אהבת דוד ו׳

א

דרוש הששי לשבת הגדול

ב

ח' ניסן תקו"ן בס"ד

ג

במדרש יצילני מאויבי עז זה פרעה ומשנאי כי אמצו ממני אלו המצריים.

ד

אחד מהשרים הראשונים מרואי פני המלך אצטריכא ליה שעתא במצות המלד? ללכת ארץ מרחקים והמלך באהבתו וחמלתו גלה סודו כן יתן לידידו עצה ההוגנת ותהי לו שוכנ"ת אצלו המון חנות מזויינת אמר אליו בני אתה בלכתך אל עיר אשר אתה הולך שמענה ואתה דע לך כי שם נמצאו גונדא דחימה אנשי נרגן שבתם וקימתם לטרף טרף לצודד נפשים כי הם מראים תומה ותחתיה ערמה נפש זכה ונטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת לכן אנכי מצוך תאזור חיל להיות נשמר מהם שלא תלכד בפח עצתם כי גם שאתה מוכרח להיות אתם בחצריהם ובטירותם תשים כל מעיינך על כל דבר קטון וגדול כמטהר וכמצרף כסף. ולא זו שתשמר מהם לבל תכשל ותאבד. אלא גם זאת אבקשה את שאהבה נפשי כי אחרי ששמרת עצמך זמן מה פיך תמלא תוכחות לאנשי דמים ומרמה דסגן בעלילותא ויום יום השתונן והכונן למעבד כל טצדקי להחזירם למוטב ולשים העקוב למישור. והנה לפניך שלשה מדות אם תלך אחר עצתם ודבריהם ותסור מדרך הישרה לאבד זמנך ותלך אחרי ההבל כמוך כמוהם. הורד עדייך מעליך והיית כאחד הרקים ואת פושעים נמנה ואנכי היודע ועד לעשות בך משפט כתוב ואנתח אותך לנתחיך ונתחיך לנתחיך ושמתיך כרואי נוסף על כל פצעים ומראות נגעים כמשפט מורד במלכות:

ה

ואם עיניך לנכח יביטו לישמר מהם בכל פונות ומה עז כארי להתרחק מעצתם וכל תועבותם ויום ולילה תחשוב מחשבות לבלתי ידח ממך נדח. אדעך בשם ותמצא חן בעיני ואדעה מה אעשה לך תפארת גדולה ועטרת ישועה ושבחים ומנחות ועליו"ת מרווחות:

ו

ואולם אם תפתה וגם תוכל שלא די שתשמור עצמך אף זו כי ברב חריצותך ורוח מבינתך תחזירם בתשובה לעזוב ארחות רשע וילוו אליך וישרתוך להשכיל להטיב ולהסיר רוע מעלליהם ויהיו אנשי אמת ושלום. הרחב פיך ואמלאהו מכל אשר תאוה נפשך על כל שכיות החמדה והיית קרוב אלי ואתן את כסאך מעל כל השרים לעשות יקר יותר כיד המלך:

ז

הבט ימין וראה מאחר עלות ונשמע פתגם המלך כאשר ידבר איש אל רעהו ואזהרתיה מהכא יודיע דרכיו בחלקי ופרקי שלש מדות הנאמרים באמת. מי פתי יסור מטעם המלך לעבור על מצוותיו ולהתחבר עם פועלי און למצוא עונו לשנא האמת והישר. ואין ספק כי כל שומעיו תצלנה שתי אזניו ויכירו פחיתותו וזר מעשהו. וכל אשר יענישהו המלך מילתא זוטרתי לגביה כי הוא המו"ן הרבה אשמה אחרי אשר המלך התרה בו מאד:

ח

כזאת וכזאת מעין המאורע לאיש ישראל חוטר מגזע האתנים ונשמתו הטהורה וכאשר ממ"ה רצה לשלחו אל העה"ז ציוהו כמה פעמים בג"ע ואח"כ בבטן אמו לשמור לעשות כל מצוותיו יתברך ושלא לכת אחר יצה"ר וכל מחנהו כלל ועיקר ואם יחטיא השערה ונוטה אל היצה"ר דינו קצוץ ומשפטו חרוץ ואם יכוף היצה"ר ולא ישמע אליו כלל אז יתענג בדשן נפשו עם הצדיקים והחסידים ראשי אלפי ישראל. ולא זו בלבד אלא מצווה לעשות היצה"ר טוב כי זה כל פרי העבודה לעשות היצה"ר טוב ובזה נצטוינו פ' שמע ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ותנן פ"ט דברכות בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך. וכן כתיב ולעבדו בכל לבבכם וכתבו המפרשים דהיינו שיעשה היצה"ר טוב:

ט

והרב המופלא מהר"ח ן' עטר זלה"ה פירש דבכל לבבך הוא גדר ההרגש דאם יחשוק אדם בדבר החשק הוא בוער בו ולא ישקוט ולא ינוח עד הקימו מזימות לבו. אמנם החשק בא משום מראית העין. אך גדר הצורך הוא מטבע החומר כגון אכילה ושתיה ושינה כי מעצמו יבקש אחריהם וזהו בכל נפשך אך ענינים אלו אחר שמילא תאותו יש הפסק זמן מה בלי תאוה. אך גדר השעור הוא חמדת הממון בלי הפסק כלל וע"ז נצטוינו לאהוב ה' בחשק עצום ונפלא ויהיה מעצמנו בלי הפסק זהו תורף דברי החסיד אור החיי"ם ז"ל:

י

ואנכי עפר אחר התאבקי בעפרות רגליו אומר אני על דרך זה בלשון אחר במה שנשאל הרב פנים מאירות בח"א סימן ט"ל למה תקנו לומר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והיה מספיק לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב. והשיב על פי הפשט דמצינו דאמר דוד הע"ה לבנו דע את אלהי אביך ועובדהו והפירוש הפשוט שאין להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג מלכי האומות אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה שהוא האל הוא הבורא יתברך ויתעלה שמו ולכך אמר דע את אלהי אביך מצד החקירה ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלהותו והוא הודיע אלהותו בעולם כי בימיו היו עע"ז ואם היינו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב הו"א שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב סמכו על אמונת אבותם ומנהגם ולכך אנו אומרים אלהי אצל כל א' ואחד להודיע שכל אחד בעצמו חקר ומצא שאין כאלהינו והוא חיזוק אמונתנו עכ"ד. והשתא אפשר שאמר שצריך לאהוב ה' אהבה שכלית אהבה ממשית אהבה תדירית בכל לבבך מחשבת הלב בשכ"ל הקדש ובכל נפשך אהבה ממשיית כענין אכילה ושתיה ודומיהם בכל מאדך אהבה תדיריית כמו הממון:

יא

וזה אפשר רמז יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. הכונה יראת ה' טהורה תמה ונקיה הא כיצד משפטי ה' אמת צדקו יחדיו מצד השכל והסברא. הנחמדים מזהב חמדת תדירות. ומתוקים ממשיית.

יב

והסמ"ג עשין ג' כתב שציונו ה' שתכתב פרשה זו בתפילין של יד נגד בכל לבבך ותפילין של ראש במוח ששם חיות האדם נגד בכל נפשך ובמזוזה על פתח הבית שבו הממון נגד בכל מאדך והם כסדר וקשרתם לאות על ידך כנגד בכל לבבך והיו לטוטפות כנגד בכל נפשך וכתבתם על מזוזות ביתך כנגד בכל מאדך עד כאן אמרי קדוש. ולפי דבריו ז"ל יש לרמוז כי ברי"ת הוא ר"ת בית ראש יד תפילין והוא הברית אשר בין ה' ובינינו. והעובר זה מפר ברי"ת:

יג

ובירושלמי שם אמרו אברהם אע"ה עשה היצר הרע טוב דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך אמר רבי אחא והפסיד אלא וכרות עמו הברית אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו מ"ט ולבי חלל בקרבי ופירש הרב יפה מראה דאברהם אבינו ע"ה עשה מאהבה טרח עם היצה"ר לקרבו באהבת ה' אבל דוד היה עושה מיראה וזהו הריגת היצר הרע שהוצרך להשפילו ע"י הריגה ויראת העונש עכ"ד וקודם לזה פירש שעשה היצה"ר טוב שעבד ה' גם ביצרו הרע וכדתנן בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב ויצר הרע עכ"ל:

יד

ועדיין צריכים אנו למודעי דאם זה מדת כל אדם וזו חובתו כמש"ה בכל לבבך מאי רבותיה דאברהם אע"ה. ועוד דכתיב ומצאת את לבבו דמשמע דהיה כמו מציאה. ועוד דוד הע"ה מי לא עבד ה' מאהבה וכמה כתובים מורים מאהבתו לתורה ולה'. ויראה דיש ג' סוגים זה יצא ראשונה מי שהיצר מקטרגו מאד ובטורח גדול הוא מקיים המצוות ואף בעוד שהוא מקיים צער כותש היה בו מתגרת יצרו. וזאת שנית הכובש את יצרו ומתגבר עליו עד שבעודו עסוק בתורה ומצוות יצרו מושפל ונכנע כאלו אינו. ועוד בה שלישיה אשר זכה שיצרו נעשה טוב עד שהוא מעוררו לקיים התורה והמצוות כמו היצר הטוב. ועתה הכתוב אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בב' יצריך והוא כולל הג' סוגים האמורים ויש בכל סוג מהג' כמה מדרגות. ואברהם אע"ה זכה לסוג הג' ולמדרגה העליונה שבו וז"ש ומצאת דרך מציאה דמאחר שאברהם אע"ה היתה נשמתו בעמקי הקליפות ונולד מתרח כאשר בא על אמתלאי בריחוקה זהו מציאה להתכשר כל כך שעשה היצה"ר טוב לגמרי והיה לאחדים ביצר הטוב וז"ש ומצאת את לבבו ב' יצריו יצה"ט ויצה"ר נאמן לשון יחיד דשניהם כאחד יצה"ט ויצר הרע כאלו הם אחד. ודהע"ה מהסוג השני אך מהמדרגה היותר עליונה עד שדומה כאלו הרגו. ואאע"ה זכה למדרגה עליונה שנתקדשו כל אבריו בקדוש השם שהפיל עצמו לכבשן האש וז"ש אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים וכו' ומצאת את לבבו. וכן באומרנו פ' שמע אנו מוסרין עצמנו על ק"ה ואח"ז כתיב ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כי בכח שמסר נפשו על ק"ה באומרו אחד יכול לזכות לקיים ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כאברהם אבינו ע"ה שזכה למדרגה העליונה:

טו

ועפ"ז זאת לפנים אמרנו בנותן טעם על היום הזה הנקרא שבת הגדול כי ישראל נטמעו בין המצריים והיו גוי מקרב גוי מה אלו וכו' וה' חפץ למען צדקו ציוה שיהיה הקרבן פסח מקחו מבעשור ונתן להם דם פסח ודם מילה והיה ד' ימים קשור והמצריים חורקים שיניהם ומסרו עצמם על ק"ה שהיו המצריים יכולים להורגם ביום הג' בהיותם כואבים ונמצא דמסרו עצמם על ק"ה ונתקנו כל איבריהם וכל גופם בבת אחת כמ"ש המפרשים כל ההקדמות האלה והמה באו בקונטריסים שלי. וא"כ לא נמצא יום אחד שכל ישראל מסרו עצמם על ק"ה ונתקנו כל גופם כיום הזה ולפניו לא היה כן לזה קנה שם טוב שבת הגדול כי יום גדול וקדוש הוא ואמרו בזהר הקדוש כי היום שעושה מצוה בו האדם נתקן ואם לאו נדחה והאריכו בזה ונראה כי לפי רוב המצוות אשר יעשה אותם האדם כן ירבה גדולת היום ההוא שאם עשה מצוה בו נתקן היום ואם הרבה מצוות יוסיף כח וגדולה ליום ההוא:

טז

וזה אפשר טעם מ"ש הכתוב פ' אחרי ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דאם יעשה מצוה בכל יום אותו יום נתקן ואם לאו נדחה אותו יום ואין אותו יום נמנה מחיי האדם ולו ידח ממנו אבל בקיימו המצוות יום יום נתקנים וז"ש ושמרתם את חוקותי ואת משפטי הלא תדעו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם נחשבים חיים שנתקנים הימים ובאים במספר חייו וז"ש רז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים שהימים נדדו הלכו ואין אלו חיים ולכן קרויים מתים. וכבר ידוע מה שפירשו המפרשים בהקדמה זו מאמרם ז"ל ע"פ ואברהם זקן בא בימים יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים ויש לך שהוא בימים ואינו בזקנה אבל זה זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. ונכתב במקומו:

יז

אמור מעתה אידלי יומא דשבתא שכל ישראל בבת אחת מסרו עצמם על ק"ה ונתקנו ועי"ז נתוסף כח והארה ושפע עצום ביום השבת ההוא ברום המעלות ועל כן קראוהו שבת הגדול כי גדול הוא מכל הימים ומיום ברוא אלהים אדם עד היום הזה לא היה כיום ההוא המאיר ומזהיר אורים גדולים ולכן א"ש שקורין אותו שבת הגדול:

יח

ומהרי"ל כתב שנקרא שבת הגדול על דרך יום הכפורים שנקרא צומא רבא לפי שהם מאריכין בתפלה וכן נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול שיש בו דרש עש"ב. לכן באתי היום ודבר דבר קטן דרך דרש ר"ת דבור רחמים שלום ויען כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל אדברה נא בהני תלת מילי שהם סגולות לגאולה כי אותה אנחנו מבקשים וכמו שנבאר בעזר משדי:

יט

אתי דבור. כבר אמרנו וענינו שכתבו המקובלים שד' גליות היו על ע"ז ג"ע ש"ד ולשה"ר. גלות בבל על ע"ז ומשו"ה גזר נבוכדנצר להשתחוות לצלם והוא בסקילה ונשרף בית המקדש. מדי בעון ש"ד ומשו"ה נמסרו להריגה בימי המן ונתבטל בנין בה"מ כי הוא בסייף. יון בעון ג"ע שהוא בחנק באו לכליה בימי יון וגזרו כל כלה שיבא אליה הגמון ולפי שהוא בחנק היה בה"מ קיים. אדום גלות מר וארוך על לה"ר ששקול כשלשתן ואין תקון אלא בתורה שהוא תקון לשון הרע עכ"ד:

כ

ומה יתאונן אדם חי על תמרור עון לשון הרע כי הוא שקול כנגד ע"ז ג"ע ש"ד כמ"ש רז"ל והוא נראה לעין כי המדבר לה"ר הוא בסתר ואם בעודו מדבר יבא אדם שם יכבוש דבריו שלא ישמע אדם זה וח"ו נראה בכופר כי הנה הקב"ה מלא כל הארץ כבודו והוא אינו חש לדבר לפני ה' כי מלא כל הארץ כבודו וחושש לבשר ודם וזה כע"ז ח"ו. וזה שמעתי שפירשו פ' במזמור ב"ן אהבת כל דברי בלע לשון מרמה כי המדבר לשון הרע אם יבא איש בולע הדברים וז"ש כל דברי בלע. גם מסורת היא כי הפוגם בברית הלשון פוגם בברית המעור ויש בזה ג"ע וש"ד בהשחתה דקטיל בנוי וחמיר מרוצח דעלמא ונמצא מדבר לשון הרע החוש"ה אל העין עע"ז ג"ע ש"ד. ובזה פירשתי בעניותי אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני כלומר אשמרה דרכי דרך גבר לשמור ברית המעור ממה שאני נזהר מחטוא בלשוני דשני הבריתות מכוונים וכשאשמור ברית הלשון גם המעור נשמר:

כא

זאת היתה לאבותנו במצרים שאמרו במכילתא ר"א הקפר ברבי אומר היה בידם ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שינו שמם ולא שינו לשונם וכו' ע"ש וכלם נמשכו משמירת הלשון ומשם נמשך שלא נחשדו על העריות דברית המעור מכוון כנגד הברית הלשון ובמה שזכו לשמור הלשון ממילא אתיא שלא נחשדו על העריות ולפי שלא פגמו בלשון ועריות נמשך שלא שינוי לשונם. ולא שינו שמם כי ידעו דשם האדם בו תרמוז בחינת נשמתו ואחיזתו במדות העליונות כמ"ש במ"א:

כב

ועוד רעה חולה שהמדבר לשון הרע עושה חליפין עם הנדבר שלוקח עונותיו ונותן לו זכיותיו כמ"ש ז"ל וזה אפשר לרמוז בפ' מזמור ס"ט. תנה עון על עונם ואל יבואו בצדקתך ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ואני עני וכואב ישועתך אלהים תשגבני. הכונה תנה עון מי שמדברים עליו לה"ר על עונם כי ע"י לה"ר לוקח עונותיו וז"ש תנה עון על עונם. וגם זכיותיהם יאבדו מהם וז"ש ואל יבואו בצדקתך כלומר ששכר המצוות הוא צדקה כמ"ש הרמב"ן על פסוק וצדקה תהיה לנו ואל יזכו אלה בצדקת השכר כי יותנו למי אשר דברו עליו וא"כ ימחו וכו'. אמנם כל לגבי דידי איני רוצה מזכיותיהם ולא לתת להם עונותי ואני עני בזכיותי המועטות ואין לי חפץ להתעשר מהם. גם איני רוצה לתת להם עונותי וז"ש וכואב על עונותי ואין אני נשען כי אם על רוב רחמיך וז"ש ישועתך אלהים תשגבני:

כג

נמשך לזה נבא להבין קצת פסוקי הסדר וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וכו' וציוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וציוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים. ונקדים מה שחקרנו במ"ש בערכין דף ט"ו שתקון לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים וכו' ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח. והוינן דאיך הלשון שהוא בעל העבירה הוא עצמו ילמוד והלא אין קטיגור נעשה סניגור. וישבנו במ"ש הרב גור אריה במ"ש קח לך עגל לכפר על העגל והקשו והלא אין קטיגור וכו' ותירץ הרב דהיכא שבא לתקן החטא עצמו שרי וא"כ הכא שבא לתקן הלה"ר עצמו יכול הלשון עצמו לתקן. וזה רמוז בפ' מרפא לשון עץ חיים כלומר להיות שהוא לרפאת ללשון עצמו לזה מועיל עץ חיים ללמוד בתורה ולא שייך הכא אין קטיגור וכו':

כד

ועוד תירצנו במ"ש פ"ק דקדושין דבכסף אין האשה מתגרשת דאין סניגור נעשה קטיגור ופריך א"כ לא תהא מתגרשת בשטר ומשני מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד כסף נמי שם טבעא חד הוא. וכפ"ז יש לומר דמילי דלה"ר אמרי"ם המאררים ודברי תורה אמרות טהורות דברי אלהים חיים. ועוד יש לתרץ דרך דרש במשז"ל דבעל תשובה נעשה בריה חדשה וכיון שהוא בריה חדשה האי לישנא דחטא בה השתא הוי לישנא אחרינא חדשה היא ולא שייך אין קטיגור נעשה סניגור דאין זה הלשון שהוא קטיגור דחלף הלך ופנים חדשות באו לכאן. ומ"ש התוס' ביבמות דף ז' שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שהרגו בידו ואין קטיגור וכו' היינו שלא ידענו אם שב בתשובה שלימה עד שנעשה בריה חדשה וכמו שכתבנו בעניותנו במ"א כיוצא בזה. ובזה אפשר לרמוז משז"ל גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דבזכות לימוד המשניות תהיה הגאולה. וכבר כתבנו דגלות אדום הוא לכפר על לשון הרע ובתורה הוא תקון לשון הרע ויקשה דאין קטיגור וכו' ואחד מהתירוצים הוא דבתשובה נעשה בריה חדשה וז"ש גם כי יתנו בגוים אפילו שהם בגלות בח"ל וח"ו יש סרך חלק לשרים אשר ישראל בארצם איזה חלק לימוד המשניות מועיל ולהכי אפיקיה בהאי לישנא גם כי יתנו בגוים כלומר שבלימוד בגלות בח"ל יתנו לשון נתינה חלק לגוים הם השרים כשילמדו והוא יתנו לשון לימוד מועיל לגאולה לתקן עון לה"ר. וכי תימא אין קטיגור וכו' לז"א עתה שהוא תשובה במ"ש רז"ל על תיבת עתה שהיא תשובה בפ' ועתה מה ה' אלהיך ובפסוקים אחרים וז"ש עתה אקבצם כשיעשו תשובה אז נעשים בריה חדשה ומועיל הלימוד בלשון ואין לומר אין קטיגור דהאי לישנא אחרינא והלימוד מתקן לה"ר ויזכו לגאולה עתה אקבצם כי הלימוד תקון לשון הרע שהגלות על זה:

כה

והנה במ"ש בערכין שהבאתי לעיל אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח יש להבין דהול"ל מרפא לשון עץ חיים ושבר ברוח דהני בי תרי הם מרפא לשון אם ת"ח יעסוק בתורה עץ חיים ואם ע"ה שבר ברוח ישפיל דעתו ואמאי נקט וסלף בה שהוא העון. אמנם אפשר דמ"ש אם ת"ח יעסוק בתורה בכלל הוא שישפיל דעתו ע"ד שאמרו בשבת דף ל"א אמינא לך דגבר דחיל חטאין הוא ואת אמר דגבר בר אוריין ופירש מהרימ"ט בתשובה ח"א סימן ק' דבכלל דחיל חטאין הוא בר אוריין ואין בכלל בר אוריין דחיל חטאין ע"ש וה"נ בכלל אם ת"ח הוא יעסוק בתורה הוא שיהיה עניו ושפל דאי לא אינו מכוין לאמת וחכמתו מסתלקת ממנו וכיוצא. וידוע שהתורה הוא בחינת הרוח כמ"ש גורי האר"י ז"ל והפוגם בלשון ומדבר לה"ר הוא פוגם ברוח. ומה נעים משז"ל שתקון לה"ר בתורה כי למוד התורה בחינת הרוח מתקן לה"ר הפוגם ברוח וז"ש הכתוב מרפא לשון שדיבר לה"ר עץ חיים ע"י שילמוד תורה ונ"ט כי מדבר לה"ר שבר ברוח פוגם ברוח לזה רפואתו בתורה בחינת רוח וממילא שגם הלומד בתורה ישפיל דעתו. ומכללא דאם ע"ה הוא ישפיל דעתו:

כו

וזה אפשר שהוא כונת הכתוב ישעיה סימן כ"ח ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו ואמרו במגילה דף ט"ו מאי לשאר עמו למשים עצמו כשיריים. ואמרו במכות דף י"א על פסוק ואל עמו תביאנו לא הוו עיילי ליה למתיבתא דרקיעא ואל עמו תביאנו. נמצא דעמו כינוי לבני הישיבה וז"ש לשאר עמו שמשים עצמו כשיריים אף שהוא עמו מבני הישיבה ברוח משפט וכו' שהוא ת"ח ויש לו ענוה:

כז

ולפי העלות דגלות זה בשביל לה"ר והתקון הוא בתורה אפשר שזה כונת הכתוב סוף מלאכי בהפטרת היום זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליה וכו' כי הנה בגלות זה צריך לעסוק בתורה בענוה לתקן לה"ר וז"ש זכרו תורת משה עבדי לעסוק בה והסתכלו אשר צויתי אותו שהיה עניו בחורב הר סיני נמוד ולכן התעסקו בתורה בענוה ואם כה תעשו מצמיח ישועה הנה אנכי שולח לכם את אליה וכו' לגאולה:

כח

הבה נא אבא לפרוקי הסדר ונקדים מה שפירש רבינו אפרים ז"ל בפירושו ב"י שתי צפורים חיות יצה"ט ויצה"ר ושחט את הצפור החיה שישחט היצה"ר זהו תורף דבריו בקיצור. ולדרכנו אפשר לומר וידבר ה' אל משה לאמר בשביל אמירה אשר דיבר לה"ר. זאת תהיה תורת המצורע שתיקונו הוא בתורה כמשז"ל. וכי תימא כיון שהלשון נטמא אין קטיגור נעשה סניגור ואיך יתוקן בלימוד. לז"א ביום טהרתו רמז תירוץ הרב גור אריה דכשהוא בא לכפר על החטא עצמו אז לא אמרו אין קטיגור וז"ש ביום טהרתו שהוא בא לתקן החטא עצמו. ועוד והובא אל הכהן רמז תירוץ שני דהדברים שונים דברי לשון הרע רעים וחטאים ודברי תורה נחמדים ומתוקים והוא אומרו והובא אל הכהן כלומר לימוד בתורה עולה להקב"ה כי הוא מכלל יופי והובא אל הכהן ובזה לא אמרו אין קטיגור וכמ"ש מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד ויצא הכהן למטה שישער ברוח חכמה שהכהן רוח הקדש מרחפת עליו. ויראה אל מחוץ למחנה שהוא מדור הקליפות וראה הכהן שלא נשאר שמץ מנהו בקליפות והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע והנה לשון שמחה שנעשה בריה חדשה קדש הוא. נרפא אותיות נפאר ורמז הכתוב ארפא משובתם דמיירי בשב מאהבה. ורמז תירוץ שלישי שנעשה בריה חדשה. וציוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות דמאחר שנעשה בריה חדשה יקיים ואהבת את ה' בכל לבבך ועץ ארז שהי"ל גאוה ושני תולעת ואזוב רמז עניו כתולעת ואזוב ואחר שיהיה לו תורה וענוה ושחט את הצפור האחת שישחט היצה"ר כלומר על דרך מה שפירש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי במשז"ל דלעת"ל ישחוט היצה"ר דפירושו שיסיר כל הדינין וישאר הטוב וז"ש ושחט את הצפור יצה"ר שיעשה היצה"ר טוב שיסיר כל הרע וישאר טוב וזה בכח ב' דברים הענוה והתורה וז"ש אל כלי חרש לשון שמש שהוא כלי חמדת הקב"ה כי שמש ומגן על מים חיים היא התורה ובאמצעות תורה וענוה יהיה בריה חדשה ויעשה היצה"ר טוב:

כט

ועל פי זה נבא לפרש בהגדה פסקת רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ואלו היה שם לא היה נגאל. ואפשר בהקדים מה שחקרו המפרשים דהטלה היה ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואיך הוכשר לקרבן פסח לשם ה'. וראיתי להרב עיר וקדיש במהר"ר מרדכי הכהן ז"ל מתלמידי הרב הגדול מהר"ר ישראל קוריאל ז"ל מבית דינו של מרן הקדוש ז"ל בספרו הנחמד שפתי כהן על התורה דף מ"ט ע"ב סוף ד"ה ואכלו את הבשר ושחטוהו יום י"ד לפי שליל ט"ו הם נמולים וע"ז של ישראל אין לה ביטול עכ"ל. ודבריו קשים לשמוע דרוב ישראל מלו קודם שחיטה ומיעוטא דמיעוטא שלא רצו למול נכנס ריח ג"ע בק"פ ושאלו למשה רבינו ע"ה שיתן להם וא"ל שימולו ומלו ואלו היו מיעוטא דמיעוטא:

ל

ומדבריו למדתי לומר שלכך הקדים בפסח מצרים מקחו בעשור שביום שבת קדש קשרוהו בכרעי המטה ואמרו שרוצים לשחטו והיו שיני המצריים חורקות להיות אלהיהם קשור בזיקים בביזוי בכרעי המטה ובזה הוא ביטולו ואח"כ מלו עצמם ונמצא שביטלוהו לקושרו בבזיון ועשו מעשה בגופו ואמרו שרוצים לשוחטו ובזה נתבטל דאפילו באמירה בעלמא י"א שמועיל ביטול כמ"ש מור"ם בי"ד סימן קמ"ו וכ"ש שעשו בזיון בגופו ואח"כ מלו מיום א' עד יום ד' ומצינו טוב טעם על פסח מצרים שמקחו בעשור משא"כ פסח דורות שהוצרכו לזה במצרים לבטלו קודם שימולו כמו שנאמר. והרב מהר"ש פרימו תירץ דמשפט המצריים שנים עשר חדש וכאשר בא משה בתחילת ביאה כתיב ויאמן העם ומאז פירשו מע"ז ודבקו באלהותו יתברך ולכך ציוה דק"פ יהיה בן שנה דהיינו אותם שנולדו אחר שפירשו מע"ז ויפקדם בטלאים בני שנה דודאי לא עבדום כי זה שנה שפירשו ישראל מע"ז.

לא

ועדיין יש לחקור דנהי דהני כבש"י דרחמנא אכתי איך מצו להקריב טלה לפסח והיה הדם הזה לאות והלא אין קטיגור נעשה סניגור והטלה היה ע"ז של ישראל ואיך טל"ה תניא דלזכרון קאתי וכלפנים דמי ואין כהן משמש בבגדי זהב. ואפשר לומר דמכיון דמסרו נפשם על קדושת השם בד' ימים אלו שהיה קשור הטלה והם נמולו ובהיותם כואבים כמו רגע היו יכולים להורגם וכבר אמרו ז"ל דנפשם היתה פורחת וביארנו בעניותנו דישראל היתה פורחת נשמתם ובזה נתקדשו כל איבריהם ונעשו בריה חדשה ולגבי דידהו י"ל דרך דרש דלא שייך אין קטיגור נעשה סניגור כי ישראל שבאותו הדור נברא"ו בכל הארץ בריה חדשה ואין קטיגור לומר שאינו נעשה סניגור דליכא קטיגור.

לב

ומעתה הרשע חכם להרע העמק שאלה נעשה שואל מה העבודה הזאת לכם והוא שואל שתי שאלות מה העבודה הזאת ועוד לכם בתחילה שואל מה טיבו של ק"פ והלא הוא ע"ז של ישראל ואין לה ביטול וכי תאמרו דמקחו מבעשור וטרם המילה בטלתם אותו ואח"כ נימולתם. אינו מספיק כי מעת שנימול אברהם אע"ה דין ישראל לכם וע"ז של ישראל אין להם ביטול ואם נפשך לומר אכתי קשיא לכם שהיה טלה ע"ז שלכם אין קטיגור נעשה סניגור ובמצרים היה לאות לזכרון וגם אח"כ לריח ניחח ואין קטיגור וכו'. ועל זה אמר המגיד לכם ולא לו. ולא תימא שמה שאמר לכם היינו שפירושו שע"ז שלכם היה טלה ומשו"ה לא רצה לומר לנו זה הבל דכל ישראל אשר במצרים חוץ משבט לוי עע"ז ושפיר הול"ל לנו כי גם אבותיו עע"ז. אך רצה לומר לכם שהוא אינו מאמין בזה ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו עפ"י מדותיו שאמר לכם אמור לו תרי תמיהי אשר הקשית. אין בהם ממש הראשונה שהטלה ע"ז בעבור ז"ה גימטריא י"ב כי י"ב חדש כבר פירשו מע"ז והק"פ בן שנה ולא נעבד וכתירוץ מהר"ש פרימו. והאחרת דאין קטיגור וכו' עשה ה' לי כלומר בריה חדשה וזהו עשה ה' לי בצאתי כי עשאני מחדש במה שמסרתי עצמי על ק"ה ומאחר שכן שאני בריה חדשה לא שייך אין קטיגור כמש"ל לי ולא לו שלא היה מוסר עצמו והיה מת בחשך כי ה' יודע מה בלבו ולא היה נגאל:

לג

ועל דרך זה יש לרמוז במסרה נחית בחסדך עם זו גאלת. עד יעבור עם זו קנית. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. והענין שבקבלת התורה נעשו נשואין כ"י ישראל עם הקב"ה דרך משל וחקרו רבני אשכנז דשבויה אסורה לכהן ותירצו דקי"ל כהן שפדה את השבויה הרי זה ישאנה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי וא"כ הקב"ה פדה ישראל ושריא לכהן זהו תורף דבריהם. ואנא בריה קלה הוינן בה דהכא האישות הוא עבודת ה' והזנות הוא ע"ז וכבר עע"ז באונס ואסורה לכהן. ובאנו אל הישו"ב דנעשו בריה קדושה וחדשה ואין זו השבויה וז"ש נחית בחסדך עם זו גאלת ובמה שפדיתם וגאלתם עם זו קנית כדין כהן שפדה השבויה וכ"ת הרי הזנות ע"ז. לכן אמר עם זו יצרתי לי דהוו בריה חדשה ואין כאן שבויה:

לד

וזה רמז בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו הים ראה וינוס. הכונה בצאת ישראל ממצרים בית יעקב אין בית אלא אשה והוו כמו אשה כ"י להקב"ה. וכי תימא יצאו מעם לועז עע"ז והם א"כ זנו ועע"ז ואיך מותרת לכהן לז"א היתה יהודה לקדשו דמסרו עצמן על ק"ה ובזה נעשו בריה חדשה ואין זו שבויה ומותרת לכהן. ועי"ז דנעשו בריה חדשה ישראל ממשלותיו ואלו היה בהם זנות לא זכו לזה כמ"ש במדרש תדשא דמכל השבטים היו שופטים ושרים חוץ משמעון מפני הזנות. ועוד הים ראה וינוס ארונו של יוסף שלא חטא בזנות ואלו ישראל חטאו בזנות לא היה זכות יוסף מגן עליהם אלא גם זנות של ע"ז לית בהו דנעשו בריה חדשה:

לה

א"נ אפשר לרמוז במסרה הנז' ונקדים מה שנשאל מהריב"ל בח"ג סימן י"א. עמ"ש בקונט' טוב עין סימן י"ח אות ק"ד ע"ש. מי שפדה שבוי אחד שנשבה במלחמה ומבקש מהשבוי שיתן לו מעותיו וכו' ופתח בתשוב"ה הרב ז"ל בשמעתא גבי עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד וכו' ושוב מייתי שמעתא דפרק ב' דייני גזרות דף ק"ח תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבדתו ופריך בשלמא שוקל את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות ומחזיר לו אבדתו מצוה קעביד אלא פורע חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו איבד את מעותיו ורבא אמר אפילו תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע. ורבינו תם כתב דהאי פורע חובו דוקא במזונות אשתו וה"פ הא מני חנן היא כלומר האי פורע חובו מיירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו מזון האשה וכן פירש רבינו חננאל. וריב"א הביא ראיה מן הירושלמי דהוא הדין בשאר חובות וכו' ורובא דרבוואתא הסכימו לסברת ריב"א דבכל חוב קאמר דפורע חובו של חבירו אבד מעותיו וכתבו התוס' דלפירוש ר"ת דאמר דבמזונות אשתו הוא דאמר איבד מעותיו משום שאין הדבר ברור דהבעל היה מתחייב במזונות שמא היה יכול להפטר שהיתה מצמצמת וכו' ומשו"ה אמרינן בהפועלים דש"ח אם קדם ברועים ומקלות בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב אבל לפירוש ריב"א והרא"ש דס"ל דבכל חוב וכו' אמאי חוזר ונוטל וכו' וכתבו התוס' דמהדין פטור אלא תקנת חז"ל שישלמו לו כדי שיעסוק וכו' עכ"ל הרב מהריב"ל. וק"ק על הרב ז"ל שהשוה דעת הרא"ש לריב"א והרי הטור ח"מ סימן קכ"ח כתב דמסקנת הרא"ש כרבינו תם ואם הוא סבר נגד הטור בדעת הרא"ש הו"ל לפרש ולא לכתוב בפשיטות דהרא"ש ס"ל כריב"א. הן אמת דמרן בב"י שם הקשה על הטור דלא יש גלוי בדברי הרא"ש בכתובות כמאן ס"ל דמייתי שתי הסברות ולא הכריע:

לו

וראיתי להרב לחם משנה פ"ו דנדרים דין ד' שהביא מ"ש הרא"ש בנדרים דף ל"ג דעל מתני' דהתם הזכיר אוקמתא דרבא בלוה ע"מ שלא לפרוע דמוקי לה כרבנן וכתב דכיון דהרא"ש סובר כר"ת גם לחנן בשאר חובות איתא לאוקמתא דרבא בלוה ע"מ שלא לפרוע ומכאן יצא לו להטור דהרא"ש ס"ל כר"ת והאריך בזה ע"ש. וקשה על הרב לח"מ דנעלם ממנו דהרא"ש פרק הכונס על דף נ"ח כתב בהדיא דפורע חובו של חבירו פטור ומייתי טעמא דירושלמי דהיה מפייס ליה. גם ק"ל דרבינו בעל הטורים בקצור פסקי הרא"ש פרק שני דייני ופ"ד דנדרים הביא המחלקת ואעפ"י שבנדרים הרא"ש לא זכר ממחלקת ר"ת וריב"א כלל ואם כדברי הרב לח"מ שמדברי הרא"ש שם דמייתי אוקמתא דרבא יצא לו להטור דאביו כר"ת שם בקצור פסקי הרא"ש הי"ל לפסוק כר"ת. ותו קשה דבקצור פסקי הרא"ש פרק הכונס כתב דפורע חובו של חבירו פטור בפשיטות והוא הפך מ"ש בח"מ סימן קכ"ח בדעת הרא"ש דסובר כר"ת. ותו קשה על הרב לח"מ דנעלם ממנו מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ע"ג סימן ט' דשם מבואר להדיא דהרא"ש סובר כריב"א דלא כר"ת וקשה ג"כ על הטור וכבר הרב ש"ך הקשה על הסמ"ע שפסק כר"ת מכח הרא"ש ומהרי"ו דסברי הכי והוא הוכיח מדברי הרא"ש פרק הכונס ותשובה הנז' פרק חזקת דסבר דלא כר"ת והוכיח מל"ב פוסקים שפסקו דלא כריב"א:

לז

ואחזה אנכי להרב ש"ך שם דעל מה שפסק מרן דאפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע פטור קרא ערער דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגמי"י וריא"ז שהביאו הירושלמי השמיטו בעל חוב דוחק ואע"ג דהיה אפשר לומר דסמכו אמה שכתבו סתמא אין זה עיקר דכיון דבירושלמי פלפלו בזה ה"ל לכתוב האי דינא בפירוש אלא ס"ל דבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו דכיון דהירושלמי הוציא כן ממשנת שוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין אלמא דס"ל להירושלמי דלא אפשר לאוקומה באבוד וגבוי וכיון דבש"ס דילן מוקי לה באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא. ותו מסקנת הירושלמי גופיה דבע"ח דוחק חייב לשלם דאמרו בירושלמי פרק אין בין המודר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפילו בבע"ח שדוחק נישמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות בשלא נכנס לתוך ידיו כלום והכא בשלא נכנס לידיו כלום. דמשמע לירושלמי דמקריב משלו והתם אי לאו בעה"ב מקריב ממשכנין דכיון דשל גבוה למאן פייס ומשני מי סברת דמיירי בשלא נכנס לידיו של כהן אלא איכא לפרושי דהפרישם ונכנסו ליד כהן ונאבדו ולא מחייב בעה"ב וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם וא"כ בע"ח דוחק חייב לשלם ועוד האריך הרבה ומסיק דבהאי דינא רבו המחייבים ולא אשכחן בבע"ח דוחק אלא מקצת פוסקים והא ר"ח ור"ת והרא"ש וסמ"ע וב"ח שפסקו בלא"ה דחייב ובבע"ח דוחק איכא הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג והגמי"י וריא"ז זהו תורף דבריו ע"ש באורך:

לח

ודבריו קשים לשמוע דהא הרמב"ם כתב פ"ו דנדרים דין ד' וסמ"ג לאוין רמ"ב ריש דף ע"ב וז"ל פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלומר אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה עכ"ל. ומדברים אלו מוכח דסברי הרמב"ם והסמ"ג דגם בע"ח דוחק אינו נקרא הנאה דמניעת התביעה הוא וסיים הסמ"ג דמבריח ארי הוא. והגמי"י סבר הכי שהרי פכ"ו דמלוה כשהביא הירושלמי כתב ועיין בתשובה י"ז מספר נזיקין ושם הביא תשובת מהר"ם ושם כתב בפירוש תרי זמני דאפילו בבע"ח דוחק. ותו קשה שצירף לזה סברת ר"ת ודעמיה וסמ"ע וב"ח והוא דחה דבריהם לקמן. ותו שצירף להרא"ש עמהם והוא ז"ל הוכיח במישור דהרא"ש ס"ל איפכא וסבר כריב"א כמדובר. גם יש לתמוה על הרב ש"ך ז"ל איך חשד לגדולי עולם ר"י שהביאו התוס' פרק הכונס והרב העטור והתוס' והרא"ש בשם ריב"א ומהר"ם והר"ן והריטב"א בחי' כתובות (כי תדיר מזכירם) ודעמיהו שלא ידעו ירושלמי דנדרים ותפסו להפך בדעת הירושלמי. ועתה שזכינו שנדפסו מחדש חידושי הרב המאירי והריטב"א והרב הנמקי לנדרים שלשת הגבורים הביאו הירושלמי דאפילו בבע"ח דוחק ונראה דכן הבינו בירושלמי דנדרים דהתם קיימי. ותו לדברי הרב ש"ך הירושלמי סותר את עצמו מכתובות לנדרים. ותו הפירוש שפירש הרב ז"ל בירושלמי דנדרים לא תוכל האר"ש שאתו והפירוש הברור כמ"ש הרב המאירי ז"ל וז"ל ואין מניעת ההזק וסלוק תביעה בכלל אסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בע"ח דוחקו ואע"פ שמ"מ גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי וכו' כמ"ש במודר ואין לו מה יאכל וכו' ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו בתלמוד המערב מפני שלא נכנס בתוך ידו כלום והוא מ"ש בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת ההזק לבד ואינה קרויה הנאה וכו' עכ"ל והן הם דברי הרמב"ם והסמ"ג שהבאתי בסמוך כאשר יראה המעיין:

לט

וחזיתיה להרב קרבן העדה שהקשה על הרב ש"ך קושיות אחרות חזקות אמנם לא הי"ל פנאי להתישב בהם ואגב רהטאי ראיתי שפירש הירושלמי דנדרים כמו שפירש הרב המאירי ז"ל. ומסיק לענין הלכה וז"ל ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דבע"ח דוחק נראה דה"ט דבבבלי בנדרים דף ל"ד ומקריב עליהן קיני זבים וכו' וגרסינן עלה איבעיא להו הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' ת"ש ומקריב עליו אי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה שמעינן דהבבלי מפרש ומקריב עליו אכהן קאי שמקריב קרבנותיו של זה המודר ממנו א"כ אין שום ראיה מהך מתני' לבע"ח דוחק ומשוקל את שקלו אין ראיה דאיכא לאוקומיה באבוד וגבוי ודבר זה קילורית לעינים היוצא לנו מזה דלהלכה בבע"ח דוחק חייב לשלם ודלא כש"ע ח"מ סימן קכ"ח עכ"ל. ואני בעניי אומר כמה רב גובריה להניח מה שכתבו בפשיטות הרב העטור וריב"א ומהר"ם והר"ן והריטב"א וסיעתם ולפסוק כפי מה שפירש הוא בדעת הרי"ף והרמב"ם ולא שבקינן מ"ש גדולי הפוסקים בפשיטות ולמנקט כהרי"ף והרמב"ם לפום מאי דפריש בהו. ואם מרן בב"י רגיל לפסוק כהרי"ף והרמב"ם נגד כל הפוסקים היינו כי ברירא לן דעת הרי"ף והרמב"ם לא היכא דבאים אנו לדון מכח אשר השמיטו מאי דאתמר בש"ס. ועוד דמור"ם בהגהותיו לא דרך דרך מרן בהאי כללא דיש לפסוק כהרי"ף והרמב"ם נגד כל הפוסקים. ומה ראה כאן בשנותו את טעמו אלא דנראה דהרב נמשך אחר מ"ש הרב ש"ך דרבו המחייבים ואין הדבר כן. ועוד דהרמב"ם כתב פ"ו דנדרים מותר לו שיתן שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה הרי דכתב בהדיא שהוא חיב בה ולא מפרש לה באבוד וגבוי וטעמו ברור כיון דקי"ל הלכה כחנן ניחא לן לפרושי ושוקל את שקלו כפשטא בלי שום אוקמתא. וא"כ כיון דממשכנין עליו שמעינן דאפילו בע"ח דוחק פטור לשלם. ותו דכתב הרמב"ם שם והבאתיו לעיל וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ודבריו ברור מללו כמ"ש בירושלמי שלא נכנס בידיו כלום והוא הדבר אשר דיבר הרמב"ם שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום והיינו כפי פירוש הרב קרבן העדה עצמו שהוא פירוש הרב המאירי כמש"ל ולפ"ז יקשה יותר על הרב ש"ך דמדברי הרמב"ם מוכח דפירוש שפירש בירושלמי במ"ש בשלא נכנס בידיו כלום לא סליק ומבואר הפירוש בדברי הרמב"ם כמ"ש. וממילא גם הרי"ף כן דעתו ונראה פשוט לו ז"ל דכי אוקמא רב הושעיא כחנן ודחי אדחיא לה הך פירושא דשוקל לו שקלו על האבוד ועל הגבוי וא"כ ממילא משמע דאף אם הבע"ח דוחק לא ישלם דשוקל ממשכנין וכמ"ש בירושלמי ומעתה הרמב"ם והסמ"ג קרו בחיל דאפילו בעה"ב דוחק ומסתמא דעת הרי"ף הכי הוא וא"כ פסק מרן שריר וקיים דבע"ח דוחק אפ"ה פטור כמו שמפורש בהדיא בירושלמי ואמאי נבקש טצדקי לומר דתרי תלמודי פליגי אהדדי ואדרבא זמנין דמשכחת דהראשונים נדחקים לאוקומי הבבלי וירושלמי בשלום יחדיו:

מ

ואחזה אנכי להרב מהר"ר יונתן בתומים שגם הוא הקשה על הרב ש"ך כקושית הרב קרבן העדה ואגב רהטאי ראיתי שכתב ע"ד הש"ך וז"ל ליתא דא"כ וכו' הא דתנן שוקל לו את שקלו היינו אם כבר שלח שקלו ע"י ש"ש ונאבד דפטור הוא ולא מקודם וא"כ איך כתב הרמב"ם מי שנדר הנאה שוקל לו את שקלו סתם ה"ל לפרש דהוי דוקא כששלח ונאבדו אבל מתחילה לא דעביד איסור תורה וכו' ועוד דבאמת אף דלס"ד דאמרינן דמיירי לאחר שנתרמה מ"מ לפי התירוץ דפורע חובו כחנן אף בזה אמרינן דמיירי פורע שקלו בפשוט דאל"כ הא דשוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו דחוב גמור יכול לפרוע א"כ שוקל שקלו פשיטא ועכצ"ל דלמסקנא דמוקמי' חנן הך דשוקל שקלו לא איירי באבוד וקמ"ל אפילו ב"ח דוחק וכ"כ הרשב"א וכו' אלא דלא כתב ראיה וכו' ובאמת טעם השמטתן וכו' ולכן נראה ברור דאין התוס' מפרשים בירושלמי ב"ח דוחק ואינו דוחק כמ"ש הר"ן דהב"ח נוגש דסתם ב"ח בחזקת נוגש ואם זה אינו נוגש היום ינגוש למחר וכו' אבל מפרשים דירושלמי וגמרא לדבר אחד נתכוונו דהך דלוה ע"מ שלא לפרוע עד שירצה וז"ש בירושלמי אין ב"ח דוחק הרצון שאין בידו לדחוק כי הלוהו לפרוע כשירצה אבל ב"ח סתמא דיש בידו לנגוש נקרא ב"ח דוחק וא"כ דברי הירושלמי פשוטים דעל הך דפורע חובו י"ל ב"ח שאינו דוחק והיינו כאוקמתא דרבא וקאמר אשכחן בב"ח שאינו דוחק ב"ח דוחק מנ"ל והיינו ב"ח סתמא בלי תנאי זה ומייתי ראיה משקלים דלית בהו התנאי דימשכן על השקלים ולכך התוס' דבקשו להביא ראיה דירושלמי פליג הן על ר"א הן על רבא לא ה"מ להביא ראיה מפורע לו חובו דמוקי לה הירושלמי בב"ח שאינו דוחק והיינו כרבא ע"מ שלא לפרוע וכו' ומעתה יפה עשו הפוסקים שהשמיטו וכו' עכ"ל בקיצור נמרץ:

מא

ומ"ש בתחילת דבריו דהר"מ לא הול"ל סתם שוקל את שקלו וה"ל לפרש וכו' אם הרמב"ם היה כותב לשון המשנה כמו שהביא לשונו המודר הנאה שוקל לו את שקלו לא הוה קשה דהו"ל לפרש דידוע דרך הרמב"ם דזמני טובא מעתיק לשון המשנה והבריתא ומניח האוקמתות. אמנם לא זכר הרב דהרמב"ם כאן לא כתב לשון המשנה אלא כתב לשון חדש משלו והוסיף לבאר דשוקל שקלו שראובן חייב בה וזה מוכח דלא מיירי על האבוד ועל הגבוי וכמש"ל וכן כתב בפירוש המשנה פרק אין בין המודר ונראה הפך הרב ש"ך והרב גדולי תרומה והא הו"ל להרב להקשות קושית הסתירה לא להקשות דהו"ל לפרש. ומ"ש עוד דלפי תירוץ רבי אושעיא ודאי שוקל שקלו בפשיטות ולא על האבוד דאל"כ שוקל את שקלו למה לי וכתב דהרשב"א כתב כן אבל לא הביא ראיה. יש להשיב דנימא דגם לאוקמתא דרב אושעיא אכתי מתוקמא שוקל את שקלו על האבוד ועל הגבוי ולא תקשי פשיטא וכמ"ש הרב שוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו וכו' דזו אף זו קתני דהכי ארחיה דתנא ומשו"ה לא הביא ראיה זו הרשב"א דאינה ראיה כלל. אמנם אין צריך לזה ראיה והענין מוכרח מעצמו דכיון דפורע חובו פטור כחנן איך נאמר דשוקל שקלו דוקא על האבוד הרי יכול לשקול שקלו בפשיטות שהוא חייב מידי דהוה אפורע חוב חבירו דפטור אלא ודאי לאוקמתא דר' אושעיא מוכרח לומר דשוקל שקלו בפשיטות והענין עצמו הוא הראיה. והשתא נמי זו אף זו דחוב גמור אצטריכא ליה:

מב

ומה שדקדק בדברי התוס' דכתובות דף ק"ח דלמה הביא ר"ת ראיה דפליג הירושלמי משוקל שקלו ולא פשיט מיניה וביה דפורע חובו של חבירו לר' אושעיא חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן ולרבא פורע חובו ש"ח במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירושלמי בב"ח סתם. לק"מ דכבר כתבו התוס' רז"ל ואומר ר"ת על כרחך פליג הירושלמי אגמרין דמוקי שוקל את שקלו בבני כהנים גדולים וכו' ורב אושעיא מוקי לה כחנן וכו' ע"ש הרי דכבר כתבו התוס' דרבי אושעיא מוקי כחנן ובירושלמי כרבנן אלא דנקטי שוקל דתנן ברישא. וגמרין איירי בה ודא ודא חדא היא פורע חובו ושוקל שקלו וממילא דכרבא נמי לא אתיא ואין דקדוק זה כדאי לבנות בנין אשר בנה ובאמת כמעט ליכא דקדוק.

מג

ומה שפירש בירושלמי דהכונה כתירוץ רבא ע"מ שלא לפרוע. עמו הסליחה דהמסתכל בירושלמי בעיניו יראה דאוקמתא דרבי יוסי גמרה לה ואחר האוקמתא התלמוד בעי עד כאן בב"ח שאינו דוחק ומהו בב"ח דוחק ופשוט משוקל ואי כדבריו זו עיקר אוקמתא דרב יוסי. ועוד דהלשון והענין דחוק מאד דודאי יש ב' סוגים ב"ח שאינו נוגש וב"ח נוגש וכלפי שאמר מפייס הוינא וכו' להכי אתא בבעיא כשהוא נוגש דאין הפה יכולה לומר מפייסנא ליה. ותו אעיקרא כיון דרבי יוסי קאמר דלא פליגי רבנן אלא באשה אבל בשאר חוב יכול לומר מפייסנא ליה אמאי הוצרך לאוקומי בלוה ע"מ שלא לפרוע אפילו בב"ח סתם בלי תנאי מודו רבנן דפטור:

מד

אחרי כתבי ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סימן ק"ד הקשה על דברי הרב ש"ך על דין זה דבע"ח דוחק ודחה דבריו ופירושו מכח גירסת הירושלמי ולדידיה פליג הירושלמי מכתובות לנדרים והפירוש פשוט והוא קצת ממ"ש לעיל. גם הביא משם פוסק שתירץ לדעת הטור כמ"ש הרא"ש בנדרים והקשה עליו דדברי הרא"ש מפורשים פרק הכונס ובתשובה וכו' ודברי הפוסק כדברי הרב לח"מ ומה שהקשה הרב הוא כמ"ש אני הדל לעיל. ואגב רהטאי ראיתי להרב ז"ל שפירש בירושלמי דמוכח מדתנן מקריב עליו קיני זבין דע"י הכהן הוא מותר לאכול בקדשים וא"כ הירושלמי סבר דמקריב עליו קיני זבין היינו הכהן וכדמשמע בגמרין דפשיט מינה דכהני שלוחי דרחמנא. וקשה דאי הכי לא מוכח מידי הירושלמי לב"ח דוחק ומה דמות יערוך גרמא שמתירו בקדשים לב"ח דוחק. ושם ראיתי שכתב משם הגהות אשרי דרבינו ברוך ורבינו מאיר סברי כר"ת ואם זה רבינו מאיר הוא מהר"ם בר ברוך לפי מ"ש מהר"ם בתשובות הרשב"א סימן אלף צ"ט דנראה דמספקא ליה זהת"ד. ובודאי דהוא מהר"ם בר ברוך דהגהת אשרי הלזו היא מהמרדכי. ונעלם מהרב ז"ל דבמרדכי פרק הכונס כתב בהדיא דמהר"ם נ"ל כריב"א ודלא כר"ת וכן מוכח משו"ת מהר"ם הקצרות סימן ל"ג ומתשו' דשייכי לספר נזיקין סימן י"ז וכן מוכח בההגה אשרית עצמה בסוף ומוכרח דמ"ש ברישא וכן פסק רבינו מאיר היינו מטעם אחר ולא מטעם רבינו ברוך ודוק היטב כי קצרתי:

מה

הדרן לדברי מהריב"ל דאחר שהביא דברי התוספות פרק הכונס כתב וז"ל נמצינו למדים מדברי התוס' והרא"ש דחייב השבוי לפרוע לפודה כיון דהנזק מבורר שהוא בידי אדונים קשים ושבי כלהו איתנהו ביה וכו' וכ"ש לדעת ר"ת דדוקא במזונות אשתו הוא דאמרינן דפורע חובו של חבירו אינו חייב לשלם אבל בשאר חובות לא דמילתא דפשיטא היא דבנ"ד חייב לשלם ועוד האריך ע"ש ויש להרגיש על הרב ז"ל דלא זכר דברי הריטב"א בחידושי קדושין שכתב סוף דף ח'. וז"ל הפודה שבוי כיון שכבר הגיע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי ומשתלם מיניה עכ"ל והוא תניא דמסייע ליה. והנה כתבו התוס' סוף דף ק"ז חנן אומר איבד את מעותיו דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שמין לו כאריס ובונה חרבתו של חבירו דנותן לו מה שהנהו התם השבח בעין ודין הוא שיטול ע"ש. והכא הקב"ה פדאנו ממצרים ואתאן לשאלת מהריב"ל אם הפודה שבוי הוי מבריח ארי או חייב לשלם וכבר כתב מהריב"ל דחייב דהנזק מבורר והריטב"א גם כן כתב דחייב דהגיע לו הנזק. ועוד דהכא השבח בעין דכבר היינו נטמעים בן' ש"ט והוציאנו ה' מש"ט והכניסנו לשערי קדושה. ועוד דמכניסנו לא"י והוי השבח בעין. ומלבד כל זה הוא היוצר הוא הבורא ואנחנו עבדיו בלאו הכי וזה רמז המסרה נחית בחסדך עם זו גאלת והפודה שבוי חייב לשלם ולכן קרינן עם זו קנית ואנחנו עבדיו. ועוד תביאמו ותטעמו והשבח בעין. ואעיקרא דדינא אין זה ענין דהוא היוצר הוא הבורא וז"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו וחייבים לעובדו לכל הדברות ולכל האמירות:

מו

וזה רמז הפ' פרשת וארא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ולקחתי וכו' והייתי לכם לאלהים וכי תימא מבריח ארי בעלמא וידעתם תדעו להבין הדברים כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והנזק מבורר ועוד והבאתי אתכם וכו' והשבח בעין:

מז

ומתוך זה נבא לחלוקת רחמים רחמים מן השמים ירוחמו למרחם על העניים וכתבו המפרשים משם הרב בינה לעתים שפירש וכי ימוך אחיך הה"ד מלוה ה' חונן דל כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם לו שכרו הה"ד וגמולו ישלם לו דהוה ס"ד דכביכול הנותן צדקה דומה לפורע חובו של חבירו דכתיב נותן לחם לכל בשר כ"י וז"ש כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף את המצוה והו"א שאינו חייב לשלם דזה חוב דמזונות ואפילו לר"ת פטור מטעם שהיתה מצמצמת וכו' לז"א עלי לשלם וכו':

מח

ואפשר לרמוז בזה מאמרם ז"ל בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה וחוץ מדרכנו אפשר במ"ש בזהר הקדוש דבשעת יציאת מצרים זכו ישראל לבחינת מצה בחינת ה שהיא רומזת לשכינה כי מ"צ הוא י"ה באתב"ש אבל אח"כ נצטוו מצותיו יתברך בחינת מצוה שהוא בחינת ו"ה קבה"ו. ולזה נתחכמו ישראל וקבלו לעשות חסד זה עם זה לזכות לבחינת מצוה דישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שכבר עושים מצוה ליחד קבה"ו ויצטרף לזה מ"ש המקובלים על פ' פותח את ידיך פתוח תפתח את ידך דכשמקבל לעשות חסד מן השמים משפיעים שפע ישועה ורחמים מבחינת אות יוד וזהו פתוח דכשאתה מקבל פתוח. תכף משפיעים מן השמים את יודיך ע"י שם אדני כמו שהאריך בזה הרב מהר"ר נפתלי כ"ץ בסמיכת חכמים בפתיחת מגילה עש"ב:

מט

ואל זה אביט כונת הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'. הכונה זכרתי לך חסד נעוריך היינו מה שישראל קבלו לעשות חסד כדי ליקבה"ו וז"ש אהבת כלולותיך שרציתם ליחד לכלול קבה"ו. וכל כך נתכשרתם מאד במה שמסרתם עצמכם על ק"ה ונתקדשו כל האברים כמש"ל ואח"ז קבלתם לעשות חסד עד אשר זכיתם למדרגה עליונה לכתך אחרי דאמרו בזהר הקדוש דג' סוגים יש התהלך לפני והיה תמים. את האלהים התהלך נח. וה' הולך לפניהם יומם. וז"ש לכתך אחרי שהוא מדרגה עליונה. ואחר כל השבח הזה במדבר בארץ לא זרועה. והענין שהקשו כזהר הקדוש איך חטאו ישראל תכף לקבלת התורה וזכו לחזות בנעם ה'. ותירץ דהסט"א היתה מושלת במדבר והם הכניעוה ומ"מ תוקף הסט"א גרם שחטאו זהת"ד. ואחר שאמר הכתוב לכתך אחרי שהוא מעלה גדולה נתקשה הכתוב איך חטאו בעוד שהיו במעלה ראשונה. ותירץ במדבר בארץ לא זרועה דהמקום גורם שהוא מקום תהו ושולט ביותר ולכך חטאו:

נ

ולפי דרכנו אפשר לומר דהנה אמר ה' אליהם ביד משה דהם חייבים לעובדו שפדאם ולא מצו לומר מבריח ארי בעלמא כיון דמוליכם לא"י והשבח בעין. ומזה למדו וכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ואין כאן משום פורע חובו של חבירו כ"י שחייב לזון ברואיו כדכתיב נותן לחם לכל בשר ואפילו חוב שהמלוה דוחק כמש"ל וכאן העני דוחק וצועק ומתעלף ברעב. משום שכאן השבח בעין כי תכף לקבלה לעשות חסד מתגלים אורות בשמים ומדת הדין נהפכה לרחמים כמשז"ל שזה רצונו יתברך וא"כ השבח בעין ולכך כרתו לעשות חסד דודאי יהא שלמא רבא שלם ישלם שבעתים:

נא

נמשך לזה נבין רמז מסרה אחת מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. נדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. כי הנה יש ס"ד דנותן צדקה לעני ובפרט אם נותן לו מזונות דהניח מעותיו על קרן הצבי דמזונות גם לדעת ר"ת הפסיד ולדעת רוב הפוסקים כל חוב שפרע איבד מעותיו כמש"ל והכא כ"י רחמנא אמר נותן לחם לכל בשר אך אם עושה חסד לת"ח ועי"ז עוסק בתורה הו"ל השבח בעין ונשב"ע ונוטל וז"ש מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך מאן מלכי רבנן ואז הוי השבח בעין ולא שייך דין פורע חובו של חבירו. ויש חששא אחרת ממ"ש ויהיו מוכשלים לפניך הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים וא"כ הנותן צדקה בהאי פחדא יתיב שמא יזדמנו לו אנשים שאינם מהוגנים וקרי לצדקה כזו מכשול והתקון לזה הוא שיעשה צדקה לעניים הרבה ובתוכם יש הגונים כמ"ש המפרשים וז"ש נדיב נדיבות יעץ שבקש עצה במה יזכה ומצא כדי מדת"ו לכל רוח נדיבה שלו שיתן להרבה עניים וז"ש והוא על נדיבות יקום מפני שהצדקה לעניים הרבה תועיל כי אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה איזה אדם הוא הגון וסגנון ומהות הצדקה:

נב

וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה ומהפכת מדת הדין למדת רחמים כמשז"ל וכהנה רבות ואתיא מכללא שמצלת מן החטא כמו שנבאר בס"ד. ונבא לחלוקת:

נג

שלום. ונבין מש"ה ישעיה סימן כ"ו יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח. בש"ס פרק היה נוטל אמרו דתורה בעדנא דעסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא ואין עבירה מכבה תורה משא"כ מצוה דעבירה מכבה אותה ורבינו האר"י ז"ל כתב דהצדקה שקולה לתורה דאין עבירה מכבה אותה וכתבו המפרשים דה"ה דהצדקה גם כן מצלת מיצר הרע. והנה הצדקה נקראת שלום כמש"ה והיה מעשה הצדקה שלום וגם התורה נקראת שלום כמשז"ל וז"ש יצר סמוך כי היצה"ר הוא סמוך לאדם. תצור שלום תורה שלום צדקה דשתיהם מועילות להנצל מן היצה"ר. וז"ש תצור שלום שלום כי בך בטוח שאמרתי בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין ובין התורה ובין הצדקה אין עבירה מכבה אותה ולכך קראו לשתיהן שלום:

נד

וכבר אמרנו פירוש הכתוב כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו כי בעוה"ר נחרב הבית שני בעון שנאת חנם כמשז"ל ואיך יתכן שיבנה בית המקדש ועון זה עדיין לא הוטהרנו ממנו. והגם שנעשה מצוות ומעשים טובים עדיין לא בא משיח דצריך שלום על ישראל ואז"ל על פ' אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצוות לא ישבע מצוות וז"ש חנם נמכרתם בעון שנאת חנם נמכרתם ומאחר שכן לא בכסף מעשים טובים תגאלו. אמנם בתורה תהיה גאולה והוא ע"ד שאמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בד"ת וז"ש ולא בכסף מעשים טובים אבל בתורה תגאלו. כי התורה לשמה צריך שיהיה עניו והתורה נקראת שלום ובזה יהיה בתורה תקון לעון לשון הרע כי הגלות בשבילו ויהיה שלום בינינו ונגאל. כי התורה עץ חיים היא ורפואה לכל ואגוני מגנא ואצולי מצלא מהיצה"ר. וע"י התורה לשמה היו נוצחים במלחמה כמ"ש פ"ב דמכות מי גרם שעומדות היו רגלנו במלחמה בשעריך ירושלם שערים המצויינים שדוד הע"ה היה עוסק בתורה. ופירשנו בעניותנו שכל תוקף וטובת מלכי האומות הם עונותנו במה שלוקחת הסט"א ניצוצות הקדושה ממצוות ישראל והן הן חיותם וע"י שמבררים בשערים המצויינים ניצוצות הקדושה לרוב ניטל חיות הסט"א וז"ש עומדות היו רגלנו במלחמה ולא רגליהם כי קרב קיצם לעת תמוט רגלם בשעריך ירושלם שערים המצויינים בהלכה ות"ח מרבים שלום בעולם ולא יש מלחמה כי מלכי האומות המה כרעו ונפלו. ואפשר ז"ש פ' אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה"א נזכיר המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד הכונה אלה ברכב שרי א"ה למעלה ואלה בסוסים מ"ה למטה ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר כלומר נעסוק בתורה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה ועי"ז יהיה יחוד קב"ה ושכינתיה וז"ש בש"ם הוא מ' כמש"ה ויעש דוד שם ה' אלהינו קב"ה ושכינתיה נזכיר לשון אזכרתה קטורת לקשר וליחד הדודים. ועי"ז המה כרעו ונפלו שניטלו ניצוצי הקדושה מהם ובעבור זה המה כרעו ונפלו. ואנחנו קמנו כמש"ה עומדות היו רגלנו:

נה

וזה אפשר פסוק אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. הכונה אם תקום עלי מלחמה בזאת שהיא התורה כמשז"ל כלומר בעסק התורה אני בוטח וכמ"ש עומדות היו רגלנו בשעריך וכו' כמדובר. אחת שאלתי שאהיה עוסק בתורה דוקא לשמה ושלא יהיה טרדת מלחמה וז"ש שבתי בבית ה' דהיינו בית המדרש לחזות בנועם ה' דוקא בלי שום טרדת מלחמה:

נו

ואפשר לפרש מאמרינו יצילני מאויבי עז זה פרעה שהוא הנחש כמ"ש הרב ש"ך עה"ת והוא אויב הידוע והמפורסם. ומשנאי אלו המצרים כי אמצו ממני מסיבתי שע"י חטאתי טרפו ניצוצי הקדושה והם חיותם וגבורתם. שהם מוכנים יקדמוני ביום אידי שברי בחטאתי. ויהי ה' למשען לי ע"י התורה שהיא משען כמ"ש פ"ב דחגיגה משען זה תלמוד וע"י עסק התורה מתבררים ניצוצי הקדושה ויצילני בזכות תורת חיים ונשמחה ונראה בזכות התורה ישראל נושע בה' ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

נז

שור"י בארש יכתבו איזה ענינים דשייכי לעיל בס"ד:

נח

א. לחלוקת דיבור. הנה שפתי עוד הם מדברים. אמרו רז"ל במכילתא ר"א הקפר ברבי אומר ישראל במצרים היה בידם ד' דברים שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שינו שמם ולא שינו לשונם. והכל נמשך מלשון הרע דכיון דנשמרו מלשון הרע ממילא בא שמירת העריות כי שתי בריתות מכוונות וכיון שלא פגמו הלשון כלה"ר מזה נמשך דלא ליפגום לישנ"י ולא שינו לשונם ועי"ז זכו דלא שינו שמם דשמם נאחז בשב"ח בקרני"ו בשרשי נשמתו ולכן לא שינו שמם וכמ"ש כמה זמני דהשם בחינת נשמתו. ושמירת העריות סבת העשויה לצאתם ממצרים כמ"ש במדבר רבה פ"ג וגם זוהי סיבה שקבלנו התורה כמ"ש בילקוט ריש במדבר שאמר הקב"ה למלכי האומות הביאו יחוסין שלכם כשם שבני מתיחסין:

נט

נמשך לזה נבא להבין פ' המילדות ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים ואמרו פ"ק דסוטה ולא עשו כאשר דיבר אליהן להן לא נאמר אלא אליהן אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה. ודקדק הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל בספרו הנחמד צמח דוד פ' שמות דמה ראה פרעה לשטות זה מאחר דהמלך יש לו נשים רבות ופלגשים. ותו השתא דתבען ומיאנו איך לא הרגן ופירש הרב הנז' במשז"ל א"ל הקב"ה רשע מי שנתן לך עצה זו טפש הוא הי"ל להרוג את הנקבות אם אין נקבות זכרים מהיכן ישאו נשים אשה אחת אינה יכולה ליטול ב' אנשים אבל איש א' נושא עשר נשים ויותר הוי אך אוילים שרי צוען. והנה רז"ל אמרו בב"ר על פ' שמען קולי נשי למך אמר ריב"ם אמרו לו למחר בא המבול ופרות ורבות למארה אזול לאדה"ר א"ל אתם עשו שלכם והקב"ה יעשה את שלו וכתב הרב יפ"ת דהאשה אינה מצווה על פו"ר אבל מצוה קעבדא ואין כופין את האשה ומ"ש להם אדם הראשון היינו אם רוצות וב"ד אין כופין אם לא רצו אך אמרינן פרק השולח דאשה חציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ונשאת ואע"ג דאתתא לא מפקדא מנהג הפקר נהגו בה. הרי דכופין משום זנות אך היינו דוקא אם שומרת עצמה כשנשאת. ואעפ"י שמי שנתן העצה לפרעה טפש היה. אך פרעה לא היה טפש אלא חכם וידע דאיש א' נושא כמה נשים אלא דסבר דנשים לא ירצו לינשא כיון שיולדות למארה ויתמעטו ישראל ואין ב"ד כופין בטענת עשו שלכן כמו שאמר אדה"ר ואף דמצוה קעבדא אין כופין. אך חשש דכופין משום זנות ואף דאין זה אלא אם שומרות עצמן הנשואות. מ"מ אפשר דנשי ישראל הנשואות שומרות ויכופום ולכן תבע למילדות לא שהיה רצונו לדבר עבירה אלא כונתו לנסות אם נשי ישראל שומרות עצמן. וכשראה שלא נתבעו דן שנשי ישראל הנשואות שומרות עצמן מזנות וא"כ יכופום שינשאו ומשום הכי ביטל הגזרה וגזר כל הבן הילוד לא משום למעטן אלא משום שאמרו שהגואל לוקה במים זהו תורף דברי הרב מהרי"ד ז"ל:

ס

ובשגם יש להשיב קצת דמה שדקדק דמה ראה פרעה וכו' לאו דוקיא הוא דיצריה אלבישיה וחביבה בהמתן וכו' ולא הרגן שלא יודע הדבר וגנאי הוא לו שהיה מחזיק עצמו אלוה. מ"מ ההמצאה היא טובה לומר שזה כיוין פרעה. אמנם גם הוא טפש דהרי כתב הרמב"ם דאשה לא תשב בלא איש מפני החשד וכ"כ מור"ם בהגהה בריש א"ה משם ריא"ז וא"כ יכופו מפני החשד. ועוד יכופום שלא יכלו ישראל ח"ו וגזרה עבידא דבטלה וכדאמרינן פ"ק דכתובות שמדא עבידא דבטלה וכמ"ש פ"ק דסוטה דאמרה מרים לאביה. ועוד אעיקרא אמרינן יותר האשה רוצה לינשא מהאיש. ובדור המבול לא מצינו אלא נשי למך דחשו שלא ילדו למארה. ונשי למך עצמן ה"ד שהיה גזרת ה' אבל משום גזרת המלכות לא יסוגו אחור:

סא

אמנם לכל הדברות יש לצדד ודרך הרב ז"ל יש לו קיום. ועפ"י דרכו ניחא דאמאי רמז זה הכתוב שתבען בסוף והי"ל לרמוז תחילת דיבר בשעה שא"ל אם בן הוא והמיתן אותו. אבל אפשר דכשציוה להן להמית הבן הילוד הלך אחר עצת השרים. ואח"כ בראותו שהחיו הילדים נתן דעתו להעמיק בדבר כמ"ש הרב ז"ל ולכן תבען להמילדות למען דעת אם נשי ישראל מזנות. וכשידע דשומרות עצמן ביטל הגזרה כמו שפירש הרב ז"ל. ובזה יובן מאמרם ז"ל דבשכר יראת יוכבד זכתה דמשה רבינו יקבל התורה וחוץ מהפשט לדרכנו א"ש דע"י יוכבד נודע לפרעה ולשריו דנשי ישראל הן שומרות עצמן ויש להן יחוסין. ולא זכו ישראל בתורה אלא בשביל יוחסין ולכן בנה קבל התורה. ובהכי ניחא מ"ש הכתוב במתן תורה כה תאמר אל בית יעקב אלו הנשים ותגד לבני ישראל והקדים הנשים דבעבורם היו יוחסין ולזה זכו לתורה. ובהא א"ש משז"ל החנוכי הפלואי דשם יה מעיד עליהן דהקדים הי ברישא הרומז לנשים דהם היו סיבה ליוחסין ודוק:

סב

ב. פסוקי פ' וארא ולקחתי אתכם לי לעם. דרשתים בדרוש בסגנון יותר בהרחבה. באופן זה. מה כתיב למעלה מפ' ולקחתי אתכם לי לעם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו'. ונקדים דמשמע מהמרדכי דאם השבוי אמר לו שיפדהו ודאי חייב והוא פשוט. וכתב מהרש"ל בים של שלמה דאינו חייב ליתן אלא כדי דמיו אך אם הוא על עסקי נפשות ופדאו חייב לשלם אפילו יותר מדמיו ע"ש. וז"ש וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כלומר שאמרו וצעקו שאפדם והצילם וא"כ כשהפדוי צועק ושואל שיפדוהו אליבא דכ"ע חייב לשלם. לכן אמור לבני ישראל אני ה'. כלומר לא תזכיר מענין צעקתם שהם אמרו לי שאפדם שיסברו שזהו הטעם שחייבים לשלם לי והתשלומין לעבוד עבודתי ולא יש טעם כעיקר אלא זה אך תאמר להם אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהוא בריא הזקא והייב לשלם כמ"ש התוס' פרק הכונס ומהר"ם הביאו המרדכי פרק הכונס ופרק ב' דייני ובתשובות הקצרות סי' ל"ג והגמי"י פ"ג דנזקי ממון. והצלתי אתכם מעבודתם הוא הע"ז שהיו אונסים אתכם לעע"ז והוא סכנת נפשות שכבר הייתם נטמעים במ"ט ש"ט וא"כ אפילו פודה יותר מכדי דמיו חייב לשלם כמ"ש מהרש"ל ולכן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים שהוא סך גדול כמשז"ל על פ' הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי כמה משפחות של בנים וכו' ולכן ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וזהו התשלומין. ואם תאמרו שאם הייתי חפץ בנקל אתם יוצאים ונמצא שמה שעשיתי שפטים גדולים הוא לרצוני. לכן אמר וידעתם תדעו ותשכילו כי טענת בריא הזקא. היא טענה אמיתית כי אני ה"א המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ועוד כי אני התניתי עמכם ונתרציתם כמ"ש למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו' וקבלתם ובזה כ"ע מודו שאתם חייבים וז"ש וידעתם כי אני ה"א המוציא ורמוז גם כן שאמרתי אני ה' אלהיכם שתקבלו אלהותי בעבור שאני המוציא אתכם וכו' ועוד והבאתי אתכם אל הארץ וכו' שהשבה בעין וניכר החוש"ה אל העין:

סג

נמשך לזה בתולדת הרב בינה לעתים כי עושה צדקה הוה ס"ד כי הוא פורע חוב חבירו כ"י דכתיב נותן לחם לכל בשר וכו' כמש"ל. אפשר לפרש פ' והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם והוא במש"ל דהרב שפתי כהן והרב קרבן העדה פסקו דאע"ג דקי"ל פורע חובו של חבירו פטור מ"מ אם בע"ח דוחק חייב ואז"ל שהעני מתרעם ח"ו על הקב"ה ושופך את נפשו והעושה צדקה כ"י עושה שלום בין העני ובין הקב"ה וא"כ נמצא שהבע"ח דוחק דהיינו העני שהוא מתרעם ח"ו ובזה לדעת הש"ך וקרבן העדה חייב וז"ש מעשה הצדקה שלום שהעני מרוב צערו מתרעם ומילין לצד עילאה ימלל והוא בע"ח דוחק. ולכן עבודת הצדקה השקט ובטח עבודת עד עולם ואוכל פירות בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ואז"ל אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה. וז"ש והיה מעשה הצדקה שלום יהיה לו לעושה צדקה כי הוא שם שלום בין העני ובין הקב"ה והוי כמו ב"ח דוחק ומדה כנגד מדה שלום יהיה לו. ועבודת הצדקה היינו הטורח בגמילות חסדים שבה וזהו עבוד"ת הצדקה השקט ובטח עד עולם שאוכל פירות בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא:

סד

ואל זה אביט אל מאמרם ז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה ואית לן תלת קריין עץ חיים היא למחזיקים בה ואידך כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחייה בעליה ואידך אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. ונקדים שכתב הגאון החסיד בספר מעשה רקח במאי דתנן שומר הפרי מצטרף דהעשיר המהנה ת"ח הוא שומר הפרי שהוא ת"ח ולכך מצטרף לעה"ב עם הת"ח דקי"ל שומר הפרי מצטרף וז"ש עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה אלו הן הנצרפי"ן עם הת"ח ואית לן תלתא קריין חד עץ חיים היא למחזיקים בה דהתורה נמשלה לעץ החיים וכשם דבאילן יש פרי ועלים השומרים הפרי ושומר הפרי מצטרף. וכי תימא הוי פורע חובו של חבירו לז"א כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת כי במחזיק לת"ח יש השבח בעין ובשבח בעין חייב כמ"ש התוס' וסיעתם. וכי תימא התינח מחזיק לת"ח אבל אם מעשה הצדקה עם עני פשוט. לזה אמר אשרי אנוש יעשה זאת דכל הדינים הללו משום יגדיל תורה דכל זה בפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. אבל אם הלוה אומר שיפרע אז ודאי לית דינא ולית דיינא שהוא חייב לשלם והכא הקב"ה ציוה אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה וכיון שהוא מצווה ודאי גמולו ישלם לו כיד המלך כעל גמולות כעל ישלם במיטבא בקבא רבא ונאמר בו כי טוב אשרי אנוש יעשה זאת נשב"ע ונוטל חלקו בחיים: