אהבת דוד י״ז

א

דרוש טו"ב לשבת תשובה בס"ד

ב

יום ש"ק ה' תשרי תקנ"ט בס"ד

ג

בילקוט כי עמך הסליחה א"ר אחא הסליחה מופקדת אצלך מר"ה וכל כך למה למען תורא בשביל ליתן אימתך על בריותיך ביה"כ:

ד

מלך החכם בחכמתו בכל מקומות ממשלתו ראה והתקין חקים ומשפטים צדיקים נגדה נא לכל עמו ונשלוח ספרים בכל הערים לשמור חקיו ועדותיו והאיש אשר יעבור על אחת מדתי המלך הנה מיתת"ו ודמו בראשו והמלך וכסאו נקי. ושם נמצאו אנשים בני בליעל חברת פועלי און הפרו חקי מלכות ועדת מרעים הרבו להשחי"ט לטבוח ישרי דרך וליקח ממונם וכהנה רבות גם בעריות אלו עוברין בפשע רב. ויודע הדבר למלך וגזר אומר לבקש אנשים רעים הללו ולהניחם במשמר מקום אשר אסירי המלך ומחוייבי מיתה אסורים. ושפטו השופטים לגמור דינם עפ"י משפטי ודתי המלך. וכן עשו ותפסום חיים ובבתי כלאים החבאו בלחם צר ומים לחץ. והני בריוני ביודעם ומכירם כי חטאתם כבדה מאד ואין ספק כי יקרבו מיתתם מיתה מנוולת. לכן נתחכמו ובכל כחם חתרו חתירה בבית מאסרם ויצאו משם לחוץ לעיר ויברחו והיתה נפשם לשלל אך חד מינייהו לא ברח ונשאר שם על משמרו. וכאשר נודע למלך כי כלם ברחו דרך החתירה שעשו ולא נשאר אלא אחד גזר המלך שינקרו את עיניו כי ראה מקום ההצלה והחתירה לפניו ועמד במרדו. ואח"כ ימיתוהו במיתה משונה:

ה

והנה המלך זה ממ"ה הקב"ה אשר הכין בחכמתו משפטים ישרים ותורות אמת ומשה רבינו ע"ה מפי הגבורה כתבם על ספר וזאת התורה אשר ס"ם סמא דחיי ושם נאמר דיניה דההוא גברא כל העוב"ר על הפקודים משפטי ה' צדקו יחדיו מלקות וכרת וד' מיתות ב"ד. והן בעון כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויש כמה וכמה אשר הרבו לפשוע בעבירות שבין אדם לחבירו גם גנבו גם כחשו וכיוצא בהם ובעבירות שבין אדם למקום עריות ומאכלות אסורות וכיוצא בהם. כלם אחוזי חרב מעותדים למיתות משונות ועונשים מרים. ויש מהם שהכירו בחטאתם וענשם ושבו ושחרו אל ושבו בתשובה. ויש אשר הפליאו לעשות תשובה שלימה מאהבה וזדונות נעשות להם כזכיות וגדלה מעלתם. אמנם יש רשעים אשר ראו חבריהם ששבו בתשובה ונשארו בעונם ופשעם ומאנו לשוב העל אלה נוסף על ענשם עוד יוסיפו צרה על אשר ראו החתירה לפניהם היא התשובה שברחו חבריהם וחתרו לשוב וניצולו. ושרש משל זה הוא מהזהר חדש פ' נח דף ל"ה דפוס ויניציא ודורש רבי יוחנן ע"פ משל זה פ' ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש ואמר שם וז"ל הרשעים הפקחים מה הם עושים אומרים אנו חטאנו למלך אנה נמלט מדינו אבל נפתח דרך התשובה ונבקש רחמים ונברח ונמלט הטפשים מה הם עושים רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים ונמלטו מדין שמים והם אינם רוצים להמלט א"ל הקב"ה שוטים אחיכם ברחו ונמלטו באותו דרך תשובה שפתחו מה אני יכול להם אבל אתם עיניכם שראו החפירה דרך התשובה פתוח לפניכם ולא רציתם להכנס בתוכו ולנוס ולהמלט מאי כתיב בהו ועיני רשעים תכלינה שראו הדרך פתוח ומנוס אבד מנהם שלא רצו לנוס ולהמלט ותקותם מפח נפש לעוה"ב עכ"ל. וצריך להבין בנמשל לא ידענו זה שמנקר עיניהם של המשל באיזה אופן הוא דדריש ועיני רשעים תכלינה על זה. ועוד להבין מהו הכונה שאומרים הפקחים נפתח דרך התשובה ונבקש רחמים ונברח. מה היא פתיחה זו. ועוד מה שייך בריחה ומהיכן בורחים. ותו להבין מ"ש שהטפשים רואים דרך תשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים דנראה דמה שפתחו הפקחים מועיל להם. ולכאורה הפקחים פתחו לעצמם אבל לטפשים הוא סתום וממ"ש והם אינם רוצים להמלט נראה דלא היה חסר להם אלא להמלט אבל כבר הדרך פתוח דאי לא הול"ל והם אינם רוצים לפתוח. ותו דהמשל הוא שהחתירה שחתרו הפקחים נשארה החתירה שהפקחים עשו שהטפשים כבר רואים החתירה ומועלת להם גם כן:

ו

ואפשר לומר בהקדים מ"ש בקדושין דף נ"ט עלה דמתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לב' ואמרו בגמרא לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. איתיביה ר"ל לרבי יוחנן כל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה בשלמא מיד מעשה לא מפקה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:

ז

למדנו דלכ"ע לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולרבי יוחנן אתי דיבור ומבטל דיבור ומחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה דטומאה דמחשבה דטומאה כמעשה דמי. ובזה אפשר לפרש פ' ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דאמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וזה דבר גדול דקי"ל דמחשבה דטומאה כמעשה והו"ל לצרף מחשבת עבירה כמעשה דהיא מחשבת טומאה ועכ"ז מחסדיו הרבים אין הקב"ה מצרף מחשבת עבירה כמעשה וז"ש ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כמחשבתו הגם דמחשבת טומאה כמעשה:

ח

אכן חקרו כת הקודמים איך כשיתחרט האדם ואומר וידוי על עונותיו כיצד מתקבלת תשובתו והלא הוא חטא במעשה שעבר על איסורין דאוריתא ודרבנן בפועל ומעשה ואיך אתי דיבור של וידוי ומוציא ממעשה העבירות אשר עשה והלא לא אתי דיבור ומבטל מעשה. ונראה דמאחר דהחוטא ופושע הנה הוא תפוס ביד הקליפה וגם הקדושה שהיתה בקרבו ברחה ונכנסה קליפה במקומה. ועתה ע"י החרטה והודוי בלב נשבר אך יצא מרשות הקלי' ונכנס ברשות הגבוה והקליפה אשר בקרבו נתגרשה משם וחוזרת הקדושה כל זה הוא מעשה. ואתי מעשה ומפיק מידי מעשה העבירה כי הגם דהשב בתשובה אמר וידוי לחוד הנה באמירת וידוי בחרטה כדחזי ידענו נאמנה פתגם אשר נעשה מעשה רב לצאת מהסט"א ולגרש הקלי' שבקרבו ולהחזיר בו הקדושה אשר היה שם אהל"ו בתחילה וזה מעשה גמור:

ט

ובזה א"ש מש"ה לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך ופירשו גורי האר"י זצ"ל בשנותו האדם את טעמו ריחו לפני אבימלך אבינו שבשמים ויגרשהו לסט"א וילך. וכפי האמור הכי קאמר בשנותו את טעמו שנתחרט תכף הנה זה עומד לפני ה' אבי מלך מלכו של עולם בזה לבד שנתחרט והתודה וכי תימא איך בהרהור ובדיבור מבטל מעשה העבירות לז"א ויגרשהו לסט"א וילך וא"כ עושה מעשה רב לגרש הסט"א ואתי מעשה ומפיק מידי מעשה העבירה:

י

ועתה נבא למאמר זהר חדש האמור כי המשל דומה לנמשל כי האדם בחטאו הוא בבית הסהר ביד הסט"א אשר מחויבי מיתה אסורים שם. והפקחים אומרים נפתח דרך התשובה להתחרט ולומר ודוי ונבקש רחמים ונברח מיד הסט"א כי בזה נקרא מעשה גמור שבחרטה וידוי ובקשת רחמים בורחים מיד סט"א והוא מעשה ממש כי נפשו יצאה מרשות הסט"א והסט"א אשר היתה בקרבו נתגרשה ובא חלק קדושה בתוכו. ואמרו בסוף יומא אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו. ונמצא דבתשובה שעשו הפקחים היתה הכנה למחול לכל ובו בפרק אם הטפשים היו חוזרים היה דרך התשובה פתוח לפניהם ובנקל היו מחזיקים בדרך התשובה שהפקחים בתשובתם הועילו גם להם שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלים לכל העולם לומר שאם בו בפרק רשעים אחרים הם שבי"ם ללכת בדרך תשובה נמחל להם בנקל וז"ש אתם עיניכם שראו החפירה דרך תשובה פתוח לפניכם ולא רציתם ליכנס בתוכו וכו'. ועל זה אמר ועיני רשעים תכלינה כמ"ש במשל שהמלך גוזר לנקר את עיניו ואח"כ להמיתו. ובנמשל יובן היטב במשז"ל שאחר שקוברין אותו בא המלאך ובוקע הקבר ומשבר עיניו וכו' ואח"כ דין חיבוט הקבר ומושלים בו מלאכי חבלה באכזריות גדול וז"ש ועיני רשעים תכלינה על שלא שבו בתשובה כמו הפקחים ומנוס אבד מנהם שמתו ולא עשו תשובה ותקותם מפח נפש לעוה"ב:

יא

עוד אפשר לרמוז במאמר הנז' מה שחקרו הראשונים ז"ל דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה והכא הרשעים בקטנותם הם נראין ונשמת שדי בקרבם ואח"כ הם נדחים בעלילותם ובתועבותם ואיך תועיל להם התשובה דכיון דנראו ונדחו אינם חוזרים ונראים. ועבידי דמשנ"ו רבנן במ"ש בזבחים דף ל"ד דכל שבידו לא קרינן ביה נראה ונדחה שלא נדחה לגמרי כיון דבידו לתקן ובאופן זה חוזר ונראה. עוד נקדים מ"ש הרב מהרימ"ט בתשובה בא"ח סימן ח' במ"ש כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא דהכונה הגם שיצא בת קול שלא תשוב כמ"ש שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע בכבודי ומרד בי עם כל זה לא תמנע ותשוב כי אל רחום הוא וזהו שאמר כל מה שיאמר לך בעל הבית הוא מלך מ"ה הקב"ה מאריה דעלמא כוליה. עשה. חוץ מצא שאם יאמר לך שובו חוץ מפלוני. לא תחוש. ושוב בתשובה. וכ"כ הרב הקדוש בראשית חכמה. אמנם מורינו הרב הגדול שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה היה אומר דגם הבת קול לא מעיט שלא יחזור אלישע בתשובה והכי קאמר שובו חוץ מאלישע שאיני אומר לו לשוב כשאר פושעים שאני אומר שובו. אך לאלישע איני אומר לו שישוב כאחרים. אך אם שב מעצמו מקובל עכ"ד:

יב

ועל פי זה אפשר לפרש פ' כי תצא למלחמה וכו' בסגנון אחר ממ"ש בעניותי בקונטריס פני דוד בס"ד. והלא זה דברי מה כתיב למעלה כי תעשה הישר בעיני ה' כלומר כשהיית טוב וז"ש כי תעשה הישר. ואח"כ היה הפסק וזה רמז ההפסק שבין פרשה לפרשה שהוא הפסיק ונדחה. עד כי יצאת ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מפלוני אין להשגיח ותשובתך מקובלת וז"ש כי תצא למלחמה מעצמך שהקב"ה אינו אומר שתשוב והיית נדחה עד שכל אבריך כבשם היצה"ר ונעשו אויבים וז"ש על אויביך הם היצה"ר ואבריך. ובשרו הכתוב דבהתעוררות לבד להלחם תכף אתה על אויביך למעלה מהם על דרך שאמרו רז"ל על פסוק נצבים עליו קודם שאכלו והוא עומד עליהם אחר שאכלו וזהו על אויביך כי תכף במה שנתעוררת להלחם אתה עליהם תחתיך יפלו וזהו על אויביך. ונתנו ליצה"ר ה' אלהיך. וכי תימא דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה לז"א בידך כל שבידו ל"א נראה ונדחה אינו חוזר ונראה וז"ש בידך. ושבית שביו הם אבריך אשר שבאם והיו אויביך עתה ושבית שביו שאתה תמשול באבריך דגדולה תשובה ותזכה לשעבד אבריך שיהיו ברשותך כמו שבוים. אשר קודם היו שבויים ביד היצה"ר וז"ש ושבית שביו:

יג

ובזה נבא לביאור דברי הזהר הדש הנז' שהרשעים הפקחים אומרים אנו חטאנו למלך ואיך נמלט מדינו נפתח דרך התשובה. אפשר דמיירי ברשעים דאינם בכלל שובו בנים שובבים שנדחו לגמרי ולז"א נפתח דרך התשובה שהוא סתום לפי שהרבו לפשוע ונדחו ועכ"ז הוא בידם ומהני אף נראה ונדחה ולכן אומרים נפתח דרך התשובה ונבקש רחמים שיתרצה לקבלנו ונברח מהסט"א שכבשנו ושבה אותנו. והטפשים רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו חבריהם אף שנדחו ולא היו בסוג שובו בנים שובבים והם פתחו הדרך שבידם לשוב אף שנדחו ולא היו בסוג שובו בנים. ועכ"ז שראו מעשה הפקחים הם אינם רוצים להמלט ועל זה ועיני רשעים תכלינה שראו לפקחים דהגם דלא היו בסוג שובו בנים דחקו ונכנסו אף שאין ה' קוראם דבידם לשוב ומתקבלים והטפשים מנוס אבד מנהם מסיבתם מנהם דייקא ולא מצידו יתברך שלא מיעט התשובה אלא שאינו קוראם. ותקותם מפח נפש לעוה"ב כי כל העונש הוא לנפש כמ"ש בזהר הקדוש:

יד

וכמה יתרונות יש על המשל כי במשל המלך רוצה להמיתם אלא שהם בצרת נפשם חתרו בטורח גדול והועילו שיוכלו לברוח דרך ההרים ונמלטו. והנמשל ממ"ה זהו רצונו שישובו וכ"י הוא נותן יד כמש"ה טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ובמשל מחויבי מיתה בורחים בנקיקי הסלעים והרים הגבוהים מקום שאין יד המלך שולטת. ובנמשל החייבים בורחים אליך יתברך וכ"י ימינו פשוטה לקבל שבים. ואפשר שזה פשט הכתוב אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו הכונה אודיע לפושעים שמלך ב"ו בורחים החייבים שלא מדעתו והולכים למקום אשר לא השיגה יד המלך. וה' ברחמיו יורה חטאים בדרך וז"ש אלמדה פושעים דרכיך כמה גבהו ממלך ב"ו. ועוד שהחייבים בורחים מן המלך והיתה נפשם לשלל וכאן החטאים אליך ישובו כי רחום אתה. ומאחר שכן חיוב נוסף בימים האלה שכ"י הוא נמצא יותר בימים האלה כמש"ה דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותה קרוב ואז"ל שהוא בעשרת ימי תשובה וסגולת הימים מסייעת וזו מת"ת אלהים היא רמז הני תלתא דמרחמי דרכי תשובה מתן. תשובה. תפלה ובהם נהגה היום הזה בעזרתו יתברך וכל אחד מאלה מועיל לכפרת עונות ולבטל גזרות רעות ולקרב הגאולה במהרה בימינו כמו שנבאר בס"ד. וכל אחד מאלו לישראל נאמרה ולא לגוים כמו שידוע והם ג' מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל וסימנא מילתא מת"ת אלהים היא מתן תשובה תפלה נתונים נתונים המה לנו עדת ישראל שרצה הקב"ה לזכות את ישראל. ובזאת אני פות"ח נפתח ברישא:

טו

מתן לחיים ניתן זרע ישראל ולא לגוים ואת מת"ן כהן הבעל הרגו וכמ"ש פ"ק דבתרא כל צדקה וחסד שעושים א"ה חטאת הוא להם. ואמרו שם אמר ר"א גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאלו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף. ובזה פירש הגאון החסיד במעשה רקח סוף פסחים מ"ש בשבת דף ק"ד אתו דרדקי האידנא. ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותיה אלף בינה גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה ומ"ט מהדר אפי דדלת מגימ"ל דליתן ליה בצנעא דלא לכסוף. דאמרו בזהר הקדוש דגאולת מצרים מסטרא דיובלא ור"ל ממ"ט שערי בינה בגימט' יובל"א אבל לעתיד תהיה הגאולה גם משער הן' העליון. והנותן צדקה בסתר זוכה לגילוי שער הן' כמ"ש שהוא יותר ממשה רבינו ע"ה וז"ש אלף בינה השער הראשון מבינה דהוא שער הן' יאיר בצדקה בסתר וז"ש אלף בינה שער העליון מבינה יתגלה ע"י הצדקה בסתר וזהו גמול דלים ומהדר אפי דדלת מן גימ"ל דליתן ליה בצנעא זהת"ד. והיה ק"ל דכפ"ז דהגאולה היתה ממ"ט שערים אמאי הוזכרו ן' פעמים יצ"מ כמ"ש בזהר הקדוש ובתקונים בכמה דוכתי ולא הי"ל להזכיר אלא מ"ט פעמים. והפשוט בזה דנכתב ן' לרמוז לבינה שהגאולה מסטרא דיובלא. אמנם יתישב יותר במה שראיתי להרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל בקונט' כ"י הגהות על זהרי חמה ושם הכריח ממאמרי הזהר הקדוש דשער הן' עצמו הוא ן' שערים ומשה רבינו ע"ה השיג שער א' משער הן' זהת"ד. וכפ"ז אפשר דגאולת מצרים היתה ממ"ט שערים והתחלת שער הן' שהשיג משה רבינו ע"ה ולזה הוזכרו ן' פעמים יצ"מ דהיה גם משער הן' ת"ש כימי צאתך מא"מ שהיה התחלת שער הן' אראנו ן' פלאות מצד ן' שערים של שער הן' ודוק:

טז

ולי אני עני אפשר לומר ונבין עוד מ"ש שם זחטיכ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעה"ב. ובתחילה נבין מ"ש זן אותך וחן אותך ונקדים מ"ש הרשב"א בתשובה והיא במיוחסות להרמב"ן סימן ק"ח שאלת אם המלבושים הם בכלל מזונות או לא ואת"ל דלא במה הם נכללים והשם המורה עליהם בתנאי כתובה. תשובה אמרו משמו של רבינו שמואל ז"ל שהמלבושים וצרכי הנשואין בכלל מזונות והר"ר יצחק בר מרדכי כתב שאין בכלל מזונות אלא מאכל ומשתה אבל המלבושים והנדוניא בכלל פרנסה מיקרו ובכלל פרנסה היו והוא מ"ש מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואמרו הבנות נזונות ומתפרנסות אמנם כתב הרב ז"ל דמסתברא דהמלבושים בכלל מזונות הם והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך ואלמנה ודאי יש לה מלבושים משל בעלה מתנאי זה שאלולי כן מנא ידעינן דיש לה מלבושים כשלא כתב כן בפירוש אבל כשבאים חכמים לחלק בין דין המאכל לדין הפרנסה קורין לאלו מזונות ולאלו פרנסה אלא מיהו במי שבא לחייב עצמו מדעתו ולא מתנאי ב"ד אין מוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת חיוב המזונות עד שיפרש איזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה וכיון שלעתים אין כוללים אותם בכלל המזונות ועוד שאינם בכלל המזונות בלשון בני אדם מי שבא להוציא עליו להביא ראיה ויד בעל השטר על התחתונה וזהו שנהגו עכשיו בכתובה ואנא איזון ואפרנס יתיכי עכ"ל. ותשובה זו היא גם כן בתשובות תולדות אדם להרשב"א סימן קי"ו. ויש להעיר על הרב כנה"ג שמרן הביאה בב"י א"ה סימן קי"ד וכתב עליו הרב כנה"ג שם כתב הרשב"א וכו' היא בתשובות להרמב"ן סימן ק"ח עכ"ד. וכונתו דאע"ג דמרן מנהגו דכשמביא מתשובות המיוחסות הוא כותב כתוב בתשובות להרמב"ן וזה ידוע לכל בר בי רב וכבר כתב כן מרן הקדוש ז"ל עצמו בהקדמתו והכא כתב בנסח כתב הרשב"א מ"מ היא בתשובות להרמב"ן זהו כונת הרב כנה"ג. וקצת יש להעיר דהול"ל בנסח זה כתב הרשב"א וכו' בח"ב סימן קי"ו והיא גם כן בתשובות להרמב"ן סימן ק"ח:

יז

ומתשובת הרשב"א הזו יש להעיר עמ"ש הרב שבות יעקב א"ח סימן כ"ד שהוכיח מסוגית חולין דף ע"א דבכלל לבישת בגדים הוא גם הטבעות וכתב וז"ל ובזה נסתר מ"ש בתשובות שער אפרים סימן קכ"ד שאם מחייב עצמו להלביש לחבירו אם מחויב ג"כ להנעילו וכתב לכאורה יש להביא ראיה ממשנה דסנהדרין שאין המנעלים בכלל מלבוש דאיתא פ"ד מיתות המלביש המנעיל עובר בל"ת מדחשיב בפ"ע מנעיל מלביש מכלל דמנעלים אין בכלל מלבוש ויש לדחות. הנה בודאי ראיה זו דחוי מעיקרו חדא דהתם לא בעי למימר רק דחייב על כל חדא וחדא אף במנעיל לבד ולא שלא יהיה נכלל בשם הקריאה מלבוש. ותו דאף אם נימא דכל אחד יש לו שם בפני עצמו וכדכתיב וילבישום וינעלום וכתיב בתורה פ' תבא לא בלו שלמותיכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך מ"מ שם הכולל לכלן הוא בכלל לבישת בגדים כדמוכח במתני' דנגעים וכו' וכן מבואר בשבת דף ק"ך י"ח כלים וחשיב מנעלים וכו' וכן מצאתי להדיא בתשובות תולדות אדם להרשב"א סימן קפ"ג דמנעלים וכפה שעל ראשה הוי בכלל מלבוש וכל זה נעלם מתשובות שער אפרים דודאי המתחייב ללבוש חבירו חייב להנעילו עכ"ל:

יח

ומה שהשיג על הרב שער אפרים אינה השגה דהוא כתב רשימה בעלמא לכאורה ולא גמר התשובה ובנו סידר כל מה שמצא ומאי דמסיק לחייב לעשות לו מנעלים עמו הסליחה דגם דנימא דהוא בכלל מלבוש כיון דלעתים מלבוש הוא על לבישת הגוף לבד וגם לשון בני אדם אין מנעלים בכלל מלבוש והמוציא מחבירו עליו הראיה וכמ"ש הרשב"א בתשובות המיוחסות והיא בתולדות אדם ג"כ דהגם דמלבוש הוא בכלל מזונות כיון דלעתים אין כוללים בכלל מזונות ועוד שאינם נכללים בלשון בני אדם מי שבא להוציא עליו הראיה וה"ה במתחייב להלביש שאין חייב במנעלים. ומ"ש שמצא כן להדיא בתשובת הרשב"א בספר תולדות אדם סימן קפ"ג הרואה יראה בתשובה הנזכר דדוקא קשורי הראש אמר דקרוב הדבר שהם בכלל מלבוש בלשון בני אדם. ומה שהזכיר מנעלים היינו לפרש משנת המשרה אשתו ע"י שליש שהוא חייב במזונותיה ומלבושיה בתנאי ב"ד ובודאי שנכלל מנעלים אך המתחייב בלבוש אימא דאין חייב במנעלים שאין דרך בני אדם בלשונם שמנעלים נכללים במלבוש והמוציא מחבירו עליו הראיה וכמ"ש שם בתולדות אדם סימן קי"ו לענין מלבושים דאינם בכלל מזונות. ואני בעניי כתבתי בקונט' כסא דוד סוף דף ס"ז וחזר ונשנה בחיים שאל סוף סימן ע"ו דראית הרב שבות יעקב מתשובת הרשב"א שבתולדות אדם סימן קפ"ג היא ראיה. ועתה נ"ל הצעיר דיש לדחות כאשר יראה המעיין היטב:

יט

ויש מי שנסתפק במי שמתחייב לזון את חבירו ופירש דדוקא למזונות ולא למלבוש וטוען שיפרע לו שכר דירה והמתחייב טוען שכבר פירש דדוקא מזונות וכי אפיק מלבוש כ"ש דירה. והודנו והדרינו הרב הכולל מהר"י ן' נאיים נר"ו אמר אלי דפסק בתשובתו הרמתה דהדין עם המתחייב והביא ראיה מדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות אישות שכתב דהמדור וכלי הבית בכלל כסות ע"ש וכיון דזה פירש דאינו מתחייב בכסות ודאי לא נתחייב בדירה זהו תורף קצור דבריו הי"ו ודבריו א"צ חזוק ק"ו מאיש צעיר רש ונקלה כמוני אבל אומר דהדבר פשוט מתשובת הרשב"א שבמיוחסות הנז' דכתב דהגם דבכלל מזונות הם מלבושים כיון דאינו בלשון בני אדם המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה וה"ה לשכר דירה. ועוד אפשר דאף בלשון חכמים אין דירה בכלל מזונות מדתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי הרי דהוצרך לפרש יתבא בביתי ולא פירש מלבושים. וכי תימא דאצטריך לומר בביתי ולא בביקתי כמ"ש בש"ס דף נ"ד התם מביתי יתירה דריש כמו שפירש רש"י ואי איתא דבכלל מזונות בלשון רז"ל הוא דירה אמאי קאמר ביתי יתירה ת"ל דלא הוה צ"ל כלל. אלא משמע דגם בכלל מזונות דאמרו רז"ל לא עייל דירה. אמנם כי מפרש פרנסה דהוא כסות בכלל הוא מדור כמ"ש הרמב"ם:

כ

והנה בתשובת הרשב"א הנז' עין רואה דרבינו יצחק בר מרדכי מסיק דודאי מלבושים בכלל מזונות מדתנן ומתזנא וכו' אך כשבאין רז"ל לחלק קורין לאלו מזונות ולאלו פרנסה וכו' ולכאורה נראה דבזה נתישבה קושיתו על רבינו שמואל. אמנם יש להבין דאמאי נקט בסגנון זה ולא אמר בהדיא דיש לישב דברי רבינו שמואל. ודע דשרש דברי רבינו שמואל הם דברי רשב"ם בבתרא דף קל"ט ע"ב במאי דתנן בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות יזונו ופירש רשב"ם יזונו מזונות ופרנסת נשואין עד שתבגרן או תנסבן לגוברין והנה שם כתבו התוס' וז"ל מה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב"ן דמזונות אכילה ושתיה ופרנסה היינו מלבושים וצרכי נשואין ותרי מילי נינהו כדאמר פרק מציאת האשה מוציאין למזונות ואין מוציאין לפרנסה וכן קתני הבנות נזונות ומתפרנסות וכן בכמה דוכתין משמע דתרי מילי נינהו עכ"ל. ולכאורה קשה על התוס' דתפסו לאמת דתרי מילי נינהו ומה יענו למאי דתנן ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי דכולל גם המלבושים וכמו שהוכיח רבינו יצחק בר מרדכי במ"ש הרשב"א בשמו. ואחזה אנכי בתשובה זו שהובאה בתשובת תולדות אדם מהרשב"א סימן קי"ו כמ"ש לעיל ומשם נראה דזו מחלקת ישנה בין רשב"ם ורבינו יצחק בר מרדכי ועל זה קאמר הרשב"א ומסתברא דמלבושים וכו'. ומוכרח שכונתו כן דאם נאמר דמ"ש ומסתברא הם דברי רבינו יצחק בר מרדכי כמו שנראה בתשובות המיוחסות א"כ איך הרשב"א קאמר ברישא שם בנסח שבספר תולדות אדם דזו מחלקת ישנה ומייתי דברי רבינו שמואל ורבינו יצחק בר מרדכי והרי רבינו יצחק בר מרדכי מסיק דבכלל מזונות מלבושים וא"כ לא יש מחלוקת. לכן נראה כמו שכתבתי דרשב"ם ורבינו יצחק בר מרדכי חולקים והרשב"א הכריע דבכלל מזונות מלבושים. ואפשר דריב"ן דכתבו התוס' בבתרא הוא ט"ס וצ"ל ריב"ם והוא רבינו יצחק בר מרדכי דמייתי הרשב"א ובספר האגודה כתבה. בשם ר"י סתם. ונראה דמ"ש בתשובות להרמב"ן אמנם כתב הרב ז"ל דמסתברא הם דברי המעתיק שכותב על הרשב"א וכמו שתראה בכמה תשובות הרשב"א דמקצרים ואומר והשיב הרב וכיוצא כמו שידוע לרגיל בתשובות הרשב"א. ועוד דכתב הרב רבינו בצלאל ז"ל דתשובות המיוחסות הם מוטעות כידוע:

כא

ועדיין צריכין אנו להבין אמאי הרשב"א כתבה בלשון הזה ולא יצא לישע לישב דברי רשב"ם. ונראה דדעת הרשב"א דנהי דמסתברא דבכלל מזונות מלבושים אמנם מ"ש רשב"ם מזונות ופרנסת נשואין בהא לא סבר הרשב"א כותיה דבכלל מזונות צרכי נשואין דזו מנין לנו דמאי דאשכחן היינו דבכלל מזונות הם מלבושים לא צרכי נשואין ורשב"ם לא קאמר מזונות ומלבושים אלא מזונות וצרכי נישואין ובהא לא סבר כותיה. ובהכי ניחא דברי התוספות שחולקים על רשב"ם דתרי מילי נינהו. ולכאורה קשיא עלייהו משנה שלימה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי דכולל גם מלבושים וכמו שהוכיח הרשב"א. אמנם על פי האמור ניחא דעיקר קושיתם עמ"ש רשב"ם צרכי נשואין דהא ודאי אינו נכלל בתיבת מזונות:

כב

שוב זכני ה' ומצאתי בחידושי הרמב"ן לבתרא שכתב על דברי רשב"ם וז"ל מה שפירש רשב"ם ז"ל בהדי מזונות עשור נכסי אינו דההיא פרנסה מיקריא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים ירשו וכשיבואו לינשא לבעל נוטלות עישורן עכ"ל הרי דהרמב"ן ז"ל הקשה על רשב"ם במ"ש עשור נכסי בהדי מזונות ומשום הכי הרשב"א לא יישב דברי רשב"ם כמו שאמרנו:

כג

אכתי פש גבן להבין לשון הרשב"א ז"ל דקאמר אמרו משם רבינו שמואל שהמלבושים וצרכי נשואין בכלל מזונות. ומה הלשון אומרת אמרו משם רבינו שמואל והלא דברי רשב"ם כתובים בפירושו וגדולה ראיה משמיעה. ונראה דכיוין רבינו ז"ל בלשון זה למ"ש הרב הנמקי וז"ל אמר המחבר ובכלל המזונות כסוי ומלבוש וכו' אבל פרנסת הבת שהוא עישור נכסי' אינו בכלל תקנה זו ואינה מענין זה ואינה נקראת אלא בשם פרנסה בשום מקום ומ"ש הר"ש פרנסת הבת בכלל מזונות נמי גבי נכסים מרובין כתב לאשמועינן עיקר הדין אבל לא שיהא בכלל נזונות ולא בתקנת מזונות ואין מחשבין אותם בנכסים מועטים כלל וזה ברור הריטב"א ז"ל עכ"ל. ואפשר דבלשון זה רמז הרשב"א ז"ל וכתב אמרו משם רבינו שמואל כי התוס' והרמב"ן תפסו כן בדעתו. אמנם י"ל שלא כיוין רשב"ם לזה וכמ"ש הרב הנמקי ז"ל אלא דהשתא לא נחית מר לישב דברי רשב"ם. וחידושי הרשב"א לבתרא כ"י אין עמדי:

כד

וראיתי להרב מגלת ספר בלאוין דף ל"ו ע"ג שהביא מ"ש הרב המגיד פי"ט דאישות דין הכסות מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן בכסותי ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות וכתב על זה וז"ל גם פרק מציאת האשה תניא הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן ומוקי לה בגמרא בפרנסת עצמה דהיינו לבושה וכסויא ומזונות היינו אכילה ושתיה ומכאן תלמוד שאינו פשוט כ"כ כמ"ש ה"ה שהכל בכלל מזונות דהא הכא הוצרך לומר נזונות ומתפרנסות ואם כדבריו נזונות בלבד הול"ל וכה"ג הקשו התוספות וכו' מה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב"ן וכו' וכן בכמה דוכתי משמע דתרי מילי נינהו הרי דתרי מילי נינהו ואין לכללם בכלל מזונות ואיך כתב ה"ה דפשוט הוא דהכל בכלל מזונות ואף דרשב"ם מזכיר בהדי מזונות פרנסה היינו משום דאשכחן דהבנות מתפרנסות והוי כתנאי כתובה ובכתובה לא כתיב אלא דמתזנן משמע דבכלל מזונות הוא פרנסה וגם פרק נערה דף ן' ע"ב וכו' דקאמר זן ונסתפקו אי פרנסה הויא אבל לומר דפשוט הוא שהכל בכלל מזונות מנא לן עכ"ל. ויש להעיר בדבריו חדא דכפי מ"ש דרשב"ם מזכיר פרנסה היינו דבכתובה לא כתיב אלא מתזנן וכו' א"כ איך לא הקשה על התוס' דמאי מקשים לרשב"ם הרי רשב"ם קאי בפרנסת הבת ושפיר כתב דבכלל מתזנן הוי פרנסה. ותו דהה"מ קאי על כסות הבנות והביא מהירושלמי ולכן כתב ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות וכונתו על מזונות הבת ולא על מזונות דעלמא אלא בבת פשוט דמתזנן לחוד הוא תנאי ב"ד ומוכרח דפרנסה בכלל וזהו כונת הה"מ לבת דעלה קאי והביא מהירושלמי לזה סיים ופשוט כלומר דגם בלא הירושלמי נודע כמדובר. ותו דלא עמד בסוד קושית התוס' דעיקרה על עשור נכסי דכתב רשב"ם ונעלם ממנו תשובת הרשב"א אשר במיוחסות ובתולדות אדם הנז' ודברי הרמב"ן והרב הנמקי הנזכר שהבאתי בסמוך:

כה

וראיתי לרבינו בצלאל בשיטה מקובצת כתובות על דף ס"ח ע"א דף מ"ה ע"ב מהספר דפוס קושטא שהביא דברי הה"מ הללו שהביא הרב מגלת ספר דהביא הירושלמי וכתב ופשוט וכו' וכתב עליו ונראה שנעלם מעיני הה"מ סוגיא זו עכ"ל. ואם כונת הרב דאיך יכתוב פשוט והרי שם דף ס"ח קאמר נזונות באכילה ושתיה ומתפרנסות בכסויא ואיך הה"מ כתב דפשוט שהכל בכלל מזונות הא לק"מ דודאי מלבוש בכלל מזונות דמתזנן לחוד הוי התנאי והכל בכלל אלא דזמנין מחלק להו וכמ"ש בתשובת הרשב"א וככל הדברים אשר ראו עיניך. ואיך יאמר על הה"מ דנעלמה סוגית פרק מציאת האשה והוא הזכירה פי"ט ולעיל פי"ג. ואם כונתו דאמאי הוצרך להביא מהירושלמי ובסוגית פרק מציאת האשה מפורש דמתפרנסות בלבוש. הא נמי ל"ק דמייתי מהירושלמי דהוא בריתא כמו שתראה בירושלמי ריש פרק הנושא פי"ב דכתובות. ועוד דמהירושלמי ידענו דמוכרח דמתזנן קאי על כסות נמי. וא"כ למדנו דכמעט זהו משנה ומאי קשיא ליה על הה"מ וגזר אומר דנעלמה סוגיא זו מהרב המגיד:

כו

ואם כונת הרב הוא על דברי הה"מ שהביא קודם זה דמייתי מהירושלמי דאין עליה וירידה בבת ובסוגיא זו קאמר שמין את הנכסים והיא קושיתו שהקשה בסמוך על הרמב"ם. ולזה אמר דנעלמה סוגיא זו מהה"מ דלא חלי ולא מרגיש. לזה אומר דמלבד שזה דוחק בדבריו דאחר שהקשה ותירץ לדעת הרמב"ם כתב ודע כשכתב הרמב"ם פוסקין מזונות לבת כתב הה"מ דין הכסות וכו' ועלה קאמר שנעלם מהה"מ. ומוכח דעל זה שהביא עתה קאי. ואפילו אי קאי לעיל אין לומר בפשיטות שנעלמה הסוגיא מהה"מ דאימא דהה"מ גם הוא לתרוצי סוגיא מתרץ לה כמו שתירצה הוא ז"ל והיה פשוט בעיניו דנודע דהה"מ מכלכל דבריו בקצרה:

כז

ומתשובת הרשב"א הנז' יש קצת סייעתא למ"ש הרב צמח צדק בתשובה סימן י"א על מי שנתחייב לחבירו ליתן לו בגדים טובים ממקום פלוני ורוצה לתת לו בגדים בינוניים ממקום ההוא והלה טוען שנתחייב לתת לו בגדים טובים דהיינו מובחרים ואלו הם בינונים. והשיב הרב ז"ל דטובים ר"ל בינוניים והביא ראיה מבתרא דף ס"ט חזינן אי דקלא טבא הוא שיורי שייריה אי דיקלא בישא כל שכן הנך ופירש רשב"ם אי דיקלא טבא כלומר מן הבינוניים שטוענים פירות קצת וכו' הרי דיקלא טבא ר"ל בינוני. ועוד הביא ראיה מר"ה דף ט"ז ג' ספרים נפתחים דכתיב ימחו מספר של רשעים חיים חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינונים הרי צדיקים קרי לבינוניים ה"נ בגדים טובים היינו בינונים לאפוקי גרועים זהת"ד הרב ז"ל:

כח

ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה לדברי הרב ממ"ש ביבמות דף ס"א אמר רב נחמן בר יצחק אסור לאדם לעמוד בלא אשה דכתיב לא טוב היות האדם לבדו הרי דכי אמרינן לא טוב הוא רשע דהוא אסור וממילא דלוקח אשה הוא טוב אע"ג דבלקיחת אשה הוא נשמר מהיות רע וה"ה דבגדים טובים הוא לאפוקי רעים. והכי אמרינן בשבת פרק שואל גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע. הרי דלא טוב הוא רע. וא"כ כי אמרינן טוב הוא לאפוקי רע. וה"ה דטובים אתי לאפוקי רעים ותיסגי דהוו בינוניים. וכיוצא אמרינן פרק החליל דף נ"ב ע"א טהור מכלל דאיכא טמא:

כט

אמנם יש לדחות כל הראיות דמה שהביא הרב ז"ל ממ"ש בבתרא חזינן אי דקלא טבא ופירש רשב"ם כלומר מן הבינוניים. יש לדחות דמשם ראיה להפך דפשט טוב הוא יותר מבינוני ולכן כתב רשב"ם טבא כלומר מן הבינוניים וכבר נודע דכי כתבי רש"י או רשב"ם כלומר כונתם דהגם דהלשון אינו מתישב הכונה כך הוא וזה כונת רשב"ם כאן שכתב כלומר מן הבינוניים כונתו דבעלמא כי אמרינן טוב הוא מדרגה יותר מבינוני אבל הכא ר"ל בינוני ונמצא דפשט טוב הוא מעולה מבינוני. גם מה שהביא מר"ה דצדיקים קרי לבינוניים יש לדחות דלשון הש"ס הוא ימחו מספר של רשעים גמורים חיים זה ספרים של צדיקים גמורים ועם צדיקים ספרן של בינוניים. ויש לדחות דהתם כי איכא רשעים גמורים וצדיקים גמורים הבינוניים נקראים צדיקים לגבי רשעים גמורים והוא ע"ד מ"ש בחולין דף ק"ה ע"א אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה מתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה הרי דנקט חובה לגבי רשות אף דהוא מצוה וה"נ לגבי רשעים גמורים קרי לבינוניים צדיקים:

ל

ויש להביא ראיה לכאורה להפך ממ"ש ביבמות דף ך' ע"א איסור קדושה שניות מד"ס אמאי קרי ליה איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך הרי דרבא פריך עליה דאביי דאין ראוי לומר קדוש דמשמע דאם אינו מקיים אינו קדוש ואינו רשע והוא להפך דאינו מקיים נקרא רשע והמקיים אינו קדוש דיש מדרגה ביניהם דאינו קדוש ואינו רשע ואח"כ יש מדרגה אחרת עליונה שנקרא קדוש. וה"נ נימא דטוב הוא מדרגה עליונה והגרוע נקרא רע והבינוני אינו נקרא טוב ואינו נקרא רע. ובזה יש לדחות הראיות שהבאתי דלא טוב הוא רע אבל הבינוני אינו נקרא טוב ואינו נקרא רע וקרא כתיב לא טוב משום לישנא מעליא שלא לומר רע. אבל מי שאינו רע לבד אינו נקרא טוב אלא בינוני ומ"ש פרק החליל טהור מכלל דאיכא טמא יש לדחות דודאי בעלמא יש שלשה סוגים ובודאי היצר הרע הוא מדרגה התחתונה והכא מהדר לאוכוחי שנקרא טמא. והכי כתיב יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס אלמא יש ג' סוגים:

לא

ונראה לכאורה לישב דברי הרב צמח צדק כמ"ש הרשב"א בחידושיו והביאו הריטב"א בחידושיו והוא שהקשה על רבא דמאי פריך דאע"ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש. ותירץ דהוא נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצוה איסור קדושה דמשמע דאין בה איסור אלא משום דרך קדושה ומאן דלא מקיים לא נקרא רשע עכ"ד. ולפ"ז נתישבו דברי הרב צמח צדק דהרי נקרא קדוש ואי לא מקיים נקרא רשע לדעת הרשב"א והריטב"א וה"נ בנ"ד טובים ממעט גרועים ותיסגי בינוניים:

לב

ואולם דברי רבותנו הרשב"א והריטב"א הם דחוקים דכיון דאמרי תרוייהו דמקיים דברי חכמים נקרא קדוש ואם הוא עובר עליהם נקרא רשע נימא דקרי ליה איסור קדושה לאשמועינן דמקיים ד"ח נקרא קדוש ולא ס"ד דהעובר אינו נקרא רשע דאמרינן בעלמא עובר על ד"ח חייב מיתה. ולעיקר קושיתם י"ל דהא אמרו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וז"ש הפורש מן הערוה נקרא קדוש שהוא עושה גדר ונקרא קדוש והיינו כמ"ש רבא קדש עצמך במותר לך. וכן כתבתי אני בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף ק"ל ע"ג ע"ש באורך. ועתה ראיתי שכן כתב הרב מהר"י פינטו ז"ל אלא שהוא ז"ל לא זכר דברי רז"ל הפורש מן הערוה ע"ש. ולפ"ז אכתי יש להעיר על הרב צמח צדק ז"ל מסוגיין. ואפשר לחלק בין טוב לקדוש דקדוש נראה יותר מעולה ויש ג' מדרגות ודאי משא"כ טוב דמצי לומר דהוא בינוני:

לג

אמנם על פי תשובת הרשב"א הנז' שכתב דמזונות כולל גם מלבושים אבל מי שבא להתחייב כיון דלעתים אינם נכללים בכלל מזונות יד בעל השטר על התחתונה. יש לישב הטב דה"נ נימא כיון דמצינו דזמנין קרי טובים לבינוניים הגם דיש איזה טעם. זה שבא להתחייב אין לחייבו במובחרים דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה וכדברי הרב צמח צדק:

לד

ומעתה אתאן למאמרינו דדריש גמול דלים וקאמר אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ודרך אסמכתא נימא ביה מילתא דיש לדקדק דהול"ל אם אתה עושה כן הקב"ה חן אותך ומטיב לך וזן אותך. אמנם באשר בתיבת מזונות הרבה פעמים מצינו שהוא דוקא למזונות דאכילה ושתיה. ומלבושים פרנסה מיקרו. גם לשון טובה אפשר בדרך בינוני כמ"ש הרב צמח צדק לזה בדקדוק אמר אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וכדי דלא נימא דאין פרנסה בכלל לז"א וחן אותך ודרך חנינה הכל נכלל במ"ש זן אותך דכל הנותן בעין יפה הוא נותן וכ"ש כשבפירוש אמר שיחון אותך. ומינה דגם מטיב לך הוא טובה כפולה ומכופלת ואינו כאומר בגדים טובים דהיינו בינוניים כמ"ש הרב צמח צדק דכיון דאמר וחן אותך מסתמא מ"ש ומטיב לך אינו בדרך בינוני אלא משופרי שופרי:

לה

ובזה נבין נסח ברכת המזון הזננו ולא ממעשנו המפרנסנו ולא מצדקותנו המעדיף טובו עלינו וידעתי דאית דל"ג הכי אמנם לנסחא זו המורגלת בפי רבים אפשר לפרש דאנו יש לנו עם הקב"ה דין אשה ובעלה וקי"ל דמעשה ידיה תחת מזונותיה וז"ש הזננו ולא ממעשנו שאין מעשנו מספיקין למזונותינו אלא ברחמיו המרובים הוא זן אותנו. וכן אמר אח"כ הזן את כל העולם כלו בטובו בין ישראל בין השאר. ואפילו ישראל אין מעשנו מקבילים והוא ברחמיו זן בטובו. וכלפי שאמרו במאמר הנז' ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ופירשנו דאתא לרבות פרנסה כי ע"י הצדקה זן ומפרנס כמדובר לז"א המפרנסנו דהיינו מלבוש וכל הצריך מדור וכלים דהכל בכלל פרנסה כמ"ש הרמב"ם וכמש"ל לז"א המפרנסנו ולא מצדקותנו דבעושה צדקה הבטיח הוא יתברך לזונו ולפרנסו לכן אמר המפרנסנו ולא מצדקותנו שאין בידינו צדקה שנזכה לזה. וגם בעושה צדקה שאמר מטיב לך ור"ל משופרי שופרי כמש"ל המעדיף טובו עלינו טובה כפולה בעבור רחמיו הרבים:

לו

א"נ אפשר לרמוז במאמר הנז' ונקדים מ"ש בשוחר טוב דהקב"ה זורע המצוות גם כתב רבינו אפרים ז"ל בפירוש כ"י בפ' אור זרוע שהקב"ה זורע התורה ומוציאה פירות וז"ש אור שהיא התורה זרוע. וכתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל והבאתיו בכמה מקומות דמדינא אלו הפירות אין להקב"ה ליתנם לבעלי התורה והמצוה דהמשתמש בפקדון והרויח אינו חייב לתת למפקיד הריוח כמ"ש מור"ם סימן רצ"ב. וחוב שעכבו והרויח אינו חייב כמ"ש בש"ע סימן פ"א אלא שהקב"ה מחסדו נותן גם הפירות עכ"ד. וכ"ש דהכא אינו חוב ולא פקדון דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ואעיקרא שכר המצוות העיקרי כתב הרמב"ן דהוא צדקה וחסד מאתו יתברך כמ"ש ע"פ וצדקה תהיה לנו. גם כתב רבינו האר"י זצ"ל דכשם שאמרו דאין עבירה מכבה תורה הוא הדין דאין עבירה מכבה צדקה. וז"ש אלף בינה גמול דלים דתלמוד תורה והצדקה שתים כהלכתן חשובות מאד דאין עבירה מכבה אותם ועוד שהקב"ה זורע התורה והצדקה ועושים פירות ונותן מפירותיהן בעה"ז בחסדו הגדול כי מדינא אינו חייב כלום. וז"ש אלף בינה מלשון ואאלפך חכמה. וגם גמול דלים. צריך שיכוין בלימוד וצדקה ליחד קב"ה ושכינתיה וז"ש אלף בינה גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה ר"ל שיעשם לשמן ליקבה"ו. ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך בעולם הזה מהפירות ולא תימא שהוא מן הדין דהריוח לבעלי תורה וצדקה. לא כי לאו מדינא אלא הקב"ה חן אותך מתנת חנם. ומטיב לך. בעה"ז מהפירות ברחמיו הגדולים דרך חנינה לפנים משורת הדין. ונותן לך ירושה דהקרן קיימת לעה"ב וגם מהפירות אכתי פשו לעה"ב וכמ"ש אוכל מפירותיהם ובחסדו נותן כאלו היא ירושה מן הדין וקושר לך כתר דכיון דכונתך ליחוד קבה"ו ובאין מוחין דגדלות ושפע מש"ע נהורין דאריך ע"ד כונת אמן מדה כנגד מדה קושר לך כתר דיושפע שפע גדול לנשמתך:

לז

ומתוך הדברים אפשר לישב מ"ש בירושלמי פ"ק דפאה אות כ"ג ובבבלי פ"ק דקדושין הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומקשים דהכא משמע שבכל המצוות יש קרן ופירות והרי תנן אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעה"ז ואלו הן כבוד אב ואם וכו' ומשמע דבר מהני אין להם פירות. ואפשר דהני דקתני אלו דברים שעושה אוכל מפירותיהם היינו דהני מצוות דקחשיב הם גדולות והקב"ה נותן פירות עליהם דכל כך חשובות לפני הקב"ה דמלבד שכר המצוה עצמה עוד הקב"ה יתן פירות בעה"ז על אותה מצוה והיינו דקתני אלו דברים שאדם העושה אותם אוכל מפירותיהם וכו' ותיבות שאדם העושה אותם נראות יתרות אלא אתא לומר שתכף בעשייתם כ"י הקב"ה קובע לו פירות קודם זריעה. ובר מן דין הקב"ה זורע כל המצוות ברקיע ששמו ערבות והוא עושה פירות כמ"ש בש"ט מזמור קי"ד ואלו הם פירות בענין אחר ולא דמו לאותם פירות של המצוות הפרטיות. ועל בחינה זו אמרו בירושלמי הזכות יש לו קרן ויש לו פירות ומייתי מקרא אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וסתמא קאמרי על כל מצוות. וכן בש"ט סתם קאמר שהקב"ה זורע בערבות מעשיהם של צדיקים ומוכח דכל מעשיהם קאמר ויש הפרש בין פירות לפירות. ואותם המצוות פרטיות כבוד אב ואם וכו' אפשר שזורעם נמי בערבות ועושים פירות מלבד הפירות שהקב"ה כ"י נותן עליהם. ויש לאותם המצוות הפרטיות שתי מיני פירות. ואפשר דזה רמז במאמר הנז' באומרו ומטיב לך דמיירי בתורה וצדקה בסתר שיש ג"ח שיש שני פירות ולכך אמר ומטיב לך טובה כפולה דיש ב' מיני פירות:

לח

וראיתי בספר מטה יששכר שבא לידינו מקרוב דף נ"ה ע"ג שתירץ לקושיא הנז' משם הרב יפה מראה שעל כל המצוות אין ה' נותן שכר בעה"ז וגם בעה"ב כי אם כשטרח טרחא באותה מצוה אז ה' משלם הטרחא בעה"ז והמצוה בעה"ב משא"כ אם קיים מצוה ולא טרח בה אין לו כי אם שכר בעה"ב משא"כ באותם דתנן אף כשלא טרח יש לו שכר בעה"ז ובעה"ב (עיין בס' יפה מראה שינוי ומאי דמסיק ומ"מ יש לתרץ הכי) ובזה פירש סמיכות הפרשיות דבסוף פ' נצבים כתיב לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך וכו' וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ואמרו בתנחומא חייך בעה"ז ואורך ימיך לעוה"ב. וכתבו המפרשים טעם וילך משה אף כי היו עומדים לפניו מ"מ נסתלק מהם וחזר לילך אצלם להראות כי כל מה שיטרח האדם במצוה אף שהיה אפשר לעשות בלא טורח מ"מ הקב"ה נותן לו שכר יותר כמשז"ל לפום צערא אגרא. וקשה למה בא משה עתה לומר להם זה ומאי שיאטיה הכא. אמנם הוא אמר בסוף נצבים לאהבה את ה"א וכו' כי הוא חייך בעה"ז ואורך ימיך בעה"ב והשתא יקשה כי אין זה כי אם בכבוד אב ואם ודעמה שאוכל פירותיהם וכו' לכן וילך משה להורות שהקב"ה קובע שכר על טורח המצוה ובזה ניחא בכל המצוות שאם טורח יש פירות בעה"ז זהת"ד:

לט

ובזה אפשר צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה"א נותן לך וז"ש צדק צדק שהיא הצדקה תרדוף תעשה בטורח אתיא רדיפה רדיפה כי בזה יש פירות בעה"ז וז"ש למען תחיה בעה"ז מהפירות וירשת את הארץ ג"ע בשכר המצוה עצמה. וכל זה הוא מתנה אשר ה"א נותן לך כי הקב"ה מבקש טצדקי להטיב ולהרבות שכר. ובזה אפשר כונת הפ' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד והכי קאמר רודף צדקה שטורח בעשייתה ימצא חיים דרך מציאה שיש פירות בעה"ז וז"ש חיים עד"ש כי הוא חייך בעה"ז והקרן קיימת וז"ש צדקה דכל המצוה עדיין ימצא בעה"ב ונכ"ה לא ינכ"ה במה שאוכל בעה"ז וכבוד דאכתי פשו פירות לעה"ב כמש"ל:

מ

א"נ אפשר ונקדים מה שנשאל הרב משאת משה בא"ח סימן ד' במי שגזל אתרוג מגנת חבירו ונטלו ביום א' של חג ויצא בו ואח"כ אמר לבעל האתרוג שרוצה בפרו"ע פרעו"ת דמי"ו בו והוא מחלו אם למפרע יצא י"ח. והשיב הרב ז"ל דיצא למפרע והביא ראיה ממ"ש במציעא דף כ"ב בכלך אצל יפות או הוסיף דתרומתו תרומה והאריך בזה ומורי הרב זלה"ה בספר גט מקושר דף ק"ג ע"א דחה ראיתו דשאני התם גבי תרומה דהיא מצוה דרמיא עליה להפריש ומשו"ה אהני גלוי דעת דניחא ליה אבל הכא דבעל האתרוג לא יש לו שום חיוב ליתן אתרוג לחבירו שיצא בו י"ח אף דהשתא מחל הדמים אינו זוכה כי אם מכאן ולהבא וכו' ע"ש באורך. ואגב רהטאי נראה דאין ראיה מתרומה דהתם הפרשת תרומה אין בה זמן וכיון דהשתא אמרינן דניחא ליה הויא תרומה דאימא דעתה תרם ומצי לתרום. לא כן באתרוג דהשתא עבר זמנו אימור דלא יצא למפרע. ובאמת שאין לי פנאי כלל להתישב בדבר. וראיתי למורי הרב ז"ל דדחה לראית מהרשד"ם שהביא הרב משאת משה דבהתרא אתא לידיה ולכאורה אינה דחיה דמ"ל שלא גזל הרי עבר על תנאי וכשיצא בו לא היה שלו. ומורי הרב ז"ל שם דף קי"ז ע"ג הביא ראיה מדברי הריטב"א בחידושיו עף דף מ"א ע"ב שכתב אהא דנתן לו ע"מ להחזיר אם החזירו יצא דה"ט דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו וכשהחזירו אגלאי מילתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דלא זכה עד לאחר חזרה וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו עכ"ד מורי הרב להוכיח נגד הרב משאת משה. ומורי הרב אגב שטפיה כתב הרשב"א ואני אמרתי בחפזי דמדברי הריטב"א יש להוכיח נמי נגד מהרשד"ם. ויש להרגיש על מורי הרב שלא הקשה גם על מהרשד"ם ואין לי פנאי להאריך רק זה אומר דלפי מ"ש בסמוך אפשר דאם גזל כבש והקריבו לעולה ואח"כ פייס בעל הכבש ומחלו לו דיצא י"ח עולה כיון דאין זמן להקריב העולה ואף דנימא דהקריבה עכשיו זמניה הוא ולכן גם אם הקריבה כבר יצא לפי מדת טובו יתברך כיון דלא קביע לה זמן ואפילו אם לא נודה לדין הרב משאת משה ז"ל בדין האתרוג כדמוכח מהריטב"א מ"מ יש מקום לחלק בין עולה לאתרוג כמו שאמרנו. ואני הפעוט בברכי יוסף סימן תרנ"ח הבאתי ראיה ממ"ש א"ח שהראב"ד היה נותן לקהל ע"מ להחזיר וביום ערבה גובה דמים דיש מי שרוחו גסה וכו' וכתבתי שם דיש לדחות ופשוט דהנוטל גמר בדעתו לצאת במתנה ע"מ להחזיר אלא כי מצטער שרוחו גסה ולא שלא רצה לצאת במתנה על מנת להחזיר רק דנקיט בלביה כמו צער בנפשו דהיה רוצה משלו ולהפיס דעתו היה גובה דמים ביום ערבה ואין ללמוד לנ"ד:

מא

ובזה שכתבנו נבין מ"ש בסוכה דף ל' אמר ר' יוחנן משום רשב"י מ"ד כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך ב"ו שהיה עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים א"ל והלא כל המכס שלך הוא א"ל ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמם מן המכס ואף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמם מן הגזל. וכבר בסוף קונטריס שמחת הרגל בפתח עינים לסוכה כתבתי בזה בסגנון אחר ע"ש. ואפשר דק"ל מאי למימרא שונא גזל פשיטא ועוד אוהב משפט מאי שיאטיה ומשו"ה מפרש דהנה באתרוג וסוכה דקבוע להם זמן ובעת שקיים היה גזל אף דאח"כ מחל לא יצא י"ח כדעת מורי הרב ז"ל. אבל בעולה יש מקום לומר דיצא דהשתא נמי זמניה הוא ובכי הא אהניא מחילה למפרע וז"ש כי אני ה' אוהב משפט דע"פ הדין יש לומר דעולה עלתה דאינה תלויה בזמן ואני אוהב משפט דיש לחלק בין אתרוג לעולה ומ"מ שונא גזל בעולה מטעם שנאה ולא מן הדין. ולזה הביא המשל דאף דאח"כ יכול לפרוע המכס ואין קבוע זמן למכס מ"מ אפילו לשעה מועטת אינו רוצה לעבור בלי מכס וממני ילמדו בני דבשעת הקרבה יהיה שלהם. וזה אפשר ולקחתם לכם ביום הראשון שיהיה לכם ביום הראשון בשעת נטילה ולא מהני מחילה אח"כ כדעת מורי הרב ז"ל. א"נ אפשר דבעלמא אמרינן תגלי מילתא למפרע אבל הכא קאמר ולקחתם לכם דבשעת לקיחה יהיה לכם ולא מחסר בין לקיחה ללכם שום דבר כדאמרינן פ"ב דגיטין וכתב ונתן ולא וכתב וקצץ ונתן וז"ש אני אוהב משפט בעלמא דזמנין דאמרינן תגלי מילתא למפרע אבל שונא גזל בעולה דכתיב כי יקריב מכם דבשעת הקרבה מכם ולא מחסר שום דבר ומביא משל דאף בשעה מועטת לא רצה שיעבור בלי מכס כמדובר:

מב

וזה אפשר רמז הכתוב דבשעת נתינת הצדקה יהיו המעות שלו. הגם דלענין דינא אפשר דמהני דלא תלי בזמן ואם גנב מעות ועשה צדקה ואח"כ פרע לנגזל דלמפרע הצדקה עלתה לו עכ"ז אני מצוך צדק צדק בשעת הצדקה תהיה צדק שהיא שלך דכתיב כי אני ה' שונא גזל בעולה. ובזריזות זה למען תחיה וירשת את הארץ דכל הזריז לקיים המצוה באופן נאות בשלם שבפנים שכרו אתו:

מג

מעתה עת רצון ודבר דבר בחלוקת תשובה. וכבר רבינו האר"י ז"ל גלה סודו דצריך נוטריקון של תשובה תענית שק ואפר בכיה הספד ודבריו חיים וקיימים. ואני ההדיוט אומר דלפי הדור והמקום והזמן שאומרים שאינם יכולים לעשות כדברי האר"י ז"ל לפחות יזהרו בקצת דברים המקיימים התשובה ונצרכים אליה והם ארזי הלבנון הרמים והם ראשי תיבות של תיבת תשובה תורה. שבת. וידוי. בושה. הכנעה. וטרם כל נאמר גרגיר בפ' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו' ואפשר כי הן בעון הגלות היה בעבור שנאת חנם. ואפילו יש בנו תורה ומעשים טובים לא סגי עד שנהיה כאיש אחד שלא יהיה שנאת חנם ואז התשובה בוקעת ועולה ותבא הגאולה וז"ש שובה ישראל בלשון יחיד שלא יהיה בכם שנאת חנם וז"ש שובה ישראל בלשון יחיד ותהיו לאחדים ואז אפילו שהחטא היה חילול ה' דחמור יותר מכריתות ומיתות ב"ד מועיל תשובה וז"ש עד ה' אלהיך אפילו יש בידכם חילול ה' כיון שאתם באחדות תשובה מועלת כי כשלת בעונך דעון רבים נחשב כשוגג כמ"ש בספרי. קחו עמכם דברים בתחילה תראו לתקן ביניכם עבירות שבין אדם לחבירו ואחר שתקנתם ביניכם ושובו אל ה'. אמרו אליו כל עון תשא על עבירות שביניכם למקום. וקח טוב היא התורה כמשז"ל שהתורה חשובה כקרבנות ומכפרת וז"ש ונשלמה פרים שפתנו דבמקום פרים שפתנו בתלמוד תורה שהיא כקרבנות כמש"ה זאת התורה לעולה וכו':

מד

א"נ אפשר בהקדמתנו הראשונה דיש ס"ד דהתשובה בוידוי וחרטה לא תועיל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. והתירוץ לזה הוא דבודוי וחרטה נעשה מעשה גדול מאד דכ"י בוחן לבות וכליות ורואה שהתשובה בלב שלם מוציא לאור ניצוצי נפשו אשר עשק הסט"א וניצוצי תורתו ומצוותיו וזה מעשה גדול. גם יש ס"ד דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה והתירוץ דהוא בידו לעשות תשובה ברגע קטון ובזה חוזר ונראה כמ"ש בש"ס דזבחים דף ל"ד וכמש"ל. וז"ש שובה ישראל ולא תחוש מטעם נראה ונדחה אינו חוזר ונראה דהכא בידכם הוא וז"ש קחו עמכם דברים שהם מצויים לכם והם עמכם ובידכם נתנו ובזה חוזר ונראה. ועוד לא תחושו דלא אתי דיבור של ודוי ומבטל מעשה. דדבור שלכם בתשובה הוא מעשה גדול שעי"ז הקב"ה כ"י מוציא לאור חלק נפשכם אשר בסט"א. ורז"ל אמרו וקח טוב וקח נפש כי טוב באתב"ש הוא נפש וצריך ביאור מה ר"ל וקח נפש. וע"פ האמור אפשר לפרש קחו עמכם דברים ואמרו רז"ל דברי וידוי. הכונה קחו עמכם דברים דברי וידוי ולא תחושו דלא אתי דבור ומבטל מעשה דהכא נמי הוי מעשה וז"ש אמרו אליו יתברך כל עון תשא בין עונות דמחשבה בין דדבור בין דמעשה והגם שאנחנו לא עשינו מעשה אלא דבור. מ"מ ע"י הודוי וקח טוב נפש שנטמעה בסט"א וע"י הודוי היא העולה וא"כ הוי מעשה רב. ועוד ונשלמה פרים שפתנו ע"י ק"ש דאמרו רז"ל דקורא ק"ש הוי כמקריב קרבנות ומבטלת המזיקין ולכן פ' שמע ישראל מתחיל בש' ומסיים בד' דהיינו שד. ונשאר מתיבת שמע מע. ומתיבת אחד אח והוא ר"ת מנחה עולה אשם חטאת ומתבטלים ד' מזיקין משחית עון אף חימה כמ"ש בספר ארץ החיים מזמור ל"ח ע"ש. וא"כ נמצא דדבורנו הוא מעשה לבטל אלו הד' מזיקין וכאלו הקרבנו מנחה עולה אשם חטאת ונמצא דדבורנו מעשה גדול:

מה

וזה אפשר לרמוז בפ' שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם ואמרו רז"ל אפילו אין בכם אלא שקורין שמע ישראל די. והטעם דע"י ק"ש מתבטלים משחית עון אף חימה דעל ידיהם הוא כח הסט"א ובביטולם המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו. ועוד דבק"ש הוי כמקריב קרבנות וזה הרמז שמע ישראל אתם קרבים בזכות קריאת שמע אתם קרבי"ם לשון קרבנות שאתם מקריבים קרבנות. וגם ע"י ק"ש למלחמה על אויבכם שאתם מבטלים עון משחית אף חימה ואתם נצולים:

מו

ובזה יובן מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן ס"פ בלק על פסוק והמה בוכים ואינון בכיין וקריין שמע ע"ש ויש להבין מאי שיאטיה דק"ש. אמנם בעת צרה כי גבר אויב קרו ק"ש לבטל משחית עון אף חימה וריוח והצלה יעמוד ליהודים:

מז

ואל זה אביט משז"ל ריש פ"ק דע"ז א"ר יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה לא היה דוד רל"מ דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא היו ישראל רל"מ דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וכו' ולא עשו אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה אף אתה עשה תשובה ואם חטא צבור אומר להם לכו אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה וצריכא דאי אשמועינן יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא צריכא ואי אשמועינן צבור משום דנפישי ברחמיה אבל יחיד אימא לא צריכא והיינו דאר"ש בר נחמני אמר רבי יונתן מ"ד נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. ויש לדקדק חדא דאמאי היה צריך דוד המלך ע"ה שישוב בתשובה כדי שילמוד יחיד ממנו לשוב. והלא תשובה נבראת קודם שנברא העולם ואחד מתרי"ג מצוות היא מצות ודוי ותשובה. ותו דאמאי אצטריך לזה דוד הע"ה דזכה להיות קדוש ויכול היה להתקיים ברשע אחד שיעשה תשובה. וגם להבין מאי דקאמר והיינו דאר"ש בר נחמני:

מח

אמנם נקדים מאי דאתשיל הרב תרומת הדשן סימן שט"ו באחד שהראה לגנב מפורסם ישראל שיש מחתרת בחנות שונאו שיש לו בה הון עתק והלך לו והגנב בא במחתרת וגנב סך מה ויעש בריחי"ם ויודע הדבר לבעל החנות ותבע מהמראה המחתרת לגנב לשלם לו כל ההפסד. והרב פתח בתשוב"ה תחילה אם זה יש לדונו בדינא דגרמי וחייב או הוי גרמא בנזיקין ופטור והביא חילוקי התוס' מכח סוגיות הש"ס אשר בחלקו"ת ישיתו בין דינא דגרמי או גרמא וכתב וז"ל והשתא לפי כל החילוקים דשמעון המראה המחתרת פטור מלשלם ללישנא קמא דר"י דבעינן דלהוי ההזק ברי בדבר ידוע ונ"ד לא ברי הזקא טפי משסה בו את הכלב או נחש דפטור ולא דמי למראה ממון ישראל לגוים דהתם ודאי אין מרחמין דיצרם תקיף וכו' אבל גנב ישראל נהי דמפורסם בגניבה מ"מ י"ל בכל שעה יהרהר בלבו לעשות תשובה כדאמר פ"ב דקדושין ע"מ שאני צדיק אף דהוא רשע גמור ה"ז מקודשת מטעמא שמא הרהר תשובה ואע"ג דאיכא למימר משום חומרא דאשת איש תלינן מספק שמא הרהר מ"מ הא שמעינן דאיכא צד כל דהו למימר הכי וא"כ לא ברי הזקא ותו לא ברי הזקא משום דמרתת דילמא אתי בעל הממון ויעמוד כנגדו ויתפשנו וכו' ע"ש שהאריך בכל החילוקים:

מט

ואגב רהטאי הוקשה לי דהא דמייתי הרב מההיא דשמא הרהר תשובה לא שמיה מתיא. וגם מה שדחה דההיא משום חומרא דאשת איש לא היה צריך לזה דמי שהוא בחזקת רשע הוא בחזקתו. ושאני התם כי הוא אמר ע"מ שאני צדיק גמור ובזה אתרע חזקתיה וחיישינן דהרהר תשובה אבל מי שהוא בחזקת רשע ואין לנו שום רמז נגד החזקה לא תלינן דהרהר תשובה ובנ"ד דהוא גנב מפורסם והוחזק בהכי כמ"ש בשאלה. מן הסתם הוא בחזקתו. וכן מצאתי שכתב רבינו תם בתשובה הביאה הרב שבלי הלקט בח"ב דאם לא אמר אין לתלות. אמנם בנ"ד מטעמי אחריני שכתב הרב ז"ל לא בריא הזקא ופטור וכהסכמת הרב ז"ל. ובספר מטה יששכר ריש דף מ"ז מביא משם הזהר הקדוש ע"פ ונשא השעיר עליו את כל עונותם שעל ידי ודוי הכהן שהתודה על השעיר עונות ישראל נוטל הקב"ה העונות ונותנם על שר עשו הוא יצה"ר והוא יסבול עונות ישראל וכתב הרב חן טוב פ' אחרי שעפ"י הדין עושה הקב"ה כן כי ישראל מתודים ואומרים כי כל מה שחטאו מכח היצה"ר וכמ"ש שאור שבעיסה מעכב ויצר הרע הוא הגורם ועליו מוטל העונש וכתב הרב ש"ך פרשת ואתחנן כי הבן אדם מחומר קורץ וקרוב שהוא אנוס שהוא מוכרח לשמוע עצות היצה"ר המסיתו תמיד לעשות עבירה וא"כ בריא הזקא והוי דינא דגרמי וחייב. ובזה יובן מ"ש במדרש שיבא שר עשו ביה"כ לפני הקב"ה ואומר רבש"ע יש לך עם בארץ דומים למלאכים מה מה"ש יחפי רגל אף ישראל מה מה"ש אין להם קפיצים אף ישראל עומדים מה מה"ש נקיים וכו' מה מה"ש שלום ביניהם אף ישראל. וצריך להבין מאי דעתו. אמנם כונתו שהוא הגורם לכל העונות והעונש עליו שהוא מסיתו לכן בא בטענה שהם דומים מלאכים ואין להם חומר רק רוחניות ואינם מוכרחים לשמוע ליצה"ר ולא בריא הזקא והו"ל גרמא בנזיקין ופטור זהו תורף דברי הרב מטה יששכר הנז' הלא בספרתו:

נ

והנה הרב צמח דוד דף רכ"ה כתב משם הרב מהר"ר אליהו אשכנזי ז"ל במאמר הנז' שנוטל כל עונות ישראל וכו' דקי"ל בח"מ סימן כ"ט דעדים שאמרו שקר העדנו נאמנים על עצמם ומשלמים מביתם והשתא שאומר שישראל הם כמלאכים א"כ כל מה שהעיד כל השנה דעולה ומשטין וכו' הוא שקר וישראל נשארים נקיים והב"ה שהי"ל אותו חוב על ישראל אינו מפסיד ומאבד חובו אלא שישלם מביתו דהיינו שישא עליו את כל עונותם עכ"ד. ולפי האמור יומתק יותר דמה שאומר דישראל הם כמה"ש אין כונתו לטובה ואדרבא כונתו לומר דלאו בריא הזקא שיחטאו בפיתויו. והקב"ה יודע מה בלבו שבזה רוצה להציל עצמו ואין כונתו לומר אמת רק תואנה הוא מבקש לחייבם. ובא עליו מצד אחר דהוחזק כפרן ופטורים ישראל ונשא את כל עונותם ממ"נ דאם ישראל אנוסים בפיתוייו ונכשלים א"כ בריא הזקא והוא חייב. ואם אינו בריא הזקא הוחזק כפרן וישלם מביתו. ואפשר לרמוז בזה פ' מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם הכונה מדבר לעשו ושר שלו דידוע דעשו מקור הסט"א. וז"ש מחמס אחיך יעקב דהשר שלך אומר שהם כמה"ש כדי לחייבם דיכולים לינצל מיצה"ר וא"כ לא בריא הזקא ובזה צעק חמס על יעקב דהם יכולים לכוף את יצה"ר. מזה עצמו תכסך בושה דהוחזק כפרן ונשא את כל עונותם:

נא

ולפ"ז נתישב מה שדקדקנו דאמאי אצטריך דוד המלך ע"ה להורות תשובה ליחיד הרי סתם איש רשע שיחזור בתשובה סגי וממנו ילמוד כל יחיד לשוב ואמאי אצטריך לזה דהע"ה. ועל פי האמור ניחא דאם יש רשע או בינוני חטא ושב ורפא לו אין ללמוד לכל יחיד ממנו דאיש רשע או בינוני בריא הזקא שיחטא וא"כ קי"ל דדינא דגרמי חייב וחייב שר עשו וכשהחוטא אומר וידוי הלכו העונות עליו ומשו"ה נתקבל בתשובה אבל איש צדיק וק"ו חסיד שעבר עבירה דאז לא בריא הזקא ואינו חייב שר עשו אז לא תתקבל תשובתו. ומשו"ה הוצרד? דוד הע"ה דהיה חסיד וקדוש וקרי עליה ולבי חלל בקרבי דאז לא בריא הזקא והו"א דפטור שר עשו ואפ"ה נתקבלה תשובתו דגם בגרמא אם הוא שכיח ורגיל חייב כמ"ש מור"ם ויתבאר בסמוך וממנו ילמוד כל יחיד. והיינו דאמר רשב"נ אר"י מ"ד נאם וכו' דק"ל אמאי כתיב הכא בן ישי ואמאי נאם ב' פעמים נאום דוד בן ישי ונאום הגבר ותו מה ר"ל הגבר הוקם על ולהכי דריש נאם דוד בן ישי חוטר מגזע ישי א' מד' שמתו בעטיו של נחש זה מצד אביו ונאם הגבר שנתגבר על יצרו עד דכתיב ולבי חלל בקרבי ועם כל זה הוקם על הקים עולה של תשובה שאפילו לו שהיה קדוש וליכא בריא הזקא והו"א דשר עשו פטור עכ"ז נתקבלה תשובתו והקים עולה של תשובה דגם בגרמא חייב כדאמרן:

נב

והנה הרב מטה יששכר כתב על ענין היצה"ר דאם ישראל הם כמלאכים ואין להם חומר רק רוחניות א"כ לא בריא הזקא והו"ל גרמא בנזיקין ופטור. והוא עצמו כתב לעיל משם הרב חן טוב דע"י הודוי שמתודים שהכל הוא סיבה היצה"ר בזה נתחייב דהו"ל גרמא בנזיקין ולזה ונשא השעיר את כל עונותם. ולא הרגיש הרב בסתירת הדברים. אכן יש פנים לכל צד דקי"ל בדיני שמים חייב אפילו גרמא בנזיקין ושפיר קאמר הרב חן טוב. אמנם הרב שבות יעקב ח"א סימן קמ"ו הכריע דגרמא בנזיקין מדאוריתא פטור אפילו מדיני שמים אלא שחכמים אמרו דחייב לצאת ידי שמים ואינו דומה לכובש עדותו דחייב מדאורייתא מדיני שמים. ולצד זה נמצא דגרמא בנזיקין דפטור מדאורייתא פטור אף מדיני שמים ומשו"ה מהדרינן דיהיה דינא דגרמי. איברא דבשכיח ורגיל גם גרמא חייב כמש"ל ושפיר קאמר הרב חן טוב:

נג

ויש לי ההדיוט להכריע דהוא בריא הזקא ודינא דגרמי וחייב שר של עשו דהא אמרו שם בסוכה ופ"ק דקדושין ארשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. נמצא דמצד כח האדם עצמו הוא בריא הזקא שאין האדם יכול להנצל ממנו. ואם ניצול אינו מכחו רק שה' עוזרו. וזה שה' עוזרו לא יעלה ארוכה למה שהוא בריא הזקא דודאי מתוקף היצה"ר וחולשת האדם לא יכול לו וא"כ הוא בריא הזקא. ואפשר דהיינו דמסיים קרא ולא ירשיענו בהשפטו כלומר שזה שהקב"ה מצילו לא ירשיענו לאדם בהשפטו עם היצה"ר לומר דלאו בריא הזקא ואינו חייב. לא היא ודאי בריא הזקא דאנו דנים חוזק היצה"ר וחולשת האדם לבד ובודאי אינו יכול:

נד

ואכתי פש גבן דהיצה"ר הוא עושה לקיים מצותו יתברך ולכך נברא לפתות בני אדם וכמ"ש בזהר הקדוש משל לזונה המפתה בן המלך במצות המלך. ולזה יש כמה טעמים לחייבו מטעם דינא דגרמי ובריא הזקא ראשון הוא כמש"ה כי הגדיל לעשות שמתגרה בישראל ומניח א"ה ומתגרה יותר בת"ח כמ"ש שם בסוכה. וזאת שנית שאומר לאדם לעשות מצוה ומביאו לעשות עבירה וה' לא ציוה וכמו שפירשו המפרשים ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו' כמ"ש בשמחת הרגל בס"ד. שלישית שמניח לאדם לעשות מצוה ורגיל לעשותה כמה שנים ואינו מתגרה במצוה זו כלל והאדם סובר כי בזה לא יסיתנו היצה"ר והוא כאבן. ובלי שום מחשבה מתגבר עליו ומבטל מצותו פתע פתאום:

נה

ועל פי זה יש לרמוז במ"ש פרק החליל דרש רבי עוירא ואי תימא ריב"ל ז' שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך. ישעיה קראו מכשול שנאמר הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. ויש לדקדק דמה טיבה של דרשה זו ומאי נפקא מינה ואפשר לומר דיוצרו קראו רע וא"כ הוא מוחזק להזיק. וכי תימא דאפשר דהוא רע לעצמו אבל אינו מריע לזולתו לז"א דמשה קראו ערל והרי אמרו דמוסר לחבירו ביד גוי מותר להורגו דודאי ממון של ישראל שנפל ביד גוים אין מרחמין עליו. וכי תימא נהי דהוא ערל ומזיק אבל ישראל המתפתה אינו בריא הזקא דדילמא לא ישמע לו ואינו בריא הזקא לז"א דוד קראו טמא וכיון שהוא טמא מטמא אחרים וברי הזקא וחייב. וכי תימא דזה עושה רצון ה' שהוא ציוהו. על כן שלמה אמר שונא דהפיתויים שלו אינם לקיים מצוות ה' יתברך אבל הוא מצד שהוא שונא והראיה כי הגדיל לעשות כמו שנאמר. ועוד אחרת כי אינו עושה ציווי ה' לפתות בפירוש לעבור עבירה אך עושה טצדקי ליתן מכשול בבלי דעת כגון שנותן בלבו לעשות מצוה ומזמין לו עבירה ושם מכשול ליכשל בו ולרוץ גלגלתו ועל כן ישעיה הע"ה קראו מכשול. ועוד לו לפעמים עושה עצמו כאלו אינו וכמי שאין לו עוד רצון לפתות והוא היה לאבן ומתחתיו יצמח פריו שרף להעבירו על דת ולכן יחזקאל הע"ה קראו אבן. ותחת שלש אלה אגלאי בהתיה וחייב כדינא דגרמי ובריא הזקא יען ה' לא ציוה זר מעשהו. ועוד נקרא צפוני שצפון בלבו של אדם רמז סברת התוס' והביאו מור"ם ח"מ סימן שפ"ו דאפילו גרמא בנזיקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב והיצה"ר שכיח ורגיל צפון בלבו ואפילו גרמא בנזיקין חייב. ונמצא דשמות אלו ללמד לחייב ליצה"ר ונשא את כל עונותם:

נו

א"נ אפשר לומר במאמר לא היה דוד ראוי לאותו מעשה. וכפי פשוטו אפשר לפרש פ' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. דנשמע לשנאי דוד דהיו אומרים לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד ועל זה השיבו דמלך דומה לרבים ואי אפשר ללמוד ליחיד. ומיהו כרבים דמי אמרו ואין לו דין רבים ממש ואין לנו לימוד לקבל תשובת יחיד. וז"ש רבים אומרים לנפשי דמלך דמי לרבים וא"כ אין לומר לא היה דוד ראוי וכו' אבל אינו רבים ממש ואין ישועתה לו דייקא. ואתה ה' מגן בעדי דכתיב וה' עמו ואין חטא בא על ידו כבודי ומרים ראשי שיצא המלכות מבת שבע ובסוף חיים שאל ח"ב פירשתי זה בעניותי בהרחבה ע"ש. ועפ"ז ניחא פ' נאם דוד בן ישי ונאם הגבר דייקא שהוא יחיד הוקם על שהקים עולה של תשובה וכל יחיד ממנו יראה וכן יעשה. ולהבין למה הוצרך דוד הע"ה לזה. אפשר ונקדים מ"ש אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף קכ"ד משם הרב הכולל כמהר"ר יצחק פורמינינ"י ז"ל דד' חלוקי כפרה דדריש רבי ישמעאל עבר על מ"ע לא זז משם עד שנמחל. עבר על ל"ת יה"כ מכפר. עבר על כריתות ומיתות ב"ד יסורין ממרקין. עבר על חילול ה' מיתה מכפרת. אבל דואג ואחיתופל היו סוברים על עשה תשובה מכפרת. על ל"ת תשובה ויה"כ על כריתות יסורין. מיתות ב"ד מיתה. וחילול ה' אין לו כפרה והם טועים כמו שהארכנו שם בס"ד. ועל זה היה ס"ד דיחיד בח"ה אין לו תשובה ולזה אצטריך דוד הע"ה דלפי גדולתו בקדושה ותורה כן ח"ו נתרבה ח"ה. ולמדנו דח"ה יש תשובה וממנו ילמד כל יחיד שחטא בח"ה דיש לו תשובה וז"ש רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים דייקא שחטא בח"ה והוא יחיד אין לו כפרה ואתה ה' מגן בעדי וכו' אפשר במ"ש בקונטריס דברים אחדים שם ע"ד דמי שהוא עניו א"צ לד' חלוקי כפרה ותכף מתכפר ואמרו רז"ל וה' עמו שהיתה שכינה עמו ופירשו ז"ל דדוד הע"ה היה עניו ונעשה מרכבה לשכינה וז"ש ואתה ה' מגן בעדי כלומר הם סוברים דח"ה אינו בכלל ד' חלוקי כפרה ואתה ה' ששכינה עמי ע"י הענוה מגן בעדי דא"צ לגבי העניו ד' חלוקי כפרה:

נז

וזה אפשר לרמוז פ' מזמור נ"ד הנה אלהים עוזר לי אדני בסמכי נפשי ישיב הרע לשוררי באמיתך הצמיתם כי הנה אויבי אמרו אין ישועתה לו באלהים סלה דח"ה אין לו כפרה. ושקר ענו כי אלהים עוזר לי כי הוא אמר כי ראיתי בבניו לי מלך וכל מקום שנאמר לי אין לו הפסק וז"ש אלהים עוזר מסיבת לי. אדני שהיא השכינה בסמכי נפשי שאני עניו מרכבה לה וא"צ ד' חלוקי כפרה. ישיב הרע לשוררי כי הם הרבו ח"ה ולפי דעתם אין להם כפרה וכפי מדתם ישיב הרע ולא יהיה להם כפרה ומ"ש דח"ה אין לו כפרה באמיתך שהיא התורה הצמיתם דמלימוד שיסורין מכפרים משם מוכח דיש כפרה כמ"ש שם:

נח

מעתה אביע אומר דרך קצרה בר"ת תשובה כמש"ל. תורה כבר בכמה מקומות כתבנו בעניותנו שהתשובה והגאולה תלויה בתורה וכל הצרות שבאו על ישראל בכלל ופרט הוא על ביטול תורה כמ"ש תנא דבי אליהו דהיינו דכתיב בפשע יעקב כל זאת אין זאת אלא תורה. והטעם פשוט ומבואר כי כל הצרות הבאות על כלל ופרט הם מסיבת חטאות הצבור והיחיד דלא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חס ושלום ומי גרם שיחטאו הוא ביטול תורה דאם היו עוסקים בתורה היה מתבטל היצה"ר ולא יוכל להם ולא חטאו. א"כ נמצא דהצרות הבאות הם בעון ביטול התורה. וזה מלבד עון ביטול תורה מצד עצמו כי רב הוא דכשם דשכר תלמוד תורה הוא גדול יותר מאד. כן עון ביטול תורה הוא חמור מאד. ומה גם דאמרו במדרש קהלת רבה על פ' והארץ לעולם עומדת דהתורה לא נבראת אלא בשביל ישראל וא"כ גדל עונש ביטול תורה והחי יתן אל לבו שמאבד הזמן ומוציא בשה"י פה"י החיים שמשפיע לו ה' ברחמיו:

נט

ועם האמור נפרש פ' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה"א כאשר ציונו. ונקדים מ"ש במדרש משלי סוף סימן יו"ד דהתורה נקראת צדקה ומצלת מגהנם שנאמר וצדקה תציל ממות. וז"ש ויצונו ה' ברחמיו לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו כי הנה החקים בעינינו נראים חקים אבל ודאי יש טעמים רבים לכל החקים וכמ"ש הראשונים פ' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב הכונה דלישראל נראה הדבר חק שלא נתגלה טעמו. אבל ודאי יש לו כמה טעמים שהוא יתברך יודע וז"ש משפט לאלהי יעקב דלגבי דידיה שיודע הטעם הוא משפט. וזה רמז בקראיז ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה וכו' וכל כונתו שלא לגלות הטעם ואצלנו הם חקים כדי שנקיימם ליראה את ה' לקיים מצוותיו בעבור שהוא יתברך ציונו הגם שלא נדע הטעם. ובזה נזכה לטוב לנו וכו' וכי תימא איד? האדם מחומר קורץ יוכל לקיים את כל החקים. לז"א וצדקה שהיא התורה תהיה לנו כי נשמור דהתורה אצולי מצלא מיצה"ר ובעסקנו בתורה נוכל לקיים ולשמור כל המצוה ואין מחריד:

ס

נמשך להאמור אפשר להבין מ"ש בעירובין דף נ"ד אריב"ל המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לויית חן חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר הם לראשך חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך חש בבני מעיים יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשרך חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא. והנה פ"ג דאבות תנן רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. ולפ"ז מאי דאמר ריב"ל המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה דמוכח דעצה טובה קמ"ל. לא תיקשי דממשנה הנז' מוכח דמתחייב בנפשו. די"ל דמתני' איירי במפנה לבו לבטלה אבל אם מהרהר בלבו בתורה סגי. וריב"ל קמ"ל דיעסוק בפה ובקול ותועיל ללויה. א"נ מתני' איירי בדרך שיש בו סכנה. וריב"ל איירי בדרך קצרה שבין שתי עיירות דלא יש סכנה. א"נ ריב"ל איירי דאין לו לויה דוקא אבל אינו יחידי דשכיחי רבים הולכים ובאים כל אחד לדרכו אבל אין לו לויה. והנה הרב מהר"י פינטו ז"ל תמה דכיון דקאמר חש בכל גופו וכו' הא תו למה לי הרי בכלל הם הראש והגרון וכו' ונדחק ע"ש. ואפשר דמי שחש בכל גופו כי גדל הכאב בכל אבריו כיון דנתפשט בכל מסתמא אין הכאב חזק כאלו היה באבר אחד ויש סם שמועיל לזה הכאב בינוני דמתפשט בכל גופו באשר הוא ס"ם כולל. אבל אם הכאב חזק באבר אחד בכח גדול אין כח לאותו הסם הכולל לרפאתו. ומשו"ה אכפל לאשמועינן דבתורה יש כח לרפאת אף אם הכאב פרטי חזק באבר אחד. וגם הוא כולל לרפאת אם נתפשט בכל גופו. משא"כ בסמים דסם המועיל לאבר אחד אינו מועיל לכאב הכולל לכל הגוף. וסם המועיל לכל הגוף אינו מועיל לכאב חזק שבאבר אחד. ויען הכאב פרטי או כללי הוא בא על עון ואם היה עוסק בתורה ניצול מיצה"ר ולא בא לידי חטא. גם עתה יעסוק בתורה ויחי מחוליו. כי התורה כוללת רמ"ח מ"ע כנגד אבריו ושס"ה ל"ת כנגד גידיו וכל אחד כלולה מכלם. והעוסק בתורה כמקריב קרבנות. ומקרבת הגאולה כמשז"ל על פ' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וז"ש זכרו תורת משה עבדי הנה אנכי שולח לכם את אליה וכו':

סא

שבת נודע דהגאולה תלויה בשמירת שבת וכמ"ש בעניותנו כמה פעמים. גם נודע שעיקר התשובה תלויה בשבת וכמו שכתבנו משם הרב החסיד מהר"ר ליב ז"ל בספר הנחמד דעת חכמה כי ע"י העונות הסט"א שורה בפנימיותו וחיצוניותו והגם שהתודה ונתחרט וגמר לשוב מ"מ צריך מצוות חבילות באברים שחטא בהם וע"י כן יהיו מלאכים טובים ויגרשו מלאכי חבלה אשר בחיצוניותו. גם צריך ניצוץ שכינה שתאיר בפנימיותו ותתגרש הסט"א שבתוכו. ושתים זו הם דברים קשים דצריך זמן רב לקיים מצוות חבילות באברים שחטא. ומי יזכה לזה ובפרט לניצוץ שכינה. אמנם ע"י שמירת שבת כמשפט יאיר ניצוץ שכינה בתוספת הנשמה יתירה ובקרבו קדוש ותתגרש משם הסט"א. ושמירת שבת חשובה ככל המצוות ונחשב כאלו קיים מצוות חבילות ותתגרש הסט"א מחיצוניותו זהת"ד. וראה בעיניך דאי אפשר לתשובה בלתי שמירת שבת. ולכן זו היא סיבה הנקרא בשמו שבת תשובה ללמד דעת שעיקר התשובה היא שבת ובשמירת שבת תבנה ותכונן התשובה:

סב

ומאד צריך אדם ליזהר בדיבור בשבת וראה בעיניך דכתיב אם תשיב משבת רגלך וכו' ודבר דבר אז תתענג על ה' קרי בחיל דהגם דנזהר בכל הדברים אם קיים ודבר דבר קורא אני עליו אז תתענג ואם חסר ודבר דבר לא עשה כלום ולא בא בכלל אז תתענג. ואפשר כי הנזהר מלדבר דבק במחשבה כמו שכתב הרב ראשית חכמה. ולכן זוכה לבחינה עליונה מזל עליון וכמ"ש בזה"ק בפ' ותתפלל חנה על ה'. וז"ש ודבר דבר שתתעלה בסוד המחשבה אז תתענג על ה' וא"ש ההי"ב. ולכן לתשובה צריך שמירת שבת כהלכתו שזוכה לבחינה עליונה. וזה טעם מ"ש רז"ל כשעלה משה למרום ראה ברקיע שביעי שאומרים כח התשובה ומשוררים מזמור שיר ליום השבת כי התשובה נגמרת עם שמירת שבת:

סג

ועוד אפשר לומר במ"ש פ"ק דקדושין דף ל"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ומבואר שם דכ"י דכתיב וה' הולך לפניהם יומם שאני קב"ה דכ"ע דיליה. ואמרו במדרש דהקב"ה מוריד גשמים בשבת דכ"ע דיליה והוי כמטלטל בחצירו. ונמצא דהשבת הוא עד דכ"ע דיליה וכ"י מוחל על כבודו דכ"ע דיליה ומשו"ה ברקיע ז' מגדילים בשבח התשובה ואומרים מזמור שיר ליום השבת דמהשבת נודע דכ"ע דיליה ולכן מוריד גשמים בשבת ומוחל על כבודו ולכן מקבל בתשובה. ובזה יובן מאמרם ז"ל וישם ה' לקין אות שבת מסר לו דמהשבת ניכר דיכול למחול על כבודו דכ"ע דיליה:

סד

ודוי כתב הרמב"ם בה' תשובה כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעשות ה"ז דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשנו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכן יתנחם על מה שעבר ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא מעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו עכ"ד. ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו אשר לא נתבונן בחטאתנו להכיר החטא ועומק החטא ולמי חטא לממ"ה הקב"ה ואנו סומכים על הוידויים הכתובים במחזורים ואין מבין על מה מתודה ואין מקיץ לגמור שלא לחטוא ולהעיד עליו יוצר הכל. ויהי כקרוא איש יהודי הוידויים פושט וקורא כאגרת אוי לאותה בושה:

סה

וכבר האריך הרב בינה לעתים ז"ל דרוש מ"ז לבאר שיותר מעיקר החטא הוא כפירת החטא וכתיב הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי דהו"ל שופט אלא ח"ו נשפט דייקא כי בכפירת החטא א"כ היסורין שהביא השם יתברך שלא כדין ח"ו וידונו אותו ח"ו דעביד דינא בלא דינא וזהו נשפט ח"ו עש"ב. והמנהג לומר הוידויים בלי לב כמהר סיפו"ר בצד מה הוא חמור יותר מאומר לא חטאתי דהאומר שלא חטא אינו גונב דעת הבריות ודעת המקום. וזה שאומרים הוידויים בקול רנה וצעקה בלי שום הכנעה והתבוננות ועזיבת החטא זה מורה שסובר שלא חטא אך ירושה בידו לומר הוידויים ולפעמים ירמוז לרעהו באמצע הוידוי וכדי בזיון. וזה פירשו הראשונים במ"ש על חטא שחטאנו לפניך בודוי פה ולכאורה יפלא שהודוי מ"ע ואנו מתודים על הודוי. אמנם הפירוש שהוידוי היה בפה ולבם לא נכון והוא עון פלילי. ולכן באמירת הודוי ישים אל לבו שהוא חייב מיתה שעבר על גזרת מלך ממ"ה הקב"ה והוא במרירות והכנעה מבקש סליחה ממנו כי רחום הוא. ויגמור בלבו שלא ישוב עוד:

סו

בושה עיקר הכל שיבוש מאד שהוא שפל השפלים וחטא לאל עליון ויחרד וילפת ויתמרמר בבושה וכלימה לדפוק על דלתי רחמיו יתברך כי הוא בעל הרחמים וימינו פשוטה לקבל שבים ככל צדקותיו והנה אמרו פ"ק דברכות דף י"ב אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר למען תזכרי ובושת וכו' בכפרי לך ע"כ אשר עשית דילמא צבור שאני אלא מהכא ויאמר שמואל וכו' ואמר רבי יוחנן עמי במחיצתי ורבנן אמרי מהכא וכו' יצאת ב"ק ואמרה בחיר ה'. והנה בילקוט הושע סימן י"ג מהפסיקתא שם נאמר כל מי שיש בידו עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעשה טוב ויעשה תשובה ויתקבל משל לאדם שיש לו צרורות זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומעשים טובים. והרב מהר"ש שלם זלה"ה בספר דברי שלמה פ' שמיני הביא דברי גמרין והפסיקתא. ומוכח מדבריו דפליגי דלפסיקתא לא סגי בבושה אלא צריך לצרף מצוה כנגד העבירה. ולש"ס דילן בבושה סגי עש"ב. ואני בעניי בקונט' פתח עינים שם בברכות כתבתי דאין כאן מחלקת דגמרין סבר דיחיד צריך שיתבייש לפני אחרים אבל מתבייש לפני ה' לחוד בהא קאמר הילקוט דצריך מעשים טובים עיין שם באורך:

סז

ועתה נראה לי הדל דלגמרין גם ליחיד המתבייש לפני ה' לבד מוחלין לו. וטעמא דידי כי הנה רב אמר כל העושה דבר עבירה וכו' ומייתי מפ' למען תזכרי וכו' והש"ס דחי דילמא צבור שאני ומשני אלא מהכא כלומר דרב אהני קראי דשאול סמיך דאיהו הוה פשיטא לדרוש עמי במחיצתי או דיצאת ב"ק ואמרה בחיר ה'. ולאו דכונת הש"ס דרב לא כיוין יפה ח"ו. אלא דרב אחני סמיך. וא"כ רב ס"ל דעיקר הלימוד מפ' למען תזכרי ובושת ולא חש דצבור שאני דקראי דשאול יוכיחו והוא גלוי מילתא בעלמא דלא אמרינן צבור שאני. וכי מטית לומר דאין חילוק אמרינן דגם ליחיד אין לומר דדוקא מתבייש לפני אחרים. וילפינן מצבור והוא עיקר הלימוד. וזהו חכמת רב למנקט ביחיד העושה דבר עבירה ולא מייתי משאול אלא מייתי מפ' למען תזכרי וסמך דאין לדחות צבור שאני מקראי דשאול והוא גלוי מילתא ללימוד פ' למען תזכרי אפילו ליחיד זה נראה יושר כונת הש"ס למעיין הטב:

סח

ומ"ש בפסיקתא הוא ענין אחר ואינו ענין למימרת רב דגמרין דהפסיקתא מיירי כשאדם מתבייש לעשות תשובה כי ירא ומתבייש מאלהי עולם. ולכן להפיס דעתו ולחזקו לעשות תשובה אמרינן ליה דאם יעשה מעשים טובים. יכול לעשות תשובה ולזה הביא המשל להפיס דעת האדם הזה ולחזקו ולאמצו שיעשה תשובה. ולא איירי בפסיקתא אי נמחלים עונותיו או לא וגם בעל המאמר יסבור ולו ידע דנמחלים עונותיו כרב אלא דלא מיירי בהכי וכדאמרן. וממוצא דבר אתה תשמע כמה גדולה כחה של בושה דמוחלין על כל עונותיו. ואותה אנחנו מבקשים והכל רחמים פשוטים וגדולים מבעל הרחמים יתברך שמו. ועוד אמרו בנדרים דף ך' תניא הבושה מביאה לידי יראת חטא וכו' וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני ופירש הרב אספקלריא המאירה במ"ש האר"י ז"ל שהיו בדורו עזי פנים ובגלגול שעבר היו בהמות וידוע דגלגול א' הוא אב וז"ש בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו גלגוליו על הר סיני שהיו בהמות וכתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ודפח"ח:

סט

הכנעה הנה במאמר השלם רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. כבר כתבנו בעניותנו לפנים האר"ש בס"ד. ועתה נאמר איזה גרגיר ונדייק דרבי לויטס הול"ל הוי שפל רוח מאד מאד. ואפשר כי הנה משני צדדין גופניי ורוחניי צריך שיהיה האדם שפל. אי מצד נשמתו אשר חצובה מתחת כסא הכבוד וקרובה אל המלך ממ"ה הקב"ה צריכה להיות שפלה לפני ה' אלהים חצב"ה כי הדבק בה' משולל מפחיתות המדות הרעות. ומכיר שאינו כלום וכאשר תמצא בספר תומר דבורה לרבינו הרמ"ק ז"ל. ואי מצד גופו פחת"ת היא עפר הוא וכו'. והנה כתבו המפרשים דשם אד"ם ביקר כמספר שם מ"ה כ"י ואמרו בזהר הקדוש דהנשמה היא הנקראת אדם כמש"ה על בשר אדם לא ייסך. ואמרו פ"ק דסוטה אדם נוטריקון אפר דם מרה. אי לזאת רבי לויטס לא אמר הוי שפל רוח מאד מאד דאז יהיה פירושו כי ירבה להיות שפל רוח. אבל הוא כיוין נמי לרמוז דמצד נשמתו וגופו צריך שיהיה שפל רוח ולכך הקדים מאד מאד כלומר מצד הנשמה הנקראת אדם אותיות מאד ורומז לשם מ"ה. וגם מאד מאד הגוף שהוא ר"ת מרה אפר דם. מכל הצדדין הוי שפל רוח בין מצד הנשמה בין מצד הגוף שתקות אנוש רמה כלפי הגוף שהוא הנגלה. והוא ע"ד מה שפירשו המפרשים במשנת עקביא מאין באת דכנגד הנשמה הנסתרת רמז דרך נסתר. וכלפי הגוף הנגלה פירוש מטפה סרוחה וכו' ועל דרך זה אתה תבא"ר מאמר השלם רבי לויטס:

ע

א"נ אפשר במה שפירשו המפרשים ז"ל פ' למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור שהכונה שתלך בדרך טובים לפנים משורת הדין ויהיה בעיניך שמה שאתה עושה הוא דין כאלו וארחות צדיקים שהוא דין ממש תשמור עכ"ד. ולזה הקדים רבי לויטס מאד מאד לומר שתהיה שפל מאד מאד בהפלגה. ובעיניך יהיה כאלו אתה שפל רוח לבד. והענוה נצרכת מאד לבעל תשובה דמעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות ונעשה מרכבה לשכינה וכהנה רבות כמ"ש בעניותנו במדבר קדמות ובקונטריס דבש לפי בס"ד ובדרושים אחרים. איכו השתא ניחזי אנן מן המשואר מסימנא טבא מת"ת אלהים:

עא

תפלה היום היא לנו במקום קרבנות כמשז"ל ויש מרז"ל אומרים תשובה עושה מחצה ותפלה עושה הכל ותכלית התפלה רחמנא לבא בעי וזוהי עבודה שבלב וכבר במ"א כתבנו משל מהר"ם די לונזאנו ז"ל ואמרו רז"ל בקהלת רבה דף צ"ו ודף ק"ג בשביל ג' דברים מבטלים גזרות רעות צדקה תשובה תפלה הה"ד ויכנעו עמי וכו' ויתפללו ויבקשו פני ויכנעו תשובה ויתפללו תפילה ויבקשו פני זו צדקה כד"א אני בצדק אחזה פניך ע"כ. והם שלשה הנאמרים מת"ת אלהים היא. ונראה דמאמר זה שרש מה שאמרו ראשונים להנצל מצרה צום קול ממון שכל אחד הוא מספר האחר ושלשתן גימט' זאת וזהו בזאת אני בוטח. ונקטי צום במקום תשובה קול תפלה ממון צדקה ויסודתם בהררי קדש רז"ל במדרש הנז' ויש לרמוז ואף גם זא"ת בהיותם בארץ אויביהם וכו' אם בגלות יעשו זא"ת צום קול ממון לא מאסתים וכו' ויבוטלו גזרות רעות. ויש סימן ובחנוני נא בזא"ת. וכבר נודע כי זאת היא שכינת עזנו וכמ"ש בזהר הקדוש ובתקונים בכמה דוכתי. והני תלת מילי כל אחד מהם ליחדה עם דודה תשובה תשוב ה'. תפלה כידוע ליחד הדודים. צדקה גם היא מודעת זא"ת ולכן כ"י כאשר נעשה צום קול ממון אגוני מגנא ואצולי מצלא:

עב

נחזור למאמרינו כי עמך הסליחה וכו' פירש הרב זרע בירך ז"ל כי בר"ה דנים ב"ד של מעלה וביום הכפורים דן הקב"ה כ"י ומרחם על ישראל ונמצא דמר"ה גלוי וידוע למחול ולמה ממתין עד יה"כ למען תורא כדי שיחזרו בתשובה זהת"ד. ובזה אפשר לפרש פ' תקעו בחדש שופר וכו' ונקדים מ"ש בתנחומא סוף פ' תצוה על פ' וכסה ענן הקטרת אין וכסה אלא מחילה כד"א כסית כל חטאתם גם כתבו ז"ל דהתשובה היא חק דמי שחטא לממ"ה הקב"ה איך יעלה על הדעת שיועיל תשובה ולכן היא חק. וז"ש תקעו בחדש שופר בכסה לשון מחילה ליום חגנו שהסליחה ליום חגנו הוא ר"ה. וא"ת למה אינו דן בר"ה ותגלה ותראה המחילה לז"א כי חק לישראל שישובו בתשובה ואח"כ משפט לאלהי יעקב ביה"כ. הוא ברחמיו יכתבנו ויחתמנו בסח"ט לעבוד עבודתו ובא לציון גואל הלא זה הו"ד יאמר קדוש קו"ם משחה"ו כ"י ז"ה הו"א לפ"ק וזאת הברכה אספלניתא דכלהו כיבי ארוכ"ה ומרפ"א לפ"ק ויבנה בהמ"ק בב"א כי"ר:

עג

הא זהו פרט הנושר לאר"ש ונפרט. מילי קטנ"י דשייכי לעיל אוכלא דאפר"ט. בס"ד.

עד

א. ירמיה ג' שובו בנים שובבים ארפא משובותכם הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו. אפשר לפי מש"ל דיש סברא שלא תועיל התשובה דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. לזה ה' ברחמיו כה יאמר שובו בנים שובבים כלומר לא נדחתם כי תדיר אתם בתואר בנים רק שובבים ויכולים לשוב ואני ארפא משובותכם. אז ישיר ישראל לומר יש טעם דלא נראה ונדחה דכל שבידו אין זה דיחיי ובידינו לשוב הננו אתנו לך ואין אנו כדאים שנהיה בסוג בנים רק כי אתה ה' אלהינו. מלך על כל הארץ ויכול למחול דכ"ע דיליה:

עה

ב. דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וכו' אפשר במש"ל משם הרב ר"ח ומהרי"ט דגם אם יאמרו שובו בנים שובבים חוץ מפלוני ישוב כמ"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב וכו' וכתב מו"ה מהרא"י שהוא אינו קוראם כמש"ל וזה רמז דרשו ה' אף שיאמר חוץ מפלוני דרשוהו בהמצאו שהוא נמצא לשבים. ועוד כי מה שאמר הוא שאינו קוראם ואתם קראוהו מעצמכם בהיותו קרוב דודאי קרוב לכם אל תיראו. וכ"ת מה זו דרישה דהלכה היא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה לז"א יעזוב רשע דרכו והוא בידו בלי שום מונע וא"כ לא נדחה וישוב אל ה' כמ"ש הר"מ שיעיד עליו יודע תעלומות. וכי תימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה לז"א ואל אלהינו כי ירבח לסלוח להוציא נפשו מסט"א וע"י הודוי נעשה זה והוא מעשה. א"נ כי ירבה לסלוח כמ"ש רבינו הרמ"ק ז"ל בספר תומר דבורה בפירוש ועובר על פשע כ"י כדכתיב אם רחץ ה' צואת בנות ציון. א"נ כמשל מדרש תנחומא שהביא הטור סימן תקפ"א שיצאו גדולי העיר לקראת המלך וויתר להם שליש וכו' כך ער"ה מתענים הגדולים ומוותר שליש בעשרת ימי תשובה הבינוניים מוותר שליש ב' ביה"כ מוותר הכל ע"ש באורך. והקשה מרן בב"י דא"כ ער"ה שמוותר שליש ויה"כ שליש הם שוים. ותירץ דשליש ב' קשה מהראשון ושליש אחרון קשה מהכל. והרב מהר"ר גבריאל אוספיראנסה ז"ל הביאו הרב עץ החיים דף קל"ז ע"ד כתב דמרן נדחק והוא ז"ל תירץ דבין במשל בין בנמשל השליש שמוותר אינו שליש המס והעונות רק שליש עונות של אלו שיצאו לקראתו ולפ"ז עשרת ימים עדיפי דנפישי עונות ובריונים ויוה"כ מוחל עונות כלן ולק"מ עכ"ל. ולקוצר דעתי דברי מרן פשוטים ואמיתיים. ומה שפירש ז"ל הוא דוחק ולשון הטור בשם המדרש יצאו בינוני העיר לקראתו ומוותר להם שליש הב' נראה הפך פירושו. גם לשון מדרש תנחומא עצמו שיש שינוי מלשון דמייתי הטור נראה הפך פירושו. ואפשר זה רמז דרשו ה' בערב ר"ה בהמצאו בעשרת ימי תשובה קראוהו בהיותו קרוב ביה"כ יעזוב וכו' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ביה"כ דשליש אחרון קשה מאד והוא סולח. ולדעת הרב מהר"ר גבריאל הנז' יומתק יותר כי ירבה לסלוח ביה"כ דמוחל עונות כלן:

עו

והנה פ"ק דר"ה דף י"ח אמרו דרשו ה' בהמצאו אימת בעשרה ימים דמר"ה עד יה"כ ומבואר שם דה"ד ליחיד אבל בצבור כתיב בכל קראינו אליו. וצריך להבין דא"ה אמאי כתיב דרשו' ה' בהמצאו לשון רבים דמשמע דמשתעי בצבור והגם דכתיב יעזוב רשע דרכו. מ"מ אמאי ברישא קאמר דרשו לשון רבים. ואפשר במ"ש במקומות אחרים דמדברי רבינו האר"י ז"ל מוכח דעונות שנה שעברה אינם מתכפרים כיון שעברה השנה. ובעשרת ימי תשובה כתב רבינו האר"י ז"ל בעצמו דאם עושה תשובה מתכפר כל מה שחטא כל ימיו. וניחא לן דעשרת ימי תשובה שאני דמתגלים י"ס דבינה כמ"ש רבינו מהרמ"ק ז"ל ואלימי לכפר על שנים שעברו. והשתא גם לציבור גדל כח עשרת ימי תשובה לכפר עון שעבר משנה אחרת דהגם דבצבור כתיב בכל קראינו אלא ונענים בכל זמן ה"ד לעונות של אותה שנה אבל עונות שנים שעברו גם צבור אינן מתכפרים בשאר ימות השנה אבל בעשרת ימי תשובה תשובה מועלת לכפר עונות שנים שעברו. ולז"א דרשו לשון רבים בהמצאו בעשרת ימי תשובה ולא תימא דוקא לצבור אלא אף ליחיד יעזוב רשע דרכו וכו' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח לרבות אף עונות שנים שעברו וזהו כי ירבה. וממילא תבין דלבחינה זו אמרתי דרשו לשון רבים דגם צבור דרשו כי אלו הימים מועילים לעונות שעברו:

עז

א"נ אפשר לרמוז כמ"ש פ"ב דקדושין דאומר הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו וכתב רבינו ירוחם דאם הוא גזלן לא מהני הרהר תשובה עד שיחזיר וי"מ דגם לגזל מהני הרהור תשובה וכשגמר בלבו להחזיר הרי זה צדיק גמור. וכפי דעת י"מ בתרא אפשר לרמוז יעזוב רשע דרכו משאר עבירות ואיש און מחשבותיו מעבירות גזל וישוב אל ה' בשאר עבירות ואל אלהינו בגזל וגם כי אף שעדיין לא השיב כי ירבה לסלוח אף שמחוסר מעשה כסברת י"מ בתרא:

עח

ג. אלמדה פושעים דרכיך שאף שתאמר שובו חוץ מפלוני אם שב מקבלו בתשובה כי כל מה שיאמר בעה"ב עשה חוץ מצא כמ"ש ז"ל. ועוד וחטאים אליך ישובו בלי קריאה והבת קול הוא שאינו קוראם וכמו שפירש מורינו הרב מהרא"י וככל הדברים דאמור רבנן דברי אלהים חיים:

עט

עזרנו אלהי ישענו על דב"ר כבו"ד שמ"ך. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך. הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. הנה על ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

פ

ת"ו ש"ל ב"ע