א
דין הרבה כיתי עדיות. ובו ד סעיפים:
שני כיתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד א' מכת זו ועד א' מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי א' מהן שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלים כל אחת מהן בפני עצמה:
ב
מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות א' במנה וא' בר' וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומה בשטר זה וכת שנייה חתומה בשטר זה אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנקיט' חפץ ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעין אותו ואם הוציא שטר א' בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו גם כן (וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו שני שטרות שאלו העדים חתומים עליו) שני מלוים שהוציאו כל א' שטר על לוה שאלו הכתות חתומים בו כל כת בשטר אחד והלוה כופר בשניהם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל ואפי' כתוב נאמנות בשטרות צריכין לישבע:
ג
מלוה אחד שהוציאם על שני לווים אם הוציאם כאחד ישבע כל א' היסת ויפטר ואי מודה חד מנייהו יגבה ממנו מבני חרי ואם הוציא שטר א' גובה בו ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו:
ד
מי שהביא עדים והוכחשו מתוך עדותן ואחר כך הביא עדים אחרים על אותה תביעה והוכחשו וכן עד מאה כת ואח"כ הביא עדים אחרים ונמצאת עדותן מכוונת דנין על פיהם אבל שטר שבאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף שטר זה אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אלא א"כ באו עדי השטר והעידו הם בעצמם על כת"י:
באר היטב חשן משפט
ל״א
א
שקר. הא דדברי שניהם בטלין מיירי שכת הב' אמרה לא לוה כי עמנו הי' המלוה או הלוה כל אותו היום אבל אם אמרו עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולכת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם ההכחש' היא שאלו אומרים שלוה ממנו מנה ואלו אומרים ר' או במנה שחור ולבן אע"פ שמעידין על יום א' דה"ל הכחש' כנ"ל והתובע לא תבעו אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות דעבדי דטעי אינשי והם ב' כתות דא"צ הא' לצירופו דהב' גובה מנה כדברי הפחות שבשניהם דדוקא בכת א' שא' מהן אומר מנה והב' ר' דאין עדות הא' בלא השני כלום צריך שיתבע התובע כדברי שניהם ובמקו' דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד ומ"מ צריך הנתבע לישבע היסת כאילו תבעו ע"פ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים המכחישין זא"ז ג"כ פסולים לעדות אחרת והביא ראיה מדברי הר"ן והריטב"א והרמב"ן ע"ש:
ב
עצמה. הטעם דמעמידין כל אחד בחזקת כשרות. סמ"ע:
ג
וקורעים. כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בב"ד אחר אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפילו באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחד באה בפ"ע ומעידה כ"נ דעת המחבר עכ"ל הסמ"ע וכתב עוד דהטעם דנשבע על השאר בנק"ח משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' ואע"ג דאין כפירה והודא' שבשטר מביאה לידי ש"ד כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה בע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקים וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ע"כ. וז"ל הש"ך ואיני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דגם הקטן אינו גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי אבל לענ"ד זה אינו דודאי מנה גובה ממ"נ ממשעבדי ולי נרא' לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעות ומיירי בדלית ליה קרקע עוד הקש' הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כתב בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ באינו מודה על מה שבשטר כמ"ש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל:
ד
ישביעהו. פי' שבועת היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל אין הב"ד משביעין אותו כשלא נתן הלוה לבו לכך וה"מ כשבא לגבות בראשון אבל כשבא בהשני עוד לאותו ב"ד אין מגבין אותו מאחר שיודעין שכבר גבה ממנו בהראשון וכששרפו לא שייך לומר שישביעהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מוד' ששרף א' מ"מ יכול לגבות בזה שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לגבות שניהם אך צ"ע מ"ש הרמ"א וי"א דטוב לו שישרוף כו' בלשון פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה ואפשר לומר דהכל מודים בזה ונרא' דכ"כ משום דמשמע מדעת המחבר דכשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאין הנתבע יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר ע"ז כתב מור"ם די"ח וס"ל דיכול הלוה להשביעו כו' ומש"ה טוב לו שישרוף הקטן עכ"ל הסמ"ע (ומה שנתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסי' רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסים הוי רשע י"ל דשם יש איסור גם לדעת המוכר דאסור למכור לכתחל' אבל כאן לדעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור. ט"ז):
ה
מוציא. נרא' דאפי' להי"א ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד אחד יכול לגבות שניהם בזא"ז כיון שהם ב' לווין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומש"ה כתב לשון מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחל'. סמ"ע:
ו
בעצמם. לקמן סי' ס"ג ס"א כתב הרמ"א בהג"ה דיש חולקין ע"ז וכאן לא כתב כלום משום דסמך על מ"ש שם במקומו. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
א) לשון הרמב"ם ריש פכ"ב מה' עדות ממימרא דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא שבועות דף מ"ו ע"ב וכמ"ש רש"י והרי"ף שם דבעד אחד לא פליגא וכו'
ב
ב) פירש רש"י שאחד אומר הרג ואחד אומר לא הרג
ג
ג) שם וכרב הונא דהוא רביה דרב חסדא כמ"ש התוספות שם וכן הסכמת הפוסקים
ד
ד) שם ושם בגמרא
ה
ה) דכיון דכת אחת משני כתות פסולה הלכך יפסיד הגדול דמספיקא לא מפקינן ממונא
ו
ו) שם לדעתו וכן כתב הטור בשמו:
ז
ז) טור בשם אביו הרא"ש וכ"כ הרמב"ם שם
ח
ח) ג"ז שם בשם אביו
ט
ט) שם בגמרא ממתניתין דחנוני על פנקסו וכו' דשניהן נשבעין ונוטלין
י
י) בעי' שם ולא איפשטא וקיימא לן דבספיק' ממון הוה קולא לנתבע
יא
כ) טור ופשוט הוא דהא שטרות פסולי' הם שאם זה מכחיש אינו גובה כלום
יב
ל) כ"כ הרי"ף שם וכל הפוסקים
יג
מ) עובדא לקמיה דרבי יוחנן מכות דף ה' ע"ב וכדמפרש שם שאם הוא מוחזק לחזור אחר עידי שקר כל ישראל מי הוחזקו
יד
נ) רמב"ם ס"פ הנ"ל דמימרא דרב פפא האי שיירא ריעא כו' כתובות דף ל"ו ע"ב וכמ"ש הכ"מ שם בשם הר"ן שגירסת רבינו הוא כגירסת הרי"ף
טו
ס) שם לדעתו ומבואר במקומו לקמן בסימן ס"ג:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
(ליקוט) שתי כו'. עש"ך וא"י ספיקם הא גמ' ערוכה שם מתיב ר"ה כו' ע"כ:
ב
(ליקוט) שבא עד כו'. כמו מלוה ולוה ושני שטרות דפסלתן לא' מהן כמ"ש בס"ב וערש"י שם ד"ה מלוה ולוה כו' (ע"כ):
(ליקוט) שבא ע"א כו'. שלכן אמרו באה זו כו'. רש"י (ע"כ):
ג
(ליקוט) באה כת כו'. עתו' שם ד"ה בהדי כו' (ע"כ):
ד
וישבע על. הולך בשיטות רבו הר"י מיגש דאינו גובה אלא מב"ח והוי כמלוה ע"פ לענין שבועה כמ"ש בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח כו' וכמש"ל בסי' פ"ח סכ"ט ועבסה"ת שך"ט ח"ג ויש לנו לברר כו' כ' הר"י מיגש כו' וקאי אשניהם:
(ליקוט) וישבע כו'. שאינו גובה ממשעבדי כ"מ בסה"ת אבל צ"ע דהרמב"ם וש"ע לא כ' אלא בס"ג וע"כ דר"י מיגש לא כ' אלא אס"ג ועש"ך. והילך ג"כ אינו לי"א דסי' ע"ה ס"ד וכ"ש לפי מש"ל דאינו גובה ממשעבדי אינו הולך כמ"ש רש"י בריש ב"מ והריטב"א שם וגם ל"ד למ"ש בסי' פ"ז ס"ב וע"ש (ע"כ):
ה
ואם הוציא. כתובות מ"ד א' וע"ש תוס' ד"ה משום:
ו
(ליקוט) ואם אח"כ הוציא כו'. מ' אפי' בב"ד זה וע"ז כ' הרב וי"א כו' וטעמו של הרמב"ם דקי"ל כמ"ד בפ"ד דיבמות קם דינא (ע"כ):
ז
ואפי' כתוב. סה"ת כמו בחנוני ופועלים דכ"א בלבד נוטלין בלא שבועה וע"ל סי' צ"א ס"ב:
ח
(ליקוט) מב"ח. משום קנוניא וכמ"ש בב"ב קכ"ח ב' (ע"כ):
ט
(ליקוט) ואח"כ כו'. בזה אף הרב מודה. סמ"ע (ע"כ):
י
(ליקוט) שטר זה. כ"ה גי' הרי"ף ועס"י ס"ג (ע"כ):
יא
(ליקוט) אא"כ כו'. ע"ש (ע"כ):
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
ש"ך ס"ק א' וכתב הר"ן וז"ל וכו'. נ"ב יעוין בב"ש אה"ע סימן קנ"ב ס"ק ט' שמחליט שמשמעות לשון הרמב"ם שאף בהכחשה גמורה תצא:
ב
(סמ"ע ס"ק ב') לישבע נגדו ש"ד כו'. נ"ב וע' בפני יהושע חלק ד' מסכת מכות דף ו' על תוספת ד"ה אמר ר' יוסי כו'. ודע דלפי חד תרוצא בתוס' סנהדרין ל"א ע"א ד"ה שב"ש דלא אמרינן נמצא א' מהם פסול עדותו בטלה רק היכא שהפסול ידוע וא"כ גם הכא ל"ש לפסול ב' עדים מחמת נמצא ויש לחייב שבועה ע"פ א' מהם שהוא ודאי כשר וגם לדעת הרשב"א צ"ע היכא שאותן השנים לא העידו ביחד תוך כדי דיבור:
ג
(נה"מ סק"א) בסה"ד וגם קושית הש"ך כו' אינו מעיד שראה כו'. נ"ב לשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות גירושין הל' ה' ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרש' כו' גם לשון הר"ן במ"ש במגו דאי בעי שתיק מעיקרא ולא יעיד שהיתה א"א כו' עכ"ל. נראה דהוא מפרש כדברי הרמב"ם הנ"ל שהעד אומר אשת איש היתה ונתגרשה. ובלא"ה קשה וכי בשביל שתלינן דאומר בדדמי על גירושין יבוטל הנשמע מדבריו שהיתה א"א. דע דצ"ע לכאורה למה לא הקשה הר"ן בפשיטות דהאיך מצטרפין דברי העד שהעיד שנתגרשה שיהיה כעד שהיתה א"א והוי כב' עדים עם השני. הא בממ"נ אין לאוסרה על פי עדותו של זה שאומר שנתגרשה דממ"נ אם עדותו שנתגרשה הוא אמת הרי נתגרשה ואם משקר במה שמעיד שנתגרשה הרי הוא עד שקר ואינו נאמן על עדותו שהעיד שהית' א"א כיון שהיה כל עדותו תוך כדי דיבור. דאי לאחר כ"ד לא היה מקשה הר"ן שיהיה נאמן במגו דאי בעי היה שתיק מעיקרא. וקושיא זו קשה גם בדין הנזכר בר"ן היכא שאין כתב יד העדים יוצא ממקום אחר. והב' עדי' אומרים כ"י הוא זה ואחד אומר שכ"י הוא אבל פרוע שכמה פוסקים סוברים דלא מאמינים דברי העד במה שאמר פרוע ואמאי נימא ממ"נ אם משקר בעדות הפרעון גם על' קיום חתימתו לא ליהימן:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א:א׳
א
וישבע ולא שעבוד קרקעות דמיירי דלית לי' קרקע והילך לא הוי אף על גב דא"י לכפור דהיינו דוקא כשמודה בדבר שא"י לכפור ה"ל הילך אבל זה שכופר הוי מודה במקצת עיין ש"ך:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
המכחישות זו את זו הטור הוסיף וכתב ז"ל פי' כגון א' אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וא' אומרת לא לוה דברי שניהן בטלין ואם בא א' מכת זו כו' ע"ש והא דרברי שניהן בטלין מיירי שאמרה כת השנייה לא לוה כי עמנו היה המלוה או הלוה כל אותו היום וראינו שלא לוה או לא הלוה לו לאפוקי אם אמרה כת השנייה עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולאותו כת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם מכחישות בזה שאלו אומרים לוה פלוני מפלוני מנה וכת השנייה אומרת הלוה לו מאתיים או במנה שחור ולבן אף על פי שמעידים על יום א' דה"ל כהכחש' וכנ"ל והתובע אינו תובע אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות ובבדיקות עבדי דטעי והם שני כתות וא"צ הא' לצירופו דהשניי' וגובה מנה וכדברי הפחות שבהן דדוק' בכת אחת שא' מהן אומר מנה והשני מאתיים דאין עדות הא' בלא השני כלום צריכין שיתבע התובע כדברי שניהן וכמ"ש בהגד"מ בסי' לפני זה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ב
אין כאן עדות ואע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע נגדו ש"ד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה ב"י וד"מ סימן ל"ו וכתבתיה כאן בפרי' ע"ש ומ"מ צריך הנתבע לישבע לו היסת על תביעתו כאלו תבעו בע"פ ועפ"ר:
ג
באה כת זו בפ"ע והעידה. פי' לאחר שכבר הכחישו זא"ז וכת אחד מהן ודאי היא פסולה ואין אנו יודעין איזו מהן היא ודאי פסולה אפ"ה אם כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת מקבלין כל אחת מהן והיינו טעמ' דמעמידין כל אחת בחזקת כשרות מיהו בזה יש חלוקי דיני' כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:
ד
לא ישלם אלא מנה. דכיון שהב"ד אינן יודעין איזהו פסול יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' הגדול של ק"ק הוא הפסול לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו בב"ד אחר אבל כשמוצי' השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפי' באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה כן נרא' שהוא דעת המחבר וע"פ מ"ש הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ה
וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה דע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקין וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ועד"ר:
ו
וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו'. צ"ע למה כתב מור"ם וי"א בל' פלוגת' אדבר שהוא עצה טובה להתובע ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו ונראה דמ"ש וי"א כו' ה"ל כאלו כתב וי"א שיכול הלוה להשביע אם יש לו ב' שטרות והשת' א"ש דקאי אל' המחבר דכ' ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפי' כשהוציאן בב"ד א' ואע"פ שהב"ד יודעין שכבר גבה בהא' תחל' דה"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה וכמש"ל ולפ"ז מסתבר לומר כשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאינו יכול הנתבע אפי' להשביעו אם אין בידו שטר אחד מאלו והוא ג"כ בכלל זו באה בפני עצמו ומעידה כו' דאי ס"ל להרמב"ם דהנתבע יכול להשביע מתחל' א"כ איך יגבהו הב"ד אפי' בלא טעות הנתבע מאחר שהן יודעין שכבר גבה בהראשון והלוה עכ"פ טוען שאינו ח"ל כלום ואף שכבר נגבה הראשון ואינו מ"מ כל שהוא בב"ד אחד והמלוה אחד והלוה אחד ה"ל כאלו הוציאן יחד וע"ז כתב מור"ם דיש חולקין ואומרי' דיכול הלוה להשביעו כו' ומ"ה טוב לו שישרוף תחלה הקטן ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולא כמ"ש בע"ש דערבוב הדברים כאלו לית פלוגת' בינייהו וכתב דגם בב"ד אחד מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אל זה מדינ' אלא שעצה טובה הוא למלוה שיוציאו בזא"ז ע"ש שהאריך ואין דבריו ברורין בעיני וכמ"ש בפריש' ודריש' ע"ש וגם בע"ש בעצמו נראה שחזר מזה שהרי כתב בסוף סעיף זה ז"ל או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנה כו' הרי דהוצרך דוקא שלא יהיו זוכרין ממנה וגם אח"כ בס"ג נראה כאלו חזר בו שהרי כתב שם ז"ל י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו' משמע דס"ל שם דפליגי בזה ודו"ק:
ז
שלא ישביעוהו כו'. פי' שבועות היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל כשאין הלוה נתן לב להשביע אין הב"ד משביעין אותו גם לסברת הי"א הללו והני מילי כשבא לגבות בהראשון אבל כשבא לגבות בהשני באותו הב"ד מאותו הלוה כבר כתבתי דלבעל סברא זו אין הב"ד מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בא' ועפ"ר:
ח
ישביעהו כו'. אבל כששרפו אין שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מודה שהי' לו שטר אחר ושרפו יכול לגבות השני שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לידי גביות ב' השטרות והוי כאלו לא הי' רק א' והוא כשר כן כתב בד"מ לאפוקי ב"י ע"ש:
ט
זה נשבע ונוטל וזה כו'. פי' כל אחד נשבע שבועה בנק"ח שחייב לו ונוטל ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר פסול מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוי' כדין חנוני ופועלי' שיתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' צ"א דשניהן נשבעין ונוטלין אע"פ שגם שם הא' ודאי משקר:
י
ואפי' כתוב נאמנות בשטרות ה"ט דכיון דכת א' מהן פסול שטר שחותמין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול אלא שקי"ל שבב' מלווין כל א' יכול להוציא בשטרו מ"מ אין הולכין אחר הנאמנות:
יא
ישבע כל א' היסת ויפטר. טעמי' כיון דהב"ד רואין ביד מלוה אחד ביחד אלו שני השטרות שרד מינייהו פסול וכל א' טוען ברי שאינו חייב ושטר שהוציאו עליו הוא פסול:
יב
יגבה ממנו מבני חרי. פי' ולא ממשעבדי וה"ט כיון דאין תורת שטר עליו שהרי אם כפר לא הי' יכול לגבות ממנו אין נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דחיישינן לקנוני' כמ"ש לקמן בסי' עא:
יג
ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו. נראה דאפילו להי"א דכתב מור"ם לעיל ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד א' יכול לגבות שניהן בזא"ז כיון שהן שני לוין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומה"נ כתב לשון ואח"כ מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחלה וק"ל:
יד
והוכחשו מתוך עדותן כן הוא ג"כ לשון הטור והוכרשו ושינה מל' הרמב"ם דכתב והוזמו משום דהזמה אינה שכיחא כ"כ ועפ"ר:
טו
דנין ע"פ. דאף א"ת דזה התובע הוחזק לחזור אחר עדים שקרני' כל ישראל מי הוחזקו להעיד שקר לכן דנים ע"פ אחרוני' דלא חזינן בהו טעות' גמרא:
טז
והעידו כו'. כ"כ הרמב"ם סוף הל"ע ע"ש והטור כתבו לקמן סי' ס"ג וכ' שהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דאין סומכין על העדי' עצמן שאומרי' זהו חתימת ידינו דדלמא טרח וזייף כ"כ אא"כ שאומרי' שזוכרי' שחתמו שט"ז בחתימת ידם זו ומור"ם כתב שם דיעה זו החולקת וכאן לא כ' כלום משום דסמך אמ"ש שם במקומו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
המכחישות. עש"ך סק"א דחכמי בריסק נסתפקו בעד אחד אומר ליה והשני מכחישו אם מצטרפין יחד לעדות אחרת כיון שכל אחד אינו מוכחש משנים. והכריע הש"ך דאין מצטרפין מדברי הר"ן בכתובות בע"א אומר נתגרש' דאמרינן תרוייהו בא"א קמסהדי והקש' הר"ן היאך מצטרפין ביחד לעדות של ע"א. אלמא דאפי' באחד מוכחש מאחד אין מצטרפין. ובתומים מקשה מהא דשבועות דפריך הש"ס מא' אומר גבוה ב' מרדעות וא' אומר ג' דמצטרפין לעדות אחרת והתם א' מוכחש מא' הוא. ולשיטת חכמים הנ"ל אין כאן קושי'. ולפענ"ד נראה ליישב דבריהם דהנ' לכאור' קשה מה סברא הוא זה לו' דמצטרפין כיון שאינו מוכחש רק מא' מ"מ הא אנן ב"ד סהדי שעד אחד מהן שקר העיד ונפסל ועכצ"ל בטעם הדבר דהנה בסי' רכ"ב גבי נאמן בעל המקח מוכח דבמקום דמידק דייק נאמן ע"א כשנים. וע"כ הא דע"א אינו נאמן בעלמא הוא משום דלא דייק ואומר בדדמי ובמקום דקים להו לחז"ל דדייק בשעת מעשה כגון בבעל המקח דסי' רכ"ב לא חשדוהו שמשקר במזיד. ולכאור' קשה א"כ אם א' מוכחש משנים אמאי נפסל נימי' דאמר כן בדדמי ולאו רשע הוא. וע"כ צריך לחלק כמו שמחלק הסמ"ע בסי' צ"ב ס"ק י' דבדלא נחשד בעדים מכשירין אותו מחשש דשמא ספק מלוה ישנה אבל כשנחשד בעדים לא מכשרינן לי' מספק מלוה ישנה ע"כ. וה"נ בע"א כשבאו עדים עליו שהעיד שקר לא מכשרינן ליה מספק שאמר כן בדדמי: ועוד צ"ל להכריע חילוק זה מסנהדרין ט' בפ' דבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להורגו מטעם פלגינן דיבורא והיינו דאמרי' שהי' לאונסו ולרצונו שאמר הוא שקר דעל עצמו אינו בגדר עד עיין בתוספות שם וברא"ש במכות דף ו'. וא"כ קשה מ"מ עד השני נהי שאמר סתם פ' רבע פ' דאלו מיירי שהעד השני אמר בפי' לאונסו קשה למה הוצרך רב יוסף לומר בטעם דאין מצטרפין משום דרשע הוא הא בלא"ה עדות המכחישין זא"ז בבדיקות פסול בד"נ וע"כ מיירי באמר סתם א"כ קשה דהא עד השני הוא עד על הרובע והנרבע ומבואר בסי' ל"ד דאם שני עדים מעידין על אחד שעבר עבירה שא"נ לומר שוגג או אונס. וא"כ הך עד השני היאך מצטרף עם הנרבע ממ"נ אם העיד בשקר על הנרבע רשע הוא שהעיד שקר לפני ב"ד על הנרבע דע"א נמי נפסל כשהעיד שקר כדמוכח מקושיית הר"ן גבי ע"א או' נתגרשה הנ"ל ואי אמת אומר שנרבע א"כ מן הסתם תלינן שהי' ברצון והוא רשע היאך מצטרף עמו. וע"כ צריך לחלק בחילוק הנ"ל דדוקא כששני עדים העירו שראוהו נרבע נעשה רשע ונפסל לעדות אבל כשעד אחד מעיד על חבירו יכול אפי' להצטרף עמו לעדות אחרת ולא אמרי' דממ"נ נפסלו לצירוף עדות דעביר' שעשה עפ"י עד א' תלינן באונס משא"כ ע"פ ב' עדים ולפ"ז ודאי הדין כן בע"א המוכחש מפי ע"א שיכול להצטרף עמו דמה לי שהעיד ע"א על חבירו שהעיד שקר או שעבר שאר עבירה כמו דלא פסלינן לצרף בהעיד עליו שעבר שאר עביר' משום ממ"נ דתלינן העביר' שעשה באונס וכיוצא בע"א שלא הוכחש רק מפי ע"א תלינן עדותו שהעיד בדדמי ואמרי' דלאו רשע הוא מכ"ש בע"א שהעיד שקר שלא רצו לחייב רק שבוע' שתולין שאומר בדדמי כדי להכשירו משא"כ במוכחש מפי ב' אין תולין בשום דבר להכשירו. אמנם נראה דא"א לתלות בשום דבר להכשיר עדות שקר כ"א שאמר כן בדדמי. ולפ"ז אין להכשיר עד א' המוכחש מפי ע"א כי אם כשאומר כן בתורת ע"א אבל בב' שבאו להעיד אין תולין בשום א' מהן שאמר כן בדדמי כיון שבאו להעיד ולהצטרף שיהיו שני עדים מש"ה שני עדים המכחישין זא"ז בחקירות נפסלו כיון שנצטרפו בראי' והגד' להיות שני עדים ודאי מידק דייקי מעיקרא ולא חיישינן כלל שאמרו בדדמי מש"ה אפילו אחד מוכחש מפי א' פסולין לצירוף ולא נחלקו חכמי בריסק רק בעד אחד אומר לוה שבא להעיד רק בתורת ע"א. ול"ק שוב מהא דמקש' בשבועות מא' אומר גבוה ב' מרדעות דשם באו בתורת שנים. (") וגם קושית הש"ך לא קשה דשם העד האומר נתגרש' אינו מעיד שראה הקידושין רק כשמעיד שראה שנתגרש' ע"כ היתה א"א וכיון שעל הגירושין מחזיקין אותו למשקר או לאומר בדרמי ממילא ליכא כאן רק ע"א שהית' א"א ושפיר הקש' הר"ן ואין מדבריו סתיר' לשיטת חכמי בריסק:
ב
שהרי בודאי א' מהן שקר. בב"י הביא בשם רי"ו דאם אין מכחישין זה את זה אלא במקצת עדות נתקיים אותו מקצת וכו' והיינו כגון שכת א' אומר אבהתי' ואכילתי' וכת אחת מכחיש באכילתי' בב"ב דף ל"א ולקמן סי' קמ"ו. ואם כל הב' כתות אומרין דאבהתי' ומכחישין עצמן באכילתי' מסיים בתומים בצ"ע כיון דע"כ כת א' פסולין הן והויין בעדות אבהתי' כנמצא א' מהן קא"פ דעדותן בטיל' כמו שהקשו התוס' בסנהדרין דף ל"א גבי מנה ומאתים. ולפענד"נ דל"ד דבשלמא גבי מנה ומאתים כיון שהכת של ר' או של מנה פסולין הן באותו עדות הרי כת הב' נצטרפו לפסולין משא"כ בעדות של אבהתי' ואכילתי' דאף שנתכחשו באכילתי' לא מבעיא כשלא ראו ביחד דודאי כשר כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סק"ו אלא אפי' ראו ביחד וכיוונו להעיד מ"מ בשעה שהעידו עדות אבהתי' מקודם כשרים היו דעדיין לא העידו שקר והעדים נחשבים לכשרים כדמוכח ברש"י ותוס' בב"ק דף ע"ג בד"ה שהעידו בבת אחת ע"ש ואפי' לאביי דאמר למפרע הוא נפסל רק שנתבטל העדות שהעידו תכ"ד מחמת עדות שביטל' מקצת' בטלה כולה כמבואר שם בש"ס וא"כ בעדות אבהתיה לא נצטרפו לפוסלן ולא שייך לו' נמצא א' קא"פ בשעה שהעידו עדות אבהתי' ובמקום שנתבטל קצת עדות מהעדים דלא אמרי' דנתבטלו ג"כ שאר העדים. תדע דהא הרמב"ם פסק בפ"ב דבהרב' עדים בד"נ ואמר א' בחקירות א"י דלא נתבטלו שאר העדים ע"ש:
ג
וישבע על השאר. בתומים נסתפק אם באו העדים והכחישו אי נפסל לשבוע'. ולפעד"נ דכמו שאין עדותן שמעידין אח"כ מועיל להוציא ממון כמו כן אינו מועיל עדותן שמעידין אח"כ להוציאו מחזקת כשרות גם מה שנסתפק אם יכול כת אחד לבוא בפני עצמו להעיד על אחר שהוא פסול להוציאו מחזקת כשרות. ולפענ"ד דאין כאן ספק דהא חזקת ממון אלים מחזקת כשרות וכיון דאפי' ממון מוציאין על ידו כ"ש חזקת כשרות וטעם כיון שקודם שמעידין על נידון זה מחזקינן אותן הב"ד בכשרים נאמנים אח"כ על כל עדות שיעידו אח"כ:
ד
ואם אח"כ הוציא השטר השני. נסתפקתי אם הוציאם בזא"ז ופסקו הב"ד על כל אחד שהוא כשר ואח"כ בא לב"ד שהב"ד יגבו לו סך ב' השטרות אם מגבין לו הב"ד ב' השטרות אם בעינן שם הגוביינא מהשטר הראשון יהיה קודם להשני או דלא בעינן רק שיהיה הפס"ד של הראשון קודם לשני וכן בסעיף ג' יש לספק כן:
ה
אלא א"כ באו עדי השטר. עש"ך ס"ק ד' שיש שם ט"ס וכצ"ל דמיירי שזוכרין ההלואה אלא דאשמעינן דה"א כיון שאין מעידין שחתמו רק שזוכרין הלואה חיישינן דילמא העדים טועין וסוברין שזה חתימתן ולא ליהוי רק מלוה על פה קמ"ל דכל שזוכרין ההלואה וכו':
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
המכחישות זא"ז. דוקא בחקירות. ואם יש ג' עדים ומכחישין עצמן בחקירות כגון שב' אומרים בניסן והג' אומר באייר אף שהעדות של כולן בטלין מכל מקום לא נפסל לעדות אחרת רק הג' שהיא מוכחש מפי ב'. וכשמכחישין עצמן בבדיקות שניהם כשרים ודוקא בהכחשה אבל בהזמה השניים כשרים ונאמנים והראשונים פסולין:
ב
אין כאן עדות. ואפילו שבועה א"צ דהוי כנמצא א' קרוב או פסול דכל העדות בטל וע"ב דתליא אם מתחלה כיונו להעיד או לא דאל"כ אף דהעידו כאחד מכל מקום לא יפסול ואם כן זיקק לש"ד וכ' הסמ"ע דאף דליכא ש"ד מ"מ היסת צריך לישבע ופשוט) (ואם יש ד' עדים ובמקצת העדות הן שוין ובמקצת מכחישין עצמן כגון בזה אומר של אבותי דסי' קמ"ו וכולן מעידין שהוא של אבותיו של א' מהן ובאכילתיה מכחישין עצמן עדות דשל אבותיו קיים ולא אמרינן דהוי כנמצא אחד מהן קא"פ וע"ב סק"א:
ג
א' מהן שקר. ואם ע"א מכחיש לע"א גם כן פסול ש"ך:
ד
באה כת זו בפ"ע. משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות כ"ז שאין הנדון לפנינו שע"כ א' מהן שקר:
ה
וכפר הלוה בב'. דוקא שכפר הלוה בב' השטרות משא"כ אם הודה בשטר הקנין לא הוה ליה מחוייב ש"ד הואיל ולא יכול לכפור במה שמודה לא הוי מודה במקצ' אבל כשכופר בכולן שייך בו ש"ד מדר"ח קמייתא אע"פ שלא היה יכול לכפור ש"ך:
ו
וישבע על השאר. והא דלא הוי שיעבוד קרקעות כתב הסמ"ע דלא יכול לגבות ממשעבדי דהא אינו יודע איזה כשר. והש"ך השיגו כיון דודאי אחד מהן אמת גובה ממשעבדי ותי' הש"ך דאיירי בלית ליה קרקע. ובתומים תי' דבכח תקנת הגאונים דגובה ממטלטלי לא שייך הך דה"ל ש"ק ובסי' פ"ח יבואר אי"ה) (וע"ב ס"ק ג' דאין העדים יכולין להעיד בו אחר שנשבע לפוסלו משבועה אכן אם באו כת אחת מאלו העדים על אדם אחר להעיד בו שהוא פסול נאמנים אף להוציאו מחזקת כשרות:
ז
גובה אותו גם כן. ואפילו בבית דין א' יכול לגבות השטרות בזא"ז ולכך כתב הרמב"ם דאין יכול להטיל עליו שבועה. אמנם הרמ"א דפסק דיכול להטיל עליו שבועה ס"ל דא"י לגבות בזא"ז סמ"ע) (וע"ב סק"ד דנסתפקתי אם הוציאן בב"ד זא"ז ופסקו הדין על כל א' לגבותו ובשעת גוביינא בא בשניהם ביחד לגבות אם יכול לגבות:
ח
שיש לו שני שטרות. ולדעה זו א"י לגבות שטר שני בב"ד זה רק בב"ד אחר סמ"ע:
ט
ב' מלוים שהוציאו.) (ואם מכרו בכומ"ס לאחר השטר הוי כמלוה א' על לוה א':
י
שטר א' גובה בו. אפי' ממשעבדי ואפי' בב"ד סמ"ע:
יא
דנין ע"פ. דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו להעיד שקר ובסי' ס"ג נתבאר סעיף זה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
המכחישות זא"ז כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם הכת הב' המכחישים הם קרובים לכת ראשונה ע' במהריב"ל ס"ג סי' כ"ה עכ"ל:
ב
אין כאן עדות. ע' בב"י שכתב בשם רי"ו במישרים דאם אינם מכחישים זא"ז אלא בקצת העדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו מקצת ע"ש ועיין בתשובת בית יעקב סי' צ"ח שכתב שדעת הר"ן פ"ב דכתובות להיפך כו' ומסתברא יותר סברת רי"ו כו' ע"ש ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו בס' שער משפט שדברי הר"ן אלו אינם ענין לדברי רי"ו הנ"ל ע"ש וכן תמה בספר דברי אמת בקונטרס ח' ס"ס ג' ע"ש עוד. ועיין בכנה"ג בהגב"י אות א' שכ' ע"ד הב"י הנ"ל גמ' ערוכה היא בפ' חזקת הבתים לר"נ דהלכתא כוותיה למאי דאתכחוש אתכחוש כו' ע"ש וכ"כ מהרש"ק בהגהות הט"ז וע' בתומים סק"ב מ"ש בזה:
ג
א' מהם שקר. עבה"ט בשם סמ"ע שכ' ובמקום דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד כו' ובסמ"ע מסיים בזה כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י וד"מ בסי' ל"ו ע"ב וע' בספר מראות הצובאות על אה"ע סי' י"ז סעיף ע' בהגה שהקשה ע"ז מדברי התוספות פרק ז"ב דף ל"א דכל שאין הפסול ידוע אין פוסל כל העדות בצירופו עיין שם ומדברי הרשב"א שם אין ראיה דהוא מיירי שם בפסול ידוע והניח בצ"ע עיין שם. ומה שכתב הבה"ט וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים כו' עיין בדגמ"ר שכתב בזה עיין באה"ע סי' קט"ו בב"ש ס"ק כ"ח וצ"ע אמנם אחר העיון הדק היטב יש לחלק עכ"ל. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ע"ט ובתשובת שמן רוקח ח"א סי' ע"ב ובספר דברי אמת בקונטרס תרי ותרי סי' ג' מ"ש בזה:
ד
שלא ישביעו הלוה. עבה"ט וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' מ"ו שכ' דאם בא לטרוף מהלוקח ע"י הקטן לא מצי הלוקח לומר לו שום דבר כו' ע"ש ויובא לקמן סי' רכ"ו ס"א ס"ק א':
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
[שו"ע] שתי כתי עדים. נ"ב ב"ד שעשו מעשה עפ"י הודאת בע"ד בפניהם ואח"כ העידו ב' עדים בפני ב"ד אחר שלא הודה בפני בית דין ההוא לא מקרי תרי ואדרבא פוסלים העדים ת' תשב"ץ ח"א סי' א' ד' ו' ע"ב שם המכחישות. נ"ב עיי' תשו' מהריב"ל ספר ב' סי' ח' ועיין בתשו' חו"י סי' קנ"ט ועיי' מ"ש בגליון לקמן רס"י צ"א ואם כת הב' הם קרובים לכת הא' עיי' בת' מהריב"ל סי' כ"ה ס"ג:
ב
[שו"ע] אין כאן עדות. נ"ב והו"ה בחנוני ופועלים אחר שנשבעו א"י להעיד יחד דהא אחד מהם נשבע לשקר ועיי' תשו' מוצל מאש סי' מ"ט:
ג
[שו"ע] באה כת זו בפ"ע. נ"ב ואם אח"כ מעידים ב' כתות יחד אל איזה דבר לדברי הסמ"ע ס"ק ב' נראה דהוא בכלל נמצא אחד מהן קרוב או פסול. אבל תוס' סנהדרין כ' לחד תירוצא דלא הוי כנמצא אחד מהן קו"פ כיון דאין הפסול מבורר וידוע:
ד
[שו"ע] מקבלין כ"א מהן. נ"ב ואם כשהכחישו הכת הב' להראשונה הי' אחר שמתה הראשונה או שהי' הכת הא' במדינת הים. יש לדון דהעדות האחרת של כת הראשונה שלאחר עדותן הראשונה שהוכחש בטילה ול"א בזה דאוקי אחזק' דשמא אלו הוי קמן הוי מודו להו ע' כתובת כ' תוס' ד"ה אלא אר"נ:
ה
[ש"ך אות א] וכן מוכח מדברי הריטב"א. נ"ב עיי' תשו' משאת משה סי' כ"ז:
ו
[שו"ע] זה נשבע ונוטל. נ"ב וכתב הטור בשם הרמ"ה לא מבעי' בבאו לגבות כ"א אלא אפי' דבאו לגבות בזא"ז צריכים שבועה:
ז
[סמ"ע אות ט] עי' ט"ז לקמן סי' רס"ד ס"ד:
ח
[סמ"ע אות יג] משא"כ לעיל. נ"ב מ"מ צ"ע על הטור שכתב בזה הוציא בזא"ז מגבין לו שניהם והיינו אף בב"ד א' וכמ"ש בסמ"ע ועלה כ' ל"ש לוה א' ול"ש ב' לווים משמע דשווין הן ולעיל מניה כ' כדברי הרא"ש שהוא דעת הי"א דבמלוה ולוה וב' שטרות בעינן שיוציא השני בב"ד אחר וצ"ע וכן תמה בגד"ת שער כ"ט ח"ג:
ט
[ש"ך אות ד] אחר אלא דאשמועינן נמחקו תיבות כיון דאי לאו שזכרו ההלואה הוי חיישינן. ונכתב במקום תיבות "דלא חיישינן". והוי הנוסחא אלא דאשמועינן דלא חיישינן דלמא העדים:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א:א׳
א
שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא אחד מכת זו ואחד מכת זו. כך הוא בכל הפוסקי' וצל"ע איך הדין בשני עדים שמכחישין זא"ז דג"כ חד מנייהו משקר אי נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחד ביחד או לא הלא בסי' ל' בטור ובכל פוסקים כתבו שני עדים המכחישין זא"ז איך הדין לאותו עדות אבל לעדות אחרת מזה לא הזכירו רק בב' כיתי עדים כתבו דינא לערות אחרת דמשמע דבשני עדים המכחישין זא"ז לא פסולין לעדות אחרת כיון שכל א' אינו מוכחש משנים וצ"ע עכ"ל חכם אחד ואמר שדבר זה נפל בו מחלוקת גדול בק"ק בריסק במעשה שאירע שם כן ונחלקו הלומדי' מאד בדבר והניחו בצ"ע ול"נ מדברי הר"ן פרק האשה שנתארמלה דשני עדים נמי פסולי' לעדות אחרת דאמרי' התם ע"א אומר נתגרשה ועד א' אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים וכתב הר"ן וז"ל מדקאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומא דהני סהדי ואם תאמר והיכי מיתוקמ' באשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זא"ז על כרחך חד מנייהו פסול הוא דמה"ט אמר בפ' כל הנבשעין דשני כיתי עדים המכחישין זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו לאו קושיא היא דמיתוקמ' כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו וקרוב לה וכה"ג עבידי דטעי עכ"ל אלמא דכי היכא דב' כיתי עדים פסולי' לעדות אחרת ה"ה שני עדים וכן מוכח מדברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי לקמן סי' מ"ו סל"ז ס"ק ק"ז ע"ש וע' בתוס' דר"ה דף כ"ד ע"א:
ל״א:ב׳
א
וישבע על השאר בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו דה"ל כמוד' במקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדול ההודאת פיו מהעדאת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו ודאי כשר וה"ל כתביעה והודאה דע"פ עכ"ל סמ"ע. ר"ל כיון דאין כאן שטר כשר בודאי לא הוי שעבוד קרקעות וכך הקשה הראב"ד וכן תירץ בכסף משנה ואינני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי ולא ממשעבדי וכמו שכתב בעה"ת שער כ"ט ח"ג ע"ש הרי"ן מגא"ש אבל לפע"ד זה אינו דודאי גובה המנה ממ"נ אפי' ממשעבדי ובעה"ת לא מיירי התם אלא במלוה אחד וב' לוין כדלקמן סעיף ג' מטעם שאם היה כופר לא היה יכול לגבות א"נ בהך דינא דהכא בגדול אבל בקטן דחייב עכ"פ משמע בבעה"ת שם דגובה אפי' ממשעבדי וכן בב' מלוין וב' לוין כ' שם דגובה ממשעבדי אבל לי נראה לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא מש"ק ולא בא אלא לומר דדין זה דומה לדרבי חייא וכמודה מקצת ובמודה מקצת גופי' וכן בדר' חייא גופיה קשיא למ"ד שעבוד' דאוריית' אפי' במלוה ע"פ היכ' משכחת לה ש"ד וצריך לתרץ בדלית ליה קרקע וכמ"ש התוס' בריש בבא מציע' והר"ן ריש פ' שבועות הדיינים וכ"כ הרא"ש והטור והמחבר באמת לקמן ס"ס פ"ח וכן מפרש דברי הרמב"ם בדלית ליה קרקע ונראה פשוט שגם הר"ן שכ' כאן דנשבע היסת אינו חולק על הרמב"ם לענין דינא שהרי לא הביא דברי הרמב"ם אלא מיירי בדאית ליה קרקע ולא כב"י וסמ"ע שכתבו דחולק עוד הקש' הכ"מ שם דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כ' בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוק' במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ בשאינו מודה על מה שבשטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה סעיף ו' בהגהות ע"ש:
ל״א:ג׳
א
שלא ישביעוהו כו'. אבל נששרפו אין שייך לומר שישבעוהו וכ' עד לאפוקי ב"י עכ"ל סמ"ע וכן השיג עליו הב"ח:
ל״א:ד׳
א
אא"כ באו עידי השטר והעידו בב"י לקמן סי' ס"ג פי' דהיינו שנת"י יוצא ממקום אחר דאל"כ כיון שאין זוכרין ההלואה אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ונתברר לקמן סי' מ"ו סעיף י' עכ"ל ולא נהירא דמה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר כיון דאם לא מקיימי שטר זה משום שטר אחר עוד כ' הב"י בכסף משנה פירוש אחר דמיירי שזוכרין ההלואה אלא דאשמעי' דסד"א כיון שאינם מעידין שחתמו אלא שזכרו ההלואה הוי חיישינן דלמא העדי' טועי' בענמם וסוברי' שהוא רתימתן ולא ליהוי אלא מלוה ע"פ המ"ל כל שזוכרין ההלואה רגלי' לדבר דקושטא היא והוי מלוה בשטר וכה"ג פי' בב"י לקמן סי' ס"ג דברי הרמ"ה וגם זה לא נהירא דאם איתא שיש חשש שהם טועי' מאי מהני כשזוכרין ההנואה לעשותו מלוה בשטר אלא נראה דהרמב"ם ס"ל כשהעדי' עצמם מכירי' חת"י לא חיישי' שהם טועי' וכן משמע בר"ן פ' אלו נערות לדעת הרמב"ם מיהו בעינן שזוכרין ההלואה דאל"כ לא עדיף שטר זה מכל שטר דעלמא ובסתם אמרי' שזוכרין ההלואה והרמ"ה חולק וס"ל כהר"ן ויתבאר דעתו לקמן סי' ס"ג ודוק ועמ"ש עוד בזה לקמן סי' ס"ג שהשגתי על תשובת מהר"ן ששון סי' רע"ט:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
(בש"ע ס"ב וישבע על השא' בנק"ח כו') כיון שעכ"פ משל' השטר האחד ולא תהא הודאת פיו גדול' מהעדאת עדים והקשה הראב"ד הא אין נשבעין שבועה דאורייתא על שעבוד קרקעות ושטר הוה שעבוד קרקעות ותי' בכסף משנה דכיון דהשטר אינו כשר למטרף בו לקוחות לא מיקרי שיעבוד קרקעות ועוד הקשה הראב"ד אפילו אי מודה כאן בפירוש לא הוה מודה במקצת כיון שא"א לו לכפור ואין מודה מקצת נשבע אא"כ אפשר לו לכפור וזה הניח בכ"מ בצ"ע ולפמ"ש הב"י ס"ס פ"ח בשם המגיד משנה דלהרמב"ם לא אמרינן כן אלא בשטר שכל נכסיו משועבדים לק"מ דהכא אין הנכסים משועבדים בשטר זה:
ב
(שם שישרוף את הקטן) ק"ל למה נתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסימן רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסי' דהוי רשע משום שמפקיע ממון מהשני וי"ל דשם יש איסור אפילו לדעת המוכר עצמו דאסור למכור לכתחלה משא"כ כאן לפי דעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור:
אורים ותומים, תומים
ל״א
א
המכחישי' וכו' כתב הש"ך בס"ק א' דחכמי בריסק ז"ל נסתפקו באם עד א' אומר לוה ושני מכחישו אי נימא ג"כ דאין מצטרפין יחד לעדות א' דחד מינייהו משקר או לא הואיל ולא הוכחש מפי שנים עדים והנה הש"ך הכריע מדברי הר"ן והרמב"ן דפסולי' ע"י צירוף ויפה הכריע כי כן נראה מדברי הראב"ן דף י"ח ע"ש ג"כ וכן מדברי התו' אבל מ"מ נראה כי יש לחכמי' הנ"ל מקום לסמוך כי נראה כי דעת רש"י ורמב"ם כוותייהו דהא שם בפרק כל הנשבעין פריך הגמ' לר"ח דאמר סהדי שקרא ל"ל מהא דתנן א' אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו מאי עדות אחרת ממון אמר רבא עדות אחרת של ר"ח דאחר מצטרף עמו דה"ל תרי ואין דבריו של חד במקום שנים עכ"ל וזהו לפי דאמרינן בהדי סהדי שקרא ל"ל אבל לפי דקי"ל כר"ה דכשרים לעדות אחרת דזו באה בפ"ע וזו באה בפ"ע א"צ לתי' זה רק י"ל כפשוטה דכל א' מצטרף לעדות אחרת ובזו הקשו התו' בר"ה דף כ"ד דפירש"י על הך דמצטרפין לעדות אחרת כאוקומתא דרבא לעדות אחרת של ר"ח והתוס' הקשו דזהו דוחק וכוונתם דזהו תי' הגמרא לר"ח אבל לפי דקי"ל כרב הונא א"צ לפירוש הזה וכן קשה קושי' התו' על הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החודש דין ה' אחד אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' מרדעות אין מצטרפין ומצטרף אחד מהן עם ב' שיעיד כמותו וכו' עכ"ל הרי דמפרש כפירש"י והקושיא מהתו' במקומו ונראה ליישב דבריהם דלפי דעת חכמי הנ"ל דבעד אחד המכחיש זא"ז ס"ל ר"ה דאפילו בצירוף יכולים להעיד הואיל ולא הוכחשו מפי שני עדים א"כ מכ"ש לר"ח דמחמיר וס"ל דאפילו בפ"ע א"י להעיד פשיטא דבכה"ג דיכול הוא להעיד בפ"ע דאם לר"ה מעידים בצירוף מכ"ש לר"ח בפ"ע וא"כ לשיטתם מה פריך הגמ' מן אחד אומר גבוה ב' וכו' דמצטרפין לעדות אחרת הא אין כאן הכחשה רק מע"א ולשיטת חכמים הנ"ל לא שייך בהו פסול ואין מקום לקושי' הגמ' וצ"ל דבלא"ה יש לדקדק הא דמשני רבא לעדות ר"ח דהא רבא לא צריך להך שנויא דהא רבא ס"ל בפ' חזקת וכו' כר"ה וא"כ לדידי' לק"מ וא"צ לתי' הזה ומ"ש התו' בד"ה בהדי וכו' דרבא אליבא דר"ח משני ולי' לא ס"ל דחוק כנודע א"ו דהך לשון מצטרפין לעדות אחרת אין פירושו דשניהם יחד יעידו דא"כ הל"ל כך ומעידין עדות אחרת אלא ברור דפי' שכל אחד מהן מצטרף עם השני אחר הכשר שלא היה בהכחשה זו וכן פירש"י להדיא על מילת ומצטרפין וכך היא בתוספתא לר"ה א' אומר גבוה שלש וא' אומר גבוה חמש מרדע' אין מצטרפין זע"ז אבל מצטרף הוא עם אחרים עכ"ל הרי הדבר כמ"ש והגמ' קיצר בברייתא כדרך הגמ' ומ"ה העיקר כמ"ש ולפ"ז להס"ד דלא מיירי באותו עדות ר"ח רק לעדות אחרת דממון ע"כ מוכח דלא כחכמי בריסק דאי כדבריהם למה אמרינן דדוקא מצטרפין אבל ביחד לא יעידו למה הא לא נפסלו כלל כיון שלא הוכחשו מפי ב' עדים ועכצ"ל דליתא לסברת חכמי בריסק ואפילו בא' מול א' ג"כ מיפסל להעיד ביחד אבל לצרף כשר וא"כ תיובתא לר"ח דליכא לחלק בין הכחשה לע"א לשנים בס"ד וא"כ רבא דידע קושטא דדינא הנ"ל בא' המכחיש א' לא נפסל כדעת חכמים הנ"ל אף דס"ל כר"ה מ"מ לא ה"ל לפרש בעדות אחרת דא"כ אף הם ביחד יכולים להעיד. ולכך משני לאותו עדות ר"ח וא"כ שפיר קתני דאין יכולים להעיד ביחד דהא הם מכחישים זא"ז אבל כשיצרף לאחר עמהם ה"ל חד לגבי תרי אבל לעדות אחרת אפילו שנים ביחד יכולים להעיד ולפ"ז רבא דמשני לאותו עדות ר"ח לדינא קמשני אף דס"ל כר"ה משום דלעדות אחרת אפילו ביחד יכולים להעיד וא"צ צירוף לאחר וע"כ יפה עשה רש"י וכן הרמב"ם דהעתיקו הך ומצטרפין לעדות אחר היינו לעדות החודש כאוקומתא דרבא אף דקי"ל כר"ה משום דאילו לעדות אחרת אפי' ביחד יכולים להעיד וא"ש. וכן מורים דברי רש"י ורמב"ם בהך דא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה דאמרינן תרווייהו בא"א הם מעידים דלא פירש"י בהן דמיירי דמחולקים בקרוב לו או לה ש"מ דסתמא ג"כ אמרינן דאם נשאת תצא וכ"כ הרמב"ם להדיא פי"ב מהל' גירושין מי שהיתה בחזקת פנויה ובא א' ואמר א"א היא ונתגרשה וא' דאמר לא נתגרשה אם נשאת תצא שהרי הוחזקה א"א עפ"י דבריהם ולא כתב כלל דברי הר"ן דצ"ל שניהם יודעי' בגירושין רק מחולקים בקרוב לו ולה ש"מ דבכ"מ אמרינן כן וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ו בא"ע דלרמב"ם בכ"מ תצא וא"כ דלא כר"ן דע"א בהכחשה לא מיפסל כלל והוא הדבר שכתבתי וא"כ יש לחכמים הנ"ל רש"י ורמב"ם דמסייעים ותמהני מהרב הש"ך דהביא ראיה מר"ן ולא הביא מתו' דהשיגו על פי' רש"י לעיל וס"ל דבאמת אמרינן לאותו עדות ל"ד רק ה"ה לעדות אחרת א"כ ל"ל כמ"ש והדבר מוכח מן הגמרא דאפילו בעד א' שהכחיש אחד אמרינן דפסול כהנ"ל כיון דהך מצטרפין צ"ל דלאו דוקא ולדינא כיון דש"ע א"ע סי' קנ"ז העתיק בלי חולק דינו של הר"ן בא' אומר נתגרשה דאם חולקים בגוף הגירושין דאם נשאת לא תצא ש"מ דס"ל לדינא דאף בע"א יש הכחשה ופסול והכי קי"ל:
ב
שהרי בודאי כו' כתב הב"י כתב במשרי' נ"ב ח"ו אם אינם מכחישים זא"ז אלא במקצת עדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו קצת ע"כ וכתב עליו הכה"ג גמ' היא בפ' חזקת הבתים זה אייתי סהדי דאבהת' היא ואכלה שני חזקה וזה אייתי סהדי דאכלה אותן שני חזקה אמרינן נהי דאתכחוש בשני חזקה באבהת' לא אתכחש וכשרי' לר"ה ויפה כתב בזה אלא שאני תמה על הראב"ן דף י"ח דכתב בא' אומר מנה וא' אומר מאתי' דלא מפסל שום א' מהן הואיל וה"ל בדיקות דאי מיפסלו א"כ בשנים או' מנה ושנים מאתים נמי א"כ הא דקתני בהך דלב"ה גובה מנה ור"ה ור"ח דלא כמאן דאפילו ר"ה פסל להו בחד לוה ומלוה והכא חד לוה וחד מלוה וכו' אלא צ"ל דלא מיפסלי וכו' ע"ש ולכאורה קשה הא כמה דלא אתכחש בהך דהוא של אבותיו מודה ר"ה דכשר וכאן נמי על מנה לא אתכחש רק על מנה השניה יש הכחשה זה אומר לוה וזה אומר לא לוה ובהו י"ל דהוי עדים מכחישים אבל על הך מנה לא אתכחש וביותר יש לתמוה במה דקאמר היינו חד מלוה ולוה דהא אמרינן בגמ' להדיא חד מלוה ולוה ושני שטרות זה במנה וזה במאתים הממע"ה ונוטל רק מנה ואף כאן כת זו אומרים מנה וכת זו אומרים מאתים ולכן צ"ל דנתכוון הראב"ן לקושי' התו' שם בפז"ב דף ל"א ד"ה ב"ש דהא על מנה כולם מעידים רק נחלקו במנה הנוספת וא"כ על מנה יש כאן ד' עדים ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה וא"כ כל העדות בטל וס"ל לראב"ן תי' ראשון של תו' דב"ש ס"ל כר"י דבד"מ תתקיים עדות בשאר וכן שארי תי' לדוחק רק ס"ל דאף לב"ש דאמר בא' אומר מנה וא' אומר מאתים דנחלקה עדותן לא מטעם פסול רק דס"ל דאין העדות מוכשר עד שיעידו בשוה דכתיב עפ"י שני עדים דמעידים בשוה וא"כ יפה הקשה אילו שם פסול בהו א"כ למה גובה מנה בהא אף ר"ה מודה דס"ל כחד מלוה ולוה בחד שטר' דהא כולם מודים ומעידים על מנה וה"ל כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל עדות בטל ולא דמי כלל להתם בב"ב בהא דאמרינן באבהתא לא אתכחש דהתם לא העידו רק כת אחת ומוקמינן בחזקת כשרות כר"ה אבל אילו העידו כל הד' עדים אף באבהתא לא היה מועיל דה"ל א' מהן קרוב או פסול וכן בשני שטרות דאין כל ד' עדים מעידים על כל שטרות רק ב' בזו וב' בזו ולכך כשר משא"כ במנה מעידים כל ד' כתות (ובאמת היה יכול הראב"ן להקשות לאחד אומר מנה וא' ר' לב"ה דסבירא לי' כשר למנה רק עדיף לי' להקשות מכ"ע אפילו לבית שמאי דמודה בשני כיתות עדים דגובה מנה וזה מבואר בכוונתו שם) ולכן נראה דלזה נתכוון רבינו ב"י בכוונת משרי' דטובא קמ"ל דודאי אם במה דלא הוכחשו אין כאן כל ד' עדים פשיטא גמ' ערוכה היא. וכן פסקינן לקמן בסי' קמ"ו להדיא רק מיירי דעל אותן מקצת עדות שלא הוכחשו כל ד' עדים מעידים וא"כ הרי יש כאן מקום לפסול כסברת הראב"ן דה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול וכן תי' התו' לחד תי' דלכך כשר לב"ש דס"ל דאין טועין בבדיקות משום דס"ל כר"י דס"ל בד"מ תתקיים העדות בשאר א"כ לדידן דקי"ל כרבי והכחשה בחקירות דמיפסל בהו כל עדות בטלה אולם הוא רי"ו ס"ל כתי' התו' דבהכחשה לא אמרינן נמצא א' מהן קרוב וכו' ולכך מכשיר העדות במקצתו שלא הוכחש אף דמעידים כל העדים עלי' ודבר גדול דיבר בזה הרי"ו וטובא קמ"ל עד שאני נבוך אי הלכה כמותו כיון דהתי' לחד תי' וכן הראב"ן לא ס"ל כוותי' ועיי' מש"ל סי' ל"ו בפרט דין הלזה ביתר עוז ופנים מסבירות בהלכה:
ג
וישבע על השאר בנק"ח כבר השיג הש"ך על סמ"ע בזה כמ"ש באורים וגם תי' הש"ך דוחק דמיירי דלית ליה קרקע דלא ה"ל לסתום ולבאר ועיי' בזה לקמן סי' פ"ח אבל לענ"ד ברור שנעלם לשעה מהרבנים האלה דברי הרמב"ם בהל' אישות פרק ט"ז דכתב היא אומרת בתולה הייתי וכתובתי ר' והוא אומר אלמנה אין לה אלא ק' וישבע הבעל בנק"ח שאלמנה נשאה כדין מ"מ והשיגו הראב"ד דה"ל שיעבוד קרקעות ותי' המ"מ דהרמב"ם סתם דבריו לאחר תקנת הגאונים דמטלטלים משתעבדי א"כ תו לא הוי שטר שעבוד קרקעות וכו' עכ"ל ועיין לקמן סי' פ"ח דכתבתי דכן דעת הרא"ש בפ"ב דכתובות וא"כ כמו דסתם שם ונמשך אחרי תקנות גאונים כן סתם פה דעכשיו ב"ח גובה ממטלטלין דיתמי וחל שעבודא עליהן ולק"מ בשום פקפוק איברא מ"ם לפקפק ולפלפל בגוף הדין הזה עיי' בסי' פ"ח כי שם בררתי באריכות דין זה ועכ"פ אין כאן קושי'. ונסתפק הרב בעל גי"ת בשני שטרות שסכומם וזמנם ושעבודם שוה והוא המלוה תובע שניהם והלוה כופר בשניהם דפסקינן שישלם אחד אי מחויב לישבע על השני כיון דאחד מהם ודאי שקר ולא דמי לגדול ולקטן דשם אולי הגדול אמת ע"ש ודבריו בלתי מובנים ומה מקום ספק יש כאן וכי אמרינן דודאי הלואה שקר רק אנן אמרינן כת אחת פסולים לעדות בממ"נ וא"כ ליכא כאן עדות וה"ל כתביעה ע"פ וא"כ כשהוא המלוה תובעו בב' שטרות כל א' בק' והוא כופר בכולן ה"ל תבעו ר' והעדים מעידים על ק' דשטר אחד ודאי כשר וה"ל ר"ח קמייתא וחייב ש"ד בלי פקפוק כלל ונרא' דאי נשבע ואח"כ באו עדי השטר שנשבע עליו להד"ם והעידו שאמת היו כותבים שנעשה פסול לעדות ולשבועה ע"פ דהא זה הוי כבאים בפ"ע ומעידים דמעידים שנשבע לשקר וע"ז לית הכחשה משום עד דמה שב"ד אין מוציאין עליו ממון הוא דהואיל והמלוה הוציא ב' שטרות ה"ל כהודה דיש בשטר שלו כת א' פסולים ואין להוציא ממון מספק אבל בשביל הודאת המלוה לא נפסול העדים והם דמעידים ששקר העיד למה לא יפסול הא זה ענין בע"פ וכמ"ש לקמן בסי' ל"ד דאם נשבע להכחיש העד יכול העד אח"כ לצרף ולפסול אוסו דאף דנאמן בשבועה נגדו לגבי ממון מ"מ לא איתרע סהדות' ורואה אני הדבר במכ"ש לענין פיסול העדות. דהוה כזו באה בפ"ע ולכן יש לי ספק אם הכת החתומים על שטר של ר' חיים והוא מודה שהלוה רק טוען פרעתי אם נאמן במגו דלהד"ם דאולי ירא להכחיש דאם ישבע ויבואו העדים יהיה פסול ע"פ משא"כ בטוען פרעתי ונשבע אין כאן הכחשה מעדים וכה"ג כתבו התו' בפ' חזקת גבי נסכא דר"א ובפרט אי אמרינן כדעת הראש מגו להכחיש פסולי עדות ג"כ לא אמרינן ועיי' מש"ל בקונטרס המגו. ואיברא יש סברא להיפוך דכל הטעם שלא נאמן לומר על שטר פרעתי משום שטרך בידי מה בעי וזה לא שייך כאן דחשב הא שטר יש בו עדים פסולים. אך זהו באמת אינו דעדיין לא יפה עשה שהניח שטרו בידו וכי ידע הוא שיוציא שניהם כאחד ואולי יוציא זא"ז וכדומה ולכן לדינא צ"ע כי נ"ל דלית ליה מגו אם יש לחוש שיבאו העדים ויכחישוהו אמנם גם בגוף הדין הא דקי"ל אלו באים בפ"ע ומעידים אם רוצים להעיד על אדם מוחזק לכשרות שהוא גזלן וכדומה מפסולים אי נאמנים דהא הם בספק עדות שקר רק ר"ה ס"ל דאוקמינן בחזקת כשרות ואמרינן דכשרים היו וה"מ לעדות אחר אבל כאן שרוצים להוציא איש זה שהוא בחזקת כשרות מחזקתו אנן נימא מה חזית דאזלת בתר כשרות דעדים ניזיל בתר חזקת כשרות דאיש ההוא ונימא דעדים היו פסולים דהא יש בהו ספק פיסול ולא נוציא אותו מחזקתו ועיי' בתו' ור"ן פ"ב דכתובות בהך אלא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וצ"ע שוב ראיתי בתו' דכתובות דף כ"ב ד"ה תרי ותרי וכו' דכתבו בשני כיתות המכחישות זא"ז שהרי אם כת אחד מאלו מעידה על אדם אחר שהוא פסול לר"ח דחשיב ליה סהדי שקרא לא היו נאמנים אע"ג דאין אדם מכחישן וכו' הרי דכתבו להדיא דוקא לר"ח אינו יכול להעיד על א' שהוא פסול משא"כ לר"ה איברא דצ"ע בטעמא ואולי התו' בקושיא מילתא דפסיקא נקטו דלר"ח פשיטא דאינו יכול לומר שהוא פסול אבל לר"ה לא ברירה כ"כ ותו' בקושיא נקטו מילתא דברור וצ"ע:
ד
וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו' עיי' אורים שכתבתי דכל דברי הסמ"ע הם אמורים עם הספר לבדק הבית לרבינו ב"י והסמ"ע לא ראה אותו וכוון לדעתו. אלא בלא"ה יש לתמוה איך יכול להטיל שבועה שלא יש בידו גדול הא אין כאן טענת ברי כלל ואף שראהו בידו דלמא רגע אח"כ שרפו וא"כ דליכא טענת ברי איך יטיל עליו שבועה וצ"ל דזהו הוי רגלים לדבר שלא שרפו הואיל וראה מתחילה בידו מסתמא יגנוז אותו לתובעו בו שנית בב"ד אחר והוי כמו סלע שראה שנפל משנים וכמו תיבה פרוצה דקי"ל דיכול להשביע אף שאין טענת ברי לגמרי מ"מ מחמת רגלי' לדבר יכול להשביע וא"כ המחבר דלא ס"ל לקמן בסי' ע"ה הך דינא דתיבה פרוצה ע"ש וס"ל דאין כאן חיוב שבועה רק בטענת ברי להדיא השמיט הך דינא דשבועה כאן דליכא ברי משא"כ הרמ"א אזיל לפי דפסק לקמן בסי' ע"ה דיכול להשביע וא"כ א"ש דכתבו בלשון וי"א דבמחלוקת שנוי לקמן סי' ע"ה ונראה לומר דאפילו אם שורפו ברגע שטוען עליו בב"ד רק הוא קודם שבועה נמי שפיר דמי דמה בכך דשורפו לאחר טענת הלוה עליו סוף כל סוף אין לו עליו רק שטר אחד ולא יבא לכלל פסידא ובזה מובנים דברי הטור דכתב אם הוא פקח יתבענו בב"ד זה בגדול ובב"ד אחר יוציא השני וטען עליו הב"ח אן חכמתו הלא יטיל שבועה וכי ישבע לשקר אבל לפי מ"ש ניחא דעכ"פ לא מפסיד וקרוב לרווח ורחוק להפסד דאולי לא יזכור בו הלוה ולא יטעון עליו השבע לי הרי יגבה בב' שטרות בשני ב"ד ואם יהיה לוה נזכר ויטעון עליו השבע לי לא מפסיד דהרי יכול תיכף לשרוף הקטן ויגבה בגדול ולא יפסיד כלום מה שא"כ אי אמרינן דלאחר הטענה אינו מועיל שריפה יפה הקשה הב"ח דהא מפסיד בזה שאין שורף הקטן קודם בואו לב"ד דאם יעיל עליו שבועה ודאי דיודה האמת דיש לו שני שטרות קטן וגדול שם הוא ולא יגבה אלא הקטן ומפסיד ולכן ברור כמ"ש:
ה
שלא ישביעוהו הלוה כו' נראה דוקא בבא לתבעו ראשון בשטר גדול בר' והלוה כופר שפיר י"ל דררא דממון וכפירת ממון דאם יהיה מראה לב"ד השטר מן ק' לא יצטרך לשלם רק ק' ובמה שגונזו מפסיד ק' דצריך לשלם ר' והוי תביעת ממון ויכול להשביעו אבל בהוציא שטר קטן מן ק' תחילה א"כ מה יטעון הוציא השטר מן ר' אין כאן אף לפי טענתו כעת הפסד ממון דעל כל פנים יתחייב לשלם ק' ואין כאן טענת ממון רק חשש שאולי עתה כובשו כעת ומחר תהיה תובע אותי בו ואפסיד זהו רק חשש בעלמא ועכשיו אין כאן דררא דממון כלל והשתא בתובעו בגדול נסתפק הרא"ש אי יש כאן חיוב שבועה רק הטור הכריע דחייב שבועה והיינו הכל בתובעו בגדול דהוי עכשיו דררא דממון כמ"ש אבל בתובעו בקטן תחילה אין כאן שבועה כלל והבו דלא לוסיף דלדעת הרמב"ם בכל גווני ליכא להשביעו וגם אילו ס"ל לטור דבכ"מ יש להשביעו ה"ל לכתוב סתם כשמוציא שטר אחד יכול להשביעו וכו' אבל הוא לא כתב רק כשמוציא גדול וכן הנכון והא דנתן הטור עצה שישרוף הקטן ולא נתן עצה שיגבה בשטר קטן תחילה ואין כאן שבועה חדא דמ"מ יוכל להחרים סתם ומי יהיה מייעץ לו לעבור ספק חרם ועוד אין זה עצה לגבות בקטן אולי בין כך יפסיד הלוה נכסי' ולכן לדינא נר' כמ"ש. וכתב הסמ"ע דלדעת הרא"ש בב"ד אחד אין מגבין לו בקטן אף שכבר גבה בגדול כ"א בב"ד אחר ואין להקשות לפי מה דהעלו כל הפוסקים דפלוגת' דרבוותא הוי כתרי ותרי ולקמן בסי' רס"ח הביא רמ"א דינו של ת"ה דהיכי דתפס כחד מרבוותא ואחר כן תפס כאידך רבוות' החולק מ"מ אמרינך אם כבר נפסק הדין קם דינא ולמה לא אמרינן ג"כ כאן קם דינא דהא התם ודאי דהוא תופס במעות בממ"נ בגזל מ"מ אמרינן קם דינא והטעם משום מחילה או הפקר ב"ד כמש"ל בסוף קונטרס התפיסה ולמה לא נימא ג"כ כאן דקם דינא וה"ל מחילה והפקר ב"ד וצ"ל אחד משני התירוצים או דשם הוא אף בפעם השני מוחזק ולכך אין מוציאין מידו די"ל קם דינא והוי מחילה אבל כאן שבא לב"ד בשטר השני לגבותו אין הב"ד מגבוהו דמי יאמר דקם דינא ומספיקא לא מוציאין ממון או די"ל בשלמא התם בשהב"ד פסקו לו מתחילה דזכה בתפיסתו מתורת קי' ליה ידעו הב"ד דהיא מחלוקת רבוותא ומ"מ פסקו א"כ הוי מחילה או הפקר ב"ד הפקר דהא ידעו דיש בזה ספק ומ"מ פסקו הדין אבל כאן דאילו ידעו הב"ד מתחילה כשבא לגבות בשטר גדול שיש עוד שטר קטן בידו לא היו פוסקין כלל לגבות בשטר גדול א"כ לא שייך קם דינא דהוא פסק בטעות ולא היה מחילה כלל ולא הפקר ב"ד וק"ל. וכתב הגי"ת אם שני מלוים ושני לוים ומלוה אחד הקנה שטרות בכו"מ להשני או ששניהם הקנו לאדם אחר וא"כ יש כאן מקום לומר דהוי כחד מלוה ושני לוים מ"מ אזלינן בתר גוף המלוה והוי כב' מלוים ואני לא ידעתי טעמו ומנלן דין זה כיון דהוא בעל שני שטרות ומוציא מן אחד שלא כדין מה איכפת לן אם מתחילה היה שני מלוין ול"ל דיטעון אי שתקת דלא שמענו טענה זו בשום מקום להוציא כי אם להחזיק שיטעון אי שתקת כדי להוציא מיד המוחזק לא שמענו ואולי בחד מלוה וב' לוין כיון דבלא"ה הוא תיקו בש"ס עד שאמרו אי גבה בזא"ז יכול לגבות א"כ י"ל כשאין מתחילה מלוה אחד לא אמרו אבל נראה בשני מלוים ולוה אחד אם השטרות הם נקנים לאחד לא אמרי' דגבי דהרי במלוה ולוה א' לכ"ע לא גבי דבממ"נ חד שטרא שקרא ניהו וא"כ אף הבא בכחן כיון שהוא יש לו ב' שטרות איך יוציא בב' שטרות וחד ודאי שלא כדין ולו יהיה דאינו אלא ספק הממע"ה:
אורים ותומים, אורים
ל״א
א
המכחישות זו את זו כו' דוקא בחקירות אבל בבדיקות הכל כשירים דאין מדקדקין כ"כ בהו ועבידי למטעי עיין לעיל סימן למ"ד ודוקא הוכחשו אבל אם כת שנית אומרים עמנו הייתם הרי הראשונים פסולים ואחרונים המזימים כשרים סמ"ע:
ב
אין כאן עדות כו' ואפילו שבועה אין צריך דהוי כנמצא קרוב או פסול דכל העדות בטל ועיין לקמן סימן ל"ו דתלי אם מתחלה כוונו להעיד או לא דאל"כ אף דהעידו כאחד מכל מקום לא נפסול וא"כ זוקק לש"ד וכתב הסמ"ע דאף דליכא ש"ד מכל מקום היסת צריך לישבע ופשוט:
ג
אחד מהן שקר ואם ע"א מכחיש לע"א עיין בתומים שבררתי כי דעת רש"י ורמב"ם דלא מפסלי הואיל ולא הוכחשו מן שנים ולדינא עיקר כתו' ור"ן ורמב"ן וראב"ן דמפסלי וכ"כ הש"ך:
ד
כת זו בפ"ע כו' משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות כל זמן שאין הנדון לפנינו שע"כ אחד מהן שקר:
ה
וכפר הלוה בשני שטרות דוקא שכפר הלוה בכל שטרות משא"כ אילו הודה בקטן לא הוה לוה חייב ש"ד על כפירת הר' של אידך הואיל ולא יכול לכפור במה שמודה דהא עכ"פ איכא שטר לא שייך בהו מודה במקצת אבל הואיל וכופר בכולן שייך בי' ש"ד מדר"ח קמיית' אע"פ שלא היה יכול לכפור ש"ך ונכון הוא ועיין מש"ל בסימן פ"ח:
ו
וישבע על השאר בנק"ח והא דלא הוה שעבוד קרקעות כתב הסמ"ע דא"י לגבות משעבדי דהא לא ידוע איזה כשר ויפה השיגו הש"ך דעל כל פנים במנה ההוא דמשלם ה"ל שעבוד קרקעות דיהיה אחד משני שטרות כשר יהיה איזה שיהיה עכ"פ יש לו לגבות בדין שטר מן משעבדי ק' ופשיטא דה"ל שעבוד קרקעות ותי' הש"ך דאיירי בדלית ליה קרקע וזה דחוק ועיין בתומים שכתבתי דלק"מ דרמב"ם לשיטתו דס"ל בתר תקנת גאונים לא שייך הך דה"ל שעבוד קרקעות ועיין מש"ל בסימן פ"ח באריכות מזה ואם אין רוצה לישבע ומודה שהשטר אמת כתב בעה"ת דמ"מ לא גבי ביה ממשעבדי דהלקוחות אין משגיחין בהודאתו וטוענים הגדול שבשטר מזויף ועיין מש"ל בסימן מ"ז ואם שני שטרות שוים והמלוה תובע שניהם והלוה כופר העליתי בתומים ג"כ דצריך לישבע ש"ד לשיטת הרמב"ם כמו באחד קטן וא' גדול ודלא כגי"ת דנסתפק בו. ועיין תומים דצ"ע אם מודה הלוה דשטר גדול אמת אבל פרעו והעדים של שטר ההוא חיים ואם כן אילו היה כופר בו היו הם מכחישים אותו אי נאמן במגו דלהד"ם או לא ע"ש. גם עמדתי בספק אם אילו יכולים לפסול הלוה שנשבע להד"ם והם מעידים שהשטר אמת דה"ל בזה בא בפ"ע וגם בגוף הדין אי נאמנים להוציא אדם מחזקת כשרות בעדותן הואיל שיש בהם חשש פיסול ע"ש גם הנחתי בצ"ע אם כל ב' כיתות מעידים בשוה על מקצת עדות ד"מ דיש לו חזקת אבות רק הוכחשו באכילת שנת חזקה אילו אומרים פלוני אכל ואילו אומרים פלוני אכל אי מהני עדותן לגבי חזקת אבות דהא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול ע"ש:
ז
גובה אותו ג"כ וכו' בבדק הבית כתב להדיא דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בב"ד אחד יכול לגבות השטרות זה אחר זה ולכך כתב דאין יכול להטיל עליו שבועה כלל דהא בב"ד אחד יכול לגבות ולכך השמיט המחבר הך דינא דיכול להשביע הנ"ל דס"ל דרמב"ם לא ס"ל הך שבועה אמנם הרמ"א כתבו בלשון וי"א שהוא דעת הטור והרא"ש דס"ל בב"ד זה אין יכול להוציאן זה אחר זה וס"ל ג"כ דיכול להשביען ודברים אלו במחלוקת שנויה וכל דברים אלו שנאמר בס' ב"ה הנ"ל כיון הסמ"ע מדעתו כי לא ראה ס' הנ"ל וכ"כ בס"ק ו' ע"ש ודברים נכונים המה ועיין מ"ש בתומים:
ח
וי"א דטוב וכו' שלא ישביעהו עיין תומים שכתב דהוא לדעת הרמ"א לקמן סימן ע"ה דמשביעינן על תיבה פרוצה מה שאין כן לדעת המחבר שם גם כן כאן אין משביעין:
ט
ישביעהו כו' עיין תומים דוקא בהוציא גדול הוא דהוה דררא דממון ויכול להשביעו אבל אם תבעו בקטן תחלה אין לו להשביעו רק מצי להחרים בחרם סתם ואם שרפו אף דמודה דשרפו אין לו עליו כלום כיון דאין תובעו רק בגדול סמ"ע בשם ד"מ:
י
שיש לו שני שטרות כו' לדעת זו אין יכול להוציא הגדול ולגבותו ואחר כך להוציא הקטן אצל ב"ד זה שגבה בו הגדול רק צריך לגבותו בב"ד אחר וכן כתב הסמ"ע וכה"ג ונראה דאפילו בב"ד אחר פי' דמסתמא אין הב"ד השני יודעים שהיה נגבה בב"ד הראשון אבל אם יודעים מ"ש ב"ד זה או ב"ד אחר איך נחזיק בידו גזל ואם אמרינן הואיל וכבר גבה מ"ש ב"ד זה או ב"ד אחר אך לפי זה לא ידעתי למה לא יוכל להטיל עליו שבועה שלא גבה ממנו שטר חוב הגדול בב"ד ואם יודה יפסיד וצ"ע. ועיין תומים מ"ש בשם גי"ת אם אחד לקח בכומ"ס כל שני שטרות דלית בהו דין מלוה א' וב' לוין וצ"ע. וכתב הגי"ת בב' מלוין וב' לוין אפי' שבועה לי' לי' רק דינו ככל שטרות דעלמא:
יא
זה נשבע ונוטל וכו' דכמו חנוני על פנקסו שורת הדין שישלם לכל אחד בלי שבועה רק הואיל ומשלם לחד שלא כדין צריך לישבע בנק"ח אף בדין זה הואיל והלוה משלם לאחד על שטר שעדיו פסולים צריכין לישבע וליטול זהו לפי' הרי"ף וכן נכון והסמ"ע הרכיב פירש"י והרי"ף אהדדי ואינו נכון. ועיין תומים שכתבתי דבזו אם היו ב' מלוים נותנים בכומ"ס לאחד השטר הוי כמלוה אחד על לוה אחד דאיך יוציא ממון מן לוה שלא כדין:
יב
ואפילו כתוב נאמנות כו' הטעם מבואר לקמן סימן פ"ב דאין נאמנות מועיל אלא לגבי פרעון אבל לטעון טענות להד"ם לא מועיל נאמנות:
יג
ישבע כל אחד היסת הואיל א' מהן מזויף וא"י איזהו שניהם נפטרים:
יד
יגבה מב"ח דלאו כל כמיני' לחוב בהודאתו ללוקחי וחוששין לקנוני':
טו
גובה בו כו' אפילו ממשעבדי גי"ת ואפילו בב"ד אחד סמ"ע:
טז
והוכחשו הרצון דבבירור נתברר שהם העידו שקר ולכך כתב הרמב"ם והוזמו ולהיות כי הזמה לא שכיח כתב הכחשה אבל מיירי באופן דנתברר שקרם:
יז
דנין ע"פ דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו להעיד עדות שקר גמ':
יח
אלא אם כן באו עדי שטר וכו' זהו מקורו לקמן בסימן פ"ג ושם הארכתי בזה ועיין מ"ש שם:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
ל״א
א
ש"ך ססק"א ה"ה שני עדים נ"ב הו"מ להביא ראיה מפורשת מדברי נימוקי יוסף פרק חז"ה דף קע"ה סוף ע"א וק"ל והוא בש"ס מ"א ע"ב:
ב
ש"ך ססק"א ה"ה שני עדים נ"ב הו"מ להביא ראיה מפורשת מדברי נימוקי יוסף פרק חז"ה דף קע"ה סוף ע"א וק"ל והוא בש"ס מ"א ע"ב:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ל״א
א
סעיף א' . נ"ב עיין בש"ך ס"ק א' ומ"ש ראיה מהר"ן לפשוט מה שנסתפקו חכמי בריסק וראיתי בספר גאון צבי שכתב דלפמ"ש בשם המוהרי"ק בתשובה דע"א המעיד ששחט שלא כהוגן הוא עצמו מותר לאכול משחיטתו אחר כך דאינו מוחזק לפסול עולמות בשביל כך יעו"ש א"כ אין ראי' מן הר"ן די"ל דאח"כ יכולין להעיד יחד דאינו מוכרח לפסול עולמית בשביל כך ואולי עשה תשובה. אבל הר"ן באותו מעמד שפיר פסולין ירד ע"כ תו"ד דברי הגאון צבי הנ"ל. ולדעתי צדקו דברי הש"ך דאינו דומה שוחט שהוציא טרפה מת"י לעדות דבשחיטה עיקר הפסול שלו הי' רק שמא אירע לו מכשול כיון שחשוד דאין דרכו לדקדק ולהיות מתון בדבר. אבל מ"מ אין לו דין מומר להכעיס להיות שחיטתו נבלה אפי' אם שחט כהוגן. וכנראה מלשון המוהרי"ק שם דמיירי בכה"ג דהוי עיקר החשש שמא אירע לו מכשול הא אם ידענו שלא אירע לו מכשול הוי שחיטתו כהוגן וכשרה ולכך בבה"ג דאיכא ספיקא טובא שמא עשה תשובה. ואף אם אין עושה תשובה אכתי דילמא לא אירע לו מכשול בכה"ג מותר העד לאכול משחיטתו. אבל בעדות שהתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפילו מעיד אמת פסול לעדות ואפילו עד השני היודע שהוא רשע אסור לו לצרף עמו. וכמש"כ הש"ך בטעמו בסי' ל"ד ודאי אין ספק תשובה מוציא מידי ודאי פסלניתו ואינו דומה לשחיטה דשם אם הי' יודע העד שהעיד עליו שיצא טרפה מת"י והי' רואה בעצמו ששחט כעת כהוגן הי' כשר והי' מותר בודאי. ולכך אף דלא ראה כיון דאפשר דעשה תשובה ואפשר דלא אירע לו טריפות הוי בלי ידיעה' ומקצת ידיעה ככל ידיעה. אבל בעדות אף שהשני יודע שהוא אמת אסור להצטרף עמו להעיד א"כ מכש"כ דספק תשובה לא מהני להצטרף עמו כיון דבודאי הוא פסול והיותר נראה דהם גופייהו לא נסתפקו רק לענין דבר הצריך עדות דוקא כגון לענין גיטין וקדושין וכדומה דבזה כיון דבלי עדות ודאי לא מהני אף דהענין אמת א"כ בזה ודאי ספק תשובה אינו מוציא מידי ודאי פסלותן ובזה יש לדחות ראיות האו"ת להיפך דשם הכל מיירי בדבר דלא בעי עדות רק לשקרא לברר האמת בזה ודאי יכולין להצכורף ומטעם דדומה לשחיטה דשמא עשה תשובה ושמא הענין אמת ודי אף בלי עד זה. אבל בדבר דבעי דוקא עדות בזה כיון דודאי פסול אין ספק תשובה מכשירו והש"ך מביא ראי' מן הר"ן כמו התם דהוי במעמד אחד דל"ש לומר שמא עשה תשובה אף דאם הענין אמת לא בעינן עדים בשביל ספק אחד אינן מצטרפין ה"ה נמי באחר זמן היכא דהוי צורך עדים לגוף הענין אף דהוי ספק אחד שמא עשה תשובה אין מצטרפן כנלפע"ד כעת ואין פנאי להאריך: (שם) ב' כתי עדים המכחישים זא"ז וכו'. נ"ב הנה נסתפקתי באם ראובן ושמעון נשבעו זה כנגד זה כגון בחנוני ופועלים המבואר בסי' צ"א דקיי"ל שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב אף דאחד מהם לשקר נשבע לא קיי"ל כבן ננס דאמר האיך אלו ואלו באים לידי שבועת שוא. וכן בהך דסי' ע"ב סעיף' כ"ח במלוה ולוה המכחישין זא"ז דכתב שם הסמ"ע ג"כ אף דאחד נשבע לשקר לא קי"ל כבן ננס וכו'. אם הך שני הבע"ד כגון החנוני והפועל או המלוה והלוה חתמו עצמם אח"כ יחד בשטר אחד אם נפסלו או לא. אי נימא כיון דחד מנייהו לשקרא משתבע א"כ הוי אחד מהם עד פסול ובטלה העדות. או נימא דהרי האו"ת וחכמי בריסק כתבו שבחד נגד חד כשר עדותן. ואף דג"כ בע"כ דאחד מנייהו ודאי משקר והעיד שקר וא"כ פסול ולמה יכשר כשחתמו יחד ואעפי"כ צריך לומר כיון דלא אתכחיש משנים לא מופסל. וא"כ מה לי עדות שקר מה לי שבועת שקר הרי שניהם שוים דכמו שמופסל מפסל. וא"כ אי בעדות שקר כיון שלא נתברר שקרו רק ע"י חד לא מופסל ה"ה נמי בשבועת שקר כל דלא הוכחש בבירור שנשבע לשקר עפ"י ב' רק עפ"י אחד לא נפסל וכשר השטר ודו"ק וצ"ט: בדין זה: (סעיף ג') נ"ב עיין סמ"ע דהיכי דהעד הועיל לחייב ממון אינו מועיל עוד לחייב שבועה ונ"ל ראי' לזה ממה: שאיתא בפ"ק דב"מ דף ד' דפריך מה לעדים שכן הוחזק כפרן. ולכאורה אינו מובן דאדרבא אם הוחזק כפרן ראוי יותר להתחייב ולא לפטור. והנה נראה דרש"י הרגיש בזה ופירש שלא נאמנוהו על השבועה. אך תינח להך תירוצא של התוס' בההוא רעיא דבחשוד לא שייך משואיל"מ מה"ת כיון דרוצה לישבע א"ש. אבל לאידך תירוצא דעשו תקנה לחשוד א"כ כאן דקאי על ד"ת מה פריך אדרבא אם הוחזק כפרן ראוי לחייבו שבועה וא"י לישבע ומשלם ואין לומר דכוונת הש"ס הוי מכח דיין כיון דנלמוד מפיו וע"א וא"כ אם נתחייבנו לשלם הוי יותר מפיו וע"א וראוי לומר דין. דא"כ קשה מה הקשו התוס' בההיא רעיא דנימא משואיל"מ הרי י"ל דיו. ואין לומר דעל שאר חשוד הקשו. דא"כ למה ציינו שם ולא בשבועת ובע"כ על הך דינא גופו הקש ומה הקשו הרי י"ל דיו ובע"כ דל"ש דיו רק דאם גוף הדבר שאנו רוצים ללמוד הוי להחמיר מעיקר הנדון אבל כאן עיקר הנלמוד הוי רק לחייבו שבועה ומה שישלם הוי מטעם אחר ול"ש דיו א"כ מה פריך הש"ס שהוחזק כפרן. ובע"כ מוכח הכוונה כיון דהעדים פעלו להחזיק כפרן אין להם כח לפעול עוד לחייבו שבועה משא"כ פיו וע"א אין מועילין לדבר אחר לכך מועילין לשבועה והוי ראי' לסברת הסמ"ע הנ"ל ודו"ק ואכ"מ להאריך: (מחבר סעיף ג') מלוה אחד נ"ב. ק"ל בהך דפריך הש"ע במס' ב"ק דל"ט גבי שורף שט"ח של חברו למאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא. ה"ד אי איכא עדים לחזי מאי הוי כתוב בי' לכתבו לי' שטרא אחרינא ואי ליכא עדים מנא ידעינן מאי כתוב בי' ומשני במאמינו ומ"ט לא משני כגון שהיה מתחלה שני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל דכ"א באה בפ"ע ומעידה והוה השטר של ראובן חתום מכת א' מעדים הללו ואם הי' השטר קיים היה גובה בו וזו באה בפ"ע ומעידה ועתה ששרף שמעון השטר שלו וכת השני' ראו מה הי' כתוב בו ולכך לכתוב לו שטר אחר אינן יכולין שהרי צריכין לזכור בשטרם שמכח שטר הראשון כתבו לו אחר. וא"כ אח"כ כשבא המלוה לגבות צריך לבא מכח צרוף שני הכתות מכח עדי שטר הראשון ומכח השנים שכתבו לו עתה. ובשני כתי עדים המכחישים זא"ז הרי ממ"נ אחת מהם פסולין ולא יוכל לגבות בשטר השני שכתבו לו השנים אבל להעיד על השורף שפיר מהני עדות הללו דזה בא בכלל כ"א באה בפ"ע ומעידה. דעכ"פ מעידין שעשה לו היזק גדול שהרי אם הי' שטר הראשון קיים הי' יכול לגבות בו ועתה חסרו ממון והוי כמעידין ששרף חפץ שלו ולכך מתחייב השורף לשלם בעדותן. ולתרץ הש"ס כך דרבה דאמר השורף שטר ס"ל כר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה וכו'. וצע"ג:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5