר אזיל בשיטת הרמב"ם דס"ל דבעינן עידי גוף ההלואה דוקא וכמ"ש בט"ז לדעת הטור ומיירי שיש ב' כיתי עדים עדי הלוואה ועדי מחיקה שנמחק לפניהם שטר זה בחתימת אלו עדים כעין שכ' בסמ"ע ס"ק ט' ובזה כ' רמ"א דעידי מחיקה יכולין להעיד שלא בפני בע"ד והטעם דהא כ' הסמ"ע סק"ו דאף דבכל עדות צריכין הב"ד לדרוש ולחקור דהיינו שיעידו כל א' זה שלא ב"ז מ"מ כשאיכא עידי גוף. ההלו ושהי' לו שטר ולא בעי עידי מחיקה רק לגלויי מילתא ששטר זה הוא סגי בלא דו"ח. ובדליכא עדים אחרים אפי' בדיעבד לא מהני בלא דו"ח אם כן מכ"ש לענין להעיד שלא בפני הלוה דכשר בדיעבד מכ"ש כשיש עידי הלואה ולא בעינן עידי מחיקה רק לגלויי מילתא מכ"ש דלא בעינן שיעידו בפני הלוה. ועוד אפשר לומר דשאני כשמעידין אשטר שצוה הלוה לכתוב דהא משמע מדברי התו' בפ' ג"פ דף קע"א דאפילו העדים בעצמן היו יכולין לכתוב השטר שלא בפני הלוה רק משום גזירת מוקדם. ובב"ד ג"כ ל"ש גזירת מוקדם כנ"ל. ומ"מ נראין דברי הש"ך עיקר. (ועש"ך סק"ד ויש שם ט"ס כי מן וכ' הסמ"ע עד בתשובה סי' מ"ט ע"ש צ"ל בסוף הס"ק):
ג
עד שתתקיים עדותן וכו' עסמ"ע סק"י דאם עידי מחיקה מעידין בעצמן בעינן דו"ח המבואר בסי' כ"ט דהיינו זה שלא בפני זה וזהו כעדות חדש וכשיש ג"כ עידי הלואה ולא בעי עידי מחיקה רק לגלות ששטר זה הוא א"צ דו"ח. מש"ה בשכתוב בו ונזדקקנו סגי בעידי מחיקה לבד. אבל כשלא כתוב כן דאז נראה שלא הי' דו"ח מש"ה בעינן ג"כ עידי הלואה. דאז כשיש עידי הלואה לא בעי דו"ח כנ"ל. ותמו' לי דנראה דאפי' בכל עדות כשר בדיעבד אף שלא היה דו"ח. לכן נראה דעיקר הפירוש כמ"ש בתומים דבעינן שיעידו על כל הלשונות שבשטר בדליכא רק עידי מחיקה. ומש"ה בעינן שיכתוב ונזדקקנו וכשלא כתוב כן נראה שלא היה כן. מש"ה בעינן ג"כ עירי הלואה:
ד
שצריך לכתוב בקיום שקרעו. עיין ש"ך סק"ג ויש שם ט"ס וכצ"ל דהיינו היכא. דידעינן דלא קרעו פסולין וכו':
ה
ולא מב"ח. עיין סמ"ע סקט"ז עד דשובר אצל לקוחות ליכא עכ"ל ולכאורה לא היה צריך לטעם זה דבפשיטות הול"ל שמא יגבה בהגוף קודם מב"ח ואז לא יצטרך ליתן שובר כיון שמחזיר הגוף ואח"כ יגבה פעם שנית מבנ"ח בהקיום דהא ע"כ צ"ל טעם זה בשטר הלואה דאין כותבין אפי' בלא אחריות דגבי שטר הלואה ל"ש לומר שובר אצל לקוחות ליכא כמבואר בב"ב קס"ט דבהלוא' הולכין הלקוחות לישאל להלוה כשמצטרפין מהן משא"כ בלוקח ע"ש וא"כ למה לו ליתן טעם אחר בלוקח והיל"ל בפשיטות שלא יגבה שני פעמים מבנ"ח מקודם בגוף ואח"כ בהעתק אך בפרישה ביאר הדבר וכתב טעם זה מפני שבש"ס הקשה דנכתוב תיכף שובר למוכר דהיינו שיכתבו כל שטר' דליפוק על שדה זו פסולין בר משטר זה ע"ש דבשטר מכיר' יכול לעשות כן כיון שנכתב על שדה ידוע משא"כ בהלוא' וא"כ אין חשש שיגבה שני פעמים מבנ"ח דהא יהיה שובר בידו וע"ז תירץ דלמא יגבה מקודם בהקיום ואח"כ בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. וכת' עוד בפרישה שם דלא צריכין לטעם זה רק כשידוע עכשיו בשע' שמעתיקין שיש להמוכר בנ"ח דאז ליכא חשש שיגבה מקודם מלקוחות בהגוף דאין נפרעין ממשועבדי' במקום ש"ש בנ"ח אבל כשאין בנ"ח להמוכר יש לחוש בפשיטות שיגבה קודם בהגוף מלקוחות ואח"כ יגב' בהקיום מבנ"ח:
ו
אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר. תמוה לי דהא ודאי ל"ח לב"ד טועין רק לשכחה כמ"ש הסמ"ע סקי"א והכא ל"ש זה וטעות גמור לטעות ל"ח:
ז
ואפי' נאבד בעדים עש"ך סקי"א ודבריו לכאורה הן תמוהין מאוד למעיין. ומה שנ"ל לפרש דבריו. דהנה עיקר המחלוקת אם לכתוב שטר אחר בנאבד בעדים דהש"ך שם בשם הרשב"ם ושאר פוסקים דסברי דכותבין לו אחר מטעם כיון דמודיעין ללוה וממילא יקח שובר ולא יבוא לגבות ב' פעמים והפוסקים דסברי דאין כותבין שטר אחר טעמם דהא איכא מחלוקת בש"ס אי צריך הלוה לפרוע כשנאבד השטר דהרבה סוברים דאין כותבין שובר ואין הלוה צריך לפרוע ומאן דס"ל דכותבין שובר הוא מטעם שלא יאכל הלה וחדי כמבואר בב"ב משא"כ לענין לכתוב שטר אחר לא תיקנו שובר וחסוברים דכותבין אחר סברי דגם לענין כתיבת שטר שייך דיאכל הלה וחדי דאם לא יהיה לו שטר לא יהיה יכול לגבות חובו ולכך דחי הש"ך שפיר ראיית הפוסקים דאין כותבין אחר על סמך השובר מהא דכתובות דף ט"ז דשם הסוגי' אזל' למ"ד אין כותבין שובר משא"כ למ"ד כותבין שובר לענין פרעון י"ל דלענין כתיבת אחר ג"כ כותבין וסומכין על שובר. וכ' עוד לתרץ קושיית הב"י שהקשה דניחו' שיגבה בגוף השטר תחל' וכו' פי' כוונ' קושייתו אף דמודיעין ללוה וממילא אף כשיבא לגבות בגוף השטר יבקש הלוה שובר כיון שהודיעו לו שכתבו לו שטר אחר מ"מ היה קשה להב"י דכשיבוא לב"ד לא יאמינו לו הב"ד להלוה שיש להמלוה שטר אחר בידו ויכריחו להלוה לשלם בלא שובר ויבוא לגבות ב' פעמים. וע"ז תי' הש"ך דמ"מ יחזיק גוף השטר הקרוע במקום שובר ומוכיח זה מכתובות מהא דמקש בכתובות שם וניחש דילמא מפקי עידי הינומ' וכו' ומ"מ דברי הש"ך תמוהין מאוד דודאי אין ראיה משטר כתוב' הקרוע שביד הבעל שכבר פרע וכמו כן אין ראיה משטר חוב קרוע שביד הלוה שכבר פרע החוב דהא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלו' עמו וכן כותבין כתוב' לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וא"כ אפשר לומר שכתב לעצמו כמה כתובות וכמה שטרי חובות ונשאר א' בידו כמ"ש התו' בב"ב קס"ה בד"ה אבל בשטר מקח ובאמת עיקר הקושי' שהקשה מהא דכתובות דניחוש דילמ' תגבה קודם בשטר הכתוב' ואח"כ בעידי הינומא לק"מ דהא בלא"ה מקש' הש"ס שם וניחוש דלמא תגב' בעידי הינומ' בהאי ב"ד והדר תגבה בעידי הינומ' בב"ד אחר. ומשני במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. וא"כ ע"כ עיקר הוכחה שהוכיח למעלה בסוגי' זו דכותבין שובר דהיינו שהבעל צריך לפרוע אף שאפשר שתחזיר לו הכתוב' מכח הקושי' דניחוש דלמא תגבה בעידי הינומ' והדר תגבה בכתוב' ואף דשם ע"כ צריך הוא לשובר אפי' אם תחזר לו הכתובה אם נאמר דכתוב' לאו במקום שובר הוא ע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התו' שם בכתובות ובדף פ"ט שם כיון דע"י הכתוב' יכול לבוא לידי הפסד שלא יהיה לה עידי הינומ' או כשלא יהיה לה עידי קידושין א"צ לפרוע לה למ"ד אין כותבין שובר במקום שאפשר. ומוכיח שפיר דכותבין שובר אפי' במקום שאפשר כיון דצריך לפרוע לה אף שהכתובה ת"י ויכול לבוא לידי הפסד. ולפ"ז שוב ל"ק קושיית הש"ך דניחוש דתגבה מקודם בכתוב' ואח"כ בעידי הינומא. ומזה הוכיח דכתובה כשיהיה בידו הוא במקום שובר ולפמ"ש אין כאן שום הוכח' דלעולם הכתובה לאו במקום שובר הוא רק דמשום חשש דעידי הינומא ודאי דכותבין שובר כיון דנגד חשש זה הוי כלא אפשר דודאי כותבין שובר. ולכן דבריו הן לפענ"ד תמוהין בזה. וכתב עוד הש"ך קושי' בשם חג"ת דאפי' נאבד בעדים אך יצאנו מחשש זה שמא פרעו ותי' הש"ך דמיירי שנאבד באונס. ולכאורה לפמ"ש הש"ך לקמן דצריכין להודיע ללוה קודם כתיבת שטר אחר א"כ שוב אין לחוש לשמא פרעו דאי איתא דפרעו הוי טעין ואמר כבר פרעתי. ולכ"נ דהש"ך לא מצריך רק לשלוח ולהודיע לו כדי שיהא זהיר ליקח שובר אבל אין מצפין לתשובתו והקשה שפיר. ומה שתי' הש"ך דמיירי שידוע לעדים שנאבד באונס נראה דמיירי ע"כ שלא זזה יד העדים מידו משעה שנאבד עד בואו לב"ד דאם לאו איכא למיחש שמא פרעו בנתיים שאפשר שמצאו לשטר אחר ראיי' העדים האביד' והחזירו ללוה כשפרעו דעדיין לא הודיעו ללוה א"ו דמיירי שהעדים יודעים שלא פרעו עדיין אבל בלאו הכי אין כותבין דבשלמא כשנשרף בעדים אפי' אם העדים מעידין בתשרי שנשרף בניסן כותבין דליכא למיחש לשמא פרעו דממ"נ אם לא היה יודע שנשרף הי"ל ליקח שובר מיראתו שהשטר עדיין בידו ואם היה יודע שנשרף מ"מ הי"ל ליקה שובר מחשש שהב"ד ודאי נתנו לו שטר אחר משא"כ בנאבד דיש לחוש שמא מצאו בנתיים והחזירו כשפרעו ואם באו עדים בתשרי שנאבד ממנו בניסן אז צריכין לכתוב בשטר שכך היה המעשה ואז באמת הלוה יכול לטעון פרעתי כיון שלא כתב בשטר שעשו ב"ד שהעידו העדים שלא פרע ולא מהני הקיום שעשו לו ב"ד רק נגד טענת להד"ם שיהיה מוחזק כפרן. עוד כ' הש"ך לתרץ קושיית הני"ת שהקשה דברי הרשב"ם שהן סותרין זה את זה שכתב דבעדים ל"ח שמא ימצאנו ואח"כ כתב בעצמו החשש דשמא ימצאנו. ותי' הש"ך וז"ל דכיון שחייב לו בודאי כשיפרע לו יכתוב לו שובר וכו' דל"כ רשב"ם שם רק כטוען אבד ממני דאז שמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם עכ"ל הש"ך והוא תמוה מאוד ואין לו שום הבנה ונ"ל דבריו דהנה לכאורה ק' על הרשב"ם דל"ל לטעם דשמא ימצאנו וטריף והדר טריף ולמה לא פי' כפשוטו דאין כותבין מחשש דשמא פרעו כקושיית הני"ת וכאן ל"ש תי' הש"ך דהא מיירי בלא עדים רק באמר שנאבד ובודאי הוא פשוט לתשב"ר דאין כותבין דמה"ת נאמין לו שאבד אולי פרעו והחזיר לו השטר. ואף על הש"ס ק' דאין מן הצורך כלל לשנות דבר זה וע"כ צ"ל דהנה התו' בב"ב קס"ט ד"ה אבל בשטר מקח הקשו דאמאי לא נעשה לו שטר שני שנכתבו לו פב"פ אמר לנו שנאבד שטרו וכתבנו לו אחר לראיה שלא יכול לכפור וכו' ותי' דחיישי' לב"ד טועין שיטעו לומר אם לא שחקרו עדים שאבד הא' לא כתבו לו שני וכו' ע"ש ונראה דעיקר חידושא דש"ס להשמיענו זה דאפי' בלשון זה שאמר שאבד ויש עדים שכתבו לו שטר מה אין לכתוב לו מחשש ב"ד טועין כמ"ש התו' ואז אין חשש לשמא פרעו דכשיהי' כתוב בו כן יהיה הלוה יכול לטעון פרעתי דהא אפי' אם יטעו הב"ד ויסברו שידעו האבידה בעדים מ"מ אפי' בהעידו העדים שנאבד אם ל"כ בו שהעדים יודעין שלא נפרע יכול לטעון פרעתי כמש"ל ואין שטר זה מועיל רק נגד טענת להד"מ וכמש"ל. והוצרך לטעם חשש שמא ימצאנו וטריף והדר טריף. ולפ"ז שפיר קאמר הש"ך דבבא ואמר שאבד דליכא עדים איכא חשש דשמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם. והכוונה דאולי כבר פרעו וימצא השטר והיינו שאחר ימצאנו ואז אם לא יתנו לו שטר שני הדין מפורש דמצא שט"ח לא יחזיר והיה הלוה יכול לטעון פרעתי משא"כ כשיתנו לו שטר שני אף שיהי' כתוב בו שאמר לנו שאבד שטרו וכתבנו לו אחר מ"מ לא חיישי' לב"ד טועין שיסברו שידוע' האבידה בעדים ואז א"נ לטעון שפרעו רק כשטוען שמצאו אחר ראיית העדים האבידה והחזיר לו השטר בשעת פירעון קודם שהודיעו לו שכותבין אחר וכמש"ל וכיון שנמצא השטר שלם ביד אחר והב"ד יטעו שידוע בעדים שנאבד באונס כמ"ש התוס' ומבואר בדברי הבע"ת גבי מצא ג' קשורין בסי' ס"ה דמחזירין דדוקא במצא שטר די"ל דהשליכו משום פסולו לא יחזיר אבל כשהי' דרך אבירה כגון שיש סי' וניכר שהיה דרך אבידה מהמלות מכ"ש כשיש עדים שאבדו מחזירין למלוה. וכיון דלפי טעות הב"ד שיסברו שהוא ידוע האבידה בעדים שכתבו לו ממילא מחזירין לו השטר. ומכ"ש שא"נ לומר שפרעו והחזיר לו השטר כיון שהשטר שלם ביד המוצא וידוע בעדים שנאבד באונס. ומדוקדק לשון הש"ך דדוקא בנאבד בעדים דודאי חייב לו עכ"ל פי' כיון דמיירי שהעדים מעידין שלא פרעו עדיין וכמש"ל משא"כ בבא ואמר שיצטרך לפרוע בחנם כשימצאנו וכמש"ל בכוונת דברי הש"ך. אמנם העיקר כהתומים דאפי' בנאבד בעדים אין כותבין אחר דאין לסמוך על מה שכתב הש"ך שמודיעין ללוה וממילא כשיפרע יכתוב שובר דהא מ"מ איכא למיחש שיגבה שלא בפניו או מיתומים בגוף השטר קודם והן לא ידעו ויפרעו בלא לקיחת שובר: אמנם לכאורה קשה קושיית התוספות שהקשו בב"ב קס"ט דניכתב תיכף שובר ללוה בלשון זה כל שטרותי יהיו בטלין בר משטר זה שנותנין לו עכשיו ואז ליכא שום חשש ומה שתי' התומים דשמא מכר השט"ח וגם ימכור הקיום ואז יגבה מהמלוה שני פעמים דהשובר אינו מבטל גוף החוב רק השטר ולא דמי למוכר שט"ח וחזר ומחלו כיון דלא ביטל גוף החוב רק השט"ח המקח שלו קיים וצריך הלוה לפרוע לו וגם כשיפרע ללוקח ראשון ויתן לו שובר מ"מ יצטרך הלוה לשלם להלוקח שני דהשובר שנותן לוקח ראשון לא מהני נגד לוקח שני ולא ידענא מה הוא שח דכיון דמכר החוב ללוקח ראשון שוב לא יכול למכור להשני דכבר נקנ' החוב לראשון ומכירת השני בטל ובודאי מועיל השובר שנתן הראשון דודאי אין הלוה צריך לפרוע ב' פעמים וזה פשוט ועיקר קושיית התו' אפשר ליישב דדוקא בשטר מכירת קרקע שנכתב על שדה ידוע שייך לכתוב שובר כזה אבל בשט"ח היאך אפשר לכתוב שכל השטרות יהיו בטלין שמא יש לו למלוה הרבה שט"ח על לוה זה ומכרן לאחרים והרי אנו מפסידין לכל הלוקחים בחנם בשלמא אילו לא הי' חשש רק עד לוקח אחד היה אפשר לומר דלא ניחוש שמא מכר השט"ח ומפסיד ללוקח כמו כשאומר המלוה שנאבד ומקבל פרעון שאין חוששין שמא מכרו מפסיד ללוקח אבל לבטל כל השט"ח שמכר אין סברא כלל שהב"ד יעשו זה ואפשר קושיית התוספות הוא באמת באם אותן העדים שאמרו כתבנו לו השטר מעידין שלא חתמו לו רק על שטר א' וכיון שמזכירין בקיום שמות העדים שוב אין חשש. ולפ"ז שפיר תירצו התו' שכתבו וז"ל ושמא אנו גוזרין והיינו שגוזרין שמא יכתוב שטר כזה בכל שטר הלואות ויבא הדבר לידי הפסד לקוחות כנ"ל:
ח
אא"כ עדים מעידין שנשרף. עש"ך סקי"ב שכותבין מזמן ב' עד ויכבוש הלוה גופיה את השובר. ונראה דמ"מ מודה הש"ך דגובה מזמן ראשון ולא חיישינן שיעשה קנוניא ויכבוש השובר רק דלכתחילה אין כותבין מחשש קנוניא אבל לגבות גובין. ולא חיישינן לקנוניא דאלת"ה קשה דהא בב"ב קס"ט מקש' הש"ס אהא דאמר התם דשובר אצל לקוחות ליכא א"ה שטרי הלוא' נמי ומשני דזוזי מסיק אמרינן שלא פייסי' לבע"ח בזוזי וכו' ולפ"ד הש"ך תקשה דאימר יכבוש הלוה גופי' את השובר. וא"ל דאם בא לחוש לקנוניא עם הלוה אפי' אם נאמר דאין כותבין שובר יש לחוש לקנוניא שהלוה יתרצ' לפרוע על השובר ואח"כ יכבשנו. דזה אינו דבשעת פרעון ודאי אין לחוש לקנוניא דמ"ל לעשות קנוניא יכבוש דמי הפרעון לעצמו וממילא ילך המלוה אצל לקיחות רק דחיישינן דבשעת גוביינא יבוא לידי קנוניא והאיך תיקנו רבנן שובר דאתי לידי פסידא דלקוחות. ועוד קשה היאך גובה אשה כתובתה בעידי הינומא הא מקשה הש"ס בכתובות ריש האשה שנתארמלה דניחוש שמא תגבה הרב' פעמים ומשני דכותבין שובר ושם ג"כ יש לחוש שיכבוש הבעל השובר. אלא ודאי לענין גוביינא מוד' הש"ך וטעם דהא כללא הוא דלא חיישינן לקנוניא רק בנפל ואתרע. רק דעת הש"ך דאין כותבין לכתחיל' שטר אחר מחשש קנוניא דכתבי כל הפוסקים הובא בב"מ דף י"ט דכל דחיישי' אם נפל חיישינן ג"כ לענין כתיבת שטר לכתחילה ע"ש. ובזה נסתלק תמיהות התומים שתמה על הש"ך מהא דב"ק גבי נשרף שט"ח דמקש' הש"ס אי דאיכא עדים לכתבי' ליה שטרא אחרינא ולדברי הש"ך הא יש לו היזק מגביית זמן ראשון ולוקי בנשרף בפני במה עדים. ולפמ"ש לא קשה דאף אם נוקי בכך מ"מ אין לו היזק כיון שגוב' הוא מזמן ראשון ויכול ליקח תיכף אדרכתא על הלקוחות שקנו מזמן ראשון וכ"כ התומים בעצמו סק"ו ע"ש. וא"ל על הש"ך דא"כ גם מזמן שני יש לחוש לקנוניא שיכבוש השובר בשעת גוביינא די"ל דס"ל להש"ך דכל העתקה שמעתיק יצא הקול על הלוא' מחודשת וא"כ הלקוחות אפסידי אנפשייהו במה שקנו מזמן ב'. ומה שמוכיח הש"ך דינו מהא דנמחק הפסול באם לא קרעו השטר קשה לכאור' דהא שם ודאי איכא למיחש שיגבה קודם בגוף השטר ולא יכריחוהו ליתן שובר ואין לתרץ כמ"ש הש"ך בס"ק י"א דהשטר יהיה במקום שובר דהא בנמחק א"י אם הוא שטר כלל רק שהמלו' מביא עידי מחיקה דהיינו שמכירין השטר בטביעת עין ואולי לא יהי' ללוה עידי מחיקה ונראה דכונת הש"ך דכיון דהדין בנמחק שכותבין קיום וממילא מחויב ליקח שובר בנמחק:
ט
וידוע זה בעדים. עיין תומים סקי"ב שהקש' דאם יהי' לו ב' הטפסות יש לחוש אולי ימכור שטר הטפסה לאחד בניסן והב' לא' באייר ויבוא זה הלוקח באייר לגבות ואח"כ יביא זה שבניסן ואף שיהיה ללוה שובר מלוקח איך פקע זכותו של לוקח ראשון ומחילת לוקח שני אין מבטל זכותו של לוקח ראשון. ולפענ"ד הדבר פשוט דמבטל. דכמו שהשובר של המלו' מבטל כן נמי אם המלוה ציוה ליתן לאחד הפרעון שפרע לאותו, שציוה המלו' ליתן הוי כפרעון למלוה. וה"נ כיון שמסר שטר הטפסה לגבות מהלוה הוי כאומר להלוה פרע לפלוני. כמ"ש התוספות בב"ק כ"ד בד"ה רבה אמר. וה"נ הוי ממש דכוותי' וכיון שפרע למי שאמר לו המלוה ששיעבוד הגוף בידו לפרוע הוי כאלו פרע לידו ממש ונפטר דהא ברשות פרע ולא עדיף לוקח ראשון משיעבודא דרבי נתן בסי' פ"ו דאם פרע להמלוה קודם שידע דנפטר כמבואר בסי' פ"ו סעיף ה':
י
וא"צ ב"ד להעתקת שטר. וע' או"ת שתועלת העתקה הוא לענין אם טוען לא הי' דברים מעולם. והוא פשוט. דאלת"ה העתקה זו למה. ותמי' לי כיון שהעדים כותבין מדעת עצמן ולא בשליחות הלוה הא הוי מפי כתבם דהא אם העדים יכתבו מדעת עצמן שראו ההלואה אינו מועיל ה"נ אם כותבין שראו שטר בידו ואפי' באותן עדים אמרינן דאין חוזרין ועושין שליחותן לכ"ש עדים אחרים. וא"כ איך יועיל העתקתן. ונראה דהרשב"א בתשובה סי' אלף ר"א כתב כילל דין אימת אין העדים יכולים לכתוב שלא בשליחות. וכ' דכל היכא דמחייב בשל עצמו כגון במוכר או בנותן בשלו אין כותבין שלא מדעתו וכן אפי' כמודה שלוה כבר. מ"מ כיון שמתרב' החיוב ממלוה ע"פ למלוה בשטר אין כותבין שלא מדעתו ע"ש שהאריך. וא"כ כשמעתיקין ממלוה בשטר שאין מתרבה שום חיוב וגם ליכא בזה שום אפושי שטרי כיון שנכת' בו שהוא העתק ודאי דכותבין שלא מדעתו אכן נרא' דזהו לפמ"ש הרשב"א שם. ולדבריו מודעא ומחא' כותבין מדינא. ונראה דס"ל כמ"ש התוספות בכתובות הביאם הש'ך בסי' ל"ט סק"ט דכל שהוא בנוסח שטר לא שייך מפי כתבם אבל לפמ"ש התוספות בב"ב ובשאר דוכתי דמודעא ומחאה היא רק מתקנה ולא מדינא אפשר לאין העתקת עדים מועיל כלל. ונרא' דהעיקר דזה לא הוי מפי כתבם דהא קיי"ל דכותבין מתנה שאין בו אחריות כמה פעמים ולא הוי מפי כתבם: וכ' הרמב"ן הטעם בחי' לסנהדרין כיון דאין השטר מרבה חיוב על השטר הראשון שנכתב בשליחות הרי כאלו נכתב בשליחות ולא הוי מפי כתבם ע"ש רק כתבתיו בשנוי לשון וה"נ דכותי':
יא
ועדיין לא הגיע הזמן עש"ך סקי"ט דמסיק דאם העדים קיימין ואומרין שהוא עדיין תוך זמן דאין הלוה נאמן דדל שטרא מהכא הא איכא עידי תוך זמן וכו' ובתומים הקש' דהא בכתובה אפילו עודה תחת בעל' לא יחזיר אף על גב דשם אנן סהדי שהוא תוך הזמן וגם בשום מקום לא מחלק הש"ס בין אם יש עדים שהוא ת"ז או לא בשטר שנפל ע"ש. ולפענ"ד נרא' דהעיקר כהש"ך דודאי אין לומר בשטר שנפל דחזקה שנפרע מחמת שלא נזהר לשומרו דאימר נאבד באונס רק חששא בעלמא איכא ומכ"ש שיש לומר שמחמת איזה פסול אחר לא נזהר לשומרו רק דאמרינן דאיתרע חזקת שטר כשנפל ובפרט חשש פירעון דכיון דנפל ואינו ביד המלו' שוב ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאימר מיד הלוה נפל אבל אי איכא חזקה דלא פרע כגון שהוא תוך זמן אמרי' מכח החזקה דודאי לא נפרע ובאונס נאבד מידו השטר. ומה שהקשה בתומים מכתובה דלא יחזיר אפי' בעודה תחת בעלה והרי העדים קיימים שהוא תוך הזמן ומוכיח מזה דאפי' בעדים קיימים והוא תוך הזמן אינו גובה כשנאבד ע"ש ותמה אני על תמיהתו אטו בכתובה שם. כשנפל אינה גובה הכתובה הא קיי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בב"מ דף י"ז. ועיין בתוס' ובפוסקים דאפי' במקום שכותבין כתובה ונאבד הכתובה אינו יכול לטעון פרעתי וע"כ הא דקתני שם בב"מ לא יחזיר לאו לענין גוביינא מיירי דודאי גובה הכתובה אפי' נפל רק דאין מחזירין לה השטר כשא"א לה לגבות עכשיו וכ"כ התו' בב"מ דף י"ז בד"ה הטוען אחר מעב"ד וז"ל דלגבי ק' ור' נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי ק' מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומ' או אם אין לה עידי קידושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וכו' ע"ש וע"כ אין כונת' לענין אם היא רוצה עכשיו לגבות דעכשיו הא' לית לה שום מגו כיון דהכתובה בעולם ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה כמ"ש התוס' דף ז' בד"ה כגון שהבעל מודה ע"ש ומכ"ש דאין לה מגו' האלמנה כשיש עידי קידושין. ועוד דלשון התוס' שכתבו דלענין מנה ומאתים נמי מפסיד וכו' משמע דהכוונה שתהי' מפסדת לאחר זמן כשלא תהי' הכתובה בידה ולא יהיה לה עידי הינומא או עידי קידושין אלא ודאי אף דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"נ לומך פרעתי אפי' נפל ונאבד הכתובה מ"מ כשהכתובה ביד אחר והבעל טוען שפרע וממני נפלה הכתובה אף דאינו נאמן בטענתו שטוען פרעתי מ"מ אין מחזירין לה הכתובה כשא"א לה לגבות עכשיו ואין מאלמין כחה יותר ממה שיש לה ותגבה במעשה ב"ד שבידה דומי' דמצא שובר דלא יחזיר לא למלוה ולא ללוה אף דהמלוה נאמן בטענתו שטוען שממנו נפל לענין שגובה בשטרו כמ"ש הב"ש באה"ע סוף סי' ק"י ומ"מ אינו נאמן לענין שיחזירו לו את השובר דאולי יברר בעדים. וה"נ דכוותיה למה יחזירו לה הכתובה להחזיק כחה יותר ומכ"ש להש"ך שכתב בסקי"א דכתובה שביד הבעל הוא במקום שובר והרי אנו מסופקי' בכתובה זו אם מהאשה נפל והוא כשירה או מהבעל נפל ושובר היא ודאי דהדין נותן דלא יחזיר לא לזה ולא לזה. וקצת דומה ג"כ למי שטוען שקנה שט"ח בלא כומ"ס דאף שא"נ על החוב מ"מ לענין גוף הנייר נאמן. וא"צ להחזיר להרבה פוסקים או כטוען משכנתא על שט"ח דא"צ להחזיר גוף הנייר דהבעל כשטוען פרעתי טוען ג"כ על גוף הנייר שהוא שלו ויהיה איך שיהיה מפורש בדברי התוס' דלאו לענין גביית גוף הממון משתעי רק לענין החזרת השטר וא"ש דברי הש"ך דבש"ס לא מיירי רק לענין חזרת השטר אבל לענין גוביינא ודאי דגוב' בעידים תוך הזמן אבל כשאין עדים קיימין אף דבשט"ח כתוב שהוא תוך זמנו אין ראיה דהלוה יכול לומר שכתב ללות בזה השטר ולא לוה ע"ז השטר שהמלוה לא רצה להלוות לו על זמן זה והוצרך לכתוב שטר אחר ולוה על זמן אחר והוא אחר זמן. ובאמת אם העדי' אומרים שראו ההלואה שהיה בזה השטר שהכירוהו בט"ע הוי כעדים קיימין ומעידין שהוא ת"ז אף שאינן זוכרין הזמן מ"מ זוכרין שההלואה היה על זמן המבואר בשטר הנמצא. אמנם אפשר לפרש דברי התו' דכיון דאין לה עידי הינומא ואינה יכולה לגבות בכח המעשה ביד רק בכח שטר אמרי' מדנפל איתרע כיון שלא נזהר לשומרו ודאי פרע דאי לא פרע היתה נזהרת לשומרו בשלמא בשאר מעשה ב"ד דא"צ כלל לשטר לא אתרע כח המעשה ב"ד כנפילת השטר אבל כל דבר שהיא באה לגבות בכח השטר מה שא"י לגבות בכח מעשה ב"ד אמרי' מדנפל איתרע וכיון שלא נזהרת בשמירתה פסול הוא וגם י"ל (כשאין לו עידי הינומא י"ל דהבעל סמך אמנו שיכול לטעון) כיון דהעיקר הוא דבעל א"נ לטעון פרעתי נגד מעשה ב"ד משום דהי' לו ליקח שובר והכא כשאין לו עידי הינומא י"ל דהבעל סמך אמגו שיכול לטעון כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ד סק"ב. אמנם מלשון התוס' מבואר דאף שתוכל לגבות עכשיו מ"מ אינו מחזיר לה הכתובה משום דמפסיד לכן ברור כמ"ש ובקצה"ח תי' קושיית התומים דבכתוב' כיון שהוא תנאי ב"ד חיישינן לצררי טפי כמבואר בש"ס ובפוסקי' לענין שבועה וה"ה הכא נגד תוך זמנו חיישינן בכתובה טפי ולא נהירא דחשש צררי הוא רק לענין שבועה אבל לענין פירעון ודאי דלא חיישינן בכתובה כלל דהא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמ"ש השטה מקובצת בב"מ דף ז' ושם גבי מצא כתובה ע"כ מיירי בתוס' כתובה כמ"ש הש"מ שם או כשיש לו מגו דאלמנה נשאתיך כמ"ש התוס' ב"מ דף י"ז ועוד עיקר הוכחה שלהם מתי' ראשון שבב"מ דף ז' דאמר משום פרעון ולא משום צררי ומדמה שטר חוב לכתובה ע"ש לכן העיקר כמ"ש:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
שלא בפני הבע"ד. דעת הש"ך דווקא ברישומו ניכר אבל בנמתק לגמרי צריך שיהא דוקא בפני בע"ד:
ב
אבל ידי השטר עצמן. הטעם שכבר עשו שליחותן אבל אם טעו בכתיבתן ראשונה אפי' רק שכחו נכתוב בנאמנות או שלא חתם בו רק ע"א יכולין לחזור ולכתוב דלא עשו שליחותן עדיין. אבל בציווי הלוה כותבין תמיד אפי' עשו שליחותן כבר רק שצריכין לכתוב מזמן הב' היינו היום שכותבין בו בשטר דאם לא כן הוי ליה מוקדם:
ג
וב"ד עושין. דב"ד אלימי דהפקר בית דין הפקר וגובה בשטר זה מזמן ראשון:
ד
ופ' ופ' עדיו. עסמ"ע דבטור כתב שצריך שיזכור גם העדים שהעידו על המחק ובמרדכי כתוב דא"צ להזכירם:
ה
צריך להביא ראיה. פי' שיעידו. דאם עידי מחיקה מעידין בעצמן צריך דו"ח המבואר בסימן כ"ח דהיינו שיעידו זה שלא בפני זה דהוי כעדות חדש. משא"כ כשיש עידי הלואה ולא בעי עידי מחיקה רק לגלות ששטר זה הוא א"צ דו"ח מש"ה כשכתוב בו ונזדקקנו סגי בעידי מחיקה לבד אבל כשלא כתוב כן נראה שלא היה דו"ח בעינן ג"כ עידי הלואה ועיקר הפי' ע"ב:
ו
דאל"כ פסול. פי' שטר קיום זה א"ל נכתב בו שנקרע פסול אף דל"ח לב"ד טועין מ"מ לשכחה חיישינן סמ"ע:
ז
שטר מתנה. כותבין אפילו העדים בעצמן:
ח
ולא מזמן שכותבין. הטעם דילמא אחר המתנה שהיה בניסן חזר הנותן ולקחו ממנו באייר ואם יכתבו הזמן מתשרי יאמר חורתי ולקחתי ואם הנותן מצוה ליכא חשש וכותבין ש"ך:
ט
במתנ' אחריות. דוקא אחריות מפורש אבל במו"מ אמרי' אחריות ט"ס וסתם הוי באחריות:
י
צריך לקרוע הראשון הטעם דילמא אם יהיו לו ב' שטרות ושדה זו גזולה ויטרוף הנגזל ויבוא בשטר אחר לטרוף מב"ח או ממשעבדי ואח"כ יעשה ערמה עם הנגזל להניח שדה זו בידו ואח"כ יחזור הנגזל ויוציא השדה בעידי אבהתא מידו וילך לב"ד בשטר השני ויגבה ג"כ ממשעבדי ואף דירצה לכתוב שובר מ"מ הא שובר לגבי לקוחות ליכא:
יא
ולא מב"ח דילמא יגבה בזה מב"ח ואח"כ יגבה בשטר מעליא מלקוחות:
יב
מחקו מלוה מדעת. סתמא נמי הוי כמחקו מדעת דחזקה אנשים שומרים שטרם:
יג
לא יכתבו לי. אעפ"י דידוע שלא נפרע כגון תו"ז או הלוה מודה אפ"ה לא יכתבו שמא לא נאבד או שמא ימצאנו:
יד
עדים מעידים שנשרף. דליכא למיחש שיביא עידי שריפה בב"ד זה וכת עידי שריפה אחרים בב"ד אחר לגבות ב' פעמים דהא כותבין שובר. ודעת הש"ך דכותבין מזמן שני דחיישינן לקנוניא שהלוה גופיה יכבוש השובר וע"ב) (דאם בא לגבות בעידי טריפה ממשעבדי דגובה ול"ח שמא יגבה ב' פעמים ע"י קנוניא רק שאין כותבין מחשש קנוניא:
טו
מאחר שנאבד. פי' שאומר שנאבד אף דליכא עדים:
טז
יכולין לומר פרענו. והקשה הסמ"ע דבסי' רנ"ה סעיף ו' פסק המחבר דא"נ לומר פרעתי ותי' דאם צווה ליתן מתנה נאמן לומר דפרעו אבל שם מיירי בהודה דחייב לפ' מנה דא"נ לומר פרעתי. והט"ז תי' ואם כותב דרך כלל לפ' כך ולפ' כך נאמן לומר שפרעו אבל בכותב לאחד מיוחד א"נ דה"ל ליקח השטר מידו. ולמסקנא העלו דספיקא דדינא הוא אם יכול לטעון פרעתי נגד הצוואה והעיקר כמ"ש הש"ך בס"ס רנ"ג דהחילוק הוא בין אם אמר השכ"מ להעדים כתבו ותנו יש לו דין שטר ואם לא אמר כתבו ותנו אין לו דין שטר. וז"ב:
יז
דליכא למיחש שמא ימצאנו. דהא לא ידעו מקום אבידה והב"ד מודיעין לאותו אחר שכתבו לו שטר אחר דאל"כ חיישינן דילמא אותו אחר ימצאנו שהוא יודע מקום האבידה ומיירי דהיו ב' עדים על האבידה וידוע שהיה בפקדון מיד המלוה דאל"כ יכול לטעון פרעתי:
יח
וידוע זה בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתקה ויגבה תחלה בגוף השטר ואח"כ בהעתק ואם אין ידוע בעדים מ"מ מוסרין לו העתקה ב' דל"ח דלמא יגבה בב' הטפסות דכשגובה בהטפסה מחוייב ליתן לו שובר:
יט
ויעידו לפניהם שנאבד. ול"ח דילמא ימצאנו דכשנאבד בדרך אין מחפש אחריו:
כ
שמטפיסין. הסמ"ע הגיה מטפיסין ופי' שאף שאין מטפיסין שטר מכר שיש בו אחריות היינו כשנותנים קיום ותוקף שטר אבל שטר כזה שמעתיקין אותו כותבין בו שהוא העתק מעתיקין דליכא חשש שיגבה ויחזור ויגבה כיון דמשמע מתוכו שגוף השטר קיים סמ"ע ונ"מ בהעתקה זו שלא יהיה נאמן לומר להד"מ אבל אם טוען פרעתי בשער הלואה נאמן:
כא
ואפי' הן קרובין. פי' דהיו ג' וב' מהן קרובים זה לזה ואמרי' דאחד למילוי חתם ונשארו ב' כשרים בהטפסה. אבל אם לא היו רק ב' והיו קרובים או אפי' ג' ונודע שהקרוב לא חתם למילוי כל הטפסה פסול:
כב
או שרפו ובשטר מתנה שנקרע ולא הגיע הזמן כגון שנתן לו מהיום ולאחר מיתה וטוען כי מחל לו מתנתו ולכך נקרע א"נ והולכין העדים לב"ד וכותבין לו שטר מתנה אחר:
כג
בתוך זמנו. והראב"ד חולק וסבירא ליה דכשהעדים קיימין אמרינן דל שטרא מהכא וגובה בעדים האומרין שהוא תו"ז. וסיים הש"ך דהמוחזק יכול לומר קים לי כהראב"ד:
כד
וכותבין לו שטר אחר. פי' הסמ"ע אפי' באחריות:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
עידי השטר עצמם. עבה"ט ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ער"ד מ"ש בזה:
ב
מעידים שנשרף. עבה"ט ועיין בשו"ת זכרון יוסף דף קי"ח ע"ג מ"ש בזה עש"ה:
ג
לא הגיע. עבה"ט ועי' בתשו' ושב הכהן סי' י' מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
[ש"ך אות ב] דברי הרב תמוהים. נ"ב ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' י"ד:
ב
[שו"ע] אין כותבין לו שטר אחר. נ"ב ע' בתשו' לחם רב סימן רכ"ח:
ג
[ש"ך אות ד] ולפיכך אפי' הוא מצוה וכו'. נ"ב בשטר מכירה אם נמחק והמוכר מצוה לכתוב מזמן ראשון נ"ל דיכולים לכתוב באחריות ודומה ממש לשטר הקנאה דיכולים לכתוב ודו"ק:
ד
[ש"ך אות ו] ובתשו' מהר"ש די מודינא. נ"ב וכ"כ במהריב"ל ח"א כלל כ' סי' ק"צ:
ה
[ש"ך אות יא] וא"כ. נ"ב ומ"מ הרא"ש לשיטתי' דפוסק כאביי דעדים בחז"ל וא"כ כותבין שטר ללוה בלא מלוה עמו ליכא ראי' דפרע במה שהשטר בידו:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א:א׳
א
מעמיד עליו עדים כו'. בין אותם עדים החתומי' על השטר ובין עדים אחרים ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ג בשם ר' ירוחם ומ"ש עליו:
מ״א:ב׳
א
ועדות זו שמעידים כו'. דברי הרב תמוהים לי דהיאך יעלה על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד לחייב אותו שלא בפניו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בפני הב"ד והעדים מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפני בע"ד וכדקי"ל לקמן סי' מ"ו סעיף ה' דמקיימי' את השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימה שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ואם יאמרו העדים שהיה כתוב בו סך רב נחייבו על פיהם ומדברי תשוב' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה מוכח אדרב' להיפך שלא פסק אלא גבי שטר מקח דיכולים להעיד שלא בפני בע"ד כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששי' מן הסתם למערער כו' והיינו כדלקמן סימן ק"י סעיף ה' או דלפטור מקבלין אף שלא בפני בע"ד וכדלעיל סי' כ"ד [כ"ח] סעיף י"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן זה שעושין שטר גמור להוציא מידו לא. ומ"ש בתשוב' רשב"א וההיא דמי שאבד שטר ובו מוכחא כל הסוגיא דלא בעינן בפני בע"ד כו' לאו למימר דבשט"ח לא בעינא בפני בע"ד אלא דקאי התם אשטר מקח וקאמר דבסוגיא דמי. שאבד שטר חובו מוכח דבשטר מקח לא בעינן בפני בע"ד. ומ"ש התוס' פרק גט פשוט סוף (בבא בתרא דף ק"ע) וז"ל אבל בנמחק כותבין שלא בפני הלוה וכיון שמזיק לו נראה דאין לעדים לעשותו שנא מדעתו עכ"ל ר"ל שהעידו בפני הלוה רק שכותבין שלא בפני הלוה וכן מ"ש התוס' במתני' דצריך לכתוב מי הם העדים שהעידו שנמחק שאם ירצה הלוה יוכל לפוסלו וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ו דאפי' הלוה עומד וצווח ומוחה אין משגיחים בו ומביאו הר"ב ס"ס זה דמשמע שכותבין אף שלא בפניו היינו כשהעידו מתחלה בפניו מה היה כתוב בשטר ואז כותבין אף שלא בפניו או אפילו עומד וצווח שלא לכתוב או אפשר דהתוס' מיירי שלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בב"ד ואינם מעידים רק על החתימות משא"כ כשנמחק לגמרי ומעידים על גוף השטר. והכי מוכח נמי ממ"ש ב"י לקמן ריש סי' מ"ו תשוב' הרשב"א דטעמא דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הן מעידים אלא על חתימות העדים עכ"ל ע"כ הכא שמעידי' על מנה שבשטר אין מקבלין שלא בפני בע"ד וא"כ דברי הר"ב צל"ע:
מ״א:ג׳
א
אבל עידי השטר עצמ' כו' וכ"ש עדים אחרים. ולשון הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפי' מזמן שנמחק עכ"ל ור"ל בלא דעת הלוה וכמ"ש לקמן ס"ק ד' בשם הנ"י דמדע' הלוה יכולין לכתוב מזמן שני וכן משמע בטור לקמן ר"ס נ"ד ועמ"ש שם ס"ק א' (ועמ"ש לקמן סי' שפ"ו סעי' ב' סקט"ז) ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצוה אין כותבין אפי' ברשות הלוה מזמן שנמחק ודו"ק: וכ' נ"י פ' גט פשוט וז"ל ושטר חוב או שטר מכר באחריות שנחת' בו א' מן העדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולי' לחזור ולכתוב ולחתום בו שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעשה שטר אף הראשון לא עשה שליחותו וכ"כ הרב ר' יצחק הלוי בספר תורת הבית שלו עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' מ"ט בקצר':
מ״א:ד׳
א
(אין כותבין לו שטר אחר) . וכ' הסמ"ע ומה"ט כתבו הרא"ש והט"ו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרים וכותבין וחותמים העדים עצמן שנית עכ"ל וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' סי' תתקנ"א דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעים אותו שטר וכותבין אחר בנאמנות דה"ל לא עשו שליחותן עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' ע"א מחו' כ"ה וכיוצא בזה כתב הרב בתשובה סי' מ"ט ע"ש שכבר עשאו שליחותן כי הוא מתחלה לא עשאן שלוחים אלא אהראשון שטר אחד כו' ולפיכך אפי' הוא מצוה עתה לכתוב להם שטר אחר מן הנשאר (ע"ש דקאי אמי שפרע מקצת חובו) מזמן הראשון אין להם לעשות דשליחותן הראשון כבר נפקע והוא אינו יכול עתה לעשות שליחות על שעבוד דלמפרע שאין בידו ואין צ"ל כי בלא דעתו אינם יכולים לעשות שטר אחר ואפי' מזמן שני כ"כ הנ"י שם ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ס"ו שהאריך מזה:
מ״א:ה׳
א
כותבים שטר אחר ואומרים כו'. וגובה בזה השטר ממונו מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י פרק ג"פ והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ סוף דף ק"ע ב"ד מקרנעין השטר וכותבים לו שטר אחר מזמן ראשון כו' וקאמר התם בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותן היאך חוזרי' ועושים שליחותן וע"ש בתו':
מ״א:ו׳
א
שצריך לכתוב שקרעו כו' דאל"כ פסול הוא כו'. כ' הסמ"ע הא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועים מ"מ לשכחה חיישינן שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהא נקרע עכ"ל ובתשו' מהר"ש די מודינא סי' נ"ב כ' דאפשר דמ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו שהוא יפסול אלא מיהדר אקריעה שאם לא קרעו פסול שויא כו' דהיינו דהיכא [דידעינן] דלא קרעו פסול ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא כפי האמת לא חיישינן לב"ד טועים וע"ש וע' לקמן סקי"ב:
מ״א:ז׳
א
אבל שטר מתנה כו'. כותבים לו אפי' עדים עצמם וכ"כ ב"י מחו' ח' בשם הרשב"א דא"צ להעיד בפני ב"ד אלא הם בעצמם כותבים לו שטר אחר מזמן הראשון וכ"כ עוד ב"י בשמו לקמן סי' רל"ט ס"א ע"ש וכן מוכח בש"ס פ' ג"פ דקע"א ריש ע"א להדיא דהעדים עצמם כותבים שטר מתנה ומקח בלא אחריות מזמן ראשון אפי' בנאבד ע"ש גבי הא דפריך התם ועדים לא והא אמר רב יודא אמר רב עדים כותבים אפי' י' שטרות על שדה א' ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות וע"ש בתוס':
מ״א:ח׳
א
מזמן הראשון ולא מזמן השני דחיישינן דלמא אח"כ חזר הלוקח או המקבל מתנ' ומכרה למוכר או לנותן ויאמר חזר ומכרה או נתנה לי פעם שנית כדלקמן סי' רל"ט וע"ש ולפי זה אם המוכר או הנותן בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפי' מזמן שני:
מ״א:ט׳
א
אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' כלומר דבשטרי מתנה בעינן דוקא שיהא מפורש בה אחריות דסתם מתנה אין האחריות עלהנותן וכן בשטרי מקחו ממכר אף בסתם אחריות טעות סופר כדלקמן סי' רכ"ה:
מ״א:י׳
א
צריך לקרוע כו'. דאל"כ יש לחוש שיעשו הלוקח או המקבל מתנה קנוניא ויטרוף שלא כדין כיצד יבוא מי שהיתה שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות לו שהיתה של אבותיו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות שלקחו אחריו ויקרעו שטר המכר שבידו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו ויבא זה שטרפה בעצמו ויטרוף אותה פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר המכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה:
מ״א:י״א
א
ואפי' נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו. ורשב"ם פי' בפ' בתרא דב"ב גבי מי שאבד שטר חובו ועדים אין לו הא אם יש לו עדים שאבד היו כותבים לו ולא חיישינן שימצאנו ויגבה בו שני פעמים באלו השטרות וקשה לי על פי' רשב"ם מההיא דפ' שני דכתובות (דף ט"ז ע"ב) דאמרי' התם דאפי' אבדה בעדים לא גביא בעדי הינומא אא"כ נשרפה דחיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית ורשב"ם דקדק מל' הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שטר חובי ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור עכ"ל הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סי' ה' ולי נראה כפי' רשב"ם ול"ק מידי עפ"ב דכתובות דסוגיא דהתם אזלא להדיא למ"ד אין כותבים שובר ואנן קי"ל כותבים שובר וכן רשב"ם מיירי להדיא למאי דכותבים שובר ע"ש בסוגיא דב"ב ובש"ס דכתובות גופא שם משמע להדיא דלמ"ד כותבים שובר לא חיישינן אף בנאבד. וא"כ גם מ"ש ב"י וז"ל ובשטר הלואה אין לכתוב טופס כו' דאף דכותבים שובר חיישינן שימצא שטר הראשון ויתבע בו תחלה ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר כיון שנותן לו שטרו ואח"כ בב"ד אחר יוציא טופס השטר ויגבה בו עכ"ל ליתא דא"כ תיקשי הא אמרינ ן בכתובות התם וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא וחזרה מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא וגביא בה אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבים שובר ע"כ (פרש"י כשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות) ואכתי ניחוש דלמא תוציא הכתובה תחלה אלא ודאי כשיוציא הבעל אח"כ גוף הכתובה שוב לא תוכל לגבות בעדי הינומא שהרי כבר פרע לה וא"כ ה"ה הכא כשיוציא הלוה אח"כ גוף השטר שוב לא יוכל לגבות בטופס שהרי כבר פרע לו שגוף השטר ביד הלוה (ומיירי שהלוה יודע שנתנו לו טופס הלכך יזהר בשטרו שלא אבדנו אחר שישלם לו ודוק) . וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער פ"ב וסמ"ג דף קע"ט ע"א כרשב"ם שכתבו מי שבא ואמר אבד או נשרף שטר חובו אין כותבים לו אחר שמא פרעו או מחלו כו' משמע הא ידוע בעדים שאבד ולא פרעו כותבים לו שטר אחר וכן משמע מדברי ר"א בן נתן פ' ג"פ ע"ש: ובספר גדולי תרומה ריש שער כ"ב דף קי"ב ע"ב הקשה דאפי' נאבד בעדים איך יצאנו מחשש שמא פרעו דאפי' הראב"ד דלקמן סקי"ט לא פליג רק בתוך זמנו עכ"ל ולא דק דמיירי שנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שהיו עדים כמו בעיר שכבשוה כרכום וכה"ג. גם מה שהקשה בס' ג"ת שם דניחוש שמא חזר ומצאו וכמ"ש רשב"ם גופיה שם לא דק דכיון דחייב לו בודאי כשיפרע לו יכתוב לו שובר ומה בכך שיחזור וימצאנו וכמ"ש ולא כתב רשב"ם שם אלא כשהוא טוען אבד ממני דאז שמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם אי נמי כשאבדו מעצמו חיישינן דלמא לא אבדו ממש אבל כשהעדים מעידים שאבדו ממש לא חיישנין להכי גם מה שהבין בס' ג"ת סוף שער נ"ז דמ"ש הרא"ש ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור דהיינו שהרא"ש מפרש דברי רשב"ם כן ועל כן הקשה שם דהא לא אפשר לפרש דברי רשב"ם כן שהרי כ' רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף ואי אבד באור היאך אפשר שיחזור וימצאנו לא דק דהרא"ש לא בא אלא לפרש הברייתא ולומר שאפי' הדקדוק של רשב"ם הוא אמת מ"מ לא מוכח אלא דאבד באור בעדים כותבים ובזה נדחה נמי מ"ש הב"ח דיש לפרש דברי רשב"ם שנאבד בדרך שלא ימצאנו לעולם דומיא דנמחק ואע"פ שהרא"ש הבין פירשב"ם כפשוטו מ"מ דרך ישר הוא להשוות דעתו עם דעת הרא"ש עכ"ל וליתא דמדכתב רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו כו' אלמא מיירי שנאבד כפשוטו וכמ"ש בס' ג"ת וכמו שהבין הרא"ש וכן משמע במהרי"ק שורש (ס') י"ו דבנאבד בודאי כותבים שטר אחר ע"ש. ונראה דגם הרא"ש וב"י לא מיירי אלא לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלוה דבכה"ג איכא למיחש שמא ימצאנו ויתבענו תחלה בגוף השטר והלוה לא יזהר בו ואח"כ יתבענו בשטר האחר ובזה ניחא מה שהניח בס' גדולי תרומה סוף שער נ"ז בקושיא הא דכ' הרא"ש בסוף כלל ס"ח דבידוע לעדים שאבד כותבים דהתם מיירי שמודיעים ללוה שכותבים שטר אחר [מיהו בלא"ה נמי לק"מ דהתם מיירי שנאבד לגמרי דומיא דנשרף וע"ש] והשתא ניחא דל"ק על הרא"ש וב"י מפרק ב' דכתובות ומ"מ גם על פרשב"ם לק"מ וכמ"ש ורשב"ם מיירי דכשנאבד בעדים כותבים אחר ומודיעים ללוה והשתא לא פליגי הפוסקים לענין דינא אהדרי דהרא"ש וב"י מיירי כשאין מודיעים ללוה אבל רשב"ם ורמב"ם ופוסקים הנ"ל מיירי כשמודיעים ללוה אז כותבים שטר אחר בנאבד בעדים וזהו דרך ישר ודוק וכן עיקר:
מ״א:י״ב
א
אא"כ עדים מעידים שנשרף. ויש לדקדק דהא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה וי"ל דכיון דק"ל כותבים שובר כדלקמן סי' נ"ה א"כ ליכא למיחש וכה"ג כתב הב"ח [אך שאין לשונו נכון במ"ש דכל כה"ג שאי אפשר כותבין שובר כו' דהא לעולם כותבי' שובר] ולפי זה צ"ל דכותבים השט"ח מזמן שני דאי מזמן ראשון הא אכתי איכא למיחש שיעשה הלוה קנוניא עם המלוה לטריף בכמה שט"ח ויכבוש הלוה גופיה את השובר והשתא אתי שפיר הא דכתבו הרמ"ה והט"ו לעיל סעיף א' דצריך לקרוע שטר הראשון כו' ואמאי הא כותבים שובר אלא היינו טעמא כיון שכותבים הב"ד את השטר מזמן ראשון ולא מיתקנא מילתא בשובר דשמא יכבוש הלוה השובר ויעשה קנוניא על הלקוחות ומ"ש הב"ח דהתם היינו טעמא משום דכל היכא דאפשר לתקן לא סמכינן על השובר לכתחלה דשמא יפסיד זה שוברו ויבא הלה לידי הפסד עכ"ל ולא נהירא דהא קאמר התם דהשטר פסול אפי' בדיעבד ואם איתא אמאי פסול יכתוב שובר אלא ודאי כמ"ש כנ"ל ברור. אכן בבעה"ת סוף שער נ"ז כתב בשם הראב"ד גבי הך דהגוזל דף נ"ז דהשורף שטרו שיעידו בב"ד והם יכתבו לו מזמן ראשון וצ"ל דמיירי שהעדים מעידים שלא היה בשעה שנשרף עדים אחרים כי אם הם וכמ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים ור' ירוחם והט"ו לקמן סי' קט"ז סוף סעיף א' כה"ג בשם ה"ר יונה ע"ש ולפי זה גם דברי הרא"ש והט"ו כאן יש לפרש כן אבל גבי נמחק שטרו ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק ודוק (גם במ"ש הב"ח דהרא"ש חולק על התוס' דפ"ב דכתובות אין דבריו נכונים אלא בע"כ התוס' מודים להרא"ש לדינא לפי האמת ע"ש ודוק):
מ״א:י״ג
א
מעידים שנשרף כו'. כ' ר' ירוחם נ"ב ח"ב עדים שמעידים על שטר שנשרף ואינם עדים מן השטר וראו השטר והכירו חתימת העדים די כי אין זה מפיהם ולא מפי כתבם (כלו' דהוי כאלו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"כ התוס' פ"ב דכתובות דף ך'. וע"ש בתוס') ואם הם עדים מן השטר צריכים לזכור מענין השטר משום מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל ומביאו דרכי משה וב"י לעיל ס"ס כ"ח ונראה דהיינו לדעת הרמב"ם שהביא ירוחם בנ"ב ח"ה והביאו המחבר לקמן סימן מ"ו סעיף י' דעדי השטר כל שאין זוכרים ענין השטר הרי הם כחרשים אבל להיש חולקים שם היינו דוקא כשאין עדי השטר מכירים כלא' חתימת חברו ואין כאן עוד עד אחר שיצטרף עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם אבל אם יש חד מהנך יכולים הם ג"כ להעיד אפי' אין זוכרי' ענין השטר וע"ש בסי' מ"ו בסעיף י':
מ״א:י״ד
א
מאחר שנאבד. כלו' מאחר שאומר שנאבד אפי' אין ידוע בעדים שנאבד דהא ליכא למיחש למידי וכמה שכתבתי לעיל ס"ק ו' ע"ש:
מ״א:ט״ו
א
אבל אין מטפיסים שום שטר ללא צורך. אבל אם יש בו צורך קצת כותבים שטר אחר כשאין בזה היזק ללוה או למוכר ולא חיישינן לזילי נכסי בהכי כשיש בזה צורך למלוה ולוקח וכה"ג וכמו שהאריך מהרי"ק שורש קי"ו ע"ש:
מ״א:ט״ז
א
וידוע זה בעדי' אבל אין ידוע בעדים אין נותנין לו גוף השטר רק העתק אחר דאם יתנו לו גוף השטר חיישינן שמא יתבע תחלה בגוף השטר והלוה לא ישים לב ליקח שובר שלא ידע שיש עוד העתק ומה"ט מניח גוף השטר ביד ב"ד ולא בהפך שאם יאבד גוף השטר שלא בעדי' לא יתנו לו עוד שוב העתק מן ההעתק מטעם חשש' זו וכ"מ בסמ"ע והשתא מיושב מ"ש בב"ח ויש לדקדק דממ"ש וידוע זה בעדי' כו' שמעינן דאם אינו ידוע בעדי' אין נותנים לו א"כ הטפס' זו למה יקח שטרו עמו אם יאבד יביא העדים שראו שנאבד ממנו ויכתוב לו שטר אחר ע"כ ולפי מ"ש לק"מ דכשיקח שטרו עמו חיישינן שמא יאבדנו שלא בעדים ושוב לא יתנו לו העתק וק"ל ועיין עוד בב"ח מ"ש בשם תשובת ן' לב:
מ״א:י״ז
א
וכל שטר שמטפיסי' כו'. עיין בסמ"ע:
מ״א:י״ח
א
אלא אפי' ב' עדים כו'. כ' הסמ"ע וז"ל שם בריב"ש כ' עוד ז"ל ואפי' ב' החתומים על השטר ההטפסה קרובים זה לזה כשר' וה"ט כיון דלא מגבינן ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינן אלא גילוי מלתא בעלמא וזה שהוספתי בפנים אפילו הן קרובי' כו' ע"ש עכ"ל ולא דק דהמעיין בריב"ש שם בשאלה ובתשובות ובהקדמה הראשונה וכן בסוף התשו' ומביאו ב"י לקמן סי' מ"ו מחו' כ"ו יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומי' ג' בהטפסה וב' מהחתומים קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומי' רק ב' והם קרובים זה לזה דאז אין לו רק דין הטפסה בעד אחד ע"ש בריב"ש דמדמי לה להדיא לשטר גמור שכ' הרמב"ם פ"ו מה"ע והמחבר לקמן סי' מ"ה סי"ב ולא כמ"ש בסמ"ע דהטפסה שאני כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא דזה ליתא בריב"ש כלל ע"ש ונראה שלשון הדרכי משה שכ' ואפי' בב' החתומי' כו' אטעייה להסמ"ע וט"ס הוא בד"מ וחסר מ' וצ"ל ואפי' ב' מהחתומים כו' וכן הוא בב"י ע"ש:
מ״א:י״ט
א
מי שהיה לו חוב כו'. אלו הם דברי הרמב"ם בספי"ד ופ' כ"ג מה' מלוה. והראב"ד בפ' כ"ג השיג עליו וכ' שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפי"ד כ' הראב"ד אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול (ובמקצת ספרי' איתא בהשגת הראב"ד זו דאם איתא דאפי' בנאבד כו' והוא טעות המעתיק והוא מדברי הר' המגיד ולשון ההשגה אינו רק כמו שהעתקתי וכן הוא בהר"ה משבדפוס שעם הכ"מ לשון ההשגה וכן הביא בבעל התרומות שער כ"ב לשון ההשגה והוא פשוט רק מפני שמהר"מ פדאוו' במיימונית שנדפסו שנת ש"י כ' גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב"ד הם דברי רבי' והביאו הכ"מ שם. כתבתי זה וטעות הוא בידיהם) והרב המגיד האריך שם לתמוה על הראב"ד שהרי כולה סוגיא דפ"ק דמציעא ושמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמן אין מחזירי' שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והמפרשים ז"ל כ"ש כאן שהלוה טוען פרעתי וכ"ש שאבד השטר לגמרי שאין המלוה נאמן והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולו' דדין נפיל' אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמן היה וכמה שכתבו המפרשים הנ"ל עכ"ד ומתוך כך הוצרך הכ"מ פי"ד לומר שדברי הרמב"ם בהוראות רבותיו הם כשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה תולה בהוראו' רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד עכ"ל וכ"כ הב"ח ס"ס זה וזה ודאי ליתא דמה לי נפל ומה לי יוצא מתחת ידי אחר הא בכולה סוגיא דפ"ק דמציעא משמע דאין חילוק בזה ועוד שהרי הרמב"ם כתב שם כן הוראת רבותיו גבי אבד השטר ואינו לפנינו כלל דגרע אפילו מנפל וגם אזה השיג הראב"ד שם להדיא וכתב אין דין זה מחוור ומלובן וגם מה שכתב בספר ג"ת שער כ"ב דהוראת רבותיו היה בתוך הזמן דלא משמע בש"ס מידי די"ל דדוקא בנפל לאחר זמנו אין מחזירין השטר אין זה אלא פתלתול ועקוש דודאי דברי ה"ה נכוני' בזה דכולה סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח דאפילו תוך זמנו אין מחזירי' למלו' בנפל דמדאמרינן התם בכולה סוגיא דעלה דמתניתין דמצא שטרי חוב כו' סתמא דלא יחזיר ולא מפלגינן בין תוך זמנו או אחר זמנו וגם מדאמרינן התם דף ט"ז ע"ב אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כו' ותו איתיביה ר' ירמיה לרבי תבהו מכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר כו' ולא משני דהתם מיירי שלא הגיע הזמן ותו מוכח כן בריש פ"ק דמציעא בסוגיא דשני' אדוקין בשטר דף ז' ע"ב דפריך התם אמאי דקתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאש' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזהר' יוסי או' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה כו' משמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא דחיישינן אפי' בכתוב' שלא הגיע זמנה מחיים וכל שכן בשטר חוב שלא הגיע ז"פ (ואע"ג דקתני התם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו בגוונא דליכא למיחש לקנוניא כגון שאין בה אחריות נכסים כמ"ש הריטב"א והנ"י שם להדיא אבל משמע מיהת דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו כשנפל) וע"כ לא פליגי אלא בכתוב' שלא ניתנה כלל לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי וכן כתב הריטב"א שם וז"ל ושטר כתובה כו' ר"י היא פי' ואע"ג דבשטר בעלמא חייש ר"י לפרעון ואפילו בגו זמניה דסתמא קאמר נפל ליד דיין לא יוציא עולמות ולא פליג בין תוך זמנו בין לאחר זמנו כי היכא דפליג בכתוב' וה"ט משום דשטר דעלמא לפרעון קיימת ואע"ג דלא עביד אינש דפרע גו זמני' אפשר דפרע וכיון דנפל חיישינן משא"כ בכתובה כו' עכ"ל וכ"כ הנ"י ריש פ"ק דמציעא שם וז"ל וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומ"ה לא אתרע משום נפילה אבל בשט"ח אמרינן לקמן דאפי' תוך זמנו דלא עביד אינש דפרע איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון משום דנתן לגבות בודאי זמנין דמקדים לוה ופרע בגו זמניה הלכך חיישי' עכ"ל וזה ברור אבל לפעד"נ שה"ה וכל האחרוני' לא ירדו לסוף דע' הראב"ד והרמב"ם דודאי גם הראב"ד מודה דשטר שנפל חיתרע אפי' גו' זמני' דחיישי' לפרעון ואפי' הלוה מודה חיישינן לקנוניא וכמו שמוכיחים כל הסוגיות דלעיל וכמ"ש כל הפוסקים הנ"ל והיינו דבסוף ה' גזלה ואבדה כ' הרמב"ם מצא כתובה אפי' שניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו ורוצה לעשות קנוניא ולא השיגו הראב"ד כלל וכ"ש בשטר תוך זמנו רק הראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם בפי"ד והרי העדים קיימי' כו' וכ"כ עוד הרמב"ם בפ' כ"ג אע"פ שעידיו קיימי' כו' ואפי' היה החוב לזמן ואינו גובה בעדי' אלו כלום אלא אם הלוה אומר להד"מ הוחזק כפרן עכ"ל ועל זה משיג הראב"ד דכיון שהעדי' קיימים לפניו ואומרי' שהוא תוך זמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה חברו בעדים שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן וכדאית' בש"ס וכל הפוסקים לקמן סי' ע"ח וכל הסוגיות שבפ"ק דמציעא לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא דהיינו לטרוף מלקוחות בשטר או אפי' לגבי דידיה כשאינן כאן העדים לפנינו שמעידי' על ההלואה ועל הזמן וזה לא בא לזכות אלא מכח השטר אבל כאן שהעדים קיימים ואומרים שהלוה לו לזמן פלוני למה לא יגבה מאחר שהוא תוך זמן. ובזה אתי נמי שפיר דלא קשה מה שתמה הרב המגיד על שכ' הרמב"ם דין זה בשם הוראת רבותיו ולא כמו שדחקו עצמן הכ"מ והב"ח וספר ג"ת אלא כמ"ש דבא בשם רבותיו לומר דאפי' העדי' קיימים ואומרים לפנינו שהלוה לו לזמן אינו גובה בעדותם כלום וחידוש גדול הוא. ונראה שגם הטור אפשר דס"ל כהראב"ד (ודלא כנראה מב"י וב"ח) שהרי כשהביא דברי הרמב"ם לא הביא דבריו שכ' והרי העדים קיימים כו' ולכאורה נראה השגת הראב"ד נכונה בזה. ומ"ש מגדול עוז שם שדברי הרמב"ם הם ש"ס פ"ק דמציעא ופרק ג"פ כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט. גם מ"ש בבעה"ת שער כ"ב שיש שתמהין על הראב"ד על מ"ש ובשבועה מיהא יטול שבועה זו למה אם נדון אותו שקובע זמן לחבירו יטול בל"ש ואם אין הזמן מועיל לו אפילו בשבועה לא יטול ע"כ לפע"ד אין זה תימא משום דבקובע זמן גופיה יש פוסקים לקמן סי' ע"ח דהיינו בשבועה להכי קאמר הראב"ד ובשבועה מיהא יטול כלומר דאפי' תימא בקובע זמן צריך שבועה מ"מ הכא בשבועה מיהא יטול אבל מה שתי' בס' ג"ת שם בזה בסוף שער כ"ב אינו נכון ע"ש ודוק. ומ"מ לענין דינא נראה דעת בעה"ת שם כהרמב"ם וגם הסמ"ג בה' מלוה דף קע"ז ע"א כתב דבריו בסתם וכן ר"י סוף נ"ג וצ"ל לסברתם דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע לה ההלואה גופה והלכך אפי' העדים קיימים נאמן לומר פרעתי. וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג הובאה בב"י לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג שאפי' העדים מעידים שהוא תוך זמנו נאמן לומר פרעתי משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר ופסקו המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ה וזה דעת המחבר (אן. אבל אין דין זה מוכרח בש"ע ושאר פוסקים וצ"ע לדינא די"ל דמצי למימר המוחזק קים לי כהראב"ד ודו"ק:
מ״א:כ׳
א
ואפילו היה השטר כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"ב:
מ״א:כ״א
א
אבל אם הפקידו כו'. ע"ל סי' נ"ו סק"ה:
מ״א:כ״ב
א
אין הלוה נאמן לומר פרעתי כו'. כתב הסמ"ע ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו כו' ואין לשונו מדוקדק דהא אפי' אם המלוה לחוד מסר לידו הוי שליש כמ"ש הבעה"ת והרב לקמן סי' נ"ו סס"ב וע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
מ״א
א
(סעיף א' בש"ע והוזקקנו לעדותן של עדים). לאו נתקררה דעתי בפי' דבר זה כפי מה שראיתי מפרשים דבר זה דהסמ"ע פי' דקאי אעדים שיעידו על קיום חתימתן דהא הטור כתב בשם ר"י שעידי המחק הכירו החתימות ודבר זה כתבו כבר הב"ד ול"ל תו קיום. ועוד דהטור כתב ועמדו על דברי המעידים שהוא נמחר. וי"מ דרבינו ס"ל כפי' הראב"ד שמביא ב"י שהחתימות עדיין ניכרות וכו' וזה ג"כ אינו דהא בדברי הטור כתב שרא. ביד פלוני שטר המתחיל להמחק והכירו החתימות וכו' לשון עבר שכבר הכירו וכן פירשב"ם הביאו ב"י ריש סי' וזי"ל ופלוני ופלוני היו עדים שהיו חתומים בו כו' משמע שעכשיו אין שום חתימה לפני ב"ד. והנראה לע"ד בין לר"י בין לרשב"ם מיירי שבא לפני ב"ד נמחק לגמרי אלא דלפי' ר"י הוה הדין דבשעה שמעמיד עליו עדים צריך שלא יהא נמחק לגמרי ולרשב"ם אפילו אם גם אז נמחק לגמרי ש"ד וע"ז כתב הטור ע"פ ברייתא דאם עמדו על דברי עידי המחק דהיינו ששאלו את העדים עצמן שהם חתומים על השטר ואמרו שכן היו חתומים בשטר אז אין צריך ראייה יותר והא דצריך לחקור את עידי השטר משום דבעידי מחק לחוד לא סגי דאין שייך לעשות שטר ולטרוף בו ממשעבדי רק ע"פ עידי ההלואה בשלמא בשאר דוכתי דאיכא שטר שאינו מקוים מיד כשנתקיים הוי כאילו עידי השטר לפנינו משא"כ כהן שכבר נמחק הכל ובעידי השטר לחוד לא סגי דשמא פרוע הוא ע"כ אם לא נכתב בו והוזקקנו צריך ראייה דכל מה שהיה כתוב בשטר היה אמת והוויין אותן עדים שיעידו ע"ז במקום עידי השטר וע"כ כתב הטור ואי כתבו ב"ד שעמדו כו' אבל הרמב"ם סבירא ליה דהוזקקנו לעדותן של עדים קאי על עידי המחק וזה הוי במקום קיום בשאר שטרות וזהו שסיים רמ"א כאן דאם לא כתבו כן הוה כשטר שאינו מקויים דקשה פשיטא אלא דקמל"ן דזהו עיקר הטעם שהוצרכו לכתוב והוזקקנו כו' שהוא במקום קיום:
ב
(ס"ג בש"ע אין כותבין לו אפי' אם הביא עדים וכו') בטור כתב הטעם שמא פרעו אבל רשב"ם בפרק גט פשוט דף קס"א כתב הטעם דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף ונ"ל דהטור נקט הטעם שמא פרעו שהוא קיצר מן הטעם שכתב הרשב"ם דלא נקיט בקיצור משום דס"ל דמיירי אפילו מצאו תוך זמנו דליכא למיחש שמא פרעו ומ"מ חיישינן שמא יטרוף לקוחות שלא כדין אבל הטו' סבירא ליה דאפי' תוך זמנו חיישי לנפילה כמ"ש לקמן ע"כ נקט בקיצור שמא פרעו:
ג
ס"ג (בהגהה שטר צוואה) הקשה בסמ"ע מההיא דסי' רנ"ה דשטר צוואה מועיל לטרוף בו אפי' ממשעבדי ונלפע"ד ליישב דעת רמ"א דיש חילוק בין כותב צוואה דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"ן סעיף כ"א אבל לענין הלכה אין להוציא ממון נגד דעת הרשב"א ס"ס רנ"ג בזה ואין יפוי כח של שטר לצוואה וכמ"ש בהוכחה סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו:
ד
(שם וידוע זה בעדים) נ"ל דמ"מ יש תועלת בהטפסה באם יאבדנו בלא עדים יש לו תקנה שיתבע את הלוה בע"פ אם יטעון פרעתי הרי גוף השטר קיים ויקח כתוב וחתום טענת הלוה מב"ד שבעירו וכ"ש אם יטעון הלוה להד"מ וא"ל יקח גוף השטר ויניח כאן הטופס דיש לחוש שמא יאבד הגוף השטר בדרך בלא עדים ואז יוכל לומר פרעתיך ונתת לי גוף השטר ובטופס נא יוכל לתבוע אח"כ:
ה
(שם כלי שטר שמטפיסים מעתיקים כו') כנ"ל לגרוס וה"ק כל שטר שאמרנו שמטפיסים דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקשה הסמ"ע דהא צריך בית דין להעתיק שטר כמו בנמחק שטרות התם לאו משום העתק הוא דצריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו':
ו
(שם אפילו שני עדים יכולים להעתיקו) בעל הסמ"ע הוסיף כאן בנוסח הש"ע אפילו הם קרובים. זה לזה ואני אומר כבוד הרב הגדול במקומו מונח אבל כאן יצאה שגגה מתחת ידו דמ"ש בב"י בשם ריב"ש אפי' שני עדים החתומים הם קרובים ר"ל שהיה שם שלשה ושנים מהם הם קרובים זה לזה והכוונ' דאנן חשבינן השני קרובים כא' ונשארו שני כשרים וזה פשוט למעיין שם בריב"ש סימן תי"ג אבל בשני חתומים לחוד ליכא למ"ד שיהיה כשר בקרובים זה לזה דכל מידי דצריך עדים צריכין להיות כשרים וראוי למחוק דבר זה מהגהות הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה:
אורים ותומים, תומים
מ״א
א
וי"א אפילו נמחק לגמרי כו' הסמ"ע כתב דכתב בפרישה דאין כאן מחלוקת וכ"ע מודים ע"ש ואני לא הבנתי דנראה מדברי הרמ"א וכן מדברי הטור דכתב על הך דעת רשב"ם דסבירא ליה אפילו נמחק לגמרי והכי מסתבר כאילו יש כאן מילתא דתלי' בסברא הא הוא גמרא ערוכה בב"ק דף צ"ח בשורף שטרו של חבירו אי איכא סהדי דידעו מה דכתבו בשטרא ליכתבו לו שטרא מעליא הרי דאפי' בנשרף לגמרי רשאים עדים לכתוב והיא היא בנמחק באונס וחפשתי וראיתי מצאתי בחדושי רשב"א לב"ק בשמעתי' הנ"ל וכתב מתחילה דיש שיבוש בגי' ואחר שהעלה הגי' נכונה בגמרא דידן אי איכא סהדי וכו' פירש הוא רשב"א ז"ל אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שבתוכו וראו את קיומו וכו' יכתבו לו ב"ד שטר אחר אפומי' דסהדי דאין אלו עדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פס"ד דדיינים החתומים על הקיום כפס"ד דמי. וי"מ אפילו אינו מקוים דכיון דעדים מעידים שהוא כת"י עדים החתומים אם כן הב"ד מקיימים על פיהם וכו' ע"ש שהאריך ונראה דדעה קמייתא דבעי דוקא קיום דהוי כפס"ד הוא דעת הרז"ה בפ"ג דיבמות שהבאתי לעיל ס"ס ל' מ"ש דכתב להדיא דעדים דראו את השטר אינם יכולים להעיד בב"ד דהוי כעד מפי עד ונתקשיתי לעיל בדבריו מהך גמרא ועכשיו מצאתי דלק"מ דהוא מכת האומרים דדוקא בראו הקיום דהוי כמעידים על המעשה ב"ד אבל זולת לא וצריך לומר לדעת זו דכמו דאמרינן לגבי לוה ה"ל כעד מפי עד כן לגבי השורף דכמו דלא מהימני לגבי לוה דאי' למלוה גבי' זוזי הואיל והם כעד מפי עד אף לגבי שורף לא מהני עדותם לומר דהזיקו ודאי למלוה דהא לא ברירא לן דאית למלוה זוזי גבי לוה. וכך צ"ל דאל"כ קשה מה פריך בגמרא אי דאיכא סהדי וכו' לימא דראו השטר ומכירין החתימות אבל לא נתקיים ולא מהימני לגבי לוה אבל לגבי שורף נאמנים ועכצ"ל כמ"ש דגם לגבי שורף לא מהימני בכה"ג וח"ש. ואם כן ר"י הוא מכת הלזה ולכך סבירא ליה דוקא דעוד רשימו של שטר ניכר ואם כן יכולים להעיד ולא הוה עד מפי עד דהא הוה מילתא דעבידי לגלוי' הואיל ועדיין יכולים ב"ד בעצמן לראות אבל בנמחק ולא היה רשומו ניכר וגם לא היה מקוים אין יכולים להעיד דה"ל עד מפי עד והיא סברת רבוות' ברשב"א הנ"ל וסברת הרז"ה הנ"ל אך הרשב"ם או סבירא ליה כדעת רשב"א במסקנא דלא ה"ל עד מפי עד דעדים החתומים הוי כנחקרה בב"ד וכמ"ש התו' שם והוא דעת הטור או דסבירא ליה כמש"ל בס"ק ד' דבאמת בעינן עדי שטר ג"כ כמש"ל בס"ק ד' באריכות אבל בטור צ"ל דדעתו כרשב"א ואם כן מ"ש הטור בשם ר"י ורשב"ם במחלוקת שנוי' ומחלוקת קדמונים חקרי לבב ולא דלא פליגי כמ"ש הסמ"ע והב"י והא דכתב הטור דרשב"ם פליג אר"י לא מכפי דקדוקו של הב"ח מפירוש רשב"ם במשנה יליף אותו הטור דהוא דקדוק קלוש אלא מברייתא יליף דקתני הרי שאמר אבד שטרי פי' רשב"ם שאין לו עדים שאבד הרי אילו שיש לו עדים כותבין לו ש"מ דאף כה"ג כותבין אף דנאבד לגמרי ולכך הטור דהכריע כאן כרשב"ם לקמן סי' שפ"ו כתב סתם בשורף דאם יש עדים כותבין שטר אחר ולא חילק בין מקיום לאינו מקוים ויפה כתב וי"א דיש כאן מחלוקת וכ"כ הב"ח דיש מחלוק':
ב
יכולים להעיד שלא בפני בע"ד הרב הש"ך בס"ק ב' תמה בנמחק לגמרי איך יחייבו עדים לבע"ד בעדותן שהיה חייב בשטר מה שאין רשומו של שטר ניכר כלל שלא בפניו וכי חבין לאדם שלא בפניו ועבור זה דחק עצמו לדחות הראי' מדברי התו' ורשב"א באופנים שונים ודחוקים וא"א אף דידחה הראי' מדברי התו' מה יאמר ברא"ש כלל צ"ד דין ה' במי שעד מעיד שאבד שטרו וכתב הרא"ש דאין להאמינו אולי יבא הלוה ויאמר דפרע והוא ע"א ולכן יעץ הרא"ש דלא יכתבו לו ב"ד שטר אחר עד שישלחו ללוה שיפרע לשטר ומתוך תשובתו יתברר הדבר וטוב לשלוח לאלתר טרם יצא קול האבידה עכ"ל הרי דלוה היה שם בעיר ויעץ הרא"ש לשלוח לו בחכמה לבל ילמד לשקר ואילו כדברי הש"ך הא אין לקבל העד כלל שלא בפניו ואם כן הרי נשמע מה יאמר אם פרע או לא ומה צורך הרא"ש לחוש אולי יטעון פרע והרי כאן ע"א הלא בלא"ה אין גובין עדות שלא בפניו ואם יהיה במעמד העדות נראה מה יאמר ופשיטא דלא יכתבו לו שטר עד עמדו בב"ד אלא ברור דגובין עדות זו שלא בפני בע"ד. והש"ך גופי' בס"ק י"א בחשבו לתרץ דברי הרא"ש כתב דאולי הרא"ש לא אמרה רק לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלוה חיישינן שמא ימצאנו ויתבענו מלוה והלוה לא ידע להזהר בו ואחר כך יתבעו בשטר שני. ואילו אין מקבלין עדות זו שלא בפני הלוה הלא אינו באפשרות שלא ידע הלוה מזו ויהיה נזהר ונזהר אלא ברור דמקבלין עדות זו שלא בפני בע"ד והטעם הואיל ורוב מחקים ואבדן השטרות וכדומה המה בקלקול הזמן ושינויעתים ונחיצות הדברים תקנו חז"ל לקבל שלא בפני בע"ד כמו בעדים רדופים לילך למד"ה ודכוותי' להציל ממון חבירו וכמו שתקנו במחאה דיוכשר מפי כתבם להצלת ממון וכדומה ומהא דתני' מי שבא ואמר אבד שט"ח אע"פ שעדים אומרי' אנו כתבנו וחתמנו וכו' לא קשה הא איירי שלא בפניו אם כן מה אעפ"י הא אמירה דעדים לית בי' מששא. וכן תו' הוכיחו דאיירי בפני הלוה מקושי' ולכתוב שובר וכו' ולא דייקי תיכף מקושי' הגמרא ביש בו אחריות למה לא כתבינן וכו' דמה קושי' הא הלוה אין כאן ואם כן מי מעיד דהיה לו שטר מעולם דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד די"ל דלולי חשש דלמא טריף וחזיר וטריף יש לעדים רשות אפילו ביש בו אחריות לכתוב כמה שטרות על שדה אחר כמו באין אחריות ואם כן דיכולים לכתוב פשיטא דמהני עדות דהא עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרו בב"ד ומה צורך בשטר בפני בע"ד והקשי' דגמ' הוא דיכתבו שטר שני וכן הברייתא קמ"ל דלא יכתבו שטר שני ולק"מ איברא מתשובת הרא"ש כלל צ"ד דדייק הואיל וקתני מי שבא ואמר אבד שט"ח ולא קתני עדים מעידים שנאבד וכו' וקשה מה יועיל עדים הא ברייתא איירי דליתא ללוה כדמוכח מילתא דרשב"ג ואיך יועיל אמירתן והוה כאילו ליכא עדים וזהו ראי' נגד ש"ך ועיין מש"ל בתו' וקצת יש ראי' מהך דב"ק הנ"ל דפריך אי דאיכא עדים דידעו מה דכתוב בשטרא לכתוב שטרא אחריני ואי לא מנא ידעו וקשה דילמא כשמעידים כן בב"ד שזה שרף שטרו היה השורף בב"ד ולוה אינו בעיר ואם כן לגבי שורף מהני עדותן דה"ל בפני בע"ד ולגבי לוה לא מהני דלא הוה כאן ואין גובין שלא בפניו וטרם דבא הלוה לעיר לקבל בפניו מתו או דנפסלו ואם כן מן הלוה א"א לגבות דלא נגבה עדות בפניו ומן השורף גובה דנגבה עדות בפניו אלא ש"מ בכה"ג אף שלא בפני לוה מקבלין וא"ש:
ג
אבל עדי שטר עצמן כו' זהו לשון הרמב"ם אבל לשון הטור אבל עדים לא יעשו לו שטר כו' משמע עדים אחרים ונראה דאזיל בשיטת הרא"ש כלל ס"ח דין ל"א דכתב לא מבעיא אם טעו עדים בכתיבת השטר בחילוף שם הלוה ודכותי' שזה היה הנדון שנשאל עליו פשיטא דיכולים לכתוב שטר אחר דלא עשו שליחתן כלל אלא אפילו נכתב בדין ובא ליד המלוה וידוע שנקרעאו נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדתני' הרי שבא ואמר אבד שטרי אין כותבין והא דבשטרי חוב אין כותבין היינו בשאין ידוע לעדים אבל בידוע לעדים שאבד כותבין שטר אחר כמו במכירה ולא אמרינן עשו שליחתן עכ"ל ומזה מבואר דסבירא ליה בעדי שטר עצמו אם נאבד כהך דהכא דנמחק באונס יכולים לכתוב שטר אחר ולא אמרינן דעשו שליחתן ולכך לא כתב הטור לשון הרמב"ם אבל עדי השטר עצמן דהם לדעת הרא"ש מותרים לכתוב אלא דצווחו בו קמאיו ביחוד הרב המובהק מהר"א ששון בתשובה סי' ס"ו דהניח הרא"ש בצ"ע דהא בגמרא דב"ב דף קע"א גבי מי שפרע מקצת חובו יחליף דאמרינן בשלמא ב"ד אלימא אלא עדים שעשו שליחתן יחזרו ויעשו שליחתן ופרכינן הא כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה א' ומשני בשטר מתנה או מכר בלי אחריות ע"ש הרי דבהלואה א"א לעדים לכתוב שטר אחר דכבר עשו שליחתן וליכא למימר דיש חילוק בין אבד לנפרע מקצת דכבר נעשה מעשה דא"כ אין צורך להך דכותבין עשרה שטרות במתנה דהא באבד אף בהלואה כותבין ובאמת לכאורה קושי' עצומה הוא. אבל בתר עיון נר' דנמשך הרא"ש אחרי דברי התו' שם ד"ה אלא כו' דהקשו דכ"ש דאם לא עשו שליחתן ולא כתבו שטר כלל פשיטא דלא יעשו שליחתן לכתוב מזמן ראשון דה"ל מוקדם דכל כמה דלא נכתב שטר לא חל שעבודו (והיינו כי התו' סבירא להו אפילו בשטר קנין בהלואה צריך לכתוב בו ביום רק יכולים למסור ללוה אבל מכל מקום צריך להיות נכתב בו ביום דהוא משוי' שעבוד כדמוכח בכמה דוכתי') ותי' התו' לא מבעיא בדלא עשו שליחתן פשיטא דאין לעשות שליחתן דה"ל מוקדם כהנ"ל אלא אפילו כבר עשו שליחתן וחל שעבוד רק נאבד מכל מקום איך יחזרו ויעשו שליחתן הא דמי' למוקדם ויבאו לחתו' בשטר מוקדם עכ"ל וצ"ל אם כן במתנה איך יחזרו לעשות שליחתן לכתוב שטר מתנה מזמן ראשון דהוא כמו מוקדם דילמא יבאו להכשיר מוקדם ומוקדם במתנה פסול אפילו במתנה דלית בי' אחריות דאם מכר לראובן בניסן ולשמעון נתן באייר והם יקדימו למתנת שמעון לאדר יהיה קודם למכירת ראובן שלא כדת וצ"ל דודאי שקר לא יחתמו דזה שכותבין מזמן ראשון אין שקר דבאמת נעשה בניסן רק דהטעות דלפעמים ילוה מעות בניסן אבל הם לא יבואו לכתוב שטר רק באייר ושורת הדין דלא חל שעבודו רק מאייר מזמן כתיבת השטר והם ברואם כי כתבו בזו שטר שאבד מניסן לא יתלו הטעם הואיל וכתב שטר מוקדם רק הואיל והלואה היה בניסן כי יחשבו דאז חל שעבוד ואם כן אף הם יכתבו זמן מניסן וזהו שלא כדין אבל במתנה בממ"נ אם מתנה נעשה בניסן אף דהם כותבין השטר מתנה בזמן מאוחר אחר כך יש לכתוב מניסן דהא אחריות לי' בי' ואם כן אף שכותבין מזמן העבר שפיר דמי ולהקדימו בזמן שקר לכתוב מאדר מה שלא היה בו מתנה כלל זהו לא יעשו כי אף שכותבין בזמן שאבד אין מקדימין הזמן ליום מוקדם משנעשה המעשה. ולפ"ז דהטעם והפי' עדים שעשו שליחתן משום דה"ל מוקדם ולא משום שעשו שליחתן דזהו רק בגט ולא בהלואה כמ"ש התו' שם ובד"ה אין הלכה ע"ש. אם כן לשיטת הרא"ש דסבירא ליה בשטר שיש בו קנין אם קנו בזמן הלואה בניסן יכולים לכתוב שטר אפילו לאחר זמן מרובה כנודע ואם כן אף שטר שאבד יכולים לכתוב שטר אחר דמה ניחוש אם יכתבו כן אתו למיכתב מוקדם באיזה מוקדם אמרו אי להקדים הזמן קודם מעשה דנעשה בניסן והמה יקדימו לאדר הא לא חיישינן דא"כ אף במתנה אין לכתוב וכמש"ל ואם דיקדימו לכתוב בניסן זהו ראוי לעשות כיון דנעשה קנין בניסן ואי דיטעו ויכתבו לפעמים בהלואה בלי קנין הא לא חיישינן דאם כן אם קנו בניסן איך יכתבו באייר וכתבו זמנו בניסן דלמא יטעו ויכתבו בהלואה שנעשה בלי קנין בניסן באייר זמן שטר בניסן ועכצ"ל בין הלואה דיש בו קנין לאין בו קנין לא טעו כלל ואם כן מותרים לכתוב והא דלא מוקי הך דרב דאמר כותבין וכו' בשטר שיש בו קנין צ"ל דניחא לי' לשנויא בהך משום דרב אמר כותבין עשרה שטרות על שדה אחד ואילו בקנין מה איריא שדה אפילו שטרי הלואות נמי ולכך מוקי ליה בשטר מכר או מתנה דניחא דנקט שדה ובהא ניחא דפריך גבי אבד שטר מכירה אפילו באחריות נמי נכתוב וכו' וקשה הא כבר עשו שליחתן דמיירי בקנין כמ"ש התו' הטעם לרשב"ג דכותבין שטר למוכר ובזו בקנין דוקא ואם כן יכולים לכתוב ולדעת החולקים צ"ל דקושי' הגמרא דב"ד יכתבו שטר באחריות דאלימי. ובזה י"ל בתו' שם במילתא דרשב"ג דאמר אולי מכרה למוכר דכתבו שני פי' פי' א' בסתם וביש לו עוד שטר יטעון למוכר כותבין שטר למוכר וכו' ופי' שני דיש לו ראי' רק הואיל ועוד שטר בידו לא אלים מכירה והקשה לפי' זה בהגה דלכתוב בשטר שני שאבד הראשון וקשה גם לפי' הראשון קשה לכתוב דאבד הראשון וא"כ לא יוכל לומר למוכר היה לך שטר דהא נזכר דראשון אבד והוא מה שיש ביד מוכר די"ל ודאי אם ב"ד כותבי' שטר י"ל דכותבים כל המאורע מה ראו לכתוב שטר דאבד וכו' אבל אם עדים כותבין אין כותבין רק בנוסח שטר ראשון ואין זה דינם לכתוב דבר מה שלא היה תחילת שליחתם ואם כן א"ש דלתי' ראשון אמרינן כל ברייתא לא איירי כלל בכתיבת ב"ד רק הכל מעדים וא"ל א"כ מה קמ"ל בהלואה ומ"מ אין כותבין פשיטא עדים שעשו וכו' זה אינו דמיירי בקנין דהא כל חשש רשב"ג מטעם דכותבין שטר למוכר וזהו בקנין אבל לפי' שני כל הטעם דלא פי' כתי' הראשון דדחיקי ליה דאיירי דוקא בקנין ובלי קנין הא אין כותבין שטר למוכר וכו' ולפ"ז צ"ל דמיירי מכתיבת ב"ד דאל"כ מה קמ"ל ושפיר הקשו יכתבו שאבד וכו' ובזה ל"ק גם קושי' מהרש"א דהקשו התו' לפי' שני נימא דמכרה לאחר והקשה מהרש"א אף לתי' ראשון יקשה דלמא מכרה לאחר למ"ד א"צ ראי' וכו' ולפי הנ"ל ניחא דמי שוטה שיקנה הימנו שטר בלי ראי' אולי יש למוכר בביתו עוד שטר דכותבין שטר למיכר וכו' ויעשה קנוני' וימסרנו ללוקח הראשון ויפסיד הלוקח הזה דהוא יטעון איפכא המוכר מסר לך אבל בפי' שני שפיר י"ל דמכרה לאחר דלית ליה פחד דמוכר ימסור ללוקח ראשון שטר דאיירי בלי קנין ואין כותבין למוכר ולית ליה שטר ודוק. ואם כן דברי הרא"ש נכונים דשם הנדון בתשובה שנשאל עליה שהיה טעות בשטר ונתבטל השטר ושאל השואל אי יש לחזור ולכתוב שטר אחר וע"כ דהיה אותו שטר בקנין או דשאלו אם לכתוב מזמן שני דאל"כ הא שטר ראשון דנתחלף שם הלוה חספא בעלמא ולא הוי כאן שעבוד כלל כמ"ש שם דלא הוי עשו שליחתן ואם כן איך יכתוב שטר שני הא ה"ל מוקדם גמור ומה צורך לפלפל אי עשו עדים שליחתן ועכצ"ל דהיה הנדון בקנין וליכא חשש מוקדם דהשעבוד חל משעת קנין בלי שטר או דהיה השאלה אי לכתוב מזמן שני וע"ז יפה השיב הרא"ש דבכה"ג אפילו עדים עצמן יכולים לכתוב וא"צ לב"ד כלל דלא שייך בהו עשו שליחתן דכיון דלא שייך בהו חשש מוקדם כלל ולא איירי הרא"ש בדין מוקדם רק בענין חשש אם עדים עשו שליחתן וזה פשוט. ולכן כתב הטור כאן אבל עדים לא יעשו לו שטר ולא לשון הרמב"ם עדי השטר עצמן דבעדי השטר עצמן כשיש קנין או לכתוב מזמן השני מותרים לכתוב כדעת אביו הרא"ש וזהו דלא כסמ"ע דכתב בס"ק ה' דטעם הטור והרא"ש משום דעשו עדים שליחתן וכו' וזה אינו לשיטתם וכמ"ש ונ"מ לדינא כמ"ש:
ד
ואם כתבו והזקקנו וכו' הסמ"מ בס"ק יו"ד כתב כך אם העדים שחתמו על השטר הם המעידים צריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולראות אם דבריהם מכוונים כמ"ש בסי' כ"ח ואם כתב בו והזקקנו אמרינן דמסתמא היו חוקרים ואי לאו צריך חקירה חדשה ואז מועיל לענין לגבות בו ממשעבדי וכן אם עדים אחרים מעידים על כתיבה וחתימה של עדים בעינן דו"ח על כל מה שכתוב בשטר כיון שאין השטר לפנינו וכתב שכן דעת הטור ובע"ת עכ"ל ולענ"ד נראה דודאי אם עדי שטר בעצמן מעידים מה שייך דו"ח הא לשיטת הרמב"ם צריכים לזכור כל העדות כשמעידים על כת"י ופשיטא דצריכים להעיד על כל פרטי עדות ומה ענין זה לדו"ח הנזכר בסי' כ"ח ואם אין עדי שטר מעידים רק עדים אחרים על כת"י עדים דכתב הסמ"ע דבעי דו"ח ולענ"ד נראה כי דעת התו' ורשב"ם ורמב"ם בנמחק לא סמכינין על עדים אחרים המקיימים חת"י אם לא שבאים העדים בעצמן ומעידים על גוף הלואה דכך היה הלואה רק לא ידעו אי השטר נמחק. דז"ל התו' שם ד"ה מעמיד עליו נראה שמועיל לענין זה שעושין אותו מלוה בשטר דבשביל החתומים הבאים אחר כן לא היה אלא מלוה ע"פ וכו' עכ"ל ואילו ס"ל להתו' דאם עדים אחרים מעידים שהכירו החתימות שהוא כת"י עדים השטר מקוים מה מקום לכל דברי התו' הא מועיל אפי' עדי שטר מתו והלכו למד"ה או שכחו דמ"מ ע"י עדים הללו שראו השטר ונמחק הרי זה גובה אלא ודאי דס"ל לתו' כמו שפי' רשב"ם אם כתבו ונזדקקנו וכו' שעמדו ב"ד המקיימי' וחקרו עדים החתומים בו להעיד ונמצא דבריהם מכוונים גובה וכו' ואם לאו צריך להביא ראי' על הזמן וסכום מעות ועל כל מה שהיה כתוב בשטר עכ"ל הרי דמפרש הכל על אותן עדים שכתבו שטר ולח פי' דבר באם ליתו להנך עדים רק עדים אחרים ראו השטר והכירו החתימות אלא ברור דס"ל לרשב"ם אילו סגי במה שעדים אחרים מעידים ענין השטר ומכירים חתימת העדים א"כ מה צורך נזדקקנו דע"כ אמרו ענין שטר דהרי הב"ד כותבים שאמרו ענין שטר ודו"ח בזו מה טיבה כיון שאמרו היטיב מה כתוב בי' וכמ"ש המ"מ וכי לא יעשו הב"ד כהלכה לחקור כפי הראוי ואם לא אמרו שמכירים חתימת עדים א"כ כל קיום הלזה ללא צורך דהא אי אפשר לקיימו לעולם דלדעת הרשב"ם כבר נמחק והלך ואף דיבואו עדי שטר ויעידו דכך כתבו שטר בממ"נ לענין מלוה ע"פ עדותם לבד מספיק ולעשותו מלוה בשטר א"א דאולי נפרע וזהו השטר שנמחק מזויף כי אין כאן קיום וא"כ בכדי כתבו הב"ד כל הקיום ללא יועיל כלל ובס' בני שמואל ביקש לפרש כן ודבריו מופרכים כמ"ש לכן ס"ל לרשב"ם דעדים אחרים לבד א"י להעיד או דחשבינן דאמרו בדדמי כיון שנאבד השטר או דה"ל עד מפי עד כמש"ל בדברי הר"י והרז"ה רק דאם הם ראו והכירו החתימות ונמחק ואח"כ באו עדי השטר והעידו שכך נכתב מאתם שטר א"כ אמרינן גוף העדות מעידים הם רק שלא יהיה נאמן לומר פרעתי בזו סמכינן על אחרים שראו השטר והכירו החתימות וא"כ משוי לי' חזקה דשטרך בידי מה בעי והרי הם רק סניף לגוף העדות שלא יכול לומר פרעתי ובסברא וסניף כל דהו אמרינן דלא פרע דהא הם מעידים דלא החזיר לו שטר ושטרו היה ביד המלוה וזהו לא הוי עד מפי עד כי זהו עדות שראהו ועל הלואה הא יש עדים אחרים עדי שטר ולא שייך כאן עד מפי עד כי אין מעידים על הלואה רק שלא החזיר השטר והיה בידו ונמחק אצנו. וזה ברור ונכון וא"כ תרתי בעינן ולכך אם כתבו והזדקקנו אמרינן דכבר קבלו גם העדות מפי עדי שטר אבל אם לא כתבו כן אמרינן דכתבו כן שמעידים על הקיום ומחק מ"מ צריך עדי שטר או עדים אחרים שהיו בעת הלואה וכתיבת שטר דלא יהיה עד מפי עד וקיום הנ"ל מועיל דלא יוכל לומר פרעתי והחזרת לי שטרך וכדומה וא"ש. ולכך כתבו התו' דאעפ"י דלא סגי דבעינן ג"כ עדי שער מ"מ מועיל עדי מחיקה וקיום לעשותו מלוה בשטר שלא יוכל לומר פרעתי כנ"ל ודברי התו' ורשב"ם ברורים והב"ח האריך בזה ודבריו מבלבלי' עין הקורא ע"ש והדברים נכונים כמ"ש. וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם שכתב ענין עדים שראו שטר הנמחק וכתב ובכל זה אין אנו צריכים לעדי השטר כלל ולפיכך אם כתבו הב"ד שעדי שטר באו לפניהם וחקרום ונמצאו עדותן מכוונת גובה וא"צ להביא ראיה כלל וכו' ואם לאו צריך להביא ראיה שהרי זה כשטר הראשון שלא היה מקוים ויכול לטעון להד"ם עכ"ל הרי דעדים אחרים מקיימים השטר ומ"מ צריך להביא עדים ראשונים להעיד והוא הטעם כמש"ל בדברי תו' ורשב"ם אמנם יש חולקים כי דעת הריטב"א כפמ"ש הנ"י דאם הם מכירים החתימות סגי ולא הוי עד מפי עד שהרי הם מעידים כאילו נתברר להם שזה חייב וכתב זה בשם מורו ונראה שהוא דעת הרשב"א בב"ק שהבאתי בריש סי' דכתב להדיא בנשרף שטרו דא"צ לעדי שטר ולא קיום ב"ד רק הם יכולים לכתוב שטר אחר וכן דעת התו' בב"ק שם וכתוב' דף י"ט דבנמחק הם יכולים להעיד ולא הוי עד מפי עד כלל וא"צ לעדות של עדי שטר וכן העליתי לעיל לשיטת ר"י אם מעידים בעוד רישומו ניכר דהוי רק גלוי מלתא בעלמא וכ"כ הטור לקמן בסי' שפ"ו בנשרף דעדים עושים לו קיום ולא הזכיר כלל דבעי צירוף לאותן עדים שחתמו השטר דלא יהיה עד מפי עד ולשיטתם יש להבין מה הפי' של נזדקקנו וכו' ומה הראיה שיביא כיון שאמרו שכת"י עדים הוא וכמש"ל דאם לא אמרו כן בלא"ה כל הקיום ללא תועלת כלל ולכן נראה ברור דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב דאין משמעות הגמ' דהעדים מעתיקין אות באות כמ"ש בשטר רק הם אומרים לב"ד ראינו שטר שנמחק אשר משמעותו שראובן חייב לשמעון כך וכך וכל עניני השטר ולכך תמה הרמב"ן שמא היה בו לשונות סתומים שאין העדים בקיאים בהם ע"ש ולכך צריכין ב"ד לחקור היטיב לעדים אי לא טעו במשמעות השטר ואולי לא נתפרש להם על בורי' טיב השטר ובקל יתחלף המובן ולכך צריכה דרישה היטב איך כתבו בו באיזה תנאי ואיזה לשון וכל מה שנר' לבית דין לברר הספק שלא יכול להיות דטעו העדים במובן השטר וכדומה וזהו אומרם אם כתוב ונזדקקנו א"צ יותר כי כבר עמדו על חקירה אבל זולת זה צריך ראיה על השטר דהיינו עדים שיעידו באר היטב לברר הספק כי על אלו שאמרו אין אנו סומכים הואיל וב"ד לא כתבו ונזדקקנו מסתמא לא ביררו דבריהם כל הצורך ויש לחוש לטעות במובן ולכך צריך ראיה אחרת הא אם העתיקו השטר אות באות ודאי דמועיל רק מזה לא איירי כמ"ש הרמב"ן. והט"ז כתב דהטור ס"ל דצריך ג"כ עדי שטר ולא מועיל עדי קיום ולהרמב"ם א"צ וזה אינו:
ה
שצריך לכתוב שקרעו וכו' הרב הש"ך כתב בשם מהרשד"ם דפי' דאל"כ פסול הוא ר"ל אם לא נקרע באמת פסול הוא דיכול לגבות פעמים ולכך מהראוי לכתוב בשטר דבר שפיסול השטר תלוי בו אבל באמת אם לא נכתב מ"מ כשר דחזקה שעשו ב"ד כהוגן ולא חיישינן לב"ד טועים ע"ש ודברים אלו אמורים ג"כ בתשובת מהרי"ן לב וכל דבריהם מחוסר הבנה דהא להדיא אמרינן שם בדף הנ"ל בגמרא כל טירפא דלא כתב בי' קרענ' לשטרא לאו טירפא ומה"ט דשמא יקח בב' ב"ד שני טירפו' וכן באדרכת' אי לא כתוב בי' קרענ' לטירפ' לאו טירפא וממנו למד הרמ"ה דינו כמבואר להדיא בבע"ת שער נ"ד ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע דודאי לב"ד טועין בדין לא חיישינן אבל לשכחה יש לחוש דהא זה מצוי בראשי חכמים ונבוני מדע ולכך חיישינן דאולי שכחו ואין זה טעות בחיקם ולכך אי לא נכתב פסול ודברי הגאונים הנ"ל צל"ע. והקשה הב"ח לפי דקי"ל כותבין שובר אם כן אף דלא נקרע בבית דין כשר כשיבא פעם אחת לגבות יקח הלוה שובר ולגבי הלואה לא שייך שובר לגבי לקוח' ליכא ותי' כל היכי דאפשר לתקן תחילה לא סמכינן אשובר דיצטרך זה לשמור שוברו ואי יאבדנו יפסיד עכ"ל והש"ך בס"ק י"ב דחה תי' זה איך קאמר כאן דאי לא נקרע פסול אפילו דיעבד הא יש לו תקנה בכתיבת שובר והש"ך ביקש לתרץ בדבר שאין בו ממש כאשר אכתוב לקמן ובאמת דברי הב"ח נכונים דכיון דמתחילה התקנה על בית דין המקיימים לקרוע לשטר דאל"כ הם גורמים לכתחילה ליקח שובר וזהו לא עבדינן לכתחילה וא"כ אם הם עשו קיום ולא קרעו השטר פשיטא דפסול גמור דיש לחוש לאחר שעשו לו ב"ד קיום הזה ילך בעדי מחיקה לבית דין אחר ושם יקרעו השטר ויכתבו כן בתוך שטר הקיום וכתורה יעשו וילך לטרוף ראשון בשטר זה השני והלוה בראותו שיש כאן קיום ונאמר בו שנקרע הראשון אם כן תו ליכא למיחש דילמא יש עוד שטר כזה בידו דאיך אפשר דחזקה על בית דין שעשו כהוגן ואילו היה בית דין אחר עושין לו שטר בלי ספק שהיה קורעי' השטר דכך שורת הדין לעשות ואם כן א"א בשני שטרות ולכך יפרע בטח ולא יקח שובר כמ"ש הבית יוסף לקמן סעיף ג' ועיין ש"ך סעיף קטן י"א ואחר כך יבא בשטר זה דלא כתוב בי' דקרע למגבי ומה יהני אז שובר דכבר נגבה פעמים ולכך בדיעבד פסול וצריך קריעה דוקא וליכא חשש ונכון הוא. אך יש להקשות דבשלמא אם אמרינן כדעת האומרים בקיום מחק הלזה די בעדים אחרים מעידים שראו שטר שחתו' עדים פלוני ופלוני ועמדו על הבירור שכך וכך נאמר בשטר הנ"ל בלי פקפוק שפיר יש לחוש דיבא בכת א' עדים כזה לב"ד פלוני וכת אחרת לבית דין אחרת וכן טובי אבל לפי דעת הרשב"ם ורמב"ם ותו' ב"ב הנ"ל שהבאתי לעיל דאין אלו לבד יכולים לקיים כי אם בצירוף עדי שטר דמעידים בגוף הלואה כנ"ל באריכות אם כן מה מקום חשש יש כאן אם יבא לבית דין אחר גם שם יצטרך להביא עדי שטר ואף הם יאמרו שכבר עמד בב"ד הראשון וליכא חששא והרמ"ה דכתב הך דינא אפשר סבירא ליה כדעת הטור וסייעתו כנ"ל ולכך המחבר דנמשך אחר דעת הרמב"ם כנ"ל אין זה לכאורה מקום לדין זה וצ"ל לאו דוקא עדי שטר עצמן רק אפילו עדים אחרים שהיו במעמד הלואה הנ"ל וכתיבת השטר אף הם יכולים להעיד שראו המלוה וכתיבת שטר דהא בדבריהם בלא"ה אינו נעשה רק מלוה ע"פ כהנ"ל ואם כו יש לחוש שהיו במעמד הלואה כמה עדים ויבא בכת א' לב"ד אחד וכת ב' לב"ד ב' ולפ"ז לשיטה זו אם העידו שלא היה במעמד הלואה רק הם כדלקמן בסי' קי"ו ע"ש א"צ למקרע כלל וצ"ע דלא הביאו המחבר ולכך נר' דהשמיטו רבים מחברים דינו של רמ"ה כמ"ש מהרי"ן לב דיש לתמוה על השמטה משארי מחברים ולפמ"ש אין דין זה שוה לכל דעת הפוסקים:
ו
אבל שטר מתנה עיין אורים שכתבתי דלדעת הרמב"ן צ"ל דמה דמתחיל' אמר כתבו מסתמא כיון לכל הנך שטרות כיון דלית בי' פסידא ולפ"ז נראה דאם עומד וצווח אין לכתוב בלי הסכמתו דהא בטל לשליחות וה"ל מפי כתבם וכ"כ הרמב"ן בפי' הספינה חוזר בשטר משום דלא ה"ל ספר המקנה והיינו הך דה"ל מפי כתבם ואעפ"י דמהרי"ק בשרש קט"ו כתב דאפילו הלוה עומד וצווח כותבי' לו באמת ראי' שלו שם איני מבין דמביא ראיה מן הך דנמחק דלפי פירוש התו' ורשב"ם מיירי דלוה אינו שם במעמד הב"ד מזו אין ראי' לעומד וצווח דאם אינו שם אמרינן דניח' לו וצווי ראשונה מועיל אבל אם עומד וצווח ומבטל השליח' אפשר דלא יכתבו וכן מה שמביא ראי' ממה דפרכינן בשורף שטרו אי איכא עדים דידעו לכתוב לי' שטרא אחרינא דלמא מיירי דמוחה מלכתוב אין כאן ראי' דסוף כל סוף חייב הלוה לשלם ואם כן לא גרם השורף הפסד ברור דהא מכל מקום חייב הלוה לשלם עפ"י עדים בב"ד אבל באמת אף דראי' שלו יש לדחות מכל מקום בנמחק וכדומה בשורף דב"ד כותבין ודאי דלא איכפת לן במה שמוחה דאלימי מעשה ב"ד ולגבי ב"ד לא שייך לא מפי כתבם ויפה דיבר מהרי"ק אבל שעדים בעצמן יכתבו אי הנותן מוחה פשיטא דלא יכתבו דה"ל מפי כתבם לשיטת הרמב"ן דבטל שליחת' וזה ברור וכן כתב הריטב"א הביאו הסמ"ע ס"ס דאם נקרע שטר מתנה והנותן אומר דנמחל דהולכין עדים אצל ב"ד וכותבים ולא הרשה לעדים לכתוב משום דהנותן מערער ה"ל מפי כתבם:
ז
שטר מתנה כו' וה"ה שטר מכר שאין בו אחריות כן מבואר שם בגמרא וי"ל לפי' התו' דלכך עדים שעשו שליחתן לא יחזרו לעשות משום דדמי למוקדם ואתו לכתוב מוקדם כמש"ל בישוב תשובת הרא"ש א"כ במכר ומתנה שלא באחריות איך מותרים לכתוב דילמא אתו לכתוב מוקדם אי המתנה ומכירה נעשה בניסן ולא נכתב אז השטר וכתבו הם בתשרי שטר ויכתבו זמנו בניסן ואין לומר מה נ"מ הא אין בו אחריות וגוף הדבר אמת דזה אינו דטובא נ"מ בו ולפי דקי"ל בב"ב דף מ"ב שלשה לקוח' מצטרפין ודוקא בשטר דקלא אית ליה ואם כן הרי דאכלו ראובן שנה ראשונה ושניה בשמיטה ושנה שלישית עד ניסן ובניסן מכרה נשמעון ושמעון אכל בשדה עד תשרי שנה שלישית והמכירה היה בלי שטר ואם כן אין כאן חזקה דיטעון המערער הואיל ולא אכלת כל שלשה שנים רק ב' שנים ומחצה וזה חצי שנה לא רציתי למחות דאין כאן אכילה ג' שנים רצופים כמ"ש רשב"ם שם ואי דשמעון בא מכחך זה לא ידעתי דהא לא היה בשטר ולית ליה קלא ואם כן הדין עם המערער אבל עכשיו דהעדים יקדימו לכתוב השטר מניסן אם כן יפסיד המערער דהרי זה יראה שטרו דהיה אוכל בקנין שטר וקלא אית ליה והוי כאילו אכל ראובן ג"ש רצופים וה"ל למחות דהא מניסן ואילך קנאו בשטר והרי בהקדמת שטר מפסידי' למערער בהיזק ברור וכמו כן להיפוך לפי דאמרינן שם אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח שנה הרי זה חזקה ופריך הגמרא אין לך מחאה גדולה מזו שמכר שדהו ופי' התו' דוקא שמכר בשטר אבל בלי שטר לא קרוי' מחאה דלא שמע בי' ועיין לקמן סי' קמ"ו ע"ש ולפ"ז הוא דאכל בפני המוכר ב' שנים ומחצה ובפני לוקח שלקח שדה בניסן בלי שטר חצי שנה ואחר כך לא נזהר בשטרו כי לא שמע מחאה והמכירה לא היה בגדר מחאה כיון דמכרה בלי שטר ועכשיו דעדים יקדימו לכתוב השטר מניסן אם כן הרי כאן מחאה שמכר תוך שלש שנים לאכילתו בשטר וה"ל להזהר בשטרו כנ"ל ומפסיד המחזיק שלא במשפט וכדין ואם כן אסור לכתוב מוקדם אפילו בלי אחריות ואם כן עדיין הקושי' במקומו איך יעשו שליחתן דיטעו לכתוב מוקדם וי"ל בדוחק וצ"ע. ואולי י"ל דבאמת הא דכותבין עשרה שטרות היינו הכל ביומ' כתבינן אפילו כמה שטרות ומוסרים ללוקח שאם אבד אחד יהיה לו שני לראי' ואם כן ליכא מוקדם והא דפריך הגמרא עדים שעשו שליחתן וכו' ופי' התוס' דה"ל מוקדם היינו בס"ד דאיירי בשטר שיש בו אחריות ואם כן איירי באבד ונשרף כמ"ש התו' שם וכותבין מזמן ראשון ואם כן שפיר פריך ה"ל מוקדם אבל למה דמשני בשטרות שאין בו אחריות שפיר י"ל בו ביום וצ"ע בפוסקים או י"ל כי אית ליה לשטר קלא היינו באחריות דמפקי קלא להזהיר הלקוח' אבל שלא באחריות לית ליה קלא וצ"ע:
ח
ודוקא שיש עדים כו' עיין אורים שכתבתי דוקא בנמחק לגמרי צריך עדים וראי' לזו נר' מהא דאמרינן שם בגמרא זיל כתוב ליה שטר על מחק ועדיו על הנייר ופריך הגמרא ודלמא רשומו ניכר דתנן נמחק כו' וקשה מה קושי' הא זה מחקו ברצון ובכוונה ואם כן אף דנמחק והיה רשומו ניכר מכל מקום הא צריך להביא ראיה דהיה נמחק באונס וזה א"א להביא דכי יביא עדים שקרים ח"ו דהא באמת לא קרה המחק באונס רק ברצון גמור ועכצ"ל דהואיל ורשומו ניכר א"צ ראי' כלל על המחק ולא אמרו דצריך ראי' רק במחוק לגמרי וברור:
ט
ואפילו נאבד בעדים כו' דין זה יליף הרא"ש בתשובה כלל צ"ד מהא דאמרינן בפ"ב דכתוב' אבדה כתובתה כאילו היה מטמינה דחישינן דלמא תמצאנה וגבי' בכתוב' פ"א וע"י עדי הינומ' פ"ב ולזו פי' במה דמשמע מהרשב"ם פ' ג"פ דאי יש עדים על האבידה מהני היינו אבידה באור ואע"ג דהך סוגי' בכתוב' הוא למ"ד אין כותבין שובר אבל למ"ד כותבין שובר ליכא למיחש דאם תגבה פ"א תכתוב שובר ובשטרי הלואה ל"א שובר גבי לקוחות ליכא רק גבי שט"מ ומו"מ מ"מ תי' הב"י דחיישינן דילמא ימצא שטר גמור ראשון ויגבה בו ואז לא יחוש לשום דבר וליכא למיחש כלל ולא יעלה בלבו ליקח שובר רק יקח שטרו קרוע וישליכו לאשפה ואחר כך יבוא בקיום הלזה והקשה הש"ך אם כן עדיין קשה שם בפ"ב דכתוב' במה דמשני דכותבין שובר איך מתוקן בכך דילמא תגבה ראשון בכתוב' ואחר כך בעדי הינומ' ולזאת ביקש לומר דכשהיא נפרעת על כתוב' ומוסרת הכתובה ביד הבעל היינו שובר דלא תוכל לגבות עוד שנית ולכן ביקש לומר אף בשטר הלואה כן רק הרא"ש מיירי דאין מודיעים לו כלל וא"כ מהכ"ת יהיה נזהר בשטרו לשמרו אבל כשמודיעים לו הרי נזהר והרשב"ם איירי דמודיעין ללוה ולכך א"ש והאריך וכל דבריו אינם ברורים כי מה שהקשה על הרא"ש לפי מ"ש הב"י דהוא יבא בשטרו הראשון אם כן אף גבי כתובה ניחוש דתגבה בכתוב' ראשון לק"מ דלא מבעיא לשיטת התו' דסבירא להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין ואין כתובתה בידה אם כן הוא צריך מעולם ליקח שובר מהאשה או לכתוב על כתוב' שנפרעת ולשמור אותה דאולי תבוא מחר בעידי גרושין ותגבה הימנו והוא א"נ לטעון פרעתי והוא ודאי לא יסמוך על מגו דלא גרשתיך וכדומה שכתבו התו' דזהו לטובתו דכל מה דאנו יכולים לחוש לטובתו מבלי להפסיד מגו שלו חיישינן אבל בשביל כך לא יסמוך הבעל ולא יקח שובר הלא בקל תוכל לברר כי היא אשתו ואם כן דבכל צד יקח שובר פשיטא דאין לחוש אבל כאן בלוה שלא ידע דבר והוא מחזיר לו שטרו מהכ"ת לשומרו וזורקו לאשפה ואף גם לדעת הרי"ף אשר כפי מ"ש גם הרא"ש סבירא ליה כוותי' דבמקום שכותבין ואין כתובה בידה נאמן לומר פרעתי ג"כ לק"מ דהא במה שהיא גובה בעדי הינומ' היינו במודה דחייב אבל אם טוען פרעתי נאמן ואם כן כל החשש דתבא ראשון בעדי הינומ' ויודה דחייב ויפרע ואחר כך תבא בכתוב' ואז לא יהיה נאמן פרעתי נגד מעשה ב"ד ולכך אם אמרינן כותבין שובר ניחא דעל עדי הינומא לוקח שובר וישמרנו אבל ליכא למיחש דתבא תחילה בכתובה ולא יקח שובר דא"כ אם תבא אחר כך בעדי הינומ' ואין כתובה בידה יטעון פרעתי והרי הוא נאמן וזה פשוט וברור ולק"מ ודברי ב"י נכונים. אך מ"ש בסברא דאם מודיעים ללוה שכתבו שטר אחר אזדא סברת הב"י דיגבה ראשון בשטר דהא מכל מקום ידע ונזהר לשמור השטר תמור שובר לא נראה כן מדברי רשב"ם דכתב דלכך לא יכתבו שמא ימצאנו וטריף וחזר וטריף והרי מוכח דא"א לומר ברשב"ם דמודיע ללוה כמ"ש וליכא חששא דא"כ איך כתבו דטריף וחזיר וטריף הא הלוה יודע ויכתוב שובר ובאמת בגמרא מוכח דאפי' לוה לפנינו אין כותבין לו בשטרי הלואה דהא בגמרא פריך ולכתוב תברא וכו' והקשו התו' הא איירי דאין המוכר לפנינו ותי' דהא דקאמר חוץ מן אחריות משמע בכל ענין אפילו הוא לפנינו ואם כן הוא הדין רישא בשטרי הלואה דאין כותבין גם כן איירי בכל ענין אפי' הלוה לפנינו דהיא היא בחדא בבא מיתני ואם כן ש"מ דאף דמודיעין לו מכל מקום אין כותבין וזה ברור דלא כש"ך ובאמת מה יהני הודע' אולי ישכח או ימות או ילך למד"ה ויהיה נפרע שלא בפניו. אמנם אי קשי' הא קשי' קו' תוס' שם ד"ה בעלמא דכיון דקי"ל כותבין שובר ולגבי מלוה לא אמרינן שובר גבי לקוח' ליכא אם כן בבא בב"ד דאבד שטר' יכתוב שובר ללוה כל שטרא דיפקנו בטילים עד זמנא דא חוץ משטר זה ואם כן תו ליכא למיחש כלל ולא שייך תי' הב"י דתיכף יכתבו שובר ויבא באיזה שטר שירצה הרי יש שובר בידו וקו' גדולה היא ותי' התו' דחוק למאוד כמו שסיימו בעצמן פתחו בתימ' וסיימ' בשמא ע"ש ומה שנראה בישובו או דבלא"ה איכא למ"ד אין כותבין שובר רק אמרינן אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי וה"מ כשבא לגבות המעות אז אמרינן ע"כ תקח שובר דאל"כ וכי יפסיד מעותיו ותעכב ממון חבירך לעולם אבל בבא המלוה לא לתבוע המעות רק שיכתוב לו שטר אחר למשמרת ע"ז לא שייך יאכל הלה וחדי כי אמרינן מה לך בשטר המתין בזמנו תבע תשלומין ואם כן למעבד ללוה תרתי להרבות עליו בשטרות דאיתרע חזקתו כדאמרינן בהספינ' בחוזר בשטר דלא ניח' ליה להרבות בשטר וע"ש בתו' וברא"ש ואם כן תרתי נעבד ליה לשמור שוברו ועי"כ נפיש עליו שטרי וזהו אין הלוה מחויב ואינו בגדר עבד לוה וכו' דלוה טוען המתן עד זמן פרעון ותבע מעותך ואם אין שטר בידך תכתוב שובר ולא מקדם מיהו בשטר מכר באחריות דלא נודע אימת יבא הטורף לטרוף השדה ואין הלוקח יודע כלל י"ל המוכר מחויב ליתן לו שטר אחר אם יכתבו לו שובר ויותר נראה דודאי אין כותב בשובר דמבטל החוב דא"כ איך אפשר לכתוב שטר השני מזמן ראשון רק כותב שמבטל השטר וחובו בתקפו אם כן יש לחוש אולי זה השטר שאמר שנאבד מכרו לאחר וגם זה שטר חדש ימכרנו לאחר וא"כ אף שיתן המלוה שובר בבא לוקח שני בשטר הטפסה בב"ד יגבה כי המלוה לא נתן שובר עליו אדרבא חזקו שטר זה ואח"כ אם יבא לוקח הראשון לתבוע בשטרו לא יועיל שוברו של מלוה כיון שכבר מכר והשובר מאוחר למכירה וזה מבואר בגמ' ב"מ דף כ' דשובר מאוחר למכירה אינו מועל רק שם אמרינן דהוא כמחילה וכשמואל חזר ומחלו מחול וזה לא שייך כאן דהא לא מחל החוב רק השטר ולוקח שני אינו יכול להפסיד ולמחול חוב של לוקח הראשון בשלמא מלוה גוף השעבוד אצלו משא"כ בלוקח ואם כן יצטרך לשלם פעמים ולכך לא מהני שובר משא"כ בשטר מכר שפיר פריך הגמרא חדא דסתמא קתני שטר מכר אפילו אינו שטר קנין רק שטר רחי' וזהו חינו נקנה בכומ"ס כדלקמן סי' ס"ו ולא שייך חשש דמכרה לאחר ועוד בשטר מכר שניהם ביום א' ועל שדה א' חד מנייהו רק גובה כמ"ש תו' שם ד"ה אבל בסופו ע"ש. מיהו י"ל דהמוכר דלא ידע שעשו לו עוד שטר הוא לפי תומו יקנה ממנו השדה ויקח ממנו השטר לחזרה ואחר כך יבוא הוא בשטר שני לגבות ממנו ובתו' דהק' דיכתוב בשטר שאבד הראשון ל"ק דילמא ימכור זה שני למוכר ואחר כך יתבע בראשון ז"א דיכתבו שני רק לראיה בעלמא וא"א למוכרו דלא נקנה בכומ"ס. ובזה ניח' קו' הב"י וש"ך וא"צ לתי' הב"י דיבא בזה ראשון דהוא דוחק חדא דהא אמרינן בב"מ נפילה קלא א"ל ועוד הא יש להודיע כמ"ש הש"ך אבל לפמ"ש ניח' דימכרנו לשני ב"א ולא מהני שובר וא"ש. ולכך ל"ק מכתובה דשם אם תבוא ראשון בעידי הינומ' בלי כתובה אם כן צריך שהאשה תבוא ומה לוקח יש פה ואם כן תתן שובר גמור במחילה גמורה ואף שאח"כ יבא לוקח בכתובה הא נמחל ומחלה מחל ואם תבוא ראשון בכתובה ביד לוקח והוא יתן שובר איך תוכל לבוא היא בעידי הינומ' מה שכבר מכרה ונתן שובר ולק"מ. ובזה יש לישב מה שטען הרא"ש על רשב"ם דכ' דליכא עדים על אבידם דאילו יש עדים הא יש לחוש שתמצאנו והביא ראיה מכתובה. ובאמת קשה מיני' וביה דרשב"ם בעצמו כתב חשש זה רק באמת לכאורה דברי רשב"ם מדוקדקים בברייתא מי שבא ואמר אבד וכו' משמע דליכא עדים ולכך הק' על ברייתא מגמרא דכתובות ובאמת דברי הרשב"ם סותרים אבל לפמ"ש ניחא דחושש דיגבה כדעת הב"י לא סבירא ליה או כמ"ש הש"ך דמודיעין ללוה או דיפסול כל שטרות בר מדא וימסרו ללוה רק חושש דלמא מכרו וכמ"ש ולכך ביש עדים שראו שאבד ל"ל דמכרה דהא ראו יוצא מת"י וכמ"ש ב"מ הנ"ל בשטר כתוב' יוצא מת"י לא חיישינן למכירה ויש לדקדק על הרא"ש דכ' הואיל ונאמר מי שבא וכו' משמע דליכא עדי אבידה רק מפיו אנו חיים דילמא משום סיפא נקט ליה בשטרי מקח דסבירא ליה לרשב"ג הואיל ואותיות נקני' במסירה דלמא מכרו למוכר ואילו יש עדי אבידה נשמע מי האובד מוכר או לוקח ולכך איצטריך מי שבא כו' ויש ליישב ואין להשיב אם כן כי דייקת מהך ברייתא דהואיל דקתני מי שבא וכו' דבעדים כתבינן הך מ"ד דסבירא ליה אין כותבין שובר ודאי אפילו בעדים לא כתבינן כקו' הגמרא בכתובות דילמא גבי' וכו' אם כן הקו' במ"ע למה קתני מי שבא וכו' וד"ל הך ברייתא כתנא דסבירא ליה כותבין שובר דהיא פלוגתא דתנאי בב"ב רק י"ל דלא פסיק' ליה דאם אין שם רק כת א' דראו אביד' ודאי כותבין לו דתו לא יוכל לבוא פעמים בב"ד דהא ליכא רק כת א' והמה יאמרו שכבר העידו בב"ד ועכ"פ אין להרא"ש דיוק ממי שאבד די"ל עיקר חשש דילמא מכרו אבל לא שמא ימצאנו יפרענו דהא כו"ש וכקושי' התו' ולכך כתב הרמב"ם דחיישינן שמא כבר פרעו ולא כתב שמא ימצאנו ויפרענו משו' דקשי' ליה קו' התו' וא"כ כל החשש שמכרו לזה מהני אבד בעדים. מיהו לפמש"ל בסי' ס"ו הרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל דשטר נקנה באגב ואין ראי' משטר כתובה יוצא מת"י דאביי שם ב"מ לשיטתו ע"ש ואם כן אף אבד בעדים עדיין י"ל דלמא מכרו והא דשטרו בידו אין ראי' דלמא מכרו באגב. וזהו נראה בכוונת לשון הרמב"ם שכתב מי שכתבו לו שטרו וחזר בשעתו ואמר אבד וכו' דמה ביקש הרמב"ם בהלשון לשעתו אלא דוודאי ביום שלאחריו פשיטא דיש חשש מכירה אלא בו ביו' מה בכך דזה בא בשטרו וזה בשוברו הממע"ה מכל מקום נתן הטעם שמא פרעו. ובזה יובנו דברי רשב"א בתשובה הובא במהרי"ק סי' קי"ו וא"ע סי' ס"ו נשים שיצאו בגולה ואבדה כתובתן דיכתבו להם כתובה חדשה דלא שייך שמא תמצא שהם וכו' ע"ש וקשה הא בלא"ה צריכה שובר מטוען אחר מעשה ב"ד אפילו לדעת הרי"ף דכאן לא איתרע הואיל וכתובה אין בידה דהאונס גלויה ואם כן מעולם לא יכולה לקבל פרעון רק בשובר ומה חשש יש עוד אלא יש חשש דתמכור ויצטרך לשלם פעמים ולכך נתן טעם דלא תמצא כלל וא"ש. ולענ"ד נרא' לדעת הרמב"ם אפילו ידעינן דנאבד ממנו ונשרף רק לא ידעינן אם באונס או במקרה לא כותבין שטר אחר דחיישינן דהואיל ולא השגיח בשמירתו ודאי פרוע הוא דקשי' על הברייתא והרמב"ם בהל' הלואה הכל משנה שאינה צריכ' דהא בפ"ק דב"מ ורמב"ם הל' אבידה מצא שט"ח לא יחזיר ואם שט"ח גופי' לא מחזירין איך ס"ד לכתוב לו שטר אחר בקצור יחזירו לו זה ועכצ"ל דידוע דנאבד הימנו ואם כן אין זה ענין להך דב"מ דשם בידוע שהוא אבדו מחזירין לו לו יהיה דנותן סימן וקמ"ל דמ"מ שטר חדש אין כותבין דאולי פרוע ואין לנו לעשות מחדש מעשה מה דלא בריר' לן וזה ברור ומוכרח. ולכן לדינא הך ענין נאבד צ"ע כי נרא' רוב פוסקי' חולקים ולא סבירא להו כרא"ש כיון דכותבין שובר יכתוב שובר כקו' התו' אם הוא מרוצה ואין מקפיד ואולי בנדון הרא"ש לא רצה ליתן שובר כזה אבל אם באמת רוצה ליתן צדקו דברי התו' כמ"ש דהא אפשר ליתן שובר תיכף:
י
אא"כ מעידים שנשרף הנה הש"ך יצא לדון בדבר חדש דאף דאיכא עדי שריפה וכותבין שטר חדש כותבין מזמן שני אם לא דליכא רק כת א' היודעים משריפה דאל"כ דילמא מביא עדי שריפה בב"ד זה וכת א' בב"ד אחר ואי דכותבין שובר דלמא יעשה קנוני' להפסיד ללקוחות ויכבוש שוברו ודבריו בלתי מובני' א"כ למה ליה לגמרא לומר גבי לקוח' במו"מ דלכך לא מהני שובר דשוב' גבי לקוחות ליכא הא יש לחוש דיכבוש השובר ויעשה קנוני' ועוד מה פריך הגמרא בשורף שטר אי דאיכא עדים נכתוב לי' שטר' אחרינ' דילמא יש כאן עדים רבים ואם כן אין לכתוב רק מזמן שני ואם כן יצא נקי דקדמהו חובות מוקדמין ואילו היה לו שטר ראשון היה הוא המוקדם ולכך צריך לשלם וע"ז רמזו התו' ב"ב דף ק"ע ד"ה הלכה דכתבו מהך דשורף מוכח דכותבין מזמן ראשון והיינו כמ"ש. ואם ניחוש כזה אם כן בפרעון השטר לא נחזור ללוה בלתי קרוע דאולי יעשה קנוני' ויחזירו למלוה לגבות בו מן לקוחות ולכן לדבר זה אין לו שורש:
יא
שנשרף כו' עיין אורי' מ"ש בשם רי"ו ומ"ש הש"ך עליו ונכון הוא איברא דלכאורה יש להק' אם כן מאי פריך בב"ק בשורף שטר אי איכא עדים ליכתוב שטר' אחריני ואי דליכא מנא ידעו מה קושי' דילמא מיירי בעדי שטר הן עדי שריפה ואין זוכרין מה היה כתוב בשטר והשטר מקוים ולכך אילו לא נשרף היה גובה מהלוה אף דאין עדים זוכרין דכת"י יוצא ממ"א אבל עכשיו דנשרף א"א לגבות מהלוה וא"כ הוא הפסידו וחייב למאן דדאין ד"ג וצ"ל כמש"ל בסי' מ"ו ולעיל סי' כ"ח דודאי אילו אנו יודעים בבירור דאין עדים זוכרים העדות אף בכת"י יוצא ממקום אחר היה השטר נפסל רק דלא מהימנו בכת"י יוצא ממ"א ולאו כל כמיני' לבטל השטר משא"כ עכשיו דנשרף והם מעידים על השריפה דיש להם מגו דשתקו הם נאמנים דלא היו זוכרים וא"כ איגלאי מילתא למפרע הפסול ובטל היה מעיקר' רק לולי שנשרף היה גובה בשטר פסול כי הב"ד לא היו מאמינים ועכשיו נתברר האמת וא"כ אין לחייב השורף כי יאמר מה אפסדתי שטר בטל הייתי שורף ומה בכך שהיה גובה אותו שלא כדין הא עכשיו נגלה דלא כדין היה נגבה וכצ"ל אף לשיטת החולקים דדילמא מיירי דעדי שריפה היו עדי שטר ואמרו אנוסי' מחמת נפשות או קרובים וכדומה דכל זמן שהיה השטר קיים ומקוים אינם נאמנים אבל עכשיו דנשרף ואין כאן עדים זולתם נאמנים ונפטר הלוה והשורף גרם לו היזק דאם היה השטר קיים לא יהיו נאמנים וצ"ל כנ"ל דא"כ הם מעידים דשטר באמת היה פסול רק דמקדם לא היו נאמנים אין כאן חיוב על השורף כלל וכן י"ל ברמב"ם דאם אין זוכרין היינו פסול בגוף השטר כמו אנוסים וקרובים היינו. אלא דקשה עדיין מה פריך דילמא איירי שראובן היה לו שטר מקוים על שמעון ויעקב שורפו והיו עדי שריפה קרובים לשמעון וא"כ א"א לראובן לגבות משמעון עפ"י עדותן דהא המה קרובים לשמעון אבל נגד יעקב השורף נאמנים דהיה לראובן שטר על שמעון מקוים ואם כן מחויב יעקב לשלם מדיני דגרמי ואין לדחות בלא"ה משני שפיר במאמינו דהא המהרי"ק שורש קי"ו ויתר מחברים דייקו מהך קו' כדומה ולמדו שארי דינים וצ"ע:
יב
וידוע זה בעדים כו' הא דלא מוליך השטר עמו ואם יהיו עדים שנאבד יתנו לו ב"ד הטפסה אחר או אם מטפיסים יהיה הטפס' בב"ד וגוף השטר יוליך עמו תי' הסמ"ע דבשלמא אם נאבד טופס ב"ד נותנים טופס אחר אף שאין לו עדים על אבידת טפיס' ראשונה דאף דשני טופסים בידו ליכא למיחוש דאם יבוא בטופס א' יכתוב שובר משא"כ אם יאבד השטר בלי עדים אין נותנים לו הטפסה דאולי יגבה בשטר תחילה ולא ירגיש בו הלוה ליקח שובר ואחר כך יגבה בטופס ומהרי"ן לב תי' דלא ילך לב"ד ליכתוב לב"ד ששטר מונח בידם כי לא ידע שהיה טופס ביד ב"ד ואם כן יהיה שטר מונח לעולם ביד ב"ד ואולי יהיה נאבד ואין תי' זה מספיק אם נאמר שעל גוף השטר יכתבו הב"ד כי הטפסה בידם וא"כ תו ליכא למיחוש וכ"כ בכה"ג ע"ש ואולי סבירא ליה לבעה"ת כדעת רשב"א לקמן סי' מ"ד ס"ו דמחק וגרר מאחורי שטר כשר כל שאינו בגופו ותורף השטר לא מפסל ועמ"ש באריכות ואם כן מה מהני דיכתוב ע"ג שטר והוא ימחקו או יגררו והשטר לא יפסול בשביל כך ואם כן לא מהני כתבו ע"ג ולק"מ אלא שאני תמה ממה שכתבתי לעיל דאיך יניחו בידו שני טופסים משום דכותבין שובר אולי ימכור טופס אחד בכומ"ס לאחד בניסן והשני לאחר באייר ויבא זה הלוקח מאייר לגבות ואחר כך יבא זה שבניסן ואף שיהיה ללוה שובר מלוקח איך פקע זכותו של לוקח ראשון בשטר שבידו והוא לוקח ראשון ומחילת לוקח שני אין מבטל ומפקיע זכות לוקח ראשון ונראה דלזה נתכוון הב"ח דכ' דיש חשש בשני טופסין דיגבה ויחזור ויגבה וכי נעלם ממנו מה דקי"ל כותבין שובר ואולי כוון למ"ש דיחזור ויגבה ע"י שימכור הטפסה לאחר ואולי סבירא ליה לסמ"ע דלא אלים כח שטר הטפסה שיהיה רשות למכור ובלא"ה מכירת שטרות דרבנן ולא תקנו בהטפסה מכירה ואילו דבר זה קיים ומוחלט אף מה שדקדקתי לעיל דיכתבו על גוף השטר דיש ביד ב"ד טופס מיושב דמכל מקום אם אבדו שלא בעדים לא יתנו לו בית דין הטופס דאף דלא יפרעו הלוה בלי שובר מכל מקום אולי ימכור גוף השטר והוא באופן דל"ש בי' מחילה ויבא ראשון בטופס לגבות ואף דיתן שובר מכל מקום יבא הלוקח בשטרו ואי דשובר הוי כמחילה אולי איירי בשטר דכתב בו משתעבדנ' וכו' דלא שייך בי' מחילה אך כל זה דוחק ובפרט דנימא דשטר שעושה ב"ד לא יהיה כח כמו שארי שטרות ולכן היה נראה דהדברים ככתבן דדוקא אם נאבד הטפסה בעדים הוא דמחזירין השטר אבל אי לא נאבד בעדים לא ומה"ט דילמא יחזיק שני הטפס' וימכרן לב' ב"א כמ"ש ולכך אין נותנים גוף השטר ויהיה הטפסה ביד ב"ד דאולי ילך לב"ד השני ג"כ ויעשה הטפסה ויהיה נאבד בכמה כתי עדים ויביא כת א' אל הב"ד זה וכת א' אל ב"ד זה ויהיה בידו שני הטפסות וימכרן לב' בני אדם כהנ"ל ולפי פי' זה צ"ל הא דאמרינן בנשרף כותב אם היו עדים רבים במעמד השריפה צריכין ב"ד לכתוב דלא יהיה הרשות למוכרו ודוחק וצ"ע. אמנם בקו' זו דיקח שטר עצמו ואם יאבד בעדים ויברר יכתבו לו ב"ד שטר אחר ע"ל סעיף א' כמה תנאים צריכים בקיום ולדעת רבים מהמחברים צריך עדי שטר גם כן מעידים על עדותן ואפילו להחולקים צריך דו"ח שלא יטעה במובן השטר ואם כן מה לו להכניס עצמו בתגר הלזה ויותר טוב שיקח טופס ובעדי אבידה סגי ולק"מ ותמהני מהסמ"ע והב"ח איך לא שתו לבם אל זה כמה תנאים צריכים בזה:
יג
מי שהיה לו וכו' שני דינים הללו דאם אבד השטר והוא בתוך זמנו וכן דין שני דהוא נמצא ביד אחר והוא תוך זמנו דבשניהם יוכל הלוה לטעון פרעתי תלה הרמב"ם בפרק י"ד מהל' מלוה בהוראת רבותיו ועל שני הדינים השיג הראב"ד דלמה יוכל לומר תוך זמנו פרעתי והמ"מ תמה להיפך דלמה תלה הרמב"ם בהורא' רבותיו הלא גמרא ערוכ' דאפילו לנפילה בת יומא חיישינן אם אין החייב מודה ואין לך תוך זמנו יותר מזה והש"ך הוסיף בראי' דרמב"ם פסק בכתובה הנמצא לא יחזור לאשה דחיישינן לפרעון ולקנוני' והראב"ד לא השיג עליו ואין לך תוך זמנו יותר מזה ותי' הש"ך דוודאי אם אין כאן עדים רק תבעו בשטרו כ"ע מודו דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו רק כשעדים של הלואה כאן יטעון המלוה דל שטרא מהכא אני אתבעך בעדים והוא תוך זמנו ובזה תלה הרמב"ם בהורא' רבותיו ועל זה נחלק הראב"ד ודבריו בלתי מובנים דאין לך עדים יותר מהאשה היושבת תחת בעלה והיא באה במב"ד ולמה לא נחזור ואי דסבירא ליה באמת לענין גבי' מבעלה יחזור רק לא לגבות מלקוח' ואף זה מחוס' הבנה ממנ"פ הא קלא אית ליה דהא נשאת והיה לה כתובה ואם אתה אומר דחוששין לפרעון אם כן אף הוא בשטוען פרעתי להימן ואם אתה אומר דאין חוששין הואיל תוך זמנו אף מלקוח' לגבי' דהא הך חזקה אין אדם פורע ת"ז אלים דגובי' אפילו מיתומים קטנים וכל הבדל שיש בינו לגבי לקוח' במלוה על פה הוא דלית ליה קלא וכאן הא אית ליה קלא ולכן לא הבנתי בכתובה למה לא תגבה מן לקוחות ומה טעם יש בו ובאמת הך דפריעה בת יומא והך דכתובה יש לדחות דשם לא קבע זמן בשביל פרעון וגרע ועמש"ל סי' ל"ט סק"ז ע"ש אבל כבר כתבו דבלא"ה דוחק לומר דכל הני דנזכרים בש"ס שטר שכתוב בו הנפק וכדומה דליכא חשש דילמא כתב ללות וכו' יהיה איירי דוקא באין בו זמן או לאחר זמן וגם בכותב שטר והנפק בו ביום ודאי ה"ל כקבע דשיער בנפשו שבו ביום לא יפרע דאל"כ מה כל החרדה שטר והנפק אי עלה בדעתו מתחילה לפורעו תיכף אלא ודאי ה"ל לאותו יום כקובע זמן וזה ברור בסבר' ולכך דברי הש"ך דחוקי' במ"ש דאם אתה אומר דלא פרעו אף בשטר יגבה ואין לך עדי הלואה גדול מן שטר שיש בו הנפק ואף מלקוח' דהא אית ליה קלא ואם אתה אומר דאיתרע אף בבאו עדים מה יועיל אנן סהדי דלוה לו וקבע לו זמן ולא נכנס זה לבית ספק כלל. ולכן נראה דהא בלא"ה דין זה ברמב"ם מיותר שכבר נאמר בהל' אבדה מצא שט"ח לא יחזור אלא בנדייק דגבי בבא ראשון באבדן השטר לא הזכיר הרמב"ם טענת הלוה רק פרעתי ובבא שניה בנמצא ביד אחר כתב הרמב"ם טענת הלוה ממני נפל אחרי שפרעתי ולכך ודאי בשטר שנפל והלוה טוען פרעתי והחזרת לי שטר והשלכתי לאיבוד כ"ע מודו דאפילו תוך זמנו נאמן כמשמעות הגמרא לעולם לא יחזיר אפילו בכתובה וכו' ואף הראב"ד מודה בזה ולכך לא השיג כלל לעיל בהל' אבידה והגע עצמך לראב"ד אם אירע דפרע בגו זימנא יצטרך ליקח שובר וזה אינו אבל אם הלוה מודה שלא הגיע השטר לעולם בידו ומיד המלוה נפל רק טען פרעתי והאמנתיך דתחזיר לי שטר ואף אתה לא השגחת' בשמירתו להיות נמחל שעבודו ולכך נאבד בזו הדבר ספק דכל הטעם בשטר דא"נ לומר פרעתי משום שטרך בידי מה בעי וחזקה כשלוה פרע דאינו מניח השטר ביד המלוה וכאן הרי מודה דשטר ביד המלוה היה ומידו נפל ומכ"ש בנודע שהיה תוך זמנו ואיכא גם כן חזקה דאין אדם פת"ז והרי כאן מקום ספק אם נאמין ללוה ואפילו מגו דהחזיר לו ומידו נפל לא אמרינן דשני חזקות מצטרפים לחזקה אלימתא ולא אמרינן בי' מגו ולכך תלה הרמב"ם הדין בהוראת רבותיו דמ"מ נאמן דאיתרע הואיל ונאבד וחזקה דפרעו וע"ז טען הראב"ד לא כי דאם הוא תוך זמן הרי ב' חזקות משוים דלא יהיה נאמן במגו כלל ונאמן המלוה בשבועה וכן לקמן בפכ"ג מהל' מלוה דכתב הרמב"ם אם בא ואמר אבד שטרי דאין כותבין דילמא פרעו ואפילו ת"ז והראב"ד השיגו גם כן וכתב דת"ז לא חיישינן לפרעון הא כתבתי לעיל דג"כ מיירי דידוע דנאבד מיד המלוה רק לא ידעינן אם באונס ולכך תלינן דפרע ולכך השיג הראב"ד דבנפל מיד מלוה ות"ז סבירא ליה דנאמן וכן בבא שניה כבר כתב הכ"מ וגי"ת דאיירי דהוא ביד אחר ואין האחר זוכר באיזה אופן הגיע לידו ולכך כתב שם הרמב"ם דטוען ממני נפל דאלו הודה הלוה שלא בא השטר לידו אין כאן ריעותא ופשיטא דיש כאן חזקה שטרך בידי מה בעי דמה יעשה המלוה דזה שכח איך בא לידו השטר ולא איתרע כלל ולכך הצריך הרמב"ם שטען להדיא ממני נפל ולהיות כי זה א"י הרי איתרע ולא יגבה אפילו בת"ז וגם זה צריך עיון ותלה הדבר בהורא' רבותיו ולכך חלקו בב' דינים כי אינם שוים בענינם ואף ע"ז השיג הראב"ד דהא אין ריעותא ומה יעשה המלוה שזה שכח ואף דלוה צעק ממני נפל הואיל והוא תוך זמנו ולא נודע נפילתו אמרינן מסתמא מיד מלוה בא ליד אחר וזה ברור ונכון:
אורים ותומים, אורים
מ״א
א
מעמיד עליו עדים כו' הן אותן עדים שהיו חתומים על השטר הן עדים אחרים שראו המחיקה סמ"ע:
ב
וי"א אפילו נמחק לגמרי כתב הסמ"ע דאין כאן מחלוקת וכ"ע מודים לדין זה. רק נחלקו בפי' המשנה ועיין תומים מ"ש דהוא מחלוקת גדול בין הפוסקים ולדיע' קמייתא דוקא אם רשומו ניכר או דאינו ניכר רק הוא מקוים דה"ל כמעשה ב"ד ולא הוי כעד מפי עד ומכ"ש ברשומו ניכר דה"ל מילתא דעבידא לגלויא אבל בנמחק לגמרי ולא היה עליו קיום לא מהני העד' עדים דה"ל עד מפי עד ודעת רמ"א דבכל גווני יכולי' לומר וכן הכריע הטור וכ"כ הרמ"א לקמן סי' שפ"ו גבי נשרף ע"ש:
ג
ועדות זו כו' הש"ך ביקש לומר דוקא בעודנו רשומו ניכר אבל בנמחק לגמרי לא דאין חבין לאדם שלא בפניו ועיין תומים שבררתי בראי' מהרא"ש וגמרא דבכל גומני מקבלין דהוי כמו עדים רדופים לילך למד"ה דמקבלין ואף זו דכוותי':
ד
אבל עידי שטר וכו' הסמ"ע כתב דכ"כ הטור משום דעדים עשו שליחתן וכו' ועיין תומים דזה אינו לשיטת הטור ולשיטתו העדים עצמן יכולים לכתוב אפילו בלא צווי הלוה מזמן שני וכן אפי' מזמן ראשון בקנין אבל דעת מחבר כרמב"ם דא"י לכתוב כלל אפילו מזמן שני בלי צווי הלוה אבל בצווי הלוה יכולים לכתוב מזמן שני אבל לא מזמן ראשוו דה"ל מוקדם דעדים דעשו שליחתן כבר נתבטל שליחתו ולכך א"י לכתוב מן זמן ראשון אפילו בקנין כי אם מזמן שני כשמצוה הלוה ואם נמחק השטר בניסן והלוה מצוה לכתוב באייר או אפילו מצוה בניסן רק אחרו לכתוב עד אייר צריכין לכתוב זמן אייר דאל"כ ה"ל מוקדם אם לא כשמצוה וקנו מידו יכולים לכתוב מזמן קנין השני אבל לא מזמן המחק וזהו פשוט:
ה
אין כותבין ואם טעו וכו' עיין לקמן סימן מ"ט דשם מבואר וכתב הש"ך בס"ק ג' דאם חתם עד א' על שטר הן הלואה או מכר ונמחק או נאבד יכולים לכתוב שטר אחר דלא נעשה עדיין שליחתם הואיל ולא חתמו עדיין שני' וצ"ל או מזמן שני או בקנין דאל"כ ה"ל מוקדם ופשוט:
ו
וזמנו ביום פלוני כו' הטעם כי גובה מזמן ההוא מלקוח' כי אלימי ב"ד לעשות שטר שיטרוף מזמן ראשון:
ז
ופלוני ופלוני עדיו עיין סמ"ע דבטור נזכר דמזכירין גם העדים שהעידו על המחק דאולי יביא הלוה עדים לפסול אותן וכתב מיהו במרדכי כתב דא"צ להזכירם עכ"ל ותמהני כי במרדכי לא נכתב יותר רק דברי התו' בב"ב דף קס"ח ע"ב ד"ה פלוני ופלוני כו' אות באות בלי שינוי כלל והניחו הדבר בספק ולא אתא ספק שלהם ודחה ודאי של שאר מחברים:
ח
צריך להביא ראיה עיין תומים כי דעת הסמ"ע אם עדי שטר מעידים על המחק צריך דו"ח לראות אם דבריהם מכווני' כמ"ש בסי' כ"ח ענין דו"ח ואם עדים אחרים אמרו שמכירים החתימות אף הם צריכים דו"ח בכל פרטי שטר אבל אם כתוב בו והזדקקנו אין צריך לכ"ז כי מסתמא עשו כהוגן ודקדקו בכל מה שראוי עכ"ל הסמ"ע ואני כתבתי דאם עדי השטר הן העדים המעידים על המחק בלא"ה צריך לזכור כל העדות ולהעיד על מנה בשטר בכל אופן וכמש"ל וא"צ לדו"ח דהא בלא"ה צריכין להעיד כנ"ל ובעדים אחרים מעידים על המחק אעפ"י שאמרו שזהו חת"י של עדי שטר מ"מ צריכים עדי שטר להעיד שכתבו שטר בכך וכך אעפ"י שאין הם יודעים מהמחק ובצירוף שני כתי עדים הללו הרי זו מלוה בשטר זהו דעת רשב"ם ותו' ב"ב ורמב"ם אבל דעת הרבה פוסקים ותו' מב"ק וטור דעדים אחרים המעידים על קיום סגי רק צריך בירור אם לא ראו עדים לשון סתום בשטר והם פי' אותו לשון כפי דעתם (ועיין בתומים שהארכתי באריכות על בורי') וזהו הפי' והזדקקנו וכו' שעמדו על הבירור ע"ש:
ט
דאל"כ פסול כו' פי' שטר קיום הלזה אם לא נכתב בו שנקרע השטר פסול ולא שייך חזקה דב"ד עשו כהוגן דאף דלא חיישינן לטועין מ"מ לשכחה חיישינן כ"כ הסמ"ע ונכון: ועיין תומים דכתבתי דלא כדעת האומרים דפי' דאל"כ אם לא היה נקרע באמת פסול הוא ולכך מתחילה על ב"ד לכתוב כן אבל באמת אם לא נכתב מ"מ כשר דאמרינן חזקה דעשו כהוגן וקרעו וזהו אינו כמ"ש בתומים וע"ש מ"ש בישוב דברי ב"ח ושארי ספקות בדין זה ואפשר לדעת הרמב"ם ורשב"ם אי עדי שטר מעידים שלא היה יותר עדים אצל הלואה א"צ למקרע לשטרא ע"ש:
י
אבל שטר מתנה כו' כותבין לו אפילו עדים בעצמן כן משמע בגמ' ש"ך ואין להקשות לפי' רמב"ן דפי' עדים שעשו שליחתן חוזרין ועושין שליחתן הטעם דה"ל מפי כתבם דהא לא אמר להו הלוה כתבו וא"כ במתנה מא"ל סוף כל סוף לא אמר להו הנותן כתבו א"כ ה"ל מפי כתבם וצ"ל דהואיל דליכא חששא מסתמא מתחילה כי אמר להו כתבו כוונתו אפילו על עשרה שטרות ועיין תומים מ"ש בזה:
יא
ולא מזמן שכותבים וכו' הטעם דילמא אחר המתנה שהיה בניסן חזר המוכר ולקחו ממנו באייר ואם הם יכתבו מן זמן ב"ד שהוא בתשרי יטעון המקבל מתנה חזרתי ולקחתי ממך ועיין לקמן סימן רל"ט דאפי' כתבו שטר זה לא ניתן לטרוף וכו' מ"מ י"א דאין לכתוב מזמן שני וע"ש ואם הנותן מצוה לכתוב תו ליכא חשש וכותבין ש"ך וזה פשוט דהא יכול לצות לכתוב מחדש שטר ומאן מעכב ע"י:
יב
במתנה אחריות במתנה בעינן דוקא אחריות מפורש אבל במו"מ מסתמא הוי כאחריות מפורש דקי"ל אחריות טעות סופר במו"מ:
יג
צריך לקרוע הראשון הטעם דילמא אם יהיה לו ב' שטרות ושדה זו גזולה ויטרוף הנגזל אותו יבא בשטר אחד לטרוף מב"ח או ממשעבדי וכשיהיה נגבה ושטרו יהיה נקרע בב"ד יעשה ערמה עם הנגזל להניח השדה שנית בידו ואח"כ הנגזל יחזור להביא עדי גזלה ויוציאו מידו והוא ילך לב"ד בשטרו שני ויחזור ויגבה בו ואף דירצה לכתוב שובר למוכר דכל השטרות לא יועילו חוץ זו מ"מ דילמא יגבה ממשעבדי ושובר גבי לקוח' ליכא גמ':
יד
ולא מב"ח דדילמא יגבה בזה מב"ח ואחר כך בשטר מעליא שיש לו שנזכר שם שנקרע שטר יגבה מן לקוח' ושובר בלקוח' ליכא כמש"ל סמ"ע וגמ':
טו
מי שנמחק שט"ח כו' כתב הסמ"ע דהדברים כפולים דכבר נאמרו בריש סימן ונר' דבריש סימן כתב בשטר ההולך למחוק שהוא דברי ר"י אבל עדיין רשומו ניכר רק חושש אולי יהיה נמחק אבל כאן כבר נמחק לגמרי ולא הזכיר הולך למחוק וקמ"ל דגם בזה כותבין וגם הך דינא דצריך להביא עדים אינו אלא בנמחק לגמרי אבל באם עדיין רשומו ניכר א"צ להביא עדים דהרי כאן שטר כשר לפניך לגבות בו רק הוא חושש לתקלה שלא יהיה הולך לאיבוד ולכך א"צ ראיה ולכך שנה המחבר הדבר בנמחק וכתב דצריך להביא ראיה משא"כ בהולך למחוק ועיין תומים:
טז
אבל מחקו מלוה מדעת סתמא הוי כמחקו מדעת וצריך לברר דהיה באונס כי חזקה אנשים שומרים שטרם סמ"ע:
יז
לא יכתבו וכו' אע"פ דידוע שלא נפרע כגון ת"ז או הלוה מודה וכדומה מ"מ לא יכתבו דלמא לא נאבד כלל או שמא ימצאנו ויגבה פעמים הרא"ש:
יח
ואפילו נאבד בעדים היינו באונס דאי ברצון הא יש לחוש לפרעון ואפילו הלוה מודה חיישינן לקנוני' רק דנאבד באונס ומ"מ חיישינן שמא ימצאנו:
יט
דשמא ימצאנו ול"ק הא קימ"ל כותבין שובר וא"כ כשתבעו בשטר הטפסה יקח שובר וכשיבא בשטר הא שוברו בידו וגבי הלוא' ל"ש שובר גבי לקוחות ליכא כמבואר בגמ' דתי' הב"י דיבא ראשון בשטר ולא ירגיש הלוה ליקח שובר רק יקרע השטר ואח"כ יבוא עליו בהטפסה ואפילו דמודיעי' ללוה שעשה הטפסה יש לחוש שישכח או ילך למד"ה וכדומה ויהיה נפרעי' שלא בפניו ועיין תומים מ"ש בזה והעליתי דרבי' חולקי' וס"ל דאם נאבד בעדים שיכתבו שובר דכל שטרות שיש למלוה על לוה פסולים חוץ משטר הטפסה ותו ליכא למיחש למידי דהא השובר בידו וא"א לבוא לכלל גבי' זולת עם הטופס:
כ
עדים מעידים שנשרף היינו באונס וליכא למיחש דיבא בעידי שריפה בב"ד זה וכת עידי שריפה אחרי' בב"ד אחר דהא כותבין שובר וליכא חשש ודעת הש"ך דכותבין מזמן שני דחיישינן לקנוני' ועיין תומים דבררתי דליתא רק כותבין מזמן ראשון ע"ש:
כא
שנשרף כתב הרי"ו דאם עדי שריפה הן עדי שטר צריכין לזכור מ"ש בשטר דאל"כ ה"ל מפי כתבם ע"כ וכתב הש"ך דזה תלי' במחלוק' הרמב"ם ורא"ש לקמן סי' מ"ו ס"י ע"ש ועיין תומים מ"ש בזה באריכות:
כב
מאחר שנאבד פי' שאומר שנאבד דכותבין אפילו יו"ד שטרות על שדה א' בכה"ג כמש"ל ס"א:
כג
אבל אין מטפיסין כו' אבל אם יש בו צורך מטפיסין אעפ"י שיש בו קצת זילי נכסי ללוה מהרי"ק:
כד
והיתומים יכולים לומר פרענו הק' הסמ"ע הא לקמן סי' רנ"ה סעיף ו' פסק המחבר כהרא"ש דא"נ פרעתי נגד הצוואה ותי' דאם צוה ליתן מתנה נאמנים דפרעו אבל שם איירי במצוה דחייב לפלוני מנה והצווא' בידו חייב לשלם וא"נ לומר פרענו. והט"ז תי' לחלק אם כותב דרך כלל לראובן כך לשמעון כך בזו נאמנים שפרעו אבל אם מצוה רק לאחד מיוחד בזו א"נ דה"ל ליקח הצווא' מידו ולקורעו אבל מ"מ אף שכתבו כן לישב דברי רמ"א מ"מ העלו כולם דהך דינא אם מצי לטעון נגד הצוואה פרעתי ספיקא דדינא כי נחלקו הרא"ש והרשב"א בזה:
כה
דל"ל שמא ימצאנו דהוא לא ידע מקום אביד' וצ"ל דב"ד מודיעים לאותי אחר שאבד השטר שכתבו למלוה שטר אחר דאל"כ דילמא אותו אחר שאבד ימצאנו דהוא ידע מקום של אביד' ויחזירו למלוה שהפקידו בידו בתומו אבל כשיודע כן לא נחשד לעשות עול וגם צריך לומר דאותו אחר אמר שהמלוה הפקידו בידו ונפל ממנו באונס דאל"כ ניטעון דילמא פרעו ומבואר שם ברא"ש דהיה שני עדים על אביד' דאילו רק המפקיד אינו אלא כע"א והרי הלוה נאמן פרעתי ונשבע להכחיש העד רק כתב הרא"ש דאם הלוה מודה דלא פרעו כותבין ויש לי ספק אם כוונתו דאם הלוה מודה לכתוב מזמן שני אבל מזמן ראשון לא דאיך יטרוף מלקוחות דאולי קנוני' הוא בהודא' הלוה לגבות מן לקוח' מזמן ראשון והוא פרעו או דס"ל כיון דע"א מסייע ללוה תו לא חיישינן לקנוני' וצ"ע וע"ל סי' ס"ה:
כו
וידוע זה בעדים עיין תומים שכתבתי במ"ש סמ"ע דאם אין ידוע בעדים אף דאין מוסרין לו גוף השטר מ"מ העתקה מגוף השטר מוסרין לו דלא חיישינן דילמא לא אבד הטפסה ראשונה ויהיה שני טפיסי' בידו ויגבה פעמים דכותבין שובר ולכך לא נותנים לו גוף השטר דאם מאבד זה שלא בעדים אין נותנים לו אפי' הטפסה דדילמא יגבה ראשון בשטר ולוה לא ירגיש ולא יקח שובר ואח"כ יבא בהטפסה זהו דעת הסמ"ע ועיין בתומים מה שיש לפקפק עליו ואפשר לומר דאפילו באבד הטפסה צריך עדים ואם יאבד השטר אף דהיו עדים אין מועיל ליתן לו הטפסה שני' ע"ש וצ"ע:
כז
ויעידו לפניהם שנאבד וכו' ולא חיישינן דלמא ימצאנו כהנ"ל דאם נאבד בדרך ל"ש כן דאין מקום שיחפש אחריו הרא"ש וסמ"ע:
כח
וכל שטר שמטפיסי' וכו' הסמ"ע הגיה מטפיסין וכו' ופירש דהא דאמרינן לעיל דאין נותנים הטפסה בשטר מכר שיש בו אחריות היינו כשנותנים קיום ותוקף שטר אבל שטר כזה שמעתיקין אותו אות באות מגוף השטר וכותבין בו שהוא העתק מעתיקין אפי' משטר שיש בו אחריות דבזה ליכא חשש דיגבה ויחזור ויגבה דנודע מתוכו שגוף שטר קיים סמ"ע ודבריו סתומים קצת דודאי מהני על גוף השדה שניתן במתנה או במכירה וזהו טעם להעתקתו שאם לא יהיה גוף שטר קיים שיזכה ע"י העתקה זו בשדה רק מן משעבדי וכדומה באחריות נכסים אינו גובה עד שיראה גוף שטר ולכך אין חשש במכר ליתן העתקה דל"ש דילמא יגבה ויחזור ויגבה דהא אין טורף רק בגוף שטר וכן בהלוא' נותנים לו העתקה ותועלתו דודאי אם טוען פרעתי והחזיר לי גוף שטר נאמן דאל"כ יש לחוש דיגבה ויחזור ויגבה רק אם טען להד"ם אינו נאמן דהרי העתקה לפניך ולכך כתב רמ"א דכל שטר בזה אופן מטפיסין דאינו מועיל במכירה רק להחזיק בגוף שדה ובהלואה שלא יטעון להד"ם אך אף דמן לשון רמ"א משמע כל שטר אפילו הלואה כמ"ש מ"מ בתשובת ריב"ש נראה דוקא בשטרי מכר ומתנה שהוא רק להחזיק בשדה כותבין אבל לא בשטרי הלואה דלא ניחא ליה ללוה דליפושי עליו שטרא וצריך עיון:
כט
אפילו הם קרובים וכו' פי' דהיו שלשה ושנים מהם קרובים זה לזה ואמרינן דאחד למילוי חתם כמו דאמרינן בשאר שטרות ונשארו שנים וכשרים בהטפס' אבל אם הב' קרובים או אפילו בג' דנמצא קרוב ונודע דלא למילוי חתם כל הטפסה פסול ע"ש בריב"ש:
ל
אם טען שפרע כו' עיין תומים דעיקר רבותא אפילו לא טען שהמלוה החזיר לו שטרו רק מיד המלוה נפל מכל מקום מהימן
לא
ואפילו יוצא מיד אחר וכו' ואותו אחר א"י באיזה אופן הגיע לידו כמו שכתב הכ"מ ולכך בזו צריך לטעון הלוה דממנו נפל אבל אם מודה דהניחו ביד מלוה אינו נאמן דלא איתרע חזקת שטר שהרי לא נפל ועיין תומים:
לב
אין שם חזקה וכו' וזהו בשט"ח אבל שטר מתנה שנקרע ועדיין לא הגיע זמנו כגון שנתן לו מהיום ולאחר מיתה וטוען הנותן כי לכך נקרע כי מחל מתנתו אינו נאמן וכ' ריטב"א דעדים הולכים לבית דין וכותבים לו שטר מתנה אחר ע"ש בבית יוסף ועמש"ל דלמה אין העדים כותבין:
לג
אעפ"י שלא הפקידו בעדים דהרי יש לו מגו דהיה יכול להחזיר לו בינו ובינו טור משמע אי איכא עידי ראיה לא מהימן ועמש"ל סי' נ"ה:
לד
וכותבים לו שטר אחר משמע בכל יפוי כמו שטר גמור ובתשובת רשב"א נאמר מי שטען שאבד שטרו בחורבן עיר כותבין לו בלי אחריות ותי' הד"מ דהרשב"א איירי דלא היה נודע דהיה שטרו שם בעיר החריב' אבל כאן מיירי דנודע שהיה שם ועי"ל דכאן מיירי דהיה שטרו בעיר שכבשו כרכו' והוא לא היה שם כמבואר במהרי"ק ואם כן ל"ל שמא הציל אבל הרשב"א מיירי שגם הוא היה בעיר החריבה ואם כן אולי הציל כי ודאי שמצילין ולכך אין כותבין אחריות ונכון:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
מ״א
א
סעיף א'. והוזקקנו לעדותם של עדי' ונמצאת מכוונת וכו' נ"ב עיין בסמ"ע מה שפירש בזה וכו' ולפי דבריו ה"ה נמי בנשרף השטר נמי צריכין שידעו גוף העדות ובלא"ה אין גובין בו. כיון שאין גוף השטר לפנינו. וקשה לי על זה מהסוגיא דהגוזל קמא דקאמר שם השורף שט"ח של חברו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן ופריך שם הש"ס ה"ד אי דאיכא עדים דידעו מה' כתוב בו לכתוב לו שטרא אחרינא וכו'. אי דליכא עדים מנא ידעינן מה כתוב בו. ולפי הנ"ל קשה נימא דלעולם מיירי שיש עדי' שיודעים מה כתוב בו והכירו השטר רק שלא היו יודעין אם ההלואה אמת נמצא דשטר אחר אין יכולין לכתוב כיון דאין יודעין גוף העדות והשורף שפיר יגרם לו היזק שהרי אם היה השטר בעין היה גובה בלא"ה כמ"ש הסמ"ע שהשטר לפנינו גובין בו אף שהבית דין יודעין שאין עדי הקיום יודעין גוף העדו' וכו' ולמה להש"ס לדחוק במאמינו. ודוחק לחלק בין שורף ונמחק. וצע"ג כעת:
הסבר על זכויות יוצרים
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5