א
שלא יוכלו העדים לחזור ובו ג סעיפים:
אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דבור) (ב"י) א"י לחזור בו כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי (וי"א דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש) אבל בדבר שמוכיחו שטעה כגון שהזקיקוהו בית דין להבי' עדים שאינו רמאי והלך והביאם ואמרו להם הב"ד יודעים אתם בו שהוא רמאי ואמרו העדי' כן ואמר להם הבע"ד וכי אני רמאי ואמרו לא אמרנו אלא שאינך רמאי שומעין לדבריה' האחרונים משום דמסתמ' אין אדם מביא עד להעיד חובתו ובודאי טעו וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות א' קרוב וא' רחוק כל שאנו יכולי' לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחש' יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זא"ז כדי שתהא עדות מכוונת: הגה כשנותנים חרם בבהכ"נ אחר עדים שיעידו קודם שיצאו מבהכ"נ ולאחר שיצאו באו עדים להגיד ואומרים לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זוכרין יכולין לחזור ולהעיד הואיל ושתקו תחלה ולא אמרו אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות) ואפי' אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך חוזרין ומגידין הואיל ולא אמרו בהיפך ממה שאומרים באחרונה (ב"י בשם הרמב"ם וטור):
ב
עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן:
ג
אע"ג דלא ראינו אינה ראיה היכא דתרווייהו כי הדדי (נינהו) ואמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה: הגה אבל אם אומר העד שפלוני היה עמו ואותו הפלוני אומר שלא היה עמו אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות (תשובת הרא"ש כ' נ"ט סי' א'):
באר היטב חשן משפט
כ״ט
א
לאחר. כתב הסמ"ע אבל תכ"ד יכולין לחזור ואפילו באו שנים להעיד והעיד האחד ואח"כ הב' יכול הראשון לחזור בו תכ"ד של השני דחד עדות הוא גם אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרצ' להשלים אם לא הפסיק אותו הבע"ד נאמן להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי כן כתב הר"ן וע' בתשובת מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:
ב
אין. כ' בהגמ"ר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותן ועדותן הראשונ' קיימת. סמ"ע:
ג
להוסיף. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשמעידין בע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידן ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולתן דאל"כ ה"ל הפה שאסר כו' וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין ע"א אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש והטור כתב דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת. * והנה דברי הסמ"ע צ"ע שדבריו סותרים זא"ז שבסי' מ"ו ס"ק ק"ד כתב דכאן איירי דוקא בע"פ אבל בשטר נאמנים לומר שהי' תנאי אפי' אם כתיבת ידן ניכר וכאן כתב להיפך ותו קשה במ"ש דאם כתיבת ידם ניכר אינם נאמנים משמע דבלא ניכר נאמנים אמאי הא איירי לאחר כ"ד ובסי' מ"ו פסק דאפילו אין כתיבת ידם ניכר נאמנים אלא דוקא תכ"ד וצ"ע:
ד
וי"א. כתב הש"ך דלענין דינא נרא' עיקר להלכ' כדעת המחבר וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל הסכימו הגדולים שדוקא בשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל יוצא אין נאמנין וכ"כ הנ"י גם הריטב"א כ"כ בשם ר"י ושאר מפרשים והסכים עמהם ולי נרא' דה"ה כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דהא בע"כ כאן איירי לאחר כ"ד א"כ כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי הי' אין נאמנין ועיין בס' גידולי תרומ' שער כ"א ח"ג ותשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב עכ"ל וכתב הריב"ש בתשוב' סי' תע"ו בע"א שמעיד שהי' תנאי בע"פ ועדים אחרים מעידין שכל הדברים נכתבו בשטר אבל אמת שכל מה שנדברו בע"פ לא נכתב בשטר זה לא מקרי הכחש' די"ל שחשבו שהדברים שבע"פ אינם חשובים תנאי וכיוצא בזה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א ע"ש:
ה
מכחישים. כגון א' אומר בשני בחדש והשני אומר בג' כמ"ש בסי' שאח"ז ס"ז. סמ"ע:
ו
אמתלא. ומ"ש המחבר בס"א דאין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו מיירי שאמר היפך דבריו הראשונים. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
א) לשון הרמב"ם בפ"ג מה' עדות ממשנה אר"ש מה טעם וכו' שבועות דף ל"א ע"ב ובכמה דוכתי בגמ' אך במקום שכתב הרמב"ם אחר שנחקרה וכו' כתב אחר שהעיד וכמ"ש שם בכ"מ
ב
ב) מהא דאמרי' דאי הדרי סהדי וכו' סנהד' דף ע"ד ע"ש:
ג
ג) מהא דאמרינן הנך למעקר סהדותייהו קא אתו כתובו' דף י"ט ע"ב ולא מהימני אלא במקום שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דה"ל כאלו עדיין לא השלימו עדותן וכמו שכ' שם וכ' הר"ן שכן פי' רש"י ובשם כת מן האחרונים ושכן הכריע הרמב"ן וכ"כ הרשב"א בתשו' שאין אותן עדים נאמנים ☜אבל אם העידו עדים אחרים כתב בתשובת שנאמנים אע"פ שכ' עידי השטר יוצא ממקום אחר מסי"ב
ד
ד) וכ"כ הר"ן בשם רבינו האי וכת אחד מן הראשונים:
ה
ה) מעובדא דאבוה דרב פפא וכו' ב"מ ד' כ"ח ע"ב:
ו
ו) הר"ן בשם ר"ז בפ"ק דר"ה מס"ז
ז
ז) תשובת הר"ן סי' מ"ג מס"ג:
ח
ח) ממשנה זה אומר בב' בחדש וכו' סנה' דף מ' ע"א
ט
ט) וכ' הד"מ בשם תשובת הרא"ש כלל נ"ט סי' א' דאם אמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומ' נתתי אל לבי ונזכרתי משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאז אינו חוזר ומגיד
י
י) תשובת הרא"ש כלל נ"ט סימן ו' וכתבו הטור בסי' מ"ו
יא
כ) הגה' מרדכי דסנה' ממשנה דעד א' אומר ראיתי וכו' סוטה דף מ"ז ע"א דהוה הכחש' מס"ב
יב
ל) כן הוא שם
יג
פי' דאם איתא דראה הוא היה נמי רואה כיון דבהדי הדדי הוו קיימי:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
אחר. בכמה מקומות בש"ס ועיקרו בתוספתא וירו' פ"ב דכתובות וקתני שם אחר שנחקרה ומפ' הטור דוקא בדיני נפשות שאינו כלום עד דו"ח:
ב
העד. ר"ל אפי' א' שבועות ל"ח ב' ל"ב א' ב' ועתוס' שם ד"ה בתוך וד"ה אבל:
ג
בב"ד. שם ל"א א':
ד
והוא. שם ל"ב א' ב' וע' בכתובות י"ח ע"ב ברש"י ותוס' שם:
ה
מוטעה. ב"ב קס"ח א' וכמ"ש בבה"ת:
ו
שוגג. שם וכמ"ש תוס' ד"ה כיון:
ז
לפחדו. כתובות י"ח ב':
ח
אפי' נתן. סנה' מ"ד ב':
ט
וכן אין. וכ"פ בסי' מ"ו:
(ליקוט) וכן א"י להוסיף כו'. כפרש"י שם ד"ה אע"כ כו' וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה א"ד כו' וכן הכריח הרמב"ן ממש"ש אלא אמרי' הני למיעקר כו' ואי בכת"י יוצא ממ"א אדרב' היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל ועוד איך אפשר שיהא נאמן ע"א כלל בכת"י יוצא ממ"א א"כ קם ע"א בממון ואמרי' לא יקום ע"א כו' דאינו קם אלא לשבועה ולא יהא אלא פרוע דאין נאמן ע"א כלל ואף שלא בהכחשה כ"ש בהכחשה (ע"כ):
י
וי"א. וכ"פ ש"ע בסי' פ"ב:
(ליקוט) וי"א כו'. וכ"כ הר"ן דאם איתא דבכת"י יוצא ממ"א אין נאמנין א"כ חשבינן לסהדותייהו קמא כאלו כ' בפי' שאין תנאי בה א"כ אפי' אין כת"י יממ"א אין נאמנין דמשוי נפשייהו רשיעי וכמו אמנה אלא דבעיין בכ"ע דאי אין נאמנין אין נאמנין בכ"ע ואי נאמנין נאמנין בכ"ע ע"ש פי' הסוגיא (ע"כ):
יא
וכן בכל. ירו'. וגמ' ב"ב קס"ח א':
(ליקוט) וכן בכל טעות כו'. ירושלמי פ"י דשביעית שט"ח המוקדמים פסולין כו' מי מודע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו ולא חתמנו ע"ז וכ' הר"ז מכאן לכל טעות שהעדים מצויין לטעות וע"ל סי' מ"ג ס"ח בהג"ה שהרמב"ן חולק עליו וס"ל ההיא דירושלמי' בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דאין נק' חוזר ומגיד כמ"ש בפ"ב דכתובות וקמ"ל דלא הוי כאלו אמר אמנה היה מדברינו וע"ש (ע"כ):
יב
כשם שיש. סנה' מ"א שזה יודע כו':
יג
כשנותנין. ואפ'. כתובות כ"ב:
יד
ונתנו אמתלא. הלא"ה לא. שבועות ל"א ב' וע' בתוס' דב"ק נ"ו א' ד"ה פשיטא:
טו
עדים שאמרו. דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים כריתות י"ב א':
טז
(ליקוט) נאמנים לגבי עצמם כו'. ר"ל אע"ג דאין נאמנין לבע"ד וע' מכות ג' א' ותוס' שם (ע"כ):
יז
דלא ראינו. עדיות פ"ב זבחים פי"ב:
יח
היכא דתרווייהו. כ"מ בכתובות כ"ג א':
יט
לא ראית. סוטה מז א':
כ
אבל. שבועות מ"א ב':
כא
דאין עד. גטין י"ב רק נקיי הדעת סנה' כ"ה א' דאם היה מדקדק היה הכחשה כמ"ש בשבועות מ"ב א' קצותא דתרעא כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
(מחבר ס"א) וכן בכל טעות שהעדי' כו'. יעוין טור נ"ב אה"ע ס"ס קנ"ב ובב"ש שם בש"ע ס"ק י"ג:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט:א׳
א
אין אנו יודעין. ז"ל הסמ"ע ה"ה כשאומר תחלה אינו זוכר עתה יכול לחזור ולהעיד ולומר נתתי אל לבי וזכרתי מה שאין כן כשאמר תחל' סתם איני זוכר דאין חוזר ומגיד הרא"ש בחשובה ועמ"ש בסימן ע"ה סעיף ט' ועיין בר"ן פרק שבועת העדות דכתב דקרוב הדבר דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא הוי חוזר ומגיד ע"ש:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
אחר שהעיד בב"ד. בטור ורמב"ם פ"ג דעדות כתב אחר שנחקר' עדותן בב"ד והמחבר דקדק ושינ' לשונם משום דבדיני ממונות ובכל מה שדנין הב"ד בזמן הזה א"צ דרישה וחקירה וכמ"ש בר"ס שאח"ז וסגי להו בהשאלות והבדיקות שנתבארו בסי' שלפני זה בס"ח ששואלין אותו והטור והרמב"ם ל"ד קאמרי וכמ"ש בפריש' ע"ש וע"ל בס"ס מ"ו דעד אחד בשטר יכול לחזור:
ב
והוא לאחר כדי דבור. אבל בתוך כדי דבור יכולין לחזור ואפילו עד הראשון בתוך כדי דבור של השני כגון שבאו שני' לב"ד להעיד והעיד הא' ואח"כ השני יכול הראשון לחזור בו תוך כדי דבור של עדות השני דחד עדות הוא כ"כ ר"ן ועד"ר דכתב עוד אף אם הפסיקוהו בע"ד וחזר ואמר שרוצה להשלי' אלא שהפסיקוהו יכול להשלי' דבריו ונאמן ובלבד שלא יסתור עדותו לגמרי עכ"ל:
ג
לפחדו עשיתי. פי' או שמודה שלא הי' מוטע' ושוגג אלא אומר שהוכרח מכח פחד להעיד שקר במזיד:
ד
אין שומעין לו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דמשמע דכל שלא הגיד ראשונה נושא עון ולא מהני מה שיבא לחזור בו (הג"ה וכתב בהג"מר דעדים שהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף (אף) מלקין אותן ועדות הראשונה קיימת):
ה
אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. דגם בזה סותר דבריו הראשוני' שהעיד בראשונה סתם דמשמע דבכל ענין הוה אותו הדבר והיינו דוקא כשמעידין ע"פ לפני הב"ד או בשטר וכתיבת ידם ניכר ויכולין לקיים חתימתן זולת' דאל"כ ה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועפ"ר וע"ל ס"ס מ"ו וס"ס פ"ב מדין עד א' אומר תנאי הי' בדבר וע"א אומר לא הי' תנאי ע"ש וכתבו הטור כאן דלהרא"ש מעמידין עד נגד עד ונשבע הנתבע היסת:
ו
יש לנו לכוין דבריו. פי' אפילו בביאור ממשמעות הרחוקה וכן כתב ריב"ש סימן תע"ו בע"א שמעיד שהיה תנאי בע"פ בין החזן והקהל ועדים אחרים מעידין שכל התנאי' נכתבו בשטר אבל אמת שכל הדברי' שנדברו בעל פה לא נכתבו בשטר שזה לא מקרי הכחש' למד ההוא שאומר תנאי הי' דיש לומר שמא חשבו שהדברי' שבע"פ אינם חשובים תנאי עכ"ל:
ז
דברי שני עדים המכחישי' זא"ז. כגון א' אומר בשני בחדש נעשה המעשה והשני אומר בשלישי בחדש דאמרי' האי ידע בקביעא דירחא והאי לא ידע וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שאחר זה. בס"ז ע"ש:
ח
הואיל ושתקו. ה"ה כשאמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי וזכרתי. משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ט סימן א' ד"מ א':
ט
ולא אמרו אין אנו יודעים דכשאומרי' בב"ד אין אנו יודעים שוב אינו חוזר ומגיד תוספת פרקהכונס ב"י מחס"ט וע"ל סי' כ"ח:
י
הואיל ולא אמרו בהיפך. ומ"ש המחבר בריש הסימן דאין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו שם דאיירי דאמר היפך דבריו הראשוני':
יא
נאמנים לגבי עצמן. וכ"כ הטור לקמן סי' מ"ו סל"ד [סל"ז] ועמ"ש מזה בסי' ל"ח ס"ה [ס"א]:
יב
ה"ג ואמר האחד לא ראיתי ה"ל כאלו אומר לחבירו לא ראית. והב"י הביא הגמ"ר כמ"ש כאן וכתב עלי' ולי נראה דהיינו דאמרי' בכמה דוכתי כשאמרו העדים לא זזה ידינו מתחת ידו עכ"ל והביאו בד"מ בס"ס ל' וכ' עליו ואינו נראה כו' ע"ש והמחבר עצמו סתם דבריו כאן והיינו כדברי מור"ם ודו"ק:
יג
אבל אם אומר העד שפלוני הי' עמו. בסי' ל' ס"ד כ"כ ג"כ המחבר ע"ש:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
אחר שהעיד וכו'. עסמ"ע ס"ק א' שמוכח מדבריו דמידי דבעי דו"ח יכול לחזור בו קודם שנגמרו החקירות ועיין או"ת שהקש' דבפסחים י"א ד"ה זה ידע ובדף י"ב שכתבו וז"ל אפי' לא יכוונו ליום השבת כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ז חוזרין ומגידין מוכח מדבריהם דאפי' בדבר דבעי דו"ח א"י לחזור בו וכו' ע"ש. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דודאי מקושיית התוס' מוכח כן אבל אחר שתי' התוס' שם בדף י"ב במה איזה יום וז"ל כיון דז' חקירות ילפי' מקרא צריך שלא יכחישו זא"ז ולא יכחישו עצמן וכו' יפה פסק הרמב"ם דכיון שריב' רחמנא כשמכחיש עצמו בחקירות יכול לבטל עדותו ואין בו משום חו"מ מכ"ש כשמכחיש עצמו בגוף ההלוא' בתוך החקירות דהאיך יעלה על הדעת דאם יחזור ויגיד שלא היה ההלוא' באות יום ויעיד שהיה הלואה ביום אחר שיבטל עדותו מכל וכל ואם יחזור ויגיד שלא היה הלואה כלל לא באותו יום ולא ביום אחר יתקיים עדותו. ועוד דהא נאמן לבטל עדותו במגו דאי בעי היה מבטל עדות על ידי שהי' חו"מ בהכחשת חקירות שהיה אומר שלא היה באותו יום שאמרתי קודם. אמנם להיפך אם כבר נתבטל עדותן מחמת שהכחישו עצמן בחקירות ודאי פשוט שא"י לחזור ולהגיד אחר כ"ד לקיים עדותו ולהוכיח זה היא יגיעת בשר ושפיר כתבו התוס' גם בדף י"א בד"ה זה ידע ודו"ק:
ב
תנאי עמ"ש מזה בסי' מ"ו בכ"ד:
ג
ולא אמרו אין אנו יודעים. ע' ט"ז שהקשה על הסמ"ע שחילק בין אומר איני זוכר ובין אומר איני זוכר עתה מהא דכתובות דרב אשי הוי ידע סהדותא לר' כהנא ואמר מעיקר' לא ידענא והדר איזכיר ואסהיד וכו' עיש דתמה אני על תמיהתו דהא בהדיא מוכח מדברי הב"י דהא דר' אשי דאמר אנא הוא דרמאי אנפשאי הוי אמתל' ע"ש ובאמתלא ונותן טעם למה לא העיד בתחלה ודאי דיכול לחזור ולהגיד כמ"ש הר"ב בהג"ה. ובאו"ת הקשה דא"כ בשבועות דף ל"ב דאמר התם א"כ לאחת דכ' רחמנא לחייב על כל שבועה ושבועה היאך משכחת לה דהא בב"ד אינן חייבין אלא אחת ולפמ"ש הסמ"ע א"כ לוקי בב"ד ואמר איני זוכר עתה שיכול לחזור ולהודות. גם בסק"ה הקשה אהא שכ' בהג"ה דאפי' באמרו אין אנו יודעין יכולין לחזור ולהגיד באמתל' ומשמע אפי' הכריזו בחרם הא במתני' אמר בהשביע עליו ה' פעמים בב"ד דאינן חייבים אלא אחת מטעם דא"י לחזור ולהודות ואי נימא דבאמתלא יכולין לחזור ולהגיד אפי' אחר שבוע' וחרם א"כ אמאי א"י לחזור ולהודות הא יכולין להחזיר ע"י אמתלא ע"ש. וב' קושיות אלו לק"מ לפמ'ש רש"י במתני' דף ל"א זז"ל הואיל ואין יכולין להזור ולהודות אלו כפרו בראשונה וכו' הילכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבוע' היה לבטלה חוץ מן הא' שאם שתקו בראשונה כפירה הוא שוב אין ראויין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה וע"כ כי כתיב לאחת לחייב על כאו"א אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתי' דשבועת דחוץ לק"ד שהיה משביען שיבואו לב"ד לא יצאו לבטל' וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען עכ"ל רש"י וע"כ צ"ל בכונת דברי רש"י כיון דבשבועות עדות רחמנא חידשה דאפי' במושבע מפי אחרים הוי כמוציא שבועה מפיו משא"כ בשבועות אחרות ועיקר השבוע' היא שתבואו ושתעידוני לא נתחיי' בשבועת העדות כי אם כשכפר ששוב אינו ראוי להגיד עדות אז עבר על שבועת העדות וכל כמה דיכול להעיד עוד חייב להעיד מכח שבועה הא' ואם השבע עליו עוד פעם א' שיבוא ויעיד הוי כשבועה על שבועה אבל חוץ לב"ד אף ששתקו ולא הוי ככפירה מ"מ חייב על כל א' ואחת ולא הוי כשע"ש אף שחיי' להעיד מכח שבועה הא' מ"מ כיון דהשבועות ראויין לחלק אם כפר כיון שהוא חוץ לב"ד יכול לחזור ולהודות מש"ה אף במקום ששתק ולא הוי ככפר ולא עבר כלל על שבועה עדיין והוי שע"ש מ"מ חיי' עכאו"א כיון שראויות ליחלק אם כפר ע"ש ולפ"ז לק"מ דאפי' אם יכול לחזור ולהגיד באתמלא וכן באומר איני זוכר עתה שיכול לחזור ולהגיד בלא אמתל' מ"מ אינו חיי' עכאו"א כיון דיכול להגיד הרי הוא מושבע להגיד עדותו מכח שבועה ראשונה והוי שע"ש כיון דאלו כפר אין השבועות ראויות לחלק ממיל' הוי שע"ש כשיכול לחזור ולהגיד רק חוץ לב"ד דמשכחת לה שיהיו השבועות ראויות לחלק בכפר אף במקום דלא הוי' כפירה כגון בשתיק' או אומר איני זוכר עתה חיי' עכאו"א כיון שראויות לחלק בכפר משא"כ בב"ד שאין ראויות לחלק אם כפר ממילא הוי שע"ש במקום שיכול לחזור ולהגיד ועיקר הטעם דנקט ר"ש שא"י לחזור ולהרמת אכפיר' קאמר דהיינו כיון שהכפירה א"י לחזור ולהודות ואין ראויות לחלק בכפיר' ממילא במקום שיכול לחזור ולהגיד הוי שע"ש כמ"ש רש"י:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
לאחר כדי דיבור. ודוקא בממון דלא בעי דרישה וחקירה א"י לחזור אחר כ"ד מהעדות) (אבל בדבר דבעי דו"ח יכול לחזור בו תכ"ד של החקירות, אבל להיפוך כשנתבטל עדותו בהכחשת חקירה ראשונה ושהה כדי דבור שוב א"י לחזור ולקיים העדות אף שלא נגמרו כל החקירות, כ' הסמ"ע דעד הראשון יכול לחזור תכ"ד של אחר עדות השני) (ואם שהה עד השני יותר מכדי דבור אחר עדותו של ראשון שוב אין זמן לראשון לחזור אפי' לא גמר העד השני עדותו ואפי' כפרו ואמרו אין אנו יודעי' יכול העד הא' לחזו' תכ"ד של כפירת הב'. ואם הפסיקו הבע"ד בדבריו) (אז אם כבר השלים העד הב' עדותו קודם שהפסיקו בדברי' יכול להוסיף בעדותו תנאי אבל לא לסתור לגמרי אבל אם קודם גמר עדותו הפסיקו בדברי' אפי' לדבר הסותר עדותו' יכול לחזו' בו או"ת:
ב
אין שומעין. ואם העידו בחילוף מה שהגידו בראשונה מלקין אותו ועדות הראשון קיימת:
ג
להוסיף. בסי' מ"ו יתבאר זה:
ד
וי"א. כ' הש"ך דהעיקר כדעת המחבר. וכ' הריב"ש דאם עד אחד מעיד שהיה תנאי בע"פ ועדים אחרים מעידין שכל התנאים נכתבו בשטר ואמת שכל מה שנדבר בע"פ לא נכתב בשטר לא מיקרי הכחשה די"ל שחשבו שהדברים שבע"פ אין חשובין תנאי:
ה
מכחישין כגון שאחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' כמו שכ' בסי' שאח"ז סמ"ע:
ו
אמתלא ודוקא כשאומרים סתם איני יודע בעינן אמתלא אבל אמר איני זוכר עתה א"צ אמתלא ויכול להעיד אח"כ סתם) (ואפי' הגידו בראשונה שאין יודעין יכולין לחזור ולהגיד באמתלא:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
א"י לחזור בו. ע' בס' שער משפט שנסתפק בשני כתי עדים המכחישים זה את זה כגון שנים אומרים לוה או פרע ושני' מכחישים וכת אחת חזרה מדבריה אי אמרינן נמי בזה דאין חוזרין ומגידין והוי תרי ותרי או דילמא כיון דשנים מכחישי' אותם בכה"ג יכולין לחזור מדבריהם הראשוני' כו' והביא דכתב הריב"ש סי' רס"ז מבואר להדיא דאף בשני כתי עדים המכחישין זא"ז לא מהני חזרה כו' ושוב כ' דע"כ לא ס"ל להריב"ש הכי אלא דוקא היכי שהעדים שחזרו בהן אומרים ששקר דברו מתחלה לכך לא מהימנינן להו שאין אדם משים את עצמו רשע אפי' שעה אחת כו' אבל היכא שכת אחת חוזרים בהם ואומרים מוטעים היינו נאמנים לחזור בהן כיון דחזינן דהיכא שמוכח שהעדים טועים כגון שהביא הבע"ד חוב לנפשיה חוזרים ומגידים כמבואר בש"ע כאן א"כ כ"ש הכא כיון שיש שני עדים המכחישים אותם אין לך ראיה גדולה מזו שטעו בתחלה כו' ע"ש:
ב
וי"א דיכול להוסיף בתנאי בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב מ"מ אם כפי עדותם הראשונה לא הי' ממש בעדותן שהיה בלא קנין ואח"כ הוסיפו שהי' בו קנין לכ"ע לא מהני וכעדות אחרת דמיא רשב"א בשו"ת סי' תקס"ג עוד כ' בגליון הנ"ל וז"ל ע' בשו"ת בני משה ס"י דדוקא היכא דעדיין יש פנאי לקיים סהדותא (לכאורה הוא טעות המעתיק וצ"ל לקיים התנאי ע' בתומים לקמן סי' מ"ו סעיף קטן מ"ו) דלא נעקר סהדותייהו לגמרי כ"כ אא"ז הגאון מהר"ע איגר ז"ל בגליון הסמ"ע שלו עכ"ל:
ג
כגון שהזקיקוהו בית דין כו'. עי' בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סימן שצ"ה:
ד
הואיל ושתקו תחלה. כתב הסמ"ע ה"ה כשאמר תחלה איני זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי נזכרתי משא"כ כשאמר תחלה סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד כ"כ הרא"ש בתשו' כו' עכ"ל והובא בבאר הגולה אות ט' ובט"ז הקשה עליו מההיא דפ"ב דכתובות כו' ע"ש. וע' בס' בר"י שכ' וז"ל אם אמר איני זוכר אינו יכול לחזור ולהעיד תהר"ר בצלאל בתשו' סי' ה' וכן נראה הסכמת הרב בני אהרן סי' צ"ה אבל הרב פני משה ח"א סי' טו"ב הסכים דאם אמר איני זוכר יכול לומר אח"כ נזכרתי וע' להרב כנה"ג בהגב"י אות נ"ט עכ"ל. וע' בנ"צ מ"ש בענין זה:
ה
ונתנו אמתלא. עי' בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חאה"ע סי' יו"ד שהאריך הרבה בפי' דברי הב"י בענין זה במ"ש אבל כי אמר איני יודע מפני פחד או מפני טענה אחרת לא משוי נפשיה רשיעא שהרי לא עבר שום עבירה ואע"פ שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא כו' עש"ה:
ו
הואיל ולא אמרו בהפך. עי' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ל"ד בד"ה אחר שסדרתי שכ' דנ"ל אם אמרו העדים מתחלה פלוני חייב לפלוני וחזרו לומר שכחנו שכבר פרעו בודאי כהאי גוונא לא מהימני דהוה ליה חוזר ומגיד שכבר העידו שחייב אבל אי אמרו בתחלה פלוני הלוה לפלוני בודאי מצו לומר אח"כ שכחנו שכבר פרע לו אותה ההלואה כיון שבזה אינם סותרים דבריהם הראשונים ע"ש וצ"ע:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
[הגה] והוא לאחר כ"ד. נ"ב ושיעור תכ"ד שלום עליך ר' ומורי ועי' יו"ד סי' רמ"ב ס' ט"ז ובמה שכתבתי שם על הגליון:
ב
[הגה] וי"א דיכול להוסיף. נ"ב ומ"מ אם כפי עדותן הראשונים לא הי' ממש בעדותן שלא היה בקנין ואח"כ אמרו שהי' בקנין לכ"ע לא מהני וכעדות אחרת דמי רשב"א בתשו' סי' ת"ק ס"ג:
ג
[הגה] להוסיף בתנאי. נ"ב עי' בתשו' בני משה דדוקא היכי דעדיין יש פנאי לקיים התנאי לא נעקר סהדותיה' לגמרי. כ"כ אא"ז הגאון מו"ה עקיבא איגר בגליון סמ"ע שלו:
ד
[ש"ך אות ו] נ' חיים סי' ל"ז. נ"ב ובח"ב סי' מ"ה ובתשו' מוה' בצלאל אשכנזי סי' ה':
ה
[ט"ז ד"ה הואיל ושתקו] ר"א הי' שלא בב"ד. נ"ב במחכ"ת אשטמיטתיה דלהדי' כ"כ הגהת אשרי דמיירי חוץ לב"ד:
ו
[שו"ע] נאמנים לגבי עצמן. נ"ב אם אין להא לשלם נלע"ד דתלי' בפלוגתת הפוסקי' בסוגיא דבב"ק פ"ה בשור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו דקיי"ל שור הדיוט משלם דהאי נקרא כולי' מזיק והאי כולי מזיק. וכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי משתלם מהאי דקיי"ל כר' נתן ע"ש ודעת הרמ"ה בטור סי' ת"י דה"ה אם ב' בני חיובא. אלא דהא' ירד מנכסיו חייב אידך לשלם. ה"נ כן דכ"א נקרא מזיק ואין לחלק דהתם י"ל על כל א' שהוא הזיק. דבנגיחתו מזיק בלא סייעת חבירו ועליו שם נוגע. אבל הכא דא"א שכ"א יזיק בעדותו. דבעדות ע"א אין בו ממש. ונקרא כ"א חצי מזיק דהא מבואר בפ"ק דבב"ק דבשור שלמי' לר"נ גובה מבשר נגד אימורי' אף דפשיטא דל"ש לומר דהשור בלא אימורי' הוי נוגח. ואף דשם מבואר דאפשר דלר"נ פטור דדוקא בשור שדחף לבור מחייב דא"ל תורא אשכח' גבי'. מ"מ למה דהעלו תוס' דהעיקר להלכה כלישנא קמא דהש"ס דטעמי' דר"נ דכ"א נקרא מזיק כול' ממילא מחייב באמורי' עיי"ש. וה"נ כן:
אמנם בהרמב"ם פ"ח מה"ל נזקי ממון פסיק דאינו משלם בבשר נגד אימור' מבואר דס"ל להלכה כל"ב דטעמא דר"נ דתוראי אשכח' גבך. וכן נקט הטעם בפי"ב מהו נ"מ ואף דפסק בשור הדיוט גמור דנגחו כולו צריך כ"א לשלם צ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש ביש"ש דדוקא בב' שנגחו יש לקרות לכ"א שם מזיק. אבל בשור ובור דכ"א מזיק בענין אחר דזהו דוחפו וזהו מזיקו בהבל ופשיטא דזה בל"ז לא הי' ניזק נקרא כ"א חצי מזיק ולא מחייב לר"נ אלא מטעם תורא אית לי גבך ומש"ה פטור באסורי' דהתם שלא הי' אפשר ליגח בלא האיסורי' נקרא כ"א חצי מזיק. וראי' לדברי היש"ש מהרמב"ם שכתבנו שעולה פסקיו כהוגן לשטת היש"ש. [וחידוש שלא הרגישו נושאי כליו]. א"כ י"ל בנ"ד דפטור דלא אפשר לקרוא על א' שם מזיק ונקרא היזק מכח שניהם. והוי כ"א חצי מזיק ופטור. גם לדעת הטור בסי' ת"י דחולק אהרמ"ה. דדוקא אם א' פטור מדינא משתלם מהב'. אבל אם ב' מחוייבים אלא דלא לית ליה לשלם פטור הב' ע"ש. ממילא בנ"ד פטור ומס' לא מפקי' ממונא:
עוד נראה אף הודה על עצמו ששקר העיד ואינו יודע בעדות הב' אם אמת אתם. והעד הב' עומד בדבריו שהעיד אמת מ"מ פטור הא'. אף אי נימא דנ"ד דומה לשניהם שנגחו לשטת תוס' הנ"ל. א"כ הי' אפשר לחייב הב' כיון דעומד בדבריו ונקרא מדינא וצריך הוא לשלם הכל ומ"מ יכול לטעון כיון דע"א הוא שמא גם הוא העיד שקר ובר חיוב' הוא ואין עליו לשלם רק פלגא. אף דעכשיו אין הב' משלם. מ"מ אם אמת דבר חיוב' מקרי. רק אין לו וביותר נראה דממנ"פ א"צ לשלם רק פלגא דיאמר הלוה ממנ"פ אם אמת כדברי הב' דהלואה אמת. ממילא אין עלי שם מזיק דלא אפסדתיך ואם שקר ענה בו ממילא מקרי גם הוא מזיק ובר חיובא הוא. ואף דכופר ואמר אמת העדתי מקרי רק אין לו לשלם:
והנה בנידון כזה בנכרי וישראל שאחזו בסכין ושחטו בהמת אחרים לדעת המחבר ביו"ד סי' ב' דשחיטת' פסולה. נלענ"ד צריך כל אחד לשלם מחצה ואם אין לישראל לשלם. א"צ הגוי לשלם רק מחצה דשניהם בני חיובא ול"ש לומר כיון דשחיטת ישראל מותרת לא מקרי מזיק דמ"מ כל שכח הנכרי מעורב בשחיטה אין עליו שם שחיטה והוי מעשה הישראל נחירה בעלמא ועל שניהם שם מזיק. אמנם אם א' ישראל וא' מומר לאכול נבילות לתיאבון והב' לא ידע שהוא מומר אם מברר שלא ידע מזה. ממילא הוא פטור מדינא צריך המומר לשלם הכל ודומי' לב' שנגחו וכו'. אבל אם אינו מברר י"ל אף דהוא פטור. מ"מ יכול המומר לומר שמא ידע מזה וגם הוא בר חיובא אף דאומר שלא ידע ופטור מ"מ מקרי רק אין לו לשלם. ובזה צל"ע אם זהו נקרא אין לו. גם לדעת המהריב"ל דבס"ס מוצאים ממון חייב לשלם ס' שמא לא ידע ופטור מדינא ממילא משתלם כולו מהאי. ס' כשטת הרמ"ה דאף דשניהם בר חיובא. אם אין לשתלם מהאי משתלם מהאי:
ז
[שו"ע] וחייבים לשלם. נ"ב עי' לקמן סמ"ע סי' נ"ה סק"ה ובתומים שם:
ח
[שו"ע] לא ראיתי וה"ל הכחשה. נ"ב עיי' ת' לחם רב ססי' רכ"ט ובת' הראנ"ח ח"ב סי' מ"א ובעדות על השמועה שא' אמר ששמע דברי' כאלו וא' אומר לא שמעתי ע' תשובת שער אפרים סי' קי"ב דע"ז ע"ב:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט:א׳
א
אחר שהעיד בב"ד. עיין בתשו' מהרי"ט סי' ע"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ד:
כ״ט:ב׳:א׳-ב׳
א
וי"א דיכול להוסיף בתנאי. כ"כ הטור בשם הרא"ש ולא ידעתי מנ"ל להטור הא ומ"ש ב"י דהיינו משום שהרא"ש כתב בסתם דברי הש"ס ולא חילק לפע"ד אין מזה הכרח דלא יפרש כפירש"י והכי אשכחן בדוכתי טובא עצמו מספר דהרא"ש מביא הש"ס בסתם ולא פירש וס"ל כפירש"י וא"כ גם על הר"ב קשה במ"ש וי"א דיכול להוסיף בתנאי ונראה שכוון ג"כ להר"ן בשם רב האי גאון וכ"כ בד"מ בהדיא שהר"ן כתב כהרא"ש וגם בזה י"ל דלא פליג הר"ן רק בשטר ולא בעדות בע"פ וכן מחלקין הסמ"ע לקמן סי' מ"ו ס"ק ק"ג והב"ח להדי' ע"ש ולענין דינא נלע"ד דאע"ג דאינו מוכרח לחלק בין עדות בשטר לבעל פה מ"מ נראה עיקר להלכה כהרמב"ם וכן פירש"י וכן דעת הרמב"ן בתשובה וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ב' סוף ח"ב וז"ל הסכימו הגדולי' כי דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקו' אחר אבל יוצא אין נאמנין ע"כ וכן כתב הנ"י פ' מי שמת גבי ההוא דהוי כתיב ביה כד קציר ורמי על ערסיה כו' להדיא דהיכ' דכת"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין לומר תנאי היה דברינו ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם ר"י ושאר מפרשי' והסכים עמהם ע"ש וכן הביא עוד הב"י לקמן סי' מ"ו מחו' ל"ו תשובת הריטב"א ול"נ דה"ה כשאין כת"י יוצא ממ"א דהא בע"כ איירי כאן לאחר כ"ד וכמ"ש הר"ב וא"כ ה"ה כשאמרו כתב ידינו הוא זה ואחר כ"ד אמרו תנאי אין נאמנין וכן פירש"י להדי' פ"ב דכתובות (סוף דף י"ט) ע"ש וכן הוא להדי' לקמן סי' מ"ו סל"ז דאפ' כשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר אין נאמנין אלא תוך כדי דבור ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ו סל"ז וסי' פ"ב סי"ב:
ב
שוב נדפס ספר נקרא גדולי תרומה וראיתי שם בשער כ"א ח"ג הביא בשם מהי"ש טייטצק בתשוב' מהרש"ך ח"א סי' י"ב שהקשה על הטור מהיכן למד כן לדעת אביו הרא"ש ז"ל ותירץ שם ואין תירוציו מחוורים כאשר גם הגדולי תרומה בעצמו סתר שם תירוציו ע"ש והג"ת שם תירץ מדהוכיח הרא"ש גבי אמנה דמיירי באין כת"י יוצא ממקו' אחר מדתלי טעמ' דלא ניתן ליכתב ולא הוכיח דאל"כ מאי קמבעי' ליה לש"ס אי תנאי דמי לאמנה הא באמנה גופיה אי כת"י אינו יוצא ממקו"א נאמני' ע"ש ולפע"ד אין זו הוכחה דלא בעי לאוכוחי הכי דדימ' אה"נ בתנאי מיירי אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר לכך לא מצי הרא"ש להכריח אבל אה"נ לבתר שהוכיח הרא"ש דגבי אמנה מיירי בשאין כת"י יוצא ממקו' אחר א"כ גם בתנאי מיירי הכי ועוד דעדיפ' מיניה מוכיח הרא"ש גבי אמנה גופה מיני' וביה סוף דבר לפע"ד אין בדברי הרא"ש הכרח דפליג על הרמב"ם וכן נראה להדי' מדברי רבינו ירוחם שהבאתי לעיל שכתב סתם והסכימו הגדולי' כו' ולא הזכיר דעת הרא"ש רבו כלל משמע כמו שכתבתי:
כ״ט:ג׳
א
וכן בכל טעות כו'. ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וע' לקמן סי' מ"ג סעיף ז' [ח'] מ"ש שם:
כ״ט:ד׳
א
וכן אם אינו סותר עיקר דבריו. ע' בתשו' מהרי"ט סי' קמ"א:
כ״ט:ה׳
א
כדי שתהא עדות מכוונת ע' בתשו' רמ"א סי' מ"ד:
כ״ט:ו׳
א
ולא אמרו אין אנו יודעים כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף נ"ט ע"א וע' בתשובת ר' אליה ן' חיים סימן ל"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"ד דף קפ"ט וק"צ וסי' ס"ד:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ט
א
(בש"ע בס"א אינו יכול להוסיף כו') אע"ג דבסי' מ"ו סעי' ל"ז פסק בעדות בשטר יכול לומר תנאי היה דברינו שאני התם בשטר דאפשר שלא בא להודיע הכל מפורש בשטר משא"כ בעדות ע"פ ששאלוהו ב"ד הי"ל לפרש גם ההוספה:
ב
(שם הואיל ושתקו) כו' לפי מ"ש הסמ"ע בשם תשו' הרא"ש אם אמר סתם איני זוכר דאינו חוזר ומגיד את"כ ק"ל מההיא דפ"ב דכתובות במ"ש רב כהנא לרב אשי ידע לי מר סהדותא א"ל לא ידענא לסוף אדכר רב אשי אסהיד ליה ולפ"ז לא היה רב אשי נאמן כיון שאמר לא ידענא עתה אלא אמר סתם לא ידענא וא"ל דהך רב אשי היה שלא בב"ד ואמר תחלה לא ידענא דמשמע דבחד מעמד היו כל הדברים ובר מכל דין לא ידענא שותא דהרב בעל הסמ"ע בזה דהמעיין בתשו' הרא"ש עצמה יראה דלאו בתיבת עתה תליא מלתא אלא עיקר החילוק בין אומר לא נתתי מעולם לב לזה שאז אינו נאמן אח"כ להגיד עדות ובין אומר איני זוכר עתה ר"ל שגילה דעתו שצריך להזכיר בדבר וגם אם אומר סתם אוני זוכר הוא ג"כ דינא הכי דהוא ל' מסופק ומשמע דידע כבר אלא שאינו זוכרהו ומפני האריכות לא רציתי להעתיק הלשון כנלע"ד עיקר:
ג
(ס"ב נאמנים לגבי עצמן) וכ"פ בסי' מ"ו וקשה ממ"ש הטו' בסי' ל"ח בשם ר"ת בעדים שאמרו עדות שקרי העדנו דאין משלמין על ממון פי עצמן ונראה דשם לא מיירי בהפסד דאפש' דלא היה שם הפסד רק מיירי התם מצד כאשר זמם דיש חיוב על עדים זוממים מזה הם פטורים דאין שייך במודה מפי עצמו וכן מבואר מתו' רפ"ק דמכות ד' ג' אבל הכא מיירי מצד גרמ' בנזקין שגרם לו הפסד יזה כו' צריך לשלם:
אורים ותומים, תומים
כ״ט
א
אחר שהעיד העד בב"ד כו' עיין אורים שהבאתי מ"ש הסמ"ע דהטור והרמב"ם העתיקו דכ"ז שלא נחקרו עדותן מצי לחזור בו וכתב הב"י דכן נלמוד מדברי ירושלמי ותוספתא ע"ש ואני תמה איך העלים עין ולא זכר תחת לשונו הטהור דהתו' חולקים וסבירא להו דלא מצי לחזור אפילו במקום דבעי דו"ח ובתוך דו"ח דבפסחים דף י"א ד"ה זה ידע וכו' הקשו דבפ' בן סורר וכו' יליף הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דמקיימינן דברי העדים בא' אומר בשנים בחודש וא' אומר בשלשה דזה יודע בעיבורו וכו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי והקשו התו' דלמא בזו הטעם הואיל וכוונו ימי השבת ותירצו לולי דאזלינן בתר רובא וא' אומר בשנים בחודש וא' בשלשה ה"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת ה"ל חוזרין וכו' עכ"ל וכן סנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שזה יודע כו' כתבו ג"כ כזה וכן בפסחים דף י"ב ד"ה באיזה יום כו' הקשו למה צורך לשאול לעדים באיזה יום מהשבת אפילו לא יכוונו ליום השבת כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ל חוזרים ומגידים ע"ש ואלו סבירא ליה כטור ורמב"ם דתוך דו"ח יכולים לחזור אין מקום לכל דבריהם דהא הך באיזה יום בשבת ובאיזה יום בחדש הוא מן ז' חקירות השנוי' במשנה וכ"ז שלא נשלם החקירות הרי יכולים לחזור ולומר ועכצ"ל דלא סבירא ליה הך וצ"ע. ובגוף קושי' התו' צ"ל לשיטת הרמב"ם והטור דמ"מ דייק הגמרא שפיר דאזלינן בתר רובא דאל"כ אף דאמר דמוכח דטעו מ"מ עכ"פ לא אמרו יום חודש ואם כן בצרו לי' ז' חקירות דאורייתא דמ"ש אילו לא אמרו כלל יום חודש הלא אין כאן עדות דבעינן שבע חקירות. ומ"ש דאמרו וטעו ולא אמרו כהוגן והוי כלא אמרו כלל ואם כן בצרו ליה ז' חקירות אבל השתא דאזלינן בתר רובא אם כן אף בלי אמירת יום השבת באמרם בשנים ובשלשה לחודש אמרינן עדותן מכוונת דעבידו דטעו אם כן הוי זו מן ז' חקירות דהוו כאילו כוונו דמ"ש משא"כ אילו בלי אמירת יום השבת לא הוי עדותן מכוונת אם כן הך יום שבת ויום החודש כחדא נחשב דזולת יום השבת יום החודש כמי שאינו נחשב דהא מכחשי אהדדי ואם כן בצרו ליה ז' חקירות דהן דאורייתא ולק"מ ודוק:
ב
כדי דבור כו' עיין מ"ש באורים ונראה דיותר יש סברא לומר שיכול הראשון לחזור קודם גמר עדות שני דכולא חד סהדותא הוא ואם כן כ"ז שלא השלים השני הוי כאילו לא השלים הראשון דהא תרווייהו כחד חשבינן משנימא דאף דגמר העד השני עדותו רק דהוא תוך כ"ד דיהיה רשאי לחזור בו דהא גמר עדותו ובזה מיושב תמיהת התו' בשבועות דף ל"ב ד"ה אבל כפירה דהקשו דמה קמ"ל במשנה דיכול השני לחזור מעדותו תוך כ"ד פשיטא דאל"כ אין השני מתחייב על כפירתו דהא כבר כפר הראשון ועכצ"ל הטעם דיש עוד זמן שיהיה הראשון חוזר מכפירתו ויעיד ע"ש ולפמ"ש ניחא דזה ודאי דהראשון יכול לחזור קודם גמר עדות השני ואם כן השני שכפר ה"ל כאילו כפרו שניהן בב"א דהא ביד הראשון לחזור וכמ"ש תו' ד"ה בתוך כ"ד ע"ש אבל זה לא הוי ידעינן דאם כבר גמר השני עדותו דאף בתוך כ"ד יכולים לחזור דהא נגמר עדותו וקמ"ל דמ"מ יכול לחזור וטובי קמ"ל וק"ל:
ג
אבל בדבר שמוכח כו' בבדק הבית וכן באסיפת זקנים הביאו בשם ריטב"א דהקשה בהא דאמרינן בגמרא לא מייתי אינש חובתה לנפשי' הא בלא"ה תוך כ"ד יכולים לחזור ותי' ה"מ מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימותו של זה דשאל להם וכי אנא רמאי יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לא דמסתבר דלא מייתי חוב' לנפשי' עכ"ל ומדבריו נלמד דאם העדים באים מעצמם להעיד בכח הכרוז וחרם וכדומה דא"כ לא שייך הך לא מייתי חוב' לנפשי' אפילו בתוך כ"ד א"י לחזור בכה"ג די"ל מחמת אימתו חזרו כמ"ש להדיא ועוד לדבריו הך עובדא היה בתוך כ"ד אם כן י"ל כי אמרינן מסתברא לא מייתי אינשי חובת' וכו' היינו כשחזרו תוך כ"ד דבלא"ה רשות בידם לחזור לולי הך חששא דאולי מחמת פחד חזרו אבל לאחר כ"ד בשביל הך סבר' גרידא לא נימא דיהיו העדים חוזרים מעדותן מה שכבר העידו וכיון שהגיד וכו' אלא דצריך עיון כי סתימת הרא"ש והטור ומחבר לא משמע כן ונראה בעין דלא סבירא להו הך דריטב"א כי בלא"ה יש לפקפק על קושיתו דהא מלישנא דגמרא משמע דשני עדים אמרו כן שהוא רמאי וקשה בממ"נ הא לא העידו בפ"א רק בזא"ז ואם כן כשהעיד עד ראשון ואמר רמאי איך שתק מרי בר איסק ואי באמת צעק וכי אנא רמאי וכו' והעד חזר בו ואמר לאו רמאי אמרתי ואם כן איך העיד השני ג"כ שהוא רמאי מה דכבר הזכיר לראשון וחזר בו ולישנא דגמרא משמע דתרתי העידו כן אלא צ"ל דעדות זו נתקבל שלא בפני בע"ד כי מחל על כך ומה שהוא לטובתו יכול למחול והם העידו שניהם בשוה היותו רמאי וכשבא אחר כך מרי לב"ד ואמרו לו כך העידו שאל לעדים בפני ב"ד וכי אנא רמאי וחזרו ואמרו דכוונו שאינו רמאי ומחמת הוכח' לא מייתי אינש כו' האמינו חז"ל לדבריהם וחזרתן וא"ש ול"ק קושי' הריטב"א דכאשר בא מרי בר איסק לב"ד כבר נגמר העדות ועברו כ"ד טובי ומ"מ מחמת הוכח' דלא מייתי אינש וכו' האמינו חז"ל לחזרתם אבל בתוך כ"ד פשיטא דלעולם חוזרין ולכן דינו של ריטב"א צ"ע דלא נראה להלכה כדבריו:
ד
ולא אמרו אין אנו יודעים אבל באמרם כן לא יכולים לחזור ולומר יודעים והר"ן הקשה להך דיע' הא דקתני במשנה או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבים הא בעת שבועה לא היו שוב ראוי' להעיד דכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות וכיון שהגיד וכו' וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דאיירי דתוך כ"ד נשבעו והיה רשות בידם לחזור ומה שהקשה אם כן הא דקתני סיפא כפרו שניהם כאחת וכו' להורות דתוך כ"ד יכולים לחזור הא מרישא שמעינן לי' י"ל דמרישא ידעינן דתוך כ"ד יכולים לחזור באמירה בעלמא שאמרו אין יודעין עדות אבל אם אמרו שבועה שאין יודעין לך עדות אפי' תוך כ"ד א"י לחזור כילחומר שבועה ה"ל לדייק כמ"ש הר"ן דלכך במקדש ומגרש תוך כ"ד לא כדיבור דמי לחומר הענין ע"ש ואף בשבועה כל העולם כולו נזדעזע וה"א דהוי כמקדש ומגרש קמ"ל בסיפא דמ"מ יכולים לחזור ולק"מ. וכתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש לחלק כשאומרים אין אנו זוכרים לא מצו לחזור ולהעיד משא"כ באומ' איני זוכר עתה דייקא יכול לחזור ולהעיד עכ"ל והקשה הט"ז הא בכתובות בעובדא דר"א ידע סהדותא לר"כ הא אמר תחילה דלא דכיר ומ"מ כד אידכר העיד ולא עיין בהגהת הרא"ש דתי' דהא דאמר לא ידענא היה חוץ לב"ד רק ר"כ ור"א דיכרו אהדדי ולכך יכול לחזור ולהעיד. דחוץ לב"ד לא שייך כיון שהגיד כו' אך האמת עם הרב ט"ז דאין דברים אלו כלל בתשובת הרא"ש והסמ"ע לא עיין בגוף תשובת הרא"ש רק נמשך אחרי ד"מ ומזה בא לכלל שגיאה כי שם היה כך ששאלו לע"א אם יודע כמה שנים היה פלוני דר בבית והשיב לא נתתי ללבי באותו שעה כמה דר בו ובזו סבירא ליה לרא"ש דאין יכול לומר אחר כך נתתי לבי וכך שנים היה דר בו כי הודה מתחילה בב"ד שלא נתן לבו ע"כ ומאין יודע אחר כך להעיד אבל אם אמר איני זוכר כמה שנים היה דר בו הרי לא אמר דמתחילה לא ידע רק דשכח יכול לומר אחר כך נזכרתי. אלא דיש להבין אם כן באומר איני זוכר יכול לומר נזכרתי אם כן מצינו בהשביע על העדים ה' פעמים בפני ב"ד דחייבים חמשה ק"ש כגון שאמרו שבועה אין אנו זוכרים אין אנו זוכרים וכו' ואחר כך הודו דזכרו אם כן חייבים על כל אחת ואחת דכל הטעם דאינם חייבים אלא אחת משום דאינם יכולים לחזור ולהודות כיון שהגיד וכו' ובזו הא יכולים כל פעם להעיד ולומר נזכרנו והרי כאן חייב ה' ק"ש וכ"ת ה"נ אם כן בדף ל"ב פריך הגמרא אימא דוקא בב"ד בעי שבועה ומשני הגמרא אם כן לאחת דכתב רחמנא לחייב על כל שבועה ושבועה היכי משכחת ליה דהא בב"ד אינם חייבים אלא אחת ולפי הנ"ל הא עדיין י"ל דוקא בב"ד ומכל מקום מצינו בכה"ג דאמרו אין אנו זוכרים דחייב על כל א' וא' בב"ד ואפילו נימא כי אמרינן דיכול לומר נזכרתי היינו ביש הפסק זמן מה בין מאמר שאינו זוכר למאמר נזכרתי אבל אם כמעט רגע חזר ואמר נזכרתי אין שומעין לו דמה היה בין רגע ששכח ונזכר מכל מקום קשה דלמא קרא בכה"ג שהשביען בב"ד בהפסק זמן מה בין שבועה לשבועה ודוחק לומר כי אם נשבע שאינו זוכר לא מצי אמר לזכרתי דה"ל לדייק בשבועה ולרמי' אנפשי' ולמדכר וכמ"ש הרשב"א לקמן בסי' ל"ד בשבועה א"י לומר שכחתי ע"ש ובש"ך וכמ"ש סי' ל"ד וצ"ב דמלבד דגם בזה הר"ן חולק וכמש"ל (ולזה נתכוון המרדכי שהביא ראיה מהך משנה השביע עליהן ה' פעמים בב"ד דאם אמרו לא ידענו דא"י לחזור ולהעיד ולכאורה קשה דלמא התם הטעם דעבר על שבועה וחשידי לעדות כמ"ש הר"ן באמת אבל וודאי מסברא מהכ"ת לומר דיחזרו ויגידו הא אמרו לא ידענא רק די"ל דשכחו ועכשיו נזכרו ולזה מביא מרדכי ראי' מהך משנה דא"כ אף בשבועה לא יפסלי די"ל שכחו ומה ה"ל לעשות וש"מ דס"ל אף בשבועה י"ל שכחו) אף גם דכי כתב הרשב"א כן היינו בנשבע סתם ובזה דעת הרשב"א דה"ל לדייק טרם נשבע שיאמר אמת דרך משל נשבע שלא היה בידו משל חבירו א"י לומר שכחתי שיש לי בידי משל חבירו דה"ל לדייק קודם שבועה מבלי ישבע לשקר משא"כ בנשבע שאינו זוכר ובאמת אינו זוכר ובקושט' קמשתבע מה ה"ל לדייק. ולכן צריך לומר דהאומר אין זוכר אין בו קרבן שבועה דכי חייבה התורה ק"ש באומר דבר מוחלט לא ראיתי ולא ידעתי ששוב א"י מעולם להעיד לפי דבריו דהא אמר שלא ראה ולא ידע אבל באומר איני זוכר שאין מחליט מבלי להעיד לו שיבא יומו שיזכור ויעיד לו אף לפי דבריו אין כאן ק"ש והוי כאומר לא אהיה מעיד לך אלא בכלות שנה ושנתים וכי מחייב ק"ש ע"ז ואף זה כיוצא בו דהרי בידו כל יום לבוא ולהעיד ולומר נזכרתי אם כן אין כאן כפירה מוחלטת ולא חייבה התורה ק"ש וצ"ע:
ה
ואפילו אמרו אין אנו יודעים וכו' צ"ע כי משמע מתוך הסדר ולשון הרמ"א דמוסב אהך דלעיל שנתנו חרם בבה"כ ואמרו אין יודעים ונותנים אחר כך אמתל' נאמנים להעיד וזה אינו דהא זה הדין דייק ליה רבינו ב"י מהא דקתני במשנה השביע עליהם ה' פעמים בב"ד וכפר פטורין מלהביא חמשה קרבנות ה"ל למימר דאפילו כפר בלי שבועה ולבסוף השביען דפטור מק"ש דהא אין יכולים לחזור ולהעיד כיון שהגיד א"ו בנתינת אמתל' יכולים להעיד ע"ש ועדיין קשה אם כן אף בהשביען יכולים ליתן אמתל' ואם כן הרי יכול לחזור ולהודות וצ"ל דסבירא ליה להרב ב"י בשבועה לא מהני אמתל' דהוי ליה לדייק ולא להיות מהיר בשבועה ולא מהני אמתל' וזה ברור ואם כן כאן שנתנו חרם דהוי כחומר שבועה כנודע והם עברו ולא העידו ואמרו אמתל' מה מהני הא בשבועה לא מהני אמתל' כלל ובלא"ה בראי' רבינו ב"י מהך משנה הנ"ל יש לפקפק דהא רש"י פי' השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו לא שהיו כופרים בין כל שבועה ושבועה רק לאחר ה' שבועות אחר כך כפרו ומכל מקום כתב רש"י בממ"נ אי הוה שתיקה כמו הודאה אם כן כבר א"י לחזור ולהעיד ואי לאו אין שבועה א"ש ואם כן איך יתני דכפרו קודם שבועה דהמשנה טובי קמ"ל דאפילו קדמו כל שבועות לכל הכפירות מכל מקום אינו חייב רק ק"ש א' ולדעתי הרב ב"י נגרר אחר לשון הרמב"ם בהלכות שבועות דמשמע מתוך דבריו דהיה בין כל שבועה ושבועה כפירה ומזה דייק דינו אבל לפירש"י אין כאן מקום דקדוק ולכן יש לומר עכ"פ בחרם אינו מועיל אמתל' ואפשר דלכך פירש"י בשתיקה ולא דכפרו להדיא לב"ד כמ"ש הרמב"ם או דאמרו אמן או שאמרו אין יודעים לך עדות משום קושי' הב"י:
ו
עדים שאמרו שקר העדנו כו' לקמן סי' ל"ח כתב הטור בשם ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו כתב ר"ח לא מבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה ומתקיימת דכיון שהגיד וכו' והקשו דהא הטור בסי' מ"ו סתם כדעת הרא"ש דעדים שאמרו כן מחויבים לשלם מדיני דגרמי כמ"ש בסעיף זה בש"ע ורבים מהמחברים חשבו דר"ח והרא"ש פליגי ולכן דברי הטור תמוהים וסותרים זא"ז והש"ך בסי' ל"ח התפאר שעמד על כוונת ר"ח דכל דברי ר"ח אינו אלא דברי התו' במכות דף ג' דאם אמרו שקר העדנו ואחר כך באו עדים והזימום ישנו בכלל הזמה דלא מהני להו מה שכבר בעצמם סתרו עדותן דאינם נאמני' ולכך כתב ר"ח לא זו דאין משלמין עפ"י עצמן מתורת הזמה ולא מתורת דיני דגרמי כי באמת לא הגיע הדבר לכלל תשלומין כי באו העדים והזימן ונפטר הך שהעידו עליו אף גם שהעדות נכון וכשר כיון שהגיד וכו' ואם כן חל עליהם הזמה וכמ"ש התו' ועיין שם שהאריך ועם כל השבח הזה ששיבח פירושו אין בו מנ"ט לשבח. חדא דעיקר כוונת ר"ח ההולך לשיטתו דאם הוזמו אחר כך חסר בדברי ר"ח והזמה מאן דכר שמיה והל"ל והוזמו אחר כך וכל תכלית כוונתו נשמט. ועוד מה ביקש בזה דפטורים מממון פשיטא דכיון דלא הפסיד ומטעם הזמה כבר כתב הטור דלא שייך הזמה ע"פ עצמן וגם מה צורך לר"ח בזה אף דרש"י ויתר מחברים לא פי' כן בגמרא אבל הדין כ"ע מודים דמהכ"ת לא יחול הזמה כיון דעדותו בעצמותו כשר ואין יכולים לחזור דאל"כ לעולם לא יהיה הזמה תמיד יחזרו בהם ויהיה לגבי בע"ד עדות נכונה דכיון שהגיד והם לא יקבלו דין הזמה דבר זה לא מצינו מי שיאמר כן וכמ"ש התו' בפשט גמרא דקושי' הגמרא פשיטא ולכן נראה ודאי אם נתפוס אמת לדינא מ"ש בשם מ"ב לקמן בסי' נ"ה בשליש שהחזיר שטר שלא כדין דפטור משום דהוי גרמא דיש הבדל אם החזירו למלוה אף דיגבה בו מ"מ בשעת החזרה לא ברי הזיקו דאולי לא יבא לכלל גבי' אבל אם החזיר ללוה דתיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג דהוי ברי הזיקו ואם כן אף כאן אם מעידים שקר שראובן חייב לשמעון אם כן בשעת עדות לא ברי הזיקו דמחוסר גוביינ' כמו בשטר הנ"ל ולכך פטורים ומזה איירי ר"ח אבל אם העידו שראובן פרע לשמעון על חובו והוא שקר בעת עדות תיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג ולכך בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו ששם מקור הדין איירי להדיא שכתבו פטורים ומחילה ללוה בשקר ולכך מחייב הרא"ש לשלם דברי הזיקו. אך גם זה לא נח דעתי בו דבגוף הדין של מ"ב לחלק כנ"ל יש בו פקפוק כמש"ל בסי' נ"ה ע"ש וגם אף דתשובת הרא"ש משמע כמ"ש מ"מ הטור העתיק דבריו לקמן בסי' מ"ו גבי שכתבו שטר שקר למלוה ולא ללוה. וגם מנ"ל לר"ח דין זה. ולכן נראה דהיה לר"ח פי' בגמרא דמכות דף הנ"ל דאמרינן עד זומם משלם חלקו ופריך הגמרא תנינא משלשין בממון וכו' ומשני כגון דאמר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכו' עכ"ל וכבר עמד בזה הרמב"ן דמה קושי' כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד מ"מ לגבי עצמן נאמנים ומשלמין מד"ג ותי' דלשון זומם לא משמע דמ"מ אינו נכלל בשם עד זומם וכן נראה בדעת התו' לכאורה ע"ש ועיין מהרש"א דפי' ג"כ לישנא זומם לא שייך אלא להורות דיש לו דין כמו זומם דמשלם אעפ"י שלא הפסיד וע"ז פריך הגמרא הא באמת הפסיד ע"ש במהרש"א כי זהו כוונתו אבל זהו הכל דוחק כמ"ש התו' להדיא לכן נראה דסבירא ליה הא דקי"ל משלם מדיני דגרמי היינו בברור לן הזיקו בלי ספק כלל ולכן במסור אף שידעו שמסרו אם לא ידענו הזיקו בבירור אינו גובה למ"ד לא עשו תקנת נגזל במסור וכו' עיין לקמן סי' שפ"ו ושפ"ח ויותר מזה אמרו לעיל סי' כ"ח בבר ישראל דמסהיד לגוי והוציאו ממון עפ"י אחד אשר לא כדת מ"מ פטור מלשלם דיאמר האמת העדתי ועיין מש"ל הוכח' מדברי הגמרא דאפילו העיד שהלוה ובדיניהם א"י לומר פרעתי מ"מ העד פטור מדיני דגרמי עד שיברר שפרע ע"ש ואם כן אף כאן אילו כאן עד אחד שמעיד שלוה ראובן לשמעון בניסן מנה ולוי העיד בשקר שראה ג"כ ההלואה ועי"כ הוציאו הב"ד ממון משמעון לראובן ועפ"י שני עדים הקימו הדבר ואם אחר כך הודה ע"א ששקר העיד מ"מ אין לשמעון עליו טענה מד"ג כי יטעון הא ע"א מסייע לי דאמר שלא הייתי מזיק לך כי באמת אתה חייב ומה בכך ששקר העדתי מ"מ האמת בגוף הדבר כי אתה חייב כמאמר הע"א והיינו הך דלעיל בסי' כ"ח דהעיד בדא"ה וגרם להוציא בע"א א"צ לשלם מד"ג כי לא ברי הזיקו אף כאן שהיה גורם שב"ד הוציאו ממון עפ"י ע"א מ"מ א"צ לשלם כי כמ"ש גבי בהעיד בדא"ה אמת העדתי ולא הזיקתך אף כאן יאמר כן דמ"ש בטוען ברי עפ"י עצמו שלא הזיקו הא קי"ל תבעהו עפ"י העד הוי טענת ברי ומכ"ש בזה אופן דאין לשמעון להוציא מלוי בטענת ספק במקום שע"א מסייע לו ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיכחיש להעד וישבע ויטול וזה פשוט דמהכ"ת להוציא בדיני דגרמי במה דלא אתברר בבירור גמור לב"ד שהיה מוזק ממנו וכאן הע"א אומר שלא היזקו ולכן ברור אם הע"א אומר שבאמת לוה ראובן לשמעון אף שלוי שיקר בעדותו מ"מ לא ברירא הזיקו ואין להוציא מד"ג והוא נלמד מכ"ש ממש"ל גבי העיד בדיני של גוים ע"ש. אך אם העד השני עומד בעדותו שלא שיקר אבל לוי הודה שעדותו וגם עדות חבירו שקר אם כן פשיטא דלוי חייב לשלם חלקו שהפסיד אף גם חלק חבירו לדעת האומרים לקמן סימן ת"י בשנים שהזיקו וא"א להשתלם מהאי משתלמין מהאי ע"ש ובש"ך אבל אם גם השני העיד ומודה ששקר ענה באחיו וזה יודע בשקרו של חבירו כל א' משלם החצי כראוי אבל אם כל אחד מודה ששקר העיד אבל אין אחד יודע אם חבירו שקר העיד כי ד"מ לוי אמר שלוה בניסן וכן יהודה ולוי יודע בעצמו ששקר אמר כי לא היה שם בניסן כלל אבל יוכל להיות שיהודה היה במעמדו וראה ההלואה באמת וכן יהודה א"י אם לוי ג"כ משקר או לא כי א"י רק לעצמו שמשקר אם כן כיון דקי"ל כיון שהגיד וכו' וא"י לחזור מעדותו אם כן אין כאן חיוב ממון על העדים הללו כי בבוא ראובן לתבוע מלוי העד יאמר לא הזקתי אותך כי יהודה מעיד שהדבר אמת שאתה לוית משמעון ואם כי יהודה חוזר מעדותו ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד כו' ועדותו קיימת ואמת ואם כן לא בריר הזיקך שע"א מסייעני וכן בתובעו ליהודה יאמר הרי לוי מסייעני שלא הזקתיך ואם הוא חוזר לאו כל כמיניה כנ"ל והרי אין לשום אחד משפט תשלומין. ובזה יובנו דברי הגמרא שאמר עד זומם משלם חלקו דמשמע דמדבר בע"א ולכך פריך הגמרא הא תנן משלשין וכו' ומשני באומר עדות שקר העדתי וקשה במה איירי אי דחבירו אומר האמת העיד למה ישלם כלל הא יש לו ע"א מסייע ואי דיודע שגם חבירו משקר אף דאינו מודה אם כן למה משלם חלקו לבד כולה בעי לשלם כיון דליכא לאשתלומי מהאי דהוא כופר ואמר שאמת העיד כנ"ל ואי דגם חבירו מודה ששיקר וכל א' יודע שחבירו ג"כ משקר כי היה מתחילה באיסטס אחת להעיד שקר א"כ למה קאמר עד זומם משלם חלקו ופרט בלשון יחיד ולא סתם עד"ז משלמין כדיוק הגמרא הנ"ל ומה זה שאמרו בלשון יחיד הלא הם שנים ועכצ"ל דכוונת המאמר בלשון יחיד כי אחד נפרד מחבירו כי הוא עד זומם לעצמו וא"י שחבירו משקר וכן חבירו בו ולכך פירשו בלשון יחיד כי כל אחד נידון בפ"ע ואין אחד יודע מענין חבירו וכל א' בפ"ע רק עד זומם ומשלם חלקו וע"ז פריך הגמרא האי דינא ליתא דהא יש לכל עד עד המסייע שאומר שלא הזיק לחבירו ואיך נוציא בד"ג ממון בספק במה דלא בריר לן היזקא בודאי כנ"ל ואם דגם השני מודה ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד וכו' והרי עדותו לגבי חבירו אמת ונכון ופטור וכן הראשון לגבי שני כמ"ש כי כל א' לנגד חבירו לעדות אמת יחשב ואין כאן חיוב תשלומין מד"ג וא"ש. ואם כן פסק ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו היינו כוונתו כמבואר בגמרא שיש כאן ע"א המסייעו כי כל א' נאמן לגבי חבירו וכמ"ש ודברי ר"ח הם בנוים על דברי הגמרא משא"כ לקמן בסי' מ"ו דהביא הטור דעת הרא"ש הוא שכל אחד יודע בחבירו שמשקר כמבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו שאמרו שהיה ראובן משקם יין עד שחתמו בשכרות מה שלא ראו וידעו ע"ש. ואם כן כל א' מכיר בשקר חבירו וכן משמע לקמן לשון הטור אמנה היה והיינו ששני עדים האמינו וא"כ ברי היזקו וחייבים לשלם וכן נראה לדינא כי אין להוציא ממון בספק במקום שע"א אומר שלא הזיק ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיטול ויכחיש העד ודוק:
אורים ותומים, אורים
כ״ט
א
אחר שהעיד העד בב"ד כו' בטור וברמב"ם כתוב אחר שנחקרה עדותן בב"ד כי כ"ז שלא נחקר עדותו יכול לחזור רק הואיל וד"מ וכל דכוותי' אין צריך דו"ח שינה המחבר הלשון וכתב אחר שהעיד גרידא סמ"ע ועיין תומים מה שכתבתי בגוף הדין אי מצי לחזור קודם דו"ח:
ב
והוא לאחר כ"ד שיעור כדי דיבור הוא שלשה תיבות שלום עליך רבי ועיין מש"ל בסימן רנ"ה בישוב דברי הרמב"ם ע"ש:
ג
א"י לחזור כו' כתב הסמ"ע דעד הראשון יש לו זמן לחזור עד גמר העדות השני ותוך כ"ד לאחר עדותו ונכון דכן מבואר בגמרא דשבועות דף ל"ב ע"ש ונראה דוקא אם לא שהה העד השני להעיד עדותו כ"ד בגמר עדותו של ראשון רק העיד תיכף אחריו אבל אם שהה כ"ד בגמר עדותו והעיד תו אין זמן לראשון לחזור וכן משמע מגמרא הנ"ל ואפילו לא העידו כלל רק כפרו ואמרו אין אנו יודעים יכול הראשון לחזור בתוך כ"ד של כפירת חבירו לחזור ולומר יודע אני ולהעיד דהיינו כמ"ש שכפר שני בתוך כ"ד של הראשון ע"ש בגמרא וכתב הסמ"ע אם בתוך עדותו היה הבעל דין מפסיקו בדברים עדיין לא נשלם עדותו ויכול להשלים דבריו ובלבד שלא יסתור עדותו עכ"ל מדברי הסמ"ע נראה שהם דברי הר"ן ואינו רק דברי הב"י שכתב כן מדעתו והמעיין יראה דמיירי דכבר העד השלים עדותו והפסיקו הבע"ד ולכך כתב דיכול להוסיף תנאי אבל לא לסתור דבריו לגמרי אבל ודאי אם קודם גמר עדותו הפסיקו פשיטא דאפילו דבר הסותר עדותו יכול לומר דהא לא השלים עדותו והסמ"ע קיצר בדברי הב"י:
ד
א"י להוסיף בעדותו תנאי כו' עיין מש"ל בסי' מ"ו בזה באריכות כי שם מקומו האמיתי:
ה
אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' עיין תומים מ"ש לדינא דלא כריטב"א דמשמע דוקא תוך כ"ד ואף דתוך כ"ד בלא"ה יכולים לחזור היכי די"ל מחמת פחד חזרו א"י אם לא דיש הוכח' ולא נראה לדינא ע"ש:
ו
וכן בכל טעות כו' עיין מש"ל סימן מ"ג ס"ח בהגהת רמ"א:
ז
יש לנו לכוון דבריו ואפילו לפרשו במשמעות רחוק כמ"ש הריב"ש תשובה תע"ו בע"א אומר שהיה תנאי בע"פ מה שלא נכתב בשטר ועדים אחרים מעידים כל התנאי' נכתבו אבל מודים שהיה מדובר דברים הרבה על פה מה שלא נכתב ודעת הריב"ש דאין כאן הכחש' דאולי חשבו שאין זה בגדר התנאי ולכך אמרו שלא נשאר תנאי בע"פ שלא נכתב ע"ש סמ"ע ועיין מש"ל בסי' למ"ד באריכו' מזה אם מכוונים דברי העדים בכל דבר:
ח
דברי שני עדים כו' היינו זה אומר בב' בחודש וזה בג' דאמרי' דטעו בעבורא דירחי:
ט
ולא אמרו אין אנו יודעים כתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש כשאמר העד אין זוכר עתה יכול לחזור ולהעיד אבל באומר סתם אינו חוזר ומגיד עכ"ל ועיין תומים שליתא חילוק זה ואין בו ממש ועיין מה שכתבתי מה שיש לדקדק בדברי הרא"ש וצ"ע לדינא ובפרט שבהגהת הרא"ש בפ"ב דכתובות משמע דאף באיני זוכר א"י לחזור ולהעיד ע"ש:
י
ואפילו אמרו א"י ונתנו אמתל' וכו' עיין מ"ש בתומים דאינו מוסב להך דנתנו חרם שדינו כשבועה ולא העידו כי אמרו לא ידענו שוב א"י להעיד אפילו באמתל' וע"ש כתב בתשובת פני משה סי' ק"ז דגם דיינים אינם חוזרים ומגידים לאחר פס"ד ע"ש שהסכימו עמו בזה חכמי דור ונכון:
יא
נאמנים לגבי עצמן עיין בתומים שהארכתי בישוב דברי הטור שלא יהיו דבריו בסי' ל"ח בשם ר"ח סותרים למ"ש בסי' מ"ו בשם הרא"ש וחלקתי לדעת הרב בעל מ"ב דאם העידו שקר לטובת המלוה פטורים ולטובת הלוה חייבים. ועוד העליתי לדינא עיקר אם אין עד יודע אם חבירו שיקר בעדותו רק הוא לבדו מכיר שהוא על כל פנים שיקר פטור מלשלם דלא ברי הזיקו אבל אם יודע דהכל שקר ובבירור הזיק לחבירו חייב לשלם ע"ש:
יב
ה"ל כאומר לחבירו כו' היינו כשהיו שניהם במעמד אחד אשר לפי דברי העד קרה המעשה ההוא אף שלא אמר לא זו ידי מתוך ידו כ"כ הד"מ ס"ס למ"ד וכ"כ הסמ"ע ועיין א"ע סי' מ"ז דצריך להיות במעמד א' לגמרי אבל אם שניהם דרים בבית אחד מ"מ לא ראינו אין ראי' ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5