אהבת דוד י״א

א

דרוש י"א. לשבת הגדול

ב

יום ש"ק י"ב ניסן ראשו"ן הוא מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה.

ג

בילקוט יצילני מאויבי עז זה פרעה ומשנאי כי אמצו ממני אלו המצריים.

ד

מלך אדיר שלח שלוחו החביב לארץ מרחקים ופנקס בידו כמה ציוויים אשר יעשה בלכתו בדרך הזה. והנה דבר ברור כי השליח הזה אשר המלך חפץ ביקרו ונשלח לו באהבתו ובחמלתו צריך לשמור שלש עיקרים גדולים. אחד מהם זריזות להזדרז בשליחותו ומידי עוברו בכל עיר ועיר לא יסור שמה להתעדן בתענוגים ולראות טרטיאות וקרקסיאות ומראות טובות אשר בעיר ההיא כי זהו פתיות וסכלות להניח מצות המלך ובהוצאת המלך לפזר ממון ולאבד הזמן והיה העכו"ב לתקלה. וזאת שנית כי תמיד יהיו מצות המלך לטוטפות בין עיניו דלא להשנאה וכל דעתו יהיה לשמור ולעשות מצוות המלך אשר שם לו בדרך. ועוד בה שלישיה כי יהיה מוכן לילחם עם איזה לסטים הבא לקראתו בדרך ויהיה לו כלי זיין ולרודפו ולשמור דרכו אשר הוא הולך. והני תלתא כל אשר יש לו מוח בקדקדו מסכים הולך כי הם עיקרים גדולים ושליחות המלך נקנה בשלשה דרכים הללו ואם יעבור יתחייב ראשו למלך. ואם ישמור הענינים הללו אז יצליח ועשה מצותו ובבואו אל המלך יעשרנו המלך עושר גדול וינשאהו על כל השרים ושקט ושאנן ואין מחריד:

ה

וזה כל האדם מישראל כי נשמתו חוצבה ממקום עליון ומלכנו אלהינו יתברך ויתעלה שמו יצרו ויפח בו נשמת חיים וישלחהו אלהים לארץ מרחקים הוא העה"ז הרחק מאד ושמים בינו לבינו ויצוהו ה' יתברך תרי"ג מצוות לעשות בדרך הזה ולדבקה בו ובתורתו. והנה היצה"ר וכל גונדא דחימה האויבים הם נלחמים בו בכל תקף לא יתנוהו השב רוחו לדחותו מדרך ה' ולהפילו לבאר שחת. וכל ימי חייו הכל הוא דרך אשר הוא הולך בשליחות המלך כמש"ה כי הולך האדם אל בית עולמו:

ו

ובכן האדם צריך לשמור שלשה האלה אשר אמרנו תחילה וראש להזדרז שלא יאבד עולמו מפני השוטים ואל ילך בדרכי החטאים בנפשותם כי כל חפצם וישעם להתענג בתאוות גופניות יהי שלחנם לפניהם ושתיה היתה נקראת בש"ר להם וקרא זה אל זה הבא שמנה לכתחילה ושחוט אינו אלא צלי גם מעוף השמים ונוסף גם הוא על צאננ"ו המתקדשי"ם והמתארי"ם אל הגנות נטעי שעשועים יר"ק יר"ק בפניה כגנה זרועיה והנה"ר יעלה בריכות מים ותחת כל עץ רענן ישובו יושבי בצלו וכיוצא לבשו בטומאה בגד בוגדים לבושי מכלול והטבעו"ת תהיין אזמרגדין שבזז וסבהלום וכיוצא מסעיפי פרקי הנבלים. ואם ככה יעשה אחת דתו ונקרא שמו פושע ומורד במלכות שמים. לא כן האיש הירא כתיב בו קוה אל ה' ושמור דרכו לשמור את דרך עץ החיים וישים אל לבו את הדרך אשר הולך כי הוא שליחא דרחמנא וישכיל להטיב את דרכו אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' כי אם כל מעייניו לשו"ר על פי שליחות"ו עיניו תחזינה משרים לישר דרכו לעשות שליחות ומצות המלך אולי בחריצותו יטיב דרכו וזה רמז הכתוב משלי י"א. צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפול רשע. ונקדים מ"ש בזהר הקדוש דהסט"א כל מי שהולך בעצת יצרו הרע ומתדבק בסט"א להיות תחת רשותו. אדרבא היא תהיה בעוכריו לאבדו ולהכניעו ולהביאו לבאר שחת. וז"ש צדקת תמים תישר דרכו דמאן דמשלם בעובדיה להזדרז בשליחות המלך תישר דרכו הם ימי חייו כי הם דרכו אשר הוא הולך בצאתו מרחם עד שיפטר ועל ידי שלימותו מישר דרכו ארח לצדיק משרים. וברשעתו מי שדבק ביצר הרע שבו ונאחז בסט"א לא תימא שמאחר שהוא תחת ממשלת הסט"א היא תמלטנו. לא היא אלא אדרבא ברשעתו יפול רשע היא תנקם ממנו על שנדבק בה. א"נ קרוב לזה במשז"ל דהקטיגור שנברא בעבירה שעשה הוא עצמו יפרע ממנו כמש"ה ותמוגגנו ביד עוננו וז"ש וברשעתו יפול רשע שרשעתו עצמו אשר פעל ועשה ינקם ממנו. וז"ש במשלי סימן י"ט אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכבר אמרו רז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ופירש הרב עיר וקדיש מהר"ם פאפירש ז"ל דכשהוא חוטא רוח רשע מסט"א נכנס בו ומחטיאו וז"ש אולת אדם תסלף דרכו מקלקל הדרך אשר הוא חולך בשליחות המלך ממ"ה. ועל ה' מטיח דברים כמשז"ל ע"פ ותתפלל על ה' יזעף לבו שאינו מרחם עליו במדת רחמים והוא פתי כי מפי העליון לא תצא הרעות ועונותיו ילכדונו:

ז

וזאת שנית לשמור מצות המלך שיהיו כל מעייניו לקיים מצותיו וחקיו ואמרו רז"ל אמר הקב"ה כבדו למצוותי שהרי המצוות שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו. ואפשר לכוין בזה מש"ה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו ואמרו רז"ל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות לולב נאה וכו' ונ"ט אלהי אבי וארוממנהו שהמצוות הן שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו א"כ במה שאני מתנאה במצוות חשוב כאלו אלהי אבי וארוממנהו שהמכבד למצוותיו כאלו כבדו לו יתברך:

ח

ועוד בה שלישיה הכנה עם כלי זיין ללחום כנגד אויב המעכבו מן הדרך הוא היצה"ר וכלי זיין הוא התורה כמ"ש בבמדבר רבה ריש פ' י"ב צנה וסוחרה אמיתו אמר רשב"י אמיתה של תורה זיין הוא לבעליה ואפשר זה רמז פ' ההפטרה זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. והנה מ"ש רשב"י אמיתה של תורה זיין הוא לבעליה לזכות לאמיתה של תורה מוכרח שיהיה לו ענוה כי בזה מכוין לאמיתה של תורה כמ"ש מפני מה זכו ב"ה שיקבעו הלכה כמותם מפני שהיו נוחים ועלובים וכו' וזה רמז זי"ן של זכרו גדולה ר"ל זיין הוא תורת משה ואימתי זי"ן התורה כאשר תהיה בענוה כי בזה תזכו לאמיתה וז"ש אשר ציויתי אותו בחורב הר סיני נמוך ולמדו היטב מזה כי בזה אתם מכוונים לאמיתה ואז התורה היא זיין נגד האויב והיצה"ר:

ט

והן היום אביע אומר במוטב תלתא זכ"ה מוסיפין לו ר"ת זריזות כסף הכנה ומוצא אני כי הני תלתא רמוזים בפ' סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ודרך הלציי חוץ מדרכנו אמרתי במ"ש בקדושין נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח והנה בירושלמי פ"ט דברכות אמרו נחמיא העמסוני שמש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתין וגמין רבויין אכין ורקין מיעוטים אמר לו מה ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא א"ל אותו ואת תורתו וכן הוא גם כן בירושלמי פרק כשם. ועין רואה כמה שינויים יש ובהצעת המעשה יכולנו לומר דנחמיא העמסוני אחר שלמד מרבי עקיבא דאת הוא ריבוי היה דורש עם תלמידיו כל אתים שבתורה וכשבא לאת ה' אלהיך תירא פירש וא"ל תלמידיו כל אתים וכו' והשיב להם ושוב שאל מרבי עקיבא מה ידרוש באת ה' אלהיך תירא והירושלמי קיצר בסיפור המעשה ונקט תחילה וסוף. והרא"ש פ"ק דקדושין הביא הנסחא עד שבא רבי עקיבא ולמדו וא"ש יותר לפי הירושלמי. אמנם בעיקרו של דבר דבגמרין קאמר שרבי עקיבא לימד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. הנה בירושלמי קאמר אותו ואת תורתו ולפום ריהטא היה נראה שהם דברים חלוקים:

י

ברם כי דייקת פורתא דא ודא חדא היא וכן משמע מדברי הרבנים בספר יפה מראה וקרבן העדה ופני משה ע"ש אבל אנו בעניותנו נרחיב הדברים בס"ד. והנה התוס' בקמא דף מ"א ע"ב אהא דאמרינן לרבות ת"ח כתבו וז"ל וא"ת מפני שיבה תקום למה לי תפוק ליה מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וכן מוכח מדברי התוס' דבכורות דף ו' וממ"ש רש"י בפסחים דף כ"ב ומרשב"ם בע"פ דף ק"ה. והפשוט בזה הוא דכיון דפירש עד שבא רבי עקיבא א"כ תפסת מועט תפסת וכדתנן מורא רבך כמורא שמים. ויש להבין מהיכא פשיטא להו דאיירי ברב מופלג. גם נבין בדקדוק מ"ש במכות דף כ"ב אמר רבא כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא. והקשו הראשונים ממ"ש בקדושין דף ל"ג דאיבעיא להו מהו לעמוד מפני ס"ת ואמרו ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. ותירץ מהרימ"ט בחידושיו דההיא דמכות מיירי בגברא רבא דהוא מורה הוראות דעדיף מס"ת שיודע לפרש התורה וכדקאמר ואתו רבנן ובצרי חדא. ובקדושין מיירי בלומדיה דלאו גברא רבא אלא שלומד והוא בעל שמועות וזהו זקן שקנת חכמה ועל זה נאמר והדרת פני זקן ומשו"ה אמרינן תורה עצמה לא כ"ש שאין אנו חולקין לו כבוד אלא מפני תורתו עכ"ד. ובע"ז דף י"ט אמר רבא בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ופירש"י בקדושין דף ל"ב ע"ב בתחילה נקראת תורת ה' ולבסוף משלמדה וגרסה היא נקראת על שמו עכ"ד. ואפשר דרבא אזיל לטעמיה דאמר במכות דגברא רבא שיודע לפרש התורה גדול כבודו מס"ת וכשהגיע למדרגה זו נקראת תורתו כיון שיכול לפרש התורה ולהעמידה על בורייה ולכן נקראת תורתו דמחדש בטובו ומוקי קראי דסתימי. אבל אם למד התורה וגרסה לחוד תורת ה' נקראת דאין בידו לפרש תעלומות התורה:

יא

אתאן לירושלמי דקאמר דר"ע אמר את ה' אלהיך תירא אותו ואת תורתו וכיון דרב מופלג התורה נקראת על שמו והוא גדול מס"ת א"כ הוא נכלל באת ה' אלהיך תירא דמרבה תורתו דהתורה נקראת על שמו ונמצא דמ"ש בבבלי לרבות ת"ח ומ"ש בירושלמי לרבות התורה דא ודא חדא היא. ומעתה שפיר כתבו רש"י ורשב"ם ותוס' והרשב"א דמיירי ברב מופלג דהוי כרבו ומסכים הולך עם הירושלמי דמרבה התורה. ומכל זה קשה על מהר"י קולון שרש ק"ע דנראה מדבריו דרב מופלג לא חשיב כרבו ובמקום אחר ישבתי דבריו בס"ד:

יב

ולפי האמור ק"ק עמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין אהך רומיא דסוגיי דהתם קאמר מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש ובמכות אמר רבא כמה טפשאי דקיימי וכו' כמש"ל וכתב הר"ן ובתוספות אמרו דהתם ה"ק כמה טפשאי הני אינשי וכו' דהא למיקם מקמי ס"ת לא ידעינן אלא מק"ו דגברא רבא עכ"ל וכן תירץ רבינו ישעיה שם והובא עם חידושי הריטב"א בשם תוס' רי"ד ע"ש וקשה מהירושלמי דאת ה' אלהיך תירא מרבה לתורה ומורא זו קימה כמ"ש בקדושין דף ל"ג וכתיב בקימה ויראת מאלהיך ושייך לירא מפני ה' כמ"ש התוס' שם ואיך כתבו התוס' ורבינו ישעיה דלא ידעינן למיקם מקמי ס"ת אלא מק"ו דת"ח וכבר לימדונו רבותנו דדחקינן לאשויי הבבלי וירושלמי וה"נ אית לן למימר דמ"ש בגמרין לרבות ת"ח היינו הך כדאמרן ומה גם דהכא הבבלי וירושלמי תרוייהו משמיה דרבי עקיבא אתמרו:

יג

ומאי דאמור פ"ק דקדושין מפני לומדיה עומדין היינו דרוצה ללמוד מק"ו דהא מפני שיבה תקום הוא בכל ת"ח ויליף מק"ו דאפילו לת"ח פשוט חייב לקום וכ"ש לס"ת. וזהו לימוד במכ"ש ובקצרה. ואי מאת ה' אלהיך תירא הוה בעי להאריך ולומר את לתורה והיינו לגברא רבא ומורא זו קימה ומשו"ה יליף בקצרה ומכ"ש. ויש לישב. אמנם לפי דרך מהרימ"ט אתנח לן דהתם במכות הכי קאמר אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא. והוא טפשות דמפני שיבה תקום הוא אף לת"ח פשוט. וטפשות כפול וז"ש כמה טפשאי לרמוז תוספת טפשות דהם ס"ל את ה' אלהיך תירא לרבות התורה ומשו"ה קמים לס"ת וגברא רבא הוא יותר מס"ת דנקראת תורתו דמחדש בה ומפרש אשר לא נודע מס"ת והוא בכלל את ה' אלהיך תירא:

יד

והילך לשון התוס' דבכורות דף ו' שרמזתי לעיל פירש וא"ת לוקמא במורא אב ואם ולעבור עליו בשני עשה י"ל דמשמע ליה דומיא דמורא של מקום וזה לא אפשר ורבי עקיבא מרבה ת"ח דתנן מורא רבך כמורא שמים עכ"ל. ודברי התוס' הללו נעלמו מהט"ז י"ד סימן רמ"ב שהטור כתב ואין לך ככבוד רבו ומוראו ואמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים וכתב הפרישה דהגם דבאביו כתב דכבודו ומוראו ככבוד ומורא ה' י"ל דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל אשר ניקש לו משא"כ מורא רבך כמורא שמים דדרשו מאת ה' אלהיך תירא דהם שוים לגמרי. והט"ז השיג עליו דכל המוקש ודאי מוקש לגמרי ופירש דברי הטור לדרכו. ונעלם ממנו דברי התוס' שהם כפרישה. ותו אשתמיטיתיה דברי הירושלמי פרק פותחין דתנן ר"א אומר פותחין בכבוד אביו ואמו וחכמים אוסרין ואמרו בירושלמי רבנן אמרי חזקה שאיך אדם מעמיד בכבוד או"א רא"א פעמים מעמיד ופעמים אינו מעמיד הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דתנינן מורא רבך כמורא שמים והביאוהו הרמב"ן והרא"ש והרב המאירי והר"ן וזה כהרב פרישה:

טו

ואפשר שזה רמז פ' איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת הכונה איש בער שאינו רוצה ללמוד וכסיל לא יבין את זאת כלומר את ה' אלהיך תירא דמרבה התורה כמ"ש בירושלמי דצריך לירא מהתורה וזה עלבון לתורה כמ"ש אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בה נקרא נזוף ואיה אפוא יראת התורה וז"ש לא יבין את זאת ר"ל אינו מבין את זאת שהיא התורה דאת ה' אלהיך תירא מרבה זאת התורה:

טז

וזה רמז קראין סוף דבר הכל נשמע כללן של דברים הוא את האלהים ירא שצריך לירא מה' ותורתו כמ"ש בירושלמי ואת מצותיו ללמוד ולקיים המצוות כי זה כל האדם שעי"ז מתקן נפש במעשה ורוח בלימוד. ונשמה בכונה וז"ש כי זה כל האדם וכתב מהראנ"ח דכל לא בציר מתלתא וז"ש כי זה כל האדם לתקן הני תלתא נר"ן על ידי המעשה והלימוד והכונה כמדובר. ואפשר כי האדם הוא הנשמה כמ"ש בזוהר הקדוש על בשר אדם לא ייסך דאדם הוא הנשמה ולפ"ז כל האדם אפשר כל נ"ר ודוק:

יז

ולדרכנו שם רמז סוף דבר הכ"ל נשמע שלשה אלה כמשפט כל והם את האלהים ירא ובכלל הוא מדת הזריזות לקיים שליחותו ושלא יטריד דעתו מדרכו אשר הוא לכך נוצר. ואת מצותיו שמור שהוא הכסף כמשז"ל אוהב כסף אוהב מצוות לא ישבע מצוות. כי זה כל האדם היינו ההכנה שילמוד תמיד ויהיה ה' נגדו כמשז"ל במ"ש על מה זה ועל מה זה שמא עברו על זה אלי ואנוהו. מזה ומזה כתובים וזהו ההכנה ללחום עם האויב בשומו נגד עיניו זה אלי וגם ללמוד התורה הרמוזה בזה ועי"ז נתקן כל האדם אף יצה"ר נעשה טוב דכיון דה' לנגדו תמיד ועוסק בתורה תמיד בזה מבטל היצר הרע ועושהו טוב וזהו כל האדם שמתקן הכל זכ"ה מוסיפין לו:

יח

ואביע אומר במעלת זריזות ודוד הע"ה אמר במקראיו חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי. ואפשר במה ששמעתי משם הרב מהר"י בכר שמואל הכהן ז"ל איש ירושלם ת"ו כונת הפ' צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם כי הן האדם בהיותו ענף עץ אבו"ת ונשמת שדי בקרבו אור בו והנה צור"ף היצר הטוב חושב בהתלהבות לתת צדקה או ג"ח או ללמוד וכיוצא. ואתו עמו היצר הרע מסיתו הס"ת כפול ותמנ"ע היתה קיום המצוה כלה או מקצתה. וז"ש צינים פחים מי שמתקרר במצוה אחר שנתחמם ועלה ברצונו להשכיל להטיב זהו בדרך עקש שמניח הדרך הישר והטוב העולה על לבו בחר"ט אנוש. שומר נפשו דייקא ירחק מהם עכ"ד. וזה אצלי רמז והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שאמרו בספרי פ' תבא והיה כי תבא אין והיה אלא מיד ע"ש והיה אם שמע מיד תקיים מה ששמעת אשר בידך לקיים הטובה. וכן יש לפרש בכתובים כיוצא בו:

יט

וזה יאמר אדוננו דהע"ה חשתי ולא התמהמהתי כשעלה בלבי לעשות טובה בלימוד או במעשה חשתי תכף בזריזות. ולא התמהמהתי כי ירא אנכי מן הצר הצורר יתגבר בטענות בלות ומטולאות למנעני. וז"ש לשמר מצותיך שאם לא הייתי זריז תכף לעשות אשר חשבתי הן נגרע מקיום המצוות ולכן חשתי לשמור מצוותיך:

כ

א"נ אפשר במה שנשאל הרדב"ז בתשובה סימן י"ג במי שהיה חבוש בבית האסורים ונתנו לו רשות לצאת יום אחד בשנה אין חוששין למצוה קלה או חמורה אלא המצוה ראשונה שתבא לידו ואי אפשר לעשותה בבית האסורים יעשנה דקי"ל אין מעבירין על המצוות והקשה עליו הגאון מהר"ר צבי בתשובה סימן ק"ו מההיא בעיא דמנחות דף מ"ט צבור שאין להם לתמידין ומוספין הי קדים ואוקמה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר ואי כסברת הרדב"ז אף אי תדיר עדיף מוספין קדמי ובספר שארית יעקב ובספר אשד הנחלים השיגוהו ממ"ש במ"ק פ"ק דמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים כתיב אל תפלס ויעשה מצוה הבאה בין גדולה בין קטנה. והם ז"ל לא ראו תשובת מהר"ץ עצמה. דהרב גופיה נרגש מסוגית מ"ק ומסיק דתמידין ומוספין חדא מצוה היא ומשו"ה איבעיא ליה בגמרא אבל אם מצוות חלוקות אין מעבירין מצוה קלה מפני חמורה אבל מצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין אלא דאמרינן פרק האשה וכן מי שהבטיחוהו לצאת מבית האסורין אין שוחטין עליהם דבית האסורין של גוים איכא משום דיבר שוא. והרב לקט הקמח חילק בין צבור ליחיד דבצבור לא חיישינן למיתה ולא אמרינן אין מעבירין על המצוות ובזה יישב סוגית מנחות דלא תקשי להרדב"ז. ותירוצו לישב להרדב"ז לא נהירא וכמ"ש במ"א. ומ"מ נוהגים לרמוז כל הסברות בכתוב. וזה רמז קראין חשתי כי יחיד אני ואני מהיר לקיים המצוה שלפני. ולא התמהמהתי לקיימה למחר כדי לעשות מצוה יותר חמורה אלא חשתי לקיים המצוה היום כי זאת התורה אין מעבירין על המצוות. והיינו דוקא לשמור מצוותיך מצוות חלוקות אז הוא דחשתי לקיים המצוה ראשונה אבל אם אינן מצוות חלוקות כגון קרבנות או תפלות אז אני ממתין לעשות החמורה. ולז"א לשמור מצוותיד? רבות וחלוקות אז חשתי. וה"ד כשהוא ביד ישראל אבל אם הוא ביד גוים וז"ש חבלי רשעים גוים עודוני לשלול ולבוז אז תורתך אין מעבירין על המצוות לא שכחתי דלגבי גוים איכא אשר פיהם דיבר שוא ואז חשתי אף למצוה קלה ואף שאינן מצוות חלוקות:

כא

וזה אפשר רמז הפ' בפ' בא ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותכם לחקת עולם. ואמרו במכילתא אמר רבי יאשיה אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד. ואפשר דרמז ענין זה דאם בא מצוה לידך לא תחשוב להניחה למחר לקיים מצוה חמורה אלא עשה אותה מיד דאין מעבירין על המצוות. וזה דוקא במצוות שהם חלוקות אז אנכי מצוך שלא תחמיץ המצוה ותעשנה מיד אף שהיא קלה. אבל אם מצוה אחת כגון תמידין ומוספין או תפלות שכלם מצוה אחת אז יש להחמיץ ולהמתין לחמורה:

כב

א"נ אפשר לפי פשוטו ונבין מה טעם למ"ש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה. אמנם ידוע מ"ש המפרשים ז"ל דח"ו אם היו ישראל שוהים רגע יותר היו נכנסין בני ש"ט ולזה נגאלו שנתגלו אורות גדולים למעלה ונכנעו הקליפות. וכן בכל שנה בליל פסח מתגלים המאורות הגדולים כידוע. וז"ש ושמרתם את המצות שלא יחמיצו אפילו כל שהו. וכי תימא מה נשתנה איסור זה של חמץ מכל אסורין שהוא במשהו. לזה נ"ט כי בעצם היום הזה שהיה חסר משהו ליכנס לנ' ש"ט ובעצם היום הוצאתי את צבאותכם מארץ מצרים הסט"א ולא היה הפרש ביניכם לנ' ש"ט כי אם משהו ולכן חמץ אסור במשהו וניצולו ע"י גלוי אורות העליונים. ושמרתם את היום הזה לדורותכם לחקת עולם כי בכל שנה מתגלים אורים גדולים כמדובר:

כג

ולפי האמור אפשר לפרש ולרמוז פ' וארא וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים דיש להבין דקודם זה כבר אמר אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ואמאי נכתב פעם אחרת ועוד מהו וידעתם. אמנם יש לחקור כי הנה כבר אמרנו דישראל היו נטמעים במ"ט ש"ט וגם אמרו רז"ל שהיו עע"ז. וכל קבל דנא נודע דישראל בחומר ובלבנים ושעבודם היו מוציאים לאור ניצוצי אדה"ר ונתקנים. ואיך יתכן למי שעע"ז ומוטמע בקלי' לתקן ניצוצי אדה"ר. ונראה דודאי רחמי שמים גברו מאד ויען כי אדה"ר פגם היסוד ונפלו ניצוצי הקדושה והם נשמרו מזנות מנדה ומגויה ומקטול זרעא כמ"ש בזהר הקדוש פ' שמות הנה תקנו בחינת פגם היסוד וביררו ניצוצי הקדושה. ומה שפגמו בע"ז היה מתוך האונס והטירוף והגם שהיה פגם היה בבחינות אחרות וברוב רחמי שמים ציום מילה וק"פ ומסרו עצמם על ק"ה כמ"ש המפרשים והבאתי דבריהם במ"א ובזה נתקן שאר פגמים. וראיתי בספר כ"י קדמון שכתב כי שם היו ניצוצי ד' דורות ר"ת אמסה אנוש מבול סדום הפלגה והוא ר"ת המוציא אתכם מתחת סבלות עכ"ד ואפשר שז"ש וידעתם ידיעה של חכמה כי אני ה'. אני ה' גימט' פ"ז אחד יותר על מדה"ד והוא רחמים שאני מרחם עליכם שאפילו שאתם עע"ז ומוטמעים מאחר שלא פגמתם ביסוד זכיתם לברר מני' אמס"ה ד' דורות שהיו מוטמעים במצרים:

כד

ועפ"ז יתבאר בעניותי מ"ש במדרש במדבר רבה פ"ג מוציא אסירים בכושרות על שהרחיקו עצמן מזנות הוציאן ממצרים. ואפשר דכיון שהגלות היה בעבור ניצוצי הקדושה אשר במצרים אם פגמו באות ברית קדש לא היו יכולים לברר ולא היו נגאלים ומי גרם זה נשים צדקניות וזהו מוציא אסירים. ניצוצי הקדושה שהיו מוטמעים במצרים בכשרות נשים צדקניות שהיו כשרות ולא די שהיו צנועות ומתרחקות מזנות אלא שהשתדלו לפרות ולרבות והוציאו לאור כל הניצוצות ועי"ז עת הזמיר הגיע לגאלם כי כל הגלות היה לברר ניצוצות הקדושה:

כה

וזו הבטחתו יתברך לאברהם אע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ופירש רבינו האר"י זצ"ל ברכוש גדול הם הניצוצות של קרי של אדה"ר שהיו במצרים וזה סיבת הגלות כמ"ש לו כי גר יהיה זרעך דייקא ולז"א ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להודיעו שיהיו נשמרים מזנות ולא יפגמו ביסוד ועי"ז יוציאו ניצוצות הקדושה והוא הרכוש גדול כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. ואפשר דאפיקיה קרא ברכוש גדול דדא ודא חדא היא והוא במ"ש המפרשים בטעם ביזת מצרים דהיו בשעבוד קשה אז יאמרו בגוים אם בגופן שלטו בנשותיהן לא כ"ש לכן זכו לביזת מצרים להורות שלא חטאו בזנות כמש"ה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים עכ"ד ונראה הטעם כי הזנות גורם לעניות כמש"ה כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואמרו זנותא בביתא כי קריא לשומשומי. ואם ח"ו ישראל חטאו בזנות לא אפשר שיהיה להם עושר גדול ולא זכו לביזת הים ומדזכו לעושר ש"מ שלא היה בהם זנות. וזה כונת הכתוב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דע"י שהוציאם בכסף וזהב הוא ראיה שלא חטאו בזנות ואין בשבטיו כושל. ומעתה מ"ש ה' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לפי פשטו שהוא כסף וזהב ולפי סודו שבררו ניצוצי הקדושה חדא היא כי עי"ז שלא היה זנות זכו לעושר וזו סיבה שבררו ניצוצי הקדושה מאחר שלא פגמו ביסוד:

כו

ואל זה אביט כי עפ"ז נבין סדרן של כתובים בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו כאילים וכו' כי הנה אמרו במדרשים ובזהר הקדוש דהשומר אות ברית קדש זוכה למלכות ואמרו במדרש תדשא דשמעון לא היה בו שופט בעבור זנות זמרי. ולפי הקדמתנו יבא על נכון דכיון דהזנות מביא העניות זה גורם הכנעה ושפלות לזה לא יאה לשררה מי שיש בו זנות. ומדה טובה מרובה דהנשמר מזנות זוכה למלכות דיש בו עושר ומשל ממשל רב. גם אמרו רז"ל דישראל זכו לקבל התורה מפני היוחסין כמ"ש בילקוט ריש במדבר. ולדרכנו הטעם דכיון דהתורה כתיב בה בי מלכים ימלוכו לא היה אפשר שישראל יזכו בתורה אם היה זנות בהם דכל מי שיש בו זנות הוא נבזה וחדל אישים:

כז

וזה פירש מהר"ש פרימו ז"ל כונת מאמרם ז"ל שהיו אומרים לתמר שהיא הרה לזנונים והיא אומרת ממני מלכים ונביאים יוצאים. ותשובה נצחת השיבה דאם היא זנתה לא אפשר שיוצאים ממנה נביאים ומלכים דהזנות גורם עניות ושפלות עכ"ד. ויומתק בזה הרמז שאמרתי בפ' צדקה ממני ואמרו רז"ל שיצאת ב"ק ואמרה ממני יצאו הדברים וממנה מלכים יוצאים וכו' ר"ת ממני ממנה מלכים נביאים יוצאים. והוא מבואר דכיון שהוא אמר צדקה שהיא הרה לו היה ס"ד דס"ס היה זנות כי כלתו היא לז"א הבת קול ממני והיה מצות יבום ואין כאן זנות והראיה שממנה יוצאים מלכים ועדות היא שלא היה זנות. וזה אפשר כונת הכתוב נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. כי היה ערעור על ב"ש ואמרו פ"ק דכתובות מפני מה לא אסרוה ומשני כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וז"ש לא ישוב ממנה ואינה אסורה לו ואין כאן זנות ח"ו והראיה מפרי בטנך אשית לכסא לך והוא שלמה הע"ה בן בת שבע ואלו היתה אסורה לא היו יוצאים ממנה מלכים שלמה וזרעו דכשיש זנות יש עניות ושפלות לא עושר וממשלה. ונמצא לפי האמור דמצד אחר היו הנשים צדקניות סיבת הגאולה כי כה אמר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ומי גרם שיקבלו התורה הנשים שהיו כשרות ולא חטאו בזנות שהתורה לא תכון אלא למיוחסין. ואפשר להרחיב הדבר קצת בסגנון אחר כי הנה שם פ"ק דכתובות איכא תרי שינויי התם אונס הוה. ואבע"א כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות וכו'. ולפי תירוץ ראשון אנוסה מותרת גם לבועל כמ"ש המש"ל וכפי תירוץ שני מותרת לגמרי. אך כפי תירוץ ראשון הוא זנות אלא דמותרת וא"א לצאת מלכים. וכפי תירוץ שני אין כאן לתא דזנות וז"ש נשבע ה' לדוד מפני שדומה קטרג מאד כמ"ש בריש הקדמת הזהר לכך נשבע ולא שלא היה הדין עם דהע"ה רק אמת הדין עמו לא ישוב ממנה מכ"ש שהיא מותרת לו. ולא תימא כתירוץ ראשון שהיא אנוסה וא"כ יש זנות ואין מלכים יוצאים כמו שמעון לז"א מפרי בטנך אשית שהעיקר כתירוץ שני דהיה גט וכמו שהשיב הקב"ה לדומה כמבואר שם בזהר:

כח

וזהו כונת הפ' בצאת ישראל ממצרים בית יעקב רמז לנשים צדקניות כמשז"ל בית יעקב אלו הנשים שהן הן סב"ת עשויה ליצ"מ מעם לועז הם המצריים זרמת סוסים ועכ"ז בית יעקב שלא היה זנות. ולשעבר הית"ה יהודה לקדשו שלא היה זנות ביהודה ותמר ח"ו היתה יהודה לקדשו דכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה. והראיה ישראל ממשלותיו ואלו היה זנות ח"ו לא היה זוכה למלכות. וזה סיבה הים ראה וינוס שראה ארונו של יוסף ששמר אות ברית קדש כמשז"ל ועי"ז זכו לתורה ההרים רקדו כאלים במעמד ה"ס וזכו לתורה בשביל היוחסין ובעבור התורה היתה יצ"מ כמדובר:

כט

נחזור לקראין וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וכו' כי נשמות ישראל הן הם הניצוצות שנבררו ע"י השעבוד בחמר ולבנים וכמבואר אצלנו פ' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כי כל מה שהיו משעבדים דין גרמא לרבות לפי העלות ני' הקדושה והוא בעצם וכאשר יענו כן ירבה דהעינוי היה סיבה שירבו וז"ש וידעתם שתדעו בחכמה כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם ממש מתחת סבלות שאתם ניצוצי הקדושה אשר היו מוטמעים ועל ידי העינוי יצאתם לאור וזהו המוציא אתכם דייקא מתחת סבלות מצרים:

ל

א"נ במה שכתבנו בעניותנו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד שלא כדרך טבע זה אות שלא היה זנות דאיברא דהבא על ערוה מוליד ממנה דעולם כמנהגו נוהג אבל לרבות בדרך נס מוכרח שלא היה זנות דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי. וז"ש וכאשר יענו אותו ששלטו בגופן והשתא יאמרו אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש. כן ירבה שלא כדרך טבע דזה מורה שלא היה זנות. וכן יפרוץ לשון מלכות ע"ד פורץ לעשות לו דרך וכשיש זנות יש עוני ושפלות ולא עושר ומלכות:

לא

ועוד יש לפרש בפ' וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם וכו' בהקדים מ"ש פרק כיצד מברכין דפליגי רבי נחמיה ורבנן רבי נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן דאפיק משמע וה"ק כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית לכון יתכון ממצרים ובמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע. וצריך להבין לרבנן אמאי נקט לישנא דמשתמע לשעבר וצ"ל כי מפיקנא וכו'. ולדעת ר"ל עירובין דף י"ט כתבנו דהמוציא פשטיה דמפיק אלא דזמנין יש במקרא דאפיק כאשר ראה יראה עין אדם בפתח עינים שם בעירובין ע"ש באורך. ואם כן יש לדעת אמאי נקט הכא לישנא דהמוציא דיש לו שני משמעיות להבא ולשעבר. ונקדים מאמר רז"ל בילקוט תהלים מזמור ק"ז הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר למה אשר גאלם מיד צר זש"ה למעני למעני אעשה למה למעני שני פעמים אמר הקב"ה כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים הה"ד וידעתם כי אני ה' אף מאדום איני עושה אלא למען שמי שנאמר ויושיעם למען שמו וכו' אמר דוד הואיל ובשביל שמו עשה נקלס לפניו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ה' אלו ישראל וכן ישעיה אומר ופדויי ה' ישובון ולא פדויי אליהו ולא פדויי מלך המשיח אלא ופדויי ה'. וצריך להבין שאלת למה אשר גאלם מיד צר ואי ק"ל שהוא יתר מה השיב בפסוק למעני למעני. ומאי קאמר בסוף יאמרו גאולי ה' אלו ישראל. ואפשר במה שאומר בזהר הקדוש שמגאולת מצרים ימשך לגאולה העתידה דכשהקב"ה עושה נס האדם יראה לעינים דהוא נס מהצרה שעומדים בה אבל לפי האמת מזה הנס וההצלה נמשך לעתיד ופירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל דזה כונת הכתוב נורא תהלות עושה פלא כי הוא כ"י נורא תהלות רבות. אבל לא ידענו אלא שעושה פלא אותו הדבר הנגלה. והנה קשיא ליה דאשר גאלם מיד צר נראה כפול דבאומרו גאולי ה' נודע שנגאלו מהאויב. ולזה השיב למעני למעני אעשה ולמה שני פעמים אלא רצה לתלות הכתוב גאולה העתידה בגאולת מצרים דבמצרים אמר הקב"ה שגאלנו למען שמו והא אהני לגאולה העתידה ולכך אמר למעני למעני סמיך לגאולה דמגאולת מצרים נמשד לגאולה העתידה שיעשה למען שמו. ובא דוד הע"ה לקלס ואמר הודו לה' כי טוב והוא עושה למענו ומזה נמשך כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אלו ישראל כלומר ישראל שבדור המשיח שהם יאמרו לעתיד כי אשר גאלם מיד צר במצרים משם נמשך לגאולה העתידה ומארצות קבצם וכו'. וכבר ידוע דדבר הנעשה על ידו כ"י הוא בשלימות והוא כבוד גדול כמו שהאריך הרב פרשת דרכים ע"ש וזהו יאמרו ישתבחו שהם גאולי ה' עצמו כ"י כמש"ה ופדויי ה' על ידו כ"י:

לב

והוא הנרצה בקראין וידעתם כי אני ה' כלומר שעושה למען שמו כמ"ש בילקוט במאמר הנז' ולהכי נקט המוציא אתכם דהמוציא יש לו שתי משמעיות דאפיק וגם דמפיק להורות דמיצ"מ נמשך לגאולה העתידה כמדובר וזהו המוציא דמפיק דממצרים ועד הנה אהניא יצ"מ. ובכונה מכוונת אמר קרא המוציא דמשמע דאפיק ומשמע דמפיק כמו שנאמר:

לג

ובזה אפשר מסרה הביאה רבינו בעה"ט בפרפראותיו כצבאים על ההרים למהר. למהר לשלחם מן הארץ. למהר שלל חש בז. ונקדים מה שאמרו המפרשים ומצאתי שרש הדבר במדרש רז"ל דאם במצרים היה על ידו כ"י הגאולה היה השלל קדש כמו שעשה יהושע ביריחו והקב"ה רצה לזכות את ישראל בשלל לכד? היה על ידי משה ואהרן. וז"ש כצבאים על ההרים למהר ומדבר בדורו של משיח דכתיב מי אלה כעב תעופינה וכו' ונמשך מגאולת מצרים דכתיב למהר לשלחם וכי תימא כיון דגאולה העתידה נמשכה מגאולת מצרים והעתידה הוא על ידו יתברך א"כ גם גאולת מצרים היה צריך שהקב"ה יגאלם על ידו לז"א למהר שלל פירוש שיזכו בשלל ואם היה על ידו יתברך היה צריך שתהיה הביזה קדש ולזה היתה גאולה ע"י משה ואהרן כדי שיזכו בביזת מצרים שהיא מוכרחת משום דיצאו קודם הזמן וטעמא משום ריבוי עם כידוע וטעם ריבוי עם לא מהני אא"כ לא היה זנות והמופת שלא היה זנות דהם היו מבזין ואומרים אם בגופן שלטו ק"ו בנשיהם ולזה צריך ביזת מצרים ע"ד הנה נתתי אלף כסף לאחיך כמדובר וזה רמז חש בז היה צריך למהר שלל מטעם חש שהגאולה היה מהרה והטעם משום ריבוי ויש בו ביזוי א"ה אם בגופן שלטו וע"י הביזה הוא עדות שלא יש זנות דהזנות מביא עניות וכיון שהיו כשרות מהני הריבוי להחיש גאולתן לכן היה ביד משה ואהרן כאמור:

לד

א"נ אפשר ונקדים מה שנסתפק הרב משנה למלך פ"ג דעבדים דין י"ד בדין הענקה דאם לא רצה להעניק אי כייפינן ליה כשאר מצוות דמכין אותו עד שתצא נפשו או"ד שאני הענקה שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואמרינן בחולין דף ק' כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. ולכאורה נראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוואתא דאמרו בבתרא דף ח' רבא אכפייה לר"ן בר אמי ושקל מיניה ת' זוז לצדקה והקשו התוספות דצדקה מ"ע שמתן שכרה בצדה ואר"ת דהאי כפיה בדברים. ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. ונראה דאליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן ולר"י בהענקה כייפינן ליה משום דאית ביה לאו לא תשלחנו ריקם. ותירוץ ר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בב"י י"ד סימן רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן הוא כר"י ותמהני שהרי כתב הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ה דהשבת העבוט אין כופין עליה משום דהוי מ"ע שמש"ב וכן כתב במכונות סימן פ"ח ואי ס"ל כתירוצא בתרא דר"י היכי כתב דהשבת העבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת העבוט שהוא לאו הנתק לעשה ומשו"ה לא כייפינן ליה משום הלאוים אבל בצדקה דאינו נתק לעשה כייפינן ליה אפילו אליבא דר"י. ומ"מ תמהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן פרק שלוח הקן דף קמ"א ההוא דגזינהו לגפא ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מ"ע שמש"ב ואיך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר"י ניחא דאיכא התם לאו דלא תקח האם אבל להרשב"א דס"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הנתק לעשה וכן לר"ת קשה עכ"ל הרב מש"ל בקצור:

לה

ויש להעיר על הרב ז"ל חדא דמאי קשיא ליה על מרן שכתב דהרמב"ן ס"ל כר"י הרי בפירושא אתמר שם בב"י י"ד סימן רמ"ח דכתב כן מכח מאי דכתב הרמב"ן בחידושי בתרא דהא דאכפייה רבא לר"נ בר אמי לאו משום קיצותא וכו' וא"כ מאי מקשה ממ"ש הרשב"א בתשובה אטו גברא אגברא קרמית וידוע דכמה זמני הרשב"א פליג על הרמב"ן. ונראה דסבר הרב דחידושי בתרא הם מכונות להרמב"ן והם תורת הרשב"א כמו שו"ת הרשב"א אשר מכונות להרמב"ן והם להרשב"א וזה אינו דידוע דחידושי בתרא הם להרמב"ן כנודע ממהריב"ל ושאר גדולים ויש חידושי הרשב"א בתרא כ"י ושם מביא דברי הרמב"ן בחידושיו והם דברי הרמב"ן שבחידושי בתרא שבידינו וזה ברור:

לו

ותו קשה במ"ש לתרץ דשאני השבת העבוט שהוא לאו הנתק לעשה והקשה מסוף חולין על ר"ת והרשב"א חדא דנעלם מהרב ז"ל דכבר הגמי"י פי"ב דאשות הביא דברי ר"ת ודחאם ושוב הביא תירוץ ר"י דכתיב לאו והוכיח כן מההיא דסוף חולין ותו שהרי בתשובות המכונות שם סימן פ"ח כתב הרשב"א על השבת העבוט וז"ל זו היא מ"ע שמש"ב אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ופירש בירושלמי אין נענשין עליה אם העלימו עיניהם ולא רצו לדון בה ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי אם רצו לכוף כופין כדאמרינן פרק הכותב וכו' אבל מ"ע כגון עשה סוכה וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ומאחר שהרב ז"ל על תשובה זו קאי מאי קשיא ליה מההיא דסוף חולין דנגדיה רב יהודה הרי כבר כתב הרשב"א דאם רצו לכוף כופין עד שתצא נפשו. ותו ק"ק דהרב מש"ל עצמו פ"ז מהלכות מתנות עניים כתב וז"ל מרן בב"י והר"ן הסכים לתירוצא בתרא וכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"נ בר אמי לאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא עביד כדבעי ליה ותימה דהרמב"ן כתב בתשובה דהשבת העבוט היא משש"ב לפיכך אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוצא בתרא. והיה אפשר לומר דלא תשכב בעבוטו הו"ל לאו הנתק לעשה ומשו"ה כתב דהוי מצוה שמש"ב אבל מ"מ ק"ל דממ"ש בתשובה הנזכר בסוף דבריו דאם ירצו ב"ד לכוף יכולים לכוף משמע דס"ל תירוץ בתרא של התוס' ונראה דהתוס' כי מקשו וקמתרצו לאו אחיובא הוא אלא ארשות עכ"ל. הרי דהרב עצמו כתב בשם תשובה זו דהרמב"ן שהיא בתשובות המכונות דאם ירצו לכוף כופין וא"כ מאי מקשה מההיא דנגדיה רב יהודה בפ"ג דעבדים ומסיק בצ"ע ומ"ש הרב ז"ל פ"ז דמ"ע שהבאתי משמע דס"ל תירוץ בתרא של התוס'. אפשר שכונתו על תירוץ בתרא של התוס' פ"ק דבתרא שכתבו בסוף תירוץ ריצב"א דאם ירצו לכוף כופין. אך מרן בב"י קאי על דברי התוס' פרק נערה דתירוץ בתרא של התוס' שם הוא תירוץ ר"י דכתיב לאו. אמנם הדבר קשה דיאמר הרב ז"ל דסבר כתירוץ בתרא ולא הזכיר דברי התוס' דפ"ק דבתרא והביא דברי מרן שכתב דהרמב"ן הסכים כתירוצא בתרא והיינו תירוץ ר"י. על כן נראה יותר דצ"ל משמע דלא ס"ל כתירוץ בתרא של התוס' ועל דברי מרן קאי שכתב דהר"ן הסכים לתירוצא בתרא וכן הסכים הרמב"ן דהיינו תירוץ ר"י:

לז

ומ"ש הרב ז"ל ונראה דהתוס' כי מקשו ומתרצו לאו אחיובא אלא ארשות כונתו מבוארת דכונת התוס' היינו דמקשו דמי התיר לרבא לכפות לר"נ בר אמי והלא אין לו רשות לכוף דהוי מ"ע שמש"ב ותירצו בשם ר"י דאית בה לאו ומשו"ה יש לו רשות לכפות. אבל מודה ר"י דאין חייבין לכוף כיון דהוי מ"ע שמש"ב אלא דאהני הלאו שאם ירצו כופין וא"כ שפיר כתב מרן דהרמב"ן מסכים לתירוצא בתרא דגם הרשב"א סבר דאם ירצו לכוף כופין והגם דחלוקים הם ר"י והרמב"ן דר"י אתי עלה מטעם דכתיב לאו בצדקה וא"כ מ"ע שמש"ב דלא כתיב לאו אין רשאין לכפות וכפי דברי הרמב"ן בתשובה השבת העבוט שהיא בתשובות המכונות כל מ"ע שמש"ב אם ירצו לכוף כופין מ"מ לדין צדקה שוין וזה נראה יותר בכונת הרב מש"ל ממה שכתבתי אני בעניי בכונת הא דקאמר הרב מש"ל דמקשו ומתרצו ארשות בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ח ע"ש:

לח

אמנם אי כונת הרב ז"ל כמו שכתבנו דגם ר"י ארשות מיירי וכמו שנראה מדבריו ק"ק דבפסקי התוס' בבתרא כתבו כופין על הצדקה סתמא משמע דלר"י דמשני דאית בה לאו כופין וחיובא הוא לכוף וכן נראה ממ"ש מרן ז"ל בב"י דכן הוא דעת הרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק כתירוצא בתרא דהתוס' וכדעת הרמב"ן והרי הרמב"ם ודעמיה פסקו דכופין על הצדקה סתם ומוכח דאינו רשות. וכן מתבאר מתשובת ריצב"א גופיה שהביא המרדכי פ"ק דבתרא וז"ל על הצדקה וכו' וכתב רבינו יוסף דאין מעשין עליה שמתן שכרה בצדה יפה כתב וכו' ולא כפירוש ר"י דפירש רבא אכפייה ממש ולא כפיית דברים משום דכתיב לא תאמץ ולא תקפוץ כי נראה בעיני דהא דב"ד של מטה אין מוזהרין וכו' היינו לענין דאין לכפותו עד שיעשה דמכין אותו עד שתצא נפשו והיינו אין מעשין שכתב בשם רבינו יוסף טוב עלם אבל מ"מ מוזהרין עליה ואין מוזהרין דקאמר היינו שאין נענשין אם לא יכפוהו וכו' ע"ש ומוכח דלר"י הו"ל כמ"ע שאין מש"ב דחייבין לכוף עד שתצא נפשו וא"כ ר"י לאו ארשות קאמר הפך מ"ש הרב מש"ל:

לט

ועל מרן ק"ק דכתב דהרמב"ם סבר כתירוץ ר"י דשאני צדקה דאית בה לאו ומשו"ה פסק דכופין על הצדקה פ"ז דמתנות עניים וכן כתב הרב קרית ספר שם. והרי הרמב"ם סוף פ"ח דגניבה כתב חייבין ב"ד להעמיד שוטרים וכו' וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסירה וכו' יש להם רשות להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות ב"ד וכו' ע"ש ומוכח דלאו מילתא פסיקתא היא דכופין אלא אם רוצים כופין. וכן מוכח לשון יש להם רשות ע"ד שכתב הרב מגדל עז פ"ג דתפלה וכ"כ הרב ס' חרדים דף ג"ן ע"ב במ"ש הר"מ הלכות תרומות ויש לו להפריש כל שהוא ע"ש. וכ"כ בהגמי"י שם פ"ח דגנבה על זה וז"ל בירושלמי גרסינן יהיה לך מלמדין שמעמידין גרדימין על המדות והתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ומתרץ אין נענשין עליה אבל מוזהרין עליה עכ"ל ואי סבר הרמב"ם כתירוץ ר"י הול"ל כמו שכתב גבי צדקה מילתא פסיקתא דכופין:

מ

ואפשר דהרמב"ם סבר כמ"ש הריטב"א בחידושיו פרק נערה ובחידושיו לקדושין על דף ע"ז דאע"ג דכל מ"ע שמש"ב אין ב"ד וכו' שאני צדקה דכתיב ועשית ואמרו פ"ק דר"ה אזהרה לב"ד שיעשוך. וסבר הרמב"ם דבשאר מ"ע שמש"ב קי"ל כירושלמי דאין נענשין עליה וכשיטת ריצב"א כמ"ש בתשובה שהביאה המרדכי פ"ק דבתרא וכמש"ל וכ"כ ריצב"א בתשובה אחרת הובאה בתשובה דשייכי לספר קנין סימן ז"ך ומשו"ה פסק פ"ח דגניבה יש להם רשות להכות כלומר אם רוצים. ואע"ג דהריטב"א פ"ד דקדושין דחה הירושלמי הרמב"ם סובר דקי"ל כותיה דלדידיה אין הוכחה מגמרין דסבר להפך. אך ק"ק דהר"מ פי"ג דשחיטה גבי קצץ אגפיה כתב מילתא פסיקתא דמכין אותו מכת מרדות. ויש לישב:

מא

ולפי האמור יש מקום לומר דזה דעת מור"ם בהגהה שבח"מ סי' צ"ז הביא תשובת הרשב"א גבי עבוט הנז' דאם רצו ב"ד כופין אלמא סבר דלאו מילתא פסיקתא הוא דכופין ובי"ד סי' רמ"ח פסק מרן דכופין על הצדקה והוא ז"ל לא הגיה על זה ומוכח דדעתו גם כן כמרן דכופין תדיר. ואפשר דהגם דכאשר חיבר הרב ז"ל ספר דרכי משה לא מייתי בסימן רמ"ח אלא תירוץ ר"י ומ"ש מרן דכן הוא דעת הרמב"ן והרמב"ם וכו' וגם הביא דברי ריצב"א ע"ש וכפ"ז קשה ממ"נ אי דעתו כר"י דכשיש לאו ליתיה בכלל מ"ע שמש"ב וכופין א"כ זה סותר דברי הרשב"א בתשובת העבוט ואי סבר כריצב"א וכתשובת הרשב"א הו"ל להגיה בסימן רמ"ח דב"ד רשאין שלא לכוף. אפשר דכאשר יגי"ה אורו הגהותיו ראה דלק"מ קושית התוס' דהאיכא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ולזה כופין בצדקה ועמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סימן רמ"ח בזה:

מב

וזו הלכה העלה הרב מש"ל דבהענקה כייפינן ליה והאריך דלא מיקריא מצות עשה שמש"ב ונחתינן לנכסיה לדעת הרמב"ם והר"ן דבצדקה נחתינן לנכסיה וגם לדעת הרשב"א דבצדקה לא נחתינן לנכסיה יש צד לומר דמודה בהענקה זהת"ד עש"ב. והנה אמרו בספרי וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק ושנה לו מה במצרים נתתי לך ברחב יד אף אתה תתן לו ברוחב יד וכה"א אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים. וזה רמז המסרה כצבאים בהרים למהר כי בחפזון יצאת ממצרים. וכי תימא כי ברח העם ובורח אין לו הענקה לז"א למהר לשלחם כי היה חפזון דמצרים. ולכן למהר שלל מדין הענקה והדין הוא שכופין על הענקה ונחתינן לנכסיה וזהו חש בז שכופין שימהר להעניק ואם לא רצה בז נחתינן לנכסי. וז"ש הספרי הענקתי ושניתי לך כלומר דהדין הוא דכופין על ההענקה ולכן אני הענקתי כלומר כפיתי מצרים שיעניקו לך דהדין הוא דכופין על ההענקה:

מג

ומעתה עטים ממללות בחלוקת כסף כי הנה אמרו רז"ל אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצוות לא ישבע מצוות. והכי נמי כפי קטב דרושנו התנאי השני של שליח המלך צריך להיות זריז במצות המלך לפי דרכו. ודון מינה דאנן שלוחי דרחמנא בדרך הזה צריך ליזהר במצוותיו יתברך ומהמצוות יעשה חלוקה דרבנן רמ"ח מ"ע כנגד אבריו וכנגד גידיו שס"ה ל"ת. ואפשר לומר הטעם שכינה למצוות בשם כסף לכמה טעמים. האחד להורות כי המצוות הם העושר האמיתי ולא הכסף המדומה. והב' מלשון נכספה גם כלתה נפשי שיתאוה וישתוקק לקיימם. והג' שצריך לקנות המצוות בכסף מלא כדאשכחן ר"ג שקנה אתרוג באלף זוז. והד' כי זה מדבר שאוהב לקיים מ"ע והם בחסדים אשר להם רומז הכסף:

מד

והנה חקרו הראשונים דמאחר דתרי"ג מצוות הם שיעור קומה ומהם נעשה מלבוש רוחני לנפש והוא חלוקא דרבנן אם כן אפוא מה יעשה ישראל שאפילו החסיד שבחסידים לא יעלה בידו לקיים תרי"ג מצוות והן נגרע מהמלבוש רוחני שלו ועבידי דמשנ"ו רבנן בדיבורייה"ו דבקריאת התורה המצוות שאינו יכול לקיים מעלה עליו הקב"ה כאלו קיימם במעשה. ובזה בילדותי פירשתי מאמרם ז"ל א"ל הקב"ה למשה חכם אתה ואתה מבקש ליכנס לארץ כלומר שמשה רבינו ע"ה מה שהיה רוצה ליכנס לארץ היה לקיים מצוות א"י וא"ל הקב"ה חכם אתה ובידך לקרות במצוות א"י והרי הוא כאלו קיימתם. והב' דכיון דיש מצוות ששקולות ככל תרי"ג מצוות כמו שבת וציצית וצדקה אם יעשה כל המצוות שיכול לקיים ובמצוה אחת שהיא שלימה ושקולה כתרי"ג מצות שיקיים אותה כתקנה מעלה עליו כמו שקיים כל תרי"ג מצוות. ועוד בה שלישיה דכשמקבל איש ישראל עליו כל תרי"ג מצוות ומקיים מה שיכול ה' מעלה עליו כאלו קיים הכל. ועפ"ז אפשר לרמוז בפ' פרשת ואתחנן כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו הארץ אשר נשבע לאבותנו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה"א לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר ציונו. ולא נאריך בדקדוקים והצעות. אמנם אפשר כי בן חכם שואל שתי שאלות כולליות אחת היא כחקירת הראשונים כי המצוות רבות מאד הן וענפיהן ודקדוקיהן ומה יצדק אנוש לקיימן והוא אומרו מה העדות על דרך מה רב טובך כלומר רבו כמו רבו העדות וההקים והמשפטים ואין בידינו לקיימן. וזאת שנית אעיקרא דדינא פירכא אשר ציוה ה"א אתכם דייקא ולא היה ציוויו דרך כלל לכל הברואים כי הוא היוצר הוא הבורא ומדוע לא ציוה כי אם לנו. ונפקא מינה דאם ציוויו כולל לכל היינו חייבים חיוב גמור דדינא דמלכותא דינא דבעינן שישוה גזרותיו. לא כן עתה דלא השוה גזירותיו לא שייך דינא דמלכותא דינא ויאמר אביו עבדים היינו לפרעה במצרים כלומר היינו עבדים לשר שנקרא מצרים כמשז"ל על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם שהוא שר של מצרים וזה רמז עבדים היינו לפרעה במצרים בצירוף מצרים השר. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כלומר קודם הזמן ולכן היה צריך ביד חזקה. והגם שהיה קודם הזמן ולא היה צריך לקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי עכ"ז העדיף מטובו ויתן ה' אותות ומופתים וכר ואותנו הוציא משם וקי"ל אם לשום עבד ישתעבד למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותנו כלומר דהגם דנשבע לאבות מ"מ לא מסיימא שיתנה לנו דאפשר לקיים הדבר לדור אחרון בנים יולדו וא"כ היא מתנה וז"ש לתת לנו לשון מתנה אעפ"י שנשבע לאבותנו וכיון שכן אנו חייבים מכח מתנת הארץ כמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו. ובעבור שתים הנה שהוציאנו ממצרים קודם הזמן ומתנת הארץ ויצונו ה"א לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה"א כי רמ"ח מצוות הם רמ"ח סגולות לידבק בשכינה ושס"ה ל"ת הם להתרחק משס"ה כחות הטומאה כמ"ש מז"ה בחס"ל וא"כ המצוות הם לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה והרי תירץ שאלה ראשונה מדוע ציונו ה' לנו ולא לעשו וישמעאל משום יציאת מצרים קודם הזמן בנסים ונפלאות ומתנת הארץ. ועתה יצל"ח דברו לשאלה השניה וצדקה תהיה לנו שהתורה נקראת צדקה כמשז"ל הכונה יש לנו התורה ובלימוד יכול לקיים המצוות ואמר תהיה כמ"ש נותן התורה דתמיד נותן לנו התורה דמשפיע לנו שפע רב שנוציא לאור כל חלקי התורה השייכים לנר"ן. והשמיענו דבלימוד התורה הוי כאלו קיימנו. וזאת שנית כי נשמור נמתין לעשות דאנו מקבלים המצוות לקיימן כשיבואו לידינו ובזה ברב רחמיו מעלה עלינו כאלו קיימנום. ועוד בה שלישיה לעשות את כל המצוה הזאת כלומר שיש מצוה ששקולה כנגד כל המצוות כגון שמירת שבת כהלכתו. או להחזיק במעוז הצדקה. או ליזהר בציצית שכל אחד שקולה ככל המצוות וזה רמז לעשות את כל המצוה מצוה כוללת וזה יועיל כשנשמור לעשות המצוה לפני ה"א לפניו דייקא והוא בוחן לבות ידע מה שבחשכה ורואה כי בלב שלם נקיים המצוות הכולליות כאשר ציונו דוקא לקיים דבריו לא לשום צד אחר. ובזה חשוב כאלו קיימנו המצוות:

מה

ועתה נבא להבין תשובת המגיד אף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' דרך אסמכתא. והוא במ"ש הרב מש"ל פ"י דק"פ והוא מפסקי תוספות דזבחים וז"ל אם אי אפשר לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה עכ"ל. ושמעתי מקשים דהתנן בר"ה סוף דף ל"ב שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו' והרי התם לא אפשר לקיים העשה בענין אחר. גם פ"ק דביצה סוף דף ז' אמרו על הא דתנן ומודים שאם שחט יחפור בדקר ויכסה אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קעביד כתישה אמר רב חייא בר אשי אמר רב בעפר תחוח וכו' ע"ש ומאי פריך והא קעביד כתישה הרי בכי האי גונא דלא אפשר לקיים העשה בענין אחר שרי ולא בעינן בעידנא עכ"ד. ומה שהקשו מסוגית ר"ה לק"מ דהרי שם בש"ס אמרו מ"ט שופר עשה וי"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ אינה משלנו. איברא דהרב חוות יאיר סימן קי"ב הקשה בסוגיא הנזכר דתפוק ליה דלאו בעדנא דמעקר לאו מקיים העשה ונדחק לתרץ ע"ש. ואשתמיט מיניה דברי הר"ן בסוגיא דהקשה קושיא זו ותירץ דקושטא דמילתא קאמר אבל בלאו האי טעמא ל"ק ע"ש. אמור מעתה אין להקשות מסוגית ר"ה למ"ש פסקי תוס' דזבחים דאדרבא מכאן סיעתא לדברי התוס' דהש"ס אצטריך למימר מטעם לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אבל מטעם דבעינן בעדנא לא מצי לומר כיון דלא מצי לקיים העשה בענין אחר:

מו

אמנם מעיקרא קושיא ליתא והני סוגיי ודכוותייהו אינם ענין לדברי פסקי התוס' דזבחים הנז' דעשה דשופר ועשה דכסוי מתקיימים שפיר בזמנים אחרים ובמציאיות אחרים אלא דהשתא במציאות זה הוא דלא אפשר לקיים העשה וכי האי גוונא בעינן בעידנא. אבל מ"ש פסקי התוס' הוא דלא אפשר מעולם לקיים העשה אלא באופן זה אז לא בעינן בעדנא והדברים פשוטים:

מז

ודרך אסמכתא אפשר להסמיך זה דזו שאלת החכם מה העדות והחקים והמשפטים דהוא נבוך מבוכה גדולה אתם אומרים אתי עשה ודחי ל"ת אך בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה. ויש חילוק אם אפשר לקיים העשה דוקא אמרינן דבעינן בעידנא אבל אם אי אפשר לקיים העשה לא בעינן בעידנא. וגבי שופר וכיסוי אמרינן איפכא דאף דאי אפשר לקיים העשה בעינן בעידנא והיינו כמו שהקשו על פסקי תוס'. ויאמר אביו בגערה א"ף אתה אמור לו בחרון אף מעיקרא לא נכנס בכלל קושיא דבעינן כהלכות הפסח דאי אפשר להתקיים העשה מעולם אבל באינך יכול להתקיים העשה במציאות וזמן אחר. ועל דרך תן לחכם ויחכם עוד רמז לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כונתו להעירו דיש רמז בזה דיציאת מצרים איכא עשה ולא תעשה עשה לעבוד ה' ולאו הבא מכלל עשה דועבדום שלא לשבות מעבוד מצרים ואיכא מאן דסבר דאמרינן אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה כמ"ש ביעיר אזן וא"כ אתי עשה לעבוד ה' ודחי לא ישבותו מעבוד מצרים. ולאו בעדנא דמעקר לאו מקיים העשה דצריך לשבות מהעבודה זמן מה ואח"כ לילך לעבוד ה' אך מאחר דאי אפשר לקיים העשה בשום אופן לא בעינן בעדנא. וזה רמז אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דדרך דרש היינו שלא יתבטל טעם הק"ף. ואנו מצפים שנגאל ונעשה ק"ף ויבא עשה דעבודת ה' וידחה הגלות:

מח

ואפשר בזה לרמוז דרך אסמכתא במש"ה ויאמר פרעה מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותכם ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם כי הנה איכא מ"ד דלא אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה וזו היה סברת פרעה שאמר למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו שאני אומר דלא דחי עשה דנלכה נזבחה לה' אלהינו ללאו הבא מכלל עשה דועבדום כי הוא פלוגתא דרבוואתא כמו שרמזתי ביעיר אזן. ויאמר פרעה אמירה שנית הן רבים וכו' אתא לאפוקי דיש סברא דלהיותם רבים לא בעינא בעידן דמעקר לאו קא מקיים עשה כמ"ש הרב שבלי הלקט ולאפוקי סברא זו בא פרעה לומר דאפילו אם תאמרו כסברת מ"ד דאתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה מ"מ תדעו דבעינן בעידנא ולא שמיע לי דאהני היותם רבים לזה וכן אני אומר דהיותם רבים הדבר חמור שאתם מבטלים רבים וליכא בעידנא וז"ש הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם קודם שיקיימו העשה לזבוח לה'. ומעתה פש גבן חלוקת:

מט

הכנה ששליח המלך יהא מוכן וזייני' עליה להציל עצמו מהאויב והיא לעסוק בתורה להנצל מיצה"ר ואפשר לתת טעם לזה במ"ש במכות דף ח' מ"ד עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. עומדות היו רגלינו במלחמה במה שהיו עוסקים בתורה בשעריך ירושלם שערים המצוינים והטעם כי כל חיות א"ה הוא מניצוצי הקדושה שטורפים מישראל כי שר האומה בשמים טורף ניצוצות הקדושה בכח מה שחוטאים ישראל. ומזה נמשך להתגבר האומה אשר תחת השר ההוא לרעו"ת ביעקב להרע להם ולהלחם נגדם. ולזה דוד המלך ע"ה היה עוסק בתורה לשמה ועי"ז מברר ניצוצי הקדושה מהשר ההוא ולעת תמוט רגלם מהסט"א בכח זה עומדות היו רגלנו במלחמה על עומדם יעמודו וגבר ישראל:

נ

ולפ"ז נאמר דכן הוא בפרטות לכל אחד מישראל להנצל מהצר הצורר יצרו הרע והוא כי כבר לימדנו הרב מהרח"ו ז"ל כי כאשר תבא הנשמה בעה"ז ה' לקח ממחצב הדינין כנגד הנשמה ההיא והוא יצה"ר ולוקח ממחצב המלאכים בחינה כנגד הנשמה ההיא והוא יצר הטוב. וע"י עסק התורה מברר ניצוצי הקדושה מיצה"ר אשר בו שהוא מכוון כנגד נשמתו למעלה ומשו"ה אמרו רז"ל אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ דנשמתו חזי להתעסק בחלק הלימוד המברר מיצה"ר אשר בקרבו וצדיק מצרה נחלץ כי בזה מכניע היצר הרע ולבו נוטה ללמוד בחלק ההוא המועיל לבטל היצה"ר שהוא כנגדו:

נא

וזה טעם מ"ש רז"ל על פ' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דבזכות המשניות נגאל בעזה"י דע"י עסק התורה מבררים ישראל ניצוצי הקדושה והוה ס"ד דהלימוד בח"ל דבצד מה יש איזה חלק לשרים אשר ישראל שרויים בקרב עמים. לא יועיל הלימוד לז"א גם כי יתנו בגוים שילמדו בח"ל שהם תחת ממשלת השרים יועיל לברר כשיהיה בתשובה וז"ש עתה שהיא התשובה כמשז"ל ע"פ ועתה ישראל אין ועתה אלא תשובה אקבצם לקבץ נדחי ישראל הם ניצוצות הקדושה אשר תחת השרים:

נב

וזאת לפנים ממצרים גאלנו בזכות התורה כמש"ה כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ואמרו רז"ל מה שאמרת מה זכות יש להם ליגאל דע כי בהוציאך וכו' לסוף ן' יום יקבלו התורה וזהו תעבדון בנון יתירה. והנה פירשו רבני אשכנז כי ת"ל שני הגלות הם כמספר ה' אלהים ותקף הגלות היה פ"ו שנה כמנין אלהים ואכתי פשו ד' אלהים שהם גימט' שמ"ד שהוא כמספר משה עם הכולל ונעשו רחמים ד' הויות בזכות משה רבינו ע"ה ולעומתן ד' כוסות וד' זיתי מצה וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך שיש לך אות יתר בשמך יתר על שמך לבטל שמ"ד שנים הנשארים ולכך אמרו רז"ל שאמר לו הקב"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם זהת"ד. והרב תורת חיים כתב דד' גליות להשלים השמ"ד הנותרים:

נג

ונראה לזווגם דאם לא חטאו בעגל הד' אלהים שנעשו ד' הויות ביצ"מ היו רחמים מתגברים תדיר והיה חירות משעבוד מלכיות. אבל כשחטאו בעגל נתעוררו הד' אלהים ונתחייבו להשתעבד בד' מלכיות להשלים שמ"ד שנים הנותרים מגזרת בין הבתרים ת"ל שנה. ובזה אפשר לפרש שאר הפסוקים בפ' שמות דאחר פ' וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. כתיב ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר לבני ישראל ה' אלהי אבותכם וכו'. ואפשר דכשאמר לו ה' למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וכו' דהכונה בעבור א' אשר בשמך משה דא' יתר על מספר שמ"ד בזכותך ובזכות התורה שיקבלו לסוף ן' יום יגאלו והיינו משום דד' אלהים יתהפכו לרחמים ד' הויות. נסתפק משה רבינו אם ד' אלהים נתמתקו לגמרי וישארו ד' הויות תדיר. או אם זה הוא לשעה בצאת ישראל ממצרים. ואח"כ עוד יוסיפו להתעורר ד' אלהים בפרוע פרעות שמ"ד הנותרים כי הוא יסתלק לאור באור החיים הנצחיים. וז"ש ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל. ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. אם אומר שם הויה דלא יהיה עוד דין כלל. או אומר שם אלהים דאין זה אלא לשעה להוציאם ממצרים ושם אלהים בציביונו עומד ועליהם מוטל שנות מספר שמ"ד. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ואמרו רז"ל אהיה עמם בצרה זו ואהיה עמם בצרות אחרות דיתעוררו ד' אלהים ויהיו בד' גליות והשיבו משה דיה לצרה בשעתה ואמר לו גם אני כונתי להודיע לך לבד אבל כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם להושיע אתכם מצרה זו. ויאמר עוד אלהים כלומר דשמות אלהים לא נהפכו לגמרי אלא עוד אלהים יתעוררו עוד שם אלהים בד' גליות. ומיהו כה תאמר לבני ישראל ה' אלהי אבותיכם מדת רחמים:

נד

ובזה נבא להבין מ"ש בחולין דף מ"ו ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף פגע בהו רבי זירא א"ל ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. והנה הרב כתנות אור פירש במ"ש המגיד דבעינן כזית במקום מרה לאגנא עליה ממקטרגים דליהוי האי כזית חוצץ באפיהו וכד לא אשתייר כזית כיון דליכא מאן דחייץ באפי סט"א מסאבא האי סטרא שלטא עליה וז"ש ערוקאי מהאי פולמוסא שהוא סט"א כדי שלא יגיע אליכם וסוד ה' דכזית שאמרו במקום מרה שלא ישלוט סטרא אחרא וצריך כזית לחוץ ולהפסיק מפני המקטרגים כך אתם צריכים שלא ישלוט סט"א וצריכי למערק כדי שלא יראו לכם ויריעו אתכם זהו תורף דברי הרב ז"ל:

נה

ואני בעניי נראה לי ההדיוט בהקדמות האמורות דבאלו הגליות אשר הם לפרוע השמ"ד הנותרים רבנן דפקיע שמיהו לא עליהם תהיה גזרת שמ"ד כי סתם ת"ח מופלג יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ומשה אחד יתר על השמ"ד ואהניא ליה שלא יהיו בכלל שמ"ד והיינו דקאמר רבי פ"ק דבתרא אין פורענות בא אלא בעבור עמי הארץ. ההוא דמי כלילא דשדייוהו אטבריא אתו לקמיה דרבי א"ל ליתבו רבנן בהדן א"ל לא א"ל ערוקינן א"ל ערוקו ערוק פלגא דלייוהו פלגא ערוק כלהו וכו' פקע כלילא. ולפי האמור א"ש דרבנן אשר ניצוץ משה רבינו נוצץ בהם מגין עליהם משמד דאות היתר בשם משה אהני. ורבי זירא השיג על רבה ורב יוסף גדולי הדור אשר ניצוץ משה רבינו ע"ה אור נוצץ בקרבם לא הי"ל לברוח והיינו דרמז להם לקרוא אותם ערוקאי כלומר דמיתם לערוקאי בזמן רבי דעמי הארץ ערוקו. הלא כזית שאמרו במקום מרה דכזית בשר בהמה חייץ ומפסיק בין המרה סט"א שלא תתפשט והיה לכם לדון ק"ו כי המאור הגדול ניצוץ משה רבינו ע"ה המאיר בכם אהני שלא תהיו בכלל שמ"ד ולא הייתם צריכים למערק כמו עמי הארץ בזמן רבי. ובהכי ל"ק קושית התוס' והר"ן דרבי זירא גופיה אמאי לא ערק ולפי דרכנו ניחא דהוא השיגם שלא היה להם לברוח וכבר אני עני כתבתי כן בשמחת הרגל אמנם הכא הוא קצת בסגנון אחר ודייקינן אומרו ערוקאי להזכירם כי עמי הארץ הם הבורחים בימי רבי אמנם גדולי הדור אהני זכות משה רבינו ע"ה כמו שנאמר:

נו

וזכות משה רבינו ע"ה אהני להצילנו מיד פרעה כי פרעה גימטריא שנ"ה עליו הכתוב לעכב כי הוא סבר שהוא עשרה יותר ממספר משה והיה מתגאה בזה כי הוא היה קין הרע שלו ומשה רבינו ע"ה היה הבל והיה רוצה להורגו בכח יוד שיש בו שהוא האות שנתן לו הקב"ה כמש"ה וישם ה' לקין אות ונהפך לו יו"ד מכות ומשה עשה בו משפטים וגבה כל הרכוש על מה שגנב ממנו כמ"ש הרב שפתי כהן עה"ת והרב מהר"ש בן אלקבץ בספר ברית הלוי כ"י ע"ש ומה שכתבו דהאות של קין היתה יו"ד. רבינו האר"י ז"ל כתב דהיה אות ו' כמו שכתבנו בעניותנו במקומות אחרים וז"ש יצילני מאויבי עז זה פרעה שהיה עז כי היה הרע של קין וכבר בגלגול קין נטל את שלו והיה נע ונד ואח"כ נתכפר נע וישב בארץ נוד וכל ימיו היה בצער ויסורין. ועתה חזר לקלקולו והיה רוצה להרוג משה ולכלות את ישראל וזהו עזות מצח אחר שסבל אכסוהו צער"י ומת מיתה משונה העיז פניו להחריב העולם וז"ש יצילני מאויבי עז זה פרעה. ומשנאי כי אמצו ממני אלו המצריים אשר החיים יוסף ובחכמתו וצדקתו הצילם מהרעב. והיה שכרו לבקש לקעקע ביצתן של ישראל וזהו ומשנאי כי אמצו ממני שנתחזקו ממני מסיבתי שיוסף החיה אותם וישוב עמלם בראשם ויצל אלהים לזרע ישראל מהמצריים:

נז

ואשר נשאת"י והנו"שא בא מצות תאכל דהמצה מיכלא דאסוותא ואימתי כשיחזור בתשובה וינקה הגוף שיהיה טהור אז הוא מיכלא דאסוותא וז"ש במקום קדוש שידמה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. ונזכה שיבנה בה"מ בחצר אהל מועד יאכלוה בעזרת ישראל ובא לציון גואל בב"א: