מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, בחוקתי

א

אם בחקתי תלכו. איתא במדרש (ילקוט שמעוני משלי פרק כ"ב) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה. הענין בזה כי אף שעל פי דרך הטבע יוכל האדם ג"כ להתבונן שיש בורא ומנהיג עפ"י הסתכלותו בכוונות כל הנבראים, וזהו בהתחלת שאדם מקרב עצמו לד"ת, החכמה הזאת נקראת אצלו יראה. כי מאחר שיודע שיש בורא ומנהיג צריך לשמוע בקולו ולירא מפניו, אך אחר שהגיע האדם למדות ענוה יכיר זאת כהרף עין ולא יצטרך להשכיל ולהחכים על זה כי יהיה דבר פשוט אצלו, וזה אם בחקותי תלכו שיהיה חקותי נחקק בלבותיכם.

ב

אם בחקתי תלכו. היינו כל זמן שלא נחקק ונקבע בלב האדם קדושת הש"י נקרא עומד, כי צריך לצמצם עצמו בכל ענינו ושלא להתפשט רצונו כי שב ואל תעשה עדיף, וכאשר יפנה האדם לד"ת עד שיחקקו בלבו ויקבעו בו, אז יוכל האדם להתפשט ולילך בכל ענינים שירצה כי ה' עמו, וכדאיתא במדרש (דברים רבה פרשה ב',י') וכי יש יהודי אכסנאי, וכדאיתא בשבת [ל"א:] כיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

ג

אם בחקתי תלכו. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ה,א') הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבהמ"ד ולבתי כנסיות. אף כי כוונת דוד המלך ע"ה לא היתה ח"ו לילך לדבר הרשות, ומה גם כי היו רגליו מוליכות אותו לביהמ"ד ואם לא היתה כוונתו לשם שמים היה כלא יגעתי ומצאתי והאדם צריך ליגע את עצמו ויבא לטהר אז מסיעים אותו שימצא כל טוב, ולא בלי יגיעה. אך הענין בזה כי גם בד"ת ימצא ד"ת יקרים מאוד עד שיש ד"ת שיקראו נגדם כדבר קטון, כמו שמצינו בגמ' (שבת י'.) על העוסקים בתפלה ומבטלין תורה יקראו עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכן הוא בכל עניני ד"ת שיש מדרגות זה למעלה מזה, ועל זה נאמר במגלה [ט"ו.] לא כמדות הקב"ה מדות בשר ודם, מדות בשר ודם שופת את הקדירה ואח"כ נותן מים, אבל מדות הקב"ה אינו כן אלא נותן מים ואח"כ שופת את הקדירה כמ"ש (ירמיה י',י"ג) לקול תתו המון מים בשמים. והענין בזה דהנה טבע האדם כשירצה לעשות איזה מעשה, יצייר תחלה במחשבתו ובשכלו לידע מה הנאה יגיע לו מזה המעשה ואח"כ עושה אותה, וזה נקרא שופת את הקדירה היינו שמכין כלים לקבל וחושב איך לקבל ואח"כ מקבל, היינו שיעשה המעשה. ומדות הקב"ה אינו כן אלא נותן מים ואח"כ שופת את הקדירה, והוא כי התורה והמצות אשר צונו לעשות, צונו ללמוד ולעשות בכל לבב בכל נפש לא כפי השערת גבול שכלינו לערוך טובת המעשה, רק לקיים רצונו בלי שום הכנה מצד האדם ולהביט נוכח הש"י ולהמשך אחר רצונו, ואח"כ יראה הקב"ה לאדם את עומק החכמה והטוב הצפון בזה המעשה, וזה נקרא נותן מים, היינו האדם צריך לקיים רצון הש"י בפשיטות ואח"כ שופת הקדירה היינו שהש"י יראה לו אח"כ מה הנאה יגיע לו מזה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי, בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, היינו שחשב פן לא קיים רצון הש"י רק כפי הבנת ותפיסת שכלו ונגד עומק רצון הש"י הדבר הזה הוא כדבר הרשות, כי הש"י רוצה שהאדם יקיים רצונו בלי שום הכנה מצד האדם, וזה שאמר חשבתי דרכי כי דרך הוא טרדה כדאיתא במס' ברכות [י"א.] דרך טריד, ואף כי היה הולך לדבר מצוה יקרא ג"כ דרכו כי כשאדם עושה מעשה אף דבר מצוה רק שעושה אותה לפי תפיסת שכלו יש לו טרדה, משא"כ כשהולך בפשיטות לקיים רצון הש"י אין לו שום טרדה כי הוא בטוח בה' שיעזרו מאחר שהולך בתם, ואשיבה רגלי אל עדותיך היינו שדוד המלך ע"ה אמר, אף כי הייתי חושב פן לא קיימתי רצון הש"י בשלימות, הראה לי הש"י כי לא נטיתי מרצונו אף כחוט השערה, והייתי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות היינו שרצונו לא היה רק במקום שהש"י שוכן. וזה פירש ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי עדות הוא דבר ברור, כי במקום שהאדם עומד נוכח רצון הש"י מבלי שום נטויה מצדו אז דעתו ברור ואין לו שום טרדה ומיחוש ולא יגיע לו שום יראה, וזה שאמר במדרש (דברים רבה פרשה ב',ב') על רצון משה רבינו ע"ה שהיה רוצה לכנוס לא"י ונאמר עליו (תהלים ל"ט,י"ב) ותמס כעש חמודו, אף שאיתא בגמ' (סוטה י"ד.) וכי לאכול מפריה הוא צריך, רק שהיה רוצה לקיים מצות הנוהגת בארץ ואעפ"כ נאמר עליו ותמס וכו', כי נגד רצון הש"י היה זה נקרא כחמדה, כי קיום מצות ורצון הש"י צריך להיות בלי שום גוון כלל. וזה פירש אם בחקותי תלכו, אם הוא לשון ספק, והוא כי אף שהאדם הולך בד"ת צריך ג"כ להיות בספק פן אינו מקיים רצון הש"י בשלימות, כי רצון הש"י עמוק מאוד, וכמו שמצינו שדוד המלך ע"ה היה מתירא פן אינו מקיים רצון ה' בשלימות, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים י"ח,י"ב) ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים. ישת חושך סתרו, היינו על חושך וספקות שיגיע לאדם ממעשיו מיראתו פן לא יעשה כרצון הש"י בשלימות, עי"ז יתגלה לו סתר האמת מד"ת, כי ישת הוא התגלות כמו (שמואל א' ב',ח') וישת עליהם תבל, וע"י החושך יתגלה לו ההסתר כי ע"י שיולדו לאדם ספקות בד"ת עי"ז יבוא לאמיתם, כמ"ש בגמ' (בבא מציעא פ"ד.) ר' יוחנן על ריש לקיש כי הוו מקשי ליה עשרים וארבעה קשיות והוי מפרקא לו עשרים וארבעה פרוקא וממילא רוחא שמעתתא, וכן הוא כשיבא לאדם ספק פן הוא מרוחק מהש"י יראה להתקרב את עצמו סביבותיו סוכתו, היינו שאח"כ מגלה לו הש"י שהוא מקיף ומסוכך עליו אף במקום שאין ידו מגיע, גם אז ישמרהו הש"י שלא יטה מכונתו, חשכת מים, היינו אדם שתאותו וחשקו המה מחשכים ומיראים אותו פן לא יקיים רצון הש"י בשלימות, כי מים הוא חשק, כי החשק היותר גדול המצוי בעולם הוא צמאת המים. עבי שחקים, היינו ע"י שתאוותו הוא בחושך עי"ז יגלה לו הש"י שיוכל לקיים מצות הנראים כסותרים זה את זה, כי עבי הוא מצוות מעשיות כי הוא מלשון עב, ושחקים הוא דברים שסותרים זה את זה כי שני דברים מתנגדים כשיתקרבו ישחקו זה מזה, והש"י יאיר לו גם באלו המצות כגון מחיית עמלק שהוא נראה כאכזריות חמה, ועל מסית נאמר (דברים י"ג,ט') לא תחמול, ומצינו שהקב"ה הזהיר על מדות רחמנות בכל מקום, וכמו שיהיה נוח באדם לקיים מדות רחמנות כן יהיה נוח בידו לקיים ההיפך, כי ימשך אחר רצון הש"י וכפי רצון הש"י יהיה בנקל בידו לעשות, [ובתפיסת אדם לא ימצא שני הפכים בנושא אחד יען שהאדם רוצה להיות במנוחה לכן לא יוכל להלחם ברגע אחד עם שני הפכים, אכן מי שנמשך אחר רצון הש"י ואין בו נטיה לשום צד נגיעה מצדו יאיר לו השי"ת בזה, ולכן נקראו האבות מרכבה לשכינה מפני שנמשכו אחר רצון הש"י. תשלום.] כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאף שהיתה מדתו מדת חסד ועמד בנסיונות על כל הצדדים ורדף אחר מלכי סדום עפ"י רצון הש"י.

ד

ואכלתם ישן נושן. ישן היינו במקום שהאדם יתחיל להתיאש מהמעשה. ונושן הוא מעשה שכבר מיואש אצלו, והבטיח הקב"ה שעוד יגיע לאדם הנאה מאלו המעשים, כי הש"י ירפא ויתן אותם לטובה, והוא ע"י שהאדם מקבל על עצמו שיכלכל כל דבריו במשפט מעתה שלא יעבור רצון הש"י. וישן מפני חדש תוציאו, היינו שמכאן ולהבא יכלכל דבריו במשפט נגד הש"י ולא תבטיח בהקב"ה שיחול לך כמאמר (המדרש) (חגיגה ט"ז.) אל יפתך יצרך הרע, חטא, והש"י ימחול לך רק עשה כל דבריך בחשבון, כמו שנתבאר על פסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו בפ' אמר אל הכהנים.

ה

ואבדתם בגוים. איתא בגמ' (מכות כ"ד.) אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים עד שהשיבו לו דילמא כאבידה המתבקשת. פירוש שרב היה אומר מסתפינא מחטא מקרה לילה הנראה כנאבד מאדם שלא יוכל להתקן, וע"ז השיבו לו דלמא כאבידה המתבקשת, היינו שיש כח ביד הש"י להחזיר הכל לקדושה. ואח"ז איתא בגמ' אלא מהאי קרא מסתפינא ואכלה אתכם ארץ אויביכם היינו חטא הבא על הארמית שנראה יותר שמרוחק מתקון, וע"ז השיבו לו ודילמא כאכילת קשואין ודלועין, היינו כקשואין ודלועין שגוזזין אותם מלמעלה ומיד חוזרין וצומחין כך יוכל הש"י לתקן גם את זה, שיברר כי בשורש לא היה נמצא שום חטא ח"ו.

ו

איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'. היינו אחר פרשות התוכחה נתן הש"י מבטח עוז לישראל ונתן להם פ' ערכין, היינו שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר. ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד' פעמים שבע הנכתב בתוכחה, כי שבע הוא שהש"י מדקדק כחוט השערה ולזה נתן הש"י ד' מיני פדיונות, ולא שיוכל האדם בעצמו לפדות, אלא אף אדם שרואה לחבירו שצריך פדיון יוכל לפדותו, כדאיתא בגמ' (ערכין כ'.) האומר ערך פלוני עלי. ונמצא בפ' ערכין ל"ג פסוקים חוץ פסוק וידבר ופסוק אלה המצות שאינם מענין הערכין כנגד פ' התוכחה שיש בה גם כן ל"ג פסוקים. ונגד פסוק ואבדתם בגוים שהוא גדולה יראה כנזכר, נאמר הפסוק וכל ערכך יהיה בשקל הקודש וכל פסוק שבפרשת ערכין הוא כנגד פסוק שבפרשת התוכחה ליתן פדיון לכל דבר הנאמר שם.