אהבת דוד י״ד

א

דרוש י"ד לשבת זכור בס"ד

ב

יש"ק פ' תצוה ח' אדר תקנ"ח בס"ד לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.

ג

פ"ק דמגילה והיה לה' לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים:

ד

שר וגדול דאצטריכא ליה שעתא בפרק הבונה לבנות ולנטוע גני שעשועים בחזק"ת הבתים והיכלות ובירניות כיד המלך ושכר כמה פועלים וכרוזא קרי בחיל כי בההוא יומא דשלימת עבידתא עיניו תחזינה כל אחד מהפועלים מה פעל ואם נתכשר במלאכתו כדת מה לעשות או אם פשע ונתעצל כי כל דבר לא יכחד ממנו באשר הוא ש"ם נאמן ביתו והיד כותבת כיצד סדר והנהגת כל אחד בפעולתו. והיה אם זריז קדים וכל ישעו לעבוד עבודה תמה יגדיל שכרו והעל"ה עולו"ת לעשות יקר וכבוד לרוב. וכלפי ליא אם לא עשה כראוי ולא פעל כנימוס יכהו כדי רשעתו. ופעולת אמת וצדק ניכרת בג' דברים במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט אכילה כאשר נבאר בס"ד. וכאשר נשלם הבנין וגם הנטיעות ואביזרייהו נמצאו ג' כתות בפועלים. כת ראשונה היו פועלים משכימים וגם ער"ב רב ולא נתנו שינה לעיניהם ולא היו אוכלים כי אם לקיום הגוף גם לא ידברו איש את רעהו כי שבתם וקימתם וכל מעייניהם לעשות נחת רוח להשר הגדול שפעולתם אמת וצדק. וכת שניה זה דרכם כארח כל ארעא דרך אמצעי לא משכימים ולא מאחרים לא ישנים הרבה ולא מעט. לא אוכלים ביותר ולא בחוסר. לא מאריכים הדברים אלא כהלכת גוברין. וכת שלישית אלו הן העצלנים מאחרים לבא ומקדימין לצאת כי עשו עיקר מהשינה והאכילה וכל השאר טפל גם לא ידעו מהו מיעוט שיחה אך לרבות דבר ידברו דברים של מה בכך וכיוצא. והשר קיים את דברו וכת ראשונה הרבה שכרן ויתן אותם ראשים שרי מאות שרי עשרות. ולכת שניה פרע משלם. ולשלישית ייסר בשוטים ובעקרבים וישימם כעפר לדוש. וכל השומע נותן את השבח כי צדיק הוא וצדיק דינו יפה זיכה ויפה חייב ואת הכל עשה יפה:

ה

וכל כי הני מילי איתנהו בעבודת ה' כי אנו יש לנו דין פועל וכמשז"ל יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב יצאו צדיקים לקבל שכרן מי שהשלים עבודתו עדי ערב. והנה הצדיקים עושים מאהבה ועובדים את ה' לעסוק בתורה ובמצוות במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג וכדתנן בפ' קנין תורה דהני תלתא הם מכלל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ועין רואה ואזן שומעת כי בעלי אומניות קמים בעוד לילה החייט במחטו והנגר בעצו ישאל וכל היום וקצת מהלילה טורחים להשתכר וכיוצא בזה הסוחרים גדולים טורחים טרחא גדולה ולפעמים מאבדין זמן אכילה ונגזלה שנתם להרויח ממון וצריך לישא האדם כמה ק"ו אם בעלי אומנות כדי להרויח ממון ממעטים שינה אכילה ודברים בטלים וכן הסוחרים הגדולים טרודים יום ולילה בסחורות יורדי הים באניות והגם כי כביר מצאה ידם יחד עשירים שאננו עוסקים בכל כחם ואינם מקפידים על ג' אלה. ודאי כך ראוי לעשות להרויח בעבודת ה' ויתרון הכשר לנפש כי האדם צריך לשית עצות בנפשו להתבונן מענינים הגופניים לעבודת ה' וענינים הרוחניים:

ו

נמשך לזה נבין פ' הושע סימן ו' לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ. ונקדים מ"ש הרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי ז"ל בספר שרש ישי דדריש הליכה לשון עצה כמשז"ל וילך איש שהלך בעצת בתו. עוד נקדים מ"ש רבני אשכנז דכ"י מקיים המצוות והשבת אבידה מקיים שמצוות ותורת החוטא וניצוצי נפשו נשבו בסט"א ובשובו מחזירם למקום קדושה ואין לך השבת אבידה גדולה מזו. ואולם מצאה החקירה מקום לנוח דקי"ל זקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה. ותירצו דכתב הרמב"ם דאם היתה פרה והכישה במקל חייב להחזירה אף זקן ואינו לפי כבודו והכא היסורים שהקב"ה מיסרנו מדה כנגד מדה הו"ל כהכישה במקל. עוד אמרו פ"ק דע"ז דאוהבו נפרע ממנו מעט מעט ואיכא מרבוואתא דס"ל דפורע מעט מעט צריך המלוה לקבל דפרעון הוי:

ז

ואפשר דז"ש לכו ונשובה לכו עוצו עצה משל ומליצה להתיעץ מעניני הגוף כגון שהאדם ממעט שינה ואכילה ודבור להרויח ממון ומזה תדונו ק"ו לשוב בתשובה להרויח הנפש וז"ש לכו ונשובה להתיעץ ולהתבונן לשוב אל ה' וכי תימא איך נשוב שהקב"ה כ"י יוציא לאור ניצוצי תורתנו ומצותנו ונפשנו אשר במקום הטנופת סט"א ואפילו זקן ואינו לפי כבודו פטור. לז"א כי הוא טרף וירפאנו כיון שייסרנו הו"ל הכישה במקל וצריך שירפאנו וישיב אבדתנו. יך מכה אותנו מעט ויחבשנו באהבתו ובחמלתו כנפרע מאוהב. יחיינו מיומים כמ"ש בירושלמי פ"ט דברכות כתוב במגילה אם יום תעזבני ימים אעזבך ובשובנו יחיינו מיומים שנעזבנו ביום הג' יום התשובה יקימנו מאשפות ירים ונהיה לפניו ע"ד חיה יחיה שאמר יחזקאל הנביא. ונדעה מענינים גופניים וכשנתבונן נרדפה לדעת את ה' ונשא ק"ו אם פועל להרויח לא אכפת ליה בשינה ואכילה ודיבור ק"ו נרדפה לדעת את ה' והתשובה צריכה מעט מעט וז"ש כשחר נכון מוצאו כמו השחר עלה מעט מעט כמ"ש רבינו יונה ז"ל שהתשובה תהיה בסד"ר המדרגה. ויבא כגשם לנו שכתבו חכמי הטבע שלחות הארץ עולה מעלה מעלה וחלקי מים זכים העולים בהגיעם למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם להתקבץ יחד וירדו לארץ כמ"ש בריש ספר יערת דבש ח"א וז"ש ויבא כגשם לנו שצריך התעוררות מלמטה כמו שלחות הארץ עולה וכו' כמלקוש יורה ארץ בגוף הארץ כן יושפע הקדושה בקרבנו:

ח

באופן שצריך להתבונן מאשר בעלי אומניות ממעטים שינה אכילה דיבור להרויח ממון וכן נעשה לעבודת ה'. וכשתסתכל יפה בין תבין ואתה תחזה כי ג' אלה דיבור שינה אכילה הן הן הדברים להרויח ג"ע או לירש גהינם כי אם יקבע עצמו הוא ואחוזת מריעיו לדבר דברים בטלים הן הן אידי"ו דבדברים בטלים לבד הרי זה מושב לצים ובודאי מאלה נפרדו איסורים חמורים לשון הרע השקול כע"ז ג"ע ש"ד ודברי שקר וליצנות וחנופה אינהו ואביזרייהו וקבע את קובעיהם נפשות כי אינם רואים פני שכינה כמשז"ל ובזה פירשתי פ' איש לשון בל יכון בארץ דארץ כינוי לשכינה וז"ש איש לשון כי שיח וכי סי"ג לו אינו רואה פני שכינה וזהו בל יכון בארץ. וכלפי לייא אם מדבר דברי תורה תמיד ודברים שבקדושה לזכות לחייבא קנה לו חיי העה"ב. וזה פשט הכתוב יש בוטה כמדקרות חרב שמדבר לה"ר וכיוצא. ולשון חכמים שמדבר ד"ת ויראה מרפא ואמר ולשון חכמים כלומר אפילו גירסא בעלמא א"נ מה שמרחיבים הענינים במשלים להמתיק הדברים אפילו זה הוא מרפא וכמו שפי' וכל דבריהם כגחלי אש:

ט

וכן לענין שינה אם הוזים שוכבים אוהבי לנום בזמן ק"ש ותפלה ובעת שיש להם פנאי לעסוק בתורה וסרוחים על ערשותם חלקם בגהנם וכמש"ה אל תאהב שינה פן תורש פירוש שתפסיך חלקך בג"ע פקח עיניך שבע לחם לחמה של תורה. כל קבל דנא אם מנדד שינה מעיניו לקום לראש אשמורות לעסוק בתורה ולהשכים לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים וכיוצא קונה עולמו וה' עמו:

י

והוא הדבר לענין אכילה דאם ימלא קדי"ם בטנו ברוב מאכל ומשתאות יעשה בנפשו שקר וכמה רעות ועבירות נמשכות מרוב אכילה ביטול תורה ותפלה וגאוה וגזל ועושק וכיוצא ומאבד עולמו. ואם ממעט באכילה ומסתפק בהכרחי ועוסק בתורה נשב"ע ונוטל חלקו בג"ע וכמש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. הכונה צדיק אותו המעט שאוכל כונתו לברר ניצוצי הקדושה ויכנסו בגופו ומכוין להיות בריא לעבוד ה' וזהו לשובע נפשו דייקא. ובטן רשעים תחסר הנפש כי הוא משכן לסט"א וכמשז"ל עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת לגופך תבקש שלא יכנסו מעדנים לגופך ופירשנו בעניותנו כי ההולך אחר בטנו כל היתר הולך לסט"א כמ"ש הרב האר"י ז"ל וא"כ נעשה גופו אוצר הסט"א וקטן מהכיל ד"ת כי לא יכונו יחדיו:

יא

וזה רמז הכתוב אשם הוא אשם אשם לה' אש"ם ר"ת אכילה שינה מילים אם הולך אחריהן בודאי אשם אשם לה' אפי' מדת הרחמים המתיחסת לשם ה' נהפכת למדת הדין. וזה רמז הפסוק כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני מש"א ר"ת מילים שינה אכילה כי מן ההתר יסיתנו לאיסור ויגברו העונות למעלה ראש וזהו כבד יכבדו בהתר ובאיסור:

יב

ובו תרמוז מ"ש פ"ק דכתובות דשא דרך שם דרגא דרך גג פוריא שפרין ורבין עליה הרמז דשא ר"ת דיבור שינה אכילה דרך שם זהו הפתח לקנות ג"ע או גהינם והיתה מסילה ודרך לקנות אשר יבחר. דרגא מי שמתגאה ועולה במעלות דומה כעולה מן הסולם לגג כי בהכרח א"א לו לישאר בגג ומוכרח לירד כן הגאה אחרי דרגא יבא תביר וירד וכמשז"ל כל הרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו ופירשו שגם אשר אתו מאבד וז"ש בורחת ממנ"ו. ורמז פוריא שפרין ורבין עליה ללמד לאדם דע"ת שיהיה כונתו דוקא לקיים מצות פרו ורבו וכמ"ש בא"ח סימן ר"ם. ויען הני תלתא הם יסוד מוסד לאדם לאבד עה"ב או לזכות לעולם הבא כאשר ישכיל אנוש מאשר כתבנו בקצ"ר אמיץ ומשם באר"ה באר רחבו"ת. ואי לזאת שבת זו הנקרא בשמו שבת זכור ואמרנו וענינו דבכלל הוא לזכור מעשה עמלק הוא היצר הרע אשר במרמותיו ותועבותיו וכשפיו הרבה להשחית ואתיא זכירה לישמר ממנו. אי לזאת אמרתי אדברה וירוח לי בשלשה אלה לטוב או למוטב הנה ארשי תדשא האר"ש דש"א. דיבור שינה אכילה ובמוט"ב תלתא כחדא אביע אומר יומא כי האידנא האי דשנ"א ובחסד עליון משען ומשענה ידי תביאנה שנים שלשה גרגירים אלקטה נא בסיעתא דשמיא אלהא רחמנא וחננא ויהי לי לישועה מגן וצינה ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף כי"ר:

יג

תחילת דיבר הארש תענה כי יש רמז לשלשה אלה במצות הזכירות שכתב רבינו האר"י זצ"ל דקודם ק"ש באומרנו וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וכו' יכוין באומרו וקרבתנו מלכנו לזכור מעמד הר סיני שהוא מ"ע כמש"ה זכור יום אשר עמדת בחורב ובאומרו לשמך הגדול יכוין לקיים מ"ע זכור אשר עשה לך עמלק דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק וזה רמז לשמך הגדול והכונה כי חרדה ילבש כי עונותינו הטו אלה שעדיין לא נמחה עמלק וכ"י אין השם שלם וכו'. ובאומרו להודות לך יכוין לקיים מ"ע זכור אשר עשה ה' אלהיך למרים על שדברה לה"ר שהפה לא נברא כי אם להודות לו יתברך ולעסוק בתורה וז"ש להודות לך עכ"ד רבינו האר"י זצ"ל. ובכלל הזכירות האלה יש רמז ג' אלה דיבור שינה אכילה. כי במעמד הר סיני רמוז למעט בשינה לשרתו ולברך בשמו כשם שבמעמד הר סיני אמרו רז"ל שמשה רבינו הוציאם בעל כרחן בבקר ועל זה כפה עליהם ההר כגיגית כמ"ש הרב ספר כתובה והבאתיו אני עני בקונטריס דברים אחדים דף קנ"ד ע"ב ובזה פירש הרב הנז' בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמוע כלימודים מה שעמדתי בבקר בבקר מע"ה במעמד הר סיני שע"ז כפה ההר על תורה שבע"פ מזה יעיר לי אזן לשמוע כלימודים ע"ש באורך. ולפי דרכנו למדנו למעט בשינה ולקום בבקר בבקר לעבודת ה' וזה בכלל זכירת מעמד הר סיני באומרו וקרבתנו מלכנו. ומיעוט אכילה שלא להתאוות מאכלות אסורות ומותרות הוא בכלל זכירת עמלק שכולל מה שעשה הנחש היצה"ר שהוא רמז עמלק ותחילת קלקולו באכילת עץ הדעת ואתיא מכללא למעט באכילה. ומיעוט הדיבור הוא מבואר מזכירת מרים שלקתה על לה"ר כי הפה לא נברא אלא להודות ולהלל לשמו יתברך ורמוז באומרו להודות לך וכו' כמדובר. ונמצא קודם ק"ש שהוא יחוד ה' וקבלת מצותיו אנו זוכרים הזכירות הללו שיש בהם רמז מיעוט שינה מיעוט אכילה מיעוט שיחה שצריך ליזהר בהם שהם יסוד לקיום התורה והמצוות:

יד

ועתה נבא לחלוקת דיבור ולזכירת עמלק שהוא חובת היום וזה שמו אשר יקראו שבת זכור והלא מראש אביע אומר שראיתי לאחד מגדולי דורנו ז"ל שכתב בספרו דתקן רבינו האר"י זצ"ל לכוין באמירת וקרבתנו וכו' אלו הזכירות משום דאמרו פ"ק דמגילה זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב א"כ מה ת"ל זכור בפה ואני הדל לא נראו לי דבריו כמ"ש בקונט' יוסף אומץ סי' כ"ג בס"ד:

טו

וראיתי להרב הגדול מהר"ר היים אבואלעפיא ז"ל בספר עץ החיים פ' בשלח דף ע"ד ע"ב שהקשה במ"ש יכול בלב דהתנן מזכירין יצ"מ שנאמר למען תזכור את יום צאתך והוי בפה ואיך ס"ד זכור בלב ותו דהוצרך לא תשכח ללא תעשה כמ"ש הר"מ ואימא דב' לעשה ול"ת וב' בפה. ותירץ דא"ה הול"ל לא תשכח מלזוכרו ומדאמר סתם לא תשכח ש"מ דלא תשכח בלב וממילא שמעינן דיש עשה ול"ת. ולקושיא א' תירץ דמאחר דעונש עמלק בעשה ול"ת הוי על מזימות שחשב שחמור ממעשה פרעה הו"א דדי לזכרו בלב כנגד מזימות שעשה בלבו ודי בחמורה לזכרו בלב לבד ת"ל לא תשכח משא"כ בפרעה לא עשה מזימות ברשע וכשאמרה תורה למען תזכור ככל הזכירות דהוו בפה ולא בלב עכ"ל:

טז

והרב ז"ל תירץ לפי סגנון דנקט הקושיא דאימא ב' בפה ועל זה תירץ דהול"ל לא תשכח מלזוכרו אבל יש להקשות הקושיא באופן זה דמדאמר זכור יכול בלב משמע דהסברא מבחוץ היא דזכור בלב וא"כ אף דכתיב לא תשכח דהוא בלב נימא דגם זכור בלב והוי עשה ול"ת. ומ"ש דעמלק בלב על מזימות דהיה קורא מהענן וכו' והורגו משא"כ פרעה קשה דפרעה נמי חשב ויעץ ומזימותיו למעטן וכמ"ש הבה נתחכמה לו ואז"ל למושיען של ישראל. ואז"ל ג' היו באותה עצה. ואמרו בקדרה שבשלו כלומר שיעצו עצות ומחשבות ומזימות כמו תבשיל. וכהנה רבות:

יז

וראיתי להרשב"א ז"ל הביאו הכותב בעין יעקב פ"ק דברכות שכתב אהא דמזכירין יצ"מ שנאמר למען תזכור את יום צאתך דהכתוב פ' ראה כך הוא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וצווי למען תזכור איננו סבה למניעת חמץ ואכילת מצה שאלו כן היה המקרא הפוך דהול"ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מא"מ כי בחפזון יצאת מא"מ אבל בהקדימו כי בחפזון יצאת מא"מ ואח"כ אמר למען תזכור את יום צאתך מא"מ. ראיה מוכרחת שטעם למען תזכור אינו קשור עם ז' ימים תאכל מצות רק קשור הכתוב כן לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מא"מ. ולמען זאת ר"ל כדי שלא יעברו דברים אלו מזכרונך תזכור בפה בכל יום צאתך מארץ מצרים ולמען זה כמו למען ינוח שורך וחמורך שאין הכונה שם שתהא מצות השבת כדי שינוחו בו השור והחמור רק לזכור חידוש העולם נאמר ביתרו כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ע"כ ציוך לעשות את יום השבת רק פירושו למען תשבות ביום הז' ולא תבא לעשות מלאכה ינוח שורך וחמורך ויש למען הרבה כיוצא בזה ומכאן יצא לרז"ל מצות הקריאה ביצ"מ בפה מלמען תזכור מה שלא דרשו כן בלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי עכ"ל לעניננו עש"ב. ובהגלות נגלות אמרי קדוש נחה שקטה האר"ש דתמיהא קמיתא של הרב מהרח"א דהתנז מזכירין יצ"מ לק"מ דהתם כתיב למען תזכור ר"ל שלא יעברו הדברים מזכרון למען זאת תזכור וא"כ הוא בפה גם הקושיא השנית לק"מ דה"ק זכור יכול בלב כמו למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי דא"צ בפה ת"ל לא תשכח וא"כ אף דהוא עשה ול"ת נראה דזכור תקון ללא תשכח ע"ד למען תזכור את יום צאתך שהוא תקון שלא יעברו דברים אלו מזכרונך כמ"ש הרשב"א וא"כ זכור בפה ועמ"ש בדברים אחדים דף ק"י בס"ד ע"ש:

יח

וחזה הוית בספר חדש שנזדמן לי בתורת שאלה והוא ספר מאורי אור ח"א על הש"ס להרב מהר"ר אהרן ויירמש דיין מק"ק מיץ ובדף ל"ה ע"ג כתב על הא דזכור יכול בלב שמר אביו ז"ל העמיק תמיהא בשבת דכתיב רק זכור איך נדרוש זכרהו על היין בפה דלמא בלב סגי ותירץ דגילוי מילתא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ושמור בפה כדפירש"י פ' ראה שמור זו משנה ועיקר שינון בפה עכ"ד. ועוד כתב בדף ע"ז ע"ג על הקושיא הזו ואין לומר כעין ג"ש מהתם דא"כ נילף גם זכירת מרים וליכא מ"ד דאיכא חיוב בפה ואפשר אמירה מדרבנן וקדוש מדאורייתא בלב סגיא עכ"ד. ותימה עליו ועל אביו ז"ל דנעלם מהם בריתא דת"כ ריש פ' בחוקותי וז"ל זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר זכור הרי שמירת לב אמורה הא מה אני מקיים שמור שתהא שונה בפיך וכה"א זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה"א במדבר יכול בלבך כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת לב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכה"א זכור את אשר עשה ה"א למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת וכו' הרי שכחת לב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכה"א זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך עכ"ל הרי קרי בחיל דמדאורייתא זכור את יום השבת בפה ולב הפך מאי דמסיק בדף ע"ז דהוי מדרבנן. ועוד דסבר דשמור הוא בפה והת"כ קאמר דשמור הוא בלב וכן משמעות שמור וזה כונת רש"י שמור זו משנה זו היא נטיר"ה שלא ישכח דהגם ששונה המשנה מצווה שלא ישכח. ועוד דכתב דבמרים ליכא למ"ד דאיכא חיוב בפה דהרי בריתא מפורשת דאיכא חיוב בפה ולב. ועוד אשתמיטיתיה דהרמב"ן בספר המצוות מנה מ"ע לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים וכו' ע"ש במצוות שכתב ששכח הרמב"ם מצוה ז'. ולענין זכור את יום השבת מלבד דבת"כ מבואר דבפה מדאורייתא כ"כ רבינו ישעיה והרשב"א והחינוך והרב ב"ח והרב מג"א והרב פר"ח כמתבאר ממ"ש בבר"י ושיורי ברכה ומחב"ר בסימן רע"א ורע"ב ואין להאריך. וכבר כתבתי בדברים אחדים דמהבריתא דת"כ קשה על הרב מהרח"א הנז' דהוא נ"ט לעמלק בלב נגד מחשבות לבו ועצותיו והרי מרים. ועוד שהוא כתב דכל הזכירות בפה לבד והרי בת"כ ד' זכירות בפה ולב. ומ"ש דלב הוא חמור נראה דבפה יותר ועושה רושם כמו שיתבאר ממ"ש לקמן וכ"כ הרב כבוד חכמים בקבלת המצוות שצריך בפה וכמ"ש במ"א:

יט

ומתוך זה נבא להבין מ"ש בספרי זכור אשר עשה לך עמלק זכור בפה ואל תשכח בלב וכה"א שמעו עמים ירגזון. והוא תמוה. גם נבין שני מאמרים בתנחומא פ' תצא והובאו שם בילקוט דדריש יזכר עון אבותיו וחטאת אמו אל תמח בעשו ור"ל מה שחטא עשו עם אבותיו ועם אמו ואחר זה אמרו וז"ל אני ואתם נקום עליו שנאמר קומו ונקומה עליה למלחמה אמרו ישראל רבש"ע אין אנו יכולים בו א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירים שמו למטה ואני מוחה אותו למעלה שנאמר יהיו נגד ה' תמיד כל מה שעשה לנגדי ויכרת מארץ זכרם הוי זכור אשר עשה לך עמלק עכ"ל. וצריך להבין כי הכתוב אומר תמחה את זכר עמלק דהיינו בפועל כמו שציוה לשאול הע"ה ואיך קאמר תהיו מזכירים אתם שמו מלמטה. ועוד אמרו שם ר' תנחומא בר חנילאי פתח זכרונכם משלי אפר לגבי חמר גביכם אמר הקב"ה לישראל אותן שני זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהם תמחה את זכר עמלק זכור אשר עשה לך עמלק משלי אפר משולי אפר אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו לאפר שנאמר ואנכי עפר ואפר ואם לאו לגבי חמר גביכם התקינו עצמכם לשעבוד מלכיות שנאמר על גבי חרשו חורשים עכ"ל התנחומא לפי הס"א. ויש לדקדק מה ר"ל אותן שני זכירות ועוד דנקטינהו איפכא והול"ל זכור אשר עשה וכו' תמחה וכו' כמ"ש בתורה ועוד להבין שארית המאמר בכללותו:

כ

ואפשר שיובן הכל בהקדים מ"ש רבינו הרקח סימן רל"ד (והבאתיו לעיל דרוש יו"ד ואכתוב כאן קצת ממש"ל להוסיף נפך בס"ד) וז"ל אמרו במדרש אמרו ישראל לפני הקב"ה אתה אמרת לנו הוו זכורים מעמלק מה אנו לשעה אחת אתה שאתה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים לך לזכור א"ל הקב"ה בני בזמן שאתם קוראים פ' עמלק מעלה אני עליכם כאלו מחיתם שמו עכ"ל. ואפשר לתת טעם לדבר חדא דאמרו רז"ל פ"ק דקדושין דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה משא"כ בגוים וכתבו המפרשים דישראל הם קדושים ונשמתם קדושה לכן כשחשבו מחשבה טובה הוא בכל לבם ובודאי יקיימוה ומצדם לא יבצר אם לא שיש להם אונס ולזה מחשבה טובה לישראל הקב"ה מצרפה למעשה. וא"כ כשקוראים פ' עמלק ומקבלים וחושבים לקיים הקב"ה מצרפה למעשה כאלו מחו שמו. וזהו שאמר א"ל הקב"ה בני כלומר יען אתם בני ונשמתכם חלק אלוה ממעל לכד בזמן שאתם קוראים פ' עמלק מעלה אני עליכם כאלו מחיתם שמו דכך היא המדה בישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

כא

ועוד אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל בכונת עלינו לשבח כי באומרו שהם משתחוים להבל וריק וכו' בזה נכנעים הקליפות. וגם בקריאת פ' עמלק להזכיר גנותו ושעתיד לימחה שמו בזה נכנע כח הסט"א של עמלק ומעלה עלינו הקב"ה כאלו מחינו שמו להיות שכבר בקריאתנו יש לו הכנעה. ועוד אפשר לומר קרוב לזה במ"ש המקובלים שע"י קריאתנו פ' עמלק וכיוצא אנו מבררים בכח התורה ניצוצות הקדושה אשר בקליפה ההיא וסמוכות שלהם שהיו עוסקים בפ' עמון ומואב וא"ל הינוקא חזינא דעמון ומואב מתגרו בכו. וא"כ אנו מבררים ניצוצות אשר בקליפה של עמלק בקריאתנו הפרשה וידוע דניצוצי הקדושה הם חיות הקלי' וכשמתבררים ניצוצי הקדושה פסיק לחיותם ובצד מה הוי מחיית עמלק ולזה הקב"ה מעלה עלינו כאלו מחינו את שמו ומ"ש בתחילת המאמר מה אנו לשעה אחת אפשר דיום הקב"ה אלף שנים כמשז"ל ולפ"ז השעה יהיו פ' שנים ופרוטרוט וז"ש אנו לשעה אחת דימי שנותנו ע' או פ':

כב

ומעתה נחזור למאמר ספרי כי הנה ידוע דכל אומה יש לה שר למעלה וכשהשר יש לו השפלה והכנעה למעלה בשמים גם האומה למטה חרדה תלבש ונכנעת ואפשר שזש"ה שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום וכו' כי כאשר היה קריעת ים סוף ואיבוד המצריים וישראל עברו בתוך הים כדי ליסע לארץ ישראל שמעו עמים הם שרים של מעלה ירגזון על הנקמה שנעשית במצרים וכן תהיה נקמה לכל הגוים אשר ישראל יבואו אליהם ולזה השרים צרים ורגזו וחלו. ומשם נמשך לאומות שתחתם חיל אחז יושבי פלשת וכו' יאחזמו רעד. ובזה נבא אל הביאור של מאמר הספרי זכור אשר עשה לך עמלק זכור בפה ואל תשכח בלב והטעם שצריך לזכור בפה הוא שבזה יוכנע הסט"א של עמלק שיתבררו ניצוצי הקדושה ויכנעו בהזכיר גנותם ומחשבה מצרפה למעשה ולזה צריך לזכור בפה. וכן הוא אומר שמעו עמים ירגזון דהם שרי מעלה רשות הרבים עלמא דפרודא ומשם נמשך לאומות חיל אחז יושבי פלשת וכו' יאחזמו רעד. ומזה הטעם ציוה ה' לומר זכירת עמלק בפה כי בזה יתבררו ניצוצי הקדושה ויוכנע סט"א של עמלק וימשך לאומת עמלק והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ויבא יומו למחות זכרו ב"ב:

כג

איכו השתא רחש לבי ולשוני ע"ט לדבר במאמר התנחומא הנז' שאמר הקב"ה אני ואתם נקום למלחמה עליו ואמרו ישראל רבש"ע אין אנו יכולים בו וא"ל הקב"ה אתם תהיו מזכירים אותו מלמטה ואני מוחה מלמעלה. ועפ"י האמור מובן דמלבד הפשט להכרית זכרו של עמלק בעת היכולת כמו שציוה לשאול הע"ה עוד בה לזכור בפה מעשה עמלק והוא יתברך מוחה למעלה דמחשבה טובה מצרפה למעשה ונכנעת הסט"א של עמלק וגם מתבררים ניצוצי הקדושה כמדובר. ואפשר שזש"ה קומו ונקומה עליה למלחמה הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד דאחר שא"ל הקב"ה קומו ונקומה השיבו ישראל אין אנו יכולים והשיב הקב"ה אתם תהיו מזכירים אותו למטה דנכנעת הסט"א לספר בגנותו והוא יתברך ימחהו למעלה ולכן אמרו הנה קטון וכו' לומר גנותו ולהכניעו:

כד

ואל קוטב זה בלכתם ילכו דברי ר' תנחומא בן חנילאי דדריש קרא זכרוניכם משלי אפר ונקדים מ"ש בב"ר על פ' ואנכי עפר ואפר שאם הרגו אמרפל היה עפר ואם שרפו נמרוד היה אפר והנה נתבאר בדברי הרב פרשת דרכים דיש סברא דמעת שנדבה רוחו לאברהם אע"ה לעבוד את ה' יצא מכלל ב"נ והי"ל דין ישראל ולדעת זה שפיר עבד דמסר עצמו על ק"ה בימי נמרוד והשליכו לאור כשדים. וז"ש במאמרנו אמר הקב"ה אותן שני זכירות שכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק זכור אשר עשה לך עמלק הכונה כמ"ש בעניותנו דהגם דהם עשה ולא תעשה זכור לא תשכח עם כל זה אנו רואים דזכור הוא תקון ללא תשכח ע"ד למען תזכור את יום צאתך שכתב הרשב"א כמש"ל. וז"ש אותן שני זכירות שכתבתי לכם בתורה דהם גופי תורה עשה ולא תעשה תמחה את זכר עמלק לא תשכח והתקון זכור וא"כ זכור בפה ולהכי נקט תמחה את זכר עמלק קודם זכור דזכור הוא תקון ללא תשכח דהיינו בפה א"נ נקט תמחה בפועל וזכור בפה. אם זכיתם אתם בניו של אברהם אע"ה דמחשבה טובה בישראל מצרפה למעשה ותהיו כאברהם אע"ה שמסר עצמו על ק"ה שהי"ל דין ישראל ואל זה רמז שנקרא אפר דאם שרפו נמרוד היה אפר. גם אתם מקבלים למסור עצמכם על ק"ה למחות זכר עמלק ותהיו כאברהם אע"ה שמסר עצמו על ק"ה והי"ל דין ישראל ומחשבה שלכם מצרפה למעשה וזהו זכרונכם הב' זכירות זכור תמחה לא תשכח משלי אפר תהיו משולים לאברהם אע"ה. ואם לאו לגבי חמר התקינו עצמכם לשעבוד מלכיות דכשאתם זוכרים מכניעים הסט"א של עמלק שהיא ראש הסט"א כמש"ה ראשית גוים עמלק וע"י הזכירה מעלה עליכם הקב"ה כאלו מחיתם דמחשבה טובה מצרפה למעשה. ובלא"ה מעותדים לשעבוד מלכיות דחסרי ההכנעה והבירור ויוסיפו צרה לשעבד אתכם. משא"כ אם תהיו זהירים מעלה עליכם כאלו מחיתם שמו:

כה

ואפשר דזה רמז מרדכי להתך דכתיב ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואמרו רז"ל בן בנו של קרהו נין עמלק אשר קרך בדרך. ויגד דברי חכמה את כל אשר קרהו דאמר ה' זכרוהו ואמחהו אתא לנחומיה לאסתר דהקב"ה הבטיח דבקריאת זכור אשר עשה לך עמלק מעלה כאלו מחינו שמו והיינו דבזה מכניעים הסט"א ומבררים ועוד דמחשבה טובה מצרפה למעשה וא"כ נעסוק פ' זכור וימחה זכרו. ורמז באומרו את כל אשר קרהו מ"ש בתנחומא יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו מה שהעוה עשו עם אבותיו אברהם ויצחק אברהם אע"ה שחסר לו ה' שנים ויצחק דכהו עיניו וחתך מטרין של אמו וזהו את כל אשר קרהו כל עונות שיש לקרהו. ואפשר רמז גנות עמלק דתחילת גנותו הוא אשר קרך ואז"ל משל לקדרה וכו' וקפץ בן בליעל והוקירה בפני אחרים ולכן נקט קרהו. וגם אפשר שרמז דבעון שהוקיר לישראל כן עון עמלק קרהו להמן שיצטנן מגדולתו וזהו אשר קרהו בעצם. א"נ רמז לה דהוא נין עמלק והיה סיבה שאול הע"ה זקנה שלא מחה זכרו ועליה מוטל לתקן. והפשוט הוא שהוא מעמלק ומסורת הגדה שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל וא"כ היא מסוגלת לזה שהיא משבט בנימין ועל כן אל ירך לבבה:

כו

ובזה פירש הרב המביט ז"ל פ' ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. ויש לדקדק אטו ספק היה להם אם מרדכי מזרע היהודים והלא מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה והוא מן הגולה אשר הגלה נבוכדנצר ומה חכמה דברו שהכתוב קראם חכמיו אלא פירוש הכתוב אם מזרע היהודים מרדכי מאותן היהודים אשר החילות לנפול לפניו דהיינו יהושע ושאול ובני מנשה בימי דוד וישעי עם בני שמעון אם מרדכי בא מאותו זרע דהיינו מבניה של רחל לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו וכבר היה רוצה המן לחקור אם מרדכי היה מבניה של רחל להסיר העץ אשר הכין למרדכי אבל עודם מדברים עמו וסריסי המלך הבהילוהו עכ"ד הביאה הרב מהר"י בר דוד בדרושים דף ל"ג ע"א משם מהרימ"ט משם אביו הרב המבי"ט ז"ל:

כז

ונעלם מהרבנים ז"ל דהמן ידע דמרדכי משבט בנימין כמו שכתב הוא עצמו בשטר שמכר עצמו עבד למרדכי ככתוב בתוספתא הביאה הרב מנות הלוי דף קנ"ה. ועוד אמרו במדרש שאמר המן למרדכי שישתחוה לו כמו שהשתחוו יעקב והשבטים לעשו והשיב לו מרדכי שהוא משבט בנימין דלא השתחוה לו:

כח

שוב נזכרתי מ"ש פ"ק דמגילה וז"ל ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו מ"ש התם דקרי להו אוהביו ומ"ש הכא דקרי להו חכמיו א"ר יוחנן מלמד שכל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי א"ל אם משאר שבטים יכלת ליה ואם משבט יהודה ובנימין מנשה ואפרים קא אתי לא יכלת ליה יהודה ידך בעורף אויביך שבט אפרים ובנימין ומנשה דכתיב לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו כי נפול תפול לפניו דרש רבי יהודה בר אלעאי שתי נפילות הללו למה מלמד שא"ל אומה זו משולה לעפר ומשולה לככבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולים עולים עד לרקיע עוד הם מדברים עמו וסריסי המלך וגו' מלמד שהביאוהו בבהלה עכ"ל. והרי הש"ס דקאמר אם משאר השבטים יכלת ליה ואם משבט יהודה ובנימין ומנשה ואפרים קאתי לא יכלת ליה אלמא שהיו מסופקים וקשה דכבר ידע שהוא מבנימין כמשז"ל ומאי מספקא להו. ואני בעניי זה לי למעלה מעשרים שנה והותר שכתבתי בראש דוד פ' תצוה במאמר זה קרוב לדברי הרב המבי"ט הנזכר במקצת פירושו בפסוק ועתה אני רואה דקשיא בש"ס דמאי מספקא להו כדאמרן:

כט

ואפשר לומר דמרדכי אמו מיהודה ואביו מבנימין ונסתפקו אם צריך שיהיה אביו ואמו משבט אחד שיהיה לו סגולה זו ע"ד שכתב מהרח"א ז"ל בספר מקראי קדש דף י"ט ע"ב והכי קאמר אם משאר שבטים יכלת ליה כלומר דבזה שאביו מבנימין ואמו מיהודה חשיב כאלו אתי משאר שבטים ואם משבט יהודה ובנימין כלומר דבזה חשיב דאתי מיהודה ולהכי משפחת אם אהניא או מבנימין אהני דאביו מבנימין או ממנשה ואפרים דיש לו קורבה נמי עם מנשה או אפרים ואהני להא לא יכלת ליה:

ל

והנה במאמר הלז יש להבין מאי דקאמר מלמד דכל האומר דבר חכמה וכן מ"ש אח"כ מלמד שא"ל אומה זו משולה לעפר וכו' וכן מ"ש אח"כ מלמד שהביאוהו בבהלה. וקבלתי שבכל מקום שאומר הש"ס בהגדה מלמד הוא שמשם יוצא איזה דין או איזה לימוד במקום אחר. ועתה ראיתי להרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי ז"ל בספרו המשובח מנות הלוי דף קס"ט ע"א דתיבת מלמד היא תשובת פשיטא או למה לי ע"ש. ולנו בעניותנו במאי דקמן אפשר לומר דהנה אמר רבי יוחנן מלמד שכל האומר דבר חכמה והכונה אף שאין הדבר ההוא מדעתו אלא קבלו מרבו או אחר נקרא חכם וכבר נודע מה שפירש הרמ"ז ז"ל בפ' ואמרו רק עם חכם ונבון כמ"ש על הנחל פ' מקץ וא"כ נפקא מינא לענין דינא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני נקרא חכם והוא יודע דבר חכמה שקבל מזולתו נקרא חכם ומקודשת ואע"ג דבפ"ב דקדושין אמרינן ע"מ שאני חכם כל ששואלים דבר חכמה בכל מקום ואומרה ע"ש דף מ"ט היינו באומר על מנת שאני חכם אבל האומר ע"מ שאני נקרא חכם והוא אומר חכמה מקודשת וז"ש ללמד שכל האומר דבר חכמה אפילו בא"ה נקרא חכם דנ"מ לדינא. ועוד נ"מ שאם ראה אחד מא"ה ואמר הריני נזיר שזה נקרא חכם. וזה אומר דבר חכמה נקרא חכם והוא נזיר:

לא

ומ"ש מלמד שא"ל אומה זו משולה לעפר וכו' נ"מ לענין דינא דמכאן למדנו דלשון כפול דרשינן ליה שהוא בשלימות מהרה דהכא כתיב נפול תפול ור"ל שישראל החלו עולין עד הככבים והויא נפילת החליטית מהרה כאשר היה שלמחר תלו את המן. ומזה נלמוד ללשון שטר שהוא כפול וקי"ל דדרשינן לשון הדיוט והדבר ההוא מהרה בשלימות ויוצא דין מזה:

לב

ומ"ש מלמד שהביאוהו בבהלה יש ללמוד דלא יפתח אדם פיו לשטן ולא מיבעיא חכם וצדיק אלא אפילו הדיוט. דהרי זרש וחכמיו אמרו כי נפול תפול ונתקיים תכף דאפילו בהליכתו למשתה היה בבהלה ובעת ההיא יתו"ם. ומעת אשר יצא מפיהם נתקיים כי הביאוהו בבהלה. וכן אמרו בזהר הקדוש דאפילו מילי דהדיוט יתקיימו לרעה וצריך ליזהר שלא יפתח פיו וכו':

לג

וראיתי להרב המופלא מהר"י בכר דוד ז"ל בספרו דברי אמת בדרושים שם בדף ל"ג הנזכר שהקשה על הא דאמרו בבתרא דף קכ"ג דאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל. והרי אמרו פ"ק דסוטה דחושים בן דן הרגו והתוס' פרק הניזקין כתבו דאמרו בירושלמי שם שמסורת בידם שיהודה הרג עשו והקשו מההיא דהבבלי פ"ק דסוטה דחושים בן דן הרגו ותירצו דלא מת באותה מיתה עד שהרגו יהודה וכל זה הפך דרשת רשב"ן דאין זרע עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל ותירץ הרב ז"ל דאגדות חלוקות הם והקשה עוד מ"ש במאמר פ"ק דמגילה הנז' אם מזרע יהודים אי אתי מיהודה או מבנימין מנשה ואפרים לא יכלת ליה וצ"ע היכי כליל להו כן הקשה בדף ל"ג ע"א ועוד שם בע"ד חזר והקשה זה ע"ש:

לד

ואני בעניי כתבתי בזה בספר הקטן ראש דוד פ' וישב ופ' תצוה ובנחל קדומים פ' הברכה ובנחל אשכול באסתר ובהשמטות ערבי נחל ולעיל דרוש יוד בס"ד. ועתה אכתוב שתי אותיות כי מ"ש הרב הנז' דהם אגדות חלוקות מלבד שהוא דוחק עוד בה דהא דרשב"נ מסורת היא. ותו דהש"ס בבתרא שקיל וטרי בה והכא קאמר אי מיהודה בנימין מנשה ואפרים והכא כייל להו וכמו שהקשה הרב הנז'. ותו דשנינו בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו ובאגדתא דבראשית דרשו ידך בערף אויביך שיהרוג עשו. ובמדרש תנחומא ריש וישלח אמרו דיהודה שטנו של עשו כיוסף וז"ש ואריה כבקר יאכל תבן עש"ב. ובתנחומא פ' ויחי ופ' תצא הובאה מימרת רשב"נ דמסורת אגדה ע"ש:

לה

ולישב כל זה אפשר לומר דהמסורת אמיתית דראה יעקב אע"ה דזרעו של עשו נופל ביד בניה של רחל והיינו דרצה לילך מבית לבן כשנולד יוסף ומיהו אח"כ התפלל שיהודה יהרוג עשו וז"ש ידך בעורף אויביך כמ"ש באגדתא דבראשית והיינו דדריש בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו וחושים בן דן מחייה ולא מת ויהודה הרגו כמ"ש התוס' ותפלת יעקב על יהודה עצמו שיהרוג לעשו גופיה אבל זרעו של יהודה לא יש לו סגולה כזרעו של יוסף וזהו שהקשו בבתרא דף קכ"ב על רשב"נ מקרא דויכם דוד מהנשף עד הערב דהגם דדוד הע"ה אתי מיהודה זרעו של יהודה לא יש לו סגולה זו. ומ"ש פ"ק דמגילה דאמרו חכמיו אם מזרע היהודים אי אתי מיהודה. הם ראו שיהודה הרג עשו וסברו דזרע יהודה כזרעו של יוסף. ואין האמת כן. ומ"ש בתנחומא דאף שאר שבטים ידינוהו וכו' אפשר דהיינו בהיות אחד מזרע יוסף שם יכולים שאר שבטים להלחם אף דהאי דאתי מיוסף אינו נלחם אהני דיהיה שם זרע יוסף רק שבת"ו יתן ורפא ירפא. ובזה הכל מתוקן לפק"ד ומה שהקשתי בראש דוד פ' וישב וברכי יוסף א"ח סימן קל"א דכיון דבשוחר טוב מזמור י"ח אמרו דיהודה הרג עשו בקבורת יצחק נימא דהספרי וירושלמי כש"ט דיהודה הרג עשו בקבורת יצחק ותלמודין ס"ל דנהרג בקבורת יעקב ע"י חושים וחזקתי הקושיא בשה"ג ח"ב דף פ"ח. עתה ראיתי דלק"מ דכיון דגמרין פ"ק דמגילה קאמר אי מיהודה אתי דכתיב ידך בעורף אויביך וכו' לכן הוכרחו התוס' להשוות הבבלי והירושלמי והרי הוא כמבואר:

לו

ובזה נבא להבין מש"ה ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וכו' ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק וכו' ויש לדקדק דהול"ל ויעש יהושע כן. ואפשר כי הנה אמרו רז"ל דמינה משה את יהושע להיותו מבניה של רחל דעשו נופל בידם וכן הוא בתנחומא פ' תצא. ולפי מה שאמרנו דאע"ג זהו מסורת התפלל יעקב אע"ה על יהודה שיהרוג עשו ה"נ אם משה רבינו ע"ה מינה אחר והתפלל עליו להרוג לעמלק ודאי שמים לו זכ"ו בעבור משה רבינו ע"ה והיינו דקאמר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק כלומר לא על המסורת דעשו נופל ביד בניה של רחל אני סומך אלא אני סומך על מאמר משה רבינו דהוא סגי ומסגי להלהם בעמלק מעין דוגמא יעקב אע"ה שהתפלל על יהודה כאמור וז"ש כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק:

לז

עוד אפשר לומר בפסוק זה ונקדים טעם אחר למה שמשה רבינו ע"ה מינה את יהושע להלחם בעמלק והוא במ"ש בתרגום המיוחס ליונתן פ' שלח על פ' ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכד חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע. ודשו ביה רבים מאי שיאטה דענוה הכא. וכבר כתבנו בכמה מקומות שכתבו ז"ל משם הרב החסיד מהר"ר אברהם הלוי ברוכים ז"ל דמי שהוא עניו אין הפ' שולט בו ועל כן קבע דהע"ה ה' לא גבה לבי במזמור קל"א גם כתב רבינו האר"י זצ"ל דהגאה פוגם בשם יה. ונראה דמרובה מדה טובה דמי שהוא עניו שם י"ה בעזרו ובספר ארץ החיים מזמור קי"ח כתב דשם י"ה מציל מן גאוה גימט' י"ה ע"ש. ורשב"ם ודעמיה פירשו דמשה קרא להושע יהושע בעת בואו אצלו והכתוב פרשת שלח דכתיב ויקרא משה להושע יהושע זכר עשה למה שהיה זאת לפנים ע"ש. אדהכי והכי אתי שפיר מ"ש בתרגום וכד חמא משה ענותנותיה וכו' דכיון דהעניו שם י"ה שומרו קראו רבו יהושע דשם יה בראש שמו. ומטעם זה אפשר דא"ל משה רבינו ע"ה להלחם בעמלק כי השר שלו ס"מ והוא היה עוזר לעמלק כמ"ש בזהר הקדוש ומי שהוא עניו אין לו בו שליטה כמדובר:

לח

וזה טעם כרכים המוקפים חומה מימות יהושע שקורין בט"ו דכיון דעשו זכרון לא"י עשו זכר ליהושע שהוא היה הנלחם תחילה בעמלק והוא כבש א"י ויען שם יה עזר ומגן ליהושע העניו שינצח לעמלק להכי תקון כרכים המוקפים חומה מימות יהושע שיקראו בט"ו:

לט

והנה כתבו התוס' סוף פרק כיצד צולין דהגם דאמרינן התם אין מסרבין לגדול מ"כי בדבר גסות ושררה מסרבין לגדול ע"ש ונראה דאם רבו אמר לו יקבל אפילו דבר גסות ושררה דמורא רבך כמורא שמים. ואתיא בק"ו דמוכח התם בתוס' דכל מה שיאמר בעל הבית עשה הוא אף בדבר גסות ושררה. וא"כ מכ"ש דאם רבו א"ל שיקבל ממנו. והנה יהושע בענותנותו בנפשו ציע"ר להלחם בעמלק דהוא גסות ושררה ומסרבין אפילו לגדול. ברם הדבר יצא מפי המלך משה רבינו ע"ה דהוא רבו ורבן של ישראל ורבן של נביאים ומוכרח לעשות וז"ש ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק יש בו בנותן טעם שקבל יהושע דבר גסות ושררה והוא עניו לז"א כאשר אמר לו משה איש האלהים ומוכרח לקיים מצותו:

מ

והטעם הפשוט שנבחר יהושע שעמלק בא על שרפו ידיהם מן התורה. כל קבל דנא יהושע כתיב ביה נער לא ימיש מתוך האהל ואלים זכותיה להלחם בעמלק וזכות תורה קמסגא קמיה. ויהושע בענותנותו לא סמיך אדידיה רק כסא וסמוכות שלו על משה מאריה דאוריתא והוא עביד שליחותיה וז"ש ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק גלה צדקתו יסמ"ך משה סמיכה בכל כחו אדעתיה דרביה וז"ש כאשר אמר לו משה דאהא סמיך לא זולת:

מא

ויתכן להבין בזה מאמרם ז"ל בפסיקתא הובא בילקוט יתרו וז"ל ר"י פתח יצילני מאויבי עז זה פרעה שנאמר אמר אויב ומשנאי כי אמצו ממני וכו' עמלק ומכלן ויהי ה' למשען לי ויוציאני למרחב שנתן לי את התורה וכו' ע"ש. כי הנה יצ"מ היתה בזכות התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכמה טעמים כתבנו בעניותנו בזה ואחד מהם דקושי השעבוד השלים מספר ת' שנה אך צריך הוכחה דישראל בנים כדי לחשוב קושי השעבוד כמו שהארכנו בכמה דוכתי ומן התורה שנתנה לנו ולא למה"ש מוכח דישראל בנים ולגבי בן ליכא דינא דב"מ. וידוע דהשר של מצרים היה קיים עד קריעת י"ס כמשז"ל והנה מצרים נוסע אחריהם שר של מצרים ופרעה נתחזק לרדוף אחריהם שראה השר שלו קיים וז"ש יצילני מאויבי עז זה פרעה שהיה עז בראות השר שלו קיים שנאמר אמר אויב ארדוף אשיג בים בכח השר שלו. ומשנאי כי אמצו ממני זה עמלק שנתאמץ ונתחזק ממני מסיבתי שרפו ידי מן התורה. ויהי ה' מדת רחמיו שהוא מסתכל בטובה שעתידים לעשות ולכן הצילני מפרעה בזכות התורה שאני עתיד לקבל ונקראו ישראל בנים. וכן בעמלק אף שרפו מן התורה ברוב רחמיו בזכות התורה שעתידים לקבל הצילני מעמלק וז"ש ויוציאני למרחב שנתן לי את התורה:

מב

או יאמר במ"ש הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סימן ז' וששאלת על אח הגדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת"ח וקטן הימנו בשנים ונדה הקטן בשנים שהוא ת"ח לאחיו גדול בשנים אם נדויו נדוי משום שדרשו ואת לרבות אחיך הגדול. יפה עשה שנדהו דכיון דאינו נושא פנים בתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו עכ"ל. ולכאורה נראה דהרמב"ם פליג על זה שכתב דאפילו אביו רשע חייב בכבודו. הן אמת שהסמ"ג והטור סימן ר"מ הקשו על הרמב"ם מסוגית הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך הש"ס והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינן חייבין בכבודו עכ"ל הטור:

מג

והרב מהר"ר יהונתן תירץ דלפום מאי דקי"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה משו"ה מחייב לכבדו אף שהוא רשע שמא הרהר תשובה משא"כ לענין רבית דאם איתא דהרהר תשובה הי"ל להחזיר והיינו דפריך מי מחייבי עכ"ד. ויש להקשות על זה דלפי דברי הרב הנז' אם גנב וגזל ואמר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק אינה מקודשת דלא החזיר והש"ס והפוסקים כתבו סתם דמקודשת. ותו דהתם כבר אמר ע"מ שאני צדיק ומשו"ה אמרינן דמקודשת שמא הרהר תשובה דכבר יש התחלתא כי הוא אמר ע"מ שאני צדיק אבל באב רשע דאין פתח כל שהוא שהרהר תשובה מנ"ל שחייב לכבדו שמא הרהר תשובה:

מד

ויש לי ההדיוט לקיים תירוץ הרב הנז' והשתי קושיות הללו יש לתרצם חדא בירך חבירתה דלעולם באומר לאשה הרי את מקודשת אפילו גנב וגזל ועדיין לא החזיר מקודשת. משום דהכא צריך לומר שני דברים אחד שהרהר לשוב בעבירות שבינו למקום והשני שהרהר להחזיר הגזל ולפייס חבירו וגבי קדושין שכבר הוא בפיו ידבר ע"מ שאני צדיק ומוכח דנתחרט על חטאותיו כיון דאיכא התחלה אני אומר שמא הרהר תשובה גם לעבירות שבינו לבין חבירו. אבל גבי אביו רשע דליכא שום הוכחה לטובה תסגי לן שמא הרהר תשובה לעבירות שבינו למקום ולהכי מחוייב לכבדו. אבל לומר תרתי שגם הרהר תשובה ובעי לאהדורי מאי דגנב וגזל לחבירו דאמרינן בעלמא גזל הנאכל קשה להשיב לא אמרינן ומשו"ה גבי הניח אביהם פרה גזולה אינו מחויב לכבדו ולהכי פריך הש"ס והא לאו עושה מעשה עמך הוא:

מה

וזכר לדבר מדאמרינן פ"ק דמציעא דף ט' ע"ב תנן התם מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני רבי אליעזר אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון אמר עולא אריב"ל מחלקת מעשיר לעני דר' אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן. והרי דלרבנן דקי"ל כותייהו תרי מגו לא אמרינן. ומעין דוגמא יש לומר במאי דקמן דתרי מילי לא אמרינן שמא הרהר תשובה במה שבינו למקום וגם נאמר שמא הרהר תשובה לחזור הגזלות לחבירו ולפייסו לא אמרינן. וכבר גלוי וידוע דרב המרחק ביניהם הן לא הובא אלא משום יגדיל תורה:

מו

איברא דכד הוינא טליא שמעתי מהרב המובהק מורינו הרב מהר"א נחום ז"ל שהיה מקשה על סוגית מציעא הנז' מהא דאמרינן בתמורה דף י"א בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמרינן כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן וסלקא בתיקו ופסקה הרמב"ם פ"ה דערכין ופ"ד דמעילה לחומרא ומאי אסתפק לרבא אי אמרינן תרי מגו הרי הא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפאה דרבי אליעזר ס"ל דאמרינן תרי מגו ורבנן סברי דלא אמרינן תרי מגו וקי"ל כרבנן דתרי מגו לא אמרינן וה"ה בהקדיש אבר לדמיו דינא הוא דלא אמרינן תרי מגו ע"כ שמעתי ועתה אחר חיפוש ראיתי להרב פר"ח במים חיים פ"ה דערכין שהקשה כן ואצרכה עיון:

מז

ואפשר דדוקא גבי פאה סברי רבנן דתרי מגו לא אמרינן דאעיקרא חסר ההפקר שלא הפקיר נכסיו ותסגי לן לומר אי בעי מפקר נכסיה והוי עני אבל להוסיף לומר היכא דחסר ההפקר מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרינן דתרי מגו לא אמרינן בכי האי גוונא אבל בעיית רבא הוא אי נימא דממילא כך היא המדה דמגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף. ומאבר לכולה וכל זה היינו ממילא ובכי הא אפשר דמודו רבנן דאמרינן תרי מגו:

מח

ולפום ריהטא יש להעיר דאמאי אצטריך פ"ק דמציעא לומר ריב"ל דטעמא דרבנן משום דתרי מגו לא אמרינן לימא דכיון דהפקר בעי תלתא כדאמר ריב"ל עצמו בנדרים דף מ"ה דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומ"ט אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים אלמא מדרבנן צריך להפקר שלשה ואמרינן בקדושין דף ס"ב דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ופריך גר בידו הוא ומשני גר נמי לאו בידו דא"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה כדין מי יימר דמזדקקו ליה תלתא והלכך לאו בידו הוא כמו שפירש"י:

מט

ואין לומר דשאני הפקר דמדאורייתא אפילו באחד ומשו"ה סבר דלרבנן דפליגי על רבי אליעזר צ"ל דטעמיהו משום תרי מגו. שהרי גם בדין אמרינן פ"ק דסנהדרין ופסקו הרמב"ם פ"ב דסנהדרין דמותר לאחד דין תורה ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה ע"ש וגר בעי ג' משום דמשפט כתיב ביה ומשום דמד"ס בעי ג' קאמר דאינו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא וה"ה נימא גבי הפקר דמד"ס בעי ג' דאין לומר מגו דאי בעי מפקר דאינו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. הן אמת דרבינו שמשון סבר דיכול להפקיר בינו לבין עצמו. אמנם ראיתי למהרימ"ט בראשונות סימן פ"ה שכתב וז"ל דבעינן שיהיה ההפקר בפני ג' ואפילו מהתורה מ"מ בעינן בפני אחד לפחות אבל בינו לבין עצמו אפילו מן התורה לא הוי הפקר כלל וכן הסכימו רבוואתא אלא שמדברי רבינו שמשון פ"ק דשבת גבי גיגית שפוד קדרה אפקורי מפקר להו משמע מדבריו אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר וכו' וכבר תמה עליו הרא"ש שם בנדרים עכ"ל. ונראה מדבריו דהרא"ש לא סבר כרבינו שמשון והקשה הרב כנה"ג א"ח סימן רמ"ו שכבר נתן טעם לדברי רבינו שמשון שם בנדרים ומשמע דסבר כותיה וכ"כ הטור בח"מ סי' רע"ג וא"א כתב שאם הפקירו בינו לבין עצמו הפקר אבל תימה שא"כ יכול אדם להשכיר בהמתו לנכרי ולהפקירה בשבת ואלו הטור כאן בהלכות שבת כתב דאפילו יפקירנה בינו לבין עצמו אסור ונראה דבח"מ דינא קאמר וכאן מפני מראית העין נגעו בה זהו תורף דברי הרב כנה"ג בקיצור עש"ב. ואשתמיט מהרב מהרימ"ט ומהרב כנה"ג דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דשבת סימן ל"ג שכתב וז"ל אפקורי מפקר להו ואע"ג דהפקר דוקא בפני ג' היינו מדרבנן כדי שיפרסם הדבר אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו הפקר ויש שמקילין להשכיר ולהשאיל בהמתן לגוי ומפקיר אותן ולאו שפיר עבדי דהני דוקא דלא סגי ליה בלאו הכי ועוד שאין ההפקר ידוע ומפורסם ושכירות הבהמה ידוע עכ"ל. והרי מבואר דהרא"ש בפסקיו הכא נקיט כרבינו שמשון הפך מה שנראה מהרב מהרימ"ט דהרא"ש חלוק עליו ועל הרב כנה"ג קשה דאתי עלה מכח דברי הטור בח"מ ולא היה צריך לזה בהיות הדבר מפורש בפסקיו פ"ק דשבת. ותו שתמה על הטור בהלכות שבת והם דברי הרא"ש ותירץ משום מראית העין והרא"ש נתן עוד טעם אחר דדוקא היכא דלא סגי בלאו הכי כמבואר והיה טעמו דמדרבנן צריך ג' מלבד מ"ש שאין ההפקר ידוע כמבואר. ותו שמרן הביא דברי הרא"ש פ"ק דשבת ע"ש בב"י. ועל מרן בב"י סימן רמ"ו ק"ק דמוכח מדבריו דהרא"ש לא סבר בפסקי נדרים כרבינו שמשון. והיינו ממ"ש הרא"ש שם וטוב שיפקירם בפני אשתו או אחד מבני ביתו קודם שיישב דברי רבינו שמשון. אבל אין זה הכרח ולמה שהבין מרן הרא"ש בפסקיו פ"ק דשבת סותר מ"ש בפסקיו דנדרים. ועוד קשה על הטור בקיצור פסקי הרא"ש שכתב אם השאיל בהמתו לגוי יפקירנו בינו לבין עצמו ולצאת מידי חשש יפקירנו בפני אשתו וק"ק דהכא הוא מקצר דברי הרא"ש ואם סובר דהרא"ש נקיט כרבינו שמשון לא ה"ל לכתוב ולצאת מידי חשש דזה כתבו אביו הרא"ש קודם ישוב דברי רבינו שמשון. ועוד דה"ל לכתוב דאסור כמ"ש אביו פ"ק דשבת והוא עצמו בסימן רמ"ו וגם הרא"ש אביו בפירושו ובפסקיו בדברי רבינו שמשון לא כתב אלא שהשאיל בהמתו לנכרי ולא החזירה קודם השבת דהיינו שהשאילה ע"מ שיחזירנה קודם השבת ולא החזירה דה"ל אנוס אז כתבו דיפקיר בינו לבין עצמו אבל להשאיל בהמתו לשבת לא והיינו כמ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ק דשבת והכי הול"ל בקצור פסקי הרא"ש. ונראה שהוא ט"ס וחסר תיבות ולא החזירה קודם השבת. ועל הרב כנה"ג קשה דלא זכר מ"ש הרא"ש בנדרים בפירוש ובפסקיו ומ"ש מרן בב"י בח"מ סימן רע"ג דנ"מ אם לא החזירה קודם השבת ע"ש ודוק כי קצרתי וע' בתוספת שבת סימן רמ"ו מה שהקשה בש"ע דידיה אדידיה. ועיין בשו"ת הריב"ש סימן כ"ה והרדב"ז בחדשות סימן י"ג ואין כאן מקום להאריך:

נ

עלה בידינו דכמה רבוואתא סברי דמדאורייתא בעי בפני אחד כמ"ש מהרימ"ט ועמ"ש מרן ח"מ סימן רע"ג ואפילו מי שמתיר בינו לבין עצמו היינו היכא דלא סגי בלא"ה דהא רבנן תקנו בפני ג'. וא"כ חוזרנו לחקירתנו דריב"ל דסבר הכי בנדרים נימא דה"ט דרבנן דפליגי אר' אליעזר דלא ס"ל דאי בעי מפקר נכסי דאינו בידו דמי יימר דמזדקיק ליה תלתא כדאמרו גבי גר וככל אשר דברנו:

נא

והנה מורינו הרב בתי כהונה ח"ב בריש חלק בית אבות רמי ומקשי סוגיי אהדדי סוגית קדושין גבי גר הנז' עם סוגית שבת דף מ"ו ת"ש נשאלין לנדרים לצורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות והרי התם גבי גר אמרינן דאינו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות. ותירץ הרב ז"ל והאריך לחלק ביניהם ותורף דבריו הוא דהתם בשבת מוקצה מדרבנן ואיהו לא אקצייה מדעתו דסבר טרחנא ומייתנא שלשה הדיוטות ועבידנא כל טצדקי ואזלינן בתר דעתו ואיהו לא אקצייה ושרי אבל גבי קידושין בעינן שיהיה בידו ודאי ומי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות זהת"ד:

נב

ואין זה מעלה ארוכה לחקירתנו כמבואר והכי אשכחן בברכות דף מ"ז אהא דתנן אכל דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי. והכי אמרינן בשבת דף קכ"ז מפנין תרומה טמאה ודמאי דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי. ומסוגיא זו הקשה הרב שער המלך הלכות לולב דף צ"ו להרב פר"ח סימן תל"ד שכתב דאסור להפקיר בשבת כההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין וכו' דהרי סוגיא זו מפורשת דמצי להפקיר בשבת וכמו שהוכיח בפשיטות מסוגיא זו הרב עבודת הגרשוני סימן כ"ה ע"ש. ועתה ראיתי להרב המאירי ז"ל בפסקי שבת שכתב וז"ל ממ"ש בסוגיא זו וכו' למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין אינו דומה שההקדש כעין מכר הוא וכמו שאמרו מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפילו זכה בו אחר מאיליו הוא זוכה עכ"ל. ונעלמה סוגיא זו מהרב מגילת ספר דף קכ"ז ומספר אור יקרות דף ס"ג ועיין בשה"ם:

נג

והכי נמי אמרינן בעירובין דף ל"א מערבין בדמאי וכו' כיון דאי בעי מפקר נכסי וכו' וה"נ אמרינן בפסחים דף ל"ה יוצאין בדמאי וכו' כיון דאי בעי מפקיר וכו' ובסוכה דף ל"ה אתרוג של דמאי וכו' כיון דאי בעי מפקיר נכסי וכו' ובכולי הני סוגיי יש מקום לחקירתנו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא כדאמרי גבי גר. ושינויא דמשני מורינו הרב ז"ל לא סליק להני סוגיי:

נד

ואפשר לישב הכל גם סוגית שבת דנשאלין לנדרים לצורך השבת וכו' דכל מידי שהוא בדידיה אמרינן שפיר דטרח ומייתי ג' הדיוטות וחשיב כאלו הוא בידו. אמנם באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאתגייר היא לא סמכא זאת אומרת מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ועל כן אין דעתה סומכת ולא הוו קדושין דבעינן שתהא דעת המתקדשת סומכת בלי פקפוק:

נה

אתאן לתשובת הרב מהר"ר יהונתן לקושית הסמ"ג והטור וכתבנו דלענין קדושין אפילו גנב וגזל מקודשת שמא הרהר להשיב והוא צדיק משא"כ לענין כבוד או"א. ולענין קדושין כ"כ רבינו ירוחם די"מ אפילו גנב וגזל כיון שהרהר להשיב הרי הוא צדיק וכן נראה מסתמות הש"ס והרמב"ם ושאר פוסקים וכ"כ הרב מ"ץ ח"א סימן מ"ד דף קמ"ח ע"ג. ויש להעיר על זה דתנן עבירות שבין אדם לחבירו אין יה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וכ"כ הרמב"ם פ"ב דתשובה אינו נמחל עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. ואיך אמרינן שהוא צדיק כשהרהר להשיב הגזלה. וי"ל דאיקרי צדיק כיון שנתחרט והרהר להשיב הגזילה אבל גמר כפרה ליכא עד שיחזיר ודומה למ"ש עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויה"כ תולין ויסורין וכו' ומבואר בירושלמי תשובה ויה"כ מכפרין מחצה והיסורין מכפרין מחצה וכ"כ הרב פר"ח בנימוקיו במים חיים הלכות תשובה. וה"נ מעת שגמר להחזיר והרהר תשובה צדיק מיקרי ומקודשת אך גמר כפרה לא הוי עד שיחזיר:

נו

ולמאי דאתאן עלה דלסברת הרמב"ם דחייב לכבד אביו רשע לכאורה לדידיה יחלוק על דין תשובת הרא"ש דאח גדול שביזה לאחיו קטן ת"ח ונדהו הקטן יפה עשה דאינו עושה מעשה עמך ואינו חייב בכבודו ולפי דברי הרמב"ם אפשר דחייב בכבודו כמו באביו רשע. וכיוצא בזה ראיתי שהקשה מור"ם בדרכי משה על הרא"ש דהרי אביו אינו רשאי לנדותו. אמנם יש לומר דלא דמי כבוד אב ואם לכבוד אח גדול ומה דמות יערך כבוד או"א שהשוהו הקב"ה לכבודו וחמור בכמה מילי. לכבוד האח ואפילו הרמב"ם יודה דאח גדול אם הוא רשע אין לכבדו ואין איסור לנדותו:

נז

ועוד יש לומר לפי תירוץ הרב יהונתן הנז' דמה שחייב לכבדו הוא שמא הרהר תשובה א"כ הכא דאח הגדול ביזה לקטן ת"ח ותכף נדהו נדויו נדוי דמידי הוא טעמא שמא הרהר תשובה הרי הכא ברגע שחטא וביזה לת"ח נדהו ולא היה שהות לתלות שהרהר תשובה דבפחיזותיה קאי וגם הרמב"ם יודה בכה"ג:

נח

ובכן אבא למאמר הנז' ונקדים מ"ש הרב ש"ך דפרעה היה הרע שבקין וזאת לפנים הרג את הבל ולקח כל אשר לו והיה מתגאה על משה רבינו ורוצה להורגו שיש לו יוד יתירה על מספר משה וא"ל הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו' והיוד ילקה עשר מכות ואתה וישראל תקבלו עשרת הדברות. גם אז"ל שעמלק בא לתבוע הבכורה מעשו והיה בעון שרפו ידיהם מן התורה. וז"ש יצילני מאויבי עז זה פרעה שהיה מתגאה שהיה קין והוא הגדול והוא עז כי כבר לקה בגלגול הקודם ועומד במרדו ומשנאי הם עמלק ועשו שהיו רוצין הבכורה ויוציאני למרחב שנתן לי התורה וא"כ הם חייבים בכבודי שאני ת"ח והם רשעים ואיני חייב בכבודם שאינם עושים מעשה עמך ויכול להחרימם ולזה נצטוינו תמחה את זכר עמלק וכמ"ש הרא"ש בתשובתו הרמת"ה:

נט

וענין פתח הדל"ת של דש"א שהוא דיבור מפורש יפה דבר והפכו דהמדבר דיבור אסור גורם רעה לעצמו כי על אשר אמרו היש ה' בקרבנו אם אין בא עמלק כמו שאמרו רז"ל. וכלפי ליא מניעת דבור בתורה אמרו רז"ל כי עמלק בא ברפידים על שרפו ידיהם מן התורה וכמ"ש הקול קול יעקב והידים ידי עשו כשאין הקול קול יעקב הידים ידי עשו. ואפשר לומר במה שפירשתי בעניותי מ"ש פ"ב דמכות עומדות היו רגלנו במלחמה בשעריך שערים המצויינים בתורה כי ע"י תורה לשמה מבררים ניצוצי הקדושה וניטל חיות הסט"א ובזה כשלו ונפלו במלחמה כי ניטל חיותם ואני מוסיף עתה דדהע"ה שהיה לו רוח הקדש וה' עמו היה מכוין בלימוד תורה לברר מהסט"א ומהשר אשר על האומה שלוחמת עם ישראל בו בפרק ונוטל חיותם וז"ש עומדות היו רגלנו כלומר לאפוקי האויבים תמוט רגלם בשעריך ירושלים וכו' וז"ש הקול קול יעקב בתורה ואז מברר ניצוצי הקדושה אז אין הידים ידי עשו להלחם בחרב בידיו כי ניטל חיותם. א"נ במ"ש המקובלים דאדה"ר חטא בכל אבריו זולתי בקנה שלא דיבר בענין אכילת עץ הדעת ולכך קנה של אדה"ר לא נפגם ובכח לימוד תורה באבר שלא נפגם מועיל מאד מאד. ואז אין הידים ידי עשו לגנוב ניצוצי הקדושה וישראל עושה חיל. ומכאן נראה גודל פגם הדיבור שהוא פוגם בקנה שלא נפגם ואז הידים ידי עשו היד שנשתלחה לגנוב ניצוצי הקדושה:

ס

ואפשר דמאחר כי בא עמלק על פגם הדבור וביטול תורה לכן הוזהרנו לזכור בפה מעשה עמלק וחדא מגו חדא לזכור דעמלק בא בשביל פגם הדיבור וביטול תורה ונשמור פינו ולשוננו מדיבור אסור ולא ימוש ספר התורה מפינו:

סא

ומעתה אדברה וירווח לי בחלוקת שינה והראשונים פירשו פ' עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך שמוציאין הלילה בדברים בטלים ושחוק. ואח"כ ישנים ועי"ז גורמים כמה רעות. א' ביטול תורה. ב' דיבור אסור. ג' מבטלים ק"ש בזמנה. ג' תפלה ביחיד. ד' מבטלים קדיש. ה' מבטלים עניית ברכו. הו' מבטלים קדושה. ז' מתפללים בלבוש שאינו דרך כבוד. שש הנה שנא ה' וז' תועבת נפשו. ואפילו אם היו חטאים קלים בעשותם תדיר נעשים כעבות העגלה. ועל הכל שסוברים שכל זה אינו חטא. וליזהר באלה הוא חסידות. ולא ידעו ולא יבינו כי הם עונות חמורים ולא נאריך. וז"ש עד מתי עצל. תשכב בתחילת הלילה. וא"ת מאי איכפת לך לז"א מתי תקום משנתך כשתאחר לקום ותבא לידי כל החטאים הנז' ויותר מהמה. ועוד אפשר לרמוז במ"ש חהרשעים בחייהם קרויים מתים וכתב הרמד"ל ז"ל בדרך חיים דף קל"א דיש אנשים חיים מתים והם הנרפים והעצלים ובעלי יגון וכו' ע"ש וז"ש עד מתי עצל תשכב מלשון וישכב עם אבותיו דנחשב מת הן בעודנו חי כי לא במותו מתי תתעורר משנתך דרגא דמותא וחיה תחיה:

סב

ועוד פירשו דלפעמים יתעורר האדם ונופל עליו העצלות והוא ער פשט לו את הרגל מהפך עצמו לצדדין וכיוצא מפרקי סעיפי העצלות וז"ש עד מתי עצל תשכב שכבר נתעוררת ואתה שוכב לא ישן. מתי תקום משנתך תכף לשינה כשנתעוררת תקום תכף:

סג

ולו חכמו ישכילו כי השינה דרגא דמותא והישן ביותר מאבד החיים ודבק במות ודהע"ה נזהר שלא לישן ס' נשמי וניצול מסטרא דמותא ונקרא חי. ואפשר לתת טעם למה שדוד המלך ע"ה נזהר בזה ולא מצינו בקדישי עליונין שנזהרו כדהע"ה. ואפשר כי דהע"ה היה גלגול אדה"ר. והיה טורח לתקן מה שחטא אדה"ר שהי"ל לחיות ובחטאו נגזר עליו מיתה ולכן נזהר שיהיה הוא חי וקיים:

סד

ואחשבה לדעת לפרש נמשך לזה מ"ש פ"ק דברכות לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ורבי יצחק חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי אמר רבי יהושע בריה דרב אידי מאי קראה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה לפיכך זכה ויצא ממנו כלאב וכו' ע"ש. ויש לדקדק במאי פליגי לוי ורבי יצחק. ותו דפירש"י שפעמים היה טועה והוא אומר לו טעית וק' דא"כ הי"ל לימלך קודם שידון ולא לדון ואח"כ לימלך דמאי דהוה הוה. ותו איך היה מורה הלכה בפני רבו. ועוד איך קוראו בשמו מפיבשת רבי. וכבר כתב בזה גאון עזנו הרב פרשת דרכים ז"ל. ואעיקרא להבין מ"ש שמרה נפשי כי חסיד אני על מה היה מתפלל והוצרך לומר כי חסיד אני:

סה

ומצאתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכתב משם גדול מורינו הרב שארנו במהר"ר אברהם יצחקי זלה"ה שהקשה דאיך כתב רש"י דמפיבשת היה אומר לדוד הע"ה טעית והא אמרינן וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. ותירץ דלענין דינא הלכה כמותו אבל הראיות שמביא לדין והדמיונות היה אומר לו שהוא טועה שאין הנדון דומה לראיה עכ"ד. וראיתי בס' שביתת י"ט שבא לידי מחדש כי בדף נ"ד הקשה ותירץ כמורינו הרב ז"ל רק דמ"ש בקושיא שהוא הפך פסוק וה' עמו. זה אינו דזהו דרשא ואינו מוכרח בכתוב לומר הפך פסוק. גם מ"ש שהוא נגד הכתוב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אינו דולא אבוש היינו מאי דקאמר ולא בושתי והרי הוא כמבואר:

סו

ועפ"ז נתישב מה שדקדקנו דהי"ל לימלך מקודם שכבר ידע דהע"ה שהלכה כמותו והיה דן כהלכה וכל הויכוח היה בדמיונותיו וראיותיו. אך האמת שהוא דוחק לומר דלא נאמר זה אלא לפלפול' ולא לעיקר הדין. אמנם על פי דרך הרב ז"ל יתישבו גם שאר דקדוקים והוא במ"ש במ"א במ"ש הראב"ד בהשגתו להקדמת הרמב"ם דשמואל קבל מלוי ויש להקשות א"כ איך קאמר ליעיילוהו ללוי והרב מרכבת המשנה הקשה דאיך הורה לפני רבו. וניחא לי הצעיר דשמואל גדול בתורה ואחר שהיה יושב על כסא ההוראה בירר שמועותיו וקבל איזה הלכות ג"כ מלוי ומשו"ה כתב הראב"ד דשמואל קבל מלוי אבל אינו בסוג תלמיד שאסור להורות לפני רבו כיון דכבר גדול ויושב על כסא ההוראה והארכתי קצת בזה בס"ד. וה"נ דהע"ה היה מלך שמינהו ה' לשפוט את ישראל והוא קבל משמואל ואי בתר הכי שקיל וטרי עם מפיבשת ובדמיונות היה אומר לו שאין דמיונו עולה יפה אין לו דין רבו ומצי להורות לפניו ולקרותו בשמו ומה גם שהיה מלך:

סז

ועתה נבא לפירוש המאמר דחד דריש ליה הכי שמרה נפשי שהיא מאדה"ר כי חסיד אני ואני קם בחצות לילה ואיני טועם טעמא דמותא לתקן בצד מה לאדה"ר שהיה לו לחיות תדיר ומת ולכך אני משתדל להיות חי. ואידך דריש חסיד לשון חסד הוא שהוא חרפה כמ"ש בספר חסידים והרמד"ל וזהו שידי מלוכלכות וכו' ועל ידי שאדה"ר היה מלך ומפני זה זכיתי אני למלכות ועם זה מספיק לכוין את ההלכה כי מי שהוא עניו זוכה לזה כב"ה דהלכה כמותם בעבור הענוה כמ"ש פ"ק דעירובין וגם המלכות סגולה לזה כמ"ש מהרש"א בח"א. ועם כל זה אני נמלך במפיבשת ולא אבוש וע"כ שמרה נפשי מלהכשל בדין כי חסיד אף שאני עניו ומתבזה אני מלך הושע עבדך הבוטח אליך ברחמיך אני בוטח דוקא ואיני בוטח בענוה ולא במלכות ולפיכך זכה ויצא ממנו כלאב בן אביגיל שהיה מבייש פני מפיבשת:

סח

נמשך לזה אפשר לפרש פסוקי מז' ט' למנצח על מות לבן מזמור לדוד אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך כי עשית משפטי ודיני ישבת לכסא שופט צדק גערת גוים אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד. והנה רבותנו זכרונם לברכה דרשו גערת גוים זה עמלק. ויש להבין מה שייכות יש עם הקודם ועל פי דרכנו יתבאר בס"ד. וגם נבין פירוש על מות לבן והנמשך. אמנם חוץ מדרכנו אפ' במ"ש בשוחר טוב על זה וז"ל על מות לבן על מיתת הבן רבנן אמרי כל זמן שהיה אותו הבן חי היה דומה לדוד שלבו של הקב"ה עליו כיון שמת ידע שאין לבו עליו עכ"ל. ובס' חזיונות כ"י למהרח"ו ז"ל כתב שהגיד לו רבו האר"י ז"ל בחלום דנשמת נחמיה התרשתא היתה נשמת הבן הא' של בת שבע ולפי שלא זכה לשם גם נחמיה לא זכה שיקרא ספרו על שמו עכ"ד. ואפשר שז"ש למנצח על מות לבן דהיינו הבן הא' של ב"ש כמשז"ל מזמור לדוד ע"ד חייב אדם לברך על הרעה בשמחה וזהו מזמור לדוד. אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך דהיינו שראה ברוח הקדש שיבא בגלגול נחמיא שר וגדול בישראל. והבן לא זכה לשם דרומז למ'. והוא חטא בזה כמ"ש בזהר הקדוש. ואזמרה שמ"ך עליון שפגמתי בשם ועל כן לא זכה לשם לכן אזמרה שמ"ך עליון לתקן אשר עוותי ועיין לעיל בסוף דרוש ד' מ"ש בס"ד ור"ת על מות לבן עלם אותיות מעל:

סט

ועל פי דרכנו יאמר נא ונקדים מ"ש הרב כלי יקר בשמואל ב' סימן ג' במאמר פ"ק דברכות האמור דיצא ממנו כלאב שהיה מבייש פני מפיבשת בהלכה שהיה מווכח כלאב על אותן הדברים עצמן שנפלה מחלקת בינו לבין מפיבושת שהיה מפיבשת מקפחו בהלכות ועכשו כלאב חזר לעורר על אותן ההלכות עצמן וקפח למפיבשת והורה שהדין עם דוד אביו לזה שמח דוד בראות בנו יוצא מחלציו מכריע כדבריו עכ"ל ועוד האריך ע"ש:

ע

ובהגלות נגלות אמרי קדוש אשכחנא פתרי לקושית מורינו הרב מהרא"י ז"ל הנז' דמפיבשת אומר לו טעית והא אמרו שהלכה כמותו בכל מקום. ולפי האמור ל"ק דהכי קושטא דמילתא דהלכה כמותו וידע בנפשיה דה' עמו. ומרוב ענותנותו היה נמלך במפיבשת. ומפיבשת חולק עליו ואומר לו טעית ומראה פנים לסברתו. והגם שדהע"ה לא היה בו כח לחלוק עליו מכח פלפול מפיבשת מ"מ לא שב מידיעתו ולבבו יבין כי האמת אתו. ומפיבשת לא הוה קים ליה דהלכה כמותו בכל מקום מימר אמר לא בשמים היא. ומכאן תגדל ענותנותו של דהע"ה דאע"ג דידע איניש בנפשיה שהאמת אתו לא זז מחבבו למפיבשת אולי מתוך הויכוח ועוצם פלפול מפיבשת יבין שטעה. ואחר הויכוח ידע שהאמת אתו כי ה' עמו והענוה אזורו והמלכות מעטרו ובמותב תלתא כחדא ידע שהדין עמו. ולפי גודל ענותנותו ורצונו לירד לעומק הדין לכך זכה ויצא ממנו כלאב שהכריע בכל אותן ההלכות כדבריו. עוד נקדים שאמרו רז"ל והביאו הרב כלי יקר שם שהיו מרננים שהבן הילוד הוא מנבל לכך צר קלסתר פניו דומה לאביו והוא כלאב כלו אב ע"ש. גם נקדים מ"ש הרב האר"י זצ"ל בלקוטי תורה הנדפס בלקוטי תהלים דף י"ח ע"ב וז"ל דע שעל ידי שאמר לבן לאליעזר בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ זכה שעל ידי זה יצא מכלל ארור ונכנס בברוך וזכה זה בשביל לבן וז"ס משארז"ל למנצח על מות לבן שהוא לבן וזכה לבן שיסדו לו מזמור באותו זכות שעשה עם אליעזר עכ"ל הא למדת שכתב משם רז"ל כי על מות לבן הוא לבן. ועוד נקדים מ"ש רבינו האר"י זצ"ל על פ' מות ישרים כי לבן נתגלגל בבלעם ובנבל וברזילי והאריך בענין זה באורך בשער הפסוקים להאר"י ז"ל (שסידר מהר"ש ויטאל זלה"ה) ושם על פ' וירא את הקני ובתחילת הפרשה כתב דעמלק ובלק ובלעם מעורבים מן הרע של קין ומן הרע של הבל ע"ש באורך:

עא

ועוד נקדים מ"ש בעניותנו בפתח עינים במאמר רז"ל פרק חלק דף צ"ו ואף מבני בניו של אותו רשע נ"נ בקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה אמרו מ"ה לפני הקב"ה רבש"ע מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה היינו דכתיב רפאנו את בבל ולא נרפאתה. והוינן בה א"כ איך כתיב רפאנו וניחא לן דודאי כל הניצוצי הקדושה שבו נבררו אך היה רוצה קב"ה שיבואו להדיא מבני בניו ויוכר הדבר כמו מבני סנחריב וסיסרא וכיוצא ומ"ה טענו ולכן נתבררו הניצוצות ובאו בדרך נעלם שאינו ניכר שהוא מאותו הרשע ע"ש באורך:

עב

והנה דהע"ה היה רוצה להרוג נבל ותבע לאביגיל והקב"ה הצילו וניגף נבל ונשא אביגיל וילדה כלאב וז"ש למנצח על מות לבן שהוא נבל גלגול לבן וכתיב לבן שגלגול שני נקרא בן כמ"ש האר"י זצ"ל ומשו"ה אמר לבן והוא לבן ור"ל על מיתת נבל על מטתו שלא הרגו מזמור לדוד נותן הודאה על זה וכשם שאמר לאביגיל אשר כליתני מבא בדמים דם נבל ודם נדה. אודה ה' בכל לבי שהצילני מן העונות האלה. אספרה כל נפלאותיך כל הם שלשה כמ"ש מהראנ"ח ז"ל והם שלא בא על אביגיל ושנולד כלאב שהיה מבייש פני מפיבושת והכריע כדבריו וגם קלסתר שלו דומה לאביו כי יסכר פי דוברי שקר שהיה בן נבל. אשמחה ואעלצה שכיונתי להלכה ולא חזרתי מפני מפיבושת דהדין עמדי כמו שהכריע כלאב. אזמרה שמך עליון דהוא עמי ובזה אני מכוין לאמת. והנה כשאמרתי להרוג נבל ולבא על אביגיל נתעוררו המקטרגים לקטרג וכיון שנמנעתי ישובו אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך המקטרגים. כי עשית משפטי להרוג נבל ודיני שיצא כלאב והכריע כדיני. ואימתי נהרג נבל בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ וז"ש ישבת לכסא שופט צדק שאתה דן את העולם והוא מת במוצאי יה"כ כמ"ש האר"י ז"ל בסוד מות ישרים. ונבל גלגול בלעם והיה הרע של הבל וקין וזה היה עמלק. גערת גוים עמלק אבדת רשע בלעם ודרך רז"ל ידוע ואמרת שלא יבואו גרים מעמלק כמ"ש במכילתא וכי תימא ומה נעשה לניצוצי הקדושה לז"א שמם מחית לעולם ועד שאינן כדאים שיאמרו מבני בניו של בלעם מבני בניו של עמלק למדו תורה ברבים ע"ד שאמרו מסנחריב וסיסרא אלא באים בהעלם שאינם ניכרים שהם מהם כמש"ל וזה סמיכות גערת גוים עמלק דהני בהני שייכי:

עג

ויש"ר קינ"י מתוך עמלק ושלוח הק"ן נוהג בחלוקת אכילה בנאות דש"א ירביצני כי כל מאכל היתר בימי החול הולך לסט"א ונעשה גופו כסא ומושב לסט"א ומרעה אל רעה יצא לכמה חלאים חולי הגוף וחולי הנפש ועבירה גוררת עבירה וכמ"ש אין יצה"ר מצוי אלא מתוך אכילה ושתיה כמשז"ל וכמ"ש בכמה דוכתי והולך אחר הגוף עושה הצורה חומר וזכר לדבר לגוף אותיות פגול כי ההולך אחר הגוף פגול הוא לא ירצה כי לו במותו אז יבקע כשח"ר כריסו ואומרים לו טול מה שבחרת:

עד

וטעם שעושים משתה ושמחה היינו לזכור שהיו חייבים שונאי ישראל כליה על שנהנו מסעודת אחשורוש וע"י משתה נהרגה ושתי שזו התחלת גאולה שמלכה אסתר וע"י משתה נהרג המן שנתלבש בו פ' ונהרג מתוך משתה לפי שגרם מיתה לעולם באכילת עץ הדעת. וא"כ איך יתכן כי בסעודה שעושים זכר לכל הדברים האלה יפרקו עול ויצאו מהשורה ובמקום אשר שם תהא רעדה מאכילת עץ הדעת ואשר נהנו מסעודת אחשורוש אשר לא כדת והקב"ה ברחמיו הצילנו ממות לחיים. בו בפרק יעברו חלושי"ם אפילו במצוה קלה ודאי לא תהא כזאת בישראל. ופקח עיניך וראה כי ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים ר"ת איש לרעהו ומתנות לאביונים אלול לרמוז להתעורר ליראה את ה'. כי כשם דבתשרי הם ימי דין וצריך להקדים בחדש אלול לשוב בתשובה והיו נכונים שיצא דינם לאורה. כן עתה שאמרו בר"מ כי מחיית זכר עמלק יהיה בע"פ א"כ צריך בפורים להתעורר בתשובה אולי נזכה דבע"פ ימחה זכר עמלק ויבא משיח:

עה

וזה טעם להרבות צדקה בפורים כי בזכות הצדקה תבא הגאולה כמשז"ל וכתב הרמב"ם פ"ב דמגילה מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ומשלוח מנות לריעיו שאין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמוח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים עכ"ל. ועד"ה הוא מיחד השם הקדוש בסוד והי"ה מעשה הצדקה שלום כמו שפירש רבינו האר"י זצ"ל ומקרבת הגאולה כמשז"ל ויש רמז כי צדקה לעני גימט' משיח עם הכולל:

עו

ועדיין צריכין אנו למודעי מה טעם אמרו בפורים דכל הפושט ידו אפילו גוי לפי הפשט דעד"ה כבר כתב רבינו האר"י זצ"ל. ומלבד טעם מפני דרכי שלום אפשר במ"ש הרב יערות דבש ח"ב דף פ"ח במאמרם ז"ל פ"ק דמגילה דאמר המן למרדכי אתא מלא קמצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרי כסף דההוא גברא א"ל רשע עבדא דקנה נכסים עבד דמאן נכסים דמאן. ויש להבין מה ענין קומץ שהוא קרבן לה' לעשרת אלפים ככר שנתן לאחשורוש. וכן אמרו גלוי וידוע שעתיד המן לשקול וכו' לפיכך הקדים השקלים מה זו הקדימה זה לקרבנות וזה למלך טפש. ותו דאחשורוש א"ל הכסף נתון לך אבל הענין כי אמר לו הכסף נתון לך והעם. לעשות בו כטוב בעיניך על שניהם ותכלית הטוב לחלקם לעניים וכבר אומות העולם ידעו מנ"נ כי הצדקה מועילה וכן עשה וחלקם לעניים וחשב שהוא יותר מהקרבנות דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ולכך תמה דאיך מלא קמצא קרבן ידחה עשרת אלפים ככר לעניים שהוא יותר מכל הקרבנות והשיב מרדכי הצדקה שלי כי מה שקנה עבד וכו' וא"כ כל ההבטחה של המן היה שיצליח באשר פזר נתן לאביונים לכן בעת הזכרת הנס צריך מתנות לאביונים עכ"ד. ובזה אפשר לתת טעם לתת לגוי הפושט ידו להורות זכר לצדקה שעשה המן. אך יש לחקור דלמה הוצרך מרדכי לומר עבדא דמאן וכו' הי"ל להוכיחו כי נ"נ עשה צדק לכפר פשעיו והוא עשה צדקה לפשוע לאבד אומה שלימה וטח מראות עיניו. ואפשר דזה דומה לקרבנות בלק שעשה לקלל ישראל. ועכ"ז פרע לו הקב"ה במ"ב ילדים דאלישע שהובקעו כי תאותו לקלל ועכ"ז זכה ויצאת ממנו רות כמ"ש בסוטה דף מ"ו. ולאפוקי זה דאין לו שום זכות כההיא דרות. ולא תצא תקלה כאותן מ"ב ילדים להכי מרדכי עקר את הכל וא"ל עבדא דמאן וכו' והצדקה היא שלו כמ"ש בספרי דאם נפל לו סלע ומצאו עני יש לו זכות והמן עבדא בישא לית ליה מדעם:

עז

ובזה אפשר לפרש פ' ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם הכונה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו כי המן עבדו ובעבור שלא השתחוה לו רצה לאבד כל ישראל ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ושוב נתנם לצדקה ומה שקנה עבד קנה רבו כי אין לו דמי"ם. ועוד היכן מצא צדקה לעשות פשע גדול לאבד אומה שלימה. ומזה תשכיל אסתר כי יגע להבל וריק ותחזק לבה לבא אל המלך וז"ש ביהודים לאבדם כלומר ראו עתה צדקותיו כענן בקר. והיו לו לתקלה וז"ש רז"ל הכסף נתון לך רוח הקדש אומרת הכסף בגימטריא העץ. ולפי דרכנו לשיטת הרב הנז' דעשתה צדקה להרוג היהודים לצדקה והנה צעקה יתלוהו על העץ. וזה בכלל דברי מרדכי להתך ואת פרשת הכסף ופירש רש"י ז"ל פרשת הכסף פירוש הכסף. הכונה דעל רוע מפעלו לתת צדקה לאבד אומה שלימה והוא סבר שהיא כקרבנות. אין לך קרבן גדול מזה שיתלוהו על העץ דשפיכות דמים של רשעים נחשב כקרבן כמשז"ל:

עח

נחזור למאמרינו והיה לה' לשם זו מקרא מגילה אפשר דאמרו רז"ל דהיא סוף נסים שנתנו ליכתב ופירש הרב מהר"י ביערת דבש דהכל היו טועים במזלות ואצטגנינות ובטלמסאות לכך הוצרך ה' לעשות נסים שלא כדרך טבע להודיעם כי הכל הבל. אך בימי מרדכי ואסתר קבלו התורה ברצון והכירו באחדותו ואין בלתו לכן לא הוצרכו עוד נסים שלא כדרך טבע והאריך למעניתו הלא בספרתו. וז"ש והיה לה' לשם זו מקרא מגילה ויהי מאז הכירו באחדותו והיא סוף נסים שנתנו ליכתב וידע כל ישראל כי ה' אחד ושמו אחד ומלכותו בכל משלה. ולאות עולם לא יכרת וכו' כי ההארות אשר היו בשמים בימי פורים הם תדיר בכל שנה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל באורך בסוד הפורים. והרב עיר וקדיש הרמ"ז ז"ל בהגהתו בספר הכונות כתב שלכן חזרו בשנה השניה לשלוח ספרים לקיים מצות הפורים והיתה הכונה להודיע שאותה הארה תתקיים תמיד בכל שנה ושנה ולכן באותה שנה כתבה אסתר ובתיבת ותכתוב באה תי"ו גדולה לרמוז לגדולה אשר ביסוד שלה עכ"ל. וז"ש ולאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים כי תדיר בכל שנה מאירים אותם ההארות כדבר האמור:

עט

ואפשר לרמוז ותכתוב בתי"ו גדולה ונקדים מ"ש הרב יערות דבש ח"ב דף ן' דאמרו בש"ס אסתר ברוח הקדש נאמרה שמואל אמר קיימו למעלה מה שקבלו למטה ואמר רבא לכלהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא והקשו התוס' דרבא גופיה אמר קיימו מה שקבלו כבר ותירצו תרתי ש"מ. וצריך לדעת איך דורש שתיהם והוא מוכרח. ותו אמאי הוצרכו לקיים למעלה הלא יש כח ביד רז"ל לעשות כגון עירובין ונט"י וכיוצא וכל דבריהם בלאו דלא תסור אבל הענין שהם רצו שהמגילה לא תהא חשובה דרבנן אלא דברי קבלה כדברי תורה ואיך אפשר זה דאין רשאין להוסיף מצוה. אבל הי"ל מודעא וכשקבלו התורה אז דהדור קבלוה היה ע"ת דמגילה תהיה מצוה חדשה ולא תהיה בכלל מצות דרבנן דהתנו דלא קבלו בל תוסיף לענין מגילה לבד שתהיה מצוה נוספת וקבלו כל התורה ובל תוסיף בכלל מן היום והלאה וקיימו למעלה ואמאי הוצרך משום דקיימו מה שקבלו כבר בתנאי שתהא מגילה נוספת והוא ג"כ קיימו מה שקבלו כבר בתנאי שמגילה תהיה מצוה נוספת ומזה נמשך שבעת קבלתה עשו מצוה חדשה וקיימו למעלה מה שקבלו למטה ותרתי ש"מ זהת"ד בקצור עש"ב:

פ

ואני בעניי לא שוה לי לומר שעשו תנאי לעבור על בל תוסיף בפרט זה שתהיה מגילה נוספת ומי ימלל לעשות תנאי בקבלת התורה שהיתה חובה עליהם. ועוד לצד עילאה לא שייך תנאים. והדבר זר מכמה אנפי. ותו ודאי דהני דפרקי עול בטענת מודעא הדיוטות נינהו. אבל נביאים ורבנן וצדיקים לא יחטיאו השערה וריח מודעא לא עדת בהו והם שומרי תורה כנתינתה וחייבים בבל תוסיף וא"כ גדולי הדור ומרדכי שתקנו מקרא מגילה איך עברו על ב"ת. והמון העם המצפצפים והמהגים טענת מיעוטא בטילי גבייהו וא"כ מאי קאמר שעשו תנאי. והנה הטוענים מודעא המון ישראל. ומתקני המגילה הם ראשי אלפי ישראל שלא יש להם מודעא:

פא

ואפשר לומר שמרדכי ואסתר רצו דמקרא מגילה תהיה כמו התורה וטעמם שרצו בזה להיות כי בנס זה כל המון ישראל הדור קבלוה לתורה ושלא יפצו פה בטענת מודעא וזה טעמם שרצו שמצוה זו תהא נחשבת כמצוות התורה להורות כי בלב שלם קבלו ההמון התורה ולזכר עולם יהיה ונצנצה רוה"ק וקיימו למעלה מה שקבלו למטה ועל זה יקשה מה ראו מרדכי ואסתר לזה. לזה מוכרח לומר קיימו מה שקבלו כבר וביטלו טענת המודעא ולהורות זה רצו שתהא כמו התורה וקיימו למעלה ונמצא שהשני דרשות מוכרחות וקשורות זו בזו:

פב

ובירושלמי פ"ק דמגילה אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכתב הרב יפ"מ דהכונה ולא יקשה דה"ל למכתבה משה רבינו ולא השתא בתר נבואות שנאמרו אחריה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכתב הרב קרבן העדה דדבריו תמוהים ובפרט מ"ש ולא יקשה דה"ל למכתבה וכו' דבר שאין לו שחר דמ"ש מכל שאר נביאים וכתובים דהכל נאמר למשה מסיני עכ"ד ולק"מ דמקרא מגילה יש לה יתרון שנחשבת כמצוה של תורה וז"ש המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני ומאי איריא המגילה ומאי רבותא אפילו מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש נאמר למשה מסיני. אבל הכונה דהמגילה נאמרה למשה מסיני שתהא כמו מצוות התורה אלא שאין מוקדם ובזה א"ש דברי הרב יפ"מ וכן אמרו בזהר הקדוש וקבל היהודים הוא משה רבינו ע"ה ע"ש. וזה רמז ותכתוב אסתר המלכה תיו ותכתוב גדולה שהיא כתיבה גדולה כתורה עצמה דלעיל כתיב וקבל היהודים שרומז למשה רבינו ע"ה:

פג

וזה אפשר רמז ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד הכונה ואתה תצוה דוקא אתה כמ"ש אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אך דע למצות מגילה שקבלת ויקחו אליך שתתפלל כמ"ש במדרש והנה עמד מרדכי היהודי שרמוז בר"ת שמן זית זך כמ"ש רבינו הרקח שהוא גימטריא מרדכי היהודי. ולמה מגילה נאמדה לך כמצוות התורה דע שהוא זכר שהיו בצרת המן כתית והאיר ה' אפלתם למאור ואז קבלו ההמון להעלות נר תמיד לקבל מחדש התורה ובטלה מודעא. א"נ יש לסמוך בכתוב ולומר ואתה תצוה את בני ישראל כאלו הוא מצוה של תורה באותו פרק אשר ויקחו אליך שתתפלל בעדם עם מרדכי היהודי הרמוז בר"ת שמן זית זך כמ"ש רבינו הרקח אז מקרא מגילה כאלו אתה צווית. ולמה נשתנית מצוה זו שהוא זכר שהיו בצרה והאיר אפלתם והדור קבלו התורה כמו שרמזנו:

פד

הד"ר הוא לפרק הנוש"א לכל מתנות קדשיהם והיה רמז דבצדקה מיחד השם הקדוש הוי"ה ב"ה בסוד והי"ה מעשה הצדקה כמ"ש האר"י זצ"ל. והיה על מצחו כמ"ש האר"י זצ"ל דמצות הצדקה מאירה במצח יותר משאר מצוות בסוד וצדקתו עומדת לעד ואמר לשון יחיד ע"ד מה שפירשו הראשונים ועבדתם וכו' ובירך וכו' לכל אחד כפי כונתו:

פה

עוד רמזתי דבזכות הצדקה יבא משיח צדקנו כמשז"ל שהצדקה מקרבת הגאולה וכתב הרב הקדוש מהר"ש מאסטרפולי ז"ל כי במצח המשיח כתוב כד"ת שם קדוש בגימטריא משיח בן דוד. והוא משבט יהודה. והנה כד"ת יהודה בגימט' תמיד וזהו והיה על מצחו תמיד. לרצון להם לפני ה' שתמשך הגאולה מן' ש"ב והרמז לפני ה' וכן הגאול"ה גימטריא ן' ויבנה בה"מ לרצון להם ע"י הקרבנות לפני ה' בבה"מ בב"א כי"ר: