א
אין עידי ממונות צריכין דרישה וחקירה וצריך להיות עדות שלם. ובו יג סעיפים:
עידי דיני ממונות חוץ מעידי חבלות אינם צריכים דרישה וחקירה כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית אע"פ שלא כוונו החודש ולא המקום שהלוה בו ולא המנה אם היה ממטבע פלונית או ממטבע פלונית עדותן קיימת ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמתו: הגה ע"ל סי' ט"ו ועדים המעידים על דבר איסור ע' באה"ע סי' י"ז סכ"א וסי' מ"ב ס"ד אם בעי' דרישה וחקירה וסי' י"א ס"ד:
ב
אע"פ שאין עידי דיני ממונות צריכין דרישה וחקיר' אם הכחישו זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטלה ואם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד עדותן בטלה וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטלה שהרי הכחישו בדרישה אבל אם אמר הא' מנה שחור שהמעות הושחרו מחמת יושנן והשני אומר מנה לבן היה (וזה תובעו שניהם) (טור) או זה אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת (אם המקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה) (טור) אפילו אמר הא' מנה הלוהו והשני אומר ר' חייב לשלם מנה שיש בכלל ר' מנה וכן אם אמר הא' דמי חבית של יין יש לו בידו וזה אומר דמי חבית של שמן (והוא תבעו שניהם) (טור) משלם בפחות שבדמים (ר"ן בתשו' סי' מ') וכן כל כיוצא בזה (כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים שאין מכחישין זה את זה מיישבין דבריהם וכמו שנתבאר סי' כ"ט ס"א):
ג
ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא ה' עדים א' אומר ראיתי שהלוהו ק' ואחד מעיד על ר' ואחד מעיד על ש' ואחד על ת' ואחד על ת"ק אם העידו כל א' מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון בא' בניסן בשנה הראשונה והב' אומר בזמן אחר וכן כולם משלם ת"ש וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל עליו הת"ש שנשארו אבל אם העידו כולם ביום א' בהכחשה אינו משלם אלא ר' וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהמע"ה:
ד
עד שמעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זה הכחשה (עי"ל ס"ס כ"ט):
ה
מי שתבע את חבירו שיש לו בידו מאתים זהובי' בפקדון להשביחם לו והלה כופר בכל ועד אחד מעיד ששמע מפיו דהנפקד שהיו חמשים ועד אחר מעיד ששמע שהיו מאה וחמשים הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ר':
ו
בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדים המעשה כא' עדותן מצטרפת כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד האח' בפני הלוהו ביום אח' או הודה לו הרי אלו מצטרפין וכן אם אמר הא' בפני הלוהו והשני אמר בפני הודה לו או שאומר הראשון בפני הודה לו והשני אומר אחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין (וכן דיני עדות דבר איסור (מרדכי פ"ב דיבמות) (וע' באה"ע סי' י"א וסי' קמ"ג ס"י):
ז
הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו ב' מנין א' שהלוה לו בא' בשבת והמנה השני בשני בשבת אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה א' חזינן אי איכא למימר דטעי חד מנייהו בזימנא דהלואה כגון שאומר האחד בב' בחודש ואחד אומר בג' בחודש דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפי דאימור אחד מנה מסהדי ואי הוברר הדבר דבתרי מנה מסהדי הא ודאי חד מנייהו שקרן הילכך משתבע ליה שבועה דאורייתא ומפטר: הגה עד אחד העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין ועד אחד מעיד ששמעון החזיק בקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה (תשו' הרא"ש כלל נ"ט סי' א'):
ח
תבעו ר' בשטר ואמר לו פרעתיך ומביא שני עדים אחד אומר בניסן פרעו ק' והשני אומר בתשרי מצטרפין ואם נעשה השטר קודם ניסן מחזיקים בפרוע ממנה וכן אם הודה בפני אחד שפרעו מנה בניסן והודה בפני השני שפרעו מנה בתשרי או אחד מעיד שפרעו מנה והשני מעיד לפני הודה שפרעו מנה מצטרפין ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו (פי' מצד אחר הוא חייב אותם):
ט
בד"מ א"צ להעיד שני העדים כא' אלא יבא אחד בפני בית דין ושומעין דבריו היום וכשיבא העד השני לאחר זמן שומעין דבריו ומצטרפים זה לזה ומוציאי' בהם הממון:
י
וכן אם היה עד א' בכתב ועד א' בעל פה מצטרפין ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה הזה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי (וע"ל ר"ס נ"א):
יא
העיד האחד בב"ד זה והעיד השני בבית דין אחר יבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו עדותן: הגה אבל אחרים ששמעו הענין אינן יכולין להצטרף דהוי עד מפי עד (ב"י בשם מרדכי ישן פרק גט פשוט):
יב
וכן אם העידו שני העדים בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר וחזרו והעידו בב"ד ג' יבא א' מכל בית דין ויצטרפו לעשות ב"ד חדש לדון על מה ששמעו אבל דיין שהעידו שנים לפניו אינו מצטרף עם עד א' מהעדים שהעידו לפניו:
יג
צריך שיעיד כל א' על דבר שלם אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד בא להעיד על אחד שהוא גדול והעיד א' שראה לו שער א' בימינו והשני בשמאלו אינו כלום שכל אחד לא העיד אלא על קצת הסימנים אפי' העידו שנים בשער א' ושנים בשני אינו כלום שהרי כל כת לא העידו אלא על חצי דבר אבל אם העיד עד א' שראה ב' שערות בימינו ועד א' העיד שראה שתי שערות בשמאלו מצטרפין וכן כל כיוצא בזה:
יד
עדות בידיעה שלא בראייה יתבאר בסי' צ' (ס"ו וס"ז) שיש מי שאומר דהוי עדות (אין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעבידא לגלויי או לא) (רבינו יצחק בר ששת סי' קפ"א):
באר היטב חשן משפט
ל׳
א
וחקירה. אפילו אם הדיין רוצה להחמיר לדרוש ולחקור לא יעשה כן אבל בדיעבד אם חקרו הב"ד את העדים ואמרו איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטלה ועיין בתשובת ן' ל"ב ב"ג סי' כ"ה. ש"ך:
ב
כיוונו. פי' בין אם א' אומר בניסן הי' ההלוא' והב' אומר באייר והתובע תבע ב' מנין בין אמר א' בניסן והב' אמר איני יודע מצטרפין עדותן אע"פ שהתובע לא תבע רק מנה א' ונרא' דמזאת החלוק' שא' אומר איני יודע מיירי המחבר מדסתם בטענת התובע וגם הוא דומיא להמטבע והמקום דמיירי ג"כ בכה"ג. סמ"ע:
ג
כיצד. בגמרא אמרו שדרישות וחקירות הן ז' דברים ואלו הן באיזה שמטה. באיזה שנה. באיזה חדש. בכמה בחדש. באיזה יום דימי השבוע. באיזה שעה. באיזו מקום. ושאר שאלות בדיקות מיקרי והרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דריש' הוא עכ"ל הסמ"ע:
ד
שמן. אפי' לא אמר השני לא כי מקרי הכחש' דכל שמעידין סתמא אמרינן דעל זמן אחד העידו וכאילו אמר הב' אותה הלוא' שאתה אומר דיין הית' אני אומר דשמן. ואם אחד העיד על חבית יין בניסן והב' על שמן באייר והוא תבע שניהן חייב ליתן הפחות כשלא אמר לא כי ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מן א' אומר מנה בניסן והב' אמר לא כי אלא באייר דעדותן בשוה אמנה אפ"ה עדותן בטלה כ"ש בא' אומר יין וא' שמן דאין עדותן שוה. סמ"ע:
ה
בטלה. ואפילו שבועה נגד העד א"צ ואע"ג דזה תובעו שניהם מ"מ כיון דמיחשב הכחש' בדריש' עדותן בטלה לגמרי. סמ"ע:
ו
שניהם. דאלו לא תבע שניהן אז עד הא' מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י צירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים זא"ז כיון דאינו אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דיש בכלל מאתים מנה ודעת הנ"י דבאחד אמר מנה שחור ואחד מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נרא' פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' מאתים ג"כ א"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידין בפירוש על זמני' מתחלפים ודלא כע"ש דמחלק בזה עכ"ל הסמ"ע ועיין ב"ח מ"ש בזה וצ"ע. ש"ך:
ז
וישבע. בטור מפרש מילתא בטעמא כיון דקי"ל דבד"מ א"צ שיראו המעשה כאחד אלא אפילו מעידין בהדיא כ"א על הלוא' בפ"ע אם זה תובע לשניהן מצטרפין העדים ה"נ שהעידו כ"א אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך כל העדים מצטרפין והוי כאילו יש ב' עדים על ת"ש וישאר עוד אחד לחייבו שבועה אבל אי לא הי' נשאר עד לא הוה חייב שבועה דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד לידי שבועה סמ"ע:
ח
בהכחשה. הא דכתב כאן בהכחש' ולא בבבא שאח"ז בהעידו סתם י"ל דקמ"ל רבותא דאפילו אמר השני לא כי ויש לפנינו הכחש' מפורסמת אפ"ה משלם ר' ומ"ש אח"ז וכן אם העידו סתם כו' ג"כ רבותא קמ"ל דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וגם לא אמרו לא כי מ"מ אינו משלם יותר מר' עכ"ל הסמ"ע אבל ק"ק במ"ש דאפילו אמר לא כי אפ"ה משלם ר' וע"כ דס"ל דזה מקרי הכחשה בבדיקות דאל"כ הי' פטור מכולם ואפי' שבועה לא הי' צריך כמש"ל ס"ק ה' וא"כ קשה דהא כ' המחבר בס"ב אם א' אומר בניסן והב' אומר לא כי דעדותן בטלה דהוי הכחש' בחקירות ואפשר דס"ל לחלק דהתם מאחר שמעידין כולם על סך א' ומוכחשים בזמן לכך בטלה עדותן משא"כ כאן דכל א' מעיד על סך אחר אפשר ששניהם אמת וק"ל:
ט
כפרן. ז"ל הרא"ש דלדברי שניהם יש בידו נ' זהו' ומחויב שבועה על השאר דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם כל התביע' ואע"ג דגם הכופר בפקדון אינו נעשה חשוד עד שיעידו עדים שראו אותו בידו בשעה שכפר דאל"כ יכול להשתמט ולומר דלא ידע אז היכן הניח וכו' שאני הכא שהפקידו בידו מעות ואף דניתנו לו להוציאם ולהשביחם מ"מ ה"ל לטעון כן שהוציאם לטובת המפקיד ולא לכפור עכ"ל הסמ"ע:
י
ומשלם. בכאן אין שייך לומר איך העדים שע"י צירוף יחייבו ממון ושבוע' כמ"ש בס"ג דשאני התם דכ"א מעיד על הלוא' מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפים זה נ' וזה ק"נ מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מקרי עדות ע"י צירוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך דבאמת לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף ע"כ צ"ע לדינא דנ"מ אם התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שאומר אני תובעו מה שיעידו העדים כמש"ל סי' ע"ה סכ"ג דאז לא מצי להשביעו מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו אם כבר נצטרף לממון ואילו להטור לא הי' צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב (ולענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דבשלמ' לעיל גבי הלואה אמרינן ממ"נ אם משביעין אותו בשביל שמכחיש את העד תו לא שייך לצרף העד לחייבו לשלם אבל כאן לא שייך זה דהא מחויב לשלם מחמת שהוחזק כפרן ואינו נשבע להכחיש העד (וכעין זה מתרץ הט"ז ע"ש) וכתב הש"ך דמדין שבועה לא איירי כאן וסמך על מ"ש סי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וע"ש):
יא
כאחד. פירוש אלא כ"א ראה המעשה או שמע ההודא' מה שלא ראה או לא שמע השני מ"מ כיון דלכ"א חייב לו מנה מצטרפי ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אלא זה ראה מבית שלו כו' נקרא בל' הש"ס עדות מיוחדת וכ"ש דמצטרפין. סמ"ע:
יב
ועיין. עיין בתשובת מ"ב סי' נ"א ובתשובת ר"א ששון סי' י"ז:
יג
כשתבע. דוקא כשמעידין שניהם על הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל אם מעידין על הודאה או אפילו א' מעיד על הלואה וא' על הודאה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דהודה לו בפני עד הב' על מה שכבר הלוה לו ואפילו אם זמן הודאה הוא קודם לזמן הלואה אמרינן דלא נזדמן לו להלוות באותו יום והודה על שהבטיחו להלוות לו אח"כ. סמ"ע:
יד
בשני בשבת. נרא' דה"ה אם תבעו סתם בשני מנים ואומר ששכח אימת הלוהו אם ביחד או זא"ז ג"כ אינו הכחשה וכ' הב"י ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ור"ל עד הב' אומר אברר דברי כל זמן שאינו מברר הראשון נאמן וע"ל סי' ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ול"נ דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אברר דברי והב' אינו רוצה ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהרי לא נאמר דין זה אלא באיסורין משום דע"א נאמן רק אם אחר מכחישו אינו נאמן לכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר אבל בממון לא שמענו זה מעולם וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ בזה צ"ע עכ"ל:
טו
הוברר. כגון שמחולקים בשני ימים או שהוא אחר חצי החודש וכן אם א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה א' הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. סמ"ע:
טז
מצטרפין. אבל אם עד א' אומר בפני ובפני פלו' שמת נתן לפלוני בניסן וא' אומר בפני ובפני עד שמת נתן בתשרי הוי כשני שטרות על ענין א' כמש"ל בסי' ר"מ ואז ביטל שני לראשון ואף על הב' ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה וכך הוא אמת לדינא ודלא כהב"י סמ"ע:
יז
קודם. כתב הסמ"ע נרא' דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והלה הביא עדים שפרעו ביום ב' דניסן אמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון ביום שאחריו דיד בעה"ש על התחתונ':
יח
הודה. ואם זמן העד האומר שהודה הוא לפני הזמן שאומר עד הב' שראה שפרעו אין מצטרפין דדוקא בעידי הלוא' מצטרפין משום דעבד לוה כו' ואמרי' שמא המלוה ביקש שיודה לו קודם שילוה מחשש שלא יזדמנו לו עדים אח"כ משא"כ בהודאת פרעון אין דרך המלוה להודות שנפרע כ"ז שלא פרעו רק כשיפרענו יחזיר לו שטרו. סמ"ע:
יט
סיטראי. פירוש בין שאומר שקיבל המעות על חוב אחר שנתחייב לו בעל פה או חוב בשטר והחזיר השטר וצ"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לומר שעל אותו חוב קבל ובפרישה כתבתי דנרא' דאפילו בכה"ג אינו נאמן וע"ש עכ"ל הסמ"ע:
כ
מצטרפין. ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפ"ע ולומר להד"ם דהרי יש ב' עדים נגדו ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגתא כמ"ש בסי' נ"א ס"ב. סמ"ע:
כא
ב"ד. דוקא כל הב"ד אבל מקצת מב"ד זה ומקצת מהשני אין מצטרפין להעשות ב"ד חדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא א' מהעדים בכל ב"ד ה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:
כב
ששמעו. פי' אפי' שמעו לב' עדים שהעידו בב"ד א' ונחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותן שקבלו עכ"ל הסמ"ע:
כג
לפניו. וה"ה דאינו מצטרף עם עד א' שראה המעש' ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר ואורחא דמילתא נקט. סמ"ע:
כד
חצי. ולא דמי לעידי חזקה שאם ב' עדים העידו על שנה א' וב' על השניה וב' על השלישית דמצטרפין כמש"ל ס"ס ל"ח וס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת כל מה דאפשר להם להעיד באותה שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה עכ"ל הסמ"ע:
כה
לגלויי. נ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידא לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד אחד משום כך ועיין באה"ע סי' י"ז סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
א) ברייתא סנהדרין דף ל"ב ע"א וכדא"ר חנינא דבר תורה וכו' שם
ב
ב) ל' טור וכן כ' הרא"ש בפסקיו ממסקנת הגמ' בב"ק דף כ"ד ע"ב דבחבלות לא עבדינן שליחותייהו
ג
ג) כתירוצא דרב פפא שם בסנהדרין
ד
ד) ל' רמב"ם בפ"ג מה' עדות ממימרא דרב יהודה עדות מוכחשת וכו' כשירה בדיני ממונות שם ד' ל' ע"ב משמע הא אם הוכחשו בחקירו' ודרישות פסול' ומפורשי' שם במשנה ד' מ' ע"א
ה
ה) מעובדא קמיה דרבי אמי וכו' שם דף ל"א ע"א כנהרדעי שם וכרשב"א דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה וכו' שם וידוע דהל' כב"ה
ו
ו) הרב ב"י תפס ל' הרמב"ם דא"צ לתבוע שתיהן וכ"כ בשם ר' ירוחם כיון דאחד מנה מסהדי אע"ג דהאי אמר שחור והאי קאמר לבן אין דרך לדקדק בכך וה"ל הכחשה בבדיקות וכשרה וכדין זה אמר אכלה חטים וז"א אכלה שעורי' דמצטרפי ב"ב דף נ"ו ע"ב וכ"כ הנ"י וה"ה בדמי חבית יין וכו' דטעו אינשי:
ז
ז) מימרא דר' חנינא מעשה לפני רבי וכו'
ח
פי' עלייה הבולטת לר"ה ובני ר"ה עוברים תחתי'
ט
ח) וכן הסכמת הפוסקי' דאל"כ הוי מוכחשים בחקירה ועדותן בגולה
י
ט) כב"ה ואליבא דר"ש בן אלעזר שם
יא
י) מעובדא קמיה דר' אמי שם
יב
כ) עי' במ"ש סעיף קטן ו'
יג
ל) טור וכ"כ בה"ת בשער י' בשם תשובת שאלה להרמב"ן:
יד
פי' שמצרפים עד של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב על פיהם ת' ואח"כ נצרף הק' שנשאר מן הת"ק עם הק' של העד של הש' ויתחייב בק' הרי ת"ק ואחר כך נצרף ר' של העד הב' עם ר' שנשארו מהעד של הש' ויהיה בין הכל ת"ש והעד של הק' אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה וכו'
טו
מ) תשו' הרא"ש כ' נ"ט סי' שלא א' מס"ג
טז
נ) שם בסוף כ' צ"ד מס"ד:
יז
ס) ופי' שם כיון היה חפץ מבורר אלא מעות או שוה כסף הוי כאילו העידו העדים שהוא בביתו וכמימרא דרב ששת ב"ק דף ק"ה ע"ב וכדמוקי לה שם בגמ'
יח
ע) ברייתא סנה' דף ל' ע"א וכדרב יהושע בן קרחה דאפסיקא הלכתא כוותיה שם ע"ב:
יט
פ) כדאמרי נהרדעי שם ע"ב
כ
פי' ואין זה מקרי הכחשה דאפשר שהודה לו אמה שהבטיחו להלות לו וליכא הכחשה ומכל שכן דעדות מיוחדת דהיינו שזה ראה מבית שלו וזה ראה מבית שלו דמצטרפין והוא פשוט בגמ' דמכות דף ו' ע"ב וכ"כ הסמ"ע:
כא
צ) טור בשם הרמ"ה
כב
ק) ממשנה סנהדרין דף מ' ע"א
כג
ר) והיינו עד חצי החדש דכל שאחר חצי החדש כבר ידעו הבריות שנתעבר החדש כדמפרש רב אחא בר חנינא שם דף מ"א ע"ב
כד
ש) וכמ"ש הרא"ש כיון שהם ב' דברים ואין אחד מכחיש את חבירו ולדברי המלוה א' מהם אומר אמת ומחייב שבועה:
כה
ת) שם בשם בה"ת בשער ס"ו ☜ואם הלוה בעצמו אומר שלא פרעו אלא מנה אחד אין מצטרפים וישבע המלוה ש"ד כנגד העד וכ"כ הסמ"ע
כו
פי' לאפוקי היכא שמעיד שפרעו קודם עשיית השטר:
כז
א) ברייתא סנה' דף ל' ע"א וכרבי נתן הסכמת הפוסקי' מדאמרינן שם דמודה ליה ריב"ק ועוד דר' נתן דיינא הוא וכו'
כח
ב) ל' הרמב"ם בפ"י מהל' עדות מעובדא דאמימ' בב"ב דף קס"ה ע"א וכ"פ הפוסקים
כט
ג) וכתב הכ"מ שם שמשמע מדבריו דלא הוי מלוה בשטר לטרוף מלקוחות אף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד כיון שלא הקנה אלא בפני עד אחד דלא כמו שכ' הטור בשם רבינו בסי' כ"א:
ל
ד) מדשלח להו ר' ירמיהו וכו' אליבא דרבי נתן שם בב"ב:
לא
ה) ג"ז שם
לב
פי' כגון שהלכו להם ב' מכל ב"ד וב"ד למ"ה ולא נשאר מכל ב"ד אלא א'
לג
ו) מסקנת הגמרא וכרבא כתובות דף כ"א ע"א
לד
פי' שיש עד בהלואה זו ודיין א' מעיד שבמושב ב"ד של ג' שהיה הוא אחד מהן העידו ב' עדים על הלואה זו אינן מצטרפין כדמפרש טעמא שם בגמרא דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו':
לה
ז) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם מהא דאמרי' ורבנן האי דבר ולא חצי דבר וכו' ב"ק דף ע"ו ע"ב ובכמה דוכתי
לו
ח) כן פירש רבינו מ"ש שם אחד בגבה וכו' וכן פסק הרמב"ם שם
לז
ט) פשוט שם דהא חצי דבר (שער אחד) חצי עדות הוא (עד אחד יש לשער)
לח
י) שם
לט
כ) וכ' הב"י ודוקא לענין עדות דיני ממונות או מקח וממכר אבל לענין גיטין וקידושין בדיני נפשות שייכי וה"ל עדות מיוחדת ופסולה לדיני נפשות כדאיתא במכות דף ו' ע"ב:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
חוץ מחבלות. ערא"ש ריש סנה':
(ליקוט) חוץ מעידי חבלות ע' ריש סנה' ב' ב' ובדין הוא כו' ומשמע דגזילות וחבלות דבעינן מומחין בעינן דרישה וחקירה וכ"כ בתוס' שם ד"ה שלא ועי"ל כו' וא"ת והא כו' ותי' הרא"ש שם דסמכינן אמסקנא דפ' החובל דמילתא דשכיחא כו' וא"כ ה"ה לגזילות רק חבלות ע"ש וכ"כ לעיל סי' א' ס"ג ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) חוץ מעידי כו' אבל גזילות לא כמסקנא דב"ק פ' החובל שלא הזכיר רק חבלות וערא"ש (ע"כ):
(ליקוט) חוץ מחבלות ואף גזילות כמסקנא דרפ"ח דב"ק. הרא"ש ריש סנה' וכ"כ רש"י י"ג ב' ד"ה למודן כו' וה"ה לענין דו"ח כמ"ש תוס' ג' א' ד"ה שלא יועיל כו': (ע"כ)
ב
אע"פ. ר"ל שאין יודעין:
ג
החדש. כולל כל ששה החקירות התלויין בזמן:
ד
ולא המקום. החקירה הז':
ה
ולא המנה. זהו דרישה כמ"ש בס"ב והוא מ"ש במתנ' דסנה' מ"א מכירין אתם כו' וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב דלא כרש"י שם:
ו
כיצד אחד. כולל כל החקירות ודרישות באלו ג' כנ"ל:
ז
לא כי. דוקא הלא"ה לא. שם ל"ב:
(ליקוט) לא כי אלא כו'. דוקא לא כי אבל בסתמא כשרין דקי"ל כריב"ק כמש"ל וה"ה במקום דמסתמא על זמנים מיוחדים מעידין משא"כ במוכחשין בגוף הדבר דסתמא כמכחישין וראיה ממש"ש נהרדעי כו' כמאן כריב"ק אימור כו' וכי האיך ס"ד לומר דריב"ק אף במכחיש א"כ אמאי א"ר יהודה בבדיקות אף בחקירות נמי אלא בסתם איירי רב יהודה וכיון דבגוף הדבר סתם הוי כמכחיש ואמר כמאן כריב"ק דהתם נמי בסתם כשר אימור דאריב"ק כו' דהתם הוי סתם כאין מכחישין והשתא ניחא לס"ד דמש"ה קא' בבדיקות דאף דכאן הוי כמכחיש אפ"ה כשר (ע"כ):
ח
הא' בירושלים. כ"מ שם ל"א א':
ט
וכן אם אמר. בכ"ז אפי' תובעו שניהם כיון שהוכחשו בדו"ח:
י
של שמן. אפי' לא אמר לא כי ועסמ"ע וכ"מ שם בגמ':
(ליקוט) וכן אם אמר הא' חבית כו'. אע"ג דלא אמר לא כי דסתמא בזמן א' מסהדי וכמ"ש בס"ג וכן אם העידי סתם כו' משא"כ בזמן דסתמא לא מכחשי אהדדי וכמ"ש שם נהרדעי אמרי אפי' הלואות כו' ושם אימור דאריב"ק היכא דלא מכחשי כו' ומשמע אפי' בסתמא ושם חבית של שמן מ' אפי' בסתמא הוי הכחשה וכן מקום סתמא הוי כמו זמן סתמא (ע"כ):
יא
שהמעו' הושחרו. כן מ' שם מרש"י ועב"י. ור"ל דאל"כ ה"ל הכחשה בדרישה:
יב
וזה תובעו. דאל"כ אין כאן אלא ע"א וכמ"ש בס"ז:
(ליקוט) וזה תובעו שניהם. טור ולמד מדברי רמ"ה וכמ"ש בס"ז אבל צ"ע דהא כאן אמנה אחד קא מסהדי וכאן הטעם משום דטעי אינשי וכמ"ש בפ"ג דב"ב בין חטי כו' ועבה"ג (ע"כ):
(ליקוט) וזה תובעו שניהם. וכ"מ ברש"י שם ד"ה וצירף כו' כריב"ק כו' כדר"י וריב"ק ל"פ עם ת"ק אלא במקום שתובעו שניהם כמ"ש בס"ז אבל אם אומר טעמו של רב יהודה משום דטעי בין מנה שחור ללבן ל"ש בדריב"ק דאפשר שאף ת"ק מודה וכפי' שם בדיוטא ג"כ לאו משום טעותא אלא משום הזמה כמו בא"י בד"נ כמש"ש מ"א ב' וה"ה בהכחשה בד"מ וז"ש הטור והג"ה אם המקומות כו' אבל ריב"ש מפ' שם ג"כ משום דבין דיוטא כו' לא דכירי אינשי והכל משום טעות ולכן א"צ תבע שניהם וכמ"ש בס"ז חזינן כו' וזה דעת ש"ע שהשמיט אלו ב' הגהות (ע"כ):
(ליקוט) וזה תובעו כו'. ורי"ו חולק ע"ז וכ"ד המחבר ועב"י ובה"ג (ע"כ):
יג
אם המקומות. כנ"ל:
יד
(ליקוט) והוא תבעו כו'. וכן בדיוטא כו' לפי שיטתו כנ"ל (ע"כ):
טו
ראובן. שם ל"ב:
טז
ויגלגל. הלא"ה אינו נשבע כיון שנצטרפו עד לעד. כתובות פ"ח היכי סמיך כו' ומתו' קו' תוס' דשם ד"ה היכי. דאם נצרף לא תשבע:
(ליקוט) ויגלגל כו'. צ"ע הלא"ה משתבע משום דר' חייא קמייתא וכמ"ש בס"ה ועש"ך (ע"כ):
יז
(ליקוט) אבל אם העידו כו' שם ל"א א' לא נחלקו ב"ש וב"ה כו' (ע"כ):
(ליקוט) אבל אם כו'. כמש"ש אימור דאריב"ק כו' (ע"כ):
יח
אינו משלם אלא. שבועות מ"ב א' וע"א בהכחשה אינו כלום. שבועות מ"ח א'. יבמות פט"ז סוטה פ"ו ופ"ט:
יט
וכן אם. סנה' ל"ב הודאה אחר הודאה נמי אמנה כו' ושם ל"א א' חבית כו':
(ליקוט) וכן אם כו'. י"ל דהא בס"א בהגה כ' כ"מ שנוכל כו' ובס"ז חזינן כו' וכן הקשה ט"ז ונ"ל דאין תולין ומיישבין אלא בדבר המצוי וכמ"ש בס"א דבהכחישו בזמן צ"ל לא כי אבל בסתם אמרי' דאין מכחישין זא"ז ובחבית יין ושמן אפי' בסתם דנין כמכחישין וכמו שמוכח מגמ' שם דאמר אימור כו' והטעם דכל בשני זמנים הדבר מצוי ששני הלואות נינהו אבל בחבית כו' הדבר שקול ולכן דנין להקל וז"ש שם מ"ש הלואה אחר כו' הודאה אחר הודאה נמי כו' וערש"י שם ד"ה הודאה אחר כו' דשמא כו' וז"ש בפסחים י"ב א' ומה אלו דייקינן כו' אלא כו' ואפ"ה תלינן דטעו ולא אמרי' דלא טעו אלא שמכחישין והטעם דהטעות מצויה משא"כ בפי' דבריהם בתחלת שעה או בסופה הדבר שקול והס' שכ' דברוב תלינן אבל בשקול לא גמ' ערוכה היא בסנה' ס"ט א' א"ל ובד"נ לא אזלי' כו' נימא הני דוקא כו' ורובא דאינשי כו' הא שקול לא ובזה מתי' קו' תוס' שם מ"א ב' ד"ה שזה כו' ובלא"ה דברי תוס' שם צ"ע דאכתי א' אומר בשתי שעות וא' אומר בשלשה מא"ל וצ"ל דתוס' ס"ל לטעות בעיבורו של חדש רחוק אם לא דכוונו באיזה יום ע"ש (ע"כ):
כ
הוחזק כפרן. ר"ל חשוד מדין כופר בפקדון. ב"מ ה' ח' וא"צ כאן למ"ש שם ע"ב כגון דאתי סהדי כו' כיון שאין כאן חפץ מבורר רק שוה כסף. תשו' הרח"ש:
כא
לאותו ממון. ל"ד:
כב
ומשלם. ע"י שבועות תובע:
(ליקוט) הוחזק כפרן כו' ומשלם ק"ק ע"י שבועת שכנגדו כמ"ש בריש ב"מ גבי ההוא רעיא (ע"כ):
כג
וכן דיני עדות. ירו' ריש פ"א דסוטה:
(ליקוט) וכן כו'. ירו' ריש סוטה נסתרה בעד אחד בשחרית ובע"א בין הערביים זה היה מעשה ושאל ר"א בן תדאי לחכמים אם זה ייחוד ואמרו אין מקבלין עדות אא"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפי' ראו שניהם זא"ז וקי"ל כריב"ק כנ"ל (ע"כ):
(ליקוט) וכן דיני כו'. עמ"ש בא"ע סי"א סס"א בהג"ה (ע"כ):
כד
(ליקוט) הא כו' כנ"ל אימור דאריב"ק כו' וכ"ש שהבע"ד מכחישו דהודאת בע"ד כמאה עדים ועב"ב קכ"ח ב' (ע"כ):
(ליקוט) הא דהלואה כו'. כן ל' הרא"ש בשם הרמ"ה שם וכ"כ בנ"י שם דוקא בהלואה אחר הלואה והודאה דלא כהטור שלא חילק (ע"כ):
כה
(ליקוט) הא ודאי חד כו'. עפ"ג דב"ב ל"ב תוס' ד"ה עביד כו' (ע"כ):
כו
(ליקוט) דהוי כהודאה כו' משום שאינו תובעו אלא אחד ועסמ"ע ס"ק כ"א וכמ"ש בגמ' לרב הודאה כו' (ע"כ):
כז
(ליקוט) ולא יוכל המלוה. כתובות פ"ה א' שבועות מ"ב א' (ע"כ):
(ליקוט) ולא יוכל כו'. ע"ל סי' כ"ח סס"ב בהג"ה (ע"כ):
כח
(ליקוט) בד"מ כו'. שם לזה הוצרכתי כו' וכיון דקי"ל כריב"ק כ"ש כה"ג (ע"כ):
כט
(ליקוט) ואם אמר כו'. ער"ס כ"א (ע"כ):
ל
אבל אחרים. ב"ב מ"ם א' קיום שטרות כו' וע"ש רשב"ם ותוס' ד"ה קיום:
(ליקוט) אבל אחרים כו'. שלכן קיום שטרות בג' כמ"ש רשב"ם בב"ב מ"ם א' ותוס' בכתובות כ"א ב' ד"ה וש"מ כו' (ע"כ):
לא
(ליקוט) כיצד באו כו'. ב"ק ע' ב' ב"ב כ"ו ב' סנהדרין ל' ב' (ע"כ):
לב
(ליקוט) אפילו העידו שנים כו'. ב"ק שם ב"ב שם (ע"כ):
לג
(ליקוט) אבל אם העיד כו'. שהוא דבר שלם וכריב"ק כנ"ל (ע"כ):
(ליקוט) אבל אם כו'. סנהדרין שם (ע"כ):
לד
עדות בידיעה שבועות ל"ג ב':
לה
בסי' צ'. ס"ו ע"ש:
לו
אין חילוק. דע"א נאמן באשה דהקילו בה משום דעבידא לגלויי כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מ"ה גרושין סל"ג וכמ"ש ביבמות קי"ו ב' ואע"ג דשם איבעיא להו פי' בשם תוס' דאיבעיא להו איזה טעם עיקר ומ"מ ודאי עביד לאיגלויי. ואמרו שם קיז א' שאין האחין כו' ובכתובות ק"ז א' כששמעה בו שמת בע"א כו' בניו כו' וא"ל דמיירי בקול בעלמא דא"כ אפי' בב' עדים ועריב"ש:
(ליקוט) אין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבדבר איסור ע"א נאמן במילתא דעבידא לגלויי כמ"ש בפ"ב דר"ה כ"ב ב' כאן אין חילוק מדאיבעיא להו ביבמות קט"ז ב' ולא פשיט ממתני' שאין האחים נכנסין על פיה (ע"כ):
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
(נה"מ סק"א) והוזמו נפסלין למפרע. נ"ב צריך עיון ולפי המבואר בתוס' ב"ב דף ע"א ע"א ד"ה שהעידו בב"א כו' אף כשהוזמו עדים אינם נפסלין למפרע רק מכלות כדי דיבור לעדות ובתכ"ד כיון שאז בידם לחזור מעדותם לא מפסלי וכ"ש דלא מפסלי העדים רק מאחר גמר דו"ח דהא קודם דו"ח עדיין בידם לחזו מעדותן כדאית' בתוספת' עד שלא נחקר' עדותן. דכמדומ' שליסוד התחלו' ספיקתו מתנגד דברי הר"ן בתשו' סי' ל"ד יעוין שם:
ב
(נה"מ ס"ק ג') ולענד"נ הטעם כו' כמבואר בחדושי הר"ן. נ"ב יעוין בנ"י. אבל מדברי חדושי הר"ן שגבי מנה ומאתים לא אמרינן דטעה רק לכך מחייבין מנה משום דבכלל מאתים מנה הרי ליכא הכחשה במנה אחת שמחייבין וההכחשה שעל מנה שניה אינה מבטלת את העדות שעל מנה א' שאין בה הכחשה כלל ויעו"ש מה שמאריך להסביר לחלק בין הכחשת העדים במנה שני' שאינה מבטלת חיוב מנה אחת ובין הכחשת בע"ד והעד כשהתובע מודה שלא הלוה רק מנה אף מנה אינו נוטל:
ג
(נה"מ ס"ק ג') בלא"ה קשה להבין כמ"ש הסמ"ע כו'. נ"ב יעו' בר"ן לאלפסי בשבועות ריש פרק כל הנשבעין ובבעה"ת שער ח' ח"א דין ב':
ד
(נה"מ ס"ק ד') והטעם כתבו כיון דקידושין לא נגמר כו'. נ"ב בר"ן ס"פ מי שאחזו המובא בב"י בסי' זה איתא בזה"ל לגבי אישות דשייך כדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל. וע' בב"ש סי' קל"ג סק"א דמסיק בצ"ע למה הוצרך הר"ן לטעם זה דכדיני נפשות דמיא ת"ל דביחוד החשש הוא משום קידושין משום הכי בעינן שיהיו העדים ביחד. ויש להוסיף על דבריו כיון דקידושין בע"א לאו כלום הוא אף שהיחוד הראשון היה לשם קידושין נשארה פנויה כיון שלא הי' אלא בפני ע"א ולאו שמיה קידושין ולא חזי לאצטרופי שיהיה שם קידושין מחמת שנתייחדה אחר כך עוד בפני ע"א. ועוד דהרי יחוד הראשון שהיה רק בפני ע"א לא היה ראוי לביאה לשם קידושין ממילא אין ביחוד כזה שם לתא דקידושין. ובירושלמי פ' מי שאחזו הלכה ד' איתא בזה"ל א' בשחרית ואחד בין הערבים כו' ואמרו אין זה ייחוד עכ"ל. ונראה שכוונתו כמו שכתבתי. ומ"מ יש לכאורה נפקותא בטעמו של הר"ן במקדש לפני ע"א שחרית בכסף או בשטר שלא יחולו הקידושין אלא לאחר שלשים יום ושוב קדשה גם בערב לפני ע"א ולטעם הר"ן גם בזה לא הוי קידושין משא"כ לפי ב' טעמים שכתבתי. ובפרט דהירו' מיירי שם לענין גט ישן והיינו שלא אמר להדיא שמייחד לשם קידושין רק מצד חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אנו דנין שהיתה בעילתו לשם קידושין. והיכא דלא היה שחרית רק ע"א כשנתייחד לסתם לא שייך חזקה דא"א עבב"ז דהא אף כשמתכוין לשם קידושין גם כן בעילת זנות הוא כיון שאין היחוד אלא בפני ע"א גם בחדושי הרשב"א למסכת קידושין דף פ' ע"ב ד"ה אלא מתני' בשראוה שנבעלה מבואר כדברי הב"י ע"ש. שוב מצאתי בשו"ת השא"ר הנדפס בספר שו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' מ"ב שמפלפל הרבה בדברי הר"ן הנ"ל:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳:א׳
א
שהדין מרומה. עיין בריב"ש שכתב דנהי דבעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות בדין מרומה מכל מקום אינו כדיני נפשו' ממש שנפסול עדותן כשיאמרא"י על הדרישה וחקירה וכ"כ רמ"א בסעי' ט"ו אבל בתשובת מוהר"ר בצלאל סימן ה' כתב דדין מרומה בדיני ממונות הוי כד"נ ממש וכל שלא נעשה בדרישה וחקירה היטב עדותן בטילה הובא בכנסת הגדולה וניחא בזה ליישב דברי רש"י בפ"ד אחין דף ל"א מפני מה לא תיקנו זמן בקידישין דהיכי נעבד נינחה גבי דידה מחקה לה אי הכי גירושין נמי נימא הכי ומשני התם להצלה דידה קא אחי וכתב רש"י ואי מחק' קטלינין לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש והקשו בתוספות מסוגיא דפ"ב דגיטין דף י"ז גזיי' לזמן ויהיב נהלי' מאי הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא. זמן קטלינין לה: ונראה דרש"י כתב שם ז"ל לרמאי לא חיישינן לרמאות כזה ניכר ונגלה לא עבידי אינשי דעבדי ולא חשו רבנן להכי עיין שם ויש לנו לומר דכיון דהוא רמאו' קטלינן לה דהא כתב בנימוקי פ' אד"מ וז"ל אבל היכא דליכא ספק רמאו' לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן הכא כאן בדין שאינו מרומה ואף על גב דמדאורייתא בעינן כד"נ דכתיב משפט א' רבנן הוא דתיקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן גט דמכשרין אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי דו"ח משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ולהכי א"ש דלרמאי ל"ח דהא בדין מרומה הדרא לד"ת אם כן ממילא קטלינין לה דהא גט שאין בו זמן ליכא דו"ח וכמ"ש בנימוקי בדין מרומה אפילו בד"מ דו"ח ואם כן ממילא קטלינין לה כיון שהיא רמאות והיינו דקאמר בש"ס לרמאי לא חיישינן כיון דודאי רמאות הוא ממילא איפסל אין בו זמן ודו"ק:
ל׳:ב׳
א
דבר איסור. הנה בעדות גיטין וקידושין מבואר בשלחן ערוך אבן העזר סימן י"ז וסימן מ"ב דא"צ דו"ח אבל מהורש"ל כתב בשם אגודה בתשובה סימן ל"ג דעדי גיטין וקידושין צריך דו"ח ועוד דעת כמה פוסקים דס"ל הכי והובא בכנסת הגדולה וקשה לשטתם הא דאמרינן בפ"ב דגיטין מפני מה תיקנו זמן בגיטין דהא ודאי צריך זמן דאם אין זמן אין דו"ח דהוא באיזה יום ועוד אפילו בגיטין כשר אם כתב בו שבוע ואף על גב דאין בו זמן של חודש ושל יום השבוע דהוא משבע חקירות ועוד דבקידושין ליכא זמן כלל וכדאי' בפ"ד אחין ואמאי הא בעינן דרישה וחקירה ועמ"ש בסק"א בשם הנימוקי וכבר הקשה הפני יהושע בהאי דפ"ב דגיטין בחידושיו שם: ונראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק היו בודקין דהיכא דבאו עדים לפני בית דין והעידו היום לוה פ' מנה מפ' תו לא צריך למיבדק באיזה שבוע ובאיזו שנה ובאיזו חודש כיון שאומרים היום ועיין שם ואם כן כיון דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכאלו העידו אז בפני בית דין בשעה זו גירש פ' את אשתו ואם כן הרי נחקרה כל החקירות כיון דאמרו בשעה זו ואף על גב דהשתא כשבא לפנינו הגט לא ידעינן באיזו יום ובאיזו שנה מכל מקום כיון דאלו היה ידוע שאלו העדים כבר נחקרה עדותן בבית דין באיזו שעה אף על גב דהשתא לא ידעינן כיון דכבר נחקרה עדותן בהכשר עדותן קיימח ואם כן הוא הדין בעדות שבשטר כבר נחקר' עדותן באיזו שעה ובאיזה שנה כיון דאמרו בשעה זו בשעה שחתמו תו לא צריך והנימוקי דהוכיח מגט שאין בו זמן דאין צריך דרישה וחקירה נראה דס"ל כשיטה שהביא שם בר"ן בחידושיו דאפילו אומר היום צ"ל כל החקירות באיזו שנה ובאיזו שבוע ואם כן שפיר מוכח דא"צ דרישה וחקירה ועיין במאור פ' היו בודקין אבל לפי מ"ש הר"ן דאם אומר היום אין צריך דרישה וחקירה ואם כן עדות שבשטר נעשה כאומר בשעה זו וכמ"ש אבל עדות בע"פ צריך דרישה וחקירה ודו"ק ☜והא דפריך בפ' אד"מ ואי ס"ד דלא בעי דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נראה דרש"י כתב שם מאוחרין שהלואה היה בניסן והם איחרו לכותבו עד אייר ועיין שם ואם כן כיון בשעה שחתמו ה"ל כמעידין ראובן לוה משמעון זה ימים רבים ולא העידו באיזו שעה ובאיזו יום והוא ודאי בלא דרישה וחקירה כיון דמעידין על מעשה אשר כבר נעשה אבל גיטין וקידושין העדות שלהם על המעש' אשר נעש' בשעה שחתמו דהא באותו שעה הוא הזמן ואם כן היינו חקירתן דאמרי בשעה זו וכמ"ש ובנימוקי יוסף ר"פ אד"מ נטה מדרך רש"י ופי' מאוחרין אמאי כשרין היינו בכתיבתן אחרו את הזמן ועיין שם ולפי מ"ש דברי רש"י בדקדוק הוא דשטר שנחתם בו ביום אפילו בלא זמן היינו חקירת באותו שעה וכן באיחרו זמן על אחר כמה ימים מכל מקום כיון דהעידו על שעת חתימתן מה בכך שאחרו הזמן הא חקירתן והגדתן על שעה שחתמו ולכן כתב רש"י מאוחרין שאחר הלואה והוי עדותן בהלואה הקודמת ולא אמרו באיזו יום ובאיזו שעה בזה לא הוי דרישה וחקירה כיון דמעידין על הלואה הקודמת לראי' ודו"ק:
ל׳:ג׳
א
תובעו שניהם. דאלו לא תבע שניהם היו ע"א מוכחש מפיו ולא תלינן דטעו בבדיקות אלא אם העדים מכחישים זה את זה אבל העד עם בעל דין כשהוכחשו אפילו בבדיקות לא תלינו דטעו. וכתב הסמ"ע ודעת נ"י בא' אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' אומר מאתים דא"צ לתבוע שניהן לא כמ"ש בע"ש לחלק ביניהם במנה שחור ולבן דא"צ לתבוע שניהם ובמנה ומאתים כתב דצריך לתבוע דזהו דלא כמאן וכו' ע"ש: אמנם נראה ראי' מכרחת דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן בטעות כשהוכחשו העד עם בעל דין מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ח שלח לי' ר' אבא לרב יוסף ב"ח המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדי' מעידי' שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מבני חורין וכן הוא בטור וש"ע סימן פ"ב ואי נימא דתלינן הטעות בבדיקות דמנה מאתים אם כן הרי יש ללוה עדים דפרע מחצה ולמה נשבע אע"כ דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן טעותא בין עדים לבעל דין והוכחשו עדים עם הלוה וז"ב: ☜אחר כתבי מצאתי בחידושי הר"ן פ' ז"ב הביא שם ראי' זו לענין מנה ומאתים וכתב זו הוא שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב הר' דוד משמו וז"ל שם והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהכחשת העדים עצמן והכחשת התובע עם העדי' כולן שוין הם שבכולן אם הוכחשו בבדיקות שהוא דבר שאינו בקיום הממון ליכא הכחשה וכן כשזה אומר מנה וז"א מאתים בכולן יש בכלל מאתים מנה ע"כ והר"ן כתב עליו ז"ל ודאי א"צ הכחשות התובע והעדי' בבדיקות כגון שתובע מנה שחור והעדים אומרים מנה לבן שאינה הכחשה לענין העדים עצמן לא חלקנו בהכחשת התובע והעדים אלא בדין יש בכלל מאתים מנה מפני שהוא הכחשה שהוא בקיום הממון אלא שהכשירו בעדים מטעם יש בכלל מאתים מנה אבל בהכחשת התובע אין לומר כן מפני שיכול לפסול העדות שהוא לזכותו וכדכתיבנא לעיל מה שאין כן בעד שאינו יכול לפסול דברי חבירו עד כאן לשונו ומבואר כדברי הע"ש לבד הראב"ד דס"ל אפילו במנה ומאתים לא הוי הכחשה אבל כבר הכריע הר"ן דבמנה ומאתים הוי הכחשה וכדמוכח. לה מהאי דפ' י"נ וידוע דרוב דברי נימוקי יוסף הוא בשיטת הר"ן: ועיין בטורי זהב שהקשה בדברי הטור דמצריך תובע שניהן ובסימן קמ"ה גבי שני חזקה כתב הטור באחד אומר אכל' חטין א' אומר אכלה שעורין דהוי חזקה דהוי בדיקות ולא התנה דיצטרך המחזיק לומר כדברי שניהן ועמ"ש ישוב לקושי' זו בסימן פ"ב סעיף י"ג:
ל׳:ד׳
א
שבועת התורה. והא דלא משתבע מדר' חייא דהכא כיון דליכא עדי' אלא ע"י צירוף לא שייך הא דר' חייא ועיין סמ"ע וש"ך חולק בזה עיין שם ובט"ז ראיתי שכתב בזה טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בק"ו מפיו וע"א ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין שבועה ועדות ע"י צירוף וכן עדות מיוחד' לא מהני בקנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרי' וא' אומר נסתרה ערבית לענין איסור אישות וכמ"ש בית יוסף וכן קנס אין מחייבין אותו אלא בעדים שראו כאחד כנ"ל ברור ומוכרח עד כאן לשונו הטורי זהב ועיין שם ול"נ דאין ענין קנס לאיסור אישות דבאיסור אישות הטעם דהוא נוגע לד"נ והוי דינו כד"נ ובעינן ראו כאחד ושיגידו כאחד אבל קנס דינו שוה בזה לדיני ממונות וראי' לזה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ד) עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קא משמע לן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי מחייב עפ"י עצמו נמי כי אתי עדים מחייב ולאפוקי כו' וכתב רש"י ד"ה כי אתי ע"א דהלכה כר"י ב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ע"כ ובד"נ ודאי בעינן שיגידו שניהם כאחד וכדאי' בסנהדרין דף ו' דמקשינן הגדה לראי' וכיון דבעינן ראי' כאחת ה"נ הגדה כאחת ואי נימא דקנס דינו שלו שוה כדיני נפשות היאך שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והא מקשינן הגדה לראי' וגם בלאו הכי אין לומר דקנס דינו כד"נ לענין ראי' כאחת ולענין הגדה דינו כד"מ דלא בעי הגדה כאחד זה ודאי ליתי' אע"כ דקנס שוה בזה לד"מ ואין קנס חלוק מד"מ כלל לזה ואם כן ממילא קאי הק"ו גם לעדות מיוחדת וזה ברור וגם בתומים ראיתי שכתב כדברי הטורי זהב וליתי' וכמ"ש גם מתוספות מרובה שם משמע דלריב"ק שומעין דבריו היום ושל חבירו למחר וכמ"ש רש"י ע"ש: ועיין בתוספות פרק קמא דמציעא ר"ח כר"מ ס"ל דאמר אם הביאו שנים לידי מיתה תמורה כו' והקשו תוספות אם כן יאמר ר"ח ק"ו דר"מ לענין שבועה אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי שבועה הקלה מ"ש בש"ך דעדים שע"י צירוף נמי מחייבי שבועה אם כן טפי עדיף ק"ו מקנס דכל העדאת עדים מחייב שבועה וזה פי' שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס אפילו ע"י צירוף וכמ"ש אבל שנים שמביאין לידי מיתה ודאי אינו ע"י צירוף ואם כן עדיף האי ק"ו דר"ח:
ל׳:ה׳
א
פ' החזיק בקרקע. וכתב במשרים דאם ע"א אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בניסן ועד אחד אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בתשרי דהוי כשני שטרי מתנות על ענין א' דאז ביטל שני לראשון ומשני ליכא אלא חד סהדא ועיין בית יוסף שכתב ע"ז ז"ל ודברים תמוהים המה ע"כ ובד"מ כתב ז"ל ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דע"א שקר דא"א להיות ב' העדיות אמת ואם כן אין במתנה אתרונה רק ע"א ודמיא להא דכתב הר"מ דאם המלוה תובעו רק מנה א' כו' עיין שם וראיתי בב"ח שכתב על דבריהם ז"ל ולפע"ד פשוט דהב"י הבין דשני העדיות מעידין שנתן המתנה לראובן והיינו הלואה אחר הלואה דמצטרף אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דמי לשני שטרי מתנה וכו' והפסיד מקבל מתנה וזה דעת הרב בד"מ ולענין הלכה זה וזה אמת עכ"ל: ושותא דמרן הב"ח לא ידענא דודאי גם בד"מ הבין שהעידו על מתנה שנתן לאיש א' ז"א בניסן וז"א בתשרי אלא כיון דביטל שני את הראשון ליכא אלא מתנ' בע"א וכמבואר בטור וש"ע חו"מ סימן ר"מ דביטל שני את הראשון וכדאי' בפ' נערה דאמרינן אודי לי' שהראשון מזויף ונתרצה לקנות מזמן שני ואם כן ליכא אלא ע"א במתנה השנית וזה פשוט: ובדעת הבית יוסף יראה משום דלא אשכחן בש"ס אלא שני שטרות היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכרפרם שם דאודויי אודי לי" ובשטרות דוקא שייך אודי לי' דאפשר הוא מזויף וכמ"ש רש"י שם ואף על גב דכת"י יוצא ממ"א אימר ציורי צייר לי' אבל היכא שהעדים קיימים ואמרין עדותן בע"פ ל"ש אודי לי' כיון דלאו. שקר בודאי הוא ול"א אודי לי' שהראשון הוא עד פסו.ל דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן ועיין שם בש"ס פ' נערה דאמרו שם נ"מ לארועי סהדי ופירש"י החתומים בשטר הראשון וכתבו תוספות שם ז"ל תימא גדול הוא מה שפי' בקונטרס לפסול העדים דאין לפסול העדים בענין זה ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעידו העדים שחתומין בראשון מרעין לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף ועיין שם ואם כן לפי תירוץ השני י"ל דל"א ביטל שני את הראשון אלא בעדות שבשטר ומשום דאימור זייף אבל היכא דהעדים קיימים לא פסלו לראשון והרמ"א אפשר דס"ל. כתי' הראשון שבתוספות ונ"מ לארועי סהדי אפילו אומרים בע"פ ומשום דאודי שהס פסולין:
ל׳:ו׳
א
פרעו מנה. ואם אח"א ק' ואת"א ר' והעידו על זמן א' והלוה אינו אומר שניהן הנה לכאורה יראה דלא מצטרפו וכמו גבי מלוה שתובע ללוה בעינן תובע שניהם ואם אינו תובעו שניהן הוי מוכחש מפיו וכמ"ש בסעי' ב' אבל אחר העיון דע דכיון דהוא אינו אלא בדיקות ואמרינן דטעי כשהיה הכתשה בין העדים ואפילו הכי בין הבעל דין לעד ל"א דטעי ודיינין ליה בהכחשה אמנם אינו הכחשה ודאית אלא הכחשה ולאו הכתשה וראיה מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ד גבי לוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו דנשבע וגובה מחצה וא"נ דהוי ודאי הכחשה אם כן הרי השטר בחזקתו ואיך נאמן לומר על שטר פרוע הוא והעדים שמעידים על הפרעון הרי הוכחשו מבע"ד שהוא הלו' אע"כ כיון דאינו הכחשה אלא בבדיקות הוי הכחשה ולאו הכחשה ומספיקא לא מפקינן ממונא ומשום הכי נפטר הלוה ממחצה וכמ"ש בנימוקי יוסף שם ועמ"ש בסימן פ"ב שם. ואם כן השתא התם דהלוה מכחיש שני העדי' במנה ומאתיים אפילו הכי איבטל שטרא ולא מפקינין ממונא מכיש כשעד אחד אומר מנה והשני אומר מאתיי' ואין הלוה אומר כשניהם דאינו מוכחש אלא מע"א דהוי פרעון מספק ולא מפקינן ממונא מן הלוה וז"ב. ומ"ש בסמ"ע סעיף קטן כ"ז דבעינן שיאמר כדברי שניהם היינו בנדון דידי' דאח"א בניסן וא' אומר בתשרי והוא על זמנים מתחלפים ואם הלוה אינו אומר שפרעו אלא מנה הרי הוא מכחיש בודאי את האומר בתשרי אבל היכא דמעידים על זמן א' אלא שא' אומר מנה וא' אומר מאתים והלוה אומר כאחד מהם לא הוי הכחשה ופרוע ממנה ועמ"ש בסימן פ"ב בסעיף י"ג שם:
ל׳:ז׳
א
קודם ניסן. אין לו ביאור דהא אם כתוב בשטר שפרע בניסן סתם נמי דינא הכי וכמ"ש הסמ"ע. ואפ"ל לפמ"ש במ"ל בהל' מלוה דתוך זמנו מצי למטען סטראי כיון דלא עביד אינש דפרע גו זימניה אם כן ודאי על מלוה אחרת נתנו ולהכי כתב דאם נעשה קודם ניסן דאלו נעשה בניסן הוי מצי למטען סטראי לדעת הסוברין דתוך ל' הוי כמו חוך זמנו ואף על גב דקיימא לן דעביד אינש דפרע תוך ל' וכמבואר בסימן ע"ח מכל מקום אשכחן בשלחן ערוך הביא לפעמים דיעה זו דתוך ל' הוי כתוך זמנו וכמ"ש בשלחן ערוך סימן נ"ט סעיף ג' ועיין שם בש"ך:
ל׳:ח׳
א
א"צ העדים. אבל בד"נ צריכין להעיד כ"א אליב' דכ"ע ובעדות גיטין וקידושין למאן דאמר דבעינן שיראו כאחד ה"נ בעינן שיגידו כאחד ומאן דלא בעי' ראי' כאחד ה"נ לא בעינן הגדה כאחד כנה"ג עיין שם והוא פשוט מפ"ק דסנהדרין דמקשינן הגדה לראי':
ל׳:ט׳
א
פרעתי. וה"ה דמצטרפין ע"א בשטר עם העד שאומר קניתי מידו לגבות ממשעבדי ומי יתננו לדעת ולהבין דין זה דבשלמא עדי צירוף דהיינו א' אומר מנה בניסן וא' אומר בתשרי אם כן כיון דאיכא שני עדים והתורה האמין לשנים דלא משקרי אבל הכא לענין משעבדי נימא דע"א שבשטר הוא אומר אמת והשני משקר ואם כן ע"א בשטר אפילו אמת הוא אינו גובה ממשעבדי ולפמ"ש בסמ"ע רסימן נ"א דקנה גם כן בפני עד החתום ניחא אבל בכסף משנה משמע דאפילו לא קנה בפני עד החתום נמי מצטרפין וכ"כ הש"ך בסימן נ"א אם כן ק' היכי מצטרפין דלמא השני משקר ועוד אפילו בעדות בשטר דא"י לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי נמי קשה כיון דחותמין זה שלא בפני זה דהא דוקא בגיטין אמרו דאין חותמין אלא זה בפני זה ואם כן ניחוש דלמא לא חתם בתחלה אלא א' ובע"א יכול לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי ואח"כ בא עד השני וחתם שלא מידיעת הלוה ושקר הוא העד השני ☜ונראה לפמ"ש בתשובה המיוחסת להרמב"ן בסימן צ"ד דגם בע"א לא חששו לזיוף ונאמן לשבועה ולפעמים למלתא דממון ולכך נאמן לקיים המחק ול"ח דמשקר ועיי' בשלחן ערוך סימן מ"ד סעי' י"א ואם כן ניחא כיון דע"א נמי אינו חשוד למשקר אלא דהתור' פסלו אפילו קושטא קאמר וכמו שאמרו גבי קרובים דל"מ אפילו קושטא קאמרי כמשה ואהרן ואם כן כיון דלפנינו שני עדים סמכינן עלייהו ומזה ראי' ברורה אל מ"ש הרמב"ן דע"א נאמן לקיים מחקים:
ל׳:י׳
א
אבל אחרים. כתב הסמ"ע ז"ל פי' אפילו ששמעו שני העדים והעידו בבית דין הא' ושנחקרה עדותן בבית דין מכל מקום לא יעידו בפני בית דין אחר לדון עפ"י עדותן עיין שם אבל לענד"נ ברור דכה"ג לא הוי עד מפי עד כיון דכבר נחקרה עדותן בבית דין וכן מבואר בתוספות להדיא פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) ז"ל שם ל"ש הכא מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאלו אמרי עדים ראינו שנחקרה עדותן בבית דין וכ"כ תוספות בפ"ב דכתובות דף י"ח עיין שם וכ"כ הנימוקי בפ' ג"פ בשם הריטב"א גבי נמחק שטר חוב וז"ל ולא הוי עד מפי עד דלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא על כת"י והוי כאלו אמרו ראינו לו שטר מתנה או מכר עיין שם ואם כן מבואר דעדים ששמעו חקירת עדות בבית דין רשאין להעיד דאם לא כן היאך מעמיד עליו עדים בשטר שנמחק הא הוי עד מפי עד. וכ"מ בפרק קמא דמכות ד"ז שם כל מקום שיבואו שנים ויעידו שנגמר דינו של פ' ופ' ופ' עדיו ה"ז יהרג וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' סנהדרין ואם כן כיון דאפילו בד"נ לא הוי עד מפ"ע מכ"ש בד"מ ואולי אפ"ל לדעת הסמ"ע דפס"ד עדיפא ומשום הכי יהרג אבל בחקירת עדים לבד הוי עד מפ"ע ואם כן בשטר שנשרף או שנמחק דעדים אחרים מעידים עליו משום דשטר עדיף והוא לכמה דברים כגבוי והוי כאלו אמר ראינו לו שטר מתנה או מכר דהוא כבר נתחייב קצת כמו בפס"ד אבל חקירת עדים בע"פ אין לנו ואפשר דהוי עד מפ"ע: אמנם מצאתי הדבר מפורש בחידושי הרא"ה בכתובות דף כ"ח ז"ל ראוי לספק בעדים שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן אם נאמנין קרובים להעיד עליה' כך וכך העידו פ' ופ' בבית דין פ' ע"כ והניח בספק ומבואר להדיא דכשרים ודאי רשאין להעיד ולא הוי עד מפי עד וז"ב ומדברי הרמ"ה נמי נשמע דשטר עדיף מחקיר' עדים בע"פ וכמ"ש דהא בעדות שבשטר ונאבד או נשרף ודאי אפילו קרובים מעידים על השטר וכדתנן זה כת"י של אבא אף על גב דקרוב אינו נאמן בקיום אך מדברי הרא"ש מבואר דכשרים יכולין להעיד אפילו בעדי' שנחקרה עדותן בפה לפני בית דין וכן בטורי זהב חולק בזה על הסמ"ע אלא שלא הביא ראי' ועיין שם ז"ל ועיין בנימוקי יוסף בפשט מחאה תבין דעתי' וזה נלענ"ד ברו' כשמש עד כאן לשונו ורמיזותיו אינו מכיר:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
אינם צריכי' דרישה וחקירה. אע"ג דכתיב משפט א' יהי' לכם לדיני ממונות ולדיני נפשות ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת היטב מ"מ חכמי תקנו משום שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ילוו דיאמרו שמא יכפרו ועידי הלואה יתכחשו ע"י דרישה וחקירה וגם כדי לנעול דלת בפני עושי עולה שלא יסמכו עושי עולה לומר נעשה עול ולא יתעבד בנו דינא כי העדים יתכחשו ע"י דרישה וחקירה או יאמרו על קצת דרישה שאינן יודעין שגם בזה עדותן בטל בדיני נפשות מ"ה תקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין ובכלל דיני ממונות הוא ג"כ ירושות ומתנות וכל הני דקחשיב הטור. והמחבר בר"ס א' דדנין אותן בזמן הזה דליכא מומחין משום נעילת דלת כיון דהן שכיחין ואית בהו חסרון כיס מה"ט נמי תקנו דלא בעינן דרישה וחקירה אפי' לדיינים מומחי' ובזמן המקדש אבל בעידי חבלות והדומה לו הנזכרי' בסי' א' דלא שכיחין ולית בהו חסרון כיס הניחוהו על דין תורה לדרוש ולחקור העדים. והטור והמחבר שכתבו חוץ מעידי חבלות חדא מינייהו נקט וה"ה כל דכוותיה וכמ"ש דזיל בתר טעמא ודו"ק ועפ"ר:
ב
אע"פ שלא כיוונו החודש. פי' בין אם אמר עד אחד בניסן הי' הלואה והשני אומר באייר והתובע תבע שני מנין בין אם אמר הא' בניסן והשני אומר איני יודע אימת היתה דאז מצטרפין עדותן אע"ג דהתובע אינו תובע אלא מנה ונראה דמזה דאומר השני איני יודע מיירי הטור והמחבר כאן מדסתמו בטענו' התובע וגם דומיא מ"ש ולא המנ' אם הי' ממטבע פ' כו' דפירש דאומר איני יודע וכך היא ביאור דמ"ש ולא המקום וק"ל עפ"ר:
ג
ע"ל סי' ט"ו. ושם ס"ג נמי נתבאר בהג"ה דריש' וחקיר' בדין מרומה אינה כדרישה בדיני נפשות ע"ש:
ד
ה"ג וסי' י"א ס"ד. אם בעינן דרישה וחקירה:
ה
ואם הכחישו זא"ז בבדיקות כו'. עד"ר שם כתבתי לשון הגמ' שדרישות וחקירות הן ז' דברי' שיכול לבא בהן לידי הזמנה ואלו הן. באיזה שמיטה הי'. באיזה שנה הי' באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום דימי השבוע באיזה שעה ביום באיזה מקום נעשה הענין. ושאר שאלות ששאלו להעדים בדיקות מיקרי אלא שהרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דרישה הוא בדיני נפשות כגון במה הרגו בסייף או בארירן ובדיני ממונות מה נתחייב לו אם חביות יין או חביות שמן ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ו
כיצד א' אומר בניסן כו'. או שאמר הא' בירושלי' כו' טעמו נתבאר ממ"ש דזמן ומקום הן הכחשה בחקיר' שתלוי בהן הזמה מ"ה עדותן בטלה ואפי' תבע את שניהן:
ז
ומ"ש וכן אם אמר הא' חביות של יין כו' עד שהרי הכחישו בדריש'. כן הוא לשון הרמב"ם דס"ל שכל שהכחישו בגוף הענין דרישה מיקרי וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
ח
והשני אומר של שמן היתה. בדרישה ובפרישה הוכחתי שס"ל דאפי' לא אמר השני לא כי מיקרי הכחשה דכל שמעידין סתמא דאמרינן דאזמן א' העידו וכאלו אמר השני אותו הלואה שאתה אומר דיין היתה אני אומר שמן היתה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ג כה"ג ז"ל וכן אם העידו סתם כו' עד שהמע"ה. ואם הא' העיד על חבית יין בניסן והשני על חבית שמן באייר והוא תבע את שניהן ולא אמר לא כי חייב ליתן לוהפחות ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מא' אומר מנה בניסן והשני אמר לא כי אלא מנה באייר דמה התם דעדות שניהן בשו' אמנה עדותן בטל' מכח לא כי ק"ו בא' אמר חבית יין וא' אמר שמן דאין תביעתן שוה ועפ"ר:
ט
ומ"ש עדותן בטל'. ר"ל ואפי' שבוע' נגד העד א"צ ואע"ג דתובעו התובע שניהן חבית של יין ושל שמן מ"מ כיון דמחשב הכחשה בדרישה עדותן בטל לגמרי ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
י
והשני אומר מנה לבן הי' כו'. כל הני דקחשיב מכאן והלא' בדיקו' מיקרי שאין הזמה תלוי בהן וגם אינן מחולקין בגוף הענין שהרי שניהן אשם מטבע מסהדי וגם בדיוט' עליונה ותחתונה כל שיכולין לראות מזה לזה אינו מיקרי הכחשה דחקירות תלויו' במקום:
יא
וזה תובעו שניהן. דאלו לא תבע לשניהן אז עד האחד מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י בצירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים נפשם זא"ז כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דבכלל מאתים מנה וה"נ כאלו שניה' העידו אמנה ועד"ר שם הארכתי בראיות מוכרחות ע"ז וגם כתבתי שם דעת נ"י דס"ל דבא' אומר מנה שחור וא' מנה לבן א"צ לתבוע שניהן (וכן כתב רי"ו נ"ב ח"ב ד"מ ג') ולפ"ד נראה פשוט דה"ה באומר א' ק' והשני ר' דא"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידי' בפי' על זמני' מתחלפי' ולא כמ"ש בע"ש דמחלק ביניהון דבמנה שחור ולבן ודיוטא עליונה ותחתונה כ' דא"צ לתבוע שניהן ובמנה ובמאתי' כ' דצריך לתבוע שניהן דזהו דלא כמאן ואף שמדברי ב"י בסי' זה בסעיף ז' נראה שדעתו ג"כ לחלק ביניהן כבר כתבתי ודקדקתי שם עליו והוכחתי שאין חילוק ביניהן ע"ש ודו"ק:
יב
בדיוטא העליונ'. היא עלייה הבולטת מהבית לצד ר"ה ובני ר"ה הולכין אחריה:
יג
ה"ג ומביא חמשה עדי' כו':
יד
אם העידו כל א' בעדות מיוחדת כגון כו'. משמע הא אם העידו סתמא ולא הזכירו שום זמן דנין אותם כמוכחשי' ואומרי' דכוונתן הי' לזמן א' וזהו שמסיק המחבר וכ' ז"ל וכן אם העידו סתם כו' וכמו שכתבתי לעיל בסמ"ע ס"ק י"א ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיה אלא לאפוקי ממ"ש בע"ש בפי' דהעידו סתם דהיינו שלא אמרו אחד לחבירו בהדיא לא כי אבל מכל מקום מיירי דמעידין שניהן על יום א' ע"ש וז"א אלא כמ"ש וע' מ"ש עוד שם:
טו
משלם ת"ש וישבע כו'. המחבר קיצר דבריו ובטו' מפרש מילתא בטעמא והיא כיון דקי"ל דבדיני ממונות א"צ שיראו המעשה כא' אלא אפי' אם מעידין העדי' בהדיא כל אחד אהלואה בפני עצמה אם התובע תבע לשניהן. מצטרפין העדי' אע"פ שיש בזה חומרא לנתבע מ"מ כיון דאין לפנינו שום צד הכחשה לא מהתובע ולא מהעדי' מצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ו דמה"ט מצטרפין ה"נ עדותן שהעידו כל א' אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך שמעידין עליו כל העדי' מצטרפין ויהי' לפנינו ע"י הצירוף כאלו יש ב' עדי' על שהלו' ת"ש וישאר עוד עד א' לחייבהו שבועה וכ' הטור ז"ל כיצד נצרף עד של הת' עם עד של הת"ק ויתחייב ע"פ ת' ואח"כ נצרף הק' שנשאר מהת"ק עם הק' של עד הש' ויתחייב בק' הרי ת"ק ואח"כ נצרף הר' של עד השני עם ר' שנשאר מעד של ש' ויהי' בין הכל ת"ש ועד של הק' אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה על הק' וכשבא לישבע על הק' צריך לישבע ג"כ על הת"ש הנשארי' כדין גלגול שבועה אבל אי לא נשאר עד לא הוה מחייבי' שבועה על המאה הנשאר' שאין לה צירוף דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד גם לידי שבועה ועד"ר מ"ש עוד מזה ועמ"ש בסמוך בס"ק י"ז:
טז
ביום א' בהכחשה הא דכ' בהכחש' כאן ולא בבבא שאחר זו בהעידו סתם י"ל דקמ"ל כאן דאפי' אמרא' להשני לא כי ויש לפנינו הכחשה גדולה מפורסמת אפ"ה משלם ר' וכמ"ש [ובמ"ש] אחר זה ז"ל וכן אם העידו סתם כו'. וג"כ קמ"ל רבותא דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וג"כ אינן אומרים לא כי בהכחשה אפ"ה אינו משלם יותר מר' ועפ"ר:
יז
אינו משלם אלא ר'. שהרי יש כאן ב' עדי' שאומרים שאין הלואה זו יותר מר' וכן העד המעיד ק' ועד הר' שלדברי שניהן עכ"פ יותר מר' לא הוה וקרי כמאה ומ"ה אף שלדברי שלשה הנשארים הוה לפחות ג' מאות אין מוציאין יותר ממה שאמרי השני' וכן מפו' בטור ע"ש:
יח
הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. ז"ל הרא"ש שם דלדברי שניהן יש בידו נ' זהובים ומחויב שבועה על השאר דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוא הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם לו כל תביעתו והא דאמר ר' חייא (בכופר הכל ועדים מעידים על מקצת) דישבע על השאר היינו דוקא במלוה דלהוצאה נתנה ואימא דמשתמיט לכפור עד שיהיה לו זוזי ומ"ה לא הוחזק כפרן ואע"פ דהכופר בפקדון נמי אינו נעשה חשוד אם לא דהעדי' מעידים שהיה בידו הפקדון בשעה שכפרו דאל"כ יכול להשתמיט ולומר משום דלא ידע היכן הניחו כפרו עד שימצאנו (וכמ"ש הטור לקמן סימן צ"ב) שאני הכא דלא הופקד בידו דבר מבורר שיאמר לא ידעתי היכן הוא אלא מעות הפקידו עכ"ל ואע"ג דלהשביחם נתנו לו ונתנו ג"כ להוציא' מ"מ הל"ל הוצאתי' להשביחם דהא נתנם להוציאם לטובת המפקיד לא ה"ל לכפור משא"כ במלוה שאלו הודה היו כופין אותו לשלם מיד ואין לו במה לשלם שהוציאם לטובתו וק"ל וע"ל סי' ע"ה:
יט
ומשלם ק"ק. בכאן אין שייך לומר איך העדי' שע"י צירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש לפני זה בס"ק ט"ו דשאני התם דכל אחד העיד על הלואה מיוחדת לאחד לוה בניסן ולאחד לוה באייר משא"כ בפקדון זה דכל אחד העיד ששמע מהנפקד שהופקד בידו זה שמע נ' וזה שמע ק"נ אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפי' מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הודה לפניהן בזמני' מתחלפים מ"ה לא מקרי זה עדות ע"י צירוף וק"ל:
כ
בדיני ממונות אע"פ שלא ראו שני העדי' המעשה כאחד. פי' אלא כל א' ראה המעשה או שמע הודאה מפי הנתבע מה שלא ראה או שמע השני מ"מ כיון דלעדות דכל א' חייב לו מנה מצטרפי. ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אותו אלא זה ראה מבית שלו וזה מבית שלו גם כן איתא בגמרא דמצטרפין. ונקרא בלשון הגמרא עדות מיוחדת והטור והמחבר לא כתבוהו דכ"ש הוא מדין זה דהעידו כל אחד על מעשה בפני עצמו:
כא
הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו כו'. דוקא כשמעידין שניהן על הלואה בעינן שיתבע שניהן ומטעם דמסיק אבל אם שניהן מעידין על ההודאה או אפי' אם אחד מעיד שראה שהלוה לו מנה והשני מעיד שהוד' לו בפניו מנה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דאמאי דכבר הלוה לו הודה לו אח"כ בפני עד השני. ואפי' אם העיד הראשון בפני הודה לו בניסן והשני מעיד בפני הלוה לו באייר ג"כ א"צ לתבוע לשניהן ואין זה מיקרי הכחשה דאיכא למימר דאמה דרצה להלות לו הודה לו קודם ההלואה ולא נזדמן שילוה לו באותו יום עד זמן שאמר עד השני וכ"מ מהרא"ש פ' ז"ב ובנ"י שם ב"י:
כב
א' שהלוה לו בא' בשבת כו'. נראה דה"ה אם תבעו סתם בשני מנין ואו' ששכח אימת הלוהו אם הלוהו יחד או בזה אחר זה ג"כ אין הכחשה שהרי סיימו הטור והמחבר בזה וכתבו ז"ל אבל אם המלוה מודה שלא הלוהו אלא חד מנה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם תבעו ב' מנים אף שלא תבעו בפירוש לאותן הזמני' שאמרו העדי' ג"כ מצטרפין לשלם לו מנה ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה: (הג"ה וכתב ב"י מחס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן וע"ל סימן ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו:
כג
וטעו בעיבורא דירחא. פי' כגון שר"ח זה היה שני ימי' ביום א' וביום ב' וההלואה נעשה ביום ג' ולעולם אנו מונים מספר ימי החדש מיום ר"ח השני דיום ר"ח הראשון עול' למספר ימי החודש שעבר ונתעבר ממנו אותו החדש שעבר ותלינן לומר שזה שאמר בג' בחדש הי' המעשה לא ידע שהחדש שעבר נתעבר והתחיל למנות ימי החדש הזה מיום ראשון דר"ח נמצא דהלואה נעשה שלשה ימים בחדש ושער האומר שנעשה ב' ימים בחודש ידע שנתעבר החדש העבר ומתחילין למנות מיום השני נמצא דנעשה בשני לחדש והוא שלא הכחישו נפשם בהזכרת ימי השבוע וכ"כ בד"מ:
כד
ואי הוברר הדבר כו'. כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחדש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחדש דכל שמחולקים בב' ימים וכ"ש יותר ליכא למיתלי בטעות זה א"נ אינן מחולקי' אלא ביום א' והוא אחר חצי החדש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחדש והשני אומר י"ז לחדש שכל שאחר חצי חודש כבר ידעו הבריות שנתעבר החודש ולא טעו בהכי (גמ') וכן אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה אחת הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה ב"י וד"מ ב' ועמ"ש בדרישה עוד מזה:
כה
משתבע ליה ש"ד. ולא אמרינן שאלו עדי' יחשבו במוכחשין ויהיה עדותן בטילה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה דלא מחשבינן למוכחשין אלא כשזה או' לוה וזה אומר לא לוה אבל כאן דכל א' מעיד שלוה ממנו בזמני' מתחלפים מצד העדים יכול להיות דשניהן אומרים אמת (משא"כ לעיל ס"ב דמכחישין זא"ז בלא כי או כיוצא בו) אלא שמצד התובע שאינו תובע אלא ימנה אחד נתברר שחד מנייהו משקר מ"מ א' מהן אומר אמת גם לפי דברי התובע וצריך לישבע שבועה דאוריית' נגד אותו העד אשר"י:
כו
החזיק בקרקע כראוי מצטרפין כו'. אבל אם עד אחר או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בניסן ואחד או' בפני ובפני עד שמת נתן לפלוני בתשרי דהוה כשני שטרי מתנות על ענין א' (כמ"ש לקמן בסי' ר"מ) דאז בטיל שני לראשון ואף אשני ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה רי"ו נתיב ט"ו חלק ב' ד"מ ז' הביאו וכ' דכך הוא אמת לדינא כיון דגם אותו העד הוא מוכחש מעד הראשון ולאפוקי ב"י ע"ש:
כז
והשני אומר בתשרי מצטרפין פירוש ופטור ממנו ממנה כדמסיק דאע"ג דאמנה דמסהיד האי שראה שפרעו אינו מסהיד האי שהרי על שני זמנים מתחלפי' מעידין מ"מ שניהם מעידין שראו שפרעו מנה והוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדי' וכמו שכתב בסעיף ו' בעידי הלואה המעידין על שני זמנים ומינה דאם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה אחד דאין מצטרפין יכול המלוה לישבע ש"ד נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק וק"ל:
כח
ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. כ"כ ג"כ בטור ובפריש' כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרי' דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונה אלא שמילתא פסיק' נקט הטור והמחבר ולא בא אלא לאפוקי אם זמן עשיית השטר הוא אחר היום שאמר העד שראה שפרעו הלוה וק"ל:
כט
או אחד מעיד שפרעו מנה כו'. וכ"כ ג"כ הטור ושם בפרישה כתבתי ודקדקתי מדלא כתב רבותא דאפי' אם זמן העד האומר שהודה לפניו הוא לפני זמן העד שאומר שראה שפרעו דמצטרפין וכמ"ש הטור והמחבר הדין לפני זה בצירוף עדי הודאה והלוא' ש"מ דס"ל דבכה"ג אינן מצטרפין לענין פרעון דדוקא בעידי הלואה מצטרפין משום דעבד לוה לאיש מלוה ואמרי' דשמא המלוה בקש שיודה לו בפני עדי' אותו הלואה שילוה לו אחר כן מחשש שלא יזדמנו לפניו עדי' בזמן ההלואה משא"כ בהודאות פרעון דאין מדרך המלוה להודות ללוה שנפרע ממנו כל זמן שלא פרעו אלא כשיפרענו יחזור לו שטרו וק"ל:
ל
ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו. כ"כ ג"כ הטור סתם וע"ל הימן נ"ח דכתב הטור דהמוציא על חבירו שטר והלוה טוען פרעתי ומביא עדים שנתן לו בפניהן מעות שאתרע שטרא וכ' שם פלוגתא בזה במאי אתרע דיש גאונים שאמרו דבטל השטר לגמרי (וכוותייהו פסק המחבר) ושהרא"ש פסק שאתרע לענין זה דלא מגבין ביה אבל ג"כ לא קרעינן ליה ואי תפס המלוה לא מפקינן מידיה וכ"פ מור"ם שם בהג"ה וכאן לא כ' הטור ומור"ם כלום ונראה דגם כאן ס"ל הדין כן במכ"ש דהא לא עדיף מאלו שני העדים מעידין יחד ולא בא הטור כאן אלא ללמדינו דמצטרפין לענין דלא יוכל לו' סטראי נינהו ולגבו' ממנו בשטרו בלא תפיסה ומ"ש לפני זה דהשטר פרוע ממנה היינו כשאינו טוען טענת סטראי א"נ ל"ד קאמר פרוע אלא לענין זה קאמר שאינו יכול לגבות כאן וקיצר כאן וסמך אמ"ש דין זה במקומו בדין טענות סטראי שם בסי' נ"ח א"נ שאני הכא דמיידי שמעידים שפרעו ע"ז השטר עצמו מנה וקמ"ל דמצטרפין אבל הראשון נראה עיקר:
לא
סטראי נינהו פי' בין שאו' קבלתי אלו המעות על חוב שנתחייב לי ע"פ או קבלתי על חוב אחר שהיה לי עליך בשטר והחזרתיו לך השטר וכ"כ הטור בהדיא והטעם כיון דיש עדים שפרעו וטענות סטראי אינו אלא על טענות ע"פ וכ"כ הב"י וצ"ע אם ידוע הוא בעדי' שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לו' שעל אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפי' בכה"ג אינו נאמן ע"ש:
לב
עד א' בכתב כו' מצטרפים. פי' ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפני עצמו ולומר להד"ם דהרי יש שני עדים נגדו יחד ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגת' כמ"ש בסי' נ"א ס"ב:
לג
ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו'. לעשות המלוה בשטר היינו שיכול לגבות בו ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה ודו"ק:
לד
יבא ב"ד כו'. דוק' כל שני הב"ד מצטרפין אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד מחדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא אחר מהעדים בכל ב"ד וה"ל ג"כ כעד מפי עד משא"כ בסעיף שאחר זה דמיירי שהעידו שני העדים בכל הב"ד וק"ל:
לה
אבל אחרים ששמעו כו'. פי' אפי' ששמעו ששני העדים העידו בב"ד הא' ושנחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות של שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותם שקבלו ועד"מ:
לו
יבא אחד מכל ב"ד כו' כגון שהלכו שנים מכל ב"ד למד"ה:
לז
אבל דיין שהעידו שנים לפניו פי' כשהדין היה במותב תלתא וקבלו כדת עדות של שני העדים והלכו להן שני הדיינים אין יכול להצטרף דיין הנשאר עם א' מהעדי' להעיד לפני ב"ד אחר ושאותו ב"ד אחר ידונו ע"פ עדותן ואע"פ דאין זה בכלל עד מפי עד דהרי הדיין כדין קבלו ושם דיין עליו ולא עד מ"מ על מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי הדיין מעיד שנתקבל' עדות זה במותב תלתא לפניו ועד מעיד שראה המעשה ועפ"ר מ"ש עוד מזה והוכחתי דגם הטור איירי מזה שבאין להצטרף להעיד לפני ב"ד אחר ולא כמ"ש עיר שושן דמיירי שיצטרפו לענין לדון הן עצמן דז"א כמו שהוכחתי ע"ש:
לח
עם עד א' מהעדים כו'. ל"ד קאמר דה"ה דאינו מצטרף עם עד אחד שראה המעשה ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר דזיל בתר טעמ' הנ"ל אלא אורחא דמלתא נקט:
לט
אפי' העידו שנים בשער א' כו'. ול"ד לעידי חזקה שאם שני עדים העידו על שנה א' ושנים על שנה שנייה ושני' על שנה שלישית דמצטרפין כמ"ש הט"ו לקמן בס"ס ל"ח ובס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת וכת כל מאי דאפשר להם להעיד באותו שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה:
מ
עדות בידיעה כו' יתבאר בסימן צ'. ע"ש בסוף הסימן דכתב הטור שם וגם המחבר אם נגנב ממנו החפץ וידוע בעדים שהיה לו כלי בבית ולא היה שם איש אחר אלא זה דדנין אותו כאלו ראוהו שהוא גנבו וכן אם ראו עדים שנכנס אצלו חבירו שלם ויוצא משם חבול ולא היה שם איש אחר לומר שהוא חבלוהו תלינן הדבר דבודאי זה הנמצא בבית חבלוהו:
מא
בין מלתא דעביד' לגלויי כו' צ"ל דאין עד אחד נאמן משום דעבידא לגלויי דדוק' בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד א' משום דעבידי לגלויי וע' בא"ה סימן י"ז:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
בחקירות עדותן בטילה. נסתפקתי בעדים שהעידו בניסן לפני ב"ד שפ' לוה מפ' מנה ואח"כ בתשרי חקרו אותן הב"ד באיזה זמן היה הלואה שהעדתם והכחישו עצמן בחקירות אם נתבטל העדות של, ההלואה למפרע אם נאמר כיון דבד"מ לא בעי דו"ח א"כ תיכף כשאמרו פלוני לוה נגמר עדותן וא"י לחזור בהן א"י ג"כ לבטל עדותן ע"י הכחשת חקירות אכן נראה דודאי נתבטל עדותן למפרע דאלת"ה לא משכחת לה להכחשת חקירות רק כשהגידו החקירות תכ"ד לעדותן וכן הזמה לא היה מועיל רק באם הגידו החקירות תכ"ד לעדותן וזה לא שמענו מעולם וראיה לזה מהא דסי' ל"ד סעיף ט' דאם אמרו בזמנו כתבנו (") והוזמו דנפסלו למפרע' אף דהגדה היה בשעת חתימה ואמירת בזמנו כתבנו הוא אחר זמן רב וטעם לזה נראה כיון דבדיני נפשות ודאי אף אם אמרו החקירות אחר כ"ד לעמתן והוזמו נפסלין למפרע דהא החקירות מגוף העדו' הוא והוה כאלו הפסיקו באמצע עדותן כדי דיבור דודאי נפסלו מהתחלת זמן עדותן וכיון דמדאוריית' דיני ממונות שוה לדיני נפשות רק שחכמים הקילו לכתחלה לא יהי' צריכין דו"ח אבל בדיעבד כשהיה דו"ח ד"מ שוה ממש לד"נ ונפסלו למפרע. ולפ"ז מיושב הא שתמה הט"ז בסי' מ"ג אדין המבואר בסי' ל"ד הנ"ל וז"ל קשה טובא א"כ אמאי פסלינן להאי שטרא נימא דמאוחר הוא והא דאמרו בזמנו וכו' שיקרא הוא אלא השתא הן אומרין כן. ולפמ"ש מיושב כיון דאם הגידו עדותן בניסן והזמן הגידו בתשרי נפסלין כשהוזמו אח"כ משעת הגדת עדותן דהיינו מניסן ובודאי אם מסופקין אימת היה ההגדה של גוף העדות אם בר"ח ניסן או בר"ח אייר ודאי דאין יכולין לפסול העדים רק מר"ח אייר כמבואר לקמן סי' ליד סעיף כ"ג בהג"ה ומש"ה בשטר אף שכתו' בו זמן לא הוי כנחקרה עדותן רק על גוף ההלואה ולא על הזמן דעל הזמן אין ראי' מהשטר דאימר מאוחר הוא ולא הוי הגדתם שבשטר רק כהגדה בב"ד פ' לוה' מפ' וכשאומרין אחר כך בזמנו כתבנו הוי כמו שהגידו שזה שמעדנו אז בהשטר שפלוני לוה מפ' היה בזמן פ' וכשהוזמו על יום פ' נפסלו משעה שראו השטר בחתימתן שאז בודאי היה ההגדה לפני ב"ד ונפסלין מאז אבל קודס לכן אין יכולין לפוסלן דילמא לא חתמו עדיין בזמן ההוא הוי ממש כמסופקין בזמן ההגדה הנ"ל. ולפ"ז בשטר שלא נזכר בו כלל הזמן ואין כתוב בו רק סתם פ' לוה מפ' מנה ואחר זמן כשבא השטר לפני ב"ד קראוהו להעדים ושאלו אותן על הזמן ואמרו שהיה בזמן פ' והוזמו ע"ז (זה) נפסלו ג"כ משעה שראו השטר בחתימתן ובט"ז שם תי' תי' אחר ועיין תומים שפי' דבריו וז"ל דלהכי נפסלין דמה"ת ישקרו ויאמרו בזמנו כתבנו אם באמת אחרוהו למה להן לשקר ולומר זמן אחר וימנעו האמת אלא ודאי שישקרו בגוף ההלואה. ואף לפי פירושו נראה דבנ"ד דהיינו שהגידו הזמן אחר זמן שהגידו גוף העדות ג"כ יש לומר כך דודאי שיקרו בגוף ההלואה דאם באמת ראו ההלואה בזמן אחר למה היה להן לשקר בזמן ולמנוע האמת. וע' ס' קצה"ח במה שכ' לתרץ קושיית הפ"י שהקשה אהא דאמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין הא בעינן זמן משום דו"ח. ותי' הוא דכיון דחתמו סתם ועדים שחתמו על השטר הוי כנחקרה עדותן אז והוי כאומר היום דלא בעי דו"ח כמ"ש הר"ן וכו'. ואין לדבריו שחר דהא אפי' אם אמרו בב"ד סתם פ' לוה מפ' לא הוי כאומר היום. ואף בגיטין וקידושין עיקר מה שמעידין בחתימתן לא על גוף הגירושין שהן מוסרין הגט לבעל וא"י מהגירושין רק שעדותן הוא שהבעל צוה להן לחתום כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל ס"ק י"ט ע"ש ואם היה צריך לגט דו"ח היה צריך לכתוב בגט הזמן שאמר להן הבעל למען יהיו יכולין להזים אותן ועוד קשה דא"כ גט מאוחר לפסול מהאי טעמא ומה שכתב הוא תשובה לזה אין לו שחר כלל וכן גט מוקדם לפסול מדאורייתא ובישו' קושיית הפ"י כתבתי במקום אחר בס"ד (ועש"ך סק"ו ויש שם ט"ס וצ"ל וראב"ן כ' בסי' ס"ג ותיבת ורמב"ן ט"ס עוד צ"ל שם ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו וכו':
ב
לא כי אלא באייר וכו'. עסמ"ע סק"ט דאפי' שבועה נגד העד א"צ וכו' ואפי' תובעו שניהם. ולפ"ז אם היה הרבה עדים ושנים הכחישו לשנים או בשלשה וא' הכחיש לשנים בדרישות כה"ג והמלוה תובע שניהן עדותן בטילה כמבואר בש"ס וברמב"ם הלכות עדות. והנה הרבה תמוה לי בכאן. ?א להרמב"ם דס"ל שהכחשה בגוף העדים כגון ביין ושמן דהוי הכחשת דרישות דהא בב"ק דף ע"ד בכת א' אומר שינו והדר עינו ונתחיי' להעבד דמי עין וכת אחד אומרת עינו והדר שינו דחייב בדמי שן אף דדמי ממש ליין ושמן וכן במנה ומאתים בסנהדרין פ' ז"ב גבי מנה ומאתים לב"ש דס"ל דהכחשת בדיקות גם כן פוסל קאמר התם דנחלקה עדותן ומשמע דעכ"פ נשאר ע"א וכן מסתבר לכאורה דהא הוי כתובעו מנה והוה ב' כתי עדים מכחישות זא"ז שכת א' אומרת לוה לכת אחת אומרת לא לוה ואח"כ תובעו בהלואה אחרת מזמן אחר ובאו ג"כ אלו ב' עדים ואותו הכת שאמרו קודם על ההלואה ראשונ' לא לוה אמרו השתא לוה והכת שאמרו מקודם לוה אמרו עכשיו לא' לוה הלואה זו דנראה דחייב לו הלואה א' ממ"נ דהא ממ"נ כת אחת כשרין הן וא"כ הכא בתבעו שניהם בשני זמנים וב' כיתי עדים מכחישין זא"ז בלא כי ממש להא דמי. ?ב דאי הפירוש במאי דאמר לא כי דהיינו שהראשון אמר שראה עם השני הלוא' בניסן והשני מכחישו ואמר לא כי שלא ראה עמו רק שראה הלואה של אייר עם הראשון והראשון מכחישו ג"כ ואמר שלא ראה עמו הלואת אייר והמלוה תובע שניהם קשה הא מבואר בסי' כ"ט סעיף ג' בהג"ה דאם אומר העד פ' היה עמי ופ' אמר שלא היה עמו דאין זה הכחשה וכיון דלא הוי הכחשה א"כ בשנים נגד שנים ממילא איכא שני עדים על כל הלואה וחייב בשני המנים ובעד נגד עד חייב שבועה ואפי' אם מתובע אינו תובע רק הלואה אחת של ניסן חיי' לשלם המנה שמעידין העדים כשיש ב' נגד ב' שמכחישין זא"ז בחקירות דהא לא איתכחשו להו מבתראי דמה שמעידין השנים שלא ראו עמם לא הוי הכחשה ואי הפי' דלא כי שמכחישין גוף ההלוא' שהראשון אומר באחד בניסן הלוה לי והשני אמר לא כי שהמלו' היה עמו בניסן רק בתשרי ראיתי שהלו' קשה דא"כ צ"ל שגם הראשון אומר לא כי על ההלוא' שמעיד השני באייר דא"כ ישאר הלוא' שמעיד עליו השני כיון שתובע שניהם וליכא מאן דמכחיש להו וא"כ היה לו להזכיר בש"ע שגם הראשון אומר לא כי ?ג קשה דהא דיני ממונות שוה לד"נ בהכחשת חקירות בדיעבד כמבואר בש"ך סי' ל"ג א"כ במתני' דתנן א' אומר בשלש' וא' אומר בחמשה עדותן בטל' וכ"ה ברמב"ם ואפי' איכא הרבה עדים ולא קתני לא כי ואף שיש הרב' עדים ומעידין שבא על הערו' דהוי כתובעו שניהם כיון שאפשר להיות שניהם אמת שבא עלי' בניסן ובתשרי. ?ד קשה על דעת הרמב"ן בסי' ל"ג שהביא הש"ך דאפי' בדרישות כשר בד"מ ואפילו בלא כי דהיינו שמכחיש הלוא' שמעיד עליה הראשון ואומרים שהמלו' היה עמהן כמבואר בבע"ת שער כ"ט ח"ד. וקשה מהא דסי' קמ"ה סעיף ב' בהעיד א' שאכלה אג"ה ואי' העיד שאכל' בד"ו ומכחישין זא"ז אין מצטרפין ודמי ממש להא כיון דכל א' מעיד שהוחזק ג' שנים רק שמכחישין עצמן בחקירות דהיינו בזמן החזק' שכל אחד מעיד חזקה בשנים אחרים ומכחיש הענין שמעיד האחר. לכן נראה לפענ"ד דמיירי כאן שהעידו ביחד או בתכ"ד שפלוני לוה מפלוני שראינו ביחד והואיל ונצטרפו ביחד בראי' והגדה הרי הן עדות אחת וכיון שהכחישו עצמן בחקירות כל העדות בטל בין אם הכחישו עצמן בסתם כגון כשחוקרין אותן באיזה זמן היו ואמר הא' בשלש' בחודש היה ההלוא' שראינו ביחד והשני אומר בחמשה בחודש העדות בטל אפי' בהרב' עדים ורק אחד מכחיש ולא דמי להא דסי' כ"ט סעיף ג' באומר פלוני היה עמי ואותו פלוני מכחישו דלא הוי הכחשה דשם לא נצטרפו יחד להעיד משא"כ כאן שנצטרפו יחד גזירת הכתו' הוא כשמכחישין עצמן בחקירות שיתבטל עדותן כמ"ש התוס' לענין חוזר ומגיד בפסחים דף י"ב בד"ה באיז' יום וכן אפי' בהרב' עדים ונצטרפו ביחד ובחקירות אמרו שנים בניסן והשנים אחרים מכחישין או מזימין שאמרו עמנו הייתם בניסן רק מה שראינו ביחד היה באייר כיון שנצטרפו ביחד והכחישו עצמן בחקירות נתבטל עדותן של כולם והזמתן ג"כ נתבטל והוא והן פטורין אבל אם לא נצטרפו ביחד להעיד בתוך כדי דיבור מעיקרא והשנים אחרים באו ואמרו עמנו הייתם בניסן רק באייר ראינו שלו' העדים חייבין לשלם מכאשר זמם והלו' חיי' לשלם ההלואה שנית כשתובע שניהם כמבואר במכות דף ה' ע"א וכן כשמכחישין עצמן וכל א' אומר על הזמן שהעיד השני עמו היה המלו' או בשנים נגד שנים חיי' לשלם הלואה אחת ממ"נ וכן באחד נגד שנים אחד במקום שנים לאו כלום הוא. ולא קשה שוב מהא דב"ק דף ע"ד דשם לא נצטרפו יחד לא בראי' ולא בהגדה. וגם מסנהדרין לא קשה דהכחשת בדיקות אינו מבטל כל העדות בד"מ כמבואר בש"ס וברמב"ם הל' עדות רק מטעם קא"פ יכולין להקשות לב"ש וזה כבר הקשו התוס' בסנהדרין ותירצו שפיר. והא דקאמר הכא לא כי ובמתני' אמר סתם זה אומר בשלש' וזה אומר בחמשה עדותן בטיל' אף בלא אמירת לא כי היינו טעמא דבד"צ עדות מיוחדת כשר ואם לא אמרו ל"כ י"ל שכוונתם בהא שבאו יחד להצטרף שרוצין להעיד כל אחד על הלואה מיוחדת זה בניסן וזה באייר ומתוך כך יצטרפו ועל דעת זה באו להצטרף ולא להכחיש עצמן כלל לכך בעינן שיאמר ל"כ ופירושו של ל"כ היינו שאומר שאותה הלוא' שנצטרפנו ביחד להעיד עליה לא על הלואת ניסן באנו רק על הלואת אייר משא"כ בדיני נפשות דעדות מיוחדת אין מצטרפין ע"כ על מעשה אחד מעידין מש"ה אפי' בלא אמירת ל"כ הוי הכחשה וכן אפי' אם לא אמרו קודם החקירות כלל רק שאמרו העדות והחקירות ביחד דהיינו שאחד אומר בפנינו הלוה פ' לפ' והב' אומר ל"כ אלא אותו ההלוא' שראינו ביחד ונצטרפו בראי' והגידו בתוכ"ד על חיוב הלוה רק מכחישין עצמן בחקירות שכל העדות בטל אבל אם לא הגידו אחד בתכ"ד של חבירו או אפי' הגידו ביחד רק שאמרו שלא ראו ביחד הרי הן כשתי כתי עדים ואם מכחישין עצמן ה"ה כב' כתי עדים המכחישי' זא"ז. והראב"ן שהביא הש"ך דמכשיר בהכחשת חקירות ע"כ צ"ל ג"כ בכה"ג שבאו להצטרף ביחד וכ"א מסייע לחבירו כגון שאמר אותו ההלוא' שראינו ביחד היה באייר וכיון שמודה לו בגוף ההלוא' אין פוסל הכחשת חקירות אפי' אם מכחיש הזמן של ניסן בהזמה כגון שאומר עמנו הייתם בניסן רק שראינו ביחד באייר ומכ"ש כשמכחיש הזמן של ניסן בהכחשה שאומר עמי היה המלוה אבל אם מזימין הזמן של ניסן ועל הלואת אייר אומרים שראו בעצמן ולא נצטרפו עם הראשונים משלמין מתורת הזמה והלוה חייב לשלם הלואת אייר כשתבעו שניהם כדמוכח במכות דף ח' ע"א ובהכחשה חייב הלוה לשלם הלואה אחת ממ"נ דאטו מי לית ליה לראב"ן הכחשה והזמה בד"מ אלא ודאי כדכתיבנא דהיא מטעם כיון דגם עד השני מודה לראשון בגוף הלואה שראה עמו ביחד ובע"א נגד ע"א לא נשאר רק ע"א וחייב שבועה דעל כל הלוא' איכא עד אחד בהכחשה. וא"ש הא דסי' קמ"ה כיון שאחד מכחיש החזק' שאומר חבירו ועל החזק' שמעיד הוא לא בא להצטרף עם השני רק אומר אני ראיתי לבדי ובאמת אלו באו והעידו שראו ביחד איך שאכל ג' שנים בדילוג רק שהכחישו עצמן זה אמר אג"ה וזה אמר בד"ו או שני' אחרו' היו מצטרפין לדעת הראב"ן ואין לתרץ הא דסי' קפ"ה דהוא מטעם כיון דאם נקח דברי שני העדים לאמת הוי אכל רצופין באתרא דמוברי וליכא חזקה. דז"א דהא לדעת הראב"ן אפי' באין תובעו שניהם שא"א ליקח דברי שניהם לאמת ואפ"ה מצטרפין ועוד דא"כ קשה למאן דס"ל דאכלה רצופין באתרי דמוברי דהוי חזקה הא ש"ס מפורשת הוא הא דאחד אמר אג"ה וא' אמר בד"ו דלא הוי חזקה. ובתומים הקשה משבועות דף ס"ח באחד אומר ג' ואחד אומר ה' שמצטרפין דהיינו כשיבוא עוד א' ויאמר ה' ע"ש ואמאי והא כבר נתבטל עדותן ע"ש בתומים ויש לומר דשם מיירי שלא נצטרפו בראיי' דהיינו שא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה דהוי כשני עדיות כמ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ו' ע"ש. דאין להקשות מהרמב"ם שפסק בסי' י"ב מהל' גירושין גבי שנים שאמרו כ"א זו אשתי דלא הוי עדות הואיל וכל אחד לעצמו העיד ע"ש הא בלא"ה איכא הכחשת חקירות שכל א' מעיד שנתקדשה לאחר ואינו אומר כלל שנצטרף עם האחר דזה אינו דהרמב"ם כ' טעם זה דכ"א לעצמו העיד משום שפסק בפרק ט' מהלכות אישות בעד נגד עד אף שהיא אומרת גם כן לא נתקדשה דלא תנשא לכתחתל' והוא משום דיש לה עד מסייע מעיז' וה"נ מעיז' בפני כל א' דהא יש לה עד מסייע נגד כ"א להכי הוצרך הרמב"ם לטעם דכל א' לעצמו העיד. והנה אף שכתבתי דבד"מ כשלא הגידו ביחד ומכחישין כל א' את חבירו שאומר המלוה היה עמו בזמן שאומר השני דבב' נגד ב' חייב לשלם ממ"נ הלואה אחת בד"נ נראה דאם ב' אומרים פ' הרג נפש בניסן ובאו ב' אחרים אחר כ"ד והכחישום ואמרו ההורג היה עמנו בניסן רק באייר ראינו בעצמינו שפ' הרג הנפש והראשונים מכחישין השנים שאין הב"ד יכולין להרוג הרוצח מכח ממ"נ כיון שאין הב"ד יודעין ע"י איזה כת גומרין הוי עדות שאאי"ל דהא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ע"פ וכאן אין ידוע ע"י איזה כת שנגמר הדין שנהרוג אותן כמו אם היו ד' עדים מעידים שפלוני הרג נפש והב"ד יודעין שכת א' פסולין וא"י איזהו מהכת שהן פסולין רק שלא היה להם צירוף כגון שלא ראו מחלון א' דאין הורגין הרוצח מכח ממ"נ דהוי עדות שאאי"ל. ולפי"ז מוכח דבממון לא בעינן עדות שאי"ל דהא גבי מנה ומאתים בסנהדרין פרק ז"ב ס"ל לב"ש נחלקה עדותן וס"ל דבב' אומרים מנה וב' מאתים דחייב לשלם מנה אף שכת אחת פסולין הן לב"ש כמ"ש התוס' שם ואפ"ה מחייבין הלוה אף שא"י ע"'י איזה כת הן גומרין את הדין והוי עדית שאאי"ל א"ו דלא בעינן בממון עדות שאי"ל: מעשה בעדים שהעידו על קדושין שא' העיד שביום ב' בשבוע קידש פלוני לפלונית והשני העיד ג"כ כן רק שאמרו שניהם שהיה ג"כ ביום השוק וידוע לכל שיום השוק לא היה ביום ב' ולפענ"ד דלא מבעי' אם העידו קודם על איזה יום ואח"כ העידו שהיה ביום השוק ודאי לא נתבטל עדותן דהא התוס' בפסחים י"ב ד"ה באיזה יום הקשו וז"ל תימה כיון דכבר כיונו יום אחד לחדש למה למשיילינהו באיזה יום והלא אפילו לא כיונו איזה יום ה"ל חוזרין ומגידין וא"י לחזור אחכ"ד ותירצו כיון דז' חקירות ילפינן מקר' צריך שלא יכחישו זא"ז ולא את עצמן עכ"ל ולפ"ז הכא כיון שכיוונו היום ואח"כ אמרו שהיה ביום השוק הרי הן כחוזרין ומגידין דכאן לא שייך תי' התו' דהא יום השוק אינו מהז' חקירות. ואפילו אמרו קודם שהיה ביום השוק לא נפסלה עדותן דיום השוק אף שתלוי בזמן לאו מחקירות הן דודאי אף אם יאמרו העלים שבאותו היום שהיה זה המעשה היה ג"כ דבר המפורסים לרבים כגון ביאת המלך לעיר או גשם שוטף וידוע שלא היה באותו יום בשבוע שאמר שאין זה מבטל העדות דאפשר שיודע באיזה יום בשבוע היה המעשה שמעיד עליו רק שאינו זוכר באיזה יום היה הדבר המפורסם דמילת' דלא רמיא עליה דאינש היא וסובר שהדבר המפורסם היה ג"כ ביום ההוא שהרי עינינו רואות שאינו זוכר אימת היה יום השוק שהרי אומר ביום ב' ובאמת היה ביום ד'. וגדולה מזו נ"ל דאפילו זה אומר על רגל שלנו כגון שאמר שהיה בעצרת וביום ב' וידוע שעצרת היה ביום ד' דלא נתבטל העדות דמחמת שטועה וסובר שעצרת היה ביום ב' אומר שהיה בעצרת דעיקר חקירות אינן רק מה שדרשו בש"ס מקרא דהיינו בכמה בחודש. תדע דהא הר"ן בחי' כתב דאפילו באומר אמש צריך לחקירות מדאוריית' אלמא דעיקר חקירות הן אותן הז' דוקא וכל שאר דברים בדיקות מיקרי:
ג
וזה תובעו שניהם. הפוסקים חתרו למצוא טעם מה"ת יהיה עדיף הכחשת התובע מהכחשת עדים וע' ט"ז. ובתומים תי' דכשהתובע אינו תובע רק מנה שחור אפילו אם מודה שחייב לו מנה לבן פטור דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין כיון דב' מינים הן ע"ש. ומ"מ לא נתיישב לדבריו הא דמנה ומאתים וכן דמי חבית יין דמי חבית שמן דהא בדמי חטין ושעורין חייב כמבואר בסי' פ"ח. (") ולפעד"נ הטעם פשוט דהא דמצטרפי בהכחשת עדים בבדיקות הוא מטעם דלא דייקי כמבואר בחי' הר"ן ובכל המפרשים דעדים עבידי דטעי בבדיקות ואף דבכל עדים המעידין שחייב לו סך מעות כך וכך מחייבינן לי' כל הסך שאומרים העדים ולא אמרינן שמא לא דייקו בסך המעות ובא' אומר מנה וא' אומר מאתים אמרינן דלא דייקי עכצ"ל דבמקום דאיכא הכחשה מיישבין דברי העדים אפי' בדוחק כדי שלא לפוסלן ואמרי' דלא דייקי וטעי. אך קשה כיון דעכצ"ל גבי מנה ומאתים דלא דייק וטעה בסך המעות ולא ידע כמה הסך שהלוה היאך אנו מקבלין אותו לעד כלל דכמו שיכולין לומר שהיה מנה וסבור מאתים כן י"ל שהיה רק חמשים וסבור ר' והיאך מקבלין עד שיודע שטעה בסך המעות לעד ואי משום שהעד הב' אומר ג"כ מנה הרי כל העדות יוצא מפי ע"א. ועכצ"ל דתלינן הטעות בעד האומר מנה דאותו העד הוי כאלו מעיד שני עדויות עדות אחת מעיד לחייב הלוה שלא הי' פחות ממנה ומעיד לחייבו מנה ועדות הב' מעיד לסייע להלוה שמעיד שלא היה יותר ממנה ובא להכחיש העד האומר מאתים ולפטור את הלוה ממנה הב' ותלינן הטעות בהעדות שמעיד על המנה במה שאמר שלא היה יותר ממנה כיון שהעד השני מעיד שהי' יותר ממנה שהיה מאתים דבמקום הכחשת עדים תלינן בטעות אבל במה שמעיד עד המנה שלא הי' פחות ממנה דליכ' מאן דמכחיש ליה דהא גם עד המעיד מאתים מעיד שלא היה פחות ממנה א"כ באותו העדות שמעידין שני העדים דהיינו שלא היה פחות ממנה מקבלין עדותן דהא איכא ב' עדים שלא הי' פחות ממנה דבאותו עדות דליכא מכחיש נגדו לא תלינן בטעות דיותר יש לתלות הטעות במה שאמר שלא הי' יותר דאיכ' מכחיש כנגדו מלתלות הטעות במה שאמר שלא היה פחות דליכא מכחיש נגדו ואדרב' גם עד הב' מסייע לו בזה ועוד דאין לתלות הטעות בבעל הר' ולו' שלא דקדק בהסך דא"כ לא הי' לו להעיד משא"כ כשתלינן הטעות בבעל המנה אמרינן דדקדק שפיר שהי' מנה בודאי ולכך העיד במנה ועל המותר לא דיקדק ולכך לא העיד על יותר ממנה רק על מנה משא"כ כשהתובע אינו תובע רק מנה ומוד' באצבע שהעד האומר ר' טעה היינו שהי' הסך פחות שלא הי' רק מנה וסבור ר' אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דכמו שהי' יכול לטעות בין מנה למאתים כמו כן הי' יכול לטעות בין חמשים למאתים ועד שידוע שטע' וסבור על סך מועט שהוא יותר אין אנו יכולין לידע מעדותו כמה הי' בו. ולפ"ז במנה ור' כשתובעו שניהם א"צ לתבוע רק ר' משא"כ בדמי חבית יין ודמי חבית שמן כשאין מעידין על הסך צריך לתבוע שניהם היינו יין ושמן דכשתובע רק א' דהיינו דמי חבית יין לחוד ועכצ"ל שהעל שמעיד חבית יין וטעה וסבר שמן אין אנו יכולין לקבל אותו לעד כלל דדילמ' הי' שכר וטעה שראה יין וסבר שמן אמרינן דילמא הי' שכר וסבר שמן אבל כשתובע שניהם מישבין דבריהם ואמרינן שהי' באמת שני חביות יין ושמן וזה דיקדק על החבית יין ולא דיקדק על החביות השני ולכך אינו אומר רק מהיין והב' לא דיקדק רק על השמן ולכך אינו אומר רק שמן. ולפ"ז בא' אומר בפני הודה מנה וב' אומר שהוד' מאתים בעינן שיתבע ב' ההודאות דאז אמרינן דזה דיקדק על המנה וזה דיקדק על המאתים אבל כשאינו תובע רק ההודאות המאתים אז ע"כ העד שאומר ששמע ההודאות מנה טעה בשמיעתו א"נ אפשר ששמע פחות ממנה וטעה דהא מעיד על מה שלא שמע משא"כ בראיית הלוא' אף שהי' מאתים מ"מ ראו ג"כ מנה דכמו שיכול לטעות בין יין לשמן כמו כן יכול לטעות בין שכר לשמן. והשת' א"ש ג"כ הא דסי' פ"ב גבי לוה אמר מחצה פרוע והעדים אומרים כולו פרוע דנשבע וגוב' מחצה דקש' דהא הוי כעין תובעו שניהם דאין מקבלין אותו לעד כלל דמ"ש הלוא' כשהמלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים דאין מקבלין אותו לעדות ומ"ש פרעון כשהלו' אומר פחות ממה שאומרים העדים ראוי ג"כ שלא לקבל את העדים כיון שהלו' פוסלן והי' ראוי להיות שהמלו' יגבה שטרו משלם ומשום מגו לא מהימן הלוה דמיירי התם באופן דליכ' מיגו כמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. וגם (") בלא"ה קשה להבין הדין כמ"ש הסמ"ע והש"ך דממ"נ אם מחזיקין אותן לעדים מוכחשין מכח הודאת הלוה המלו' נאמן על שטרו ואם לא נחזיק אותן למוכחשין אמאי צריך הלוה לישבע הא יש לו שני עדים. ולפמ"ש ל"ק כיון דע"פ הודאת הלוה טעו בסך המעות שהי' פחות והיו סבורים שהי' יותר אין אנו מחזיקין אותן לעדים אפילו על מנה דאימר הי' פחות אפילו ממנה וטעו לכך מחויב הלוה לישבע אבל שטרא איתרע דהא פרעון ודאי הי' דאין לחוש רק שטעו בהסך והוי כפוגם שטרו ע"פ עדים דמחויב לישבע עכ"פ וכיון שהוא אומר לא נפרעתי כלום אינו יכול לישבע דהא איכא עדים שבודאי פרע. ועוד דהא העדים אינן פסולין דהב"ד מחזיקין אותן לכשרים רק נגד הלוה נפסלין אבל ודאי דאין מניחין המלו' לישבע בב"ד נגד העדים הכשרין בב"ד והוי דינו כפוגם שטר והוא חשוד דמפסיד שטרו כמבואר בסי' צ"ב סק"ט ואפילו לדעת הי"א שם דהמלו' גובה שטרו כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ב ס"ק נ"א מ"מ כיון שידוע ע"פ עדים שהי' פרעון וא"י לב"ד כמה הי' פרעון אין לך דרר' דממונ' גדולה מזה ומועיל גביה תפיס' ברשות ושובר פרעון הוי כתפיס' ברשות כמבואר סי' מ"ב בש"ך סקי"ח ובס' תקפו כהן. ואין זה דומה למ"ש בכללי ד"ת דכל ספק שהיה לעדים מחמת שלא ראו הדבר בשלימות דלא הוי ספק דשא"ח שאין ספק רק להב"ד אי טעו העדים ודאי דמועיל ביה תפיס' ברשות. ועוד כיון דמ"מ איתרע שטר' אף הי"א שבסי' פ"ב סעיף ט' מודים דאינו גובה כשא"י לישבע. ולפ"ז בתבעו מנה ועדים מעידין מאתים דאין מקבלין עדותן לחייבו על פיהן במנה מ"מ חייב שבוע' מדין העדאת עדים דר' חייא. ועט"ז שהקשה מהא דסי' קמ"א בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דא"צ המחזיק שיאמר שאכלה שתיהן. ובס' קצה"ח חי' דהכחשת התובע עם הבע"ד הוי הכחש' וכיון דשם מוחזק בקרקע א"מ מידו ע"ש ואין בדבריו ממש דבקרקע אינו מועיל תפיס'. ומ"ש הוא דלפעמים מועיל תפיסה בקרקע כגון במילתא דעביד' לגלויי לאו כלום קאמר ועוד דא"כ הכא נמי יהיה מועיל תפיס'. וכן בסי' פ"ג גבי מחצה פרוע מועיל תפיסה לפי דעתו ועוד יש להשיבו אך להשיב זה הוא יגיעת בשר. ולפעד"נ דלא קשה מידי דל"צ שיהי' תובע שניהם רק במקום שהכחשת התובע הוא נוגע בסך הממון בפחות ויותר שאם הן משקרין לפני ב"ד בכונה הן פסולין לעדות כגון במנה ור' או ביין ושמן שפירש"י שם שהשמן הוא יקר מהיין וכן צ"ל במנה שחור ומנה לבן שמטבע ישנה חשובה מן החדשה ואף אם נתלה בטעות שטעה שהיה פחות והי' סבור שהי' יותר אין כאן עדות כלל וכן אם הוא טוע' וא"י מה הי' אם יין או שמן נוכל לומר ג"כ שהי' מין אחר כגון שכר וכן אם טוע' במנה שחור דהיינו מטבע ישנה אמרי' כיון שטעה בנוגע לסך הממון בגוף צורת המטבע אמרינן אימר הי' מטבע אחרת שאינו עולה לסך מנה אין עדותן עדות אבל כשמכחישין עצמן בבדיקות שאינו בגוף הממון כגון מארנקי שחורה ומארנקי לבנה דאפי' מאן דפוסל בהכחשת בדיקות מכשיר בהא א"צ שיהיה תובעו שניהם דהא אפי' אם משקרין בכונה לפני ב"ד מאיזה ארנקי נתן לו לא נפסל בכך וכן אם טעה ולא דקדק בזה אמרי' דמ"מ בסך הממון שלא לגרום היזק לחבירו ודאי דמדקדק רק מאיזה ארנקי שאינו עושה היזק לא דיקדק מש"ה בזה אומר אכלה חטין וזה שעורין כיון שאין נוגע לגוף הממון דאף אם לא דיקדקו מאיזה מין אכל ואף אם נאמר שטעה ואכל מין שאינו לא חטין ולא שעורין ג"כ הוי חזקה א"צ התובע לתבוע שניהם וראיה לזה מדיוטא עליונה ותחתונה שיכולין לראות מזה לזה שכת' הנ"י דהוי הכחשת בדיקות ולא מצריך שיהיה המלוה תובע שניהם אלא ודאי דהוא מטעם שכתבתי. והנה הא דצריכין שיתבע שניהם היינו דוקא בע"א המכחיש לע"א אבל כשכ' מכחישין לב' בבדיקות אפי' אינו תובע אלא א' חייב לשלם כמ"ש הסמ"ע סי' ל"א סק"א. ובזה נ"ל ליישב תמיהת התוס' בב"ק דף ע"ד בד"ה עבד כ"ד ניחא שכתבו וז"ל הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהוא דלגמרי באין לסיועי' . ולפי הנ"ל יש ליישב דהנה לכאורה קשה במאי דאמר התם גבי כת א' אומרת הפיל שינו וסימא עינו וכת א' אומרת עינו והדר שנו דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה ע"ש. הא בעינן שהתובע יתבע שניהם והכא העבד מכחיש להעדים. אך באמת לא קשה דבשני כתי עדים אין מזיק הכחשת התובע כנ"ל. ולפ"ז בסיפא דמוקי לה במיפך והזמה וכיון דעדים הראשונים אמרו שינו והדר עינו ע"כ גם העבד אמר כן דהא קתני שהרי עבד אומר כן דאם לא היה אומר כן היו העדים נפסלין בהכחשת פיו ובפרט שהכחישה הוא בחקירות דהיינו בזמן השן ובזמן העין ואחר כך כשבאו עדים אחרים ואפכינהו ואזמינהו הרי העדים הראשונים נפסלים על ידי הזמה ועדים האחרונים נפסלים בהכחשת התובע דהא העבד מכחיש להו בחקירות של זמן העין והשן ונפטר האדון מתשלומין ומאי ניחא ליה לעבד במאי דקאמרי הני ובתוס' כתבו כמה טעמים דמיירי שיודעין היו שיבואו עדים ובודאי היה ניחא ליה לעבד אלו היו אומרים האמת כמו שהוא דאז היה נוטל דמי שן מה שאין כן השתא שאומרים שינו והדר עינו לבסוף כשיבואו עדי הזמה ויאמרו האמת יפסיד הכל ולא יטול אפילו דמי שן לזה אמר דעבד כל דהו ניחא ליה דניפוק לחירות. וא"כ י"ל דמיירי שאין מכחישין עצמן בזמן השן כגון שאמרו שהפיל שינו ביום ב' ועין ביום ג' והאחרונים אמרו שהעין הי' ביום א' א"כ ודאי דנפיק לחירות וא"ל כיון שהוא פוסל העדים אף נגד השן [לא יצא] שבועה לחירות דזה אינו כמבואר בתומים סי' כ' סק"ב דעדים שהוכחשו מפי הבעל דבר אין נפסלין לעדות אחרת אפי' נגד הבעל דבר ומכ"ש כשהן רק מוכחשין מפיו בחקירות ובדיקות כנ"ל ברור:
ד
וישבע ש"ד על מאה. עט"ז שכתב הטעם הא דלא מחייבינן שבועה מטעם דר"ח קמיית' כיון דהעדאת עדים לא ילפינן רק מק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס א"י שמחייבו שבועה. ועדים ע"י צירוף אינו מחייבו קנס דאין חיוב קנס אלא על מעשה שראו שניהם כאחת כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרית וא' אומר נסתרה ערבית ובסעיף ה' מיירי ששמעו הודאה מפיו בשעה אחת וכו' ע"ש ובתומים תמה עליו חדא דגם הודאה אחר הודא' לא שייך בד"נ. קושי' ב' דא"כ עדים שא"י בחקירות דא"י לחייבו קנס לא יחייבו שבועת ר"ח קמיית'. ובקצה"ח תמה על הט"ז והתומים דבקנס ודאי מועיל עדות מיוחדת כמו בממון דהא לא בעינן הגד' ביחד בקנס כמבואר בב"ק דף ע"ד והגדה מקשינן לראיה וא"כ לא בעינן נמי ראי' כאחד. ולפענ"ד טעה בזה דודאי עדות מיוחדת כשר בד"מ כגון שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה שהיה אצל המעשה שני עדות אבל לצרף שני עדות שכל א' ראה מעשה אחר כגון שאחד ראה היום שנגח שורו ונתחייב קנס ואחד ראה ביום שני שפיתה בתו או נגיחת שור אחר זה לא יאמר בר בי רב דחד יומא שמצטרפין לחייבו ממ"נ דא"כ אפילו אחד מעיד שראה שנתחייב קנס ע"י נגיחת שור וא' ראה שהלוה מעות ונתחייב יצטרפו ג"כ והא ודאי ליתא דקנס כשלא הי' עדים בדבר אין בו שום חיוב. דאשר ירשיעון אלהים כתיב בקנס ובעינן שהב"ד יהיו יכולין לחייבו מכח מעשה זה וזה פשוט דברור ולזה מביא הט"ז ראי' שפיר מעדי יחוד לענין קידושין שא' ראה שחרית וא' ערבית דלא מצטרפי (") והטעם כתבו כיון דקידושין לא נגמר בלא עדים לא מהני ראיית אחד כלל וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא הי' עדים בדבר על מעשה זה שמעיד דבעינן אשר ירשיעון אלקים שיהיה הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וכיון שאין הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה שאין בו רק ע"א מה מועיל אח"כ מה שראה ע"א בפ"א אח"כ שהלוה לו מעות בשלמ' להפוסקים דמהני תפיסה בקנס כשיש מגו הרי הב"ד יכולין לחייבו על מעשה זה וקרינן בי' אשר ירשיעון אלקים וכן כשמעידין ששור בין שוריו נגח יכולין לחייבו על מעשה זה. גם מה שהקשה בתומים מעדים שא"י בחקירות ל"ק כלל דהא מדאורייתא גם בממון בעי' חקירות וגוף הק"ו לחייב שבוע' הוא מדאורייתא ובודאי מדאורייתא עדים שא"י חקירות אינם מחייבים שבוע' דלא ממון רק שחכמים הקילו דאף דליכא חקירות הוי כנחקרו והוי כנחקרו גם לענין שבועה גם מה שהקשה מהודאה אחר הודא' דליתא בד"מ לק"מ דבקנס אלו לא הי' הודאה פוטרת בקנס הי' הודאה אחר הודאה מצטרף דבקנס כשר עדות מיוחדת רק בקנס לא משכחת הודא' המחייבת ולמאן דס"ל דהודאה חוץ לב"ד מחייב כמבואר בסי' א' מחייב גם בכה"ג ובממון ודאי מחייב הודאה וכיון דזה הוי במנה א' יכולין ללמוד מקנס דב' עדים שראו מעשה א' המחייבת קנס בזה אחר זה כגון שזה ראה תחילת ביא' והלך וזה ראה הגמר ביא' מחייבין קנס כיון שראו מעשה א' המחייבת וה"נ כיון דהודא' מחייבת בממון הוי כראו מעשה א' המחייבת בקנס ויכולין ללמוד זה מזה. ועוד דהתומים בעצמו כתב דעדות מיוחדת בממון אינו רק מדרבנן וע"כ צ"ל דעדות מיוחדת היינו היכא שכ"א ראה מעש' אחר דעדות מיוחדת היכא שאחד ראה מחלון זה מקר' ילפינן לה במכות דף ו' וכיון דעדות מיוחדת כזה הוא רק מדרבנן והבו דלא להוסיף ואין מחייב שבועת מש"ה בהודא' אחר הודא' דהוי כעדות מיוחדת על מעש' אחת מחייב שבועה. אך לפמ"ש לעיל בישוב דחקירות לא אתי שפיר תי' זה:
ה
דנין הדבר כמכחישין להקל. עיין ט"ז שהקשה מסי' כ"ט דמיישבין דברי העד שלא יהיה מוכחש. ומחלק הט"ז דכשהכחשה הוא בחקירות שאז יפסלו העדים מיישבין דבריהם וכאן מיירי בהכחשת בדיקות דלא נפסלו העדים דנין כמכחישין. ומזה תמה על הסמ"ע גבי חבית יין ושמן שכתב דמסתמא דנין אותן כמוכחשין. והט"ז פליג דכיון דהוי הכחשת דרישות אין דנין אותן כמוכחשין רק התם הטעם כיון דאמר של שמן היתה מוכח דאזמן אחד מעידין דהיתה משמע מה שאתה אומר של יין היתה אני אומר של שמן היתה אבל בסתם כשאומר ראיתי חבית שמן וזה אומר ראיתי יין אין דנין אותן כמוכחשין כיון שהוא הכחשת דרישות. ובתומים תמה מהש"ס מהא דמקשה בפסחים י"ב אלו דייקינן בהנן סהדי וכו' נימא איפכא מ"ד שלש תחלת שלש ומ"ד ד' בסוף ד' והוי עדות מוכחשת וכו'. וכן הקשו התוס' שם גבי א' אומר בשנים וכן בסנהדרין ס"ט הוכיח מזה דאזלינן בתר רובא ומהט"ז קשה דהא הכחשת דרישות הוא ולעולם מיישבין דברי העדים כדי שלא יפסלו וא"ל דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה דהא כל הראיות שמביא הר"ן שמיישבין דברי העדים יליף מהא דא' אומר בג' וא' בד' וזה בד"נ. ועוד דא"כ בד"מ אם א' אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת דנימא הך דאמר בשלשה סוף ג' ומ"ד בה' תחלת ה' ובשיעור זה אדם טועה עכ"ל בקיצור ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה דכך הוא האמת הברור דרק בדיני נפשות אמרי' אלו דייקינן דהא בהדיא מסיק הש"ס בקושיא דאלו דייקינן ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העד' בפסחים ובסנהדרין שם וקרא זה לא שייך רק בד"נ ובד"מ דלא שייך קרא דושפטו ודאי דלא דייקינן בא' אומר בג' וא' אומר בה' לפסול עדותן ומסתמא כשרין וכהט"ז. תדע דהא התוספות בפסחים שם בד"ה אלא אמר רבא הקשו גבי א' אומר בג' וא' אומר בה' מהא אלו דייקינן ומתרצין דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו עכ"ל. ולפי דברי התומים דמתניתין מיירי אפי' בד"מ והועלה על הדעת דבד"מ בשביל הוצאת ממון לא דייקינן לקיים עדותן והוצאת ממון יהיה נקרא להחמיר הא כל ממון הוי חומרא לזה וקולא לזה. ועוד א"כ אם יעידו עדים לפטור ממון וא' יאמר בג' וא' בה' יהיה עדותן קיימת ובתומים מדייק לה מדקתני סתמא משמע דאפי' בממון הדין כן ע"ש א"כ מוכח ג"כ מזה דאפי' אם מעידין על פטור ממון ג"כ הדין כן והא ודאי לא נקרא להחמיר. ועוד היאך יעלה על הדעת דמשום הוצאת ממון יהי' נקרא להחמיר ולפסול העדים יהיה נקרא קול' וכדי שלא להוציא ממון נפסל עדים ואדרב' איפכא מצינו בשני כיתי העדים המכחישה זא"ז דמשום חזקת כשרות דעדים מוציאין ממון אלא ודאי דרק בד"נ הדין כן דלא מחמרינן לקטול נפש ולקיים עדותן אבל בד"מ ודאי דדייקינן בסהדי שלא לפוסלן וא"כ ע"כ מתניתין דא' אמר בג' וכן כל סוגית הש"ס דפסחים ובסנהדרין בד"נ מיירי וא"כ יש לומר ג"כ דאפי' בסתמא כשר בד"מ כל שאפשר ליישב דבריהן כשמכחישין עצמן בחקירות משום חזקת כשרות וכדעת הט"ז ומה שהקשה בתומים על הא דדייק הר"ן דמיישבין דברי העדים מהא דא' אומר בג' וא' בד' ושם בד"נ מיירי לק"מ דהא הר"ן בדבר המצוי לטעות מיירי כמ"ש הר"ן בתשוב' והתומים ואפי' בבדיקות ומק"ו יליף לה הר"ן דאם בד"נ ואף להחמיר תולין בטעות מכ"ש בד"מ וכן מוכח מסי' כ"ט שכתב דמיישבין דברי העדים ואפי' בדרך דחוק ויליף לה משטר שהוזמו עדיו דאמרינן דמאוחר הוא אף דהוא דרך דחוק אלמא דבד"מ אמרינן אף דרך דחוק כדי שלא לפסול העדים משא"כ בד"נ אפי' דרך מורווח לא אמרינן להחמיר ולקיים עדותן כמו שכתבו התוס'. ומה שהקשה דהא בסי' כ"ט מיישבין דברי העד שלא יהיה חוזר ומגיד אף דשם העד לא מיפסל רק שאין מקבלין עדותו משום חוזר ומגיד ואפי' הכי מיישבין דברי העדים. יש לומר דמ"מ אם לא ניישב דבריו ונחזיקינהו לחוזר ומגיד והוי כאומר שקר העדתי ויהי' נאמן לגבי עצמו לחייב עצמו ולפסול נפשו במה שהוא לזכותו כמבואר בסי' צ"ג סעיף ה' מש"ה מיישבין דבריו שלא נחזקינהו לפסול לגבי נפשיה ועוד דשם מיירי כשנוכל ליישב באופן דדמי לדבר שהעדים מצויין לטעות כגון שהרוב מצויין לדבר בל' זה על פי' זה:
ו
החזיק בקרקע. ואם א' מעיד שנתן לפלוני בפניו ובפני עד א' שמת בניסן והשני מעיד שבפניו ובפני עד שמת נתן בתשרי כתב בב"י בשם המשרי' דהוי שני שטרי מתנות על ענין א' דאמרי' ביטל שני את הראשון ובשני ליכא אלא חד סהדי ותמה הב"י ולא כתב טעם לתמיהתו ובס' קצה"ח כתב דסברת הב"י הוא דוקא בשטרות שייך לומר שזייף אבל בעדים שהן קיימים לא שייך למפסל סהדי. ולא דבר נכונה דודאי מצי למפסל סהדי במה שמעידין על זכותו כמבואר לעיל גבי הכחשת בדיקות בעינן שיתבע שניהם מהאי טעמא. ואף שכתב הש"ך שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"כ אורועי סהדי והיינו רק לפסול חתימתן דאימר זיופו זייף ע"ש ודאי דהתוס' מודים דיכול לפסול עדים לגבי נפשיה ע"פ הודאתו רק שדעת התוס' בתי' הב' הוא דכל כמה דנוכל לתלות הודאתו שאינו פוסל העדים תלינן ולכך תלינן הכא יותר שהודאתו היה שהשטר מזוייף ולא תלינן שפוסל העדים אבל היכא דלא אפשר דלא למיתלי ההודאה רק בפיסול העדים ודאי דנאמנין ונפסלין לגבי נפשייהו. ונלפענ"ד נראה דיפה תמה הב"י דודאי לא דמי שני שטרות לשני עדים דבשלמא בשני שטרות איכא הוכח' דעדים הראשונים פסולין הן לדברי התובע דאי אמת הוא שהי' הקנין בזמן הראשון דהיינו בניסן למה היה לו לחזור וליקח שטר אחר מתשרי ולגרע ולקלקל לעצמו כיון שכבר שטרו בידו מניסן. ואין לומר דילמא בשעה שקיבל השטר שני מתשרי נאבד שטרו מניסן והוכרח ליקח שטר מתנ' מזמן שני כמבואר לקמן בסי' מ"א דזה אינו דא"כ עכ"פ עכשיו בב"ד שיש השטר מזמן ראשון בידו למה לו להוצי' השטר מזמן שני ועכשיו כשמוציא השטר מזמן שני הוי כאלו מודה שנעש' מזמן שני דאם לא לא היה מוציאו בדבר שמקלקלו ומגרע כחו וכשמוציאו ע"כ מודה הוא שלא נעשה קודם והוי כמעיד שאלו הראשונים פסולין הם שמעידין בשקר משא"כ כאן שמביא ע"א על הקנין שמזמן ראשון וע"א על הקנין שמזמן שני אין בזה ראיה שהראשון שקר ענה דשמא מחמת שלא היו מצויין עדים הראשונים בתשרי שיתנו לו שטר מזמן ראשון שמתו או שהלכו למדינת הים או שלא רצו ליתן לו שטר ובקש ממנו שיקנו ממנו עדים אחרים מחדש ושיצוה לכתוב לו שטר מזמן שני וגם עתה לא נחשב להודא' במה שמביא העד שמזמן שני דהא ע"כ צריך להביאו דהא אין לו שני עדים מבלעדו ולפ"ז אפי' העד האחד אינו מעיד רק שבפניו בלבד היה קנין בזמן ראשון והעד השני מעיד שבפניו בלבד היה קנין בזמן הב' ג"כ סגי כיון דעל ידי צירוף יש שני עדים שקרקע זו שלו ואין לדמות כלל עדים לשטר שיש לו ראיה תחת אפונדתו מ"מ מוציא השני משא"כ עדים וגם אפי' במכר יש לומר מחמת שלא היו העדים מצוין והוא כפר הוצרך שיקח מחדש דעביד אינש דזבין דינ' כמבואר בב"ב דף ל' ע"ב משא"כ בשטר דנחשב הודא' במה שמוציא עכשיו בב"ד השטר מזמן שני:
ז
שפרעו מנה בניסן. עסמ"ע ס"ק כ"ז שכתב דבעינן שהלוה לטעון שפרעו שני מנים ובתומים כתב דאף אם אינו טוען רק מנה א' נאמן במגו שהי' טוען שנים כמו בסי' פ"ב אם לא שטען מנה א' קודם שהעידו העדים ע"ש. ונרא' דהש"ע אזיל בשיטת רש"ל שהביא הש"ך בסימן ל"ב סק"ד דאם מודה שהעדים הן פסולין דלא מהני מגו והכא ג"כ הרי מודה שהעד שמעיד המנה בתשרי הוא פסול דהא מכחישו בהמנ' שבתשרי ואינו טוען רק על מנה שבניסן וע"כ מודה הוא שהעד פסול ולא מהני מגו משא"כ בסימן פ"ב דאינו מכחיש רק במנה ומאתים שהן הכחשת בדיקות והעדים לא נפסלו מהני מגו:
ח
יבא בית דין אצל ב"ד וכו'. עסמ"ע סקל"ד שכתב אבל מקצת מב"ד הא' ומקצת מב"ד השני אינן יכולין להצטרף ולהעשות ב"ד חדש. נראה דדוקא אחד מכל ב"ד א"י להצטרף אבל שנים מכל ב"ד מצטרפין דכל שנשאר שנים עדיין תורת ב"ד עליהן תדע דהא יכולין לכתוב קבלת עדותן בתורת ב"ד ולכתוב בו וחד ליתוהי וב"ד השני דנין ע"פ כתבם כמו ע"פ מעש' ב"ד וכמ"ש בסי' כ"ט סעיף ה' משא"כ א' מכל ב"ד. ובסיפא דקיבלו כל ב"ד שני עדים אפילו בא' מכל ב"ד סגי הטעם דהא כל א' יכול לדון ע"פ שמיעתו מהעדים לב"ד ואין צריך כלל לשמוע מהשני משא"כ כשקיבלו כל אחד מעד א' לבד דאז כשבא כל א' לא סגי במה ששמע הוא מפי העדים לבד כיון שעדיין לא נתחייב על ידו דהא לא שמע רק מע"א לבד וצריך הוא לשמוע מהשני שקיבל ג"כ עד השני ואחד אינו נאמן שנתקבל עדות של עד השני בפני ב"ד והוא פשוט:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
דרישה וחקירה. ואין הדיין רשאי להחמיר ולדרוש ולחקור לכתחלה. ובדיעבד אם חקרו אותן ואמר א' איני יודע בחקירות מבואר בסי' ל"ג. ועידי חבלות) (וה"ה כל מידי דלא שכיח המבואר בסי' א' דלא עבדינן שליחותייהו בעי דו"ח:
ב
כיווני החודש. פי' בין אם אחד או' בניסן והשני באייר והתובע תובע ב' מנין בין אם אין תובע רק א' ועד אחר אומר איני יודע כשר להמחבר. ובדין מרומה דעת הש"ך דאפי' אמר אחד א"י עדותן בטילה שלא כדעת הר"ב בסי' ט"ו וסיים בצ"ע. עוד כ' הש"ך דשתי כתי עדים המכחישין זא"ז אע"פ שכת אחד הוזמנו לקנין וכת אחד היה אצל הקנין אין אלו נאמנין יותר מאלו:
ג
כיצד החקירות הן ז' באיזה שמיטה באיזה חודש בכמה בחדש. בכמה בשבוע באיזה שעה. באיזה מקום. ושאר שאלות בדיקות מיקרי והרמב"ם כתב שהדבר שגוף הענין והעדות תלוי בו כגון אם חבית יין או חבית שמן בכלל דרישות הוא וע' ביאורים סק"א) (דאפי' העידו בניסן וחקרו אותן בתשרי ואמרו שהיה בשבט והוזמו נפסלין מניסן ואם מסופקין ביום שהעידו עדותן כגון שמסופקין אם העידו בניסן או באייר נפסלין מאייר וכן בשטר שלא כתוב בו זמן וחקרו אותן אימת הי' ואמרו בניסן משעה שיודעין שחתמו בהשטר וכן הדין אם הכחישו זא"ז בחקירות נפסלין משעת הגדת העדות להצטרף לעדות אחרת) (וע"ב סק"ב דלא נתבטל העדות כשהכחישו עצמן בחקירות רק כשנצטרפו יחד להעיד שפ' חייב לפלוני מנה בראיה והגדה כגון שראו כאחד וגם הגידו בתכ"ד ואז בין אם מכחישין עצמן בסתם שהאחד אמר שראו ביחד בניסן והשני אומר לא כי רק שאותה הלואה שראו ביחד ונצטרפו להעיד עליה היה באייר ובין אם הכחיש א' או שנים הזמן שאו' חבירו ואפי' בהרבה עדים כגון שאו' בניסן עמנו הייתם במקום אחר רק ההלואה שראינו ביחד ונצטרפנו להעיד עליה היה באייר כל העדות בטל וגם ההזמה בטל והוא והן פטורין ואפי' שבועה נגד העד אינו צריך אפי' תובעו שניהן אבל אם לא נצטרפו יחד רק שבאו ב' קודם ואמרו בניסן ובאו אחרים ואמרו בניסן עמנו הייתם רק באייר ראינו שלוה ביחד או שהעידו בתכ"ד רק שהוזמו הראשוני' על ניסן ועל אייר אמרו שראו בעצמם ההלואה השנית שתובע התובע הראשונים נידון כדין זוממין ועדות השני קיים. ואם אמרו המלוה הי' עמנו נידונין כב' כיתי עדים המכחישין זא"ז וחייב לשלם לו מנה אחת ממ"נ וכן בע"א נגד ע"א חייב שבועה: ודעת הראב"ד שהביא הש"ך דעדות המכחישין עצמן בחקירות כשר בד"מ וע"ב סעיף קטן ב') (דהיינו דוקא כשמסייעין עצמן בגוף ההלואה ומודים שראו ביחד ההלואה רק שמכחישין עצמן בזמן. אמנם הש"ך מסיק להלכה דהכחשת חקירות פסול בד"מ) (ואם א' אומר בב' בחודש ובו ביום היה יום השוק או שאר דבר מפורסם לרבים וידוע באותו יום השוק לא היה באותו יום לא הוי כחקירות לבטל העדות:
ד
שמן היתה. לשון היתה מורה כאלו אומר ל"כ דמה שאתה חומר של יין אני אומר של שמן היתה ט"ז. ואם א' העיד על חבית יין בניסן והב' על שמן באייר והוא תובע שניהן חייב ליתן לו הכחות כשלא אומר ל"כ והוא תובע שניהן ובאומר ל"כ פשיטת דעדותן בטילה:
ה
בטילה. ואפי' שבועה נגד העד א"צ:
ו
תובעו שניהם. דאלו לא תבעו שניהם אז העד מוכחש מפיו) (וה"ה במנה ומאתים צריך לתבוע ר' וביין שמן צריך לתבוע יין ושמן) (וכן הדין בשנים אומרים ר' והוא תבע רק מנה והנוה מכחיש הכל שצריך לישבע שבועה דאורייתא כעין העדאת עדים דרב חייא דהלואה ודאי היה רק שא"י כמה) (ודוקא הכחשה בבדיקות שתלויין בסך המעות כגון יין ושמן שהשמן יקר מהיין או מנה שחור ולבן דמידי דקפדי ביה אינשי הוא דעל המטבע קפדי אינשי אם נתחייב לו מטבע ישן או חדש והמטבע ישנה חריפה או שוה יותר והוי כהכחשה בסך המעות אבל בבדיקות שאין בו שייכות להבע"ד כלל כגון מארנקי שחורה וארנקי לבנה או כעין הך דסימן קמ"א בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דאין בו שום נ"מ לבע"ד דחזקה הוי כ"ז שאוכל א"צ לטעון שניהם וע"ב ס"ק ג':
ז
וישבע דעד הת' מצטרף עם עד הת"ק ומחוייב ת'. וכן עד הר' עם עד הש' ומחוייב ר'. ומנה הנשאר מעד הש' עם מנה הנשאר מעד הת"ק ומחוייב ק' הרי ת"ש. והעד המעיד על ק' אין לו צירוף ומחויב ש"ד. אבל אם לא היה רק עד על ק' ועד על ר' דאז היה מחוייב לשלם ק' מחמת צירוף לא היה חייב לישבע ש"ד נגד העד דעד שנצטרף לממון אינו מביא לידי ש"ד סמ"ע וגם מכח העדאת עדים אינו חייב לישבע כיון שאינן עדים רק ע"י צירוף אין מביאין לשבועה) (ודוקא עדות מיוחדת שכל א' ראה מעשה אחרת אין מביא לידי שבועה אבל עדות מיוחדת שמעידין על מעשה א' כגון א' ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון אחר או בהודאה אחר הודאה שעל מעשה א' הן מעידין מביאין לשבועה בהעדאת עדים:
ח
בהכחשה. דהיינו שמעידין על זמן א' וזה אומר סך מיעוט וזה אומר יותר הוי כמנה ור' דהוי הכחשה בבדיקות. ועי' בית חדש מה שהקשה ולא ידעתי מה קשיא ליה. ומה שסיים המחבר דבסתם דנין הדבר כמוכחשין להקל היינו דווקא בהכחשת בדיקות דאין בו פסול לעדים אבל בהכחשת דרישות שיש בו פסול לעדים מיישבין דבריהם כמבואר בסעיף ב' בהג"ה ט"ז) (וכן במקום שלא יהיה העד חוזר ומגיד מיישבין דבריו אפי' בדוחק ועי' ביאורים ס"ק ה':
ט
להשביחם. עמ"ש בזה בסי' ע"ה:
י
ומשלם ק"ק כיון שנתחייב שבועה והוא חשוד דהוחזק כפרן משלם. ובהודאה אחר הודאה עדים שע"י צירוף חייב ממון מחייבין ג"כ שבועה כמש"ל וכיון שהוא חשוד משלם רק שהתובע צריך לישבע כדלקמן סי' ע"ה ש"ך:
יא
הרי אלו מצטרפין. ומכ"ש כשלא ראו ביחד רק זה מחלון זה וזה מחלון אחר דמצטרפין סמ"ע:
יב
כשתבע ממנו ב' מנין. אבל בהודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה אפי' לא תבע רק מנה אחד מצטרפין ואפי' בהלואה אחר הודאה דעת הסמ"ע דמצטרפין דסבירא ליה כיון שרצה להלוות לו הודה לו מעיקרא ואם התובע אומר שלוה לו ב' מנים ואינו זוכר אם בזמן אחד או בב' זמנים גם כן כשר סמ"ע. וכן אם אין טוען ברי רק תבעו על פי עדים גם כן כשר כיון דאינו מכחיש בעדים. וכ' מהרי"ק דע"א בהכחשה ויכול לברר מי שיכול לברר נאמן. ופי' הש"ך שהוא בכעין המבואר בקידושין ס"ו ע"ב בקניית עבדים ואחד אומר שיש בו מום ואומר שלח ואחוי והשני מכחישו מחוייב העבד לברר וכן עיקר או"א אף שהש"ך פיקפק לומר דזה ל"ש רק באיסורין:
יג
בעיבורא דירחי. ואפי' בשנים אמרי' דטעו אבל בב' ימים ל"א דטעו. וכן אם המעשה היה לאחר רובו של חודש לא אמרי' דטעו אפי' ביום אחד אבל אם המעשה היה קודם רובו של חדש אף שבשעה שמעידין הוא אחר רובו של חודש מ"מ אמרי' דטעו ונקבע בלבם הטעות משעת ראיה לכך מעידין כך וע"ע מדין טעות בעיבורא דירחא בסי' מ"ב:
יד
משתבע ליה ש"ד. כיון דעדים לא הכחישו זא"ז רק התובע מכחיש אחד חייב ממ"נ ש"ד:
טו
החזיק בקרקע. ואם אחד העיד שבפני ובפני עד שמת נתן בק"ס הקרקע לשמעון בניסן והב' העיד בפניו ובפני עד שמת נתן בק"ס לשמעון השדה בתשרי או אפי' בפניו לבד בתשרי דהו כב' שטרות על שדה אחת דביטל שני את הראשון וממילא ליכא בשנים רק ע"א מהרי"ק וב"י תמה עליו ולא פי' בתמיהתו. וע"ב דנראה עיקר כהב"י ואפי' למהרי"ק דוקא כשהעד המת היה קיים בתשרי אבל אם כבר מת יש לומר דלכך הקנה לו ג"כ בתשרי:
טז
מחזיקין בפרוע ממנה. דדוקא שהנתבע טוען שפרעו ב' מנים דאם ל"כ מוכחש אחד מהעדים מפי התובע סמ"ע. ובתומים כתב) (דאם העידו עדים קודם שהגיד הנתבע אפי' אם אמר הנתבע רק מנה אחד אחר כך מ"מ נאמן הנתבע במגו דלא היה מכחיש. וע"ב דיש לפקפק ע"ז. ע"כ הסמ"ע דאפי' נזכר בשטר בניסן ועידי הפרעון היה ביום ב' בניסן המע"ה ואמרינן דהיה הפרעון אחר ההלואה:
יז
לפני הודה שפרעו. אבל אחד מעיד שהודה בניסן והשני מעיד שפרעו אח"כ אין מצטרפין דא"ל שהודה על מה שיפרע אח"כ דרק גבי לוה שצריך למעות אמרינן כן ולא במלוה:
יח
סטראי. וע' בסי' נ"ח כי שם מקומו האמתי:
יט
ע"א בכתב. ע"ל סי' כ"א:
כ
ביד אצל ב"ד. וא' מכל ב"ד לא סגי כיון דלא שמעו רק מע"א הוי עד מפי עד משא"כ בסעיף שאחר זה ששמעו שני עדים סגי בא' מהב"ד סמ"ע. ☜ועיין ביאורים סק"ח דבשנים מכל בית דין אפילו לא שמעו רק מע"א סגי:
כא
אחרים ששמעו. דוקא בשמעו חקירות ע"א אבל שם שמעו ב' עדים העידו בבית דין ונחקרה עדותן יכולין להעיד עדותן בבית דין ולומר כך נתקבל בב"ד ט"ז. ולפי זה שטר שחתם עליו רק ע"א ונשרף אין העדים יכולים להעיד בבית דין שכך היה כתוב בשטר לגבות בו:
כב
א' מכל בית דין. כגון שהלכו להם ב' מכל בית דין למדינת הים ולא נשאר מכל בית דין אלא א') (אבל שנים משני ב"ד ולצרף שלישי מהשוק ולהעיד בפניו לא מהני דאין עד נ"ד:
כג
אינו מצטרף. אע"פ דגבי דיין לא שייך עד מפי עד מ"מ הדיין מעיד ששמע העדות וזה מעיד שראה לא מהני ביה צירוף. ולכך אפי' לפני ב"ד אחר לא יעידו הואיל ואינם מעידים בשוה סמ"ע:
כד
לפניו. מלת לפניו הוא לאו דוקא ה"ה אם העד לא העיד כלל אינו מצטרף דזיל בתר טעמא סמ"ע:
כה
אפי' העידו. ול"ד לשני חזקה דסגי ב' מעידים על שנה וב' על שנה וכן על שנה ג' דשם ראו כל אותו שנה מה שהיה להם לראות:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
שהדין מרומה צריך דו"ח. כ' בס' בר"י וז"ל אם הוא לעיכובא הוי פלוגתא דרבוותא ובס' סדר אליהו בקונ' עיגונא דף קי"ו האריך בזה ע"ש וע' בכנה"ג ובתומים סק"א:
ב
כיצד אחד בניסן. עי' בנ"צ בענין אם שני כתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג ע"ש:
ג
של שמן היתה. עבה"ט שכ' אפי' לא אמר השני לא כי כו' ובגליון הסמ"ע דהגאון מהר"מ בעל תפל"מ כ' דנ"ל דלא כהסמ"ע אלא איירי הכא באומר לא כי וכמו שכ' בפרישה בשם מהרש"ל עי' שם:
ד
עדותן בטלה. עבה"ט מ"ש ואפי' שבועה נגד העד א"צ כו' וע' באה"ע סי' י"ז ס"ט בב"ש ס"ק כ"ה וע' בתשו' נו"ב חלק אה"ע סי' ע"א וסי' מ"ז מ"ש בזה:
ה
וזה תובעו שניהם. עבה"ט ובגש"ע דהגאון מהר"מ נ"ב וז"ל עמ"ש בגליון ב"י דה"ה אם תבעו מנה סתם וא"י אם שחור אם לבן דמצטרפין וכן במנה מאתים אם אמר המלוה שא"י אם מנה או מאתים או בדמי חבית א"י אם דמי חביית יין או שמן דמצטרפין ובהכי איירי הנ"י עם הרי"ו ול"פ עם הטור עכ"ל וע' סמ"ע לקמן סעיף קטן כ"ב ודו"ק ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הרמ"א וזה תובעו שניהם נ"ב עי' בקצות החושן סי' ע"א סק"ה:
ו
והוא תבעו שניהם. בגליון ש"ע דהגאון מהר"מ נ"ב וז"ל נ"ל דבמנה ומאתים בתבעו מאתים סגי ומצטרפים לכ"ע ובתבעו מנה י"ל דאין מצטרפין לכולי עלמא דהעד שאומר מאתים מוכחש מפיו דאין בכלל מנה מאתים וכמ"ש בגליון ב"י מיהו בההיא דפ' י"נ דאם הלוה טוען על שט"ח שפרע מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו דנשבע הלוה וגובה מחצה ע"ל ס"ס פ"ב סי"ג הרי דמאמינים לעדים במה שמעידים כדבריו וי"ל דהתם ע"י העדים נתבטל השטר והוי תביעה ע"פ ולכן צריך לישבע שבועה דאוריית' אף שהעדים מסייעים אותו במה שאומר שפרע עסמ"ע שם ודו"ק עכ"ל ועי' בנה"מ:
ז
וישבע. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש אבל אי לא היה נשאר כו' דעד המביאו לידי חיוב ממון כו' ועי' בש"ך סק"י שכ' דזה צ"ע לדינא כו' ע"ש ועי' בת' נו"ב חלק אה"ע סי' מ"ז מ"ש בזה:
ח
עדותן מצטרפת כ' בס' שער משפט יש לי מקום עיון בשני עידי צירוף כגון לענין פרעון שטר המבואר בס"ח או בשני עידי צירוף המעידין לפסול איש אחד שאחד העיד שגנב והשני העיד שהלוה ברבית דמצטרפין לפסלו כמבואר בסי' ל"ד סכ"ח בהגה ויש שני עדים המכחישים שני המעשים ואומרים להד"מ אי דיינינן להו כתרי ותרי וא"כ לענין פרעון שטר לא מפקינן מיד המוחזק ולענין לפסול הוי זה האיש ספק פסול כדאיתא בסי' ל"ד סכ"ח או דלמא כיון ששניהם האחרונים מסייעים זה לזה ומכחישים את שני המעשים הוי כחד לגבי תרי כיון שכל א' מעיד על מעשה מיוחדת ואין השני מסייעו ושני עדים אומרי' שכל אחד מהמעשים הוא שקר אין דבריו של א' במקום שנים והאחרונים מהימני כו' עש"ב:
ט
הרי אלו מצטרפין עי' בתשו' זכרון יוסף חאה"ע ס"ס ז' שכ' דנ"ל דבהלואה אחר הלואה לא מצטרף עד השני להראשון אלא כשעדיין לא נשבע הנתבע על פיו להכחישו אבל אם כבר נשבע להכחיש העד הא' ונפטר ממנו שוב אין העד הבא אחריו ומעיד על הלואה אחרת מצטרף עמו לחייב את הנתבע מנה אלא נשבע גם נגדו ונפטר וכן נ"ל להורות כו' וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ן שהובא בהגהת רמ"א סי' ל"ד סכ"ז וסמ"ע שם סעיף קטן ס"ז ואף שדעת מהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' מ"ו (והביאו הש"ך שם) שאפי' אחר שנשבע כגדי שני עדים של שני בעלי דינים מצטרפין לפוסלו מ"מ הרי דעת הרשב"א שהביא שם והרמב"ן הנ"ל שאין מצטרפין עוד לפוסלו ומידי ספיקא לא יצאנו כו' עש"ב והבאתיו בקצרה בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו ס"ק ל"ג. וכעת ראיתי בס' שער משפט סק"ה שמביאו והשיג עליו ומסיק דברור לדינא בעידי צירוף בין לענין איסור היכא שהכחישו הבעל דבר או בד"מ לאחר שנשבע להכחיש העד מ"מ כשאח"כ בא העד השני חוזר וניעור העדות של הראשון ומצטרפינן להו בין לענין איסור בין להוציא ממון עש"ה:
י
וסי' קמ"ג ס"י. עב"ש שם ס"ק כ"ו שתמה על הרמ"א כאן דמה ענין הך דהתם להכא דשם כל תנאי תנאי אחר הוא כו' ע"ש וע' בס' בר"י שמיישב קצת ע"ש וע' בס' שער משפט סק"ה:
יא
ואי הוברר הדבר כו'. עבה"ט שכ' כגון כו' או שהוא אחר חצי החודש כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ואם אחר חצי החודש מעידים על מה שנעשה בתחלת חודש שזה אומר בב' וזה אומר בג' אמרי' דטעו בעיבורא דירחא כיון דכבר נקט בליבא זכרון שהוא סבור שהוא ג' בחודש ועי' בתשו' שב יעקב חאה"ע ס"ס ט"ו עכ"ל:
יב
מחזיקים בפרוע ממנה. עסמ"ע ס"ק כ"ז שכ' דמיירי שהוא טוען שפרעו ק"ק כדברי שני העדים וכמ"ש בס"ו כו' אבל אם הלוה בעצמו אינו אומר שפרעו שני מנים אלא מנה א' אין מצטרפין ויכול המלוה לישבע שד"א נגד העד אחד וגובה בשטרו כל הק"ק ע"ש ובתומי' ס"ק ט"ו כתב עליו דצ"ל דמיירי באם מתחלה קודם שידע שעדותן של עדים הודה דלא פרעו רק מנה דאי לאחר עדותן הא יש לו מגו דפרעתיך ק"ק והא סהדי וא"כ במודה נאמן על מנה בשלמא בתובעו (לעיל ס"ז) דבעינן תבעו שנים משום דהוה מגו ליה להוציא אבל כאן הלוה מוחזק כו' ע"ש ובנתיבות המשפט מפקפק בזה ע"ש. ועי' בס' שער משפט שכ' דבכה"ג שטוען הלוה שפרעו ק"ק כמשמעות לשון הטור וש"ע. נראה לכאורה דהתובע צריך לישבע על המותר מדין פוגם שטרו דחייב שבועה אף בפוגם שטרו בעדים כדאיתא בסי' פ"ד ס"א כו' אך די"ל כיון דהוחזק כפרן במה שתבע כל השטר א"כ נעשה חשוד על השבועה כמו כופר בפקדון דכאן לא שייך אשתמוטי כו' אך לפי זה לשיטת הרמב"ם והובא בסי' פ"ב דאם היה המלוה חשוד נשבע הלוה היסת ונפטר א"כ ה"נ כיון דצריך המלוה שבועה מדין פוגם שטרו והוא חשוד כל השטר בטל וא"כ קשה למה סתמו הבעה"ת והט"ו בזה כיון דתליא בפלוגתא דרבוותא כו' וצ"ע ע"ש. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דהא באמת הבעה"ת והט"ו בסי' פ"ב ס"ח הכריעו דלא כהרמב"ם אלא כדעת הרמ"ה דהמלוה נוטל בלא שבועה דלא תקנו חז"ל שיפסיד ממון בשביל כן ובש"ך שם סקי"ט מבואר דאין חילוק בין אם חיוב השבועה על המלוה משום דטוען אשתבע לי ובין שבועת פוגם ודכוותיה ע"ש ולפי זה שפיר סתמו הבעה"ת והט"ו כאן דמחזיקים השטר בפרוע מנה אבל מנה השניה כיון דנעשה חשוד באמת נוטל בלא שבועה. מיהו אכתי יקשה לפ"ז הט"ז שם והסכים עמו בתומים שם דהכריעו הט"ו דנוטל בל"ש דוקא בזה דטוען השבע לי אבל בפוגם ודכוותיה שבועות הנאמרים להדיא במשנה אם הוא חשוד מפסיד שטרו וביותר קשה לפי מה שהוכיח בס' בית מאיר באה"ע סי' צ"ו ס"ב דגם הש"ע בח"מ סי' פ"ב הנ"ל לא הכריע בהחלט כהרמ"ה אלא שכתב דהכי מסתבר אבל למעשה חושש להוציא ע"ש אם כן ודאי קשה למה סתם כאן וצ"ע לדינא ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו סק"ג:
יג
ובא א' מכל ב"ד. בגש"ע דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל וה"ה אם באו ב' דיינים משני ב"ד מכל ב"ד א' ומעידים שבפני כ"א כשהיה יושב בב"ד של ג' העידו לפניו ב' עדים שפלוני חייב מנה לפלוני דמהני ודנין ע"פ ולא הוי עד מפ"ע כיון שהם בעצמם הדיינים ובפניהם העידו ל"ד לאחרים ששמעו הענין וכ"מ מדאמר אבל עד ודיין אין מצטרפין דאמאי דמסהיד כו' משמע דב' דיינים מצטרפין ולא גרע מקיום שטרות דכתבינן במותב תלתא וחד ליתוהי ע' סי' מ"ו ס"ל עכ"ל וע' בנה"מ:
יד
אלא על חצי דבר. עבה"ט ועיין באה"ע סי' קס"ב סעי' י"ב ובט"ז וב"ש שם וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קמ"ח ויובא דבריו לקמן סי' רע"ז סי"ג סק"ו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
[שו"ע] חבית של יין הלוהו. נ"ב עיי' באה"ע סי' י"ז ס"ט ובח"מ וב"ש שם:
ב
[סמ"ע אות ט] ואפי' שבועה. נ"ב ע' בס' המקנה לקדושין ד' ס"ה ד"ה ותסברא ע"א בהכחשה:
ג
[הגה] וזה תובעו שניהם. נ"ב עיי' בקצה"ח סי' ע"א סק"ה:
ד
[סמ"ע אות יא] ולא כמ"ש בע"ש. נ"ב ואנן זכינו לאורו חי' הר"ן על סנהדרין ושם מבואר טעם דיעה זו באר היטב:
ה
[שו"ע] אלף ות"ק זהובים. נ"ב בבעה"ת איתא אלף ומביא ה' עדים ומבואר דדעתו כדעת הרמ"ה שבטור דהלואה אחר הלואה א"צ לתביעת שניהם ומש"ה נקט רק אלף והטור דס"ל דצריך לתבוע שניהם שינה וכתב אלף ות"ק:
ו
[ש"ך אות י] ודוק היטב בכ"ז. נ"ב ע' בת' פני משה ח"א סי' ח':
ז
[שו"ע] לאותו ממון. נ"ב לישנא קייטא הוא דהא בדר' חייא לא מקרי כפרן לאותן ממון דהא נאמן בשבועה והיינו כמ"ש תוס' בשבועות דהוחזק רק לחמשי' אבל לאידך חמשים הוי ממון אחר ולא הוחזק כפרן עליהם אלא דהכא מדין חשוד על השבועה דנינן ולא שייך כאן כפרן לאותן ממון:
ח
[ש"ך אות יא] דהתובע צריך לישבע. נ"ב נלע"ד דאם רוצה ליטול רק ק"ן נוטל בלא שבועה דעל הק' זה האומר ק"ן הוי על הק' עד המסייע לדעת הש"ך סק"י ואף לדעת הסמ"ע ס"ק ט"ו י"ל דדוקא לחייב שבועה ל"א כן דעד שהביא לידי ממון ל"ש שיוכחש העד על קצת עדותו בשבוע' משא"כ לסייע:
ט
[סמ"ע אות כד] והוא אחר חצי החדש. נ"ב ואם אחר חצי החדש מעידים על מה שנעשה בתחלת חדש שזה אומר בב' בחדש וזה אומר בג' אמרינן דטעו בעבור' דירחא כיון דכבר נקט בליבי' לזכרון שהי' בב' או בג'. עיי' תשו' שב יעקב חאה"ע ססי' ט"ו:
י
[סמ"ע אות כט] דאין מדרך המלוה. נ"ב ופשיט דזה דוקא בנתבע טוען שפרע מנה א"כ לפי דבריו מוכחש א' מהעדים באין דרך להודות קודם הפרעון אבל אם טוען שפרע ב' מנים א"כ י"ל שהודה דתחלה על מנה אחד שכבר פרע ואח"כ פרע עוד מנה א' מש"ה מצטרפים כנלענ"ד פשוט:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳:א׳
א
אינם צריכים דרישה וחקירה. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז ס"ק י"ו דאף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בהשבע חקירות שהזמה תלויה בהן לא יעשה כן וע' בתשובות ן' ל"ב ס"ג סימן כ"ה וריש ס' ד':
ל׳:ב׳
א
ועדים המעידי' על דבר אסור. ע' בתשובת מהרי"ט סימן קל"ט:
ל׳:ג׳
א
וסי' י"א כו'. ב' כתי עדים מכחישים זה את זה אע"פ שכת א' הוזמן לקנין וכת אחרת היה אצל הקנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל ס"ס כ"ג מדברי תשובת הרא"ש ע"ש:
ל׳:ד׳
א
אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דרישה וחקירה. ע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' מ':
ל׳:ה׳
א
אם הכחישו זא"ז. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז דה"ה אם אירע שחקר הדיין או בקנסות או בדין מרומה ואמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה דה"ל כעדות שאי אתה יכול להזימ' ודלא כהריב"ש סי' רס"ו וע"ש והב"י והב"ח הביאו דברי הריב"ש בסתם ולפעד"נ כמ"ש וצ"ע:
ל׳:ו׳
א
עדותן בטלה ורמב"ן כתב בסימן מ"ג בתשו' שהשיב לרבני רעגנשפור"ג דאפי' בחקירות כשרה דלא קי"ל כר' יודא מדאמר בר"פ אחד ד"מ דד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו הבאתי דברי הרמב"ם וסמ"ג וריב"ש ונ"י דס"ל כהטור וכתבתי שם דהא דדיני ממונות לא
ל׳:ז׳
א
ואם הכחישו בבדיקות ע' בכסף משנה פ"ב מה' עדות:
ל׳:ח׳
א
וזה תובעו שניהן דאלו לא תבע לשניהן אז העד האח' מוכחש מפיו עכ"ל סמ"ע וע' ב"ח מ"ש בזה וצ"ע:
ל׳:ט׳
א
מיישבין דבריהם. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:
ל׳:י׳
א
וישבע ש"ד על מאה כו'. והא דלא משתבע על הכל מכח דר' חייא כדלקמן סי' ע"ה סעיף ד' צ"ל דהכא כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרי' הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע ולקמן ס"ק י"ט ודו"ק והב"ח תירץ דשאני הכא כיון דיש צירוף כתות הרבה ובתשו' הרא"ש לא הי' שם אלא צירוף כת א' ב' עדי' ודבריו תמוהין דדל מהכא צירוף כתות השני' מ"מ יחייב מצירוף כת הא' וכי בשביל שיש עוד עדי' יגרע ולענין עיקר הדין באמת המעיין בבעה"ת יראה שלא הוזכר שם בתשובת הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר' חייא רק בלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף וגם מה שנראה מדברי הטור דהיכא דכבר נצטרף ע"א לממון לא מחייבינן שבועה על פיו בהנשאר לא הוזכר שם בבעל התרומה דבר מזה וג"כ צ"ע לדינא ונפקא מינה אפילו תימא דחייב בלא ע"א מדרבי חייא מ"מ נ"מ אי התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שטוען ברי ע"פ העדים כגון שאומר שכחתי כמה הלויתי לו רק אני תבעו מה שיעידו העדי' וכדלקמן סי' ע"ה סעיף כ"ג בטוענו ספק ע"פ העד דאז לא מצי משבעינן ליה מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו נצטרף כבר לממון כגון א' מעיד שהלוהו ר' ואחד מעיד שהלוהו ש' והתובע שכח כמה הלוהו משלם ר' ונשבע על ק' הנשארים מכח שבועה דע"א ואלו להטור לא היה צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב בכל זה:
ל׳:י״א
א
הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. כאן לא מיירי אלא מדין צירוף והלכך הוחזק כפרן בנ' אבל מדין שבוע' לא איירי כאן וסמך עצמו אמ"ש לקמן סעי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וכ"כ לקמן סי' ס"ה ע"ש וק"ל:
ל׳:י״ב
א
וע' בא"ע כו'. ולענין עידי קדושין עיין בא"ע סימן מ"ב ס"ב וע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א וע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז.
ל׳:י״ג
א
אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל הג"ה וכתב ב"י מחו' ס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן עכ"ל ולא נהירא דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אני אברר את דברי והשני אינו רוצה לברר וכן הוא להדיא בקידושין דף ס"ו גבי שלח ואחויי ומהרי"ק שם מייתי ראיה דכיון דיכול להתברר והשני אינו מברר הראשון נאמן ולא השני ע"ש ודו"ק. ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהעתיק הב"י בסימן כ"ח כן בשם מהרי"ק ותו' בקדושין פ' האומר וכ"כ הד"מ והסמ"ע כאן בסי' זה בשם מהרי"ק שהרי לא נאמר דין זה בקידושין שם רק גבי איסורין משום דע"א נאמן באיסורין אלא היכא דאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר דיכול להתברר אומרים דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון לא שמענו דין זה מעולם ולא אשתמיט חד מהפוסקי' דלכתוב כן וגם מהרי"ק שם לא כתב כן לדינא לענין ממון רק מייתי שם דוגמא דמצינו בדבר שיכול להתברר לא סמכינן על הדחוי ע"ש והנראה כדברי וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ והסמ"ע בזה צל"ע:
ל׳:י״ד
א
וטעו בעבורא דירחא. ע' בגמרא ר"פ בן סורר ומורה ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ה גבי ובד"נ לא אזלינן בתר רובא ודוק היטב:
ל׳:ט״ו
א
ואי הוברר הדבר כו'. כתב סמ"ע כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחודש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחודש וכו' עד א"נ אינן מחולקין אלא ביום אחד והוא אחר חצי חודש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחודש כר עכ"ל כן הוא בב"י וד"מ וכן הוא בעיר שושן ודלא כאגודת אזוב דף ע"ז ע"ד וכן הוא להדיא ברמב"ם ספ"ט מהל' עדות דאחר חצי החדש לא אמרי' דטעו ע"ש וכן הוא בהגהות אשר"י ס"פ גט פשוט פר"י ממהרי"ח וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה כן ובריב"ש סימן שפ"ב:
ל׳:ט״ז
א
ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. ובפרישה כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונ' עכ"ל סמ"ע וכן נראה עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו:
ל׳:י״ז
א
ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו' לעשות המלוה בשטר כו' היינו שיכול לגבות ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס נ"א שהארכתי להשיג עליו בזה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
(בס"ב בבדיקות עדותן קיימת) נ"ל אפי' אמר לא כי מכחישו בבירור אין זה הכחשה שיבטל העדות כמו שיתבאר בסמוך מטעם דעבידי למטעי:
ב
(שם של שמן היתה) ל' היתה מורה על אותו זמן גופיה שאתה אומר שהלוה לו של יין אני אומר שהיתה הלואה של שמן וממילא הוה כאומר בפי' לא כי ואף שבטור לא כתוב תיבת היתה מ"מ איירי במכחישו בבירור וסמך עמ"ש קודם לזה וסמוך לו דמיירי בלא כי ומ"ש סמ"ע ס"ק ח' דאפי' בלא אמר לא כי אמרי' אחד זמנא מסהדי והוה הכחשה לא נראה לענ"ד כן וע' הוכחתי לקמן בס"ג:
ג
(שם מנה שחור) כו' מבואר בתוס' בפ' ח"ה דף מ"א דע"כ לא אמרי' שישלם הפחות אלא אם הוא בענין דעבידי למטעי ביה כגון בין מנה למאתים ובפ' ז"ב דף ל"א מבואר דמי חביות יין ושמן הוה כמו אחד אומר מנה וא' או' מאתים והנך נקראו בדיקות ולא מפסל אפי' אם מכחישים זא"ז בבירור אך צריך לתת טעם למה הצריך רבינו שיתבע התובע שניהן ולא יכחיש א' מן העדים ואמאי יגרע הוא מהכחשת עדים זא"ז בבדיקות ולא מפסל בכך ונותן בפאות וכן הוא באמת דעת נ"י כמ"ש הב"י בשמו וצ"ע על רבינו בזה ותו דהא בסי' קמ"א איתא בא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין וא"צ שיאמר המחזיק שאכל שתיהן ונ"ל דסברת הטור בזה דאם היינו יודעים בבירור איזה שטעה אף שהוא בבדיקות מ"מ אין שם עדות עליו להוציא ממון על פיו אע"פ שאין כאן פסול לדינא מ"מ אין בהגדתו כדי לסמוך עליו אלא כיון דכ"א יש לו חזקה דכשרות ואין בטענות זה שום פסול עליו משו"ה מוקמי' כ"א אחזקתו דאמרי' שלא טעה משא"כ באם התובע טען כדברי הא' ומורה על השני באצבע שהוא טעה ודאי אין קם עדות עליו אבל באמת אם אמר מנה הלויתיו וא"י אם שחוב אם לבן או שאמר סתם מנה הלויתיו א"צ שיאמר בפירוש מה אותה המנה וזה דומה לחזקה דחטין ושעורין דשם אין המחזיק אומר כלום מה אכל ואעפ"כ אלו אמר שאכל וכדברי הא' היה השני מיפסל לעדות זו על ידו לחזקה זו כנלע"ד לדעת הטור:
ד
(בס"ג כמכחישין להקל) יש לתמוה דהא כ' הטור בסי' זה סעי' ז' בשם הרמ"ה דכ"ז שלא הוברר שהם מכחישים זא"ז אנו מתרצים דבריהם דטעו בעיבורא דירחא ומוציאין ממון על פיהם ק"ו שאם אין אנו רואין שום ריעותא שלא לעשותם מכחישין זא"ז ואע"ג שכתבו התוס' ר"פ היו בודקין שהקשו שם בההוא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' דאמאי עדותן קיימת ונקטול גברא מכח דאמרי' דטעו בעיבורא דירחא מספיקא ותירצו דשיילין באיזה יום והם מכוונין ליום א' ע"כ שפיר אמרי' דטעו בעיבורא דירחא ע"כ מ"מ היינו דוקא לגבי נפשות דאנו מוכרחין לשאול באיזה יום כי הוא א' מהחקירות משא"כ בד"מ וכמבואר בדברי הרמ"ה שכתב דבכל מקום דאיכא למיתלי בעיבורא דירחא תלינן ולא הזכיר שיעידו דוקא ביום א' ותו נראה דאף התוס' שם לא קשיא להו אלא מאחר שאנו רואין ריעותא אבל היכא שאין אנו רואין ריעותא ודאי מוקמינן סהדי אחזקת כשרות דידהו ולא נעשה אותן מוכחשת דהא מסקינן סוף קדושין דסוקלין על החזקה ותו דהא כתב ב"י סי' כ"ט בשם הר"ן דיש לתלות לתרץ דברי העדים אפי' במשמעות רחוקה שלא יהיו מוכחשים וכן פסק שם המחבר ורמ"א בסי' זה וז"ל בכל מקום שנוכל ליישב כו'. ותו קשה לי לפי דברי הרמב"ן דפסק תולין להקל ועושין העדים מוכחשים מ"ש מההיא דסי' ל"א בשני כיתי עידי המכחישין זא"ז דבאה כל כת בפ"ע ומעידה בעדות אחרת ואמאי נוציא ממון ע"פ שום כת א' מהם נימא מספק שזו היא כתה מוכחשת אע"כ דמועלת החזקה לכ"א מהן אע"פ שיש פסול ודאי ביניהם ק"ו כאן שאין שום ריעותא דמהני חזקה דלא יהיו מוכחשים ותו ק"ל דהרמב"ן הביא ראיה לפסק שלו ממאי דאיתא בפ' ז"ב דף ל' דבעי תלמודא לומר אליבא דרב דהודאה אחר הודאה אין מצטרפין דשמא לאו אחד מנה מסהדי ה"נ כאן תולין להקל מספיקא וקשה מאי ראייה משם התם לא נעשו העדים מוכחשים אי לא מסהדי אחד מנה משא"כ כאן דיהיו מוכחשין ע"כ נלע"ד ברור דלא אמר הרמב"ן כאן דמספק הוי מוכחשים אלא משום דהם מכחישין ענמם בשיעור הלואה כמה היתה וזו הוא בדיקות דעבידי אינשי דטעו בהכי כמ"ש בסמוך קודם לזה בסעי' א' בשם התוס' פ' ח"ה וא"כ אין הכחשה פוסלת העדים והוה כההיא דפ' ז"ב שזכרנו בשם הרמב"ן משא"כ בכל הנהו שזכרנו דע"י הכחשה יהיו פסולים ודאי מהני החזק' דכשרות שלהם ולפי"ז בההוא דחביות יין ושמן דלעיל סעי' ב' דמיירי בהכחשה דחקירות ופוסלת העדים אם יהיו מכיחישים זא"ז ע"כ אם לא אמר העד השני לא כי מוקמינן העדים בחזקת כשרות כי היכא דלא להוו מוכחשין ודלא כמ"ש בסמ"ע דמסתמא הויין שם מוכחשין דלא עיין כל הצורך בזה והכלל בזה אי הוה מילי דבדיקות בין העדים אז משוינן להו מוכחשין ואי מילי דחקירות הוא לא שוינן להו מוכחשין מסתמא וענין זה הרציתי לפני גדולים וקלסוהו רבנן:
ה
(בסעי' ה' הוחזר כפרן וכו') מ"ש הסמ"ע סקי"ט במה שמצטרפין כאן העדות לממון ולשבועה אף דהכא מיירי בזמן אחר ואפ"ה מביא לידי שבועה כיון שחפשר דאפקדון א' מרמזין ק"ל א"כ א' אומר ק' וא' או' ר' נמי לימא דעל הלואה אחד מעידים להתחייב גם שבועה אחר שישלם הפחות והא ודאי ליתא דא"כ הוי להו להפוסקים להזכיר שבועה בס"ב אלא יראה לענ"ד פשוט דבכל מקום שצריך אתה להשתמש חצי העדות לממון וחצי העדות לשבועה ודאי לא מצטרפין משא"כ כאן דהעדות מועלת לתשלומין חמשים זהובים ואותן תשלומין עצמן מביאן לידי שבועה דאורייתא מטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מעדים אלא דקשה במ"ש הטור בשם הרמב"ן בדרך הראשון של צירוף תשלומי ת"ש ואין שם שבועה דאורייתא והא יש עכ"פ שבועה דאורייתא מכח העדים שמזקיקין לשלם ת"ש ונראה לתרץ דהא דהעדאת עדים מביא לידי שבועה דאורייתא ילפי' לה במסקנא בפ"ק דב"מ מפיו ועד אחד כמ"ש התוס' שם ד"ה אבל הודאה כו' והק"ו הוא מפיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה ק"ו לעדים שמחייבין קנס דמחייבין אותו שבועה וכאן הוי העדות מיוחדת דהא אינם מעידים על ידם א' ולא מהני לענין קנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרת שחרית וא' אומר ערבית דלא מהני לענין איסור אישות כמ"ש ב"י בסי' זה מחודש ב' וה"נ דלא מחייבין קנס בעדות מיוחדת בשום אופן דאין חיוב קנס אלא על מעשה א' שראו שניהם כא' אבל בהך דהכא בתשו' הרא"ש אין כאן עדות מיוחדת דמיירי שבפי' אומרים ששמעו מפיו הודאה א' בשעה א' רק שזה שמע נ' וזה שמע ק"ן ואה"נ אלו הוי כאן עדות מיוחדת שזה מעיד נ' על יום א' וזה מעיד ק"ן ביום אחר מודה הרא"ש להרמב"ן דאין כאן שבועה דאוריית' רק שמשלם חמשים וההיא דא' אומר ק' וא' אומר ר' אמרי' שכ"א מעיד על זמן מיוחד דמספיק אזלינן לקולא כדי שלא להוציא ממון או שבועה דהא אין כאן פסול לעדים אם נאמר כן והוה כההיא דרמב"ן שזכרנו אבל אם אמרו בפי' על א' זה מנה וזה מאתים צריך לשלם מאה וגם שבועה וכההיא דהרא"ש בפקדון כנל"ב ומוכרח:
ו
(סעיף ז' הלכך משתבע וכו' ע' מ"ש סו' ל"ו סעיף א' מזה:
ז
(סעיף ח' והשני אומר בתשרי) כ' הסמ"ע סקכ"ז דאם לא טען שפרע שניהם נשבע המלוה שבועה דאורייתא היא שלא בדקדוק דהא בעד א' מעיד בשטר שהוא פרוע אינו חייב רק שבועה דרבנן כדאיתא פ' הכותב ולקמן סימן פ"ז סעיף ה' כ' כן הסמ"ע עצמו אלא ע"כ לא דק כאן:
ח
(שם לפני הודה שפרעו) מ"ש הסמ"ע סקכ"ט דבהודאה תחלה ואחר כך פרעון אין מצטרפין תמהתי אם יצא דבר זה מפה קדוש דהא מצינו כמה פעמים שהמלוה מאמין ללוה כמ"ש סי' ע"א ה"נ נימא דהמלוה ירא שמא יזדמן לו לפרעו ע"כ האמין לו תחלה בפני עדים והודה לו שנפרע. ותו מ"ש מא' אומר בניסן פרעו מנה וא' אומר בתשרי דודאי לאו אחד מנה מסהדי מכל מקום מועיל צירוף עדותן ה"נ נימא דהודאה קאי על מנה אחרת דמצטרף לפוטרו ממנה כיון דהלוה טען שפרע הכל ומה שלא הביא הטור כאן חלוקה דהודאה קודם הפרעון הא בסה"ת לא חשיב אפילו הודאה אחר הפרעון וא"כ סמך אדלעיל בזה ה"נ בדברי הטור בזה:
ט
(בסעיף י"א ב"ד אצל ב"ד דוקא כל הב"ד כמ"ש הסמ"ע כיון שלא שמעו רק מן א' מהעדים ואח"כ בסעיף י"ב כ' כל שהעידו ב' עדים בב"ד יכולים שנים אי אפילו אחד מהם לצרף והטעם שיש כאן עדות שלימה נמצא דחדא מתרתי בעינן לענין צירוף או ב"ד שלם מאחד שהעיד בפניהם או עדות שלם בפני בית דין ואחר כך בא אחר לצרף. ונלע"ד דבחלוקה השניה הויין ב' מן השוק לכל הפחות כמו אחד מן ב"ד דכל שהעידו שנים בפני ב"ד ושנים אחרים שמעו שקבלו הב"ד עדותן שוב אינו תורת עדות על אותה השמועה אלא מעשה בית דין ויכולים להעיד בפני ב"ד אחר על אותה שמיעה לדון עליה והכי דייק לשון המרדכי ישן שהביא ב"י דעדים ששמעו חקירת ב' עדים בפני ב"ד הוה כעד מפי עד ש"מ דכל ששמעו חקירת שני עדים בב"ד אחר ודאי מהני וכמ"ש גם לשון רמ"א מורה כן שהרי כתב אחר סעיף י"א אבל אחרים ששמעו כו' מ"ש המחבר שהעידו כ"א בב"ד אחר בזה דוקא לא מהני צירוף אבל לא בהעידו שנים לפני ב"ד אחד אלא שבסמ"ע סקכ"ז [ל"ה] כתב דלא מהני בשנים ששמעו שנחקרה עדות שנים בב"ד ואין מקום לדברים אלו לע"ד ועיינתי בד"מ ולא ראיתי שם אלא דברי המרדכי שהביא בית יוסף ומה שכתב ב"י בשם הנ"י בשנים ששמעו מפי עדים לא כלום הוא זה קאי אשנים שקבלו עדות ועיין בנ"י פרק ח"ה בפשט המחאה בפני שנים ותבין דעתי וזה נלע"ד ברור:
אורים ותומים, תומים
ל׳
א
שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא דין לאמיתו עיין לעיל סי' ט"ו דהעתיק הרמ"א דברי ריב"ש דא"צ דו"ח כמו ד"נ רק לברר הדבר כפי הענין בכל אופן ועיין בכה"ג שמביא דעת רבים מהמחברים דסבירא להו דצריך דו"ח גמורה וכן משמע פשטא דלישנא גמרא דמשני על הא דתנן אחד ד"מ ואחד דיני נפשות בדו"ח דאיירי בדין מרומה הרי משמע דצריך דו"ח כמו דיני נפשות ואני עשיתי סעד לדברים החולקים על הריב"ש מדברי התו' בב"ב דף ל"ב ד"ה אין וכו' דהקשו וא"ת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה בנשאת ואחר כך באו עדים אמאי לא תצא דהא בגרושה לא שייך דייקי ומינסבה דמעיזה בפני בעלה ותי' יראה שמא יוזמו או יפסלו בגזלנותא עכ"ל והניח המהרש"א בשם אביו הקושי' בצ"ע דלמה הקשו מן נשאת ואחר כך באו עדים ולא סתמא אפי' באו עדים ונשאת אחר כך דסבירא להו לחכמים ג"כ ל"ת ע"ש ונראה הך סברא דדייקי אולי יוזמו ס"ד התו' בקושי' ג"כ דכיון דהיא יודע' בעצמה שלא נתגרשה תמיד יראה שיוזמו כי שקרא לא קאי אך הני מילי כשהעידו באיזה יום ובאיזה מקום נתגרשה אבל אי העידו סתם ולא אמרו הזמן והמקום מכוון דהא קי"ל עדי גיטין א"צ דו"ח כלל אם כן מה מגור יש לה מהזמה הלא אי אפשר להזימם כיון דלא אמרו באיזה זמן ואיזה מקום ואינו במציאות כלל להזימם ואם כן לא דייקי כלל אך בדין מרומה צריך דו"ח וזהו העלו כל המחברים בתשובתם כשיש הכחשה בעדים זה בכה וזה להיפוך הרי כאן דין מרומה דאחד מהם ודאי משקר ועיין א"ע סי' מ"ב ובב"ש ס"ק י"ד דהעתיק דאפילו אשה לבד מכחיש ה"ל דין מרומה וצריך דו"ח ע"ש. וא"כ דברי התו' נכונים דודאי אף בקושי' כבר עלה ברוח התו' לומר הך סברא דדייקי מפחד שמא יוזמו רק קושי' התו' תינח באומרים הזמן והמקום להדיא באינם אומרים דהא א"צ דו"ח מא"ל ולכך לא הקשו בבאו העדים ואח"כ נשאת די"ל דמיירי בבאו בבת א' והכחישו זא"ז כפשטא דגמ' שם וא"כ ה"ל דין מרומה וצריך דו"ח ואם כן יש בהו מתורת הזמה ואם כן דייקי שפיר דאולי יוזמו ולכך הקשו בנשאת מאחר באו עדים ג"כ ואם כן עדים שאמרו נתגרשה לא היה להם דו"ח כלל כי אז לא היה עדי הכחשה כלל ועיין מה שכתבתי באורים בשם הש"ך כי אין לב"ד לעשות דו"ח במקום שלא הצריכו חז"ל ואם כן שפיר קשה הא אין לה פחד מהזמה ולא דייקי ותי' התו' דיש לה פחד או יוזמו במקום דשייך הזמה או במקום דלא שייך כן יפסלו בגזלנותא אף דלא אתחזקו לה בהא מ"מ כיון דיודעת דהן רשעים ומשקרי בסהדותם ולכך דייקי וא"ש ודברי התו' ברורים וכן משמע תשובת הרשב"א שהביא שם א"ע סי' מ"ב בהג"ה סעיף ד' דבדין מרומה צריך לגמרי דו"ח ולכן דין זה צל"ע:
ב
ואם הכחשה בחקירות עדותן בטלה וזהו דלא כדעת הרמב"ן בתשובה שהשיב לרבני רעגנשפורג כמ"ש בתשובה ובעה"ת סי' שער כ"ט ח"ד דאף בחקירות כשרה ורוב הפוסקים חלקו עליו והנה הגאון בעל תשובת שב יעקב סי' י"ד לחלק א"ה התפאר שמצא ראי' ברורה לדברי הרמב"ן מהא דפרכינן בפרק אחד ד"מ בהא דתנן שטר שזמנו בניסן בשמיטה יבאו עדים ואמרו עמנו הייתם העדים והשטר כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו ופריך הגמ' אי ס"ד ד"מ בעי דו"ח אם כן האיך אמרינן שמא אחרוהו וכתבוהו ומשני הגמרא ד"ת בעינן דו"ח רק משום שלא תנעול דלת מפני לוין תקנו חז"ל דלא בעינן דו"ח וכתב הוא אי אמרינן אי הוכחשו בחקירות פסולים דהניחו אדאורייתא עדיין הקושי' במקומה כיון דתקנת חכמים לא נעשה רק על תחילה אבל אי כבר הוכחשו לא תקנו אם כן מאוחרין אמאי כשרים היכי מתרצין למילתא דשטרי ולא נימא זייפא הוא כמו שפירש"י בקושי' הגמרא כיון דהוכחשו על אותו יום שכתבו בשטר א"ו דהתקנה היה אפילו בדיעבד אי הוכחשו לא מפסלו בד"מ וכו' עכ"ל ושינה בדבר זה בתשובתו כמה פעמים וכל דבריהם ממש בלתי מובנים כי לא זו לדברי הראב"ן דקושי' הגמרא משום דהוי עדות שאאילה"ז לק"מ כמ"ש הוא בעצמו אף זו גם לפירש"י אין כאן נדנוד קושי' דלדברי רש"י הפי' כך בשלמא אי אמרינן ד"מ א"צ דו"ח והטעם דמה לנו לחקור העדים חזקה קושטא קמסהדי ומהכ"ת יעידו לשקר רק בדיני נפשות משום ושפטו העדה והצילו העדה ולכך מרבין בחקירות אולי ימצאו דבר שיסתרו זא"ז או יאמרו א"י ועי"כ יהיה ניצול וכמו ששקדו מאוד כמ"ש במכות ראיתם טריפה הרג וכו' ופי' ר"ת דעי"כ היה מבולבלי' בעדותם ולא נהרג אבל בד"מ אמרינן חזקה עדים אמת מעידים ולכך לא בעינן דו"ח ואף ביש מקום פקפק בעדות אמרינן חזקה עדים קושטי קאמרי רק אחרוהו וכו' וכדומה כדי שנחזיק אותם לעדי אמת וכשרים אבל אי אמרינן דגם בד"מ צריך דו"ח אם כן ע"כ אין הטעם משום ושפטו וכו' דמה דזכות לזה חובה לזה וע"כ משום דחשדינן דעדים משקרי ולכך הצריכה התורה דו"ח אשר עי"כ ברב החקירות יתברר האמת אם כן בשריעות' לפנינו דעדים אומרים בו ביום עמנו הייתם איך נחפש למצוא דרך לקיים הכשרן מה שאין הכשר' ברור ואולי ישקרו ולא הם בחזקת כשרות עד בשבע חקירות כי הן הנותנ' עדות שבאמת דבריהם וכאן נהפך הוא שע"י העדות אין דבריהם מכוונים כי באותו יום הנכתב בשטר לא ראו הלואה כלל ואיך יחפשו ב"ד לתקן דבריהם וקושי' הגמרא שפיר ומשני הגמרא כך הוא ד"ת אבל משום נעילת דלת תקנו חכמים להעמיד העדים בחזקת כשרות ולומר דודאי אמת מעידים וא"צ דו"ח ולכך בכה"ג אנן אוקמינן ליה בחזקת כשרות דכך היה תקנת חכמים להעמידן בחזקת כשרות דקושט' קא מסהדי ואמרינן אחרוהו וכתבוהו משא"כ במכחיש' זא"ז בחקירות הרי כאן ודאי א' דמשקר ואם כן איך נימא אוקמי בחזקת כשרות וקושט' קמסהדי הא ודאי חד משקר ולכן עדותן פסולה וזה פשוט וברור ולדבריו יאמר הא בהזמה אף הרמב"ן מודה דפסול כמבואר בטור סי' ל"ה ובכל הפוסקים ובהך ענין בשטר שנכתב בשמיטה הא היו עדים מזימין אותם ולכ"ע פסול ואיך מכשרינן השטר ואמרינן אחרוהו אלא כיון דתקנת חכמים להעמיד העדים על חזקתן ולומר דקושטא קמסהדי אנן מתרצין דבריהם בכל אופן ואמרינן אחרוהו ולא ק"מ ואם יטעון אם כן אף בעדות בע"פ כשמכחישין זא"ז בחקירות דהיינו באיזה יום נימא אחרוהו או טעו כמ"ש שם בתשובה דברים אלו אין בהם ממש דהא בעדות בע"פ איירי דהשני עומד ומכחישו ואמר לא כי אתה אומר בניסן אני אומר באייר איך שייך אחרהו הא אין עונה ואפילו בשטר אי אמר בזמנו כתבתי לא שייך תו אחרהו מכ"ש דעומד פא"פ בב"ד ומכחישין זא"ז ומ"ש נטען אולי טעו גם זה ליתא דאם הוא טעות דעבידא למטעו פשיטא דטענינין כמ"ש דכל שנוכל ליישב דבריהם מיישבן ובאמת אין כאן הכחשה ואם אינו איך נטען במה דלא עבידי דטעו ומ"ש התו' במוקדם דאמרינן טעו בשנת המלך עיין לקמן סימן מ"ג איירי בטעות דעבידי למטעי או בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ויש להם מגו אבל זולת זה לא אמרינן כן מעולם ועיין מש"ל בסי' מ"ג ולכן כל דבריו אין בהם ממש לדינא ולא ירד לכוונת רש"י על בורי' כי אלו ירד לא היה כותב בזה ושגגה יצא מלפני השליט הזה:
ג
עדותן בטלה ואם שנים אמרו בב' לחודש ואחד אומר בד' בחודש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות ד"ג היה העדים מרובים שנים כוונו עדותן בדו"ח והשלישי אומר א"י תתקיים העדות בשנים ויהרג אבל אם הכחיש את שנים אפילו בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל וזהו לדין הנאמר בד"נ ואפילו בבדיקות עדותן בטלה אבל בד"מ בבדיקות לית כאן פיסול אבל אם הכחישו בחקירות כמ"ש בזו יש מקום ספק דבחקירות והוכחשו חוזר דין ד"מ להיות שוה לד"נ וכבר עמדו בזו הספק גדולי חקרי לבב בתשובת רבינו ב"י בשאלות קידושין שאלה יו"ד ע"ש:
והנה דעת חכם אחד שם בתשובה דכי אמר הרמב"ם היינו בבאו בבת א' אבל אם העד המכחיש היום בא אח"כ אין דבריו כלום כיון שכבר נתקבל עדות הראשונים. ולכאורה לפי מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם מהא דאמרינן בפרק היו בודקין אם אחד אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר ואמרינן כמאן דלא כר"ע ופרש"י דר"ע דס"ל דשלשה מעידים אין בהם הזמה עד שיוזמו שלשתן וא"כ בשלישי האו' א"י לית כאן הזמה וכל העדות בטלה דהוי עדות שאאיל"ז והתו' פירשו דהשלישי האומר א"י הוה כמו אילו נמצא קרוב או פסול לר"ע הא בשלשה אפי' מאה ונמצא ביניהם קרוב או פסול כל העדות בטלה ולכל אלו הפי' כיון דקי"ל וכן פסק הרמב"ם דבשלשה ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה וכן אין נזומין עד שיוזמו כולן אפי' הם מאה וא"כ הך דינא ליתא ואיך פסק דאם אחד אומר א"י תתקיים העדות בשנים הנשארי' וצ"ע לכאורה כי דבריו סותרי' זא"ז ותי' הלח"מ דגמ' איירי בהעידו בבת א' ולכך הוי עדות אחד ואם אומר א"י בטלה כל העדות אפילו הן ק' משא"כ הרמב"ם מיירי דלא באו בבת א' והעד השלישי או' א"י לאחר כ"ד מן עדות השנים ולכך אין מבטל באומרו א"י עדות ב' הראשונים זהו תמצות דבריו ע"ש. ולפי פירושו דמיירי הרמב"ם שהשלישי העיד לאחר כ"ד ומ"מ במכחיש לשני' עדותן בטלה הרי מבואר דלא כדעת החכם הנ"ל דאפילו בזא"ז מבטל העדות אבל באמת תי' הלח"מ דחוק דא"כ גוף הדין הנאמר בגמ' דבבאו בבת א' דאפילו א' אמר א"י כל עדות בטל אפילו הן מאה למה לא זכרו הרמב"ם כלל וכי כך דרכו להשמיט דין הנזכר בגמ' ולכתוב דין אחר שחידש מלבו וגם איך סתם ולמה לא פי' ההבדל דהא יש מקום לטעות בדבריו אפי' באו כאחד והדוחק מבואר א"צ אריכות. ולכן נראה דרמב"ם מפרש בגמרא דלא כר"ע כך דשם במכות במשנה מחולק ר"י עם רבי אליבא דר"ע דס"ל מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה ורבי אמר אימתי בזמן שהתרה בו אבל לא התרה לא ובד"מ שיילינן אי למחזי וכו' כמבואר בגמ' ומשמע דר"י אליבא דר"ע דרישא לא ס"ל כרבי לחלוק בין התרה ללא התרה וצ"ל במה פליגי ונראה דבזה פליגי דהא דמקשינן שלשה לשנים אם מקשינן לגמרי בהיקש מוחלט בלי שינוי כלל א"כ מה שנים אם נמצא אחד קרוב או פסול הא עדות הא' הנשאר אין כלום דמה יועיל ואפי' לא התרו בו השני ולמחזי בעלמ' אתא אף בשלשה הדין כן דהא מקשינן להדדי לגמרי אבל ר' ס"ל דלא לגמרי מקשינן דבשלמא בשנים בנמצא קרוב לא שייך ביטול להשני דע"א כמאן דליתא אבל שלשה דנשארו עדות להעיד לא נפסלו מחמת השלישי דהיה קרוב או פסול רק כשהיה בצירוף דלהעיד בא אבל זולתו דלא היה צירוף לא מבטל עדות הנשארים וע"ש במכות בתו' דף וי"ו ד"ה אמר רבא כו' ותראה בירור הדברים כמ"ש בלי ספק והארכתי בזה בסי' ל"ו ע"ש: וא"כ אף בזו אי אמרינן דלגמרי בלי הבדל כלל מקשינן שלשה לשנים א"כ מה שנים ואחד אמר א"י כל העדות בטלה אף בשלשה אי אמר האחד א"י כל העדות בטלה אבל אי אמרינן דלא מקשינן בזו לשנים דשם הטעם דלא נשאר עדות א"כ אף בזו כן דבשנים וא' אומר א"י לא נשאר עדות הראוי להזמה משא"כ בשלשה הרי כאן שנים הראוי' להזמה ועל השלישי אין דין קרוב או פסול כמ"ש רש"י רק הוי כמאן דליתא ולכך אין פוסל בצירופו להשני' וזה פשוט וא"כ א"ש הא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע החולק על רבי וס"ל לגמרי מקשינן ואפילו למחזי אתו פוסל העדות ש"מ דלגמרי מקיש ואף זהו כמוהו באומר א"י דפסול כל העדות אבל הברייתא כרבי דס"ל אי למחזי אתו לא פוסל העדות וש"מ דלא לגמרי מקשינן וא"כ אף בזו כשר וא"ש וכן צ"ל לפי' התו' דהא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע דלרבי דלמא בהא דקתני דא"י דעדות הנשאר כשרים היינו באומרים למחזי קאתו דאין כאן צירוף לבטל אליבא דרבי ועכצ"ל דהיינו אליבא דר"י בדר"ע וכן פי' הרמב"ם ולכך הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' עדות לחלק בין למחזי או לאסהודי כרבי א"כ הך ברייתא קם להלכה ופסקו הרמב"ם דאם הג' אומר א"י תתקיים העדות בהנשארים ונכון הוא. וא"כ נכרים ונראין הדברים כמ"ש החכם הנ"ל דעל כל פנים בעינן דוקא בהעידו כולם בבת א' זה בתוך כ"ד של חבירו ואין לפקפק כמ"ש התו' שם במכות ד"ה אמר רבא כו' לחלק דכי בעינן שיעידו תוך כ"ד היינו בהזמה דהא באמת שקרו ולא ראו הענין כלל וצירוף עדותן בב"ד מתחיל מאז שהעידו ולכך בעינן שיעידו תוך כ"ד אבל בנמצא קרוב או פסול דבאמת ראו המעשה כאחד אז מתחיל הצירוף וא"כ לא נ"מ אם העידו בתוך כ"ד או לאחר כ"ד ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות ע"ש וא"כ לכאורה אף בזו י"ל כן דהא באמת ראה רק שיש כאן הכחשה בחקירות או בבדיקות בד"נ א"כ משעת ראי' מתחיל הצירוף ולא נ"מ אם העידו תוך כ"ד או לאח"כ אך זו אינו דמלבד דיש לחלק בגווני טובי בין הנושאים האלה. אף גם הא דהוצרכו התו' לומר חילוק זה היינו דאזלו לשיטתן דס"ל דאפילו בקרוב ופסול שראה כאחד ולהעיד נתכוון מ"מ לא נתבטל עדות הכשרים אם לא שבא הפסול והעיד בב"ד ולכך הוצרכו לחילוק הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם דאפילו לא בא קרוב או פסול לב"ד להעיד כלל מ"מ אם כיון לעדות בשעת ראיה בטל כל העדות א"צ לחילוק התו' הנ"ל דפשיטא אפילו בא זמן טובא אחר שהעידו הכשרים נתבטל כל העדות דלו יהיה דלא העיד כלל בב"ד רק היה בשעת ראיה נתבטל ופשוט אבל בהך דהכחישו זא"ז בחקירות תלוי הכל בבא לב"ד דפשיטא ברואה העדות ואינו בא לב"ד אף דבלבו להעיד ליום ולמקום אחר לית לן ביה כל זמן שאינו מכחישים בב"ד וכיון דבעי העדה בב"ד חזר דינו כמו לענין הזמה דצ"ל מעידים בבת א' ואין להבדל בינותם. וכן מורה הסברא. אך אם באו בבת א' דפוסל בד"נ אי גם בדיני ממונות פוסל בזו ספק כהנ"ל ואף כי רבינו הגדול ב"י בתשובה הנ"ל החליט לדינא דלא שייך רק בד"נ ולא בדיני ממונות מ"מ לבי נוקפי כי מנין לחלק במה דלא מצינו ראיה ברורה לזו בגמ' לחלק ובהכחשה בחקירות הרי שוה דיני ממון לדיני נפשות ולמה סתם רבינו הרמב"ם ולא ביאר הדברים דבד"מ ליתא להך דינא ואפילו הוכחשו בחקירות וגם אולי לא אמרה רבינו ב"י רק בנדון שנשאל עליו בענין קדושין וכל דבריו להחמיר שם ולהחמיר דין קדושין כד"נ ולכך גם בזו החליט הענין להחמיר כחומר הנושא אבל בד"מ להכשיר העדים ולהוציא הממון ע"פ מן המוחזק בדבר שאין ברור כשמש קשה והממע"ה. ואין להקשות הא דאמרינן בר"ה ובסוף פרק כל הנשבעין בעדות החודש אחד אומר גבוה שלשה וא' אומר חמשה הרי עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת ופרשינן דאם בא עוד עד ואמר ה' הרי אלו שנים תרי ואין דברי של האומר ג' כלום דאין חד במקום תרי וקשה מה בכך הא הך גבוה ה' וכו' ה"ל חקירות כמבואר שם בגמרא ובהא אם אחד מכחיש שנים כל העדות בטל ול"ל דהא השלישי בא לאח"כ בשכבר עבר כ"ד כהנ"ל דמה בכך דשנים ראשונים באו בב"א והכחישו זא"ז והוכחש הא' מפי הא' ומה יועיל אח"כ ביאת השלישי לאחר זמן להכשיר דכיון דא' המכחיש בא תחיל' וכבר הכחיש לאחד ואיפכ' שפיר אמרינן דאם באו שנים שאינם מכחישים זא"ז תחיל' כבר נתקבל עדותן ולכך אם בא השלישי אח"כ להכחישן לא משגיחין בו כלל אבל כאן נהפך הוא דהא המכחישים זא"ז באו תחילה והשלישי שבא לעשות צירוף לא עדיף מאילו בא תיכף לב"ד וזה פשוט די"ל דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות קדוש החדש דד"ת עדות קדוש החודש א"צ דו"ח כלל רק מפני בייתוסין ימ"ש תקנו חכמי' דו"ח וא"כ ד"ת א"צ דו"ח כלל רק מכח תקנה ודאי אמרינן בהכחישו אפילו בחקירות אין דבר של אחד במקום שנים ולא דמי לד"נ ולד"מ דבעי ד"ת דו"ח כהנ"ל וזהו דלא כדעת הרב לח"מ דדעתו בפי' הרמב"ם דס"ל אף בעדות החדש בעי דו"ח ד"ת וביקש להסיב שם כוונת הרמב"ם לפי' אחר ולפמ"ש הדבר מוכח בבירור מהנ"ל. ונראה טעמו של דבר דלא צריכי בעדות החודש דו"ח ד"ת הוא משום דלאחר שנתקדש התודש אין מועיל הזמה כלל על עדים המעידים בעדות החודש ואפילו קודם שנתקדש החודש מאיימי' על עדי הזמה ורואי' לבלבל דעתם כדי שיתבטל הזמתן כמ"ש הרמב"ם סוף פרק ג' מהלכות ק"ה וא"כ למה לן דו"ח דכל עצמותו הוא כדי שיהיה בו הזמה וכאן לא בעינן זו ולכך לולי תקנת חכמים מפני בייתוסין לא היה צריך דו"ח כלל וצ"ע וא"כ עדיין הדבר בספק. אמנם נראה אף כי מסתימת דברי הרמב"ם משמע דבחקירות שוה הדין בד"מ לד"נ וגם לא מצינו ראיה לזו בש"ס מ"מ לדינא נראה כמ"ש רבינו ב"י דהא ודאי אם שנים אומרים לוה והשלישי מכחיש לגמרי ואמר לא לוה וכן בד"נ שנים אומרים הרג והשלישי אומר לא הרג דאפילו העידו תוך כ"ד מ"מ מודה הרמב"ם דאין דבריו של א' במקום שנים וכן מוכח מגמר' דסוטה דאמרינן במשנה אחד אומר נטמאת וכו' דס"ד שם בגמרא דמיירי בבאו בבת אחת ומ"מ קתני סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת אין דבריו של א' במקום שנים ולא היתה שותה וכ"כ הרמב"ם בהל' סוטה והל' עגלה ערופה שכתב באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישו ואמרו לא ראית הרי הן כשנים המכחישים ב' והיה עורפין הרי מבואר דאילו באו כאחד והכחישו לעד האומר ראיתי הרוצח לא משגיחין ביה ועורפין דהואיל ובאו כאחד אין דין תורת שנים על עד אחד המעיד דהא יש לו תיכף מכחישין א"כ מבואר דבהכחשה מודה הרמב"ם דבטל א' נגד שנים רק צ"ל לשיטתו לחלק דבשלמא במכחיש כל העדות א"כ היחיד המכחיש אינו בגדר העדות כלל והוי כמכחיש קרוב או פסול לשני כשרים ומה יועיל ואף זהו ע"א לגבי שנים הוה כקרוב או פסול אבל במעיד גוף הדבר כמו הנך שנים רק מכחיש אותם באחד מן החקירות א"כ ה"ל צירוף והוי כמו קרוב או פסול המבטל כל עדות ולפ"ז נראה לדינא דהאמת כדברי ב"י דהא כתב הבעל תרומות בשער כ"ט ח"ד דרמב"ן נחלק עם הרמב"ם אם עדים שהוכחשו בחקירות בד"מ כשרים או פסולים וכתב הבע"ת וראיתי כי חכמי לוניל הכריעו דלא מצטרפי כדעת הרמב"ם ולא מטעמי' דידיה וכו' דאילו שתקו ולא אמרו באחד בתשרי הלוהו רק הכחישו ואמרו לא באחד בניסן הלוהו. אי אתה מודה דע"א בהכחשה לא מהימני' ולא הוי דינו אפילו כע"א ואפי' בשבועה לא מחייב והשתא דאמר בתשרי הלוהו מחשיב עד קמא עד א"ו דעד ראשון לא חשיבינ' לי עד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה עכ"ל הרי דטעמם משום דאילו הכחישו להדיא הוי הכחשה ובשביל התוספת לא מהני כלל להכשיר עדותו ולפ"ז בשלשה אם שנים אומרים בניסן וא' אומר לא כי אלא באייר כל טעמו לפסול בהכחשה משום דאנן אמרינן דהוי כהכחשה להדיא והא באחד המכחיש לשנים אין דבריו של אחד במקום שנים. וא"כ אף תוספת כלא נחשב והוי כהכחשה לחודא ואינו דהא מהך טעם לחוד פוסלים בהכחשה ולולי כן אפילו א' המכחיש א' היינו אומרים דכשר כרמב"ן רק אנן פוסלים משום דהוי כהכחשה לגמרי וזה לא שייך באחד במקום שנים וא"ש כי העיקר כמכריעו כמותו וזהו ברור ולכך הרמב"ם דלא ס"ל כהכרעתם ולא כטעמם כלל סתם הדברים דאפילו בד"מ פוסל משא"כ לדידן דקי"ל כהכרעה הנ"ל וזה ברור לדינא וא"כ פשיט' דאם שנים מכחישים זא"ז בחקירות ובא אחד מהשוק להצטרף עם העד אחד דמהני וה"ל חד לגבי תרי כנ"ל ופשוט:
ד
של שמן היתה עדותן בטלה וכתב הסמ"ע דאפי' שבועה א"צ אפילו תובע שניהם הואיל והוי הכחשה בדרישה עדותן בטלה לגמרי ועיי' פרישה עכ"ל ולא זכינו לפרישה על סימני' הללו וחבל על דאבדן ונרא' דנמשך אחרי דברי ב"י דכתב לרמב"ם הואיל ויין ושמן הוי בכלל דרישה א"כ עדותן בטלה לגמרי בלי שבועה והאמת כן בדברי הרמב"ם אבל לדינא תמהני דהא כבר כתבנו כי חכמי לוניל הכריעו כרמב"ם ולא מטעמי' וכו' וסיימו בדבריהם להדיא בא' אומר בניסן וא' אומר לא כי אלא בתשרי דעד קמא לא חשבינן ליה לעד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה עכ"ל הרי דפסקו להדיא דצריך שבועה ומי יבא אחרי הכרעתם ודוחק לומר דהם מיירי בכה"ג דזה אומר לא כי כי אם בתשרי אבל עד האומר בניסן הלוהו לא אמר לא כי על הלואת תשרי וא"כ העד דתשרי ממש לית ליה הכחשה ולכך חייב שבועה אבל אילו גם זה המעיד על הלואת ניסן היה אומר ל"כ על הלואת תשרי אין כאן שבועה כלל כדעת הרמב"ם דמלבד דזה דוחק גדול דסתמא דמילת' משמע מכחישין זא"ז דהיינו כל אחד מכחיש את חבירו אף גם מה זה שכתב דחכמי לוניל הכריעו כרמב"ם ולא מטעמי' וכן כתב הב"י מה נ"מ אם הוא מטעם אחר סוף כל סוף הדין דין אמת ועוד מנלן דילמא גם טעמו של רמב"ם הוא משום כך ולכך פסק בהכחשה בחקירות עדות בטל מטעם חכמי לוניל הנ"ל ומנלן דהוא לא מטעמו אלא ברור דלטעם חכמי לוניל דהוי הכחשה ואיך יצרפו א"כ עכ"פ יש כאן עד א' המעיד אמת יהיה איזה שיהיה ויש כאן ש"ד דביטול העדות לית כאן רק מכח הכחשה ועכ"פ עד א' מעיד אמת וחייב שבועה משא"כ הרמב"ם דכתב בטלה דמשמע כל העדות ואפילו שבועה אינו זוקק כמ"ש הב"י וסמ"ע וע"כ דלאו מטעמ' חכמי לוניל ס"ל רק פשוט דנתבטל העדות לגמרי ויפה כתב הבעה"ת דהם לא שוים עם הרמב"ם בטעם ויש נ"מ ביניהם לענין שבועה כמ"ש וזה ברור בכוונתו וא"כ הלכה כחכמים המכריעים ובפרט שנראה שגם בעה"ת מסכים עמהם ולא נשאר ספק. ואפילו אנו נפקפק לומר קים ליה כרמב"ם (ועיי' לעיל קונטרס התפיסות) מ"מ בהך נידון חביות של יין ושמן כיון דבלא"ה דעת רש"י דאינו דריש' כלל רק משום דאינו רק ע"א ורבו החולקים על הרמב"ם פשיטא דאין כאן טענת קים ליה כלל וחייב שבועה ואין לפקפק דכיון דאיכא א' דמשקר מה בכך דהשני אומר אמת הא הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל העדות בטלה דהא כבר כתבו התו' סנהדרין דף ל"א ד"ה שבית שמאי וכו' דהיכי דמכחשי אהדדי לא שייך זו ועיין מש"ל בסי' ל"ו ע"ש ולכך ברור דחייב שבועה:
ה
והוא תובע שניהם המחבר השמיטו דנמשך אחר דעת הנ"י דכיון דעבידי למטעי בין שחור ללבן מה צורך לתבוע שניהם וכ"כ הסמ"ע אבל הרמ"א נמשך אחרי דברי הטור דכתב והוא תבעו שניהם וחתרו האחרונים למצוא טעם הגון למה צריך תביעת שניהם ודבריהם דחוקים ולכן נר' ברור דס"ל להטור דאף דאמרינן בין מנה שחור למנה לבן לא דייקי מ"מ שני מיני' הם כמו חיטין ושעורי' דהא ר' יהודא ס"ל דבין חיטין לשעורי' לא דייקי כמבואר בגמ' דב"ב דף נ"ו ע"ש ואילו במנה שחור ולבן סבירא ליה דדייקי ואף שהתו' שם ביקשו ליישבו ולחלק בחילוק אחר מכל מקום הטור לא סבירא ליה רק סבירא ליה דעדיף ומובדל יותר מן חיעין ושעורי' דצריך הבחנה יתירה לדייק בינם וא"כ עכ"פ לא גרוע והם שני מיני'. וצריך לומר דאף על פי דעדים לא דייקי אבל המלוה דייק דהא אמרינן בין חיטין לשעורין לאו אדעת' דאינשי ואילו הרא"ש כתב בשמעת' דשאלה ושכורה דלכך טענו בחיטין והודה בשעורי' פטור דבין חיטין ושעורי' לא טעו אלא דיש הבדל בין עדים לבע"ד וכמו שכתב הרא"ש דבין שאלה לשכירות טעו ועדים ודאי אם א' אומר בשאלה וא' אומר בשכירות דדייקי אלא דיש הבדל בין עדים לבעל דבר. וא"כ קשה ליה לטור קושית הבעה"ת דהא הוי כטענו בחיטין והודה בשעורי' דפטור מהכל ומ"ש הבעה"ת לתרץ דשאני הכא דכופר ואומר להד"ם אין תי' זה אלא למאן דס"ל כרמ"ה וסייעתו דלכך הודה בשעורי' פטור דיכול לטעון השטאה וכדומה וזה לא שייך כאן דהא אמת הוא שהלוהו מנה אחת אבל לפי דס"ל להטור כהרא"ש דהטעם משום דהוי מחילה א"כ אף כאן הוא תובע דרך משל מנה שחור וא' מעיד כדבריו ועד השני אמר מנה לבן א"כ אנן אמרינן הואיל ותובע שחור אחולי מחל על מנה לבן והך עד שאמר מנה שחור שקורי משקר והאמת כדברי האומר מנה לבן ועל זה מחל במחילה ומה בכך דעבידי דטעו גם בחיטין ושעורי' עבידי דטעו ומ"מ פטור משעורים ולא אמרינן דהתובע טעה בין חיטין לשעורים ואף שחור ולבן כיוצא בו ולכך צ"ל דתבעו שניהם ואם כן לא שייך מחילה כלל וא"ש והנ"י דסבירא ליה דא"צ לתבוע שניהם היינו דסבירא ליה כרמ"ה דטעם משום השטאה אבל לשיט' הרא"ש דהטעם משום מחילה צריך תביעת שניהם ונכון וברור:
ו
אם המקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה זהו דעת הטור וסבירא ליה בהא דאמרינן בגמרא א' אומר בדיוט' עליונה ואחד בתחתונה עדותן קיימת משום שאפשר לראות מזה לזה ואם כן לא שייך בי' הזמה כמ"ש הכי להדיא אמנם הריב"ש נתן טעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא זכירי אנשי ואם כן לפי דבריו אפילו אינם רואים מזה לזה ג"כ אין כאן הכחשה ויש להבין לפי שיטתו הא דאמרינן מכות דף ה' באו שנים ואמרו במזרח הבירה פירש"י טרקלין גדול ובאו עדים ואמרו הלא במערב הבירה עמנו היתם אם יכולים לראות זה לזה אין כאן הזמה ואם לאו הרי זו הזמה הרי משמע כדעת הטור דאילו לדעת הריב"ש מה הזמה שייך בזה הא לא מדכרי ועבידי דטעי ודוחק לומר בין דיוטא תחתונה לדיוטא עליונ' טעו ובין מזרח למערב בטרקלין גדול לא טעו ומדכרי רוח' הטרקלין אם מזרח אם מערב ודבר זה רחוק ולפימ"ש המהרש"א בפ' היו בודקין דאף דאמרינן באחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' אמרינן דטעו בעיבורא דירחא אבל אם אמרו בב' והוזמו עמנו הייתם בב' לא אמרינן דטעו הואיל ואין כאן עדות על ג' ע"ש י"ל דבזה אומר במזרח וזה אומר במערב באמת טועים אבל לגבי הזמה כיון דליכא עדות על מערב לא אמרינן דטעו ולק"מ אך כתבתי לקמן דל"נ כמהרש"א אחר כך מצאתי בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' שהביא דברי הריב"ש והביא עליו דברי הר"ן שכתב גם כן דברי ריב"ש וסיים הואיל וטעו ולא דקדקו כ"כ בד"מ ע"ש ומזה דייק הרב המוסמך הנ"ל הא בדיני נפשות לא אמרינן ולא דייקי ואם כן לק"מ דשם איירי בד"נ ודייקו וה"ל הזמה אלא דקשי' ליה לדעת הטור אם כן כלל החקירה באיזה מקום יש בו ב' פרטים פרט אחד באיזה עיר אם בסורא או בנהרדעי כדאמרי' שם במכות ופרט שני אף בסורא באיזה מקום אם בעלי' או בית או אם היה בבירה גדולה אם במזרח או במערבה ועל שניהם יחול הזמה פרטית כי העדים לא ידעו באיזה צד היה בו ביום ואם בבית או בעלי' אבל ידעו שבו ביום היה בעיר אחרת וכן להפוך שבאמת היה בו ביום באותו עיר אבל ידעו שלא היה באותו חדר כל היום הוא אומר בבית והם ידעו שהיה בעלי' וכן להיפוך ואם כן קשה הא דטרחינן בסנהדרין דף מ"ם ע"ב דלא מצינו שמנה חקירות ולהך ברייתא דמנה שמנה חקירות אמרינן דשאלינן ליה באיזה יובל וזהו דוחק כמבואר שם בגמרא להדיא ולא אמרינן דשאלינן ליה ב' שאלות פרטיות באיזה מקום באיזה עיר ובאיזה בית אם בחדר או בעלי' וכדומה בטרקלין אם במזרחו או במערבו והרי כאן שמנה חקירות וקשי' זו לא לבד לשיטת הטור אף גם לשיטת הריב"ש דהא כבר בררנו דבדיני נפשות לא אמרינן דטעו ואמת אם אמרינן כדעת הר"י בי רב הובא בתשובת מהרלב"ח סי' קל"ו קל"ח דלא אמרינן טעות בשנים א"כ י"ל שפיר טעמו אפילו בד"נ וזהו בא' אומר בדיוטא עליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה אבל בשנים אומרים במזרח הבירה ליכא למימר דלמא טעו ובמערב הבירה היו דבשנים לא תלינן הטעות ושם מבואר דשנים אומרים במזרח הבירה וכו' ואם כן גם מהך דבאיזה מקום דנימא בי' שמנה חקירות לק"מ דכל החקירות דילפינן מקרא צריך להיות אפילו בע"א ולאו דוקא בשנים (וכך צ"ל לדעת מהרי' בי רב דהא אמרינן בגמרא דלכך לא חשבינן בהמה בשעה דהא אדם טועה וכו' וקשה הא בשנים לא אמרינן וצ"ל דכי כתב קרא אף על אחד כתיב) ואם כן באיזה מקום נמי בע"א הא י"ל דטעו ולית בי' הזמה ולכך לא חשבינן ליה אבל לפמש"ל דהעיקר כדעת מהרלב"ח דאף בשנים כאחד אמרינן שטעו קשה וצ"ע:
ז
אפילו אמר האחד מנה וכו' זהו כרשב"א דאמר ב"ש ובית הילל נחלקו בכת אחת וב"ה סבירא להו יש בכלל מאתי' מנה ויש לדקדק דגם הרמב"ם בהל' עדות פסק כך ואילו בהלכות נזירות פסק מי שהיה שני כתות עדי' כת א' אומר נזיר ב' וכת א' אומרים נזיר חמש הרי זה נזיר שתים דיש בכלל חמש שתים מדכתב דין זה בשני כיתות ולא בכת אחת וע"א אומר שתים וע"א אומר חמש ש"מ דפוסק כהך תנא דנחלקו ב"ש וב"ה בב' כיתות אבל בכת אחת נחלקה עדותן ודלא כרשב"א וצ"ל דסבירא ליה לרמב"ם דהא על כל פנים בזה אומר שתים וזה אומר חמש יש עכ"פ הבדל והפרש רב בינותם ואם כן ה"ל בבדיקות שנחלקו בו וכן משמע בירושלמי סנהדרין פרק היו בודקין ובנזיר דזה הוי כמו אחד אומר בסייף וא' אומר בארירין דהוי בדיקות ולכך במילתא דממון לא נ"מ דשם הוכחשו בבדיקות כשרים ולכך אמרינן יש בכלל ק' אבל שם בנזירות דלא שייך נעילת דלת ואם כן בעינן דו"ח ובמקום דבעינן דו"ח אם הוכחשו בבדיקו' בטלה כמו ד"נ דמ"ש וכמ"ש כל הפוסקים ואם כן בע"א אומר בב' וע"א אומר בה' הוי כאילו נחלקו בבדיקות ובטלה עדותן ולכך מצריך ב' כתי עדים וא"כ מ"מ חדא קיימי ואין כאן הכחשה כמו לרשב"א לב"ש וא"ש והא דצריך בעדי נזירות דו"ח צ"ל דגם בזו שייך הזמה דאם היה נזיר ושתה יין חייב מלקות אם כן אף הזוממים חייבים מלקות ואם כן בעינן דו"ח כדיני נפשות ודוק:
ח
וישבע ש"ד על מאה עיין אורים כי מזה נלמד דעד שנצרף כבר לתשלומין אין יכול לזקוק עוד אותו לש"ד והדבר צ"ע מנ"ל לטור זה ואף כי יש לומר הטעם בממ"נ הוא מעיד על ר' ומנה הוצרך הנתבע לשלם בצירוף עוד עד המעיד על ק' אם אתה אומר שישבע להכחיש העד של ר' והוא ישבע ששקר העיד איך נוציא ממון עפ"י עדותו שישלם ק' בצירוף ואם אמרינן שאמת העיד והוא לשקר נשבע איך אנו מכניסי' עצמינו שיהיה הוא הנתבע נשבע לשקר ויטילו עליו שבועה ואם אמרינן דודאי לאמת ישבע איך נוציא ממון בעדותו של עד שוא ולכך טוב שנוציא ממון כפי הצירוף ולא משביעין אותו. וכן יש קצת דמות ראי' ממה שאמרו בדיש ב"מ בפירכא דר"ח קמייתא מה לע"א שאינו בתורת הזמה משא"כ שני עדים ישנו בתורת הזמה וקשה הא גם ע"א ישנו אם היה מעיד על ש' ואחד מעיד על ר' והוזמו צריך לשלם ר' כי ע"י עדותו פסקו הב"ד בצירוף לשלם ר' ואם כן בעדותו שמחייב שבועה יש בו תורת הזמה ואם כי אינו חייב בהזמה על ק' הנשאר שמטיל וזוקק ע"י כך לשבועה אף בשני עדים דר"ח קמייתא דתבעו בק' ועדים מעידים בחמשין ועי"כ גורמים שבועה על חמשים הנשארים שכופר וליכא עדים אם יהיה מוזמים הלא אינו משלמי' רק חמשים שהעידו ולא היה עליו שבועה רק תשלומין ועל חמשין הנשארים שזוקקים לשבועה אין כאן הזמה. ואם כן שוה הוא כמו ע"א ועכצ"ל דעד אחד בכה"ג אינו זוקק לשבועה כלל כיון שמקצת עדותו נצרף לממון ולכן מעולם אין בעדות ע"א הזוקק לשבועה שייך דין הזמה לא מיני' ולא מקצתו כלל אך עם כל זה אין זה ראי' ולא טעם ברור וצ"ע כי יש לדחותו בכמה אנפי ובפרט לפי דעת החומרים דאם נשבע להכחיש העד יוכל אחר כך העד להצטרף עם אחר לפוסלו לעדות ולשבועה ולא אמרינן בממ"נ אם הוא נשבע ומהימן ליה איך נאמין אחר כך לעד לפוסלו ומכ"ש דיוכל העד להעיד על מנה הנשאר דלא נשבע עליו ואמת כי הרמב"ן מרא דהך דינא סבירא ליה באמת דאין מצטרף לפוסלו עיין לקמן סי' ל"ד ומ"מ יש לחלוק ולכן צל"ע ומ"מ לא מצאתי בשאר פוסקים שום חולק בזה על הטור ובקולו נשמע החזק או רפה. ומ"ש בעל כה"ג דהתו' בפ' הכותב דף פ"ח ד"ה היכי סמוך וכו' מורים דחולקים בזה אהטור וסבירא להו דאפילו ע"י צירוף מ"מ זוקק לשבועה ודבריו בלתי מובני' דהא שם אמרינן בעד אחד מעיד שנפרע כתובתה דאי פקח הוא פרע לה שנית באפי סהדי אחריני וסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא ומחייבי שבועה ופריך הגמרא איך סמוך סהדא קמא לסהדי בתרא והקשו התו' הא אמרינן בסנהדרין הלואה אחר הלואה מצטרפים עכ"ל ודברי התו' צ"ע לכאורה כאשר כבר עמד עליהם המהרש"א ולא תי' כלום דאם הלואה אחר הלואה או פרעון אחר פרעון מצטרף דהיינו דבין שניהם אמרינן דנפרעת ק' אין כאן עוד שבועה דהא כבר נצרף לממון ואם כן מה פקחות הוא להטיל ש"ד עלי' הא אין כאן חיוב שבועה כלל עפ"י עד וצ"ל דכל כוונת התו' להקשות על לשון הגמרא ופירש"י דאמרינן האיך סמוך סהדי קמאי לסהדי בתראי דמשמע דא"א לצרפ' כלל וכ"כ רש"י להדיא דתשבע להכחיש כל עד ועד ותטול מנה שלישי' וע"ז הוקשו התו' שפיר דהא ליתא דהא מצטרפי' לפרעון ואם כן אין מחויב לפרוע לה מנה שלישי' כלל רק ה"ל להקשות הא אין כאן חיוב שבועה כמ"ש דכבר נצרפו לממון אבל לשון הגמרא ופירש"י לא משמע כן ואני חשבתי ליישב פירש"י ולישנא דגמרא דהא בסנהדרין פז"ב פליגי רב ונהרדעי אם הלואה אחר הלואה מצטרפין או לא מצטרפין ולא איפסק שם בגמרא הלכתא כמאן ואם כן הרשות ביד הדיין אי עביד כחד עבד כמבואר לעיל סי' כ"ה ע"ש ואם כן איך אמרינן אי פקח הוא כו' מה חכמה יש כאן דיפרע לה באפי חד סהדא אם תכפור בו ותבא לפני דיין שיורה כרב ולא כנהרדעי יפסיד מעותיו ויצטרך לפרוע לה פעם שלישי' כמ"ש רש"י ואם כן מה חכמה יש בזו ומה פקחות הניח מעותיו על קרי צבי ותלוי בדעת אחרים איך ירצה הדיין לפסוק וא"ש אבל עכ"פ אין מדברי התו' שמץ ראי' דלא סבירא ליה כטור דשם בצירוף אין כאן שבועה כלל ולכן לדינא מי יורה נגד הטור אף דדבריו צ"ע:
ט
ומגלגלין עליו ת"ש הנשאר הא דלא אמרינן דמחויב הוא לישבע על ת"ש ש"ד בלי גלגול מכח ר"ח קמייתא דהא העדים מחייבים אותו בת"ש והוא היה כופר בכל וכתבו הסמ"ע וכן הב"ח דסבירא ליה לטור דע"י צירוף לא אמרינן מילתא דר"ח קמייתא דוקא במעידים על חמשים שראו כאחד ולא בצירוף הלואה אחר הלואה וכבר תמה הש"ך מנלן הך סברא ובימי חורפי חשבתי לומר עד שמצאתיו אחר כך בט"ז לח"מ כיון דהך דר"ח קמייתא נלמוד מק"ו פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייב' קנס אינו דין שיחייבו שבועה ועדים בצירוף אינו מחייב קנס דלד"נ מדמינן ליה ואם כן לא שייך ק"ו דר"ח ולכך לא מחייב שבועה והא דבסעיף ה' אמרינן שהוא מוחזק כפרן ומשלם ק"ק משום דמחויב שבועה מדר"ח קמייתא וכו' והא התם היה צירוף שני עדים שם הוי הודאה אחר הודאה אבל הכל במנה אחד משא"כ כאן איירי בהלואה אחר הלואה בשני מלי' ולכך לא אמרינן בי' דר"ח קמייתא זהו תורף דברי ט"ז וכך עלה במחשבה לפני בימי נעורי והדרני בי חדא דגם הודאה אחר הודאה לא שייך בדיני נפשות דכל עדות מיוחדת פסול ועוד אם כן עדים שאינם יודעים בחקירות באיזה יום ובאיזה שעה דקי"ל דכשרים בד"מ לא יהיה זוקקים לשבועת ר"ח קמיית' דהא אינם יכולים לחייב קנס דהא בעינן בי' דו"ח כהנ"ל ואם אמרו א"י בטלה עדותן ועכצ"ל דק"ו ומה פיו שאינו במציאות וגדר כלל לחייב קנס משא"כ עדים דישנו במציאות וגדר לחייב קנס אם יעידו מכוון ובדינ' הכשר לד"נ ודיני קנסות והרי עכ"פ חמורים עדים מפיו ואם כן כ"ש הוא שיהיו מחייבים שבועה אף במקום דלא שייך חיוב קנס דעל כל פנים יש בהם צד חמור מפיו ועוד הא במסקנא שם לא ילפינן ק"ו מפיו רק מע"א רק שלא תאמר מה לע"א שכן על מה שמעיד נשבע אמרינן פיו יוכיח אבל הק"ו הוא מע"א וזהו שייך אפילו בעדות מיוחדת ולכן יותר נכון דודאי לדינא אף בצירוף שייך דר"ח קמיי' רק כאן איירי שאין התובע טוען ברי שאתה חייב לי אלף ותק' רק תובעו עפ"י עדים הללו שהעידו שהלוה בזמנים מיוחדי' וכן מורים הדברים מ"ש ואם העידו סתם דנין כמכחישין ואם התובע טוען בזה יום הלויתיך כך ובזה יום כך ומביא עדים מסתמא מביא עדים על תביעתו כפי דבריו וכפי טענתו ואף שיש לדחות זה מ"מ נכרים דברים אמת שאין התובע טוען ברי רק תובעם עפ"י העדי' הללו ואם כן לא שייך ר"ח קמיית' כמ"ש הש"ך להדיא באין טוען ברי בכה"ג לא שייך ר"ח קמיית' כי על מה ישביעו על ת"ש הנשאר הא אין כאן טענת ברי דהוא התובע א"י והעדים כבר צרפנו עדותן לפרעון ת"ש ואם כי על ת"ש הנשארים הוי כאילו אין עדות ואף טענת ברי ליכא ועל מה ישביע ולכך הצריך שבועה ע"י גלגול דנשבעין אפי' על טענת שמא ולק"מ ויותר טוב לפרש כן משנחדש דינים בדוים אין להם שרש בש"ס ופוסקים ראשונים ז"ל:
י
וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהממע"ה דין זה צריך ביאור קצת ומוכרח אני להאריך בו במקצת כי דברים אלו כתבו הרמב"ן הביאו בעה"ת שטר ס"ו חלק ב' ויליף לה מהא דפרכינן בז"ב לרב דסבירא ליה הלואה אחר הלואה אינו מצטרף משום דמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה מה קושי' בשלמא בהלואה אחר הלואה א"א לומר דמעידים לחד הלואה משא"כ בהודאה אחר הודאה הא י"ל דמעידים בחד מנה שהודה וחזר והודה אלא ש"מ לבטולי סהדותא מהדרינן לכן הדין הממע"ה ע"ש ומזו נראה בבירור אילו עדים אלו העידו על פרעון שנים אומרים בא' בניסן פרע ת' ושנים אומרים סתם פרע ת"ק אמרינן דאין כאן הכחשה ואלו שהעידו סתם כוונו ליום אחר והרי נפרע המלוה תת"ק זהובים וזה פשוט וברור דכל טעמו משום הממע"ה ומדין זה יליף הסמ"ע באחד אומר חבית של יין ואחד אומר של שמן אף שלא אמר לא כי רק סתם אמרינן דאהך חבית מסהיד ומכחיש להו דדנין בסתם כמוכחשין להקל ע"ש סק"ח והרב הט"ז השיג עליו דהא דברי הש"ע נראי' לכאורה כסותרים זא"ז דבסי' כ"ט ס"א כתב הש"ע והן דברי הר"ן כל שאנו יכולים לכוון דברי העד שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו ליישב ולכוון דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי ב' עדים הנראים מכחישי' זא"ז כדי שתהיה עדותן מכוונת וכ"כ הרמ"א סי' זה ס"ב כ"מ שנוכל לישב דברי העדים שלא יהיו מכחישין זא"ז מיישבי' וכאן כתב דבסתמא דנין כמכחישין ולא מיישבי' דהממע"ה ותי' הט"ז דוקא בהך הודאה אחר הודאה ודכוותי' לא אמרינן דהכל חד מנה דאף אם הם שני מנים אין כאן שום חשש פיסול לעדים ומה נ"מ להו אם היה מנה א' או שתים ולכך אמרינן ב' מנים היה והממע"ה וכן בעובד' דרמב"ן שנים אומרים ת' ושנים אומרים ת"ק אף דנימא שהם מכחיש' זה את זה מ"מ כולם כשרים דהא הכחישו זה את זה בבדיקות ובבדיקות לא נפסלו העדים ולכן דנין כמכחישים אבל במכחישין זא"ז בחקירות זה אומר בב' בחודש וזה או' בג' דיש כאן פיסול לעדים אילו לא מיישבים דבריהם טרחינן לישב דבריהם כדי שלא להוציאן מחזקת כשרות. ואם כן ליתא לדינו של סמ"ע גבי חבית יין ושמן דהוי הכחשה בדרישות בזו לא דנין סתם כמכחישי' ולכאורה הטיב אשר דיבר. אך קשה לי איך מביא הר"ן בתשובה הנ"ל ראי' דמיישב דברי העד שלא יסתרו דבריו זא"ז כמו דמיישבי' דברי שני עדים כהנ"ל דמה ראי' יש בשלמא בשני עדים אם נחשב לסתירה אחד מהן משקר והרי הוא ספק פסול אבל בעד שהגיד ורוצה לחזור אף דנימא דיש סתירה לדבריו הראשוני' אין לו שום חשש פיסול רק דאין שומעין לדבריו האחרונים דכיון שהגיד וכו' אבל לית כאן חשש פסול והוצאות מחזקת כשרות כלל ועוד כפי מש"ל בסי' כ"ט וכן אכתוב עוד לקמן בהבנת תשובת הרא"ש דלפי דקי"ל קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכול העד לחזור אפילו לאחר כ"ד ודלא כתו' בפסחים וסנהדרין אם כן באומר בשני בחודש וא' אומר בג' בחודש ואחר כך אומר באיזה יום בשבת ובזו כוונו עדותן ששנים אומרים בשוה יום מימי השבת אם כן הרי חוזרים ממה שאמרו בימי חודש כי כוונו לימי השבוע והוי תוך זמן חקירה ויכול לחזור רק הואיל מ"מ לא כוונו לחודש בצרי להו ז' חקירות דהוא ד"ת דצריך לומר על כולם והרי זה גרוע שאילו אמרו א"י על יום החודש דפסול דבעינן ז' חקירות וכמש"ל ועיין מה ש"ל בישוב דברי הרא"ש אבל עכ"פ העדים בעצמן לא נפסלו בזו כיון שחוזרים ואומרים ביום שבת בשוה ואם כן לשיטת הט"ז קשה עדיין למה מיישבי' דברי העדים באומרם א' בשני בחודש וא' בג' ואמרינן דטעו בעבור' דירחי ולא דנין כמכחישין ומ"מ לא שייך פיסול בגוף העדים כיון שחזרו ואמרו יום השבת בשוה הרי חזרו תוך זמן שיכולים לחזור והעדות יפסול דבצרי להו חקירות כמש"ל והקושי' במקומו ובזו הסברא י"ל הא דדייק בפ' בן סורר דאזלי בתר רובא מהך דשנים ושלשה בחודש ולא מהך דשנים ושלשה שעות דשם י"ל לא מטעם מדאזלינן בת"ר רק להחזיק העדים בכשרות כמ"ש בט"ז אמרי' אפילו ליכא רובא ולכך דייק מהך דשנים בחודש בזו לא מיפסלי עדים דהדרי בכמה בשבת וק"ל. איברא בגוף הדין של הר"ן שהחליט ליישב דברי העדים יש לפלפל מהא דאמרינן בפסחים דף י"ב דפריך רבא לאביי דאמר מאן דאמר שלשה בסוף שלשה ומ"ד ארבעה תחילת ד' איך דייקינן בהך סהדא למקטול נפש נימא איפכא מ"ד שלשה תחילת שלשה ומ"ד ארבעה סוף ארבעה והוי עדות מוכחשת וכן הקשו התו' שם גבי אחד אומר בשנים וכו' וכן בגמרא דסנהדרין דף ס"ט הוכיח הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מדתלינן דאמרו דטעו בעיבורו של חודש והתורה אמרה ושפטו העדה וכו' אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא והרי בדברים אלו נפסלים העדים ואחד מהן משקר ומכל מקום אמרינן איך דייקינן בהך סהדא ולא אמרינן אוקמינן בחזקת כשרים ואיך כתב הר"ן דמיישבים דברי העדים שלא יהיה נראה כמכחישין ואעפ"י שכפי הנראה מדברי התו' בפסחים דף י"ב וסנהדרין פרק היו בודקין פירושו של הדברים איך דייקינן בהך סהדא כו' הקושי' דראוי לב"ד לחקור ולשאול לעדים לעמוד על כוונתם ולידע בבירור מה כוונתם אי לתחילת השעה או לבסוף שעה ולא לקטול מסתמא נפש' מכל מקום באמת משמע לר"מ א' אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ולא מיישבים דבריהם זה כיון לסוף שלשה וזה לתחילת חמשה ואם כן אין כאן הכחשה דשיעור הזה אדם טועה לר"מ אלא ודאי דלא מיישבים ודנין בסתם כמכחישין וגם בהך דפרק בן סורר ומורה דאמרי' איך דייקינן בהני סהדי וקטלינן מספיקא אין פי' דשיילינן ליה דא"כ לא הוי משני מידי רק הפי' איך מישבין דבריהם מספיקא ולא אמרינן מספק המה כמוכחשין ול"ל דוקא בדיני נפשות אמרינן כן דכתיב ושפטו העדה וכו' ולא משגיחין בהכשר עדים וכדומה אבל בד"מ מקיימינן דברי העדים דהא דכל הראי' הר"ן בתשובה סי' ל"ד שממנו מקור הדין שמיישבין דברי עדים יליף מהך דשני בחודש וג' בחודש דאמרינן דטעו בעבור' דירחא וזהו אפי' בד"נ ועוד לפ"ז בדיני ממונות אם אחד אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת כי נימא הך דאמר בשלשה סוף שלשה והך דאמר חמשה היינו תחילת חמשה ויש לנו לישב דברי העדים בחקירות שלא יהיו נפסלים כדעת הט"ז ולא נמצא בשום מחבר שיכשיר ויחלק בטעות שעות בין ד"מ לד"נ וכן הרמב"ם בהל' עדות העתיקו סתם בלי הבדל ובפרט לפי מש"ל דיכול לחזור תוך כ"ד וכ"ז שלא נחקרה עדותן אם כן ע"כ הפי' בגמרא ואילו דייקינן לא שהיה הב"ד חוקרין כדמשמע בתו' שם ד"ה זה ידע וכו' רק הכוונה דה"ל לומר שכך כוונתם ומכחישים זה את זה וכמ"ש רש"י שם ולא שיהיה חובה על ב"ד לחקור דאילו פי' שיהיה הב"ד חוקרים קושי' התו' במקומו אף בא' אומר בב' וא' אומר בג' בחודש אף דרוב טועים בקביע' החודש עלינו לשאול ולברר האמת ול"ל כתי' התו' דרואי' שהם מכוונים יום השבת אם כן מנ"ל למילף דאזלו בתר רובא ותי' התו' דה"ל חוזר ומגיד ליתא כמ"ש דהא לא נגמר החקירה עדיין ועכצ"ל דהוכחת הגמרא באמרו ראשון בכמה בשבת ואחר כך בכמה בחודש נימא דחזרו מן שבת והם יכולים לחזור ויש כאן הכחשה ואם כן קושי' התו' במקומו נשאל הטעות א"ו דאין על הב"ד לחקור ביותר רק קושית הגמרא דנימא דהם מוכחשים ולא נקטול מספק ואם כן בטעות בקביעי דירחא אזלינן בתר רובא וא"ש ומזה מבואר הכל אפילו במקום שהם פסולים מכל מקום מספיקא לא מחזקינן בחזקת כשרות. ולכן היה נראה ברור דלעולם דייקינן לבטל העדים דהממע"ה וכמ"ש הרמב"ן ואחד ד"מ ואחד דיני נפשות ודמים תרתי משמע רק הנ"מ בדבר שאין הרוב טועים בו אבל בדבר שהרוב טועים בו כי האי בקביעי דירחא לא הוי כלל בגדר הטעות ואפילו בד"נ מיישבים דבריהם מכ"ש בד"מ והא דדייק רבא דלמא זה אומר בתחילת שעה וזה בסוף שעה היינו דאין כאן הרוב בעדים שזה וזה יאמר בשעה מכוונת ובחינות וכוונת בני אדם משתנים אך צ"ע בהא דלעיל סי' כ"ט דאמרו בדברי עדים פי' דחוק נגד כוונת הגמ' וצ"ע והא דכתב הר"ן דמיישבים דברי העדים היינו בדבר שהוא מצוי לטעות ואזלינן בתר רובא וכן מבואר בתשובה ההוא בסי' ל"ד דכתב והתחיל דעל כל הדברים שהעדים מצוין לטעות אין בו משום חוזר ומגיד וכו' הילכך כל שאנו יכולים לכוון דברי העד יש לנו לכוון דבריו הראשונים כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים וכו' הרי להדיא דמיירי בדבר שהעדים מצוין לטעות ולכך מייתי ראי' מן מהך דידע בעבורו של חדש והוא דג"כ אזלינן בתר רובא ואין לשאול הא בד"מ לא מהני רובא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כבר כתבנו לעיל בקונטרס התפיסו' דהעיקר כמ"ש התו' בסנהדרין דברוב גמור הולכין אף בד"מ אחר הרוב וזהו רוב גמור ולכך בהך דרמב"ן דליכא רוב' דנין כמכחישין כמו דאמרינן גבי ד"נ איך דקו רבנן וכו' והביא הרמב"ן ראי' מן הודאה בתר הודאה אף דהוא ממון בעלמא דנין בספיקא להקל ולא תימא בממון דקל דנו בו ליישב דבריהם והיינו היכא דליכא רובא ולכך יפה כתב הסמ"ע באחד אומר של יין וא' אומר של שמן דדנין כמכחישין כיון דאין כאן רוב המסייע ליישב דבריהם אמרינן דהם כמכחישין אך עדיין לבי נוקפי בהא דאמרינן בשטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה וכו' ריש פרק אחד ד"מ וכן בשטר מאוחרי' דאם נכתב באחד בשמטה והוזמו אנו מיישבים ומכשירים השטר ואמרי' אחרוהו ואני תמה שנים שהעידו בא' בניסן לוה ר' ושנים אומרים ת"ק ולא אמרו באיזה יום אנו אומרים דכוונו לא' בניסן ההוא והרי הם מוכחשים וסהדי שקרי נינהו ולא אמרו דהם כוונו ליום אחר ואם אומר בא' בניסן הלוה ושנים אומרים עמנו הייתם אנו מתרצים דבריהם לומר אחרוהו וכי לא נקל לומר על אמיר' סתם בלי הזכרת יום דהם חושבים ליום אחר משנאמר במה שכתבו באחד בניסן דהיה מקדם והם אחרוהו על ניסן ואפילו נימא הזמה שאני דהא חידוש הוא מה חזית וכו' ולכך אין לך בו אלא חדושו כשהוזמו בפי' אבל אם י"ל אחרוהו לית ביה דין הזמה דתינח לענין הזמה אבל כשהוזמו שלא בפני עדים דלא הוי אלא הכחשה ומיפסל השטר למה לא נימא דדנין כמכחישין ויפסל השטר ולא יגבה בו כלל כמ"ש הרמב"ן וקשה עלי למצוא בו חילוק והפרש נכון וברור ובפרט כי לא שכיח שיאחרו השטר כי אין לאחר שטר לכתחילה וכמ"ש כל הפוסקי' ועיין ראב"ן פ"א ד"מ ולכן היה נראה לכאורה כדברי הט"ז דבמקום דצ"ל דעדים נפסלים אמרינן ומיישבים דברי העדים ולכך אמרינן איחרוהו וכתבוהו והא דפרכינן כשיש מחלוקת בשעות איך דייקינן בהנך סהדי וכו' ופסולים העדות מספק י"ל התם שאני דתרתי לא אמרינן לומר בדבריהם פי' זה נתכוון לתחיל' שעה וזה לבסוף שעה ועם כל זה עדיין אין עדותן מכוונת עד שנאמר כי טעו בשעה כולי האי לא טרחינן ליישב דבריהם לומר זה אמר בכה וזה אמר בכה ומ"מ טעו משא"כ אחרוהו אין כאן רק דבר א' וזה צ"ע אף כי בדברי ריב"ש סי' תע"ד ג"כ משמע כדברי הט"ז דשם בפי' מש"ל בסי' כ"ט ס"ק ז' לא נראה דנימא דרוב טעו בדברים אם הם מתנאי' פטומי מילי. ומ"מ סברא הנ"ל לחלק דחוק בעיני והנה ראיתי דברי התו' בפסחים דף הנ"ל ד"ה לרבי מאיר דכתבו בהא דאמרינן יהבינן לי' כל טעותא דאמרו עמנו הייתם מתחילת שעה א' עד סוף שעה חמשית והקשו התו' מה בכך דלמא המעשה היה בסוף ה' ועדים של הזמה טעו וסברו כי שעה ד' הוא ה' ולכך אמרו עמנו הייתם ונהי דהכחשה מיהא הוי שהעד שאמר שתי שעות א"א לטעות עד סוף ה' מ"מ הזמה לא הוי וכו' ע"ש משמע מדבריה' הא אילו תרווייהו מעידים בשלשה שעות דהם טועים אף סוף שעה חמשית אפילו הכחשה לא הוי ועדותן קיימת דמיישבי' דבריהם כמ"ש התו' וקטלינן גברא וקשה הא בגמרא אמרינן להדיא איך דייקינן בהך סהדא ומספיקא לא קטלינן ואמרינן מאן דאמר שלש כוונתו לתחילת שעות ואף בזו הם שאמרו שלש נימא דכוונתם לתחילת שלש ולר"מ אין אדם טועה כי אם שתי שעות חסר משהו ואם כן לא אפשר כי אילו לפחות אמרו כל שעה ד' עמנו הייתם והרי עדות מוכחשת. ולולי דברים רמב"ן הנ"ל הייתי אומר לחלק בין כשעד אחד מוחלק עם חבירו אז לא טרחינן ליישב דבריהם אבל בשני כתי עדים כי כל מה שאמר כל כת הוא מאומת מפי שנים ואיך נימא שהוא שקר ושניהם אמת עפ"י העדים ולכך טרחינן ליישב גבי שטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה הואיל ושנים מעידים על הלואה לא מחזקינן השקר בשנים וכן גבי שנים אומרים בשני שעות או בשלשה שעות אילו שניהם שוים בדיבוריהם היינו אומרים דכוונו סוף שלש שעות ודייקינן לכוין דבריהם כדי שלא יהיו שנים מוכחשין והדבר המאומת משנים לא אמרינן דמשקרי וטרחינן ליישב דבריהם וא"ש הכל. אך זהו שלא כדברי הרמב"ן ז"ל דכתב כאן בשני כתי עדים שנים אומרים ר' ושנים אומרים ש' דדנין בסתם כמכחישין ולא טרחינן לישב דבריהם ולומר דכוונו כל אחד בזמן נפרד ומוגבל ולא ביום אחד והוא הביא ראיה מהך דהודאה אחר הודאה מצטרפין ושם הוי בע"א ואיך מביא ראיה מע"א לשני עדים ועכצ"ל דליתא לחילוק זה ובטלה דעתינו נגד דעת הרמב"ן. ולכן היה נראה לחלק באופן אחר והוא כמו שאמרו בעד אחד שיש לו הכחשה מעד אחר דיש הבדל אם באים כאחד או זא"ז וכן הדבר בשני עדים אם העידו שני עדים בב"ד ונתקבלה עדותן בהכשר מבלי ערעור ופקפוק הרי הוחזק עדותן בב"ד לכשרות ולכך בבא אח"כ הזמה עליהם טרחינן ומיישבין דברי עדים ראשונים מבלי להוציא מחזקתן חזקת כשרות כי כבר הוחזק בב"ד עדותן ולא מבטלין חזקתו רק בראי' ברורה שאין בו ספק ולכך לא מהני הכחשה כלל ואמרינן דאחרוהו בשטר דהוי כנחקרה עדותן או טעו בשעות וכדומה אבל אם תיכף בעת הגדת עדות נולד ספק וגמגום בעדותן ויש בו צד הכחשה א"כ לא אתחזק עדותן בב"ד כלל וכל ספק שנולד בו הרי הוא כאילו לא העיד כלל ובשעת הגדת עדות בב"ד בעינן דבר ברור. ולא טרחינן כלל ליישב דבריהם והרי הוא עדות מוכחשת ומספיקא לא מפקינן ממון ולא קטלינן ליה אם לא בדבר שהרוב טועים בכך כמש"ל לדעת הר"ן וכמ"ש בעבורו דירחא וא"כ הדבר כמ"ש הסמ"ע אבל מ"מ צ"ע:
יא
הרי אלו מצטרפין וכתב הסמ"ע ה"ה עדות מיוחדת שזה ראה מבית פלוני וזה ראה מבית פלוני פשיטא דמצטרפין ואני מסופק אם זה דמצטרפין הוא מדרבנן משום נעילת דלת כמו שלא הצריכו דו"ח כלל אי אף מדאורייתא כשר בד"מ דבשלמא בד"נ בעינן עדות גמור ואפילו הודה הבע"ד והב"ד יודעים שהרג הנפש אינו נהרג אלא בעדים גמורים בזו שפיר אמרינן דעדות מיוחדת לאו שמי' עדות דבעינן שיראו כאחד משא"כ בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא ואם הבע"ד מודה א"צ עדות מה נ"מ בעדות מיוחדת סוף כל סוף הרי כאן שני עדים מאמתים הדבר והב"ד רואים שהאמת כך בלי ספק ובהכי ניחא מה שטען הסמ"ג על הרי"ף והרמב"ם דפסקו בד"מ להכשיר עדות מיוחדת כריב"ק והא בגמרא דגיטין פ' השולח פריך סתמא דגמ' מרבנן דאין עדותן מצטרפת עד שיראו כאחד דלפמ"ש לק"מ דבגיטין דדבר שבערוה בעינן שנים אפילו שניהם מודים וגזרת הכתוב להצריך עדים א"כ חזר הדין כמו ד"נ ושפיר י"ל דעדות מיוחדת לא שמי' עדות משא"כ בד"מ דאין צריך אלא לברר האמת ודוק:
יב
כשתבעו שני מנים עיי' סמ"ע ס"ק כ"א דאם הודאה היה קודם להלואה א"צ לתבוע שני מני' די"ל דהודה לו קודם שהיה מלוה לו ואח"כ הלוה לו ודייק כן מדברי הרא"ש והנ"י ע"ש. ונראה ראי' לדבריהם מגמ' דפריך לרב מ"ש הלואה אחר הלואה דלא מצטרפי דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא ומשני בדוחק כגון דסמיך סהד' קמא לסהדי בתרא וקשה מנלן דרב בעי שיעידו דוקא אחד מנה דלמא מודה רב דמהני צירוף אפילו מעידים אתרי מנה רק רב מיירי דהתובע לא תבעו אלא חד מנה ולכך בהלואה אחר הלואה אין מצטרפין דהא הוא המלוה מכחיש לחד כמ"ש הש"ע משא"כ בהודאה אחר הודאה דאין כאן הכחשת התובע אלא ודאי סברא הנ"ל אמת וא"כ קשה למה אמר רב הלואה אחר הודאה פסול הא ג"כ אין כאן הכחשת תובע די"ל דעל מה שילוה לו אח"כ הודה לו כנ"ל ובהכי ניחא דפריך מ"ש הלואה אחר הלואה ומ"ש הודאה אחר הודאה דמה קושי' כי אמר רב כשהוא ודאי מנה מיוחדת אבל בהודאה אחר הודאה דא"ל חד מנה הוא מספיקא לא אמר רב דהא מהך דייק הרמב"י דסתמא דנין כמכחישין מהך קושי' הגמ' כהנ"ל ומנ"ל להגמ' להקשות ודוחק דזהו הכלל נודע כבר להגמ' דסתמא דנין להקל והממע"ה אבל לפמ"ש ניחא דאם בספק סבירא ליה לרב דמחזיקינן בחד מנה הלואה אחר הודאה נמי ולכך משני הגמ' דסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא וכו' וזהו אינו במציאות בהודאה קודם הלואה דמנא ידע סהדא קמא שיהיה מלוה לו אחר כך ושהיא היא הלואה שהודה עלי' מקדם ואי דלבתר הלואה אמר לו שהיא שהודה לו מקדם א"כ דל הודאה ראשונה מזה הודאה בתרייתא עיקר וה"ל הודאה אחר הלואה ואין כאן במציאות כלל לומר שהיה הודאה קודם הלואה (ולא דמי לקושית הגמ' היינו הודאה אחר הלואה דשם הקושיא תרתי ל"ל משא"כ כפי מ"ש אינו במציאת כלל דהודאה קמייתא אינו מעלה ומוריד כלל והעיקר הודאה בתרייתא והוא הודאה אחר הלואה) אך עם כל זה נראה לדינא בהא בהלואה אחר הודאה כדעת הטור דבעי אפילו בהודאה אחר הודאה תבעו שניהם ועל כל פנים הלכה כדבריו בהלואה אחר הודאה דהא קשה דבגמ' פריך לרב הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמודה בהך לא מודה בהך הרי דמספק לא אמרינן דיהיה חד מנה ויצטרך לשלם ובזו קי"ל כרב כקושי' הגמ' דמה דלא קי"ל כרב היינו משום דקי"ל דמצטרפי' אפי' בשני מנים אבל הך קי"ל דמספיקא דנין להקל ומזו יליף הרמב"ן הנ"ל דסתמא דנין כמכחישין להקל מהך דהודאה אחר הודאה כנ"ל וא"כ כשהוא אין תובע אלא אחד למה נאמר דיש כאן מנה אחת שהודה וחזר והודה נימא כקושי' הגמ' דלמא מנה דהודה לזה לא הודה לזה והרי תובע לא תבע אלא א' ואין כאן צירוף דהוא מכחיש לע"א ואפשר לפי מש"ל בשם הט"ז י"ל ג"כ כאן דהואיל ותובע לא תבע אלא אחד ואם נימא דהוא שני הודא' א' מעיד בשקר א"כ לא דנין כמכחישין אבל כבר בררתי לעיל כדעת הסמ"ע ובפרט כאן מוכרחים אנו לומר להרמב"ן דדייק מהך דאמרינן הודאה אחר הודאה אין מצטרפין לרב דאמנה קמודה להאי לא מודה להאי דמספק דנין להקל וקשה מה ראי' שם אין כאן ספק דהא התובע תובע שניהם מנה שהודה בפני זה ומנה שהודה בפני זה והרי לדברי התובע שני מני' ושני הודא' ואיך יצרפו לרב הא הודאת בע"ד לחובתו כק' עדים שהם שני מנים בשני הודאות ולא מצטרפי לרב ול"ל דא"כ יש לתובע מגו על מנה אחד דמצי לומר שני הודאות מנה א' הם דה"ל מגו להוציא וגם רוצה לתבוע יותר כמש"ל בדיני מגו ע"ש אלא צ"ל דרב סתמא קאמר ומנ"ל לגמ' להקשות דלמא מיירי דלא תבעו רק חד מנה א"ו דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואין להוציא ממון בספק והוא הדין כדברי הטור דאפילו בהודאה אחר הודאה בעינן תביעת שני' ולדעת החולקי' צ"ל דאינו מצוי לומר הוא תובע רק מנה אחת והוא הודה וחזר והודה דנימא שיהיה על שתי הלואות ותלינן דוקא בדבר המצוי תמיד והוא מצוי שיודה על מנה אחת פעמים הרבה בהזדמן ומה שדקדקנו מדברי הרמב"ן צ"ל דדייק מה פריך הגמ' דילמא מילתא דרב איירי דהתובע אין טוען כלל רק תבעו עפ"י עדים והוא א"י כלל כי כך משמע לישנא דרב מדלא נקט בלשונו כלל אמירת התובע ש"מ דאיירי דלא תבעו רק עפ"י עדים הללו אבל בתבעו רק א' תלינן בדבר המצוי וא"כ הוא כל איש נבוב ילבב דהך בשקדמה הודאה להלואה דנימא דהודה לו על מה שילוהו הוא דוחק גדול ואינו מצוי כלל ולא שכיח אפילו לפרקים ממש וא"כ ה"ל במקומו דאין להוציא מספק בתבעו רק חד דאמרי' שני מנים הם והוא התובע מכחיש לחד והלכה כדברי הטור והממע"ה וכתב הסמ"ע בשם הד"מ ומהרי"ק ע"א וע"א מכחישו אם יכול להתברר ע"א נאמן עכ"ל ופירושו של סמ"ע זה אין לו שורש ועיקר והנכון כמ"ש הש"ך דע"א אומר בעל מום הוא והשני מכחישו אותו עד שאמר בעל מום הוא נאמן דהרי הוא אומר פשוט בגדיך ואראה לך המום ואם הוא אין רוצה הראשון נאמן וכן הוא להדיא בגמ' דקדושין דף ס"ו ע"ש. והש"ך ביקש לדחות דין זה כי לא נאמר דין זה אלא לענין איסור דע"א נאמן באיסורין אבל לא בממון ולכך השמיטו הפוסקים ואין דבריו מובנים לי דודאי אי אמרינן דבשביל הך סברא שלח ואחוי יהיה אותו עד נאמן כבי תרי להוציא ממון בזו ודאי צדקו דבריו דאם נאמן באיסורין במקום שע"א נאמן לא נאמין אותו כבי תרי להוציא ע"פ ממון אבל שגם לענין ממון יהיה כע"א לחייב שבועה ואעפ"י שעד א' מכחישו מ"מ הואיל והוא טוען פשוט בגדיך והוא אין רוצה דברי העד השני כמאן דליתא והרי כאן ע"א לחייב שבועה לא ידעתי חילוק בין ממון לענין איסור דכמו דע"א נאמן באיסורין כן נאמן בממון לחייב שבועה דמ"ש לחלק ולכן אם ע"א אומר גדול הוא וע"א מכחישו והוא או' הניח לבדוק ויראו בך סימנים העד א' נאמן וזוקק לשבועה וכדומה נ"מ טובי לענין קנין עבד במומי. איברא דלכאורה יש לפקפק דהא שם בגמ' דייק רבא מהך ברייתא דקתני בעל מום פוסלו ביחיד ובן גרושה וחלוצה פוסלו בשנים דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו שתק דהאי בעל מום ביחיד היכי דמי אי דמכחיש ליה מי מהימן אלא דשתיק ומ"מ קתני בן גרושה פוסלו בשנים ודחי אביי לעולם דמכחיש לי' ובעל מום מהימן דקאמר שלח ואחוי. וא"כ לרבא דדייק מהך בריית' בדבר שבערוה אפילו בשתק אין נאמן ש"מ דלא ס"ל סברת אביי דאל"כ מנלן להוכיח דינו וא"כ לדידן דקי"ל כרבא לגבי אביי ליתא להך סברא שלח ואחוי וזו הטעם שהשמיטו הפוסקים כי אפשר דס"ל כמ"ש דרבא ואביי מחולקי' בהך סברא והלכה כרבא. וצ"ל לתו' ומהרי"ק דהעתיקו הך דינא דס"ל ודאי בסברא זו לא יחלקו אביי ורבא כלל רק רבא ס"ל דברייתא לא איירי בבעל מום כזה שאפשר להראות דא"כ איך קאמר בברייתא בעל מום פוסלו בעד א' הך פיסול אינו משום לתא דע"א כלל רק הואיל ועומד להתברר ולא תליא כלל בפיסול דע"א אלא ודאי דאיירי בעל מום שאינו עומד להתברר בקל והיינו נכפה לזמני' מתחלפי' עתים חלים עתי' חולה והרי הוא בעל מום להקרבה כמבואר במשנה בכורות והרמב"ם בהל' ביאת מקדש ע"ש ואחד אומר ידעתיו וראיתיו היותו בעל נכפה והוא שותק והיינו פוסלו ע"י ע"א ולא שייך שלח ואחוי כי מי יודע הזמן ואימת יקרה לו החולשה הנ"ל. ואביי דחק ומוקי לי' במום פשוט שיכול להתברר אבל לדינא לא פליגי ומזה ג"כ ראיה קצת דלא כש"ך שביקש לתלות הדבר הואיל וע"א נאמן באיסורין דא"כ אין כאן דיוק לרבא דאיירי בכה"ג ואי דתלה פוסלו בע"א דהיא היא הואיל ופוסלו בע"א אמרינן דמחויב לברר ר"ו דלא תלי' בזה:
יג
טעו בעיבורא דירחא כתב הסמ"ע לאחר רובו של חודש לא תלינן הטעות בעיבורא דירחא דהכל יודעים כבר הקביעות וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' כ"ה על גט שכתב בו כ' לחודש ד' בשבת והוא כ"א לחודש וכתב הרא"ש דכ"ש הוא ומה בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ואמרינן דטעו בקביע' דירחי כ"ש בנידון זה דכתב בי' ברביעי בשבת וא"א להיות אותו יום רביעי אלא בכ"א לחודש וכו' ואע"ג דהוא לאחר רובו של חודש הכא אין חילוק דע"כ טעו דהרי דבריהם מכחישין זא"ז אם רביעי הוא כ"א לחודש ואם הוא כ' אינו רביעי ובימי שבוע לא עבידי אינשי דטעו עכ"ל ויש להבין דבריו מה זה דכתב דכאן יותר יש לומר דטעו הואיל וכתבו יום רביעי הא גם שם בדיני נפשות ג"כ עכצ"ל דכוונו לימי שבת דהוא א' מז' חקירות ואם הוכחשו בו או אמרו א"י בלא"ה עדותן בטלה וכן כתב הרמב"ם להדיא אפילו כוונו לימי השבוע וגם מ"ש להכשיר אחר רובו של חודש הואיל ואמרו יום רביעי הוא יותר קשה דע"כ בדיני נפשות אמרו יום מהשבת שהוא א' מז' חקירות וכוונו עדותן בו ומ"מ לאחר רובו של חודש לא אמרינן דטעו בקביעת חודש והרי עדות מוכחשת ולמה מכשיר הרא"ש ודוחק לומר בכתיבה אינו מדקדק כ"כ כמו באמירה בב"ד דזהו דוחק דמנליה לרא"ש זה ובפרט בנושא החמור איסור א"א וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש כמ"ש התו' העתקתי לעיל כמה פעמים באומרי' אח"כ ימי השבוע הרי חזרה מן יום החודש רק תו' ס"ל דאינו יכול לחזור בו כיון שהגיד וכו' ואני בררתי לעיל תוך דו"ח יכולים לחזור ולענין הגט אין צורך לזה ואף התו' מודים דהא עדים שחתמו בגט החתימה משוי' ליה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כ"ז שלא חתמו הגע אינו כנחקר עדותן ויכולים לחזור אלא אף דיכול לחזור בדיני נפשות מ"מ בצרי לי' חקירות כמש"ל אבל בגט דאינו מעכב אם לא כתב בי' בכמה בחדש ודאי דמצי לחזור בו וכשאמרו ימי השבוע חזרו מן יום החודש וא"כ דברי הרא"ש שפיר ומה בד"נ אמרינן דאזלינן בתר רובא וטעו בקביע' דירחא אף דשם אין מועיל אמירת ימי השבת הן לדעת התו' דלא מצי לחזור בו והן לפמ"ש דבצרי לי' חקירות וא"כ הרי י"ל דלא טעו רק חזרו ובצרי ליה חקירות מ"מ תלינן בטעות מכ"ש בגט הן דאמרינן דחזרו ממנין החודש לימי השבוע כמ"ש התו' וכאן מצי לחזור לכ"ע כמ"ש ואין פיסול אי בציר לי' ימי החודש והן אי אמרינן דטעו אין כאן פיסול וא"כ מכל צד כשר ולכך אף לאחר רובו של חודש הכשיר הרא"ש דאף דאמרינן דלא עבידי למטעי מה בכך הא אמרו רביעי בשבת וא"כ הרי כאן חזרה מיום החודש דשניהם א"א להיות כמ"ש הרא"ש וכיון דחזרו הגט כשר משא"כ בד"נ דלא מהני חזרה כלל לכ"ע וכמ"ש ולכך לאחר רובו של חודש דלא שכיחי למטעי או דאמרינן דחזרו ואי לא חזרו רק אמרינן דטעו דע"כ הטעו' לפניך או בשבוע או בחודש ויותר מצוי הטעות בחודש אפי' לאחר רובו מדנתל' בטעות ימי השבת כמ"ש הרא"ש מ"מ הואיל ולאו רובא מטעי לאחר רובו ה"ל כאילו לא אמרו ימי חודש דאין להעמיד בדבריהם באמרם ד' דפרושו חמישי וא"כ אף דבאמת טעו מ"מ בצרי לי' חקירות ולכן פסול וא"ש ודברי הרא"ש נכונים ולפ"ז אף בדיני ממון כן אם הכחישו בחדש לאחר רובו של חודש או קודם ובשני ימים דאמרי' בתרי עבורי לא טעו ואמרו ימי השבת הרי חזרה לפמש"ל דקודם שנחקרו יכולים לחזור ועדותם מכוונת מיהו לדידן דקי"ל דא"צ דו"ח לא מהני חזרה אפילו תוך דו"ח וצ"ל אם אמרו ימי השבוע תוך כ"ד וכמש"ל בסי' כ"ט אפי' תוך כדי דיבור של העד השני עיין לעיל ואין כאן הכחשה כלל ועדותו כשרה מיהו צ"ל ראשון ימי החודש ואח"כ ימי השבת דאל"כ איפכא הוי חזרה מן ימי השבת לימי החודש והרי הוא עדות מוכחשת והא דהכשיר הרא"ש בגט אף דמסתמא נוסח היה ברביעי בשבת בכ' לירח פלוני דהתם בממ"נ אי הוי חזרה לחודש א"כ אין כאן מוקדם דאמרי' באמת חזרו העדים וכתבו זמן כך וכך ניתן הגט ואין כאן מוקדם ואם תזנה בכ' דין שלא תיהרג והרא"ש כתב שיגרא דלישנא דבאמת אמרינן דטעו בזמן דהא טעות מוכח כמ"ש ואי דהוה כלא אמרו ימי החודש מה נ"מ בגט דכשר אי בצרו לי' חקירות אבל באמת אף דנימא דלא טעו מ"מ ישנו כאן חזרה מכל צד והרי גט כשר ודוק ועיי' לקמן סי' מ"ג מ"ש בזה. מיהו אני חושש הא דאמרינן בתר רובא דירחי לא טעו אינשי אם הכוונה בוודאי לא טעו או הכוונה דאין כאן רוב הטועים וא"כ קושי' הגמ' במקומו איך מספיקא נקטול נפש וא"כ כשהנתבע מביא עדים וטעו לאחר עיבורו של חדש יש לספק וכמו כן בעידי קדושין המכחישי' דאפשר להחמיר אמרינן אפילו לאחר רובא של חודש דמספיקא לא נפקא אולי טעו מיהו במהרש"א סנהדרין פ' היו בודקין משמע דודאי לא טעו דכתב דלכך פירש"י באיזה חודש כ' לחודש דיהיה דבר שיחול בו הזמה דלאחר רובו של חודש לא טעו אינשי ואי מספקא לן עדיין אין בו הזמה להרוג העדים דאולי טעו ומספיקא לא קטלינן ול"ל דאין נ"מ בהזמה לענוש העדים דעכ"פ העדות מוכחשת היא דבפסחים דף י"ב ד"ה לרבי מאיר משמע מתוך דברי התו' דהזמה דוקא בעינן ולא הכחשה וצ"ע. ואם שני עדים אומרים בב' לחודש ושנים אחרים אומרים בג' לחודש אי אמרינן דבריהם קיימין דטעו בעבורא דירחי או לא אמרינן כן רק בע"א אבל לא בשנים עיי' בתשובת מהרלב"ח סי' קל"ו וקל"ח שנחלקו בו מהר"י בי רב רבו של רבינו הגדול מהרי"ק ומהרלב"ח ועיי' מש"ל בישוב קושי' באיזה מקום אמנם מדברי מהרש"א הנ"ל נלמוד וכן מהרש"ל דתלינן הטעות. בשנים ואפילו שנים אמרו כן יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחי וכן מוכח מתשובת הרא"ש סי' מ"ה הנ"ל דהביא ראיה לגט שכתוב בכ' לחודש במקום שהיה ראוי להיות כ"א כתב דאמרינן דטעו בעבורא דירחי וכתב אעפ"י דלאחר עבורו של חודש לא אמרינן דטעו ולא כתב דלא אמרי' כן בשנים ש"מ דס"ל דטעות בשנים אמרי' וכן משמע לקמן בסי' מ"ג בשטר שכתב ברביעי בשבת ע"ש דפלפלו הפוסקים אי אמרינן דטעו לאחר רובו של חודש ואין זכר דהטעות בשנים לא אמרינן. והנה המהרש"א יצא לדון בדבר חדש באם הוכחשו אפילו שנים מול שנים אמרינן דטעו אף דהמה שנים הואיל ואיכא ע"א שאמר המעשה נעשה בג' אבל בכת שאומרת בב' בחודש והוזמו לא אמרי' דטעו ובג' היה המעשה דאין כאן שום עדות המעיד שנעשה המעשה ביום ג' לחודש ובזה מישב דיש הזמה באמירת באיזה יום לחודש אף קודם רובו של חודש כשיבאו המזימי' דלגבי הזמה לא טענינן דטעו ולכך הקשה רש"י דלאיזה צורך השאלה מאיזה יום בשבוע והוצרך לתרץ כדי שיתנו אל לב לדקדק ביותר ולא תי' כמהרש"ל משום טעות דחודש וכן הביא ראי' מתו' במ"ש בפסחים דף הנ"ל דהקשו כיון דכבר אמרו באיזה יום בחדש למה צורך לומר באיזה יום בשבת ולא תי' כדי שלא יתנצלו לומר טעינו בקביעות החודש ש"מ דבלא"ה אין נאמנים לומר כן. והנה לפי הטעם שנתן דלכך לא תלינן הטעות בשנים לומר מה שאמרו בב' לחודש באמת היה בשלשה בחודש רק טעו בין חודש מלא לחסר כי אין כאן עדות על יום ההוא שנעשה בו המעשה משא"כ אחד אומר בב' וא' אומר בג' שעד ההוא אומר שהיה בג' וקשה עליו מדברי התו' בפסחים הנ"ל ד"ה לר"מ דהקשו באחד אומר בב' ואחד אומר בג' והמזימי' אומרי' עמנו הייתם עד סוף שעה ה' למה יהיה מוזם נימא דהמעשה היה בה' וכו' והמזימי' טעו בין ד' לה' ולדברי מהרש"א אין כאן קושי' דהא על המעשה שיהיה נעשה בשעה ה' אין כאן שום עד המעיד כלל וזה אומר בב' וזה אומר בג' אבל מעולם לא אמרינן דהיה נעשה בה' אבל אם יש פתחון פה לומר כסברת מהרלב"ח דבשלמא בא' אומר בשנים ואחד בשלשה הרי הטעות לפנינו דחזינן וא"כ חוששין אף דטעו יותר והיה המעשה בשעה ה' דהרי חזינן דטעו משא"כ בשלא נפל הכחשה בעדים ואומרים שפה אחת אף דבאו מזימים לא אמרינן דטעו ולזו הסברא נוטה דעת מהרלב"ח ואולי אפשר לכוונו בדברי המהרש"א אך עם כל זה לא הבנתי איך יתכן דברי הגמ' שם סנהדרין דף מ' דאמרינן שמנה חקירות לא אשכחן ופריך הגמ' בכמה בשעה הניחא לאביי דאמר אדם טועה ולא כלום אבל למ"ד אדם טועה חצי שעה מא"ל ולדברי מהרש"א עדיין צריך חקירה בכמה בשעה דאם יכוונו עדותן יבואו לכלל הזמה דלא תלינן ביה הטעו' כמ"ש המהרש"א בימי חודש ולא ידעתי מקום לחלוק בסברא בין טעות דשעות לטעות דקביעת החודש ובפרט דמהרש"א כתב זאת להבין קושית התוס' והיא גופי' קשי' מנ"ל לומר חילוק זה ולהקשות קושי' ונראה דמהרש"א אזיל לשיטתו דבהך גמ' גופיה הניח בצ"ע דמה קושיא הא אדם טועה חצי שעה וכו' מ"מ נ"מ בשאלה וחקירה בכמה בשעה לענין יהבינן ליה טעות' כדאמרינן בפסחים הנ"ל דאם אמר בשעה שניה א"כ צריכין המזימים לומר לר"מ עמנו הייתם שעה ראשונה ושני' ושלישית כמבואר בגמ' הנ"ל אבל אם היו הב"ד חוקרין בכמה בשעה והם היו אומרין בחצי שעה שני' היה המעשה אין הזוממין צריכין לומר עמנו הייתם כי אם מתחילת חצי שעה ראשונה עד חצי שעה שלישית דיותר משעה לא קטעו לר"מ וכן לר"י בערך הזה דס"ל אדם טועה ב' שעות ותי' המהרש"א דקושית הגמ' דהיא גופה קשי' למה אמרינן שם בפסחים דנותנים כל טעות' עד סוף שעה שלישי' ולא עד חצי שעה שלישית דיש לחקור העדים בכמה בשעה ולפ"ז לק"מ דשם העדים מכחישים זא"ז אבל כבר הודה המהרש"א דתי' זה דחוק למאוד וממש אין לו קיום באמת כלל. ומה שנ"ל לישבו ודאי לרש"י דנתן טעם דלכך שאלינן בכמה בשבת כדי להרבות בחקירות ולא נתן טעם כמ"ש מהרש"ל דלא יאמרו טעינו בעיבורא דירחי ותי' מהרש"א דיהבינן ליה כל טעות' אינו מספיק דאדרבא בשביל כך מרבי' לחקור באיזה יום בשבת כדי שלא נצטרך בבואו הזמ' ליתן להם כל טעות' (וכמו שהקשה המהרש"א גופי' גבי בכמה בשעה ע"ש אם לא דנימא דס"ל למהרש"א הא דמרבינן לחקור היינו כדי להציל הרוצח אבל לא להמית עדים רק בעינן עדות שאתה יכול להזימן ולכך ס"ל למהרש"א אם אמרו בא' בחודש מה צורך לימי שבוע אי דיהיה עדות שיוכל להזימן הא מ"מ הוי במציאות אם יהבו לי' טעותא ואם דלא יצטרכו המזימין לומר עמנו הייתם בא' וב' בחודש בממ"נ להציל הרוצח באמרם עמנו הייתם בא' לחודש ג"כ לא קטלינן מספיקא דאולי לא טעו והרי כאן עדות מזומם ואי כדי להמית העדים לא על זה הניחו מתחילה לחקור כדי להמית העדים ושפטו כתיב ואי קשה באמת אי אומרי' בא' לחודש הרג והם אומרי' עמנו הייתם בא' לחודש למה לא מישבי' דברי ב' כיתי עדים כמו שמיישבי' בי' שני עדים המכחישים זא"ז דהא באמת הקשה התו' כן בשני עדים למה מישבי' ותי' דהואיל חוזרים ומגידים ימי השבוע וא"כ השתא קי"ל דלא מתקני ימי השבוע כלל וגם הזוממי' אינו יודעים מימי השבוע דאל"כ א"צ לימי החודש וא"ש דברי מהרש"א משא"כ לקמן בשעות דמתקני' דברי עדים אף דאין להם סעד וצ"ל דבזה לא קשה קושי' התו' א"כ שפיר מישבים דברי ב' כתות כמו דמישבין דברי ב' עדים ושפיר הקשה מהרש"א ודוק. ומעתה י"ל הא דתי' מהרש"א דעל יום שלא אמרו עדים לא אמרינן דטעו היינו דאף דנימא דמישבי' דברי עדים מ"מ על יום שלא אמרו אין מישבין באופן דנקטול הרוצח אבל מודה דמ"מ אין המזימין נהרגים דטוענים ביום שאח"כ נעשה וא"כ א"ש דלאיזה צורך נחקור יום השבוע ואי דאמרו אולי נעשה ביום שלאחריו בזה לא קטלינן רוצח דהא ע"ז לא העידו ואי דאף המה אינם נהרגים מ"מ לא בשביל זה תקנו לחזור כדי להרוג רק כדי להציל וא"ש ול"ק מקושי' התו' דקושי' התו' רק להציל וזהו אמרינן אפי' לשעה שלא אמרו העדים ודוק) אפילו יאמרו המזימי' עמנו הייתם ביום א' לבדו יהיה כאן הזמה וזהו מקושי' מהרש"ל כמ"ש דלכך חוקרים באיזה יום בשבת כדי שלא צריכין ליתן להם כל טעותם ומ"ש המהרש"א בתי' שני דלא תלינן הטעות בשנים כבר בררנו דליתא וא"כ אין לנו שיור רק תי' מהרש"א דקושי' רש"י באמרם בכמה בחודש לאחר רובו של חודש דתו ליכא לומר טעו למה צריך החקירה באיזה בשבת אך עדיין אין זה מספיק לכאורה דילמא באמת החקירה באיזה יום בשבת הוא באומרם יום בחודש קודם לרובו של חודש וצ"ל דס"ל לרש"י דהך ז' חקירות ילפינן מקרא א"כ לעולם צריך ז' חקירות יהיה באיזה זמן שיהיה ותמיד אם אמרו על חקירה אחת א"י עדותן בטלה כי בד"ת לא יפול שינוי וא"כ קושי' רש"י תינח באמרה קודם רובו של חודש לאחר רובו מא"ל ולכך צריך רש"י ליישב דכדי שיתנו אל לבו בהזמה ע"ש והנה כתבו התו' שם בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה אחד וכו' דמעלות השחר עד הנץ החמה הוא שיעור שעה ראשונה וחצי שני' ומ"מ האומר שעה שני' י"ל דנתכוון לאחר הנץ החמה כי אין אדם בקיאין ואף דבאמת השיעור מעלות השחר עד הנץ החמה הוא שעה ומחצה מ"מ המוני עם אינם בקיאים בזה וחושבים רק לשעה כי תיכף אחר עלות השחר היום אפל וללילה נחשב בעיניהם ע"ש וצ"ל לדבריהם דלא יקשה א"כ למה אמרינן בפסחי' הנ"ל דאם באו זוממים על האומר בשעה שני' ראיתי דצ"ל עמנו הייתם מן שעה ראשונה עד סוף שעה שלישי' למה צריך שעה ראשונה הא שעה ראשונה ודאי קודם הנץ החמה ובין קודם הנץ ללאחר הנץ לא טעו דז"א דמספיקא לא נקטול אולי העד ההוא כי היה בקי בטיב השעות ולא נפתה אחרי דעות המוני עם ובאמרו שעה שני' כוונתו לחצי שעה שנייה שהוא עדיין באמת קודם הנץ ובכלל חשש ספק לא קטלינן ולפ"ז האומר בשעה ראשונה ראיתי' א"צ העדי' זוממין לומר עמנו הייתם רק מעלות שחר עד הנץ החמה דהא שעה ראשונה ודאי היה קודם הנץ ואין כאן טעות מן קודם הנץ החמה ללאחר הנץ ופשוט ולפ"ז א"ש דליכא למימר דהתורה הורה לנו ח' חקירות דמה שהורה לנו התורה צריכין להיות בכל עת וזמן כמו שפירשנו ברש"י בשאלת באיזה בשבת וא"כ אף בשעות כן א"כ האומר בשעה ראשונה נעשה מה צורך עוד לחקירה בכמה בשעה דהא כתבו התו' דבעיני המוני עם מן ע"ה עד הנץ החמה לשעה אחת יחשב וא"כ אף שנשאל אותם והם יאמרו בשעה ראשונה בחצי הראשון מ"מ צריכין זוממים לומר עמנו הייתם מע"ה עד הנץ דבחצי שעה טועה ואצלם הכל לשעה יחשב לרב אפילתו כהנ"ל ובחצי שעה טעו וכן באומרם בחצי חלק השני מן שעה ראשונה אולי טעו והוא בחצי חלק הראשון כי בחצי שעה מהמוגבל טועי' ואצל המוני עם אין כאן הגבלה מע"ה עד הנץ רק שעה. וא"כ צריכין לומר עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה ואם אין אנו שואלי' על כמה בשעה רק אומרים סתם בשעה ראשונה היה ג"כ אין זוממין צריכין לומר יותר רק עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה וא"כ החקירה בכמה בשעה הוא ללא צורך ולא יועיל ואם הורה לנו התורה ח' חקירות צריכין להיות בכל עת וזמן באיזה אופן שיהיה כמו שהוכחנו ברש"י לענין ימי השבת וא"ש. אך בתוספת דפסחים ד"ה באיזה יום דתי' דלכך חקרינן באיזה יום מהשבוע בשביל אם א' אומר בב' וא' אומר בג' לחודש וכו' ש"מ דאם העדים אומרים בשפה אחת א"צ לחקירה ההוא ש"מ דס"ל דא"צ להיות כל ז' חקירו' צורך בם בכל עת וזמן רק די שיש בו צריך בהזדמן ולכך אמרו שיחקרו כל ז' חקירות וא"כ ליתא למ"ש בשיטת רש"י והקושי' הנ"ל במקומו וכן קשה לדעת הרמב"ם אשר דעתו דלא כתו' וסבירא ליה דמעלות השחר עד הנץ החמה אינו בכלל י"ב שעות דיממא רק שייכים לי"ב שעות דלילה והאומר שעה ראשונה ראיתי פירוש מתחילת הנץ החמה ואם כן נסתר כל הנ"ל ולא שייך סברת התו' כלל לומר בין קודם הנץ לאחריו לא טעו אינשי והאומר בשעה אחרונה בלילה שהוא לשיטת הרמב"ם אחרי ע"ה לא שייך מה שכתבתי לעיל לשיטת רש"י דזה לא מצינו בגמרא דלא טעו אינשי ואפשר מן קודם ע"ה לאחר ע"ה טעו אינשי ומה דלא מצינו בגמרא אין לנו לחדש ואם כן אליבי' הקושי' ביותר ובמקום אחר הארכתי ובררתי השיטה המחוורת ולכן נראה דסבירא להו לתו' ולרמב"ם חקירה דכתיב בקרא לבל יהיה עדות שאילה"ז לא יהיה סובב והולך דנצטרך ליתן להם כל פעם טעותם ואין זה בגדר החקירה מדוקדקת והתורה אמרה ודרשת וחקרת היטב נכון הדבר אבל ודאי צריך שיהיה במציאות על כל פנים זמן מהזמנים שיהיה החקירה וההזמה חל מבלי צורך ליתן להם כל טעותם ובזו דברה התורה וחקרת היטב נכון הדבר ואם שבקצת זמן צריך להזמה ליתן להם כל טעות' אין זה קפידא כי הוא לפי שינוי העדות וההגדה אבל עכ"פ יש במציאות שיקרה פעם הגדה שיחול עפ"י החקירה מז' חקירות ההזמה תיכף בלי נתינת כל טעות (ולזה נתכוון מהרש"ל דפי' דבעינן בא' בשבת שלא יאמרו טעינו בקביעות החודש ולא נעלם ממנו דיהבינן ליה כל טעות' רק אין זה בכלל נכון הדבר) ולפ"ז באיזה יום בחודש יש בו במציאות ולאחר רובו של חדש לא צריך לכל טעות דלא טעו בעיבורא דירחי באיזה שעה ישנו במציאות באומרי' שעה ראשונה שהוא מתחילת ע"ה עד הנץ החמה ואם המזי' ג"כ אומרים כן א"צ עוד למיתב להו טעות' כי לשיטתם מע"ה מתחיל יממא וכבר נודע בין יממא ללילה לא טעו אינשי ואם כי באומרים שעה שניה וכו' צריכין ליתן להם טעות לית לן בי' אבל אם נאמר דהתורה הוסיפה בחקירות שמנה והוא בכמה בשעה בא תמיד ליתן כל טעותם אם להקדים או לאחר ואינו שום זמן מהזמנים במציאות שיהיה בזו הגדת עדים מבלי להצריך לזוממין שיאמרו כל טעותם ואם כן אין זה בגדר החקירה היטב ודרישה נכונה ולכך שפיר אמרינן כיון דאדם טועה וכו' א"א להכניס זו בכלל מנין החקירות אבל זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה כמ"ש כי שעה ראשונה פי' אחר הנץ החמה אמנם נראה ליישב אליבייהו ג"כ בסברא כנ"ל דבעינן שיהיו הז' חקירות במציאות לפי ענין ההגדה שיחול הזמה בלי צורך לנתינת כל טעותם כי בלא"ה יש כאן לכאורה קשי' גדולה בהא דביקש הגמרא להוסיף במנין החקירות והוא בכמה בשעה דהא שהיום נחלק לי"ב שעות או חלקים אינו לא קרא ולא גמרא ולא יחייב אותו הטבע והחקירה רק הוא הסכמי בעלמא שהיו התוכנים מסכימי' לחלק היום בזמנים מתחלקו' ומוגבלי' וחלקו אותו לי"ב חלקים וקראוהו שעות ועוד היום אנו מחלקים שעות אלו לחלקים רבים שלישי' רביעי' עד שבאמת היום נחלק לשלשי' או ארבעים חלקים ואם כן הא דהורה לנו הקרא במנין החקירות באיזה שעה לא נתכוון הקרא דוקא לחלק י"ב מן היום כי מי גזר זאת וכי י"ב שעות דאורייתא רק הכוונה באיזה חלק וגבול מהיום שנעשה בו הדבר עד שנשער זמנו בדקדוק מבלי איחור והקדם. ופירוש באיזה חלק מהיום ואיזה שיעור מוגבל מהיום אם חלק י"ב או חלק כ"ד מהיום והוא פשוט ולפ"ז באיזה שעה ובכמה בשעה א"א למנותו בב' חקירות במנין כי מה שנא דתשאל מתחילה אם נעשה הדבר באיזה חלק מי"ב חלקי היום או תשאל באיזה חלק מכ"ד חלקי היום או שלשים וארבעים ואין זה אלא להקטין החלקים ביותר בירור אבל אין כאן ב' חקירות כי תיכף בשאלך באיזה חלק מהיום עד שאתה שואלו באיזה חלק מי"ב חלקים שאל נא במקומו באיזה חלק מכ"ד או שלשי' או ארבעים חלק מחלקי היום נעשית כפי גדר החלוקה ומה זו של ב' חקירות והדבר צ"ע לכאורה ולכן ברור כי כמו באיזה יום מהשבוע הוא חקירה מיוחדת כי הוא מוגבל בטבע מיום שלאחריו כי זריחת השמש ועריבתו מגביל בין יום לחבירו ולכך שאלה באיזה יום משבת הוא שאלה טבעית וכן היום הטבע מחלקו לשני שעות גדולות דהיינו שני חלקי היום דהיינו קודם חצות היום ולאחר חצות היום דחמה מחלקו בזו במזרח ובזו במערב וזהו שהיום נחלק בשני שעות טבעי ומוחש לראות והן שני שעות טבעי דהיינו ב' חלקים אבל לחלוק חצי היום קודם חצות וכן מחצי היום לאחר חצות לששה שעות זהו שעות הסכמי ותוכל להרבות בם בחלקים כפי הרצון אם רב או מעט ואם כן ברור מה שרמזה התורה בז' חקירות על איזה שעה אין פי' שעה הסכמי' רק שעה טבעית היינו אם קודם חצות היום או לאחר חצות היום כי זהו מוגבל ומוחלק בטבע כמו יום א' מחבירו ולא כוונה התורה על שעה הסכמי שלא היה אז כלל רק הואיל ואחר כך התוכני' חלקו היום ביותר דקדקו לי"ב חלקים הסכימו החכמים להרבות בחקירה ותמור אשר נשאל להם על שני שעות טבעית יותר נשאל בדקדוק באיזה חלק מי"ב חלקים וכל המרבה לחקור בדקדוק יותר מצומצם הרי זה משובח ואם כן קושי' הגמרא שפיר דיש כאן ב' חקירות א' דנחקור באיזה שעה טבעי דהיינו אם קודם חצות או לאחר חצות כמו שנחקור באיזה יום בשבת כמ"ש דהכל חדא ואחר כך נשאל בחלק קודם חצות כמה מהחלק בו לפי הסכמי' לחלקו לחלקים לששה וכן באומרו אחר חצות נשאל ג"כ באיזה שעה מחלקי הסכמה לאחר חצות וזהו יותר טוב בחקירה משנשאל על כל היום באיזה חלק הסכמה רק יותר טוב להקטין חלקים דהיינו ראשון בין חלק קודם חצות לחלק אחר חצות ואחר כך בחלק הקטן ההוא כמה שעות בו כי כפי יותר קטנות הענין וחלקים יתמעט הטעות ואם תשאל על כמה שעה מכל היום יותר יקרה הטעות משתשאל על חלק ממנו דהיינו בכמה בשעה בחלק חצי היום ולכך יש כאן שני חקירות וכמו דשאלינן באיזה יום מהשבת ואחר כך באיזה שעה ולא אמרינן דבכל השבת יש קס"ח שעות נשאל באיזה שעה מן קס"ח שעות נעשה אלא דזה אינו כי ראשון נשאל בחלק הטבעי ואחר כך בשעות בו וכן הוא בחלק הטבעי בין קודם ללאחר חצות כמו בין יום לחבירו וזהו ברור ולכך משני הגמרא דהא מטעי קטעו ובשלמא בטעות התורה דהיינו קודם חצות ולאחר חצות שפיר אמרה תורה וחקרת היטב וא"צ ליתן לזוממים טעות' כי הוא שיעור מוגבל כאמרם כאן חמה במזרח וכאן החמה במערב וישנו במציאות שיחול הזמה מבלי נתינת טעות ומה שאמרו חכמים יהיבי' ליה טעות' מתחיל' א' עד ה' עדיין לא הגענו לחקירה של תורה דהחקירה הוא כל חצי היום בחקירה א' ואף הזוממים אמרו עליו עמנו הייתם. והחקירה של תורה הוא מוגבל וא"צ למיהב כל טעות' אבל אם נאמר דגם זה מתורה לחקור על חלקי שעה טבעים באיזה חלק מחצי היום כנ"ל וזהו בכמה בשעה בזו לעולם צריך למיהב כל טעות' ולא יש במציאות שאין בו חשש איחור והקדם ואין זה מכוונת התורה שכתבה וחקרת היטב נכון הדבר כמש"ל ולכך אינו במציאות והוא אמת לאמיתו וה' האיר עיני בהבנת דברי הגמרא במה שנלאה המהרש"א למצוא התרתו. ואחרי שבררנו כן חזרנו להנ"ל כי מכאן ראיה ברורה שלא כדברי המהרש"א דאפילו בשנים המכוונים עדותם יכולים לומר אחר כך בבא עדים להזימן טעינו כפי הטעות המצוי וצריך הזוממים ליתן להם כל טעות' כהנ"ל וכן מוכח מהתו' ב"מ דף ע"ב ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה וכו' הא עדים פסולים דהקדימו בשקר ותי' כגון דאמרו דטעו בין מלא לחסר ולא מפסלי ועיין לקמן בסי' מ"ג בש"ך שהאריך דבכה"ג אפילו כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אינם נאמנים טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותו לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זה אין בו ממש כלל ומה שדייק מהרש"א מתו' דהקשו למה צורך לחקיר' באיזה יום וכו' ולא תי' כדי שלא יאמרו טעינו בקביעי דירחי לא הבנתי דבריו דהא התו' סבירא להו להדיא בקושי' דכיון דכבר אמרו בכמה בחודש מה שיוסיפו לומר באיזה יום ה"ל בגדר כיון שהגיד וכו' ואם כן אם לפי דבריהם באמרם בכמה בחודש ויבואו מזימים אין עדותם בטילה די"ל טעינו וכו' רק ע"י מה שאמרו אחר כך בכמה בשבת בזו חל הזמה לבטל העדות ואף הם אינם נאמנים להוסיף דבר לבטל העדות וכיון שהגיד כו' קרינ' בי' והגדה זו אינו מעלה ומוריד כלל לגרום ביטול לעדותו הגע עצמך עדים שהעידו בב"ד ולפי עדותם לא יחול בו הכחשה והזמה ולאחר שנגמר עדותן באי' להוסיף דבר שיחול בו הכחשה והזמה וכי יש ממש בדבריהם לגרום ביטול לעדות הא כיון שהגיד כו' ומה שאומרין אחר כך כלא יחשב וכאילו אומר חוץ לב"ד שלא בגדר עדות כלל ואף זה כמוהו דמה יתן ויוסיף אמירת השבוע לבטל עדות ובפרט באמירה זו דאין להם לומר יום אחר דלא היו שומעין להם כמ"ש התו' ואם כן תו אין באמירה זו ממש דהא הם מוכרחים לומר יום שיכוון לימי חודש ואם יאמרו יום אחר אין שומעין להם ואם כן אף לבטל העדות בהזמה אין שומעין להם דהוי כמו חזרה ומעולם לא שמענו בעדות דאם יאמרו דבר אחר דאין נאמנים ויהיו נאמנים לבטל העדות ולכך תי' התו' בסותרים דבריהם ועי"כ מהדרינן לומר דטועים כמש"ל וזה ברור ומדויק בדברי התו' ולק"מ. והנה עוד עלינו חקירה בדיני עדות דאם הכחישו עצמן בשעות עדותן בטלה כמו ביום כמבואר במשנה אם כן חובה עלינו לחקור כמה שעות ביום אדם טועה ואם תלינן הטעות בשנים למען ברר הדברים להלכה. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות א' אומר בשני שעות וא' אומר בשלשה עדותן קיימת שאדם טועה שעה אחת וכבר תמהו עליו דהא רבא אמר אליב' דר"מ דפסק הרמב"ם כוותי' אדם טועה ב' שעות חסר משהו כי זה שאמר בשני שעות כוונתו לתחילת שעה שניה וזה שאמר בג' כוונתו לסוף ג' ע"ש וביותר קשה כי בהלכות חמץ נתן הרמב"ם הטעם דלכך תולין כל חמש ולפי מ"ש בתשוב' שלו ע"ש בכ"מ דכך היה סובב עיקר כוונתו חשש פן יטעה בין חמש לשבע הרי דסבירא ליה דאדם טועה ב' שעות וכאן בהל' עדות כתב שעה אחת ומה שנראה לי בישובו ודאי אם נודה לסברת מהר"י בי רב בתשובת מהרלב"ח דחושב במ"ש התו' דלא אמרינן טעות בשנים אפילו בשנים אומרים כאחד מ"מ לא שייך בהו טעות דהכזב לא יפול בו הסכמה ויותר יש לומר הטעות בב' אם אין מסכימים כאחד כגון שזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא כיון שאין בו הסכמה הרי הדבר עלול לטעות ע"ש. ואם נימא כן יש ליישב דברי הרמב"ם כך דודאי מהר"י הנ"ל הרגיש בעצמו דאם לא אמרינן הטעות בשנים איך חששו בחמץ לטעות מה שהוא נמסר לאלפים ורבבות ומ"ש הוא דחמץ לכל מסור כבר השיג עליו מהרלב"ח ע"ש. אמנם לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה למס' פסחים דשעה ששית אסור מדרבנן ושעה חמשי' אסור לר' יהודה משום יום מעונן גזירה שיטעה בשעה אחת ולא הזכיר כלל בגוף שעה של ששי' שהוא אסור מפני טעות וצ"ל דסבירא ליה טעות בשש הוא הטעות היותר מצוי מטעות בכל השעות ואפילו נימא אין אדם טועה ולא כלום מ"מ בשעה שש דהחמה במקצוע בקל יפול בו הטעות בחשבו כי כבר נטו צללי ערב ולכך החליט הרמב"ם דשש ודאי אסור מבלי זכר דאדם טועה דשעה זו ודאי מצוי יותר לטעות מן כל השעות וא"כ ל"ק דאף דבעלמא לא אמרינן הטעות בשנים הכא בשעה שית אמרינן כי נטיית השמש גורם הטעות כמ"ש אך זה הוא על שעה שש אבל לר"י דאמר תולין כל חמש משום טעות שני שעות מוכח דאמרינן טעות בשנים ואם כן אף לר"מ אמרינן דבזהו לא יחלקו ר"מ ור"י ולפ"ז א"ש דרבא דאמר לר"מ אדם טועה ב' שעות הוא להס"ד דסבירא ליה לרבא דלכך לר"י תולין כל חמש לא משום טעות רק כדי ללקוט עצים ואם כן לא אמרינן הטעות בשנים ומשש ל"ק כמ"ש דבקרניית' קאי אם כן ל"ל כקושי' התו' דלמא לר"מ אינו טועה יותר משעה ומעשה שהיה בתחילת שלש וזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא דהא לא אמרינן טעות בשנים כמ"ש התו' אבל למסקנא דהדר רבא וקאמר אלא וכו' דאף בשעה ה' דתולין לר"י הוא מחמת טעות ולא קשה שבע חמה במערב וכו' דחששו ליום מעונן ואם כן מוכח דאמרינן הטעות בשנים אם כן מהכ"ת להרבות בטעות ואמרינן באמת כקושי' התו' דהמעשה היה בתחילה ג' וזה טעה שעה מלקמי' וזה מלאחריה וכן לר' יהודה מעשה שהיה בפלגא דארבעה וזה טעה שעה ומחצה לקמי' וזה לאחריו ולכך אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטל' שבחמש חמה במזרח וכו' ולא בדקינן אם היה אז יום מעונן או שנודע לנו שהיה יום ההוא יום מעונן שעדותן קיימת כדאמרינן הכא אלא דביום מעונן אף המה לא יאמרו בחמש ובשבע כי מניין יהיו יודעים להבחין ולשער חלקי השעות כי בזמן ההוא לא היה המעשה תחבול' בני אדם במראה אופנים וכלי' מכלי' שונים לדעת חלקי השעות כאשר ממש עוד היום בכל ארצו' המזרח לא שכיח כלל כלים דהמה רק מבחינים בשיעור חלקי שעות כפי זריחת השמש מעל האופן עד הגיע לקו חצי יום וזהו יחלקו לחלקים ששה ובהם ענין השיעור הנ"ל והגבלה ואם יהיה יום מעונן מי חכם ויבין את זאת לשער חלקי השעה בכוון ומכוסה פני השמש ואם כן אין כאן חמש ושבע כלל וביום מעונן בלי ספק שיאמרו על החקירה באיזה שעה א"י ולכך לא נאמר שם ביום מעונן כי אינו ממש במציאות שיאמרו שיעור והגבלת שעה בו ביום ואם כן לפ"ז א"ש דאף דלר"י אדם טועה רק בשעה ומחצה מ"מ ביום המעונן אין כאן הבחנה בעלמא לומר בדקדוק שעה שתים או שעה ומחצה ולכך תולין כל חמש ולזה פריך הגמרא אי הכי בארבע נמי כיון דאין כאן הבחנה וגבול ביום ההוא אשר כסו פני העבים את השמש א"כ בארבע נמי ומשני הגמרא ד' זמן סעודה לכל וא"ש דהשתא קי"ל דטעות בשנים אמרינן לר"מ דאינו טועה רק בשעה א' ובחמץ הואיל והוא יום מעונן חששו לשתי שעות וביותר והן הן דברי הרמב"ם דגבי עדות כתב הרמב"ם דטועה רק בשעה ובחמץ כתב דטועה בשני שעות. אך תי' זה דחוק חדא דעדיין מנ"ל דאמרינן הטעות בשנים ודלמא ביום מעונן שאני דהטעות מצוי ותלינן הטעות בכל אדם משא"כ כשאינו יום מעונן דניכר לכל במהלך וזריחת השמש שיעור היום אפשר דלא טעו שנים כמ"ש כי הכזב לא יפול בו הסכמ' אלא אף דנסבול זה הדוחק מ"מ מעיקרא דדינא פירכא כי לא נראה דברי מהר"י בי רב ודברי מהרלב"ח נכונים וכ"כ מהרדב"ז כי לומר זה טועה מלקמי' וזה טועה לבתרי' לא אמרינן כי אם זה טועה לאחר היה בלי ספק הסיבה לרב זהירת היום עד שנראה כאילו כבר בעצם היום וכן להיפוך כשזה מקדים ע"כ הסיבה משום עכירת היום ואפילת האויר שחשב עודנו לא עלה השמש בגבורתו ואיך יתקיימו שני הסיבות כאחד שזה מקדים וזה מאחר אבל שיסיכמו שניהם בטעות אחד הוא אפשרי שהסיבה הגורם לזה גורם לזה. לכן נראה לומר דצריכין להבין במ"ש התו' בשית יומא בקרנייתא קאי א"כ למה תנן אחד אומר בחמש ואחד אומ' בשבע דעדותן בטלה נימא דהמעשה היה בשית וזה טעה בשעה א' לקמי' וזה לבתרי' וכתבו דאי אמרינן דלא אמרו הטעות בשנים לק"מ ויש להבין מה קושי' דלמא אע"ג דבשית יומא בקרניית' מ"מ לאו רובא דאינשי טעו רק יש טועים ויש אינו טועים ולא אזל בתר רובא וא"כ בשלמא בחמץ דהוא ספק איסור הואיל ומחצה ומחצה דטעו ולא טעו וספק שקול וספק של תורה להחמיר דהא שבע אסור מן התורה משא"כ בעדות דמספיקא לא קטלינן נפש' רק הטעם משום דרוב טעו כדאמרינן בגמרא דסנהדרין אבל בשבע וחמש כיון דכאן חמה במזרח וכאן במערב משום דקאי בי קרניית' לאו רובא קא טעו ומספיקא לא קטלינן ולכך מחזיקינן כעדות מוכחשת ועדותן בטילה כקושי' הגמרא בפ' בן סורר אך באמת אין התלונות הקושי' על התו' רק על הגמרא דפריך לר"מ דסבירא ליה בעדות אין אדם טועה ולא כלום וכו' או חצי שעה ניכול עד סוף או פלגא דשית וכו' וקשה ג"כ כמ"ש דילמא הא דסבירא ליה לר"מ דאין טועה יותר מחצי שעה היינו רובא דאינשי לא טעו ביותר אבל יש בני אדם שטועין ביותר ולכך בעדים דבעינן רובא דמספיק' לא קטלינן אין אדם טועה רק חצי שעה ויותר מזה עדותן בטילה דליכא רוב הטועים משא"כ בחמץ אף דהוא יותר מחצי שעה מ"מ איכא דטעו ואיכא דלא טעו וספק איסור לחומרא ולכאורה אין מקום לקושי' הגמרא וצ"ל דהא דפריך שם בגמרא בסנהדרין ודייקינן דצ"ל דרוב טעו היינו למסקנא דקי"ל כרבא דפריך איך דייקינן בהך סהדא וכו' ונקטול מספיקא וכו' אבל אביי דסבירא ליה מ"ד שלש פי' בתחלת שלש ומ"ד בשתים בסוף שתים ש"מ דסבירא ליה דאף מספיקא קטלינן נפש' כל כמה דנוכל ליישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשים אמרינן דאל"כ קושי' רבא במקומו מי ירד לסוף דעת העדים דלכך נתכוונו ולפ"ז לאביי שפיר פריך הגמרא אי ס"ד דהות ספק אי טעו או לא טעו אף בעדות הוה אמרי' מספיק' דלא טעו ליישב דבריה' לבל יהיו מכחישים זא"ז וע"כ דרובא לא טעו אם כן קשה בחמץ נמי ואם כן אף קושי' התו' שפיר ולפ"ז הני מילי לאביי אבל לרבא דסבירא ליה מספיקא לא קטלינן ולא מיישבין דברי העדים שפיר י"ל כמש"ל דשית יומא בקרניית' והוא דבר ספק שקול ולכך בחמץ אסור ובעדות עדותן בטילה וי"ל כמ"ש וא"צ לתי' התו' דלא אמרינן הטעות בשניהם אך זהו בספק איסור אכילה דאיכא ספק של תורה אבל בספק שריפת חמץ כדאמר רבא דנתנו חכמים שעה ללקט עצים כיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן אין כאן איסור תורה דבביטול בעלמא סגי רק מצות ביעור דרבנן כנודע בפוסקים ואם כן אילו יש כאן ספק א"צ להחמיר מחמת שריפה דרבנן ואם כן מ"נ בטעות לו יהיה דטעה ואם יגיע שית ילקט עצים וישרוף בסופו ואי דשית יומא בי קרניית' ויטעה וישרוף בסוף שבע תמור דחשב דהוא בסוף שית מה בכך עכ"פ אין כאן רק חשש ביטול מצוה דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא ועכצ"ל דרוב טעו ואם כן אף בדרבנן צריך להחמיר כיון דהוא רוב דטעו ואם כן קשה למה א' אומר בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטלה דלמא הוי בשית כקושי' התו' ושית יומא בקרניית' רובא טעו וצ"ל דטעות בשניהם לא אמרינן וזהו הכל להס"ד דרבא דסבירא ליה דנתנו חכמים ז"ל שיעור שעה ללקוט עצים ואזיל רבא לטעמי' ולכך סבירא ליה לר"מ אדם טועה ב' שעות אבל למסקנא דהדר רבא מהך תי' דנתנו חז"ל שיעור ללקוט עצים רק סבירא ליה משום יום המעונן וא"כ תו אין צ"ל דלא אמרינן הטעות בשנים רק י"ל כמ"ש דשית יומא בקרניית' איכא דטעו ואיכא דלא טעו ולכך גבי עדות בעינן רובא ואם כן מהכ"ת להרבות בטעות אמרינן לר"מ אדם טועה שעה והאי שעה מלקמי' והאי שעה אבתרי' כהנ"ל וכן לר"י כנ"ל שעה ופלגא זה שעה ופלגא מלקמי' וזה שעה ופלגא מבתרי' והא דלר"י תולין כל חמש ולא אוכלין עד פלגא דחמש הוא הטעם דיום המעונן חיישינן טפי כמש"ל בראי' מן המשנה ובררתי הדברים בישוב הרמב"ם לשיטת מהר"י בי רב ולכך אמר רבא אלא וכו' דהדר בי' מכל הנ"ל וסבירא ליה דאינו טועה רק לר"מ שעה ולר"י שעה ופלגא ולכך פריך הגמ' אי הכי דחוששין ליום המעונן בד' נמי וכו' כהנ"ל וא"ש ודברי הרמב"ם נכונים כמש"ל דתלינן הטעות בשנים ובחמץ דיום מעונן חוששים לשני שעות כהנ"ל וא"ש ודוק. היוצא מזה מכל הנ"ל דאם אחד אומר תחילת שעה שני' ושני אומרי בסוף שעה שלישית מהני עדותן דאמרינן דעובדא היה באמצע דהיינו בתחילת שעה שלישית וזה טעה מלקמי' וזה מבתרי' ואם כן לדינא אין נ"מ בין דעת התו' ובין דעת הרמב"ם כלל דמ"ש אי אמרינן אדם טועה ב' שעות ולא אמרינן הטעות בשנים או אמרינן אדם טועה שעה א' ולעומת זה אמרינן הטעות בשנים ואם כן לדינא לא נ"מ כלל בשום אופן אך לפי מ"ש כשמביא הלוה עדי פרעון ואחד אומר בשלש פרע וא' אומר בחמש מצטרפין דכל קושי' הכא איך דייקינן בהך סהדא וכו' ומספיקא לא קטלינן וכן לא מוציאין ממון בספק אבל להחזיק אמרינן מ"ד שלש כוונתו לסוף שלש ומ"ד חמש כוונתו לתחלת חמש והן רק טעות שעה א' ואפילו אחד אומר בשתים וא' אומר בחמש יש להכשיר לעדי פרעון אם אנו אומרים כך כוונתם אם כן אין כאן טעות רק ב' שעות והן לדעת התו' דטועים ב' שעות והן לדעת הרמב"ם י"ל דעובדא דפרעון היה בתחילת ארבע והטעות הוא בשנים ואם כן הממע"ה וכן א' אומר בחמש וא' אומר בשבע לדעת הרמב"ם דהטעות בשניהם ואולי היה המעשה בשש והוא בקרניית' והוי ספק והממע"ה וזה ברור לדינא אף שלא מצאתי במחברים כי לא דברו בו כל הצורך להיותו בלתי מצוי דאין דו"ח בד"מ:
יד
החזיק כו' כתב הסמ"ע אם העיד אחד שבפניו ובפני ע"א שמת נתן לו לפלוני מתנה בניסן וא' אומר שבפניו ובפני ע"א נתן לפלוני בתשרי והעד השני מת אין לו כלום דהוי כב' שטרות על שדה א' ואם כן ביטל השני את הראשון ועל המתנה שני' אין כאן רק ע"א והפסיד רי"ו והביאו ד"מ וצ"ל דוקא שהיה המתנה ראשונה בפני שנים וגם בשעת המתנה שני' היה עודנו חי דאל"כ למה יש ביטול בהשני אדרבא אמרינן ליפוי כח נתנו דידע דעל מתנה ראשון ליכא אלא ע"א בתחילתו או מת ואין כאן בירור ולכך חזר ונתנו בפני ע"א לברר הענין משא"כ כשהיו שני עדים ממתנה ראשונה קיימי' א"כ ודאי לבטל בא אבל לא הבנתי מה צורך דהיה המתנה שני' בפני שנים כיון דאחד מת ומה מעלה או מוריד זה ונרא' דלזה נתכוון רבינו ב"י שכתב שלא הבין דבריו:
טו
מצטרפין כתב הסמ"ע דמיירי דלוה טוען דהיה פורעו ב"פ מנה ודברי שני עדים אמת אבל אם אומר דלא פרעו אלא חד מנה הרי הודה דחד סהדי בשקרא מסהיד ולא ה"ל רק חד עד ומלו' משתבע ש"ד ושקול עכ"ל וצ"ל דמיירי מתחילה קודם שידע מעדותן של עדים הודה דלא פרעו רק מנה דאי לאחר עדותן הא יש לו מגו דפרעתיך שני' והא סהדי וא"כ במודה נאמן על מנה בשלמא בתובע דבעינן תבעו שנים משום דה"ל מגו להוציא אבל כאן הלוה מוחזק ועיין לקמן סי' פ"ב ושם הדין מבואר יותר דהלוה נאמן בכה"ג במגו ולכן השמיט המחבר ורמ"א ולא כתבו כן כאן כמו לעיל דהנתבע טוען שניהם:
טז
אבל אחרים כו' כתב הסמ"ע דאפילו שמע שני עדים העידו בב"ד ונחקרה עדותן כראוי אין לומר עדותו בב"ד דהוי עד מפי עד והט"ז חולק דדוקא כששומע ע"א מעיד אבל שני עדים למה לא יעיד והנכון אתו כי לדברי הסמ"ע קשי' א"כ עדים הרואים שטר שנמחק או נשרף איך יעידו עליו בב"ד ומהני עדותן הא כל טיבו של שטר דהוי כנחקרו עדותן בב"ד ואם הם שמעו בע"פ העדות ונחקר' עדותן לא יוכלו להעיד בב"ד איך יהיה מהני עדותן בב"ד על שטר וכ"ת הכי נמי א"כ הך מי שנמחק שט"ח דמעיד עליו עדים וביחוד הך דב"ק בשורף שטרו של חבירו כו' דפריך אי איכא עדים ליסהדי עדים וכו' דמוכרח דמהמני קשי' לי' ואמת כי בהרז"ה בפ"ג דיבמות בשמעתי' מפני מה לא תקנו זמן בקדושין כו' כתב עדים דחזו שטרא ובאים לב"ד להעיד לא מהני דה"ל מפי כתבם אבל צריך ישוב לשיטתו סוגי' דגמרא הנ"ל וצריך לומר דכוונתו אם יבא לב"ד ויעיד כמעיד עפ"י עצמו ולא זכר השטר אז אינו מועיל דהוי מפי כתבם אבל אם בא לב"ד ואמר כך ראיתי בשטר וא"כ הוי רק עדות על טיב השטר באמת כשר ובשטר קדושין חששו דיאמרו עדות עפ"י עצמן ולא דכך ראו בשטר קדושין ולכך לא תקנו דיהיה שטר קדושין מונח אצל עדים וע"ש ועיין מש"ל סי' מ"ו אבל על כל פנים מוכח דאם העידו כך ראינו כתוב בשטר דמועיל וא"כ מ"ש דראו השטר או שמעו בע"פ עדים מעידים בב"ד ולכן אין לדברי הסמ"ע שרש ועל כל פנים מוכח אף לדעת הט"ז דעד אחד בשטר ונשרף אין העדים יכולים להעיד שכך ראו דזה הוא כשומע ע"א מעיד בב"ד דלא יכול להעיד דהוי כעד מפי עד וצ"ע ולקמן נאריך בזה ביותר:
יז
והעידו בב"ד שלישי לא ידעתי למה צריך ב"ד שלישי די שהעידו כן בשני ב"ד הרי אלו יכולים להעיד על מה ששמעו דגבי דיינים שקבלו העדות לא שייך עד מפי עד כמ"ש בסמוך דעד ודיין לא מצטרף משמע הא דיין יכול להעיד וכמ"ש הסמ"ע וצ"ל דבאמת יכולים להעיד רק כשהם צריכים להעיד בפני השלישי א"כ ה"ל עדים ואין עד נעשה דיין משא"כ כשיש כאן כל הג' ששמעו העדות כל א' בב"ד שלו אין צריכין לעדות והרי הם דיינים משא"כ בשנים שצריכין להעיד ואין עד נעשה דיין:
יח
בין מילתא דעבידי לגלויי זה דעת הריב"ש בסי' קנ"ה קפ"א קפ"ג שנחלק בזה עם הרשב"ץ ולא קשה הא אמרינן בפ' המפקיד בשמעו בו שמת כ"ע דמורידין קרוב וכו' ופי' התו' דמיירי בע"א וע"כ הטעם משום דעבידי לגלויי הא כתבו התו' כתובות דף ק"ז ד"ה ששמעו כו' דלירד ולמכור באמת אין מורידין קרוב עפ"י ע"א רק לירד ולא למכור אין כאן כ"כ דררא דממין וכ"כ בא"ז בשם הריטב"א בפ' המפקיד והא דאמרינן לקמן סי' מ"ח ס"ב דאפילו קרוב נאמן לומר זהו פלוני לכתוב עליו שטר והטעם משום דהוא מילתא דעבידי לגלויי התם עדיין לא בריר' לן דהוא מילתא דממון ויש כאן רק חשש בעלמא אולי אחר הוא משום הכי סמכינן עלי' במילתא דעבידי לגלויי ע"ש וכן משמע בריב"ש סי' קפ"א ועיין מש"ל בזה:
אורים ותומים, אורים
ל׳
א
חוץ מעידי חבלות ה"ה לכל מידי דלא שכיחי דלא עבדינן שליח' כדלעיל בסי' א' בעי דו"ח ומחבר דנקיט חבלות חדא מינייהו נקט סמ"ע:
ב
אע"פ שלא כוונו החודש כו' פירש לא שהכחישו רק זה אומר בב' לחודש והשני אומר א"י בכמה בחודש אבל אם הכחישו עיין בסעיפים שאחריו סמ"ע וכתב הש"ך בשם הפוסקים דאפילו ירצה דיין להחמיר ולהצריך ז' חקירות אין רשות בידו:
ג
ואם הכחישו זא"ז בחקירות כו' חקירות הם ז' באיזה שעה ביום באיזה יום בשבוע באיזה יום בחודש באיזה חדש בשנה באיזה שנה לשמיטה ובאיזה שמיטה ליובל באיזה מקום ולרמב"ם בגוף הדבר בדיני נפשות אם בסייף או בארירין ובד"מ אם חביות של יין או של שמן נחשב גם כן בכלל חקירות:
ד
עדותן בטלה ואם שני כתי עדים מכחישים זא"ז אף על פי שכת אחת היו עדי קנין וכת שניה ראו הקנין בעלמא אין לכת א' יותר נאמנות מהשני' ב"ח בסימן ס"ג והביאו הש"ך ודוקא הוכחשו הא אמרו א"י כשרה והש"ך דעתו לפסול ואין דבריו נראים כמש"ל סימן ל"ג בסופו ע"ש:
ה
בטלה עיין תומים שהעליתי להלכה אם שנים אומרים בא' לחודש ואחד אומר לא כי אם בג' בחודש אפילו באו בבת אחת והעידו בתוך כ"ד של חבירו הרי זה עדות כשר ואין דברי של א' במקום שנים וה"ה אם שנים מכחישין זה את זה בחקירות דעד זה מצטרף עם אחד מהשוק אם מעיד כדבריו:
ו
של שמן היתה הלשון היתה מורה כאילו אומר לא כי דמה שאתה אומר של יין אני אומר של שמן מהר"י אדרבי ובגי"ת פקפק על זה ואין דבריו נכונים:
ז
עדותן בטלה דעת הסמ"ע דאפילו שבועה אין צריך אבל העליתי בתומים דאף דבדברי הרמב"ם האמת כמ"ש הסמ"ע מכל מקום לדינא צריך שבועה:
ח
שהרי הוכחשו בדרישה זהו שיטת הרמב"ם דסבירא ליה הואיל והוא חקירה בגוף הדבר הוי דרישה אף דלא שייך ביה הזמה:
ט
וזה תבעו שניהם עיין תומים מ"ש הטעם דלמה צריך שיהיה תובע שניהם:
י
אם המקומות קרובים כו' זהו דעת הטור משום דיכולין לראות א"כ אינו בכלל החקירה באיזה מקום דלא שייך בי' עמנו הייתם כיון דיכולים לראות מזה לזה אבל אם אין יכולים לראות נחלקו ובטלה עדותן דהא הכחישו זה את זה בחקירות ועיין תומים שכתבתי דהריב"ש והר"ן חולקים ונתנו טעם דלא מדקדקים בין בית לעליה ובין דיוטא לדיוטא ואפילו לא רואים בד"מ כשר ועיין מ"ש בישוב הקושי' מגמרא:
יא
כל מקום שנוכל ליישב וכו' עמש"ל בפירושו:
יב
משלם ת"ש כו' הואיל בד"מ הלואה אחר הלואה מצטרף כמבואר בס"ו ולכך מצטרפין עד המעיד על ת' עם עד המעיד על ת"ק ויתחייב לשלם ת' וכן עד ה"ר עם עד ה"ש ויתחייב לשלם ר' ומנה של ש' הנשאר עם מנה של ת"ק הנשאר צרפן לאחד הרי כאן ת"ש שמחויב לשלם ועד שהעיד על ק' אין לו צירוף הרי הנתבע מחויב לישבע להכחיש העד ש"ד כ"כ טור ודייקו מיניה הא אילו היה עד ה"ק בצירוף לא היה זוקק לשבועה דרך משל א' אומר ק' וא' אומר ר' ובצירוף מוכרח לשלם ק' לא אמרינן דעל ק' הנשאר מהעדו' של ר' יכריחו לשבועה דאורייתא זהו לא אמרינן ועיין תומים כי טעמו צ"ע:
יג
מגלגל עלי' ת"ש הנשארים הא דלא בלא"ה חייב שבועה דהא תובעו באלף ות"ק והוא כופר בכל ועדים מעידים שחייב ת"ש והוי לי' הך דר"ח קמייתא תי' הסמ"ע והב"ח דעדים ע"י צירוף לא אמרינן דר"ח קמייתא ועיין תומים שהעליתי כש"ך דהוא דחוק ומהיכי תיתי לחלק אלא ברור דאיירי דהוא לא טענו בברי רק עפ"י עדים ולכך לא שייך ביה דר"ח קמייתא ולכן משביעין אותו ע"י גלגול דמשביעין אפילו בטענת שמא ע"ש:
יד
ואם העידו סתם וכו' והארכתי בזה בתומים והעליתי הא דאמרינן לעיל דכל מה שנוכל ליישב דברי העדים מיישבים היינו בדבר שמצוי לטעות ואזלינן בתר רובא כמו דאזלינן בתר רוב לומר דטעו בקביעה דירחא אבל בדבר שאין רבים טועים בו לא מיישבין דבריהם רק דנין כמכחישין והממע"ה וזהו דלא כט"ז דרוצה לחלוק בין אם ידונו כמכחישים יהיה א' מהם פסולי עדות או לא יפסלו. ואם כבר העידו שנים בב"ד ואתחזק עדותן בב"ד להכשר ואחר כך באו מכחישים או זוממים טרחינן ומיישבים דברי עדות ראשונים בכל האפשר שלא יהיה בהם הכחשה והזמה הואיל וכבר אתחזק עדותם להכשר אין מוציאין מחזקתה:
טו
שהממע"ה מזו מבואר אם העידו בפרעון אילו אומרים בא' בניסן פרע ת' ושני עדים אחרים אומרים סתם בפנינו פרע ת"ק אין אומרים שהעידו ביום א' וכמכחישין רק אמרינן שהעידו על יום אחר ואם כן הרי פרעון תת"ק וכ"כ בתומים ע"ש:
טז
הוחזק כפרן כו' עיין מ"ש בזה באריכות לקמן סימן ע"ה בישוב דברי הרא"ש ע"ש:
יז
ומשלם ק"ק בכאן ע"י צירוף מחייב' ליה שבועה כהך דר"ח קמייתא והואיל והוחזק כפרן משאיל"מ ואף על פי דבצירוף לא אמרינן דחייב שבועה בר"ח קמייתא היינו שכל א' מעיד על מנה מיוחד מנה של זה לא של זה אבל בכאן ששני עדים מעידים על מנה א' והוא הודאה אחר הודאה צירוף כזו מחייב שבועה סמ"ע ולפמש"ל בכל מקום כשתובעו ברי צירוף מחייב שבועה ואין צריך לחילוק הזה:
יח
הרי אלו מצטרפין אם התובע טוען לא רוצה אני בצירוף כי אם אתבע אותו בכל עד ועד בפ"ע ויהיה נשבע בכל עד להכחישו נסתפק בשלטי הגבורים בזה אי שומעין לתובע ולא ידעתי מה מקום ספק כיון דהוא צועק ככרוכיא חייב לי שני מנים ואני אטיל עליה שבועה על כל עד מי ימחה בידו ובפרט לפי מה שכתבתי בתומים די"ל הא דעדות מיוחדת כשר בד"מ הוא מדרבנן לתקנת המלוה ואם יאמר אי אפשי בתקנתא דרבנן כגון זו שומעין לו:
יט
תבעו שני מנים אבל בהודאה אחר הודאה וכן הודאה אחר הלואה אין צריך לתבוע ב' מנים דמנה חד שהלוה לו הודה עליו כמה פעמים וכן הודה לאחר הלואה. אבל בהלואה אחר הודאה דעת הסמ"ע גם כן דאיו צריך לתבוע שניהם דאמרינן שהודה לו על מנה שילוה לו אחר כך ועיין תומי' שכתבתי דלהלכה אין להוציא בזה מיד המוחזק ע"ש. ואם המלוה אמר הלויתי לו ב' מנים ואיני יודע אם בזמן אחד או זמנים מתחלפים גם כן כשר סמ"ע וה"ה אם לא טענו ברי כלל רק תבעו ע"פ עדים גם כן כשר דהרי אין מוכחש מפי תובע ועיין מש"ל ופשוט. וכתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דעד אחד בהכחשה ויכול לברר עד אחד נאמן ופירש הספר מאירת עינים בו פי' דחוק והנכון כמה שכתב השפתי כהן והוא גמרא קידושין דף ס"ו בע"א אומר פלוני בעל מום ועד אחד מכחישו והראשון אומר פשוט בגדיך ויראה מום שלך הרי ראשון נאמן ועיין בתומים דפי' כעד אחד בדיני ממונות לחייב שבועה אבל לא כשני עדים והשפתי כהן רוצה לחלק בין איסור לממון ועיין מה שכתבתי בתומים דלענין חיוב שבועה ל"נ לחלק:
כ
וטעו בעיבורא דירחא כו' שזה חושב חודש שלפניו היה חסר ולכך הוא בג' בחודש וזה חושב שהיה מלא ואם כן הוא בב' לחודש והיינו שלא הוכחשו בימי השבוע דאי הוכחשו הוי בשביל כך הכחשה סמ"ע ועיין בתומים שהעליתי דאפילו בשנים אמרינן שטעו ואי אמרו בב' בחודש והוזמו באמרם עמנו הייתם מכל מקום הדבר והעדות כשר דאמרינן דטעו בקביעי דירחי ולא כמהרש"א:
כא
ואי הוברר הדבר וכו' כגון שמחולקים בב' ימים בחודש זה אומר בג' וזה אומר בה' או לאחר רובו של חודש והכל יודעים מקביעות החודש ולא שכיח דטעו ובתומים העליתי אפילו גבי פרעון אמרינן דלאחר רובו של חודש לא טעו ע"ש. והא דאמרינן לאחר רובו של חודש לא טעו היינו כשאומרים שראו העדות והמעשה לאחר רובו אבל אם ראו קודם רובו אף דזמן שהעידו עדות בב"ד היה לאחר רובו מ"מ אמרינן שהם טועים כי מאז היה הטעות קבוע בזכרם שביום פלוני היה נעשה המעשה ועכשיו אומרים בדדמי ועיין בשב יעקב כי חכם מופלא טעה בזה. ועיין תומים שבררתי אם הם אומרי' אחר זמנו של חודש באיזה יום של שבוע וכוונו השבוע אע"ג שיש הכחש' בזמן של חודש כשר עדותן בד"מ דאין צריך דו"ח אבל אם ראשון אמרו יום השבוע ואחר כך יום החודש והכחישו זה את זה עדותן בטלה דחזרו מעדותן של יום השבוע והוא שאמרו זה בתוך כ"ד באופן דמהני חזרה כדלעיל בסי' כ"ט עיין מ"ש בתומים באורך בישוב תשובת הרא"ש וכתב הסמ"ע אם הכחישו זה את זה בשעות גם כן עדותן בטלה דהוא מן ז' חקירות ועיין בתומים שהארכתי דאף דרמב"ם סבירא ליה דאין אדם טועה רק שעה אחת מכל מקום לא נ"מ לדינא ואפילו אחד אומר בתחלת שתים ואחד אומר בסוף שלש עדותן קיימת דאמרינן הטעות בשנים והמעשה היה בתחלת שלש וזה טעה לקמיה וזה אבתריה וכן לענין הזמה צריך לומר עמנו הייתם עד סוף שעה ה' דאולי גם עדים המזימים טעו בשעה ולא היו עמם רק עד סוף שעה ד' והמעשה נעשה תחלת ה' והוא העד טעה בשעה ע"ש ועוד העליתי דאחד אומר בשעה ראשונה והעדים אומרים אותו שעה וחצי עמי היה לדעת התו' דלא יוכל לומר דילמא נעשה אחר כך דשעה ראשונה ביום הוא קודם הנץ החמה ובין קודם הנץ לאחר הנץ לא טעה ולדעת הרמב"ם שעה ראשונה מתחיל אחר הנץ ע"ש ועיקר כדבריו אך זהו הכל להוציא אבל בעדי פרעון אפי' א' אומר בשתים וא' אומר בחמשה עדותן קיימת והממע"ה דאמרינן מ"ד שלשה סוף שלש ומ"ד ה' תחלת ה' וע"ש וכן אם אחד אומר שפרעו בחמש ואחד בשבע להרמב"ם דתלינן הטעות בשנים י"ל אולי היה בשית וטעו שניהם דבקרנייתא קאי והוא ספק הממע"ה ע"ש:
כב
משתבע ש"ד כאן לכ"ע חייב ש"ד דהא העדים לא הכחישו זו את זו רק התובע מכחיש לעד ובממ"נ צריך לישבע נגד חד ופשוט וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף כשעדים מכחישים זא"ז מ"מ חייב ש"ד ע"ש:
כג
החזיק בקרקע כו' עיין סמ"ע דאם העיד העד שנתן בניסן מתנה לשמעון בפניו ובפני עד אחר שכבר מת והעיד השני שנתן מתנה לשמעון בתשרי בפניו ובפני עד שמת לא מצטרפין דלדברי העד השני נתבטל מתנה ראשונה כב' שטרות שהן על שדה אחת ואם כן לא שייך צירוף רי"ו והעליתי בתומים דדוקא בשעה שנתן בתשרי עדיין היה העד השני שנתנו בפניו בניסן חי דלולי כן י"ל דלכך נתנו שנית הואיל ומתנה ראשונה לא היה עליו עדים:
כד
מצטרפין כתב הסמ"ע דצ"ל הנתבע דפרעו ב' פעמים ועיין תומים דכתבתי דיש לו מגו משא"כ לעיל בתובע הוי מגו להוציא:
כה
קודם ניסן לאו דוקא אפילו בניסן ועדי פרעון לא הזכירו יום אימת בניסן היה הממע"ה ואמרינן דזמן הפרעון מאוחר לשטרו סמ"ע ונכון:
כו
או אחד מעיד שפרעו וכו' אבל עד אחד מעיד שהודה והשני אמר שפרעו אחר כך אין מצטרפין סמ"ע פי' אם הלוה אומר שלא פרעו רק מנה אחת דל"ל דהודה על מה שיפרע אחר כך דגבי לוה דצריך למעות אמרינן כן ולא גבי מלוה ומה שהקשה הט"ז הא מצינו לפעמים דגם המלוה מאמין ללוה אין קושיא דלא שכיח ובזו אזלינן בתר רובא כמש"ל באריכות בתומים ע"ש:
כז
סטראי נינהו ודינו כמש"ל בסימן נ"ח באריכות וכאן קיצר בענין טענות סטראי אבל דינו כמ"ש לקמן בסימן נ"ח דנחלקו רבוותא אי בטל השטר לגמרי או רק איתרע וה"ה הכא כן העלה הסמ"ע ונכון ואפילו יאמר אמת קבלתי אבל קבלתי אותו על חוב אחר בע"פ או בשטר שהיה לי עליך והחזרתי לך השטר לא מהימן ודעת הסמ"ע בס"ק ל"א אפי' ידוע שהיה לו עליו מלוה בע"פ או בשטר מכל מקום א"י לומר דהך פרעון היה על אותו שטר וצ"ע ועיין לקמן סימן נ"ח מ"ש כי שם מקומו. ונראה דקמ"ל כאן דלא יכול לומר סטראי דה"א כאן רגלי' לדבר דהיה פרעון על חוב אחר דאל"כ למה לא לקח שטרו ואי דסמיך על עדי פרעון אטו ידע דיצטרפו ואיך סמיך על ע"א ועוד בפרעון אחר פרעון א"א לומר דסמיך אצירוף דהא עי"כ מפסיד מנה דהוא טוען פרעו מאתים ואנן לא פסקינן רק מנה קמ"ל דמכל מקום מצי לטעון סטראי וטובא קמ"ל:
כח
וכן אם היה ע"א בכתב וכו' עיין מש"ל בסימן נ"א בזה באריכות כי שם מקומו האמיתי ע"ש:
כט
יבא ב"ד אצל ב"ד וכו' בעינן ב"ד שלם דאחד מכל ב"ד לא סגי דהא כל א' לא שמע רק עד אחד והוי עד מפי עד משא"כ בסעיף שאח"ז ששמעו שני עדים סגי באחד מהב"ד סמ"ע:
ל
אבל אחרים ששמעו וכו' עיין תומים שהעליתי כט"ז דוקא בשמעו חקירות עד אחד אבל אם שמעו ב' עדים העידו בב"ד ונחקרה עדותן יכולים להעיד בב"ד ולומר כך נתקבל העדות בב"ד ומזה העליתי בתומים שטר שחתום עליו רק ע"א ונשרף אין העדים יכולים להעיד בב"ד שכך היה כתוב בשטר לגבות בו ע"ש:
לא
יבוא א' מכל ב"ד עיין תומים שכתבתי הא דצריך שלשה בתי דינים ולא סגי בשנים דא"כ הוי אין עד נעשה דיין וצריך להעיד בפני ב"ד חדש משא"כ בצירוף משלשה ב"ד הם העדים והב"ד:
לב
אינו מצטרף עם העד כו' אע"פ דגבי דיין לא שייך עד מפי עד מכל מקום הדיין מעיד ששמע העדות וזה העיד שראה לא מהני בי' צירוף ולכך אפילו לפני ב"ד אחר לא יעידו הואיל ואינם מעידים בשוה סמ"ע:
לג
שהעידו לפניו מילת לפניו לאו דוקא ה"ה אם העד לא העיד כלל אינו מצטרף דאזיל בתר טעמא סמ"ע:
לד
אפילו העידו כו' ול"ד לשני חזקה דסגי ב' מעידים על שנה וב' על שנה ב' וב' על שנה ג' דשם ראו כל אותו שנה מה שהיה להם לראות סמ"ע ועיין לקמן סי' קמ"ה מ"ש שם:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
ל׳
א
מחבר סעיף א' דרישה וחקירה נ"ב עיין דין זה ובדין אינו חוזר ומעיד בתשובותי ח"ס חו"מ סי' ד:
ב
שם מחבר סעיף י"ג כל אחד נ"ב עיין ב"ש סימן קמ"ב ס"ק כ"א ובית מאור שם וסימן קמ"א סעיף מ"ג עיי"ש (ועיין ח"ס חו"מ סימן קמ"ח):
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ל׳
א
(סעיף י"א בהג"ה) אבל אחרים ששמעו הענין א"י להצטרף דהוי עד מפי עד. נ"ב עיין בסמ"ע מ"ש דהא שראו שנחקרו עדותן בב"ד ל"מ. והטו"ז השיג עליו ות"ל דמהני וע"ש. ובאמת במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בב"ק דף צ"ח ע"א ובמס' כתובות די"ח שמבואר מדבריהם דבעדים המעידים ראינו עדות שנחקרו עדותן בב"ד דמהני. ושוב ראיתי שהקצה"ח הרגיש בזה ג"כ. ועיין בחידושי מילדותי למס' גיטין בפ"ק בסוגיא דבפני כמה נותנים לה דהבאתי ראי' דמהני דלא כדעת הסמ"ק רק כדעת הט"ז החולק על הסמ"ע. ועכשו בלמדי מס' ב"ק עיינתי וראיתי ראי' לזה ממה דאמרינן שם ד' ע' ע"ב אמר אביי מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש ובשנים אומרים בעל דאפי' עדי ביאה צריכים לעדי קידושין כיון דאין עדי קדושין צריכין לעדי ביאה דבר קרינ' בי'. יעו"ש. ולכאורה אין הדבר מובן דמה בכך דאין עדי קדושין צריכין לעדי ביאה סוף סוף עדי ביאה צריכין לעדי קדושין. אך הענין נראה דאם אין עדי קדושין צריכין לעדי ביאה א"כ כשהעידו עדי קדושין בב"ד נגמר עדותן. וא"כ שוב עדי הביאה ששומעין עדי הקדושין מעידין בב"ד והם מעידין ראינו עדים שנחקרה עדותן בב"ד. וא"כ מה שעדי ביאה שמעו העדים המעידים על הקדושין הוי כאלו ראו הקדושין עצמן. ושוב הוי כאילו א"צ לעדי קידושין רק כהם עצמם שמעו הקדושין. דבשלמא בעדים הצריכים זה לזה א"כ כל העדות שמעידים כל כת בפ"ע לא חל עדותן וא"כ לא הוי נגמר הענין בעדותן ושוב מה ששומע מן האחרים עדותן אין יכולין להעיד על הדבר כיון דלא נגמר הענין בעדותן לכך הוי כחצי דבר שכ"א צריך לחברו. אבל באם כת אחת א"צ לחברו. א"כ בשמעו העדים עדות השנים הוי כאילו העידו ראינו עדות שנחקר' עדותן בב"ד. וכיון שהם נחשבים עדים שוב הוי כאילו ראו הקידושין ממש ושוב א"צ גם עדי ביאה לעדי קדושין ג"כ ואף אם לא הי' עדי הביאה בשעה שהעידו עדי הקידושין מ"מ כיון דאם היו הם בשעת מעשה היו יכולין להעיד בדבר או אם אחרים ראו העדות שהעידו בב"ד ג"כ היו יכולין להעיד א"כ כבר הוי כאלו הוחזק' אשת איש אצל כל העולם והיכי שהיא מוחזקת אצל כל העולם בחזקת א"א ודאי הוי עדי ביאה מהני עדותן דהיכי דהוחזק' בכל העולם לא"א וגלוי לכל לא חשיבי עדי ביאה נצרכין לעדי קדושין וכמו שמשמע מדברי התוס' שם שכתבו דעדי ביאה ג"כ היינו כגון שלא הוחזקה א"א משמע דבהוחזק' לא חשיבי נצרכין לעדי קדושין וכו'. וא"כ אף בלא הוחזק' דתיכף שמעידין בב"ד כיון דכל מי ששומע יכול להעיד בדבר וא"צ לעדים הללו או להב"ד עצמן רק כל השומע יכול להעיד הרי כבר חשוב כהוחזקה א"א ישוב אין עדי ביאה חשובי נצרכין לעדי קדושין. ובפרט כיון דאם היו הם עצמן שומעין עדות עדי הקדושין היו הם עצמם יכולין להעיד בדבר אף שלא היו הם כיון שהיה אפשר להעדים של ביאה להשמיע עדות עדי הקדושין הוה כאילו הי' אפשר להם נצרכין לעדי קדושין ולכך הוי דבר שלם וא"ש. ומזה ראיה דמהני להעיד ראינו עדות שנחקרה עדותן בב"ד ודוק היטב ועיין בחיבורי על חו"מ מה"ת בהשמטות בתשובה לק' וויטקוב בחו"מ סי' כ"ח מ"ש בביאור דברי הרמ"א והסמ"ע בזה שלא יסתרו לדברי התוס' הנ"ל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5