מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, במדבר

א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. שאו הוא לשון התנשאות היינו שע"י המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל, כמ"ש (הושע ב',א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר (יומא כ"ב:) כי בתחילה כתוב והיה מספר, משמע שיוכל להספר ואח"כ כתוב אשר לא ימד וכו'. אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר, ומ"ש והיה מספר נאמר על פרטי נפשות מישראל שיהיה כל אחד מספר, היינו דבר שבמנין ויהיה חשוב בעיני הש"י, וכמ"ש (תהלים פ"ז,ו') ה' יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים היינו כי על האומות ג"כ משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט. וזה פי' והיה מספר שכל אחד יהיה נצרך, כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות הש"י ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אז יחסר המזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה. ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל כי כל ישראל הם חלק הש"י, כמ"ש (דברים ל"ב,ט') כי חלק ה' עמו. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה, ובעת שהיה נמנה אז היה הש"י בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול, ועי"ז יש לכל אחד מישראל התנשאות.

ב

במדבר סיני באהל מועד. איתא בזוה"ק (במדבר קי"ז.) כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמא בעא קוב"ה למפקד חיילו. כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא. הענין בזה עפ"י מה דאיתא תיקונים [ע'.] בראשית ב' ראשית אילין תרין פקודין א' והגית בו יום ולילה ב' מצות המלך וכתב לו את משנה תורה הזאת. והוא כי אף כשיבא לאדם במחשבתו לעשות אף דבר טוב צריך האדם לראות שיהיה לבו מזוכך ומנוקה מכל סיג ופסולת, שאל"כ גם המעשה לא תהיה בשלימות ונמצא בה חסרון. וכמו כן מצינו אף בהאבות שאף שכל מעשיהם היו תמיד לש"ש, אך ממה שלפעמים לא כוונו לעומק רצון הש"י יצא לפועל אחר איזה דורות, ונולדו מזה נפשות לא טובים. כי במחשבה אין צדיק בארץ שיאמר זכיתי לבי וטהרתי מחשבותי כמו שנתבאר על פסוק וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. וזהו שאמר דהע"ה (תהלים צ"ג,ב') נכון כסאך מאז מעולם אתה. ופירש בזוה"ק (שמות נ"ד.) מאז א' רוכב על ז' כי א' מורה על ראשית המחשבה וזיין מורה על המעשה כי ז' הוא נגד ז' ימי בראשית וכאשר נקשר המחשבה והמעשה נקרא אז וזה פירש התרין פקודין, והגית בו יומם ולילה, היא נגד המחשבה והרצון שיהיה שלימים לרצון הש"י, ומצות המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת הוא נגד המעשה, ועי"ז נקרא מצות המלך כי מעשה דהמע"ה היו מבוררים מאד לרצון הש"י. וזה פירש חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, חיילין דאורייתא הוא כוחות המחשבה והרצונות של ישראל לדברי תורה, וחיילין דמשכנא היא שיקבעו ד"ת וישכנו בלב ישראל עד שיצא לפועל שגם מעשיהם יהיו לרצון.

ג

שאו את ראש וכו' תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהיה במקומו מדוגל ומנושא. וע"כ נאמר אתה ואהרן, כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא היינו עבודה, ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. ואתכם יהיו איש איש למטה, לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי אם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות, דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות, וישראל נקראים מטע ה' להתפאר.

ד

ואתכם יהיו איש איש למטה. והיה צריכים להיות בכל שבט שלשה להמנין משה ואהרן ונשיא לשבט. כי היה בזה דין ומשפט כי בכל שבט נמצא חלק מקדושת האבות. וכמו שאלו שלשה ראו שלכמה נפשות יתחלק ויתפשט הקדושה כן היה מנין נפשות. כמו שמצינו בגמ' (ב"ב קכ"א:) זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין והיו נצרכים אלו השלשה משה ואהרן ונשיא לשבט. היא עפ"י דאיתא בזוה"ק (שמות ר'.) תלת נקודין לאורייתא. היינו שכמו שימצא בעוה"ז כשאדם ירצה להנות מדבר מה, יראה שיהיה בדבר הזה שלשה דברים שיהיה מתוק לחיך ושלא יזיק לו לבריאות גופו, וכמו דאיתא בגמ' (פסחים מ"ב:) כל מילי דמעלי להא קשה להאי. ושלא ישתקע בתענוג הזה יותר מדאי שצריך לחשוב שיוטב לו כל ימי חייו, ובאם יטריד א"ע בתענוג יותר מדאי ישכח להכין הצטרכותו של יום מחר. וכן הוא בדברי תורה, אחד, צריך האדם שיסתכל לעוה"ב ולא יטריד עצמו בעסקי עוה"ז. ב', שלא יזיק לשום אחד מישראל שכל ישראל הם צורת אדם ואם יזיק לאחד מהם הוא כמזיק לאחד מאבריו. ג', צריך אדם לראות שגם לו יהיה לטובה. וכן כאן משרע"ה שהוא נקרא (זוהר ויקרא נ"ג:) שושבינא דמלכא, הוא היה מצד הש"י לראות על כלל ישראל אם התפשטותם הוא ברצון הש"י שלא יתפשטו ח"ו נגד רצונו. ואהרן היה שושבינא דמטרונתא, הוא היה רואה שלא יתפשט שבט אחד יותר מדאי במקום שמיצר לשבטים אחרים. וכל נשיא היה עומד מצד שבטו שהיה ממשיך טובה והיה רוצה שיתרבה שבטו. וכמו שדנו אלה השלשה כן היה מנין הנפשות.

ה

נאמר בבני גד משפחות האזני ובפ' פנחס פירש רש"י אזני זה אצבון ואינו יודע למה נשתנה שמו. ובאמת הוא עפ"י מאמר הגמ' (כתובות ה':) למה אצבעותיו של אדם דומין ליתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכניס אצבעו באזנו. לכן כשירדו למצרים שהיה אוירה טמא נקרא אצבון שהיה מסתים אזניו שלא יקבל דבר שלא כרצון ה', וכשנכנסו לארץ ישראל שאוירה מלא קדושה נקרא שמו אזני, שהיו אזניו פתוחות לשמוע לקבל קדושת ה' מטובת הארץ.

ו

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו וכו'. איתא במדרש (תנחומא במדבר י"א) מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, ודרש המדרש כי זה הפסוק קאי על חניות הדגלים, והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והיה מכיר את מקומו, וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד: ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב. נחשון הוא מלשון כעס מלשון נחש, ושבט יהודא היה נראה שמצוי בהם כעס וע"ז מעיד הש"י כי כעסו הוא מלא נדיבות, כי בן היינו הבנה לעומק, ונקרא בן עמי נדב היינו בעומק הוא מלא נדיבות, וכמו שמבואר בזוה"ק (ויקרא מ':) ואיש תרומות יהרסנה דא עשו, והא דוד נמי איש תרומות, שאני דוד דכתב ביה עם יפה עינים, היינו אף שנכתב בו אדמוני שהיה נראה ככעס כמו דאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג,י"א) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא שמא הוא שופך דמים כעשו אמר לו הקב"ה עם יפה עינים זה מדעת עצמו הורג, וזה מדעת עצמו אינו עושה רק מדעת סנהדרין: ליששכר נתנאל בן צוער. נתנאל היינו שהש"י נותן חכמה בלבו, בן צוער, לפי שהוא קטן וצעיר בעיניו ויודע בעצמו שאין לו מצדו שום כח עי"ז הוא כלי מוכן לקבל כל השפעות מהש"י, וגם צוער מורה שהוא מכיר את מקומו ממי שהוא קטן, כי אף שהש"י השפיע לו בינה, כי הוא היה הראשון בעצה להקריב קרבנות בחנוכת המשכן כדאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ב,י"ט), והעצה הזאת היה מהש"י שהשפיע לו ולפיכך נקרא נתנאל שהש"י נתן לו חכמה, ואעפ"כ היה מכיר את מקומו ממי שהוא יודע שהוא קטן וצעיר ממנו, כי יהודא גבר באחיו לפיכך הקריב יהודא תחילה: לזבולון אליאב בן חילן, הוא שבזה השבט נמצא כח גדול וזה מורה אליאב בן חילן כי כל כחם הוא רק מחכמות ה' שמשפיע להם, ואף כשיעסקו בעניני עוה"ז גם אז משפיע להם הקב"ה כח וגבורה להצליח. וזה אליאב בן חילן, כי אב הוא חכמה וחילן הוא כח מלשון חיל: לראובן אליצור בן שדיאור. אליצור הוא לשון כח מלשון צור ושדיאור מורה כי כל כחו הוא מחמת שיונק מאור גדול מהארת אור ה', כי ראובן מורה ע"ש ראיה, והיא שבכל ענינים ודברים רואה תמיד נכחו את ה', ומזה בא לו גודל שמחה כמ"ש (משלי ט"ו,ל') מאור עינים ישמח לב: לשמעון שלומיאל בן צורישדי. שלומיאל היינו שלבו שלם עם הש"י, בן צורי שדי היינו לפי שלבו שלם עם הש"י עי"ז יושיע לו הש"י: לגד אליסף בן דעואל. היינו אף כי הש"י נותן לו כח לאסוף כל הטובות שבעולם, מ"מ יודע שיש בורא ומנהיג ולא יבטל את התורה אף מעושר. ולפעמים נקרא רעואל היינו בעת שהוא במדות אהבה הוא נקרא רעואל מלשון ריע, ובשעה שהוא ביראה נקרא דעואל מלשון דעו אל, ולכן בפ' קרבנות הנשיאים היו מקריבים חטאות, היינו שכל אחד הבין את חסרונו ואז היה עיקר שלימותם, כי עיקר שלימות האדם הוא כשיכיר חסרונו. כמ"ש (קהלת י',א') יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. ועי"ז נקרא בהקרבנות דעואל לפי שבעת שהאדם בא לשלימות צריך ליראה: לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. אלישמע היינו שבמקום שיתגבר חשקו לאיזה טובה, כי אלישמע מלשון (משלי ט"ו,ל') שמועה טובה תדשן עצם והוא במקום שיתגבר עליו חשקו משם יוצא כל מיני טובות, וזה בן עמיהוד, עמו הוד, והוד הוא מקום שהאדם כוסף אז כופף את קומתו נגד הדבר היינו שוכן תחתיו , ובמקום רע צוה הש"י לא תשתחוה היינו שלא יכנע האדם תחתיו וגם יוסף אז, אף כי לא שמע לאדונתו כמ"ש במדרש (תנחומא נשא כ"ח) אלי שמע ולאדונתו לא שמע ואעפ"כ נשא בתה. וזה רומז בן עמיהוד כי עפ"י רצון הש"י יכסף לטובה: למנשה גמליאל בן פדהצור. גמליאל הוא מלשון ג' שיש לו פסיעה לבר כמאמר (הגמ') (זוהר בראשית רמ"ד:) ג' יהיב, בן פדהצור היינו אף במקום שיפסע לבר יפדה אותו הצור: לבנימין אבידן בן גדעוני. לפי שבנימין היה עומד על הספר ומקבץ כל מיני טובות מבין האומות ומכניסן לישראל, ע"ז נאמר עליו בן גדעוני שהיה מכיר איזה טובה אינה ראוי, הוא מגדע אותה ואינו נוטלה: לדן אחיעזר בן עמישדי. אחיעזר הוא שיכול להושיע את עצמו, ובכל מקום שצריך לצמצם עצמו, כי הוא עומד מצד צפון שמורה על צמצום, הוא מצמצם את עצמו, בן עמישדי היינו שגם הש"י יעזרו: לאשר פגעיאל בן עכרן. היינו שמפגל טובה שהיא נעכרה, שבמקום שהוא מסופק פן אין זאת ברצון ה' לא יקבל אותה: לנפתלי אחירע בן עינן. כי מי שהוא משוקע באהבת דבר אחד אין לו ראיה ברורה שידע מה הוא חלקו, ואחירע היינו שהיה מאוחר לקבל הטובה ומיישב עצמו היטב ואינו משוקע בהתאוה, בן עינן מורה כי עי"ז יש לו עינים יפות לראות את חלקו השייך לו, כי לכל שבט ושבט חלק ה' והשפיע להם לכל אחד אור וחיים בפני עצמו, ואין חלק אחד דומה לחבירו.