אהבת דוד ד׳

א

דרוש ד' לשבת תשובה

ב

שנת תקנ"ו בס"ד

ג

שוחר טוב מזמור י"ח לעבד ה' לדוד ללמדך שכל העושה תשובה מעבירה שבידו הקב"ה מוסיף לו כבוד וקורא לו שם חביב:

ד

שליח המלך אשר שולח לעיר רחוקה מאד ומשונה ממטרופולין של מלך בכל עניניה ואנשיה ומנהגיה וכל נתיבותיה. ובחצר המלכות שם נאמר לו אל תירא ואל תחת מסכנת דרכים ולסטים וכיוצא מפגעי ומכשולי התלאות כי אם תיחד לבך למקום אשר ממנו חוצבת וציווי המלך בין עיניך תמיד אז תצליח את דרכיך כי המלך לא יבצר מזימה ממנו להכין לך הדרך בהעלם נמרץ ויהי היום פגע בפרשת דרכים ושתי דרכים לפניו והוא רואה דרך אחד מישור כנטיעים מגודלים מהאי גיסא נהרא יר"ק יר"ק בפניה כגנה זרועיה ומלא עיניו תאוה לעינים ורבים בוקעים בו עתיר משח עתיר כמס. כל קבל דנא הדרך השני בדד תחילתו בפסיע"ה על הקוצים ועל הברקנים והמקום צר ומעט אשר יעברו ברגל בדרך הזה השני. והאיש משתאה מחריש להתבונן בדרכים והנה לפניו זקן אחד נורא מאד חזותו מוכיח יריח אף יזריח ויאמר אל האיש דע כי הדרך אשר למראה עיניך דרך לו טוב וארח נכון מהתענג ומרוך אפס קצהו כלו מר מוכן לפורענות חיות רעות ולסטים פריצים אכזרים והולכי על דרך זה רובם ככלם ספו תמו מבלהות. והדרך השני איברא כי בתחילתו עיניך הרואות מן המצר כי קצר קצר ואנשים בו מעט. האמנם אח"ך תנוח דעתך כי עיניך תחזינה משרים והיתה מסילה מסלול ודרך הקדש יקרא אין שופ"ר ותגיע למחוז חפצך לשלום:

ה

והן האדם אשר חלק לו ה' בבינה ידע דחיובא רמיא על שליח המלך לשמוע בקול הזקן ההוא הן מצד עצמו דמהותו ניכר כי הוא איש שלום ואמת יהגה חיכו והן מצד שיש להבין דדבריו מצד המלך המשלחו כי הוא ציוה ויעמוד להגיד לאדם קשט אמרי אמת. וזו סברא פשוטה ואמיתית ואין בה ספק וכל השומע אחד חכם ואחד תם יבין את זאת. דאם שליח המלך לא יאבה שמוע לדברי הזקן יעשה בנפשו שקר ונוסף עוד ענש יענש מאת המלך:

ו

והנה נשמת שדי יושבת שפי"ר יושבת שאנ"ן בשמי מרום מלחם אביה תאכל ורצה הוא ית' לשלחה לעה"ז שחיברה היוצ"ר מתחילה בגוף ובשר. וטרם בואה הוזהרה הנפש לשמור לעשות את כל דברי התורה וגם בבטן משביעין אותה כמשז"ל ובצאתה לאויר העולם ושלמו ימי היניקה כאפרוח שנתפתחו עיניו הוא רואה שתי דרכים לפניו דרך העה"ז דרך אויל ישר בעיניו להתענג בתענוגי והבלי העה"ז. ודרכה של תורה נראה בעיניו קוצים להניח כל עניני העולם ולהשתעבד שעבודא דאוריתא. ולא ידע איזה הדרך ישכון. והנה הזקן הנורא משה רבינו ע"ה הוא אומר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וכמשז"ל כי משה רבינו המדריך ומזהיר לישראל והוא הזקן העומד על פרשת דרכים להורות אליכם כל עוברי דרך ללכת בדרך הישר כמ"ש בפירוש התוס' פ' ראה. וז"ש ראה אנכי כלומר ראה בעין השכל אנכי שעליתי לשמים ונתגלה לי מה שלא ידע שום אדם אנכי הזקן שאני מזהיר אתכם נותן לפניכם היום ברכה וקללה שהם ב' דרכים ואומר לכם את הברכה אשר תשמעו לשון ודאי צריכין לשמוע מאחר שאנכי היודע שזה דרך הטוב וזחו אשר תשמעו ודאי תשמעו:

ז

וזה על דרך שפירשו הראשונים בתוספת נפך בפ' הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. שאם אדם דעלמא יהביל את עניני תענוגי העה"ז. כל השומע יצחק אם כה יאמר מהיכן ידעת תענוגי העה"ז ומהיכן ראית עד שתהביל מה שלא ידעת ולא טעמת אמנם שלמה המלך ע"ה אשר טעם מכל תענוגי העה"ז יותר מכל אדם הוא לימדנו שהוא הבל ואחריו כל אדם יכול לומר שהוא הבל וז"ש הבל הבלים אמר קהלת שטעם וידע בעצם כל התענוגים. ואחריו כל מוכיח יכול לומר הבל הבלים. ובודאי הכל הבל כי כבר העיד שלמה הע"ה על זה. ולפי שיש לאומר שיאמר דשלמה המלך אחר שהיה שבע מכל התענוגים אמר הבלים כי כבר שבע ודשן בכל מכל לכן נקט הכא שם קהלת שנקרא כן על שם שהקהיל ואסף את כל החכמה לומר ודאי בחכמה יסד אר"ש ולא מטעם שהוא שבע מכל התענוגים:

ח

ואפשר שז"ש משלי סימן כ"ח מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון ותיבת אחרי לפי המפרשים דאחר שהוכיח ופירש מהעבירה חן ימצא המוכיח לא דייקא. וע"פ דרכנו דקודם שלמה הע"ה המוכיח לבזות ולפרוש מתענוגים היה מקום לומר אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו אלו ידעת טעם התענוגים והמעדנים לא אמרת כזה אבל מאחר ששלמה הע"ה ידעם וביזם יכול להוכיח וזהו מוכיח אדם אחרי שידעתי כל התענוגים ובזיתים חן ימצא שיש לו ראה ממחליק לשון שמרבה דברים ואינו מביא ראיה לדבריו או אומר ששלמה כבר שבע כי דבריו לעו:

ט

כיוצא בזה אני אומר דהמתגאה בחכמות חיצוניות וסובר שזה חכמה וחכמת התורה בעיניו אינה כלום אם יבא חכם לחוכיחו אמר נבל בלבו זה קורין לו חכם והוא טפש והוא לא ידע באין מבין חכמות למודיות טבעיות. אמנם אחר ששלמה הע"ה היה חכם בכל והיה מזהיר לעסוק בתורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי עד מתי פתיים וכו' וכאלה רבים א"כ חכם בזמנינו יכול להוכיח ויביא ראיה משלמה הע"ה. וכן מהרמב"ם ז"ל שהיה שלם בחכמות והוא כתב שהי"ל לרקחות ולטבחות ומתאונן שעכ"ז מיעטו בעונת התורה. ואדרבא זה הרחוק מהתורה וכילה ימיו בחכמות טפש כחלב לבו מכמה טעמים ונזכיר שתים הנה א' שלא נברא כי אם לעסוק בתורה ועי"ז שואלים עסקת בתורה פלפלת בחכמה ואינם שואלים אם עסק בלמודיות. ועוד כי אין דבר לנצח היצה"ר אלא בתורה כידוע והוא רחוק מהתורה והיצה"ר יתפלסף כמוהו והוא ירה החצי להעבירו על דת וז"ש משלי כ"ד ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו מחשב להרע לו בעל מזמות יקראו זמת אולת חטאת ותועבת לאדם לץ התרפית ביום צרה צר כחכה ואפשר לפרש דהכי קאמר ראמות לאויל חכמות דהיינו כי נראה בעיניו שהחכמות חיצוניות למודיות טבעיות אלו הן החכמות מרגליות ולא חכמת התורה ונשאר נעור ורק מהתורה ולכן בשער אם ימצא בשער המצויין בתורה והלכה לא יפתח פיהו כי הוא ע"ה שלם. ולהיות כי החכמות הטבעיות הם על ידי מחשבות וחקירות לז"א מחשב בחכמות להרע לו. וסט"א בעל מזימות יקראו לו כלומר זה משלנו אשר לא עלה עליו עול התורה. וזו כסילות והיינו דקאמר אולת לחטאת זו המחשבה לעיין חכמות הוא הגורם לחטוא דרחמנא אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין והיא תועבת לץ דכל שאינו עוסק בתורה נקרא לץ וכי תימא מאי כולי האי לז"א התרפית ביום צרה שריפה עצמו בד"ת צר כחכה ששולט בו היצה"ר וחכמותיו הן הנה חבלים להורידו לבאר שחת:

י

וכבר כתבנו בעניותנו בקונטריסנו כמה טעמים על שהתורה מבטלת יצה"ר. ועתה נראה לי ההדיוט דהתורה עץ חיים היא ויצה"ר מסט"א דרגא דמותא ומי ששולט עליו היצה"ר ממית אותו כי דבק ביצה"ר סט"א דרגא דמותא. וכשעוסק בתורה שהיא חיים מבטל צד המות היצה"ר. וזה טעם משז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים שנמשכו לסט"א הנקראת מות ודבקו בה לכן זכו לשם הסט"א מות:

יא

ומתוך זה נבא להבין מ"ש פ"ק דסנהדרין דף ז' ההוא דהוה קאמר ואזיל היא ניימא ודיקולא שפיל אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב בעצלתים ימך המקרה. ההוא דהוה קאמר ואזיל גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה וקם א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב. ואפשר לומר בהקדים מ"ש שם בסנהדרין דף ע"א כל חישן בבה"מ תורתו נעשית לו קרעים קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה והכונה דהשינה דרגא דמותא ומשום הכי דהע"ה לא היה ישן שיתין נשמי כדי שלא יטעום טעם מיתה ולכן אנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים. והיינו רבותיה דדהע"ה דהוא מבחינת סיהרא דלית לה מגרמא כלום ורגליה יורדות מות. ובכח מעשיו השתדל דלא למטעם טעמא דמותא ולהמשיך החיים לבחינתו ואפשר זה רמז דוד מלך ישראל שהיה ממשיך למלכות מבחינת ישראל שהוא החיים ועי"ז חי וקיים. ואפשר דהיינו דאמרינן בר"ה דף כ"ה א"ל רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים ופירש"י נמשל כלבנה שנאמר בו כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם. ולדרכנו א"ש דסיהרא בחינת דהע"ה לית לה מגרמה כי אם מקבלת מאור השמש ודהע"ה היה מכוין תמיד להמשיך לה מאור השמש ולכן היה ער דהוא מבחינת חיים ולזה אמר כסאו כשמש נגדי והיה שכרו שהשתדל תמיד להשפיע מהשמש כירח יכון עולם דהשמש משפיע בה תמיד ולכן כי קדשיה לירחא להמשיך לה מהשמש סוד החיים שלח ליה דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא כונת דוד המלך ע"ה המדובר. והתורה עץ חיים היא וכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך והשינה דרגא דמותא וזה שהוא בבית המדרש וישן תורתו נעשית קרעים ששוכח דהשכחה מסט"א ומהתורה נעשה מלבוש לרוח והוייתו מהתורה עץ חיים וזה שהוא ישן והגביר דרגא דמותא נעשה המלבוש קרעים קרעים וז"ש וקרעים תלביש נומה רצונו נומה שהיא השינה תלביש לאדם מלבוש קרעים שנותן מקום לבחינת מות להכלל שם וקדמה קריעה ואתיא. וכבר נודע כי בחטאותיך של האדם הסט"א לוקחת מצוותיו ועבירה מכבה מצוה. וגם נקדים אשר הרב מהר"ם אלשיך ז"ל פירש ושמת בטנא ולקח הכהן הטנא דרומז על כלי שבו המצוות כמו סל ועל זה אומר ושמת בטנא וכו' ע"ש ועפ"ז נרמוז במאמר הנזכר ההוא דהוה קאמר ואזיל היא ניימא ודיקולא שפיל מדבר בעדת ישראל כי הן בעון היא ניימא נאחזת בדרגא דמותא ששם רומזת השינה והולכת אחר עניני העה"ז ודבקה בסט"א ח"ו ועי"ז דיקולא שפיל הסל של מצוות שיש לישראל שפיל נאחז בסבך הסט"א כי עבירה מכבה מצוה ואמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב בעצלתים ימך המקרה עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו מך כמו שדרשו על פ' זה פ"ק דמגילה:

יב

ואמרו בזהר הקדוש שההולך אחר הסט"א ומשלים תאוות יצה"ר אל יאמר אדם מאחר שהוא נכנס תחת רשות הסט"א שהיא תשמרנו כמו שהוא מנהג שהחוסה תחת כנפי שר אחד אותו השר הוא מצילו בכל יכלתו. לא כן הדבר שהסט"א מקטרגת עליו ועושה בו משפטים וז"ש גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה וקם שהרשע בוטח בסט"א הוא עצמו כלביא יקום לעשות בו משפט כתוב. והטעם שהוא נאחז בדרגא דמותא וזה דרכו להמית. ואמר שמואל לרב יהודה קרא כתיב גם איש שלומי אשר בטחתי בו שהוא היצה"ר שמשלים עמו ועושה רצונו אוכל לחמי שהוא ניזון מניצוצי הקדושה שלו וזהו חיותו. הגדיל עלי עקב המצוות שדש אדם בעקביו הוא מקטרג להגדיל העונות כמ"ש ואתה תשופנו עקב והוא עצמו עושה הדין כמ"ש ותמוגנו ביד עונינו. איכו השתא עת הזמיר הגיע והימים האלה נזכרים ונעשים קראו בשמותם עשרת ימי תשובה וצריך להתעורר כמש"ה עד מתי עצל תשכב ולדרכנו אפשר עד מתי עצל לעסוק בתורה כמו שדרשו בעצלתים וכו' תשכב שתאחוז השינה דרגא דמותא. מתי תקום משנתך מתוך הסט"א שהיא השינה תקום כגבור וכמש"ה בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ואמרו בקהלת רבתי בכל עת יהיו בגדיך לבנים מן העבירות ושמן על ראשך אל יחסר ממצוות ומ"ט. ויש לדקדק דהול"ל ושמן על ראשך יהיה ומה הלשון אומרת אל יחסר. אמנם אפשר דכבר מודעת זו דהסט"א גוזלת וגונבת ניצוצי הקדושה וכמה מצוות טורפת ועז"א בכל עת יהיו בגדיך לבנים מן העבירות שתעשה תשובה שלימה. ואז שמן על ראשך מצוות ומ"ט אל יחסר כי אין פחד מהסט"א וממחתה כי לא תקרב ומתוקף החיוב להתעורר כהיום הזה בתשובה אמרתי הנה באתי דשנתי בשמן ג' עיקרים גדולים שמירה מדות נדיבות ר"ת שמן ובהם אהגה היום בחסדו יתברך ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף כי"ר:

יג

אימא רישא שמירה בס"ד. הנה נודע כי כל תרי"ג מצוות הם שיעור קומה ויתיצבו כמו לבוש ומזה נעשה בגד לנפש והוא חלוקא דרבנן וראשונים שאלו במה יזכה אדם מישראל לבגד זה הלא כמה מצוות מקריות ועבודת מקדש דאין בידו לקיימן. וניחא להו דכאשר מקבל כל המצוות ומה שבא לידו עושה אין כאן חסרון מצדו כיון דכל הבא מידו עושה והוא ממתין לעשות כל אשר יוכל ולכן ה' ברחמיו מעלה עליו כאלו קיים הכל:

יד

ואפשר זה פשט פ' ואתחנן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר ציונו. כי מ"ש וצדקה תהיה לנו אינו מובן ודאי שהקב"ה משלם שכר ועוד דכבר אמר לטוב לנו כל הימים וכו' אמנם עפ"ד אפשר כי באומר ויצונו ה' לעשות את כל החקים יתחמץ לב ישראל וכליותיו ישתונן כי מי גבר יכול לעשות כל החקים כלן ואין בידו לקיימם. לז"א וצדקה תהיה לנו זה חסדו יתברך שהקב"ה מעלה עלינו כאלו קיימנו הכל וזה כי נשמור לעשות שנמתין לעשות כל המצוה שנגמור בדעתנו כי כשיבואו לידינו נקיים הכל ותהיה הסכמה מוחלטת בדעתנו לפני ה' אלהיך כאשר ציונו כל המצוות והוא בוחן לב חוקר כליות ויודע מחשבות אף כי לבות ובזה צדקה עשה הקב"ה להעלות עלינו כאלו קיימנום בפועל כל המצוות כלן ויהיה שלם בגד הנפש:

טו

ובזה נבא להבין פ' תמים תהיה עם ה' אלהיך. וחוץ מדרכנו אפשר ונקדים מה שפירשתי בעניותי מאמרם ז"ל בשעת העקידה אמר אברהם אבינו ע"ה תן לבני עשרת ימי תשובה והוא תמוה. ועוד נבין מאמרם ז"ל בשביל שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אמר הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה וצריך להבין מה שייכות יש למעשר עם עשרת ימי תשובה. ונקדים אשר חקר הרמ"ק ז"ל דר"ה וכפור היו צריכים להיות באלול כשם שאנשי מעשה מתענים בעש"ק לכפר על השבוע ומתענים משמרת החדש לכפר על החדש. כן היה ראוי להיות ר"ה בשני שלישי אלול ועשרת ימי תשובה ימים שבינתים ויום כפור בסוף אלול והיו מכפרים על השנה שעברה והיו מתכפרים בשנתם לא בשנה אחרת:

טז

ואני הדל תרצתי בהקדים מאמרם ז"ל חטא חטאה ירושלים אלו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר עליכם לא זכיתם קורין חטא חטאה ירושלים ופירש הרב זרע בירך במשז"ל דבכל חדש יש מועד סיון קבלת התורה והיה ראוי ר"ה תמוז כפור אב אלול סוכות ולפי שחטאנו בעגל נדחו המועדים אך לא כלו רחמיו יתברך והחזירם לנו בתשרי ולתשרי עצמו קבע שמיני עצרת וז"ש אלו זכיתם הייתם קורין באב כי ביום הזה שכפור היה בחדש אב. ועתה קורין חטא חטאה ירושלים זהו תורף דבריו. וא"כ נמצא דיען עשו העגל לא אפשר שיהיו ר"ה וכפור באלול לפי שעלה משה למרום להתנפל על ישראל ושוב עלה עד יה"כ שנתרצה הקב"ה לישראל וא"כ היה מוכרח שיהיו ר"ה וכפור בתשרי. אמנם מקשים ממ"ש גורי האר"י ז"ל דלכל שר מהע' שרים יש לו רשות שנה אחת ואין רשות לאחד לעבור בשל חבירו ומשו"ה אין לעשר מן החדש על הישן כי אם לכל אחד בשנתו וצריך לעשות תשובה בשנה ההיא כי אין תשובת שנה זו מועלת לשנה האחרת וז"ס קורעין לו גז"ד של ע' שנים שהוא ברשותם והקב"ה חס עליו וקורעו אבל כשיגיע האדם לפ' שנה אין להם רשות עליו וז"ש ואם בגבורות פ' שנה וכו' שנתגבר עשרה שנים יותר עליונים מהם וכו' עכ"ל. ויש מי שרצה לומר דזה גדולת יה"כ שמכפר על שנה שעברה דבשאר ימים יש רשות לפלוני שהוא מלך על ע' שרים ומקטרג דאין רשות לאחד לבא בתחום חבירו אבל ביה"כ דאין לו רשות להסטין אז מועיל לכפר על שנה שעברה שלא נמסר יום זה ביד של שר אלא בידו יתברך עכ"ד:

יז

ועפ"ז אפשר להביז מש"ה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו דהיינו רבותיה דיה"כ שמכפר על שנה שעברה וז"ש לטהר אתכם מכל חטאתיכם אף שהוא משנה שעברה וה"ט שיום זה בידו יתברך ולא ביד שר והיינו דקאמר לפני ה' תטהרו לפני ה' דייקא:

יח

אמנם קשה לי הדל ע"ז ממ"ש בספר הכונות דהשב בעשרת ימי תשובה כל יום מכפר ע"כ הימים שכמותו כלומר תשובת יום ראשון בשבוע של עשרת ימי תשובה מכפרת על כל יום ראשון שבשבוע של כל ימי חייו וכן עזה"ד ע"ש. הרי דעשרת ימי תשובה מכפרים על כל ימי חייו וזה הפד הסברא האמורה דדוקא יה"כ משום דלית ליה רשות לאסטוני ודברי רבינו האר"י זצ"ל האמורים תבריה לגזיזיה וקרא זה כי כל בי עשרה אלימי לאפקועי מכל ימי חייו כמבואר:

יט

לכן נראה לפק"ד דמ"ש הרב ז"ל דאין תשובת שנה מועלת לשנה אחרת היינו בשב בשאר ימות השנה אז לא מהניא תשובתו אלא לשנה ההיא שעומד בה. אכן בעשרת ימי תשובה יעשה לו סגולה לכפר על כל ימי חייו. והטעם כמ"ש הרמ"ק ז"ל גופיה בפירוש סדר עבודה דעשרת ימי תשובה הם בסוד י"ס דבינה ולכן יש כח לכפר על השנים שעברו. מעין דוגמא למ"ש הרב ז"ל דאם יש לו שמונים שנה אין להם רשות לע' שרים עליו. וגם בעשרת ימי תשובה יען כי גבהו בסוד י"ס דבינה אין רשות לע' שרים עליו ותשובתו מהניא לכל ימי חייו. וההפרש שיש בין יה"כ לעשרת ימי תשובה היינו א' שבימ"ת נתקן כל הימים שהם כמו היום ששב כגון ששב ביום ראשון בשבוע נתקנים כל יום ראשון שבכל ימי חייו דצריך הא מיהא בחינת יום אבל ביה"כ נתקנו כל הימים. ועוד אחרת שהסליחה היא ממקור עליון יותר דאתגלי עתיקא. ורמוז בפ' כי ביום הזה דאתגלי עתיקא יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם מכל דייקא מאיזה יום שיהיה לפני ה' תטהרו:

כ

והנה האבות היו שומרים ר"ה בתמוז כיפור באב וכמ"ש הרב זרע ברך ח"ג פ' וירא ולכך כשעקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק אבינו ע"ה שהיה ביום עשרה בתשרי והיה כפור שלנו התפלל תן לבני עשרת ימי תשובה שיהיו נאחזים בי"ס דבינה ויועילו לכפר על השנים שעברו וזה כונת המאמר האמור בשעת העקידה א"א תן לבני עשרת ימי תשובה כמבואר. וידוע שהמעשר בסוד השכינה ה' תתאה ואפשר דמי שמפריש חומש הוא בסוד ה' עילאה בינה. והמעשר אין מעשרים מן החדש על הישן וכ"כ הרב ז"ל דהתשובה דוגמת המעשר דאין תשובת שנה זו מועלת באחרת כמו שהבאתי לעיל ויעקב אע"ה הפריש חומש והוא בסוד בינה לכן כשאמר עשר אעשרנו דהיינו להפריש חומש כמ"ש בירושלמי אמר לו מדה כנגד מדה דאף דהתשובה צריך בשנתה כמו המעשר אתה שהפרשת חומש שרומז לה' עילאה בינה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה שתתגלה אור אימא ותועיל התשובה לשנים שעברו:

כא

ולפי מ"ש הרב זרע ברך ח"ג כי אבותינו היו עושים ר"ה בתמוז וכפור באב כי כך עושים בשמים ולפי שעשו ישראל העגל בטלו מהם וכשנתרצה להם הקב"ה קבע להם ר"ה וכפור בתשרי. אפשר לרמוז בפ' תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. תקעו בחדש שופר דהיינו בתשרי ליום חגנו שבשבילנו נשתנו ר"ה ויה"כ ונעשו בתשרי וכביכול מענותנותו גם בשמים עשה כישראל וזה בכלל מה ששאלו המלאכים אימתי ר"ה כמ"ש בזרע ברך ח"ג כי פשט הירושלמי הוא על קביעות החדש שקבעו ב"ד וא"ש ליום חגנו ומפרש כי חק לישראל זה היה בשביל ישראל שחטאו בתמוז ואב ונתנו להם בתשרי ואחר שבעבור ישראל נעשו בתשרי אז הוא משפט לאלהי יעקב מענותנותו שעושה ר"ה וכפור כשעושים ישראל:

כב

ובזה נבין סדר התפלה שאנו אומרים במוסף מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ואלה הדברים כפולים. אמנם אפשר דלפי האמור מה עמקו מחשבותיו יתברך דהגם דבשמים ר"ה בתמוז וכפור באב. סוף המעשה במחשבה תחילה ברא אדה"ר בר"ה שאח"ך ישראל יעשו ר"ה בו. וז"ש מראשית כזאת כעין זה הר"ה הודעת לאבות שיעשו בתמוז. א"נ הודעת להם שישתנו ר"ה וכפור בעבור ישראל ומלפנים אותה גלית שר"ה יהיה בתשרי שבראת אדה"ר בר"ה. וז"ש זה היום תחילת מעשיך שבראת האדם זכרון ליום ראשון שיהיה אח"ך כי חק לישראל הוא בסיבתם שחטאו וניתן להם בתשרי כי חק לישראל הוא בעבורם ואח"ך משפט לאלהי יעקב שגם בשמים עושים ר"ה בתשרי וכמו שפירשנו בפסוק:

כג

וזה אפשר לרמוז בראשית ברא וכו' והארץ היתה תהו ובהו וכו' ודרשו רז"ל בב"ר על ד' גליות וזה היה בעון העגל. ולכך בראשית צירוף תשרי אב שמה שהיה יה"כ באב הוא בתשרי והסיבה והארץ היתה תהו וכו' והם ד' גליות שהם מפני העגל ולכן נשתנו המועדים ויאמר אלהים יהי אור דא ראש השנה כמ"ש בזהר הקדוש

כד

אתאן לקראין תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתב רבינו אפרים תמים תהיה בגימטריא תשרי ובזהר הקדוש אמרו תמים תם ים לפי דרכו דרך הקדש. ועפ"ד אפשר לרמוז תמים תהיה בתשרי שיעשה תשובה שלימה. והשתא יקשה איך אמר תמים תהיה והלא אין תשובת שנה זו מכפרת על חטא שנה שעברה. והתירוץ מכיפיה מבריך תם ים כי תם הוא יעקב אע"ה ים הוא רומז לבינה וכן ים גימט' נ' חמשים שערי בינה כלומר דבזכות יעקב שאמר עשר אעשרנו נתן לו ה' עשרת ימי תשובה שיועילו לכפר על כל השנים שעברו והיינו שיאיר אור הבינה י"ס ובכח זה תמים תהיה שמכפר על מה שעבר בשנים שעברו כדאמרן:

כה

ולדרכנו יתפרש כפשוטו דצריך שהאדם יעשה לבוש לנשמתו מתרי"ג מצוות והתקון לקיים כל מצוה שתבא לידו ולהמתין לקיים שאר המצוות כשיבואו. וז"ש תמים תהיה כלומר צריך להשלים כל תרי"ג מצוות וכי תימא איך יתכן לז"א עם ה' אלהיך כיון שאתה לפני ה' מקבלם ועושה הבא לידך וממתין לעשות את השאר בזה תהיה תמים:

כו

אמנם ראיתי להרב החסיד המוכיח מהר"ל ז"ל בספר דעת חכמה שער השבת פ"ז שכתב דצריך לומר בפיו קבלה זו שמקבל כל המצוות והוא ממתין לקיים כל המצוות הבאות לידו ולא סגי המחשבה לבד כי ראינו דהגם דהוא יתברך רואה כליות מ"מ כך רצה דאין ידיעתו מכרחת. אבל כשדיבר הוא יתברך אז מתקיים בהכרח כי המחשבה רוחנית מאד ולא תפעל בגשמי אמנם הדיבור הגם כי הוא רוחני מאד מ"מ רצה הקב"ה שיפעול בגשמי ודיבורו מעשה. ולזה צריך שיאמר בפיו קבלה והמתנה וערבה לה' כמעשה:

כז

וזה אפשר כונת הכתוב פ' נצבים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו וע"פ האמור ה"פ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך שתאמר שמקבל כל המצוות ובלבבד שתסכים לעשותו כשיבא לידך ונמצא בזה תשלים חקך וקרוב הדבר מאד:

כח

א"נ אפשר ונקדים מ"ש הרב ש"ך ח"מ סימן ל"ה ס"ק ז' שהביא תשובת מהר"א ששון סימז צ' דעדות האנוסים אינם נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות מטעם דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכו' ע"ש וכתב עליו הרב ש"ך וז"ל ואין נ"ל דא"כ למה ליה לגמרא בגוי טעמא דלא דייק תיפוק ליה דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אלא ודאי כיון שבידו לגייר דמי לפסול ממון לעיל סימן ל"ג סט"ו וא"כ דוקא בגוי אמרינן בגמרא כיון דגוי הוי לא דייק משא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות כשרים דשפיר הוי מדייק כיון שהיו יהודים בינם לשמים ומה שהביא מהר"א ששון שם מתשובת מהריב"ל ח"א סימן כ"ג אינה ראיה דשם מיירי דמעידין כשהם אנוסים עדיין עכ"ל. עיין בקונט' טוב עין סימן ו'. וראיתי בספר דגול מרבבה על הש"ע להגאון מהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא ז"ל הנדפס חדש ממש שכתב על דברי הש"ך הללו וז"ל עיין בש"ך סימן ל"ד ס"ק ל"ג ונראה לחלק דבפסול עבירה לא בעינן תחילתו בכשרות כיון שבידו לשוב בתשובה ואינו מחוסר מעשה שהרי אם הרהר בתשובה הוא צדיק משא"כ כותי אף שבידו להתגייר מ"מ מחוסר מעשה שצריך טבילה ומילה ואף בגזלן שהיה צריך להוציא הגזלה מידו א"כ מחוסר מעשה והיה מקום לחלק בין רשע לרשע ונימא דאם היה פסולו מחמת ממון שמחוסר מעשה בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל נראה דגם גזלן תכף כשהרהר בלבו לעשות תשובה ולהחזיר תכף הוא צדיק גמור אלא מחמת שהב"ד אינן מאמינים לו עד שיחזיר לכן אין מכשירין אותו עד שיחזיר אבל כיון דמצד הדין כשר הוא לכן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"ל. ומה שרמז בש"ך נראה דהיינו מ"ש סימן ל"ד ס"ק ל"א וכצ"ל בדבריו והיינו מ"ש שם הרב ש"ך נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם אפילו בעדות שראו בשעה שהם פסולים בעבירה ולא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות עכ"ד הרב ש"ך שם. ועל פי סברתו זו דחה כאן סימן ל"ה דברי מהר"א ששון. ועל זה לחלק יצא הרב מהר"ר יחזקאל ז"ל וטעמא טעים דלאו מחוסר מעשה ואיני מבין מ"ש משא"כ כותי אף שבידו להתגייר וכו' והלא הנה זה עומד על דברי הרב ש"ך דמייתי סוגיית סוף פ"ב דכתובות דטעמא דלא דייק ומוכח דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכו' כמ"ש הש"ך ואיך הוא ז"ל יהיב טעמא דכותי דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דמחוסר מעשה. ועוד דלפי דבריו גם האנוסים פסולים דמחוסרי מעשה דהם בסכנה אם רוצים להתגייר ואם יברחו הם מסוכנים מאד ומחוסרי מילה ויפה כתב מהר"א ששון ז"ל דפסולים דבעי תו"ב והוי הפך הרב ש"ך והרי הוא כמבוא"ר:

כט

ותו דדברי הרב ש"ך בסימן ל"ד שכתב דבפסולי עבירה לא בעינן תחילתם וסופן בכשרות קשים לשמוע דהרי מפורש בספר העטור דף ל"ח ע"א על ההיא דבתרא דף מ"ג ולסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו והקשה דכי מסלקי מאי הוי התחלתו בפסלות וסופו בכשרות הוא ופסול ופירש רבינו אבן מיגש הני מילי מחמת קורבא וגזלנותא דהו"ל פסולא דגופא דסהדי אבל היכא דליכא פסולא דגופא אלא משום דמטי ליה הנאה כיון דאסתלק ליה מיניה כשר עכ"ל. הרי שכתב דבגזלנותא בעינן תחילתו וסופו בכשרות הפך הרב ש"ך גם מדברי התוס' שם בבתרא ודברי הרמב"ן בחידושיו ודברי הרב הנמקי ודברי התוס' בנדה דף ן' ע"א שתירצו תירוצים אחרים לקושיא זו יראה הרואה דדעתם מבוארת דבפסולי עבירה בעינן תחילתו וסופו בכשרות ועמ"ש ש"ך סימן ל"ז ס"ק ל"א ובשיטה מקובצת בבתרא שם הביא משם הראב"ד כדברי רבינו מהר"י ן' מיגש שכתב בעטור ע"ש גם מתשובת הרא"ש ריש כלל נ"ד והגהות אשרי פרק שבועת העדות מוכח דבפסולי עבירה בעינן תחילתו וסופו בכשרות ומשם הוכיח כן מהריב"ל בח"ב סימן מ"ה וח"ג סימן כ"ה וסימן ע"ה וכבר אני בעניותי עמדתי על דברי הרב ש"ך בספרי הקטן ברכי יוסף סימן ל"ד אות מ' ובספרי הקטן חיים שאל ח"ב ריש סימן ל"ח ושם הבאתי דברי הרמב"ן והריטב"א ויתר ראשונים ואחרונים שסוברים כן דבפסולי עבירה ג"כ בעינן תחילתו וסופו בכשרות:

ל

וראיתי בספר חשק שלמה על חה"מ שבא לידי מקרוב שכתב בסימן ל"ה הגה"ט וז"ל הרב משנה למלך פי"ד דעדות דין ד' הביא שנסתפק מהרימ"ט רשע ועשה תשובה לקטן מדמינן ליה או לגוי ולא הכריע ואשתמיט מיניהו דברי הרא"ש וכו' ותשובות מהריב"ל וכו' דבעינן תחילתו וסופו בכשרות גם בפסלות עבירה הרי דרשע ושב לגוי מדמינן. ויש לישב דמה שנסתפק הוא בהני מילי דמעיד הגדול במה שידע כשהיה קטן עכ"ל. ואנכי איש צעיר אעיקרא דדינא פירכא ודקארי לה מאי קארי לה דודאי כונת הרב מהרימ"ט אשר עלה ונסתפק היינו דוקא בהני מילי דרבנן דמעידין בגודלן מה שראו בקטנן ועל דין זה הביאו הרב מש"ל ולהכי נסתפק אי רשע ועשה תשובה לקטן דמי או לגוי דאי לא הי"ל להסתפק אי בפסולי דעבירה בעינן תחילתו וסופו בכשרות כפסול קורבא. ובודאי דהרב מהרימ"ט והרב מש"ל כל רז לא אנס להו. ולא כאשר חשב דנעלם מהם תשובות הרא"ש ומהריב"ל דאי ספקו של מהרימ"ט כאשר דימה לא לבד אשתמיט מיניה ומהרב מש"ל דמייתי ליה תשובות הרא"ש ומהריב"ל אלא גם דברי התוס' ומהר"י ן' מיגש והעיטור והרמב"ן ושאר גדולים אך הדבר פשוט דספיקו בהנהו מילי דרבנן ועלה קאי:

לא

הן אמת דגם בהנהו מילי לפום ריהטא נראה דליכא ספיקא דהרי בגוי עצמו הוי פלוגתא דרבי יוחנן בן ברוקא ורבנן דלריב"ב מהימן אלא דלרבנן סברי כיון דנכרי הוא לא הוה דייק כמ"ש סוף פ"ב דכתובות ומוכח דבהני דרבנן לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אלא משום דגוי לא דייק וא"כ רשע זה שהוא נוהג כישראל אלא שעבר עבירה והוא רשע ודאי כשר להעיד כששב מאי דחזי בעודנו רשע דודאי הוה דייק דהוא נוהג כישראל. ואפשר דספק מהרימ"ט ברשע שהכריזו עליו דכיון דידע דנפסל לעדות לא דייק בעדותו ובהא נסתפק אי דמי לגוי. ומ"מ גם בזה הדעת נותנת דלקטן מדמינן ליה כי הוא נוהג ככל מעשה ישראל וכל יום מהרהר לחזור לכשרותו:

לב

ומן האמור הראת לדעת דמ"ש הר"ב ש"ך בסימן ל"ד דבפסולי עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות הוא הפך ראשונים והאחרונים כמ"ש בסמוך ובבר"י שם וכל מן דין הא גופא קשיא על הגאון מהר"ר יחזקאל ז"ל דסמך על דברי הרב ש"ך ויעש לו מטעמים אמאי בפסולי עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות והדין הוא להפך כמדובר:

לג

והיותר שיש לתמוה על הרב הנז' הוא שהרב ש"ך ז"ל בסימן ל"ה בלשון זה עצמו דקאי ביה הרב חזר בו הרב ש"ך שאחר הלשון שהבאתי למעלה שכתב דמה שהביא ראיה מהר"א ששון ממהריב"ל ח"א סימן כ"ג אינה ראיה אחר זה ממש סיים הרב ש"ך וז"ל מיהו מה שהביא מתשובות מהריב"ל ח"ג סימן ע"ה יש ראיה וצ"ע וע"ש בח"ב סימן מ"ה מיהו בתוספתא ספ"ה דסנהדרין משמע דבגוי נמי בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר בגמרא בגוי טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן וכן משמע בהריטב"א פ"ב דכתובות ואלו נאמנין להעיד בגודלן דאל"כ היה נאמן כמו קטן אע"ג דלא הוי תחלתו וסופו בכשרות כיון דהוא מילתא דרבנן וכן למדקדק היטב בפוסקים בס"ס ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר עכ"ל הש"ך ז"ל. עיניך הרואות דהרב ש"ך כל רז לא אנס ליה אף הוא הביא דברי מהריב"ל בח"ב סימן מ"ה וח"ג סימן ע"ה דשם מהריב"ל הביא דברי הרא"ש והג"א גבי סילוק וקרי בחיל דבפסולי עבירה בעינן תחלתו וסופו בכשרות ועל זה כתב הרב ש"ך דמזה יש ראיה למהר"א ששון דבעבירה ג"כ בעי תחלתו וסופו בכשרות הפך דבריו וברישא כתב וצ"ע. אבל אח"כ כשראה התוספתא ודברי הריטב"א בחידושי כתובות סוף פ"ב מסיק דכן עיקר כמהר"א ששון ותריץ יתיב מ"ש בגמרא גבי גוי דלא דייק וכל זה פשוט ומבואר. והתימה על הרב מהר"ר יחזקאל איך לא ראה סיום הלשון שעומד בו ובסוף קאמר הש"ך דלא תלי מידי במה שבידו להרשיע וזהו טעמו והש"ך כתב דלא תלי בהכי. והדין להפך כמבואר דהש"ך חזר ממ"ש סימן ל"ד. ולא ראה מה שרמז הרב ש"ך בתשובות מהריב"ל דשם מבואר הכל וברמז זה הגדיל הרב ש"ך ויחוה דעת לכל מה שהביא מהריב"ל:

לד

ויש לדקדק קצת דאמאי הרב ש"ך לא הביא מהתוספתא דקתני סוחר שביעית דעד שלא נעשה סוחר שביעית ידע ונעשה סוחר שביעית וחזר ועל זה ואינך קתני כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ע"ש ונראה דחדא מינייהו נקט הרב ש"ך ז"ל ונקט נכרי ונתגייר לתרוצי סוגיא דספ"ב דכתובות דההיא בדרבנן:

לה

ומ"ש עוד הרב מהר"ר יחזקאל דבגזלן דמחוסר מעשה להוציא הגזלה מידו היה מקום לומר דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ומסיק דתכף כשהרהר תשובה הוא צדיק גמור אלא שהב"ד אין מכירין וכו'. נראה דנעלם ממנו מ"ש רבינו ירוחם והביאו מרן א"ה סימן ל"ח עלה דההיא דאמרינן דרשע האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ע"ז כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ב יש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב הגזלה נקרא צדיק עכ"ל הרי דדבר זה במחלקת הוא שנוי ולקמן נדבר על זה בס"ד:

לו

שבתי וראה דאע"ג דדברי הרב מהר"ר יחזקאל ז"ל נכתבו על תחילת לשון הש"ך אפשר דכונת הרב על סיום לשון הש"ך וכונתו דהוא ראה מ"ש הש"ך בפשיטות סימן ל"ד דבפסולי עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות והכא בלשון זה מייתי מהתוספתא דגבי נכרי ונתגייר משמע דהוי טעמא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וזה סותר מ"ש דבפסולי עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות לכן שפר קדמיה לחלק בין פסולי עבירה לגוי דבגוי בעינן תחלתו וסופו בכשרות כהתוספתא וגמרין במילי דרבנן קאמר דלא הוה דייק כמ"ש הש"ך. והיה טעמו דגוי מחוסר מעשה וכו' ובהכי נתישבו רוב ההערות אשר אנכי העירותיהו להרב הנז':

לז

אמנם לישר"י לן מר דנעלם ממנו דבתוספתא תנא גבי סוחר שביעית דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ולפי מאי דמסיק בהרהור סגי ליה וגם נעלם ממנו דברי הרא"ש שהביא מהריב"ל והזכירם הרב ש"ך וגם מהריב"ל דמסיק הכי ודברי הראשונים שהבאתי לעיל ובבר"י ח"מ סימן ל"ד אות מ'. והרב ש"ך גופיה הדר משמעתיה כמבואר. והרב הנז' רוצה בקיום מ"ש הש"ך סימן ל"ד והוא תימה על גדול שכמותו שלא ראה אפילו הרמיזות שרמז הש"ך ז"ל כמדובר:

לח

חוזרנו לסברות שכתב ר' ירוחם שהבאתי בסמוך והאמת דמסתמות הש"ס והרמב"ם ושאר פוסקים שכתבו אפילו רשע גמור ואמר ע"מ שאני צדיק מקודשת שמא הרהר תשובה מוכח כי"מ בתרא דכיון דהרהר להשיב הגזלה הוא צדיק וכ"כ הרב משפט צדק בח"א סימן מ"ד דף קמ"ח ע"ג. וראיתי להרב משפט צדק בסימן מ"ג שהקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות עדות דאינו חוזר לכשרותו אלא אם החזיר ולקה מי שחייב מלקות ואמאי הא בהרהור תשובה סגי ליה ע"ש שהאריך. ואני בעניי נ"ל דכבר כתבנו בעניותנו בקונטריס יעיר אזן מערכת מם אות ך' דמוכח מהש"ס והתוס' דחייבי מלקיות אף שעשו תשובה לוקין וכתבנו שם דאע"ג דאין דבר עומד בפני התשובה מ"מ יען התשובה עיקרה בלב ובוחן לבות אלהים ולכן ב"ד מלקין אותו ואין פוטר. אמנם לגבי קדושין אפילו גנב וגזל כיון שהרהר תשובה ונתן לבו להחזיר אם הוא באמת כבר הוא צדיק ולכן מקודשת מספק והוי ע"ד שכתב הרב כמהר"ר יחזקאל ז"ל הנז'. וכן כתבתי בעניותי בחיים שאל ח"ב בהלכות סוטה דאם בא ביאה אסורה ועשה תשובה אין המים בודקין כמו שהוכיח הרב מש"ל דלא כהרב המג"ן וכתב הרב מש"ל דהוא גזרת הכתוב ואני הדל הוכחתי דתשובה מהניא רק דהב"ד אינם יודעים אם תשובתו כתקנה מלב ונפש ומשו"ה אין משקין לפי שבא ביאה אסורה אף שעשה תשובה. ונ"מ (דלדידי) כשהסנהדרין שואלים אם בא ביאה אסורה לדעת המש"ל צריך להגיד תמיד ואין משקין ולדידי אם בא ביאה אסורה ויודע כי לא נודע כלל כגון שמתה האשה תכף וידע בנפשיה דעשה תשובה שלימה כתקנה אין צ"ל לסנהדרין ומשקין. וכיוצא בזה כתבתי בקונט' יוסף אומץ סימן ל"ה בראה עדות כשעשה תשובח ואח"כ לקה וכו' ע"ש. ועל הרב מהר"ר יחזקאל קשה ממ"ש בספרו נודע ביהודה א"ח סימן ל"ה דתשובה לא מהני לפוטרו ממלקות ומיתה וצדד דהוי גזרת הכתוב ע"ש. ולי הדל אינו גזרת הכתוב אלא כי לא אתנו יודע אם שב באמת עד"ש הוא עצמו כאן בדגול מרבבה וכיוצא בזה יש לתרץ לדברי הרמב"ם שכתב דאעפ"י ששלמו צריכים לעשות תשובה ופירש מרן בב"י אעפ"י ששלמו מרצונם והקשה על זה הרב עדות ביעקב סימן מ"ג דהא בהרהור להחזיר סגי ואפשר לומר דטעמא משום דלא ידענו אם עשו תשובה ודאי עד שיהא לנו הוכחה יותר להחזירם לכשרותם. אמנם לשון מרן בב"י ובפרט בכ"מ פי"ב דהוסיף לומר דאעפ"י ששלמו העבירה דעבוד צריך תשובה וכ"כ הרב סמ"ע סימן ל"ד הא קשיא ודוק היטב ועמ"ש האחרונים ובס' חשק שלמה סימן ל"ד הגהב"י אות מ"א ולא ע"ט האסף. והנראה בדעת הרמב"ם הוא דהגם דשלמו פירש ברצונם מ"מ לא כתב כן אלא למלוי רבית וכו' והכי דייקי דברי הרמב"ם שכתב תכף כיצד מלוה ברבית וכו' דדוקא הנהו בעינן שיעשו תשובה וחזרה גמורה דהנאתן מרובה ולא בדילי אינשי מינייהו אבל לא בגזלן באקראי וכ"כ ר"ת בתשובה הביאה הרב שבלי הלקט ח"ב סימן צ"ח והביאה הרב עדות ביעקב סימן הנז' ועיין בדרכי משה ומהרימ"ט ח"מ סימן תשעים:

לט

וחזה הוית להרב עדות ביעקב שם שהביא ראיה לי"מ בתרא מסוגית קמא דף צ"ד ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כדאמר רב פנחס בשעשה תשובה ה"נ בשעשה תשובה אי עשה תשובה מאי בעיא גביה איבעי ליה לאהדורי שלא הספיק להחזיר עד שמת אלמא גזלן ב"ת מקרי מן היום אשר נתן בלבו ובפיו אמר להחזיר והלכך חייבים בכבודו זהת"ד. ולי ההדיוט יש לדחות ולא תהוי תיובתא לי"מ קמא דרבינו ירוחם דדוקא בכה"ג דעשה תשובה ואמר שרוצה להחזיר ולא הספיק עד שמת בכה"ג חשבינן ליה צדיק אבל בלא"ה אינו צדיק עד שיחזיר זה נראה לדעת י"מ קמא:

מ

ותבט עיני להרב פר"ח בסוף הלקוטים על דברי מרן שכתב ואפ"ה לא מתכשרי כיון שחטאו במילתא דממון עד שיעשו תשובה כתב הוא ז"ל וזה עיקר וכן משמע מהא דאמרינן פרק משוח מלחמה אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כגון דעבד תשובה ויהיב דמי משמע דבעי תשובה גם כן עכ"ל. ומסוגיא זו קשה על הי"מ בתרא דבהרהור להחזיר סגי דהרי קאמר התם דעבד תשובה ויהיב דמי אמנם לי הדל אין ראיה מההיא דהתם קאי הש"ס עמ"ש לא חנכו פרט לגזלן ופריך לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי ר' יוסי הגלילי הא אמר הירא ורד? הלבב זה המתירא מעבירות שבידו ומשני אפילו תימא וכו' ע"ש דף מ"ג. והשתא אי קאמר דעבד תשובה לחוד דהיינו הרהר להחזיר אף דהוי צדיק לא צריך מיעוטא פרט לגזלן דהא אין הבית שלו והרהר להחזירו. ואי קאמר דיהיב דמי לחוד הוא דיהיב דמי לבעה"ב בעל כרחו וא"כ גזל הוא בידו ולא צריך קרא למעוטי להכי אצטריך למימר דעבד תשובה ויהיב דמי דמהא משמע דמדעתו של בעל הבית ומרצונו מכרה לו ולהכי אצטריך מיעוטא דהו"א דהוי לוקח ולהדר קמ"ל דכיון דמעיקרא בגזל בא לידו לא הדר וכמ"ש בש"ס ואין ראיה מזה לעלמא. ולא תקשי לא לטור בסימן ל"ד ולא לי"מ:

מא

הגם הלום ראיתי בספר עצי ארזים הנדפס מחדש שכתב בא"ה סימן כ"ח על סברת יש מפרשים בתרא סימן ל"ח בס"ק ס"ז וז"ל ויש להקשות על זה מהא דאמרינן במ"ק ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אהריו בלילה ודאי עשה תשובה וה"מ במילתא דאסורא אבל בממונא עד דמהדר למריה משמע דבהרהר להחזיר ממון הגזול לא מקרי צדיק עכ"ל. ואגב שטפיה כתב במ"ק והוא בברכות דף י"ט. ואפשר לומר דהתם דחזקת הת"ח מפוקפקת דראינו דעבר עבירה ואח"כ עוד הצפינ"ו שלא החזיר ממוז? לבעליו אע"ג דיש צד לומר דכבר עשה תשובה וחשב להחזיר מ"מ מותר להרהר עליו כל שלא החזיר והיינו דקאמר אבל בממונא כלומר דשרי להרהר עליו אבל הכא בקדש את האשה ואמר ע"מ שאני צדיק גמור מכח אמירה זו אמרינן שהרהר תשובה להחזיר הגזל שבידו והוא צדיק גמור ומקודשת כיון דבאותו רגע הוא צדיק. והגם שאח"כ אנו רואים שלא החזיר יש לתלות עקב רוח אחרת היתה אתו אבל בעת הקדושין היה צדיק ומקודשת מספק ואה"נ שאח"כ עד דלא מהדר מותר להרהר בזה שקידש דחזר בו ועתה אינו צדיק אבל כשקדש היה צדיק וקדושיו קדושין:

מב

והנה בדין זה דמקודשת באומר ע"מ שאני צדיק שמא הרהר וכו' תריץ יתיב מהר"ר יהונתן סברת הרמב"ם דחייב בכבוד אביו רשע והקשו עליו הסמ"ג והטור דהא אמרינן בהגוזל ומפני כבוד אביהן וכו' איקרי כאן ונשיא בעמך ותירץ הרב הנז' דדעת הרמב"ם דאם אביו רשע חייב לכבדו דחיישינן שמא הרהר תשובה והוא צדיק משא"כ לענין רבית דאם איתא דהרהר תשובה הי"ל להחזיר זהת"ד. ואני בעניי כתבתי על זה בבר"י ובשיורי ברכה ופ"ע. ובכלל הקשיתי בש"ב דאדם רשע הוא בחזקתו ומאן מירמי ליה ושאני התם דאמר ע"מ שאני צדיק ומשו"ה אמרינן שמא הרהר תשובה ואיך הרמב"ם בסתמא אמר דחייב לכבדו ע"ש והוא חילוק ברור. ועתה ראיתי בתשובת ר"ת שהביאה הרב שבלי הלקט שהצריך לעדי הגט שיאמרו בפירוש ששבים בתשובה וכו' וטעמא דיאמרו דשאני התם בע"מ שאני צדיק דמפני דאמר כן אנו תולים שהרהר תשובה אבל בלא אמר לא יש לתלות ע"ש והן הן הדברים שכתבתי:

מג

והרב עדות ביעקב בתשובה הנז' הקשה על ר"ת דמאי ראיה מייתי מהתם הרי התם ספק מקודשת והוא בא ע"י עדים אלו שתהיה ודאי מגורשת ומותרת לעולם. ולק"מ דהכא בקידושין היה בחזקת רשע ואמר על מנת שאני צדיק ולכן אמרינן דמקודשת מספק. משום דלא אמר שעושה תשובה רק ממ"ש על מנת שאני צדיק אמרינן שמא הרהר ומשו"ה מקודשת מספק. אמנם בגט העדים אומרים שהם עושים תשובה חמורה ובפירושא אתמר שישובו בתשובה ויחזרו הכל ועוד דעדים לא היו בחזקת רשעים כי התם ודוק היטב בלשון תשובת רבינו תם זלה"ה:

מד

והשתא נבא לרמוז בקראין כי קרוב אליך הדבר מאד אליך דייקא דזמנין דהבית דין אינם מאמינים אף שהוא עשה תשובה כי אלהים יודע אשר בלבבו אבל אם אמת הדבר קרוב אליך כמ"ש הרב מהר"ר יחזקאל וכמ"ש בעניותנו וזהו אליך. בפיך שצריך שיאמר בפיו כמ"ש רבינו תם בתשובה הנז' דצריך שיאמרו העדים ובפיהם ירצו כמדובר. ואפילו גנב וגזל כל שאמר בפיו וגמר בלבו להחזיר תכף הוא צדיק גמור וזהו בפיך ובלבבך לעשותו מהרה כמו שפירש"י פ' דברים ע"פ טוב הדבר אשר דברת לעשות אם הייתי מתעצל אתם אומרים עשה מהרה וה"נ לעשותו מהרה וכדעת י"מ בתרא דרבינו ירוחם ורבינו תם בתשובה:

מה

ולפי דרך הקודם לזה במ"ש הרב דעת חכמה נאמר כי זהו מסד עליון אשר במה שיאמר אדם שהוא מקבל כל המצוות והוא ממתין לעשות כל מצוה אשר תבא לידו בזה יעלה עליו כאלו עשה כי הנה המעשה כנגד הנפש ובסוד שם אדני והדיבור הוא ברוח ובסוד שם הויה והמחשבה הוא בנשמה בסוד הבינה וזה מחסדו יתברך שיועיל הדיבור שהוא ברוח כאלו עשה מעשה שהוא בנפש. וכן הוא הדבר במשז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכיוצא. ובזה אפשר לרמוז פ' מזמור ס"ב אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. הכונה אחת דיבר אלהים שהוא ציוה לקיים המצוות במעשה שתים זו שמעתי כי עז? שהיא התורה תועיל לימודה כמקיים ולך אדני שהיא בחי' נפש חסד שהדיבור של לימוד תשלם לאיש כמעשהו כאלו עשה וזה חסד גדול ולהכי כתיב ולך אדני שהיא בחינת מעשה ובחינת נפש. ומכלל האמור נבין פ' מזמור מ"ה רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם. וכבר כתבנו לעיל דברי הרב דעת חכמה דצריך לומר בפיו ענין קבלת המצוות ושהוא ממתין לקיים המצוה הבא לידו ולא סגי במחשבה והראיה כי כ"י מחשבתו יתברך אינה מכרחת ודיבורו כ"י מכריח כי כך רצה הוא יתברך וכמש"ל. וז"ש רחש לבי אם לבי מחשב בתורתו ובמצוותיו דבר טוב ודאי לטהר רעיוניו וכל מעייניו אבל לא יועיל להיות חשוב כמעשה. אמנם אומר אני אם דברתי בלשוני עניני היראה ושמירת המצוות. אז באמירה מעשי למלך נחשב כאלו עשיתי. לשוני כמו עט סופר מהיר כמעשה ואם נפשך לומר מאן פלג לך בין מחשבה לדיבור לז"א יפיפית מבני אדם למה אתה הצדיק יש לך יתרון מהרשעים הם בני אדם כמשז"ל ע"פ אשר בנו בני האדם. ומה יתרון לבעל מצוות הלא גלוי וידוע לפניו יתברך שזה יהיה רשע וכן צריך להיות וזה יהיה צדיק וכן צריך להיות ולמה יפיפית אלא מוכרח דיש הפרש בין מחשבה למעשה דהמחשבה כ"י יותר רוחנית וכך רצה הוא יתברך שלא תכריח משא"כ הדיבור ומשם תראה כי הטוב הוא ישלח דברו ולא סגי בהרהור. ומלבד אשר תאמר בפיך עוד תוסיף ללמוד בתורת המצוות וזהו הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם שאתה עושה כמה טצדקי לעשות נ"ר לפניו יתברך:

מו

ובאופן אחר אפשר לרמוז בפ' כי קרוב אליך הדבר מאד ואשים דברי בחלוקת מדות כי באמת אמרו קשה עונשן של מדו"ת והן האדם יסבו"ר ולא ידע שהמדות תכלית התורה ואם לא יתקן מדותיו יהיה נאחז בסבך הסט"א שיורד על פי מדותי"ו לבאר שחת וזכר לדבר מה שאמרו רז"ל והביאו רש"י ז"ל עפ"י זכור את אשר עשה לך עמלק אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. ודרך רמז שאם ישקר אדם במדות שלו ומשקלות שצריך שישקול כל הדברים והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו' וצריך ללכת דרך אמצעי במדות חוץ מהגאוה כמ"ש הרמב"ם שזהו דרך ה' תכף היצה"ר מוצא מקום וקנה לו בית דירה אצלו להטעותו מעט מעט וזהו מאזני מרמה אם במקום משקל ישר בעניניו ובהנהגותיו ומדותיו וכל פונות שהוא פונה. יטה לצד הרע בעיניו יתברך והם מאזני מרמה אז תכף בא זדון היצה"ר ומוציאו מן העולם ויבא קלון בושת עולמי. וכבר אמרנו וענינו כמה וכמה פעמים בזה אבל להיות הימים האלה מוכנים להתעוררות חיובא רמיא חזור חזור אולי יחנן ה' ויעזרנו על דבר כבוד שמו כי"ר:

מז

הנה נודע מ"ש רבינו מהרח"ו זצ"ל דמד' יסודות נמשכות כל המדות הרעות והאסורות. מיסוד האש נמשכו מדות הגאוה והכעס. ומיסוד המים נמשכים תאוות גופניות מלא כריסיה זיניה בישי משתאות ועידוני העה"ז והכל הבל. ומיסוד הרוח ממללא נמשך כל דיבור אסור לה"ר וכיוצא בו. ומיסוד העפר נמשך העצבות והעצלות והן הן אבות נזיקים שבהם תלויים כל המצוות. הגאוה תועבת ה' כל גבה לב ואינו קם בת"ה. ופוגם בשם י"ה והנה אמרו בתנחומא פ' עקב לא מרובכם מכל העמים חשק בכם לא ממה שאתם מרובים מכל העמים ולא ממה שאתם עושים מצוות יותר מהם שהאומות עושין מצוות שלא נצטוו יותר מכם והם מגדילים שמי יותר מכם שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים וכו' אלא בזכות שאתם ממעטים עצמכם לפני לפיכך אני אוהב אתכם עכ"ל. הא למדת כי מי שאין לו ענוח כלא חשיב והתורה והמצוות אינם חשובות אלא בענוה. והראשונים פירשו כי מי שיש לו ענוה הוא מבזה כל עניני העה"ז ולגבי דידיה לא שייך מי הקדימני. וז"ש במה אקדם ה' כלומר במה שהוא נחשב מה כמש"ה ונחנו מה בזה אקדם לה'. ובזה פירשו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דבענוה יש יתרון דלא שייך מי הקדימני עכ"ד. אמנם ע"פ דרכנו דאין חשוב לפניו יתברך כי אם הענוה ומי שהוא עניו תורתו ומצוותיו רצויות וז"ש מה יתרון לאדם מה שהיא ענוה אז כשהוא עניו יש לו יתרון בכל עמלו בתורה ומצוות שאם לא יש ענוה אינן חשובות ומרוצות תורתו ומצוותיו:

מח

וזה אפשר רמז ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וכו' לשמור את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ומתוך דברינו הדבר מובן כי הרוצה בתשובה. תחילה וראש לפדיון נפשו היא הענוה כי אם יעשה סיגופים ותעניות ויש לו גאוה יש לך תרתי גהנם כי בעה"ז מסגף עצמו ומתענה ולא עשה כלום בעה"ב דנקרא תועבה וכופר בעיקר ומצוותיו ותורתו אינם רצויות ויורש גהנם בעה"ב. לכן משה רבינו ע"ה רעיא מהימנא. הזהיר את ישראל ועתה ישראל וארז"ל אין ועתה אלא תשובה ועיקר התשובה. מה. הענוה ה' אלהיך שואל מעמך דייקא כי בזה לא שייך מי הקדימני. ומה ששואל הענוה אינו אלא כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וכו' לשמור מצות ה' כי עיקר התורה והמצוות היא הענוה. וראה בעיניך אשר אנכי שפל ועניו מצוך היום ולמה בחר בי אלא שממני תראו וכן תעשו. ועפ"י האמור יובן משז"ל האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו דכיון דעיקר התורה אינה אלא בענוה לכך חכמתו מסתלקת ממנו דלא סגי דאין לו ענוה אלא דיהיר. וכפי האמור אפשר לרמוז פ' מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ ושמעתי מהרב מהר"י פורמינינ"י ז"ל דהול"ל עד שיחפץ אך שתחפץ כי תלוי בך דהבחירה בידך וזהו עד שתחפץ אתה עכ"ד. והנה אדם גימט' מה לרמוז שהאדם ישים בלבו שהוא מה כמו ונחנו מה ואם זכה רומז כ"י ויבא לו שפע משם מ"ה וז"ש מה תעירו שתהיו מה ענוים כמו ונחנו מה ואם זכיתם ומה תעוררו ו' מ"ה דשם מה כנגד ו' שבשם וז"ש ומה תעוררו להשפיע לכם והעיקר את האהבה שלא יהיה שנאת חנם ולה"ר כי בענוה נצול מהכל והגלות בעבור ש"ח ולתקן לה"ר ולזה מה תעירו. ובידך תלוי עד שתחפץ כמו שפירש הרב הנז':

מט

הכעס טורף נפשו באפו שעושה נפשו טריפה ואין לו תקנה לבעל הכעס כי כל אשר יסגל מתורה ומצוות הולך לאיבוד כמ"ש בזהר הקדוש ורבינו האר"י ז"ל ואמרו רז"ל בידוע שעונותיו מרובים מזכיותיו והוא מובן עם האמור דכיון דטורפין נפשו מאבד כל זכיותיו ובודאי כי עונותיו מרובים:

נ

תאות התענוגים במאכלות ובעריות עונות גדולות וזה פירשתי פ' כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ותורף הדברים כל הולך על גחון למלא בטנו. ודאי זה יאחז הולך על ארבע קליפות שבד' יסודות הטמאים ומזה יבא עד כל מרבה רגלים כינוי לעריות לכל השרץ בנותיהם לא תאכלום כי שקץ הם ולזה ו' דגחון חציין של אותיות התורה כי במדה זו תכף עבר על חצי התורה ואח"כ יכנס בקליפה עבירה גוררת עבירה ר"ל:

נא

לה"ר ואביזריה על זה ידוו כל הדווים כי תמרור לה"ר שקול כנגד ע"ז ג"ע ש"ד וגלות החיל הזה המר והארוך לתקן עון לה"ר כמ"ש המקובלים ובעוה"ר עדיין לא הוטהרנו. ואמרו רז"ל שהמדבר לה"ר יתגלגל בכלב נובח וכתב בספר ילקוט ראובני דזה רמז הפ' ויקרא ל"ה נובח בשמו לה ר"ת לשון הרע נובח שבעל לשון הרע יתגלגל בכלב נובח עכ"ד. ואפשר להרחיב הרמז הזה כי הנה הרב זרע ברך כתב דיש שני טעמים לזה שמדבר לה"ר נתמעטה פרנסתו כנחש וכן הכלב מזונותיו מועטין. ועוד טעם שני שאמרו רז"ל דמדבר לשון הרע כופר בעיקר וקליפת הכלב נקראת בלאדן בל אדון כמ"ש בזהר הקדוש עכ"ד הרב זרע ברך ח"ב פ' בא. ושמעתי משם גברא רבא מהר"י רוזאניס ז"ל כונת הפ' והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין כי הנה הכלב מזונותיו מועטין ולזה הוא נובח כי אין לו מזונות אמנם הקב"ה ברב רחמיו משהא אכילת הכלב ג' ימים שהוא שבע מאכילה אחת והוא לא ידע כי צדקה עשה הקב"ה עמו שישבע ג' ימים מאכילה אחת. וכיוצא בדבר רועי ישראל אם היו מתעסקין עם הצבור לש"ש הקב"ה היה נותן להם בינה להנהיג את ישראל דכתיב והיה ה' עם השופט. וז"ש והכלבים עזי נפש שצועקים על מיעוט מזונם לא ידעו שבעה לא ידעו שהטובה שעשה להם הקב"ה כי ה"ן שביע"ה באוכלים דאשתהויי אשתהי יומין תלתא עד דיתבי בלי מזון בנקל. וכן הדבר על הרועים דאיש המעוקם בעיניו יעשה דלא ידעו ולא יבינו דאם יכוונו דעתם למקום ה' עזרם ומגינם להם חומה מימינם דכתיב והיה ה' עם השופט עכ"ד. ולי הדל יראה דרמוז בכתוב והיה ה' עם השופט דכבר כתבנו במ"א כי והיה רומז יחוד קבה"ו ו"ה בדחילו ורחימו י"ה. וז"ש והיה אם השופט יכוין במעשיו ליקבה"ו בדחילו ורחימו הרמוז בתיבת והיה אז ה' עם השופט. וכתבו המקובלים שהגלות הזה לתקן לה"ר ואפשר שזה רמז פני הדור כפני הכלב דעדיין לא שבו מלה"ר ועתידין להתגלגל בכלב. ואפשר דלכן אמרו בתקונין צוחין ככלבין זכרנו לחיים וכו' הגם דנראה מהלשון דר"ל כא"ה מ"מ אפשר דכיוין לזה ג"כ שבאים לתקן לה"ר ועדיין הם מחזיקים בו:

נב

ואפשר לתת טעם שמדבר לה"ר יתגלגל בכלב לפי שהוא כאלו כופר בעיקר. ומצאתי בספר קדמון כ"י וז"ל דע כי העגל שעשו ישראל היה שור וחמור חציו שור וחציו חמור ואז שלט בהם נח"ש ר"ת נחש חמור שור שהם כחות הדין ולכן ארז"ל כי פרוע הוא שהיה בהם צרע"ת גימט' שור חמור ואמרו בזהר פ' בשלח ע"פ לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו מבין סטרין דילהון מתוקפא דילהון נפיק כלב והוא חציפא מכלהו פירש כי אותיות אמצעיות של שור חמור גימט' כלב והיינו מתוקפא דילהון מבין סטרין דילהון עכ"ל בקיצור ואמרו בזהר תזריע דף מ"ז בגין לישנא בישא הויא אזדמן בין לעילא בין לתתא וכו' ע"ש ונחש הוא ר"ת נחש חמור שור וכלב נפיק מבין סטרהון ומשו"ה עונשו של בעל לה"ר להתגלגל בכלב. ועתה נבא לרמז קראין ויקרא לה יש תרי טעמי שם רמז שבעבור שני טעמים מתגלגל בכלב כמ"ש הרב זרע ברך א' שמתמעטין מזונותיו ולזה הכלב נובח שאין לו מזונות ורמוז בתיבת נובח. והשני שנקרא בל אדן וז"ש בשמו:

נג

והנה ר"ת המדות האלה הוא עגל עריות גאוה לשון כי כמעט הן הם קשות כעגל דהגאוה ולה"ר הרי אמרו שהם כאלו כופר בעיקר. והעריות ומאכלות מטמא הנפש ומגרש הקדושה ושורה סט"א:

נד

ואפשר דעל ד' מדות הנמשכות מד' יסודות וד' קליפות אנו מתפללים נצור לשוני מרע וכו' והרואה יראה פ"ב דברכות דיש כמה תפלות כאלו שהיו אומרים האמוראים כל אמורא היה רגיל בנסח אחר ואמאי בחרו בנסח זה. אמנם י"ל כי בנסח זה רמוז להתרחק מארבע מראות נגעים אלו שהם יסודי התורה והלכות דעות וכל הרגיל בהם איבד עולמו וז"ש נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה שלא אלכד בקליפה הנמשכת מיסוד הרוח. ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה שלא אלכד בקליפת הנמשכת מיסוד האש גאוה וכעס ואביזריהו. פתח לבי בתורתך שם רמז לתאוה הנמשכת מיסוד המים והוא ע"פ המדרש שכתבו התוס' פרק הנושא עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת לתוך מעיך בקש שלא יכנסו מעדנים לתוך גופך. וכפ"ז עתה ששואל פתח לבי בתורתך מוכח שכבר אינם נכנסים מעדנים לתוך גופו ועתה שואל על התורה פתח לבי בתורתך. ובזה ניצול מקליפת יסוד המים שהיא תאות עידוני אכילה ועריות וכיוצא. ואחרי מצותיך תרדוף נפשי שלא תשלוט קליפת העפר שממנה נמשך העצבות והעצלות בתורה ובמצוות ולכן אמר ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי רודף מלא בזריזות שלא יהיה בי עצבות ועצלות ויען תקון המדות הוא עיקר התורה תקון רבנן למבעי רחמי עליהו בשלשה אבעיו"ת ביום:

נה

נמשך להאמור הבה נא אבא לפרש מסרה אחת והיה טעמו כטעם לשד השמן. וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם. בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך. על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. וחד. וטעמו כצפיחית בדבש. ואפשר במ"ש בעניותנו במקום אחר דעיקר התירוץ למה נברא האדם היינו כמ"ש גורי האר"י ומז"ה הס"ל ז"ל דע"י האדם שיש לו חלק מכל העולמות מתקשרים העולמות ויושפע מעולם לעולם ויהי הקשר אמיץ. וז"ש והיה טעמו טעם האדם הוא כטעם לשד השמן כמו שפירש"י כעסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש דהמשילו רז"ל לגוף האדם לעסה ואמרו שאור שבעסה מעכב וכשם דעסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש נקשרים זה בזה ומקבלין דין מן דין כן הגוף מתקשר בנר"ן שהם מבי"ע ויהי הקשר אמיץ ובא שפע לכל העולמות באמצעות הצדיק והתכלית הוא לעשות החומר צורה. אמנם כשחטא וישנו את טעמו בעיניהם שהוא משנה ואזיל לחומר"א מקלקלת את הצור"ה בעיניהם של סט"א עלמא דפרודא דסהדי שקרי אאוגריהו זילי דגם בעיניהם נחשב משונה ויתהולל בידם דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. ואע"ג שזו הטענה שהוא שוטה אין מועיל לפוטרו דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ופשע שלא למד תורה בתחילה דרחמנא אמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכמ"ש בפ"ק דבתרא. מ"מ הוא קצת פתח לקבלו בתשובה ומועלת התשובה דאנחנו בנים ואב שמחל על כבודו מחול ואע"ג דכתב הריב"ש דהאב אינו מוחל בזיונו וח"ו יש עונות דעביד קלנא לשכינתא כביכול. מ"מ ישראל שמודים שהקב"ה מלך העולם לא דמי למלך דעלמא שאין כבודו מחול דהתם טעמא דבעינן שתהא אימתו עליך ולצד עילאה לא שייך זה וזהו שאמר בשנותו את טעמו שחזר בתשובה לפני אבי מלך וכמו שפירשו גורי האר"י זצ"ל ויגרשהו וילך לסט"א. ולפי דרכנו אמר לפני אבימלך כלומר שמתקבל בתשובה אם היה תשובה אמיתית לפני ה' שיעיד הבורא עליו כמ"ש הרמב"ם והתשובה מועלת מצד שהוא אבי ואב שכבודו מחול ואם הוא חטא בדבר שהוא בזוי אז אתי עלה מצד שהוא מלך וכ"ע דיליה וז"ש לפני אבימלך דייקא בחינת אב ובחינת מלך וזהו שאמר היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים שאוהב את בנו יותר מגופו כמ"ש ראב"ן ואם ח"ו חטאנו בביזוי אם כעבדים עינינו לך תלויות דכ"ע דילך ואתה יכול למחול. וכשחוזר בקדושה בתשובה אז כל ניצוצי הקדושה אשר נדדו הלכו בעון פשעו תשבן לקדמותן וכמ"ש הרב בית דוד בהשמטות בא"ח דהגם שאמרו דעבירה מכבה מצוה כשחתר בתשובה יחזרו המצוות בהו"ד מאירו"ת. וכ"כ גורי האר"י ז"ל דבתשובה שלימה כל ניצוצי הקדושה אשר היו בחלקו של טורף יצאו לאור וז"ש על כן עמד טעמו בו. אמנם צריך להיות עניו. וכבר אמרו בהגדה דפגעו נבילה בדרך ואחד שם ידו בנחיריו שלא להריח ריח פגום. וכה ענהו לבנים שיניה וביני ביני עבר שר וגדול אחוז בחבלי בוץ אשר לו הרקמה וסתם נחיריו ואמר ריח הגאוה של זה סר"ח העודף על ריח הנבילה. והשתא זה אשר שב בתשובה צריך שיהיה בעיניו שפל ואפל ואז עמד טעמו וריחו לא נמר שהוא עניו. ואם לאו הגאוה הריחה ריח רע. אבל זה בענותנותו הנותן ריח טוב. ולהורות דמלבד אשר הוציא לאור ניצוצי הקדושה אשר נטמעו. עוד אמר וטעמו כצפיחית בדבש ובזה אמר וטעמו בוי"ו לטפויי אתא ולאוסופי לומר דהזדונות נעשו לו כזכיות וז"ש וטעמו אשר שינה כמ"ש וישנו את טעמו שעבר עבירות זה עלה ונחשב לו כזכיות כצפיחית בדבש רצוף אהבה וזה מעלת בעלי תשובה שיש להם מצוות יתירות מהעבירות שעשו:

נו

ואפשר זה רמז קראין כי קרוב אליך הדבר מאד ע"ד מאי דדרשי רז"ל בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד וזהו מאי דכתיב מאד לרמוז על המדות לתקנם ואז ממילא בנקל יקיים התורה והמצוות והיינו דקאמר בפיד לתקן פיו וכולל יסוד המים בתאוות ויסוד הרוה דיבור ובלבבד לתקן יסוד האש לב טהור מגאוה וכעס והקפדה ושנאה ולעשות היצה"ר טוב. לעשותו יזדרז לקיים המצוות לתקן יסוד העפר שלא יהיה לו עצבות ועצלות אלא לעשותו בלבבו בשני יצריו:

נז

ויתכן רמז אחר והיא חלוקת נדיבות ורוח נדיבה תסמכהו במעשה הצדקה כי היא העולה וכמ"ש מזמור מ"א אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. ואפשר דידוע דכ"י העני רומז למ' שהיא דלה ועניה וכשנותן לו צדקה ממשיד השפע במ' מהחסדים ה"ש אל ישוב דך נכלם ר"ת אדני שממתק הדין שמשך לו אלף באותיות דין ונעשה אדני וז"ש אשרי משכיל אל דל שממשיך אל חסד לדל ועושה עמו צדקה ובזה נעשה אדני כי כן אל דל גימט' אדני אל חסד עם דל ונעשה אדני מיתוק דין באלף. ומדה כנגד מדה ביום רעה ימלטהו ה':

נח

א"נ אפשר במה שפירשו הראשונים המלוה לעני בשעת דוחקו שהכונה בשעת דוחקו של המלוה שדוחק עצמו יותר ומלוהו לעני זה חשוב לפניו יתברך ועליו נאמר אז תקרא וה' יענה עכ"ד. ואפשר שזה רמז אשרי משכיל אל דל ביום רעה שיש לו לזה המשכיל ועכ"ז עושה לו צדקה וחסד ימלטהו ה' מדוחקו ורעות שיש לו. ה' ישמרהו ויחייהו כמ"ש וצדקה תציל ממות לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה ואפשר דדריש כי ר"ת וצדקה תציל ממות הוא מות ונמצא דתרי זמני כתיב בקרא בר"ת ובפירוש. ולכן דריש מות דכתיב בר"ת שאינה בפירוש לרמוז למיתה משונה ומות דכתיב בהדיא לומר דמציל ממיתה עצמה וז"ש ה' ישמרהו ממיתה משונה ולא די שלא מת מיתה משונה אלא ויחייהו ממיתה עצמה. ואושר בארץ וכתיב יאושר. אפשר במעשה אבלט ושמואל בסוף שבת דהוו אזלן הנך אינשי לאגמא א"ל אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי דטריק ליה חויא ומית א"ל שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי אדיתבי אזיל ואתי קם אבלט שדי לטוניה ואשכח ביה חויא דפסיק ואתי בתרי גובי א"ל מאי עבדת א"ל כל יומא הוה רמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן האידנא הוא איכא חד מינן דלא הוה רפתא בהדיה הוה קמכסיף אמינא להו אנא קאימנא ומרמינא כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה כי היכי דלא לכסיף א"ל מצוה עבדת נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. ואיכא למידק דאיך פסיקא ליה לשמואל דאזיל ואתי דאיברא דאין מזל לישראל אמנם זמנין דשולט בו המזל. ותו אי פסיקא ליה מה זו שאלה מאי עבדת. ותו מאי קא"ל מצוה עבדת הא פירש"י דנתן הלחם משלו ופשיטא דמצוה עבד דנותן לחם לכל בשר ודאי מצוה עביד ומאי למימרא. ואפשר במ"ש בזהר חדש בההוא עובדא דרבי אלעזר דראה נחש שרצה להרוג ליהודי אחד וא"ל רבי אלעזר כי כבר היהודי חזר בתשובה ונתבטלה הגזרה והנחש לא אבה שמוע עד שנתנו לו גוי אחד תמורתו והכי אשכחן בזהר הקדוש פ' בלק בעובדא דרבי יוסי בפקיעין דנתנו לו י"ג אנשים תמורתו. אשר בזה פירשתי בעניותי פ' ואתן אדם תחתיך כמו עובדא דנחש בההוא גוי. ולאומים תחת נפשך כעובדא דרבי יוסי דפקיעין פירוש זמנין דסגי באיש אחד תמורת אותו שנגזר עליו. וזמנין דאיהו אדם גדול דאז צריך לתת תמורתו אנשים הרבה כרבי יוסי דפקיעין דנתנו תמורתו תליסר גברי. והכא שמואל קדוש ה' להראות לאבלט חכם שבא"ה דישראל חלק גבוה יתברך שמו ומאותות השמים לא יחתו כי יחתו הגוים מהמה אמר מילתא פסיקתא דאי ישראל הוא אזיל ואתי ובלבו בעא רחמי משום קדוש ה' דינצל וכתיב בצדיק ותגזר אומר ויקם לך. וכאשר ראה דלא סגי דלא מת ישראל זה כפי המזל אלא דהנחש מת. והמדה היא דבעי ליתן תחתיו כמבואר. אמר מאי עבדת שהנחש מת וזה צריך זכות גדול דלא די דנצולת אלא שלא נתנו לנחש תחתך ומת הנחש. וכי אמר לו מעשה שעשה. א"ל מצוה עבדת כלומר לא מיבעיא נתינת הלחם דודאי לא צריכא למימר דהיא צדקה אלא זו המצאה שעשית דלא לכסיף זה לחוד מצוה עבדת הגם דהוא אביזרה של הצדקה שעשית נחשבת למצוה בפני עצמה ואינה נטפלת לנתינת הלחם לומר שעשית צדקה כמאמרה וכתקנה לא כי אלא היא לבדה היא מצוה בפרטות:

נט

וראיתי להרב המוסמך מהר"י פינטו ז"ל שם בשבת שכ' משם הרב במהר"ם אלשיך ז"ל שפירש קראין בעובדא דשמואל הלז וז"ש אשרי משכיל אל דל שהשכיל להטיב שנתן הלחם ועשה עצמו גובה שלא ירגישו ועשה כמי שלקח מהדל שלא יתבייש וזהו משכיל אל דל אפילו שהיה ביום רעה בו ביום שנגזרה עליו הגזרה ולא הקדים הצדקה קודם לכן אפ"ה ימלטהו ה'. והרי"ף פירש ישמרהו ויחייהו ע"ד שפירשתי בעניותי בסמוך ועמ"ש במאמר הרי"ף ז"ל:

ס

ולפי דרך הרב מהר"ם אלשיך ז"ל האמור אפשר לסיים בסגנון זה ימלטהו ה' דגדול מתנות עניים שהופך מדה"ד למדת רחמים וזהו ימלטהו מדת רחמים ה' ישמרהו ממיתה משונה ויחייהו ממיתה עצמה יאושר בארץ רומז דבכח מעשה הצדקה בא שמואל ואמר יאושר בארץ אם ישראל הוא אזיל ואתי ולהכי כתיב יאושר לעתיד. וקרי ואושר בארץ דנותנין לו את השבח אח"ך דלא סגי שניצול אלא שמת הנחש ונפסק לשנים. ואל תתנהו בנפש אויביו אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דכשם שאמרו דעבירה אינה מכבה תורה כך עבירה אינה מכבה צדקה בסוד וצדקתו עומדת לעד. וז"ש ואל תתנהו בנפש אויביו סט"א כי עבירה אינה מכבה צדקה. ובזה אפשר מאמרם פ"ק דבתרא שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד דכבר ידעו מאי דכתיב כי בגלל הדבר הזה וכיוצא. אך שואלי"ם הלכו בו למען דעת עד היכן כחה של צדקה משא"כ במצוות אחרות. והשיבם ראו מעלה יתירה דאין עבירה מכבה צדקה דכתיב צדקתו עומדת לעד:

סא

א"נ אפשר לומר ונדקדק מ"ש שאלו לשלמה ב"ד דהול"ל לשלמה המלך ועוד מ"ש צאו וראו מה הלשון צאו וראו. אך יובן ע"פ האי עובדא דשמואל ואבלט ומה שכתבנו בס"ד והוא שנודע גדולת חכמת שלמה הע"ה בקטנותו בחיי אביו מכמה מעשים ומספר חשק שלמה כ"י ואפשר שז"ש שאלו לשלמה בן דוד בקטנותו כשלא הי"ל שום מעלה בחיי אביו עד היכן כחה של צדקה והוא לפי חכמתו השיבם צאו וראו כלומר החוזים בככבים ובעלי התכונה צאו וראו באצטגנינות ותבינו מ"ש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס תאות רשעים תאבד ולא הוצרך לומר רק פזר נתן וכונתו פסוק זה והבא אחריו. והנה בפסוק פזר נתן השמיענו חידוש דמי שהוא פזרן בכל עניניו אך בצדקה אינו פזרן אפ"ה הנה שכרו אתו וז"ש אם פזר בעניני העה"ז ולצדקה נתן לאביונים נתינה בעלמא ולא כדרך שהוא נוהג במאכל ובמלבוש וטיולים ולצדקה ריח פזור לא עדת ביה אע"ג דהוא שלא כהוגן עם כל זה צדקתו עומדת לעד. קרנו תרום בכבוד רמז שהקב"ה זורע צדקות כמשז"ל והוא אוכל מהפירות והקרן קיים. ודע שאם נגזר עליו מיתה ניצול כמעשה דאבלט שראה באצטגנינות שאחד מהנך דאזלי טריק ליה חויא ובזכות הצדקה ניצול וז"ש רשע יראה וכעס כלומר הנחש שהלך להמיתו ועשה זה צדקה וניצול הנחש יראה וכעס שאינו שולט ע"ז שניתן לו רשות. שיניו יחרוק ונמס שאין נותנין תמורתו. א"נ שיניו יחרוק ונמס שאם יגע בו ימות כמו שהיה במעשה דאבלט שמת הנחש תאות רשעים נחש עליון ותחתון למיתת זה האיש תאבד. ותא חזי כחה של צדקה דבעלמא צריך ליתן תמורתו וכאן תאות רשעים תאבד שלא יוכלו ליגע בו. וא"כ שלמה ע"ה הגיד להם כחה של צדקה וא"ל צאו וראו באצטגנינות דתלוי בראיה ומשם באר"ה דברי אבי שדיבר בקצרה והם חידושים גדולים בכחה של צדקה. והנה כפי מאמר ז"ח דר' אלעזר אפשר דודאי לא ישוך הנחש בלא לחש ואם נאמר לנחש שיהרוג איש וביני ביני עשה האיש הזה צדקה אומרים לנחש שלא יהרגנו ע"ד שאמרו לנחש בעובדא דר' אלעזר. ואם הנחש קבל ופירש אז יראה וכעס. ונראה דזו מעלה יתירה דבצדקה אומרים לנחש שלא יהרגנו לפי שעשה צדקה ואם הנחש שומע וסר מרע שלא להרע לו ניחא. אך אם ימאן כמו הנחש בעובדא דר' אלעזר ימות הנחש. ומ"ש הכתוב רשע יראה וכעס וכו' היינו כשהנחש מקבל לחזור בו שלא להרוג דאז מתמלא חמה שלא עלתה לו להורגו. אך אם אינו מקבל ורוצה להורגו כמו שהיה מסרב הנחש בעובדא דר' אלעזר בז"ח הנז' אז מת הנחש כעובדא דאבלט:

סב

ובזה נבין הכתוב משלי סימן י"א כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו וכבר פירש הרב ברכת אברהם ז"ל פ' לך לך בהאי עובדא דאבלט הכונה כן צדקה אמיתת הצדקה לחיים שינצל מהמות. והחידוש הוא ומרדף רעה לעושה צדקה כמו הנחש שהיה רוצה להמית את זה שעשה צדקה הוא למותו של הנחש וכמו שהיה דפסיק חויא בתרי גובי עכ"ד. ולדרכנו נוסיף לדקדק שכבר אמר וזורע צדקה שכר אמת ומה הוסיף ודובר אמת בלשון כן והגם שהתירוץ פשוט. ותו לדקדק אומרו ומרדף רעה היל"ל ורודף. אמנם לעיל כתבנו מה שפירש רבינו האר"י זצ"ל קורעין לו דינו של ע' שנה שהם ברשות ע' שרים והקב"ה חס עליו וקורעו. ועתה אפשר שבצדקה אמיתית מוקפת חומה מכל תנאיה בלב שלם קורע גז"ד של ע' שנה וזהו כן צדקה כן גי' ע' לחיים והנחש שבתחילה ניתן לו רשות להורגו ובעשותו צדקה אמרו לנחש שנקרע גז"ד ועם כל זה רודף אחריו הוא למותו ודאי הוא ימות ובעל צדקה נצול וז"ש ומרדף כלומר שבתחילה היה רודף ברשות וא"ל שנקרע גז"ד וחזר מרדף ר"ל פעם שנית שהיה רודף ועתה מרדף רעה שלא כדת זה יהיה למותו דיפסק בתרי גובי ולהכי נקט תיבת כן. ותיבת מרדף:

סג

באופן שהעושה צדקה ינצל מהמות ואפילו אם ניתן רשות יקרע גז"ד ואין צריך לתת אדם תחתיו כהנהו עובדי דלעיל ואפשר שזה רמז וצדקה תציל ממות שהוא ר"ת מות לומר שהצדקה מצלת לעושיה וא"צ לתת תמורתו ולכן רמז ב' מות שהיא מצלת מהמות לכל בין לעושיה בין לאחר. ובזה אפשר פ' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד דהגם שנגזר עליו מיתה ימצא חיים בדרך מציאה דלא סגי דמצלת ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה. והצדקה שמורה לו לג"ע. וכבוד שלא יצטרך לתת תמורתו דהצדקה תקרע גז"ד לגמרי ואין צריך חליפין:

סד

ואפשר שזה ירמוז הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל אם תתן הצדקה כמאמרה שהיא נחשבת שני צדקות והוא ע"ד שאמרו שאם יתן צדקה תכף נחשב כאלו יתן ב' פעמים. וגם אנו אומרים צדק צדק ר"ל שתעשה הצדקה כמאמרה. ועי"ז תרדוף אתה רודף למי שבא להזיקך למען תחיה אפילו ממיתה עצמה וזהו למען גימט' קץ אף שהגיע קצך תחיה ויוסיף לך שנות חיים וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ארץ החיים ג"ע שהוא נותן לך מתנה. וכבר פירשתי לפנים נחשב צדק צדק שני פעמים אם תרדוף שתעשה במהירות כדבר האמור:

סה

א"נ במה שנודע שהתשובה ניתנה לישראל מצד שהם בנים ואב שמחל על כבודו מחול ואף אם ח"ו הוא ביזוי הוא מלכנו וכ"ע דיליה ומצי מחיל ולא נאמר בו ח"ו מלך שמחל אין כבודו מחול דזה במלך פרטי בקטינא דארעא דבעי שום תשים וכו' אבל במלך ממ"ה לא שייך ח"ו דכ"ע דיליה כמש"ל. והצדקה היא מדין בנים כנודע ותחיית המתים היא מדין בנים כמ"ש הרב פרשת דרכים באורך:

סו

ובזה נבין מאמר פרקי ר"א והביאו הרב כלי יקר בפ' קום לך צרפתה רבי שמעון אומר מכח הצדקה המתים עתידים להחיות ומנין אנו למדים מאליהו שקבלתו האלמנה בכבוד גדול ואמו של יונה היתה ויש לדקדק איך תלוי זה בזה צדקה עם ת"ה ועוד להבין הסוף ואמו של יונה היתה למה הוצרך לזה. אמנם אפשר שהצדקה מדין בנים שישראל הם בנים ומכח זה עתידים המתים להחיות שכ"י כהן מטמא לבנו וכל זה לישראל אבל הגוי לא צדקה ולא ת"ה ולא תשובה דאינם בנים תהו שסיים ואמו של יונה היתה כלומר שלכן יונה חרה לו על הצלת נינוה דאין מועיל התשובה לא"ה שאינם בנים וכמו שפירשנו בעניותנו פ' יונה בזה בס' הקטן ראש דוד בס"ד:

סז

וז"ש צדק תשובה שנקראת צדק כמשז"ל צדק צדקה כמ"ש רבינו אפרים ז"ל ושביה בצדקה דמי ששב בתשובה צריך לעשות צדקה. וכפי דרכנו מובן דהתשובה היא מדין בנים ולהורות זה צריך לעשות צדקה וז"ש צדק תשובה צדק צדקה ממש תרדוף להורות דיש לכם דין בנים למען תחיה בת"ה וירשת את הארץ ארץ חיים:

סח

וזה כונת מאמרנו אר"ע אשריכם ישראל לפני מ"י שהיא בינה שיש בה ן' שערים כמנין מי כלומר שמתגלים בעשרת ימי תשובה י"ס דבינה שהיא מועלת לכפר לעבר בכל השנים שעברו וזהו אשרי. ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים אביכם דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ועוד שבשמים שהוא מלך העולם ומצי למחול דכ"ע דיליה כמ"ש פ"ק דקידושין וכמ"ש רבי עקיבא עצמו אבינו מלכנו. ובזה נבין שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו. אפשר שובה ישראל שיהיה אחדות ולא תסברו שיש עונות ח"ו שהוא כמו ביזוי ואין האב יכול למחול דהרי עד ה' אלהיך אלהינו שבשמים דמצי מחיל דכ"ע דיליה. ואני מבשרך דלצבור העון נחשב כשוגג כמ"ש הרב כתנות אור מהספרי ונראה דוקא כשהם באחדות שאם לאו נפרדים ואין זה צבור דכל אחד נחשב לעצמו ומשו"ה שובה באחדות ואז כי כשלת בעונך שנחשב כי כשלת שוגג במקום עונך שהוא מזיד. קחו עמכם דברים דברי תורה באהבה היוצאים מן הלב וזהו עמכם ושובו אל ה' להעיד עליו ה' כמ"ש הרמב"ם. אמרו אליו דכ"ע דיליה כל עון תשא. וקח טוב אמרו רז"ל בילקוט וקח טוב וקח נפש ואפשר בהקדמת ז"ח והאר"י ז"ל שהמצוות והעונשים לנפש וע"י העונות מכניס הנפש בקליפה וזהו תשובה שמשיב נפשו וניצוצי הקדושה. וז"ש וקח טוב וקח נפש שיפדה הנפש מהקליפות. וכן טוב באתב"ש הוא נפש. ומאחר שצריך שהתפלה תהיה ברמז שלא יקטרגו לז"א וקח טוב שהוא נפש באתב"ש והקב"ה יודע כונתו. כמו שכתבנו הקדמה זו במ"א:

סט

א"נ אפשר בהקדמתנו שצריך צדקה עם התשובה וכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח והצדקה מכפרת על המזיד כמשז"ל וז"ש וקח טוב שהיא הצדקה כמו שפירש"י במשלי סימן ג' אל תמנע טוב אל תמנע צדקה מהעני ואפשר מבעליו דלא עשאך אלא אפטרופא כמ"ש מהר"ם אלשיך ע"פ את העני עמך. ונשלמה פרים שהיא חשובה יותר מקרבן וגם שפתנו בתורה חשוב כקרבנות:

ע

ונחזור למקרא קדש כי קרוב אליך הדבר מאד כי אז"ל ששקולה צדקה ככל המצוות וכבר כתבנו במ"א כי נשמת ישראל הטהורה חושבת לעשות צדקה ובא היצה"ר ומבטל ובזה פי' הרב מהרי"ך ז"ל צינים פחים וכו' ואז"ל בכל מאדך בכל ממונך וז"ש כי קרוב אליך הדבר מאד ממון שתעשה צדקה אבל צריך בפיך ובלבבך לעשותו מהרה שלא תלכד בעצת יצה"ר ובזה תשלים חקך והצדקה מקרבת הגאולה וסימנא מילתא אם אתז שנ"ת ד' ראשי שנים הם יבנה בית קדשנו ותפארתנו הקי"ם א"ת המשכן מקדש איקרי משכן ובא לציון גואל והבית בהבנותו החלו עולין כהנים בעבודתם ישמר"ו חקיו ולויים בדוכנם ושרי"ם כחוללים וישראל במעמדם הנשא"ר בציון קדוש יאמר לו אמן כן יהיה במהרה בימינו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד בעגלא ובזמן קריב למנצח בנגינות לא לנו כי אם לשמך כמש"ח כל מעיני בך לעבוד עבודת הקדש כי"ר:

עא

נתזן דבריית"א מיכא ציבחר אשר אמרתי בהני מילי דלעיל הני בהני שייכי בס"ד:

עב

א. בפסוק הבל הבלים. אפשר דרך אסמכתא בפלוגתא דרבי ורשב"ג אי בתרי הויא חזקה או בתלתא הויא חזקה וכתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרב הנמקי דבאיסורי תורה קי"ל כרבי דבתרי הוייא חזקה והכא קאמר הבל הבלים שהם שלשה כלומר דשלשה הוייא חזקה ולכך הוא אומר הבל הבלים כדרך שהיו אומרים בקצירת העומר שבת זו וכיוצא שלשה פעמים לחזק הדבר גם הכא הבל הבלים אמר קהלת לחזק הענין. ואם יקשה אמאי חלקן. לז"א בא ללמד דיש מקום דהוא הבל. אפילו הבלים שהם תרי כבר אתחזק הבל. וזהו שחזר לומר הבל. הבלים דבשני הבלים כבר יכול לומר הבל כגון באסורי תורה דבתרי הוייא חזקה. אבל במאי דקמן הכל הבל וכתב מהראנ"ח דכל לא בציר מתלת. כלומר הכא הכל הבל אליבא דכולי עלמא. ובמדרש רבה פ' דברים שם נאמר כמו שאומרים הראשונים ואני בעניי הוספתי נפך כמש"ל בס"ד:

עג

ב. במש"ל במאמר היא ניימא דהשינה דרגא דמותא והאחוזים בעניני העה"ז הם ישנים. בדרוש הבאתי דברי הזהר הקדוש ח"ג סוף דף ז"ן אר"ש תווהנא על בני עלמא דהא לית להון עיינין למחזי ולבא לאשגחא ולא ידעין ולא שויין לביהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון איך ניימין ולא מתערי משנתייהו עד לא ייתי (עלייהו) ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכא וקבלא ויתבע ההוא מארי דפקדונא חושבנא מינייהו וכרוזא כל יומא קרי עלייהו ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא וליליא אוריתא ראמת קלין לכל עבר מכרזת ואומרת עד מתי פתאים תאהבו פתי מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ולית מאן דירכין אודניה ולית מאן דיתער לביה עכ"ל:

עד

ואמרי קדוש קורעים הלב לי"ב קרעים. ואמר תווהנא על בני עלמא והיא תמיהא קיימת חיילא בכולל וביותר על סוחרים גדולים כלם אחוזי עושי סחורה כאניות סוחר וידם בכל מיני סחורה ודעתם רחבה וגם הם בפיהם ירצו כי התחכמו בכל הענינים ועם כי נמצאו הרבה רמאים אין מי שיכול לרמותם כי ידם גברה ברוח מבינתם וכל כי הני מילי ילכו וישתבחו. וזו תמיהא גדולה דאחר כל השבח הזה היצה"ר מרמה אותם בכל עת ואינם שמים על לב וז"ש תווהנא על בני העולם הזה כי כל מעיינם שבתם וקימתם בעלמא דשקרא. והם סוברים שרואים את הנולד ולבם צופה למרחוק אבל באמת לית להו עיינין למחזי להכיר האמת ולבא לאשגחא כי מה שרואים ומבינים זו סימ"ת עין ולב סתום ולא ידעין ולא שויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהוז שזהו הראיה ובינת לב שהיו צריכים. איך ניימי חלקם במות סט"א דרגא דמותא שהשינה אחד מחלקיה. ולא מתערי משנתייהו להפרד מהסט"א ולאחוז בעץ חיים. עד לא ייתי ההוא יומא וכו' כי אין דבר מוכרח כמוהו והסט"א שהלך אחריה היא היתה בעוכריו כמש"ל. ויתבע ההוא מאריה דפקדונא וכו' כלומר שהנפש נתנה לנו בפקדון והשולח יד בפקדון חייב ונתנה לנו ברה ונקיה והאדם לכלכה נצטמקה והיא חשוכא ופגם באיבריה וגידיה וחייב מן הדין ויבא לחשבון על הכל. וכרוזא קרי עלייהו וכו' דכשהאדם יוצא מביתו כרוז לפניו אם לטוב אם ח"ו להפך נזיפא דמאריה שבקא דמאריה וכו' וכל עוף השמים והמזיקים העומדים ופורחים באויר שומעים קול הכרוז ובדלים ממנו. וכי תימא מה בצע בכרוז לגביה דידיה הרי אינו שומע כלום לז"א ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא כי אין לך אדם מישראל שלא יבואו לו הרהורי תשובה. והם מצד הנשמה והוא דוחה אותם. אוריתא ראמת קלין לכל עבר מי פתי יסור הנה. כלומר דהבא לחזור בתשובה צריך בתחילה בצנעא שלא יקטרגו עליו ורש"י פירש ע"פ סורו נא אל בית עבדכם עקמו הדרך כדי שלא ירגישו הרשעים ע"ש וז"ש יסור הנה בדרך צנוע מפני הקטרוג. ואם הוא חסר לב העצה היא לכו לחמו ברבים דזה השב יצטרף עם רבים הלומדים וטוב לו דזכותא דרבים אהניא ליה:

עה

ג. במאמר שכתבתי לעיל בשביל שאמר יעקב עשר אעשרנו אמר הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה ופירשתי בעניותי שלא היה הדין נותן לכפר על שנים שעברו והיינו רבותייהו דעשרת ימי תשובה לכפר על מה שעבר. עתה מצאתי בספר ארץ החיים מזמור ס"ט וז"ל ענני באמת ישעך בגמ' אומר ויחיד אימת בר"ה ויה"כ ואז שולטת המדה הז' שבי"ג מדות שהוא אמת וא"כ תפלתי היא תמיד כמו היחיד שמתפלל בעשרת ימי תשובה. ועז"א זש"ה קרוב ה' לכל קראיו ובתנאי לכל אשר יקראוהו באמת שהם עשרת ימי תשובה עכ"ל:

עו

ואני הדל אומר דכל עצמם של אבותנו הקדושים אברהם אע"ה ויעקב אע"ה היה בעבור שאין תשובת שנה זו מועלת למה שחטא בשנה שעברה דומיא דמעשר כמ"ש גורי האר"י ז"ל והבאתיו לעיל ועל זה התפלל אברהם אע"ה תן לבני עשרת ימי תשובה כלומר שיתגלו עשר ספירות דבינה ואז מתכפר כל חטאות שנים שעברו וכמש"ל בעניותנו באורך. ועתה נבין דמאחר דאברהם אע"ה התפלל על זה ובודאי נתקבלה תפלתו. א"כ מאי רבותיה דיעקב אע"ה דאמר לי ה' דבשביל שאמר עשר אעשרנו נותן לבניו עשרת ימי תשובה והלא כבר אברהם אע"ה זכה בזה ומאי רבותיה. וע"פ האמור אפשר דלטפויי אתא ליעקב אע"ה דתשלוט בעשרת ימי תשובה מדת ואמת וסיועי מסייעא לכפר על שנים שעברו. ולפ"ז אפשר לומר פ' קרוב ה' לכל קראיו בסגנון אחר ונאמר דמיירי אף בצבור והכי קאמר קרוב ה' לכל קראיו אף ששואלים לכפר עונות שנים שעברו וע"ז ארז"ל יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת כלומר הא דלכפר עונות שנים קדמוניות אפילו בצבור אינו בכל זמן אלא בעשרת ימי תשובה ששולטת מדת ואמת בכח זה מתכפר לשעבר וז"ש לכל אשר יקראוהו באמת בעשרת ימי תשובה אבל בלא"ה אין תשובה מועלת אלא בשנה ההיא:

עז

ובזה אפשר פ' ותשליך במצולות ים כל חטאתם תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותנו מימי קדם הכונה ותשליך במצולות ים כל חטאתם כל דייקא אפילו משנים שעברו. ואי תימא אין תשובת שנה זו מועלת לחטא שנה אחרת לז"א תתן אמת ליעקב דבשביל יעקב שולטת מדת אמת בעשרת ימי תשובה חסד לאברהם שבעבור תפלתו יצא שפע בעשרת ימי תשובה מי"ס דבינה וזה מועיל לכפר כל חטאתם אפילו משנים שעברו אשר נשבעת לאבותנו מימי קדם כשהיו ר"ה וכפור בתמוז ואב כי דבורו יתברך כמו שבועה והוא הבטיח לאאע"ה וליעקב אע"ה לגלות י"ס דבינה ומדת ואמת אשר כח בהם לכפר על שנים שעברו. וא"ש ההי"ב:

עח

ואפשר לרמוז בזה מאמר תדב"א זוטא פרק כ"ג שאלו תלמידיו את רבי אליעזר היאך נעשה תשובה ונחיה פתח ואמר יענך ה' ביום צרה ואף שלמה ברוה"ק אמר דודי שלח ידו מן החור וכו' והוא תמוה. ואפשר דתלמידיו היו רוצים שיתכפרו עונות הקודמים כי ידעו שאין תשובת שנה זו מועלת לאחרת ויתכן שישובו ולא יחיו כי אשר נגזר עליהם בעת שחטאו לא תקובל תשובתם בשנה אחרת לז"א יענך ה' ביום צרה כנגד השב תכף בשנה ההיא ישגבך שם אלהי יעקב דהוא אמת עיין במ"נ ר"ל כששולט מדת אמת שהוא בעשרת ימי תשובה אז מועיל לכפר מה שעבר. וגורי האר"י ז"ל כתבו שואמת כנגד היסוד. ונודע דשם שדי הוא ביסוד. הנה כי כן שם גימט' שדי הויה וזהו שרמז ש"ס אלהי יעקב ואף שלמה אמר דודי שלח ידו ר"ת שדי וכבר פירש שם דזהו רחמי ה' שמקבל שבים וכו' ע"ש. וא"ש ההי"ב. א"נ ישגבך שם אלהי ר"ת אי"ש ע"ד מ"ש בתקונים דף פ"ה ע"ב אלף כתר ש' בינה שרש האילן. יו"ד חכמה ורמז דבעשרת ימי תשובה מתגלות י"ס דבינה וביה"כ אתגלי עתיקא מכפר על מה שעבר ואין רשות לע' שרים ודוק כי קצרתי:

עט

ומכלל הדברים מה טוב ומה נעים כי שם כינוי למלכות והוא גימט' שדי הויה שם רמז יחודה בת"ת יסוד. ונקראת ספר גימט' שם. ובסוף קונטריס חיים שאל ח"ב כתבתי מס' חזיונות למהרח"ו ז"ל כ"י שכתב דהגיד לו רבינו האר"י זצ"ל בחלום דבן ראשון של בת שבע שמת היה נחמיה התרשתא ולפי שמת בתחילה קודם מילה ולא זכה לשם גם אח"ך לא נקרא הספר על שמו אלא נטפל לספר עזרא זהת"ד. וכתבנו בעניותנו דניחא טובא לפי מ"ש דשם גימט' ספר. ועתה אפשר לומר כי יען העולם סברו כי דוד הע"ה פגם בערוה וכרב גודלו נחשב לו הגם כי כל היוצא וכו' לכן לא זכה לשם כי שם בגימט' שדי הויה והעולם סברו דפגם ביסוד. ועוד דשם היא מ' ובזהר ח"א דף קנ"א ע"ב אמרו דדוד לא אערע בהאי באר דמארי דבבו הוה לקבליה ע"ש ומכל טעמים אלו לא זכה לשם. ואפשר שאח"ך נקרא נחמיה על שם שאמו קבלה תנחומין עליו כמש"ה וינחם דוד את בת שבע אשתו ודוק:

פ

ד. בפ' אשרי משכיל אל דל וכו' אפשר במשז"ל ע"פ שלח לחמך על פני המים אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה ואמרו ז"ל עתיד לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי התורה. והיה מדקדק עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה דמשמע דזו טובה גדולה לבעלי מצוות שיהיו אצל בעלי תורה ולכאורה כמעט הוא עונש בכבוד כי בעלי תורה עסקי באוריתא ואינהו רבנן דמתיבתא ומה יעשו עשירי עם אצלם לא ידעו ולא יבינו וכסתה כלימה פנים בשערים המצויינים דבקו צערים בשפ"ל אדירים. ואמר לי שראה לרז"ל שכתבו דלעתיד לבא בג"ע מלמדים תורה למחזיקי ידי ת"ח. ובהכי ניחא כי שיח וכי שיג להם ואהניא להו להבין חכמת סופרים ורז"ל באומרם שעתיד הקב"ה לעשות לבעלי מצוות צל וחופה אצל בעלי תורה כיונו בזה שהם יודעים תורה. ואי לאו דאשכח נייחא ודאי לא היה עושה כזאת עכ"ד ז"ל. ואנא חלא בר חמרא מצאתי הקדמה בספר ילקוט ראובני ובשכחת לקט. גם נקדים מ"ש הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בעץ החיים דכיון דהעשיר סיבה שיעסוק הת"ח בתורה יעשה לו סגולה כי תורת הת"ח מגנא ומצלא לעשיר מיצר הרע. גם אמרו בנדרים ה' ישמרהו מיצה"ר ויחייהו מן היסורין. וז"ש אשרי משכיל אל דל כלומר שהוא מחזיק ביד הת"ח וע"י צדקותיו גורם שזה הדל יהיה משכיל שעוסק בתורה על ידו. ביום רעה ימלטהו ה' אף שנתנה רשות ימלטהו ה' דהצדקה מהפכת מדה"ד למדת הרחמים. ה' ישמרהו מיצה"ר דהתורה שלומד הת"ח מציל לעשיר מיצר הרע וכיון שלא יש לו יצה"ר ויחייהו מן היסורין וכדאמר ר' אמי אין יסורין בלא עון דלא אתותב אלא מחלוקת אין מיתה בלא חטא וכמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. ואושר בארץ כי הכל משבחים אותו ולמדים ממנו ויש לו זכות בזה. וגם כתיב יאושר לעתיד שבעה"ב מלמדים אותו תורה ואל תתנהו בנפש אויביו שהפטירה שלו הוא על ידי מלאך של רחמים:

פא

ומן האמור אפשר לרמוז בפ' שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו הכונה שלח לחמ"ך אפילו ממה שאתה צריך לעצמך על פני המים הם הת"ח העוסקים בתורה כי אין מים אלא תורה כי ברוב הימים בלכתך לג"ע תמצאנו דרך מציאה שילמדוך תורה בג"ע וזהו תמצאנו ללחם והיינו רבותיה מי שעושה צדקה עם הת"ח כדבר האמור ודוק: