אהבת דוד ה׳

א

דרוש ה' שבת זכור

ב

פ' ויקרא ט' אדר שני תקו"ן בס"ד:

ג

אדם כי יקריב מכם קרבן לה':

ד

בגמ' פ"ק דמגילה איש יהודי קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני אמר רבא אמרה כ"י ראו מה עשה לי יהודי ומה שלם לי ימיני:

ה

מלך רחמן אשר מדתו להטיב ולכל היושבים תחת ממשלתו איש ואיש יולד בה וגם אל הנכרי עיניו פתוחות למעבד כל טצדקי שיהיו נזונים ולא יחסר להם כל מידי דמיזן וכסו למלבש. ויהי היום ראה המלך אתיא מביניא משפחה אחת דלה ועניה ריקה ומבולקה ואנשים נבוכים הם בארץ מזולזלים ושפלים סורו טמא קראו למו. ועלה ברצינו כי יצא דבר מלכות לכל המשפחה בזויה הלזו יושבת מרו"ת ולכל אנשיה תשיתמו לשרים בכל הארץ. ונתפרסם בכל מלכותו כי המלך מקים מעפר המשפחה ההיא ונתון אותה לעילא מכל ועוד זאת יתירה הגדיל המלך לעשות יקר לכל המשפחה הזו ושלח להם שר וגדול מן הפרתמים ורואי פני המלך לדבר על לבם ולצוותם ולזרזם לשמור מצוותיו. ולמען כל רואיהם יקירו"ם כל איש מהם ישים אות על ראשו או"ת מלכות כי הוא מעבדי המלך החביבים אצלו. ואם יראה החוצה ולא מתחזי כהאי סימנא שאר העם מכין ועונשין וימררוהו ורובו. וכולי עלמא ידעי שהאיש הזה עשה בנפשו שקר לעבור מצות המלך וכ"ש שהיא לטובתו ושמירתו וראוי הוא לעונש מאת המלך מלבד אשר סבל מעם הארץ מכות וחירופין וכדי בזיון וקצף:

ו

וכיוצא בדבר המלך זה ממ"ה רחום וחנון ורחמיו על כל מעשיו זן ומפרנס לכל בריותיו ומשביע לכל חי רצון נותן לחם לכל בשר. ואנחנו זרע ישראל היינו נבזים ושפלים מוכים ומעונים תחת יד פרעה ומצרים. וגברו רחמיו לשום שפלים למרום המעלה אותנו ממצרים בכבוד גדול ובזרוע נטויה באותות ומופתים שמעו עמים ירגזון ובאהבתו ובחמלתו שלח משה עבדו נאמן בכל ביתו ויצונו וקדשנו במצוותיו ועשה עמנו אות לטובה באותות שתים ציצית ותפילין ואות ברית קדש ונתן לנו את השבת לאות בינינו ולבינו. ואם נבטל ח"ו ציצית ותפילין או נפגום ח"ו באות ברית. הנה הסט"א וגונדא דחימה עושים משפטים בשנאי ישראל וכן אם נחלל השבת ויש לרמוז שבת ר"ת שבת ברית תפילין:

ז

והסמ"ג דרש כי ישראל צריכים שני עדים בחול תפילין ואות ברית ובשבת שבת ואות ברית ונשאל הרב תרומת הדשן בכתביו סימן ק"ח דלפי זה מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת כדי שיהיה לו שני עדים. ואשתמיטיתיה להרדב"ז בתשובה כ"י שגם הוא נשאל על זה והשיב ולא זכר דברי הרב תרומת הדשן. ואעיקרא אין כאן שאלה. דזה שמתו אחיו מחמת מילה בחול מניח תפילין ואין לו אלא אות אחד. ומה היה לו דבשבת רוצה להניח תפילין להיות לו שני עדים. והרב תה"ד השיב דאין לחלק כלל בשביל טעם זה דמפרש סמ"ג דרך אגדה בעלמא ולא מחלקינן משום אותו טעם כי הא דאמרינן פרק המפלת מפני מה אמרה תורה מילה בח' שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים ולפ"ז אם ילדה בזוב שצריכה ז' נקיים לאחר ז' ימי לידה וכי ס"ד שיהא הבן נימול לי"ד וכאלה רבות בתלמוד. והרב מנחת יעקב בתורת שלמים כתב דלפי דרשת ר"מ מפני מה אמרה תורה נדה לז' מפני שרגיל בה א"כ בפנויה דלא שייך טעם זה אינה טמאה ז' מן התורה וכו' ע"ש והרב כרתי ופלתי צווח עליה ככרוכיא. ומכלם אשתמיט דברי הרב תה"ד הללו שכתב דאין להשגיח בדרשת מפני מה אמרה תורה מילה בח' וכאלה רבות בתלמוד. והכי אמרינן בירושלמי דפאה אין למדין הלכה מפני מדרש:

ח

באופן דהקב"ה עטרנו באותיות שתים בין בחול בין בשבת. ואות ברית קדש העיקר שלא יפגום בה דחתום הויה מלגיו שדי מלבר ואם פוגם במקום שדי נעשה נחש. ואפשר דאם פוגם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכמ"ש בזהר הקדוש דהוא רוצח ולכן במקום שדי נעשה נחש כי שדי אם תוסיף דם גימט' נחש. וציצית ותפילין לא יבטל כלל. ציצית לזכור המצוות והטיב אשר דיבר הרב מהר"ם אלשיך בענין הציצית שהמנהג הוא דמי שרוצה לזכור דבר עושה לו סימן כדי לזכור. וזהו דוקא כשנותן על דבר א' ורוצה לזוכרו אז הסימן מועיל. אך אם עושה סימן שאם יבא לידו ענין שצריך שיזכור כבר קדם לו סימן אינו עושה כלום. וכן הציצית אם מכוין בשעת לבישתו שהוא לזכור מצוות ה' אז מועיל לו. אך אם בלבישתו אין לו שום כונה אף שיראה הציצית לא יזכור וז"ש והיה לכם לציצית אם יהיה לכם בכונה זו שיהיה להסתכל בו וז"ש לציצית מלשון מציץ מן החרכים. אז וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ובלא זה אינו מועיל ולא אתיא זכירה:

ט

ועל דרך זה פירש הרב מהר"ר יהונתן בספר היקר יערות דבש ח"ב דף ח' ע"ג במשז"ל ע"פ איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וכו' איש ימיני קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי אמר ר"נ מרדכי מוכתר בנימוסו היה ואינו מובן איך תירץ הקושיא ועמ"ש התוס' שם פ"ק דמגילה. אמנם אומרו איש יהודי קשה דרבים יהודים היו שם וכבר פירשו המפרשים אבל רבים מישראל הם יהודים בביתם ואינם מפרסמין יחוד ה' והמצוות ולהזהיר לעם ולתקן הרבים אבל מרדכי היה איש יהודי בשושן הבירה באמצע העיר בפרהסיא והוא היה מוחה בישראל שלא ילכו למשתה אחשורוש ובגזרת המן לבש שק ואפר ברחובות עיר ויזעק זעקה גדולה וז"ש איש יהודי היה בשושן הבירה ברבים בפרסום משא"כ האחרים היו יהודים בביתם. א"נ על דרך זה דאמרו בגיטין המוכר עבדו לנכרי בזמן שעשה לו נימוסו וכו' מאי נימוסו נשקא ופירש"י חותם שקושר האדון בעבדו לאות שהוא שלו. והנה הקב"ה זיכנו לציצית ותפילין שהם סימן לקשר יחוד ואהבה בינינו לה' והתפילין נקראו אות. וזה מעלת מרדכי שהיה בציצית ותפילין שהם אות שאנו עבדים לה' בפרסום ברחוב העיר ובשער המלך תמיד מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין וז"ש איש יהודי שהיה ניכר היהידות כמו יהודה שהיה הולך בציצית ותפילין כמ"ש חותמך ופתילך והיה בשושן הבירה ברחוב העיר וז"ש שמוכתר בנימוסו שהוא אות עבדות לה' בציצית ותפילין כמ"ש גבי עבד בזמן שעשה לו נימוסו והיה מרדכי מחשיב אות העבדות לה' כמו כתר וזהו מוכתר בנימוסו זהת"ד:

י

וכזה ראוי לכל אחד מישראל שאפילו בדרך ועם גוים לא יתבייש מהגוים ויבטל אות ונימוס המלך מ"ה הקב"ה ואדרבא יתפאר אשר הוא יהודי ואם מלכי האומות ילעיגו מה לנו בלעגם להניח אות מלכנו. וכן אות שבת צריך לשומרו כהלכתו הלכתא רבתי לשבת. ואי לאו בר הכי ללמוד דיני שבת כל השומע מחכמים צריך לקיים הן שלא להניח שיבנו ביתו בשבת אפילו בקבולת הן שלא יוציא מחוץ לעיר סודר ומורה שעות ומקל ורצועה וכיוצא ויזהר מאד. ויזכור כי על חילול שבת בא עמלק כמשז"ל:

יא

וכבר אמרנו וענינו כי טעם זכירת עמלק ליזהר בדברים שבעבורם בא עמלק ונצר משרצי"ו קוריו עציו המן הרשע. ובכלל הדבר ליזהר מחילול שבת כי בעון זה בא עמלק ועל כן תקנו שבת זכור כלומר התבוננו בשבת זכור עמלק שבא על חילול שבת ויען נהגו ישראל בשבת זה לדרוש ולתור גם אני בעניי הנה אנכי נצב לדרוש בענינו של יום בקול רנה ר"ת רצון נדיבות הכנעה ובהם נהגה היום כפי קצורנו בס"ד. בע"ט רצון אני אענה כי לא נבראינו כי אם לעשות רצון הבורא יתברך. ותנן עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. ופירשנו בעניותנו כי הן האדם עבד לה'. ויתבונן האדם איך הוא רוצה שמשרתיו יעשו שירותו מהר ומתוקן ובכל לב. ואפילו בלי שאלתו כל שהם יודעים שזה רצונו. ומזה יקח כמה אלפים ק"ו לעשות רצון אדון הכל בשלם שבפנים בזריזות ובכל לב. וז"ש עשה רצונו יתברך כשאתה עובד עבודתו כרצונך שאתה רוצה שמשרתיך יעבדוך כדי שיעשה רצונך כרצונו כמ"ש תאות לבו נתת לו שאפילו מה שאתה מתאוה בלי שאלה משמיא מיהב יהבי. כרצונו שרוצה שיעבדוהו כביכול עבודה שלימה ומתוקנת:

יב

ומצינו אסתר המלכה לעשות רצון הבורא יתברך הבוחר בעמו ישראל מסרה עצמה על ק"ה לבא אל המלך ולעבור על גזרתו וזה סדרן של כתובים ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה ויבא התך ויגד לאסתר את דברי מרדכי ותאמר להתך ותצוהו אל מרדכי כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא אל המך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום וכו' אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות ותאמר אסתר וכו' לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבא אל המלך וכו' וא"צ להאריך בדקדוקים והצעות:

יג

ורז"ל אמרו את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו כד"א אשר קרך בדרך ויש להבין מה כונתו לומר זה לאסתר והלא אסתר יודעת מי בחס"ר והמן ב"א מגזע ושורש נחש עמלק. עוד להבין פירש"י פרשת הכסף פירוש הכסף וצריך פירוש לפירוש. ועוד להבין מאמר רז"ל ברבה ד"א אם על המלך טוב יכתב לאבדם א"ל קולמוס אתה כותב א"ל ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו' ע"ש והדבר צריך ביאור ומה שפירש הרב מהר"ש יפה ושאר מפרשים אינו מתישב כל כך. ועוד להכין ויכוח מרדכי ואסתר במאי קא מפלגי:

יד

ואפשר במ"ש מהריב"ל בח"ב סימן מ' עיין בסוף קונט' טוב עין דף ס"ח. דנשאל על דבר צרה שהיה לכמה יהודים בגזרת המלך ושר בישראל גדול שמו יש לאל ידו להציל איזה יהודי מאותה צרה אבל ירא שאם יציל לשמעון יקחו ללוי תחתיו ומאן לימא דדמא דשמעון סומק טפי דילמא דמא דלוי סומק טפי ועל זה השר שואל אי רשות בידו להציל שמעון. והשיב הרב ז"ל עיקרא דהאי מילתא איתא פרק הערל דף ע"ט אמרינן התם מאי שנא הני א"ר הונא העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים מתיב רב חנא בר בזנא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים וכו' אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו ארון. מהך שמעינן בנ"ד שאם כתבו ליהודי אחד ותפשו אותו והדבר ידוע שאם ימלט זה שיקחו אחר תחתיו אין להשתדל להצילו אבל אם יצאה הגזרה לקחת קצת יהודים הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה והאי דכתבינן דאם כבר נכתב למלכות דאסור להצילו כיון דלוקחין אחר תחתיו היינו היכא דהוי ודאי דליכא ספיקא אבל היכא דאיכא ספיקא דעדנא ישתנה ויעבור זעם ולא יקחו אחר תחתיו אין ספק מוציא מידי ודאי וכו' וכל המציל מצוה רבה קעביד וכו' ואם לחשך אדם לומר וכו' דשב ואל תעשה שאני וה"ט דשופר וה"ט דלולב דמשום גזרה דשמא יעבירום וכו' מבטלים מ"ע וכו' יש לחלק דהתם מבטל מ"ע דשופר שלא יבא לידי חילול שבת החמור אבל בנ"ד דשקולים הם אין ספק מוציא מידי ודאי זהו תורף דבריו:

טו

ויש להעיר בדבריו דאיך כתב דאם יצאה הגזרה לקחת קצת יהודים רשאי להציל למי שירצה והרי בסוגיא הלזו שהביא הוא ז"ל מפורש דברישא אמר שלא העבירו ודמי לנדון דידיה דהגזרה על קצת בני שאול ולא נכתבו וקאמר דלא העבירו והוי כנ"ד שכתב דרשאי להציל מי שירצה. והרי על זה פריך הגמרא וכי משוא פנים יש בדבר ואיך הרב למד מסוגיא זו דאם לא נכתב שמותם רשאי להציל מי שירצה. ונראה לחלק דלא דמי דהתם היה מוטל על דהע"ה להעבירם עפ"י ציוויו ועל פיו היו מעבירים אותם ולהכי אם לא העביר למפיבושת הוי משוא פנים אבל בנ"ד דהמציל מציל אחד שרוצה והגוים הם הלוקחים השאר וזה המציל אין לו עסק כלל במסירת השאר בזה הוא שהתיר הרב להציל אחד כיון שלא נכתב:

טז

אמנם יש לעמוד על דברי מהריב"ל ממ"ש הרב שבלי הלקט כ"י שבלת שס"ט וז"ל מעשה ונקצצה ערבה ע"י גוים בשבת ויום ערבה חל באחד בשבת ושאלו למורי והתיר וכו' ומשום מצוה הבאה בעבירה אומר מורי שאין לימנע ואע"ג דגרסינן בירושלמי פרק האורג מצה שהוציאה ברה"ר בשבת אינו יוצא בה י"ח בפסח מטעם מצוה הבאה בעבירה הני מילי כשהעבירה ע"י ישראל אבל הכא שהעבירה נעשית ע"י גוים לא הויא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל למדנו דלפי הירושלמי מצה שהוציאה בר"ה בשבת אינו יוצא בה י"ח בפסח דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בספר בית מועד וז"ל יש מי שפסק שאם הוציא מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה עכ"ל. והשתא לפ"ז אם הוציא שופר או לולב מרה"י לרשות הרבים בשבת שוב אינו יוצא י"ח. וא"כ אמאי אצטריך מהריב"ל לומר דשאני התם דמבטלין מ"ע דשופר שלא יבא לידי חילול שבת החמור. ת"ל דאף דאין חילול שבת חמור לא דמי לנ"ד דהתם אם מוציא הלולב או שופר לרה"י עבר עבירה וליכא מצוה כלל דשוב אינו יוצא בשופר ולולב ומשו"ה גזרו רבנן משום שמא וביטלו מ"ע דשופר ולולב ודאי כיון דאם מוציאו יש עבירה ואין כאן מצוה. אבל בנ"ד ודאי מצוה איכא להציל אדם זה והיה ודאי הצלה אלא דאח"ך ספק שימשך שיקחו אחר במקומו ולא דמי להתם:

יז

אמנם נראה דאין להקשות על מהריב"ל מהירושלמי דהכי אתמר בירושלמי הקורע בשבת על מתו יצא י"ח קריעה חבריא בעון קומי ר' יוסא לא כן אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בו י"ח בפסח עכ"ל. ונראה דהרב שבולי הלקט וספר בית מועד בשם יש מי שפסק מפרשים הירושלמי דר' יוסא רצה לחלק בין מצה גזולה שהעבירה נעשית בגופה שהיא גזולה אבל בקורע עבד הקורע איסורא ברם הבגד אינו אסור. ועל זה מתיבין ליה חבריא כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בו י"ח בפסח וכך מוסכם אצלנו וא"כ אין החילוק שחלקת כלום דגם הוציא מצה מרה"י לרה"ר לא נעשה עבירה במצה אלא שהאדם הוציאה ואפ"ה אינו יוצא י"ח וא"כ חקירתנו במקומה ומוכרח לחלק בין עבירה דאוריתא לדרבנן דקורע מקלקל ופטור מדאוריתא ורמזו זה במאי דנקטו מרה"י לרה"ר דהוי דאוריתא:

יח

אכן יש לפרש בירושלמי פירוש אחר דמ"ש כך אנו אומרים הם דברי רבי יוסא נמי והוא בתמיה דקאמר לחבריא לדידכו נאמר דהוציא מצה מרה"י לרה"ר בתמיה אינו יוצא בה י"ח בפסח הא ודאי לא ומוכרח לחלק בין מצה גזולה שהיא עבירה בעצמה להיכא שהאדם עשה עבירה בה אבל אין העבירה בגופה. וא"כ הרב מהריב"ל יפרש כך בירושלמי ומשו"ה הוצרך לחלק דהתם מבטל מ"ע שלא יבא לחילול שבת החמור:

יט

ואם נפשך לומר דכפי פירוש זה שכתבנו לדעת מהריב"ל אינו מתישב הלשון כך אנו אומרים. דע דבלשון הירושלמי אינו כל כך דוחק. ותו דלפי פירוש שבלי הלקט וספר בית מועד לדעת יש מי שפסק הוא יותר דוחק שעיקר התירוץ דיש לחלק בין איסור דאוריתא לדרבנן הוא כהררים התלוים בשערה:

כ

ולמען תדע הדין עם מהריב"ל שהרי הטור כתב י"ד סימן ש"ם הקורע בשבת אע"פ שחילל שבת יצא ופריך עלה בירושלמי והרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח ומשני התם העיקר עבירה ברם הכא עבר עבירה כתב הרמב"ן ושמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא עכ"ל. למדנו שהרמב"ן והטור מפרשים הירושלמי בתמיה וחילוק רבי יוסא האמת והצדק וכן מתבאר מדברי מרן בבית יוסף שם. ושפיר הוצרך מהריב"ל לחילוקו ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן מחב"ר סימן תרס"ד:

כא

וראיתי להרב שפתי כהן ח"מ סימן קס"ג ס"ק י"ח שהביא דברי מהריב"ל וכתב שהביא ראיה ברורה ממפיבשת פרק הערל שלא יקלטנו ארון אבל בענין אחר אמרינן דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ודוק כי נכון הוא עכ"ל. ויש להרגיש שהרי ברישא כי קאמר שלא העבירו פריך משוא פנים וא"כ ה"ה כי נכתבו קצת יהודים ולא פירש מי ומי אינו יכול להשתדל להציל אחד כיון דיתפסו אחר שזה דומה למאי שלא העבירו וה"נ זה משער שלא יהיה זה בכלל הגזרה ועל זה פריך משוא פנים יש בדבר וכמו שדקדקנו לעיל. והגם שתרצנו בעניותנו שזה היה מפאת שדהע"ה היה מעבירם וכו' מ"מ יש מקום לדחות דאין חילוק ואינה ראיה כל כך ברורה:

כב

ותו יש לדחות למאי דמסיק שבקש רחמים שלא יקלטנו ארון וכתבו התוס' שבקש רחמים על רבו ולא נענה. וא"כ בכי האי גוונא דתלה בידי שמים שרי דאם ראוי לינצל בזכות דוד הע"ה אעפ"י שהם היו חייבים מיתה כמ"ש הריטב"א בחידושיו. והדבר מסור למקום אי אהני זכות דהע"ה שלא יקלטנו. או כף חובתו תכריע ויקלטנו בכי הא שרי. אבל בלא"ה אין להציל אחד כיון שתופסים אחר בשבילו. ונמצא דאין הראיה ברורה כל כך כמבואר:

כג

והנה אמרו בירושלמי פ"ח דתרומות עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפוןז מדינתא אמרו להן אי לית אתון יהבון ליה אנן מחריבין מדינתא סלק לגביה ריב"ל ופייסיה והוה אליהו זכור לטוב. יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואתגלי עלוי א"ל ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת חסידים:

כד

וזה מסכים הולך למה שפירשנו בעניותנו לעיל עשה רצונו כרצונך שצריך לעשות רצון הבורא אפילו בלי ציווי כגון זו דלפי הדין אם יחדוהו יכולים למוסרו ואפ"ה הקפיד אליהו ז"ל דאינה משנת חסידים. ומסכת אבות היא משנת חסידים ולז"א עשה רצונו מה שאתה יודע שהוא רצונו אעפ"י שלא נצטוית תעשה לפנים משורת הדין. כרצונך שאתה רוצה שיעשו רצונך בלי שאלה כמש"ל:

כה

והנה מהר"ר אליהו בפירושו גריס תבעתיה מלכתא ופירש המלכה תבעה אותו לשכב אצלה עכ"ד ונראה דעיקר הגירסא כמ"ש ברוב ספרים תבעתיה מלכותא שהמלך היה רוצה להורגו והכי מוכח מב"ר פ' צ"ד דשם אמרו דאמר ליה ריב"ל מוטב דלקטל ההוא גברא ופשטו מוכח דהמלך רוצה להורגו ואע"ג דיש לדחות דג"ע יהרג ואל יעבור ונמצא דמסרו להריגה. א"כ דעתה דסירב וברח מהמלכה רוצה להמית אותו דחשיב מורד במלכות. אמנם מ"מ פשט הדברים דתבעתיה מלכותא להורגו:

כו

והרב המאירי הביאו הרב כנה"ג י"ד סימן קנ"ז הגהת ב"י אות מ"ה כתב דמה שהקפיד אליהו ז"ל על ריב"ל היינו שמיהר הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו העיר אם לאו ויש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל עכ"ד. ולשון הירושלמי שהשיבו אליהו ז"ל וזו משנת חסידים אינו מתישב דהול"ל דע"פ הדין נמי לא הי"ל למהר למוסרו. או לא הי"ל למוסרו שאינו חייב מיתה בדיני ישראל. ואמאי תלה לומר שאינה משנת חסידים. ותו קשה דבב"ר פ' צ"ד מבואר דא"ל אליהו ז"ל וכי משנת חסידים היא מיבעי ליה להאי מילתא לאתעבדא ע"י אחריני ולא על ידך וזו מורה כפשטן של דברים שלא כפירושי הרב המאירי. והרב כנה"ג שם כתב על זה דברי הרב ט"ז וכתב דבב"ר מוכח כהט"ז וקיצר שלא כתב דבב"ר מוכח דלא כהרב המאירי ז"ל:

כז

וראיתי בספר טל אורות הנדפס מחדש להרב במהר"י ן' ג'ויא זלה"ה בדרשותיו פ' תשא שהביא משם הרב יפה תואר בב"ר פ' צ"ד שכתב ואע"ג דפייסיה ואיפייס אפ"ה הוה ליה מסירה כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דמדעתו לא היה מתפייס אלא על ידי פתוי ריב"ל וכתב עליו הרב הנז' וז"ל ולע"ד נראה שתירוץ אחרון עיקר שהרי מצינו סוף פ"ב דתעניות בעובדא דלולייאנוס ופפוס אחיו שנהרגו על בתו של מלך שנמצאה הרוגה ואמרו שהיהודים הרגוה וגזרו גזירה על שונאי ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך אלו בלבד ואם איתא דאין אדם שליט בעצמו למחול על דמו וכמ"ש הרב היכי מחלו על דמם אלא ודאי העיקר כתירוץ אחרון עכ"ל. ואני בעניי אומר דלק"מ על תירוץ ראשון דכונת הרב ז"ל דכשהאדם אינו רוצה לימסר להריגה ופייסוהו ומחל מחילה גמורה אינו רשאי למחול. אבל כשמרצון נפשו מוסר עצמו לחצלת ישראל שרי ומצוה רבה הוא עושה וחיינו משום שנדבה רוחו ליהרג להצלת ישראל והיינו ההיא דלולייאנוס ופפוס. והתירוץ השני הוא דלא היתה מחילה גמורה אלא על ידי פתוי וכמעט לא שמה מחילה:

כח

והיה טרם נבא לתכלית מבוקשנו לבאר ויכוח מרדכי ואסתר עפ"י האמור נדעה נרדפה לבאר תחילת הפסוקים ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף וכו' כי הנה כונת מרדכי בדבריו לחזק לבה שודאי הקב"ה יעשה נס על ידה ויפרה ישועת ישראל זה יצא ראשונה דבר גדול דיבר ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו שהוא בן בנו של קרהו נין עמלק ואמרו רז"ל שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל וכן עמלק נפל ביד יהושע וא"כ את מבנימין בנה של רחל ויפול בידך. ואת פרשת הכסף ופירש"י פירוש הכסף. וזו טענה אחרת שינצלו ישראל ולפי פשוטו אפשר לומר במ"ש בלקח טוב הכסף נתון ורוח הקדש אומרת הכסף בגימט' העץ נתון לך וכ"כ התוספות הכסף בגימט' העץ. ויש להבין העץ נתון מה מתנה זו. והנה אמרו רז"ל דעץ אשר הכין היה מבית קדש הקדשים וצריך לדעת מה טעם לזה. ואפשר כי הנה כתוב בשטר מכירת המן לעבד למרדכי והובא בתוספתא הביאה הרב מנות הלוי ושם נאמר שאם לא יעבוד המן למרדכי יתנסח אע מביתיה וזקיף יתמחא עלוי ועתה המן בההוא פחדא הוה יתיב ולא רצה ליקח העץ מביתו ולקחו מבית קדש הקדשים כדי שלא יתקיים תנאו יתנסח אע מביתיה וכו'. כל קבל דנא רוח הקדש אומרת העץ נתון לך והוא במתנה ויתקיים יתנסח אע מביתיה. א"נ במה שתקנו והכינו הוציאו לחולין ונעשה שלו וז"ש אשר הכין לו ותנא לו הכין כלומר דבמה שהכינו ותקנו לתלות עליו יצא לחולין ונעשה שלו ויתקיים יתנסח אע מביתיה וזחו אשר הכין לו פירוש לו הוא במח שהכינו:

כט

ויש לחקור מדוע זרש וחכמיו יעצוהו לתלות את מרדכי על עץ ולא בחרו במיתה אחרת. ואפשר דגם הם ידעו כי הכסף גימט' העץ. ויש סברא רעה כי המלך אשר ה' המליכו נעשה אלוה בארץ וכביכול סלק השגחתו וכל עמו מסורים בידו שהבורא נתן לו הממשלה כמ"ש הרב מהר"י ביערות דבש ח"ב דף נ"ח ע"ג. ובזה הונח קצת משז"ל כי יואש עשה עצמו אלוה בארץ והשתחוו לו והוא פלא. אמנם אפשר דבאו מכח סברא רעועה זו דה' עשאו כאלו הוא אלוה בארץ וז"ש ליואש דהיה בחדר המטות של בית קדש הקדשים וחי וזה מורה דהוא מלך והוא כאלוה בארץ. וזהו תמיהת המן הרשע ואת דתי המלך אינם עושים כלומר עד היכן הגיע חוצפתם שהמלך אלוה בארץ ח"ו ואת דתי המלך אינם עושים מרתח קרתח ולאפושי רתחא של המלך:

ל

איכו השתא גם הם ידעו כי הכסף בגימט' העץ ורמז המלך שאתה שליט לתלות מרדכי וייטב הדבר לפני המן כי ראה פקחות אוהביו ואשתו והמלך אלוה בארץ וכן יהיה. אמנם מחשבת המקום קדמה ורוח הקדש אומרת הכסף נתון לך בגימט' העץ. תהו מה שרמז לה מרדכי לאסתר פרשת פירוש הכסף שרוה"ק אמרה הכסף העץ כי ראה מרדכי ההצלה כמ"ש יערות דבש דף ס' לפי דרכו. רק שהיה קטרוג גדול ובלבול בשמים. אמנם מדת רחמים אומרת העץ נתון להמן. וישראל נושע בה':

לא

ולפי מדרשו אפשר במה שכתבנו בעניותנו בכסא דוד דרוש טו"ב דקדמו שקלי ישראל עשרת אלפים ככר כסף שהיו השקלים ואין סניגור נעשה קטיגור כמ"ש פ"ק דקידושין דה"ט דהאשה אינה יוצאה בכסף דאין סניגור נעשה קטיגור דטבעא מיהא חד הוא. וזה שלח מרדכי לומר לאסתר ואת פרשת הכסף פירוש הכסף דעשרת אלפים ככר כסף הם כנגד שקלי ישראל וזה פירוש הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים ויש יוד יתירה לרמוז דכבר היהודים הקדימו עשרת אלפים ככר כסף בשקליהם ואין סניגור נעשה קטיגור. והרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי בספרו היקר מנות הלוי דף קכ"ז ע"ב כתב כי יש ששה פעמים יהודיים במגילה רמז לששים רבוא אשר נתן הכסף לנגדם ע"ש ולדרכנו רמז כי היהודים קדמו לתת ס' רבוא חצאי שקלים ועולים לעשרה אלפים ככר כסף וזהו היוד יתירה. גם כתיב ששה פעמים רמז לאות ו' כי היא אות אמת ורומזת לחיים כמ"ש בזהר וישראל חיה יחיה:

לב

עוד שלח מרדכי לחזק את לבה במ"ש אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם וכו' והענין במ"ש הרב מהר"י ביערות דבש ה"ב דף נ"ב ע"ב וז"ל מה זה שהתמרמר אחשורוש מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו וכו' וכי שכח אשר ציוה שני ימים קודם והעביר הטבעת ונתנו להמן אבל הוא כך לא עלה על לב אחשורוש ליתן ישראל להריגה רק המן אמר ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים הרצון ע"י דתם אינם יכולים לקיים דת המלך כי מתנגדים זל"ז ולכך אם על המלך טוב יכתב לאבדם דתי ישראל שאמר ודתיהם שונות ולגזור שמד לא ינהגו בדתי ישראל כלל ומצינו בדברי רז"ל פעמים רבות לשון אבידה על שינוי וביטול הדת ונתרצה המלך לזה אבל המן הסב דברי אחשורוש לאבד אומה קדישא ונתן דת להשמיד היהודים ולכך חרה אף המלך כי מעולם לא נתכוון להרוג היהודים והיה הנס כי אח"ך הואיל ודת המלך אין להשיב רק הוא ציוה לכתוב כי המן רימה למלך אבל עכ"פ זה היה להתקיים לאבד הדת ח"ו והוא קיים הךת רק הפוך השמדה על העמלקים זהו הנס הגדול ולכך ליהודים היתה אורה זו תורה שנתן הקב"ה חן לקיים התורה מבלי לבטלו עכ"ל:

לג

ובהכי תנוח דעתנו במה שיש לחקור דאמרינן פ"ק דמגילה בטעמים שזמנח אסתר להמן וחד הוי ר' יהושע בן קרחה אומר כדי שתהרג הוא והיא ופירש"י שיהא המלך חושדה ממנו ויהרוג את שניהם וכי גזרי גזרתא ומית חד מינייהו בטלי לה. א"כ אפוא אחר שנתלה המן ובניו מה זה היה שהוסיפה אסתר להעביר את רעת המן להתחנן ולבכות וכו' והלא כבר נתבטלה הגזרה. ועוד מה אמר אחשורוש הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים ואתם כתבו כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. ולפום ריהטא הני מילי סתרא"י נינהו כי איך יכתבו טובה על היהודים וקדם כתב המלך להשמידם ונ"ט כי כתב אשר נכתב והוא סותר הקודם. ועוד אמאי המתינו עד חדש סיון:

לד

אמנם כאן היו שתי גזרות מה שהבין אחשורוש בדעת המן לבטל דת היהודים וע"ז נתרצה. ועוד אחרת מה שכתב המן להורגם. וכשנתלה המן תכף נתבטלה הגזרה שכתב המן בשם המלך להורגם אבל מה שדיבר אל המלך לאבד תורתם עדיין במקומה. ולכן המתינו עד חדש סיון שבו קבלנו התורה דזכות קבלת התורה שקבלנו אז ואשר מקבלים עתה ברצון להסיר טענת מודעא יגן לבטל הגזרה. ועל זה באת אסתר בבכי ותחנונים להעביר רעת המן להשיב את הספרים מחשבת המן אשר כתב לאבד היהודים. הכונה מחשבת המן לאבד דתם שזהו שהסכמת עליו וגם אשר כתב לאבד את היהודים להורגם. ונ"ט על השתים כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי לבטל דתם ואין רעה גדולה מזו. ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי כמו שכתב המן להשמידם. ושתים זו תרתי לרעותא. והשיב המלך הנה בית המן נתתי לאסתר לפרסם חיבתי לה ולעמה ואותו תלו על העץ וא"כ נתבטלה גזרת המן להשמידם. אך מה שחשבתי לכתוב האמת שהגזרה היתה לבטל דתם והמן שקר וכתב להשמידם ולכך נתלה. אבל עתה שאסתר רוצה לבטל גם זה א"כ צריך חכמה כתבו כטוב בעיניכם אך יהיה באופן שכבוד המלך ישאר כי כתב אשר נכתב וכו' ומשו"ה חשבו לומר שהכתב הראשון היה לחיבת אסתר שיהרגו את כל חיל עם ומדינה הצרים את עמה של אסתר. והמן ברוע לבו ושנאתו למלך ולמלכה הפך הדבר שיהרגו היהודים ולכן חרה אפו ונתלה הוא ובניו ובזה מיושבים כמה חקירות ושוב ראיתי להרב מנות הלוי שכתב בשם הראב"ע שזה טעם שרצו להרוג העמלקים ע"ש ונשלוח הספרים ע"י מרדכי ואסתר ביום כ"ג סיון דיום הששי בסיון קבלנו התורה ועוד טו"ב ימים שעתה קבלנוה בטו"ב ברצון הם כ"ג:

לה

וכאשר נתבטלו השתי גזרות האמורות כתיב והעיר שושן צהלה על הצלת ישראל ממיתה ושמחה על קיום הדת ואשר קבלוה ברצון וז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה לשעבר ושמחה עתה שהיתה גזרה לבטלה וקבלוה ברצון. ובזה אפשר רמז בפ' ואחות לוטן תמנע כי הנה כתבנו בכסא דוד שעמלק בא בציווי תמנע אמו על שלא קבלה יעקב אע"ה ואפשר שהמן סריך וסביך בהא והנה לוטן גימט' המן והרשע גזר להשמיד ח"ו ישראל. ואחות לוטן המקולל המן גזרה אחרת ותתצב אחותו והיא תמנע לבטל התורה אמנם תמנ"ע ר"ת תמימה משיבת נפש עדות כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי אדרבא קבלוה ברצון וזהו תמימה בלי שום טענת מודעא. ועל כן ניצולו ממות לחיים וזהו משיבת נפש. עדות. לכל באי עולם. גדולת ומעלת התורה:

לו

הוא הדבר אשר מראש מקדם רמז לה מרדכי לאסתר אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם והול"ל אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך לאבד היהודים אמנם רצה לרמוז אשר אמר ביהודים לאבדם תורתם ואת פתשגן וכו' להשמידם שהטעה למלך ולא מלבו. וכיוצא בזה יש לפרש במ"ש בעניותנו וגם המפרשים דרכו בזה דאחשורוש הבין לאבדם להכניעם ולהשפילם מרוב זדונם ולא לפגוע בהם אך יכתב סתם לאבדם כדי שיפחדו מאד ויכנעו ויאבדו מדות הרעות זה הביז אחשורוש. אך המן ברשעו כתב להשמידם:

לז

ובזה יתבאר לע"ד מאמר ז"ל יכתב לאבדם א"ל קולמוס אתה כותב א"ל ועשרת אלפים וכו' וצריך ביאור ובספר מדרש אליהו האריך ע"ש ולפי מ"ש אפשר דזה רמז לה אחשורוש דזה שכתוב לאבדם הוא דוקא להפחידם אבל לא לעשות מעשה רק כדי שיכנעו וז"ש קולמוס אתה כותב כלומר דוקא בקולמוס אתה כותב סתם אבל אינו אלא כדי להכניעם. א"ל ועשרת אלפים ככר כסף וכו' כלומר גם אנכי ידעתי שאינם חייבים מיתה רק זהו המצאה להכניעם ולשומם כעפר לדוש וניכר זה ממה שאני נותן עשרת אלפים וכו' שאם היו חייבים מיתה לא הייתי צריך אני לתת כ"כ מעות כי אתה מלך ותמית לחייבי מיתה והטעהו לאחשורוש. ואחשורוש השיב אם כן הדבר שהוא להפחידם ולהכניעם אין צריך שתוציא מעות. והעם לעשות בו כטוב בעיניך המצאות כדי להכניעם:

לח

ולפי מה שכתבנו בסמוך משם הרב מהר"י כי לאבדם היינו דקאי על דתיהם שונות וכו' נבין מאמרם ז"ל בילקוט תהלים מזמור כ"ב בך בטחו אלו מרדכי ואסתר אליך צעקו דברי הצומות וצעקתם רק בטחו ובכן אבא אל המלך ולא בושו ליהודים היתה אורה ושמחה. וחוץ מדרכנו אפשר לומר ולדרד? זה נדקדק דקרא כתיב בך בטחו אבותנו ואיך דריש אלו מרדכי ואסתר ואם הכונה דמרדכי ואסתר אמרו בך בטחו אבותנו אינו מתישב לשון אלו מרדכי ואסתר. ועוד מה הוסיף בך בטחו ובכן אבא אל המלך ועוד ולא בושו ליהודים וכו' היל"ל ולא נהרגו מיבעי ליה מאי ולא בושו. ונקדים משז"ל שיעקב אע"ה התפלל על המן. ובספר שערי בינה לרבינו מהר"א מגרמיזא כי ג' פעמים נרמז המן פ' וישלח וכו' ורבינו בעל הטורים כתב הצילני נא מיד ר"ת המן. ורבינו האר"י ז"ל כתב דמרדכי היה ניצוץ יעקב אע"ה. ואסתר גלגול יעל ובטחה להרוג סיסרא כמ"ש גורי האר"י ז"ל. וז"ש בך בטחו אבותנו רמז על יעקב אבינו ע"ה ויעל ע"ח שבטחו יעקב אע"ה התפלל על המן ויעל על סיסרא שנתאמצה והרגתו ואמר אלו מרדכי ואסתר שניצוציהם במרדכי ואסתר והם אמרו בך בטחו אבותנו על יעקב ויעל אליך זעקו מרדכי ואסתר ונמלטו ע"י דברי הצומות וזעקתם. בך בטחו ובכן אבא אל המלך שנסתכנה לבא בלי קריאה ואחת דתה להמית. ולא בושו ישראל מעונותיהם שעשו תשובה והעונות נהפכו לזכיות וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה שהעונות נהפכו לזכיות וזה שמחה גדולה מאד להיות מלאים זכיות אשר לא עשו:

לט

ולפי דרכנו אפשר דהיו שתי הצלות הצלה מהריגה והצלה מאיבוד הדת וז"ש אליך צעקו דברי הצומות וזעקתם שציותה אסתר וצומו עלי וכו' בך בטחו ובכן אבא אל המלך להנצל מההריגה. ואכתי פש אשר חשב אחשורוש לאבד דתם ועל זה התחננה אסתר בסיון ולא בושו שנתבטל גם אבדן התורה וז"ש ליהודים היתה אורה ושמחה ככל אשר דברנו:

מ

ועפ"ז נבין פ' לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו וכו' הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ. ויש לדקדק כפל לולי ה' ורז"ל דרשו אדם ולא מלך ולדרכנו יתישב היטב. לולי ה' שהיה לנו נסתר על אשר כיוין אחשורוש לאבד דת ישראל ולא נודע לרבים והיה נסתר וניצולנו ועלינו לשבח על פדות נפשנו שנשארנו אדוקים בתורה וחזרנו וקבלנוה ברצון. לולי ה' שהיה לנו על גזרת המן שלא כיוין אחשורוש להריגה וז"ש בקום עלינו אדם ולא מלך שהמלך לא היה לו ידיעה ולא לרצון בזה ולכך נקט אדם ולא מלך כי אדם בליעל כתב להרגם בלי ידיעת המלך אזי חיים וכו' הפח נשבר שנתלה המן ואנחנו נמלטנו דכי מיית חד מינייהו נתבטלה הגזרה ונמלטנו ממילא ואח"ך אסתר נתחננה עזרנו בשם ה' שישראל שם אל עמהם ישר אל עושה שמים וארץ לבטל הגזרה כי ברא העולם בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ולזה עזרנו ה' שהוא עושה שמים וארץ בשביל התורה וישראל ובכן נתבטלו השני גזרות להרוג ישראל ולבטל התורה כי בשביל שניהם נברא העולם וז"ש עושה שמים וארץ:

מא

ומעתה נבא לויכוח מרדכי ואסתר על פי תשובת מהריב"ל הנז' ובספר טל אורות להרב מהר"י ן' ג'ויא ז"ל פ' תשא פירש מקראי קדש הללו עפ"י תשובת מהריב"ל והמעיין יראה כי גבהו דרכינו מדרכיו וכפי הסגנון שלנו יתישב הענין יותר באמיתות בס"ד. והנה הרב מהריב"ל כתב דלא נאמר מאי חזית דדמך סומק טפי אלא בודאי אבל כשניצול ודאי והאחר ספק אין לומר מאי חזית ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין לומר שב ואל תעשה אלא כגון גזרת שופר וכו' שלא יבא לחילול שבת החמור וזו חכמת מרדכי שרמז לה שקרוב לודאי שינצלו היהודים כמו שכתבנו את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו עמלק שנפל ע"י יהושע וכן יפול על ידינו שנית ואת פרשת הכסף שרוח הקדש אומרת הכסף בגימט' העץ. ועוד בה שלישיה שהוא לאבדם לאבד תורתם והוא שלא מדעת המלך כתב להשמידם. ואת רב"ע שקדמו שקלי ישראל וז"ש להראות את אסתר ולהגיד לה אין הגדה אלא חכמה מאשר רוח הקדש אומרת ונין עמלק וקדמו שקלי ישראל מלבד להראות לה הזיוף ולא שייך בזה שב ואל תעשה עדיף אלא לצוות עליה לבא אל המלך בקום עשה כי ארבעה פתחים פתחי תקוה איכא הכא. ותאמר אסתר אל התך ותצוהו אל מרדכי כלומר שהוא אדם גדול וחסיד דאפילו אם יחדוהו אינו משנת חסידים למוסרו אפילו ע"י פיוס כדעבד ריב"ל לעולא בר קושב דהגם דאיפייס ויחדוהו לא היה משנת חסידים למוסרו כמ"ש אליהו זכור לטוב והדברים ק"ו לפייסני שאמסר לסכנה. שאני רואה שכמעט הוא ודאי כי כל עבדי המלך יודעים שההולך בלי קריאה אחת דתו להמית וימיתוה כל הפוגע בה. ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום ואני מתפללת על זה כמ"ש בתרגום ונשמעה תפלתי. ועתה אלך מעצמי מה שלא עשיתי עד השתא שהיה באונס ועתה אלך כהולכת ברצון לעבור עבירה. ובאופן שאינו ספק אלא קרוב לודאי ובזה נאמר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר ולא אמר לשון הגדה כמו שאמר בתחילה וגם אסתר אמרה לשון הגדה. כי הם דברים פשוטים. כי כל זה שאמרו מאי חזית דדמא וכו' היינו כשאחד מת ודאי והאחד ניצול. אבל הכא הרי את ג"כ בסכנה ואני אומר שתנצל את וישראל והד"ם אין כי בין ישראל בין את ניצולים ובפרט שאמרתי ד' פתחי תקוה. ומוכרח שאת סוברת שודאי את תנצלי וישראל קרוב שיאבדו. ומשו"ה אין את רוצה לילך. אעפ"י שלא אמרת זה בפירוש ולכך אני אומר אל תדמי בנפשך בתאותך להמלט וכו' כי הענין הפך ממה שיש בלבך כי ריוח והצלה יעמוד ליהודים כמו שרמזתי שאני רואה ההצלה. ואת ובית אביך תאבדו וכי מיית חד בטלה הגזרה. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות שתבא ישועה על ידך. ומה שרצתה שאפילו יחדוהו אינו משנת חסידים למוסרו אינו ענין כלל כי אני איני מוסרך אלא שתנצל את וישראל והוא פשוט ומבואר:

מב

והנה הרב יפה מראה כתב בעובדא דעולא בר קושב הנז' וז"ל וכי משנת חסידים היא זו מהכא משמע שמי שאינו מחוייב למסור נפשו ורצה להחמיר במדת חסידות להמסר שפיר דמי ודלא כמ"ד דחוי מתחייב בנפשו עכ"ל וכן כתב הרב נמי ביפ"ת ב"ר פ' צ"ד סימן ט'. ומכאן תשובה למה שחשב הרב מהר"י ן' ג'וייא והבאתיו לעיל דכפי דברי הרב שכתב ואע"ג דאיפייס אינו רשאי למחול על דמו מוכח שאינו יכול למסור עצמו להצלת ישראל והקשה עליו מעובדא דפפוס ולולייאנוס דהרי סיים הרב ז"ל לאוכוחי דרשאי להחמיר ולהמסר והוא סותר הקודם לחד שנוייא. אלא מוכרח שכונת הרב כמ"ש אני הדל לעיל דאם מעצמו נפשו אוותה ויעש למסור עצמו שרי וכמו שכתבנו בעניותנו לעיל:

מג

וחזיתיה להרב כנה"ג בי"ד סימן זק"ן הגהת ב"י אות ז' דמייתי הך ראיה של הרב הנזכר שהוכיח מהא דעולא בר קושב דרשאי להחמיר. וכיוצא בזה מייתו התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז ממ"ש בירושלמי רבי אבא בר זמינא הוה חייט אצל גוי וא"ל אכול נבילות ואי לא קטילנא לך א"ל בעית למקטל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצנעא היה בבית הגוי אלא שרצה להחמיר על עצמו וכתב הכנה"ג על זה שאין ראיה לא מהירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ולא מהירושלמי שכתב הרב מהר"ש יפה שכבר כתב הרב הנמקי דאם הוא אדם גדול וראה שהדור פרוץ רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו ומי לנו גדול כריב"ל ורבי אבא ב"ז בחסידות וי"ש. ואפשר שהיה דורם פרוץ ועוד מאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ועוד עובדא דריב"ל שאני וכו' עכ"ל. ומ"ש דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ק"ק דממ"ש ר' אבא בר זמינא הוה מחייט אצל גוי משמע שהיה בצנעא וכמ"ש התוספות והרא"ש ומסתמא היה בצנעא בבית הגוי ושפיר קאמרי דפשטן של דברים הכי משמע. ולומר שהיה בפרהסיא הוא דוחק ואין להקשות על התוס' והרא"ש דאין ראיה דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא. והכין חזינא להרב בית חדש שכתב דלדעת הרמב"ם צ"ל דהיה בפרהסיא ע"ש והטיב אשר דיבר דלדעת הרמב"ם צריך לידחק דפשטו הוא בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש ושפיר מייתו ראיה:

מד

אמנם ק"ק על הרב בית חדש ועל הרב כנה"ג דלא ראו הירושלמי במקומו פ"ד דשביעית דשם נאמר תכף בהך עובדא דרבי אבא בר זמנא א"ר מונא אלו הוה רבי אבא שמע מילהון דרבנן מיכל הוה. ומוכח דאלו רבי אבא בר זמנא ידע מאי דאמור רבנן דחוץ מג' עבירות יעבור ואל יהרג היה אוכל וא"כ מאי ראיה מייתו התוס' והרא"ש מרבי אבא בר זמנא כיון דרבי מונא אמר דלא ידע מילהון דרבנן. ואדרבא יש הוכחה להפך דאינו רשאי להחמיר כמ"ש הרמב"ם דאי אמרת דש"ד להחמיר תקשי לרבי מונא דמאי פסקא דר' אבא בר זמנא לא ידע מאי דאמור רבנן. טפי ניחא לומר דידע אך החמיר על עצמו אלא מוכח דדינא הוא דיעבור ואל יהרג והמחמיר מתחייב בנפשו ומשו"ה קאמר דלא ידע וקשה להתוס' והרא"ש ואמאי הוצרכו הרב בית חדש והרב כנה"ג לומר שהיה בפרהסיא. וכבר כתב הרב התרומות דברוב הירושלמי הלכה כרבי מונא:

מה

ואפשר לישב דברי הרא"ש והתוספות דסברי דכמו זר נחשב דר' אבא בר זמנא לא ידע דדוקא בג' עבירות יהרג ואל יעבור ועל שאר יעבור ואל יהרג. אכן רבי אבא בר זמנא סבר דרשאי להחמיר על עצמו הגם שאינו חייב דאע"ג דבשאר עבירות דינא הוא דיעבור ואל יהרג. מ"מ סבר דרשאי להחמיר ועבד עובדא בנפשיה ואמר ליה אי בעית קטול ורבי מונא דאמר אילו ידע מילהון דרבנן כלומר אלו הבינם וידע לפרשם דקא פסקי ותנו דיעבור ואל יהרג ולא פלוג דאי בעי מחמיר היה אוכל. ונמצא דפליגי רבי אבא בר זמנא ורבי מונא אי רשאי להחמיר ונקטינן כרבי אבא בר זמנא בהא דעבד עובדא ומסר עצמו למיתה ומה גם השתא דהגוי אמר דאי אכיל קטליה כן נראה לישב בדוחק ועיין בברית עולם דף ק' ובהשמטות:

מו

ואפשר דז"ש אסתר לך כנוס וכו' ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי כלומר דאני מוסרת עצמי להצלת ישראל אשר לא כדת דאיני מחוייבת דמאי חזית וכו' אך אני עושה לפנים משורת הדין להצלת ישראל שאם ימיתוני בטלה הגזרה ת"ש וכאשר אבדתי. אבדתי אני אבל ישראל יחיו דבטלה הגזרה.

מז

ואבא היום לחלוקת נדיבות. והנה כתבו בשם מהראנ"ה ז"ל דטעם מתנות לאביונים בפורים הוא להיות שהגזרה אשר נגזרה על היהודים היה מצד המערכה והמן הרשע כיוין להפיל פור הוא הגורל ובזה ידע כי ח"ו מערכת שונאי ישראל בתכלית השפלות ומורה חרב והרג וגם לאבד ממונם וכן בגזרה קפיד המן לכתוב להשמיד להרוג וכו' ושללם לבוז כי כל זה היתה מחייבת המערכה. וכאשר ה' ברחמיו שדד המערכות ונתבטלה הגזרה. נתקיימה להרוג העמלקים. אך מרדכי ציוה ובבזה לא שלחו את ידם וצריך בצד מה לקיים גזרת המערכה ולכן אמר לתת מתנות לאביונים וכל הפושט ידו ליטול יתנו לו ובזה יתקיים קצת ושללם לבוז בזה על דרך שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי הצדקה מועלת במקום ביזת ממון ישראל. וכרבי יוחנן דחזא חלמא על בני אחתיה דבעו למחסר ז' מאה דינרין עשיינהו ושקל מינייהו לצדקה פשו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכפורי שדר קיסר שקלינהו א"ל ריב"ז לא תדחלו שבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו מנא ידעת וכו' כמ"ש פ"ק דבתרא ע"כ דברי הרב מהראנ"ח ז"ל: ובזה נבא להבין מ"ש בגמרא פ"ק דמגילה דף ו' אסתר ברוח הקדש נאמרה ואיכא כמה ילפותות ושמואל אמר דכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה אמר רבא לכלהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא והקשו התוס' דרבא עצמו אמר פרק רבי עקיבא קיימו מה שקבלו כבר והא אצטריך לדרשא אחרת וי"ל תרתי שמע מינה וכו' ע"ש ועדיין אינו מתישב כל כך. ואפשר דרך דרש לומר במ"ש הרב סמיכת חכמים לדרכו וממנו נקח מה שאנו צריכין לדרכנו מקצת מ"ש הרב ז"ל דהוא ז"ל פירש קבלו לשלוח מנות ומתנות דהיינו צדקה וג"ח ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה וכתבו המקובלים על פ' פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך לאביונך דכשהאדם מקבל למטה להשפיע לעניים מיד משפיעין עליו מלמעלה ומסייעין לו להחזיק ברכה במעשה ידיו וזה רמז תיבת ידך פירוש יודיך שהשפע מלמעלה היא היוד כי המשפיע מלמעלה לעולם התחתון היא שכינה והיא שם אדני המנהיג העולם והוא הזן ומכלכל ומשפיע ברכה וזה רמז יוד כי מא' עד ט' עולה מ"ה עם יוד מלא גימט' אדני וז"ש קיימו למעלה שפתחו להם שערי רחמים להשפיע להם גאולה וישועה וברכח מה שקבלו למטה צדקה וג"ח זחו תורף דבריו הנצרכים לדרכנו ולפי מה שהקדמנו לעיל דהיו שתי גזרות אחת מפורסמת להשמיד להרוג והשנית לאבד הדת. וכנגד המפורסמת להשמיד להרוג ושללם לבוז ונהפכה להרוג שנאיהם. ועל מה שהיה מחייבת המערכה ושללם לבוז קבלו מתנות לאביונים כמ"ש מהראנ"ח. וע"י מה שקבלו מתנות לאביונים צדקה וג"ח קיימו למעלה להשפיע ברכה וישועה ותנתק ותמוש גזרת ושללם לבוז. ועל הגזרה האחרת אבדן הדת קיימו מה שקבלו כבר התורה והיה מודעא עתה קבלוה ברצון. ונמצא דהשתי דרשות נצרכות כל קבל השתי גזרות וא"ש דלשמואל לית ליה פרכא דהשתי דרשות מוכרחות ומכוונות שתים כהלכתן:

מח

ועפ"ז אפשר לרמוז פ' פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס תאות רשעים תאבד. וכפי דרכנו אפשר לפרש בעובדא דבני אחתיה דריב"ז הנז'. וז"ש אם נגזר פזר דצריכין לחסר סך. אם זה הסך נתן לאביונים נתבטלה הגזרה ולא עוד אלא דיש לו שכר צדקתו עומדת לעד. ואמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ועי"ז שנתן לאביונים קרנו תרום בכבוד והו"ל מלח ממון חסר. רשע הסט"א שידע שהגזרה היא שיחסר ממון. וצדקה שעשה נתבטלה הגזרה וצדקתו עומדת לעד קרנו תרום והסט"א בראות זה יראה וכעס וכו':

מט

ועוד אפשר לומר דרך דרש דשתי דרשות קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר יש להם יחס ומעורות זו לזו ונקדים מ"ש בשבת דף ק"ד אתו דרדקי האידנא ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו א"ב אלף בינה ג"ד גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה זחטיכ"ל אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעה"ב. והנה כתב רבינו מהר"א מגרמיזא ג' והתגלח אמצע התורה בפסוקים דרש דרש אמצע התורה בתיבות ג"ד גמול דלים לומר גדולה צדקה וגמילות חסדים ככל התורה לפניה ולאחריה ונכתב בפ' נגעים דהצדקה מצלת מנגעים עכ"ד. וכפ"ז צרוף יצרפו בשבת השתי דרשות האמורות דהיינו קימו למעלה להשפיע ברכה וישועה כאשר קבלו מתנות לאביונים כמ"ש הרב מהר"ן בסמיכת חכמים. ויעלה זה ככל התורה שקיימו מה שקבלו התורה כבר כי הצדקה היא ככל התורה כמדובר:

נ

וזה רמז אלף בינה שהיא התורה תורת העולה כאשר גומל דלים דהצדקה שקולה ככל התורה ובזה מיחד קבה"ו וזהו ה"ו שמו של הקב"ה שהוא מיחד הדודים זו"ן ועי"ז מתרבה השפע זן אותך כי מלח ממון חסר א"נ חסד ויתקיים העושר. וחן אותך כמשז"ל דהצדקה מהפכת מדה"ד למדת רחמים. ומטיב לך כמ"ש פתוח תפתח את ידך יודיך שיושפע עליך שפע רב ואוכל מפירותיהם כמ"ש האר"י ז"ל שאוכל מקצת פירות והנשאר לעה"ב וז"ש ונותן לך ירושה כמשז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ועושה פירות ונותן לו ברחמיו כל הפירות מקצת בעה"ז והשאר לעה"ב כאמור ואתו ממילא כמו הירושה וזה מחסדו שאינו חייב לתת הפירות כמ"ש הרב מהר"י דוד בספר יקרא דשכבי ע"פ הדין כמ"ש מור"ם סימן רצ"ב דאם הרויח בפקדון אינו חייב ליתן הריוח לבעל הפקדון. וכאשר כביר מצאה ידו ממעשיו הטובים וקנה כמה מאות סניגורים ומלאכים שלמים וכן רבים אז קושר לו כתר:

נא

גם אפשר לפרש בפ' פזר נתן לאביונים ונקדים משז"ל והבאתיו לעיל מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וצריך לדעת מאי ביניהו. והנה יש עשירים חלבמו סגרו ואינם רוצים לעשות צדקה וחסד כידוע ואלו אינם עשירים רק עניים ודלים כי כל ממונם ישאר פה והם ילכו בלי חמדה עניים נבלים ובעוה"ב יאחזמו רעד כי הם נבזים ושפלים רעבים גם צמאים. ופירש הגאון מהר"ר שלמה אפרים ז"ל בספר עמודי שש פרק י"ב מ"ש בהוריות שאלו תלמידיו את ר"א בר צדוק מפני מה הכל מושלים בעכברים א"ל מפני שסורן רע מאי היא רבא אמר אפילו גלימי גייצי רב פפא אמר אפילו שופינא דמרא גייצי. ופירש דמצינו עכברא דשכיב אדינרי וזהו ששאל מפני מה הכל מושלים בעכברים שהם שנואים לשמים ולבריות. מפני שסורן רע שהיצר המסיתן ומסירן מדרך חיים הוא רע הוא קליפה עבה וקשה. מ"ט דאפילו גלימא אפילו לבוש נשמתן מקרעים ונשארים ערום ועריה. א"נ אפילו שופינא דמרא כלומר מרא לקבורה כי זה כל האדם הם גייצי שסוברים שלא ימותו ולא עלה על לבם כי מר"א תהיה באחרונה כי כבדה חטאתם ויצרם זהו תורף דבריו בתוספת קצת. ואשרי הנותן צדקה. וכתב מז"ה בחס"ל זלה"ה עין הקורא נהר נ"ג כי הצדקה שנותן האדם מדעתו ורצונו בלב שלם מצלת מגהנם. אך צדקה שנותן להתכבד או מחמת בושה מצילתו ממיתה משונה וממיתה בידי שמים אבל אין בה כח להצילו מגהנם זהת"ד. והשתא בהא פליגי הני תרי לישני דחד סבר דלהעמיד הממון תסגי שיחסר ממונו לצדקה אפילו שהוא להתכבד או מפני הבושה מהניא להעמיד הממון וז"ש מלח ממון חסר דהיינו שהוא מחסרו לצדקה הגם שאינה צדקה כהוגן. ואידך סבר דלהעמיד הממון צריך שתהיה צדקה נאה וחסודה ברצונו ולב שלם לעשות חסד וז"ש מלח ממון חסד ואז ממונו ממול"ח טהור קדש:

נב

והשתא למ"ד חסר הגם שאינה צדקה אמיתית אפשר שזהו מ"ש פזר נתן לאביונים שאם בעיניו הצדקה שנותן היא כמו פיזור שעושה להתכבד או מפני הבושה. עכ"ז צדקתו מתיחסת אליו עומדת לעד דמצילתו ממיתה משונה ומיתה בידי שמים. וגם היא מלח ממון חסר. קרנו תרום בכבוד. הסט"א רשע יראה כי צדקתו אינה טובה וכעס איד יתקיים הממון בצדקה כזו שיניו יחרוק ונמס שהיה רוצה שימות מיתה משונה והצדקה מצילתו. ובזה יתישב מאמר שאלו לשלמה עד חיכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר נתן וכו' דהפירוש כמ"ש ומשם נלמד כח הצדקה. אפשר לומר במ"ש רבינו האר"י זלה"ה דסגולת הצדקה הוא לברר רפ"ח ניצוצין וזהו פזר עם הכולל רפ"ח עכ"ד. וכתב בספר ארץ החיים דסוד שמיעה בבריאה ולכן אומר בגמרא תא שמע וסוד הראיה הוא באצילות ולכך אומר בזהר תא חזי עכ"ד במזמור מ"ה. ואפשר שז"ש שלמה הע"ה צאו וראו כלומר אתם השואלים עד היכן כחה של צדקה ודאי כבר ידעתם כלהו קראי דתורה ונביאים ותהלים ובקשה נפשכם למען דעת איזה חידוש נוסף ולכן איני אומר לכם דברים פשוטים שודאי לא נעלמו מכם רק אנא דאמרי צאו מהפשט וראו בסוד מ"ש דוד אבא ברוח הקדש פזר נתן כי ראיה היא בסוד ותדקדקו עפ"י הסוד מ"ש דוד אבא פזר נתן לאביונים דתסגי אומרו נתן לאביונים ותיבת פזר נראית יתירה אמנם רמז סוד גדול שמברר רפ"ח ניצוצין:

נג

ועוד רמז מעין דוגמא להקדמת הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל שהבאתי לעיל בסמוך דכשהאדם מקבל למטה להשפיע לעניים מיד משפיעין מלמעלה ומסייעין לו להחזיק ברכה במעשה ידיו וכו' והוא סוד פותח את ידיך וכו' ואפשר שרמז שמתחיל לברר מרפ"ח בקבלתו לתת צדקה קודם שיתן ולכן הקדים פזר לנתן. וזהו רמז להם המלך החכם באומרו צאו וראו שיסתכלו בסוד של פזר:

נד

וע"פ הקדמת מהר"ן הנז' אפשר שיצטרף לזה משז"ל ע"פ השקיפה ממעון קדשך וברך שגדולה מתנת עניים שמהפכת מדת הדין למדת רחמים והטעם שכאשר מקבל עליו להשפיע לעניים תכף יצא שפע למעלה להחזיק לו ברכה וממילא מתהפך מדת הדין למדת רחמים וז"ש השקיפה ממעון קדשך שבשמים כבר נתרבה השפע להריק ברכה. ומעתה וברך את עמך ישראל. וספר סמיכת חכמים למהר"ן הנז' כעת אינו בידי. ולקמן דף כ"ד ע"ב לפנים רמזתי זה וכאן מבואר יותר ודוק:

נה

והן עתה אדברה נא בחלק הכנעה וכבר נודע מעלות הענוה. ומצינו במרדכי שהיה עניו ורז"ל אמרו שהיה כמשה בדורו וכתב הרב מהר"י שז"ש בש"ס אסתר ברוה"ק נאמרה דכתיב ויודע הדבר למרדכי וכו' מנא ידע אלא ברוה"ק נאמרה. ויש להעיר אטו לא ידעינן דמרדכי נביא. אך החקירה אם אסתר נאמרה ברוה"ק או כמו ספור בעלמא אף דנודע דמרדכי נביא ואסתר נביאה אמנם להיות דמרדכי עניו מאד אם מגילה זו לספירת דברים ולא נאמרה ברוה"ק איד מרדכי כתב ויודע הדבר למרדכי להודיע שהוא ברוה"ק דמנא ידע אלא ברוה"ק ולא הי"ל לכתוב ויודע הדבר. אלא מוכרח שברוה"ק נאמרה ומשום הכי נכתב דרוח הקדש אומרת ואינו רשאי לשנות וא"כ מוכרח דברוח הקדש נאמרה עכ"ד:

נו

וכיוצא בדבר בדרך הרב הגדול מהר"ר ברוך ברזילי ז"ל בפ' אמר אלהי ישראל לי דיבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. שהכונה לי דיבר ה' כי ראיתי בבניו לי מלך והפשט הוא מושל באדם אך הפנימיות לי מלך עלי מלך כביכול דהקב"ה גוזר גזרה וצדיק מבטלה וזהו צדיק מושל יראת אלהים זה תורף דברי הרב בקיצור. ובדרך הרב מהר"ר ברוך ברזילי ז"ל הלזה יובן מ"ש רז"ל במדרש שוחר טוב מזמור ט"ז אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אעפ"י שהייתי מלך המלכתיך עלי עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר. הוספתי אני בעניי כי יען דוד הע"ה היה עניו ולא נכון שהוא עצמו יאמר כן. לזה הקדים רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני כלומר לא מלבי אני אומר רק אמר אלהי ישראל הוא בענותנותו יתברך אומר וח"ו לומר אני דברים אלו. והוא מעין דוגמא לפירוש הרב מהר"י הנזכר:

נז

ובזה נבין מ"ש בחולין סוף פרק כיסוי הדם אמר הקב"ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם הגדולה אתם ממעטים עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש. ובעניותי פירשתי למה נקט הני תלת סמכי קשוט דכתב הרב עיר בנימין במאמרם ז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו בא על כל העריות דהעריות נאסרו משום אין משתמשין בשרביטו של מלך והמתגאה הוא משתמש בשרביטו של מלך דכתיב ה' מלך גאות לבש וכיון שהוא מתגאה ואינו חושש כי משתמש בשרביטו של מלך א"כ הוא כאלו בא על כל העריות דנאסרו שלא להשתמש בשרביטו של מלך והוא משתמש בגאות וא"כ הרי הוא כבא על העריות עכ"ד. ומצינו באברהם אע"ה שהקנה שמים וארץ להקב"ה. ואמרו ז"ל אמר הקב"ה לאברהם בא ולבוש לבושי שנאמר ואברהם זקן וכתיב ולבושיה כתלג חיור. ונמצא דהקב"ה עשה שישתמש בשרביטו יתברך כביכול ולדידיה היה אפשר להתגאות שהותר לו להשתמש. והגם שיש צד שמותר אברהם אבינו להתגאות כתיב ואנכי עפר ואפר והיינו רבותיה. וכיוצא משה רבינו ע"ה נשתמש בשרביטו דכתיב ומטה האלהים בידי. וגבי הקב"ה כתיב כי בענן אראה וכו' ומשה בתוך הענן כמ"ש בזהר ח"ג דף נ"ט ע"א. והוא כביכול בעלה דמטרוניתא וא"כ היה סברא דמותר להתגאות ובכל זאת אמר ונחנו מה. ודוגמא דוד הע"ה דכתיב כי ראיתי בבניו לי מלך עלי מלך כביכול ויש פנים לומר דמותר להתגאות ועכ"ז אמר ואנכי תולעת ולא איש והיינו רבותייהו דהני תלתא:

נח

ומתוך הדברים נבין מ"ש פ"ק דמגילה בויכוח דהע"ה ואביגיל הנביאה ע"ה אמר לה דוד השמעי לי א"ל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול. ויש להעיר בתחילה מאי סבר דהע"ה שא"ל השמעי לי. ומה השיבתו אביגיל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול. ואפשר כי טעם העריות כדי שלא ישתמש בשרביטו של מלך. וגם טעם שצריך להיות עניו שלא להשתמש בשרביטו של מלך. והנה דוד הע"ה היה עניו ולכן זכה כי ה' עמו שהיה מרכבה לשכינה כי כך היא המדה כמ"ש אני את דכא. וא"כ מזה מוכח דדוד הע"ה לא רצה להשתמש בשרביטו של מלך. והכא אמר לאביגיל דנבל מורד במלכות והשיבה עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם כלומר איברא מלכא את כי שמואל הנביא ע"ה משחך ומעת שנמשחת אתה הוא מלכנו. אמנם לענין מורד במלכות לישר"י לן מר דעדיין שאול קיים ולא יצא טבעך. והמורד שוגג הוא כי הוא רואה שאול מחזיק במלכותו ואתה נדחף ובורח ממנו ואינו חייב מיתה. וכשראה דהע"ה שאביגיל מודה במלכותו רק טוענת לפטור לנבל דלא יצא טבעו. א"כ את נביאה וידעת מ"ש ה' כי ראיתי בבניו לי מלך כביכול עלי מלך וא"כ אני יכול להשתמש בשרביטו של מלך ואיסור העריות הותר לי וא"כ השמעי לי ודרך צחות רמז השמעי לי מסיבת לי מלך כי אני יכול להשתמש בשרביטו. ואביגיל הנביאה תשובה נצחת השיבתו. אני רואה שאתה עניו ולכך זכית שהשכינה עמך. ומזה מוכח שאין אתה רוצה להשתמש בשרביטו יתברך דכתיב ה' מלך גאות לבש. וא"כ איך תשתמש להתיר עריות. וז"ש ולא תהיה זאת לך לפוקה. זאת היא שכינה כידוע כלומר השכינה אשר עמך שאתה עניו מזה יצא פוקה ומכשול כי בענותנותך נראה דסבירת וקבילת שלא להשתמש בשרביטו ואם כן איך תתיר עריות:

נט

ועל זה אמר לה דוד הע"ה ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבא בדמים. והושע ידי לי. כי אחר שקבל דבריה כי היו טובים ונכוחים תלה הדבר בה' כי ודאי מאת ה' היתה זאת כי הוא בחסדו שלחך היום הזה לקראתי. וברוך טעמך דאסברת לי דאינו מורד במלכות דעדיין שאול קיים והוא טעם כעיקר. וברוכה את שלא נשמעת. אשר כלתני היום הזה דלא יצא טבעי בעולם מבא בדמים דם נבל ודם נדה. והושע ידי מסיבת לי מלך ואת טענת טענות אמיתיות ושתים זו שמענו:

ס

ואפשר לפרש פסוקי שירת דוד בשמואל א' סי' כ"ב. כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי כי כל משפטיו לנגדי וחוקותיו לא אסור ממנה ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני הכונה דמסיבת ענותנותו יתברך שאמר כי ראיתי בבניו לי מלך עלי מלך כב יכול היה מקום להשתמש בשרביטו ולפרוץ בעריות. אך מאחר שהיה עניו וה' עמו חזר לאחריו כי הנה הענוה היא שלא להשתמש בשרביטו יתברך וא"כ איך יתיר העריות וז"ש כי שמרתי דרכי דרך גבר ולא פגמתי בעריות ולא רשעתי מסיבת אלהי שאמר לי מלך כי כל משפטיו לנגדי וחוקותיו שהם העריות לא אסור ממנה מן השכינה שהיא עמי שאני עניו וז"ש ואהיה תמים ר"ל עניו כמו שפירש"י בע"ז דף ו' תמים דכתיב בנח שהיה עניו והוא אומרו ואהיה תמים לו. ועי"ז ואשתמרה מעוני שלא לפרוץ בעריות שאין משתמשין בשרביטו כשם שאני עניו שלא להשתמש בשרביטו יתברך:

סא

וזה אפשר לרמוז בפ' ה' לי בעוזרי ואני אראה בשנאי. הכונה מסיבת ה' דכתיב וה' עמו שאני עניו אף שיש לי כי ה' אמר כי ראיתי בבניו לי מלך עלי מלך כביכול והייתי יכול להתגאות עכ"ז אני עניו. ובזכות זה ואני אראה בשונאי. והלא מראש פירשתי בעניותי בסגנון אחר עמ"ש רז"ל כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק. והשתא דוד בשתים ועלתה לו האחד הננ"ו דכתיב וה' עמו אפשר שכינה עמו והוא חטא. וזאת שנית דכתיב כי ראיתי בבניו לי מלך וכל מקום שנאמר לי אין לו הפסק וז"ש ה' לי מאי דכתיב ה' כלומר וה' עמו וגם לי כי ראיתי בבניו לי מלך ואין לו הפסק הני בי תרי בעוזרי ולכן ואני אראה בשנאי:

סב

ובזה אפשר דחה דחיתני לנפול וה' עזרני דחה באביגיל דחיתני בבת שבע וה' עזרנ"י שנכשלתי באשתי שהיתה ב"ש וזה חסד ה' שאלמלא היתה אשה אחרת אוי מה היה וז"ש וה' עזרני אפילו כשהיה מדה"ד שרומז וה' עזרני לשון אעשה לו עזר שהיתה אשתי. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה דעסק התורה ושירות ותשבחות וזהו עזי התורה וזמרת יה שירות ותשבחות בחצות לילה בצירוף לי שאין לו הפסק היה לישועה וכמ"ש בזוהר הקדוש חלק שלישי דבזכות שירות ותשבחות נשאר המלכות לדהע"ה לו ולזרעו לדורות עולם:

סג

א"נ אפשר ונקדים מאמרם ז"ל בש"ט זכרני ה' ברצון עמך אמר דוד כשתעשה נס ע"י מרדכי זכרני וא"ל הקב"ה לך אני מדכר קדמאי איש יהודי והדר איש ימיני. וצריך לדעת מה הי"ל לדוד בנס פורים שהתפלל שיזכר בענין וכתבנו בעניותנו בספר הקטן דברים אחדים דרוש י"ג בהקדמה ארוכה מהרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל ובקיצור גדול הענין הוא שהירך נפגם בחטא השבטים שהשתחוו לעשו ושאול דאתי מבנימין דלא השתחוה לעשו היה יכול למחות זכר עמלק ולא עשה ונתחזק פגם הירך ודוד הע"ה תקן הפגם בשירותיו וזמירותיו ותקן הנצח והוא היה סיבה לנס מרדכי דבאמצעות דוד הע"ה היה יכול מרדכי לבנות על יסודו וניצולו ישראל ע"ש באריכות. וכיון דדוד הע"ה היה לעזר ולהועיל לכן שאל שיזכר ונרמז באיש יהודי. ואמר זכרני ה' ברצון עמך רמז כשיקבלו התורה ברצון בימי מרדכי ואסתר וניצולו זכרני שאני הייתי סיבה. ואפשר שזה רמז גזרת המן דחה דחיתני לנפול שהיו ב' גזרות הריגה וביטול הדת וה' עזרני וסיבת ההצלה היה עזי שקבלו התורה ברצון וזמרת יה השירות ותשבחות של דוד ויהי לי לישועה שהצילנו ה' גוף ונפש. קול רנה וישועה באהלי צדיקים שקבלו התורה ועשו תשובה:

סד

ובזה נבא להבין מאמרינו איש יהודי אמרה כנסת ישראל ראו מה שעשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. וצריך להבין תיבת שילם איך תצדק בזה. אמנם דרך דרש אפשר לומר איש יהודי כמ"ש בשוחר טוב להזכיר דוד הע"ה בנס פורים. והוא באופן אחר ממאי דמפרש הש"ס. ראו מה שעשה לי יהודי דהיינו תפלת דוד הע"ה ושירותיו ושבחיו כי בזה תקן הנצח והיה מציאות לינצל ע"י מרדכי ואסתר והיינו מה שהבטיחו הקב"ה לך אני מדכר קדמאי כמאמר ש"ט שכתבנו בסמוך. ולהבין מאמר מה שילם לי ימיני אפשר כי אמרו רז"ל דהמלכות גזר ה' שיהיה מיהודה ולצורך מחיית עמלק ניתן לשאול המלוכה. וכששאול הע"ה נמלך נמצא שחייב לשלם החסד שעשה לו יתברך לתת לו המלוכה מה שאינה שלו אלא ליהודה. ואם היה מוחה זכר עמלק היה עושה מצותו ונחת רוח ליוצרו אך עתה ששאול לא נזהר ולא נמחה זכר עמלק ויצא העגל הזה המן הרע נמצא דחייב שאול מה שמלך וז"ש ומה שילם לי ימיני שהוא נשאר בחיובו. וכלפי לייא דוד הע"ה דלא היה ראוי לזה ששבטו השתחוה לעשו דחק ונכנס בזמירותיו:

סה

ולדעת רז"ל בש"ט אפשר לומר כי הנה יש לדקדק אמאי רצה דוד הע"ה שיזכרוהו בנס זה והלא קמי שמיא גליא יושר מפעליו ושבחי זמירותיו אמנם חש דוד הע"ה שמא יאמרו שהוא גרם לצער זה דלא קטליה לשמעי דאי קטליה לא נפיק מרדכי ולא מקני ביה המן ולא יצטערו ישראל כמ"ש בש"ס. ומשו"ה רצה שיזכר בנס שהוא גרם הנס על ידי שירותיו וא"ל הקב"ה לך אני מדכר קדמאי וא"כ הוא לשבח. שאם ח"ו אינו לשבח היה צריך להזכיר שאול ברישא שהוא הגורם שעבר על מצות ה'. אבל דוד הע"ה נתכוון לטובה דלא קטליה לשמעי ואם נאמר שמ"מ גרם צער הי"ל להזכירו באחרונה דשאול הוא עיקר הצער וממה שהזכירו בתחלה מוכח דהוא לשבח והיינו מאי דאמר ליה לך אנא מדכר קדמאי ורב טוב לבית ישראל כה יעשה אלהים ובא לציון גואל כי"ר:

סו

יבא הכתו"ב ע"ט לעשות שנים שלשה גרגירים. בראש אמי"ר כלם אחוזי בהני מילי דסלקין לעילא דברים אמורים:

סז

א. בהקדמה שכתבתי לעיל דהיו שני גזרות כי אמר למהומ"ן הרשע המן לאחשורוש יכתב לאבדם ואחשורוש הבין על דתיהם שונות דעלייהו קאי ומסכים שלא יבטלו דתי המלך ושחיק ומחיק המן פירש להרוג ולהשמיד וגזרת המן נתבטלה בהריגתו אך ביטול הדת שעליה הסכים המלך אכתי היתה מרחפת ולזה נתחננה בסיון שבו נתנה תורה וגם עתה קבלנוה ברצון ככתוב באורך לעיל. אפשר לומר ולרמוז במסרה נעשה ונשמע ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ונשמע פתגם המלך. והיה טרם תחיל האר"ש ינוב פי הבא"ר על מאמרם ז"ל ונשמע פתגם המלך מלך ממ"ה הקב"ה שאמר בחכמתו ובתבונתו כי מחה אמחה את זכר עמלק והביאו בספר מדרש אליהו דף ס"ד ופירש בו פירושים ע"ש באורך ואפשר לומר כי ידוע דהצלת ישראל ומפלת המן היה על ידי הריגת ושתי ובטרם מכה ה' ברחמיו מסבב סיבות להצמיח ישועה שאחשורוש ישאל דושתי תבא ערומה והיא האשה המוכה מכת זנ"ב שלא יכלה לבא וממוכן לרעתו יעץ עליה להורגה ותמלוך אסתר ועל ידה מפלת המן זרע עמלק וז"ש ונשמע פתגם המלך מלכו של עולם שאמר בחכמתו ובתבונתו כי מחה אמחה ופסוק זה פירשוהו ז"ל על המן וכפל מחה אמחה לרמוז זה מחה לושתי אמחה להמן וז"ש שאמר בחכמתו ובתבונתו כי מחה אמחה בכפל ובחכמתו ותבונתו גלגל כמה דברים וכמה סיבות עד שבא מחיית המן:

סח

אמור מעתה שוב אשיב אליך ברמז המסרה כי הנה נודע מ"ש מכאן מודעא רבה לאוריתא וכתב הרשב"א ז"ל כי בבאם לארץ נתבטלה המודעא דכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו וכשגלו חזרו לטענת מודעא וקבלוה בימי אסתר. וז"ש נעשה ונשמע ואחר זה היה מודעא ונשמע קולו בבואו אל הקדש שבאו לארץ ישראל ובטלה מודעא אך כשגלו חזרו לטעון המודעא. ואח"ך ונשמע פתגם המלך שהסכים לאבדן ויובן כונתו לאבד הדת והדור קבלוה ונתבטלה הגזרה:

סט

א"נ אפשר כמ"ש הרב יערות דבש ח"ב דף ן' ע"ג דקבעו מצוות מגילה ופורים למצוות דברי קבלה כאלו הם מצוות דאוריתא ואיכא בל תוסיף אך היה מודעא על הכל ובכלל בל תוסיף וכשחזרו וקבלו התורה ברצון היה בתנאי שמגילה ופורים יהיו כמצוות דאוריתא ולא עליהם יהיה בל תוסיף וקיימו למעלה מה שקבלו למטה שמגילה ופורים יהיו כמצוות דאוריתא והסיבה לזה להיות כי היה מודעא וקיימו מה שקבלו כבר שעתה קבלו מחדש בתנאי זה וקיימו למעלה זהו תורף דבריו:

ע

ואפשר שזה רמז המסרה ונשמע קולו בבואו אל הקדש כי באו לארץ ישראל בעבור ישמרו חקיו וכשגלו חזרו למודעא ובימי מרדכי ואסתר חזרו לקבל מחדש אך בתנאי נעשה המגילה ופורים כמצוות דאוריתא ולא יהיה בל תוסיף ונשמע שאר המצוות. והסכימו מן השמים ונשמע פתגם המלך קיימו למעלה מה שקבלו למטה ודוק הטב כי קצרתי:

עא

ב. בהקדמה שהבאתי לעיל משם הרב מהר"ר נפתלי ז"ל כשהאדם מקבל לעשות צדקה וגמילות חסדים מיד משפיעין עליו מלמעלה ומסייעין לו להחזיק ברכה במעשה ידיו ומפרש בזה פתוח תפתח את ידך כלומר יודי' ך וכו' כמ"ש לעיל. בזה יש להוסיף פרפרת קטנה בדרך הרב פרשת דרכים ז"ל במאמרם ז"ל ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו דק"ל דאמרו רז"ל בראשית ברא אלהים בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת רחמים וא"כ איך כתיב ישב עולם לפני אלהים מדת הדין והלא אין העולם מתקיים במדה"ד והשיב אימתי בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו דבצדקה מהפך מדת הדין למדת רחמים וא"ש ישב עולם לפני אלהים זהו תורף דברי הרב ז"ל. ולדרכנו אפשר דטעם דע"י הצדקה מהפך מדה"ד למדת רחמים היינו שנודע דכאשר יש שפע רחמים והיו למאורות מתבטלים הדינים וגובר מדת רחמים וע"י הצדקה משפיעים מלמעלה ויתעורר שפע עליון ויתרבה ובזה מדה"ד הולכת ונעשה רחמים. ולמדנו מדברי הרב מהר"ר נפתלי ז"ל שכאשר מקבלים למטה לעשות צדקה וחסד ע"י הקבלה לבד מקיימין למעלה להשפיע שפע ישועה רחמים וז"ש ישב עולם לפני אלהים מדת הדין כאשר חסד ואמת מקבלים לעשות למטה וזהו ינצרוהו לעתיד דבקבלתם לבד אשר ינצרוהו מתרבה השפע ויהפך מדה"ד לרחמים וכדרך הרב פרשת דרכים ומדוקדק לדרכנו ינצרוהו לעתיד ומקבלה ואילך מדת הדין נעשית רחמים ויכול לומר ישב עולם לפני אלהים כמ"ש הרב פ"ד ז"ל:

עב

ואפשר לרמוז בזה פ' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף וידוע מה שאמרו בתנא דבי אליהו אין אמת אלא צדקה וכו' וז"ש אמת שהיא הצדקה מארץ תצמח שקבלו לעשות צדקה וזהו תצמח שהתחילה לצמוח כמו זרעים שמתחילים לצמוח כן בארץ קבלו לעשות צדקה עי"ז צדק שהיא השכינה מקבלת משמים שהוא קב"ה בסוד ואתה תשמע השמים רחמים להשפיע למטה וזהו נשקף לרחם על הארץ ואפשר נשקף ע"י ן' שערי בינה הרמוז באות ן' עי"ז מתבטלת שק"ף גימט' הפלונית שהיא גימט' ת"פ על ידי השפע המתרבה וא"ש ההי"ב:

עג

ויש ליתן טעם שהצדקה נקראת אמת במה שהבאתי לעיל משם רבינו מהר"א מגרמיזא דלכך והתגלח ג' אמצע התורה בפסוקים דרש דרש ד' אמצע התורה בתיבות לומר ג"ד גומל דלים לומר גדולה צדקה וגמילות חסדים ככל התורה לפניה ולאחריה ונכתב בפ' נגעים שהצדקה מצלת מהנגעים כמש"ל ואפשר כי הנגעים הם מדת הדין וע"י הצדקה מתרבה הרחמים ומתבטל הדין לכן רמז והתגלח שמגלח הדין כמ"ש בזהר הקדוש בסוד הגלוח והוא אמצע התורה רמז למ' שהיא באמצע שע"י הצדקה יושפע שפע רב ועי"ז תתחבר עם דודה ויפסקו הגזרות והדינין והוא רמז פסוקים. ודרש דרש בתיבות לרמוז שהמפייס לדל בתיבות הנה שכרו כמ"ש פ"ק דבתרא המפייסו מתברך בי"א ברכות. ולפי האמור א"ש דהצדקה נקראת אמת לומר שהעושה צדקה שקול ככל התורה שנקראת אמת:

עד

ג. וזה יש לרמוז על פי קוטב דרושנו פ' למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. כי הנה כבר נתבאר דמתנות לאביונים כתב מהראנ"ח שיתקיים ושללם לבוז כמש"ל. וזהו סיום ביטול גזרה המפורסמת להשמיד להרוג וכו'. וקבלו התורה ברצון לבטל הגזרה שהסכים עליה אחשורוש לבטל הדת. וז"ש למנצח בניצוח אסתר שבה נדרש המזמור על אילת גימט' אמת שם רמז צדקה שנקראת אמת שקבלו במקום ושללם לבוז. וגם אמת רמז לתורה שקבלו כי בשתים אלה היה הנצוח מהשתי גזרות. והיה זיווג ויחוד לחבר הדודים וזה רמז הכתוב השח"ר גימט' חתן כלה. והיה סיבה מזמור לדוד כי בשירות דוד הע"ה היה יסוד מוסד להצלת ישראל מהמן ואחשורוש כמש"ל הוא ברחמיו יצילנו מיצה"ר ומכל חטא ויזכנו לעבוד עבודתו ולעסוק במצוותיו ותורתו תורת חיים כי"ר: